צילום הסוגיה

מבוא הסוגיה

1. האם יש לברך על "פסול" בשעת הדחק

א. הסוברים שאין לברך

1. ראב"ד

2. ר"ן

ב. הסוברים שיש לברך

1. רש"י

2. תוס'

3. רמב"ן

4. רא"ש

5. הגהות אשרי ואור זרוע

6. באור שיטתם

7. רמב"ם

8. שיטת ההלכה - מחבר ורמ"א

2. נטילת שאר מינים בשעת הדחק

א. הסוברים שכל המינים כשרים בשעת הדחק - רוב הראשונים

ב. הסוברים שרק לולב הדס וערבה כשרים בשעת הדחק - ריטב"א

ג. הסוברים שרק לולב כשר בשעת הדחק - רמב"ם ומאירי

ד. שיטת ההלכה - טור, מחבר ורמ"א

3. נטילת שאר פסולים בשעת הדחק

א. הסוברים שכך דינם של כל שאר פסולים

ב. המכשירים שאר פסולים, חוץ מפסולים שאינם מינם

ג. הסוברים שכך דינם של כל פסולי הדר

ד. הסוברים שיש להכשיר דוקא בפסול "יבש"

ה. שיטת ההלכה - טור, מחבר ורמ"א

נספחים

א. רשימת מקורות

ב. טבלאות

מבוא הסוגיה

במצב רגיל מצווה אדם לקחת ארבעת המינים ולהדר בהם ככל
האפשר, אמנם ישנם מצבים בהם אין אפשרות כזו, כגון בתנאי
מצור ("כרכום" גירסת רוב הראשונים), או שאין מצויים במקומו
ארבעת המינים ("כרכים" - בגירסתנו, ובירושלמי "כרכי הים").
מצב זה נקרא "שעת דחק", וניתן ליטול אף מינים שאינם מהודרים,
כגון "יבש".

נחלקו חכמים ור' יהודה, האם יש להשליך ולדמות "שעת דחק"
למצב רגיל או לא, שכן לפי ר' יהודה אף "בשעת דחק", לא חרגו
מעיקר דין דאורייתא. ר' יהודה העיד שבני כרכים (רוב הראשונים
גורסים "כרכום" - מצור, ובירושלמי "כרכי הים", ותפוש גירסת
רוב הראשונים. ועי' רמב"ם (לולב ח, א) שכתב: "בשעת דחק או
בשעת הסכנה") היו מורישים לולבים לבניהם, וא"כ ודאי יבשו
כבר, אמנם חכמים דחו זאת שאין ללמוד מדינים של "שעת דחק".
הראשונים דנו בעדותו של ר' יהודה, האם היתה גם על כך שברכו
על ה"יבש", או רק שנטלו כדי שלא תשתכח מצוה זו. כמו כן
בשעת דחק, האם חכמים מודים לו שיש לברך (לסוברים כן) או
לא. דבר נוסף שיש לדון בו, האם הדברים אמורים דוקא לגבי
לולב, או אף בשאר המינים.

1. האם יש לברך על "פסול" בשעת הדחק

א. הסוברים שאין לברך

1. ראב"ד

הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם הל' לולב ח, א - עי' מקור מס' 1
ובחיבורו "הלכות לולב" סי' עח - עי' מקור מס' 2, וברא"ש סי' יד
- עי' מקור מס' 3, ועי' להלן בשיטת הר"ן - מקור מס' 4) כותב
במפורש שבכל פסול דאורייתא אין חילוק בין שעת דחק לשעה
רגילה, ובודאי אין לברך על יבש שחשוב כמת, ואף לדעת ר' יהודה
אין הכונה שברכו על יבש, אלא שהעיד על כך שהורישו לולבים
יבשים, כדי שיטלום ללא ברכה שלא תשתכח מהם תורת לולב
ואתרוג.

