Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

בעריכת המכון לחקר האגדה





ג ע"א

מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם

מבאר שמשמעות זו מתייחסת לא רק לכפילות של מילים שכך מדברים בני האדם, אלא שהתורה משתמשת במושגים גשמיים לבאר מושגים רוחניים כמו איברים של ה' כביכול וכן גשמיות בתיאור המלאכים. אין הדבר כך אלא רק דרך של התורה לדבר בלשון עממית אך המשמעות של הדברים הוא אחרת, ומופשטת.

(רמב"ם, אגרת תחיית המתים)

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה - כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית'. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא ית' נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.

(מורה נבוכים, חלק א פרק כו)




ט ע"ב

אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: +במדבר ו+ איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. תניא שמעון הצדיק אומר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. שמעשה שבא לפני מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה נאה. אמר לי רועה לאבא בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעין ונתסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטרד אותי מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, מי שעתיד להיותך רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי וחמדתיו ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'

הנה נתבאר מהמאמר הזה כללות מה שאמרנו מתועלת הנדרים וההפלאות באלו הענינים, כי הנה הבחור הנחמד הלזה מלחמות השם הוא נלחם, ומערכותיו נצבות זו לעומת זו, וכאשר שלח ידו ולקח כלי המלחמה אשר נתן ה' בידו, מיד נצח ויפול אויביו לפניו, כמו שאמר מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך מי שעתיד להיות וכו' העבודה שאגלחך לשמים. ולזה חמדו ונשקו והתפלל שירבו כמותו נודרי נזירות בישראל, שהוא ודאי נזירות לשמו [מבאר שתפקיד הנזירות הוא להתרחק מהתאוות החמריות, והנזיר הזה לשם כך נזר.]

(עקדת יצחק, שער ע"ג)




י ע"א

תניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא

מבאר שהחטא הוא, שבונה במה לעצמו, והוא פורש את עצמו מכל העולם, לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר, לכך נאמר כי יפליא. שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו, ובונה במה לעצמו, ודבר זה אינו מצוי בנשים כי מסתמא דעתם לפי שרואין סוטה בקלקולה ולא כדי לבנות במה לעצמם.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק ב)

יש לשאול על דבריו, שאם נצטוה הנזיר,להביא ב' תורים על שציער עצמו מן היין, למה מביא כפרה זו, דווקא אחר שנטמא במת, ועוד שהכתוב קראו קדוש ואיך יאמר ר"א שנקרא חוטא.
ונראה שגם ר"א מודה, שכל ימי המשך נזירתו, הוא נקרא קדוש, ולא חוטא, כי נזיר אלהים הוא, אמנם אם נטמא במת שדינו והימים הראשונים יפלו, כי טמא נזרו, ומכאן להלן חושבנא, ולמפרע איגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות, וכאלו ציער את עצמו בהם מן היין, בלא טעם בלא עת נזירתו, וע"כ הוא נקרא חוטא, על אותן הימים הראשונים, שאינו בהם כ"א כמצטער בעלמא, בלא נזירות וקדושה, וזה פירוש יקר.
אמנם מקום אתי לפרש דברי ר"א בדרך אחר, ולומר, שלכך נקרא הנזיר חוטא, כי אילו היה איש תם וישר, מכלכל דבריו במשפט, לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות, ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות, זה יורה כי הוא יודע בעצמו, שאין מעצור לרוחו, ע"כ הוא קופץ ונשבע, כנגד היצה"ר, ובזה גרם לעצמו צער, כי כל דבר הנדור, יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא, כמו שלמדו (נדרים עז ע"ב) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג כג) לפי שמגרה היצה"ר בעצמו, ואומרים לו, לא דיך מה שאסרה עליך תורה, במאסר של היצה"ר, והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות (סוכה נב.) מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ.
אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר, אולי בהוספה זו, לא תוסיף התורה תת כחה, לעמוד כנגדו, כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק יא)


וכן הדת האלהית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם ותאסור שתיית היין בבואו לעבוד עבודה או להתפלל, ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רבותינו ז"ל על וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו' י"א), וכי על איזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין (נזיר י"ט ע"א).

(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ח)




כ ע"א

שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד ואמרתי לו מה טעם ואמר לי כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת ונמצאו בניו באין לידי ממזרות

כלומר שלא היה מכוון בהנאת תשמיש לבד אלא שהיה בעיניו כמי שמתעסק בדבר שאינו ממלאכתו והיה חוב מוטל עליו לגמרו משום דבר עונה ומצוותה האמורה בתורה והתבונן איך היה החסיד מתכוין כוונה עליונה והיה מעשהו לשם שמים ולמצוה גמורה.

(רמב"ן אגרת הקודש פרק ששי)

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך, כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והיא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק (לעיל יח ב) כמעשה ארץ מצרים וגו', כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה, אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב, ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש, יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך; יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו, הנה הוא מושלל משמירת העריות. ימנע עצמו ממין זה כל עיקר, הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום.
אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש, קדושים תהיו, פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז"ל (נדרים כ:) יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו. [מבאר שהקב"ה לא ציווה על האדם להינזר לגמרי מפריה ורביה, אלא שציווהו לעשות זאת בקדושה ובטהרה, מתוך רצון לקיום המצווה ולא מתוך היצר.]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

כאשר ידעו זה השלמים הגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד האלוה ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמיתיים, לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ כנגליהם עם שאר בני אדם - כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם, "מגלה טפח ומכסה טפח"; ואמרו גם כן, "אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום". וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה - "משום 'מלא כל הארץ כבודו'" - לישב בלב בני אדם באלו המעשים כולם הענין אשר זכרתי לך, והוא, שאנחנו תמיד בין ידי האלוה ית', ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה - וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים - ב'אבות', "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים". [מבאר שהתנהגות זו נגרמת עקב יראת ה' והכרה שכל רגע מושגח הוא האדם על ידי בוראו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נב)








כב ע"א

דתניא רבי נתן אומר, הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן... אמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע אמר רבי אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז

אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות, או בדבר הבאי, הנה המחלל מפסיד, והמקיים אינו נשכר. כי מה לו יתברך שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו. באמת הנודר בהם הוא בנה במה, והמקיים מקטיר עליה, לפי שהמעשים ההם עצמם כעין עבודת אלילים הם, ולא לרצון הם לפניו יתברך. [מבאר שהנודר דבר שה' לא צוה עליו, ואין הוא רצון ה', לא את רצון ה' הוא חפץ לעשות אלא את רצונו שלו. ואין בו חפץ לפני ה' ואדרבה הוא כעובד ע"ז.]

(עקדת יצחק, שער ע"א)

כדמות ראיה לדבריהם, כי רש"י פירש, נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר כו', ואומר אני, דון מינה ומינה מה להלן במה, אף כאן במה, כי שחוטי חוץ, היינו המקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר, מדבר במקריב בבמה, כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא, שירדה התורה לסוף דעת הנודר, כי הוא אוסר על עצמו, מה שכל העולם נוהגין בו היתר, מסתמא רום לבבו השיאו, שמכל העדה יבדל, והוציא את עצמו מן הכלל. ובדרך זה מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב.) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון כמו שארז"ל (סוטה ד ע"ב) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. מה ענין הגס רוח אל הבונה במה, אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור, וכן במה לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה, מצוי גם בנודר, כי מסתמא כוונתו, כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש.
אך יש מקום לומר, נודר בכעסו יוכיח, כי מסתמא בכעסו לא נתכוין לשם יוהרא, וצריך אתה לחלק בין נודר מתוך ישוב הדעת ובין הנודר בכעסו, ובמה תדע איפה אם זה הנודר דומה לבונה במה או לא, כי אם נדר בכעסו, ודאי אינו דומה לבונה במה, ע"ז אמרו והמקיימו כאלו הקריב עליה, נתן סימן מובהק על זה, כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס, מסתמא כשך חמתו הוא בא לידי חרטה, ואינו מקיימו, אלא הולך אל החכם שיתיר לו, ע"כ אמר אם הוא נודר ואינו מקיימו, אלא נשאל על נדרו, ודאי בכעסו נדר ומתחרט, ואז אינו דומה כאילו בנה במה, אבל המקיימו, ואינו בא לידי חרטה, ואינו נשאל עליו, סופו מוכיח, שמתוך ישוב הדעת נדר, וחשדה אותו התורה, שרום לבבו הביאו לידי מדה זו, שלקח את עצמו לצד אחר, על כן הוא דומה, כאלו הקריב עליה, כי הקיום הוא גמר דעתו כמו שהקרבה תכלית בנין הבמה.
וזהו שמסיק שם (נדרים כב.) אמר שמואל כל הנודר נקרא רשע, ונראה לומר דון מינה ומינה, מה להלן בחדלת הרוגז משתעי, אף כאן בחדלת הרוגז, כי אינו נקרא רשע, כי אם באופן זה, שכבר חדל רגזו, ואף ע"פ כן הוא עומד בנדרו, ואינו נשאל עליו אגלאי מילתא למפרע, שלא מתוך כעס נדר, כי כבר נשתהא כשיעור זמן חדלת הרוגז, ועל זה אמר שם, רשעים, ר"ל הוא נקרא רשע, כשחדל הרוגז ואינו נשאל עליו, ואם כן, ודאי מתוך ישוב הדעת נדר, כדי לבנות במה לעצמו, על כן המקיימו נקרא רשע, כי דרך גאה וגאון לו, ואני מוסיף עוד ג"ש, לילף חדלה זו מן חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, כי במה נחשב, מה להלן במה אף כאן במה וז"ש כאן איש כי ידור נדר לה' כשהוא איש בנדרו ושפוי בדעתו ומתוך ישוב הדעת נדר, עליו אמר דרך הודעה ככל היוצא מפיו יעשה כי אין סופו לבא לידי חרטה. אבל הנודר מתוך כעס ההוא אמר ולא יעשה כי סופו להיות נשאל עליו כשך חמתו, ואומר נדר לה' למעט שלא ידור לשום יוהרא לבנות במה לעצמו אלא לשם ה' ידור.

