לקט באורי אגדות ממסכת קידושין

בעריכת המכון לחקר האגדה

כ ע"א

דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר

השנית, כי השונה בחטאו, תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהתר, ובזה כבדה מאד חטאתו. [מציין זאת כסיבה לצורך להזדרז בעשיית תשובה.]

(שערי תשובה, שער א, אות ה)

מדוע לא אמר רב הונא מתחילה 'נעשית לו כהיתר'? - כדי השומע, כשישמע את הדברים, ישאל בתמיהה - הותרה לו ס"ד? ואז יקשיב וישמע היטב את התשובה, וייכנסו הדברים בלבו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז' עמ' תיג)

כא ע"ב

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע

וידעת אומרם, "לא דברה תורה אלא כנגד היצר". ועם זה יש בכלל זאת ה'מצוה' מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו. והוא, שאף על פי ש'גבר יצרו עליו' ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר - והוא אמרו, "אל תוך ביתך", ואין מותר לו ש'יחלצנה במלחמה' - כמו שבארו שם, שאים מותר לבעלה פנם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה; ואין מונעים אותה מההתאבל ומן הבכי, ולא מההמנע מן הרחיצה - כמו שכתוב, "ובכתה את אביה ואת אמה וגו'", כי לבעלי האבל מנוחה בבכים ועורר אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כשם שלבעלי השמחה - מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושמה רשות בידה מכל זה, עד שתלאה מן הבכי ומן האבל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)

כיצד ניתן להסביר שהתורה מדברת כנגד יצר הרע, והלוא יש להתרחק ממנו ביותר?!
אלא יש לומר: בשעת המלחמה, מלחמת מצווה, לא פועל יצר הרע על האדם, "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ולא מתוך יצר הרע עושה האדם מה שעושה. ישנה נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה. ואותה אשת יפת תואר - ייתכן שהיא מאותן נשמות טהורות אשר בחטא אדם הראשון נשבו ביד הס"א (הוא יצר הרע), וע"י ההתקרבות אליה מצילים אותה מטומאתה, ומקרבים אותה אל כנפי השכינה.

(אור החיים, דברים פרק כא פסוק יא)

כנגד יצר הרע הכתוב מדבר. כי גם הם כוונו לגלות את הסוד בכל אלו המלחמות כמו שיבא, ודברה תורה בענין זה שיספיק להיות בנין אב לכל הענינים. וזה כי לפי שלקיחת אשה מבנות עמי הארץ הוא דבר שנאוי בעיני השם, כמו שאמרו בעל בת אל נכר. ועוד אמרו וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום אלא זו אהובה בנשואיה וזו שנואה בנשואיה (קידושין ס"ח) ולזה לא התירה הכתוב רק לרצות את היצר הרע, כי ידוע לפניו יתעלה שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור. אמנם סדר לו אופן לקיחתה, בענין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי, או אם יקחנה יהיה בהסכמת השכל והדת כאחת, הגיורות הצדקניות שבישראל. [אומר שמכאן יש ללמוד לכל מקום שבו היצר מפתה, שיש לבא עליו בתחבולות. לרצותו תחלה, כדי שלא יעבור על אסור חמור יותר, ויעשה זאת בדרך שבה יכבש היצר לפניו מעט מעט.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)

"יפת תואר" - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות

אם ימנעוהו לגמרי - לא יוכל לעמוד בנסיון. לכן התירה התורה 'בשר תמותות'. והרי נפרצה הגדר בכך?! לכן הציבה התורה כמה וכמה תנאים להיתר יפת תואר, כדי שיישאר גדור אחר כך, והיינו, שאעפ"י שכדי שיוכל לעמוד בנסיון פרצה התורה פירצה בגדרו, מכל מקום גדרה התורה גדר סביב פירצה זו, כדי שיישאר גדור אף לאחר הפירצה, והגדר הזו תועיל להיות שמור.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בלק מאמר פד' עמ' שסג)

כט ע"ב

אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך

בן שבע עשרה - טעם שהוצרך לספור שני יוסף... עוד ירצה על דרך אומרם בגמרא (קידושין כט:) האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו', הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה, כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך. [מביא כי בגיל שבע עשרה מתגבר היצר הרע על האדם.]

(אור החיים, בראשית לז, ב)

ל ע"ב

אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. שנא' "רגזו ואל תחטאו". אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה. שנאמר "אמרו בלבבכם". אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע. שנאמר "על משכבכם". אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה. שנאמר "ודומו סלה"

יום המיתה - יזכיר לו יום מיתה (שלו, של יצר הרע) שיהרג, בזה יחליש כחו ולא יסית.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו

באומרו: מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ומן הנראה שזו היא המדרגה היותר גדולה שיוכל האדם להשיג. ואם כן אין ספק שטבע האדם איננו נוטה אליה, אבל חולק ומנגד אליה מאד, וזה מוכרח ראשונה מן הפסוקים, ושינה מדברי סופרים, ושלישית מהנראה לעין, שזה אמר הכתוב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואמר דוד: כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. ואמרו רז"ל עלובה עיסה שהנחתום שלה מעיד עליה שהיא רעה שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואמר עוד יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנא': רק רע כל היום, ומבקש המיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואמר עוד ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעימה ושעבוד מלכיות, אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם. הנה מפורש בכאן שגם אותם שחפצם ורצונם לכבד את בוראם, יצר הרע מעכב עליהם. הרי נתבאר מהפסוקים ומדברי חז"ל שאין טבע האדם מוכן לעלות לזאת המדרגה העליונה, אבל חולק עליה הרבה...
ההגעה לאהבת השי"ת ויראתו האמתית דבר קל מצד ודבר קשה מצד. ואזכיר ראשונה הקלות והקושי בכל דבר באיזה צד הוא. ואומר, כי הקלות בכל דבר הוא להגיע לאיזה דבר מה שיש לו נטיה אליו בטבע, והקושי הוא הפך זה, כלומר להגיע איזה דבר למה שאין לו עליו נטיה בטבע.
...וכבר כתבתי שהקלות באיזה דבר שהוא שיגיע הדבר למה שיש לו אליו נטיה בטבע, ובבחינה זו אמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', כלומר, שאינו שואל דבר יכבד עליך ושהוא חוץ מטבעך אבל יש לך נטיה בטבע אליו ותתענג בהגעתו, אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים לזאת המעלה הוא מפני שהגעתו דבר קשה מצד אחד מאד, והוא מפני התנגדות הכח האחד הנטוע באדם שהוא פונה לצד המטה, ויש לו שם נטיה טבעית הפך הכח השכלי והוא הדמיון אשר באדם. כי זה הכח, פונה לעולם אל התאוות אשר ישתתף האדם בהם עם הבהמה, והחושים כלם נשמעים יותר לזה הכח, מאשר נשמעים לשכלו, וזה לשלש סבות. אחד, מצד הדמיון אשר ביניהם, והוא שהדמיון והחושים כלם כחות גשמיות, והשכל עצם בלתי גשמי, וכל הדברים נמשכים יותר אחר דומיהם. והסבה השנית, שהדברים המדומים אשר תחת ממשלת הדמיון מוחשים נגלים, והדברים המושכלים נסתרים ונעלמים. והסבה השלישית, מפני קדימת ממשלתו בומן. והוא כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו. ומפני זה אמרו רז"ל: י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר: לפתח חטאת רובץ. וקורה אם כן לחושים כמו שיקרה לאנשים סכלים מנהיג אותם זמן רב מלך סכל, אשר מצד שהורגלה עליהם הנהגתו, שבה עליהם לטבע, ולא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם. [הר"ן שואל שמשמע ממדרש זה שהיצר הוא חלק מהטבע שלנו, כך הוטבע בנו יצר הרע, ואם כן איך יתכן שאומר ה' בתורתו שהוא חפץ מאיתנו להיות יראי ה' וזהו דבר קל? הר"ן מבאר שיש שתי נטיות טבעיות לאדם. האחת טבע רוחני לדבקות בה' וליראתו והאחת משיכה טבעית של גופו וחומרו כלפי מטה, ולכן היראה היא דבר קל כי יש לכך מוכנות אמנם היא דבר קשה כי יש להתגבר על המשיכה החומרית.]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

