Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ביצה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"א
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ז ע"ב
ט ע"א
י ע"א
יא ע"א
יג ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"ב
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"ב
כז ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
לב ע"ב
לה ע"ב
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"ב


ב ע"א

[ביצה]

מה שסידר ביצה אחר סוכה, כי בסוף סוכה נזכר המעשה במרים בת בילגה, ואם יקשה לאדם לאחור וכי בשביל ריבה אחת יקנסו כל המשמר? על זה נישנית מסכת ביצה, כלומר בלום פיך, כי אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולות [יומא פ ע"א], והיינו לעתיד יברר ה' יתברך שהכל היה במשפט.

(רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, מי השילוח, מסכת סוכה)

ביצה שנולדה ביום טוב

ולמה ביצה שהוא י"ט אחר סוכה? א"ל בני דע והבן, שאחר שבאו ישראל במעלה הזאת להתלונן בצילו של הקב"ה, א"כ יש להם לשמור הימים טובים הרוחניים ע"י שמירת עצמם וע"י שמירת הימים טובים. וזהו ביצה שנולדה בי"ט, שאפילו טילטול הנולד עושה חילול.

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, דף כו ע"ב במהד' תרמ"ד)

ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום

וזהו רמז התנא ביצה שנולדה ביום טוב, די"ט הוא יומא דדינא, דבפסח נידון על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' [ר"ה טז ע"א], והצדיק בתפילתו עושה הולדה ביום הזה, דהיינו שמשבר כח הדינים, דכל דבר שאינו כתחילתו נקרא הולדה... ביצה שנולדה בי"ט - פירוש, אותה הולדה שנעשה ביום טוב, שמשבר כח הדינים עם הגבורות... בית שמאי אומרים תאכל, פירוש, רמז שדי בזה שנשבר כח הדינים לבל ישלטו. וזה רמז לשון אכילה, שהיא הנאה להשביע, כמו כן הפעולה הזאת היא גם כן הנאה ודי בזה. ובית הלל אומרים לא תאכל, פירוש שזה עדיין אינו מספיק, ואין זו אכילה והנאה ממש, עד שיהפכו הדינים לרחמים, שגם הם יהיו רחמים גמורים... בית שמאי אומרים שאור בכזית - שאור הוא מחמץ דבר אחר, והיינו איש רשע החוטא ומחטיא אחרים, זה מר מאוד כזית שמעורר דינים גדולים. וחמץ שאין כח לחמץ לאחרים, בככותבת, דכותבת מייתבא דעתא [יומא עט ע"א], דהיינו אדם רשע שעושה לתיאבון ח"ו כדי ליתביה דעתיה, זה אינו חמור כל כך כמו המחטיא. וזהו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאומרים זה וזה בכזית, מחמת שמעביר את הרחמים. השוחט חיה ועוף בי"ט, רוצה לומר גם זה רמז לדינים, והרוצה לשוחטם לבל ישלטו, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, רוצה לומר כנ"ל שדי רק לכסות הדינים לבל ישלטו, ודי שעושה איזה חפירה בדינים איזה פעולה טובה. ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, פירוש שצריך לעשות עצמו כעפר מוכן מקודם בכדי שיעשה רחמים גמורים, על דרך שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שהתחיל להתפלל ולומר "אנכי עפר ואפר" [בראשית יח, כז], דהיינו שימסור עצמו כל וכל עבור ישראל.

(רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק, נועם אלימלך, פרשת יתרו)

שאור בכזית וחמץ בככותבת

בסידור האריז"ל [כוונת סדר ביעור חמץ]: חמץ שהוא ס"מ בכזית - י' דכורא, ושאור שהוא פלונית - בכותבת - תמרה - נוקבא. וזה היפך המשנה (ריש ביצה) דשאור בכזית וחמץ בככותבת. ולפמש"נ דבטומאה הוא להיפך מהקדושה, דהזכר דקליפה עומד בהוד ויונק מנוקבא דקליפה, והנוקבא דקליפה עומדת בנצח ויונקת מזכר דקדושה, לפ"ז מיושב, דהמקובלים דברו מבחי' עצמם של הס"מ ופלונית, דהחמץ זכר והשאור נוקבא, והמשנה דברה על מקום אחיזתם ויניקתם, שזה עיקר סגולת הביעור.

(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק עז)

ר"ל השיעור ככתוב בתורה ["כי כל שאור וכל דבש" - ויקרא ב, יא] "דבש" דהיינו תמרה עם דבשה, גסה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ב ע"ב

כח דהתירא עדיף

בספר "הכוזרי" יש בירורים לגבי הקראים בעניני הלכה. בכמה דברים הם "מחמירים" לעומתנו. הם מחמירים מתוך "עם הארצות". "כח דהתירא עדיף". כוחא דהתירא, מתוך בירור דברים על פי תורה ולאור תורה, מגלה את הכח ואת הגבורה של תורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת חקת עמ' 241-242)

וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה

...הדבר זה מוכן גם עתה כמ"ש חז"ל (מדרש רבה בראשית א, ה) שמו של משיח קדמה לעולם. וזה הרמז בגמ' דאמר רבה כל ביעא דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה - "רבה" הוא מלשון יהא שמיה רבא, מאתמול גמרא לה. "והאידנא" רמז לשם אדנ"י, גמרה לה, שגם עתה הוא נגמר.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש)

משום הכנה וכו' והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת

בגמרא: הכנה דאורייתא, ומוכח לה רבה מקרא והכינו את אשר יביאו. לבאר הענין הנה בכל מצוה או תורה ותפלה צריך האדם להקדים לו הכנה, את אשר יבוא לפני המלך. כי הנה בכל דבר מצוה הוא נמשך ובא לו לאדם קדושה יתירה מעשיית המצוה, כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו", לכן יתכן לפנות לבבו ולטהר נפשו לקודם כל דבר ולהכין את עצמו להעשות כלי להשראת הקדושה מן המצוה אח"כ... נמצא כי ענין ההכנה הוא כלי המחזיק המצוה ושייך להמצוה. וזה שאמר כי ההכנה דאורייתא כמו המצוה דאורייתא... ויען כי ההכנה הוא יד המחזיק להמצוה והתחלה אליה, הנה כמוה תחשב אף היא, כי ע"י ההתחלה היא הכל, כי באם יעשה האדם בעצמו הכנה כראוי, לא ימוט ממנו בע"כ עשיית המצוה כדת, והיא הנותנת כח ועזוז לאדם ומעוררת אותו בקיום המצוה לבל יתרשל ממנה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויגש)

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת

השבת מחיה כל ימי המעשה, כדאיתא בזוה"ק [יתרו פח ע"א]: כיון דלא אשתכח ביה מנא, מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי ה' יתברך רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן היה התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. זה שכתוב "ושמרו כו' את השבת לעשות" - פירוש, להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" - שיהיה התקשרות ודבקות כל הימים בשבת... וכן הוא בש"ק דמיניה מתברכין כולהו יומין. ואם היה המן יורד בשבת קודש, לא היה דבקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י "והכינו את אשר יביאו" כו'.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"נ)

והיה ביום הששי והכינו וכו' חול מכין לשבת וכו' ואין יום טוב מכין לשבת

"ויהי ערב כו' יום הששי" (בראשית א, לא), בה"א. הנה הכנה דרבה, דאין יום טוב מכין לשבת, נגמר מ"והיה ביום הששי" בה"א, דהכוונה בששי הידוע בסתם בחול, אז "והכינו". והנה נברא האדם בששי לצורך יום השבת, והנה הכנה לשבת נכתב הששי בה"א, ללמד לאדם דעת, דדוקא בששי הידוע סתם מותר להכין לשבת. והנה היות שזה היום היה ראש השנה, עם כל זה יום טוב אינו כשבת שקדוש מעצמו, מה שאין כן יום טוב כשלא היה אדם עדיין ולא קידש החודש, עדיין לא נתקדש כי "החודש הזה לכם" כתיב (שמות יב, ב), דתלוי בבית דין של מטה, ואם כן קודם בריאת אדם עדיין לא היה קדוש. ואם כן נשמע מזה ב' דברים, א' דקידוש החדש תלוי בבית דין של מטה, ב' כי אין יום טוב מכין לשבת, ובעי הכנה בחול דוקא.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, אגרא דכלה, בראשית א, לא, דף מב ע"ב - מג ע"א)

חול מכין לשבת

נודע אומרם ז"ל חול מכין לשבת, ואמרו (עבודה זרה ג.): מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי המכין עצמו בכל ששת ימי החול לקדושה וטהרה ושומר עצמו שלא ימרה את פי ה' אלקיו מקטן ועד גדול, ואז כאשר גופו נכון מזוכך ומטוהר לפי ערכו הנה מקבל קדושת השבת לשמוח בה' אלקיו לקבל נועם זיו תענוג מאורו, והקב"ה מקבל נחת רוח מאתו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב וכו' פירות הנושרין

[ראה להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]


ואין יום טוב מכין לשבת

שמעתי מאדמו"ר הזקן בעל אבני נזר מסאכאטשוב... קשה אמאי יו"ט אינו מכין לשבת, והלא שבת גדול מיו"ט? אך ניחא דהנה במס' נזיר במשנה פרק ז' פליגי ר"א וחכמים בנזיר וכה"ג מי מהם יטמא למת מצוה, דר"א ס"ל דכה"ג יטמא שאין טומאתו חמורה כ"כ כמו נזיר שמביא קרבן על טומאתו, וחכמים ס"ל יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם משא"כ כהן שקדושתו קדושת עולם. וא"כ הכא נמי, דהנה איתא ברמב"ן שקדושה מה שאדם מקדש את עצמו ופועל הוא נשאר לאדם לעולם, משא"כ קדושה שהוא ממעלה בלא פעולת אדם, אינו נשאר לו. א"כ קדושת יו"ט שהוא מחמת ישראל כמו שאומרים "מקדש ישראל והזמנים", שישראל מקדשי להו לזמנים [ברכות מט ע"א], וכמו שנאמר "מקרא קודש" וכידוע שהוא מחמת ישראל נשאר לעולם. משא"כ קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא [פסחים קיז ע"א], אף אם ישראל לא מקדשו, ממילא אינו נשאר לעולם קדושת שבת. ושפיר יו"ט מצד אחד קדושתו גדולה שהוא קדושת עולם, ולחכמים הנ"ל, וכן פסק הרמב"ם [הל' נזירות ז, יג], קדושת עולם גדול מקדושה חמורה. ושפיר יו"ט שהוא קדושת עולם אינו מכין לשבת אף ששבת קדושה חמורה שהוא בסקילה וכדומה.

(שיח שרפי קודש, מועדים, אות יא [עמ' קעח במהד' תשמ"ט])

רש"י - ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה

"ועשו סייג לתורה" [אבות פ"א מ"א] - שהרי יש לחשוש, שגם הסייג יצטרך סייג ואין לדבר סוף. על כן אמר לא כן, כי אם דוקא סייג צריך להעשות, ודוקא סייג אחד, משמרת ולא משמרת למשמרת, דהיינו לקבל כדי האפשרי מן הטוב.

(עולת ראיה חלק ב עמ' קנה)

תוס' ד"ה והיה - דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט

ברי"ף פסחים פ' אע"פ הביא שלא ירד ולכן צריך ביו"ט לחם משנה. ולפ"ז כשחל קמי שבתא היה צריך להניח שלש חלות שאז ירד מן לשלשה ימים. וע' בס' נפש חיה סי' תקנ"ט סע' ג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ג ע"א

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה... וכן לכל דבר שבעולם יש שמירה ותיקון ג"כ, שה' יתברך סדר אותו בחכמתו שיהיה נשמר מן ההיזק... ואיך לא תהיה שמירה למצות שבתורה, שיותר צריך שמירה אל המצות במה שיצר לב האדם רע מנעוריו ויש לחוש שיתקלקלו, ולפיכך צריך לגדרים וסייגים ולשמירה, כמו אברי האדם וכל אשר הוא תחת השמש יש לו שמירה, אשר ע"י אותה שמירה נשמר שלא יבא לידי קלקול, כך צריך שמירה וגדר למצות התורה. וכמו שהשמירה של האבר אין ראוי להיות שומר אל השומר, מפני שאי אפשר שיהיה דבר טפל אצל דבר שהוא טפל בעצמו, רק הדבר הוא טפל אצל העיקר. ולכך אמרו גם כן בכל מקום שאין גוזרין גזירה לגזירה, כי הגזירה האחת שהיא שמירה אצל המצוה מתחברת עם המצוה עצמה וטפילה היא אצל העיקר, אבל גזירה לגזירה אין לגזור כי אין הדבר טפל רק אל דבר שהוא עיקר.

(מהר"ל, באר הגולה, באר א)


ג ע"ב

נתערבו באחרות ואחרות באחרות

איתא (בראשית רבה נד, ב): עד כאן רחמי האב וכו', שאין זוכה רק עד דור שלישי, וכמו שנאמר (משלי יז, ו) "ועטרת זקנים בני בנים"... ולא יותר, דאין כוחו חזק כל כך להיות משהו שבתערובי תערובי תערובות מועיל לפעפע בכולו. והנה בדבר חשוב קיימא לן דהתערובות השלישי מותר (עיין ביצה ג ע"ב ושאר דוכתי). אבל אלו אבהן דעלמא היה כוחם חזק לפעפע עד סוף כל הדורות מושרש בטבע כל איש ישראל מטבעם.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות כג, עמ' 39-40 במהד' הר ברכה)

כל דבר שבמנין וכו' לא בטיל

ובתנחומא תשא סוף סימן ג... דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל. אבל הדבר צריך ביאור, במה נזקף בזה. ושם הרמת הראש הוא ע"י המנין, דעל זה איתא "כי תשא וגו', לפקודיהם וגו', בפקוד" וגו'. ובפשוטו נראה, כי המנין מורה חשיבות הדבר, וכמו שאמרו מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל, וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו', שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שקלים (אחרי פ' משפטים), אות א, דף נה ע"ב-ע"ד)


ד ע"א

ואליבא דר"א

מצד תורה שבכתב שייך לשון שמחה כדכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט, ט]. ומצד תורה שבעל פה הוא הטבת הלב כדכתיב אצל בועז "ויטיב לבו [רות ג, ז] בדברי תורה" [רות רבה, פרשה ה, טו]. ושמעתי מאדומו"ר זצל"ה שאמר מהאי טעמא אמרו בגמרא בכמה מקומות אליביה דהאי, כי הדברי תורה שבעל פה הם יוצאים מקירות לבו של האדם כפי הרגשתו הקדושה בלבו, וכדכתיב "כי ברוב חכמה רוב כעס" [קהלת א, יח], היינו שע"י הרוב חכמה, התורה שבעל פה, מתיישר הלב מהרוב כעס ומתקן את הרוב הכעס.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, מוצאי יום כפורים (אחרי פ' וילך), אות יא)


ד ע"ב

שני ימים טובים של גליות

מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות, ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני. ולא עשו כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים. אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, האור מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה.

(רבי אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר ח)

סוד יום טוב שני כתב הרמ"ז דסודו בחיצוניות אל הפנימיות המתפשט בעולמות, והיינו יום טוב שני של גליות שהאור גולה ומתפשט לח"ל לבין שבעים שרים, וכמ"ש בזה יפה מאד הרב מהר"ם קורדובורו ז"ל בס' חסד לאברהם עכ"ל הרמ"ז בכ"י.

(שו"ת חיים שאל חלק ב סימן י אות ב)

ענין יו"ט שני של גליות - איתא ברמ"ק הטעם שבחו"ל אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון. ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר... דיו"ט הוא פנימיות וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים (פסחים קט ע"א) שהוא פנימיות, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימיות ומיפקד פקיד (שם לג ע"ב) ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין סה ע"א)... והנה בגלות הכל הוא נגלה, וכתב המהר"ל שזהו לשון גלות מלשון נגלה, ובמדרש (ויקרא רבה פרשה יט, ד) "ויגל את מסך יהודה" [ישעיהו כב, ח] - גלה דכסי, ובכתבי האר"י שאפילו סודות התורה נמסרו בעוה"ר לחיצונים, וע"כ הוא היפוך לשמחת יו"ט כנ"ל. לזאת תקנו חז"ל עזר מעט לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר שהוא ספק הרי איננו בהתגלות, ע"י כך נוכל לשמוח בשמחת יו"ט שמהותו פנימיות כנ"ל.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, שמחת תורה, שנת תרע"ב)

שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם

מפורש בספר הזוהר כי אין מה שאנו עושים ב' ימים טובים משום ספק שהרי קים לן בקיבועא דירחא כדאיתא בגמרא, אבל הענין הוא משום... כי כן מנהג אבותינו בידינו, והמנהג זה יש בו צורך גדול שעיקר יום ב' הוא כדי לתת שמחה לכנסת ישראל שהוא בגלות החיל הזה. ואיתא פרשת אמור דף כח, ז"ל: פקודא בתר דא וכו' וכן בשבועות להקריב ב' הלחם ובמוספין להקריב וכו' וצריך לקרבא ליה כגון תוספת כתובתה ומתנתא דאוסיף חתן לכלה, דתרין יומין דשבועות אינון י"ו צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם מאינון ה"ה וכו'. הנה מבואר שני דברים יחדיו כי י"ט שני הוא כמו המוסיף לכלה מתנות.

(ר' חיים הכהן, מקור חיים - טור ברקת, סי' תצו)

וחזה הוית להר"ב טור ברקת... הרי שלך לפניך דלפי פשטן של דברים אינו אלא מנהג ואין בו צורך, ולפי סודן הוא עיקר ועל ידו אנו עושים תיקון גדול לכנסת ישראל הדוה עמנו ובשבילנו בגלות... וא"ת מאי נ"מ בזה? לעד"נ דאי אמרינן כדעת הש"ס דהוו מנהג אבותינו לחוד שגזרו לנו חז"ל, אז הוא שבח לישראל כמ"ש בעירובין כא ע"ב.... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים... ועוד דיכולים לעשות התוספת ע"מ לקבל פרס, דהא דתנן היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס... בעיקרי המצוות אבל בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס... אמנם אי יומא כמ"ש הר"ב טור ברקת הנז' כי י"ט שני עבדינן ליה לפי האמת לתקן אשר עיוותנו ע"י הגלות לשמח הכנסת ישראל שגלתה עמנו בעונינו... אין לנו להתפאר בזה ולא לצפות לשום שכר.

(ר' דוד זכות מודינא, זכר דוד, מאמר ג, פרק יח)

שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי

והמגן אברהם (ריש סי' תצד) הביא... מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א לספירה ואנו אומרים ביום נ' לספירה "זמן מתן תורתנו", ותירץ... [עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ח"ב פרק טו] שבא לרמז על יום טוב שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יום טוב הוא יום טוב ראשון, ובארץ ישראל אין עושין כלל יום טוב שני... מה שנרמז יום טוב שני של גליות בחג השבועות הוא... שבשבועות זמן מתן תורתנו מתעורר אז בכל שנה הזמן שניתנה תורה, תורה שבכתב מסטרא דאילנא דחיי. ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא בחינת תורה שבעל פה, כתרה של תורה, שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו שאחר הקלקול יוכלו ע"י הכח תורה שבעל פה, שהוא ה"רב חכמה", לתקן ה"רב כעס", שעי"ז יזכו לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי... וזה הוא ענין יום טוב שני גם כן, שהוא מציווי חכמים וכח תורה שבעל פה, אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא, רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי, עושין יום טוב במצות חכמים ומברכין ברכות יום טוב. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל בהגלות כמו שאמרו (סוכה כ.)... וזה הוא יום טוב שני של גליות מתורה שבעל פה, הרב חכמה לתקן הרב כעס. ולכן נרמז זה בשבועות.
וכן בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא אמור צח ע"א) אמר מקודם ובשבועות דאיהו מתן תורה... ואחר כך יש ברעיא מהימנא נוסחא אחרינא, דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא וכו', והיינו דיום ראשון דשבועות כנגד אות י' משם הויה, שהוא חכמה קודש עלאה כאמור, שאז הזמן מתן תורה מסטרא דאילנא דחיי... ויום ב' כנגד אות ו' משם הויה, היינו שמרמז על אחר הקלקול הוצרך לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס, שלא יהיה עוד ערבוב טוב ורע ויהיו הדברי תורה רק מסטרא דאילנא דחיי, שעל זה מרמז האות ו' אילנא דחיי. ולכן זה רומז ליום טוב שני של גליות, שזה נצרך בגלות אחר הקלקול שנצרך הרב חכמה בחינת תורה שבעל פה לתקן הרב כעס לתקן שלא יהיה עוד מאילנא דטוב ורע, רק מאילנא דחיי.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, חג השבועות (אחרי פ' במדבר), אות כג)

שני ימים טובים של ראש השנה

מה שאמרו חז"ל ב' יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי, והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

פעם אחת אמר [ר' שמחה בונם מפרשיסחא] על השולחן בראש השנה בזה הלשון: השני ימים של ראש השנה הם בהשקפה אחת... ומתורץ בזה קושית הקדמונים והרמ"ק ז"ל שהיה ראוי להיות ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים בשנה ההיא עצמה, דהיינו ראש השנה יהיה באלול ואחר כך עשרת ימי תשובה ויום הכפורים ויתכפרו העוונות בשנה זו, ולמה יהיה ראש השנה בשנה אחרת?... ולהנ"ל ניחא, שימים הללו אינם בזמן כלל. ובגמרא איתא דשני ימי ראש השנה הוא יומא אריכתא וקדושה אחת. וביאר הרה"ק וכו' מוהר"י מווארקי זי"ע שכל שנאמר בו "ראשון" שייך בו התפרדות שני ושלישי, וכשעושין שני ימים מחמת ספק אינם בקדושה אחת. אבל בראש השנה שנאמר (ויקרא כג, כד) "באחד לחודש השביעי", אם כן כשעושין עוד יום אם כן לא יתקיים בו אחד שאין לו שני. לזה כשהוסיפו חכמים יום שני, ראו לכללו בקדושת יום ארוך.

(רמתים צופים, פרק לא, אות צח, דף קכ ע"א במהד' תרס"ח)

בעל דברי שאול כתב שלכן תיקנו רק בר"ה ששני הימים יהיו כיומא אריכתא ולא בשאר יו"ט, כי תקיעת שופר היא לערבב השטן, ואם חל ר"ה בשבת לא היו תוקעין משום גזירה, ממילא כשיחול ר"ה בשבת לא יהיה במה לערבב השטן, לכן תיקנו דשני ימים של ר"ה הם כיומא אריכתא, ממילא לא נגמר הדין עד יום השני, ואז יערבבו אותו בשופר, אבל מהתורה יו"ט של ראש השנה הוא ג"כ רק יום אחד.

(לקוטי בתר לקוטי, כאן)


ה ע"א

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו

לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר... ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום, לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו, כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, כמו שאמרו חז"ל ... שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. ע"כ. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת בראשית, פרק ב, טז)


ה ע"ב

אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי
1-3

ולא ישבח אדם רבו לפני רבו אחר, ולא יאמר לרבו "רבך אמר כן", כדאמר פרק קמא דביצה: אמרו לו תלמידיו לר' אליעזר על ר' יוחנן בן זכאי: חבירך התירו.

(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיא, פתיחה, עמ' י במהד' תשנ"ט)

מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
4-8

בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקות, ואעפ"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להידבק בדבקות אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חיצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום "אל תקרבון לצד אתתא", כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה, עכ"ד. כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת... וע"כ למען יהיה ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת חיצוניות והשתוקקות חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם, כבש"ס ביצה שלומדים כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו מסיני שהוצרכו אחר מתן תורה להיתר ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהיה איסור עולם? אך הוא הדבר, שהיה צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא תהיה להם שום דבקות לאהבות חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל, לכן הוצרכו מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת ה' יתברך מאד כנ"ל.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"א)

...ובמתן תורה היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתנה להם מצות פרישה כבמדרש (ויקרא רבה פרשה יד, ה): אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעוון, שנאמר "הן בעוון חוללתי" [תהלים נא, ז], ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה. כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהיה דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא היה האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)

מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי וכו' למצות עונה הוא דאתא
4-9

הצדיקים אשר יראת ה' על פניהם, הנה מרוב הקדושה והיראה אינם יודעים משום הנאה בעוה"ז, ומה גם לתאווה הזאת [תשמיש] אינם יכולים לבוא בשום אופן, כי אם בשעת מצוה [עונה] צריכין סיוע כמו לשאר מצוה אתרוג ותפלין וסוכה, שצריך סיוע מן השמים לזכות למצוה זו... כך כשהיו ישראל במתן תורה ג"כ היו במעלה הקדושה והיראה. לכן זה שאמר להם "היו נכונים לשלשת הימים" בהכנה רבה כזו למתן תורה, אז ממילא "אל תגשו אל אשה", כי לא תוכלו לבוא לזה כלל. וזהו שהוצרך אח"כ לומר להם "שובו לכם לאהליכם", ואמרו בגמרא למצות עונה קאתי, פירש רש"י שם: לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונה. הוא כנ"ל, שהוצרך בע"כ להשיבם למצות עונה כמו שיעשו שאר מצוות כנ"ל.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת יתרו)

רש"י - עד אחד בחודש שהוקם המשכן

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה נצרך לצוות על הגבלה, שבלא"ה נמי לא היה אפשר להם לקרב יותר מהגבול, שהרי אף עד הגבול לא עצרו כח לעמוד והיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל. ולשיטת רש"י ביצה היה מקום לומר שנצרך הציווי על אחר מתן תורה עד המשכן, אך לשיטת התוס' שתיכף אחר מ"ת בו ביום הותרו, א"כ כל הציווי היה על שעת מ"ת, והרי לא היה להם לקרב מחמת פחד [וגם לשיטת רש"י יקשה הא דנאמר למשה בשעת מ"ת "רד העד בעם", שחוזרין ומזרזין את האדם בשעת מעשה, והרי לשעת מעשה לא הוצרך כל עיקר], ותירץ דכל הפחד שהיה להם הוא יראה עילאה וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצות הגבלה, עכ"ד. ולפי"ז צ"ל דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מ"מ אינו דומה התשוקה דבשעת מעשה לתשוקה הקודמת, ובשכר ההגבלה דבשעת מעשה לחסום את התשוקה הגדולה זכו ליראה עילאה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ז)


ו ע"א

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכו' ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב וכו' (ו:) זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו

רב... והוא רבי אבא המוזכר בזוהר... והוא היה גדול החברים אצל ר' שמעון ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת... ואשכחן נמי בגמרא פעמים רבות דרב כהנא ורב אסי מקשו ליה ושתיק רב, והשתא מבעי לן לאודועי דבכולהו דוכתי טעמא רבא ומסתבר הוה ליה לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותייהו, ואע"ג דשתיק להו בקהל עם משום "כבשים ללבושך" [משלי כז, כו; חגיגה יג ע"א], דהדר פריק להו בלחישה ואיכא מנייהו דהילכתא כוותיה.
בפרק ביצה שנולדה בי"ט: אמר רב אפרוח שנולד בי"ט אסור, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביו"ט? שתיק רב, ואיהו סבר מוכן הוא על גבי האם. כי תיקון האם ושיעור קומתה הזמנה היא לעובר, בסוד "ברך בניך בקרבך" [תהלים קמז, יג]. ויש שחיטה לעגל במעי אמו, דהא ארבע סימנים אית ליה להאי [חולין עה ע"א], משמע כלהו כי הדדי, אי בעי הני שחט ואי בעי הני שחט, ואין זו חלדה, כי העובר במעי אמו כמונח בצל קובה דמי, ואין הפרצופים בהתלבשם זה בזה מעכבים הכשרם ותיקונם, אבל אין האפרוח מוכן אגב אמו, ואיננו בכלל שחיטה אפילו נשברה קליפתו בידי אדם, שעדיין לא יצא משירי נקודה, לפיכך לא חזי אפילו לכלבים כדאיתא התם, שלא נשלמה בריאתו.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)

תוס' ד"ה י"ט - שהיו רגילים לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מוזמנים כשיבואו מתים

בצוואת ר"י החסיד אזהרה ב: אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום כו', ומש"כ במקור חסד שם אות ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



ז ע"ב

השוחט צריך שיתן עפר למטה

הערת הכיסוי של דם חיה והעוף מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת ג"כ באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר למטה שעפ"י קבלת חז"ל, כלומר הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי, כי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

(חזון הצמחונות והשלום פרק יח עמ' כח = אפיקים בנגב פרק ו, הפלס ג, תרס"ג, עמ' 668 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 96)


ט ע"א

רש"י - רב... רבן של כל בני הגולה היה

רב ורבי יוחנן היו שני תלמידיו הבולטים של רבינו הקדוש. רב עשה את המעשה הנועז לעזוב את ארץ ישראל כדי להביא את התורה לבבל. "עשינו את עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא רב לבבל" [גיטין ו ע"א]. לעומת רב שהיה "רבן של כל בני הגולה", רבי יוחנן ה"ציוני" דבק בארץ ישראל והמשיך להגדיל ולהאדיר את תורת ארץ ישראל בישיבתו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת ויגש עמ' 406)


י ע"א

מכאן אני נוטל

דרך הצדיקים הגדולים אשר בעבודתם הם מעוררים החסדים הראשונים, כמ"ש "איה חסדיך הראשונים" [תהלים פט, נ], וכמ"ש (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה". וזה הרמז מה שאמרו בגמ' במס' ביצה מכאן אני נוטל - "כאן" עם הכולל עולה ע"ב כמנין חסד. פירוש, שהיו מעוררים החסדים שהיו קודם בריאת העולם, רעווא דרעווין.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחג הסוכות)


יא ע"א

כל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה

הצדיקים נמשלו ליונה, כאמרם ז"ל (שיר השירים רבה פ"א ב) שיונה כל זמן שמכרת בן זוגה, אינה נדבקת בבן זוג אחר. וגם אמרו רז"ל דיונה כל זמן דחזיא לקינה מדדה, ואם לאו אינה מדדה, עד כאן, וזה דרך הצדיקים.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת בהר דף לז ע"א)


יג ע"ב

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה

ונראה שזה הבחי' שפורש אדם דבר משלו ומבדילו לה' יתברך, חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי "לי הכסף" וכו'. ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור ה' יתברך הוא הלקיחה, שע"י הלקיחה מתרומם הדבר לה' יתברך, ונקרא תרומה כי "מי עלה שמים", רק שע"י נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד ה' יתברך. ואיתא תרומה ניטלת במחשבה, שע"י מחשבה ורצון טוב ניטלת, ומתרוממת עד לשמים.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ד)


יד ע"א

כל התבלין מפיגין טעמן וכו' אי נמי במוריקא

בתבלין יש גם כן עשרה קבין, והעשירי הוא מוריקא, כדאיתא בסוף פרק קמא דביצה דכולם מפיג טעמן כשנידוכין חוץ ממוריקא, כי כשהוא בשלמות נקרא שהוא דבוק בשורשו, והפירוד הוא התפשטות דעשרה קבין, ואז מפיג הטעם, שנפרד משורשו, מה שאין כן מוריקא, הוא עיקר שורש הנעלם של הטעם, ואין פירודו מפיגו כלל.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות, אות ד, ס"ק רד, עמ' 254 במהד' הר ברכה)


יד ע"ב

כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים

באלו הימים עוד לא הוכרעה ההלכה כאחד משני הבתים בכל מקום, וגם ראשי נשיאי בית הלל נהגו לפעמים כדברי בית שמאי. הערה לד:... בביצה יד ע"ב... הרי כי לאשר לא רצה ר"ג לנהוג כב"ה שבירר כדרכו, התחכם לעשות באופן שאף בית שמאי מודי במדיח ושולה.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, עמ' יג)


טו ע"א

רובי לסטים ישראל אינהו

ברור שצ"ל רוב גנבי כדפתח. וע' ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ב: שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם כו'. ועמש"כ בס' נפש חיה סי' ש"א סע' מ"ב דגם האמרה רוב גנבי ישראל נאמרה רק על תושבי פומבדיתא לבד. ראה תוס' בבא בתרא נ"ה ב ד"ה ר"א מטהר כו', והביאו ראיה מאמרם לעיל (מ"ו א): תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא, ואמרינן (חולין קכז, א): פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך. ועי' כתובות פב, א: כדעביד פומבדיתאי רמאה. ומש"כ לעיל שבת ס' ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


טו ע"ב

לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת וכו' ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת
1-5

ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת. כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל [ע"ז ג ע"א]. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצוות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקנהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת. רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק מו)

זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו
10-11

מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצוות?... המקובל אצלנו הוא כי כל שלמות המצוה הוא עם טהרת הלב וזַכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו. עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה, גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה', עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה, כענין שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ)... אבל כל זה הוא בשארי מצוות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצוות עשייתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה... לא כן מצות שבת, אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם, הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה ייוודע איפוא אם הוא בעבור עונג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא ע"י המחשבה, כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה, כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כי אם מקור, כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת לך לך, עמ' קלא במהד' תשע"א)

עניני וחפצי הגוף הוטבעו בו כוחות המתאוים והמעוררים אותו אליהם, עד שאין מהצורך אליו הערת אחרים כל מאומה, כי הוא תובע חלקו מעצמו ובחוק טבעו. לא כן עניני הנפש, אין שוקד עליהם להעיר את האדם לתבוע צרכה, כי דורש אין להם במזגי ויסודי גופו להיות נמשך אליהם בטבעו. על כן, הוא יתברך, בצוותו אותנו על זכירת יום השבת ושמירת קדושתו, מה שאיננו מוחש ומורגש בלתי אל הנפש ובקל היא עלולה להשתכח, אמר "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור איננה על דרך הצווי (בשכבר אמרנו כי לא יאות לצוות על הזכירה), אבל הוא מקור בקמ"ץ, והכתוב הורה לנו כי מהצורך אלינו לחפש עילות ולעשות תחבולות מה שיביאו לזכרון קדושתה. וזהו שדרשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, ממש כמשפט בני אדם, אם יהיה להם דבר מה לחוק אותו על זכרונם, ומדאגה פן ישכחוהו יעשו להם אותות במה שעומד ומתמיד נגד פניהם, אם ברשימה בחרט או כדומה מהאותות והסימנים המסכים זכירת הדבר עם הבטתם עליהם. כן מצות שבת רבת החשיבות, שעליהם הפליגו ז"ל שקולה היא נגד כל המצות, ולבל תעבור עליה השכחה ח"ו להיותה בלתי מוחשת ומורגשת אל גוף האדם, היתה עצתו יתברך לתת אליה אות ומופת מה שיביא את האדם לזכירתה.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, סוף פרשת וישב, עמ' שעט-שפ במהד' תשע"א)

בשכבר הימים שערתי לפרש המאמר "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין" [יומא כח ע"ב], ע"פ מה שנ"ל לפרש מאי דאמרינן בפ"ב דביצה בטעם עירובי תבשילין מ"זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו מאחר שבא להשכיחו, חוץ מפירוש רש"י דקאי על עונג שבת, די"ל דקאי על קדושת שבת, מפני ששבת חמירא מיו"ט, ואם שבת ויו"ט שסמוכין זה לזה לא יהיה כל היכר על החומר של שבת לעומת יו"ט, יוכל האדם לטעות להשוות קדושת שבת לקדושת יו"ט, ויבוא לידי חילול שבת במלאכת אוכל נפש המותרים ביו"ט, ויחשוב שבכל זה מקדש הוא את השבת כערך היו"ט, והרי אינו משוה אותו ליום חול, ובאמת כשם שאנו צריכים להבדיל בין קודש לחול כן צריכים אנו להבדיל בין קודש לקודש. וזאת היא כוונת חז"ל על גדולת חכמתו הקדושה של אברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שלא די שכל מה שתלוי בהבדלה שבין הגדרים היותר רחוקים זה מזה כמו בין הקודש ובין החול וה"ה בין הטמא ובין הטהור קיים לשמרם, אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולהו הוא ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למעלה מקדושת יו"ט, שלפי פירושנו בדברי הגמרא בנוי ע"ז העירובי תבשילין.

(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתיא)

זכור את יום השבת לקדשו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
10-12

ממה שאמרו בריש פרק שני דביצה אעירוב תבשילין מקרא ד"זכור וגו' לקדשו" - זכרהו וכו' לברור מנה יפה לשבת, משמע דעי"ז הוא מקדש השבת כשמכין מנה יפה לסעודתו, דדחוק לומר דע"י ההכנה יזכור השבת ולא ישכח מלקדשו בקידוש היום בפה על היין, דמה נפקא מינה בהכנת הסעודה לענין שלא ישכח אחר כך? ואי ע"י שימת לבו לא ישכח, גם בזכירה בלב בלבד ושמשים על לבו לזכור יהיה די. ומלשון הגמרא משמע דעיקר הכוונה שיזכור לברור מנה יפה, דאי הכוונה אזכירה לבד, לא היה לו לומר כלל הך שיברור וכו'. רק דהצריכו לעשות דבר לזכרון בשבת שלא ישכח, ועל כרחך דעיקר הכוונה שיזכור ברירת המנה יפה ודעי"ז הוא מקדשו.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף ל ע"ב במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו
11

חתימת אות ברית קודש נקראת "שלום", כמו שבת שנקרא "שלום", כי השלמת הבריאה היה בו כמ"ש מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת כו' [רש"י בראשית ב, ב]... כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו: כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה [ברכות כ ע"ב]. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי, צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר בן אדם [זוהר ח"ג דף קפט ע"א]. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש בין השמשות שלטו המזיקין, וניתן השבת להשבית המזיקין... דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו, כי הקב"ה הכין עצות לבני ישראל, ובכ"מ שיש כח הסט"א, נתן לנו חוקים ומצוות לסייע לנו כמ"ש "אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול" [סוכה נב ע"ב]. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרנ"א)

ואמר בלשון זכור, ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמו שאמרו... והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עולם הבא, ובעולם הזה לאדם השקוע בו, העולם הבא עין לא ראתה, והוא דבר המשתכח... ועל כן הוצרך לזרז על הזכירה בזה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ג ע"ב-ע"ג במהד' לובלין)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

שענין ערוב תבשילין הוא כדי לברר מנה יפה לשבת, לדעת כי שבת שהיא קביעא וקימא [להלן יז ע"א] הרבה יותר גדולה מקדושת יו"ט שבאה ע"י ישראל, "ישראל דקדשינהו לזמנים" [ברכות מט ע"א], ולפיכך זכרהו מאחר שבא להשכיחו - כן צריכים תמיד לזכור ברוממות הצווי, מאחר שהרגש בא להשכיחו, ולהעלותו עד שיהיו שניהם משתמשים בכתר אחד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - ממעיני הישועה, פרק מ, עמ' קצא)

[ראה גם להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]


כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

"זכור את יום השבת לקדשו" - בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פירוש, בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר לה' יתברך. וזהו פי' שבת, שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מה' יתברך, וזה נקרא שבת.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"א)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין וכו'
19-21

אם בני אדם רוצים לשמוע דברי תורה מאדם צדיק, אזי הקב"ה משפיע להצדיק דברי תורה ונעשה כמעיין המתגבר. וזהו "ד' יתן אומר", באם הצדיק אומר "לצבא רב" [תהלים סח, יב]. ולזה קפיד ר' אליעזר (בחג השבועות) כדאיתא במס' ביצה (דהנה בשבועות הוא זמן מתן תורתנו ואז הת"ח הם מקבלים התורה מחדש), ויותר מה שהיו אצל הדרשה והיו רוצים לשמוע היה לו השפעה יותר ויותר, לכך קפיד ביציאתם.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מבוא השער)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום וכו' הללו בעלי פטסין כת שניה אמר הללו בעלי חביות וכו' הללו בעלי כדין וכו' התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם בני לא לכם אני אומר וכו' רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' עצרת תהיה לכם וכו' או כולו לה' או כולו לכם
19-33

קשה, למה כעס רבי אליעזר על הכת שמהרו לצאת, הלא רבי אליעזר בעצמו נותן הברירה או כולו לה' או כולו לכם, שמא הם בוררים בכולו לכם? ואין לומר שהיה כועס בשביל שאם כוונתם לעשות כולו לכם, היה להם להקדים לילך עוד יותר בהשכמה - זה אינו, דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי לא יתענג ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם... עוד קשה, התלמידים שסברו שעליהם כועס שמאחרים לצאת, לפי הבנתם תקשה לנפשיה למה לא פסק מלדרוש? ולהתלמידים יש להם התנצלות כי אימת רבם עליהם. עוד קשה, לפי הבנתם שכועס על איחור היציאה, אם כן למה כעס להיפך על כת ששית וקראם בעלי מאירה. ופירש רש"י: שהיה בית המדרש מתרוקן מאוד וגנאי הדבר וקשה בעיניו, ע"כ. ורש"י רצה לתקן: היו פניהם משתנין, כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, עכ"ל. אבל קשה לפי הבנה זו למה קראם בעלי מאירה? עוד קשה, הללו בעלי כדין, משמע דזוללות וסובאות, ואדרבה, מצינו בתלמוד עיקר תשמישם בכד, המביא כדי יין ממקום למקום [לקמן כט ע"ב]. עוד קשה דיקדוק הלשון לא לכם אני אומר - "לא עליכם אני כועס" היה לו לומר, דהא לא אמר שום מאמר שיהיו דואגים שלהם אמר, כי מה שאמר "בעלי מאירה" אמר על התרוקנות בית המדרש, אבל הם כבודם במקום בית המדרש היה מונח, רק שנפל עליהם חרדה במה שנתן עיניו עליהם והיו מתייראים שכועס, אם כן היה לו לומר "לא עליכם אני כועס"?
נראה לעניות דעתי ביאור הענין הוא כך: רבי אליעזר סובר אין לו לאדם ביום טוב אלא להתענג באכילה ושתיה או יתענג בלימוד, ולאיזה מהם שיבחר האדם ויתאוה לו, זהו הדרך הישר לפני האיש ההוא. והנה כתות הראשונות שהלכו בהשכמה, לא היה כועס עליהם, כי חשב הם בוחרים בכולו לכם, ומה שלא הלכו תיכף ומיד בבוקר, כי כבר כתבתי שאין הדבר בכולו כל היום מבוקר ועד ערב רק רובו ככולו. ואמר בניחותא הללו בעלי פטסין ורוצים להתענג הרבה כפי הברכה אשר בירכם ה'. והכת השנייה המתאחרת יותר בקצת, אמר הללו בעלי חביות וכן כו'. עד אחר כך כשהתחיל כת ששית לצאת, שהלך חלק גדול מן היום, ואפשר שהיה אחר זמן הסעודה הנהוג, וחשב רבי אליעזר שזו הכת לא בוחרת בכולו לכם אלא בכולו לה', וחשב אף שיוצאים מבית המדרש בודאי דעתם ללמוד בביתם, וכעס וקראם בעלי מאירה, למה הם מתרוקנים הבית המדרש? והתלמידים חרדו וסברו כי עליהם כועס, כי הם סברו בודאי זו הבחירה לבחור בכולו לה' או כולו לכם תלוי בחשק האדם וכח המתאוה שלו, ולְמַה שמתאוה - מוכרח לעשות כן. והיו סוברים שרבם רבי אליעזר חושב, "וכי אפשר שקצת מן התלמידים לא יהיה נפשם חשקה להתענג בכולו לכם, כי בודאי ריבוי גדול מתלמידים היו בכאן?" בשלמא רבם רבי אליעזר שדורש כל היום הוא איש יחידי, ואפשר כך מואס בתענוג אכילה נגד שמחת תורה, אבל קיבוץ גדול ריבוי התלמידים - וכי לכולם אין כח המתאוה? ואם כן אותם המתאוים לא יפה עשו. ואין להקשות לפי זה, למה כעס עתה, היה לו לכעוס תיכף בבא זמן האכילה כמו שכעס על כת ששית וכדפירשתי. דיש לומר, בעוד שהיה בית המדרש מלא לא היה יכול לראות כל התלמידים, כי היו הרבה אנשים מפסיקין ביניהם, עד עכשיו שנתרוקן בית המדרש אז ראה כל תלמידיו על כן נתן עיניו בהם. כך היו סוברים התלמידים.
אמר להם ר' אליעזר לא לכם אני אומר, אמר זה הלשון שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי... גילה להם שאין עליהם כועס בהליכה זו, והגיד הטעם למה אינו כועס עליהם, לפי שלא לכם אני אומר, רומז ללכם של "עצרת תהיה לכם", כלומר אע"פ שהבחירה נתונה לה' או לכם, אין אני אומר לכם, אין אני בוחר רק החלק הטוב, דהיינו כולו לה'. ואין הענין שהאדם מחויב לעשות ולבחור אחד מהדברים אשר מתאוה לו, אין אני אומר בכאן, אדרבה מי שבוחר בכולו לה' הרי זה משובח, ולפום צערא אגרא, אף שלענין דינא יכול לבחור איזה דרך שירצה. ואפשר שעל כן נתן עיניו בהם, לראות אם כולם שלמים ותמימים כמוהו כמוהם לבחור בחלק יפה זה, כולו לה'. דאם לא כן קשה, מאחר שלא כעס עליהם, אם כן למה נתן עיניו בהם?

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אותיות טז-יז [אותיות קכח-קל במהד' יד רמה])

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' רבי אליעזר לטעמיה דאמר וכו' ושניהם מקרא אחד דרשו וכו' לה' אלקיך וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו". וזה נאמר על יום טוב של ראש השנה. ויש להבין שמפני זה ש"קדוש היום" לה', עבור זה יאכלו משמנים, הלא בגמרא הפלוגתא דר"א ור"י חציו לה' או כולו לה' מפני שנאמר "לה' אלקיך", דלשון "לה'" משמע שאינו לכם. וגם בגמרא מצינו שאמר ר"א לתלמידיו "לכו אכלו משמנים", והקשו שם בתוספות הלא ר"א סבר או כולו לה'?... ובאמת מבואר בפוסקים שיש שמתענים בראש השנה ואין מצוה לאכול ולשתות דוקא. וצריך ביאור מקרא הנ"ל. אמנם הענין כידוע שבכל ראש השנה נתעורר הענין של ראשית הבריאה... ואחר זה היה הקלקול בתאות אכילה ע"י אכילת עץ הדעת טוב ורע... וכשטעם מעץ הדעת טוב ורע, עי"ז נעשה הקלקול להיות מרגיש בכל האכילות טעם עץ הדעת שהוא תאות אכילה... וביום ראש השנה, שיש דעות שמותר להתענות, היינו מפני שבאותו יום בא התעוררות לתקן הפגם הראשון מתאות אכילה, וע"י התענית הוא ענין בחינת אתכפיא להיות היצר הרע נכנע בלב האדם, ועי"ז יוכל לתקן הפגם הראשון...
ויש עוד תיקון במדרגה יותר גדולה שהוא ענין בחינת אתהפכא מרירו למיתקא, היינו שע"י האכילה עצמה בקדושה יתוקן הפגם שיהיה כאכילת מעץ החיים על פי התורה הקדושה שהוא עץ חיים. ועל זה רמז להם הנביא "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" דייקא, וכל אכילה ושתיה בדברי תורה הכתוב מדבר, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" [משלי ט, ה]. וביחוד ענין משמנים וממתקים מרמז על הרגשת הטעם והתענוג בדברי תורה, כדאיתא בגמרא: אכלו בשרא שמינא בי רבא [ב"ב כב ע"א], היינו הלכות בטוב טעם. וזהו "כי קדוש" וגו', דביום קדוש יכולים לעשות הכל בקדושה. ואחרי זה נאמר ושלחו מנות לאין נכון לו, ולא מצאנו מצוה כזו בשום יום טוב. אך הוא על רמז חז"ל (ע"ז ה ע"ב): כל מי שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים יצרו מסור בידו... והיינו תיקון הפגם על להבא. ועוד אמרו חז"ל (ברכות ה.): כל העוסק בתורה וגמילות חסדים מוחלים לו על כל עוונותיו... וזה תיקון הפגם מהעבר. ועל זה מרמז כאן "אכלו משמנים" וגו', היינו עסק התורה. "ושלחו מנות", היינו גמילות חסדים. והמה תכלית התיקון. וגם נאמר שם שעסקו בתורה עד חצי היום, ובחצי השני אמר להם "אכלו משמנים".
והנה מקודם זה נאמר "ויאמר נחמיה התרשתא ועזרא הכהן לעם אל תתאבלו" וגו' [נחמיה ח, ט], וגם אחרי זה נאמר "ויאמרו הלוים", זולת בכאן נאמר סתם "ויאמר לכו אכלו משמנים", ונראה מזה שהוא מאמר נחמיה לבדו. והענין בזה כי נאמר שם בנחמיה ששלחו לו צרי יהודא "ואת הוה להם למלך" [נחמיה ו, ו]... כי באמת היה אז בו ניצוץ מהמלוכה על ישראל לפי שעה... ואיתא בספר יצירה: הלב בגוף כמלך במדינה. ולכן היה לנחמיה הכח הזה להופיע השמחה בלב כללות ישראל, להיות התיקון ע"י "אכלו משמנים כי חדות ה' הוא מעזכם"... ואמר "ואל תעצבו כי חדות ה'" וגו', רוצה לומר שמתענית יכולים לבוא לעצבות, ועיקר מעוזם הוא השמחה בה'... גם יש לפרש "חדות ה'", שה' יתברך בשמחה זהו מעוזכם, ועל כן אמר "אל תעצבו", כמו שכתב בזוהר תצוה קפד רע"ב ד"ה תא חזי וכו', אי איהו בעציבו יהבין ליה דינא וכו' חדוה דב"נ משיך חדוה עילאה וכו'... ועל כן ע"י שמחה גדולה יעוררו למעלה שמחה גדולה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות ו)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו וכו' הללו בעלי פטסין וכו' הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם וכו' לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

ואולי יש לכוון את המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בעניין "לכם", שלרבי אליעזר מספיק שישמח בעצמו, ועל ידי זה שהוא יושב ושונה הוא מקיים את השמחה לה', אם כי אין השמחה גלוייה "לכם", כלומר: בפני אדם, ופירוש הדברים: אף על פי שלימוד אף הוא גורם שמחה (השווה תענית ל ע"א), מכל מקום הרי אין בלימוד עצמו עדיין היכר של שמחה, גם כשמקיל עליו צער עוניו ומחלתו, שתמיד הוא חייב בתלמוד תורה, והרי אמרו שהקורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות אין בזה משום שמחה (תענית שם), ואם כן לרבי אליעזר כשיושב ושונה אין בזה אלא משום שמחה "לה'" ולא "לכם", ובפרט שבאוכל ושותה השמחה היא לא בפני עצמו אלא בחבורה...
וגם אולי יש מקום לומר שלרבי אליעזר באמת אין לקיים כלל שמחת יום טוב לחלקים, כלומר: חלק יושב ושונה וחלק אוכל ושותה, אלא ממש "או כולו לה' או כולו לכם"... לכאורה מלשון התלמוד: "שהיה יושב ודורש כל היום כולו", ישנה משמעות שדרשה זאת לא היתה כמו בשאר ימים, שהיו אוכלים בהם לאחר הדרשה, שבדרשה זו האריך ודרש "כל היום כולו". ועוד, לפי פירוש הערוך (ע' פיטס) על כת ששית "הללו בעלי מאירה" שאין להם כלום: לא קיימו שמחת יום טוב ולא שמחת בית המדרש שכבר יצאו, ואם בעלי כת ששית לא הכינו כלום, על אחת כמה וכמה התלמידים שנשארו, שבהם נתן עיניו, וכיצד אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים"? ובאמת נראה לפי פירוש הערוך שלכן התחילו פניהם משתנין של התלמידים שנשארו, שחשבו שחשד בהם שגם הם רוצים לצאת ולא יהיה בידם לא שמחת תימוד תורה ולא שמחת סעודת יום טוב. ועוד שהוא התרעם והתבטא בלשון ציורית מבעלי פטיסין עד בעלי כוסות, מניין לו שכת ששית לא הכינו כלום לעצמם, סוף סוף הרי יצאו, ומן הסתם הלכו לאכול, ואם כן הלא אפילו לשיטתו כשאינו יושב ושונה בשעה זאת, מכל מקום עד עכשיו קיימו "לה'" כשהיו בבית המדרש, ומעכשיו ימשיכו לקיים שמחת יום טוב "לכם"?
ולכן אפשר לומר שלרבי אליעזר אי אפשר לקיים לחלקים, ואף אחת מהכיתות לא קיימה מצוות שמחת יום טוב, משום שחלק ישבו בבית המדרש ואין להם "שמחת יום טוב", ומכיוון שיצאו לא קיימו שמחת בית המדרש. והוא שאמר לתלמידים האחרונים בשעת פטירתם, במוצאי החג לאחר שגמר לדרוש "כל היום כולו": "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" וגו', כי בזה דרש להם פירוש הכתוב, שמתחלק לשני חלקים: א) "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים", למי שמקיים "כולו לכם" באכילה ושתיה; ב) "כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", למי שמקיים "כולו לה'" בתלמוד תורה, ולאלו, היושבים ושונים כל היום כולו, מסיים הכתוב, לפי דרשת רבי אליעזר: "ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", כי הקדושה היא החדווה.