(כלי יקר, במדבר פרק ל פסוק ג)



כב ע"ב

רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם

מבאר שהמשנה עוסקת בשאלה איזה דבר אחד שיעשה האדם יזכיר לו את כל יתר המצוות עד שנמצאו כלן בידו.

(עקדת יצחק, שער צ)





כה ע"א

דאמר מר: שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה

מצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות, הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה - הם תרי"ג מצות...
כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

(רבינו בחיי, במדבר פרק טו פסוק לח)





לא ע"ב

דבר אחר, גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי

לכך הזכיר אברהם בשבועת המילה, בדברו אל אליעזר, אלהי השמים והארץ, וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של שדי, ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די, כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב.) ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו, לא היו יכולין להתקיים. והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חוקות שמים וארץ, על החק הניתן להם, שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם שדי, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלהי השמים לבד, כי לא היה שם של שדי מתפשט בתחתונים.

(כלי יקר, בראשית פרק כד פסוק ב)




רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים

רש"י פי' בדרך הדרש הידוע במס' נדרים פ"ג ובמדרשים דקאי על המילה, שכ"ז שהוא ערל אינו תמים ומש"ה כתיב: ויפול אברם על פניו. ואין מובן עפי"ז משמעות ואתנה בריתי ביני ובינך - איזה ברית נתן הקב"ה לאברהם כאן? ורש"י פי' ברית של אהבה וברית הארץ. ולא נזכר כאן אהבה, וברית הארץ כבר הי'. וגם הרי אנו רואים מאמר בפ"ע במצות מילה: ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. מבואר שעד כה לא דבר במצות מילה וגם ענין הנפילה על פניו לא נזכר עד כה, וגם כאן מבואר בפרשה זו עצמה שחזר ונפל על פניו ויצחק. הרי מבואר שבשעה שדבר ה' עמו היה עומד (ועי' מ"ש להלן ג'). ובאמת לא הי' מקרא ערל עד כה כ"ז שלא נצטוה ע"ז, כמו דקטן פחות מבן שמונה שלא נקרא ערל ורשאין לסוכו שמן של תרומה (לשיטת ש"ס ירו' פ' הערל). אלא נראה דעת חז"ל בכ"ז אינו אלא כונה שני' מדסמיך לה מצות מילה אנו מסמיכין כל י"ג בריתות לה. וכבר ביארנו בס' דברים י"ז י"ט דענין כונה שניה עיקר גדול בתורה, אבל עיקר הפשט בזה המאמר שהי' הברית שיהיה הוא הגורם להגיע לתכלית הבריאה שהיא להכיר כבוד ה' והיה ה' למלך על כה"א, וע"ז הקדים ה' לומר: אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויבואר עוד לפנינו. ולא החל בגוף המאמר אני, הנה משום שעיקר המאמר הי' ראוי לדבור אלהים ולא שם ה' משום שבא לתכלית כל העולם והיא הבריאה, ע"כ בא בשם אלהים הבורא ית' כמו כל פ' נח. אמנם לגדולתו של א"א נראה בשם ה'. והקדים דברים אלו [ולפי הדרש של ברייתא דפרקי ר"א שהביא רש"י שנפל על פניו משום שהי' ערל צ"ל דתיכף שאמר ה' והיה תמים הי' נקרא חסר עד שמל מש"ה נפל ועלה מעליו מעלת ראי' של ה' ונדבר עמו אלהים ע"כ עמד תומ"י כמ"ש]. [מביא את דברי הגמרא שאומרת שכ"ז שאברהם היה ערל לא היה תמים ולכן נפל על פניו. ומקשה על כך ואומר שעל פי זה לא מובן על איזו ברית מדבר הקב"ה באומרו "ואתנה בריתי ביני ובינך" וממשיך ואומר שלא יתכן שמדובר על ברית של אהבה וברית הארץ כדברי רש"י משום שברית הארץ כבר ניתנה וברית של אהבה לא נזכרת כאן, ועוד שבמצות מילה נזכרת ברית. ומבאר שלא מדובר כאן במצות מילה ואברהם לא נקרא ערל עד שנצטוה על המילה כמו שקטן עד היותו בן שמונה ימים אינו ערל. ונראה שהפשט בענין זה היה שהברית תהיה הגורם להגיע לתכלית הבריאה - הכרת ד' בעולם, ולכן הקדים הקב"ה ואמר "אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים". (ומוסיף הנצי"ב על הברייתא בפרקי ר"א על ענין נפילת אברהם על פניו משום שהיה ערל - שמיד שאמר הקב"ה לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" כבר היה אברהם חסר עד שמל ולכן נפל על פניו).]

(העמק דבר, על בראשית פרק יז פסוק א)




רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים

אומר שסתם מילה סבה ורמז למילת כל ד' ערלות, ומכללם ערלת הפה, וכשהוא נימול מערלת הפה, לא יספר לה"ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לשון הרע.

(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק ב)




מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר "ויהי בדרך במלון"

לדעתי זה היה עוון אשר חטא ביד משה, עליו נאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חתנו, כי מה חפצו בביתו אחריו ושתצא אשתו עמו? הנה הנראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת מי שאמר, על שנתעסק במלון תחילה - שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית, הכוללת חברת האשה והבנים, כי לפי שהיה העסק ההוא בעצם וראשונה במחשבתו... והצד היותר נאות ניהו נסתר מעיניו, והוא למולו ולהניחו שם עם אמו.

(עקידת יצחק שער לה (פרשת שמות))




רבי אלעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר "כי כל הגוים ערלים" [בעקידת יצחק: ואומר "והיה הפלשתי הערל הזה", ואומר "פן תעלוזנה בנות הערלים"]. ר' ישמעאל אומר, גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש-עשרה בריתות. רבי יוסי אומר, גדולה מילה שדוחה את שבת החמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה [בעקידת יצחק: אפילו שעה אחת]. רבי נחמיה אומר, גדולה מילה שדוחה את הנגעים [בעקידת יצחק הובאו דברי רבי נחמיה לפני דברי רבי יהושע בן קרחה]. רבי מאיר אומר, גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל... דבר אחר, גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר... גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר "כי על פי הדברים האלה וגו' " [בעקידת יצחק: "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". עי' רש"י]

בדברי חז"ל אלו נתבארו שבע תועליות במצוות המילה.
הראשונה - הערלה פוגמת בשלושת כשרונותיו של האדם: ביכולת הדיבור, המבטאת את היכולת השכלית לחדש מחשבות, וכפי שנקראו הגויים בכללם "ערלים"; ביכולת הרוחנית, המאפשרת מחשבות עיוניות בנושאים האלקיים, וכפי שכונה גלית "הפלשתי הערל הזה"; וביכולת השמיעה, המאפשרת קבלה ולימוד מוסר מאחרים, כפי שבנות פלשתים קרויות "בנות הערלים", כיון שאינן שומעות לקול מורי המוסר והדעת.
השניה - המילה מהווה סימון מיוחד בגופם של ישראל, שהם מיוחדים לקב"ה, וכך מתגברת האהבה בין ישראל לה'. לכן נכרתו שלוש-עשרה בריתות עליה, כדי לחזק ולקבע את הקשר המיוחד.
השלישית - המילה ממעטת את כח התאווה, שנמשל ליום השבת, שהוא יום העונג, והמילה "דוחה" אותו.
הרביעית - הימצאות הערלה עלולה לגרום לזיהומים, והסרתה "דוחה את הנגעים" שעלולים לבוא.
החמישית - נוגעת לזמנה של המילה, מיד ביום הראשון שהוולד יוצא מכלל ריסוק איברים, כדי שהתיקון יוחל עליו מיד בראשית חייו; וכפי שמשה נצרך למול את בנו ללא שהות, מסיבה זו.
השישית - מצד עצם הציווי עליה, כמו על כל מצוות התורה, שבעבורן נברא העולם.
השביעית - מצד אבר המילה, שתיקונו מהווה תיקון לכל כוחות הגוף; ורמזו חז"ל לכך בהזכרת "דם הברית", כמתייחס לדם המילה.

(עקידת יצחק שער יח)




לב ע"א

א"ר אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' "עקב אשר שמע אברהם בקולי". חושבניה מאה ושבעין ותרין

לכאורה יש סתירה למדרש זה, ממדרש אחר שבן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה סד, ד)! אלא כוונת המדרש לתאר שאברהם הכיר את בוראו אף שהיה במדרגת "שלוש שנים", דהיינו: ערל.

(עקידת יצחק שער טז)

ויאמר ה' אל אברם וגו' - טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר; או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר... [מסביר שכיוון שהכיר אברהם את בוראו מקטנות, לא מוזכר בכתוב שנראה אליו ה' קודם שפנה אליו באמירה. (ישנן דעות שונות וגירסאות שונות ביחס לגיל שבו הכיר אברהם את בוראו, ונראה שלפני אור החיים, היתה גירסא אחרת משלפנינו).]

(אור החיים, בראשית יב, א)



אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר במה אדע כי אירשנה

רז"ל אמרו בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע.
והשכל ימאן לקבל דרוש זה, שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו תקהינה? ע"כ לבי אומר וגומר, שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות, ונחלקו בו רז", אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. ע"ז אמר שבעון במה אדע, שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה ג"כ מדה כנגד מדה.

(כלי יקר, בראשית פרק טו פסוק ח)



ויוצא אותו החוצה - אמר לפניו רבש"ע הסתכלתי במזל שלי ואין לי אלא בן אחד. אמר לו צא מאיצטגנינות שלך; אין מזל לישראל

עוד יתבאר על דרך אומרם (ב"ר מד יא) בפסוק (בראשית טו ה) הבט נא השמימה, שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומר אם בחקתי תלכו, פירוש חקותי על דרך אומרו (ירמיה לג כה) חקות שמים וגו', אם בהם תלכו, כמו קום התהלך בארץ (בראשית יג יז), תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו, כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו.
ואומרו ועשיתם אותם, צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא ב) ואמרו ז"ל (שבת קנו.) שאמר לו הקדוש ברוך הוא מאי דעתך דקאי צדק כו', עד כאן. הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו, ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו ועשיתם אותם, פירוש לחקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם, והוא מאמרם ז"ל (נדרים לב.) אין מזל לישראל פירוש הם שולטים בו. [מבאר שבזכות קיום המצוות ישראל יכולים לכוון המזלות כרצונם. (תוך כדי דרישתו את הפסוק 'אם בחוקותי תלכו...')].