אמרו (קידושין ל:) יצרו של אדם מתגבר בכל יום, ואמרו יצרו של אדם מתחדש בכל יום, יש להבין מה ענין של התגברות או התחדשות. אבל הוא הענין, כי החטאים נחלקים לשני חלקים, אחד מה שאדם חוטא שאין בו מטבע התאוה וחימוד גוף כלל, כי המניח תפילין ואינו מניחם כדבעי ובכונה ובשמחה לרצון קונו, ומה חימוד יש בזה אם מניחן כראוי או לא, וכהנה מצות רבות דאינם עושים כדקא יאות, והרבה עבירות כמו לשון הרע מה יתרון לבעל הלשון, ומה נחת יש בו ומה תועלת לגוף וחימוד יש בו, עושה רעה לחבירו ומה תועלת יש בו, מתפלל ודעתו לדברים בטילים מה תועלת יש בו, לובש בגדים שעטנז. אוי לאותו עון, בעו"ה בכמה גלילות אינם נזהרים בזה, מוסרים הבגדים לחייט גוי לעשותן ויד ליד לא תנקה מעון כלאים ושעטנז, גם יש צייגין שאין מדקדקים האומנים כ"כ בעשותן, כאשר ידוע כי הקצה הוא שעטנז ובזה מעורב הרבה חוטין משעטנז מפשתן, רק כל זמן שהצבע חדש עליו אינו ניכר כלל, וכאשר יתיישן בקל יהיה ניכר בתוך בגד חוט של פשתן בתוך הצמר כאשר הראיתי לרבים, וזה עון פלילי למאוד כי הוא חק מה', וכל דבר חק הוא ענין גדול למאוד כי הוא הנסתרות לה', וע"ז ממש נכרת ברית ה' עם ישראל...
אמנם חלק השני הוא דבר תלוי בחימוד ותאוה, אשר נפש אדם נוטה לנפש בהמי וחומרי, מתאוה לכל ענין לרוב אוכל ומשגל נשים, וכהנה דברי החמדה והתאוה אשר נודע לכל ואין צריך לספרם, ובאמת אין צריך לזה פעולת יצר הרע כלל, כי נפש חומרי עושה מעצמו, רק הלא נודע כי טבע בן אדם במה שמורגל בו תמיד יקוץ בעינו וימאס בו, אם יאכל כל יום מעדנים טובים למאוד לבסוף יקיץ בעינו, אם ישמע קול שיר ערב תמיד לבסוף יקיץ בעינו, ואם ילך בגן חשוב לבסוף יהיה עליו כמשא, כי כך הטבע במה שאדם מורגל בו לא יערב לו כ"כ, וא"כ השאלה אם יש לאדם אשה יפת תואר מאוד, הואיל ורגיל בה לא תהיה כ"כ חביבה עליו עד שכמעט קץ בה, ואם תהיה לו זונה באיסור ערוה מדי יום ביומו יוסיף תאוה, עד שיהיה קשה לו לפרוש הימנה וקשור בה ר"ל ככלב, וכן במאכל היתר יקוץ, ומאכל איסור בכל יום יוסיף עליו חימוד, אך זהו מ"ש יצרו מתחדש עליו בכל יום, כי הוא עושה לו כאילו היום נתחדש לו, וכאילו מעולם לא טעם זה האכילה ובעילות איסור, והוא בעינו דבר חדש ולכך יערב ויבושם לו. וזה יצרו מתחדש לו כאילו הוא דבר חדש, ולכך דרשו מקרא [בראשית ו, ה] וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וכל מקום רק מיעוטא, וכן כאן אינו פועל כלל, כי הוא זולת יצר הרע מפאת חמדת החימוד כמ"ש, רק פעולתו כל היום מוסיף לו חימוד חדש וכמ"ש, וזהו רק רע כל היום. זו היא פעולתו, לא יותר. [מה ההבדל בין היצר המתגבר בכל יום לבין המתחדש בכל יום? המתגבר בכל יום הוא היצר שאין בו מטבע התאוה וחימוד גוף כלל, אלא שעושה כן מחוסר תשומת לב, והמתחדש בכל יום הוא הקשור לחומר ולתאוות, השואף דווקא לאסור.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע

וכבר ידעת שאסור לנו להנות בערוה על אי זה צד שיהיה, ואפילו בראית העין - והוא שיכוון להנות, כמו שבארנו ב"הלכות איסורי ביאה". ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקשי כלל; ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה, ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת ויסתכל בדבר אחר, עד שיסור הקשי. אמרו החכמים ז"ל במוסריהם המשלימים החסידים, "אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא - נימוח, ואם אבן הוא - מתפוצץ - 'הלא כה דברי כאש - נאום יי - כפטיש יפוצץ סלע'" - הוא אומר לבנו דרך מוסר, כשתתקשה ותכאב, לך לבית המדרש ותקרא, ועיין ושאל וישאלוך, יסור ממך הכאב ההוא, בלי ספק. ותמה מאמרו, 'מנוול זה' - כי זה באמת ניוול גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד, כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים - כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר, זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר, חוש המישוש, המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים, הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם - תמצא זה ב"ספר המדות" אשר לו וב"ספר ההגדה והסיפור". ולפי זאת המידה החשובה, אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה, הזהירו החכמים ז"ל מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה. וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמה, כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב, אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה, למה שבו מן הפחיתות והעזות, ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם, [מבאר שהיצר האמור כאן הוא בעיקר יצר עריות וענייני התשמיש והוא הגורם לקישוי וכו' והתורה וההגייה בה היא התשובה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מט)

...וקודם אקדים דברי רבותינו ז"ל אנשי אמת שונים בש"ע נהורים (עי' קב הישר פרק צ), אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות; האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו, והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון, והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק. ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר, יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס"מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז"ל (קידושין ל:) אם פגע בך וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ. [מבאר את המדרש על דרך הסוד, מעניין העלאת ניצוצות הקדושה מידי הס"מ.]

(אור החיים, ויקרא ז, לז)

סכנה גדולה אורבת לו לאדם כשהוא לבדו. שאז מנסה השטן, הוא יצר הרע, לפגוע בו. ונראה שאף מאמר זה, 'אם פגע בך מנוול זה', מדבר במצב שהאדם לבדו, ואז- משכהו לבית המדרש, למקום הרבים, שזכות הרבים תגן עליו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת במדבר מאמר עא' עמ' שיב')

תנו רבנן שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני

מוכיח מכאן שאי אפשר לומר על איברי המשגל שהם מגונים ושליליים ומכוערים ומכוערים כפי שכתב הרמב"ם ב"מורה" על פי אריסטו, שכן ה' הוא השותף ממש ביצירת האדם כביכול הוא חלק מהזיווג אלא ודאי הזיווג הוא עניין של קדושה. וכמו שבידים אפשר לקיים מצווה כמו כתיבת ספר תורה ואפשר לעשות עבירה כך באיברי המשגל אפשר לפעול בקדושה ואפשר בתאווה יצרית.
ועניין השותפות שמן האב והאם נמשכים סדרי הגוף והשם יתברך זורק בו את הנשמה כנאמר ויפח באפיו נשמת חיים.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק שני)

שואל, דירה, מאן דכר שמיה, ומהיכן למדו לומר כאילו דרתי ביניכם? ודאי למדו זה ממה שמצינו, שבכל ה' דברות אחרונות, לא נזכר השם, לפי שמדברים בדברים שבין אדם לחבירו, וא"כ למה הזכיר ה' אלהיך אצל כיבוד אב ואם, אלא שעשה הקב"ה דירה לשמו הגדול ית' אצל אב ואם, לומר שהמכבד אב ואם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני. ומשום כך שכרו, אריכות ימים, כי הדבקות בה', מקור חיים נותן חיים ארוכים אל האדם, ואם הוא מכבד אב ואם, בעבור שמהם נוצר החומר, אם כן גם הנשמה חלק אלוה ממעל, תתן כבוד לאביה שבשמים, ועל ידי הדבקות שיש לה עמו, תזכה לאריכות ימים כמ"ש (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק יב)

תנו רבנן, ושמתם סם תם, נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו, בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי, כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו שנא' לפתח חטאת רובץ

דברי תורה מכוונין לב האדם, ומפקחין אותו, ולא פקחות שמגיע ממנו נזק או דעת נפסד, אלא השגת דעת אמיתי יגיע בו האדם למה שהוא תכליתו. שיש חכמות מפקחות לב האדם, אבל יטוהו מדרכי חיים לדרכי מות, ויגיעו מהן דעות נפסדות שבהן יהיה נטרד. אבל התורה לא תשאיר ללומדיה דעת נפסד ולא מידה מגונה, וכבר נרמז בקדושין אמרו שם: ושמתם סם תם, נמשלה תורה לסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שרטייה זו על מכתך אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואי אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה רמה, כבר ביאר שלא יפחד בהיותו עוסק בתורה פן יתקפהו היצר, כי עסק התורה יצילהו מכל זה.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב

ואביו תיראו - בתורת כהנים אמרו שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם דכתיב (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו', ובמקום אחר הקדים אמו וכו', לומר ששניהם שקולים, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם [בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו עד כאן]. גם בברייתא הובאה בקידושין (דף לא.) דרש רבי וז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וכו', שבן מכבד לאמו וכו' לפיכך הקדים כבוד אב וכו', וגלוי וידוע וכו' שהבן מתירא מאביו וכו', לפיכך הקדים ה' מורא האם וכו' עד כאן.
וקשה לי לב' הדרשות, כי כשנשכיל בענין בשני הכתובים החשיב הכתוב האב יותר מהאם, בפסוק כבד וגו' הסמיך האב לכבוד באומרו כבד את אביך, גם בפסוק זה הסמיך האב למורא באומרו ואביו תיראו, ובדרך הזה מצינו לרבותינו ז"ל שדרשו בכמה מקומות, והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה, הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב, הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשונים כל שאין הדין משתנה, אבל במה שלפנינו ישתנה הדין, אם נתגרשה האם, כי לפי מה שפירשנו שהתורה הקדימה בב' המקראות האב לאם, אם יאמר אביו השקיני מים ואמו אומרת השקיני מים צריך להקדים אביו לאם, ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים אלא לצד שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו, אם נתגרשה שאין טעם זה, רצה יקדים לאביו, רצה יקדים לאמו, וכן אמרו שם בקידושין (לא:) בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע, וז"ל נתגרשה מהו א"ל הטל להם מים בספל וכו' עד כאן, הרי לסברת רבי אליעזר שקולים הם ממש...
ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה, ואין יוצא מזה דין, הדרשה תדרש, שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אם לאב שהיה לו לומר איש יירא אמו ואביו, והגם שהוכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר איש למעט אשה מחיוב הכבוד, ולומר תיראו לרבות בבחינת המורא אף על פי כן סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב, והאגדה נתלית ברמז כל שהוא. עוד נראה לומר, כי התנאים לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם, מטעם שהכתוב הוכרח במעשיו לדבר בסדר זה איש וגו' תיראו, כדי שנדרוש מיעוט ורבוי בנשים, וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון, ואמר תיראו לבסוף, לא להסמיך לה האב כדי שיהיה במעלה יותר מהאם, אלא לדרוש ממנה רבוי חיוב האשה (בכבוד) [במורא] הורים. [מקשה שבשני הפסוקים האמורים, האב הוא שנסמך לציוויים (כבד את אביך, איש אמו ואביו תיראו), ומבאר שהכתוב סודר כך כדי ללמוד לימודים נוספים, ולכן אפשר ללמוד מהקדמת האב והאם.]