(רבי אלתר הילביץ, חקרי זמנים, ח"ב, עמ' ריג-ריד)

התחילו כת ששית לצאת
23

במהרש"א, [כת ששית ת"ח היא... דהוה ס"ל כר' יהושע חציו לכם וחציו לה' ואע"ג שהקדימו לאכול קודם חצות שעה אחת] דע"כ חציו לה' וחציו לכם לאו דוקא דא"כ הוה כזורק אבן לחמת כו'. ויעוין ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ט שאחרי שהתפללו וקראו בתורה חזרו לבתיהם ואכלו ואח"כ חוזרים לביהמ"ד קורין ושונין עד חצי היום מתפללים מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. הרי בחציו לה' הוה הפסקה בינתיים לכם

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין
23-24

ויש לתמוה ולהבין, למה כעס על השישית יותר מהכתות הראשונות אשר זלזלו יותר בהתחלת דרשתו, הלא הכתה השישית האריכה בשמיעה יתירה על חמש הכתות שלפניה... ולמה נזף בהם נזיפה כה חמורה עד שהגיעה לקללה ממש, "בעלי מארה", ובאותו זמן הקל בתביעתו כלפי חמש הכתות הראשונות אשר עזבו מהר את לימודו ודרשתו?
אלא משמע כנ"ל, כי על הקרוב הטענה יותר חמורה, כי מי שאין לו דרגה בשכל אין הטענה כלפיו חמורה כ"כ, שכן כל אדם נתבע לפי הכרתו, ומכיוון שאין אזנם כרויה להקשיב אין פלא שפקעה סבלנתם, שהרי הדרשה היא למשא עליהם וכל רגע ורגע הוא עבורם עינוי נפש ממש... ולעומתם, אלו אשר ישבו זמן רב כל כך, חמש כתות כבר עברו עליהם ויצאו והם עדיין יושבים, הרי מוכיחים הם בזה שיש להם כן אוזן קשבת, שיש אצלהם צמאון לתורה וחכמתה... כיוון שכך, התביעה נגדם חמורה, גדולה הטענה על ההפסק שההינו לעשות בלי להמשיך לשמוע יותר את הדרשה, כי אם יש להם הכשרון לשמוע ויש להם הסגולה של התדבקות בשכל העליון, הרי אין גבול ליכולת...
ולכן היו משתנין פניהם של התלמידים שנשארו יושבים עד הסוף של דרשתו. הם פחדו והתביישו דוקא משום שהצטיינו בכושר השמיעה שלהם ולא זזו ממקומם עד הסוף... ובגלל ההשגה הגבוהה שלהם פחדו מתביעת רבם, אף על ההרהור שעלול לצוף בהם שהיו רוצים שרבם כבר ימהר לסיים, ורק על חשד זה שנתגנב ללבם כבר הרגישו בושה ותביעה, גם הם נמנים עם היוצאים והמפסיקים, כי ככל שהדעת מחודדת יותר, אזי הבושה גדולה וחריפה יותר.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אור חדש, בראשית, עמ' סג-סד)

הללו בעלי מארה וכו' לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
23-33

יש לפרש מה שאמר ר"א או כלו לה' או כלו לכם, היינו שתלוי במדרגת בני אדם: מי שהוא מבני עליה שתענוגו ועדיו הוא להשתעשע בתורה ומצוות, הוא מקיים בזה מצות שמחת החג... ומי שאינו במדרגה זו מצוה למשוך ביין נפשו ולהתענג בתענוגים... וזה שאמר לכת ראשונה ושניה שהמה מקיימים מצות החג כל אחד ואחד לפי כוחו, וכת האחרונה כעס עליהם באמרו הללו בעלי מארה, שאינם מקיימים שמחת החג, והם היו אנשים פשוטים המוניים. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, והם היו רבנן מובהקים שתורתן אומנתן. א"ל לא עליכם אני כועס, שמותר לכם לצאת בת"ת שהיא חייבם ואורך ימיכם, אבל לאלו אני אומר שכל ימיהם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ואין להם הרגש מתיקות התורה, לכן מצוה עליהם לקיים עכ"פ חציו לכם.
או להיפך ע"פ הרמ"א שמי שעוסק בתורה כל השבוע החיוב יותר להתענג בשבת במאכל ובמשתה, ומי שעוסק במו"מ כל השבוע צריך להתענג בלימוד, וא"כ כעס על הבע"ב שיצאו מן הדרשה, שעליהם מוטל יותר חיוב הלימוד, ועל התלמידים מוטל יותר חיוב התענוגים.

(רבי שמואל רוזנברג, באר שמואל, עמ' קצא-קצב)

התחילו פניהם משתנים
24

ברש"י: כסבורין שכועס כו'. במהרש"א, שזהו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשה כו'. נראה שזהו דהוא ביחוד לא היה יכול לסיים בעצמו הדרשה, אחרי שכך היתה מדתו שלא לומר "הגיע העת לעמוד מביהמ"ד", כמבואר בסוכה כח, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' מאי לאין נכון לו וכו' למי שלא הניח עירובי תבשילין
26-35

דתשובה בא ע"י יראה כאמור, וזה שאמר להם "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם", שע"י היראה שמביאה לידי ישרות לב ושמחה כנ"ל, זה הוא גם שמחת ה' יתברך, דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ח"ג צב, א), והוא מעוזכם, הוא שולח לכם המעוז והגבורה להיות איזהו גבור הכובש את יצרו... ובגמרא מאי לאין נכון לו? אמר ר"ה למי שלא הניח עירובי תבשילין. והיינו שאז חל ראש השנה בששי, ואמר להם "לכו אכלו משמנים" על יום ב' דראש השנה שחל אז בשבת, "ושלחו מנות לאין נכון לו" - למי שלא הניח עירוב תבשילין. והיינו דכתיב שם "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה". וכמו שאמרנו שהשמחה בסעודת ליל שבת הוא שמחה גדולה שבא מיראה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות ט)

או כולו לה' או כולו לכם וכו' חלקהו חציו לה' וחציו לכם
33-34

בשאר ניסים, אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין ע"י צעקה לה' יתברך ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו. אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי ה' יתברך ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמנו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א [דרוש ה] דלכך אמרינן (יומא כט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וישב, דף פז ע"א)

חציו לה' וחציו לכם
34

חציו לד' וחציו לכם, פירוש, חצי שם הראשון, הוא י"ה, הוא תמיד בדביקות בלי שום פירוד. אך חציו השני הוא ו"ה, לכם, הוא תלוי בכם ע"י מעשינו הטובים ליחד שם י"ה בו"ה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מגילת רות)

מאי כי חדות ה' היא מעזכם וכו' לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
37-38

בהכין האדם תורה ומצוות הוא משמח את המקום, ולזה צריך האדם לכוון, לא לתקות שכר. וזה דרך העובדים מאהבה, עם היות שיש להם אמונה כי סוף סוף הוא פורע, והן לו כל עוזם וכל מאודם לשמח את המקום, והם העושים שלום בין שני דודים וגורמים לוית חן ביניהם. הוא שאמר כי חדות ה' היא מעוזכם. ואמר אמר הקב"ה לוו עלי וכו'. ובדרך זה צריך האדם להכין ולהוציא צרכי שבת, כי כמו שצריך האדם לראות בכל עת שהוא שקול ולהוסיף מצוה כדי להכריע עצמו לצד הטוב (קדושין מ, ב), כן צריך לראות בצרכי השבת שעדיין יש להוסיף ולכבדו לשמח אושפיזו הבא אל ביתו, ולזה צריך לכוין בהוצאתו ובהתענגו על שולחנו. וזו היא כוונת החכם באמרו (קהלת ח, טו) "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש" (ע"פ זוהר ח"ב רנה, א). אמר "ושבחתי אני את השמחה" - זו היא שמחת מלכות שמים שהיא שולטת בשבתות וימים טובים, ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולהראות שמחה בזמן בעת ממשלתה, בשביל שיהיה לו חלק לעולם הבא, "והוא ילונו" - הקב"ה ילונו ויביאנו לעולם הבא. דבר אחר "והוא ילונו" - זה האוכל ושותה ושמח, כל מה שאוכל ושותה על הכוונה הנכונה מלוה להקב"ה, וגמולו ישלם לו.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג-עד במהד' תשנ"ו)

פירש רש"י: שמחה שאתם עושים בשביל ה' - הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם וכו'. פירוש לפירושו, שאם תאכלו ביו"ט בשמחה ותהיו בחדוה, אז תגן עליכם מצות שמחת יו"ט לעזור אתכם שתוכלו לשלם מה שלוויתם. וזה מה שכתוב אל תעצבו. אבל אם תאכלו בעצבות ע"י הלוואתכם, אז אינכם מובטחים שתוכלו לשלם, מאחר שלא קיימתם מצות שמחת יום טוב בזה. וזה כוונתם לוו עלי, אם תלוו ותבטחו בי, ואני פורע, אני אסבב שתפרעו הקפותיכם.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
38

עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל ולכך הוא מאמין בו ית', ובשביל זה כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו, אבל כאשר אינו מאמין בו כאילו ממעט כחו ויכולתו... ומפני כך אמרו במסכת ביצה: ...אמר הקב"ה לישראל: בני, האמינו בי ולוו עלי ואני פורע, פירוש בשבת שראוי שיהיה שלחנו מלא מכל, אומר ה' יתברך שיאמינו בו יתברך בשביל שהכל בידו, ואם מאמינים בו שהכל בידו לא יתן להם חסרון כלל, ואם אין להם, ילוו על ה' יתברך כדי שיהיה להם די ולא יחסר להם, והקב"ה פורע.

(מהר"ל, נתיבות עולם, ח"א, נתיב האמונה, פרק ב)

וקשה למה המדה הוא כך, ולמה לא יזמין ה' יתברך לעני שיהיה לו על סעודת שבת ולא יצטרך ללוות? ויש לומר על פי הלצה, כי ידוע שאין הברכה שורה אלא על איזה דבר, שאף שהוא מועט מתברך, כמו אסוך שמן דאלישע [מלכים ב' ד, ב], אבל אין הברכה שורה על דבר ריקן, אלא כשיעשה הקב"ה נס מפורסם יש מאין. והנה אין הכל רוצים ליהנות ממעשה נסים, כמו שמצינו כמה תנאים ואמוראים [תענית כד ע"ב]. ולזה אמר לוו עלי, כי זה מדבר בעני שביתו ריקן ואין אתו בבית אפילו דבר מועט שתשרה עליו הברכה, בכדי שלא יצטרך לנס ניכר כל כך. ואם ירצה הקב"ה לעשות לו נס מפורסם, אפשר שלא ירצה ליהנות. לזה אמר לוו עלי ואני פורע, דאיתא בגמרא (נדרים לג ע"א): המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו, ואם כן מצינו בפריעת חוב דאינה הנאה. אם כן לא יחוש העני, וילווה ויענג את השבת, שאף שהקב"ה יפרע את חובו אין זה הנאה ממעשי נסים כלל. ואף על גב דבגמרא מוקי לה באותו חוב שאין המלוה תובע את הלווה ושאם ירצה לא ישלם להמלוה כדאיתא שם, הנה גם הכא המלוה לעני כזה מסתמא גם כן מלוה לו על מנת שלא לתבעו.

(לקוטים יקרים [מהבעש"ט ותלמידיו], מהד' תרל"ה, דף ח ע"א = בעל שם טוב על התורה, פרשת יתרו אות מז)

הקשו התוס'... ותירצו דהך דלוו עלי מיירי שיש לו לפרוע ע"ש. ורבים מדקדקים כיון דיש לו, פשיטא?! וראיתי בספר אחד מפרש כך ע"ד מ"ש מלכים ב' ד, "הגידי לי מה יש ליכי בבית", דאין הברכה שורה אא"כ יש לו דבר מה, אבל לא על מי שאין לו לגמרי, והשתא מתרצין התוס' כך, דהא דקאמר "עשה שבתך חול" מיירי שאין לו כלל בביתו אפילו דבר מועט, והא דאמר לוו עלי מיירי שיש לו מעט ישים בטחונו בה' ב"ה שישלח הברכה באסמו ויוכל לפרוע.

(רבי אלעזר קאליר, אור חדש, פסחים קיג ע"א)

ומתחכמים רבים יכחישו הדבר, באמרם: הרבה עשו כן ולא עלתה בידן, כי נשארו בעלי חובות. אך תשובתן בצידן, כי אינם מדקדקים במאמר לוו עלי, ירצה למעני ובשבילי לשם שמים, ולא עליכם. כי העיקר בשבת ויו"ט הוא לקיים לכל הפחות דעת ר"י שם חלקהו חציו לה' וחציו לכם, כי יכירו וידעו קדושת השבת ויו"ט איש לפי ערכו, אלו יעסקו במקרא או במשנה... ואז תיקרא ההלוואה למענו ית'. ואז הוא פורע להם. אך בעו"ה כמה אנשים משכימים בבוקר ומתפללים במהירות ומדלגים הפיוטים כי שכר ירדופו, ואחר האכילה ושתיה ילכו לטייל בשדות וכרמים בחברת לצים ובערבוביא אנשים ונשים בחורים ובתולות יחדיו... ועל זה אמרו חז"ל (פסחים קיג ע"א) "עשה שבתך חול", שבתך דייקא, ואל תצטרך לבריות ללוות מהם (ובזה מתורצת קושיית התוס').

(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)

לוו עלי וכו' ואני פורע וכו' (טז.) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו
38-טז.

"ויברך את יום השביעי" - הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וזה שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע - ע"י הדבקות להשבת, אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה', שהכל בכלל השבת אז אני פורע, פירוש לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע, אבל בשבת, שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע, כתוב בו ברכה. והיינו דכתבו חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פירוש, שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע, והוא בלי מדה וקצבה... כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרמ"ט)

ואיתא: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא [מו"ק כח ע"א]. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה, א"כ בדינא הוא, אכן תליא אמרו. כדאיתא בזוה"ק [חלק ב, פח ע"א]: ביום השבת כיון דלא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש, שבשורש כל הברכות הם באין בשבת קודש, ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום, אבל בני ישראל שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תליא במזלא, ומקבלין בשבת קודש הברכה על כל ימי השבוע, וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק, שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תליא כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית [שנת תרמ"ט] מזה, ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע, שבני ישראל שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה, וזה ואני פורע - לשון גילוי, כדכתיב "ביום השבת יפתח" [יחזקאל מו, א]... וכתיב "ביום השבת ביום השבת" שהיה בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ט)

בענין הוצאות שבתות ויו"ט... אף שדברנו למעלה בדבר זהירות מהלואות וחובות, אמנם בזה הורונו חז"ל בשם הקב"ה... לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע... העיקר בזה כי המעות הראשונות שיזדמן לו אח"כ תיכף יסלק זה החוב שלוה לצורך שבת ויו"ט, ואז מובטח לו שלא ישאר בעל חוב מהוצאת שבת ויו"ט, וכמו שאמרו שם כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה (ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו) חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יו"ט... שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה - לשון רש"י), ועלול מאוד שהכסף הראשונים שיזדמן לו אחר שבת הן לפרעון השבת, ואם יוציאם להוצאות אחרות, אז יוכל להיות שישאר עומד החוב שלוה על צורך שבת.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' י אות ב)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר
39-40

בגמרא: הרוצה שיצליח נכסיו יטע אדר... דידוע שהלבנה היא פעמים נגלה ופעמים נכסה, דהיינו בי"ד ימים ראשונים של חודש היא נגלית ובי"ד ימים אחרונים של חודש היא נכסה מחמת שמתחיל להתקטן, עד שביום כ"ט לחודש היא נכסה לגמרי, ואז יש רגע אחד שח"ו יכולים החיצונים להיות להם אחיזה בבחינת לבנה בחינת מלכות. ועל כן צריכין לשמור מאוד הי"ד ימים אחרונים של חודש בתורה ובתפלה ומעשים טובים ובשמירת כל המדות, מפני אותו רגע, ר"ל שלא יהיו ח"ו אחיזה להרע באותו רגע... וע"כ בכל ערב ר"ח צריכין לשמור מאוד מחמת שהיא סמוך לאותו רגע הנ"ל, ועושין תשובה שלמה בתענית וצדקה... וכששומר הי"ד ימים אחרונים של החודש וכו' אח"כ בעבור הרגע הנ"ל, אז בחינת לבנה בחינת מלכות מתחיל להתגלות ולהאיר כמקודם ביתר שאת... ואדר הוא בסוף י"ב חדשי השנה, הוא בחינת חוטם, בחינת ריח, וריח הוא המתקת הגבורות... והי"ב חודש בחינת וא"ו, וא"ו חדשים חסדים, והוא"ו הם בחינת גבורות, ואדר היא הממתקת את בחינת הגבורות בחסדים, כי היא בחינת [חוטם] כנ"ל... וע"כ צריך בהי"ד ימים שבסוף אדר שמירה יותר מעולה, כי עי"ז יכול לשמור כל הי"ד ימים של כל השנה, כי היא המתקה והכנה על העתיד. וזהו שאמרו הרוצה שיצליח נכסיו, בחינת נכסה, שהלבנה היא מכוסה, היינו הי"ד ימים אחרונים, יטע אדר, דהיינו שישמור הימים האלו בחודש אדר, ועי"ז יקח הכנה לכל ימות השנה להמתיק.

(רבי פנחס מקאריץ, דברים נחמדים, דף ד = אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נ)

בשם הר"ר העניך מאלכסנדר... פירוש הגמ' (סוכה נב ע"א) לע"ל צדיקים נדמה להם כהר... והללו בוכין איך יכולין לכבוש הר גדול כזה... כי הצדיקים בראותם גודל הדבר בוכין כי מסתמא לא היה זה בכחם. ובדרך הזה פי' הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, פירוש, הרוצה שיהיה קיום למעשה שלו, יטע בהן אדר, פירוש, אדר בגימטריא הר, פירוש, שיאמר שאינו שלו והיא כהר ויהיה קיום למעשיו.

(שיח שרפי קודש, פרשת משפטים)

החודש הזה נגד מדת יוסף הצדיק, ולכך יש בו ב' אדרים נגד מנשה ואפרים, היינו לשמור הברית קודש במחשבות. ועי"ז יתקיימו נכסיו, שביוסף כי בו כתיב "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" (החידושי הרי"מ).

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ד [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

כלומר יטע בלבו מ"ש חז"ל על הנס שנעשה לישראל בחודש אדר: הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים [מגילה יב ע"א]. ועד"ז בהיותו בחור ויש לו לחיות זמן רב, ידמה לו כאלו הוא זקן וימיו כלין וישוב היום, כי שמא מה שהיא בחור אינו אלא לפנים, אבל באמת אולי כלו ימיו כזקן. וכמו כן, בהיותו זקן אולי אין זה אלא לפנים אבל באמת ימיו מועטים ואינו אלא בחור ויעשה תשובה, ואז יתקיימו נכסיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ג)

ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני... כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר, צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה, שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה, רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור. וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש תנחומא (פ' נצבים) כדמיון אגודה של קנים דקין, שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להישבר... כן מורה שם חודש אדר על ענינו, כבש"ס ביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, וברש"י: כלומר שאדר לשון קיום וחוזק. ועוד בש"ס שם: מאי אידרא דקיימא לדרי דרי. וכשמו של החודש כן הוא, שמסוגל לחיות וחיזוק, כמו שבטבע אז מתחילה התחדשות הפריחה והצמיחה, כן הוא מסוגל לחידוש חיות רוחנית, ע"כ תקנו בו את נתינת השקלים.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט)

וכן פי' אא"ז מו"ר... על חודש אדר, שהוא התחזקות ע"י שיודעין שהכל ממנו ית', כמ"ש רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'". הפירוש ג"כ, שידע שהכל מכחו ית' וזהו הקיום והחיזוק. וכן חודש אדר מרמז על דלות ורשות. ע"כ. וצירוף האל"ף שהוא כח ההתחלה מה' יתברך, כנ"ל במדרש "ראשך כו' ככרמל" [תנחומא תצוה אות ו: הרש שבישראל שקול כאליהו... הדל שבישראל שקול כדניאל]... כי חיזוק של כל דבר הוא פנימיותו, כח הפועל בנפעל, וכפי מה שיודעין זה כן יש התחזקות.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרל"א)

...מאמר הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות לה' יתברך, כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וזה שכתוב "ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן" כו' [שמות כה, ח-ט], פירוש, שבכל מעשה יהיה רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית', ולהיות נעשה מזה מבוקש ה' יתברך אותו דבר שמרומז בזה המעשה, כי בכל דבר יש רמז בשמים... ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה, מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא, עי"ז מעורר כח הבורא ית', והוא השראת השכינה כל אחד לפי מדרגתו, ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי... ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לשם שמים להתדמות לדבר המרומז, כי כל המצוות הם רמזים לדברים עליונים... וזה עצמו הפירוש יטע בהן אדר, שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים, היינו להיות בכל דבר קצת מכוון לה' יתברך, וזה הכח והחיזוק של המעשה, והוא השראת השכינה כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ז)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'
39-40

אדר שהוא סוף ימי הגבורות, ונודע כי בסוף נתחזק ונגמר הדבר בתוקפו... ונקרא אדר לשון תוקף וחוזק כי נתחזק החסד ע"י ביטול הגבורות תוך החסד... וכבוד אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר... עוד פירש הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה', ופירש בחי' אדר הנ"ל על שם החיזוק, ע"י שיודע שהכל מה' יתברך. ופירש "מקולות מים רבים", הם מים הזידונים, וכל זה כדי שיתברר כי "אדיר במרום", והקדושה דוחה ההסתר... ופירוש הענין נראה על פי מה שכתוב בזוה"ק דף קמ ע"ב, כי כשירדה השכינה לישראל היה קיטרוג וחושך רב, וגברה השכינה ואמרו המלאכים "ה' אדוננו מה אדיר שמך" כו', אדיר ודאי [דתברת כמה] גזיזין כו' עיין שם, כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, והטבע כדי לבטלה להקדושה לפנימיות החיות שבה, כמו שכתוב שם בזוה"ק ענין המוחין וקליפה, עיין שם היטב. ופירוש יטע בהן אדיר - שיתקשרו בהפנימיות ויתבטל הגשמיות תוך הנקודה, שזה פירוש נטיעה - לידע כי שורש הנטיעה היא הקדושה, והחומרי כעלה שעל האילן, כמו שהיא באמת אילן הקדוש כנודע. ועי"ז יתקרבו הקליפות להתבטל להקדושה שיסבב הכל, רק להתודע כי אדיר במרום ה', ע"י בחינת "אדיר שמך". ועיקר פירוש אדיר - החיזוק הבא ע"י כבישת ההסתרות המתנגדים להקדושה כנ"ל... ע"י בחינת "מה אדיר שמך" נתעורר גם כן "אדיר במרום ה'", והוא ענין מחיית עמלק ויהיה ה' שלם וכסאו שלם כו'.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 159 ואילך במהד' אור עציון)

איתא בגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כו', פירש רש"י אילן גדול. ובערוך פירש שיתן צדקה, עיין שם. והיינו שע"י הצדקה יהיה חלק גבוה משותף בהנכסים. ואיתא בספרים כי רמזו חז"ל לחודש אדר, כי זה החודש מיוחד לצדקה, שנתנו כל בני ישראל מחצית השקל. והנה מחצית השקל גימטריא אדיר, כי בהקב"ה כתוב "אדיר במרום", ואמרו חז"ל שבני ישראל נקראים אדירים דכתיב "ואדירי כל חפצי בם", עיין שם במנחות (נג.) דכתיב "מה אדיר שמך בכל הארץ". וזה החלק הוא באמצעות בני ישראל מתקדש שמו בעולם כמו "אדיר במרום"... כי באמת נפש בני ישראל יש להם שורש בהקב"ה דכתיב "חלק ה' עמו" [דברים לב, ט], ונפש הוא גימ' שקל, ב' פעמים אדיר. ובאמת ע"י התורה דכתיב "ה' עוז לעמו יתן" זכו בני ישראל למדרגה זו, כדכ' "ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר" [ישעיהו מב, כא], והוא עץ חיים אילנא דחיי ומזון לכולא ביה. וצריכין לראות שיהיה חלק [לתורה] בכל נכסי האדם, והוא האילן גדול שרמזו עליו יטע בהם אדר.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 163 במהד' אור עציון)

ומרומז גם כן ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פירוש, תסדר להם שיזכרו לפני כל מצוה ולימוד התורה בחינת "לפניהם" [בגימטריא 215], מספר חצי של "שקל" [בגימטריא 430] (שהוא רט"ו), בחינת הכנה וקדושה, בבחינת מעשה תחלה, כמו שהיה בהר סיני, שתמיד יזכור בחינת הר סיני הנ"ל. וזה רמזו חז"ל במתק לשונם, באמרם הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה'. פירוש, שהרוצה שיתקיימו מעשיו שבקדושה, יטע ויכניס בהם בחינת אדר [בגימטריא 205], בחינת הר [בגמטריא 205] סיני, לקדש את עצמו בבחינת מעשה תחלה, ואח"כ בבחינת חצי שקל יגיע לבחינת אדיר ביו"ד [בגימטריא 215], בחינת שקל שלם, בחינת מעשה ובחינת מחשבה, שנאמר אדיר במרום ה' כנ"ל.

(ר' אברהם דוב אוירבך מאווריטש, בת עין, פרשת משפטים)

אדר הוא התחזקות כמ"ש אדיר במרום ה'. והנה בכל דבר יש שני קנינים, קנין חיצוני וקנין פנימי, וכדרך שאמרו ז"ל (ביצה לז ע"א): הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ולקנין פנימי צריכים התחזקות ביותר, משום שהאדם רחוק ממנו, וכמו התוה"ק, מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה "התעיף עיניך בו ואיננו" [משלי כג, ה]. ונכסים היינו פנימיות, דחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' כב): לכך נקרא שמם נכסים, שנִכְסים מזה ונגלין לזה. והיו צריכים לכאורה להקרא נגלים, אך מחמת שעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי, לכך נקראים נכסים ע"ש שנכסים. וההתחזקות היא ע"י שהאדם מקבל על עצמו להתחיל מחדש בכח, עי"ז מחליף כח ומתחזק. וזה ע"י שמחה, כי באם יש לאדם שמחה, שופעת עליו חיות ממקור החיים, וממילא מחליף כח ומשתוקק בכל עת יותר ויותר. והנה החודש הזה שנקרא אדר שמו מורה עליו שהיא עת התחזקות והשתוקקות ישראל לאביהן שבשמים, וזה בלתי אפשר רק ע"י שמחה. וזה שאמרו חז"ל (תענית כט ע"א): משנכנס אדר מרבין בשמחה, דהיינו ע"י השמחה מרבין את הקדושה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת משפטים - ר"ח אדר, שנת תרע"א)

איתא בש"ס הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ד'. והנה נכסיו נקראו המחשבות הטמונים בלב האדם. ואמרו חז"ל (במדבר רבה כב, ז): למה נקראו נכסים? שמכסה לזה ונגלה לזה. ולכאורה למה נקרא ע"ש הכיסוי ולא ע"ש הגילוי? אך שהעיקר הוא מה שנקבע במטמוני האדם, ושם שייך ברכה כמ"ש "באסמיך" כו' [דברים כח, ח]... ואדר הוא החודש אשר נהפך מיגון לשמחה, כי נתברר כי כל ההסתר והחושך שיש לישראל הוא רק להיות אח"כ אור ביותר תוקף ועוז. וזה פירוש "מקולות מים רבים אדיר במרום ה'", כי הסט"א נקרא "מים רבים" שנוטיהן פעם בזו ופעם בזו, משא"כ צד הקדושה הוא במקום א', כי יראה נקראת בית... ואילו הקולות מים רבים כתיב "משברי ים", שכל מה שיש להם הוא רק שנתברר שאדיר במרום ה', ולכך נקרא "משברי ים".

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ב [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

והנה נפל חודש הנס באדר ראשון ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט אותנו מכף כל צר. ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל, ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה הגובר. על כן, כן הוקבע לדורות, שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה, ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור בביאור. על כן קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים, שגם ענין הצדקה נחשבת לרוחניות כמש"כ בדברי הג' מוהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק י) שהעני משולל מגשמיות, זהו שייך דוקא באדר שני. וזה שאמרו חז"ל "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר", שיזהר בשני הכוחות בטבע ע"י זריזות והשגחה ע"י תשובה ומעשים טובים ותפילה, שכתוב "אדיר במרום ד'", היינו כוחות המערכה משולב עם ההשגחה כמש"כ מתחילה, "אדיר במרום", דהיינו המערכה היא תקיפה אבל כח הפנימי הוא שם ד' המשגיח, ע"כ צריך להכין הטבע כלי להשגחה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רלב-רלג, מהד' תשס"ד עמ' רמו-רמז)

וי"ל כי נכסיו של אדם לא יתקיימו לו לעולם כי "לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו" כתיב [תהלים מט, יח], ורק אם מקיים בהם מצוות ומעשים טובים, אז יתקיימו לו עד נצח וגם במותו יקחם עמו. ואימתי מקיים האדם מצות ומעשים טובים בנכסיו? אם יודע בעצמו שהוא גבר אין איל ולא בכחו עשה לו את החיל ו"אדיר במרום ה'", כלומר הקב"ה היושב בשמים הוא בלבדו נאדר בכח וגבורה, ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" [תהלים קכז, א], אם ישים זאת לנגד עיניו, אז בודאי לא ימנע מעשות מצוות ומע"ט בנכסיו, ואז יתקיימו לו עד נצח. וזה שאמר יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה', שפסוק הזה יהיה נטוע ועומד בנכסיו, לא יסיח דעתו ממנו, אז יתקיימו נכסיו.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר וכו' אי נמי אדרא כשמיה וכו' דקיימא לדרי דרי
39-41

הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו המצוות והמעשים טובים, כמבואר בחובות הלבבות שזה שלו ממש ולא מבלעדם, יטע בהן אדר, הנעשה בחודש אדר להפך כח הרע לטוב, לעבוד ה' בכל הענינים אפילו באכילה ושתיה. ועל זה אמר איכא דאמרי אדרא כשמיה, היינו כמו שאמרו דורשי רשומות כי אד"ר ראשי תיבות ראש דברך אמת. ואיכא דאמרי דקיימא לדרי דרי, כי קושטא קאי, ו"מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו" [משלי כ, ז].

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ד)

הרוצה שיתקיימו נכסיו שיהיו דבר המתקיים לעוה"ב ולא יעזוב לאחרים חילו, יטע בהן אדר, לשון אדיר, פירש רש"י: אילן חשוב, היינו שיטע ויחזיק בהן התורה ולומדיה הנקרא עץ מאכל... שנאמר אדיר במרום ה', ר"ל כל הדבוק בת"ח כאלו דבוק בה'. ואיכא דאמרי אדרא כשמיה דקיימא לדרי דרי, שזה הזכות עומדת לעד לדורותיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תצוה, דף עא ע"ב-ע"ג)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' אי נמי אדרא כשמיה כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין
39-42

פירש רבינו בעל הערוך ז"ל [ע' אדר] אדיר במרום ה' - יעשה צדקה שהיא חשובה לפנ' ה' במרום שנאמר אמת מארץ תצמח וגו', אדרא כשמה - מאילני סרק וכו' ע"ש. והרב ז"ל מפרש אדיר במרום על הצדקה, ומ"ש אדרא כשמה על אילן כפי פשטן של דברים. אמנם דרך דרש אפשר לפרש הכל על הצדקה, והיינו דקאמר אדרא דקיימא לדרי דרי, בסוד "וצדקתו עומדת לעד" [תהלים קיב, ג]. תניא נמי הכי אינה נגזלת, דעבירה אינה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל [לקוטי תורה, תהלים קיב]. ופירותיה משתמרין כמו שאמרו רז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ויוצאין פירות ומשתמרין לבעל צדקה. וברישא אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, כמ"ש מלח ממון חסר [כתובות סו ע"ב], וכמ"ש זרעו לכם לצדקה. וזה שאמר יטע בהן אדר.
אמנם דרך רמז ואסמכתא אפשר להסמיך ולהיות מוסר מעיר, דידוע דהתורה שלומד והמצוות שמקיים האדם אינו בטוח שיהיה לנחת רוח לפניו ית' או שיהיו לו לשמו מכמה סיבות, אי משום שדיבר לשון הרע והולכות לאותו שדיבר עליו, ואי משום דמכח חטאותיו שולט בהו הסט"א וכיוצא מסיבות אחרות. לכן אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, כי הם הנכסים האמיתיים העיקריים, על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שהם ניצוצי הקדושה שזהו הרכוש האמיתי, וכיוצא בזה אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, יטע בהן אדר ראשי תיבות: אחדות דיבור רחמים. אחדות - שיהיה דבק באחדותו יתברך, וגם יהיה באחדות עם כל ישראל לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דיבור - ישמור פיו ולשונו מלשון הרע ומכל דבר אסור. רחמים - שירחם על העניים לעשות צדקה וחסד. ובזה נכסיו תורתו ומצוותיו מתקיימין. ובכלל האחדות הוא ענוה, כי בלתי ענוה לא אפשר אחדות. ובענוה אין סט"א שולט בו, ומתכפרין עוונותיו, והוי כאילו הקריב כל הקרבנות. והיינו דקאמר אדיר במרום ה' - אם יהיה חזק במרום ה', כל תורתו ומצוותיו יעלו לריח ניחוח לה'. תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר, "כי האדם עץ השדה". וקודם אמרו א"נ אדרא דקיימא לדרי דרי, דזכותו עומדת לדורותיו. תניא נמי הכי שדה שיש בה אד"ר, שנזהר בג' אלה, אינה נגזלת מהסט"א ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין, כי קרן ופירות לו לו יהיה הזרח.

(החיד"א, מראית העין, כאן)

ידוע מה שמבואר בחובות הלבבות [שער ח פרק ג] כי מצוות ומעשים טובים הם נכסי עצמו אבל ממונו ורכושו וחילו לא שלו היא כי אם יעזבו לאחרים חילם... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו שלא יגזלו ממנו הסט"א וגם שיתקיימו בידו לבל יפול ממנו, יטע בהן אדר, פירש רש"י אילן חשוב, ירמוז למ"ש הזוהר וירא ק"ב על הפסוק "והשענו תחת העץ": לקבל קב"ה קאמר דאיהו אילנא דחיי לכלא. וזה שאמר שנאמר אדיר במרום ה', פירש רש"י לשון קיום וחוזק עיי"ש, ר"ל שיטע בהן הכוונה לשם ה', ואז יש לו קיום, וז"ש אי נמי אדרא כשמיה, ר"ל אד"ר ראשי תיבות "ראש דברך אמת", כי מתחלה היה בשביל שכפה עליהם ההר, אבל אז הדר קבלוהו בימי אחשורוש בלב ונפש חפצה כמבואר בפתיחה לסי"מ, ע"ש, וזה שכתוב דקיימא לדרי דרי, כלומר כי ייטב לו ולבניו אחריו ללכת בדרכי ה' ולשמוע בקולו... ועל זה אמר תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ביד הסט"א ופירותיה משתמרין, כי הן דבר המתקיים בידו וביד דורותיו אחריו לעד ולעולמי עולמים.
עוד יאמר... צדיקים במיתתם קרויים חיים [תנחומא פ' וזאת הברכה סי' ז]... כשאומרים דבר שמועה משמם מזכירין אותם ובזה יתנערו מעפר... כי התלמידים מעוררים אותו... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו - תורתו וחכמתו לבל תשתכח, יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ד', היינו שיטע בהן כוונתו לשם ד', ואז ממילא יהיה תורת חסד על לשונה ללמד תורה לרבים, ואז הן קיימים ואין לך מצוה גדולה קיימת וחזקה יותר מזו שזכות הרבים תלוי בו. אולם מה בצע אם בעודנו חי לבד? הלא כצל ימינו עלי ארץ. לזאת עצה היעוצה להפיץ את מעינותיו חוצה על פני תבל... ויעמידם לעד לעולם להשכיל להטיב לזולתו גם אחרי יום פקידתו... וזה שאמר אי נמי אדרא כשמיה אדרא כלומר להפיצם, אדרא דקיימא לדרי דרי. ועפ"י זה תבין לפרש כמשמעו תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת וכו' ופירותיה משתמרין.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, הקדמה, [ובקיצור בפ' יתרו, דף נ ע"ב])


טז ע"א

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים
1-2

"לא תעשו עוול במשפט" - ...ידענו כי ביום ראש השנה יעמיד הוא יתברך במשפט כל יצורי עולם, ואז יקצוב לכל איש ואיש פרנסת שנתו, כמאמרם ז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה, והוא לפי מה שיעלה משפטו ודינו ביום ההוא לפי מעשיו. ולכן אם מדמי קצבתו אשר נשפט בשמים יקנה מקח קרקע או מטלטלין, ויטעו אותו במדה שהיא מדת קרקעות או במשקל או במשורה מטלטלין, ויתנו לו לפי הטעות שוה מאה וחמשים במאתים, הלא נמצאו עושים עוול בַּמשפט הידוע, הוא המשפט לאלקים בראש השנה, שמחסרין מקצבת דמי הקונה ומוסיפין בקצבת המוכר. נמצא עוול במשפט אשר נשפטו שניהם. והוא הדין בהפכו אם הטעו למוכר.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק לה)

מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה [הטירדות והדאגות] הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו ז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו'.

(מסילת ישרים, פרק כא)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים
1-2

היצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד: איך אפשר לך לעסוק בתורה הלא מוכרח אתה לעסוק בפרנסה לפרנס אשתך ובני ביתך הקטנים... אבל באמת הוא אך עצת היצר המסמא... וכי אמרו רז"ל (נדה טז ע"ב) שקודם יצירת הולד נגזר על הטיפה מה תהא עליה, עשיר או עני. והוא בדרך כלל על כל שנותיו. ועל כל שנה בפרט אמר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. נמצא עם כל יגיעותיו לא יגיע לו מאומה יותר ממה שנקצב. וזה היה יכול להשיג אף במעט עמל. אבל בדברי תורה הכל לפי היגיעה, וכל אשר יוסיף להתיגע יוסיף דעת. וזהו שאמר בעסק התורה "אם אין אני לי מי לי", כי הכל תלוי בי. ובעניני עולם הזה "כשאני לעצמי מה אני", ואך בה' יתברך תוחלתי וסברי.

(רבי חיים מוולוז'ין, רוח חיים על אבות, פרק א משנה יד)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב
1-3

מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט וכו', ע"פ הזוה"ק (יתרו דף פח ע"א): כיון דלא אשתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה וכו'. נמצא כל ההשפעות באים משבת קודש, וכמ"ש (יחזקאל מו, א): "ששת ימים יהיה סגור וביום השביעי יפתח"... וזה מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, היינו מהקב"ה שהוא ראש וראשון, כמ"ש (ישעיהו מד, ו) "אני ראשון" כו', מר"ה, היינו שהשפעה הולכת מראשית המחשבה ממזל העליון, חוץ, עד שבא לחוץ דהיינו בגשמיות, לעוה"ז, מהוצאות שבת ויו"ט...
ואיתא בזוה"ק (שם): כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. ברכאין דלעילא הם השפעות קדושה וטהרה, וברכאין דלתתא הם השפעות צרכי עוה"ז. וזה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט, לרמז בזה, אע"פ שכל צרכי בני אדם נידון בר"ה בדרך קצובה, חוץ מזה יש כח בשבת ויו"ט להוציא השפעות חדשות על כל ימי השבוע. וזה ענין מוסף - הוספה על הקצבה שנגזר עליו בר"ה. גם יש לרמז על כח הצדיק יסוד עולם שיש בידו ג"כ להשפיע טובות חדשות חוץ מן הקצבה שנגזר בר"ה, כידוע שת"ח נקרא "שבת".

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לראש השנה, עמ' קעב-קעג במהד' תש"ע)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' והוצאת בניו לתלמוד תורה
1-4

ורבא סבר שאין מכפר רק ע"י התורה, כי התורה היא שכלית, והתורה היא על הגזירה, וכמו שבארנו אצל מזונותיו של אדם קצובין לו [מר"ה] עד ר"ה, שאין התורה מקבלת הגזירה, שהיא על הגזירה.

(מהר"ל, חדושי אגדות, יבמות קה ע"ב)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
1-4

ה' יתברך עשה מדרגות זו על זו, וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה, וכטבע הבאר ומעין, כל מה שדולין ממנו יותר, נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים: כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל, שיש שפע היורדת בקצבה ומדה, אבל לבני ישראל הוא כמעין הנובע.

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תר"נ)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו
1-5

והכוונה להם באמרם כל מזונותיו כו' הוא ענין מה שגוזר הקב"ה על הטיפה מה יהיה עליה (נדה טז, ב) בעולם הזה עד יום דין המוות. והוא אמרם מראש השנה עד לראש השנה חוץ מהוצאת שבתות וכו' שהוא הפרנסה בתורה ובמעשים טובים, שזה ביד האדם, כענין: וצדיק ורשע לא קאמר (נדה שם), כי בחירת האדם בידו להוסיף או לגרוע כי מאזני צדק בידו, ואם הטה לצד הטוב, הוא התוספת, מוסיפין לו ומפרי מעשיו ישביעוהו כי שכר מצוה מצוה, ואם הטה לצד הרע, הרי הוא גורע ופוחתין לו כי מה יאכל והוא לא הכין.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
1-9

נ"ל לפרש ע"פ דרשת רז"ל ג"כ פי' הכתוב כך הוא: כי חק לישראל הוא - אם החוק הוא רק לישראל לצורך גופם, אבל לא על מצות הצדקה ת"ת והוצאות שבת ויו"ט, אזי משפט לאלקי יעקב, אז נותן להם הקב"ה רק ע"פ משפט כפי הקצוב ולא יתר. אבל אם יוציאו לצרכי שמים, הלא אז בדרך שאדם הולך מוליכין אותו, וכתיב עליו "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", כי יתן לו ה' יתברך יותר מכפי הקצבה ויתן לו ג"כ ע"פ מדת הצדקה... מדה כנגד מדה.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, כאן)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' תקעו בחדש שופר וכו' זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא וכו' דהאי חק לישנא דמזוני הוא
1-10

על דרך קיום החיים שהוא במזוני, כך קיום הזכרון הוא בשופר, שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם ה' יתברך זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו, להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון, שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר "תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל" וגו', ודרשו חז"ל בביצה חוק זה לישנא דמזוני, ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, והרי מפורש בכתוב "כי חוק" זה טעם על "תקעו" הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות, לכן באים השופרות... ובאמת זה דבר נעלם משכל בני אדם, חיבור הנפש בגוף, ולכן לא יבינו גם כן איך המזון יקיים הנפש. אך האמת שהם מחוברים, וכולו חד, והדם הוא הנפש הווה מן המזון, ומשכנו בלב, וממנו חיות כל האיברים והריאה והקנה המוציא קול תלויים בו. וע"י קיום שופרות בראש השנה, הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה, דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפילה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' הטריפני לחם חקי
1-12

מצינו בשלמה המלך ע"ה שהיה סעודתו בהפלגה שכן אמרו "כסעודת שלמה בשעתו" [עירובין מא ע"א], ביקש "הטריפני לחם חקי", והיינו שה' יתברך יקצוב לו המזונות שנצרך לו לתורה ועבודת ה' יתברך, וכל סעודתו היה לחם חוקו, ועל כן נכתבה בפסוק ונעשה מזה דברי תורה לעולמי עד. והרי ביקש "ריש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי" [משלי ל, ט], רק כל מה שהיה לו היה רק לחם חוקו שנצרך לו לעבודה. וכן איתא שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' ומייתי קרא "הטריפני לחם חקי", והוא שה' יתברך קוצב לכל אחד מישראל המזונות שנצרך לו לעבודתו יתברך... שאין חק וקצבה של אחד דומה לחבירו, ולכל אחד קוצב ה' יתברך לחם חוקו, המזונות שנצרך לו לתורה ועבודה, ויכול להיות דלזה אינו לחם חוקו, ואדרבה יזיק החיבור אחד לחבירו... וזה שאמרו חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים וכו', דהוצאות שבתות כל מה שמוסיף הוא בקדושה, וכמו שאמר האריז"ל דבשבת אף שאוכל להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ח)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
1-19

שמאי דורש "זכור את יום השבת" לענין זה: אדם יזכור את יום השבת מיום ראשון של חול להכין מנה יפה מחד שביך לשבתיך. ומה שאמרו כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, פירש למה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים חוץ מהוצאת שבתות, ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה. זה שאמר שמאי, ע"י שהיה זהיר מחד שביך לברור מנה יפה לשבת לעולם, היה לו כאילו מוציא לשבת, שאפילו מוציא הרבה מוסיפים לו ולא יפסד מקרן שלו כלום, שהרי מיום ראשון היה בורר בהמה נאה ואומר ''זו לשבת", וביום שני אוכלה, וזהו כל ימיו היה אוכל מעדנים לכבוד שבת, פירוש בשביל שהיה מכבד את השבת, א"כ לדידיה כל יום קרוי שבת, שאם הוסיף מוסיפין לו.
ומה שאמרו עוד אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, לאו למימרא דאילו שמאי לא היה לשם שמים ח"ו, אלא כי שמאי כשהיה עושה זה הדבר לשם שמים, היה עושה כדאמרן לפי שהיה רוצה לקיים הכתוב "זכור את יום השבת" שהיה דורשו זכור מחד שביך לשבתיך. אלא שאם יעשו שאר העם כמדתו, אפשר שיעשו שלא לשמה כדי להתענג כל ימיהם לכבוד השבת ושלא יחסרו מזונותיהם. אבל הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש, פירוש, לא מיבעיא מה שהיה עושה הוא לעצמו אלא אפילו במעשים שהיה מלמד לאחרים היה לש"ש, שהיה מלמד לאחרים ברוך ד' יום יום, שלא היה דורש להם שיעשו כשמאי כדי שלא יעשו שלא לשמה, להתענג.

(רבי נסים שלמה אלגזי, זהב שיבה כאן)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
1-19

...דהנה באהל יעקב מהמגיד מישרים מדובנא ז"ל [פרשת לך לך] כתב בביאור המאמר דמעשר בהמה, דהכוונה היא שגם כל הבהמות יתעלו בזה ע"י שהיה מוציאן בפתח קטן והיה יכול לצאת כל אחת שתהיה קודש, א"כ אף שלא עלה רק אחת, מכל מקום כולם נתקדשו על ידו... והנה גם כאן כיון שהיה כל בהמה ראויה לשבת, אף שלמחר מצא נאה ממנה והיה מניחה, מכל מקום כל בהמה נתקדשה ונתעלה עי"ז שקנאה לכבוד שבת, ובזה נתקדש יום השבת, וגם כל ימות השבוע היה אוכל לכבוד השבת. ובית הלל ס"ל דכל יום בפני עצמו, כשאוכל בשביל שיהיה לכבוד שבת, בכל יום מקיים המצוה... וגם נראה לפמ"ש בחידושי דלכך הקב"ה מוסיף בשכר הוצאת שבת וכל מזונותיו קצובות, לפי שכל מזונותיו יכול לצמצם, אבל הוצאת שבת ויו"ט ור"ח דמצוה היא ובחירה ביד האדם, א"כ לא אפשר לקצוב, וכפי מה שמוסיף או מחסר לעומת זה נותנים לו. ולפ"ז שמאי הערים, וכל מה שקנה היה לכבוד שבת, ונמצא שכל שאוכל היה מצוה, והיה יכול להרבות בהוצאות. אבל הלל בענותנותו וההסתפקות שהיה לו, היה אומר ברוך ה' יום יום, וכבר אמרו במדרש פרשת בחקותי [ויקרא רבה פרשה לד, ג] שהלל היה הולך בכל יום לגמול חסד עם האכסניא ואמר דהנשמה היא האכסניא ע"ש. ובאמת היה מקום לומר דמחד בשבת לשבת הוא ג"כ ע"ד שכתב הטור בסימן רלא בשם רבינו יונה שיהיו כל עשיותיו אך למען התכלית, ונמצא שמקיים בכל הפעולות "בכל דרכיך דעהו". והנה השבת הוא מליצה בפי חז"ל על עוה"ב, וכמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה שכתוב מחד בשבא לשבת, וכל ארחותיו לא היה רק לכבוד שבת, ולכך קי"ל כב"ש כמבואר בט"ז סי' רמב.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)

חוץ מהוצאת שבתות
2

בדברות ראשונות "על כן בירך וגו', ויקדשהו". ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה? בפשוטו יש לומר על דרך שכתב רש"י פרשת בראשית [א, כב] גבי ברכה דדגים: לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום, וכל מה שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת, על כן הם עניים, כמו שאמרו במדרש איכה על פסוק "הייתי שחוק"... בשביל כן ברכו שאף על פי ששובתין בו ממלאכה, ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה, עם כל זה לא יחסר לחמו, כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו'... (שוב מצאתי כן בבראשית רבה פרשה י"א דברכו מפני היציאה עיין שם).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ג, דף ו ע"א במהד' לובלין)

חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
2-4

ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי "כל מזונותיו של אדם [קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים], חוץ [מהוצאות שבתות והוצאות יום טוב] וכו'.... ותשלם שכר למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י [ראשי תיבות: תינוקות, שבת, ר"ח (ע"פ ויקרא רבה פרשה ל, א, שגורס גם הוצאות ר"ח), יום טוב].

(אגרת הגר"א)

והטעם הוא משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב]... ואיך יכול לקצוב לו שכר הוצאות כבוד שבת ויו"ט, וזהו מצוה ותלוי בבחירת האדם, וכפי מה שמוסיף או מחסר נותנים לו (שבט מישראל).

