1. שאלות לתלמיד
2. טבלאות סיכום

מבוא הסוגיה בסוגייתנו הובאה מחלוקת עקרונית, האם דרך בני אדם להתבונן בדרכים. רב ושמואל ורבי יוחנן סוברים שחובה על הולכי הדרכים להתבונן בדרך, ואם נתקלו ושברו כלי המונח שם - חייבים. חוץ ממקרים חריגים; לרב: כשמילא רשות הרבים בחביות. לשמואל: כשהיתה אפילה ולא ניתן להתבונן בדרך. לרבי יוחנן: בקרן זוית שהיות ולא ניתן לראות - פטור. לעומת זאת סובר עולא (יש הגורסים: ר' אלעי) שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ואם נתקל ושבר ממון חברו - פטור. הראשונים נחלקו כמי יש לפסוק הלכה במחלוקת עקרונית זו. כמו כן נחלקו האם המקרים החריגים שהובאו לדעת רב, שמואל ורבי יוחנן תקפים להלכה, אף למה שפוסקים שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, או שאין הם גורמים כלל לפסק זה. דיון נוסף הובא בפוסקים לגבי ממלא רשות הרבים בכדים, האם מותר לשוברם בידים, או שאסור ורק כשנתקל בהם - פטור. א. הכרעת ההלכה 1. הפוסקים כשיטת עולא הרי"ף (יב, א בדפיו) פוסק, שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, והוא מוסיף שכך הסברה נותנת, אך אינו מנמק זאת. הרא"ש (פ"ב סי' א) פוסק אף הוא כנ"ל, ומנמק זאת שרבינא ורב אשי מסכימים לשיטה זו. כמו כן הגמרא מנסה לומר שרבא (או רבה) סובר כשמואל ודוחה זאת, משמע שאין זו נטיית ההלכה. הוא מוסיף שהעמדת רבי יוחנן במשנה שמדברת דוקא על קרן זוית - דחוקה, שהרי אין זה כל כך אונס, ומכיון שאין הלכה כרבי יוחנן, נמצא שנשארו שמואל ורב. שמואל כבר ראינו שאין הנטיה לפסוק כמותו, וכרב גם אין לפסוק, שהרי אין הלכה כרב במקום שמואל ורבי יוחנן, נמצא לפי זה שהלכה כעולא (רבי אלעי). הרמב"ם (נזקי ממון יג, ה-ו) פוסק גם הוא כעולא, שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. 2. הפוסקים כרב ושמואל או כרבי יוחנן רבינו חננאל (בגי' לפנינו) פוסק כרבי יוחנן, שהרי רב פפא אומר שהמשנה מדוייקת כדבריו, וכן על פי הסברה שאדם מועד לעולם. בעל העיטור סובר שיש לפסוק כשמואל או כרבי יוחנן מפני דברי רב פפא הנ"ל, וכן מפני שרוב האמוראים בגמרא אינם פוסקים כעולא. אף הריא"ז סובר כן (ועי' להלן). 3. שיטת ממוצעת - יש להבדיל בין הזהירות שיוזק לזהירות שיזיק הרי"ד (מובא בפסקי הריא"ז הלכה א אות ב,ד,ו) סובר שיש לאדם להתבונן בדרכים, אמנם חובה זו היא רק כדי שלא ינזק על ידי הכד וכדומה, שהרי בעליו פטור מנזקו. אמנם אין לו חובה להתבונן כנגד האפשרות שהוא יזיק את הכד בהליכתו. הריא"ז חולק על כך וסובר שאין להבדיל בין נזק שיגרם לו לבין נזק שיגרום לכד, ועל שניהם יש לו להתבונן. נראה שסברת הרי"ד, שיותר קל לאדם להשמר שלא יוזק מאשר שלא יזיק. אמנם החולקים על כך סוברים כשיטת התוספות (ד"ה אמאי) שאדרבה יש לאדם לשמור יותר שלא