2. ר"ן

הר"ן (יד, א בדפי הרי"ף - עי' מקור מס' 4) דן בדיני לולב היבש
ובמחלוקת הראב"ד והרמב"ן (יובא להלן), ומתוך מסקנתו הוא
מעלה כדבר ברור, שודאי אין מברכים אפילו בשעת דחק על דבר
שפסול מהתורה. לפי הסברו שם עדותו של ר' יהודה לא היתה על
כך שברכו, אלא רק על כך שנהגו להוריש לולביהם, אם לא ימצאו
לולבים לחים. חכמים ענו לר' יהודה: אין שעת דחק ראיה, ואין
מברכים על כך (ועי' מאירי ד"ה גדולי המחברים, שכתב שאמנם
לדעת ר' יהודה ברכו על יבש, אך חכמים סוברים שנטלום ללא
ברכה, והלכה כמותם - עי' מקור מס' 16).

ב. הסוברים שיש לברך

1. רש"י

רש"י (ס' האורה סי' צז עמ' 115 - עי' מקור מס' 5) כותב במפורש
שבמקום דחק שאין אפשרות יוצאים בארבעת המינים יבשים,
שאפילו חכמים מודים לר' יהודה שבשעת דחק יוצאים בהם, שהרי
לא ענו לר' יהודה, שלא ברצון חכמים עשו - אנשי כרכים, אלא
ענו: אין שעת דחק ראיה.

מלשונו: "במקום שאי אפשר ואין תקנה, מודין שיוצאין ביבש"
משמע שודאי יש לברך על כך.

2. תוס'

תוס' (ד"ה לא מצא בדף לא, א - עי' צילום הסוגיה) כותבים
במפורש (במסקנתם) שכאשר לא מצא ארבעה מינים כשרים, מברך
על פסול, כמו שמצינו לרבנן לגבי לולב פסול שכשר בשעת הדחק.
ועי' גם בס' ה"מכתם" שכתב כמסקנה זו.

3. רמב"ן

הרמב"ן (השגות לראב"ד בחיבורו "הלכות לולב" סי' כא - עי'
מקור מס' 6, הובא גם בר"ן (שם) - עי' מקור מס' 4) חולק על
הראב"ד שסובר ש"יבש" פסול אף בשאר ימים. לשיטתו ר' יהודה
העיד על כך שנטלו לולבים יבשים ויצאו בהם, ולא רק ע"כ
שהורישו אותם, שהרי מכך אין שום ראיה, שמא הורישו בשביל
לעשות מהם חבלים או לטאטא הבית, ומה ראיה מכך. דהיינו,
דעתו שלולב יבש כשר למצותו ומברכים עליו.

4. רא"ש

הרא"ש (סי' יד - עי' מקור מס' 3) מביא את דעת הראב"ד (עי' לעיל)
שיבש פסול תמיד ודינו כ"מיכתת שעוריה".

אמנם הוא חולק על כך וסובר ש"מעשה בני כרכים" מוכיח שברכו
על יבש, ולא רק שנטלו כדי שלא תשתכח תורת לולב. שהרי אם
חכמים סוברים אחרת, היו צריכים לענות לר' יהודה, שאפילו
בשעת הדחק לא היו מברכים על "יבש". לכך מסביר הרא"ש שכל
הפסולים הללו מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שבסתם מצב
רגיל לא יוצא בפסולים, אפילו בדיעבד, כדי שיזהרו ישראל
במצוות. אמנם בשעת דחק שא"א, כשרים הם ונוטלים אותם
ויוצאים בהם.

(בפירוש דברי הרא"ש, על איזה פסולים כוונתו שמסרן הכתוב
לחכמים - עי' קרבן נתנאל (אות ה - עי' מקור מס' 7), אור שמח
(הל' לולב ח, א) ושאר אחרונים).