(אור החיים, ויקרא כו, ג)





וירק את חניכיו ילידי ביתו רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב

וירק את חניכיו - בנדרים דל"ב איכא למ"ד שהוריקן בד"ת. והוא פלא - מה זה שעה לד"ת? אבל הענין הוא (כמש"כ לעיל י"ב י"ז) דזכות התורה היא חרב ש"י ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם. ע"כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב.

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד)




לב ע"ב

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. תשובה - דכתיב בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן - דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גיהנם - דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד ובית המקדש - דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח - דכתיב יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו

כי הכרחיותם אל מציאות האדם והצלחתו מקדים אותם קדימה טבעית לבריאת עולם, כענין שאמרנו שקדמה תורה לבריאת העולם, על הדרך שנתבאר שם. ועל הענין הראשון אמרו כסא הכבוד, כי הוא באמת הכרת התכלית האמתי, אשר אליו יכוונו כל השלמים בכל פעולותיהם... על הענין השני אמר תורה הוא הוראת הדרך, אשר פי' באומרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו וגו', כי הוא הדרך היזשר מכל זולתה, כמו שנתבאר בכמה מקומות, אשר מכלל מצותיה ועקרן הוא הענין השלישי אשר אמרו תשובה, כי היא ההוראה לשוב אל הדרך כאשר יטעה ההולך בה, כמו שביארנו בשער הקודם, ואלו הדברים קדמו לעולם אם להשלמת מציאות בריאת האדם, ואם להצדיק מדותיו של יוצר בראשית להסכים בין יושרו ומדת טובו... והטעם, שהתשובה הוא תקון מסודר מפאת הסדר האלהי לכל חוטא ... אמנם על הענין ד' אשר זכרו בכאן הכתוב, באומרו וחיית ורבית וברכך יי' אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה כענין שנאמר ועמך כלם צדיקים (ישעיהו ס') כמו שנתבאר, אמרו גן עדן והוא השם המיוחד לחז"ל (ברכות ט"ז) לחיים הערבים ההם אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה... כי הצלחת הנפש וקיומה כוונה מתחלת הבריאה. וכן גם כן על הענין החמישי שזכר באומרו ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון וגו', אשר פירשנו אותו על העונש הנפשיי, אמרו גיהנם... והנה על הענין הששי שאמר בכאן העידותי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים וגו'. והוא פרסום הלמוד מפי מלמד ישר ונאמרן, אשר עמו לא הוצרך עוד לזולתו חז"ל במאמר שמו של משיח ולזה לא אמר המשיח עצמו אלא שמו, לפי שלא כוון מהם רק במה שיורה עליו השם שהוא רועה ומנהיג בצדק וביושר, וזה שאמר וזה שמו אשר יקראו יי' צדקנו... אמנם על הענין השביעי אשר בכאן אמר כי הוא חייך ואורך ימיךם לשבת על האדמה וגו' שנתבאר על ספוק הצרכים להעמידו בטוב המצב ובאופן נאות להשיג אלו השלמיות הנפשיות אמר בית המקדש... [מבאר ששבעת הדברים האלה קדמו לעולם כי חייו של האדם תלויים בהם, ובלעדיהם אין לו תכלית וחייו אינם חיים.]

(עקדת יצחק, שער קא)


אמר רמי בר אבא, מאי דכתי': עיר קטנה ואנשים וגו'? עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו אברים, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים וחרמים - אלו עונות, ומצא בה איש מסכן וחכם - זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו - זו תשובה ומעשים טובים, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא - דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצ"ט

החסיד הוא הוא המושל ע" שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים ע" סרים אל משמעתו ע" והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר, ומשל ברוחו מלכד עיר, והוא האיש הראוי לשלט, כי אלו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו, שכן הוא חוסם את הכחות המתאוים, ומונע אותם מעבר גבולם, לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם, מאכל במדה, ומשתה במשורה, ורחיצה וכל השיך לה, כפי הצרך, וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוכוחים בחכמות, או בדעות, ולשם גערה באנשים רעים, ואף לחושים הוא נותן חלקים במדה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו, שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו, רק לשם צרך הכרחי, ורק מתוך בחירה במועיל, כך יעשה לשמיעה ולראיה וכן יעשה לדמיון לסברה למחשבה ולזכרון, ולבסוף לכח הרצון המשתמש בכל אלה בשעה שהוא עצמו נמצא ברשות הבחירה השכלית, ומשרת אותה, אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכחות האלה לעבר את הגבול, בפעלה המיחדתו ומזלזל ביתרם. [התלמוד כאן מדבר על שליטת האדם באבריו על ידי השלטת יצר הטוב על אישיותו. בכך עוסק ה"כוזרי" בהרחבה].

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות ג)

וכבר כתב החכם (בסוף המאמר הה' מספר המדות) מה שיורה היות האדם קבוץ מה, אשר בו נמצאו אישים מחולקים, מהם במדרגת מצוה, ומהם במדרגת מצווה, קצתם יתיחד להם העשות, וקצתם הסבול, ודברים כמו אלו זכרנוהו (בתחלת שער מ"ג). מכל מקום הנה החכם שלמה ביאר, היות שם מלחמה ערוכה, ושהמלך הסובב העיר בא מכח טענות חזקות, אם מצד מה שיטעון סברא כוללת בהקשיו אשר לא יוכל השכל להכחישם, כי אם על דרך החלקיות. ואם מצד שחוזק טענותיו הוא נראה לחוש בהווה, כמו שאמרנו. אמנם שנמצא בתוכה איש מסכן חכם. ומהראוי שנדקדק למה קראו "מסכן", כי אם הוא יחיד כנגד הרבים והעצומים הקמים עליו מסכן למה. אלא שהראה נפלאות מסוד הענין הזה ותקפו. וזה, כי כל אנשי המלחמה אשר לנגדו אינם עורכים כמו רק בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו, נמצא שדוד מהנה רש ומסכן, וזה שאין אחד מהם שיאמר שידרוש רק טוב, כי הפסד תאותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע, כמו שאמרנו מהוראת פני הטוב בהקשים. והוא מה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' (בראשית ג'). והוא בנין אב לכל החוטאים, שאינם חוטאים אלא בהראות פני הטוב שיש במעשה ההוא. [מבאר שהמדרש בא ללמד שיש באדם כמה כחות, שכל אחד מהם מושך לכוון אחר, ונגד כלם צריך היצר הטוב להלחם, והם באים אליו בטענות חזקות ונלחמים נגדו בכלי המלחמה שלו, כלומר: היצר הרע מנסה להציג את טעוניו בצורה שכלית.]

(עקדת יצחק, שער ע"ג)





אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן

על דעת רבותינו (נדרים לב:) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה', והיה להם לכהן לאל עליון, כי הוא אחי אביהם הנכבד, כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם. [משמע מהגמרא שמלכיצדק הוא שם בן נח ומה מעשהו בארץ ישראל? מבאר הרמב"ן שבא כיון שידע מעלת הארץ].

(רמב"ן על בראשית פרק יד פסוק יח)

ומלכי צדק וגו', רבותינו אמרו (ב"ר נו י) כי הוא שם... עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר צה ג) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שהם תיקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של נכרים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם, ומידו של שם לידו של אברהם, וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה. [מביא כי כיוון שמלכיצדק הוא שֵם, קיבל ממנו אברהם לחם ויין ולא ממלך סדום, לפי שהקפיד אברהם אפילו על איסור מאכלי נוכרים.]

(אור החיים, בראשית יד, יח)

לכאורה יפלא: מצות ציצית, שזכה בה שם, מדוע ניתנה רק לזרעו של אברהם, ולא לכל זרע שם? הרי לא מצינו בציצית שניטלה משם וניתנה לאברהם, כשם שמצינו בכהונה?!
ויש לומר שמעשהו של שם היה הכוח הראשוני, הגרעין ממנו צמחה הזכות, אך זקוק היה אותו גרעין לכוח מצמיח, אותו קיבל ממעשהו של אברהם, על כן רק זרע אברהם זכה בציצית, מה שאין כן הכהונה, שכבר הייתה בידי שם, ואמורה היתה לעבור בירושה לבני בניו, ומתוך כך שעברה רק לזרע אברהם אין לנו אלא לומר שניטלה משם וניתנה לאברהם.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת לך לך מאמר ט' עמ' לד)










לז ע"א

הא קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר, על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל, מאי שנא מדרש דלא, דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם, וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם, אף אתם נמי בחנם, מקרא נמי בחנם, רב אמר שכר שימור, ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים

למדו זאת, ממ"ש כאשר צוני ה' אלהי, מה ת"ל, וכי סלקא דעתך שמשה יצוה מלבו, אלא אמר, כמו שצוני ה' אלהי בחנם, אף אני למדתי אתכם בחנם, וממני תראו וכן תעשו ללמד בחנם, כי ענין הערבות שכל ישראל ערבים זה בעד זה, מחייב ענין זה, כ"א יחיד יחטא ישאו רבים עונו, ודבר זה נרמז במ"ש ראה כמדבר ליחיד, ואח"כ אמר למדתי אתכם לרבים אלא לומר שאם איש אחד יחטא, בינינו ישפוט.

(כלי יקר, דברים פרק ד פסוק ה)

אף אתם נמי בחנם. והישר בעיניו יתברך לעשות עם ברואיו, שנתן הוא להם את התורה בחנם, וכן תעשה גם אתה.

(אור החיים, שמות טו, יא)




לז ע"ב

אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורו

מבאר שהואיל ובתורה באותיותיה בתגיה ובכל דיוקיה רמוזים כל הברואים והמאורעות לפיכך הקפידו כל כך על מסורת הדייקנות בכתיבת ספר תורה כי כל טעות קטנה יש לה השלכות על ברואים רבים.

