מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

מערכי שיעור לרמי"ם
על פי "בירור הלכה"

אין שליח לדבר עבירה

בבא מציעא דף י, ב ציון ו

תוכן העניינים

  • א. מקור הדין – סברה ולימוד מהפסוקים
  • ב. מהו עיקר הלימוד – מחלוקת הראשונים

    1. הסוברים שהפסוקים הם המקור הסופי
    2. הסוברים שמקור הלימוד הוא הסברה "דברי הרב"
    3. הנפקא מינות בין הדיעות

  • ג. מחלוקת ר' סמא ורבינא
    1. טעמי המחלוקת
    2. פסק ההלכה

    1. פסק הרמ"א
    2. השגת הש"ך

  • ד. דין המעשה בשליחות לדבר עבירה
    1. המחלוקת בין שני תרוצי תוספות
    2. שיטת הנודע ביהודה
    3. שיטת קצות החושן

    נספחים:

    1. שאלות לתלמיד

    2. טבלאות סיכום


    א. מקור הדין – סברא ולימוד מפסוקים

    בסוגיה במסכת קידושין (מב, ב) נאמר שמקור הלימוד לכך ש"אין שליח לדבר עבירה", הוא על פי הסברה: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין".

    בהמשך הסוגיה מובא מקור מפסוקים, שאין שליח לדבר עבירה, משום שיש שני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים, והם: מעילה ושליחות יד, שרק בהם יש שליח לדבר עבירה.

    הגמרא שם מוסיפה, שגם לסוברים שדוקא שלושה כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים, לומדים זאת "משחוטי חוץ" לכל התורה, שאין שליח לדבר עבירה, שנאמר: "דם יחשב לאיש ההוא" (ויקרא יז, ה) ודרשו 'הוא ולא שלוחו', והיות שכבר מצאנו מיעוט בעניין זה בשחוטי חוץ, למד זאת לכל התורה כולה.

    ב. מהו עיקר הלימוד – מחלוקת הראשונים

    הראשונים נחלקו מהו עיקר הלימוד: הסברה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, או הלימוד מהפסוקים.

    כמו כן נחלקו מהי המשמעות של הסברה "דברי הרב" וכו'.

    1. הסוברים שהפסוקים הם המקור הסופי

    הריטב"א (קידושין מב, ב), תוס' שאנץ (מובאים בשטמ"ק כאן), משמעות תוס' בסוגייתנו (ד"ה אין) והנימוקי יוסף (ב"ק כט, א בדפי הרי"ף) סוברים שאחר שהובא הלימוד מהפסוקים, שוב אין הסברה "דברי הרב" וכו' עיקרית. לפכיך כותב הריטב"א (שם) שאף במקום שלא שייכת הסברה "דברי הרב", כגון בשוגג (יפורט להלן סע' 3) בכל אופן נשאר הדין ש"אין שליח לדבר עבירה" עפ"י הלימודים מהפסוקים.

    הפני יהושע (קידושין שם) והנודע ביהודה (ח"א סי' פ) כותבים שהמקור אינו הסברה "דברי הרב", אלא שהסברה באה להגביל את דין השליחות בתורה, שאינו תופש במקום שיש עבירה. דהיינו, כל דין שליחות הוא חידוש ונלמד מתרומה וקדשים, ובאה הסברה של "דברי הרב" לומר שאין ללמוד מתרומה וקדשים דין שליחות במקום שיש עבירה.

    2. הסוברים שמקור הלימוד הוא הסברה

    "דברי הרב"

    רש"י כאן (ד"ה בר חיובא) וקידושין (מג, א ד"ה ולמ"ד) כותב שהמשלח פטור מצד הסברה של "דברי הרב", וכן גם משמע מהרי"ף (קידושין טז, ב בדפי הרי"ף) שהשמיט לגמרי את הלימוד מהפסוקים, והביא רק את סברת "דברי הרב".

    תוספות בקידושין (מב, ב ד"ה אמאי) ובב"ק (עט, א ד"ה נתנו) כותבים שכאשר השליח שוגג – יש שליח לדבר עבירה, וחייב המשלח, שהרי אין מקום לומר "דברי הרב וכו' דברי מי שומעין", שהרי השליח שוגג ולא ידע שזו עבירה. משמע שדעתם שעיקר הלימוד הוא מסברה ולא מפסוקים.

    3. "הנפקא מינות" בין הדיעות

    לדעת הסוברים שמקור הדין הוא הסברה: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" כאשר השליח שוגג, ניתן לחייב את המשלח, כמו כן כאשר השליח ידוע ומוחזק כבעל עבירה, גם אז לא יוכל לומר המשלח, מדוע שמע לי ולא לציווי ה'.