(אור החיים, ויקרא יט, ג)

אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה; ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" - אל תקרי "בסוּפה" אלא "בסוֹפה"

וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות, ייראה שהם מתנגדים לגמרי; אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויוודע טעם כל אחד מהם, ימצא לסוף... כי כוונת כולם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר.

(עקידת יצחק שער יב)

לא ע"א

דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך" - מאמר פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמר הקב"ה "אנכי" ו"לא יהיה לך", אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר "כבד את אביך ואת אמך", חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר מהכא: "ראש דברך אמת" - ראש דברך ולא סוף דברך? אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת [בעקידת יצחק: מה סוף דברך אמת, אף ראש דברך אמת]

אומות העולם מאן דכר שמם?... אמנם הכוונה לו ז"ל, כי בחינת דיברות הראשונות המורים על מציאותו ואחדותו, אשר הם עניינים גזר עליהם העיון הפילוסופי... הנה באמת לא יקבלו במעמד ההוא שום תועלת לעניין האמונה וקבלת העבודה; אדרבא, העיון ההוא הוא מטריד את האנשים ומגרשם מעבודתו, וזה כי הם גזרו בכבוד עצמו יתעלה תכלית הרוחק מכל אלו העניינים האנושיים, ואינם משערים שרוצה בדבר מהם או ימאסנו... אמנם כאשר שמעו הדיבורים המדברים בענייני העולם והשגחתו עליהם, כמו שהוא במאמר כבד את אביך ומשם והלאה, שהם במדרגת המוחשות, במה שהכל ירגישו תועלתם, הנה אז יצטרפו הראשונות עם האחרונות להורות ולהודיע כי אלו ואלו דברי אלקים חיים וצודקים יחדיו להישיר האדם אל הצלחתו המכוונת אליו מצד מה שהוא אדם בלי ספק [הדיברות הראשונות עוסקות באמיתות פילוסופיות, שאינן מובילות בהכרח לעבודת ה' (ולהפך: מרחיקות מעבודת ה'); אך הדיברות האחרות, מ"כבד את אביך" והלאה, אינן עולות מתוך עיון פילוסופי, אלא דווקא מתוך ציווי ה', ועל כן הם מכוונות את האדם לעבודת ה'.]

(עקידת יצחק שער מה)

אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו

כל מצות שגוים מחזיקים ומחמירים, בעו"ה קצף בישראל אם הישראלים אינם מדקדקים כ"כ, ולכך כששאלו [קידושין לא.] עד היכן כבוד אב, אמרו שאלו לדמא בן נתינא, והיינו דגוי החמיר על עצמו יותר משורת הדין.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

אמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי

כאשר ידעו זה השלמים הגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד האלוה ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמיתיים, לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ כנגליהם עם שאר בני אדם - כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם, "מגלה טפח ומכסה טפח"; ואמרו גם כן, "אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום". וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה - "משום 'מלא כל הארץ כבודו'" - לישב בלב בני אדם באלו המעשים כולם הענין אשר זכרתי לך, והוא, שאנחנו תמיד בין ידי האלוה ית', ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה - וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים - ב'אבות', "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים". [מבאר שהתנהגות זו נגרמת עקב יראת ה' והכרה שכל רגע מושגח הוא האדם על ידי בוראו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נב)

וא"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ דאר"ח גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

...כי כוונת המאמר הזה הוא, שמן הידוע כי כפי גודל הצער אשר יגיענו בעבודתו יגדל שכרו, וכבר אמרו רבותינו ז"ל לפום צער אגרא. וידוע הוא כי מי שאינו מצווה ועושה לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו המעשה - אחרי אשר לא צווה בו, כאשר יתקפוהו למי שנצטווה בו.. ולפיכך המצווה ועושה אשר יתקפהו יצרו, ואעפ"כ יתגבר על יצרו ויכניעהו, יגדל שכרו, מאשר יעשה המצוה אשר לא צווה בה, בהזדמן אליו ויבטלנה כאשר יחפוץ...
עוד טעם אחר במה שאמרו גדול המצווה ועושה וגו', לפי שידוע, שיש מן המצות הרבה דבקות במינין ומיוחדות בהן, כגון מצות התלויות בארץ, ומצות שנצטוו בהן הכהנים ולא נצטוינו אנחנו בהם, ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון השם ית' בו ובמינו אחרי אשר לא צוה בו, ואף על פי שהתורה כלה דרכיה דרכי נועם, אפשר שיש במצווה טעמים שנתיחדה בהן במי שמצווה ועושה. [הר"ן סבור שמדרגה גבוהה יותר יש למי שמקבל על עצמו מצווה ואינו מצווה בה, ולכן הוא שואל מגמרא זו? ותשובתו שמה שאמרו שגדול המצווה היינו שישלו יותר יצר המנסה לעכבו ולכן בהתגברו עליו יש לו על כך יותר שכר. ועוד הוא מבאר שיתכן ודווקא קבוצה מסויימת היא בחינת מצווה ועושה ולא קבוצת אנשים אחרת מטעם הכמוס עם ה'.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

בזה המאמר אצלי שלש טענות.
הטענה האחת, שמן הידוע כי כגודל הצער אשר יגיענו בעבודתו יגדל שכרנו. וכבר אמרו רז"ל למום צערא אגרא. וידוע כי מי שאינו מצווה ועושה לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו המעשה אחרי שלא צווה בו, כאשר יתקפהו למי שנצטוווה. ועל דרך זה אמר ביומא מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל ומיל, ועל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, והיו עושים זה להשקיט תאותו בהכרח, כמו שאמר בגמרא תאנא מעולם לא נצרך אדם לכך, אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ולפיכך המצווה ועושה אשר יתקפהו יצרו, ואעפ"כ יתגבר עליו ויכניעהו יגדל שכרו, מאשר יעשה המצוה אשר לא צווה בה, בהזדמן אליו ויבטלנה כאשר יחפוץ. אבל מה שהסכימו עליו חכמי ישראל, הנה שב אצלנו ואצלם אחר הסכמתם כמצות המפורשות בתורה, ושבנו אנחנו מצווים ועושים.
והטענה השנית, שיש מן המצות הרבה דבקות במינין ומיוחדות בהן. כגון המצות התלויות בארץ, ומצות שנצטוו בהן הכהנים ולא נצטוינו אנחנו בהן. ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון הש"י בו ובמינו אחרי אשר לא צווה בו, ואע"פ שהתורה כלה דרכיה דרכי נועם, אפשר כי יש במצות טעמים שנתיחדה מהם המצוה במי שמצווה ועושה. וכבר נתברר בדבריהם ז"ל שישראל המקיים את השבת יגדל שכרו ועכו"ם ששבת חייב. ואף על פי שלא נלמוד כן בשאר המצות, אלא על מה שבאה המניעה מהם, שאלו כן היה אסור למי שאינו מצווה ועושה לקיים את המצות חלילה מכל מקום נלמוד לשאר המצות, שאפשר שלא תשלם כונת המצוה וסודה במי שאינו מצווה בה, כאשר תשלם במי שצוהו הש"י, אבל כאשר יגזרו החכמים הדבר, כבר הסכים בו הש"י וצוה על כל מה שיגזרו בו ויודע שתשלם כונתו בו.
והטענה השלישית, אלו היה מגיע לשם תועלת כאשר יעשה האדם מן המצות, היה ראוי שיקבל שכר מי שאינו מצווה ועושה כמי שמצווה ועושה, ויותר ממנו. אך אחרי שאין להש"י תועלת מן המצות ולא נזק מן העבירות, נמצא שכלל התורה היא כדי לזכות את ישראל, וכיון שכן גדול המצווה ועושה שזה רצה הש"י לזכותו וזה לא זכהו אבל דברי סופרים כבר זכנו הש"י בהן על דרך הכלל. נמצא שכל הטענות שיש ברבוי השכר שיש למצווה ועושה כלם הם כדברי רבותינו ז"ל. ולפיכך יגדל שכר בדבריהם מדברי מורה מן הטענה שהזכרנו. והרב רבינו יונה ז"ל נתן טעם אחר בזה, לפי שידוע שיראת הש"י יסוד. המצוות כמו שאמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ותקנות החכמים וגדריהם הם יסוד לדרך היראה. כי יעשו גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה, כבעל השדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו פן יכנסו בו בני אדם. כענין שנאמר: ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. ורוב הגזרות והגדר וההרחקה מן האיסור [שלא יגע בו]הלא זה מעקרי התורה, והמרבה ליזהר יגיע אל השכר הגדול, כענין שנאמר: גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ועל כן אמר "חביבין עלי דברי סופרים" יותר מיינה של תורה, כי גדריהם ומצותם הם עקרי המדות ומצות היראה שכרה כנגד מצות רבות, כי הוא היסוד להם.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה [בעקידת יצחק: מעושה ולא מצווה]

גדול מי שעושה את המצוה מתוך ידיעה שהשכר עליה נובע רק בגלל שהיא מצווה, ולא בגלל סגולה טבעית מחוייבת, ממי שעושה את המצוה מתוך מחשבה שהמעשה עצמו מסוגל להביא את השכר, גם ללא קשר לציווי האלקי.