5. הגהות אשרי ואור זרוע

בהגהות אשרי (על הרא"ש סי' יד, ועי' סי' ג - עי' מקור מס' 3) הביא
בשם ה"אור זרוע" (סי' שו - עי' מקור מס' 8), שמכיון שלא נפסקה
הלכה במפורש כרבנן, כדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת
הדחק. והוא הדין בשאר פסולים, ובשאר ארבעת המינים, שבשעת
הדחק, כשרים ויכולים לברך. ומה שהובא ב"מעשה בני כרכים"
פסול "יבש", לאו דוקא הוא.

6. באור שיטתם

האחרונים מתקשים בשיטה זו (עי' חידושי חתם סופר - עי' מקור
מס' 9), שהרי לכאורה פשטות הגמרא, שאף חכמים מודים שיש
לברך על יבש בשעת הדחק. לפיכך כותב החתם סופר (שם),
שלשיטה זו חכמים סוברים שנוטלים "יבש" רק לזכר בעלמא וללא
ברכה, ולכך צריך את דעת ר' יהודה כדי לסמוך עליה בשעת הדחק.

אולם המעיין במקור דברי הגהות אשרי, שהוא האור זרוע (סי'
שו - עי' מקור מס' 8), נוכח שאין זה במשמעות דעתו. וכך דבריו:
"כדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק, ותו דהכא מודו
רבנן לר' יהודה בשעת הדחק, כדקתני אין שעת הדחק ראיה". מכאן
שלדעתו אף חכמים סוברים שבשעת דחק יש לברך על יבש, אלא
הואיל ויש דעות שחולקות על כך וסוברות שאין זו דעת חכמים,
אלא דעתם שנטלו אף בשעת דחק ללא ברכה רק לזכר בעלמא,
לפיכך מוסיף ה"אור זרוע" טעם נוסף, שכדאי הוא ר' יהודה
לסמוך עליו בשעת הדחק.

7. רמב"ם

הרמב"ם (הל' לולב ח, א - עי' מקור מס' 1 ) כותב שיבש פסול,
אמנם בשעת דחק או שעת סכנה, לולב היבש כשר, אך לא שאר
מינים.

פשטות לשונו שאף מברכים עליו, שהרי בשעת דחק כתב שיוצאים
בו ידי חובה. ועי' שם ב"מגיד משנה", שכונת הרמב"ם אף ליום
הראשון שהוא מהתורה, שבשעת דחק יוצאים ביבש.

הראב"ד (שם) משיג על הרמב"ם, עי' באורו לעיל (סעי' 1). וע' להלן
בשיטת הרמב"ם מדוע דוקא לולב ולא שאר המינים.

8. שיטת ההלכה - מחבר ורמ"א

המחבר (תרמט, ו - עי' מקור מס' 10) כותב שבשעת הדחק שאין
בנמצא כשר, נוטלים את כל הפסולים, אך אין מברכים עליהם.

שיטה זו היא לכאורה כדעת הראב"ד והר"ן (עי' לעיל), שבשעת
הדחק כ"מעשה בני כרכים" - נוטלים ללא ברכה כדי שלא תשתכח
מצות ארבעה המינים (עי' באר הגולה ובאור הגר"א - עי' מקור
מס' 17).

אולם ניתן לפרש שהמחבר לא פסק זאת באופן חד משמעי, שהרי
מצינו שרוב הראשונים אינם סוברים כך, אלא כנראה שפסק כך
רק מטעם ספק ברכות להקל, וכדבריו ב"בית יוסף" (סי' תרמט -
עי' מקור מס' 13): "ולענין מעשה נראה... נטולי נטלינן, ברוכי לא
מברכינן".

רמ"א

הרמ"א לעומת זאת כותב שיש מכשירים לולב יבש, ואף לברך
עליו, וכן נוהגים אפילו כאשר ישנם לחים (מקורו מהאגור, סי'
אלף ז - עי' מקור מס' 11. ועי' דרכי משה אות ט).