(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)





לח ע"א

אמר רבי יוחנן, אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה

מביא לכך ראיה מן התורה: ה' מצווה את משה [ספר שמות פרק יח] "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" הזכיר כאן כל ד' תוארים אלו, כי הדיין צריך לכולם, לכך נאמר ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך כי ממנו יוקח להאציל על הזקנים יושבי על מדין, וצריכין המה שיתדמו אליך בכל התוארים שבך, משה. כי המאציל והמאוצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד ביניהם וכל המעלות שבך צריכין להיות גם בדיינים.
אנשי חיל, המה גבורי כח אשר ככחם אז כן עתה לשבר זרועות רמות האומרים ידינו רמה כי כל דיין תש כח מסתמא הוא עובר בלא תגור ממנו. יראי אלהים, המה הענוים כי ענוה מביאה לידי יראה שנאמר (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה'. לכך נאמר ידרך ענוים במשפט. כי ע"י הענוה יבא לידי יראה. אנשי אמת, המה החכמים היודעים להבחין בין אמת לשקר כדי לדון דין אמת לאמתו. שונאי בצע, אלו העשירים אשר יש להם כל ובצע לא לקחו וכל דיין עני יש לחוש פן יקח שוחד להטות דין.
ועל ד' כתות אלו, אמר המשורר (תהלים פב א) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כי הקב"ה נצב להיות שופט את שופטי ישראל על העול הנעשה בקרבם ואמר עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, כנגד העדר היראה, כי בזמן שאין הדיין ירא אלהים וגס רוח אז הוא נושא פני הרשע ביתר שאת .
שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. הורה שלא היו עשירים והיו לוקחין שוחד ע"כ לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו .
אח"כ אמר פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו,
אח"כ אמר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כי היו ממנים דיין דלא גמיר ולא סביר נעדרי החכמה ע"כ לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר ע"כ ימוטו כל מוסדי ארץ. ע"ש.

(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק כא)

הוא מבאר שיש כאן סדר של הדרגה, דבר שבא לידי ביטוי בסדר המסע של בני ישראל בהליכת הדגלים במדבר.
ישנן ד' מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר.
כך סדרם הרמב"ם כי הענוה ראש לכל המדות ע"כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע"ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד' מעלות אלו נמצאו בהם.
יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה ע"כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מט י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו...ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה יד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר
דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה, שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב"ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז"ל (עיין סוטה ז ע"ב) מי גרם לראובן שיודה כו' כמו שמביא רש"י פר' וזאת הברכה (לג ז) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת.
ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים לג כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל
דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו. כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו'. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף.
דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה. אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים לג כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע"כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש"ש.

(כלי יקר, במדבר פרק ב פסוק ג)

ומה שאמר כאן רבי יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על מי שישלמו בו התנאים הללו, אין הכוונה שלא יהיה כן לעולם, שכבר אמרו רבותינו ז"ל: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם. ואע"פ שאמר בספרי חלוקים הרבה שהיו בין נבואת משה לבלעם כמו שמפרש שם. אין ספק שהשרה הקב"ה שכינתו עליו, ואי אפשר שהגיע בלעם למדרגת הענווה, שכבר עליו אמרו בהרבה מן המסכתות. ולא עוד אלא שאנכי אתונך ביום ואשתך בלילה כתיב הכא ההסכן הסכנתי וכתוב התם ותהי לו סוכנת. ואין לספק אחרי זאת המימרא, שהאיש הזה לא נתקדש בפרישות וביראת חטא, וכל שכן בענווה שהיא למעלה מהן. אלא אין ארבעה דברים דרבי יונתן בכאן במה שיהיה תמיד, אבל לפעמים ישתנה זה לפי צורך השעה. וכבר אמרו בספרי מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, ואע"פ שלא היה ראוי לה, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמה היינו עובדים להקב"ה [מבאר שאין כוונת דברי חז"ל שכלל לא תיתכן נבואה בלי אילו השלמויות שהרי מצינו בנבואת בלעם שלא היו לו אילו השלימויות, אלא כוונתם שבדרך כלל צריך תכונות אילו אבל לפעמים יתכן שינוי לפי צורך השעה].

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

הגמרא מביאה את הדבר ההגיוני היינו שהקב"ה ינבא רק חכם גבור וכו' אולם ממעמד הר סיני הקב"ה, שכל בנ"י: גם אלה שע"פ ההגיון אין ראוי שיתנבאו, התנבאו למדנו שהקב"ה יוכל לנבאות גם כאלה שעל פי ההגיון (ההגדרות שבגמרתנו לא יוכלו להתנבאות.ואלה דבריו "נתאמת בנסיון היות ה' יתברך מנבא למי שירצה מבני אדם מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רבותנו ז"ל הכרחיות להמצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה..חכם גבור ועשיר (בגמרא שלנו) ואף על פי כן נתאמת בנסיון בשעת מתן תורה,שכל ישראל חכמיהם וטפשיהם, וקצרי הקומה עם רמי הקומה ורכ הלבב עם הגיבורים, ועשיר ורש - כולם הגיעו למעלת הנבואה... ואף על פי שהשכל ימאן זה, הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הנסיון ובאנה הקבלה הנמשכת מזה מאב אל בן, אי אפשר להכחישו.

(ספר העיקרים מאמר א, פרק יט)

לפי שהוא מבואר שהרצון האלקי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל, אם מצד שכלו, ואם מצד כוחותיו הגופיות, ואם מצד העניינים החיצוניים, כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלימות... כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העינוים והדעות האמיתיות האלקיות... וכן הקב"ה אינו משפיע השפע הנבואי על ריקים ופוחזים אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר... ואמרו: גיבור - ...שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כוחותיו לסבור תושיית התורה והעיון... ועשיר הוא גם כן הכנה ושלימות... להכין אותו ולסעדו במעשה שולחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו, אשר בהם ייעזר אל השתדלות העיון והלימוד... שסיפוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה'... כבר צרפו עמהם התנאי העיקרי בנבואה, במה שאמרו: ועניו. [תכונות אלו מאפשרות לאדם להצליח להעמיק בהבנת דעת ה': החכמה היא המפתח לשלימותו של האדם; הגבורה נדרשת בשביל שלא יותש מכח העיון; והעושר מספק את צרכי האדם ומאפשר לו לעסוק במושכלות בלא הטרדה.]

(עקידת יצחק שער לה (פרשת שמות))



אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור... גבור דכתיב "ויפרוש את האוהל"..

הרא"ש מקשה מדוע לא נלמדת תכונת הגבורה של משה מהקמת הקרשים. ענה על כך המהרש"א שאין בזה קושיה, כיוון שעל הקמת הקרשים נאמר במדרש שהוקמו בנס ע"י ה'.
מעיר על כך בעל שיחות מוסר, שהרא"ש שפיר הקשה. שכן הנס שזכה לו משה, הקמת המשכן שנעשתה ע"י הקב"ה, אשר נזקף למשה כאילו הוא הקימו, הכל בזכות גבורתו של משה.. שאמרו בתנחומא (שם): "א"ל הקב"ה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך. כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד - אינו עומד לעולם".
משה עסק בידיו, ועשה את פעולות הקמת המשכן, והמשכן הוקם מאליו. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקים את המשכן. כי לעולם כן הוא: כל מעשי האדם ופעולותיו אין בהם אלא את העשיה. הגמר - ע"י הקב"ה.
ובמה שנאמר בגמ' שם "גבור" הכוונה היא למי שעובד בכל כוחותיו, ומנצלן לגמרי. זוהי המעלה הנצרכת לנבואה. ולכן הקשה הרא"ש שראוי ללמוד מקרשים, כי זכה שיקרא על שמו בזכות הגבורה, שעבד בכל כוחותיו האצורים.

(שיחות מוסר, מאמר כד פרשת ויגש תשל"ב עמ' קא)




אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... עשיר - "פסל לך" פסולתן שלך יהא

וקשה, הא מן תחלת הסנה עד פסולת לוחות שניות, היו כמעט ב' שנים, ואיך שרתה אז שכינה עליו, אלא שבאמת היה לו מקודם, רק נדב הכל למשכן. לכך ניתן לו עושר אחר מפסולת של לוחות, כי למשה עצמו נאמרה נדבת משכן קודם לוחות שניות, ותיכף נדב בלבו כל כספו וזהבו

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)






אמר רבי יוחנן, אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן, ואמר מר משה רבינו פרסו, וכתיב עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין? אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם, ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא. חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב והאיש משה עניו מאד

גבור ועשיר אינן מעלות שכליות, ולא מעלות מדותיות ועם כל זה הם מתנאי הנביא. אע"פ שיש מי שפירש י' כי בגבור רצה הכובש את יצרו דבעשיר רצו מי שיש בו מדת ההסתפקות והוא השמח בחלקו אין הדבר כן שהרי שם בנדרים כשאמרו וכולן במשה, הוכיחו גבור מן ואתפוש בשני הלוחות וגו', ועשיר, מפסל לך. ואין זה ענין למעלות שכליות ולא למעלות המדות כלל. אבל עיקר הענין כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמיות שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלת הכלל כי הוא שלוח אליהם, ולמען יהיו דבריו נשמעים.

(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)

אבל צריך ביאור מדוע יצטרך הנביא להיותו עשיר ובעל קומה, כי בגבור נוכל לפרש שצריך להיות אמיץ לבו בגבורים מי שהוא שלוח להוכיח עם רב ולא ישוב מפני כל, כמו שהזהיר השם יתב' לירמיה: "ואתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם", אבל בעשיר ובעל קומה צריך טעם.
והתשובה בזה: שאם יצטרך הנביא הנבואה להשלים לעצמו לבד לא לזולתו, היה ראוי שינבא מי שימצאו בו השלמיות אשר תשלם הנפש בם יהיה הגוף שלם או חסר, אבל הנביא שינבא להמון ומודיע מה שצוהו השם יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות. וכבר ידוע שאינו נקרא נביא רק להיותו משמיע ומדבר תמיד להמון מה שיצוהו ה' יתברך, כי המדבר תמיד יקרא [נביא], כאמרו: "ואהרן אחיך יהיה נביאך", לא רצה שיתדבק השפע באהרן עד שיהיה לו לנביא ידרוש מאתו העתידות, אבל רצה בו שישמיע מה שישים משה בפיו, ולזה יקרא גם כן "נביא הבעל", נביא, כי נביא נגזר מלשון ניב שפתים. ולזה צריך הנביא שישלימו לו המעלות השכליות ומעלות ההמוניות. והוא אמרם ז"ל בפרק המצניע "בעל קומה", להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור, כמו שאמרו בבכורות.
מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה, ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה שיהיו דבריו נשמעים יותר, כענין שאמרו בתענית: תנו רבנן יש שם זקן אומר זקן, אין שם זקן אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה. הוא שירמיה אמר: "לא ידעתי דבר כי נער אנכי", לא אמר איני צדיק או חסיד, אבל אמר כי עם היותו ראוי לנבואה שכבר שלמו מעלות נפשו, אחרי שלא ידע דבר אין ראוי להשתלח במלאכות השם ולפרסם את אשר יצונו [מבאר שחכמה היא שלמות השכלת וענווה היא שלמות מדותית].