יזיק מאשר שלא יוזק. כמו כן, נראה ששיטתו מבוססת על כך שהדיון בגמרא מוסב דוקא על תחילת המשנה, העוסקת בשבירת הכד על ידי הנתקל בו. אמנם לגבי הסיפא, בקשר לנזק הנתקל בכד, מבין הרי"ד שפשוט שצריך להשמר מכך, ורק במקרה שלא ניתן לשמור את עצמו בגלל שמדובר במצב שרה"ר: מלאה חביות, אפילה, קרן זוית - חייב בעל התקלה בנזק. 4. פסק השלחן ערוך השלחן ערוך (חו"מ תיב, א-ב) פוסק כעולא, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ב. "קרנא דעצרא" - פינת הגתות בגמרא מובא שאף רבא חייב בפומפדיתא אדם ששבר כד בדרך הילוכו. הגמרא מסיקה שאין זה ברור שרבא סובר כשמואל, אלא שהמדובר היה ב"קרנא דעצרא" - פינת הגתות, שמכיון שיש רשות לבעלים לשים כדיו שם, היה צריך הולך הרגל לשים לב בדרך הילוכו, שלא יתקל בכדים. 1. דברי הרמב"ם והסברם הרמב"ם (נזקי ממון יג, ה-ו) פוסק שאמנם אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ולכך ברשות הרבים חייב בעל הכד על נזקי הנתקל בכדו. אולם הרמב"ם מוסיף שכאשר הניח כדיו במקום הקרנות של הגיתות ונתקל ושברן - חייב, ואם הוזק פטור הבעלים, ומוסיף הרמב"ם שאף במקום הגיתות אם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים - פטור הנתקל, ואם הוזק חייב הבעלים. וכל זה למרות שהרמב"ם מציין קודם שיש לו רשות להניח שם את כדיו. בגמרא לא נתפרש שבאפילה או שמילא הכל בכדים פטור הנתקל אפילו ב"קרנא דעצרא", אולם המגיד משנה והכסף משנה (שם) כותבים שהרמב"ם סובר שכשם שאמרו בגמרא לפי שמואל ורב, שההולך רגל הנתקל הוא האשם, שהיה לו להסתכל, ומכל מקום כאשר מדובר על אפילה או שמילא כל רשות הרבים - פטור הנתקל, הוא הדין ב"קרנא דעצרא", שלמרות שיש לבעלים רשות, מכל מקום באפילה וכדו' שאין יכולת להסתכל - פטור הנתקל וחייב הבעלים בנזקים. בגמרא נזכרת "קרן זוית" אף בהסבר רבי יוחנן במשנה, שלמרות שיש למהלך להסתכל, מכל מקום ב"קרן זוית" פטור הנתקל. אך הרמב"ם לא הזכיר זאת, משום שפינת הגיתות היא עצמה קרן זוית, שהמהלך שם צריך להיות מודע שרגילים להניח שם כדים וכדו'. לעומת זאת סובר הב"ח (חו"מ סי' תיב) שדעת הרמב"ם שאין הלכה כר' יוחנן, ולכך לא הזכיר הרמב"ם "קרן זוית". 2. דברי הרא"ש והסברם על פי הב"ח הרא"ש (פ"ג סי' א) כותב שמכך שהגמרא תמהה על רבא שפסק כשמואל, ולבסוף מסבירה שאכן לא פסק כמוהו, משמע שאין הלכה כשמואל וכל שכן שאין הלכה כרבי יוחנן, שהרי קרן זוית ודאי פחות אונס מאשר אפילה. ובודאי שאין הלכה כרב, שהרי הלכה כשמואל ור' יוחנן כנגד רב, ומכיון שאין הלכה כמותם כל שכן שלא כרב. הב"ח מסיק מדברי הרא"ש שאין ההלכה כשמואל לגמרי, היינו לא בעניין דעתו שאדם צריך להתבונן בדרכים, וכן לא בעניין הסברו על המשנה שמדובר בה על המהלך באפילה הפוטרת את החייב להתבונן בדרכים. ממילא יוצא מכך שב"קרנא דעצרא", שכולם מודים שחייב המהלך להתבונן בדרכו, כאשר מדובר באפילה אינו פטור מחיוב זה, שהרי ההלכה לא כשמואל - לגמרי. וכנ"ל לגבי רבי יוחנן ורב, שקרן זוית וממלא רשות הרבים אינם פוטרים ב"קרנא דעצרא". 