הסבר שיטת הרמ"א

המגן אברהם (תרמט, ס"ק כו - עי' מקור מס' 18) מסביר את פסק
הרמ"א (בשם משאת בנימין) שנוטלים לולב יבש אפילו כשישנם
לולבים לחים, משום שבארצות האלו (ארצות אירופה) הלחים
אינם לחים גמורים, וכן היבשים אינם מגיעים לפריכה בצפורן (עי'
בסוגיה לעיל), וא"כ אין הבדל גדול ביניהם. אבל כשישנם לחים
גמורים, אין לברך אפילו על יבש שאינו גמור. וכן פסק ה"משנה
ברורה" (תרמט ס"ק נח).

אולם המעיין בדברי ה"אגור" (שם) נוכח שמנהג אשכנז היה
להכשיר לכתחילה דוקא בלולב ולא בהדס, ויתכן מפני שפסקו כר'
יהודה, שמכשיר לכתחילה לולב יבש.

סיכום הדעות - עי' טבלה מס' 1

2. נטילת שאר מינים בשעת הדחק

במחלוקת חכמים ור' יהודה לגבי פסול "יבש" מדובר על כל
ארבעת המינים, שר' יהודה מכשיר אף יבשים, אמנם ב"מעשה בני
כרכים" הובא רק שהורישו לולבים יבשים, ולא נזכרו שאר
ארבעת המינים.

א. הסוברים שכל המינים כשרים בשעת הדחק - רוב הראשונים

רוב הראשונים סוברים בפשטות, שבשעת דחק שאין "לחים", ניתן
ליטול "יבש" בכל ארבעת המינים:

ר' פלטוי גאון (הובא בשערי שמחה לרי"ץ גיאת עמ' 13, אוצר
הגאונים כאן - ועי' מקור מס' 12), רש"י (ס' האורה סי' צז עמ'
115 - עי' מקור מס' 5), משמעות תוס' (ד"ה לא מצא - עי' צלום
הסוגיה), ס' העיטור (עשרת הדברות הל' לולב פ' כפות תמרים),
ראבי"ה (סי' תרנג, תרצז) אור זרוע (סי' שו - עי' מקור מס' 8), ר'
ירוחם (נתיב שמיני ח"ד), שבלי הלקט (סי' שמט), טור (סי' תרמט -
עי' מקור מס' 13) ועוד.

טעמה של שיטה זו שאין שום סיבה להפריד בין מין למין, ופשטות
דברי חכמים שענו לר' יהודה: "אין שעת הדחק ראיה", שאכן בשעה
כזו כל המינים כשרים כשהם יבשים.

ב. הסוברים שרק לולב הדס וערבה כשרים בשעת דחק - ריטב"א

הריטב"א (ד"ה אמרו - עי' מקור מס' 14) כותב שדוקא לולב הדס
וערבה כשרים בשעת דחק ביבש, משום שבהם לא נא' במפורש
"הדר", אלא נלמדו מאתרוג. אמנם אתרוג עצמו שנא' בו "הדר"
במפורש בפסוק, הקפידו בו ביותר, וכל שאינו הדר - לא יוצאים
בו אף בשעת דחק.

ג. הסוברים שרק לולב כשר בשעת הדחק - רמב"ם ומאירי

הרמב"ם (הל' לולב ח, א - עי' מקור מס' 1 ) כותב במפורש שרק
לולב יבש - כשר, אך לא שאר מינים.

באור שיטתו

ר' מנוח (שם ד"ה אבל לא - עי' מקור מס' 15) מסביר את טעמו של
הרמב"ם, משום ש"במעשה בני כרכים" שהובא בגמרא נא' שהיו
מורישים את לולביהם, משמע דוקא לולב ולא שאר מינים, הוא
מוסיף לכך סברה, שהרי שאר המינים כשמתייבשים הרי הם
נפרכים ואין בהם "הדר" כלל, ואפילו בשעת דחק פסולים, ובודאי
אתרוג שנא' בו "הדר". (ועי' באור הגר"א תרמט, ס"ק לה - עי'
מקור מס' 17).