    לשיטת ה"נודע ביהודה" (ח"א סי' פ) אין שום נפק"מ בין הטעמים, ולדבריו יש להוכיח כך מהגמרא בקידושין (מב, ב) שדנה אם יש צורך בלימוד בדרשה מהפסוקים, ואם היתה נפק"מ בכך, ודאי שהיתה כותבת שיש תוספת בלימוד מהפסוקים לעומת לימוד הדין רק מסברה.

    הרמ"ה (סנהדרין כט, א ד"ה ואמרינן תו) מעלה אפשרות שהמשלח פטור, דוקא כאשר הוא טוען בפועל את הסברה: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", אך אם לא טען זאת יתכן שחייב (ועיי"ש שנשאר בצריך עיון").

    ג. מחלוקת ר' סמא ורבינא

    1. טעמי המחלוקת

    בגמרא נחלקו רבינא ור' סמא מהו הגדר של "אין שליח לדבר עבירה", רבינא סובר שאומרים זאת דוקא כאשר השליח בר חיובא, אבל בחצר שאינה בת חיוב – חייב המשלח. ואילו ר' סמא סובר שדוקא כאשר השליח יש בידו בחירה ("אי בעי עביד") אם לעשות את המעשה או לאו, אבל חצר שיכול לשים בה דברים "בעל כורחה" – חייב המשלח. הגמרא מביאה נפק"מ לגבי כהן שאמר לישראל 'לך וקדש לי אשה גרושה' – לר' סמא פטור, שהרי יש ביד הישראל לא לשמוע לכהן, ואילו לרבינא חייב הכהן המשלח, שהרי הישראל אינו בר חיוב.

    בגמרא לא נתפרשו טעמי המחלוקת, אך הראשונים עומדים על כך:

    1. ממשמעות תוספות (ב"ק עט, א ד"ה נתנו) עולה שנחלקו מהו מקור הדין של "אין שליח לדבר עבירה", דהיינו רבינא סובר שהמקור הוא הסברה "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", ולכן השליחות קיימת רק בשליח שהוא בר חיוב. הסברה לכך שכאשר שליח אינו בר חיובא ואינו עובר איסור בענין, אם כן אינו עובר כלל על "דברי הרב". ואילו ר' סמא סובר שמקור הדין מגזירת הכתוב, ולכך הדבר תלוי רק אם לשליח יש בחירה לעשות כך או לאו.
    2. ר' פרץ (מובא בשטמ"ק) סובר שלשתי הדעות מקור הדין מגזירת הכתוב, ואעפ"י שהסברה של "דברי הרב" וכו' נדחתה, מכל מקום עדיין היא קובעת את גדר הדין. לדעת ר' סמא, גם כשהשליח אינו בר חיובא, מכל מקום חלה סברה זו, מטעם האיסור "ולפני עוור לא תתן מכשול". לעומת זאת רבינא סובר שאין מקום לסברה של "דברי הרב" וכו', אלא רק כלפי מי שמחוייב בעבירה זו. לפי שיטתו לא שייך כאן הענין של "לפני עור לא תתן מכשול", משום שצריך לשיטתו שיהא איסור בעצם מעשה השליחות, ורק אז תופשת סברת "דברי הרב וכו' מי שומעין". הסיבה לכך היא משום שבמסכת קידושין (מג, א) למדו זאת מ"שחוטי חוץ" או מטביחה ומכירה, ושם עובר על "דברי הרב" בעבירה עצמה. לשיטת רבינא צריך שיהא הדבר דומה ממש לאלו, כדי שתחול הסברה של "דברי הרב". אולם לדעת ר' סמא די באיסור של "לפני עור" כדי להשוותם.
    3. הריטב"א מביא דעה שאין כלל מחלוקת בין ר' סמא לרבינא, שהרי גם ישראל מוזהר באיסור "לפני עיוור", ואם כן גם הוא בר חיובא כלפי ה', אלא שהגמרא הביאה זאת להבהיר את טעמיהם.

    2. פסק ההלכה

    א. פסק הרמ"א

    הרמ"א (חו"מ קפב, א) פוסק כדברי רבינא ש"אין שליח לדבר עבירה" דוקא כשהשליח בר חיובא. וכן פסק לגבי גניבה, שהמראה לחברו לגנוב או שלחו לגנוב, פטור המשלח דוקא כשהשליח בר חיובא (בשם י"א).

    וכן פוסק הרמ"א (שם שפח, טו וכן קפב, א) שאם השליח מוחזק לעבור עבירה כלשהי – חייב המשלח.

    מדבריו עולה שפוסק כרבינא על פי השיטה שדבריו מבוססים על הסברה של "דברי הרב" וכו', וכאשר לא שייכת הסברה – חייב המשלח. (כשיטת תוס' ב"ק עט, א ד"ה נתנו – עיין לעיל פרק ב סע' 1)

    ב. השגת הש"ך

    הש"ך חולק על הרמ"א בהלכות הללו, וכותב (חו"מ שמח סק"ו) שטעמו של רבינא אינו מתבסס רק על סברת "דברי הרב" וכו', אלא על גזירת הכתוב, וכמו שכותב הריטב"א ועוד (עייין לעיל פרק ב סע' 1).