(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
5-8

ר"ה הוא הזמן שהעולם נדון בו בבית דין של מטה. ואילו היה נדון בבית דין של מעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה, שלולא ששיתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו (ב"ר יב, טו). ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה הברית ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) "כי הנה החשך יכסה ארץ", ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז "ותכהין עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול" [בראשית כז, א], כי "האלקים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסית בו הוי אומר זה ר"ה, וזה סוד בכס ה', סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החושך והערלה, ונפשה מרה לה על בניה.
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר ח"ב קפד, א) ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום זה, והוא כי כשהמאור העליון... משגיח על מעשה העולם... וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוין לטוב ההוא מבין הצדיקים... ואז מתעוררת מדת הדין... ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגנו, והטעם מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכוח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, לשבר הכסה ההוא המכסה את הירח לבלתי האיר.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי ראש השנה, עמ' קז במהד' תשנ"ו)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא
5-10

חז"ל אמרו על פסוק "תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו" - "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה". ו"החודש מתכסה" פירש רש"י "הלבנה, כדאמרינן כ"ד שעי מכסי סיהרא". וצריך ביאור במה תלוי ענין השופר ופעולתו במה שירח מתכסה, ואיזה רמז יש לענין הפנימי של ר"ה מה שהירח מתכסה בו. והנה במדרש איתא עוד דרך משל ומליצה, שהשטן מבקש קטיגוריא על ישראל, אומר שהשמש והירח יעידו, והולך לבקש את הירח ואינו מוצאה שהרי היא מתכסה, ונשאר רק עד אחד ואין קטיגוריא שלו מתקבלת (עי' זוהר שופטים, רעה ע"א). וראוי ליתן פנים לאלו הדברים שהם עמוקים מאד.
אמנם מדרגת השמש והירח, ידוע שהיא מענין מי שאורו בא לו מעצמותו שהוא דוגמת השמש, ומי שמקבל אור מאחרים הוא דוגמת הירח. ואצל כל אדם ישנן בחי' כאלה, וכענין דברי הגר"א ז"ל שכל אדם עושה גלגלים של מערכה שלו ע"י מעשיו, והם לגביו בחי' שמים וצבאותם. ועל פי דבריו נבין כי יש בחי' שמש וירח בקדושה ויש לעומת זה בקליפה, כדאיתא בזוה"ק (פקודי, רלב ע"א), שעל חמה ולבנה דקדושה נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו'" (ישעיהו ל, כו), ועל דקליפה נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (שם כד, כג). ואע"פ שיש בזה דברים כוללים ועמוקים מאד, ע"כ יש כיו"ב בכל אדם, שענין פעולתו שפועל עליו מצד עצמו ומעשיו וחכמתו הוא ענין חמה שלו, בתורה ומצוות לטוב ובעבירות להפכו, וכל מה שמקבל ע"י הצטרפותו לזולתו ואין לו ענין זה מצד עצמו, הוא בחי' לבנה שלו. והכל רשום בחמה ולבנה הכוללים, שע"י השגחת א-ל עליון ב"ה ניתנו בהם כוחות להשפיע טוב ורע, והכל נערך ע"פ מעשה בני אדם ע"פ מדת המשפט. ומצינו "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" (תהלים קכא, ו), ומזה נבין ג"כ אפשרות ההיפך.
והנה כדי למלאות סאת החובות, השטן מבקש קטיגוריא משני הצדדים, מצד תכונות העוונות ופגמיהם וקלקולם בנפשות החוטאים עצמם, ומצד פעולתם על זולתם, כענין הערבות. והנה נתן ה' יתברך עצה ע"י השופר שנמחק זה החלק של הגרם, ומ"מ בענין הזכיות, הזכות של גרם הקדושה ע"י מצות הולכת ומתרבה. והטעם, שהכל הולך אחר אמתת הרצון, כי ריבוי הזכיות רוצה כל אחד מישראל בהן, אבל ריבוי העבירות שכל עצמן אינו עושה אותן כי אם מצד התגברות היצר, אינו רוצה כלל שיתרבו ע"י אחר. ע"כ נחשבת הזכות בחשבון האחדות, והחוב בחשבון הפירוד שחשבונו אינו עולה כ"כ. ובאמת מצינו שזוהי אחת מהעצות היותר נאמנות להרפות כח הדין, שלא יהיה נידון כל אחד כי אם לפי מה שגרם לעצמו. אבל באמת אי אפשר דבר זה כי אם ע"י תשובה ותחבולה אלקית. וי"ל שהגלות באה ג"כ לצורך עצה זו, שענין הגלות הוא הפיזור והפירוד וכמש"כ: "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כו, לג), והיינו שכל זמן שהם באחדות במקום אחד, החשבון בולט יותר שיהיה דוקא לפי ענין האחדות, ופועל כל אחד על חבירו יותר, אבל כשהם מפוזרים אין פועל כ"כ אחד על חבירו, ע"כ נעשה החשבון קל יותר. וי"ל שיש עוד תועלת מהגלות, שאפילו על חלק העבירות שמסובב שלא בדרך סגולה מא' על כל אחד, מצד טבע החברה שאחד לומד מחבירו מעשיו הרעים, מ"מ בגלות כיון שהם מעורבים באוה"ע שכל מעשים רעים שבעולם יש ללמוד מהם, אין נחשב כ"כ על חשבון ישראל זה הלימוד... וכמו כן נתן ה' יתברך כח בשופר שעל ידו יהיו נחשבים לענין הגרם היוצא מהעבירות כמפורדים, כאילו היו כל אחד מעמים שונים...
וזהו עצמו ענין שהירח מתכסה בו, להורות שהפעולה שקיבל זולתו ממנו שהוא כענין ירח, זה אינו נגלה לקטרג עי"ז מפני כח התשובה והשופר שהוא כתריס בפני זה הקטרוג... ע"כ אמר: "תקעו בחדש שופר", קרא ר"ה חודש, ע"ש כח החידוש שנתן ה' יתברך בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במק"א שהוא ע"ד דברי רבינו יונה באגרת התשובה [תחילת "יסוד התשובה"], שהבעל תשובה עוונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתיצב לפני ד' ללכת בדרכי קודש, ע"כ צריך שיחשב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון א"א להצטייר מפני כובד העוונות שמעבים את הטבע ומטמטמים את הלב, אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה ה' יתברך בבריאת העולם, והיה האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח, להקל על האדם שיהיה מחדש כוחותיו לעבודת ה' יתברך כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא. ודבר זה פועל השופר להשלים, שמעורר כח הנשמה בחידושה שהיא טהורה. אבל זה מועיל רק להקל חשבון העוונות מצד עצמם, כיון שנראה מצד קדושת הנשמה שהיה כעין שוגג ואנוס ולא מלבו, אבל צריך עצה שיהיה החשבון מתמצה מצד חשבון ההיזק הכללי הנגרם ע"י כל חטא וחטא, ושעכ"ז יהיה נחשב כח האחדות לענין הזכיות. והנה החגים והשמחה כתב הרמב"ם במו"נ [ח"ג פרק מג] שהוא כדי להרבות האחדות ע"י ריעות, ובטבע האדם נח לחבירו כשהוא שבע, משא"כ כשהוא רעב פניו זועפות וטוב לו הפירוד והבדידות.
והנה נתן הקב"ה בחסדו כח בשופר זה שיהיה "בכסה" בחג שהירח מתכסה, להורות שמה שפעלנו על זולתנו לא יזכור עוד לענין החוב. ומ"מ הוא "ליום חגנו", שמורה כח האחדות, שלענין המצוות יעלה בחשבון הכל, כל מה שגרם ע"י קדושת המצוות שיהיה אחר ג"כ עובד את עבודת ה' יתברך, וזהו מפני שהשופר מורה את כח הפנימי שרצונו להיטיב ולא להרע. ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זה את זה? אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהיה אחד שכולל כח הרבים והיה כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד. וע"ז אמר: "כי חק לישראל הוא", ואמרו חז"ל ד"חק לישנא דמזוני הוא", כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצוות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כל אחד בקדושת מצוותיו. אבל "משפט", כשבא להישפט עמם על חטאיהם, אז הוא "לאלקי יעקב", שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהיה יעקב נקרא בשם זה כל זמן שהיה יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" [בראשית רבה פרשה פד, ח], ע"כ בעבור כח האחדות ידע לשון הקודש שהיא כוללת כל הלשונות, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון...
וזהו שאמרו שרוצה להביא ב' עדים השמש והירח, היינו הפגם של עצמם שהוא כענין השמש שאורו מעצמו, ותלוי ג"כ בכח השמש, והפגם שפועל על חבירו שעולה החשבון מרובה. מה עושה הקב"ה, מכסה הירח, ע"י שנראה רצון הפנימי של ישראל שרק טובות יחפצו, ונמצא שגם בהם נמצא כח הפיזור בענין בחינת העוונות.

(מדבר שור דרוש יט, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קכ-קכה)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב וכו' חק לישנא דמזוני
5-10

אמרו חז"ל (פסחים דף קיח) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ובהיות כן אין מן התימא שהפרנסות אינן מצויות לאדם, כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא. והנה אמרו חז"ל (ברכות דף כ): מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא ואנן לא איתרחיש לן ניסא? קמאי דמסרי נפשייהו אקדושת השם מתרחיש להו ניסא. וגם אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז): למה תוקעין בשופר של איל בר"ה? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. נמצא שע"י תקיעת שופר נעשו ישראל כאלו מסרי נפשיהו אקדושת השם, וממילא הם ראויין שהקב"ה יעשה להם נסים ומגיע להם פרנסה בדיי אע"פ שהיא נס. וזה שאמר תקעו בחודש שופר מפני כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישני דמזוני, כלומר הפרנסה תבוא לישראל בדרך נס שהוא בחינת משפט, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ונס לא מתרחיש ליה לאדם אלא אם הוא מוסר נפשו אקדושת השם. ולכן זהו העצה, שתקעו שופר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני שהוא מסירת נפש.
עוד י"ל דהנה אמרו חז"ל... אמר הקב"ה: תקעו בשופר לפני כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. והנה כאן יש לשטן מקום לקטרג ולומר: רבש"ע, הלא כל השנה נותנים ישראל עיניהם ולבם להרחיב גבול פרנסתם ולעשות חיל בממון ונכסים, ואף קצת מסירת נפש לא נראה לעינינו בדרכי חייהם כל השנה, ולמה זה תזכור להם עקדת יצחק היום ותעלה עליהם כאלו עקדו עצמם לפניך...? אולם באמת גם ביגיעתם וחפצם למצוא להם פרנסתם ברווח יש ג"כ מעין מסירת הנפש, כי כל עיקר מגמתם ושאיפתם למצוא פרנסה ברווח הוא ג"כ כדי שיהיה להם אפשרות להתנאות לפניו יתברך במצוות ומעשים טובים, ונמצא שכל עסקיהם ושאיפתם הוא לכבודו יתברך, כמו שהיה מרגלא בפימיה דר' מאיר'ל מפרימישלאן ז"ל להמליץ על ישראל באמרו: רבש"ע, ידעתי, אם תסחוט תפלות ישראל, מכל תפלה שלהם יפול ממון, כי בכל תפלה שמתפללים עיקר כוונתם להשיג ממך על ידה ממון, והוא לכאורא דבר מגונה, שיערוך אדם כל מחשבותיו על ממון, אכן נסה נא ה' לסחוט את הממון הזה של ישראל, וידעתי שמממון הזה יפול מצוות ומעשים טובים, כי מה עושה היהודי עם ממונו? מצוות ומעשים טובים. וזה שאמר הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כמו שאמרו חז"ל: כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, ובדין הוא, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חוק הוא לישני דמזוני, כלומר המזונות ופרנסה לישראל שנותנים עליהם עיניהם ולבם כל השנה הלא גם הן משמשות להם לעשות בהן משפט כתוב ולשמור מצוותיו יתברך, וא"כ יש בעבודתם ופעלם כל השנה ג"כ מעין מסירת נפש לה'.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו' כי חק לישראל הוא וכו' חק לישנא דמזוני
5-10

הקשה מהרש"א... אמאי נקט בהאי קרא חוק דמשמע טפי מזונות, דהא שאר דברים נידונים בר"ה? ונ"ל פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר כמו שאמרו חז"ל במדרש [ויקרא רבה פרשה כט, ו]: חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם, והיינו שיעשו תשובה מאהבה דזדונות נעשים כזכיות, וע"י כך יהיו מעשיהם נאים ויפים למפרע. אף כי באמת בכסה ליום חגנו, איזה חג שהחודש מתכסה בו, ופירש רש"י שהלבנה מתכסה בו כדי שלא יוכל השטן להביא שני עדים להעיד על רוע מעשיהם של ישראל, שהלבנה מכוסה ואין כאן אלא עד אחד דהיינו החמה, והתורה אמרה "לא יקום עד אחד באיש" וגו', א"כ אין עדות וראיה ברורה על החטאים, מכל מקום אנו צריכים לחדש מעשינו ולשפר מעשינו... כי חק לישראל הוא... ואנו באים להוציא מהקב"ה מזונות ופרנסה לכל השנה, א"כ המוציא מחברו עליו הראיה, וכאשר נשוב אל ה' בתשובה מאהבה, אז יהפכו זדונות לזכיות ואז יכולת בידינו להביא ראיה כי ראויים אנו לכך שיתן לנו ה' שפע ברכה ופרנסה... ומיושב קושיית מהרש"א.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, והחושך יכסה ארץ, חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, "ואדם אין צדיק" וגו'. והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה [שבועות ט ע"ב], זהו דוגמת "ואשר הרעותי". ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו... ובר"ה החדש מתכסה, כי הקב"ה יעמיד במשפט, ואינו תולה בעצמו, ואז אין תקומה, וכמו שאמרו רז"ל שאלמלא מקרא זה, "ואשר הרעותי", נתמוטטו רגליהם וכו' [ברכות לב ע"א], ואז אין חטאת החודש נזכר עד שישראל תוקעין בשופר לשוב בתשובה, ואז הקב"ה יושב על כסא רחמים, והרחמים היינו שהקב"ה כביכול תולה בעצמו לומר אני גרמתי, שבראתי יצה"ר.

(דרושי הצל"ח, דרוש יב, ליום א' של סליחות, אות יח)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו. פירוש, חודש הלבנה שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה, כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור. ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה, נקרא בכל פעם חידוש, "אור חדש". כי מי שיש לו אור מצד עצמו, כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש, שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת, אף על פי שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה, לא שנעדר האור לגמרי, כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה, רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה, מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש, כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש, שאין זה הקודם, שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו, רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי, לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין, מאחר שהיה האור תמידי, היה נדמה כאותו אור עצמו וע"י ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו, לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מה' יתברך... ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים [רש"י דברים כו, טז], היינו כשידע דאף על פי דהתורה כתיבא ומנחא, אין יודע בה כלום אלא מה שה' יתברך מאיר לו בה... ובכל רגע מקבל אור מחודש...
ובראש השנה ההתגלות הוא פחד, ואנו מבקשים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך", כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים, שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד, ואפילו מפחד ה' יתברך. אבל בני ישראל רוצים בפחד ה' יתברך, כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד... וזה סוד ראש השנה, שהשמחה מוסתרת בפחד, כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון ה' יתברך... וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם, הוא זמן ירידת הספינה ללמין [ע"פ שמות רבה פרשה כח, א], שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטנו. ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו, היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין, אלא שאנו בטוחים בה' יתברך שיהיה אור לנתיבתנו. וזה שאמרו (ויקרא רבה כא, ד) על פסוק (תהלים כז, א) "אורי וישעי" - אורי בראש השנה, שאז החודש מתכסה, ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דה' יתברך הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות, דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא ע"י תוקף היראה, שהוא אותיות ראיה, דעי"ז זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעייניהו (שבת פט ע"ב), ויזכה להארת פניו יתברך, שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נד, ס"ק א-ב, עמ' 162, וס"ק כו, עמ' 172, במהד' הר ברכה)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

הרעיון הטמון כאן במאמר הנפלא הזה הוא עפ"י מה שמבואר במפרשים, אהא דמובא בפסיקתא [פסיקתא רבתי, פסקא מה] "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב), דהוא סולח לעוונינו כל שנה ושנה, כדכתיב (ויקרא טז, לד) "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה". דהיינו אחת בשנה הקב"ה מכסה על עוונינו וימצא לנו זכות שנסתם פי השטן והמקטרג עלינו. על אופן עפ"י מה שמובא בדברי חז"ל (ר"ה יח ע"א): ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מאי כבני מרון... וכולן נסקרין בסקירה אחת... שלכאורה יש לדקדק... הלא היא סתירה לדברי המשנה (שם טז) שאמרה: ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון? ברם י"ל שהכונה היא, כי אם יהיה כל אחד ואחד נידון ברה"ש כבני מרון, ר"ל כפי מעשיו הפרטיים, מי יכול לעמוד בדין ויזכה לפניו מפני המקטרגים? לכן אמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", כלומר כשהקב"ה מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת, ומכסה על עוונותיו של כל אחד ואחד, לא ביכולת היא בשום מקטרג לקטרג יותר. כי באמת מי כעמו ישראל גוי אחד בארץ? ובכלל המה טובים וישרים מאד, כמו שנאמר (שיר השירים ד, ז) "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכי יש עוד כיסוי עוונות מביום הזה? וזהו מה שאמר איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, ר"ל רה"ש הוא חג שבו ביום הקב"ה מתכסה לבלתי הביט על כל עוונותיו של כל אחד ואחד, רק מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת. אזי בודאי יש לו זכות שלא יוכל השטן לקטרג.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 191-192)

כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
8-10

מה שאמר הכתוב "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"... הוה ליה למימר "כי משפט לאלקי יעקב הוא חק לישראל"? ובזה יבואר הפסוק כך, "כי חק לישראל הוא", כלומר לישראל עם קדוש בוודאי יהיה להם חוק, והוא לשון מזוני - פרנסה, כמאמר חז"ל ממאי דהאי חק לישנא דמזוני הוא, עיין שם. והאיך מוכח שבודאי לישראל יהיה פרנסה? על זה מתרץ הכתוב "משפט לאלקי יעקב", כלומר מה שרוצים לשפוט את ישראל אם ליתן להם פרנסה, המשפט אינו לישראל, רק המשפט הוא לאלקי יעקב כביכול, המשפט לאלקים הוא, וכמאמר הזוהר "עליו דייקא" וכו'. וכיון שהדבר כן, ממילא נסתמו פי כל המקטרגים וכל המסטינים מעמו ישראל, כי לא להם המשפט רק הדבר נוגע להבורא ברוך הוא, ואז חיל ורעדה יאחזון לפתוח פיהם, כי אז יעשן אף ה', ויתחיל לשפוט אותם, שאף שהם, מלאכים קדושים, לא יזכו בעיניו, כמאמר הכתוב (איוב טו, טו) "הן צבא השמים לא זכו בעיניו".

(קדושת לוי, פרשת נצבים)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
9-10

מתרחש ניסא ולא איברו מזוני [שבת נג ע"ב], ומזה אנו למדים שהגורם הכלכלי, ע"פ צורתו הקצובה מאת מחולל כל ב"ה, הוא גורם היותר עיקרי לכל המון המאורעות החומריים והרוחניים שבעלילות פני ההיסתוריה האנושית, שבה חקק צור עולמים ב"ה ע"י גילויה של תורת אמת, באורן של ישראל, את התכנית של הצורה היותר מוצלחת ורצויה לטובה היותר מעולה. ובהסיר סיבת חיפוש הכלכלה שמיוסד דוקא ע"פ סידור הטבעי הקבוע בה, יופסק הכח של השלשלת הגדולה הזאת של קישור בני האדם והשלמתן, שזהו מטרת כל הניסים וכללות ההנהגה האנושית בכללה. ע"כ ישתנו דברים אחרים, וסדר הטרף יהיה לחק קבוע. מנלן דחק לישנא דמזוני הוא, דכתיב "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" [משלי לא, טו].

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת נג ע"ב)

ובטעם דחק לישנא דמזוני, יש לומר דהוא משום דקשה מאוד למצוא טעם מדוע יש לאחד פרנסה ולהשני אין לו, יש אדם שיצא לפעלו ולעבודתו מבוקר עדי ערב, כל עתותיו נתונים ביד עסקיו ובכ"ז אין לו פרנסה, ויש אדם שיושב כמעט בחיבוק ידים וימצא פרנסתו, האחד הוא בעל שכל חרוץ ואין לו פרנסה, והשני הוא נעור משכל וכשרון ויש לו פרנסה, הרי לפנינו שהפרנסה הוא כחוק בלי טעם, ולכן חק לישני דמזוני.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם
9-10

...שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית', והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו', זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה [בראשית רבה פרשה לט, א]... הכח שנתן ה' יתברך לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר... שה' יתברך נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצוות... וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש "חק נתן ולא יעבור" [תהלים קמח, ו], שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית', וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד, כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה [ירושלמי שקלים פ"ו ה"א]. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נקרא חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש [ואכלו] את חקם כו', שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר, והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו' הטריפני לחם חקי
9-12

ואיתא מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו', מהכא הטריפני לחם חוקי. פירוש לחם חוקי הוא מה שה' יתברך קובע לכל איש כדי צרכו לתורה ועבודה לחקיקת דברי תורה בלב... וגם כן קשה למה כתיב לשון טרף ולא "האכילני"... אך כמו שמצינו בעשו הרשע שאמר "הלעיטני נא" [בראשית כה, ל], היינו מרוב תאוה שהיה לו להאכילה ביקש שיפעור פיו כגמל וישפכו בו, כן בהיפך שמענו מצדיקים שלא רצו לטחון וללעוס המאכל, ובלעוהו בלא טחינה ולעיסה כדי למעט הנאתן, שלא ירגישו בחיך טעם האוכל. ובליעה נקרא לעיטה... וזהו שנאמר "הטריפני לחם חוקי", שה' יתברך בעצמו יהיה המאכיל והמטריף, וזה כמו לעיטה, שהאדם פותח פיו ומלעיטין אותו ואינו מרגיש טעם המאכל בחכו. וזהו "לחם חוקי", שחוקק עי"ז הדברי תורה בלב, שהדברי תורה נקרא לחם כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי" [משלי ט, ה].

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לראש חודש שבט (אחרי פ' וארא), אות ד)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת
13

והקשה דהיה לו לומר "היה מניח לכבוד שבת", שהרי האחד אכל מפני שרצה לאכול ולא מפני כבוד שבת, רק השני הניח לשבת? ותירץ דאיתא בגמ' [כתובות קי ע"ב] כל ימי עני רעים וכו' ומשני שינוי וסת תחלת חולי מעיים, ולכן שמאי היה אוכל לכבוד שבת, שלא יהיה שינוי וסת.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נג)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ונמצא בישל ואפה בכל ימות השבוע לכבוד השבת, אף מה שבישל ואפה לצורך מאכלו בחול, היה לכבוד שבת, כדי שיהיה היפה והמובחר לשבת. והנה כתבו הפוסקים דאף הילל מודה לשמאי דזה עדיף טפי. והנה העושה כן, ודאי ממשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע, ואצלו נקרא השבת "שבת שבתון", שאינו שבת של חול רק שבת שבתון, שאף ימי החול הם אצלו שבתון... דקדושת שבת צריכה הכנה כל השבוע, דמי שממשיך עליו כל ימי השבוע קדושת שבת ומכין עצמו, אז ודאי בא עליו בשבת אמיתי הארה גדולה.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת ויקהל דף קצט ע"ב)

כל סדר הבריאה היה במתכונת של טפל ועיקר... ששת ימי המעשה טפלים לשבת, וזה שאמר בתנא דבי אליהו [פרק א] "ימים יוצרו ולו אחד בהם" [תהלים קלט, טז] - זה שבת... וכל אדם, אם עושה את הפעולה אשר נברא למענה הוא קונה שלמות, ואם הטפל הוא טפל באמת לעיקר, הרי באמצעותו נעשה גם הטפל שלם... וכן ששת ימי המעשה, אם הם טפלים לשבת באמת, הרי באמצעות שבת גם ששת ימי המעשה מיתקנים ומתעלים. וזהו שרמזו חז"ל שבכל יום אכל לכבוד שבת, והיינו שהשבת האירה לששת ימי המעשה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"א)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו
13-17

כל מה שהאדם אוכל בחול יותר ממה שראוי להתקיים נפשו... המותר נקרא "פרש חגיכם", ומוסיף כח אל החיצונים... ומה שאוכל בשבת ויום טוב הכל הוא ברוחניות ונבלע באיברים. וזה היה הויכוח של הילל ושמאי, שהיה הילל כשמוציא דבר נאה שומר אותם לשבת כדי שיעשה הכל רוחניות. ושמאי היה לוקח ביום ראשון, וביום שני אם היה מוצא אחרת נאה הימנה היה אוכל הראשונה, לפי שהיה סבור כי כיון שהיה מכין אותה לשבת חל עליה קדושת שבת, ואפילו היה אוכל אותה ביתר היה נבלע באיברים.

(מחברת הקודש, שער השבת, דף לד ע"ב במהד' קארעץ)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
13-17

מצינו שהיו מדקדקין שיהיה סעודתם סעודת מצוה, כמו שאמרו שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שאמר ברוך ה' יום יום. והוא דשמאי רצה שיהיה אכילתו סעודת מצוה, ועל כן נהג שהכין הכל לשבת, והיה אכילתו כדי שיושאר היפה הימנו לשבת, והרגיש באכילתו טעם מצות עונג שבת. אבל הלל מצינו (ויקרא רבה פ' לד): "גומל נפשו איש חסד" - זה הלל הזקן כו', א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא כו', והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא? עיין שם. וזהו שאמר מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, והיינו שהיה כל אכילתו סעודת מצוה, שלא הרגיש הנאת הגוף, רק כמאכיל לאורח ומקיים מצות גמילות חסדים, ולא הוצרך למדת שמאי הזקן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תולדות, אות ב)

שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
13-17

ולכאורא אטו שמאי הזקן לא היה מעשיו לשם שמים? ונראה לי דדייק וקאמר כל מעשיו היה לש"ש, כלומר אפילו כשאכל היה אוכל לעבוד בו את ה' בבחינת "בכל דרכיך דעהו", ולא היה איכפת ליה מה שאוכל, העיקר היה אצלו שיכוון לבו לשמים. ולכן לא נהג כשמאי, דהרי כל מה שהחמיר שמאי הזקן להניח בהמה נאה לשבת הוא כדי לענג בו את השבת, דכל שהמאכל טוב יותר גם העונג בו הוא יותר, אבל הלל הזקן שגם אכילתו היתה לש"ש, לא טוב טעם המאכל גרם לו העונג אלא עבודת ה' שעבד בו, וכל בשר בין שמן ובין כחוש היה שווה לו לענג בו את השבת. או י"ל גם איפכא, דכיון שעבד עבודת ה' באכילתו גם בימות החול, א"כ אם מצא בהמה נאה למה יניח אותה לשבת, הלא גם עכשיו בחול סעודת מצוה לפניו ויש בה משום הידור מצוה לאכלה עכשיו.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

"שאם נזדמן לך חפץ" כו' [רש"י, שמות כ, ח] - פירוש, דענין הזכירה ש'אם נזדמן לך חפץ כו''. והרמב"ן טען שהברייתא הזאת, השנויה במכילתא, כדברי יחיד היא שנויה, אבל בגמרא אמרו שזהו מדת בית שמאי, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שהיה אומר "ברוך ה' יום יום". עד כאן. ופליג עליו הרא"ם, ואמר כי דבר זה אינו קשיא, שיש לחלק בין דבר מאכל שמצוי הוא תמיד, ובכלי נאה, דלא שייך שימצא בכל יום, אמרינן כך שיהיה מזמן אותו לשבת. ואין בתירוץ הזה ממש, דהא אמרו [במכילתא שם] מעשה בשמאי שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אמר זו לשבת, לקח כלי חדש אמר זה לשבת, אבל הלל הזקן וכו', אם כן דגם בחפץ טוב וכלי נאה חולק הלל. אבל התירוץ האמתי, דגם הלל מודה בדבר זה, ולא אמר הלל "ברוך ה' יום יום" אלא כאשר היה צריך לכלי היום - לא יניח בשביל שבת, כי "ברוך ה' יום יום", שלא אמרה התורה להניח להשתמש בכלי - כיון שהוא צריך לו. אבל היכי שאין צריך לכלי כלל בחול, למה ישתמש בחול שלא לצורך, כיון שאינו צריך לו? והיינו שדקדק רש"י בלשונו 'אם נזדמן', פירוש לא שלקחו לצרכו, שאז היה צריך לו, ואין צריך להזמין אותו לשבת, אבל אמר שנזדמן לו, ואין צריך לו, רק שהוא כלי יפה ונאה, ולפיכך יתקנו לשבת. ובברייתא קאמר 'לקח כלי', משמע לצרכו.

(מהר"ל, גור אריה, שמות, פרק כ פסוק ח)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

להיות שמאי הזקן מקובל ויודע באמת כי כל ששה ימים העליונים מקבלים המזון והפרנסה מהשבת העליון, וכל יום זן ומפרנס את העולם ממה שקבל מן השבת, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה... לזה היה מכין ואוכל בכבוד השבת, ואפילו מיום ראשון, וכל ימי השבוע כן, כי זה היום כבר קבל מזונו מיום השבת ומידו היה נותן לו. ולזה היה מניח מיום ליום, כי כל הימים כבר נתברכו מהשבת שהוא מקור המזונות. אבל הלל הזקן, עם שהיה יודע שזה אמת, מכל מקום היה אומר שאין לערב יום ביום, שכל אחד ממונה לפרנס יום אחד בשבוע, וצריך לעורר הברכות מלמטה לתת כח בעליונים לפעול פעולתם, שעם שכל אחד מהימים העליונים מושפע מהשבת העליון לפרנס יומו, מכל מקום צריך התעוררות וסיוע מלמטה לתת בו און וחיל להשפיע מה שקבל. ולזה אמרו עליו שכל מעשיו לשם שמים, כלומר שהיתה כוונתו שיתברכו השמים העליונים שמו של הקב"ה. והוא סוד הכתוב שהביאו לראיה באמרם ברוך ה' יום יום. וכל מעשיו היה מכוין בהם צורך גבוה, לא צרכו בלבד... ולזה היה מתפלל על מזונו בכל יום כדי שיתברך השם הגדול. והוא אמרם שכל מעשיו לשם שמים.

(רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש ח"ג פרק יב)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר שני בחינות נשמות נמצאים בעולם, אחד מבחינת הגבורות ודיני אלקינו יתברך הנמשכים משורש קין, והשני מבחינת הבל שורש הטוב והחסדים. והנה אלו הנשמות הנמשכים משורש הבל להם בנקל יותר לעבוד את ה', מאחר שהם משורש החסדים, רחוקים הם מהקליפות והרע ואינם עומדים לנגדו בכוון להחטיאו דוקא כי רחוק הוא מהם. מה שאין כן בנשמות שהם משורש הגבורות הנמשכין משורש קין, להם קשה יותר העבודה והמצוה, כי קרובים הם לבחינת הקליפות והרע המקבלים השפעתם משורש הגבורה דקדושה, והם עומדין לנגדו ומכוונים מאוד להחטיאו בכדי לצוד הנשמה אצלם, וזה פרנסתם מה שמקבלין מאור וחיות השפע הנשפע ממלך הקב"ה להנשמה הקדושה. ולכן אלו הנשמות צריכין שמירה וזהירות גדול בכל עבודתם ובכל עניינם, ובפרט בשעה שהם עוסקים בדבריהם הגופניים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים צרכי תאוות הגוף. וכל התאוות נמשכין משורש הקליפות, ובפרט האכילה, נודע המבואר בזוה"ק (חלק א, קי ע"א) אשר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה, ונאמר (דברים לא, כ) "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים" וגו'. אז צריכין שמירה יתירה ביותר ויותר להיזהר מבחינת הקליפות והרע העומדים לנגדם שלא יתמשכו ח"ו אחרי מעט מן המעט מתאות הלב, חלילה. ועל כן שמאי הזקן נודע שורשו שורש הגבורה והפחד, וכמו שמבואר בליקוטי תורה [לאריז"ל, על בראשית א, כו], והוצרך לשמירה יתירה בכל הדברים ובפרט בעת אוכלו כאמור, ועל כן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, להיות כל אכילתו נטפל למצות ה' והנטפל למצוה כמצוה בכדי שישרה אור קדושת ה' על אכילתו וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא. אבל הלל מדה אחרת היה לו, פירוש מדה אחרת ממש ממדת שמאי, כי היה מדתו מדת החסד והטוב ולא ירא את פני הקליפות כיון שהוא רחוק מבחינתם למאוד ולא היה מפחד כלל שלא יתמשך אחרי תאות הלב שהיה שורש הטוב למאוד, והיה גם גופו זך ונקי מלהיות ח"ו מהמתאוין בעם... שלא אכל כי אם למען המצוה ולא למען הנאתו, ועל כן הנה כל מעשיו לשם שמים, כלומר שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין בכדי לקיים מצות ה' ולא היה צריך לזו הכוונה שיאכל בחול לכבוד שבת. והיתה הכוונה הזאת שמור אתו לשבת גופא שיאכל בשבת לכבוד שבת. ולזה אמר שנאמר ברוך ה' יום יום, ואמרו חז"ל (סוכה מו.): בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכוון כוונת שבת בחול כאמור.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת תולדות, פרק כו, ב)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

ביאור דבריהם הוא על פי מאמרם בזוהר יתרו [פח ע"א]:... כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעאה... ולכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכן בכל יום, כדי להמשיך בפיו ע"י אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא, וכן בכל מעשה אשר יעשה יאמר שעושה זו כדי להרויח לקנות בריוח צרכי עונג שבת, ועי"ז תשרה קדושה במעשי ידיו. או באם תהיה כוונתו במעשהו ליתן צדקה ויאמר שהוא עושה כדי ליתן צדקה ממה שירויח או להכניס אורחים, בזה גם כן הוא ממשיך מעין קדושת שבת ויזכה עי"ז להניח ברכה אל תוך ביתו ולהמשיך שפע אל ימי המעשה מברכאן דיומא שביעאה. גם באם זאת כוונתו ודיבורו בכל מעשהו, הוא גורם לעצמו שכאשר יכנס לשבת תגדל השפעת קדושה אליו, שהרי הכין עצמו לשבת כל השבוע, ועי"ז תגדל גם כן השפעת שבת להריק אל ימים הבאים. ועל זה רמזו ז"ל באמרם: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה הוא ענין שמאי והלל, ששמאי היתה מדתו להכין עצמו בפיו לשבת הבאה, ועי"ז כל מאכל שאכל מחמת שהכין את הבהמה הזו בפיו מתחלה לכבוד שבת, חלה עליה קדושה מקדושת שבת הבאה, ובאכלו המאכל קיבל קדושת שבת הבאה מאחד בשבת ואילך. ובית הלל היתה מדתו בכל מעשיו לשם שמים, וממילא נמשך קדושה אל כל מעשיו, וקדושת שבת קיבל משבת שעבר, וכמאמר הזוהר הקדוש דכל חד וחד יהיב ביומוי מהאי ברכה דמתברכין ביומא שביעאה. וזה אמרו ז"ל בית הלל אומרים ברוך ה' יום יום... "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" [שמות לה, א]... פירוש שתאמרו הדיבורים בכל עשייתכם... כלומר שכל מה שתעשו בששת ימי המעשה תעשו באופן זה שתזכירו ותאמרו שאתם עושים זאת בשביל שביום השביעי יהיה לכם קודש וצריך לענגו, וכמו שעשה שמאי הזקן שכשקנה בהמה באחד בשבת אמר בפיו שקונה אותה לכבוד שבת.

(מאור ושמש, פרשת ויקהל)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

צריך לעיין על ראיית האור זרוע [הלכות ערב שבת סימן יח אות ג] והובא בדרכי משה [או"ח סי' רנ ס"ק א] וב"ח [או"ח סי' רנ] וט"ז ומגן אברהם [או"ח סי' רנ ס"ק א] הנזכרים לעיל [אות ב] דבית הלל מודו לבית שמאי מעובדא דקצב הנזכר [שבת קיט ע"א: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת] דעביד כבית שמאי וקיבל שכר... מה ראיה? בית הלל נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו, דעל זה אמרו "ברוך ה' יום יום", דה' יתברך מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום, וכיוון דנזדמן ליה לאותו יום, סבירא להו שלא להניח לשבת, אבל קצב דלא לצרכו היה אלא למכור לאחרים, יש לומר גם הלל הוה עביד בזה כשמאי? וצריך לומר דס"ל דעיקר כוונתו וכן שכרו היה על מה שעשה לצורך עצמו. ומה שאמר "קצב הייתי" היינו דלא היה עשיר, שהיה לו בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי, רק לפי שהיה קצב היה מצוי בידו בהמות, ועל כן היה יכול להניח המעולה לשבת, אבל כוונתו במה שהניח היה בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים יש לומר איפכא, דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח, דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא... בהא דבית שמאי הלשון בביצה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, קרי לזה "כיבוד" והדבר מבואר גם כן מעצמו וכמו שכתבתי [שמה שמכין לפני שבת כדי להתענג בשבת, נקרא "כיבוד"].

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת, אות ה, דף מ ע"ב במהד' לובלין)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' ברוך ה' יום יום
13-18

אמרו ז"ל (סנהדרין צג ע"ב) "וה' עמו" - שהלכה כמותו. שלכוון הלכה לאמיתה צריך להיות בקרבו קדוש "וה' עמו" ממש בלי שום נגיעה לגופו כלל. אז יוכל לכוון אמיתות הלכה. והוא מדריגת הלל שאמר ברוך ה' יום יום וכו' כמו שאמרו בביצה. ובויקרא רבה (לד, ג), דאזל למגמל חסד עם הדא עלובתא, שממש כמו זר נחשבו לו. מה שאין כן שמאי היה צריך להכניס קדושה בכל דבר מאכל שאכל בכל יום ע"י כבוד שבת, ולא נחשב בעיניו האכילה קדושה כגמילת חסד.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ט, עמ' 11 במהד' הר ברכה)

מה שאמרו (זוהר ח"ב פח, א) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, אף דו' ימי בראשית הם ו' המדות כמו שמדייק בזוהר הקדוש מדכתיב "כי ששת ימים עשה" ולא כתיב "בששת"... שה' יתברך משפיע בחינת כל הו' מדות ליום שבת, וע"י יום השבת מקבלין כל ו' ימי המעשה מקדושת המדות דבר יום ביומו. וזהו שאמרו שהלל מדה אחרת היתה לו כו', שאמר ברוך ה' יום יום, והיינו כמו שנדרש (ברכות מ.): כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שכל יום יש לו ברכה מיוחדת משורש קדושת המדה שכנגדו. ושמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד השבת, כאמור שכל קדושת הימים וברכותיהן בא ונכלל בקדושת השבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויחי, אות ז)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

מה שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים, כאילו נראה שאצל שמאי לא היתה מדה זו, הלא דבר הוא?... אמרתי... עפ"י מה שמבואר בספרי מחקר, שלענין מהות היצירה של כל דבר, מתחשבים על שם הגשמתה ותכליתה. לכן אפילו כשהכנתה לא היתה נכונה וישרה לסדרת התופעות הממשית והתכליתית, אבל כשהיא תתגשם אח"כ, הרי היא נחשבת על שם המטרה. כמו למשל דאמרו חז"ל (מגילה לא, ב) שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה, מפני שאם הבנין הוא תכליתו לסתור (בנין), הוא יִקָרא סתירה ולא בנין. וכן להיפך, כשהסתירה היא תכליתה לבנות (סתירה), היא תִּקָרא בנין... כמו כן הוא גם בבחינה שמימית ומוסרית, אפילו הפעולה לא היתה נכונה וישרה לסדרת התופעות הממשית והתכליתית, אבל כשהיא תתגשם אח"כ לקו הבחינה השמימית והמוסרית, הרי היא נחשבת ג"כ על שם מטרתה... וכן הוא באמת בכל הדברים, שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה, אבל הדבר התכליתי שהוא נרצה לעצמו, הוא אשר יִקָרא מעשה באמת, ואשר יִקָראו על שמו יתר המעשים, כמאמרם ז"ל (אבות ו): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ר"ל כי כל מעשיו יִקָראו על שמה. כמו כן הוא גם הכא, מה דאמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ר"ל כיון שתכלית אכילת הראשונה בחול היתה למען יאכל את השניה הנאה ביותר בשבת, על כן גם על אכילת הראשונה יצדק לומר שהיא לכבוד שבת, א"כ הוי דבר כמו שאכילתו בכל יום ויום לא היתה לשם תכלית מכוונת כלל, כי באמת כל יום ויום יש לו מטרתו בסדר החיים. הכי שייך לומר שהיתה בו אותה המדה? משא"כ הלל, שעיקר מגמתו היה לשם התכלית המכוונת ליום יום, כי באמת כל יום ויום יש לו לפי סדרת התופעות הנפשיות תכליתו בחיים. ע"כ נחשב הדבר כאלו מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו היו לשם שמים וכו', מפני שנחשבו על שם המטרה שבהם.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 193-194)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
13-19

[ב ע"א] שמאי אומר מחד בשבתך לשבתך, כי כשם שא' בשבת סודו בבריאה בו' קצוות שבה כאמור, ככה היה מכוון בה כל שאר ימי המעשה עד השבת. הא כיצד? ראשון וששי בבריאה שבה, ב' וה' ביצירה שבה, ג' וד' בעשיה שבה. ועם זה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ומכוון תמיד בבריאה ממש אשר היא לבוש לשבת, כי הא דאמור רבנן: מאני מיקרותי [סנהדרין צד ע"א]. וזהו דיקדוק לשונו שאמר מחד בשבתך דווקא, שהיא בבריאה לכ"ע כמו שיבוא, תימשך הכוונה מניה וביה לשבתך. וידוע כי שמאי היה אב ב"ד, נאזר בגבורה, היא המדה הגוברת בבריאה מסטרא דאמא עילאה דמקננא בכורסיא... [ב ע"ב] שמענו יופי כחו של שמאי לכבד את השבת בכוונת הבריאה תמיד מיום [א'] עד יום השביעי. אמנם הלל הזקן תפס לו מדה אחרת, שכל מעשיו היו לש"ש, פירוש, ליחד שם ושמים, ההשגחה ומשגיח, דאינון שכינה וקוב"ה, ויחודם בחסד דווקא, כנודע משם אלוק שהוא א-ל בעל החסד, מיחד ואו עם ה"א. ולא היה הלל קובע עצמו בבריאה תמיד ומניח את השאר, אלא רצה לקדש אף העולמות של מטה, אחד אחד, בכל יום מעין ברכותיו, כדכתיב "ברוך ה' יום יום, ואזכרה זו דוקא שהוא כתובה באלף דל"ת [אדנ-י] בגימטריא הלל. והשם הקדוש הזה, הוא וכל שאר הנהגים ולא נמחקים, בבריאה הם, כנודע. [ג ע"א] הדרן בנשיא ישראל איש חסד ראשון לקצוות, שהיתה כוונתו ליחד בחלק הבריאה שבכל א' מהעולמות התחתונים איש יומו. והנה הבריאה בכ"מ היא שם ולבוש לאצילות הנקרא שמים. ועשיה נמי שם ולבוש ליצירה, שגם בה יצדק תואר שמים. וסידורן של ו' ימים בכוונה זאת היא א' ו-ו' בבריאה שבבריאה, ושוים בזה הלל ושמאי. אכן ב-ו' ה' להלל כוונתם בבריאה דיצירה, ג' וד' בריאה דעשיה... ולא נאמרו כל הדברים הללו בין למר ובין למר אלא לשרידים היודעים לקדש עצמן [בחול] כראוי לו מעין קדושת שבת. ב' ימים באמצע השבוע דווקא, והם אותו הזוג דסמיכי אהדדי, ג' לאחר השבת לרושם הנשאר מסילוק הנפש יתירה, והד' לפני השבת להזמנת היתרון ההוא לשבת הבאה אחריו. ועד"ז שנים לרוח, והם ב' וה', וב' לנשמה, א' ו-ו'. שמאי מכוין לעצם היתרון שהבריאה תוסף תת כוחה בשאר העולמות, והלל מכוון למדרגות שהן מקבלות היתרון. וכך יפה לו להלל בעל השם בגימט' היכל, הואיל והיכל זה עצמו בתחלתו מנהיג הבריאה ואמצעיתו מנהיג היצירה וסופו בעשיה. ולדברי שניהם צריך לדעת מהו שבח שמשבחת הבריאה יום א' ויום ו' הואיל ואינו אלא מינה ובה. והאמת דלכ"ע חשיב יתרון קרבת האצילות שבבריאה לשש קצוות שבה במקומן שהם קולטות ממנו ריח טוב, כי בשבת הנה זה האצילות שבבריאה עולה למלכות אשר למעלה ממנו, ובחול חוזר למקומו כשהוא מבושם ממה שהשביח בעליית שבת... [ג ע"ב] אבל חול מכין לשבת [לעיל ב ע"ב], פי' לשם שבת תמיד כשמאי שלעולם היה מכוון בבריאה עצמה, ובין בחול בין ביו"ט היה אוכל לכבוד שבת, אע"פ שלא פירש [שגם ביו"ט היה אוכל לכבוד שבת שאחריו] לפשיטותו, דחדא מנייהו קתני והיא תדירא, ואידך שאינה תדירה ה"נ. ועוד דיו"ט אחר השבת ליכא למיחוש ליו"ט שיבוא להשכיחו, דהא שבת קדמה ואתייא. לא נצרכה אלא לשבת אחר יו"ט, דתקינו ליה רבנן עירובי תבשילין דמבעי לן לאזדהורי ביה. הא כיצד, אם הכין בהמה לשבת תחלה, ומצא אחרת נאה הימנה, מניח המובחר לשבת ואוכל את האחרת ביו"ט, אע"ג דקדים, כי הא דאמור רבנן "זכרהו מאחר שבא להשכיחו" [לעיל טו ע"ב]. וכן אם מצא שלישית נאה ביותר לשבת, מניח שניה ליו"ט, וראשון אוכלה בחול, ומשייר שלישית לשבת. נמצאת סעודת יו"ט אפילו קודמת בזמן, שיריים לשבת הבאה אחריו, ושל חול שיריים ליו"ט, ושירי שיריים לשבת. אלמא סעודת יו"ט אף היא תלויה בשבת, לא שתהא שבת מכינה ליו"ט, אלא לעולם חול מכין ליו"ט [לעיל ב ע"ב], פי' אף ליו"ט. ואתי שפיר להלל נמי דאמר ברוך ה' יום יום, תרי משמע, שבת לחוד ויו"ט לחוד. ועוד שיש ליו"ט שייכות עם ראש עולם היצירה כדלעיל מעין מה שיש לשבת עם ראש הבריאה. נמצאו וא"ו קצוות היצירה שהן עצמן חול מספיקין להכין גם לכבוד ג' ראשונות שבת, שהן בסוד י"ט, כמו שיבוא. ואין יו"ט מכין לשבת [לעיל ב ע"ב] הכנה גמורה, ואין שבת מכינה ליו"ט [לעיל ב ע"ב] כלל, דהא מיו"ט לשבת לא הותר אלא [ע"י] עירובי תבשילין, ואסמכינהו אקרא "זכור את יום השבת" זכרהו וכו' [לעיל טו ע"ב], פי' כדי שלא תהא הכנת יו"ט מחמת קדימתה גורעת הכנת שבת הבאה אחריה, לא מחמת ממון לסעודה [ד ע"א] שאינה מספקת לשניהם. כי על כן חייב אדם לברור כפי כוחו מנה יפה לזה ולזה. אף לא תהא הכנת שבת קשה בעיניו מחמת איסור תחלת הזמנה ביו"ט, הואיל ואין יו"ט מכין לגמרי לשבת. לפיכך אמרה תורה "זכרהו". ועוד, כדי שנדון בו ק"ו לאסור מיו"ט לחול שהרי ההכנה מיו"ט לשבת מתחילין אותה מאתמול שהוא חול, ועכשיו אינו אלא גומר. ודע כי יש ליו"ט דוגמא קצת בכוונה הראויה מקמי שבתא ולבתר שבתא באופן זה: הנה קדושת יו"ט היא בסוד ראש היצירה, אצילות שבה ו"ו בשבת וא' כמוהו הם בסוד בריאה דבריאה כדאמרן. ותנן במנחות [פו ע"א] גבי שמן זית זך כתית למאור: שני שבשני וא' שבג' שווים, דגמרינן מינה נמי לקדושות חמורות דעלמא בגבהי מרומים... לפיכך אין יו"ט לבדו מבלי הזמנה קודמות מכין כל צרכו לשבת אע"ג דעדיף מינה טובא, לא שנא הכנה בידי אדם שהיא צריכה עירוב תבשילין, ולא שנא הכנה דממילא כגון פירות הנושרים או הכנה בידי שמים כגון ביצה שנולדה בשבת דמאתמול גמרה לה [לעיל ב ע"ב], ואין לשתיים אחרים הללו היתר כלל בין בשבת דעלמא בין בשבת אחר יו"ט, לא ע"י עירוב ולא ע"י דבר אחר. וכן אין שבת מכין ליו"ט כל עיקר בין בידי שמים בין בהכנות דממילא, ואצ"ל בידי אדם, אע"פ שיש דוגמתו בתר שבתא גרידא בכוונת הראש שזכרנו, אבל אין הכנת שבת אוסרת לאחר השבת שהוא חול, לפי שסוף סוף יו"ט קודש וצריך הזמנה, ואי שרית ביה הזמנת שבת אפילו הכנה דממילא יש לחשבו לכבוד שבת, אבל א' ו"ו השתא מיהת לאו קודש נינהו ולאו להכי אתקדש ליו"ט, אלא חול גמור המה לנו, וליכא למטעי בהו הואיל ולא שייכא הכנה גבייהו כלל... וכבר אמר השבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג [בראשית רבה יא, ח]... [ד ע"ב] יש ליום א' בן זוג בהנהגת הבריאה והוא יום ו' וכן ב' וה' ביצירה ג' וד' בעשיה כמו שזכרנו, וליום שבת בהנהגת האצילות לא כן, כי הוא ולילו עמו אין עוד מלבדו.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שבתות ה', דפים ב ע"א-ד ע"ב במהד' לבוב תרכ"ג)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
13-19

נחלקו בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים מחד בשבת לשבתא ובית הלל מדה אחרת היתה בם וכו'. כי הענין ידוע כי אי אפשר לקבל הקדושה ביום שבת קודש אם לא ע"י ההכנה שאדם עושה כל ששת ימי החול, דהיינו ביום א', לעבוד לה' במדת אהבה וחסד. וביום ב', במדת יראה. וביום ג', בהתפארות. וכן כולם עד יום השבת שבו שלמות הקדושה. וכן היו נוהגין בית שמאי למטה שהיו מכינים כל דבר מחד בשבת לשבתא דוגמת הכנת העבודה והקדושה. ובית הלל מודו להם בענין זה, רק שמדה אחרת היתה בם לכבוד שמים, והיו מתקנים ששה מדות לעילא לעילא בשרשם וממילא נעשית הכנה על קדושת שבת.

(רבי ישראל מקוז'ניץ, עבודת ישראל, פרשת משפטים)

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
16-17

והוא תמוה, וכי שמאי מעשיו שלא לשם שמים חלילה? וביאור הענין מהיות ידוע שתלמידי שמאי היו חריפי טפי (יבמות יד ע"א), ואפילו הכי נקבעה הלכה כהלל שהיה ענוותן (ערובין יג ע"א). וידוע כי השמים מדה אחת, ו"שם" נקראת מדה אחרת תחתונה (עי' תיקו"ז תיקון מט), והוא היחוד האמיתי ליחד "שם" ל"שמים" שהוא ו"ה. והנה שמאי לגובה ערכו היותו חריף טפי לא היה יכול ליחד מדה התחתונה לאשר עליה, משא"כ הלל שהיה ענוותן וכל מעשיו ליחד מדת לילה ביום, שהיא "שם" ל"שמים". וזהו לשם שמים.

