לקט באורי אגדות ממסכת ביצה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ד ע"ב

שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה [חשיב כיום אריכתא]

ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי, וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש, כי החמה לא שקעה ביום א', וזהו ועניתם בט' לחדש. אמנם למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב, וזהו בעשירי לחדש. וכן הענין כי ט' סוף הנפרדים, ובצירוף עם א' נעשה יו"ד שהוא תחלת אחדים בעשירי, וכן יום כפור בצירוף ראש השנה נעשה יו"ד, ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה, לא נכחד יום אחד, והיינו למהלך החמה, כי אומות העולם מונים חמה [סוכה כט.] ובמהלך החמה היה רק שס"ד, ולכך השטן בגימטריא שס"ד, אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר, כי נחלק יום ראש השנה לשנים, ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי, והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים, ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי, אין לשטן רשות וחלק בו, ולכך הוא יום הכפור יום אחד [מבאר על פי המדרש שאדם הראשון נברא בערב שבת והשמש לא שקעה ביום ששי אלא בסוף השבת, ואם כן יו הכפורים היה ביום התשיעי לשמש אמנם היה זה היום העשירי ללבנה. והאומות מונות לחמה ולכן מה שנסר לשטן הוא כל השנה ההיא הראשונה אמנם לא היה בה אלא שס"ד ימים ואילו היום הנוסף הוא יום הכיפורים לא נכנס לשליטתו. ולכן שני הימים הראשונים חשובים כיום אריכתא כי כך אכן היה בעת הבריאה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

טו ע"ב

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים...

לא תעשו עול במשפט - ... עוד ירצה באומרו במשפט בה"א הידיעה, על דרך אומרם ז"ל (ביצה טז.) כי בראש השנה קוצב הקדוש ברוך הוא לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק, ולזה אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב, הנה הוא יוצא עול במשפט עליון, שזה יצא זכאי במשפט עליון בסך קצוב, וכשמחסרו אם כן נעשה העול במשפט, שלא נטל זה מה שחייב בבית דין של מעלה, וכן להיפך. [מביא כי דיין שאינו שופט דין לאמיתו, כביכול פוגע בפסק הדין שקצב הקב"ה לאותו אדם בראש השנה.]

(אור החיים, ויקרא יט, טו)

טז ע"א

...אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום

פירש רש"י: לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת.
והיינו מטעם שעל צרכי שבת לא חלה הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם". לכן היה הלל בטוח שתזדמן לו בהמה נאה לשבת, ללא שיטרח בעבורה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד' עמ' קמ)

כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת, שנתן להם בצנעא. שנאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". אי הכי, לא לענשו נכרים עלה?! שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו. ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו. שנאמר "שבת וינפש" כיון ששבת, ווי אבדה נפש.

וקשה: למה לא יבואו (הגויים) בטענה גם כן, ויאמרו: אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה?!
ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז"ל ואמרו (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. פירוש: כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר. כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו.
עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה.
ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות, וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם (שם) מתנה טובה בבית גנזי.

(אור החיים, שמות לא, טז)