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי)

וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד, כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו, ויהיה הגון לה, כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות, כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר (שבת דף צב.). ויתרונות רבות בזה הענין, אי אפשר לכנוס אותם יחד, והדבור בהם והראיה על כל אחת מהם, בפסוקים מספרי התורה ובדברי נביאים, ויצטרך לענין הזה ספר בפני עצמו, ואולי השם יסייענו עליו, עם מה שראוי להתחבר לענין ההוא, ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות, והחזקות שבהן, והוא אמרם (שבת צ"ב. נדרים ל"ח), "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר", "וחכם" הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק, "ועשיר" הוא במעלות המדות, רצוני לומר, ההסתפקות, מפני שהם קוראים המסתפק - עשיר, והוא אמרם בגדר העשיר (אבות פרק ד'), "איזהו עשיר השמח בחלקו", רצוני לומר, שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו ולא ידאג במה שלא המציא לו. וכן "גבור" הוא גם כן במעלות המדות, רצוני לומר, שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומר (אבות פרק ד'), "איזה גבור הכובש את יצרו". [הרמב"ם מבאר בנוסף לפשט דברי הגמרא שצריך גבורה ממש וכן עשירות ממש, הוא מביןשיש לדברים משמעות נוספת של טהרת המידות.]

(רמב"ם, שמנה פרקים, פרק ז)

אמנם היות יסודנו - ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים, הוא אמרם, "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר" - וכבר בארנו זה בפרוש המשנה ובחיבור הגדול, והגדנו בהיות בני הנביאים מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה, שהוא הלך אחרי ירמיה, ולמדו והכינו, והיה מקוה להתנבא, ונמנע, כמו שאמר, "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי"; ונאמר לו על ידי ירמיה, "כה תאמר אליו, כה אמר יי וגו', ואתה תבקש לך גדולות - אל תבקש"; ואפשר לנו לומר, שזה באור שהנבואה בחוק ברוך - 'גדולות'. וכן יאמר, שאמרו, "גם נביאיה לא מצאו חזון מיי" - מפני היותם בגלות, כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים - מהם כתובי הספרים, ומהם דברי חכמים - כולם הולכים על זה היסוד, והוא, שהאלוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה, אמנם - לשלם המעולה בתכלית; אבל הפתיים מעמי הארץ, אי אפשר זה אצלנו - רצוני לומר, שינבא אחד מהם - אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו, שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז יהיה האפשרות הנתלית בו - גזירת האלוה.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק לב)



אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך; מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא... ועתה כתבו לכם את השירה הזאת? השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל? אלא פילפולא בעלמא

... והנה איתא בנדרים דל"ח אריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר פסל לך כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. מתיב ר"ח ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים ומשני אותי צוה ואני לכם. ומסיק אלא לפלפול' בעלמא.
ופי' הרא"ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. פי' בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא ע"פ המדות הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא ע"פ הלכות המקובלות שאמר להם משה. ומה שלא נתפרש הי' להם לדמות מילתא למילתא כדאיתא בב"ב דק"ל ב' והא כה"ת דמוי מילתא למילתא וזה תלוי רק בסברות האיך לדמות. אבל זה אינו הכרח והלכה פסוקה. עד שבא משה רבינו ולימד זה הדרך לישראל בערבות מואב.
וע"ז אמרו חז"ל בחגיגה וסוטה הנ"ל ושנאן באהל מועד ושלשן בערבות מואב. ואין לפרש השלוש בלמוד לחוד דמאי איריא בערבות מואב הא כל שעה שהי' אפשר ללמוד וללמד הי' עושה. אלא הפי' דבע"מ נתן דרך חדש ללמד בישראל חק ומשפט היאך לחדש הלכה [וע' מש"כ בס' ויקרא י"ח ה' הוכחה שרבותינו בעליה התוס' בב"ק דל"ח א' הבינו כן ביאור לשון קראו ושנו ושלשו כמש"כ], וע"ז אמרו עוד בש"ר שם הכינה בא"מ וגם חקרה בערבות מואב. והיינו חקור דין מאין מוצאו בתורה שבכתב.
וכ"ז נכלל בלשון הכתוב ככל אשר צוה ה' אותו. היינו אפילו הכללים ודרך הלמוד שהראה ה' למשה בעצמו ולא לישראל. עתה דבר משה אליהם. לכל ישראל. [וע' ס' במדבר ט"ו כ"ג את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה ומש"כ שם] ולהלן יבואר דמבריי' דספרי מוכח דמימרא דריב"ח אינו מקובל לכ"ע אלא מתחלה עלה ברצון שיהא משה מלמד זה הדרך לישראל, אבל מ"מ לכ"ע עוד לא הגיעה שעה ללמדם לישראל עד ערבות מואב [מבאר שכוח לימוד הפלפול ולימוד התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב ע"י י"ג מידות וכד' ניתן מלכתחילה רק למשה, והוא העניק לעם בערבות מואב את דרך הלימוד הזו.]

(העמק דבר, דברים א, ג)

...וא"כ עלינו לפרש לשון כתבו דהיינו דאי' בסנהדרין דכ"א ב' דמכאן מוכח דמצוה על כל א' מישראל כתיבת ס"ת שנא' ועתה כתבו לכם וגו'. וכבר ביארנו דדרך משנה תורה לכלול שתי כונות באזהרה א'. והנה מדכתיב את השירה הזאת היה במשמע שכמו הצווי למשה לא היה כאן אלא בשירת האזינו כך מצוה לכל ישראל אינו אלא השירה.
(והרמב"ם ריש הל' ס"ת כתב כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. וקשה טובא דילמא יש מצוה מיוחדת בכתיבת השירה כמו פרשיות של תפילין ומזוזות. ותו ק' הא מחלוקת אמוראי היא בגיטין ד"ס. ויותר תמוה מדאי' בנדרים דל"ח א' אריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' כתב לך כו' כתבן שלך. פי' למוד התורה לא ניתן אלא למשה וזרעו. ולישראל לא ניתן אלא מעשה המצות. ומקשה הא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ודאי השירה לחוד. ומקשה תו מסיפיה דקרא למען תהיה לי השירה הזאת לעד. וצ"ל דנוס' הרמב"ם היה כתיבה לחוד. ומקשה למען תהיה לי וגו').
אכן למדנו מסוגיא זו עיקר הענין דסיפיה דקרא מוכיח על פי' המצוה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת שהוא כל הס"ת, ותפרש השירה הזאת בשני אופנים: על משה רבינו כמשמעו השירה הזאת. ולכל ישראל הפי' תורה כולה. ויש להבין הוכחת הגמ' מסיפיה דקרא דקאי על כל התורה. וע' פירוש הרא"ש ור"ן.
ולי נראה דמשום דמיירי הני קראי בנבואה דימי שפוט השופטים, שלא הגיעו לע"ז משום רוב שובע ועונג, וא"כ לא נזכר גאולתם בשירת האזינו, שהרי שמה מבואר וישמן ישורון ויבעט וגו' וזה היה בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים דכתיב בסמוך ואכל ושבע ודשן. וע"ז הדור כתיב בשם הגאולה כמבואר שם מקרא ל"ה ול"ו. אלא ע"כ פי' זה העד היינו כל התורה, שמבואר בכמה קראי שיהיה בית הבחירה כמש"כ בס' שמות כ"ג כ' ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, ובס' בראשית מבואר דהר המוריה הוא ההר אשר ה' יראה ועוד הרבה קראי, ומזה היה לישראל לעד גם בימי שפוט השופטים שיגאלו מצרותיהם ועוד יהיה להם מלך בישראל ואח"כ יבנה בית הבחירה על מכונו. וע"ז כתיב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בב"י. ומזה למדנו פי' השירה כה"ת כולה ומזה למדנו פי' רישא דקרא כתבו לכם את השירה הזאת. דקאי על התורה. וממילא למדנו שהתורה נקראת שירה. וטעם הדבר מבוא בקדמת העמק אות ג'. [מבאר ששירת האזינו אינה מדברת על כל המצבים בהם יחטאו ישראל, ולמשל אינה כוללת את תקופת השופטים, ולכן למדו חז"ל מכך שנאמר כתבו השירה הזאת למען תהיה לעד, שמדובר על כל התורה, המתייחסת לכל המצבים.]

(העמק דבר, דברים לא, יט)

כי לא דבר רק הוא מכם - כל קוץ ודיוק שבם אינו ריק מכוונה וענין, ודייק הכתוב מכם כבר דרשו בירו' ה"נ והוא דרך דרשו מוסרי. אבל לפי הפשט בא לאפוקי אוה"ע שאע"ג גם המה למדים מקרא וכך הוא רצונו ית' כמש"כ בס' ויקרא י"ח ה' אבל אין זה אלא בשטחיות הפרשה, משא"כ כל דיוקים באותיות התורה שהי' אותה תיבה ראויה להכתב בצורה אחרת וכדומה בחסר ויתיר ומזה נלמד כל דרשות עפ"י י"ג מדות וכדומה, והוא עיקר התלמוד ופלפולה ש"ת כדאיתא בנדרים דל"ח א' לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסלתן שלך אף כתבתן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכמו ביארנו ריש פרשת דברים, ומסיק הגמ' שהוא פלפולא בעלמא.
וביאר הרא"ש כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות עכ"ל, פי' באותיות התיבה היאך היא כתובה. וכ"ז אינו אלא לישראל לדידן הוי מאומה לדרוש ולהוליד מזה הלכות אבל לדידהו לא הוי מאומה ואין להם עסק בזה כלל וכדאיתא בסנהדרין דנ"ט דעובד כוכבים העוסק בתורה ה"ז כבא על ארוסה וכמש"כ בביאורי בס' ויקרא שם. ומש"ה כתיב כי לא דבר רק הוא מכם, אבל לדידהו הוא ריק. [מבאר כי מסר משה לישראל בלבד הדרך לדרוש מאותיות התורה ההלכות והכוונות הנסתרות הצפונות בה.]