    ד. דין המעשה בשליחות לדברי עבירה

    הפוסקים דנו האם בשליחות לדבר עבירה, אנו אומרים רק שאין המשלח חייב על העבירה שביצע השליח, או שהכוונה שאף עצם מעשה השליחות נתבטל.

    1. המחלוקת בין שני תירוצי תוספות

    תוס' (ד"ה דאמר לישראל) מקשים מדוע הגמרא דנה בשאלה האם כהן ששלח ישראל לקדש לו גרושה עובר איסור, הרי בלאו הכי העונש אינו על הקידושין אלא על מעשה האישות – הביאה.

    תוס' עונים שני תירוצים:

    1. כאשר בעל נענש לבסוף גם על הקידושין.
    2. כוונת הגמ' לדון האם הקידושין חלו, ולא אם נענש בכך.

    העולה מהתוספות

    לתרוץ הראשון הקידושין חלו אף שהיתה כאן עבירה, אולם לתרוץ השני הקידושין לא תופשים כאשר השליחות היתה בעבירה. (ועי' מהרי"ט ח"א סי' קטז ועוד)

    2. שיטת הנודע ביהודה

    הנודע ביהודה (שו"ת ח"א אה"ע סי' עה) כותב שיש להבחין בין שני סוגי שליחות:

    1. שליחות שגוף המעשה שלה הינו העבירה, כגון ששלחו לגנוב, שעצם מעשה השליחות הוא העבירה, במצב זה אין אפשרות להפריד בין החיוב על מעשה השליחות לבין חלותו, ומכיון שמעשה השליחות בטל – הכל בטל.
    2. במצב שגוף המעשה של השליחות לבדו אינו עבירה, כגון קידושי כהן לגרושה, שאין עבירה בעצם הקידושין, אלא כשמגיע הדבר למעשה אישות – בזה נחלקו שני תירוצי תוס': לתרוץ הראשון המעשה חל, והמחלוקת בגמ' על עונש המשלח כשיהיה מעשה האישות עם הגרושה, האם יתחייב גם על מעשה הקידושין למפרע או לאו. ואילו לתרוץ השני נחלקו ר' סמא ורבינא על עצם חלות הקידושין.

    לשיטתו יש לפסוק כתרוץ השני בתוס', שכן מלשון הגמרא "אין שליח לדבר עבירה" – משמע שבטלה השליחות עצמה. לשיטתו יש להוכיח כן מהרמב"ם (הל' איסורי ביאה יז, ב) הכותב שכהן הדיוט שנשא גרושה לוקה רק פעם אחת. אם כן משמע שסובר כתרוץ השני של תוספות, שהקידושין לא חלו ולכך אינו לוקה עליהם אלא על הביאה בלבד. מכך אף מסיק ה"נודע ביהודה" להלכה, שאם שלח שליח לגרש אשתו בעל כורחה, בניגוד לתקנת חז"ל – השליחות בטלה וגם הגט בטל.

    3. שיטת קצות החושן

    קצות החושן (חו"מ סי' קפב סק"ב) כותב על דברי ה"נודע ביהודה" שאינם מוחלטים, והדבר תלוי בסוג המינוי לשליחות. דהיינו כאשר נעשה מינוי סתמי שיתן גט לאשה, והשליח נתן את הגט לאשה בעל כורחה – הגט חל והאשה מגורשת, שהרי השליח עשה עבירה זו מדעתו. אולם כשהמינוי של הבעל היה לגרש את האשה בעל כורחה, הרי זה מינוי לשליחות של עבירה, ובמצב כזה המעשה בטל.

    (ועי' שו"ת מנחת עני ס"מ סקי"ב הסובר שאין המעשה בטל בכל שליחות לדבר עבירה).