כי אילו גילה היה מחזי כנוטל שכר עדות, ולכך היה בהצנע מהם והבן.
אבל עיקר הטעם שהצניע מהם שכר שבת הוא לטובת ישראל, כי יש להבין למה החזיר הקב"ה התורה לכל עם ומאנו לקבל, למה הלא דרכיה דרכי נועם, והרוב אומות בדתיהם יש להם מצוות ועבודות קשות מן תורתינו, כנודע בכל ספרים, מדותיהם השונות וקשות שיש להם, וביחוד לבניהם עבודות הקשות, ומהיותר שהיו מקריבים בניהם על אש ושוחטין אותן, ואיש כי ימות, אשתו ומשרתיו כולם ימותו ג"כ, וכהנה יותר מעבודות הקשות אשר היו לעמים אז, ולמה זה מאסו בתורת ה' החמודה, והכתוב צווח [דברים ל' י"ד] כי קרוב הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, אבל ידוע להם כי מתנאי התורה ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן לתורה [ויקרא י"ח כה], כי עיקר קיום תורה תלוי בארץ ישראל, ואף אבות הקדושים לא שמרו התורה רק בארץ ישראל, ואומות העולם הם רבים הם מאסו בארץ חמדה שהיא קטנה מהכיל, קטנת הכמות, ולכך מאנו לקבל תורה, כי חשבו כי לא ישא ארץ לשבת אותם:
אמנם אמרו חז"ל [שבת קיח ע"א] כל המשמר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, ופירשו, כי מקום דאין בעצם ראוי להחזיק ק' קני מחזיק כ' כרכים, וזהו נחלה בלי מצרים, ואמרו לכך נקראת נחלת יעקב, כי ביעקב קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחת ראשו, והיינו כי תוכן ארץ ישראל מעט כמות, ומתפשט מאוד מאוד לאין תכלית, ולכך היה נצרר תחת ראש יעקב, ולכך נחלה בלי מצרים קרויה נחלת יעקב, כי היא קפולה ומקופלת ובעת הצורך מתפשטת מקיפולה אילך ואילך והבן. וא"כ אילו ידעו העמים סגולה זו, לא היו ממאסים בארץ ישראל לרוב קטנות, כי כזאת וכזאת תוכל לסבול, ולפי רוב אנשים מתברכת ומתפשטת, והיו מקבלים התורה, ולכך ה' אשר בחר בנו ולתת לנו תורתו, והחזיר על אומה ולשון לסתום פי מקטרגים, בכוונה לא הודיעם משכר שבת שהיא נחלה בלי מצרים, כי אילו ידעו - קיבלו התורה. [השבת הנשמרת ע"י ישראל היא עדות לבריאת העולם, ואם היה מגלה את השכר היה נראה כנוטל שכר עדות. אך הטעם העיקרי לכך שלא גילה הקב"ה לגויים את השכר על שמירת השבת הוא, שכל המשמר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים [שבת קיח ע"א]. דהיינו נחלת ארץ ישראל מבלי שתוגבל. דהיינו ארץ ישראל ארץ צבי, שהיא בעצם קטנה, אך על פי נס מחזיקה מרובה [כתוכות קיב ע"א]. ואילו ידעו העמים סגולה זו, לא היו מואסים בארץ ישראל בגלל קטנותה, והיו מקבלים את התורה. כי ידעו שעיקר קיום תורה תלוי בארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן לתורה [ויקרא י"ח כה].]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

כד ע"ב

אמר רב: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת...

מלבד הכוונה הפשוטה, שלא יפסיד מה שנתחדש בביהמ"ד, נכלל בזה ג"כ שכשהוא מחוץ לביהמ"ד אפילו עוסק הוא בתורה, הוא במצב של 'לבדו', ונתון הוא בסכנה גדולה, ולכן, אל ימנע עצמו מביהמ"ד אפילו שעה אחת, כי שם זכות הרבים עומדת לכולם.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת במדבר מאמר עא' עמ' שיב')

כי מי שיושב בביתו ועוסק בתורה אינו זוכה למה שניתן לכלל בבית המדרש. מעלה גדולה למי שכולל עצמו עם הכלל.

(שיחות מוסר, תשל"א כי תשא מאמר נד' עמ' רלב')

כה ע"ב

שלשה עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות

ישראל באומות - כי יעמדו לו בנסיונות.

(רמב"ן דברים ז, ח)

מבאר שקבלו ישראל טבע העזות והקשיות עורף, מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו, כמו שנאמר אחלם ביעקב ואפיצם בישראל.

(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ז)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין

כי אתם המעט מכל העמים - נהפוך הוא מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעטים המוכשרים לעבוד את ה' בתמימות, יותר משאלו נבחרה אומה אחרת להקב"ה וכדאי' בביצה דכ"ה ב' תנא משמיה דר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. ואלולא מאור של תורה ועמלה היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה' משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעיניים וזה היה עיקר ע"ז אז כמש"כ בפ' שופטים י"ח ט' ובכ"מ. ובביאורי על שה"ש הראינו לדעת כ"ז בפסוק שחורה אני ונאוה [מביא כי עם ישראל מטבעו פחות תמים ונוטה ללכת אחר מראה עיניו, ורק בזכות מאור התורה זוכין ללכת בתום אחר ה'].

(העמק דבר, דברים ז, ז)

לח ע"ב

אמר ליה רב ספרא: משה, שפיר קאמרת!...

כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה. ולכן רבותינו ז"ל היו קוראים זה לזה 'משה', כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה.

(אור החיים, שמות כז, כ)

כי תלמידי חכמים בכלל נקראים משה, והוא כי כבר פירשו במה שאמרו [תענית ה ע"ב] יעקב לא מת [זוהר א' לז.], משה לא מת, והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה, רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור, וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם, נפשו קשורה בנפשם, כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה, שהיא ממרום קדשו, אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה, הוא למשה לבד, כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלהים, ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם, וזהו מאמר חז"ל [נדרים לח.] מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו, והוא נהג טובת עין להנחיל לישראל, ולכך נקראת תורת משה, ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה, ולא עלתה נשמתו למעלה, רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים, וזהו [דברים לד, ו] ולא ידע איש את קבורתו, כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור, ולכן כל תלמיד חכם נקרא משה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275