(עקידת יצחק שער מד (החלק השלישי))

לא ע"ב

אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא חמאן. (את אביו ואת אמו)

והיינו כי כבר אמרו [שם] כי אי אפשר לקיים מצות כיבוד כראוי, ולא יגיע אדם עד תכליתה בכל דקדוקיה, אמנם אם אין לו אב ואם, והוא מצטער על זה שאין לו אב ואם כדי לקיים מצות כיבוד, א"כ יש לו שכר מה' כאילו קיימה בתכלית הקיום ותכליתו של המצוה בלי חיסור כלל, לכך אמרו אשרי מי שלא חמאן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר אין אין עד דמטאי התם. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער, איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: מזמור לאסף... רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה, אתא וקא משתבח בי מדרשא, אמרי ליה: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?

אבימי הוו ליה חמשה בני סמיכי, וכי אחא אבוה קארי אבבא, רהיט אזיל פתח ליה, ואמר אין אין, עד דמטי החם ומא חד אמר ליה אשקיין מיא, אדאייתי ליה, נמנם. גחין קאי עליה עד דאיתער, אסתייעא מילתא ודריש מזמור לאסף בתריסר אפי. כי ממה שהחמירה תורה בכבודו של אב ומוראו, ראה שחוייב לו לעשות לו יקר יותר באלו העליונים ממה שיעשה לזולתו הראוי לכבדו. ולזה מלא עצמו מחוייב מתורת החסידות לעשות כן. והוא מה שאמרו רבי אבהו אביו כשאמר כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד, לבאר של אעשה בזה רק החיוב במצוה הזאת אלא שהענין במצות כמו הענין בצדק, כי הצדק הוא שעושה מה שכתוב בנמוס בלי תוספת וחסרון, אמנם החסיד הוא העושה כראוי בעת הצורך, כמו שכתבנו (בשער מ"ג) ואפשר כי לזה אמרו מה דאסתייעא מלתא, להודיע מה שהביאו לשלימות המעשה, והוא השקידה בתורה, שאפילו בשעה ההיא לא פנה לבו ממנה. וכן רבי טרפון הוה ליה ההיא אימא זקנה, דכל אימת סלקא לפוריא, גחין וסליקא עליה. אתא קא משתבח בי מדרשא. אמרו ליה עדין לא הגעת לחצי כבוד, כלום זרקה לפניך ארנקי לים ולא הכלמתה (קידושין שם) ורבים כענינים האלו. ולא עוד שאפילו מעכו"ם אחד סופר שם (ל"א) שהיה באשקלון ובקשו ממנו אבנים לאפוד בשמנים רבוא, והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. כי האיש זך הדעת יהיה מי שיהיה יחשוב בלבו הדברים שהם שלמות הדבר ההוא המוטל עליו, ולא יגרע חוקו בהם כאלו הם מעקר המצוה. וכן סופר בספרים החיצונים מאיש סוחר אשר קבל טוב גדול מרבו, גדלו והשיאו אשה והעשירו, ולסוף העני רבו ובא לידו ושאל ממנו מתנה לחיות בה, והוא השיבו בשפה רפה, אבל שלח נער לבוש בלוי סחבות ומרגליות יקרה מאד בידו, ונזדמן לפניו ומכרה לו בדינר או בסלע, ומדי ימים מעטים שלח אליו אחר לבוש מכלול כמשפט צידוני או צורי או כא' השרים, וקנאה ממנו באלפי זהב וכסף, ועשה זה כדי שיקבל את הטוב ויחיה בו באחריתו, מבלי שיגיע לו ממנו בשת ופגם, אבל שיחשוב שהאלהים אנה לידו בדרך מקח וממכר. ומנין לו זה הדבר הנפלא, רק ממה שראה שצוה הכתוב והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. וחז"ל אמרו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות ס"ז) אמנם זה המעולה ראה שאם ישיגהו בזה בושת והלבנה כבר יחסר לו, ועוד מה שהוא מגונה להלבין פני זולתו, וכל שכן מי שקדמו לו עליו טובות רבות וגדולות, והמציא המצוה הזו וקבלה עליו כאלו נתנה בסיני. [אומר שההוגה בתורה ועוסק בה יורד אל עמקי סודותיה, עד שהוא מבין שגם דברים שלא כתובים בה הם חלק מהמצוה.]

(עקדת יצחק, נעילת שערים (סוף שער קה))

לב ע"ב

אמר רב אשי: אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך

ויקרא לבנו ליוסף וגו' - ...לזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו. ואם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו, אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק ג"כ לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו - והוא אומרו לבנו - גם להיותו יוסף הידוע בצדקות, הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו, לטעם זה הוא ששלח לקרוא לו שידע שימחול על כבודו.
והגם שאמרו ז"ל (שם לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל, אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו, לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו. [מביא שכלל זה נכון רק לגבי מלך ישראל, מה שאין כן במלכי הגויים.]

(אור החיים, בראשית מז, כט)

תנו רבנן, מפני שיבה תקום, יכול אפילו מפני זקן אשמאי, ת"ל זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, רבי יוסי הגלילי אומר, אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, יכול יעמוד מפניו, ממקום רחוק, ת"ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה, אלא במקום שיש הידור, יכול יהדרנו בממון, ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, ת"ל תקום והדרת לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור, יכול יעצים עיניו, כמי שלא ראהו, ת"ל תקום ויראת דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך

שואל, מדוע אמרו חכמינו, זקן זה שקנה חכמה ולא פרשוהו כפשוטו? אלא שהיה קשה לרז"ל, הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה, והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה, שהרי בן ס' לזקנה בן ע' לשיבה,ולמה נאמרוהדרת אצל הזקנה? אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה, הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם כמ"ש (איוב יב יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ע"כ אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע ואפילו ע"ה (קידושין לב ע"ב) אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מ"מ זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה כי רוב ימים ידברו בחכמה.

(כלי יקר, ויקרא פרק יט פסוק לב)

... הכא תורה דיליה היא? הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה

פירש רש"י: בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו.
ונראה שאין הרבותא בזה שהיא יכולה להיעשות תורתו, אלא להיפך. התורה נשארת תורת ה', אלא שהאדם זוכה שהוא עצמו נהפך להיות תורה, ולכן היא נקראת 'תורתו', שאין התורה השגה שכלית שהשיג, אלא שנעשית עצם מציאותו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת מטות מאמר פז' עמ' שעו')

לג ע"ב

ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן. ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה?

ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה, יותר מאשר יקומו מפני לומדיה, אמרו (מכות כ"ב ע"ב) הני אינשי טפשאי מקמי ספר תורה קיימי, מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין, יותר מבנדון עצמו. [לומד מכאן שודאי שהתורה חשובה יותר מלומדיה, שהרי היא באה מאת ה' ואין חשיבותם של לומדיה אלא מפניה. והוא מתרץ את הקושיה שיש כאן מהגמ' במכות.]

(עקדת יצחק, שער ס"ה)

והפלא ממה שנמצא להם בזה, כי לפי שלמדו מוהדרת פני זקן (ויקרא י"ט) הדור התורה מכח זה המופת עצמו, אמר קל וחומר הוא, מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן (קידושין ל"ג ע"ב). וזה, כי המשים אותם בכבוד חוייב שיהיה הוא יותר ראשונה. הנה כאשר היה כח התולדה חזק בעיני העם מכח ההקדמה, עד דקיימו מקמי ספר תורה ולא מקמי רבנן, אמר במסכת מכות (כ"ב ע"ב) אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. הנה שקראם טפשים להורסם טבע הקדמה זו, כי עם שכבוד התורה הוא קודם אצל הטבע, מכל מקום כבוד החכמים הוא קודם אצל הלמוד, וצריך לשמור בו תמיד יחס ההתקדמות, ומה שאמרו שם דאלו בספר תורה כתוב ארבעים יכנו (דברים כ"ה) אתו רבנן ובצרי חד, לאו טעמא אחרינא הוא, אלא הוא עצמו זכרון ההקדמה בעינה, כלומר שאחר שתורת אלהיו בלבו, שהיא ההקדמה האומרת מפני שיבה תקום, כתרגומו, אשר ממנה למדנו אל הדור ספר תורה, הנה הוא ראשונה בהדור אצל הלמוד, כמו שאמרנו, והיא כוונה נכבדת בענין ומחוייבת ליישב אלו שני המאמרים, שנראין שהם כהפכיים בענינם. [מקשה מהגמ' האומרת "מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש", שמשמע ממנה שקדושת התורה גדולה מקדושת לומדיה, על הגמ' האומרת "כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא", שמשמע ממנה שקדושת לומדיה גדולה מקדושתה. והוא עונה שכיון שמקור החכמה הוא התורה, אין בחכמה מה שאין בתורה. ובזה התורה גדולה. אבל בלמודה גדולים לומדיה.]