(רבי מנחם מנדל מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת אמור)

וזה הגמילות חסד עם נפשו שהוא אכסנאי גו ביתא [ויקרא רבה פרשה לד, ג]... הלל לא הרגיש הנאת הגוף, אלא מוצא פי ה' המחיה הדין נפשא עלובתא... וזה שאמרו גם כן אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, רצה לומר שלא הניח הנאה לשבת כשמאי, כי הוא היה אוכל גם בימות החול על טהרת קודש, להיות כל מאכלו בקדושה ורוחניות המאכל כבשבת. וזה נקרא כל מעשיו לשם שמים... שמי שהוא כן אין צריך פרישות כי גם כל הנאותיו לשם שמים ולא לגרמיה. וזהו כל מעשיו, גם מה שנראה כמעשה להנאתו היה באמת לשם שמים. ומי שהוא כך גם כל דברי הרשות שלו הכל קדוש ואין אצלו חילוק בין חול לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה ס"ק ב, עמ' 14-15 במהד' הר ברכה)

פירש רש"י: שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. והיינו גם כן מטעם זה, שעל צרכי שבת לא חלה הקללה של "בזיעת אפיך". לכן היה הלל בטוח שתזדמן לו בהמה נאה לשבת, ללא שידאג ויטרח על זאת.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר יז, עמ' נט במהד' תש"מ)

ולא די שחייב אדם להסתפק בההכרחיות, אלא שגם אל לו לדאוג דאגת מחר, אפילו לדברים המוכרחים וחיוניים בהיותר... וכן בביצה אבל הלל הזקן... והיינו שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, ולא היה מכין מראש השבוע, שלא דאג על צרכי שבת לפני הזמן.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר י, עמ' לה במהד' תש"מ)

הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
16-18

הפירוש הוא כנ"ל, כי גם הלל היה מבחי' החסד כנודע. וזהו שמדה הוא כלי המקבל, היתה לו מהשפעות והחסדים אשר ברוך ה' יום יום, היורדים לעוה"ז בכל יום. ולא די שהצדיק מקבל החסדים שיורדים בכל יום בימיו, כי אם גם החסדים הראשונים מימי קדם שנתעכבו מלירד.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

הצדיקים הגדולים מתחדש להם בכל יום בחי' נשמה יתירה, בסוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג) כידוע ליודעי חן. לכך הם נקראים שבת כמבואר אצל רשב"י [זוהר פרשת צו, כט ע"א]. ובכל יום ויום הולכים וגדלים יותר. ולכך הנה זה שאמר הלל [ויקרא רבה פרשה לד, ג] אני הולך לגמול חסד עם האכסניא. ר"ל הנפש היתירה שבאה לו היום חדשה מה שלא היה לו אתמול. וזה שאמר ברוך ה' יום יום, פירוש, שנתברך השם הויה ב"ה בקרבו יום יום ע"י שנתרבה אצלו נפש יתירה מחדש בכל יום בקדושה יתירה... זה שכתוב בק"ש אחרי והיה אם שמוע (דברים יא, יח, כ, כא): "וקשרתם וכתבתם וגו' למען ירבו ימיכם". פירוש, כי הלא זהו ענין ריבוי הימים, היינו שנתרבה לו בכל יום ויום נשמה יתירה כנ"ל, "וזה יהיה אם שמוע תשמעו" ותהיו צדיקים, תזכו לזה כמו הלל הזקן כנ"ל.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויחי)

נראה לפרש שמצינו שכל תנא ואמורא היה בוחר לעצמו איזה מדה מיוחדת או מצוה פרטיית שהיה נזהר בזה ביותר, וכמאמרם ז"ל (שבת קיח): אביך במאי זהיר טפי. ונראה מכאן שהלל הזקן בחר לעצמו מדת הבטחון עד תכליתה. וזה מה שכתוב אבל הלל מזה אחרת וכו' ברוך ה' יום יום - משמע מזה שמעולם לא הכין שום דבר על מחר, והוא כדאיתא (סוטה מח): אמר ר"א כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמונה. ולכך אם היה הלל מכין מיום ראשון על ש"ק יהיה זאת נגד מדת הבטחון שלו. ובזה מדויק הלשון אבל הלל מדה אחרת היתה לו, ר"ל שהיה חזק במדת הבטחון, ע"כ ביטל מדה זו מפני זו. ושמאי ייחד לעצמו מצות שמירות ש"ק בכל חומרותיו.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק כאן)

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
16-19

החידושי הרי"מ... והיה אומר בשם הר"ח וויטאל זי"ע, הסברא מפלוגתא דב"ש וב"ה הוא, שב"ש שהיה אומר מחד בשבתא לשבתא שהיה כל כוונתו לשבת, וב"ה שהיה כל מעשיו לשם שמים, מזה נתהוה קדושת שבת ממילא.

(שיח שרפי קודש, פרשת כי תשא)

במה שהאדם מכין עצמו לקבל הקדושה, בזה הוא מקדש את יום השבת. וזהו קידוש היום, מה שאנו מברכים לה' יתברך שקידש אותנו וקידש את השבת, ובזה היום מתקדש, במה שאנו מכינים עצמנו להתקדש בקדושתו, ובמה שה' יתברך קדשנו במצותיו ובהנחלת השבת... ועל כן מצרכי בית שמאי מחד בשבא לשבת, שיזכרנו כל ימי השבוע, כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום, שאינו צריך לזכור השבת, רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים, וברכת ה' חופף עליו בכל יום, וממילא כפי עבודתו לה' יתברך בימי החול כן יהיה כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ג ע"ב-ע"ג במהד' לובלין)

כל הדברים יש להם שורש בשמים... והצדיקים צריכים לחבר הכל אל השורש... וכמו כן בזמן ושנה - שבת שלום. ולכן כל מעשי שבת כפולים, לחם משנה. זכור ליום כו', שבו מתעלה הזמן אל השורש... וזה "יום יום יעמס לנו" - שזה מוטל על הצדיקים להכין הימים שלמטה שיהיו כלים לקבל השפע מימים אלו שבשמים. ואיתא בגמ' ב"ש אומרים מחד בשבתא לשבתא. והלל מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום ע"ש במס' ביצה. והם ב' מדרגות, כי השבת מעלה היום שלמטה ונתבטל אל השורש. ולכן איתא "שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא" [זוהר ויקהל רה ע"ב], כי כשמתגלה עולם שלמעלה, עולם דלמטה לא אדכיר בשמא. ולכן בשבת לא אשתכח ביה מנא כדאיתא בזוה"ק [ח"ב פח ע"א] דכולהו ברכאין ביה תליין דייקא. ומדת בית הלל הוא לתקן ימי המעשה, להיות אחוזין ומתאחדין בימים שלמעלה. זהו בחי' יום יום.

(שפת אמת, פרשת חיי שרה, שנת תרנ"ד)

ברוך ה' יום יום
18

קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קווי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, "תחלה למקראי קודש", בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, ע"י ישראל דקדשינהו לזמנים [ברכות מט ע"א].

(אורות הקודש ח"ב עמ' שג = עולת ראיה ח"ב עמ' שסח = שמונה קבצים, קובץ ה, אות פב)

מחד שביך לשבתיך
19

השבת אחד כמו שישראל הם אחד, כי כל האומות לא נבראו אלא בשביל לשמש את ישראל כשעושים רצונו, וכך כל ימי המעשה הם נבראים לתכלית השבת, כי כל הימים הם לשמש השבת. וזה אמרם מחד בשבתך לשבת, וכמו שאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמכילתא ובפי' רש"י ז"ל: אם נזדמן לך חפץ וכו', שתראה כי ימי המעשה הם הכנה לשבת, וכדכתיב (שמות טז) "והיה ביום הששי והכינו" וגו'. ובזה השבת הוא אחד ולכן נתן השבת לישראל שהם עם אחד.

(מהר"ל, דרך חיים, משנת כל ישראל [עמ' פב במהד' פרדס])

"זכור את יום השבת לקדשו" - כלומר זכרהו בששת ימי החול, ואפילו מחד בשבתא לשבתא, כמאמר חז"ל, שבכל השבוע תהיה יראתו על פניכם, שלא תאבדו עוצם קדושתו ורוב בהירתו וגודל התעדנות תענוג הפלא והקדושה והטהרה השורה על ישראל ביום שבת קודש, ועל כן תזהר בכל ימי החול לשמור את עצמך בכל דרכיך בבית ובחוץ... באופן שלא יהיה שום עיכוב לעוצם הקדושה שבו מלשרות עליך, ולא יתהפך השבת עליכם לבשת [אותיות "שבת"] ולא יתקלקל קדושתו ח"ו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

"זכור" הוא מחד בשבא לשבתא, כמאמר חז"ל, ו"שמור" פירוש לשון המתנה, שמשמר וממתין בכלות לבבו לומר מתי יעברו ימי החול ויגיע שבת לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו, ובזה מעלה עליו כאילו הוא שומר שבת גם עתה בכל ימי השבוע. ועל כן "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מכילתא פרשת יתרו), כי במה שמזכיר את יום השבת מחד בשבא וממתין ומצפה עליו לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו עתה הוא שומרו ונמצא הם בדיבור אחד ממש.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת צו, פרק ו, א)

בגמרא ביצה: ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך. מחד עולה בגימטריא נ"ב, רומז לשם ב"ן, ב' פעמים הוי'. ר"ל שיהיה בש"ק היחוד מאתערותא דלתתא, ואז יתעורר גם כן למעלה להמשיך גם כן הקדושה לשבת הבא.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, לקוטים, בסופם)

לזמן גוון אחד מעולם ועד עולם, ברם, עומק חיי האדם קובעים גוונים לזמן. אדם מישראל מרגיש שאינו דומה עולם של שבת לעולם של חול. ההבדלה היא לא רק בין יום השביעי לששת ימי המעשה. מכיון שיש הבדל בין ישראל לעמים, הרי אף יום חול של ישראל אינו דומה ליום חול של אומות העולם. בישראל אין שמות יחודיים לימות השבוע, אלא "היום יום ראשון בשבת". דמותו של כל יום נקבעת לפי מידת הכנתו לקדושת השבת. הכינוי הממשי "ערב שבת" בא אמנם ביום הששי, אולם ההכנה הנפשית לקראת שבת מתחילה מיד מיום ראשון, וכך הם מראה ימות החול. "מחד שביך - לשבתיך" [כלומר: מראשון בשבת שלך התכונן לקראת שבתך].

(רבי משה צבי נריה, נר למאור על התורה, פרשת אמור, עמ' 284)

מחד שביך לשבתיך וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
19-24

אף כשפנוי כל הימים ועוסק בתורה ועבודה, יש עסק בשבת שזוכה להקדושה מה' יתברך דקביעא וקיימא, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם". והוזכר מקודם "ששת ימים" וגו', שכן תמיד מזכיר ימי המעשה קודם לשבת, ועל דרך שאמרו במכילתא (יתרו): זכור מלפניו כו', ש-ו' ימי המעשה הכנה לשבת, וכפי הכנת ו' ימי המעשה, כן זוכה לקדושת השבת שאחריהם. וזה רמיז גם כן במה שאמרו מחד שביך לשבתיך, לבד ההכנה לסעודת שבת כפי הפשט, שזהו גם כן הקדושה שישראל מכניס לשבת, כמו שאמרו: מקדשו במאכל ובמשתה וכו' [תורת כהנים אמור פרשה יב], מרמז עוד לההכנה בימי המעשה בהכוונה לשם שמים שיהיה לו בימי המעשה בכל מעשה הרשות, שעי"ז יזכה לקדושה יתירה בשבת הבא. וזהו מחד שביך לשבתיך... ואף דקדושת שבת קביעא וקיימא מה' יתברך וכמו שאמרו (פסחים קיז ע"ב) וכמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ועל זה אמרו שהוא המתנה טובה שנתן לישראל. רק ה' יתברך אמר לישראל "זכור לקדשו", "שמור לקדשו", להכניס בשבת קדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ו)

מחד שביך לשבתיך וכו' משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
19-24

...במעלות יום השבת אשר בזמן הגלות שנחרב הבית עכ"ז השכינה שורה בתוכנו והיחוד בעולמות העליונים עם כנסת ישראל, אך בזמן הבית היה בשבת ביתר שאת ויתר עז. וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, כי השבת היא מתנה טובה לישראל לעשות היחוד, אף שיגנז הבית המקדש, השכינה שורה בתוכנו ביום השבת כמו בזמן הבית... וזה פירוש מחד בשבך לשבא, ופירש רש"י: תן דעתך לשבת הבאה, שהאדם צריך להיות עומד ומצפה כל ימי השבוע על יום השבת לעשות היחוד הנ"ל... האתערותא דלתתא ביום השבת הוא מעורר בחי' השבת העתיד לבוא במהרה יום שכולו שבת. וזה כוונת רש"י: תן דעתך ולבך לשבת הבאה... "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז) ר"ת נחל כמבואר בכתבי האר"י ז"ל כי הוא שם גדול ונורא. נוצ"ר אותיות רצו"ן, גימטריא משה, והוא הביא את בני ישראל לבחי' הדעת, כמ"ש "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", אותיות דעת... וזה הרמז בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, להביא בהם בחי' הדעת.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, רות, ד, יז)

מחד שביך לשבתיך וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
19-35

רק בהקשר עם שביתת השבת מוצאים אנו עיון הלכתי מעמיק בעניין הרשויות - רשות היחיד ורשות הרבים, "אל יצא איש ממקומו". רעיון עמוק גנוז כאן, השבת זהו יום היצירה של היחיד, יום גיבוש אישיותו. אם בימות המעשה מטשטשים התחומים בין יחיד ורבים, הרי ביום המנוחה והקדושה נקרא כל יחיד לשוב אל עצמו, אל מקומו. בששת ימי המעשה עובד האדם מחוצה לו ובשבת עבודתו יצירת עצמו - עבודת פנים, "נשמה יתירה"... החברה המודרנית כורעת תחת נטל הטלוויזיה, אם יקרא העיתון בשבת איך נספיק ללמוד בספר המפרנס את הנשמה היתירה? אם "מתקדמים" אנו בקצב כזה לאן נגיע? האדם המאמין, הבונה והיוצר את עצמו, עליו לזכור את השבת, לא מערב שבת בלבד אלא כבר ממוצאי השבת. עליו לכוון את כל חייו בדרך בריאה, "לקראת שבת לכו ונלכה", "מחד שביך לשבתיך".

(רבי משה צבי נריה, נר למאור על הגדה של פסח, עמ' 90-91)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו
21-22

פירש רש"י: "כגון קירון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו". ע"כ. והקשה... איך יודיעוהו הרואין, הלא אין דרך ארץ לאמר למשה שיש לו פנים יפה וקרן עור פניו? ופירש... כי משה היה מתבונן בכל ישראל איך היו... בהכנעה גדולה לפניו... כשהיו רואים את פני משה... דן משה קל וחומר בעצמו: מה הישראל שרואים אותי יש להם בושה והכנעה וביטול כל כך, כ"ש אנכי עומד לפני הקב"ה תמיד... צריך אנכי להיות בהשתעבדות והכנעה גדולה. וזה שפירש רש"י שהודיעוהו הרואין. וזה היה קרון עור פניו של משה מחמת התבטלות והשתעבדות יתירה שבא לו מחמת הישראל הרואין... (הגה: ועתה יהיה מובן היטב פירוש הכתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם").

(רבי שמואל צבי מאלכסנדר, מובא בס' גדולת מרדכי - גדולת הצדיקים, ח"א עמ' 64)

קשה דילמא משה רבינו ע"ה שלא הודיעו שאני, מפני שהוא מוכרח שידע בראותו כי יראים ליגש אליו, ובודאי שאל ואמרו לו הטעם כי קרן עור פניו, אבל אדם דאין סופו לדעת צריך להודיעו? ונ"ל בס"ד דיליף זה ממה שהוצרך הכתוב לומר ולפרש "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", ומאי קמ"ל הא ודאי לא ידע מעצמו, דאין אדם רואה הפנים שלו אם לא יגידו לו אחרים מה שרואין בו? לכן יליף דבא הכתוב ללמדנו דין זה דהנותן מתנה אין צריך להודיעו.
והנה הטעם דהוה ס"ד שצריך להודיעו... נ"ל הא דאמר אין צריך להודיעו הכוונה הוא דאין צריך להודיעו בשביל מה נתן לו המתנה, אם בשביל הנאה שקבל ממנו מכבר או בשביל העתיד או בשביל מזכרת אהבה. והכי דייק לישנא דאמר הנותן מתנה לחבירו, דמשמע דנותן לו להדיא, שידע חבירו מי הוא הנותן לו. ויליף ממשה רבינו ע"ה דלא הודיעו ה' יתברך בשביל מה היה לו קירון פנים, אם בשביל זכותו או בשביל כבוד ישראל.

(רבי יוסף חיים, בן יהוידע כאן)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו' הא במתנה דעבידא לאגלויי
21-26

משה רבינו העלה את ישראל איפה שהלך בכל מדרגותיו. איתא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו' הא במילתא דעבידא לאגלויי, היינו שראה אחר כך בכל איש ישראל המשהו מקרן עור פניו.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת ויקהל תרצ"א)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו מיתיבי לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וכו' הא במתנה דעבידא לאגלויי הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
21-27

ונלע"ד כי הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כדי שיקבלנה בסבר פנים יפות ולא יקיץ בה וישמרנה בשמירה מעליא. ולכן כשרצה הקב"ה לצוות את ישראל על שמירת השבת שהיא שקולה ככל המצות שבתורה, מרוב קדושתה א"ל למשה לך והודיעם כדי ישמרו אותה כתקונה. אבל קירון פנים אין צריך להודיעו, שהיה למשה לבדו, ולא נפיק מינה חורבא לאחרים כי ודאי שמשה רבינו ע"ה יקיים אורו בזכיותיו ובתורתו... ותירץ דקרון עור פנים הוא דבר העתיד לגלות לפי שכל ישראל יראו אותו, מה שאין כן בשבת שהיא מצוה גדולה ויש כמה אזהרות בשמירתה, ולכן צריך להודיעם כדי שיקבלו עליהם שמירתה בשלם שבפנים. והדר מקשה שגם השבת תגלה כיון דשבת ודינים במרה איפקוד קודם מתן תורה, ואז לא נודעה מתן שכרה, אבל במה שיזכר במתן תורה שתגלה לכל ישראל יודע גם מצות השבת "זכור את יום השבת לקדשו", והשיב מתן שכרה וכו', דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. עוד יפורש המאמר הנ"ל עם מאי דאיתא בטור ח"מ סי' רמב סעיף ג, ז"ל: כל מתנה... צריך שתהא גלויה ומפורסמת... אפילו אמר סתם "כִּתבו לו", אינה כלום אא"כ אמר "כִּתבוה בשוקא וחִתמוה בברא"... זה שאמר רב [שבת י ע"ב] הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ולאו דוקא למקבל אלא לפרסם המתנה, ונקט להודיעו שהוא העיקר למען יקבל המתנה בסבר יפות ויחזיק לו טובה. ועיקר הדבר שרצה הקב"ה להודיע שנותן להם השבת למען לא יקנאו אומות העולם. והוא מה שאמר הכתוב בפ' תשא "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר", היינו לאמר לאחרים, "אך את שבתותי תשמורו", למעט האומות משמירת שבת כי גוי ששבת חייב מיתה... ומביא ראיה מהבריתא: א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו', דייק בבית גנזי משום דאיתא באותיות דר"ע אות א: בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם, בני, מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן לכם לעד אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצותי.... זה העוה"ב, משיבים ישראל ואומרים, רבש"ע, הראנו דוגמא של עה"ב, משיב הקב"ה להן, זה שבת שהיא אחד מס' של עוה"ב. ע"כ. זה שאמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי דהיינו העה"ב שהשבת דוגמא שלו... ועוד בבית גנזי היא התורה חמדה גנוזה והשומר שבת כשומר כל התורה כנודע, ולכן לך והודיעם כי היכי דלא ליהוי כמתנה טמירתא ויערערו עליה האימות.

(רבי בנימין ויטאלי, גבול בנימין, ח"א, דרוש נ, דף צד ע"א-ע"ב)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
23-24

תכלית עבודת האדם הוא בסייעתא דשמיא לזכות להמשיך קדושה משמים. ועיקר הקדושה הוא בעוה"ב. והקב"ה הטיב עמנו ונתן לנו גם בעוה"ז מעין הקדושה של עוה"ב, והוא השבת שהוא מעין עוה"ב. וע"י הקדושה היורדת בש"ק יכולין להתדבק בקדושת עוה"ב. וזה שכתוב "קודש היא לכם" - פירוש, לצורככם עשה הקב"ה להיות בשבת קודש מציאות הקדושה בעוה"ז. "לדעת כי אני ה' מקדשכם" - פירוש, עתיד להקדישכם בעוה"ב. וכעין זה נדרש בתו"כ [מכילתא פ' כי תשא, מסכתא דשבתא אות א] בפסוק "אני ה' מקדשכם" לעוה"ב, ע"ש. ועוה"ב הוא נעלם מלהשיגה בעוה"ז, אך השבת הוא הדרך שיכולין להשיג מעין עוה"ב. וזהו אמרם שבת שמה, שהשבת הוא שיכולין לכנות שם לקדושה של עוה"ב.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
23-24

ששת ימי החול הם גילויי קדושתו ית"ש ע"י המעשים, "מה רבו מעשיך ד'", מערכי הגילויים שהמקבלים יכולים לקבלם. אמנם בשבת קודש מתגלית קדושתו כפי ערכו הנבדל. גילויים אלו אין כל עם ולשון יכולים לקבלם ולהשיגם זולת ישראל עם קדושו. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני רוצה ליתנה לישראל.
פעמיים נצטוו ישראל על השבת, במרה ובהר סיני, ובשניהם לא נאמר "לדעת כי אני ד' מקדישכם" זולת כשנצטוו על המשכן שבא לכפר על חטא העגל... הנה בעת החטא אמר לו הקב"ה למשה "לך רד כי שיחת עמך", ובמדרש (ילקו"ש רמז שצא) איתא: אמר רשב"י לא זז משה מתפילתו עד שקראן הקב"ה עמי, שנאמר "וינחם ד' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו", אמר הקב"ה: בעולם הזה ע"י שהיה בהן יצה"ר עושין ע"ז, אבל לעתיד לבוא אני עוקר יצה"ר מלבן ונותן להם לב בשר... משה פעל בתפילתו לגלות גילוי נעלם ונבדל באהבת הקב"ה לישראל עם נחלתו, כי בין כך ובין כך יהיו נקראים עמו ובניו. גילוי כזה שלא היה מתגלה קודם, כשחטאו התבטא עליהם "עמך" ולא "עמי", לא זז משה מתפילתו עד שקראם "עמי", איך שהם, ואז בא הגילוי כי הנה כל הכשלונות של בית ישראל נובעות אך ורק מיצה"ר שמתגרה בהם יותר מדאי...
ועל כן דוקא אחר החטא בא הגילוי של שבת בתור מתנה, כי בו יתגלו ערכי הנבדל ית"ש שהוא מעל כל עולמי המעשים, ממעל לכל הערכים המתגלים במדות ובגבולות, אלא כפי הערך העליון הנבדל שאין שום מחיר בעדו וכולו מתנה, מתנת אלקים, כי גם בה בשעה שאין ישראל כדאיים כ"כ מצד מעשיהם, מאיר עליהם אור השבת העליון ומקדש אותם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ט - שמות, מאמר צד, עמ' רצה-רצו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' לך והודיע אותם
23-24

"לדעת" כו' - ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת ה' יתברך שנתן השבת, נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פירוש ידיעה - התקשרות ודבקות, כי אם לא היה נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודבקות בני ישראל בבחי' שבת, א"כ לא היה נתינה כלל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ב)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

השבת הוא שורש כל המעשים, ועל זה נתקן השיר ליום השבת "כי שמחתני כו' בפעליך במעשי ידיך ארנן" [תהלים צב, ה]. והוא בחי' נשמה יתירה בשבת, כי הנשמות הם נקראין מעשי ידיו של הקב"ה, דכתיב "ונשמות אני עשיתי" [ישעיהו נז, טו]. והוא כח וחיות השורש של כל הבריאה. ואמר "איש בער לא ידע" כו', כמ"ש חז"ל דשבת ניתן בצינעא דכתיב אות הוא כו'. ולא אתגלי לאוה"ע מתן שכרו ונשמה יתירה של השבת ע"ש במס' ביצה. וזה העדות שהשבת מעיד על בני ישראל, כמ"ש "לדעת כי אני ה' מקדישכם". כי בני ישראל דבוקין בהשורש, והשבת שייך להם בעצם... וזה שכתוב "לדעת", שיהיה להם ידיעה ודבקות בהשבת. משא"כ "איש בער לא ידע" כנ"ל. וזה שאמרו מתנה טובה כו' בבית גנזי שהוא השורש כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"א)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

...שבשבת יש ב' ענינים, אחד מתן שכרה, וזהו "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך נותן בשבת קדושה בהאדם, ועל זה אמרו בגמרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו', שזהו הקדושה שנותן ה' יתברך ללב האדם, ואז נקראו ישראל בבחינת מטרוניתא ומלכתא, כמו שאמרו במדרש (תנחומא פרשת קדושים): הואיל ונקדשתם לשמי וכו' היו קדושים כשם שאני קדוש וכו', משל למה הדבר דומה למלך וכו' הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך וכו'. וזה נקרא שבת מלכתא ומטרוניתא. ובזה נאמר "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך מצידו נותן הקדושה... וזהו שאמרו בגמרא מתן שכרה לא אודעינהו. והב' הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבת, היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת ה' יתברך. וזהו הפירוש בזוהר הקדוש הנ"ל [עקב רעב ע"ב]: יצר טוב וכו' דנחתא בשבת, דיצר פירושו חשק, כמו שנאמר "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך" וגו' [דברי הימים א' כט, יח], שכאשר ראה דוד המלך ע"ה אז איך שנדבו בנדבת לבב ובחשק גדול, ביקש מה' יתברך "שמרה זאת לעולם ליצר" וגו', שהחשק שיש להם לישראל שיהיה זאת לעולם. וזה נקרא נשמה יתירה, דנשמה הוא הנר ה' נשמת אדם, וכתיב "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" [תהלים קיט, קה]. ובכל שבת משיג כל אחד חשק מחודש לעבודת ה' יתברך. וזה נקרא בחינת כלה, כמו שמצינו בגמרא (מו"ק כה ע"ב): ככלה חדשה. וגם על זה נאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' וינפש". וזה שאמרו בגמרא נשמה יתירה לא אודעינהו... ועל זה אמר [שבת קיט ע"א] "בואו", היינו לב' המדרגות כלה ב' הרצונות הנ"ל, "ונצא" מכל עניני הגוף שהוא בחינת התפשטות הגשמיות "לקראת שבת מלכתא", היינו המתנה טובה שבא מצד ה' יתברך, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך נותן קדושה בהאדם כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-35

ובזוהר הקדוש [ח"א קג ע"א] בפסוק "ואברהם ושרה זקנים" כו' "נודע בשערים בעלה" כו' ומקשה דלית השגה ותפיסה בהקב"ה... אך כשיש זמנים שהשערים נפתחים יכולה הנשמה להרגיש ולדעת את בוראה, ע"ש היטב... וכתיב "שער החצר כו' ביום השבת יפתח" [יחזקאל מו, א-ב]. א"כ בשבת נפתח השער, ולכן יש נשמה יתירה, וכתיב ביה "לדעת כי אני ה'", דרשו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. והוא כנ"ל, שבשבת זוכין לדעת ע"י פתיחת השער כמ"ש "נודע בשערים" כו'.

(שפת אמת, פרשת וירא, שנת תרמ"ו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-35

השבת למעלה מכל מעשה בראשית. לכן עיקר השבת לנשמות בגן עדן ולעתיד לבוא. רק בשביל בני ישראל נתגלה מקדושת השבת בעוה"ז... וזה שכתוב "לדעת כי אני ה' מקדשכם" ואמרו חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו. הגם כי נצרך להודיע לשמור השבת, רק שיש לבני ישראל התקשרות בשורש השבת שלמעלה ע"י הנשמה יתירה. "לדעת כי אני ה' מקדשכם" בגן עדן ולעוה"ב, וכמ"ש ז"ל ששבת מעין עוה"ב [ברכות נז ע"ב].

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרס"ד)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו וכו' וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
23-36

ואף שאמר מקודם חוץ משבת שנתן להם בצנעה, ומה תירץ על מתן שכרה או על הנשמה יתירה? אבל הענין דשניהם, מתן שכרה או נשמה יתירה, נקראו "שבת". מתן שכרה הוא מה שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ועל זה אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, וזה מוסב על מתן שכרה, כי מצות שמירת שבת הוזהרו כבר בסיני, וגם הוא מצוה ככל המצוות, ואינו בכלל המתנה טובה, רק המתן שכרה הוא המתנה טובה. ושם כתיב "כי אות היא ביני וביניכם", היינו בצנעה. וכן נשמה יתירה גם כן נקרא "שבת", כמו שכתב בזוהר הקדוש [יתרו, פח ע"ב]: נשמתא דכל שלימו בה וכו' ובגין כך איקרי שבת. ושם כתיב גם כן "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם". והנה מה שקראו בגמרא נשמה יתירה, ולפי דרשת הגמרא מפרש וינפש - וי אבדה נפש, הוה לו לומר "נפש יתירה" - הוא על פי שאמר בזוהר הקדוש (ח"ב רד, ב): אבל אי הכי וי גופא הוה לו לומר, דמיניה אבדת נפש? אבל רזא דמלה, בבר נש אית נפש וכו', וההוא רוחא שריא בגווה דההוא נפש ודיירא בה כל יומא דשבתא וכו'... ובשבת דאיהו לבוש לבושי דאינון עשר ספירות דבריאה. ואמר ב"פתח אליהו": לבושין תקינת לון דמיניהו פרחין נשמתין. ואז כל אחד מישראל זוכה לבחינת נשמה מסטרא דכרסייא, שהוא עולם הכסא, עולם הבריאה. וגם בנשמה יתירה דשבת יש מדרגות רבות, שיש שזוכה יותר ויותר עד שיוכל לזכות לנשמה מאצילות, שהוא בחינת שם מ"ה עם המילוי. אך על כל פנים כל אחד מישראל בשבת זוכה לאיזה בחינת נשמה, ולכן קראו בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, היינו שהנפש אבדה התוספות שנתוסף לה בערב שבת, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ויקהל שם) ודא איהו שבת וכו', והיינו שהנשמה יתירה נקראת שבת כאמור. וזה שאמרו בגמרא הנ"ל חוץ משבת שנתן להם בצנעא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שופטים, אות ז)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
23-24

פירוש, בבית גנזי, שהיא למעלה מהטבע, ואינה יכולה להתגלות בעולם, כמו אור הגנוז לצדיקים. והנה במן כתיב "שבת לא יהיה בו" [שמות טז, כו], ואיתא בזוה"ק [ח"ב דף פח ע"א] מ"ט לא אשתכח ביה מנא? דכל ברכאין ביה תליין, ואינם בהתגלות. והגם כי המן היה מאכל שמלאכי השרת אוכלין, מ"מ כשבא לעולם ונתלבש בגשמיות, לא ירד בשבת, כי ברכת השבת אינה יכולה כלל להתלבש בגשמיות. ולכן אמר למשה לך והודיעם, ובכח התורה, כחו של משה רבינו ע"ה, יש לבני ישראל דבקות בשבת.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ח)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם וכו' מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
23-27

וזה המאמר הוא מקושי ההבנה, כי הלא כל התורה והמצוות הם כלם מתנות טובות שנתן לנו ה' יתברך. ובפרט מה שמסיק מתן שכרה לא עבידא לגלויי, הלא גם כל שכר המצוות אינם גלויים לנו בזה העולם, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק אנו מאמינים בשכר עולם הבא אשר "עין לא ראתה" וכו'. אך על פי הנ"ל מובן קצת, כי שבת הוא מתנה טובה מבית גנזיו שגנוזה וצפונה יותר משכר כל המצוות, כי היא בחינת קדשה הקבועה וקימת לנצח, בחינת תשובה בחינת יום שכלו שבת, שע"י קדושה זאת יכולין לתקן הכל, כמו שאמרו רז"ל: כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו... אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. וזה עיקר מתן שכר של שבת, שע"י שמירת שבת יכול כל אחד לזכות ליום שכלו שבת, אפלו אם פגם מאד. אבל זה הסוד שהוא בחינת מתן שכרה של שבת גנוז וסתום מאד וצריכין לקבלו ע"י הצדיק שהוא בחינת משה, שהזהיר לו ה' יתברך מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם. היינו שיודיעם מתן שכרה כדמסקו שם בגמרא כנ"ל. שזה בודאי צריך משה להודיעם וללמד עמהם הרבה, להודיעם ולהכניס בלבם קדושת שבת שהוא בחינת תשובה, שידעו ויקבעו בלבם שתמיד יכולין לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" וכו'... וזה אין זוכין כי אם בכח הצדיק בחינת משה, שכבר זכה ע"י עבודתו גם בזה העולם לבחינת יום שכלו שבת שהוא כלו תשובה, שעושה בכל פעם תשובה על תשובה וכו' וכנ"ל, כי יודע שלגדלתו אין חקר וכו'. ועי"ז יכול להודיע לכל ישראל קדשת שבת, היינו בחינת מתן שכרה שהוא יום שכלו שבת.

(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות שבת הלכה ז)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם
23-32

דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם. ותימה שכבר ניתן להם מצות שבת ונשנית בעשרת הדברות. אמנם נראה ע"פ מאמר חז"ל [זוהר ח"א, ע ע"ב] כי בקבלת התורה היה מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל", פירשו חז"ל שראה שאין העולם כדאי להשתמש כו' [חגיגה יב ע"א]. והוא באמת ע"י שנמצא החטא בעולם. אבל בהיות מתוקן הכל בוודאי היו משתמשין באור הגנוז לצדיקים. ובלי ספק הן המה הכתרים שקיבלו בני ישראל בהקדימם נעשה לנשמע. ואח"כ נאמר "ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם" [שמות לג, ו] - הוא ג"כ מאותו הטעם, שראו שנתקלקל התיקון, והרגישו שיש מציאות הרע בעולם. לכן יראו לנפשותם פן יפגימו ח"ו גם אותו אור הצפון, דמה"ט גנזו המקום כדי שלא יהיה פגם הרשעים מגיע לאותו האור. ולכן בני ישראל מעצמם "לא שתו איש עדיו עליו" כנ"ל... מול זה בא הבורא ית' לנחם את בני ישראל ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהיה להם מקודם החטא. וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, שהשבת ניתן לבני ישראל באופן שהוא גנוז, שלא יכול להיות מגע סט"א כלל... וזה שכתוב "ואתה דבר" כו', שמשה רבינו ע"ה לא היה בכלל החטא. ולכן נאמר "ואתה" במצוה זו, שיוכל למסור להם זאת המצוה כרצונו. והטעם "ביני ובין בני ישראל אות הוא" כו', ודרשו חכמים שניתן בצינעא כו', פירוש, שאין מגע נכרי שולט שם. ועיקר הטעם כיון שכל המלאכות בטלים בשבת אין קלקול המעשה פוגם שם, והחטא הוא רק בעשייה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
23-24

הנקודה ממנו ית' שמחיה כל, נקרא "שלום". ולכך כלי מחזיק ברכה הוא להיות בנקודה זו. והיא נקראת "שבת", ולכך "ויברך" כו', כי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה "פורס סוכת שלום", כי בשבת יש הארה מה' יתברך במתנה בלי עבודה, כמ"ש מתנה גנוזה כו'. ואברהם אבינו ע"ה חידש זה לזכות ע"י עבודה. וזה שאמרו שנקרא "יראה", שע"י היראה יזכה אדם לבחי' אהבה הבא במתנה... וכן בכל שבת קודש, שזוכין ע"י ימי העבודה לבחי' שבת שהוא אהבה ומתנה מה' יתברך כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"א)

...בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים [שבת קיח ע"א], כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טוב ורע שנעשה בכל העולמות, אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים, דסט"א ערקית, ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר. ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע, הואיל והיא מבית גנזיו, שאין שם שליטת סט"א.

(שפת אמת, פרשת לך, שנת תרנ"ג)

כל החכמות הם עמודים להיות נבנה בית ה', והוא היראה שדרשו עליו בגמ' בפסוק "והיה אמונת עתיך" כו', אי יראת ה' היא אוצרו, אין [שבת לא ע"א]... כי התכלית מכל המדות לבוא על ידיהם ליראת ה', יש ע"י אהבה ויש ע"י פחד ויש ע"י אמת ושאר המדות. ויראת ה' נקרא אוצר, ורמז ליום השבת - "ירא שבת", שאמרו חז"ל עליו מתנה טובה בבית גנזי... "ואמונת עתיך" כו' הם בחי' ששת ימי המעשה. ולכן כתוב "פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים", כי כל הז' ימים הם להיות הכנה לפתוח בית ה', בחי' תרעא לדרתא.

(שפת אמת, פרשת שמיני, שנת תרנ"ד)

ואיתא [שער הכוונות, ענין מזמור שיר ליום השבת] כי משה רבינו ע"ה מחזיר לישראל בשבת קודש הכתרים של "נעשה ונשמע". נראה שבשבת לא קלקלו ע"י החטא. ולכך שבת מעין עוה"ב... וכן איתא בחטא אדם הראשון שנתקבל בשבת, ג"כ כנ"ל, שלא הגיע החטא לבחי' שבת. והוא ששבת במקום הגניזה, כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו', וכיון שנגנז לא הגיע קלקול החטא לשבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ב)

קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון. ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מ"טוב להודות לד'", מתוך שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה . והרגלים מגלים את ידיעה זו, מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה.

(אורות הקודש, ח"ב, עמ' תע)

תורתנו הקדושה נקראת "תורה" ושמה מוכיח עליה, כי מהותה ל"הורות" אותנו דרך החיים והטוב. ע"כ גם החלק הסיפורי שבה כולו הוא לתכלית הוראת דרכי החיים לנו, ולצורך רישומם ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לאדון כל המעשים, נותן התורה יתברך... סיפור מעשי בראשית כולם צריכים שיובנו לתכלית "צירוף הבריות" והכשרת דרך החיים. הידיעה האלוקית המודדת בקו מדתה מערכי לב איש, רק היא יודעת את הצורך שיש לאומה הישראלית, לפי מידתה, כשרונה ומעמדיה השונים, אל שביתת השבת ואל כל הדרת קדושתה. לפיכך הכינה את כל הסיבות, המדעיות, המעשיות והמוסריות, להוציא על ידן אל הפועל את שלימות המתנה הטובה הזאת שיש לו לצור העולמים, אלוה כל הנפשות, בבית גנזיו ו"שבת" שמה. ע"כ התגלתה הידיעה האלהית במעשה בראשית, בידיעה היותר שלמה ומכוונת, בנבואה היותר עליונה של אדון הנביאים בתורת אמת, בבריאת ששת הימים ומנוחת שביעי... אע"פ שלא הותחל כלל הסיפור מראשית הויית המציאות הרחוק, ואמרו ז"ל: "מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן" (בראשית רבה ג) ו"שהיה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ויתהון לא הניין לי", כל אלה הם ידיעות מדעיות לבדן, חקירות ועיונים הנותנים חומר לשכל להתגדר בהם, אבל מה שעליו יוסד בנין העולם, מה שיהיה ראוי לבנות עליו היסוד המוסרי, שירומם גוי עדי עד, הוא רק אותו הצד של הבריאה שאפשר היה לספרו בסיפור אלקי, בבריאת ששת ימים ומנוחת שביעי, שרק ממקור אורה זה תצא לנו קדושת השבת כולה בהדרה, מחוברת אל ההשכלה הכללית היותר רמה של דעת אלקים ומגעת עד הרגש היותר נכבד של המוסר המעשי, בשביתת הבהמות והעבדים, המאגדת את היסוד המוסרי של המציאות הכללי עם המוסד הנעלה של לאומיות ישראל הפרטית.

(אפיקים בנגב פרק ג, הפלס ג, תרס"ג, עמ' 660 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 92)

...שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, תורה א"י ועוה"ב, וכולם ע"י יסורים, דכל דבר שאי אפשר לקנות בעד שום מחיר הרי בא רק בתורת מתנה, ואלו השלושה דברים באים ע"י מתנה לפי שאין מחיר עליהם, וכמה שיזדככו א"א לזכות בהם. וכמו כן בענין השבת שג"כ נאמר עליה מתנה אחת יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל, הרי שהשבת באה רק בתור מתנה. לכן השבת היא בבחינת תורה, "הכל מודים שבשבת ניתנה תורה" (שבת פו ע"ב) והיא גם מעין עולם הבא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק י - ויקרא מאמר כו, עמ' עה)

מתנת השבת היא למעלה גם מברית אבות. "אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל", דמתנת השבת היא מאוצר גבוה שלמעלה מכל משגב, ואף ברית אבות אין לו שם מגע.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יב - דברים, מאמר כא, עמ' סז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
23-24

בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבני ישראל ותורה וכל המצוות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל, והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וזה שכתוב "אך את שבתותי תשמורו", משמע שזה כולל הכל... הענין הוא כי ההפרש בין אלו שנקראו מתנות כמ"ש במדרש [שמות רבה פרשה א, א] ג' מתנות כו', אם כי כל טוב הנמצא בעולם הכל מאתו ית' שמחיה ומשפיע לכל את צרכיהם. אבל התקשרות אל השורש נקרא מתנה הניתן מיד ליד, פירוש שבני ישראל מקבלין מהנותן. וזה אינו יכול להיות עד תיקון כל השלמות שיש לאדם להשיג בעוה"ז, ואז בא אל שורש דבקות שיש לו... אכן לתקן עצמו עד לבוא אל השלמות אינו דבר נקל. אך בשבת קודש יש לכל אחד בחי' השלמות. לכן נקרא "שבת", שמשיב כל אחד לשורשו. ולכן נק' שבת מתנה טובה, כי כל השפעות באין מהשבת, והשבת הוא עצם המתנה. ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדרגת כל אחד ואחד. אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל. וזה ניתן לבני ישראל. [ולכן "אות הוא ביני ובין בני ישראל" כו'. והוא עדות על הבורא ית', כי אח"כ בא במדרגות שונות, אבל המקבלים ראשונים מיד המלך יכולים להעיד כי הכל שלו]... וזהו לך והודיעם, שיהיה להם זאת ההתקשרות.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"מ)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם וכו' הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
23-25

"ראו כי ה' נתן לכם השבת"... כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן... נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת, כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו', ובחי' זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במעלת המתנה - הנותן בעין יפה נותן, והנותן בור צריך ליתן לו דרך כו', כי המוכר דעתו רק בעבור המעות, אבל הנותן רוצה שיהיה להמקבל המתנה, לכן נותן לו הדרך כדי שיוכל לקבל את המתנה. וזה שכתוב "ראו כי ה' נתן" דייקא, "על כן הוא נותן לכם" כו', הוא הכנת יום הששי, שיש אז הארות לבני ישראל שיוכלו לקבל השבת. וזה שכתוב "ראו", כי מקודם כתוב "שם לו חק ומשפט" [שמות טו, כה], שידעו מצות השבת, אבל עתה ניתן להם בעין יפה, שהיה להם התקרבות להשיג ולראות בעין הארת השבת, כענין שאמרו חז"ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו, הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בשלח, שנת תרמ"ג)


מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו וכו' מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא
23-29

העמידנו רשב"ג על עומק ביאור הענין, מה טעם הודיע הקב"ה שבחפצו ליתן להם את המתנה טובה הזו. והוא... כדי שמתוך כך תהיה האהבה נטועה בלבם, להיות אוהבים את ד' יתברך, אשר הוא כל כך משתדל באהבתו אותם לענגם... וכיון שזהו יסוד הענין של צריך שיודיעו, להרבות אהבה וריעות בין הנותן והמקבל, על כן אומר רשב"ג שיש צורך להודיע גם על נתינת דבר פעוט, כחתיכת פת קטנה, כדי ליצור ידידות ולהרבות אהבה בין אדם לחבירו... למדנו כאן עד היכן יש לנו להרבות אהבה למקום ברוך הוא, על המתנה הטובה שנתן לנו, וביותר - שהודיע לנו תחילה את רצונו ליתן לנו מתנה טובה זו, כדי שנדע אהבתו אלינו, ונכיר חיובנו לאהוב אותו. וזה לנו אות עד כמה הקב"ה משתדל לקרב אותנו וללמדנו דעת אלוקים... עוד יש ללמוד מכאן דרכי ד' ולהשתדל ללכת בדרכיו ולהתנהג באורחותיו... וכשם שהוא יתברך התנהג עמנו בדרך זו והודיענו על המתנה טובה כדי להרבות אהבה בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, כך במדה זו יש לנו להתנהג עם חברינו ושכנינו, לבקש שלום עמהם ולחפש דרכים כדי ליצור ידידות בינינו ובינם...
חז"ל עמדו בחכמתם ליעץ לנו את הדרך הנכונה כיצד להודיע לאמא, דרך אשר בכוחה ליצור ידידות ולהרבות ריעות... ישפשף לתינוק בשמן בין עיניו, יכחול לו סביב עינו, וככה יכנס הילד לביתו, ואמו תשאל אותו מי כחל לך סביב העין? והילד יספר שהשכנה הטובה, שאף נתנה לו חתיכת פת, היא כחלה לו, וע"י כך תתעורר נפשה של אם הילד להוסיף אהבה לשכינתה... ולא אמרו שילך האדם בדרך ישירה ויאמר לאמא שנתן פת לתינוק שלה... לפי שבהודעה סתמית, באופן ישיר, שיודיע לאמו שנתן פת לתינוק שלה, יתכן מאד שהאמא תגיב באופן שלילי, ותאמר שהיא איננה עניה ואינה מקבלת צדקה, ואולי גם עלולה להקפיד... בטענה שאיננה זקוקה לרחמי הבריות על תינוקה... ולפיכך יעץ אביי שההודעה לאמא לא תעשה באופן ישיר, אלא בצורה עקיפה... באופן שהאמא תדע מעצמה ע"י ראותה את פני תינוקה, ואז ודאי תקבל את הדברים בהבנה מלאה... ובכך תתעורר לאהוב את שכינתה שנתנה פת לתינוקה.
ועוד גם זאת. כי אילו יאמר בדרך ישירה, הרי בהכרח ירגיש הנותן שהוא התנדב משלו... והיה, ואמו של התינוק לא תגיב בחיוב... הרי שהתגובה הזו תעורר גם אצלו כעס גדול למאד... והדבר יביא לידי שנאת אחים. אבל כשיודיע לאמו בדרך רמז... איננו מרגיש כלל שנתן משהו לתינוק, ואיננו מוצא מקום לייחס לפעולתו כל חשיבות, הרי במקרה כזה, כאשר האם תוודע מן המעשה... ותרגיש צורך להכיר תודה לנותן להוסיף באהבתו, ודאי תצמח מזה המעשה תועלת גדולה, לעורר אהבה ואחוה ושלום וריעות... אשר זה הנותן לא חשב כלל שמגיע לו הוקרה על הפרוסת לחם שנתן לתינוק, הנה באו המקבלים והריהם מלאי הערכה ואהבה אליו.

(רבי יצחק אייזיק שר, לקט שיחות מוסר, חלק א, עמ' תכו-תכח, במהד' תשנ"ה)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וכו' הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

במה שאמרו מתן שכרה של שבת נתגלה קשה, והלא עדיין אין אנו יודעין שכר הצפון. וזה לא קשה מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא ע"י תענוגים... וזה הדבר נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א): כל המענג את השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים, ניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג כו'.
אכן יש להקשות בזה המאמר על המקשן והא שבת דעבידא לגלויי, שלא ידע התירוץ של מתן שכרה כו', אם כן איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה? ונראה לפרש, דהמקשה מבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל, וכשהקשה שבת נמי עבידא לגלויי הכי קאמר, מאי טעם אין צריך להודיע במילתא דעבידא לגלויי, משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן, אם כן גם כשיבא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא הנותן? ומשני: מתן שכרה כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה היא בשבת. ויהיה הפירוש כך: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, ושבת שמה כולה שבת היינו עולם הנשמות, ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום שבת דהיינו הנשמה יתירה, לך והודיעם כדי שיכינו את עצמם לקדש כדי שתבא הנשמה היתירה. כי אין ספק שלא תבוא לבלתי המוכן, וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש, אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט, א), רק יום שבת מוכן לזה ביותר, כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפלים. והאדם המכין את עצמו סבור שזוהי משלו, ולא ידע כי הקב"ה הנותן לו הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידי לגלויי. ודוק.
ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמרו ושבת שמה, דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא? אלא הכוונה היא כפי המסקנא, שרומז על מי שמשמר שבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו. וקל וחומר הוא ממה שאמרו (קיח, ב): אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וקל וחומר גאולה זו. וזו ענין ששם "שבת" לא נשתנה בכל שבעים לשון, כולם קורין אותו שבת, כמו שכתבו המפרשים, ועל כן נקרא הנהר סבתיון. וסוד הדברים כי כל שבעים אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר שבת, ואע"פ כן שלא להתגרות באומות צוה ה' יתברך להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך: אבותי גנזו למעלה במקום שאין היד שולטת (ב"ב יא, א). ואמר שהמתנה היא ושבת שמה, דו"ק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרן לא עבידא לגלויי, רצה לומר שכר מצוה מצוה שיהיה לעולם השבת משומר, וזהו שפירש רש"י: והוא הודיעם בעל פה וכו' שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש. אבל פירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת.

(של"ה, פרשת ויקהל ופקודי, תורה אור אות ג)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' אי הכי לא לענשו נכרים עלה שבת אודועי אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

...שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל, כרמוז באומרו "שבת וינפש", והוא סוד הנעלם שלא גילהו ה' לאומות כאומרם ז"ל נשמה יתירה לא אודעינהו. והעירותי בצפונו של דבר, במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו שבת אודעינהו ונשמה יתירה לא אודעינהו. עד כאן. וקשה למה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו: אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת, ולא לענשו עליה? ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז"ל ואמרו מתנה טובה וכו', פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו, ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר "למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו". עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות. וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם מתנה טובה בבית גנזי, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת, כאומרם ושבת שמה, כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא). ועולם זה אין בו עצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה. ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש...
עוד ירצה "ביני ובין בני ישראל" יהיה סוד הדברים האמורים ולא יֵדעם אדם בעולם, והוא מאמרם ז"ל שאמרו נשמה יתירה לא אודעינהו, כי אין חפץ לה' שידעו האומות סתרי א-ל חי, והוא אומרו (תהלים קמז יט-כ) "חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי"... ואומרו "אות היא לעולם" - פירוש, כיון שכל זה יהיה סוד לישראל, ולא יגלו הדבר, אם כן הבא לישאל על מצות היום מה היום מיומיים, מה אות נעשה בו לעשות בו כל השינויים, מה תהיה תשובתנו אליו? לזה אמר "אות היא לעולם", פירוש שיהיה נגלה לבאי עולם "כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת" וגו', טעם זה יהיה נגלה לזולתנו, ועם בני ישראל טעמם כמוס עמם חתום באוצרות החיים.