3. דעת מהרש"ל המהרש"ל (ים של שלמה סי' ב) מדייק אף הוא ברא"ש כדברי הב"ח לעיל, ואף ברי"ף הוא מדייק שסובר כך. דיוקו הוא מכך שהרי"ף לא כתב שב"קרנא דעצרא" פטור הנתקל אם היתה אפילה, משום שהגורם לפטור הוא רק שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא טעם אחר. המהרש"ל מוסיף לכך טעם, שאדם מועד בין ער בין ישן, ואפילו באפילה היה לו להתבונן, והוא הדין לגבי קרן זוית שהיא פחות אונס וחייב ב"קרנא דעצרא". אמנם לגבי ממלא רשות הרבים בכדיו ב"קרנא דעצרא" - פטור הנתקל, משום שלא חייבהו ללכת מסביב או לסדר את כליו. 4. פסק השלחן ערוך השלחן ערוך (חו"מ תיב, א-ב) פוסק כדברי הרמב"ם, שהמניח כדיו במקום שיש לו רשות להניח, כדוגמת מקום פנוי שלפני הגתות, פטור על נזקי הנתקל בהם, ואם הנתקל שברן חייב על כך. אך אם היתה אפילה או שמילא הכל בכדים - חייב בעל הכדים, ופטור הנתקל בהם. ג. הממלא רשות הרבים בחביות בגמרא מובא שבמקרה שמילא את כל רשות הרבים בחביות, יכול לשוברן כדי להלך שם. 1. מחלוקת תוספות ורמב"ם התוספות (ד"ה אמאי) מעירים כפשט הגמרא, שבמקרה כזה יכול לבעוט לכתחילה ולשבור החביות כדי לפנות לו דרך. הרמב"ם (נזקי ממון יג,ו) לעומת זאת כולל את ממלא רשות הרבים בחביות יחד עם אפילה, וכותב שבשניהם הנתקל פטור על שבירתם, אך אינו מזכיר שמותר לשוברן בידיים. השלטי גבורים (יב,א בדפי רי"ף אות א) מדייק מכך שלרמב"ם חייב כששבר בידיים, וכן ממה שכתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ו, ה) שהממלא חצר חבירו כדים כל מה שישתבר בדרך הילוכו של בעל הבית - פטור, אך אם שברם בעל הבית בכוונה - חייב, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות, ואם כן הוא הדין כאשר ממלא רשות הרבים שחייב כאשר שברן בכוונה. 2. הסברי הב"ח והסמ"ע הב"ח (חו"מ תיב) ומעין זה הסמ"ע (שם) כותבים שאף לרמב"ם כאשר לא נותרה שום דרך פנויה מותר לשבור את החביות לפנות לו דרך. אמנם הרמב"ם מדבר כשנותרה דרך למעבר להולכי דרך, ולכך פטור דוקא כאשר נתקל ושברן, אך אסור לשוברן בידיים לכתחילה. 3. הסבר חדש ניתן לומר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לתוספות, משום שהגמרא עליה מדברים התוספות עוסקת בסתם רשות הרבים, שאז מותר לשבור בידיים כשרוצה לעבור שם. אבל הרמב"ם מדבר על "קרנא דעצרא" ושם אין היתר לשוברן בידיים, משום שמותר שם להניח חביות, ורק כשנתקל ושברן - פטור. 4. פסק השלחן ערוך השלחן ערוך (חו"מ תיב, ב) כותב שאם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים - פטור על שבירתן. אחר כך מוסיף השלחן ערוך שאם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברן בידיים פטור. משמעות דבריו כאשר הדרך אינה מלאה לגמרי בכדים וניתן לעבור, אם נתקל ושבר - פטור, אך אם שבר בידיים - חייב. אמנם במקרה שמילא את כל הדרך באופן שאי אפשר לעבור - פטור אפילו כששבר בידיים. נספחים 1. שאלות לתלמיד סכם את תמצית השיטות בגמרא, האם דרך בני אדם להתבונן בדרכים. כיצד פסק הרי"ף (יב, א בדפיו) במחלוקת זו, ומדוע (כתוב מסברה). כיצד פסק הרא"ש (פ"ב סי' א) וכיצד נימק זאת. כיצד פסק הרמב"ם (נזקי ממון יג, ה - ו). עיין ברבינו חננאל וכתוב כיצד פסק, ומדוע. עיין ברי"ד (מובא בריא"ז הלכה א אות: ב, ד, ו) וכתוב כיצד פסק, ולאיזו שיטה יש לסווגו - נמק. מדוע חולק הריא"ז (שם) על דעת הרי"ד. עיין בחוברת (פרק א סעיף 3) וכתוב כיצד ניתן להסביר את סברת הרי"ד. כיצד פסק השו"ע (חו"מ תיב א - ב). עיין ברמב"ם (הל' נזקי ממון יג, ה- ו) וכתוב מתי פטור בעל הכדים. האם לדבריו יש מקור מהגמרא. כיצד הסבירו את דבריו ה"מגיד משנה" וה"כסף משנה" (שם). מדוע לא הזכיר הרמב"ם קרן זוית - עיין בחוברת (פרק ב סעיף 1), כתוב שתי דעות. עיין ברא"ש (פ"ג סי' א), וכתוב כיצד הסיק הב"ח מדבריו שאין ההלכה כשמואל, רב ור' יוחנן - לגמרי. עיין במהרש"ל (ים של שלמה פ"ג סי' ב) כיצד דייק מהרי"ף כדיוקו של הב"ח ברא"ש, ואיזה טעם הוסיף לכך. כיצד פסק השו"ע (חו"מ תיב, א - ב), וכפי איזו שיטה. עיין בשלטי גיבורים (יב, א בדפי רי"ף אות א) וכתוב כיצד הבין שהרמב"ם חולק על תוספות (ד"ה אמאי) כאשר שבר בידיים חביות שמילאו כל רשות הרבים. כיצד הסבירו את הרמב"ם, הב"ח (חו"מ סי' תיב) והסמ"ע (שם). עיין בחוברת (פרק ג סעיף 3) וכתוב האם ניתן לומר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לתוספות. כיצד פסק השלחן ערוך (חו"מ תיב, ב) - הסבר דבריו. 2. טבלאות סיכום א. סיכום מחלוקת האמוראים   החיוב להתבונן בדרכים פטור במקרים חריגים רב כן מילא רה"ר - פטור שמואל כן אפילה - פטור ר' יוחנן כן קרן זוית - פטור עולא לא פטור תמיד ב. הכרעת ההלכה הפוסקים כעולא הפוסקים כרב שמואל או ר' יוחנן המשלבים רי"ף, רא"ש, רמב"ם, שו"ע כעולא ר"ח, בעל העיטור, ריא"ז כר' יוחנן שמואל או ר' יוחנן רי"ד יש חובה להתבונן בדרכים, אך רק כדי שלא ינזק, אך לא כדי שיזיק לכד ג. הממלא רשות הרבים בחביות   שבירה לכתחילה בידיים שבירה בדרך הילוכו תוספות מותר מותר רמב"ם עפ"י שלטי גיבורים אסור וחייב בנזק מותר רמב"ם עפ"י ב"ח וסמ"ע מותר - כשאין דרך פנויה מותר רמב"ם - הסבר חדש מותר - ברה"ר רגילה אסור - בקרנא דעצרא מותר שו"ע - משמעות מותר - כשכל הדרך מלאה אסור וחייב - כשניתן לעבור מותר

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300