(עקדת יצחק, שער ע"ט)

אמר ר' אלעזר: כל ת"ח שאין עומד מפני רבו - נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים

אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך - באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי, כדאי' בקידושין דל"ג: כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו כו' ואינו מאריך ימים כו', ע"כ התפלל ואמר ליוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר, יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי.

(העמק דבר, על בראשית פרק מו פסוק ל)

והביטו אחרי משה עד בואו האהלה ר' אמי ור' יצחק נפחא חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח מאן דאמר לגנאי כדאיתא מ"ד לשבח אמר חזקיה אמר לי ר' חנינא בריה דר' אבהו א"ר אבהו א"ר אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות וכיון שעבר ד' אמות יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ד' אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה

וכן 'הביט' נופל על ההבטה בעין לדבר, "אל תביט אחריך", "ותבט אשתו מאחריו", "וניבט לארץ". והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו; והוא אמרו, "לא הביט און ביעקב", כי ה'און' לא יראה בעין; וכן אמרו, "והביטו אחרי משה" - אמרו החכמים ז"ל, שבו עוד זה הענין ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם; ומזה הענין אמרו, "הבט נא השמימה", כי זה היה במראה הנבואה. ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון הבטה שבאה באלוה ית', "מהביט אל האלהים", ותמונת יי יביט", "והביט אל עמל לא תוכל". [מבאר שחז"ל כאן רצו להדגיש לנו את המשמעות של המילה להביט שהיא מעבר להסתכלות גרידא אלא גם התבוננות מעמיקה יותר על עניין מסויים על מנת להתחקות על דרכיו ומנהגיו וכך היה בישראל כלפי משה רבנו]

(מורה נבוכים, חלק א פרק ד)

לו ע"א

בנים אתם לה' אלהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר בנים סכלים המה, ואומר בנים לא אמון בם, ואומר זרע מרעים בנים משחיתים, ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, מאי ואומר, וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, תא שמע ואומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, תא שמע ואומר זרע מרעים בנים משחיתים, וכ"ת בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעלייא לא מיקרו, תא שמע ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי

רצו בזה, שאע"פ שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו, יקנה הכלל שבח ומעלה, יותר ממה שראוי מצד פרטיו, כאשר קנו המורכבים כלן סגולות ומעלות אשר לא היו בנפרדים אשר קובצו מהן.
והוסיף" כי אין ספק, שאלו הנבראים הראשונים אשר הם חלקי כל ההוים, חסרים מאד עד שלא חלו בהם [גם] הסגולות הנמצאות בדומם המורכב מהם, ואין צריך לומר סגולות הצומח והחי והאדם, כי אין מן המחויב, שהכלל אשר ימצא מחלקים גרועים, שיתדבק בו אותו החסרון אשר בחלוף פשוטיו, אבל מצד היותו כולל ומורכב, ימצאו בו שלמיות ותועלות אינם בפשוטיו ופרטיו:"

(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)

לח ע"א

ומנין שבשבעה באדר נולד משה, שנאמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא, שאין ת"ל היום, מה ת"ל היום, מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים, מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר את מספר ימיך

כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב"ה לשנות המזל, ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד. והמן ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה, אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה, כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו [מבאר שדווקא אצל צדיקים יום המוות הוא ביום הלידה משום שמיתתם היא עניין טוב אך רשעים מותם הוא רע להם לכן אין ממיתם ביום הלידה שהוא יום טוב לאדם.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

לט ע"א

דאמר שמואל את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ ואלא הכתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ

ומפני זה נאסרו הכלאים - רצוני לומר, הרכבת אילן באילן - בעבור שנתרחק מסיבות עבודה זרה ומתועבות משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא, כשתסתכל בפרוש זאת המצוה, "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום", מפני שהיא עיקר האזהרה, וכלאי זרעים - כלומר, סמכם זה לזה - לא נאסר רק בארץ ישראל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד

ונאסרו חוקות הגוים ההם כולם בכלל, ואמר, "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'", ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האיסור, כערלה וכלאים וכלאי הכרם. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם, והוא 'הלכה', "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי'. [מבאר שעל פי ספרי הע"ז לא יציחו הכרמים אלא אם כן יזרעו שם חטה וצימוקים יחד]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

לט ע"ב

...ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב "למען תפוש את בית ישראל בלבם"?!..

ה' מעניש על מחשבת עבודה זרה. ואם תקשה: הרי אמרו ז"ל (מכות ה:) 'אין עונש בלא אזהרה'?!, הרי לך אזהרתו: "לא יהיה לך וגו'" (שמות כ, ג).

(אור החיים, שמות כ, ג)

...וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני"

...חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת, או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אע"פ כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס (פסחים סד:) ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (שם ח:) משמואל שאמר ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב)... [מלמד כי גם הצדיקים הבוטחים בה' אין להם לסמוך על הנס, ובפרט בדבר שנתון לבחירת האדם.]

(אור החיים, בראשית יב, יא)

ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה

כי ודאי מי שישב, כבר קם לעשות ועמד, וכבש וישב מעשות. וכמה הפליג להורות זה ישעיהו הנביא במה שאמר מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. ואמר הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל"ג) אמר שעם היות ששלמות האדם העצמי הוא בקום עשה, כי בו קבעה התורה שכר במצותיה, וגם החכם שם גדר האושר פועל הנפש כפי המעלה. ומזה הראוי לגור עם אלהיו ולהדבק בו, עם שהוא אש אוכלה הוא, אשר ילך צדקות וידבר מישרים, עם כל זה כבר יזכה לפעמים בשב ואל תעשה, וזה יהיה אשר קדם לו ההרגל או ההתחלה על המעשים הרעים, ואחר ישב ויסירם מלבו, ובפגעו בם יכבוש עצמו ויעזבם והוא מה שביאר בזכרו הענינים ההם אשר זכר, שהוא מבואר שהמואס בבצע מעשקות, כבר אהב. וכן הנוער כפיו, כבר דבר בידו מאומה וכן האוטם כבר פתח והעוצם כבר פקח. ומזה לא דנו כוונת המשורר במזמור יי' מי יגור באהליך וגו' הולך תמיד וגו'. ואחר כך לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וכו' כספו לא נתן בנשך וגו' (תהלים ט"ו) כי השלילות כלם הם המעשים החזקים בבעלי התשובה, על הדרך שאמרנו, ולזה לא אמר בסוף נזהר מאלה לא ימוט לעולם, אלא עושה אלה, שכיון שישב ולא עבר, הרי הוא ודאי עשה מצוה ומעשה גמור. [מבאר שמדובר כאן בבעל תשובה, שכיון שהוא רגיל לחטוא, כאילו כבר קם לחטוא, וכשהוא כובש את יצרו ויושב הרי עשה מעשה גדול, שכבש את יצרו.]

(עקדת יצחק, שער ק)

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:): ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד ו) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. [מבאר שבזה שנמנע אדם מעבירה מקיים הוא מצוות 'קדושים תהיו'.]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה. אמר אביי ... רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

מבאר שכך ראוי לרשע שעשה מעט מצוות לתת לו שכרו בעולם הזה וכן לצדיק ראוי וטוב לו להיפרע ממנו עונש מיעוט עברות בעולם הזה כי הוא פחות וטפל לעומת העולם הבא שם ישבע טוב.

(רמב"ן בבאורו לספר איוב, בהקדמה)

הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם [מבאר שלעתים נראה הדין מעוות כי הצדיק סובל והרשע חי וטוב לו, וזהמפני חשבון אלוקי המשלם גם על מיעוט מצוות בזה העולם ומשם הפורענות לעתיד לבוא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

נראה שיודה רבי יעקב במי שהוא צדיק גמור, ושמר כל התורה, שיזכה גם בעולם הזה. ולא אמר רבי יעקב אלא באדם שרובו זכיות. וכן תמצא שאמרו שם בקידושין... אותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו', והעמיד בש"ס כרבי יעקב.
וממנה (מאותה ברייתא) יש לנו לדון ממה שאמר 'כל מי שרובו זכיות', הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו, הוא שאומר עליו מריעין לו וכו', אבל מי שכולו זכיות - יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה. והוא מה שאמר (הכתוב) "בכל הדרך אשר צוה וגו'", דקדק לומר "בכל", להעיר שמדבר במי ששומר הכל, ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו למען תחיון וטוב וגו'. גם ישנו בעולם הזה, והוא אומרו "והארכתם ימים בארץ אשר תירשון", ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך (כלומר כדי שלא נפרש שאיחול אריכות הימים מתייחס לחיים בעולם הבא).