גם הב"ח (סי' תרמט - עי' מקור מס' 19) מסביר שיטה זו, שלולב
אע"פ שיבש עדיין יש בו "מקצת הדר", מפני צורתו, אבל שאר מינים
כששיבשו אין בהם הדר כלל, ופסולים אפילו בשעת הדחק.

המאירי (ד"ה גדולי המחברים - ועי' מקור מס' 16) סובר כשיטת
הרמב"ם, שרק לולב היבש כשר, ומוסיף לכך סברה, משום
שלדעתו הדברים אמורים רק לגבי פסול יבש (עי' להלן), ולא לגבי
שאר פסולים. ובפסול יבש בלולב אין היובש ניכר כל כך, שהרי גם
בלולבים לחים ישנם לבנים. אולם בשאר מינים הדבר ניכר מאד,
וישנו חשש של "אתו למיסרך" - שמא יטעו אף להבא בכך.

ד. שיטת ההלכה - טור, מחבר ורמ"א

הטור (סי' תרמט - עי' מקור מס' 13) מביא את דעת הרמב"ם, אך
משיג עליו וכותב שאין זה נראה, ואין סברה לחלק בין לולב לשאר
המינים.

המחבר בשו"ע (תרמט, ו - עי' מקור מס' 10) הולך לפי שיטתו
שנוטלים, אך לא מברכים (עי' לעיל), אמנם אינו מחלק בין המינים
כשי' הרמב"ם. סברתו פשוטה, שהרי לשיטתו עושים זאת ללא
ברכה, וכפי הנראה לחשש של "אתי למסרך" לא חשש.

הרמ"א (שם - עי' מקור מס' 10) מזכיר לולב והדס יבשים לברכה,
אמנם לענין נטילה ללא ברכה, כתב שיכול ליטול כל הפסולים בלי
ברכה, ומשמע מדעתו שהוא הדין כל המינים.

אמנם לגבי ברכה לא הזכיר הרמ"א ערבה ואתרוג, ואכן ה"משאת
בנימין" (שו"ת סי' יז) תמה על כך, שהרי הרבה ראשונים סוברים
שאין חילוק ביניהם. ניתן להסביר שהרמ"א סובר כשיטת הריטב"א,
שאין הדברים אמורים על אתרוג שנא' בו "הדר", ולכך באתרוג
יטול ללא ברכה. ניתן להסביר גם, שהרמ"א מיקל רק בדברים שלא
היו מצויים בזמנו, וכמ"ש המרדכי (בשם הרא"ם, סי' תש"נ הביאו
הרמ"א בדרכי משה סי' תרמט אות ט): אנן בלולב והדס מברכינן על
יבשים, משום דלא אפשר והוא שעת הדחק".

ואמנם במדינות שגם שאר מינים אינם מצויים כלל, ניתן לשיטתו
לברך גם עליהם (ועי' באור הגר"א תרמט, ו - עי' מקור מס' 17).

ועי' משנה ברורה (ס"ק נח) שפסק בשם האחרונים לברך אף על כל
ארבעת המינים "יבשים" בשעת הדחק, בתנאים מסויימים, עי"ש.
אמנם לדברים שנזכרו לעיל בהסבר הרמ"א, נראה שאף הרמ"א
יסכים לכך, במקומות שאין מצוי בהם לחים.

סיכום הדעות - עי' טבלה מס' 2

3. נטילת שאר פסולים בשעת הדחק

בגמרא מובאת מחלוקת חכמים ור' יהודה רק לגבי פסול "יבש",
ולא נזכרו שאר פסולים לגבי שעת הדחק. אמנם יתכן ש"יבש" הוא
דוגמה בגלל מצב שהיה שכיח, ואכן שאר פסולים דינם שוה,
שבשעת דחק יוצאים בהם.