(אור החיים, שמות לא, טז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

אין ראוי לחלל שבת על מלאכת המשכן, כי הלא המשכן וכל כליו בהעשותם אין בהם קדושה עד יוקם המשכן על מכונו ותשרה עליו שכינה, נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה אל דבר שאחר העשותו יהא קודש. אמנם השבת אין צריך לומר שהוא עצמו קודש, כי אם שגם יריק וישפיע בנו קודש, היא נפש יתירה הנשפעת בנו מאתו. ועוד שנית, שקדושת שבת קדומה, כמאמרו יתברך אל משה חמדה גנוזה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לה פסוק א-ב)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

...שבקבלת התורה נשתנו בני ישראל וזכו לציור הפנימי שעליהם נאמר "אדם אתם", אתם קרוין אדם [יבמות סא ע"א], כמו שהיה לאדם הראשון קודם החטא, וע"י החטא הוסר ממנו הנשמה העליונה, ובקבלת התורה זכו לאותה הנשמה, ולא לשעה, רק לדורות, שכפי היגיעה בתורה זוכין להארות אותו צלם ונשמה עליונה... שבתורה יכולין להשיג במתנה מה שהיה מקודם נצרך להיות במדת הדין... ולכן כתוב ג"כ בשבת שנקרא מתנה טובה בבית גנזיו. כי התורה ניתנה בשבת... כמ"ש ז"ל [שבת פו ע"ב] "זכור כו' יום השבת" - עיצומו של יום, בגזירה שוה ד"זכור את כו' הזה אשר יצאתם ממצרים" כו'. והפי' שנשאר לעולם זכר בשבת קודש מאותו מעמד של הר סיני. ולכן נשמה יתירה יורדת בשבת קודש, ממשמע דכתיב "זכור כו' לקדשו", בוודאי הוא זמן שמתעורר זה הכח בבני ישראל.

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרנ"א)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

קיפל הקב"ה כל א"י כו' [חולין צא ע"ב], והוא שורש הנקודה, אבן השתיה, שהוא שורש כל העולם. ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו. וכתיב "לך אתננה ולזרעך" [בראשית כח, יג], נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה. וזה נתקיים בשבת קודש דכתבו ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ולכן כתיב בשבת "אל יצא איש ממקומו" [שמות טז, כט], מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת, לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת, וכך נשאר לו כל השבת, דכן הלכה, דקנין שביתה בבין השמשות. עכ"ד ז"ל. וכמו דאיתא ביעקב קפץ הר המוריה כו' [רש"י בראשית כח, יז] כמו כן ממש הוא בחי' נשמה יתירה הניתנת לבני ישראל בשבת.

(שפת אמת, פרשת ויצא, שנת תרנ"ב)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

אנו מזכירים בתפילת שחרית: א. קודם כל את קדושת השבת, שהיא העיקר של שבת, הנשמה היתירה... זאת היא מתנה מן השמים אלינו, שמופיעה ע"י השראת השכינה בתוכנו, ע"י הדבקות האלקית. מתנה זו אינה שייכת לגויים: "ולא נתתו ד' אלהינו לגויי הארצות". יש צורך להפריד בינינו ובינם, כמו שמוזכר ב"עלינו לשבח" לגבי המתנה של כל התורה כולה, "שלא שֹם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". ב. המתנה הזאת נמשכת אלינו באופן מעשי בכל דורותינו בתור נחלה קבועה, נחלה ברוח ובמסורת, לעומת עובדי פסילים ש"לא הנחלתו" להם. ג. "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים". מה פירוש המלה "וגם" כאן? אם לגויים חסרה המתנה האלקית השמימית של קדושת השבת והנחלה שנמשכת ממנה - אז גם מנוחה אין להם! גם הצד הפשוט, המנוחה הפשוטה במובן של שלוות נפש, נחת רוח וגן עדן של שבת, אין להם ביום ראשון שלהם!

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת לך לך עמ' 115)

הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
25

אשר הוא במה שבין אדם למקום לא יהיה בגלוי ובפרהסיא רק לאחורי המשכן, והוא ענין דבור "אנכי ה'". ואשר הוא בין אדם לחבירו שהוא ענין "לא תחמוד בית רעך כו'", בזה תגלה ותפרסם, כי הלא הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כו פסוק ט)

הנותן פת לתינוק וכו' מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא
25-29

בשבת ובר"ח מתחדשים האורות. רק כשבא דבר חדש, מתחזק הסט"א ועומד לבלבל. לכך כשבית המקדש היה קיים צוה הבורא אותנו להקריב שעיר ר"ח, שהוא מסטרא דלהון, ומעשן המערכה היו ניזונים לבל יקטרגו. והם ת"ף מחנות. ועכשיו בזמן הזה אנו צריכים להלל את הבורא אפילו בסטרא דלהון. וזהו "הללוהו בתוף ומחול", "בתף" הם הת"ף מחנות. וזה בדרך אור החוזר מסטרא דלהון. אבל כשהאורות יורדים מלמעלה מהבורא בדרך אור הישר, נעשה צירוף למטה פת, וזה הוא שאמרו בגמרא הנותן פת לתנוק, שאנו נקראים תינוק יונק משדי אמו, וכשהבורא מוריד לנו האורות מלמעלה למטה ונקראים למטה פת, צריך להודיע לאמו. מה עושה לו שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, ומשחא הוא שמן, ושמן הוא חכמה, שמביא הבורא אותנו בחסדו הגדול לחכמתו ומשפיע לנו חכמה.

(רבי אהרן מזיטומיר, תולדות אהרן, פרשת פנחס, בסופו)

הענין שביחוד אלו הדברים על האיש לעשות הוא כי מי שרואה תינוק רעב ללחם חושב שהילד הוא אסופי, הוריו לא ידועים ואין מי שמטפל בו, ולכן צריך הנותן פת לתינוק להוציאו מלעז אסופי באשר שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, כמבואר בקדושין עג ראש ע"ב: שייף משחא ומלא כוחלא אין בו משום אסופי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור שבת י ע"ב)

הקשה הרב מירא דכיא... דילמא כוונת רשב"ג דאמר צריך להודיע לאמו הוא שיאמר לה בפירוש שנתן לו פת, או ע"י שליח?.... דאין דרך להודיע לאמו בפירוש, האיך ליעביד? אם יכנס לביתה איכא משום חשד והרגל עבירה... ואי לחפש עליה בשוק זה לא יעלה על הדעת. אלא ודאי שדעת רשב"ג לעשות לו שום סימן.

(רבי רחמים נאהורי, רחמיך רבים, כאן)


מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
27

ונראה שדוגמא דידיה היא שבת שאינה נתפסת בשם כמו המועדים שיש לכל אחד שם מורה על מהותו, אבל שבת לרגלי רוממותה אין לעמוד על מהותה לכנות לה שם אלא בשלילה היינו שאיננה יום מלאכה, וזהו שבת שהמלאכות שובתין בה. וע"כ אמרו ז"ל בש"ס ביצה מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, כי שכר מצוה מצוה, ופירשו ז"ל שהמצוה עצמה היא השכר, וע"כ כמו ששבת עצמה אין מהותה נתפסת בשם, כך מתן שכרה איננו נתפס בשם.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ט)

שכר המצוות בעצם אי אפשר לפרש שהרי המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא ושכר מצוה מצוה, היינו להגיע לשורש המצוה, וכמו שאי אפשר לפרש מהות ה' יתברך כן אי אפשר לפרש מהות שכר המצוות. ושבת היא עוד יותר, ואמרו ז"ל מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, כי שבת היא שמא דקב"ה כבזוה"ק, וע"כ כמו שאי אפשר לאיגלויי זה, כן זה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת תצא, שנת תרע"א)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא (יז.) שבת מקדשא וקיימא
30-יז.

באחת השיחות שמענו מפי מרן הרב זצ"ל: יש תלמיד חכם שהוא בבחינת יום טוב, ויש תלמיד חכם שהוא בבחינת שבת. מה בין יו"ט לשבת? אותו יום שחל בו יום טוב אין בו קדושה עצמית, אלא שישראל ממשיכים לו קדושה - "ישראל דקדשינהו לזמנים", לא כן שבת - קדושתה עצמית היא, "שבת מקדשא וקיימא". יש תלמיד חכם שהוא בבחינת יו"ט, שריבוי עיסוקו בתורה המשיך לו קדושה. אכן למעלה הימנו ת"ח שהוא בבחינת שבת, שנשמתו גבוהה ואצולה, וקדושתו קדושה עצמית (ועי' זוה"ק פ' צו דף כט, א: "ונפש דת"ח אתקריאת שבת מלכתא").
[ועל פי האמור נראה להוסיף: כשם שאמר רבי שמעון בר יוחאי, ששבת ניתנה לישראל בצינעא, הוא הדין כל אותם תלמידי חכמים שנשמתם היא בבחינת רזא דשבת, אף הם ניתנו בצינעה, וחתומים הם בחותם הרז והנסתר. ומשום כך, רשב"י עצמו, אשר "רבי יהודה קארי ליה שבת" (זוה"ק, נשא דף קמד, ועיין שם קמה, א), הוא שזכה לגלות רזי תורה לצנועין].

(מועדי הראיה, פרק א, עמ' כו)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא
31-32

עיקר אות השבת הוא רק לישראל לבד, כמאמר חז"ל בזה כל המצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל וכו'. וכן הוא בזוה"ק (יתרו פח, פט.). והוא כי אור השבת להיותו גדול כל כך בבחינתו, אף התחלה שבו לא היה אפשר להינתן כי אם לישראל, שנשמתם וחיותם חלק א-לוה ממעל, יוכלו הם לקבל האורה על כל פנים במעט מעט. מה שאין כן שאר כל היצורים והנעשים על פני האדמה, אי אפשר להם כלל שיקבלו הם אור השבת אף הקטן דקטן שבו. רק שישראל הם המחלקים מברכתם ואורם שפע אור וחיות לדרי מטה. כי הרי אין ברכה בעולם כי אם ברכת השבת, וכל שיתא יומין מניה מתברכין. ומאין היו נוטלין כל צבאות מטה חיותם ומזונם תמיד אם לא ע"י עמו ישראל הכלולים מכל הנבראים ומכל העולמות שלמעלה ושלמטה ומהם מתחלק מזון וטרף לכל.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק לא, יג)

השבת הוא בחי' "נשמע", כי אין בו מעשה. לכן בש"ק מחזירין לישראל הכתרים, כי בזה לא חטאו. דאיתא שבת ניתן בצינעא, והוא עצמו כנ"ל, כי לוחות הראשונות שהיו בפרהסיא ובקולות שלט בהן עין רע. ולמה היו בקולות? רק שהיו בני ישראל מוכנים לתקן כל המעשים ג"כ לולי הקדמת עמלק הרשע שכל החטא נעשה על ידו, כמ"ש "קול מלחמה במחנה", וכל מלחמה היא מלחמת עמלק, ויש לו כח בעשייה, אבל השבת שהוא למעלה מהעשיה והטבע, אין שם מגע נכרי. לכן משיגין בו הארה מלוחות הראשונות.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ב)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' אות היא לעלם וכו' נשמה יתירה
31-34

אלה פקודי המשכן משכן העדות... נשתלחו בני ישראל לתקן עולם העשיה, דכתיב "ואתם עדי" [ישעיהו מג, יב]... ובני ישראל יכולין לברר כבוד מלכותו ית' בעולם כמו שהיה בבנין המשכן והמקדש שתיקנו בזה כל הבריאה. וציור כל הבריאה היה נרמז בבנין זה לקשר כל הבריאה בשורשה. וזה כל עבודת בני ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הציור... שהמקדש היה הציור של המלך כביכול... ועדות זה במעשה תליא כפי זכות בני ישראל בלבותם. וכפי מה שזוכין להיות ברי לבב, כך יכולין להוציא זה הציור בהתגלות. וזה עצמו עדות גם על בני ישראל, שהתגלות הקדושה בעולם כפי עבודתם. ובאמת יש לנו להתאונן על חורבן בית המקדש, כמ"ש שנתמשכן בעוונותינו. פירוש, זה הציור והעדות אינו יכול להיות בהתגלות ע"י מחשך עוונותינו... אבל בפנימיות ובשורש בני ישראל לעולם הם עדים על הקב"ה. וזה עדות השבת שניתן לבני ישראל בצינעא כמ"ש ז"ל "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם"... ובחי' השבת למעלה מבחי' המשכן. והנה איתא במדרש: "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ששאל משה רבינו ע"ה מה נעשה במוֹתר? ואמר לו: הקב"ה עשה משכן לעדות... עפ"י מה דאיתא במשנה: כל אהבה שתלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה עולמית. וכמו כן אהבת בני ישראל להקב"ה אינה תלויה בשום דבר... רק הוא גזירת הכתוב כטבע אב לבן.... וכמו כן אהבת בני ישראל להקב"ה היא בעצם. לכן היה מוֹתר בנדבת המשכן, שהגם שזה הבנין מהמשכן היה מאוד מעלה גבוה ורמה, אבל נדבת בני ישראל הוא למעלה מכל דבר, ואינו תלוי בשום דבר ובשום בנין. הרי קראו הכתוב מוֹתר. והוא ענין נשמה יתירה בשבת. כי כל ימי המעשה האהבה תלויה בדבר, כפי עבודת האדם במצות מעשיות. ובשבת מתנה טובה וכל המעשים נשבתין, שהוא אות אהבה שאינה תלויה בדבר. לכן אהבת המשכן אינו מתקיים תמיד, רק כפי זכות הדור, אבל עדות השבת הוא בחי' נשמה יתירה שאינה תלויה בדבר.

(שפת אמת, פרשת פקודי, שנת תרנ"ד)

שבת אודועי אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו
33

וזה אמרם [מדרש, מובא בתוספות חגיגה ג ע"ב ד"ה מי כעמך] כי שבת וישראל מעידים על הקב"ה, היינו שמירת שבת מעידה על הנ"ל שהוא הבורא ומנהיג עולמו תמיד ולו לבדו יתברך נתכנו עלילות. וידוע [כתובות קה ע"א] כל הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, והיינו מדרבנן שלא יחשדוהו שבשביל שכרו מעיד. ולכך אמרו חז"ל שכר שבת לא גילה הקב"ה לאומות העולם, כי אילו גילה היה מחזי כנוטל שכר עדות, ולכך היה בהצנע מהם. והבן.
אבל עיקר הטעם שהצניע מהם שכר שבת הוא לטובת ישראל, כי יש להבין למה החזיר הקב"ה התורה לכל עם ומאנו לקבל, למה? הלא דרכיה דרכי נועם? והרוב אומות בדתיהם יש להם מצוות ועבודות קשות מן תורתנו... אבל ידוע להם כי מתנאי התורה - ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן לתורה [ויקרא יח, כה], כי עיקר קיום תורה תלוי בארץ ישראל, ואף אבות הקדושים לא שמרו התורה רק בארץ ישראל, ואומות העולם הם רבים, הם מאסו בארץ חמדה שהיא קטנה מהכיל, קטנת הכמות, ולכך מאנו לקבל תורה, כי חשבו כי לא ישא ארץ לשבת אותם. אמנם אמרו חז"ל [שבת קיח ע"א]: כל המשמר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, ופירשו דהיינו כי אמרו [כתובות קיב ע"א]: ארץ ישראל ארץ צבי, שהיא בעצם קטנה, אמנם על פי נס מחזיקה מרובה... וא"כ אילו ידעו העמים סגולה זו, לא היו ממאסים בארץ ישראל לרוב קטנות, כי כזאת וכזאת תוכל לסבול, ולפי רוב אנשים מתברכת ומתפשטת, והיו מקבלים התורה. ולכך ה' אשר בחר בנו ולתת לנו תורתו, והחזיר על אומה ולשון לסתום פי מקטרגים, בכוונה לא הודיעם משכר שבת שהיא נחלה בלי מצרים, כי אילו ידעו, קיבלו התורה, ולכן שקולה שבת כנגד התורה, ובשבת ניתנה התורה, כי ע"י שבת זכו לתורה ולארץ ישראל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

נשמה יתירה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו וכו' כיון ששבת ווי אבדה נפש
34-36

מדרגה זו מיוחדת היא רק לישראל ולא לשאר העמים זולתם, שהם לא יוכלו להשתחרר מכל תביעותיה וגדריה הגשמיים, אלא או להתנזר לגמרי או להיות שקוע בהם לגמרי, ואך ישראל עם קדושו הם המחברים שמים וארץ... וכח להם שכל התביעות הצודקות של החומר יהיו ע"י הנשמה והשמים העליונים. וזהו ענין הנשמה יתירה של ישראל דיום השבת דאודעינהו רק לישראל, ומפרש רש"י שיאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו... היינו שכל התביעות לאכילה ולשתיה היא להם בשבת מצד הנשמה, ולפיכך אין בהם משום נפשו קצה, שזה אך מצד הפסדי הטבע כשהם באים מצד הגוף, ויש מי שזוכה שהנשמה היתירה היא נחה עליו לכל ימות החול... ואז הינם בערך יומא דכולא שבתא, תלמיד חכם אקרי שבת (זהר ח"ג כט, א), ומי שאינו זוכה, הנשמה הלא מסתלקת ממנו במוצאי שבת, וי אבדה נפש, שחוזרת לימות החול חיי הגוף עם כל מפסידיהם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יב - דברים, מאמר טו, עמ' מז)

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
35

נראה שכוונת אלו המוספים להורות על תוספות השגה שאנו משיגים ע"י מצות השבת, ובהיות כי זה התוספות הוא בכל אחד משני התשובות הנזכרות פמ"ד ופמ"ה שיש להשיב בטענה הראשונה מצד הכלל, ומצד הפרט, על מה שטענו הפילוסופים על ענין החידוש, כמו שנתבאר פמ"ב, וע"י שביתת השבת אנו לומדים להשיב לאפיקורס, על כן צוה להקריב שני מוספים ביום השבת. ואפשר לומר שזהו ענין הנשמה יתירה שיש לאדם בשבת, ולמדו זה ממלת "וינפש" - וי אבדה נפש", כי ע"י הנפישה והשביתה אנו משיגים נשמה יתירה, רצה לומר ענין תוספות השכלה והשגה, והוא תוספות הנשמה באמת, ואנחנו בזה ביום השבת כמי שיש לו שני נשמות, ונתחדשה לו השניה ביום השבת, כי בששת ימי המעשה לא נודע אלא התשובה האחת שנתבארה מצד הכלל, שאין לדמות פועל ברצון לפועל בטבע, וכן כל ימי החול בני אדם פועלים ברצון, אמנם ביום השבת נגלית התשובה השנית שנתבארה מצד הפרט, והוא שאין העולם נברא בזמן, שהרי נאמר גבי יום השבת "ויכלו וגו', וישבות ביום השביעי וגו'" (בראשית ב, א-ב). ואם היה פעולתו בזמן הרי פועל ביום השביעי, אמנם מאחר שפעולותיו אינן על צד זה, הרי פעל מלאכתו בעת שנכנס שבת, ושבת מיד בלא זמן ונראה כאלו עשה מלאכתו ביום השבת, וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה י, ט): בשר ודם שאינו יודע הרגעים והשעות צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו, לא נכנס בו אפילו כהרף עין, והנה זה פעולה בלא זמן, כי הפעולה נעשית בין יום השישי ויום השביעי.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק מח)

ולהיות כי בשבת נתוספה נשמה יתירה באדם כמו שדרשו ז"ל, על כן באו עוד שלש סאין [של גחלים, במערכה שנייה של קטורת - רמב"ם הל' תמידין פ"ב ה"ח] נגד שלש חושין הכפולין בהיות הנשמה יתירה. ושלש חושים אלו הם: חוש הראיה, חוש השמע והריח, שהם חושי הנשמה, ולכן יחסום הנביאים ע"ה אל החושים לה' יתעלה, באשר הם חושים פנימיים, וכמו שכתב המורה ח"א פרק מז. אמנם חושי המשוש והטעם, שהם חושים גסים, אינן אלא לגוף האדם, ואין הנשמה דבקה בהן, לא נתוספו בשבת. ואמרו [רמב"ם שם] הטעם בזו ההוספה מצד שמקריבין שני בזיכין לבונה. וכבר ידוע כי היו הבזיכים רומזים שהם ההוספה במעשים טובים ותקנות חכמים ז"ל הנקראים בזיכי לבונה, כמו שנתבאר ח"א פ' כ"ב, והם נעשים בשבת יותר מבחול מכח הנשמה יתירה שבו, והוא המרומז בהוספות האש להקריב עליה בזיכי לבונה.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק ה)

וכנגד יום השביעי יהיו הנשמות מתעדנות ונהנות מהאור המתוק שממנו מתעדנות הנשמות, וזהו מאמרם ז"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, מפני שהוא כדוגמת העולם הבא. ואמרו עוד: שבת אחד מששים בגן עדן, שביום השבת נתוספת באדם בתולדה יתרון כח, ובנשמה יתרון שכל.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, דרשה לא)

השבת הזה שנתן ה' יתברך אל ישראל הוא השלמתם, כי כאשר האדם ביגיעה ובבלתי מנוחה הרי אין האדם בשלמותו, ויום השבת מיוחד שיהיה האדם בשלמות. וזה אמרם נפש [יתירה] נתנה לאדם בשבת וכיון שיצאה שבת נטלה ממנו שנאמר "וינפש" - ווי אבדה נפש. ונפש יתירה זה מפני כי השבת היא השלמת הבריאה, ובהשלמת הבריאה יתוסף שלמותו, וזה הוא נפש יתירה שנתוסף באדם בשבת. והרי לך כי השבת היא השלמת ישראל, [ומפני] כי השבת היא [השלמת] ישראל, ראוי שיהיה השבת משלים את ישראל מן חסרונם [אשר] הם תוך האומות ויהיו מקבלים השלמה לצאת מרשות האומות.

(מהר"ל, חדושי אגדות שבת קיח ע"ב [ובדומה בחדושי אגדות נדרים לא ע"ב])

ולדעת רשב"י שקדשו במאורות [מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ז] רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדושה, שאין קדושה רק אל דבר בלתי גשמי, וכמו שאמרו ז"ל נפש יתירה יש לאדם בשבת, ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול. וזה שאמר שקדשו במאורות, כי האור הוא דבר נבדל, שאינו דבר גשמי כמו שהם שאר דברים גשמיים, וקדשו במאורות, שיש תוספות כח במאורות.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק מ)

בשם הר"ר העניך מאלכסנדר זי"ע, הנה ענין נשמה יתירה פירש רש"י במס' ביצה שיש לו רוחב לב לאכול ולשתות ואין נפשו קצה. ואמר הוא ז"ל הפירוש, שבכל השבוע יש מלחמה הנשמה והגוף, הגוף רוצה לאכול והנשמה איננה רוצה, ולזאת לא יוכל לאכול הרבה כ"כ, כי לפעמים מנצח הנשמה. אמנם כיון שבא שבת קודש, דהאכילה ג"כ בו מצוה, גם הנשמה עושה שלום ומסכים לגוף שיאכל, ומפני זה יכול לאכול הרבה כיון שאין לו שום מעכב. וזה פירוש "ואין נפשו קצה", היינו גם הנפש שהיא הנשמה, דקצה בכל ימי השבוע במאכל, היום אינו קצה.

(שיח שרפי קודש, ערב שבת קדש, אות נג)

ענין הרגשת שבתות וימים טובים אינו שוה לכל אחד, כי לצדיק באמת הוא תענוג אור שכלי דביקות הבורא בנועם זיוו ית"ש, וזה שמחה גדולה לאין קץ. ומי שאינו צדיק הוא מרגיש שמחה גשמיות, הרחבת הלב להתענג במאכל ובמשתה, כמו שכתב רש"י במסכת ביצה בענין מה שאמרו רז"ל נשמה יתירה ניתנה באדם כו'. וזהו חומריות של השמחה והאהבה וקצהו התחתון, וגם כן הוא קודש כיון שאינו יכול להתדבק ביותר, וח"ו לחללו בכעס או בעצבות, שזה ההיפך הקדושה, שהיא הקליפה כידוע.

(רבי משולם פייבוש הלר מזבריזא, יושר דברי אמת, אות נב)

ובשבת ניתן תוספות נפש רוח נשמה, כמ"ש ז"ל נשמה יתירה ניתנית בשבת. דאיתא במדרש דהנפש יש לה עוד ב' שמות, "חיה", "יחידה", והם אינם יכולים להתדבק בפועל ממש בגוף, כי הם דבוקים בה' אחד, לכן נקראו יחידה וחיה, שהיא עצם החיות. ואחר החטא שיש מיתה בעולם, ניטל מאדם אותן הבחי'. אך בשבת יורדת הארה מזה השורש האחדות והחיות. לכן אומרים בשבת "אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד". נמצא בשבת הנר"נ עצמן מקבלין חיות ואחדות. ובימי המעשה הנר"נ מתקנין הגוף.

(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנ"ד)

הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה, לכן נקרא "מוסף". וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרנ"ג)

ימי המעשה הם כח מעשה בראשית... ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים. וכיון שהם משפיעים להמקבלים, ניתוסף להם כח בשמים... אבל בשבת לא היה בריאה כי בו שבת, ולכן אין לו בן זוג, כי אין הנבראים מקבלים מהארת יום השבת כי לא היה בו בריאה, כי שבת הוא נשמת ימי המעשה. רק בני ישראל שהם ג"כ נשמת הבריאה, כי כל הבריאה תלוי בהם, והם מעוררין חיות כל הנבראים, לכן מקבלים הם מהארת השבת. ונמצא שבת משפיע לבני ישראל. ולכן ניתוסף גם נשמה לשבת, ונקראת נשמה יתירה כמו נשמה לנשמה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ה)

...ומזה בא התחלת כל החטאים והסתת היצר ושגרם מיתה לעולם ע"י תאות אכילה, והוא בא מכח הנפש, דעינוי אכילה נקרא עינוי נפש, ונאמר (ויקרא טז, כט) "תענו את נפשותיכם". ונפש יתירה דשבת פירש רש"י: לב רחב לאכול יותר, כי בזה מתקיים הנפש בגוף, שמתהוה ממנו הדם הוא הנפש.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו ס"ק צח-צט, עמ' 228 במהד' בית-אל)

...ועיין שם תיקון כד: שכינתא דאיהי נשמה יתירה. ושם תיקון מז איתא: שבת שכינתא. והיינו דנשמה יתירה נקרא "שבת", וכמו שכתבו בזוהר (יתרו פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא כו', ובגין כן אקרי "שבת". ועיין עוד שם: מהו שבת - שמא דקודשא בריך הוא כו'. היינו ד"חלק ה' עמו", וכמו כל נשמות ישראל מאותיות התורה, ואורייתא כולה שמא דקודשא בריך הוא, כמו שכתוב בזוהר בכמה דוכתי. ושבת כללא דכל אורייתא הוא, גם כן שמא דקודשא בריך הוא, והנשמה יתירה בשם זה. וכדמשמע מלשון הגמרא (שבת קיח ע"א-ע"ב) "כל המענג את השבת" ולא "המתענג בשבת"... ועל היום לא שייך עונג, אבל הנשמה יתירה היא נהנית מענוגי שבת, וכמו שכתב רש"י ד"ה נשמה. וכן משמע בזוהר (יתרו פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא עלאה, נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ובגין כך קרי "שבת", מהו שבת - שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים כו', עיין שם. משמע לפי שהוא דוגמא דעולם הבא, על כן נקרא שבת. דעולם הבא נקרא יום שכולו שבת במשנה (סוף תמיד) ובגמרא (ראש השנה לא.), ועל שבת אמרו (ברכות נז ע"ב) דהוא מעין עולם הבא ואחד מס' בו. והעולם הבא הרי אמרו (שם יז, א) דאין בו כו', אלא כו', ונהנין מזיו השכינה... ועל כן בשבת גם כן מעין זה, והיינו ע"י הנשמה יתירה שהוא כדוגמא דידיה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא, אות א)

דבגמרא אמרו נשמה יתירה. ויש גם רוח כמו שאמרו בזוהר הקדוש פרשה זו (רד, ב): בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה לההוא רוחא מע"ש כו', ודיירא בה כל יומא דשבתא וכדין ההוא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה... וענין הנשמה יתירה הוא המאור פנים, והוא ע"י נשמה יתירה שבמוח, כמו שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו" [קהלת ח, א]... ע"י תיקון סעודת שבת שנתרבה הרוח, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (שם): האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל כו', ממילא נחשב כאילו אנו עושים את הרוח ונשמה יתירה, על דרך שאמרו (מגילה יג.) שכל המגדל כו', כאילו ילדו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויקהל, אות ד)

כל הברכות הניח ביום השביעי, כי בו חפץ ה' להיטיב לבריותיו ולברכם מטובו בכל מיני ברכות. רק שעשה אותו יום מנוחה בכדי שיהיה השמחה שלמה כאשר לא יעשו שום עשיה, כי אם יעבדו ויעשו מלאכה אין זו טובה ושמחה שלמה. ועל כן בה הניח הברכה לששת ימים שהמה יקבלו ברכותיהם ממנה, ויכינו לשבת לעשות אותו יום מנוחה ושמחה... וזה הוא בחינת הנשמה יתירה שאמרו חז"ל שניתן לאדם ביום השבת, שהוא בחינת האורה והשמחה והקדושה אשר מתגלה ממקור העליון לכל הענפים, וכל הנשמות ישראל מקבלין קדושה וטהרה ואורה כל אחד לפי ערכו, הרבה יותר יותר מימי החול... ואכן אם האדם מסאב ומטמא עצמו בכל ימות החול בכל מיני עבירות המכוערין העוכרין אותו, הן במחשבות רעות והרהורים רעים הן בדיבור או במעשה... וכל בחינות החיצונים והקליפות יסובבנהו, עד אשר לא יוכל לראות את אור ה' המגיע ביום השבת קודש עבור עבות חשכות לבוש הקליפה אשר עליו, המסמא את עיניו מלהביט באור ה', וממילא לא יוכל הקדושה לשרות על נשמתו להוסיף בה אורה ושמחה בבחינת נשמה יתירה, מפני לבוש החיצונים אשר עומד על נפשו, ואז השבת נהפך עליו לבשת, שבוש במעשיו הרעים כשרואה כאשר יחל רוח ה' לפעמו במחנה ישראל ומאיר באורו הגדול, והוא אינו זוכה שתנוח עליו הרוח קדושה וטהרה מאת ה' ונשאר בחושך, כי בחושך בא מששת ימי המעשה ובחושך ילך גם ביום השבת, ולא יהל אור ה' עליו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

לפעמים יש שהעבודה נהפכת לאידיאל עצמי פנימי, ונעשית לאידיאל של כל החיים, ואז המנוחה נתפסת כהכנה והכשרה לעבודה. נחים כדי לאגור כח לעבוד. לעומת זאת, השבת אינה רק יום של מנוחה, של מנוחה גשמית, אלא של הופעת נשמה יתירה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 84)

הרבה הרבה צריך לבו של אדם להתרחב כדי שיוכל להכניס לתוכו את מלוא תוכנה של שבת, את מלוא רוחבה של שבת, את מלוא היקפה ועומקה. ואפילו מעט מזעיר מעושרה של שבת דורש הרבה מקום בלבו של אדם... והרי מה שאומר רש"י על נשמה יתירה של שבת: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". הוא הדבר: אדם מישראל המענג את השבת זוכה לנשמה יתירה, ולבו מתרחב ביותר, וכולו פתוח לרווחה, כדי לקבל את השבת במלוא זיווה ולמלוא אופקיה הרחבים.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת וישלח, עמ' 41-42)

ובשבת 'מעין עולם הבא' השרויה ב'רזא דאחד', אף אנו בעלמא דין, זכין ל'שלום בית'. "באה שבת באה מנוחה" (רש"י בראשית ב, ב). חוסר המנוחה המצוי באדם בששת ימי החול נובע, כאמור, מן ההתרוצצות שבעולמו הפנימי. הנשמה אינה שבעת רצון מהעיסוק הגשמי, והגוף אינו רווה נחת מהתעלות רוחנית. אבל השבת שרויה בסוד האחדות והשלום. ואותו 'שלום בית' פנימי מביא את האדם למצב של נשמה יתירה, שביטויה הוא ההתענגות שבמיזוג המושלם, שיש בו: "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" (רש"י). משום שאכילה, כמו שאר כל עיסוק גשמי, מוגבלת בהכרח. וכאשר הוא עובר את הגבול הגופני הקצוב, "נפשו קצה עליו". אבל אכילה ושתיה של שבת, מחמת שהם משלימים מערכת רוחנית, אינם כפופים לגדרים והגבלים.

(רבי חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, בראשית עמ' סג-סד [ובדומה, שם עמ' צב ועמ' רכז, שמות עמ' שצב, ויקרא עמ' קצא])

ועניין השלום בא לידי תיקונו בעיקר ע"י מצוות השבת. כי בשבת - 'מעין עולם הבא' - שרוי העולם ב'רזא דאחד'... השבת שרויה בסוד האחדות והשלום. אם זכה אדם לעשות את עבודתה כתיקנה, הוא זוכה ל'שלום בית'. וזהו מה שכינו חכמים נשמה יתירה. האדם זוכה להארה יתירה של כוחות הנשמה שבו, עד שעכירותו של הגוף מתעמעמת קמעא... הגוף עצמו רווה נחת מהעסק הרוחני, שתוקף קדושתה של שבת מעלה את הגופניות, מעניקה לגוף כלים להתגבל במערכת הרוחנית ששמה שבת. וכשם שהגוף מתענג מהתעלות רוחנית, כך הנשמה גם כן רווה נחת מעינוגי הגוף, לפי שהם עצמם נעשים חלק ממערכת רוחנית (ראה רש"י).

(רבי חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, דברים עמ' רעג)

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
35-36

כתבנו שהארץ, להיותה חומר, בהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל כאדם בצאת נפשו. על כן מה עשה הוא יתברך, ע"י קדושת שבת השפיע קדושה בעולם השפל, שעל ידה תתקיים ותנוח מהתקלקל והפסד. וזהו "בא שבת באה מנוחה", שע"י השבת קיבל העולם נפש להתקיים מעין נפש יתירה הבאה ע"י השבת, אלא שבעולם היא לְעולם. וזהו "ויכל אלקים ביום השביעי", כי זה היה שקול כנגד הכל והוא בקום עשה.
ובזה נבוא אל ביאור הכתוב. אמר הלא אמרתי כי אם ישמרו השבת כראוי תהיה קדושת שבת קיום העולם בהתמדה. כי מה שהוא עתה שאין עושים כך לעשות השבת כתקנה, אין הענין רק ש"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם בלבד", ומה הוא האות, הלא הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וביום השביעי שבת" ממלאכה, ויתן נפש לעולם לקיימו, וזהו וינפש, שהעולם, הנזכר באומרו "ברית עולם", קנה נפש. והוא משמעות וינפש, כי מה שבשבת בא לכם נפש יתירה שהיא ביני וביניכם, היא אות אל מה שחידש הקב"ה העולם והקנה בו נפש בשבת. אין לכם עתה יותר מזה. ומה מתקו בזה דברי רבותינו ז"ל באומרם כיון ששבת וינפש, שבצאת השבת וי לנפש שיצאה. כי הלא כמו זר נחשב שיאמר הכתוב אבדן הנפש בצאתה, וטוב טוב היה לומר שמחת בואה. אך בדברינו אלה יתכנו דבריהם, שהתורה אומרת "ושמרו וכו' לעשות את השבת", כי אז מה רוב טובכם, כי עתה שאינכם עושים כן, צר לכם, שאין טובכם כי אם ש"אות היא" בלבד וכו', אך יצר לכם כי כיון ששבת וינפש. וגם שפירשנוהו כפשוטו, כוונת רבותינו ז"ל לרמוז במאי דאפקיה בהאי לישנא.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לא פסוק יז)

ביציאתו התוספת הוא וודאי לילה, ובין השמשות שלו אסור בכל, ואינו דומה לבין השמשות של מעלי שבתא, דהתם מחול קאתינן וספיקן חול עד שיודע לנו שהוא קודש, והוא סוד "ויכל" בשביעי - נכנס בו כחוט השערה... והכא מקודש קאתינן, וספיקו קודש עד שיודע לנו שהוא וודאי חול, והוא סוד ווי אבדה נפש, עד שנסתלקה נשמה יתירה לגמרי.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שבתות ה' דף ב ע"א במהד לבוב תרכ"ג)

ומברך על הבשמים למצוא נחת רוח לפי שנסתלקה נפש יתירה ממנו (זוהר ח"ב רח, ב), כדאיתא במסכת ביצה פרק יום טוב: נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה ממנו... וי אבדה נפש. והכי איתמר במסכת תעניות... (כז ע"ב). והקשו במדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר שם רד ע"ב): וי לגוף היה צריך לומר, שממנו אבדה הנפש? והשיבו שנפש האדם מושכת אליה הרוח ההוא בערב שבת, והיא נעשית דירה לרוח ההוא ודר בה כל יום השבת, והנפש במעלה ורבוי גדול ממה שהיתה, ועל זה שנינו: כל נפשותיהם של ישראל מתעטרות בשבת, ועטרה זו היא הרוח ההוא הדר ביניהם, כיון שיצא השבת וי לנפש שאבדה העטרה ההיא, וזהו שבת, וכיון שנסתלק וי נפש שאבדה מה שאבדה... השבת דוגמת העולם הבא, ואיתא במסכת מגילה פרקא קמא (טו ע"ב): א"ר אלעזר א"ר חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר (ישעיהו כח, ה) "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה", לעושים צביונו ולמצפים לתפארתו. כן רצה הקב"ה להעטירנו ביום הקדוש הזה דוגמת העטרה ההיא שעתיד להעטירנו בעולם ההוא.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד מוצאי שבת, עמ' צה במהד' תשנ"ו)

במוצאי שבת כיון ששבת וי אבדה נפש. וי שיאבד הנפש הוה ליה למימר, אלא הפירוש כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה, אז מבין וי היה לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש.

(של"ה, פרשת ויקהל ופקודי, תורה אור אות ג)

סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על "ישמח משה במתנת חלקו", שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועי"ז, "כי עבד נאמן קראת לו", להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו "כליל תפארת אשר בראשו נתת לו" ע"ש. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק "שבת וינפש" - כיון ששבת אבדה נפש, פירוש, כמו שהעשיר מרגיש יותר בצער העוני יותר מן מי שהוא עני בתולדתו, כן הצדיק שהיה לו נשמה יתירה ואור גדול וקדוש בשבת, מרגיש יותר בצאת השבת מה נאבד ממנו, יותר מן ההדיוט.

(רבי ישראל בעל שם טוב, כתר שם טוב, דף לה ע"ג (במהד' תר"פ) = בעל שם טוב על התורה, פרשת יתרו)

ראוי לדקדק, מה זה שמביא ראיה מן הפסוק כיון ששבת, הלא כשיוצא שבת אבדה נפש... והענין הוא, ששבת מרמז על התשובה, כי "שבת" אותיות תשב. נמצא בשבת קודש עושים ישראל תשובה ויודעים שהתענוג שהיה להם בחול היה מדבר מאוס, ומצער את עצמו כשיבוא חול שלא יהיה להם ח"ו עוד התענוג כמו שהיה להם בחול מקודם. וזו הוא כיון שבא שבת, נותן ה' יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהיה להם התענוג מתורה ומצוות של ה' יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה, ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרשת בא)

זה ענין נשמה יתירה, שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו, ומתפשט הארתה לכל ישראל. ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל... ונמצא בכל שבת ושבת מאיר אות אחד מה שלא האיר עדיין מימות עולם ולא יאיר עוד עד עולם. ועל פי זה מבואר אמרם ז"ל שבת וינפש - כיון ששבת ווי אבדה נפש, דהא הנפש של שבת זו שוב לא יהיה. ובזה יש להבין כמה יש ליזהר בכל שבת בפני עצמו, ומתיקות כל שבת בפני עצמו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת כי תשא דף קצא ע"ב)

"מפיו דעת ותבונה" [משלי ב, ו] הוא אור התורה שלא ע"י צמצום, והוא בחי' השבת. ונקראת נשמה יתירה, שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה, אבל היא מורכבת בגוף ונפש. והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה, והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא וינפש - כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת, ולמה נכתב בשבת "וינפש"? אבל נראה לבאר הענין כי... השבת, מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה, מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא, שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. עי"ז הוי אבדה נפש, יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. זה שכתוב "שבת וינפש" - בחי' "שבת" לעצמו, "וינפש" הוא שארית גם לימי המעשה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"נ)

ואיתא בגמ' וינפש - וי אבדה נפש, שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו [אבות פ"ג מ"ח]... גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו [נדה ל ע"ב]. ולכן נתן ה' יתברך לבני ישראל תורה ומצוות שעל ידיהם יבואו לזכירה. ולכן כתיב בשבת וינפש, שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפירוש הוא כי בששת ימי בראשית היה הבריאה דבוקה בשורשה. והיה אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם, כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא, והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו, ממילא כשבא לזכירה מחיה את נפשו. זה וינפש - שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה, ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב, דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז [מדרש משלי, פרשה י]. כמו כן מעין זה בכל שבת, כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת, רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ז)

לפי הדרש הזה היה צריך לומר "נפש יתירה", ולמה קראוה בגמרא נשמה יתירה? ובזוהר הקדוש (ח"ב רד, ב) דקדק: ווי גופא איצטריך למימר, דמיניה אבדת נפש? ומתרץ בזוהר הקדוש דהנפש יתירה בריבויא ותועלתא שמשיג אז בחינת רוח, ומי שזוכה זוכה להשיג לנשמה, כיון דנפיק שבתא ווי נפש, דאבדת מה דאבדת, אבדת ההוא עטרא וכו'. אך מהגמרא נראה שדרש שאבד הנפש יתירה במוצאי שבת קודש. והענין הוא על פי שאמר בתיקוני זוהר (תיקון ו): בכל עץ - דא צדיק וכו' ודא יום השבת, דתמן זווגא דשכינתא עם קודשא בריך הוא וכו', "אשר פריו יתן בעתו" [תהלים א, ג] - דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת דצדיק מיניה פרחין נשמתין חדתין בישראל, דאתקריאו פנים חדשות. והוא שבאדם יש ג' מדרגות: נפש רוח ונשמה. והוא כנגד מחשבה דבור ומעשה. וכמו שסידר האר"י הקדוש לענין ג' יומין דבתר שבתא וג' יומין דקמי שבתא, שביום ד' מופיע בחינת הנפש יתירה משבת הבאה, שהוא כנגד מעשה, וביום ה' מופיע בחינת הרוח שהוא כנגד דיבור, וביום ו' מבחינת נשמה שהוא כנגד מחשבה. וכן נשאר לג' ימים דבתר שבתא. והוא דהנפש שהוא הדם כמו שנאמר "כי הדם הוא הנפש" [דברים יב, כג], מזה בא כל פעולות האדם שהוא במעשה. והרוח הוא בחינת דיבור, וכדמתרגם "לנפש חיה" [בראשית ב, ז] - "לרוח ממללא". ונשמה הוא במוח כמו שאמר מחשבה מוחא. ובשבת כל הנפש רוח ונשמה המה פנים חדשות, וכמו שאומרים "ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין" [פיוט אזמר בשבחין]. דנפש שהוא במעשה, ובכל יום השבת שהוא שובת מכל מלאכה ועשיה, הוא פנים חדשות, שע"י ששובת ממלאכה שהוא רגיל בה כל ששת ימי המעשה, הוא כבא לידו דבר עבירה וניצול ממנה, והרי הוא כעושה מצוה כמו שאמרו (קידושין לט ע"ב), עי"ז זוכה לנפש יתירה. ובדיבור דכתיב "ודבר דבר" [ישעיהו נח, יג], ואמרו (שבת קיג ע"ב): שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול... ולכן בשבת שהדיבור גם כן בשינוי וזה בחינת הרוח, הוא גם כן פנים חדשות. וב' הדברים אלו הוא מצד האדם, שע"י מה ששובת במעשה זוכה לנפש יתירה, וע"י השינוי בדיבור שהוא מקיים "ודבר דבר" זוכה לרוח יתירה. והנשמה שהוא נגד מחשבה, זהו מצד ה' יתברך שנותן באדם שיהיה לו בשבת רק מחשבות קדושות בתוספות קדושה. וזה שדקדקו בגמרא הנ"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו', שזה נותן הקדוש ברוך הוא.
והנה הנפש שהוא כח העשיה ניכר בשבת במה שהוא שובת מכל מלאכה וניחא שנקרא פנים חדשות. וכן בחינת הרוח שניכר גם כן בשבת, שמשונה בדיבור שמדבר רק בדברי תורה ובמילי דשמיא, ולכן הוא פנים חדשות. מה שאין כן הנשמה יתירה שהוא מחשבה שבמוח ובלב, במה זה ניכר שיהיה נקרא פנים חדשות? אך הוא ע"פ שאמרו (נדרים מט ע"ב): מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו, שחכמה שבמוח ניכר גם כן על הפנים... ומה שנראה כאן בתיקונים (תיקון ו' שם) שע"י הזיווג פרחין נשמתין חדתין לישראל, והוא בשבת כשיש זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י מצות שמירת שבת, וכמו שאמרו עתו דצדיק דאיהו ליל שבת; ובגמרא אמרו נותן הקב"ה באדם ערב שבת. וכן נראה בזוהר הקדוש בכמה מקומות שבערב שבת משיג האדם תיכף הנשמה יתירה. הענין, דהזיווג הוא ע"י תורה ומצוות, וכמו שאמר בתיקונים (שם): ובזמנא דאינון עסקין באורייתא או במצוה דאינון קודשא בריך הוא ושכינתיה וגרמין לחברא לון כחדא ירתין מתמן נשמתין וכו'. והיינו שבכל מצוה או תלמוד תורה אומרים מקודם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". וכן תיכף בכניסת שבת שהוא בעת תוספות שבת, והתוספות הוא גם כן מצוה, ואף במצוות דרבנן אומרים "אשר קדשנו במצוותיו", ויש אז גם כן יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. לכן תיכף בערב שבת, כשמקבל הישראל התוספת שבת ונעשה היחוד והזיווג, אז פרחין נשמתין חדתין בישראל שהוא הנשמה יתירה. וזה שאמרו בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, היינו בזמן תוספות שבת שאז משיג הישראל הנשמה יתירה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות ו)

בשבת כל היום יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מכל מקום עיקר היחוד בסעודה ג'... ומטעם זה הנשמה יתירה שניתנה באדם בערב שבת, נרמזה בפסוק וינפש - וי אבדה נפש, ולמה לא נרמז בערב שבת? רק מפני שהיחוד הוא עיקר בסעודה ג'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מצורע, אות י)

...שמצינו בגמרא לשון "המענג את השבת" ולא אמרו "המתענג בשבת", והיינו שמענג את יום השבת והוא הנפש יתירה דנקרא "שבת", והיינו שמכוין לשם שמים ויש מזה חיות לנפש יתירה. ובגמרא ובזוהר הקדוש (ויקהל דף רד) נרמז ענין נפש יתירה בתיבת וינפש - וי אבדה נפש. ויותר הוה ליה לרמזה בכניסת שבת. וספר הבהיר דרש מוינפש שמזה המדה ז' (מדת מלכות) נפקין נשמתין. רק האדם מרגיש הנשמה יתירה ביציאת שבת ע"י רשימו דקדושה שנשאר בכל מקום שיש בו השראת קדושה, על פי מה שכתב הרוקח בריש ספרו: אין חוזק כחסידות בתחלתו, והיינו מטעם שמתחלה משפיע ה' יתברך להאדם הפונה עצמו לה' יתברך הארה נפלאה, ואחר כך מסלקה (דאורו יתברך אקטיף אקטופי מטי ולא מטי) כדי שיכסוף אחר כך אליה להשיגה כמו שטעם טעמה... וכן משבת מהנשמה יתירה נשאר רשימו דקדושה ביציאתו והחשק הגדול להשיגה כמו שטעמו בשבת קודש... ולכן נרמז הנפש יתירה ביציאת שבת, שאז עיקר ההרגש מדאגה זו, וי אבדה נפש. ומזה זוכין לחיי עולם בנחלה שאין זה הפסק משבת קודש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת האזינו, אות י)

ולכאורה הוא בא ללמד שבע"ש נותן הקב"ה באדם הנשמה יתירה, ואח"כ נמצא למד, רק על שבמוצש"ק נוטלים ממנו, ועדיין לא למדנו שנותנים לו. ונראה לפרש בזה ע"ד פירש"י כאן נשמה יתירה - "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" עכ"ל. נראה שרש"י ז"ל רצה להשכיל בזה לההמון איכות מציאות הנשמה יתירה, ולכך אמר שמזה שאנו מרגישים בעצמנו בביאת ש"ק שמחת הלב וכו', מסתמא מזליה חזי ששורה בו נשמה יתירה ולכך לבו שמח בו. וכן נוכל לפרש מה שאמר כיון ששבת, ר"ל שמיד שמתחיל נקודת ש"ק לבוא, מיד תבוא שמחה לנפש בטבעה, וכל הצער והדאגות שהיו לה מקודם נאבדה ממנו כרגע. וזה מ"ש וי אבדה נפש, הנפש איבדה הגנוחי והצעקה וי וי שהיה לה מקודם, ורק עוז וחדוה במקומו. ויהי לשון "שבת" במקום שנים, וכאלו כתיב "וביום השביעי שבת שבת וינפש", ר"ל ביום השביעי שבת, כשמתחיל השבת, מיד שבת, הוא לשון ביטול והשבתה, ר"ל שובת מיד וי נפש, צרות הנפש, כי לבו אך שמח בקרבו. וזה מופת על מציאות הנשמה יתירה.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
36

"וביום השביעי שבת וינפש" - שמעתי שדקדק... ר' ישראל הבעש"ט, למה אנו אומרים זה בתחלת השבת, שבת וינפש כדרוש וי אבדה נפש, די לזה בשעתה במוצאי שבת? וידוע מה שתירץ הוא ז"ל להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש, בזכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתירה הגדולה של שבת.

(זכרון זאת בהשמטות לפ' תשא, דברי אמת פ' מטות = בעל שם טוב על התורה, פרשת תשא אות ו)

אנחנו השפלים... נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובני ישראל שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים, הוא אות "לדעת כי אני ה' מקדשכם". ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וזה שכתוב "ששת ימים כו' וינפש", דרשו חז"ל: כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת, אדרבה זה הוא במוצאי שבת? אכן פירוש הענין, שהשבת מניח בבני ישראל זאת התשוקה על כל ימי המעשה. "נפש" הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון, דכתיב "וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]. פירוש, ה' יתברך עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים, ובשביעי "שבת וינפש", שמניח הרצון והתשוקה באדם.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ח)

עדן אין לה שיעור [תענית י ע"א], והוא סוד שבת, שהנעלם של שבת [האותיות הנוספות כשכותבים אותיות שין, בית, תו, במילוי] גימטריא עת"ו הנ"ל, צפו"ן דרו"ם [בגימטריא 476 - עתו], שבו "שבת וינפש" - שאבדה נפש, ולא יהיה רצון ובחירה ורשות אלא תשלום וגמול.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף כט)

שמעתי בשמו, שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש. והקשה, שהיה צריך לומר זה הפסוק במוצ"ש, ולא בערב שבת. וגם למה מזמרין אותו בניגון נאה? וביאר, כי מי שהוא חולה לגמרי אינו מרגיש בשום כאב. כי אין לו אבר אחד בריא, שאותו אבר ירגיש את הכאב. אבל האדם הבריא, ואבר א' כואב לו, כל האיברים מרגישים בכאב האבר המיוחד וכדומה. והאדם כל ימות החול הוא חולה כל איברי נפשו, ואינו מרגיש כלל מטעם הנ"ל. ובשבת שמתחיל קצת להתרפא, אזי מרגיש בכאב גודל כובד חולי נפשו. וזהו כיון ששבת, שמרגיש קדושת שבת, וי אבדה נפש, שיודע ומרגיש מכאוביו וחליו.