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק ל)

למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

מבאר שמטרת התורה כפולה, תיקון הגוף והנפש, תיקן הגוף כולל חיי חברה מסודרים ותיקון הנפש כולל דעות ישרות בין אדם לבוראו. ולזה רמזו חכמים במאמר זה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כז)

למען יאריכון ימיך וגו' - ומפרשי חז"ל בקדושין ספ"א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב, ולמדו זה הפי' מדיוק המקרא. ומתחלה יש לבאר מהו עולם שכולו ארוך ומהו עולם שכולו טוב. והנה ידוע דעולם הנשמות הוא ארוך שנוצר לפני בריאת העולם אבל אין כולו טוב שהרי קודם שנברא האדם והגיע לחלקו עפ"י מעשיו בעוה"ז אינו טוב, ועולם התחיה הוא עולם שכולו טוב אבל אינו ארוך. ומעתה למדו חז"ל מסדר הכתוב שהרי דרך להקדים ההוה לעתיד וא"כ להיפך מיבעי למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, אלא ע"כ למען יאריכון ימיך בעולם הנשמות לאחר מיתה ולמען ייטב לך בעולם התחיה. ובפר' שלוח הקן נתבאר יותר. [מבאר שעולם שכולו טוב הוא העולם הבא, ועולם שכולו ארוך הוא עולם הנשמות, שקיים לעולם, ומסביר היאך למדו זאת חז"ל מהפסוק.]

(העמק דבר, דברים ה, טז)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

...ואמר וחי בהם, פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי, ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם, לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם, פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם.
ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יד) שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו', לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות, והגם שאמרו ז"ל (קידושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספת וא"ו, בתחילה יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי. [מבאר שהעובד את ה' מאהבה נוחל טובה גם בעולם הזה, בנוסף לחלקו בעולם העליון, וזו מעלתו על העובד מיראה.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד, שער הגמול)

ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (לז))

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

הסבר הפשוט של המאמר הוא שאין שכר בעוה"ז אלא רק לעוה"ב, הרב תמה על כך ומסביר ש"אין בעוה"ז כולו מה שיהיה אפשר להיות שכר מצוה ואפילו למצוה היותר קטנה".

(מכתב מאליהו חלק א'. האושר והשכר בעוה"ז (עמ' 4 ).)

הרב מביא זה כחלק משאלה שכביכול אין זה הוגן שמשלמים לרשע על מעשיו הטובים בעוה"ז שהרי אין שכר למצוות בעוה"ז.

(מכתב מאליהו חלק א'. באור ענין מידת הרחמים (עמ' 16))

כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ורמינהי... - הכי קאמר: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה

כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו', וענין כתקנה הוא, שתִלווה אליה קבלתו כל המצוות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם, עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם, רק במה שנזדמנה לו זאת ראשונה לסיבה מהסיבות, שעל דרך זה כשעושה אותה - כל המצוות הוא עושה...
וכבר הקשו עלה... ותירצו: כל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מאריכין לו כו' - והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו, כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכויות, אצל (=בשל) כוונתו יתירה היא עליהם, מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה. ואם רצו בזה, הוא מאמר נחמד מאוד [יש לשאול: מדוע על מצוה אחת מקבל העושה כל כך הרבה שכר? וכן: מה החידוש בכך שאין אדם מקבל שכר אם אינו עושה מצוות? התשובה היא, ש"עושה מצוה אחת" - הכוונה היא למי שמקבל עליו את כל המצוות בשווה, מפני שכולן מצוות אלקיות (ואינו מקיים את המצוות מתוך הכרעה עצמית, שאז הוא בורר לו חלק מן המצוות), אלא שבאופן מקרי הזדמנה לידיו מצווה כלשהי.].

(עקידת יצחק שער יז)

והא שייעד הכתוב שכר הרוחני במצות כיבוד או"א ושכר הגשמי במצות שילוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה, דמצד הסברא מגיע עבור כבוד או"א רק שכר בעוה"ז כיון שהוא מצוה שדעת האדם נותנת ע"ז, ומצות שלוה"ק רק בעוה"ב שהוא מצוה למעלה מדעת אנושי, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א"כ אם היה כתוב בכיבוד או"א שכר עוה"ז ובשה"ק שכר עוה"ב הייתי אומר דלהפוך לא. מש"ה כתיב בכבוד או"א שכר הרוחני מכש"כ בשלה"ק. ושלוה"ק כתיב שכר בעוה"ז מכש"כ בכבוד או"א.
ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל א' שכר בעוה"ז ובעולם הנשמות ובעולם התחי', והיינו דתנן בקידושין ספ"א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, ופרש"י מטיבין לו בעוה"ז ונוחל את הארץ חיי עוה"ב והיינו עולם התחי' כדתנן ע"ז ריש פ' חלק, שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ומאריכין לו ימיו, היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. [מבאר כי המשנה רומזת כי לכל המצוות ניתן שכר הן בעולם הזה, הן בעולם הבא והן בעולם התחייה.]

(העמק דבר, דברים כב, ז)

מ ע"א

אמר רבא, רב אידי אסברא לי: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו - וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בדבר אתה אומר: אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו - וכי יש רשע רע, ויש שאינו רע? אלא, רע לשמים ורע לבריות - הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע

תמים היה בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך אבל צדיק תמים משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו. וכן הוא לשון חז"ל ברכות ה' דמחלק בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. דזה בצדיק גמור וזה בצדיק שאינו גמור ולא נתבאר מהו גמור ומהו שאינו גמור. אבל הענין יבואר ע"פ המקרא בישעיה ג' אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ואמרו ע"ז בקידושין מ': וכי יש צדיק וטוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב. כיב"ז אוי לרשע רע - וכי יש רשע רע ויש שאינו רע? אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע. למדנו דצדיק שטוב לשמים ולבריות עליו נאמר: כי פרי מעלליהם יאכלו, היינו אוכל פירותיו בעוה"ז. וקשה הא מה זה שבחו של צדיק, הא אפי' רשע אם עושה טוב לחבירו מקבל שכרו בעוה"ז אפי' עובד כוכבים כמו דמא ב"נ שקיבל שכרו על כיבוד אב? וכן קשה על סיפי' דקרא אוי לרשע רע שהוא רע לבריות כי גמול ידיו יעשה לו, הרי אפילו צדיק שהוא רע לבריות נענש בעוה"ז וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מה"ש? אלא הכונה, דודאי יש צדיק שמ"מ מצד טבעו מוזגו אינו טוב לבריות. וכן להיפך יש רשע ולבו רך וחומל ומרחם, אבל כ"ז הוא בתחלת הליכות האדם בעולמו וקשה להפוך טבע הלב אבל לאחר כמה שנים משתנה הצדיק בע"כ מצד יראת ה' ונעשה רחמן והרגלו יעשה טבע שני עד שנעשה טוב. וכן להיפך הרשע משתנה לאט לאט וחומד להיות רע ואכזר עד שנעשה טבע שני ונקרא רע. ואמר ישעיה הנביא אמרו צדיק כי טוב. הטעם פשוט - דצדיק באמת לא מיקרי אלא באופן שהוא בכל דבר הכתוב בתורה, משא"כ רשע מיקרי אם עובר על דבר א'. (כדאי' בנדה י"ב) ושאינו מקיים ד"ח רשע לא מיקרי, וא"כ מי שהוא רע לבריות לחוד מיקרי רשע ג"כ. א"כ מתפרש אוי לרשע שרשעתו רע, מכש"כ אם הוא רשע לשמים ומגיע עד כי רע. ומעתה מובן לשון גמ' ברכות הנ"ל, דצדיק גמור היינו שנגמר הליכותיו בצדקתו עד שנשתנה טבעו ונעשה צדיק גמור, היינו שנעשה טוב לבריות, ובזה טוב לו בעוה"ז. אבל אם אינו גמור שלא נגמר כ"כ עד שיהפוך טבע לבו אזי רע לו בעוה"ז משום שאינו מרחם עה"ב. וזה הלשון גמור שבתלמוד, הוא בלשון המקרא תמים. וסיפר הכתוב דנח הי' צדיק תמים שנגמר צדקו בכל הדורות שעברו עליו כי גם היה טוב עם אנשי דורותיו. [הנצי"ב מקשה - א. מה שבחו של צדיק בכך שהוא אוכל פירותיו בעוה"ז והרי גם רשע שעושה מצוה מקבל עליה שכר בעוה"ז? ב. מה ענין רשע שרע לבריות שמקבל כמעשה ידיו, והרי גם צדיק שרע לבריות נענש בעוה"ז? ומבאר, שצדיק, אף אם הוא לא טוב לבריות, במשך הזמן משתנה טבעו בע"כ בגלל יראת ד' שבו והוא נעשה רחמן. ורשע, להיפך, במשך הזמן נעשה רע ואכזר וזה הופך להיות טבעו. (לכן מי שהוא רע לבריות נקרא רשע, ומי שנשתנה טבעו ונעשה טוב לבריות נקרא צדיק. ובכ"ז, אם לא נשתנה טבעו לגמרי, רע לו בעוה"ז עד שישתנה טבעו.)]