(העמק דבר, דברים לב, מז)

פשוט הוא שישראל קיבלו את כל התורה כולה מהקב"ה, ואף פלפולה של תורה בכלל!
ועל כרחך הכוונה היא שנתינת פפלפולה של תורה היתה למשה ולזרעו בלבד, אלא שב'טובת עין' שלו הכניס משה רבנו את כל ישראל תחת כנפיו וע"י כך היו כולם שותפים בקבלת השפעה זו מהקב"ה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר מא' עמ' קעג)



חכם, רב ושמואל דאמרי תרוייהו, חמשים שערי בינה, נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחת, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים

מבאר שקיבל משה 49 תחומי ידע כגון צמחי האדמה הוא שער אחד ובריאת החיות הוא שער אחד עד שהגיע אף לרוח הקודש שידע על אדם אם גנב או נאף אמנם שער אחד הוא לא קיבל והוא ידיעת הבורא בעצמו. שער זה לא נברא כלל כי הוא מעל ההשגה האפשרית. ושער זה הנעלם רמוז במצוות יובל שנת החמשים וכן הספירת העומר עד יום החמשים.

(רמב"ן, הקדמה לספר בראשית)

והוא מה שפירשתי בפסוק "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא ט). פירוש: הדעה שעדיין היא את ה', ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה' הטוב ההוא.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק ג)

מבאר שמה שמשה השיג את טעמי מתוות פרהאדומה היה זה בזכות מ"ט שערי הבינה שקבל, כי ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג, היה לו מבוא לבוא בסוד ה', לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב ד) וכמטמונים תחפשנה, מונים היינו ב"פ מ"ט, כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות, מזוקקות שבעתים (תהלים יב ז) היינו ז' על ז'.

(כלי יקר, במדבר פרק יט פסוק ב)

שואל, מאי טעמא היו אותן הקללות שבתורת כהנים מ"ט, ואלו שבכי תבוא, כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא.
והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות, אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חסר א', מזה אתה למד, שהדבר אפשרי למין האנושי, להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו, והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו, להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות, ולבו טח מהבין, וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו, והוא לא נכנס בשום אחת מהם, ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו.

(כלי יקר, דברים פרק כח פסוק טו)








לט ע"ב

מאי דכתיב: שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין! באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים, שנא': לאור חציך יהלכו וגו'

לומר שאין מטבעם ומדרגתן רק להתמיד מעשיהם, לא להתבונן בהם ובסבתם. אמנם לפי מה שרצוהו כלל החכמים, שהם בעלי נפש משכלת, הנה אלו הדברים לא נאמרו רק למשל בעלמא. ואמרו לפני הקב"ה שאם לא יעשה דין לבן עמרם שלא יצאו לעשות פעלותם ולעמוד על משמרתם.
והכוונה, שהבטל הנבואה תבטל התורה, ובהבטלהתורה יבטל העולם, כי העולם אינו מתקיים כי אם על פנות התורה ושרשיה, כי הם יסודותיו תאיו ואולמיו אשר נבנה עליהם, והמה עמודיו ובריחיו אשר יתקיים בהם. והרי אמרו חז"ל והיה ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א') מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ אם ישראל יקיימו את התורה מוטב, ואם לאו הריני מחזר אתכם תוהו ובוהו (ע"ז ג' ע"א). וכן אמר אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג) וזולת זה מהאמרים אשר יקיימו זה. כי באמת יחס גדול יש לכלל העולם בכללות התורה ולחקיו בחלקיה. כמו שכתבנו בתחלת פרשת נח (שער י"ב בפרק נפרד שקראנוהו כגון עולם). וענין המבול עד ממהר לענות אמתת הדבר, כמו שבא לשם, וזכרנוהו בפרשת הברית (שער ע') וזהו מה שאמרנוהו ראשונה מיוקר הנבואה ומגודל צרכה, כי הנה במציאותה יעמד חי העולם הזה בכללו, ומבלתה מי יעמוד.
ולזה היתה טענת השמים והארץ חזקה, ואמרו שזרק עליהם חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם כו'. לכאורה יראה שזריקת החצים הוא חוזק הטענה אשר נצחם בהם. וזה, כי כמו שאין ראוי להרוס סדרי המציאות מפני עובדי עבודות אלילים המשתחווים לשמש ולירח ולמזלות ולזולתם, כי בעבור השוטים שיחשבום לאלוהות, אין ראוי שיסורו סדרי המציאות ויאבדו כלם, כן בהמצא קצת רעים וחטאים בכפירת הנבואה והוצאת שמץ דבה עליה, אין ראוי לבטל העולם, אבל יתקיים בשביל המאמינים. יורה בזה, שאם לא מפני טענה זו, היה הראויה לבטל העולם, והיא כוונה נכונה. [מבאר שהעולם כלו לא קים אלא עבור התורה, וכיון שקרח כפר בתורה היו העולם וצבאו בסכנה, ולכן אמרו שאם לא יעשה ה' דין לא יצאו.]

(עקדת יצחק, שער ע"ח)

מבאר הקשר של השמש והירח למחלוקת קורח, לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב, דהיינו שמש וירח, וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו, לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול, כי אין נכון להם להאיר, למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו, שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול, אחשוב בזה, לפי שקרח ערער על הכהונה, ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה, ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה, אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות, על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה (יב ע"ב). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה .

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק א)



אמר ריש לקיש, רמז לביקור חולין מן התורה מנין, שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וגו', מאי משמע? אמר רבא, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים, לא ה' שלחני לזה

פסוק זה אומר משה לה' על עדת קורח ואופן מותם. ופירש"י שסמך על סוף המקרא, שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם, פקידה זו היינו ביקור.
והנה מקום אתי לפרש פקידה זו, בדרך אחר, כי יש ב' מיני תועלת בביקור זה האחד הוא, שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא, לצורך ההולכים שמה, כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל, כדי שהחי יתן אל לבו, כך טוב ללכת אל החולה, כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו, כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה, אשר אין פחד אלהים לנגד עיניהם, ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם, כי הסוף הוא פקודת כל אדם יפקד עליהם. יפקד לשון זכירה ור"ל אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם, היינו המיתה, וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם, ואינן מקבלים עונש כמדתם, אז כדבריהם כן הוא, אומר משה, שלא ה' שלחני.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק כט, ערך ביקור חולים)






שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם אלו הן תורה ותשובה גן עדן וגיהנם כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו

אמנם יש הגדות, הנראות כנטולות שחר, אך אחרי עיון כלשהו, יתברר ענינן, כך למשל מאמר החכמים שבעה דברים נבראו קדם לעולם גן עדן ותורה וצדיקים וישראל וכסא הכבוד וירושלים ומשיח בן דוד, דומה למאמר החכם, תחלה המחשבה סוף המעשה, כל כונת החכמה האלוהית בבריאת העולם, היתה התורה, שהיא עצם החכמה, ונושאיה הם הצדיקים, שרק בתוכם שוכן כסא הכבוד, וצדיקים על צד האמת, לא ימצאו כי אם בקרב אנשי הסגלה, והם ישראל, ולאלה ראוי רק המיחד במקומות והוא ירושלים, אותם לא ינהיג כי אם הנעלה בבני אדם הוא משיח בן דוד, אך תקות כל בני אדם ודרכם היא לגן עדן, ולכן יצירו כל אלה כברואים בכל קדם לעולם. [ראוי לשים לב להבדלי הנוסחא שבין ה"כוזרי" לתלמודנו.]

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות עג)

שואל מדוע התורה כתובה בגוף שלישי ולא בגוף ראשון הרי משה הוא שכתבה והיה ראוי שייכתב ויאמר ה' אלי וכו' ומבאר על פי גמרא זו שהואיל וקדמה תורה לעולם הרי לא משה הוא המחדשה חלילה אלא הרי הוא כמעתיק מספר קדמון ולכן התורה כתובה בגוף שלישי.

(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)






מ ע"א

רבא יומא קדמאה דחליש, אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא לתרע מזליה. מכאן ואילך אמר להון פוקו ואכריזו בשוקא דכל דסני לי ליחדי לי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וגו', ודרחים לי ליבעי עלי רחמי

...וזה לשון רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו עכ"ל. וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום שלישי היה, ואם ממה שאמר הכתוב (להלן לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו', והלא מדברי רבותינו במסכת שבת (קלד:) משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום השלישי, והגם שחילק שם בין גדול לקטן, שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום השלישי אבל יום א' וב' לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג'...
והנה לפי מה שכתב הר"ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג', אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת, יש טעם בדבר; כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם, ויום א' גם כן לא בקרו, מטעם מה שאמרו בנדרים (מ.) וזה לשונם: רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאיניש כי היכי דלא ליתרע מזליה, ופירש רש"י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע"כ, והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה' ביום א', כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדל אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (סוף פ"ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו, ופסקו מהרי"ק (סי' שלה) יעוין שם דבריו, והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא, וכן כתבו האחרונים, אין להקשות כי ה' אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא. [מבאר שמסיבה זו בא ה' לבקר את אברהם רק ביום השלישי למילתו.]

(אור החיים, בראשית יח, א)



אמר רבין אמר רב: מניין שהקב"ה זן את החולה? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ואמר רבין אמר רב: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"

שתים אלו - אחת הן. כאשר הקב"ה מעניש את האדם ונותן לו יסורים - הרי הוא עושה כן בכל מידת האהבה וההתקרבות. לכן בעת המשפט הקב"ה מתקרב אליו ושכינה מראשותיו, והוא סועד וזן אותו לגודל האהבה. הגדלות של היסורים היא האהבה וההתקרבות של הקב"ה בשעה של משפט.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה' עמ' שסט)




מא ע"א

אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?

כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו, וכמו שאמרו (ע"א ה' ע"ב) הצדיקים יצרם מסור בידם, ואמרו ז"ל (נדרים מ"א ע"א) דדא ביה כולה ביה. ובמערבא אמרו (ויקרא רבה פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת. ולזה אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה, מכריע את כלם, וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות, כמו שכתבנו בשער נ"ח, והוא מושל בכל.

(עקדת יצחק, שער סא)




מט ע"ב

דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה: לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל. דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא

(פירשו בתוספות: דלי ציפתא - פירוש הגביה המחצלת וסמך שימצא שם מעות הרבה בנס.) הרי לנו דרגה גבוהה ונשגבה של מידת הביטחון שהייתה לר' יהודה. כי אף שזהו נס שלמעלה מדרך הטבע, מ"מ פשוט היה בעיניו שימצא שם מעות, כיוון שהיה זקוק להן, עד שאמר בפשטות "חזי מאי איכא". הביטחון היה נטוע בו בכל חושיו והרגשותיו, וכשאמר כן, היה זה כאילו הטמין מעות תחת המחצלת. עד לדרגה זו הגיעה מעלת בטחונו, והרגשה חושית זו היא עיקר גדולת הביטחון.
דרגה כה גבוהה של מידת הבטחון אינה באה מכוח הכרה שכלית בלבד. הכרה שכלית, עד כמה שתהיה חזקה, אינה נמלטת מהרהורים וספיקות. רק מי שבטחונו הוא בחוש, והוא חי בבטחונו ובאמונתו, הוא המסוגל להגיע לכך שיהא הבטחון ודאי אצלו בלא שום פקפוק, עד שהוא יכול להגביה את המחצלת ולמצוא מעות בנס, כאילו היה זה דבר שבטבע.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בהר מאמר ע' עמ' דש)

ויש להתבונן. איזה בגד היה זה, שהרי על כלי גבר האישה מצווה "לא יהיה כלי גבר על אשה", ואם שמלת אישה היא זו, הרי הוא מצווה "לא ילבש"?! וצריך לומר שהגלימא לא היתה אלא חתיכת בד, שלא שייך בה שם בגד איש או אישה. ובכל זאת שמח בה ר' יהודה כאילו היה זה מעיל.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב מאמר יד' עמ' סד)




נ ע"א

...למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה, שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חדא, דלא דמי ליך! ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין! אמרה ליה: אי צאית לדילי, ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא. אמר: הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי. הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא

לאחר פרידה של יב' שנה מאישתו, שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, מדוע לא נכנס לרגע קט לשמח את ליבה? והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד יב' שנה! ואיה הכרת הטוב?
אלא על כרחנו צריכים אנו לומר כי ידוע ידע ר' עקיבא את הסכנה הכרוכה בהפסק שע"י הכניסה הביתה, ואפילו אם ייכנס לרגע בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מידה של עליה שהייתה כל יב' שנה? כי הפסק כל דהו גורם לירידה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סו' עמ' רפה)




נה ע"א

...וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך - ע"י עסק פלפולה ש"ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח"ו, וכדאי' בנדרים דנ"ה עה"פ ומנחליאל במות ומבמות הגיא וגו' כיון שנחלו אל עולה לגדולה, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו. וביארנו שם בפ' חקת דירידה של ת"ח כשיורד עפ"י מדותיו ח"ו גדול מאד ממי שהוא שפל אנשים ולא הי' מעולם בן תורה, ומתבזה כ"כ כמו פשוטי הערך וזהו שפלות הנפש, וגם שוקפין אותו בקרקע כמבואר שם, וזהו אבדת הגוף.
כ"ז מגיע למי שהוא ת"ח ואין בו יראת שמים. והנה הקב"ה רצה להשריש בשעת מ"ת יראת ה' בלב ישראל ע"כ נתן התורה בקולות וברקים, וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה'. ע"ז הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה ש"ת גורם חלילה לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך, היינו שראו דבר ה' עשרת הדברים יוצאות באמצעות ניצוצות אש ולפידים. [מבאר שדווקא בני התורה עליהם להשתדל להתחזק ביראת ה', לפי שהפלפול בתורה עשוי להשכיח מהם את נותן התורה, ובכך תורתם נהפכת להם לסם המוות.]

(העמק דבר, דברים ד, ט)



...מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר "וממדבר מתנה"..

שירה זו היתה על התורה. ולכאורה איזה שייכות יש לתורה להבאר. וגם אמאי קבעו שירה זו באותו מקום ובאותו זמן. אבל... שם לימד משה לישראל פלפולה של תורה. איך כל הקבלות בתורה שבע"פ מרומז בדקדוקי המקרא על פי י"ג מדות והויות התלמוד. והתועלת מזה הלימוד הוא, שאפשר להוסיף לקח בכל עת. ונעשית כמעין המתגבר. והנה אחר שנעשה הענין של מי מריבה. סיפר משה לישראל טעם הגזרה שנגזר עליו. שרצונו ית' היה שיגיד דבר הלכה חדשה ועפ"י זה היתה תפלתו נשמעת להשיב מי הבאר למקומם. ומזה מצאו לב להגיע לזה הדרך אע"ג שקשה להשיגו ע"י עמל ויגיעה. [העולה מדברי הגמרא כאן הוא ששירת הבאר היתה על התורה. ויש לברר: מה השייכות בין הבאר לתורה? ומדוע דווקא באותו מקום ובאותו זמן נקבעה שירה זו? העניין הוא ששם, ליד הבאר, לימד משה לישראל את הפלפול בתורה ואת התלמוד, כיצד מבינים דבר מתוך דבר, וכל הלימוד בעזרת יג' מידות שהתורה נדרשת בהן. כך שבסיכומו של דבר מקופלת כל התורה שבע"פ בתוך התורה שבכתב, ובעזרת העיון והלימוד נעשית התורה כים אינסופי, ואפשר להוסיף לקח בכל עת. אחר חטא מי מריבה סיפר משה לישראל טעם הגזרה שנגזרה עליו. שרצון ה' ית' היה שיגיד דבר הלכה חדשה, ואז היתה תפלתו נשמעת, להשיב מי הבאר למקומם. ומזה מצאו לב להגיע לדרך זו, דרך והתפילה, אע"פ שקשה להשיגה אפילו ע"י עמל ויגיעה. (ועיין שם שמבאר באורך את כל שירת הבאר כשירה על התורה)].

(הרחב דבר, על במדבר פרק כא פסוק כ)




ס ע"ב

כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקטיר עליה

ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות. ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו. והתימה, כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים, אמנם להיותו, במקום בלתי נרצה לפניו יתעלה, היא אסורה. וכן שנדר לעשות מצוה, אף על פי שהמצוה היא רצוייה לפניו, מאחר שיעשנה בתורת נדרו, הנה הוא בלתי נרצה, ולזה כאשר נדר, נראה כאלו בנה במה, להיותו תחלת המעשה, וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה, שהוא סוף האיסור וסיומו. ואפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו, וכשיעשה, יעשה מחמת המצוה, לא מחמת הנדר...
וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם יתברך. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות, או בדבר הבאי, הנה המחלל מפסיד, והמקיים אינו נשכר. כי מה לו יתברך שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו. באמת הנודר בהם הוא בנה במה, והמקיים מקטיר עליה, לפי שהמעשים ההם עצמם כעין עבודת אלילים הם, ולא לרצון הם לפניו יתברך. [מפרש שיש מצוה להקריב קרבן, אבל המצוה היא לעשותו רק במקום שצוה ה', והמקריב במקום אחר מוכח שלא את רצון וחפץ ה' הוא מבקש אלא את רצון עצמו, ובזה הוא מבקש להקריב לפני ה'. וכן הנודר. מצוה את עצמו במצוות של רצון עצמו וראוי לו שילך ויקים את מצוות אלהיו ולא את מצוות עצמו. ובפרט הנודר לקים מצוה, נמצא שמקימה מפני שהיא רצון עצמו ולא מפני שהיא רצון אלהיו. ובפרט אם נודר דבר שאינו מצוה, שמה חפץ יש בזה לה'? אין הוא צווי ה' ואינו אלא כעבודת אלילים.]

(עקדת יצחק, שער ע"א)





סד ע"ב

ותניא: ארבעה חשובין כמת - עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים

זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו - כל הכתוב מיותר ... ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזוהר הקדוש (עי' תיקו"ז תיקון כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים, והוא מה שרמז באומרו אשר בו נגע צרעת, פירוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע פירש ואמר אשר לא תשיג ידו בטהרתו, פירוש שלא מצאה ידו לצד עוניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו, עד שהוצרך להביא עופות. [מביא שהתורה רומזת שהעני חשוב כנגוע צרעת אע"פ שנטהר, מחמת עניותו.]