(רבי פנחס מקאריץ, חכם הרזים, קונטרס ב, אות נד = אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נא)

בשם הה"ק מאלכסנדר זי"ע: "שבת וינפש", ואמרו בגמרא: כיון ששבת וי אבדה נפש. ותמהו דצ"ל זה במוצש"ק? אלא הפירוש, כיון שבא הש"ק, יכול לזכור שבכל השבוע היה כנפש אבודה. והת"ח יש לו כל השבוע שבת. עוד אמר בשם אדמו"ר מפרשיסחא זי"ע: כיון ששבת, אבדה נפש את הוי.

(שיח שרפי קודש, פרשת כי תשא)

ו"יעקב ובניו ינוחו בו" - שבחינת קדושת יעקב אבינו ע"ה הוא לאחר שנכללו בו ב' הבחינות היראה והשמחה, ואז הוא שלמות הנייחא להתענג על ה'. וזהו בסעודה שלישית שנקרא רעוא דרעוין, לאחר שנקנה בנו בחינת אהבה ויראה ע"י ב' הסעודות הקודמים. ועל זה רמזו חז"ל כיון ששבת ווי אבדה נפש דייקא על סעודה זו השלישית, בעת צאת הקדושת השבת, שאז דייקא כשנשלם בנו תכלית הקדושה, אז דייקא מרגישין המנוחה והעונג.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות טז)

וכל קדושה בשעתה הוא הקבלה הנשפע לשעה, והקביעות בלב הוא אחר שנסתלק ממנו, שאז נוהה אחריה, ומצד חשקו והשתוקקתו וגעגועיו על ההסתלקות הוא נבלע בלב... וכך סעודתא דמלוה מלכה, שנוהה אחר קדושת שבת דאזדא מיניה, וכמו שאמרו כיון ששבת וי אבדה נפש, ועי"ז ממשיך הקדושה שקיבל בשבת להיות נקבע בלבו גם בימות החול.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יט, ס"ק כ, עמ' 169 במהד' הר ברכה)

מה מקום לסעודת מלוה מלכה שאנחנו שמחים אחר שיצא השבת, הלא מצינו בגמרא וינפש - וי אבדה נפש את הנשמה היתירה, ושמעתי מאדמו"ר זצל"ה שאמר בשם הרב הגאון ר"י פוזנר זצל"ה, שבכל מוצאי שבת קודש יורד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? אכן הסעודה הוא כעין שלמדו חז"ל משלמה המלך ע"ה שעושין סעודה לגמרה של תורה [שיר השירים רבה פרשה א, ט], דשלמה המלך מצד שזכה להחכמה ולהקדושה עשה הסעודה. וכמו כן שבשבת נעשה הכל טוב מאוד, וישראל מתקדשים בשורש הקדושה שמצד ה' יתברך, לכן אנחנו שמחים תיכף אחר השבת בסעודת המלוה מלכה, שהכניס אותנו לקדושתו יתברך שמו בשלמות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, מוצאי יום כפורים (אחרי פ' וילך), אות יא)

והקושיא ידועה שאדרבה, כיון ששבת נתוספה הנפש, ורק ביציאת שבת אבדה נפש ולא כששבת. והגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת אז נפקהו עיני האיש ויודע ומבין את מצבו, ואז צועק וי, שהנני כאבדה ממש ונפשי נאבדה, עכ"ד.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת יתרו, שנת תרע"ו [ובדומה בפרשת תולדות, שנת תרע"ד, פרשת דברים, שנת עת"ר, וחלק המועדים, שבת תשובה, שנת תר"פ, ושיח שרפי קודש, ערב שבת קדש, אות עח])

ידוע בהפרש הנשמה היתירה של שבת משל יו"ט, דשל שבת מסתלקת במוצ"ש אבל של יו"ט נשארת, והטעם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין בה תפיסת יד אדם אלא קביעא וקיימא, אבל יו"ט דבי דינא מקדשין ליה הוא של האדם עצמו על כן אינו מסתלק. וידוע עוד טעם הרמב"ן שאין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט משום שאין הנשמה היתירה של יו"ט מסתלקת.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ז, עמ' כה-כו)


טז ע"ב

לכולי עלמא שרי לדידך אסור

...שאדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר ביום הכפורים, וחוזר אל רשעו הקודם, והוא יתברך חוזר ומכפר. מה שאין כך דרך בשר ודם, שכאשר קרה לשמואל עם הזקן על ששני פעמים שכח מלערב לא מחל לו בפעם השנית. אך הוא יתברך אומר, אפילו תהיה ענין מחילה אחת בכל שנה ושנה, מוחל פעם אחת בשנה... דרך המלך עם משרתיו עושי רצונו, שבעוותם יעבור על פשע. אך אם ישנו וישלשו בחטא אחד, לא יאבה לסלוח, כי יאמר: הלא מכעיסים אתם אותי פעם ושתים. ולא דעת ולא תבונה לאמר, אתמול חטאנו על הדבר הלז ויסלח לנו כרוב רחמיו, ואיך נשוב ככלב שב על קיאו לחטא לו בדבר ההוא בעצמו? על דרך מה שכתבנו שקרה לההוא סמיא עם שמואל כדאיתא במסכת יום טוב, על ששכח שני פעמים מלערב ערובי תבשילין וכעס עליו על ששנה בחטא, ואמר לו לכולי עלמא שרי ולך אסיר. כן הדבר אצלו יתברך, היה הדעת נוטה כי לא יסלח רק על העוונות שלא חטאו בהם השנים שקדמו, אך אשר חטאו בהם שנה אחר שנה פעמים שלש או יותר, היה מקום לומר כי לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרבה לסלוח כבר בשנים שעברו הראשונים בעוונות עצמם, ולמה שבו לחטא בהנה. אכן כרוב רחמיו עושה עצמו כשוכח את אשר חטאו לו בעוונות האלו בעצמם בשנים קדמוניות, וכאילו עתה בזו השנה חטאו בדברים אלו בלבד. וכן יעשה שנה בשנה מדי בא יום הסליחה, ובכולן כן סולח לכל אשר חטאו שנה בשנה, אף אם המה חטאים הראשונים בעצם שחטאו בהם מאז.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק טז פסוק כט-לד)


יז ע"א

מקדש השבת ישראל והזמנים
8

...שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו... ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל. ובודאי אור האות גדול מאור דהנשמה, והמאציל גדול מהנאצל, "ואצלת מן הרוח אשר עליך" (במדבר יא, יז) יוכיח. ולכך אמרינן "מקדש השבת וישראל", ולא "ישראל ושבת", דנשמות ישראל נאצלו משבתות, ואם כן קדושת שבת קודמות בזמן ובמעלה, מה שאין כן יום טוב.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת כי תשא דף קצא ע"ב)

קידושה של הזמניות, הבא מכח קדושתם של ישראל, מתגלה הוא על פי כוונו של המאור הקטן, השייך ומיוחד להנהגת מהלך הארץ, ולפיכך לבני האדם הדרים עליה, וליחוסי זמניהם, שישראל מונים ללבנה, ולפיכך כנסת ישראל נמשלה ללבנה, בסדר ההשגחה המובלט בה ביחוד, מלבד שיטת הטבע הכללית, שהחידוש התמידי של יוצר בראשית מופיע בה, וביחס של משל זה מתבטא ערך נצחיותם של ישראל ומלכותם, החיה והקיימת, עטרת ותפארת למעמסת קדושתם מתחילת הוייתם שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לז, עמ' עט)

מהו החילוק במטבע הברכות, שבברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים", ובקידוש היום "אשר בחר בנו מכל עם"? והענין כי בקבלת המתנה הגנוזה של התורה מופיעה הבחירה האלקית ביסוד נשמתם הכללית של ישראל, מצד עצמיות מקוריותה, שהיא מקבילה לעומת כל העמים, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" [דברים לב, ח], ו"בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" [דברים ז, ו]. ובקידוש היום, דישראל קדשינהו לזמנים, מתגלית הבחירה האלקית בממשיותה המעשית והמפורטת של האומה, באישיותה היחידית המתבטאת בצורת לשונה המיוחדת ועל ידה מרוממה מכל לשון. והדבור המפורט, באופייניותו האישית, נמשך הוא מכח החיוניות הכללית המיוחדת של החי המדבר הזה, וקידוש הזמנים המפורט הזה בממשיותו נמשך הוא ממקור הברכה של הקידוש העליון אשר ביסוד בריאת העולם, "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", מתוך שביתת הנופש של סיום היום הששי, במחשבה תחילה של סוף המעשה עם התכוננות ההתחדשות ע"י הופעת התורה ומתנה לעם הסגולה הבחירה והיצירה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לח, עמ' פא)

מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא
8-11

...קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו ע"י כח מעשינו ועבודתנו, להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש, שבני ישראל קוראים את הקודש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת, הוא קודש לה' קדוש מעצמו, ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלקינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו, שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים, מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן, לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם... מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת, כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק לא, יג)

גם בקניינם את הירח ובכך שהחודש מסור להם, לא נשלם עדיין ערך גדלותם של ישראל. לצורך זה דרוש שיהיו ישראל גם אדונים ובעלים על הימים, כשם שיש להם שלטון על החדשים, השנים, השמיטין והיובלות. דבר זה היה נועד לצאת אל הפועל מיד כשיצאו ממצרים, לא רק שישראל קדשינהו לזמנים אבל השבת קביעא וקיימא, וכמו שאנו אומרים "מקדש השבת" ולא "מקדש ישראל והשבת". צריכה היתה השבת גם כן להיות תחת רשותם של ישראל ולהיות תלויה בחידושם. זהו שנאמר בדברות שבמשנה תורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' על כן ציוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). ומהו "לעשות את יום השבת"? אלא שתהיה קביעות היום גם היא תלויה בישראל כשם שקביעות החדשים, השמיטין והיובלות תלויה בהן.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ד, על הגדה של פסח, עמ' קב במהד' תשמ"ט)

ואשר הוטבע בתפלה "עם מקדשי שביעי" כתבתי בס' נפש חיה סי' רס"ח סע' ז דקאי על ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, שמונה ששה ימים ומקדש שביעי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' שבת מקדשא וקיימא
8-11

ביאור לשון מטבע הברכה והתפלה "ותתן לנו ד' אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כי בזה כלולים ומבוארים שני הצדדים שהם אחד של קדושת יום טוב, שהוא אינו קביעא וקיימא כמו שבת קדש בראשית; אבל מתוך כח הקודש הפנימי העליון, הנמשך ממתן התורה כסדר חיותם של ישראל, מופיע הקודש הגלוי שעל יד בית דין של מטה, ותואר היסוד של מועדים, שהוא בצווי התורה "אשר תקראו אותם" - "אתם" בכל האופנים והדרגות, בהמשך כח הקריאה מלמעלה, והם "מועדי ד' מועדי", הרי הוא שייך לשמחה שהיא פנימיות הנפש, ולששון שהוא גילויה החיצוני הממשי שייכת ההתקיימות המעשית שלהם, שהיא במצוות החגיגה, של הקרבן, "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", ושל השמחה, "יחוגו וינועו", ובמה דישראל הוא דקדשינהו לזמנים, והמתנה האלקית כוללת כל אלה יחד, שבנתינתו זאת הוא מקדש ישראל והזמנים, שהם מקדשים אותם, וקידושיהם כלולים ונחשבים בברכה אחת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לט, עמ' פב)

שבת מקדשא וקיימא
11

כל כוונת צפיית הגאולה העתידה ואשר מחכים בבנין בהמ"ק ולהקריב קרבנות הוא לעשות תיקון היחודים בשלמות בכל העולמות כמקדם, כמו שכתוב בכל הקרבנות (ויקרא כג, לז) "להקריב אשה לה'". אמנם בקרבנות שבת לא נאמר בכל המקרא "אשה לה'", כי אמנם בשבת אין צורך לעשות היחוד ע"י קרבנות, כי היחוד נעשה ממילא בקדושת שבת, כמו שאמרו ז"ל שבת קביעא וקיימא. גם בזמן הזה בגלות נתקנים ועולים העולמות ע"י תפלת שבת כמו בזמן שביהמ"ק קיים.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

קדושת שבת וקדושת יו"ט היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב ותורה שבע"פ. כי שבת, דקביעא וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה יז, א, ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מט, א, הוא תוכן תושבע"פ, ומשום הכי, היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כו, א. וע"פ האמת, אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה, מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח 'כי הוא יום תחלה למקראי קודש'.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' מג = משפט כהן סי' קכד עמ' רעד)

זהו הענין מה שאין תוקעין בשבת ובמקדש ובמקום שהיה ב"ד תקעו אף בשבת, כי אדם הראשון נברא בע"ש, ולוּ התמהמה מלחטוא עד בוא יום השבת, לא היה בא שוב לחטא, כי שבת קביעא וקיימא, כלומר בשבת מתגלה אור ד' מצדו, לא כשאר מועדים שהתגלותם לפי הערך מצדנו. ובשעה שאורו מגולה, כל הרשעה כולה כעשן תכלה, לפיכך אין מקום לחטא בשבת כי אז היה אדה"ר מתדבק כולו באור ד' והיה גם הוא בבחינת קביעא וקיימא, בטל לגמרי כלפי האור העליון.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז - אור וישעי, פרק לו, עמ' ריא)

ההבדל היסודי שבין שבת למועדים היא ששבת קביעא וקיימא, וישראל קדשינהו לזמנים, וביאור הדברים שקדושת המועדים מתוך שתלויה היא בקביעתם של ישראל הרי היא באה במדה ידועה, מדודה לפי ערך האיתערותא דלתתא, לא כן השבת שקדושתה גבוהה, היא מתגלה בכל הוד קדשה כפי שהיא בעליונים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ט - שמות, מאמר פב, עמ' רס)

כל הברכות, הבקשות והמשאלות, המיוחדות בכל ימי המעשה של חול למילוא הצרכים המפורטים, גם חמריים וגם רוחניים, גם יחידיים וגם צבוריים, אין להן ענין ביום הקדוש, שהוא במקרא ענגו כולל וקובע נחלה בלא מצרים, ומתוכה ההצלה גם משעבוד גליות ונתינה לו גם משאלות לבו. ומכח ענינו הקבוע והקיים נמשכים ומתגלים כל ערכי שאר הימים הטובים, ומעלות זמניהם, בחלות קידושם ע"י קדושתם של ישראל הנובעת ממקור הקודש שלמעלה, הכולל ומגלה כל, כמדתו של יעקב (ב"ב יז ע"א).

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי עמ' רנ = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עמ' רעז-רעח)


יז ע"ב

שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד

ופירש רש"י "שאני הערמה וכו'... מערים סבור לעשות בהיתר... הלכך קנסוהו רבנן". ובאיזו הערמה עסקינן? שלאחר שבישל לצורך יו"ט רוצה הוא לבשל לשבת שאחר יו"ט, וכיון שאסור לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב, הריהו מערים לומר "יבואו לי אורחים והרי זה לצורך יו"ט". ותמוה, דאם באמת הוא סבור שיבואו אורחים, הרי מותר מדינא להכין ולבשל ליו"ט, ואם יודע שלא יבואו אורחין, א"כ הרי זה מזיד, ומאי האי דאמרינן שאחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד? ועל כרחך צ"ל דהאי מערים שמרמה את עצמו, וגרוע ממזיד, ככתוב "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" [ירמיהו ב, לד].

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר כח, עמ' צד במהד' תש"מ)

שמשיקין את המים

מאמר ה' יתברך מטהר הכל, והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו, כי כל העולם נברא רק במאמר ה' יתברך כמ"ש בעשרה מאמרות כו'.

(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)

ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק שהתיבה היתה ענין רוחני גבוה מאד. ויש לומר עוד דמהאי טעמא כל בעלי חיים שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה... וע"כ יש לומר שחלקי הרע שהיו דבקים בנח מפאת החטא הקדום לא היו יכולים להיכנס אתו אל התיבה, ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במקום אחר בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים, שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה, ואין לטומאה מקום במקוה טהרה, בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי היה ענין נח בתבה שפרחו ממנו חלקי הרע שהיו דבוקים בו.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ה [ובדומה בפרשת ויחי, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ו, פרשת בשלח, שנת תרע"ה, ושנת תרפ"א, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, פרשת אחרי, שנת תרע"ב, פרשת אחרי ושבת הגדול, שנת תרע"ג, ופרשת אחרי, שנת תרפ"א, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ד, ומועדים, ערב יוה"כ, שנת תרפ"א, וסוכות, שנת תרע"ג])

טהרת התשובה היא כעין שאמרו: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שהאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון ה' יתברך נעשה טהור, כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה, טהרו כמוהם, כן הוא בנפש האדם. אך הנה כתיב (דברי הימים א' טז) "עוז וחדוה במקומו", ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עוונות להדבק בה' יתברך, הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין במקוה שלא סלקא להו השקה? אך יש לומר... אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהיה טהור, שוב יהיה ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהיה שמח... ושפיר סלקא ליה השקה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ב [ובדומה בפרשת ואתחנן, שנת תר"פ])

מצינו שני מיני טהרות. אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה צריכין להיות כולם תחת המים, ואם כל שהוא חוץ למים לא עלתה להם טבילה. אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה. ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כוחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כוחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כוחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו? אך באם היא עת רצון למעלה, כמים פנים אל פנים מתעוררת באדם ג"כ בחי' רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל. וזהו הפירוש שנמשל למקוה פעמים פתוח ופעמים נעול שאינו יכול לבוא ולטבול... אבל תשובה נמשלה למים, שנאמר "שפכי כמים לבך" [איכה ב, יט], כבמדרש (ב"ר פ"ב). וע"כ כמו מים שנטמאו כשמשיקן ואפילו בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקת הנפש בשרשה, וכאשר יש לה נגיעה בשרשה פורחת טומאתה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, ערב יוה"כ, שנת תרע"ג [ובדומה בשבת תשובה, שנת תרע"ד])

"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שה"ש א, ב)... דברי ריצוי כנסת ישראל לפניו יתברך להתחבר עמה, מלשון משיקין את המים, הוא לשון התחברות, וע"י החיבור יתגלה עליהם הארתו הקדושה מיינה של תורה הקדומה המתגלת בכל עת וזמן.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לפסח, עמ' קא במהד' תשנ"ו)

"ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ) - לשון השקה הוא בחי' החיבור, כמ"ש (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו", "ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן". וזהו "על פיך ישק כל עמי" - כל המחובר לטהור טהור (בבא קמא צב, ב), כל עמי בני ישראל אשר יתחברו עמך, להצדיק יסוד עולם, יטָהַרו על פי הצדיק.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחנוכה)

דהנה המגמה העיקרית של היצירה היא שיהיה "שמים וארץ נשקו" [ע"פ ב"ב עד ע"א] ותטהר הארץ בנשיקה כמו משיקו במים וטהר, והנשיקה היא השראת רוח הקודש, ונחה עליו רוח ד', וזהו מה שבא ביום שבת קודש, כי חסר היה מנוחה, באה שבת באה מנוחה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - בראשית, מאמר ב, עמ' ח)

רש"י ד"ה שאני - לא ישיב אל לבו לחזור בו

"והטעם בזה, למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב, שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר" - רבינו יונה, ברכות א, ב (ד"ה והא)... והעיר רבינו על דברי רבינו יונה הנ"ל: "הספק - ע' חגיגה ו. תוד"ה הראייה. ע' ביצה יז: רש"י ד"ה שאני, וע' יבמות פז: תד"ה ר"מ וכריתות יב. סד"ה או דילמא, וע"ש כג: מתוך שלבו נוקפו, ועי' שערי תשובה שער ג סי' קמא".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת נצבים וילך עמ' 473-474, הערה 157)


כ ע"א

הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב

העיקר לעבוד הבורא ב"ה בלב שלם יהיה איך שיהיה, אם ישיג תשלומין או לא, הוא יעשה המוטל עליו ולא ינוח ולא ישקוט. וכיוצא בזה שמענו מפה קדוש הרב הגאון הקדוש מו"ר הרב מוהר"י ז"ל מפרשעדבארז זי"ע על פסוק "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט, א), ע"פ מ"ש בגמ' ההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולינסב ברתי, אר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. וזה פירוש "הבו לה'" וגו' - אתם בני ישראל עשו כל מה שמוטל עליכם, אם יהיה קבלת פרס או לא, אתם תעשו רצונו ית"ש.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט וכו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה

ואף על פי שדרשו... שגם בעולת המלואים היה סמיכה, כמו שנאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט", ודרשו ז"ל כמשפט עולת נדבה לסמיכה, מכל מקום מה שנתפרש יותר ענין הסמיכה אצל קרבן הלוים, ממה שנתפרש אצל קרבן אהרן והעם, אינו ללא דבר וצריך להשים עליו לב. אמנם מה שהקריבו אהרן וישראל עגל הוא מפורש הטעם בת"כ (שמיני מכילתא דמילואים ג), כי הם חטאו בעגל ולא הלויים... ולזה הקריבו הם עגל לכפר על מעשה עגל...
ובמדרש אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקכא): "שעיר עזים אחד לחטאת" (ויקרא כג, יט) נגד "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), עגל נגד מעשה העגל, ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית העבירה לשני מינים, שנאמר "ויעשו להם עגל", ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור", יבוא שור ויכפר על מעשה שור ועגל על מעשה עגל כו'. הנה כל אלו הקרבנות היו על החטא הגדול והקטן שעשו, על כן לא נתפרש בקרבנות אלו סמיכה, כי כבר נתבאר בחלק שני (פרק כב) שענין הסמיכה הוא מורה על כי ה' יתעלה סומך לכל הנופלים ומשגיח בתחתונים להשפיע עליהן ולקיימן, על כן כאשר הקב"ה אמר לכלותן כרגע בחטא העגל ונסתלקה הסמיכה מהם, על כן לא בא הסמיכה מפורש בקרבנות אלו. אמנם בקרבן הלוי נתפרש הסמיכה, מאחר שהם סלקו חרון אף מישראל והחזירו הסמיכה למקומה...
והיה קרבן הלויים שני פרים אחד עולה ואחד חטאת, נגד העולם האמצעי, וכמ"ד (חגיגה יב ע"ב) שני רקיעים הם, שכוונתן שהגלגלים נחלקים לשני חלקים, חלק הכדור שאין בו כוכב וחלק שיש בו כוכבים, ושניהם משפיעין מכוחן בעולם השפל, וע"י הנהגתן העולם פרה ורבה. והיה האחד עולה והשני חטאת, כי האחד כולו כליל והוא שמי הצלחה שהניחו קצת, או הגלגל היומי שמקיף בכל, וגלגלים שיש בהן כוכבים נגד החטאת, אשר מצד שינוי מצבי הכוכבים וזהורן בא החטא והשינוי בעולם. ולכן נתפרש בקרבן הלוים סמיכה, להיות כי אין אנו משיגים עיקר ענין הסמיכה בעולם השפל, רק מצד עולם העליון אשר על ידה יושפע לתחתונים.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק עו)

ואותו היום גברה ידם של בית שמאי וכו' ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל ושלח (כ:) והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר וכו' מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה

הכוונה, כי כאשר ראו ב"ש שרוב החכמים שהזדמנו לאותו מעמד סוברים כמותם שלא לסמוך, חפצו לקבוע הלכה ע"י עמידה למנין יחד עם ב"ה, שיוכרחו הלל ותלמידיו לבטל דעתם להכרעת הרוב [כמו שכתב שם, בירורים, בירור ז, עמ' מט: כנודע יש הבדל גדול בין יפוי כח הבית דין הגדול כל עוד שהתיחד כמרכז כל חכמי התורה, לבין כח ההכרעות של בתי ועד המאוחרים, שהכרעות הב"ד הגדול הכריחו את כל חכמי ישראל - גם אלו שלא עמדו למנין - לקבל דעתם, בעוד שהכרעות בתי ועד המאוחרים לא הכריחו את מי שלא היה באותו מנין לבטל דעתו. אולם מי שהיה באותו מנין ורבו עליו חביריו, אותו חכם הוכרח תמיד לבטל דעתו]. אבל בבא בן בוטא, אם אמנם שהיה מב"ש, ידע שבזה הלכה כב"ה. לכן התחכם הפעם והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר "כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך", כלומר כל הסומכים יעמדו למנין (ולא פורש אם בבא בן בוטא עצמו עשה מעשה כב"ה, ויתכן שבהיותו מתלמידי שמאי לא סמך בעצמו, שכבר ביטל דעתו בבית מדרשו, אבל נתן אחרים לסמוך). ובזה גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן. והדגישו כי לא היה שם אדם שיערער בדבר, אשר נמנו כל הסומכים בעומדם להכרעה. ואחרי כן, כאשר אחד מתלמידי הלל הביא עולתו לסמוך, ומצאו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש ואמר לו: מה זו סמיכה? השיב לו: מה זו שתיקה? הכוונה, כי אותו תלמיד אמר לערער על הכרעת אותו היום לאשר היה רוב כמותי, ואין זו הכרעה, ובכן מה זו סמיכה? עוד לא הוכרעה הלכה, ושב ואל תעשה עדיף. על זה השיב לו תלמיד ב"ה: מה זו שתיקה ששתקו אז תלמידי בית שמאי, ולא ערערו מיד על שנמנו באותו מעמד כל הסומכים, ובהרשותם אז למנותם קבלו הכרעתם.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, הערה כד)


כ ע"ב

שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן

...קרבנות דנקראים "לחמי לאשי", ובגמרא דביצה שלא יהא שולחן רבך ריקם, וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הם שלוחי דרחמנא, ושלוחו של אדם כמותו, וכאילו (כביכול) הקב"ה אוכל.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף כט ע"ד במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)


כא ע"א

עורבא פרח

דשן המנורה מורה על דעות הנפסדות הנופלות בלימוד התורה... והוא נקרא עוף הפורח באויר... על כן היה מורה דישון המנורה על בריאת העופות שנבראו ביום חמישי, וענין הפסד שלהם. ובהיות כי הדעות הנפסדות נמשלו לעוף הפורח, מצינו משל המורגל בפי החכמים, כשרצה אחד להסיע חברו לדבר אחר, אמר ליה עורבא פורח, כלומר שהיה רומז לו כי דבריו נפסדים ונעדרים כעורב זה הפורח, שהוא חשוך משחור תארו, וענין החושך מורה על הפסד. ולזה מצינו בענין בטול התורה "התעיף עיניך וגו'" (משלי כג, ה), שהוא לשון עוף, כי השגת הלמוד הוא נגלה ונסתר, נעלם מן האדם כעוף הפורח, וזהו הטעם שהזכיר הרב המורה שהושאלו למלאכים הכנפיים, שהם כלי העופפות.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק כא)

עורבא פרח וכו' אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים

ויתכן שהיה זה ביום שהושיבוהו בישיבה, וחכמים קפדו על תחילת הוראה (ע' ביצה טז סוף ע"ב), וביחוד כשהיה ערעור על סמיכתם (ראה בספרי לחקר שמות וכנויים בתלמוד מחקר י"א "הונא חברן" [שבית ריש גלותא לא הסכימו לסמיכת רב הונא]), לכן לא דרש רק בהלכות פסוקות ומילי דאגדה, כאמרם במדרש שיר השירים רבה פ"ה: "סמכוני באשישות" - אלו ההלכות המאוששות, "רפדוני בתפוחים" - אלו האגדות. וברצונו לדחות את השואל נקט בלישנא דחכימי עורבא פרח, עורב סמל האינו משיב, שלח נח את היונה ואת העורב, היונה שבה ותשובתה בפיה, אבל מהעורב לא ידע נח תשובה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן [ובדומה בספרו לחקר שמות וכנויים בתלמוד, עמ' נב, הערה ד])

ומה אעביד ליה אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא

י"ל לומר עוד טעם בזה עפ"י מה שמבואר בספרי מחקר אהא דמובא במד"ר (שיר השירים ב, ג) "סמכוני באשישות", בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה. דהיינו דכנסת ישראל מבקשת מאת הקב"ה, כדי שתוכל להתקיים בין האומות, שיסמכנה במשפטי השכל והגיון, שהמה ממקור התמזגות הרוחות השמימיים והארציים, היינו אש של מעלה ואש של מטה. כמו כן הוא גם בסדר ההלכה, נחוצה התמזגות הרוחות, היינו שתי אשות הללו, כי ההלכה מקורה בראש, במשפטי השכל וההגיון, ובהנחות המיוסדות על הקבלה והמסורה, וע"י היקשים וחידודים להוציא דבר מתוך דבר, ליישב ולפרק, לבנות ולסתור. ובלי התמזגות הרוחות, איך אפשר להוציא דבר מתוך דבר? כדאמרו חז"ל (עירובין סה ע"א): הלכתא בעיא צילותא, דהיינו התמזגות הרוחות ומתינות בלא התפעלות וסערת הנפש. א"כ כי אם אין הדעת צלולה איך אפשר להשיגה? וזהו מה שאמר רב הונא: ומה אעביד אני היום וכו', דהיינו יו"ט הוא ודרשתי לרבים, ועדיין לבי עלי מסתער, כי הדרשה והאגדה מקורן בלב, מקום הרגש והתפעלות, א"כ ברגש התפעלות איך אפשר לדון על זה? ע"כ נחוץ הוא שיסמכוני באשישות וגו', דהיינו בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה, היינו התמזגות הרוחות ומתינות, עד כי ישקוט לבבי מסערת הנפש, אז אוכל אני להרהר ולעיין בה ולהוציא דין צדק ואמת.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 196-197)

דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו

האהבה והדבקות, שהוא התכלית, הנה חלקי המצוות המביאים אל זה... המיוחדות לזה, חלק העבודה בקרבנות, למה שבהם רושם נפלא וחיקוי, היותם כופר לנפשותנו, כאילו בהם נקריב עצמנו לעבודתו, ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו, וכל שכן מאודנו, בערך אל כבודו. ולזה, הם אשר באמצעותם ישיגו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה, מוחש ובלתי מוחש, עד שפעמים הרגישו ברדת האש מן השמים. ואל ההתאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם ה', כאמרם ז"ל בכהנים "כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו".

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ו, פרק ב)

ובכל אחת [מהנשים הרשעיות] יש מצות וקדושה וצורך העולם. והן סוד כוונת הזיווג, ואכילת מצוה וקרבנות, להביא אל שלחן המל"ך, מח לב כבד, דוקא בסדר הזה ולא להיפך [עי' זח"ב קנג.]. וזה הכח הנמשך מאלו שיגדל כ"ח אדנ"י [במדבר יד] גי' מג"ן, מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל [בגימטריא 644], גי' תדמ"ר, ד' מר"ת [רמז לפסוק "ותהיינה מרת רוח"] לטוב, מתה"ו ובה"ו ורו"ח נפ"ש רו"ח, וזה [וזה סוד "ויר"ח א"ת רי"ח בגדי"ו" [בראשית כז] גי' תדמ"ר [גימטריא של "את ריח בגדיו" - 644], שבגדי כהונה ["בגדיו"] וי"ג נחלי אפרסמון ["ריח"] הכל א'] התדמ"ר במדבר בארץ [מ"א ט] שהוא בהרי ארר"ט, ומתבררת לקדו"ש יותר מן התענית [עי' תענית יא.], ובא עי"ז אוריא"ל שהוא אור"י אל החכמה עליונה, ומחלק לרמ"ח אברים עד שכולם משלחן המלך אוכלים, ומשלחן גבוה קזכו. וזה אוריא"ל הוא פלאי שמתגלה למנוח [עי' שופטים יג ועי' זח"א ס"ת קא ע"ב], ד' פעמים אלפין, שכולם מספרן ד' הויות המתלבשין בד' אותיות הנ"ל, המתעלה בלהב המזבח [שם], העולה ליקו"ק דוקא [עיי"ש], ואז הן בכפל בסוד רז"א, ר"ז א', או"ר א', שכל השלח"ן, שחר לבנה חמה נדגלות [עי' שה"ש ו], הכל אחד, אבל הוא "נגד צוררי" [תהלים כג].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רנו)


כא ע"ב

לכם ולא לכלבים וכו' לכם ולא לנכרים

השבת מורה על שביתת מלאכה ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים, לכן נאסר בשבת כל מלאכה. אמנם ענין יום טוב המורה על פעולות ה' יתעלה בתחתונים, ולהזכיר מה שעשה לנו במצרים ובים, ובשאר דברים אשר יום טוב לזכרון להם, על כן הותרה מלאכת אוכל נפש. והנה נאמר (שמות יב, טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וגו'". והנה ידוע כי הגוף אוכל ולא הנפש, ועל כן קשה למה נאמר "אשר יאכל לכל נפש"? גם יש להתבונן על מה שדרשו לכם ולא לגוים ולא לכלבים. והכוונה להם, להיות ענין מלאכה זו שהותרה היא לזכור הדברים והניסים שעשה הקב"ה לישראל, והוא "אשר יאכל לכל נפש" ישראל, ולא לגוים ולא לכלבים.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק נ)


כב ע"ב

אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מכבדין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין וכו' ואין מניחין את המוגמר ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מניחין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין

הוכחתי... כי טרם יצאה בת קול, נהגו בית רבן גמליאל לחומרא כבית שמאי, כצנועי בית הלל שהיו נוהגין כדברי בית שמאי (דמאי פ"ו מ"ו), ואך אחרי שיצאה בת קול ביבנה שהלכה כב"ה בכל מקום, הוכרחו לנהוג כבית הלל גם בקוליהון. ויפתרו לנו בזה הרבה עניינים עמומים בדברי רבותינו, שלפי הבנתם השטחית יתראה כאלו אחד מנהם הכחיש דברי חבירו בהעידו על מנהגי בית הנשיא, ובאמת אין הכחשה ביניהם, אך האחד העיד על זמן שקודם הקיבוץ הגדול של "בו ביום", והשני על מנהגם אחרי כן. ראה ביצה כב ע"ב... אין מכבדין בית המטות ביו"ט ושל בית ר"ג מכבדין, א"ר אליעזר ב"ר צדוק הרבה פעמים נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין... ואין מניחין את המוגמר ביו"ט, ושל בית ר"ג מניחין, אר"א ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מניחין... והרי זו סתירה והכחשה לכאורה בין עדותו של התנא קמא לעדותו של ר' אליעזר ב"ר צדוק. אמנם ר' צדוק זה שבנו ר' אליעזר העיד מה שראה בקטנותו כשהלך עמו, הן הוא היה מבאי ביתו של רבן גמליאל דיבנה... ומעתה מצאנו פשר סתירות אלה, כי שניהם מאומתים, אך לאשר הלכות אלו הן מעדיות שנשנו בו ביום ועמדו עליהן למנין (עיין עדיות פ"ג מי"א), ובכן אם כי מראש לא היו מכבדין בית המטות ולא היו מניחין את המוגמר ביו"ט, הנה אחרי ההכרעה הנהיג כדעת הרוב.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, י, עמ' נה)



כד ע"א

למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה

הגרים אשר גור יגור בגלות [עי' יבמות כד ע"ב], הם חביבים לפני הקב"ה יותר מישראל שקבלו התורה, אבל הם אינם רק מסוד נגה, נו"ן גמ"ל ה"י [במילוי בגימטריא 194], גי' צדק. והן בסוד יו"ד רא"ש ה"א אל"ף ["יראה" במילוי האותיות]. והן מבחוץ, "ונגה לו סביב" [יחזקאל א]. והן עבדים לישראל, אך בשנת הדרור אז הם בסוד צפור דרור, אשר מצא קן לה [תהלים פד] לפרקים, ולא בית, כי יראי יקו"ק שהם הגרים אין להם בית, אבל זו המעלה שדרה בשדה ובבית, ואין לה פחד.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רלד)

גמרא גמור זמורתא תהא

הא דאמרינן סיני עדיף [הוריות יד ע"א] ודאי אינו כגון התנאים הגרסנים שהיו בעיקרם משמשים לידיעת המאמרים בלבד, אלא שהבקיאות היא ג"כ בגודל הבנה הנובעת ממנה, ולא כהא דצנא דמלא ספרי, מגילה כח:, ודגמור זמורתא, ביצה כד., ודרטין תני, סוטה כב., ועדיפותה היא משום יסודיות הבנתה בזיקת קישורה אל מקור התורה בעסקו בה ודבקו, לעומת החריפות שנראית כעומדת ביתרונה בעצמו, ופחותה בזקיקותה לעצמיות התורה ואמתתה, ובזה הא מרי דחיטיא בעצמם, והתורה דיליה היא, וכמו דמהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פ"ה, שהוא בעל התורה, ודברי חז"ל הק' אמתיים נאמנים וקיימים מצד עצמם באמתתה של תורה וערך דרך קדשה, וחלילה לבטלם ולשנותם ומי יתננו כגדולי ישראל מאורי התורה הולכים בדרכי ראשונים.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת אחרי מות עמ' 157-158, הערה 37)


כד ע"ב

לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת

...שהיחיד הוא בתוך "הכלל" בין לטוב בין למוטב... והוא מה שאמרו לעולם אל ימנע אדם עצמו..., כי אפילו יושב ועוסק בתורה בביתו אינו זוכה למה שניתן ל"כלל" בבית המדרש. וחביבות "כלל" ישראל על הקב"ה אין לה שיעור.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר יב, עמ' לט במהד' תש"מ)

ונראה שמלבד הכוונה הפשוטה בזה, שלא יפסיד מה שנתחדש בביהמ"ד, נכלל בזה ג"כ... דכשהוא מחוץ לביהמ"ד אפילו עוסק הוא בתורה, הוא במצב של 'לבדו', ונתון הוא בסכנה גדולה, ולכן אל ימנע עצמו מביהמ"ד אפילו שעה אחת, כי שם זכות הרבים עומדת לכולם.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר עא, עמ' שיב במהד' תשס"ב [=מאמר יח, עמ' סד במהד' תש"מ])


כה ע"ב

לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן
1-3

בא וראה עד כמה הרגישו חז"ל בכל פעולה קטנה של האברים החיצוניים של האדם באיזה מן האופנים הם נעשים ושיש לעשותם, וע"י זה העריכו ענינים גדולים וחשובים הנוגעים לפנימיותו וכחות נפשו של האדם... לא יאכל שום ובצל מראשו אלא מעליו, כלומר ממקום שחותך אותו מן המחובר, לאכול מאותו מקום תוך תוכו ואין צריך לקלוף העלין, אלא יאכל מעליו, כלומר שיקלוף העלין תחילה, דאם לא כן מחזי כרעבתנות (עין יעקב). דלכאורה אם יש לו הנאה יותר מחלק הבצל שבצד הראש, ויש לו בצלים הרבה ההולכים לאיבוד, מדוע לא יאכל באופן זה? מדוע אסור לו לקחת את הטוב והמשובח ולזרוק את השאר? אלא שכיון שיש בזה איזו הרגשה של רעבתנות, אמרו חז"ל שאל יאכל באופן זה מצד דרך ארץ שקדמה לתורה, וגם מפני שהפעולות החיצוניות משפיעות על פנימיות האדם ומעוררות את הכחות הטבעיים, ויוכל לבא ע"י זה שיהיה רעבתן באמת בתור קנין נפשי.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

האדם שמתחיל לאכול בצל מראשו... בענין של דרך ארץ עיקר הענין הוא שאדם צריך להעריך את עצמו ולהבין את החשיבות שיש באדם. ואם הוא לא מעריך את עצמו, הרי הוא עלול לעשות את הדברים הכי פחותים... אם לא איכפת לו מה שהשני חושב עליו, הוא איבד צורת אדם. ולכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס דינים שמבוססים על שלא יתגנה על הבריות... היוצא מדברינו שהענין של דרך ארץ... זה ענין של אמונה, שמבינים שאדם הוא צלם אלקים ולכן הוא חשוב. אדם חייב להראות לאחרים שהוא לא רעבתן, להראות שידוע לו שהוא חשוב יותר מכל הבריאה ואינו מתנהג כבהמה.

(רבי אביגדור מילר, תורת אביגדור, חלק א, עמ' פה ועמ' פח)

אלא מעליו
2

ופירש רש"י: "מעליו - מצד העלין". וצריך להבין כוונתו בזה. ונראה ע"פ הא דאיתא בפ"ב דערובין (דף כט) דאין לאכול עלי בצל, שמסוכן הוא כל זמן שלא גדל זרת, שיש בו ארס. וא"כ הכא דקתני סתם דלא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ע"כ אין לפרש מעליו ממש שהרי מסוכן הוא כשלא גדל זרת. ולהכי פירש דלאו מעליו ממש קאמר אלא מצד העלין קאמר, ולאפוקי מראשו דהיינו לצד הראש, קתני מעליו דהיינו לצד העלין, אבל לא מעלין ממש כנ"ל.

(רבי אברהם משכיל לאיתן, באר אברהם, כאן)

לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן
3-4

וחז"ל... הראו לנו דוגמא נוספת באופן דק יותר, היינו בפעולת שתיית הכוס, שבעצם הפעולה אין כל הבדל, רק בהפסקה באמצע השתיה, שאם הוא שותה את הכוס בפעם אחת הרי זה גרגרן וסובא, כלומר שעל ידי שתייתו בפעם אחת רואים שבפנימיותו הוא גרגרן, ולכן אסור לו לאדם לשתות כוסו בפעם אחת מהטעם הנ"ל, כי אופן זה של שתייה עלול להשפיע על פנימיות נפשו ולעשותו לגרגרן וסובא... חז"ל שידעו ערך גדלות האדם ומהותו הנצחית, לא נעלם מהם אף ההרגשים הדקים ביותר הנובעים מכחות האדם ומדותיו, ושיערו שעל ידי אי זהירותו של האדם בענינים אלה, הרי לבד מה שזה נוגד את מדת הדרך ארץ, שקדמה לתורה, יש כאן חשש, אם כי רחוק מאד, של שייכות לסורר ומורה הנדון בסקילה, והנהרג על שם סופו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

שנים דרך ארץ
5

זכורני, סיפר פעם, בחור בשם משה מזערדוב שנבחר לרב של פורים, ושאלוהו מהיכן מצינו חיוב לשתות בליל פורים כל הלילה? כהרף עין השיבם הרב: הלא משנה מפורשת היא בריש מסבת ברכות... איתא בגמרא... השותה כוסו... שנים דרך ארץ... נמצא שיש לחלק את הכוס לחצאין. ואיתא במשנה: כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.

(רבי נתן לוברט, שארית נתן, עמ' שצא)

שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח
5-6

...דבחינת כוס בגימטריא אלקים בחינת גבורה וצמצום ודינא, ע"כ רמזו חז"ל הנ"ל דתניא השותה כוסו בבת אחת וכו' שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח, ר"ל רומז במדרגה עלאה הנ"ל בחינת בינה דקיימא לשאלה, ע"כ לא יחזיק אדם עצמו שמשיג מדרגה גדולה עליונה מג' מדרגות בחינת המתקת גבורות. אמנם שנים בחינת גבורה דזעיר אנפין דרגא תנינא כנ"ל, זהו רומז שנים מדרך ארץ. ובדרך רמז בחינת תפלה להמתקת דינים, "דרך ארץ" בגימטריא תפלה.

(רבי יצחק אייזיק אייכנשטין, ליקוטי תורה והש"ס, פרשת בא, דף נו ע"ג)

שלשה מגסי הרוח
6

כלומר אם הוא שותה את כוסו בשלש פעמים, "הרי הוא רוצה להראות בזה לכל שאיננו גרגרן ושותה מעט בפעם אחת" (לבוש או"ח סי' קע). הרי לפנינו סוג גסות הרוח עדין מאד, כי בזה שהוא שותה כוסו בהפסקות של כמה פעמים הוא נראה בעיני האנשים כאילו יש בו גסות רוח, אבל מלבד זאת יש בזה הרגשה רוחנית באופן דק, והוא, שהוא עושה כן מפני שהוא נזהר שלא יאמרו עליו שהוא גרגרן, והוא רוצה להראות שהוא בעל דרך ארץ באופן נעלה ביותר, ויש בזה משום גסות הרוח וגניבת הדעת גם יחד.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא
7

בא לבאר גנות הרשעים, שתמצא בדברים הטבעיים שאינם יוצאים מן היושר כלל, כל שכן באדם שהוא שכלי שראוי שיהיה נמצא בו היושר. וכבר אמרנו כי שם רשע נקרא דוקא על מי שיוצא חוץ מן היושר... וזה שאמר חצובא שיש לו היושר ואינו נוטה לכאן ולכאן כלל, הוא המקטע רגליהן דרשיעיא, כלומר כמה גדול העונש של רשעים היוצאים מן היושר מן השווי, שהרי אתה רואה בדברים הטבעיים שתמצא בהם היושר, ומאחר שתמצא היושר אף בדברים הטבעיים איך בבני אדם שהם שכליים שראוי שיהיה בהם היושר והם יוצאים מן היושר שעונש גדול עליהן עד שאינם יכולים לעמוד. ואילו לא היה נמצא היושר בדברים הטבעיים, היה אפשר שימצא האדם פתחון פה, כי האדם שהוא בעל טבע אי אפשר שיהיה בו היושר, והרי דבר זה אינו, כי תמצא בדברים הטבעיים היושר כמו חצובא.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו... "לדידי חזי לי קיקיון דיונה" [שבת כא ע"א], ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהיה באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהיה סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, ד"לצלוליבא דמי", צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ (ב"ב נו, א), והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה, לחבירו.

(ראי"ה קוק, עין איה שבת כא ע"א = מאמרי הראיה עמ' רטו)

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא וכו' שלשה עזין הן וכו' צלף באילנות
7-28

"יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא" - המדות הדרושות לצחצח על ידן את מושגי הרוחניות, המתמזגים בתהלוכות בני אדם, תוכן הצפורן, העשויה לגמר בה, כדברי הרמב"ם, הן צריכות להיות חזקות, עזות, איתנות, "הוי עז כנמר - וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", מוגבלות בתחומן יפה יפה. כן הקפרס הוא הצלף, וכמו החצובא, שבו תיחם יהושע את הארץ ושהוא מקטע רגליהון דרשיעיא, וכל מסיגי הגבולות, המדות בשעורן, רביעית, לוג, קב, סאה, שמתאימות נגד שעורי היצירה בדומם, צומח, חי, מדבר. ההעלאה של הרבוי בהתחלתו, השלשה, ביחש לתכונת הדבור, הסאה, ולתכונת החיים, הקב, באה היא ע"י הצחצוח של יין קפריסין, העז מגדולו, מתולדתו, ודיוק שמירת תחומו וגבולו, שבזה יתעלה הצפורן, הפועל הרוחני בריח הטוב ביחש לבני האדם, למעלה העליונה, להצטרף עם כל יסודי הקטרת, לבוא אל רום מעלת הנשמה הפנימית, מכון האחדות האצילית, ולהביא שם את כל מה שנתפזר בחיים ובדבור, ע"י עזיזות הרצון בקדושתו ושמירת חק בפעולתו.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קמג)

דרשיעיא
7

"מאן רשעים - גנבי" -... ועי' ביצה כה, ב, חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא, ע"ש דקורא ג"כ לגוזלי ממון רשעיא סתם.