(העמק דבר, בראשית פרק ו פסוק ט (הרחב דבר))

דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה

ידיעת הדעות ההם והמעשים ההם, היא שער גדול מאד בנתינת עילת המצוות, כי תורתנו כולה, שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא - למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות. למחותם מן הלבבות אמר, "פן יפתה לבבכם וגו'", "אשר לבבו פונה היום וגו'", ולמחותם מן המציאות אמר, "מזבחותיהם תתצו... ואשריהם תגדעון וגו'", "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה - כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפרושם המקובל לאמרו ית', "את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה" - אמרו, "הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". והבן זה. [מבאר שיסוד התורה היא מחיית ע"ז והשקפותיה וסביב עיקר זה נמצאות מצוות רבות ולכן יש ללמוד ולדעת את דרכי הע"ז.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כט)

כשיראה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לעמוד כנגדו, יעשה מה שאמר רבי אלעאי ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ

ובידעו דבגברא רבא קא מיירי שכעור מעשיו לא עליו לבדו ענה כי על כל הרואים את כבודו שלומדין ממנו ויתחלל שם שמים על ידו, וכמו שאמרו (יומא פ"ו). היכי דמי חלול השם כגון דאמרי שרא ליה מריה לפלניא, או שחבריו בושים משמועתו, ואף על גב דאמרי (חגיגה ט"ז). דליתא להא דר' אלעאי, אלא דאית ליה ליתובי יצריה, זהו כלפי מה שאמר ויעשה מה שלבו חפץ בהחלט, אבל אין ספק שאם כוון להפשיר תאוותיו כמו שהתיר לו בכאן ביאה ראשונה להביא את יצרו משם ואילך בכפל רסנו, שפיר דמי. [אומר שדין זה נלמד מיפת תאר. יעשה עברה קטנה כדי שלא יעשה עברה גדולה. אבל יעשה כן באפן שעד שישלימנו כבר לא ישאר בו יצר הרע וימנע מהעברה לגמרי.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)

מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

מבאר שבכלל מאמרה כלול גם הרהורים נכונים וטהורים בשעת התשמישומחשבות אלו יצטרפו למעשה היינו ישפיעו על הוולד על אופיו וצדקתו, כיון שאם אדם בשעת חיבורו לאשתו, יהרהר בדמיונו ומחשבותיו בדברי חכמה ובינה ומידות טובות והגונות, הרי שאותו דמיון יצייר בטיפת הזרע באותו אופן, ללא ספק.
למדנו סוד זה מיעקב שפיצל את הפצלות הלבנות בשקתות המים כדי שהצאן יבואו ויראו את המחשוף וזה ישפיע עליהם בעת התשמיש.
לכן בעת התשמיש על האדם לנקות עצמו מכל הרהורי עבירה וזימה ויהרהר בצדיקים הטהורים, וישמח אשתו ויעודדה להרהר כמוהו בדברים אלה.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ואלא הא דכתיב למען תפוש את [בית] ישראל בלבם? אמר רב אחא בר יעקב, ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר, חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. עולא אמר, כדרב הונא, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר

השנית, כי השונה בחטאו, תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהתר, ובזה כבדה מאד חטאתו... ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו, ב) כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, נעשית לו כהתר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על איש שעבר עברה ושנה בה, כי מכאן ואילך אם יחשוב לעשות העברה ונאנס ולא עשאה, מחשבתו הרעה מצטרפת למעשה, ועליו נאמר (ירמיה ו, יט) הנה אנכי מביא רעה אל - העם הזה פרי מחשבותם. [מציין זאת כסיבה לצורך להזדרז בעשיית תשובה.]

(שערי תשובה, שער א, אות ה)

דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך ? אלא נעשית לו כהיתר

מדוע לא אמר רב הונא מתחילה 'נעשית לו כהיתר'? - כדי השומע, כשישמע את הדברים, ישאל בתמיהה - הותרה לו ס"ד? ואז יקשיב וישמע היטב את התשובה, וייכנסו הדברים בלבו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז' עמ' תיג')

מ ע"ב

וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה

השאלה אשר נשאלה ביניהם אם תלמוד גדול או מעשה גדול, לפי שהעיון והמעשה זה עניינים באמת, שהעיון הוא שלמות נקנה בנפש אשר ממנו סודר המעשה... והנה ר' טרפון הכריע... שמעשה גדול... גם התורה מחמירה מאוד בעניין המעשה, ולזה גזר שהתלמוד יהיה בעבור המעשה, והמעשה תכלית אליו. אמנם ר' עקיבא הכריע... כי התלמוד גדול, כי הוא הפועל הבא מהחלק היותר מעולה ממנו, והוא הנותן שלמות בפעולות וסיבתן. וכאילו אמרו באלו המאמרים שיש טענות להכריע לכאן ולכאן.
אמנם נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה - והרי לכאורה המאמר סותר עצמו, שאם התלמוד הוא גדול מפני שמביא לידי מעשה, הנה אם כן מעשה גדול!... אלא שכיוונו אל הסכמת הכתות בהשקפת הבחינות עצמן שאמרנו, והוא כי בבחינת העיון בעצמו - יש לגזור שתלמוד גדול מן הצדדין הראשונים, ואף כי נודה שהמעשה הוא העיקר והתכליתיי, כמו שחייבו הצדדים השניים, הנה אחר שהמעשה לא ייקרא בשם המעשה על דרך האמת אלא כשנעשה בקדימת העיון והחכמה... הנה יהיה גם כן תלמוד גדול מצד שמביא המעשה לידי גמר ותשלום שבו ייקרא מעשה בעצם, כי זולתו יהיה מעשה חסר... ומה שאמר ר' טרפון מעשה גדול - על המעשה המעויין, אחר שהמעשה ממנו הוא העיקר, כמו שאמר: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה... והנה אם כן היה התלמוד גדול משני הצדדין [שתי בחינות ישנן ביחס שבין העיון השכלי ופיתוח כוחות הנפש של האדם לבין העשייה הטכנית של מעשים טובים: מבחינה עקרונית - העיון גדול, שכן הוא קודם בחשיבותו למעשה, וכן רק העיון יכול להביא את האדם לידי עשיית מעשים טובים. אמנם מבחינה מעשית - המעשה גדול, משום שע"י ההתרגלות לעשיית מעשים קונה האדם לעצמו את תכונות נפשו.].

(עקידת יצחק שער מז)

תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה

כי המעשה השלם הוא אשר יעשה האדם אותו בהסכמת הרצון והשכל יחד. וכמו שאמרו (קידושין מ' ע"ב) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.

(עקדת יצחק, שער ע)

תמצא הצווי בכל התורה, ולמדתם ועשיתם, מביא החכמה קודם המעשה, שבחכמה יגיע האדם למעשה, ובמעשה לא יגיע בו אל החכמה. וזהו מה שאמרו ע"ה, (קדושין פ"א, דף מ), שהתלמוד מביא לידי מעשה.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

ר"ש בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו

התשובה, יש לה שני תועלות עצומים, האחד, כפרת החטאים הקודמים, והשני, תוספת הזכות יותר, שאם לא עשה העבירות ושב מהן, כי מלבד שהתשובה מכפרת העונות הקודמים, היא מצות עשה מן התורה, והיא מן המצות שהודיעונו רז"ל שהם בתכלית השכר, ובזה החלק השני דברו שם ביומא שהרי אמרו שם ביומא: גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כוכיות, שנאמר: ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה. ועוד אמר שם: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם, הנה שזאת התשובה שדברו עליה ביומא אינה מועלת בכפרת העונות לבד, אבל היא מוספת זכות גדול. ועל זה אמר שם: היכי דמי בעל תשובה וכו', שכחה גדול כל כך, שלא די שהיא מכפרת העונות הקודמים אבל נותנת זכות כל כך כגון שבאתה דבר עבירה לידו וכו'.
והתשובה שאיננה מעולה כל כך, אמנם תספיק לכפר העונות הקודמים, אבל לא תוסיף זכות. ואמנם, צריך בתשובה הזאת גם כן שתהיה גמורה, לא שיאמר האדם אבל חטאנו אשמנו, בפיו ובשפתיו, ולא יפשפש במעשיו תמיד, אלא צריך לכל אדם לחפש דרכיו תמיד, הן בעבירות שבין אדם למקום הן בעבירות שבין אדם לחבירו, ושיהיו עונותיו לנגד עיניו תמיד שהרי אנו רואים משיח צדקנו שאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. עם היות אמרו רז"ל, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. ואף על פי כן מפני שהיתה לו קצת שגגה, היה שם חטאו נגדו תמיד, והיה דואג ומצטער עליהם כמו שאמר.
כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. עם היות שלא חטא החטא הנראה, וכל האומר דוד חטא איני אלא טועה. [שואל איך מועילה תשובת הרשע, והרי למדנו בסוף יומא שבעל תשובה הוא זה שבאתה דבר עבירה בידו פעם ראשונה ושנית ושלישית וניצל ממנה, מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום.]

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה

ואם הכריע עצמו לחובה - דם כל העולם ודם זרעיותיהם על צוארו ועל נפשו עמוסים, ויסבול מר המות בעד כל נפש אחת מהם, ובכל צרתם לו צר, כאשר עשה.

(אור החיים, שמות כב, ה)

מג ע"א

...מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו

והיינו דאי' בקידושין מ"ג: מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כך אוריה החתי אי אתה נענש עליו. ויש להבין הדמיון. אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות, וקאמר שיש למלך רשות לזה כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון. [הנצי"ב משווה בין מלחמת דוד ובני עמון לדין אוריה כמורד במלכות, ששניהם מותרים לו כמלך, ולכן כשם שלא נענש על זה כך לא נענש על זה.]

(העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק ה (הרחב דבר))

נג ע"א

... והרי תרומה, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומה מקודשת - ההוא בישראל כתיב

כי ידין וגו' - מפרש הטעם שנפרעו כל כך, והרי צור ישראל מכרם לעשות בהם מה שלבם חפץ וגם הסגירם, ואם כן על מה המה נענשים. והיישוב ע"ז אמר ירמיה הנביא אחרי שהקדים זכרתי לך חסד נעוריך וגו' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה', ביאר ירמיה שנמשלו ישראל לקודש, שהמזיק אותם אינו נענש ומ"מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל, כך אם נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם מש"ה ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים.
עוד זאת, שנמשלו לראשית תבואתה שהוא תרומה כדאי' בקדושין דנ"ג, והנה תרומה ניתן להנות אבל דווקא כדרכן, וכדתנן במס' תרומות פי"א, וה"נ כשנתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן מ"מ דוקא כדרך מיתה ולקברן. וחזר ירמיה ופירש כל אוכליו יאשמו שלא נפרש קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כתרומה לחוד שנקרא קודש, וא"כ לא ייענשו אלא על שלא כדרך הנאתן ולא על אכילתן מש"ה חזר ופירש כל אוכליו יאשמו - זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן אבל באכילתן והנאה מן החיים כל אוכליו יאשמו. [מבאר כי ישראל נמשלו לתרומה שאין להפסידה שלא כדרכה, ולכן ייפרע ה' מן הגויים שאיבדו את ישראל, שאך שהותר להם להורגם, הם עשו זאת באכזריות ולא במיתה וקבורה כדרך כל הארץ.]

(העמק דבר, דברים לב, לו)

סו ע"א

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ שבין עיניו היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך הדיוט שבישראל כך הוא דינו ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך ומה אעשה אם אתה שומע לעצתי רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה

ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם, בימיו נולדה שיטת הקראים, לרגל מה שארע לחכמים עם ינאי, כי ינאי כהן היה, ונפל חשד על אמו כי חללה היא, ואחד מקהל החכמים, רמז על כך באמרו ינאי המלך, רב לך כתר מלכות הנח כתר כהנה, לזרעו של אהרן, אשר על כן יעצו רעים, את ינאי, לבעט בחכמים להשפילם להגלותם ולהמיתם, אך הוא שאל את רעיו, אם אאבד את החכמים, מי ילמדנו תורה, ועל זה ענו לו, והרי תורה שבכתב אתנו, כל הרוצה ללמד יבוא וילמד, ואשר לתורה שבעל פה אל תשגח בה, וקבל מהם, והגלה את החכמים, ובכללם שמעון בן שטח שהיה גסו, אז ירדה הרבנות מטה לזמן מה, אולם כאשר בקשו לקים את המצוות, מתוך שקול דעת, לא עלתה בידם, אז הושבו שמעון בן שטח ורב תלמידיו מאלכסנדריה, וחזרה המסרת לקדמתה, והנה הקראים ששרשם יצא בימים ההם, הם אנשים שדחו תורה שבעל פה, והתחכמו כנגדה בטענות מעין אלה, שאתה מוצא את הקראים טוענים היום, ויש להבדיל בינם ובין הצדוקים והביתוסים האנשים שכפרו בעולם הבא והם המינים שאנו מתפללים על אבדנם בתפלה. [הוא עומד על התהליכים בעם ישראל שגרם ארוע קשה זה].

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)

ע ע"א

אמר רב המנונא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו

רש"י פירש רוצעו מלקיהו ברצועה. אך כלי יקר, נראה לו יותר לומר, רוצעו במרצע, ודבר זה אנו למדין, מן דין עבד זה, האומר אהבתי את אשתי השפחה הפסולה, כי אע"פ שנתנה התורה רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית, מ"מ גם לעומת זה, נתנה לו התורה מקום להסיר מעליו גנאי ודופי זה, ולצאת ממנה לחירות, אמנם כשאומר אהבתי את אשתי השפחה, ואינו רוצה לצאת ממנה, אז דומה כאילו באותו פעם מרצונו הטוב הוא נושא אשה פסולה זו, ע"כ ילקה באזנו, כי אין שום אבר מרגיש בגנאי זה, כ"א האוזן בשמעו דבת רבים מסביב לאמר, זו אשתך הפסולה, ואלו בניך הפגומים, ומכאן יצא דין זה לכל הנושא אשה פסולה.

(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק ה)

אמר רבה בר בר חנה כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ושמא תאמר ממון פלט תלמוד לומר עתה יאכלם חדש את חלקיהם ושמא תאמר חלקו ולא חלקה תלמוד לומר חלקיהם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע אמר רב נחמן בר יצחק חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד

כי בהיות נושא אשה לשם יופי הרי חיבורו אינו לשם שמים, רק הוא מהרהר בצורתה בדרך גופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי, ונמצאו בוגדים לה' כלומר גורמים לשכינה שתסתלק מביניהם אחר שנתחממו שניהם נמצאו אש ואש ואין י"ה שרוי ביניהם וזהו בה' בגדו כי בנים זרים ילדו [גרס בגמרא "הנושא אשה לשם יופי"].

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

וכל הפוסל פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל

רמז לדבר שנאמר [ויקרא יג, מה] והצרוע אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה, כל נגע וקלון, שרצה לפגום בו את חבירו.

(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק מה)

עא ע"א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע דכתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב תנו רבנן בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא

ואני סובר שזה שאמרו, "שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" - אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד, אלא ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוהי.
עוד שם, שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות, והוא בקדושה למטה מזה השם בן ארבע אותיות. והקרוב אצלי, שלא היה שם אחד, אלא שני שמות או שלושה, כלל אותיותיהם - שתים עשרה, והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם בקריאה שם בן ארבע אותיות, כמו שנכנה אנחנו היום ב'אל"ף דל"ת'. וזה השם גם כן, אשר הוא שם בן שתים עשרה אותיות, אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת 'אל"ף דל"ת'. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה, אלא כל מי שיבקש ללמדו - ילמדוהו; ולא כן שם בן ארבע אותיות, שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו, אלא לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה'שם בן שתים עשרה אותיות' ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם, כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה), הסתירו זה השם גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא לצנועים שבכהונה, לברך בו בני אדם במקדש; שכבר פסקו מלזכור השם המפורש במקדש גם כן, להפסד האנשים - אמרו, "משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם"; אלא היו מברכים בזה שם בן שתים עשרה אותיות - אמרו, "בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות, היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר' טרפון, פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן, ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים'.
והיה אצלם גם כן 'שם בן שתים וארבעים אותיות'. וידוע אצל כל בעל ציור, שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם היו אלו מלים רבות, כלל אותיותיהם - שתים וארבעים. ואין ספק שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח, הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו. ואמנם נקראו אלו המילות הרבות האותיות שם, להיותם מורים על ענין אחד לבד, כשאר השמות המיוחדים. ואמנם רבו המילות להבנת הענין, כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה.

(מורה נבוכים, חלק א פרק סב)

פא ע"א

אמר אבין סקבא דשתא ריגלא

מבאר כי בעבור שהיו שמחים, שלא לשם שמים, סבבו כל חלי וכל מכה, כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (עיין סוכה מח ע"ב) ועל שמחה זו אמר מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים.

(כלי יקר, ויקרא פרק כג פסוק מ)

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם, אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות; גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילק"ש רמז קסא) שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות.
גם אם יושלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה, וצא ולמד ממעשה שהובא בש"ס (ע"ז כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו' עד כאן, וזה יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבא' מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואינו צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואינו צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו, מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו ב' דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה, וישליט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אומרם ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.
ובזה נבא אל הביאור הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודיבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו, דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונם לשלול החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו וכדומה דיבר הכתוב, אבל במי שעברו בחינת הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלהים חיים, ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא כאומרו אשר ישבתם בה, ואין ישיבה אלא עכבה וזה יסובב תגבורת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.
ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו', פירוש אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצאת בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם.
ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר, כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו. [מבאר כי בניגוד לשאר המצוות, המצווה לפרוש מעריות אפשרית רק אם האדם מרחיק מעצמו ראיית האיסור והמחשבה בו, ואם נתפס באחד מאלו - רק בזכות קישורו בה' יכול הישראלי להתגבר ולשלוט על יצרו.]

(אור החיים, ויקרא יח, ב)

רמא קלא 'נורא בי עמרם!', ובזה גירש ממנו כוח מסית... הכריז עליו וגילהו לעיני הכל, ובזה נמלט ממנו, כי בזה הוא הורגו.

(אור החיים, דברים פרק יג פסוק ח)

מבאר שתאות העריות משולה לאש בוערת. כך נאמר על בני אהרן שמתו באש על שום שלא נשאו נשים והיו להם הרהורי עבירה וכן מצינו על דור המבול "וברותחין קלקלו ברותחין נדונו" (סנהדרין קח ע"ב).

(כלי יקר, ויקרא פרק י פסוק א)

פב ע"א

הספנין רובן חסידים טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק

לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אלו נהג עצמו כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם.

(רמב"ן, תורת האדם, אות ו)

רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי

האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

העמל שאדם עמל לפרנסתו הוא עונש על שהרע מעשיו. כי כדי לקיים "בזיעת אפך תאכל לחם", די לו לאדם בלקיטה על יד ביתו, כדרך שלקטו ישראל את המן. וכל העמל שעמל האדם - הרי זה משום שהרע מעשיו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד' עמ' קמג')

כל עמל הפרנסה אינו אלא משום שהרע האדם את מעשיו. לכן נתקפחה פרנסתו ואינו יכול להשיגה אלא בצער ובעמל. אבל מובן מאליו שלא הצער והעמל מביאים לו את הפרנסה. כי הכל מאיתו יתברך, ובפרט הפרנסה, שהמפתחות שלה בידי הקב"ה ולא נמסרו לשליח (תענית ב, ב).

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהר מאמר סט' עמ' שב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275