(אור החיים, ויקרא יד, לב)

מדוע מי שאין לו בנים חשוב כמת? בטבע האדם הוטבע כח ההטבה לזולתו. ואף שיש בידו להיטיב לאחרים, מ"מ אין לו כח הטבה עד כדי מסירות נפש אלא לבניו שלו. לכן מי שאין לו בנים, ואין בידו להיטיב כראוי - חשוב כמת.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת ויצא מאמר יב' עמ' מט)

מה שאמרו 'ארבעה חשובים כמתים' - אין זה סתם צירוף של ארבעה מקרים אומללים הנחשבים כמיתה. אלא כולם עניין אחד, ומלמדים זה על זה. והיסוד המשותף הוא שאינם יכולים להרגיש ולתת לזולתם.
העני, אין זה משום שחסר לו עצמו, אלא משום שאין ביכולתו לתת לזולתו מאומה, כי מה שחסר לו עצמו, דבר קטן הוא לעומת מה שאינו יכול לתת לזולתו.
המצורע - בדד ישב. מאחר ואינו יכול להיות עם אחרים, אינו יכול להרגיש במצבו של הזולת וליתן לו, והריהו כמת.
הסומא חשוב כמת - כי בלא חוש הראייה אין האדם מסוגל להרגיש את זולתו, ולהשתתף עמו במצבו, והריהו כמי ששרוי לבד בעולם, וכמת ייחשב.
ומי שאין לו בנים - אף שלכאורה אינו חסר הוא דבר, והרי כל תענוגות העולם עומדים לרשותו, אלא שטבעו של אדם להיטיב בעיקר עם בניו, ואין אדם בעולם שיכול לקבל טובות כשם שיכולים בניו של אדם לקבל מאביהם, ובאין לו אפשרות להיטיב עם הזולת ה"ז ג"כ חשוב כמת.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תזריע - מצורע מאמר סג' עמ' ער)





... עני - דכתיב: "כי מתו כל האנשים"

כתב הר"ן (נדרים דף ז עמוד ב ד"ה שנאמר כי מתו כל האנשים) ליכא למימר ... שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים יא ו) "בקרב כל ישראל", וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל, והקשו האחרונים (ר' מצפה איתן) אפילו היו דתן ואבירם מצורעים, היו מותרים להיות בקרב ישראל, כיוון שהיו מצורעים קודם מתן תורה. והדרא קושיא לדוכתא: מניין שלא היו מצורעים.
ונראה שלא יתכן לומר שהיו מצורעים שכיוון שהמצורע קודם מתן תורה לא נצטווה לצאת אל מחוץ למחנה, שהרי עדיין לא נאמר עליו "בדד ישב", אם כן לא היה חשוב כמת, ומזה מוכח שמה שנאמר "מתו כל האנשים" שהיו עניים.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תזריע - מצורע מאמר סג' עמ' רסט)







עז ע"ב

תני רב דימי אחוה דרב ספרא, כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו, נקרא חוטא, אמר רב זביד, מאי קרא, וכי תחדל לנדור, לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת, איכא חטא

מבאר זאת, בדומה למה שאמרו שהנזיר הרי הוא חוטא, ומדוע? כי אילו היה, איש תם וישר, מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות, זה יורה, כי הוא יודע בעצמו, שאין מעצור לרוחו, ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא, לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו, לא דיך מה שאסרה עליך תורה, במאסר של היצה"ר, והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו, גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות (סוכה נב.) מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ.
אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק יא)




פא ע"א

הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה... מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה... דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב, לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה

והתימה, אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם, ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו. וזה, שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה, הנה הוא מקפיד עליה מאד, ומחשיבה ומוקרה, ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה, ולזה עולה בידו, וכמו שאמר (משלי ה') יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, כי המברך מקורה ודאי ישמח בה, כי הוא בא אליה באות נפשו, כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו, כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו. ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו ע"א) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה.
אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין, אלא שמתעסק בה לפי שלא נמצא בידו זה העסק מזולתו, או שפונה לתכליות אחרות, הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא, ולא תתפאר בו, ולא ישבח לאלוה עושיו עליו, גם ברך לא יברכנו, והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק, עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. [מבאר שיש הבדל בין הלומד תורה מתוך הרגל, כי כך גדל, לבין העוסק בה לשמה ןלתכלית עצמיותה, שהוא יותר מוקיר אותה ולכן הוא מברך. כמו מי שמעשיר אחר עניו. והוא מכיר בגדל התורה שבידו. ומ"מ ההבדל בינו לבין הלומד לשמה אינו אלא בלב, ולכן רק הקב"ה יוכל להעיד עליו... וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי, יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם, וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א ע"א) מאי דלא הוה הוה, מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם, כי היו רואים המעשים אשר בידם, ולא היו יורדין לעומק לבם, וכמו שאמר הנביא (ירמיה י"ז) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מ"א ח') כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. ירצה, כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים, לא היה זה בידם, כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא, גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם, אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם: עד שפירשו הקב"ה בעצמו, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב.]

(עקדת יצחק, שער נ"ט)

כן תאבדון - מבלי איש עובר. וזה העונש אינו מחמת ע"ז לחוד אלא עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם. שזה יהי' גורם עוד שלא תעסקו בתורה כלל, וזה גורם חרבן הארץ וכדאי' בנדרים דפ"א ובאיכה רבתי: דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. פי' עיקר החרבן היה משום ע"ז ג"ע וש"ד כדאי' ביומא ד"ט, אבל חרבן הארץ לגמרי הוא מפני עזיבת התורה, וכ"ז גורם במה שמתחלה שכחו את ה' שהוא המשגיח בכל רגע, ובאה ההשגחה להרע לישראל בכל אופן, כדי שיבינו וישכילו כי חיים וקיימים אך בהשגחתו יתברך. [מבאר שאמנם החורבן עצמו בא בעטיים של חטאיהם החמורים של ישראל, אך ההרס המוחלט של הארץ נמשך מעזיבת התורה.]

(העמק דבר, דברים ח, כ)

וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים, על מה אבדה הארץ, היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל, וזהו שאמר הפסוק על מה אבדה ארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, והיינו שאין ישראל עוברים שם, כי כבר גלו, וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ, הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול, (כי ידוע כל מה שבא קללה ופורענות לישראל, הוא בשביל חטאת ישראל, כדכתיב כמה פעמים בקרא, ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל, כמ"ש [איכה ד, כב] תם עונך בת ציון, ומה שהיו נענשים, הכל היה בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ) כי יש להם טענה אנוסים היינו, וזה היה קשה לחכמים ולנביאים לפרשו, כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע, רק השם לבד יודע מחשבות בני אדם, ולכך קשה להם לפרש הדבר, עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשו, ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחר שרירות לבם, דייקא, וילכו אחרי הבעלים, והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והיה טמון בלבם, ולכך נענשו. וזהו אמרו של ר"י, כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה, אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה, וראש לכל התורה ותחילתה הוא אנכי ה' אלהיך, כי הוא ראש ושורש לכל התורה, וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא, דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה', כי שרש עכו"ם היה טמון בלבם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יג)

על עזבם את תורתי. הענין, כי אמרו בגמרא דברכות [דף לב ע"ב] 'היינו עזובה היינו שכוחה'. וא"כ השאלה כך: על מה אבדה הארץ? כי הארץ לא חטאה, רק קב"ה שפך חמתו על ארץ וחס על ישראל. והיתה השאלה: למה? וכי ה' יעות משפט? הם חטאו - הם ראוים לעונש! וארץ מה חטאה?!
ועל זה המענה: אילו ידעו תורתי ומ"מ סרו - היה עונשם גדול. אבל 'עזבו תורתי', ששכחו אותה. וא"כ אומר מותר, כי היתה מהם בהעלם דבר. כמו שמצינו בימי נחמיה שלא ידעו עניני מצוות כי נשכחה מהם, ועל ידי כך הם נדונים כשוגג. ולכך היה ראוי שיהיה שופך חמתו על ארץ, להצילם, ומבלי לעשות בהם כליון.
שאין מברכין בתורה תחלה. ואמרו [ברכות לה ע"ב] גבי ברכה, קודם ברכה -"לה' הארץ ומלואה", ולאחר ברכה "והארץ נתן לבני אדם". וכן הדבר בתורה דילפינן מברכת המזון: קודם ברכה - לה', ולאחר ברכה - לאדם. וא"כ כיון שהיא שלו אין בה שכחה. וזהו מאמר ר"י שעזבו תורת ה' היינו שכחו, וקאמר ר"י למה, שלא ברכו בתורה, א"כ אינה שלהם ויש בה שכחה... ולכך עזבו תורת ה', דהיינו שכחו, ובאו לכלל עבירות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יד)

והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקדשו ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)

והדבר תמוה דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו, הלא כל נבואתם מלאה בזה - הואיל ואינם שומרים תורת ה' - שיגלו בראש גולים, ומקרא הוא בתורת כהנים, במשנה תורה, ובקריאת שמע שחרית וערבית.
אבל נראה כי מה שאמרו [סנהדרין ל"ה] וישקוד ד' על הרעה וכו' כי צדיק ה', צדקה עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן ונושנתם, כי עדיין גלות קיימת, והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף, אבל אילו גלו בזמן ונושנתם, לא היו אלו קימים, ולא היה להם רב ללמוד תורה, ומזה מובן כי זמן הגלות היה מוגבל בזמן ונושנתם, רק הקדימו הקב"ה בחסדו כדי שילמדו תורה, וא"כ על כרחך נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם, כי כאשר נתמלא סאה, הקב"ה נפרע מאומה [סוטה ט.], וע"כ שלא נתמלא סאתם בזמן ונושנתם. והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה, וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור, לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר, כי גם להם היה לב יודע תורת ה', וא"כ היו יכולים להתמהמה בארץ ישראל עד זמן שנתמלא סאתם. וזוהיא השאלה על מה אבדה הארץ, כי ידעו בחטאם גלו, אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן "ונושנתם", וא"כ מהיכי תיתי לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם, והן בגוי אמורי נאמר [בראשית טו, טז ע"ב], כי לא שלם עון האמורי, והאריך הקב"ה, ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל, ואולי ישובו בין כך, וזוהיא היתה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנה, ולא ידעו חכמים ונביאים, אבל השם אמר הטעם, על עזבם את תורתי ולא למדו בתורה, והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר וא"ש. [כיצד ניתן להבין שנביאים וחכמים לא ידעו שעזיבת הארץ נובעת מעזיבת התורה? ויש לומר שחכמים שבאותו הזמן חישבו שזמן הגלות צריך להיות מוקדם יותר, ועל כן לא ידעו מדוע הגיעה הגלות, רק הקדימו הקב"ה (את הגלות) בחסדו כדי שילמדו תורה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)





ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה

מה שפירשו לנו בזה הוא שאף בזמנם היה אצלם החולי הנמצא בזמננו הוא שהתגדלו על ספר תורה, וקשה היתה התנועה על תלמידי חכמים לעלות לספר תורה וכו',
והנראה לנו בבאור זה (המאמר) הוא ההפך מזה והוא שהדבר שהתנגדו לו, שיהיה איש תלמיד חכמים נמצא ושיעלה במעמדו כהן עם הארץ או מי שפחות ממנו בחכמה ויקרא תחילה. ומפני שמיעטו בכבוד התורה ולא היו קוראין תחלה בתורה, אלא קוראין אחר פחות מהם, נענשו רובם, שאין תורה יוצאת מבניהם, לפי שמה שאמרנו כהן קורא ראשון.

(שו"ת הרמב"ם סימן קלה ד"ה התשובה מה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US