(רבי יוסף ענגל, גליוני הש"ס סנהדרין קיג ע"ב)

נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
7-8

מה שאמרו ז"ל ערלה מקטע רגליהון דקצבייא, שאדם ממתין שלש שנים לאכול פרי העץ, וקצבייא אין ממתינין עד שתצא הנפש. וזה אחשוב היה סמיכות "לא תאכלו על הדם" אל הערלה, כי ממנו מוכיח את הקצב בדם.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק כו)

פירש רש"י שאמרה התורה "שלש שנים יהיה לכם ערלים" וגו'. ותימה, תיפוק ליה מנדה האמורה בתורה? ויראה לומר כי הנטיעה עצמה אינה מוציאה פירות שלה בג' שנים ראשונים שהם של איסור, ואם הנטיעה מוציאה פירות אינם כ"כ הרבה כמו אח"כ, ומפני כי דבר זה נראה בנטיעה, מקטע רגליהן של קצבים שאין ממתינים ואוכלים קודם שנעשה היתר, וכן בועלי נדות קודם שתטבול.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

ואלו שבע מצוות נראה שבחר באלו, כי חפץ ה' יתברך שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות... ולכך נתן שלש מצוות שהם בינו ובין בוראו, שלא יהיה רע לשמים, והם גלוי עריות ברכת השם ע"ז, וג' מצות בינו ובין האדם, והם גזל, שלא יגזול אחר, ודינין ושפיכת דמים, שלא יהיה רע לבריות. והשביעי, אבר מן החי, הוא התחלה וסיבה שלא יבוא לידי אלו עבירות, וזה שהוא נגד יצר הרע, נתן לו מצוה זאת שלא יחמוד לאכילה ויחתוך בהמה קודם שתצא נפשה בשביל יצרו, וכדי לכוף ליצרו נתן לו מצוה זאת. וכמו שאמרו חז"ל נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, שהתורה נתנה שיעור לנטיעה שלש שנים, "שלש שנים יהיה לכם ערלים", והקצבים אינם יכולים להמתין לבהמה עד שתצא נפשה, ודבועלי נדות אינם יכולים להמתין עד שתטבול. ולפיכך מצוה זאת אבר מן החי שלא ילך אחר יצרו, שאם ילך אחר יצרו, לבסוף יאמר לו יצרו עשה כך ולבסוף עשה כך עד שיעבור כל העבירות.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק סו)

העצה השנייה [לתקן את התאוות] - המתינות. כי יסוד תוקף התאוה - המהירות, שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש, וכמו שאמרו בביצה נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות, שהם ב' תאות הראשיות הנזכרים [האכילה והמשגל, לעיל אות ב], הבאים ממהירות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, אות ה)

וכתבו בתוס' "דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך"... על פי דין מותר לו לאכול הבשר כי הנו בחזקת היתר, אך מנטיעת ערלה נלמד חוב ההנהגה במתינות, שחייב אדם לנהוג כל מעשיו על פי מדת המתינות, וכל שאינו נוהג על פי מידת מתינות הרי שלא נהג נכונה, ויצא מכלל אונס ונתחייב על אכילת טריפה בשוגג.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר טו, עמ' נא במהד' תש"מ)

תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל וכו' אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני
9-19

כי בעלי עובדי עבודה זרה היו אומרים כי ה' יתברך רחוק מן האדם, ויש לעבוד הכוחות החיצונות אשר הם קרובים אל האדם. ועל זה אמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו אותי בני, שתורמוס הזה ג"כ אין טעמו מורגש עד ששולקין אותו ז' פעמים, וכאשר שלקו אותו ז' פעמים אז טעמו מורגש, והתורמוס עצמו הוא מעט ולכך אוכלין אותו בקנוח סעודה בלבד, וישראל אחר שהיו עובדין כל ע"ז שהם כוחות החיצונות, ודבר זה נחשב כאלו מעלו בו יתברך, ועי"ז היה ראוי אח"כ לעבוד את ה' יתברך... באחרונה מעט ג"כ, אף לפי דעתם שאמרו כי ה' יתברך רחוק מן האדם... התורמוס אכילתו רחוק מן האדם עד שצריך בשול ז' פעמים, ואז נשאר מעט ואוכלים אותו באחרונה כפי מה שהוא רחוק מן האדם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

שורש התורה להיות תבלין ליצר רע כדבר המתבל שעושה את המר מתוק, וכמו שאמרו (תנחומא בראשית ז) כמה דברים מרים שבעולם שאתם ממתקין כתורמסין ששולקין ארבע פעמים, ואמרו דתורמס מקטע רגליהון וכו'. ואיתא שם) על פסוק "ויעבדו את" וגו', דאפילו כתורמס הזה לא עשאוני וכו', לעבדו אחר שעבדו שבע עבודות זרות, שהוא על דרך (משלי כד, טז) "שבע יפול צדיק וקם", דע"י הנפילות הוא קם, שהירידה לצורך עלייה, כשזוכה אחר כך להתעורר מתוך מרירות הנפילות ולשוב אל ה', וכנודע דנעשה הכל כסא אל הקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו ס"ק קא, עמ' 234 במהד' בית-אל)

יש תשובה טבעית ותשובה מלאכותית. הטבעית היא שלא להיכנס בנסיונות, כשם שעשו אבותינו, להתרחק מלימודים זרים ונימוסים הדורשים לתור אחר היופי החיצוני, וממילא נשאר הלב פנוי לשמים. אמנם בדברים שמתגבר ההכרח שצריך להתערב עם הבריות, על זה צריך תשובה מלאכותית. על כן בביהמ"ק היו חצוצרות ג"כ, להורות על הענין המלאכותי, ובמדינה בחסרון ביהמ"ק קשה לבוא לשלמות בתשובה מלאכותית, על כן העיקר היא התשובה הטבעית. והנה כשצרכי הזמן מתגברים וההכרח לסור מהרגל ההתרחקות מנסיונות מתגבר, עי"ז באות פרצות ומזדמנות צרות כדי לתקן, דהיינו תשובה מלאכותית, שיהיו למשל היופי וההשכלה החיצונית המוכרחת, קבועים באופן מחובר לתורה וליראת ד'. על כן בתעניות שבאות על הצרות והרעשים, המצוה בחצוצרות (ראש השנה כו, ב). וזהו "תורמסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל, אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו ז' פעמים" כו', דהיינו כשהעזיבה של היהדות באה מפני הנטיה לצרכי הזמן, אז יש לדרוש שתהיה התחכמות איך להתאים דרישות הזמן עם התורה ע"י חיפוש דרכים שיתקיים זה וזה, כמו שמחפשין דרכים שיהיה התורמוס ראוי, למשל מקואות מהודרות וכיסוי לראש נשים של שער נאה והדור.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רג = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 169)

אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני
17-19

ואלו אור"ת יקו"ק הן סוד "עיניו כיונים" [שיר השירים ה] בסוד יונ"ה בן אמתי, שאמר "יקו"ק אלקי השמים אני ירא" [יונה א]... והד"ג [בגימטריא 7] אשר בלע את יונה ז' תיקונים דאימא הנ"ל, בסוד תורמס [בגימטריא 706], עצמו"ת ס"ם [בגימטריא 706], ז' בחינות ע"ז, ז' בתי דינין שעבדו ע"ז [עי' גיטין פח.], וכולם נמתקו, ששלקו אותם שבע זמנין, ז' עדנין, שבעים אומות, עד אשר "האניה חשבה להשבר" בלב ים.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף מו)

וצדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, וכן הפוכו רשע וטוב כו', הן ז' קושיות חזקות כלולים באלו הג', שבזה צד הצד ציד כד"ג בקשקש"ת שלו. וכשיסיר הקשקש"ת [בגיעמטריא 1200] מן הד"ג, נתגלה הנקודה אמיתית, כלול בסוד אמונה, אשר "בראשי"ת בר"א אלקי"ם" לתכלית אלף ומאתן עלמין [ז"ח עא.], סוד אלף ומאתן מצות. ומזה הק"ש קש"ת נמשכו ז' מיני ע"ז שהוא בסוד תורמ"ס, גי' ס"ם סמא"ל הרש"ע ["סמאל הרשע" בגימטריא 706 כמו "תורמס"], אשר צריך לשלקו ז' פעמים, ויתגלה ז' חכמות הכלולים בז' כוכבי לכת.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף קיט)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין
20-21

והא דקאמר הכא [יבמות עט ע"א] דישראל הם ביישנים, ואילו בפרק אין צדין קאמר: תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... אין זה קשיא, דהא והא איתא, שהם עזים, היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר. ומ"מ הם ביישנים, שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן ה' יתברך או ממי שהוא גדול ממנו, אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי, כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר. אבל בעצמם עזים הם. ואף שיאמר על ישראל שהם אינם עזי פנים והם מקבלי התפעלות מאחר, אבל עזים הם בעצמם, וזה כי אינם בעלי חומר, והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שהוא פועל בחוזק, כך הוא ממהר לקבל התפעלות, כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש, ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים שהם מבטלים כחו, וכך הם ישראל שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם, אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר, הוא הבושה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבושה, פרק א [ובדומה בחדושי אגדות יבמות עט ע"א])

מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעטים המוכשרים לעבוד את ה' בתמימות יותר משאילו נבחרה אומה אחרת להקב"ה, וכדאיתא בביצה דף כה, ב: תנא משמיה דר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, ואילולא מאור של תורה ועמלה, היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה', משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעינים, וזה היה עיקר ע"ז אז.

(העמק דבר, דברים ז, ז)

...כמו שאמרו דישראל עזין באומות ולכן ניתנה להם תורה. פירוש, כי התורה נקרא "עוז", "ה' עוז לעמו יתן" וגו', דנדרש בזבחים (קטז.) על מתן תורה. ונאמר "והחכמה תעוז לחכם" [קהלת ז, יט]. ובזוהר בכמה מקומות דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקת. וכן לשון הגמרא כמה פעמים "מפי הגבורה". והנה בתורה נברא העולם כמו שאמרו בבראשית רבה (א, א). אם כן גם העולם במדת הגבורה ועזות נברא. וכאומרם ז"ל (שם יב, טו) דלכן נאמר במעשה בראשית שם אלקים, דנברא במדת הדין... ישראל עזין באומות לפי שהם עיקר שורש התורה, הם תוקף הגבורה ועזות שבעולם.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, ס"ק קצב, עמ' 245 במהד' הר ברכה)

מתן תורה במדבר, שעיקר מתן תורה למי שיש לב אבן ליישרו. וכמו שאמרו ז"ל דלכן ניתנה לישראל שהן עזין, להתיש עזותן. ועזין פירושו כמו איתנים, תקיפים, כמו "ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל" [משלי ל, ל]. והם עזין באומות, כי אומות העולם הם עצמות לב אבן מיוחד באיזה כח שלא ישתנה ממנו, ואין שייך עזות בו, מה שאין כן ישראל, שבכוחם להשתנות כרצונם, ועם כל זה הם קשה עורף שלא לשמוע לכל גזירות האומות - זה נקרא עזין. ומטעם זה נקראים אבות "איתנים" (ראש השנה יא.), שזהו תקיפות ואיתן, מה שאין כן אומות העולם אינו תקיפות כלל כיון דהוא כך. ולכך הוצרכו תורה, שישתמשו בכל דבר במקום המצטרך, מדת העקשות במקום שצריך, ורכיכות במקום שצריך רכיכות ולב בשר.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י, ס"ק לא, עמ' 70-71 במהד' הר ברכה)

פעם אחת רצו המיניסטעריום בוויען לגזור גזירה על ישראל בעניני הדת, ובאו להקיסר לחתום על הגזירה, ואמר הקיסר: "אני צריך מקודם לשאול את פי בנעטיל שלי", וכוונתו היה על הגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל, כי היה גדול מאוד בעיניו. ושלח אחריו הקיסר, וסיפר לו רצון שריו, והשיב לו הגאון: איתא מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, והתורה מתשת כח שלהן, ואם תיקח מהן התורה יהיה עזין ויוכלו עוד לנצחך. ובזה נצח אותם הקיסר. וכזה שמעתי מהחסיד ר"י קאצקער בשם זקינו הגה"ק ר' וואלף שפירא, רצה ה' יתברך לזכות את ישראל [מכות כג ע"ב], הפירוש לנצח אותם, מפני שהן עזין, ולכן הרבה להם תורה ומצוות והתורה מתשת את כוחם.

(שיח שרפי קודש, תורה, אות צו)

שלשה הסוגים, של האחים הנעלמים כעת מאתנו, ואנו כמהים כ"כ להתגלותם, שהם בני משה, עשרת השבטים והרכבים, הנם מקבילים להיות ירושת פלטה ובסיס של תיקון לעומת שלשה החסרונות היסודיים, שהגלות המרה וגורמיה, שהם חטאות הציבור והיחיד שקדמו לה, סבבו אותה להביא את האומה בכללה לידי המשבר הנורא שאנו נמצאים בתוכו, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים. החסרונות השלשה הם... השני הוא כשלון הכח ועוז הרוח שהוא דבר עצמי לישראל, "מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין". הגלות נטלה ממנו את האופי העז, "גאותן של ישראל שניטלה מהן" (חגיגה ה ע"ב). חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים, שהננו מצפים את הופעתם, בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאותו התמימה, ועוזם של ישראל לא נכחד אצלם.

(אגרות הראיה, כרך ד, אגרת א'קסב, עמ' קנא = מאמרי הראיה א עמ' 195)

המפנה לבו על סדר ההשתלשלות מעם ישראל... יראה כי... על כל צעד ושעל מצא קוצים עליו שגדרו בעדו. ולא עוד אלא הציקו לו עד מוות, רדפוהו, לחצוהו וכל כלי יוצר עזרו לצורריו להדפו... בכל זאת לא כהתה עין שכלו... לא חדל רוחו משאוף לגדולות, לכל נעלה ומרומם, ויעשה פרי גם בעת צרה ומצוקה. כדאמרו חז"ל: ג' עזין הן, ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וכו'. ר"ל לא יחת ישראל מהמון מלאכי שחת אשר סביב שתו עליו... רק מעיז ברוחו לצאת תמיד בעטרת הנצחון על העמים, שגם ביניהם בגולה ישא את תורתו אתו, לחיות ע"פ מצוותיה, ולא ישתנה דין מדיניה, וקשה לו בכלל להיפרד ממנה, ועם ישראל חי ולא ינוצח! אשר רבים תמהים ושואלים, הכי לא כחידה היא, שעם נודד בלי ארץ ושבט מושלים, אשר רבו קמיו ומשנאיו... לא יעומם רוחו בקרבו על הקדוש לה' ותורתו?... מה היא מקור חייתו, שנשמתו היא בת אל מוות?... ע"ז בא המענה...: האבות הקדושים והטהורים שמהם נולדנו, מהם ירשנו את תכונותינו הנפשיות והכוחות של מסירת נפש ואמיצת הרוח, הדרושים למען עמוד בנסיונות כאלה... ועל זה יסובב ג"כ מפני מה ניתנה תורה לישראל ולא לעם אחר? מפני שהן עזין, ר"ל מפני שהם סבלנים מטבעם, שכל התלאות והפגעים שבעולם לא פעלו עליהם להעביר על דעתם, אלא בכל עת צרה וצוקה ישאו גם את תורתם אתם. משא"כ אם היה עם אחר תחתיו, אז התבולל ברודפיו שלא ברצונו כי הצרות היו מעבירין אותו על דעתו, והיה משליך את תורתו אחרי גיוו.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 198-199)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' ראויין הללו שתנתן להם דת אש
20-23

ורצו בזה מפני שאין הנפש שלהם מוטבע בחמרי, שלכך הם עזים, כי הנפש היא פועלת והחומר מתפעל בלתי פועל, ומה שישראל עזים מורה שאין הנפש מוטבע כל כך בחומר, ולכך הם עזים כי בכל עז יש כח פועל וכל מי שהוא ביישן מתפעל, וראוים גם כן שתנתן להם דת אש, שהתורה היא מתיחסת לאש בעבור שהאש דק וזך החומר, וראוי להתחבר בישראל שיש להם נפש נבדלת בלתי חמרית - דת שכלי, שנקרא בשביל זה דת אש.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק עב)

ואמר עוד "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד"... וזהו אמרם בפרק אין צדין: תניא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... ראויים הללו לתת למו דת אש. עד כאן. ופירוש ראויים, כלומר כמו שהם עזים בעצמם, כך ראויים להתחבר עמהם התורה שהיא אש, כי כל ענין שכלי כמו התורה מיוחס אליו הכח והעזות כמו האש שהוא עז, ולפיכך התורה היא ראויה לישראל שגם הם עזים. וזה שאמר כאן "ולא הביישן למד", פירוש כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה, כי התורה נתנה לישראל בשביל שהם עזים והתורה מתיחסת לישראל בשביל זה, ומפני שהוא ביישן אין מקבל התורה, כי צריך שיהיה מתיחס המקבל אל מה שהוא מקבל, ובשביל שהתורה היא מתייחסת אל אש, אם האדם אינו מתייחס לזה אין מקבל התורה. וכן אין הקפדן מלמד, כי האדם הוא בעל גוף, אם המלמד קפדן והקפדן הוא אש נתוסף אש זה על אש של תורה, ודי לאדם בעל גוף שיהיה מקבל דת אש, ואם נוסף אש על אש אין שייך קבלה כלל דבר שהיא כולה אש. ואם לא היו ישראל עזים כמו שהתבאר למעלה לא היה ראוי להם דברי תורה שהיא אש.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ב משנה ה)

מוכרח הוא הגהינום להימצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן אי אפשר לבוא ע"י אותו המירוק החלש, שהכוחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק הנחשולי של הגהינום... אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כי אם בני ישראל, שכ"כ איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ" [עמוס ט, ט]. רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמיים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו, נכנעות הן אל הבשר הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגוויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהיפרד הנפש מעל הגוויה, בהיותה אז מתגדלת בעוזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להימרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה ק)

"אש דת" - התורה יסודה אש, והיא נוצרה מאש, שמהאש נעשו מצוותיה וחוקיה ודתיה. כך אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים ו, א): "התורה שנתן לו הקב"ה למשה... אש לבנה חרותה באש שחורה; היא אש מובללת באש [התורה גופא], חצובה [האותיות] מאש, ונתונה מאש". שרק מאש היתה ראויה התורה להיעשות, וקודם כל באה האש וממנה נוצרה הדת. שרק באש, ששורפת ומבערת ומלבנת את הפגמים ואת הפסולת ואת הרע, ניתן לבער את הסיגים ולהשאיר את החפץ שבתוכה טהור, זך ונקי. וכן, חייב אדם ללחום ביסורים ובאש, להתעלות ולהתקדש למסור נפש ולטהר את עצמו מהאנוכיות ומהתאוות המשפילות אותו. והאש הזאת היא התורה, שמקדשת את האדם ומרככת אותו מהעזות ומהקליפה הקשה שמונעות ממנו את העליונות ואת העדינות. והפאראדוקס בזה הוא שדוקא אדם חזק, עז וקשה יכול לעמוד במשימה הקשה, באש הזאת, ולהגיע בעקשנות לידי קדושה. אבל מצד שני, התורה באה דוקא לבער את הגאוה ולרכך את הלב הקשה. ולכן האדם צריך ללכת בדרך עדינה ולא קלה - להיות עקשן ועז במסירותו לתורה ובדבקותו בה, אבל לתת לתורה לרכך אותו בפנים מהמדות הרעות ומהגאוה. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין... שלשה עזין הן: ישראל באומות...". ואמרו על זה (שמות רבה מב, ט): "אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב! א"ר אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחו"ל: האומה של קשה עורף". והעיקר הוא שנדע שעל היהודי לשמור על העזות והתוקף מצד אחד, בלי לאבד את העדינות והצד הרך שבו. כי נכון הוא שרק אדם חזק ותקיף יעמוד בלחץ, ושרק אדם כזה יכה באויבי ה' וינקום את נקמת ה' מהם ובכך יקדש שם שמים, אבל מצד שני האדם צריך לדעת שהכח הזה הוא רק אמצעי לשמור על קיומו כדי שיקיים את העדינות והרך שבו, שהוא העיקר.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, לג, ב, עמ' שמו)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' מימינו אש דת למו וכו' דתיהם של אלו אש
20-24

המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות, מחליש את האופי של הגבורה, ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני. המינות נכשלה באבן טועים של ממשיות העולם החמרי בצורה גסה של פירוד מאחדות השלטון האלקי, והגביהה עצמה מתוך התוכן המעשי והממשי, ברצותה לעלות לעליוניות האידיאליות, ונכשלה בזה שגברה החמריות המופרדה בציור ושעבדה את התוכן הרעיוני אליה, והרי היא משסה את אוצר כל כלי חמדה, בהתחילה בחיבורא וסיימה בפירודא.
הנטיה החסידית מיעטה את הממשיות של העולם, ועל פיה הוחלש המרץ המעשי, ונתעלה בתוכיות הרעיוני. אמנם מתוך שלמותו ירד אחר כך להגן על המציאות המעשית המוגבלה בעולמה, ולא דמתה להמינות, שקצתה את המעשיות מתוך פרידה שאין לה איחוי. אורח התורה אינו עסוק בנטילת הממשיות של העולם, כי אם באחדות. השליטה והגבורה האלקית ניכרת בבליטה ובהירות, והתוכן המעשי מתדייק מאד. ואם יבואו עולמים שהכל יתעלה, אז יתעלה כל תוכן הגבורה כמו שהוא ניכר בבריאה הממשיית המוגלמת ביתרון מעלה, שהיא עצמה תאיר באור החסד הגדול, שההבהקה האידיאליות שרויה בה. ולאוצר חיים זה עיני כל תלויות, והוא בא דוקא לפי רוב המעשה, ונתנה תורה לישראל מפני שהם עזין, מימינו אש דת למו, דתותיהן של אלו אש.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה פסקה מ)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' דתיהם של אלו אש שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות
20-27

עיקר ד"יראו ממך" הוא ע"י אות דתפילין, שהוא המבדיל בין שורש ד"ראשית גוים" שהוא העקשות לעשות בזדון לב נגד רצון ה' יתברך, היפך זרע יעקב איש תם, הנמשכים בתמימות כצאן אחר הרועה. ובאמת גם ישראל נקראים "עם קשה עורף" שהוא היפך התמימיות, אבל אצלם הקשיות רק בעורף, שהוא אחורי האדם, ולא בפנים, המורה פנימיות האדם, דבפניהם "כל רואיהם יכירום" וגו', כמו שאמרו (איכה רבה א, לט): דמי אפך לדיהודייא, וכמו שנאמר (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי" וגו', ואמרו (נדרים כ.): זו הבושה... וזה מדת ישראל שיש להם בושה להרים פנים לפני ה' יתברך כשחוטאים... ובאמת אמרו שלושה עזין ישראל באומות, ודעל כן ניתנה לישראל תורה דדתיהם אש שאלמלא וכו' (עיין שם), אבל עזות וקשיות שלהם הוא בעורף.
וזהו "יערוף כמטר לקחי", שמתיש קשיות שבעורף, כי המים מרככים כל דבר קשה, והוא תורה תבלין דיצר הרע שנקרא לב האבן, ואם אבן הוא נימוח (סוכה נב ע"ב). ולב אבן דאומות העולם שורשו כך ואי אפשר לו לימוח כלל, מה שאין כן לב אבן דישראל, אף על פי שקשה ביותר, וכמו שאמרו בהחליל (שם עמוד א) דהניח כל האומות ואין מתגרה אלא בישראל, ועל כן הם עזים שבאומות. מכל מקום אינו מצד הפנים, המורה הפנימיות ואמיתות הרצון שבמעמקי הלב, רק מצד האחוריים דשם אין נגלה אלא החיצונית לבד.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז, ס"ק עט, עמ' 138 במהד' הר ברכה)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות
20-27

רש"י וכן המהרש"א ז"ל נדחקו לפרש מאמר זה, כי באמת בני ישראל אחת ממדותיהם הן בושת פנים, וכן הלא ידוע שמדה זו נמצאת בשאר חיות יותר מבכלב ותרנגול. ומפרש בעל מנחת עני שישנם שני מיני עזות, עזות חיצונית שנקראת עזות פנים, ועל זה אמר יהודה בן תימא עזות פנים לגיהנום. אולם יש גם עזות פנימית שהוא החוזק לב לעמוד על משמרתו ושלא לשנות את תפקידו, ועל זה אמר יהודה בן תימא: הוי עז כנמר לעשות רצון אביך וכו'. ובזה מובן שחשב התנא הכלב והתרנגול, כי אין בחיות אף אחת ששומרת משמרתה כמו הכלב, שלא יבטל את משמרתו, משמרת אדוניו, וכן בעופות אין מי ששומר את תפקידו בלי הפסק כתרנגול, שלא מבטל אף לילה אחת להחריש מלקרוא. וזו היא המדה המפוארה בישראל בשמירת תפקידם בחזקת הלב. וזה מתאים למה שאמרו לעיל שניתנה תורה לישראל מפי שהן עזין, היינו ששום עיכוב לא יועיל לבטלם משמירת התורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

דת אש
23

איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש", בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות נח ע"א, אות רצד)

כפי אותה מדה שהאדם דבק בתורה, וקונה לו את סגולתה, כן הוא נעשה יותר ויותר, באור אש קדשה, שכל גופו ועצמו נכלל בו, מוגן ומוצל מן הקוצים ומן הפחתים, מפגעי חיה ומפגעי אדם, מכל קלקול ומכל טומאה, והוא נכנס בגדר דברי התורה, דדידיה היא, שאינם מקבלים טומאה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות יב, עמ' מב)

דתיהם של אלו אש
23-24

האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים"... ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה: "מימינו אש דת למו" - אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כה)

דתיהם של אלו אש וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות
23-27

הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו), רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר... כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה, כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק יד)

וזה שראה דניאל מלכות השלישי הזה שהוא דומה לנמר, כי זאת החיה היא עז ביותר, וכמו שאמרו (אבות פרק ה, משנה כ): הוי עז כנמר. וזאת המדה היא שייכת אל אשר הוא מוכן אל החכמה, כמו שאמרו ז"ל (אבות פרק ב, משנה ה): ולא הביישן למד. ולכך מדת ישראל היא עזות, כמו שאמרו במסכתא ביצה: ...דתיהם של אלו אש... ג' עזין הן ישראל באומות וכו'. פירוש, בשביל שיש להם התורה, ובשביל זה דתיהם של אלו הוא אש, אשר האש יש לו התוקף והוא עז, ולכך ישראל הם עזים באומות. ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים, אבל ישראל שנתנה להם התורה הם עזים וקשים לגמרי.

(מהר"ל, נר מצוה עמ' יב [עמ' לא במהד' הרטמן])

עז פנים לגיהנם, מפני שהעולם הזה ראוי לו השווי, וכאשר האדם בעזותו הוא מתיחס לאש בשביל העזות והכח, כי כל דבר שהוא בעל כח וגבורה יאמר עליו שהוא אש, כדאיתא בפרק המביא: תניא משמיה דר' מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... דתיהם של אלו אש... ופירש רש"י ז"ל: דתיהם של אלו - מנהגם של אלו אש, שעזים הם כאש. עכ"ל. ומפני שכל דבר שואף אל מקומו... ולפיכך עז פנים שהוא אש, מקומו הטבעי שהוא מיוחד לו הוא הגיהנם שהוא האש... ויש לך להבין איך אמר התנא כי לענין לעשות רצון הקב"ה יהיה עז כנמר ויהיה בעל פעולה, ובשאר מילי דעלמא עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. ודבר זה כי העזות הוא יוצא מן הסדר ומן השווי, ואצל עבודת ה' יתברך כל שמוסיף אין זה יציאה מן הסדר ומן הראוי, כי זהו הראוי והסדר להיות זריז מאד במצות ה' יתברך שהוא היושר והצדק, ולפיכך אמר הוי עז כנמר וכו', אבל במילי דעלמא אם יוצא בעזות מן הסדר הוא בעל גיהנם...
ואמר אח"כ "יהי רצון" וכו'. יש לתמוה מה ענין אלו שני דברים ביחד לומר "עזות פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן יהי רצון" וכו'. אבל פירוש זה, כי כאשר אמר עז פנים לגיהנם, ובשביל כך עונש הגיהנם קרוב מאד, כי יותר יש עזי פנים מן בושת פנים בעולם, בפרט בישראל, כמו שאמרנו למעלה כי שלשה עזים הם וישראל עזים באומות, עד שיש לחוש חס וחלילה לגיהנם שישלוט בזרע אברהם, ועל זה אמר "יהיה רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", כי אלו שני דברים מיוחדים לסלק ישראל מן הגיהנם.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ה משנה כ)

שלשה עזין הן ישראל באומות
26-27

"ואל תתעלם מתחינתנו"... ויש מפרשין "שאנו עזי פנים וקשי עורף", על כן אנו חזקים באמונתך שלא להניחה מחמת צרות הגלות, על כן אל תתעלם מתחינותינו, כי שבח לישראל להיות עזים וקשי עורף כי על כן יש להם כח לסבול יסורין גדולים כשאומות העולם גוזרים שמד, ואינם מניחים אלקים חיים בכך, כדאמרינן בשמות רבה (מב, ט) שלשה חצופים הם כלב בחיות תרנגול בעופות ישראל באומות. אמר רב אמי: את סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא שבחן - או יהודי או עלוב. עד עכשיו קורין לישראל בחוצה לארץ "האומה של קשי עורף". פירוש, כך אומרים לישראל: אתם סובלין יסורין גדולין כמה דורות ואתם מצפים משיחכם שיבא ואינכם מתחרטים, כמה ניכר שאתם מזרעם של קשי ערף כי גם אתם קשי עורף כמוהם.

(ר' יהודה בן יקר, פירוש התפלות והברכות, עמ' קה)

"ויבחר בכם" - מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים. ואמר הטעם, "כי מאהבת ה' אתכם" - בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו שלשה עזים הם, ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב, ט).

(רמב"ן דברים פרק ז, ז)

ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו [שמעון ולוי] קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע"כ "אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל", ר"ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר"ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן... ורז"ל אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו', לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי, כי חילק אותם יעקב לכל בניו.

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ז)

סוד עיקר אמונה אשר למעלה ברקי"ע וילו"ן, למטה הוא במקום ע"ז קש"ה [יומא סז ע"ב], כי ישראל עזין הן, וקשה עורף... ממותרי מוחא נעשה השערות, ונמשכין על האודנין, ונעשין בעלי כנפים, בעלי גדפין שמכסין על אודנין, והן שני שעירי עזים בקדושה.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף נד-נה)

היראה והאהבה הן הם המולידים לאדם שכל ובינה להבין עמקי התורה, ועיקרן היראה והרצון הן גנוזין במשכנא קדישא, ושם כל המדות הטובות כפי רצון הבורא ית' בשרשן, והוא מפתח ההשגה, בסוד הציץ אשר על מצח הרצון, אשר נכתב עליו "פיתוחי חותם", שהוא מפתח החותם, והן סוד "קדש לה'" [בגימטריא 460], גי' נתי"ב [462, עם המלים], סוד נתיב החכמה, ב' פעמים רל"א, פנים ואחור, כלל כל התורה. ושם נתמתק המדה רעה, כלל כל המדות, סוד "עז פנים לגיהנם" [אבות פ"ה], היפוך כל התורה, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני [פס"ז ואתחנן ה' ג]. וע"י היראה נשבר העז, והנצרך נתמתק בשרשו סוד התורה, ולא הביישן למד [אבות פ"ב], הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים [שם פ"ה], ויצא מהעז מתוק, מתיקו דאורייתא. ולכן "מלכה ושריה בגויים אין תורה" [איכה ב], כי מתיקן תליין בציץ ובציון בית מקדשינו, ואז אפשר ליקח העזות, אך עכשיו בעו"ה העזות והזנות תלוי זה בזה, והם כילו את הכל [עי' סוטה מח.]. וזהו "יהי רצון כו' שיבנה בהמ"ק ותן חלקנו [אבות פ"ה] של העזות, כי ישראל עזין הן בתורתך". וזהו "אשרי אדם עז לו בך" [תהלים פד], ר"ל שהעזות שלו בדרך התורה להכ"ב אותיות הכל כנ"ל, אז מסלות בלבבם [שם], פי' כי מסלה נקרא דרך סלולה אשר סקלו מאבן נגף, וכאשר לו העוז להתורה אז לו המסילה בשני לבבות שלו, ונכפה גם היצה"ר, כמ"ש "ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך".

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף ר)

מוח ולב הם שני מלכים שבאדם. המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם. והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים. ובאשר המוח הוא שכלי ע"כ איננו כ"כ בעל שינוי... אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי... אבל קלקלתו זו תקנתו, שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה ואינו עומד בדבר רע... המוח והלב צריכין זה לזה, המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע ההכנעה במקום שצריך להיות נכנע לה' יתברך או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה אם אירע קלקול על ידו ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. וזוהי מדת ישראל שמדתם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ומ"מ אמרו ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ובמדרש (שמ"ר פ' כא): "יונתי בחגוי סלע" - היה לו לומר יונה בחגוי סלע וכו', אמר הקב"ה: אצלי הם כיונה פותה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל האומות העולם הם קשים כחיות וכו', למה שאומות העולם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מולים, והם מבקשים לבטל להם את המצוות. והם נעשים כנגדם קשים כחיות. וזוהי מדת דוד המלך ע"ה שנאמר בו "עדינו העצני", ופירשו ז"ל (מו"ק טז ע"ב): כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ג)

אף שישראל מהותם בהתנשאות והגבהת הלב, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, וכן (שמות רבה פ' מב): או יהודי או צלוב, מ"מ ישראל עם כל עזותם הם בטבע נכנעים, כאמרם ז"ל (חולין פט.): "כי אתם המעט מכל העמים" - שאתם ממעטים עצמכם. אבל המיעוט והביטול הוא לה' יתברך, ובשביל זה הם עזים מכל האומות, שבשביל הביטול לה' יתברך, כל מה שהוא נגד רצון ה' יתברך הוא בעיניהם כאפס ותוהו... ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה [של המן] לא נפלו בבור היאוש, אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר... ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות ואומרים "או יהודי או צלוב", היפוך מחשבת המן שמהות ישראל היא התנשאות לבם בעצם ולא ענין הביטול וההכנעה לה' יתברך.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז [ובדומה בפרשת בשלח, שנת תרע"ו, פרשת ויקהל פקודי ופרה, שנת תרע"ד, ופרשת צו ופרה, שנת תרע"ט])

זה הוא דבר מוחש וגלוי לעינים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. על כן, אף על פי שאין לו עדיין בפועל מאומה, כי כל ההסברים של כל ארחות היהדות, של כל הדברים היותר עיקריים יסודיים, המספיקים למי שתעודתם היא להיות כובשים, שריכוך לבבם היא שלמותם וקימוץ כוחותיהם הוא שבחם תהלתם; כל אלה, אמנם אינם מספיקים לאותם שכבר מלאו כח עלומים, ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו, ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף. להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים, מבוררים ומסומנים, עד שמעצמם ימצאו את השלמת כל אידיאליהם, ואת אדירות כל חפציהם היותר רוממים והיותר נישאים, שהם מתאימים לעוזה ותפארתה, לחסנה והדרה של אור עולם של אוצר החיים לתורת חיים. לא נחפץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים הרעננים, המשתערים ומתרוממים; כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כח לב. אנחנו נבין לדעם ושיחם, נדע להוקיר את תכונתם הפנימית, ואת נטייתם העצמית ממקור ישראל, זה עם עז, עזים שבאומות, נאזר בגבורה ונעטר בתפארה. והם גם המה ידעו איך לכבדנו, איך להמשיך בכל חום לב מלא אהבה והגיון יקר, אחרי כל הגה ושיח הנובע מבאר מים חיים, מאוצר הנשמה של כנסת ישראל, החפצה להחיות בתחייתה את האדם כולו, - 'בית יעקב לכו ונלכה באור ד''. באורח חיים כזה, כשיתרבו בנו עובדי עבודת הקודש באמת, מסקלי דרכים ומיישרי נתיבות, עד מהרה יגלה ויראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. אהבתם העזה של הבנים היקרים לעמנו ולארץ קדשנו, תופיע ותאיר ג"כ... על אהבת דודנו רוענו רועה ישראל... ואהבת תורת חיים, זאת אות הברית, לארץ חיים ולעם סגולה... לא יבוש עוד להיקרא בשם זה נגד כל העולם הגדול והנאור, כי יכיר את העוז ואת האמת שבו. ולב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה, והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, ע"י שמירת קדושתה של תורה ומצוותיה וע"י הדבקות הפנימית בשם ד' אלקי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלם. וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העוז והענוה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנה, שרק ע"י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה.

(ראי"ה קוק, אדר היקר, מאמר "הדור", עמ' קטו-קטז)

חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא איננו ראוי להתשוקות הרוממות, שהנשמה כ"כ מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנוונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים - חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם. אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל. ועל כן היא, רק היא, היתה, הווה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הינה האומה היחידה, השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה נח)

תפקידו של הגיהנם לשנות את הצורה העצמית של הנשמה, נשמת החיים, הרוח והנפש, ע"י הכליון של החלקים העצמיים הגרועים שנתעצמו בקרבם, עד שאחר ההיתוך הכורי הזה יצאו כוחות החיים הפנימיים בצורה אחרת לגמרי חדשה. אמנם כל היסוד של אפשרותו של איבוד הצורה העצמית של יסוד החיים הרוחניים, עד שיבוא הדבר לידי מדה זו, שאין שום תיקון אחר כי אם התכת הצורה ובליותה ע"י הכוח הצורב של אש הגיהנם וזעפו הנורא, זה לא יוכל לבוא כי אם בנפשות אשר יסוד האיתן של שמירת החוק האלקי מתוך הפחד הפנימי מדבר ד' הוא אינו קשור בעצמיותן. מה שאין כן הנפש של ישראל, העזין שבאומות מצד הקדושה, שהם ראויין להקרא זרע יצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע", "ביצחק ולא כל יצחק". כי החק הקדוש אשר הגבורה והפחד המוסרי העליון הוא שומרו, זהו המתכן את עצמיותה של הצורה הרוחנית שלא תוכל להפגם בפנימיות יסודה.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת קד ע"א אות נ)

השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו, הטבעית והטכנית, אבל כדי להתאים התאמה גמורה לחיינו את כל המשאלים הטבעיים והטכניים יחד, על פי התורה והמצוה, הננו יכולים להוציא אל הפועל דוקא כשנבוא לחיינו הכלליים השלמים, שהסימן לזה הוא כשנזכה לשוב אל נוה קדשנו, בכל הודו והדרו. כשנעמוד לפני ד' במקום נויו של עולם (זבחים נד ע"ב) בבית קדשנו ותפארתנו, כשמקדש מלך ועיר מלוכה לנו יהיה משוכלל בהדרו. אמנם גם כאשר היד השלוחה במקדשנו, שברה את חסננו, אל תשמח אויבתנו לנו. אמת הדבר, שהיד הרשעה יכולה היא להשתלח בהיהדות הטכנית, והוד החצוצרות נלקח ממנו לשעה, אבל הכל יודעים שהטכניקה כולה רק על הטבע האיתן היא מיוסדת, והיהדות הטבעית שלנו אין שום יד של צר יכולה לשברה. בזה הננו החסינים והעזים שבאומות, ולעולמים נשאר בידינו השופר. ולקולו הננו מתעודדים ובטוחים בשאיפתנו המנצחת שבמהרה ישובו לנו גם החצוצרות, והיהדות הטכנית תופיע עלינו בקרוב בכליל תפארתה, והיא תפאר גם כן את היהדות הטבעית שלנו, שנוּטלו ממנה הודה והדרה בתגרת יד האויב אשר הרע בקודש.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, מהד' תשנ"ה עמ' קמו)

מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלקית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לָבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים, יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. "כי הגדיל לעשות" - שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל [סוכה נב ע"א]. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להיבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה מח)

עז וקשה הוא! עמנו עם הפלאות, קורות חייו נוראות, בכל דור ודור רבים קמים עליו להכחידו מתחת שמי ד' בכל האמצעים. ולמרות כל אלה קול דופקו מלא חיים מהלך בחזקה... מה כחו ומה גבורתו? איה הוא סוד קיומו? המחפשים פתרונים לחידת עולמים זו באים לידי החלטה כי כח העם - בתורתו, וקיומו - בדתו ואמונתו. חוקי התורה מקשרים כל בית ישראל כאיש אחד חברים. חוקי התורה מדבקים את לב ישראל לאביהם שבשמים... וכל אלה מחזקים ומקיימים את עם ישראל להיות חי וקים.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן טז, ענף חכמה, אות יב, עמ' קפו במהד' תשסא)

על כך בא חזונו של בלעם: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" [במדבר כד, כ], לעומת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" [שמואל א' טו, כט]. נצח ישראל הוא גם נצח מלכות ישראל. ו"דוד מלך ישראל חי וקיים". במסכת ביצה מגדירים חז"ל שישראל הם עזים שבאומות, ורש"י מסביר "קשים להנצח". ו"אין עוז אלא תורה". "ד' עז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תולדות עמ' 236)

חירות עולם העליונה, שנגאלנו בה בידו החזקה ובזרועו הנטויה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בורא העולמים ושליטם, ואיתה עטרת תפארתה שבראשנו במצות התפילין, שייכת היא לעצם מהותנו הישראלית, "שהתפילין עוז הם לישראל" [ברכות ו ע"א], שהם העזים שבאומות, ולכן בחיובה דורשת היא את מצב הטהרה ונקיות הגוף והשמירה מהיסח הדעת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות כד, עמ' סא)

ההבדלה האלקית בין ישראל לעמים, בקביעות ענינו המיוחד החובק זרועות עולם ומכונן אָשיות דורות ועולמים, ניצבת היא לעד לעולם, ומתוכה הוא שמתגלה ומסתדר אור האושר והנועם, ההטבה והשכלול, של חיי האדם הכלליים, על פני תבל ויושבי בה. לפיכך רעננות הקודש, הנובעת ממעין הטוהר של עז העמים ובחיר סגולתם, בקישורה החיוני אל המשך חיי כל העולמים ומקורם, אך היא בתוקף תפארתה תאפשר ותבטיח את סידור היושר והטוב בעולמנו זה ובחברתו האנושית.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רעד)

ביסודו של מינהל הקודש הציבורי, בפרשת מתן התורה, הוגדרו בחזון העליון "מכל העם" - המועמדים לכך בתור "יראי אלקים - אנשי חיל", אשר דוקא מתוך שהם יראי אלקים הם אנשי חיל ומתוך שהם אנשי חיל הם יראי אלקים; כמו שמתוך שהם אנשי אמת הם שונאי בצע ומתוך שהם שונאי בצע הם אנשי אמת. וכן בכל עיקרה של תכונת אופיים של ישראל, בכללותם ובפרטותם, שלעצמות מהותם בדוגמא של מעלה היא הענוה, "המעט מכל העמים - שממעטים עצמכם לפני" [חולין פט ע"א], ומתוך כך, עם קביעות סימני מדותיהם, בישנים ורחמנים בתור זרעו של אברהם אבינו [יבמות עט.], הם הנם ה"עזים שבאומות" שאינם ניתנים להינצח.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רעח)

בגמרא בביצה "ישראל עזין שבאומות". חזקים בטבע, מצד שרשם ועצמם. כח החיים המתגלה בנצח ישראל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' קיט)

שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות
26-27

זהו הפרגו"ד הנ"ל, אשר אנן קרינן ליה מ'חילה ס'ליחה כ'פרה [ראשי תיבות "מסך"], סוד מסך הכפורת בסמ"ך, אשר גם הוא סנגו"ר, אשר זהו מגדל ע"ז, של כלב בחיות, וישראל באומת, וע"י התורה זה הכלב שהוא למ"ס [עי' שבת סג ע"ב], נתייחד בסוד ה"א, למ"ד מ"ם סמ"ך [בגימטריא של מילוי האותיות 274] גי' מרדכ"י, ונתחבר לחמו"ר דמור"ח ודאי"ן [עי' סנהדרין צג ע"ב], וזה מש"א ע"ז, נוצ"ר חס"ד בסוד ישח"ק.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף צב)

שלשה עזין הן וכו' כלב בחיות
26-27

תנו רבנן, חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה, פיו פתוח, ורירו נוטף...[יומא פג ע"ב]. רירו נוטף, והיינו, מחמת שרוח רעה שורה עליו, ונתגבר עליו עד מאד כח הכעס והעזות המוטבע בו (כמאמרם ג' עזין הן, עז שבחיות כלב וכו') לבלוע את כל המזדמן נגדו, ומחמת זה נוטף ריר מפיו.

(שמירת הלשון ח"א, שער הזכירה פרק ד)

שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות
26-27

והכונה הוא כי התרנגול היה הראשון שעורר את האדם להשכים קום... מה הגמול שהאדם משלם לתרנגול בעד שרותו?... אנו רואים שמאכילים אותו ומפטמים אותו עד ערב יום כפורים ושוחטים אותו לכפרה על החטאים והעוונות של בני אדם... שדוקא למי שצריכים להכיר טובה, משלמים לו רעה תחת טובה.
העזות של כלב... בימים מקדם שהארץ עוד לא היתה נושבת... ועל כל צעד ושעל היתה נשקפת סכנה לחייהם, אז מי שמר עליהם, אם לא הכלב שהיה השומר הנאמן... ועד ימינו אלה משרת הכלב את האדם באמונה ובמסירות ושומר עליו ועל רכושו... ומה הוא הגמול של הכלב ביד מסירותו? הרי ידוע שמשליכים לפניו את כל העצמות היבשות לאכילתו ואת כל שיירי המזון שמשליכים כבר החוצה זהו מזונותיו של הכלב... מפני שהאדם אינו מכיר טובה לא לכלב ולא לתרנגול.
וכן ישראל בין האומות, אינם מכירים לנו טובה על שהורינו להם את דרך החיים להזהר מדעות כוזבות וממדות נשחתות והארנו להם את דרכם.... והאמונה שיש בידם כעת היא יותר טובה מהאליליות - כל זה מידנו בא להם. אבל במה הם משלמים וגומלים לנו על כל הטובה? רק במכות רציחות שוד ועלבון, והיינו לעג וקלס בגוים... ובכל זאת אנו איננו מתבוללים ביניהם ואיננו מזניחים את דרכנו המיוחדת ותפקידנו בין העמים.

(רבי חיים פסחוביץ, דברי חפץ, פ' תצוה, עמ' קפט-קצא)

שלשה עזין הן וכו' כלב בחיות תרנגול בעופות
26-27

ומדאמר עזין הן ולא "הן עזין", מוכח דאין כוונתו לומר שהם מטבעם הנולד עמהם עזים הם, דמטבע עזים רב הרבה איכא בעולם ולא רק שלשה, אלא כוונתו ששלשה מיני עזים משונים איכא בעולם, שבאמת אינם עזים מטבע התולדה, ואדרבה חלשים ונכנעים הם, אלא שמשימים עצמם עזים (רש"י), קשים להינצח. ישראל באומות כדלעיל [עיי"ש שהאריך בזה], כלב בחיות... תרנגול בעופות. אע"ג דשאר חיות ועופות גבורים יותר מהם והיו צריכים להסתר מפניהם... ולא כן הוא, דבכל ציד נלקח הכלב לרדוף אחר כל חיה אפילו לאותה שדורסת וטורפת אותו, דמתכונת הכלב הוא, אע"ג שממושך וממורט הוא מכל עבריו, מן החיה הטורפת אותו, אעפ"כ הוא איננו עומד ולא יחדול מלדלג ולחרוץ לשונו עד זבולא בתרייתא, כאילו היה אומר: אני מצדי בל אתן עצמי להנצח. וכן גם תכונת התרנגול.

(ר' ישראל ברוך מרלנדר, ברכת ישראל, כאן, דף סז ע"ד)

שלשה עזין הן ישראל באומות וכו' ויש אומרים אף עז בבהמה דקה

העז אינה נשמעת אלא לרועה הידוע ומוכר לה והיא מגלה תתנגדות נמרצת לכל זר. המלה "עז" נגזרה מן השורש עוז, דהיינו קשיות, יציבות, כושר התנגדות. בתכונות אלו מצטיין עוד יותר השעיר... כל גופו מכוסה שערות ולכן הוא דוחה את רואיו בעוד שהוא עצמו מוכן תמיד להתנגדות... לא לחנם בחר ה' ב"עם קשה עורף" שאינו נוח למשמעת ונאמנות. עם כזה ראוי להיות נושא דגל התורה והמצווה... בהתנגדותו הנמרצת לכל מיני פיתויים שהבטיחו לו להמתיק את חייו ובמשך אלפי שנים הוכיח את נאמנותו לאלוקיו בצורה הבולטת ביותר תוך עזות לב ומסירות נפש... לפיכך אמרו חז"ל... מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין... שלושה עזין הן ישראל באומות... ויש אומרים אף עז בבהמה דקה... אין לך איפוא ביטוי יותר קולע לעקשנות העזה הדרושה לעמידה נגד החטא וליציבות שתעיד על הנאמנות המוחלטת בעתיד מאשר שעיר חטאת.

(רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה, ח"א, עמ' קכב-קכג)

שלשה עזין הן וכו' עז בבהמה דקה
26-28

בדניאל (ח, ה) כתיב מלכות אנטיוכוס נמשל לעז, וכך בזמירות דשבת נאמר "וצפיר העיזים הגדיל עצומיו", משום דעז הוא המעיז, כמאמר רז"ל בביצה פרק ב' שעל זה נקרא עז, ואין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע שמעיז יותר מהכל, כידוע מי שעובר פי המלך בביתו הוא מעיז יותר ממי שעובר דבורו מחוץ לבית, כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקי רצונו בהיות בית המקדש קיים, לא כן מצרים ומדי ופרס שלא היה אז בית המקדש. גלל כן נקרא "צפיר העיזים", שהוא המעיז יותר.

(קדושת לוי, דרושים לחנוכה)

לכן צותה התוה"ק להקריב לעולה כבש אחד בבוקר "ואת הכבש השני בין הערבים", ולא מן העזים, יען חלוק גדול הוא בנטיתם: העזים המה בעלי עז, ולא נכנעים להינצח, כמובא בדברי חז"ל: ג' עזין הן... עז בבהמה דקה וכו' פי' רש"י ז"ל: עזים - קשים להנצח עי"ש. משא"כ הכבשים בטבעם הם נוחי רוח ונכנעים... ר"ל כבשי העולה בבקר ובערב סמלו שיש לאדם... שאל יבהל רוחו להוציא דבר לפני אלקים.

(רבי אורי לאנגנר, נחמד ונעים, ויקרא, עמ' 46)

שלשה עזין הן וכו' תרנגול בעופות וכו' ויש אומרים אף צלף באילנות

עתידה אשה שתלד בכל יום וכו' נפק אחוי ליה תרנגולת וכו' נפק אחוי ליה צלף [שבת ל ע"ב]. איתא בגמרא ג' עזין הן וכו' תרנגול בעופות וכו' אף צלף באילנות, הם עזי פנים לכן הם מקדימים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, שבת ל ע"ב)

וי"א אף צלף באילנות
28

נחלת יעקב מפרש כוונת המאמר על פי מה שאמרו (שבת צו): ת"ר מקושש זה צלפחד, דברי ר"ע, א"ל ריב"ב, עקיבא, התורה מכסה אותו ואתה מגלהו. כן איתא בשבת קנ: מעשה בחסיד אחד שנפרצה פירצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת היתה ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו. וכתבו המקובלים [האריז"ל, ליקוטי הש"ס, שבת שם] דחסיד זה היה גלגול צלפחד, ותיקן חילול שבת שלו, ע"כ עלה אילן צלף שהוא צלפ-חד. וזו היא עזותו, שגילה מי היה המקושש. ולכן י"א צלף באילנות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רש"י בד"ה צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו... הרב קרול זצ"ל מנסה להסביר מה התכוין רש"י באומרו "לא ידעתי". מובא במסכת שבת צו ע"ב: ת"ר מקושש זה צלפחד... דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. משמע מהגמרא שאסור לגלות את קלונו של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת כי התורה העלימה זאת בכוונה תחילה. ומסופר במסכת שבת קב ע"ב:... מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו... ושואל האר"י הקדוש [ליקוטי הש"ס, שבת שם] למה דוקא גדל לחסיד עץ צלף? אלא כנגד חלול שבת של המקושש. וזו עזות מהצלף ומר"ע, שהתורה כסתה והצלף מעיז לגלות. וזהו הסבר "לא ידעתי" לפי הגרא"ק.

(רבי אברהם קראל, בא גד לפניני הגרא"ק, עמ' 64-65 [ובדומה בספרו בפקודיך אשיחה, פ' תזריע, עמ' רכה])

נח נפשיה
37

ויש לומר על דרך שאמרו בגמרא לשון נח נפשיה על פטירת האדם, כי כל ימיו שהוא חי הוא טרוד במלחמת היצר הרע ויגיעת הנפש בקבלת עול תורה ומצוות, כמו שאמרו בעבודה זרה [ה ע"ב] דלעולם יהיה כשור לעול וכחמור למשוי. ואמרו בפרק חלק צג, ב, על פסוק "והריחו" וגו', שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. ובסוף פרק ב' דברכות: ומסובלים במצוות. וזהו גם למקבלים עול תורה בלבד, כל שכן כשיש עליו גם עול מלכות ועול דרך ארץ... ובפטירתן נח נפשיה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בהעלותך, אות א)


כז ע"א

אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים וכו' והא אינהו קשישי מניה טובא

וכמו שאלישע נקרא "איש קדוש" [מלכים ב' ד, ט] בדורן של נביאים, ורבינו הקדוש בין התנאים, ומפרש בשבת (קיח ע"ב) דשום תנא לא היה לו המעלה והגדרת הקדושה בשמירת הברית שהיה לו, דאם כן היה נקרא גם הוא קדוש. יעוין שם. ובימיו דרבי היה קהילא קדושה שבירושלים שהיה רבי אומר שמועות מהם, ביומא (סט ע"ב), שהם היו בימיו וקשישי מיניה, כמבואר בביצה ברש"י, עיין שם. כי היה באותו דור התפשטות קדושה בישראל, ובין כלל ישראל קדושים הצדיקים והחסידים נתיחד לקדושה אותו קהל קדושים שבירושלים. וזכה רבי להיות קדוש בין קדושים האלה, כי הקדושה היא מדרגות מדרגות, כמו שיש קודש וקודש הקדשים, וכן בנפשות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ב ס"ק ד, עמ' 5 במהד' הר ברכה)


כח ע"ב

לכם לכל צרכיכם

איך מותר לנו להשתמש לצרכינו בהמצוה [של שופר] לכוון לתועלתנו, אם אין זה כוונת המְצַווה ית"ש, והוי כמשתמש בשרביטו של מלך? ועל זה משני [ר"ה טז ע"א]: אמר הקב"ה תקעו וכו', ר"ל שהקב"ה נתן לנו רשות על זה, והוא מדכתיב "יום תרועה יהיה לכם", דהאי "לכם" לא נדרש בשום מקום... וצריך לומר גם כן כמו דדרשינן גבי יום טוב לכם - לכל צרכיכם, והיינו לתועלתכם בשופר של איל.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת קדושים דף לא ע"א)


כט ע"א

גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים

הדברים אשר אין יום הכיפורים מכפר, על פי הרוב כבד מאד לאדם עצמו שיתקנהו אם לא בסיוע הקב"ה, כגון דרך משל עבירות שבין אדם לחבירו שאמרו רז"ל אם אינו יודע שגזל יעשה צורכי רבים, וכתב בחובת הלבבות [שער התשובה, פרק י] שענין זה הוא לומר שכאשר יראה הקב"ה בלב אותו האדם ששב בלב שלם, אזי יזמין לו הקב"ה שבאלו צרכי רבים שעושה יבואו כל הנגזלים שלו ויתכפר, משא"כ הוא לבדו אי אפשר לתקן דבר זה. משא"כ הדברים הקטנים שרפואתם מתוקה, אזי רפואתו ביד האדם עצמו והוא יכול לתקן ויוה"כ מכפר מאליו.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת וילך, דרוש ג, עמ' שעב במהד' תשנ"ו, עמ' אלף סד במהד' תשס"ד)

העבודה הטהורה והתפילה התדירית בעד הדורות כולם, ובעד כל העשוקים ברוח וחומר, היא במדרגה העליונה של צרכי רבים, שצדיקים גמורים מתקנים בזה את פגם הגזל שאינו ידוע למי גזל של כל המדרגות, ובכלל זה כל חטאת האדם שבין אדם לחבירו.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב, פסקה רנח)


כט ע"ב

דרש רבא בר רב הונא זוטי וכו' אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותך ושדי אחזרי

ביאורו של רש"י: לאבא - לחברי, הוא מפליא. איפה אנחנו מוצאים שיהיה "אבא" כינוי לחברות?... רב נחמן... לא הכיר סמיכת רבה הבן שהוסמך מאביו רב הונא [מפני שרב הונא לא נסמך ע"י ריש גלותא אלא מא"י]. והנה כבר בירר היוחסין [מאמר שני, ע' רב הונא זוטי, עמ' 126 במהד' פיליפובסקי] כי רבה בר רב הונא זוטא זה הוא בנו של רב הונא סתמי שבתלמוד, ונקרא "זוטי" על שהיה אינש גוצא... והנה נודע כי רבא וגם רבה הם שמות מורכבים עם התואר רב - אבא, נתבטא רבא או רבה. ובכן רב נחמן שערער על יפוי כח הסמיכה מהתם להכא, והשמיט התואר "רב"... לוּ קרא את בנו של רב הונא כאשר היו רגילים לכנותו "רבה", היה משמעו "רב אבא", בעוד אשר בעקביות לא הכתירו בתאר זה. לכן השמיט התואר "רב" וקראו בשמו לבד "אבא".