    נספחים

    1. שאלות לתלמיד

    1. עי' בסוגיה במסכת קידושין (מב, ב) וכתוב מהן האפשרויות למקור הלימוד של "אין שליח לדבר עבירה". מהו לפי דעתך המקור העיקרי עפ"י סוגייתנו.
    2. עי' בריטב"א (קידושין מב, ב) ובתוס' שאנץ (מובא בשטמ"ק כאן) וכתוב מהו לפי דעתם המקור העיקרי, וכיצד נימקו זאת.
    3. עי' בתוס' (ד"ה אין) וכתוב מה ניתן להסיק מדבריהם לגבי עיקר הלימוד.
    4. עי' בפנ"י (קידושין מב, ב) ובנודע ביהודה (ח"א סי' פ), וכתוב מדוע לדעתם הסברה אינה מקור הלימוד.
    5. עי' ברש"י בסוגייתנו (ד"ה בר חיובא), ובתוס' (קידושין מב, ב ד"ה אמאי), מה ניתן להסיק מדבריהם לגבי מקור הלימוד.
    6. אלו נפק"מ יוצאות מכך האם המקור הוא הסברה או שהמקור מפסוקים (העזר בפרק ב סעי' 3).
    7. מדוע סובר הנודע ביהודה (ח"א סי' פ) שאין שום נפק"מ בין הטעמים.
    8. סכם את מחלוקת ר' סמא ורבינא והנפק"מ ביניהם המובאת בסוגייתנו.
    9. מה ניתן להסיק מתוס' (ס"ק עט, א ד"ה נתנו) לגבי טעמי המחלוקת של ר' סמא ורבינא.
    10. עי' בשיטת ר' פרץ (מובא בשטמ"ק כאן) וכתוב כיצד הסביר את המחלוקת.
    11. עי' בריטב"א (כאן) המביא דעה שאין כלל נפק"מ בין ר' סמא ורבינא, והסבר שיטתם.
    12. כיצד פסק הרמ"א (חו"מ קפב, א) במחלוקת ר' סמא ורבינא, וכאיזו שיטה בהסבר מחלוקתם (העזר בפרק ב סעי' 2).
    13. מה משיג הש"ך (חו"מ שפח סק"ו) על הרמ"א, ומדוע.
    14. מה ניתן להסיק מתוס' (ד"ה דאמר לישראל) לגבי חלות המעשה בשליחות לדבר עבירה.
    15. עי' בנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' עה) וכתוב מתי לשיטתו בטל מעשה השליחות ומתי לא – פרט.
    16. כיצד לשיטתו יש לפסוק, ומדוע.
    17. מה העיר קצות החושן (סי' קפב, סק"ב) על שיטת הנודע ביהודה?

    2. טבלאות סיכום

    א.

    מהו עיקר הלימוד של "אין שליח לדבר עבירה"

    שיטה

    סברה

    פסוקים

    נפק"מ

    ריטב"א, תוס' שאנץ ועוד

     

    העיקר הפסוקים

    גם בשוגג

    אין שליחות

    רש"י, משמעות הרי"ף ועוד

    העיקר הסברה

     

    בשוגג –

    חייב המשלח

    נודע ביהודה ופני יהושע

    הסברה מגבילה את דין השליחות

    העיקר הפסוקים

    נודע ביהודה:

    אין נפק"מ

    ב.

    טעמי מחלוקת ר' סמא ורבינא

    שיטה

    רבינא

    ר' סמא

    תוס' ב"ק (משמעות)

    מקור הדין: סברת "דברי הרב"

    מקור הדין: הפסוקים

    ריטב"א ועוד

    מקור הדין: הפסוקים

    אך הסברה קובעת את גדרי הדין

    דוקא כשהשליח בר חיוב

    מקור הדין: הפסוקים

    הסברה אינה קובעת

    ר' פרץ

    הסברה "דברי הרב" קובעת רק כלפי בר חיוב בעבירה

    הסברה "דברי הרב" חלה גם כשהשליח אינו בר חיוב, מטעם "לפני עור"

    דעה בריטב"א

    אין כלל מחלוקת להלכה

    ג.

    פסק ההלכה

    שיטה

    פסק

    כשיטת הראשונים

    רמ"א

    כרבינא – דוקא כשהשליח בר חיוב

    ושייכת בו הסברה "דברי הרב"

    תוס' בב"ק ועוד

    ש"ך

    כרבינא – דוקא כשהשליח בר חיוב

    ואפי' כשלא שייכת הסברה "דברי הרב"

    תוס' שאנץ ורשב"א

    ד.

    חלות המעשה בשליחות לדבר עבירה

    שיטה

    חלות המעשה

    תרוץ א בתוס' (ד"ה דאמר)

    המעשה חל אף בעבירה

    (קידושין לא תפשו בגרושה לכהן)

    תרוץ ב בתוס' (ד"ה דאמר)

    המעשה אינו חל בעבירה

    (כנ"ל)

    נודע ביהודה

    כשגוף השליחות – עבירה: לכו"ע לא חל

    כשגוף השליחות – אינו העבירה: מחלוקת הנ"ל

    ויש לפסוק כתרוץ ב בתוס' שהכל בטל

    קצות החושן

    כשהמינוי סתמי ולא מפורש לעבירה, והשליח עשה עבירה מדעתו – המעשה חל

    כשהמינוי מפורש לעבירה – המעשה בטל

    מכון הלכה ברורה
    ירושלים ת"ד 34300

    פרטים נוספים
    בטל' 02-6521259
    פקס 02-6537516

    ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | מערכי שיעור לרמי"ם
    ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
    מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | דף יומי | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

    HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
    PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US