(רבי ראובן מרגליות, לחקר שמות וכנויים בתלמוד, עמ' נא-נב)



ל ע"א

הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא

מה שאמרו במדרש (ריש פרשת צו)... שאמר משה לאהרן שבזה שאומר על העגל שאין בו ממש הטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. והדבר תמוה מאד, הרי באיסור דאורייתא אין אומרים כן? אלא דהכוונה היא... שישראל מצד עצמם תמיד הם בקדושתם קיימים, ועיקר כשלונות שלהם באים מצד כח העמים, ובזה עצמו כשמגלגלים כח המכשלה שבישראל שהיא מצד העמים, מפרידים מהם את כוחם של העמים וישראל מזדככים. אבל מכיון שאהרן חשב שיש אפשרות של חטא לישראל, נמצא שהם בסוג אחד עם העמים, ולוּ יהא אפילו באופן יותר יפה, א"כ הריהו מגרע בכח האהבה אל ישראל. ולזה אמר לו שהוא מטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים וכו', ואמר לו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, היינו שבאמת ישראל מצידם אינם אלא שוגגים ולא מזידין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק י - ויקרא מאמר ו, עמ' כב)

תוספת יום הכפורים דאורייתא

וזה שאמרו תוספת שבת דאורייתא, כי ההכנה לשבת הוא דאורייתא כנ"ל [ראה בשמו לעיל ב ע"ב]. וזה שאמר בזוה"ק [תרומה דף קלה ע"ב]: כד עייל שבתא, ר"ל כשנכנס השבת בהכנה יתירה, איהי אתפרשת מסט"א כנ"ל, כי במקום טהרה וקדושה אין אחיזה להם.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויגש)


לב ע"ב

עתירי בבל יורדי גיהנם הם
12

יש לדקדק למה קאמר עתירי בבל יורדי גיהנם הם ולא קאמר "יורשי גיהנם הם", כדברי התנא [אבות ה, יט]: תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם? ויראה דקאמר יורדי גיהנם לומר דנכנסים בגיהנם ויורדים עד המדורא התחתונה שבו, וכיון שנדונין שם כדי רשעתם עולין ואין ירושה להם גיהנם לעולם כאומות העולם דירושה להם, אבל ישראל אפילו מי שיורד בו מטה מטה כעתירי בבל... סוף סוף עולים כיון שקבלו תורה מסיני.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקד)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם וכו' הני מערב רב
12-15

החליט וקאמר עתירי בבל יורדין לגיהנם וכו' אף דמסתמא אית להו מצוות אחרות, דאל"כ תקשי פשיטה. יובן ע"פ מאי דאיתא במסכת תוריות דף יא ע"א... אשריהם צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים של עולם הבא בעוה"ז, ואוי להם לרשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים של עולם הבא בעוה"ז... וא"כ לכאורה קשה, איך זכו עשירי בבל לעושר בעוה"ז, כיון שהקב"ה מביא עליהם יסורים בעוה"ז שלא יירשו גיהנם? אלא ודאי מוכרח לומר שהם מערב רב, ולכן מביא להם הקב"ה טובה בעוה"ז שכר איזה מצות שעשו בעוה"ז, כי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ולכך שפיר קאמר שהם יורדים לגיהנם בהחלט.

(רבי מאיר ורג'אני, מאור עינים, כאן)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם כי הא דשבתאי בר מרינוס וכו' הני מערב רב קא אתו דכתיב וכו' וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
12-19

ויש לדקדק טובא, א, שהראיה שמביא מהפסוק הנ"ל אינו ענין וראיה מזה למאמר שהמה יורדי גיהנם רק שהמה מערב רב, וגהינם מאן דכר שמיה. גם שמתחיל להביא ראיה לדבריו הנ"ל שהוא דבר אחד ומסיים מפסוק הנ"ל לדרוש... כל המרחם כו' בידוע שהוא מזרע של אברהם אבינו... ואין להם שייכות... ויש ליישב בע"ה, דהנה בגמ' ב"ב פ"א תניא... אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן, אמר ליה כדי להציל אנו בהם מדינה של גהינם. והנה בעירובין פ"ב... אלו דמחייבי דינא דגהינם חדא שעתא וקא אתי אברהם אבינו וקא מסיק ליה... הרי לפנינו מאמר רז"ל דמחמת שני דברים הם הגורמים להצלת אדם מדינא של גהינם, אחד... שאם העשירים יפרנסו להעניים בזה יהיו נצולים מדינא של גיהנם... ושנית היא עוד התקנה אחרת... ע"י שאברהם אבינו מציל את זרעו מדינא של גהינם... ולפי זה אתי שפיר... דר' נתן אמר עתירי בבל יורדי גהינם הם, והוצרך להביא ראיה מהא דר' מרינוס שדרש מפסוק הנ"ל שני דברים... אמר הני מערב רב קאתי, דהיינו שאינם זרעו של אברהם אבינו שיוכלו להינצל מגהינם, ואפילו הכי אם היו נותנים צדקה ומפרנסים לעניים היו ניצולים מטעם השני... שע"י שמפרנסים את העניים ניצולים הנותנים להם מדינא של גהינם.

(רבי צבי הירש כ"ץ, מראה עיני הכהן, דף טו ע"ב)

הני מערב רב קא אתו
15

הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות שהם כרקב לישראל, הם אינם פורחים מרוח העם... רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כיתה מסויגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו' או מסטרא דערב רב.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות י, פסקא קכד, עמ' 49)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
15-17

אפילו פושעי ישראל שאמרו דמלאים מצוות כרימון, היינו במצות הצדקה וגמילות חסדים בפרט, דבזה אפילו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בהם שום לחלוחית של מצוה, מכל מקום הם מלאים גם כן במצות הצדקה וגמילות חסדים שישנו בכל זרע ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמו שאמרו. ועל כן לא ידח נדח מזרע ישראל אפילו מהיותר גרועים בתכלית, יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב, שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמילות חסדים שעשה מימיו לנפש אחד מישראל... וזהו נגד אברהם אבינו ע"ה, שהוא הראשון שהקים עמוד של גמילות חסד בעולם... ועל כן הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמו שאמרו (עירובין יט.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר א, דף א ע"ג-ע"ד במהד' לובלין)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
15-19

ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל, לפני הגאולה השלמה, והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל, והם לא ידעו ולא יבינו. כי היסוד של הסימן של הערב רב, הוא בנוי בדבר המדות הטהורות היסודיות של ישראל בכלל... וכהא דביצה לב, ב, בעובדא דשבתאי בר מרינוס, דאמר, הני מערב רב קאתי, וכל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא כמ"ש בבראשית כה, ב, בעניני הסוגיא דערב רב שם, שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מינייהו, ואית לן רשו לשיזבא לון ולא בעאון, ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה, למיעבד טב עם עובדי כו"ם. ועוד סימן לערב רב, שהם מזלזלים בתלמידי חכמים, שע"ש כך נקראו ענקים לגריעותא, דמזלזלין לאלין דאתמר בהון "ענקים לגרגרותיך" [משלי א, ט]. ובודאי כך הוא המדה של כל אלה ששונאים את האומה בכלל, וכופרים בסגולותיה, שהם מבזים את התורה ותלמידי חכמים ביסוד דרכם הרעה, מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה, אעפ"י שיהו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת, מ"מ עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם עכ"פ לפי מושגם "בספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם ג"כ במדה ידועה את לומדיה, וכשמתנהגים עמהם בנחת כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם ג"כ נכנעים מפני הדר קדושתה של התורה, מפני שסוף סוף אחדותן של ישראל מאירה בהם איזו הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד לעבוד דוקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דחקן. איך אפשר לומר על עם ד' אלה, שהם חלילה בכלל ערב רב? ד' ישמרנו.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' נט-ס)

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
16-17

מדת יעקב אבינו ע"ה (זוהר ח"א קמו.) דאחיד בתרין סיטרין, כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה, דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות. וכן אמרו בביצה כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה. ותלו באברהם, דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא היה מרחם על בני אדם ערלים וגוים, שלא היו אחרים בימיו... ועי"ז הוא שיכול להמשיכם אחר כך להתגייר, ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו ע"י חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר כך. ועל כרחך הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים... כי מדתו היה בהתפשטות שלא נתבררה עדיין בצמצומים כפי התורה. ועי"ז יצא ממנו פסולת בישמעאל, שהוא החסד דסיטרא אחרא, המלא תאוות רעות. אבל יעקב הוא שלמות הרחמנות, כאשר הוא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים, ועל כן הוא הרחמני שבאבות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו, ס"ק לא-לב, עמ' 61 במהד' הר ברכה)

אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי. [הערת רצ"י: מדות ישראל יבמות עט, דברים רבה פ"ג, מרחם על הבריות, ביצה לב:].

(מוסר אביך, מדות הראיה, אהבה אות ב)

"כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו" [יבמות עט ע"א]. המידה הראשונה היא עין טובה - עין יפה, סימפטיה. ישראל הם "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"; מידות אלו נובעות מהסימפטיה והאהבה שממלאה את נפשו של אברהם אבינו. "אוהב את המקום" ומתוך כך "אוהב את הבריות". רק על יסוד המידות האלו, רק בזכות טבע זה שנמשך לנו מאברהם אבינו, אנו יכולים ומוכשרים להגיע ללמדנות ולגדלות בתורה. וע"י לימוד התורה, מתגדלות מידות אלו עוד יותר. תלמיד חכם צריך לקדש את השם ע"י אהבת הבריות גדולה מזו שמופיעה אצל כל אדם. על כל פנים נאמר באופן ברור מוחלט וחריף מאוד: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה". לכן אנו מוצאים אצל חז"ל שהמרחם על הבריות, שייך לזרעו של אברהם אבינו. לעומת זאת, מי שאינו מרחם על הבריות, צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בלק עמ' 294-295)

בפרקי אבות: מי שיש בו מדות אלו הרי הוא מתלמידיו של אברהם. עין טובה - סימפטיה לכל הבריות, לבריאה כולה, לשמים וארץ ומלואיהם. מכף רגל ועד ראש, אתה כולך ברכה. זוהי מציאותך, טוב וחסד. "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". אברהם הוא הגרעין, היסוד, להמשך גילוי כל מידה טובה בעולם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב עמ' יז)

כי ישראל אומה בפני עצמה ולא גזע בפני עצמו, שכן בגזע בודקים את הדם הנוזל בעורקים, ובישראל בודקים את הסגולות והמדות הטבועות באופיו, וסימנך: כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. [הערת ר' צבי יהודה: לא גזע בפ"ע לבד אלא שהוא מתגלה באופיו והשייך לו, והמרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, פרשת קדושים עמ' 183-184, הערה 70)].

(רבי דב רוזן, עץ דת, עמ' 58 [ובדומה בקיצור בספרו שמע ישראל, עמ' 190])

הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לא"י, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציוָהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו ע"י חסד. וזאת הכוונה האמיתית של חז"ל בדבריהם על הפסוק (בראשית כא, לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וז"ל (סוטה י:): "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם; הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"... הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד... וכיון שכך לימדוֹ הקב"ה וכך עשה אברהם, שוּקעה וניטעה ונשתלה בו מדת החסד והרחמנות. ומדה זו עברה ליצחק, וממנו ליעקב ולזרעם. וכך נאמר: "...כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עב)

וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
17-19

ביחס לאף לא אחד מגדולי ישראל, לא מצאנו שבח שהיה שונא ישראל. נכון שלפעמים יש צורך במלחמה מעשית, אבל לא בשנאה, שהיא קטנות. "אוהב את המקום, אוהב את הבריות"! חז"ל אומרים שהמתאכזר על הבריות צריך בדיקה אם הוא מזרע אברהם אבינו. הדרכה זו שייכת לכל מצבינו החברתיים.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תולדות עמ' 242)

המצפה על שלחן אחרים
20

עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים, להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות... וכ"ש בהיותו מאכילו משלו, אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה. ונודע מאמרם ז"ל על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא), כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים, נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך, כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כוונת המגיד ע"ה, כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו, הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים, וע"כ הקדים לומר, אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה, ולכן גם אתם עתה "כל דכפין ייתי וייכול וגו'" מבלי שום בושת וחרפה, כי כולנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה.

(בינה לעיתים, חלק א, דרוש ב לשבת הגדול)

המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו
20-21

ועל פי זה יתפרש המדרש רבה (בראשית רבה פ"ב, ה): "והארץ היתה תהו ובהו" וכו', אלו מעשיהם של רשעים כי לא סגי בלאו הכי, אבל אין ה' יתברך מייחד שמו על זה, "ויאמר אלקים יהי אור" - אלו מעשיהם של צדיקים, דהיינו שהמעשים מתייחסים להם, שהם בעלי בחירה, לכך יקרא אור, כי המקבלים נהמא דכיסופא לא יקרא בשם אור, וכמאמר רז"ל כל המצפה על שלחן אחרים, עולם חשך בעדו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וארא דף קלג ע"ב)

ביארנו בכמה דרושים דעיקר תכלית הבריאה הוא אדם שמקבל הטובה בשלמות בלי כיסופא כיון שיש לו חלק בבחירתו, אף כי שההתחלה הוא מהבורא כאמרו "מי הקדימני" וגו' (איוב מא, ג; עיין ויקרא רבה פכ"ז ב), וגם הסוף הוא מהבורא, כנאמר "צופה רשע לצדיק" וגו' (תהלים לז, לב; עיין סוכה נב ע"ב), מכל מקום כיון שמשלים האדם מה שבחוקו, אזי ית"ש מחשיב הכל להאדם באופן שלא יאכל נהמא דכיסופא מתבייש להביט בפני המאכילו, מה שאין כן בנהנה מיגיעו. וכן אמרו המצפה לשלחן אחרים עולם חשוך בעדו. והנה זה מטוב ה' שמחשיב הכל להאדם באופן שאין נהמא דכסופא... ועל פי זה יש לפרש גם כן... "הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו" (תהלים לד, ו)... כי המצפה לשלחן אחרים העולם חשוך בעדו, וסומא אין לו שובע, ולא כן הנהנה מיגיעו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת קדושים דף לב ע"ב)

לא ידענו איככה החליטו ז"ל על האוכל על שלחן אחרים כי העולם חשך בעדו, הלא לפעמים יהיה עוד מכובד ומתנשא בעיני בני אדם עי"ז בשיזמינו איזה נכבד קצין עם, וכענין שמצאנו בגמרא: ר' זירא כי הוו מזמנים ליה, אזיל, אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מד, ב). אבל דע לך כי אכילת האדם על שלחן אחרים הוא נושא אחד מב' סוגים, כבוד או בזיון, והוא כי בשיקדים הבעל הבית פני האורח לאמר "עשה נא שאלתי וכבדני נא לאכול אתי על שלחני", אזי ישיג האורח כבוד גדול, ויהיה יושב אצל בעל הבית בפנים מאירות וייטיב גהה. אבל אם הבעל הבית יעלים עינו מן האורח עד כי יצטרך האורח בעצמו לבוא לבקש מאתו, אז גם אם יזמינו על שלחנו, יהיה יושב נכאה לבב וישבע בחרפה ויחשכו עיניו. וזהו צחות לשונם ז"ל המצפה על שלחן אחרים, כלומר כשיהיו עיני האורח נשואות וצופות שיזמינו אחד על שלחנו, אז עולם חשך בעדו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת וירא, עמ' קעז במהד' תשע"א [ובקיצור שם פ' ויגש עמ' תכט])

אמרו חז"ל מי שמצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, כמ"ש בירושלמי [ערלה פ"א ה"ג] בהית לאסתכולי באפילו מאן דאכל נהמא דחברי' שהוא נהמא דכסופא כידוע לכל העולם. ואם זה בסתם בני אדם, מכ"ש אם חטא אחד לחבירו עד מאד ואעפ"כ הוא אוכל אצלו ועושה לו כל הטובות, הבושה גדולה עד מאד. כמ"ש גבי אחי יוסף (בראשית נ, טו) "לוּ ישטמנו יוסף", שלא היו יכולים לסבול הבושה ממנו, שהם גמלוהו הרעה והוא עשה להם כל הטובות וכלכל אותם ונשיהם וטפם. וזה ידוע שאין ערך ליסורים האלו... ומכ"ש שאין ערך ודמיון למי שיש לו שכל הטוב להבין ויודע כי חטאתו לנגדו תמיד ואעפ"כ הקב"ה עושה עמו חסד ומכלכל אותו ואת ביתו - אין ערך לבושה זו. וזה "ולך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט, ז), דהיינו שיודעים אנו שאין אנו ראוים לזה רק הקב"ה עושה עמנו צדקה, ולכך "לנו בושת הפנים". וזה "בושנו ונכלמנו להרים פנינו אליך" (עזרא ט, ו). ונמצא כי אדם כזה כל מה שהקב"ה מרבה עמו חסד ונפלאות יותר יש לו בושה ויסורים יותר. וזהו הוא התשובה בשלמות.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש, קבלת שבת)

ר"ל שהוא מתאוה ומצפה ששלחנו יהיה ערוך לפניו כמו שלחן חברו, שהשמש הצלחה ערכה לו, בכל הון יקר ונכאות, אז העולם חשך בעדו, כי הקנאה מחשכת גם את עולמו של אדם, מפני שעל ידה יש לו טענות ותביעות נגד העולם, שאינו מתנהג בסדר ובנימוס, וכן שכל החיים החברותיים והתרבותיים עומדים על התחרות ולא על הצדק והמשפט, אלא הכל נראה לפניו כחושך.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 201)

המצפה לשולחן חבירו עולם חשך בעדו וכו' חייו אינן חיים
20-23

והוא, שהרעב נוטל מאור עיניו של אדם, והמצפה לשלחן חבירו אף שיהיה רעב אין בידו לאכול כיון שבעל הבית עדיין אין ברצונו לאכול, וביני ביני תכבד עליו הרעב ואור עיניו אין אתו, ונמצא עולם חשך בעדו, כי לו נראה העולם חשוך אפילו בצהרים, ולדעתו בעדו חשך העולם. ואע"פ שאחר כך יאכל אינו מועיל לו האכילה, ונמצא שאפילו אותה אכילה שאוכל להביא עליו חיים הבל היא. וזהו דקאמר רב חסדא חייו אינן חיים, שהחיים שחושב להביא עם אותה אכילה אינן חיים, שאדרבא אותה אכילה מזיק לו.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקה)

כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך וכו' שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
20-26

ונראה לפרש: כל הצופה ומביט מתי יעלה על שולחן חבירו, שנפשו איותה לעלות במעלות יתר על חברו, עולם חשך בעדו - יזכור שעולם חשך בעבור מידה זו, שבקשה הירח לעלות למעלה מן השמש, שנאמר נודד הוא תמיד ללחם איה אף כי ידע כי נכון בידו, כדי צורכו, זה היה סיבה ליום חשך... או נאמר, שידוע שהנר מאיר יפה כשהוא לפנים ולא כשהוא לאחור. וזה אומרו המצפה על שולחן אחרים - שישלחו לו בניו אחריו, היינו שיעשו בעדו צדקות ומעשים טובים, עולם חשך בעדו, לכן ילך לפניו צדקו.
שלשה חייהם אינם חיים - שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ע"ב), ואלו הם: מצפה לשולחן אחרים - כדאמרן, שהוא אינו עושה ומצפה שישלחו לו בניו. ומי שאשתו מושלת עליו - שהולך אחר עצת אשתו - נופל בגהינם. או נאמר: אשתו הוא הגוף, שהוא כאשה נגד הנשמה, והולך אחר ענינים הגופניים ואינו משגיח על הנשמה. ומי שיסורים מושלים בגופו - לבטלו ולעכבו מעבודת ה' ית"ש, ואינו מושל הוא ביסורים, שלא להשגיח עליהם, כמו רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו והוא היה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות סא ע"ב), ואין לך אדם שאין לו יסורין, אבל מבעי ליה ליתובי דעתיה לעבודת ה'.

(רבי אליעזר פאפו, מגן האלף, לשבת תשובה, עמ' תשז-תשח במהד' תשע"א)

שלשה חייהן אינם חיים
23-24

אין נקרא חיים אלא כשיש לו מנוחה, שמרגיש בחיים, ולא בעל יסורין השרוי בצער, וכמו שאמרו (פסחים קיג ע"ב): שלושה חייהם אינן חיים וכו', ופירש רשב"ם שמקפיד תדיר אין חייו חיים שאין לו מנוחה. ובביצה שלושה חייהם אינם חיים וכו', עיין שם גם כן, ביסורין וצער תדירי. וביומא (עא ע"א): שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אלו וכו' עיין שם וברש"י.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ו)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו
23-24

המצפה לשלחן חבירו, מי שבעצמו לא יוכל לעבוד את ה' לא בתורה ולא בעבודה, רק שהוא עוזר ומושיע לחבירו, ועומד ומצפה הוא שזכות חבירו יזמינו על זה השלחן אשר לפני ה', הוא נהמא דכסופא בעוה"ב... כמו (ישעיהו סד, ג) "עין לא ראתה אלקים זולתך", שלא יראה בעוה"ב רק הקב"ה, ולא שחבירו מביאו לעוה"ב... "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חז"ל (ילקוט שם) לא לפי בנו ולא לפי בתו, כי שם צריך כל אדם לעמל עצמו... ולכן המצפה לשלחן חבירו חייו אינם חיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שאשתו מושלת עליו
23-25

וזה שאמרו דמי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים, מבחי' סט"א הנקראים מתים, ושם הנוקבא שולטת.

(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק פא)

ומי שאשתו מושלת עליו, הכוונה הגוף הוא להנשמה כהאשה להאיש, שהגוף הוא עזר להאדם, פלג גופו, אם זכה נעשה לו עזר, ואם לא זכה - כנגדו... כך אם זכה אדם בנשמה טהורה זכה וברה, אז היא מושלת על הגוף ונעשה הגוף עזר להנשמה... אבל אם הגוף מושל ח"ו על הנשמה, הוא רמז שאשתו מושלת עליו, ואז חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ת"ר שלשה חייהם אינם חיים... , ובגמרא פסחים קיג: שלשה חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת. והקשו בתוס' סתירת הגמרות. ונ"ל לתרץ שמי שאשתו מושלת עליו הוא מן הרחמנין, שאינו יכול למשול באשתו מצד רחמנות שלו עליה. ומי שמצפה לשולחן חבירו הוא מאניני הדעת, מחמת בזיון. ומי שיסורין מושלין עליו הוא מן הרתחנין, מה שיעידו כן כל הרופא והנסיון מאמת.

(רבי יקותיאל וייס, דבר המלכה, הפטרת יום הכיפורים, עמ' קפא)

ודימו רבותינו את המצפה לשלחן חברו למי שאשתו מושלת עליו, כמו שאמרו: שלשה חייהם אינם חיים... שכל אלו השלשה דברים מתנגדים לעצם החיים, הוא החרות והשלטון של הנפש על עצמה מבלי לחץ מחוץ, ומבלי כח שלטוני נוסף על שלטון הנפש. ומי שאשתו מושלת עליו, הרי זה מנוגד לסדר השלטון הטבעי שבין הזוג, כמו שנאמר: "והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז). שכן כח שלטונו של הבעל על האשה אינו מהוה אצלה כח ממשל נוסף על עצמותה, אלא ככח משלים, לפי שאשתו כגופו (ברכות כד ע"א), שאין יחס האשה אל הבעל בגדר קורבה, אלא של עצמיות, שהיא נכללת בהקף מציאותו - בממלכת חייו. לכן מה שהיא משועבדת לרצונו זוהי מעלתה וגדלותה הנפשית... אבל מי שאשתו מושלת עליו הרי זה מהוה כח נוסף זר, שלטון הנוצר מהתפוררות הסדר הממשלתי הטבעי, לכן חייו אינם חיים. ודומה לזה מי שייסורין מושלין בגופו, שבודאי ממשלה זו היא יצור הרע, שכן אלו פועלים נגד חייו. וכן מדמה את מי שמצפה לשולחן חבירו, ששלטון זה שיש לאחרים על נפשו במדה ידועה, מאחר שמחשבתו נתונה להם, הוא כח זר, ממשל נוסף על נפשו, אשר אינו ראוי להיות.

(רבי משה שלמה כשר, הגיונות, עמ' 133-134)

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ומי שיסורים מושלים בגופו, הכוונה עיקר עבודת אדם לעמוד לשרת לפני ה' בשמחה ובחדוה כמו (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וגו'... אבל אם עובד את ה' בסור מרע ועשה טוב והוא מלא עצבות, לא נרצה לפניו עבודתו, כמאמר חז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה מתוך עצבות. וזה מי שיסורים מושלים בגופו, שיש לו יסורים בקרבו מושלים בגופו כאשר עובד את ה', חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

לבאר הלשון יסוריו מושלים עליו, ולא אמרו "ומי שהוא בעל יסורין", נראה כי הדבר תלוי בבחירתו, שימשול הוא על יסוריו ולא להפך ח"ו, ע"י עצות חז"ל וקבלה דיסורי שהודיעו לנו, בברכות נ"ט ע"א: קבלה דיסורי שתיקותא ומיבעי רחמי, שראשית צריך לשתוק ולא לבעוט בהם אלא לקבלם באהבה, וע"י כך עוד יתוספו לו ימיו כמ"ש שם ה ע"א....: ואם קבלם באהבה מה שכרו - "יראה זרע יאריך ימים". וכן להתפלל שימתקו לגמרי כדי שיוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב, ועי"ז הוא ימשול ביסוריו, וגם שכרו אתו, וחייו חיים.

(רבי יוסף ארליך, מאמרי יוסף, כאן)

ומי שאשתו מושלת עליו
24-25

אוי לאב שנגלה באזניו כי בתו תבזה את בעלה, והחריש לה אביה, וראה ושמח בלבו, ויספר לאשתו ויאמר "זכינו לבת מושלת על בעלה והוא מתירא ממנה ואת כל חפץ לבה תעשה בלי שאלת פיהו אם טוב אם רע בעיניו". ואוי לבתו, אשה רעה, כי נכון בידה יום מר, יגיעו ויבואו ימי השילום, פעמים מאת ה' מן השמים ולפעמים מבעלה, כי לאו כל מוחא סביל דא. ואוי לו לאב, כי את אביה היא מחללת, ואומרים ארור שזו ילד וארור שזו גידל.

(רבי פנחס אליהו הורוויץ, ספר הברית, חלק ב, מאמר יג, פרק יז)

...ששמעתי אומרים בשם אדמו"ר הרה"ק רמ"מ מקאצק... שאברך אחד התנצל לפניו שאשתו מושלת עליו, והשיב לו: כתיב "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", ואם הוא להיפך אז גם זאת הוא להיפך.

(רבי זלמן מנשה רובינשטיין, דקדוקי תורה, אסתר פרק א, דף נ ע"א)

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד ותנא קמא אפשר דמעיין במניה
26-27

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, ות"ק אמאי לא חשיב לה, אפשר דמעיין במניה. הכוונה, כל מדה טובה נחשב לבגד וחלוק, כמו (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' והלבש אותך מחלצות", כי המדות רעות המה (ישעיהו כד, טז) "ובגד בוגדים בגדו", ומדות טובות המה בגדים לבנים, כמו (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ולכל עובד את ה' צריך להיות בגדים רבים לשמש בהם לפני ה' תחת בגדי כהונה, פעם עובד את ה' במדת רחמנות על עניים ודלים ולומדי תורה, ופעם עובד את ה' במדת אכזריות נגד רשעים וחטאים ומורדי אור... אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד, שמידותיו נטועים כמסמרות ואינו יודע להפוך חלוקו, אלא תמיד רחמן, תמיד כעסן, תמיד אכזר, תמיד עניו... ויבוא עי"כ לרחם על אכזר ואוחז במדת רחמנות בלי תכלית טוב, אז חייו אינם חיים אמיתיים, וכמו שדרשו חז"ל (יומא כב ע"ב) בשאול המלך יען שריחם במקום שהיה לו להתאכזר, התאכזר במקום שהיה לו להיות רחמן. ות"ק סובר אפשר דמעיין במניה, הלא יש בכחו של אדם לתקן את מדותיו, לעיין במניה, ובידו להרגיל ולהתנהג במדותיו שיהיו שלמים תרומה לה', ולא שיהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולחטוא באחת מהנה.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)




לה ע"ב

רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין וכו' מאן דתני משילין לא משתבש דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין לא משתבש דתנן וכו' שחול שנשמטה ירכו

הנה קוטב פלוגתתם היא דחד תני בלשון תורה וחד בלשון חכמים. ומצינו כעין פלוגתא זו בסוכה נ ע"ב, דאיתא רב יהודא ורב עינא, חד תני שואבה וחד תני חשובה... מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב "ושאבתם מים בששון", ומ"ד חשובה לא משתבש דאמר ר"נ מצוה חשובה היא... ושם [בספר זה סי' סט] הוכחתי כי רב עינא הוא דנקט לשון תורה ורב יהודא לשון חכמים. וממילא גם הכא תסתיים שמעתתא.

(רבי ראובן מרגליות, שם עולם, אות נ)



לו ע"ב

ולא מרקדין

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הטעם דאין מרקדין ביו"ט, משום דיו"ט הוא פנימיות וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים (פסחים קט ע"א) שהוא פנימיות, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימיות ומיפקד פקיד (שם לג ע"ב), ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין סה ע"א). וע"כ אין מרקדין, שזה באברים החיצוניים היפוך הפנימיות, ודפח"ח.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, שנת תרע"ב שמחת תורה)

ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא (לז.) דאית ליה אשה ובנים לא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קא עביד לא צריכא דאיכא גדול
משום רשות - פירש רש"י: שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות. עד כאן. ודבר זה צריך ביאור וגדר, איזה מצוה קטנה שנקרא רשות? והרי אמרו (אבות ב, א): הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ויותר יש לפרש על דרך שכתב רב האי גאון [המובא בספר המנהיג, דיני תפילת ערבית, סי' פה]
דמצוה שאינה חיובית נקרא רשות, והיינו הני דהתם: דין - בדאיכא דעדיף, וחליצה ויבום בדאיכא גדול, דלא רמיא חיובא עליו. ומכל מקום אם עביד, הוא מצוה. וכן לקדש - ביש לו אשה ורוצה להרבות עוד. וחיובא ד"לערב אל תנח" [קהלת יא, ו; יבמות סב ע"ב] זה בשאין לו אשה, ובא לישא, ישא בת בנים, ולא כשיש לו אשה. וגם יש לומר דהכא אפילו ביש לו אשה בת בנים, גם כן אם הוסיף וקידש עוד איכא מצוה, אלא דהוא מצוה דרשות.

(רבי צדוק מלובלין, משיב צדק, אות יח, עמ' 247 במהד' הר ברכה)


לז ע"א

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים
29

בש"ס ביצה: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והיינו משום שהם מושפעים ממקום הבעלים, ותחומין יש לכל אחד, תחומו הוא שורשו למעלה כי אין לך דבר שאין לו מקום וכו' [אבות פ"ד מ"ג], וע"כ הלוקח כלי תשמיש מן הגוי צריך טבילה מפני שיצא מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל כבירושלמי (ע"ז פ"ה הל' ט"ו). ואם הבעלים צדיקים, נשפע ממקום קדושה, ולהיפוך להיפוך. אך כאשר זוכה מן הרשע במלחמה וכדומה, הנה דבר זה שהיה מושפע ע"י שר הארץ וממקום אשר לא טהור שב אל חיק הקדושה... כי חיות כל העולמות ואפילו צד הרע הכל היא מפאת הקדושה, כי הסט"א פגרים מתים, וחלקי הקדושה מפוזרים בכל המציאות להחיותם, ועתה כאשר שבו תחת יד הקדושה, הנה חלקי הקדושה עולים מן הטומאה לטהרה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ג)

ונראה ע"פ מה דאיתא בפרקי דר"א [פרק מ] מענין דור המדבר ששמעו קולו של הקב"ה בסיני שלא שלטה בהם רימה ותולעה אף במיתתם ולא ראו טפת קרי מימיהם וכו', והיינו משום שאף גופם נתקדש בקדושה העליונה מאחר שבעודם בגופם שמעו את קולו וראו את כבודו ית"ש. והנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, והטעם מפני שטפלין לגופו של אדם, והקדושה ששורה על גופו שורה נמי על הנטפלין אליו. וע"כ לגבי תחומין, שקדושת יו"ט ששורה אף על גופות בני ישראל, חלה נמי על הבהמה והכלים. וכן נמי לענין אכילת תרומה שקדושת הכהונה שחלה על גופו של כהן לאכול בתרומה, חלה נמי על בהמתו וקנין כספו. וע"כ דור המדבר שהיו כ"כ ברום המעלה התפשטה הקדושה גם על הנטפלין, וע"כ בהמתן של דור המדבר היתה בהן קדושה מענין קדשים לדורות, וע"כ נאסר להם בשר תאוה כעין קדשים בחוץ.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרע"ד [ובדומה בפרשת לך לך, שנת תרפ"א, פרשת וירא, שנת תרע"ח, פרשת חיי שרה, שנת תרע"א, פרשת ויצא, שנת תרע"ב, פרשת תרומה, שנת תרע"ו, ופרשת שלח, שנת תרע"ב)

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים
29

...מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דשלמה המלך שאל מה' יתברך ליתן לו חכמה לעשות משפט, וכן כתיב (מלכים א' ג, כח) "כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט", משמע שלעשות משפט צריכין חכמה יתירה מבכל התורה כולה, וכן אמרו ז"ל (ב"ב קעה ע"ב): הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות. והענין כי להכיר ולברר בין היתר לאיסור, בין טהור לטמא ובין כשר לפסול, באשר שזה מצד הרע וזה מצד הטוב ומשתנים במהותם, אין כ"כ רבותא כמו להכיר בממון שהוא היתר לבד אלא אם שייך לזה או לזה. ומ"מ מבואר במדרש שנמלה אחת שהפילה חטה והיו הנמלים באין ומריחין בה ולא נטלוה מפני שהרגישו שאינה שייכת להם, ומוכח שממונו של איש שייך דוקא אליו ולא אל זולתו, וע"כ בהמת כהן אוכלת בתרומה ושביתת בהמתו, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, ע"כ במשפט לברר אם שייך לזה או לזה צריך ליתרון חכמה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ה [ובדומה פרשת חיי שרה, שנת תרע"ד, פרשת בשלח, שנת תרע"ד, פרשת דברים, שנת תרע"ז, ופרשת עקב, שנת תרע"ה])

[ראה גם שם משמואל שהובא לעיל טו ע"ב]


הן מודעת זאת שהאדם יש לו איזה רגש של קשר נעלם לקניניו וחפציו, וכמו שגם לדינא אמרו בב"מ (דף לח, א): אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ולענין תחומין אמרו בביצה: "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים", כי רשות הבעלים שורה עליהם, ואמרו "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" [ב"ב טו ע"ב], ולהפך כתיב (משלי כג, ו): "אל תלחם את לחם רע עין", כי רוח הבעלים שורה על קניניו, והוא כעין כח הפועל. ואם שנעלם ממנו תוכנו ומהותו בכ"ז הננו רואים כי כך הוא. והכח הנעלם הזה פועל גם על הבעלים לקשר אותו בקשר אהבה לחפציו וקניניו, וכל דבר שבא להתיר את הקשר הזה ולהפריד את הבעלים מקניניו מסבב לו דאבון לב ומפח נפש, וע"ד שאמרו בברכות (דף ה, א): אדם מוכר חפץ לחברו, מוכר עצב ולוקח שמח, כי המוכר מרגיש שיש לו להפריד את הקשר שיש בינו לקניינו.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער ד, פרק י [הובא בקרני אורה, עמ' מה])

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל
32

...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דגר שנתגייר אין כלי תשמיש שלו צריכין טבילה, ונדמה לה לנתעברה ואח"כ נטרפה, שהטריפות חלה על העובר באמצעות האם, כן פקעה הטומאה מן הכלים, וחלה עליהם קדושת ישראל באמצעות טבילתו של הגר, עכ"ד. וע"כ רכוש שהיה בידם ורשותם של ישראל בשעת יציאתם ממצרים, ואפילו השואל כלי מחבירו הוא כרגלי השואל אם השאילו מערב יו"ט, כמו שפקעו רשותם וכח טומאת המצרים מישראל, כן היה ברכוש שהיה בידם מביזת מצרים, ע"כ לזה איננו זקוק לכח האזוב. אבל הביזה שבאה לידם לאחר מכאן צריכה טהרה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, סוכות יום א, שנת תרע"ז)


לז ע"ב

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי דוסא ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה

בררנו בפנים [עמ' כ] כי יפוי כח משנתו של רבינו הקדוש על שאר ערכי המשנה הוא היותה חתומה בהסכמת בית ועדו הגדול והכרעתם, ולכן גם אשר סתמו ע"פ דעת יחיד נחשבה כדעת רבים. ובכן יש שאמרו בשם ר' יוחנן כי הלכה בכל מקום כסתם משנה... אבל יש שלא נקטו כלל זה, לאשר גם בבית ועד הלזה עוד לא התקבצו כל חכמי התורה שבימיו, ועדיין היתה אז תורה גם מבחוץ, מחכמי הדור שלא היו באותו מנין, ולפעמים רבים היו החולקים על דעת אותו יחיד שהכריעו רבי וסייעתו כמותו... ובזה נעמוד על אשר סבר רבה בר בר חנה שר' יוחנן לא נקט כללא שהלכה כסתם משנה בכל מקום. ראה יומא יב ע"א שאמר רבב"ח בשם ר' יוחנן הלכה כר' יוסי ולא כסתם משנה.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, טו, עמ' סה-סו)

ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב

רב... והוא רבי אבא המוזכר בזוהר... והוא היה גדול החברים אצל ר' שמעון ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת... ואשכחן נמי בגמרא פעמים רבות דרב כהנא ורב אסי מקשו ליה ושתיק רב, והשתא מבעי לן לאודועי דבכולהו דוכתי טעמא רבא ומסתבר הוה ליה לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותייהו, ואע"ג דשתיק להו בקהל עם משום "כבשים ללבושך" [משלי כז, כו; חגיגה יג ע"א], דהדר פריק להו בלחישה... ובפרק משילין גבי בהמה של שני שותפים, חמירא ליה לרב יניקת תחומין מהדדי שלא לערב קדש בחול כנודע תחום שבת.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)


לח ע"א

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח... א"ל רבי אבא לרב אשי... דכתיב (דברים ח, ט) 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי אבניה אלא בוניה" - עי' ברכות כד: וסנהדרין צח. ותמורה כט. ביצה לח חולין נז. [מאמרים של ר' אבא שמבטאים את חיבתו לא"י ולתורתה].

(גליון רבי צבי יהודה, תענית ד ע"א)

תתאמצו ותתרגלו להתפלל לה' יתברך בכל עת ובכל שעה על כל דבר ועל כל ענין, על כל פעולה ועל כל מאורע. וכן ליתן שבח והודיה לה' יתברך על כל טובה וחסד שמגיע לו בכל עת ובכל פעם. ומדות אלו מצינו ברז"ל בגמרא ובראשונים ז"ל, עי' ברכות דף ס, הנכנס לכרך אומר יהי רצון וכו' שתכניסני לכרך הזה לשלום... ובמסכת ביצה לח כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' י אות ג)


לח ע"ב

משה שפיר קאמרת

נשמתו של משה רבינו ע"ה היא נשמת אדם הראשון הכולל כל הנשמות, ונתפשטה בשת שהיה בדמותו ובצלמו תחת הבל, ומשת למשה כנודע. וישראל הם ס' רבוא נשמות כמנין ס' רבוא אותיות התורה, נמצא משה רבינו ע"ה הוא הכלל וכל ישראל פרטיו... וזה הענין בזוהר, משה רבינו ע"ה מתפשט בכל דור ודור, כי תמיד מסתעפים ומתנוצצים ששים רבוא מששים רבוא. וזה ענין שנקרא "משה רבינו", ולמה לא נקרא "רבינו משה" כמו שאנו קורים לאיש המעלה ומקדימים הרבנות לשמו... כי משה אפילו לאחר פטירתו מתפשט בכל דור ודור. וזהו פירוש מה שמצינו לפעמים בגמרא משה שפיר קאמרת, כלומר הניצוץ של משה מתנוצץ מאוד בקרבך, על כן שפיר קאמרת.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אות צב)

ואולי שירמוז באומרו "תצוה" על דרך אומרם ז"ל (תיקוני זוהר תיקון סט) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה, כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו "ואתה תצוה", על דרך אומרו (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך" שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה.

(אור החיים, שמות כז, כ)

כבר פירשו במה שאמרו משה שפיר קאמרת, כי תלמידי חכמים בכלל נקראים משה, והוא כי כבר פירשו במה שאמרו יעקב לא מת [תענית ה ע"ב], משה לא מת [זוהר ח"א לז ע"א], והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה, רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור, וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם, נפשו קשורה בנפשם, כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה, שהיא ממרום קדשו, אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה, הוא למשה לבד, כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלקים, ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם, וזהו מאמר חז"ל [נדרים לח ע"א]: מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו, והוא נהג טובת עין להנחיל לישראל, ולכך נקראת תורת משה, ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה, ולא עלתה נשמתו למעלה, רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים. וזהו "ולא ידע איש את קבורתו" [דברים לד, ו], כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור, ולכן כל תלמיד חכם נקרא משה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

ועיקר כוונתם מה שאמר משה "וכי חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה בכל יום" וכו' [שבת פט ע"א] ר"ל כיון שהתורה היא שעשועיו ית', בכל יום מתחדשת בחידושים אחרים מה שלא נתגלה ביום שקדמו, א"כ א"א שתהיה נתינת התורה בשלמותה לי לבדי, רק לצדיקים ות"ח שבכל דור. והשיב לו הוא ית' שכוונתו במ"ש "לך אצל בן עמרם" [שבת שם] באמת כן היה, שכל ת"ח וצדיקים שבדור נקראים על שמו, כמ"ש בש"ס בכמה מקומות משה שפיר קא אמרת וכו', וכידוע שנשמתו מתלבש בכל דור בת"ח שבדור, וחידושים שהם מחדשים כאילו הוא עצמו חידשם ועסק בהם, ולכן נקראת התורה על שמו. והוא מצד מעלת מדרגת משה יותר מכל ת"ח וצדיקים שבעולם, מצד שזכה למדת ענוה יותר מכולם כמ"ש (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד" וכו'. והתורה נמשלה למים, לומר לך מה מים יורדים מגבוה לנמוך אף ד"ת אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה וכו' (תענית ז ע"א). ולכן נשמתו הולכת ומתלבשת בכל דור בת"ח וצדיקים שבהם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), שבת פט ע"א)

ומשה רבינו ע"ה, שהוא בסוד הדעת כידוע, דעל כן נקרא דור המדבר "דור דעה", כמו שאמרו (מדרש רבה חוקת) על פסוק "ודרדע", כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת, והוא הפנימיות דנפש... משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות דישראל, היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה, והוא הדעת שבנפשות כל ישראל שבכל הדורות. ועל כן איתא בגמרא משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה, בתמיה, איה הדעת שלך? ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשי אלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה, ובהם שורש ממשה, וכמו שאמר האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת, דגדול הדור נקרא כן, שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שקלים (אחרי פ' משפטים), אות א, דף נה ע"ב-ע"ד)

איתא בזוה"ק [משפטים קכ ע"א] על פסוק "מה שהיה הוא שיהיה" [קהלת א, ט] דזה קאי על משה רבינו, כי ר"ת מה שהיה הוא וגו' הוא משה. וכן הוא בתיקונים [תיקוני זוהר, תיקון סט]. דהנה משה רבינו ע"ה הוא דגל התורה. בשעה שקבל משה רבינו התורה מסיני, היתה בקבלה הזאת קבלת אחריות שקיבל עליו על מהימנותא דיליה שיראה להתאמץ בדבר שישראל יקיימו התורה לעולם. לא מיבעיא בימיו, ראֹה ראינו מה שעשה עם ישראל, אף גם אחר מותו קיבל עליו לבוא בגלגולים לצדיקי הדור ולכל אדם הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, וכמבואר בס' הגלגולים על משה. [וזה שאמרו בגמ' משה שפיר קאמרת].

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת וזאת הברכה)

...במה שאמרו חז"ל (גיטין ס ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל כי אם בשביל דברים שבע"פ שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית ועם ישראל" (שמות לד, כז)... שאם היה תורה שבע"פ כתוב, לא היה אגודת הצבור ניכרת, כי מה שמצריך שיהיה צורך בבתי דינין ומרכז של סנהדרין הוא רק מפני שלא הכל נאמר בכתב, ואם היו כתובים היה כל אחד מוצא כל ספקותיו לפי דעתו בגוף התורה לבד, מה שהיה יוצר מזה מכשול במעשה, כי לא כל אדם יכול לברר ההבנה למעשה, אפילו אם הכל נכתב. עוד היה כח המאחד בטל... ובאשר הברית לא יתכן כי אם על הכלל כולו, ומכל שכן לפי מה שביאר בעקידה (עקדת יצחק, שער צט) ענין הברית, כי הבחירה אע"פ שישנה בחק היחיד, נמנעת היא בחק הציבור. ע"כ לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל כי אם בשביל דברים שבע"פ שמאחדים כלל ישראל ע"י הצטרפותם לת"ח, וזהו "כרתי אתך ברית ועם ישראל" עַמך, היינו משה רבינו ע"ה ות"ח שבכל דור, שכל אחד ואחד מכוחו, כדברי חז"ל בלשונם "משה שפיר קא אמרת". וזה הברית לא יתכן כי אם בשביל דברים שבע"פ.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב עמ' 175 = הגדה של פסח, עם פירושי הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, עמ' רא)

ישנן נשמות כאלה של צדיקים עליונים, שנסירתם לא נגמרה, והם אינם מוכשרים כי אם להסתכלות עיונית, ולהשכלה גבוהה ונישאה מכל ערכי ההויה המוגבלת כולה, ומצד חפצם לזכות את הרבים הולכים הם וננסרים... ומתחברים בנועם ד' באספקלריא המאירה, המדרכת את העולם המעשי כולו, כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים. משה שפיר קאמרת.

(ראי"ה קוק, ערפילי טוהר, עמ' ק-קא, ד"ה הנשמה)

בגמרא, תלמידי חכמים לפעמים נקראים 'משה', "משה שפיר קאמרת". כל תלמיד חכם מופיע בו המשך גילוי תורה ולימודה, ויש בו משהו מנשמת משה רבינו ע"ה. ברמב"ם [פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק] במיוחד מתברר שהשוואת כל נבואה לנבואת משה רבינו היא בגדר של כפירה בתורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 88-89)

כל תלמיד חכם הוא חתיכה של משה רבינו, צינור מיוחד של מציאות התורה בתוכֵנו. ואין זו מליצה שכל תלמיד חכם הוא מנשמת משה רבינו, וגם נקרא משה: 'משה שפיר קאמרת'. מכל חלקי גדלותו של תלמיד חכם מופיעה דרגת משה רבינו. הלב, המח, האישיות של תלמיד חכם, הם הופעה וגילוי של תורה, של סיני, של נשמת משה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, ישראל ואומות העולם סע' 5, עטורי כהנים, גליון 108, שבט תשנ"ד)

בגמרא מופיעה הרבה פעמים המליצה "משה שפיר קאמרת" - אנחנו כולנו שזוכים באיזו מידה להתגדל בתורה, זוכים אנו בזה להאחז בכנף של שפע חיים, המגיע לנו ממעמד הר סיני, ממשה רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת שופטים עמ' 272)

על דברי הנצי"ב (קדמת העמק, ב, עמ' 13, שאילתות דרב אחאי גאון) שכתב: "...עוד יש להבין מאמרם ז"ל... ויתן אל משה ככלתו, א"ר לוי ארשב"ל מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין, כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. ולכאורה אינו מובן מאי שיאטא דת"ח לכאן, הא ויתן אל משה כתיב והכי מיבעי למימר מלמד שקשטו למשה בכ"ד ספרים...", העיר רבינו: "וכל ת"ח אמתי הוא המשך של משה, ואמר רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת, שבת קא: ופירש"י רבנו בדורו כמשה בדורו, ובסוכה לט: פירש"י גדול הדור, ובחולין צג. פירש"י תלמיד חכם, ויתכן שהוא ערך מיוחד לת"ח שהוא קבוע בעסק תורה".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 88-89, הערה 86)


לט ע"ב

רש"י - מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו

פעם אחת למד הסוגיא דשילהי ביצה פירוש רש"י ז"ל, שכל אחד ממלא - שהמים "שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו"... וסיפר מעשה שהיה אצל הרבי מנעשכיז ז"ל, פעם אחת אצל הסעודה הביאו לו צנצנת יין, ונתן גם כן לאחרים גם מאותו הכלי, והיה יינו טוב מאוד, שאין בנמצא כמוהו, והיה לפלא מאוד, והיין שנתנו לאחרים גם כן מאותו הכלי היה גרוע, שלא היו דומין ליינו כרחוק מזרח ממערב. ועיין בבבא בתרא (צו ע"ב) חמרא אכתפיה דמאריה שאור וכו'.

(רמתים צופים, מפי ר' שמחה בונם מפשיסחא, אות כב [דף סו ע"ב במהד' תרס"ח])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US