א. הסוברים שכך דינם של כל שאר פסולים

הגאונים (הובאו: בריטב"א - עי' מקור מס' 14, במגיד משנה (לולב
ח, א), ר' נטרונאי, שערי תשובה (סי' שיג), ר' פלטוי (אוצה"ג כאן -
תשובות, ועוד) סוברים שיוצאים בשעת דחק אף בשאר פסולים,
ולאו דוקא יבש.

סברתם שמש"כ בגמרא יבש הוא לאו דוקא, ואין חשש של "אתי
למיסרך", אלא דוקא במין אחר לגמרי, כגון פריש או רימון, אבל
באותו מין ניתן ליטול אף קטום וכדו', ואין לחשוש בכך.

הרא"ש (סי' יד - עי' מקור מס' 3) כותב שכל הפסולים נמסרו
לחכמים וכשרים בשעת דחק.

אמנם הרבה אחרונים כותבים שדבריו אמורים דוקא לגבי פסולי
"הדר" (עי' קרבן נתנאל שם אות ה-ו - עי' מקור מס' 7). אך מהטור
(סוף ס' תרמט - עי' מקור מס' 13) נראה שהדברים אמורים על כל
הפסולים מחמת מום (עי' להלן).

ב. המכשירים שאר פסולים, חוץ מפסולים שאינם מינם

ר' ירוחם (נ"א ח"ג נט, א מובא בבית יוסף - עי' מקור מס' 13)
כותב שהדס שוטה פסול לכל הימים, ומשום כך הוא מציין שמנהג
בני אשכנז שנוטלים הדס שוטה, ומברכים עליו - אינו נכון.

הב"ח (תרמט ד"ה כתב - עי' מקור מס' 19) כותב שכונתו אף לשעת
דחק, משום שישנו חשש של "אתי למיסרך", שנא' בגמרא לגבי מין
אחר לגמרי, והוא הדין לפסולים שאינם מינם כהדס שוטה
וצפצפה.

הטור (סי' תרמט - עי' מקור מס' 13) כותב שכל הפסולים מחמת
מום, כשרים בשעת דחק.

הבית יוסף (שם ד"ה ונראה - עי' מקור מס' 13) מדייק בדבריו,
ששיטתו כדברי ר' ירוחם, שכל הפסולם מחמת שאינם מינם כהדס
שוטה וכדו' - אין ליטלם בשעת דחק משום חשש של "אתי
למיסרך".

תרומת הדשן (פסקים סי' נב מובא ב"דרכי משה" סי' תרמט אות ח
- עי' מקור מס' 20) כותב כעין זה לגבי מעשה שחתכו אתרוג
למספר חתיכות ושלחוהו למספר קהילות שלא היה להם אתרוג
כלל, וברכו עליו. וכתב על כך שאסור לעשות כן, משום שחתיכת
אתרוג אינה "מין אתרוג" כלל, וא"כ אין לה דין "חסר" שכשר בשעת
דחק. ויתכן שיש לחלק, ולמקרה זה יודו אף הגאונים (עי' לעיל).

ג. הסוברים שכך דינם של כל פסולי הדר

הריטב"א (ד"ה אמרו - עי' מקור מס' 14) מביא את שיטת הגאונים,
ומשיג עליהם, וסובר שדווקא דברים שפסולים משום "הדר", אין
להקפיד בם בשעת דחק, אבל פסולים מחמת גופם, מפני מיעוט
שיעור שאין שמם עליהם, או מצוה הבאה בעבירה - הרי הם
פסולים אף בשעת דחק.

כעין זה כתבו גם: ראבי"ה (סי' תרנג), אור זרוע (סי' שו - עי'
מקור מס' 8) ועי' גם לעיל (סעי' א') בהסברי האחרונים בשיטת
הרא"ש.

ד. הסוברים שיש להכשיר דוקא בפסול "יבש"

הרמב"ם כותב במפורש (לולב ח, א - עי' מקור מס' 1 ) שדוקא
לולב יבש כשר בשעת הדחק.

הסבר שיטתו

המגיד משנה (שם) מפרש שטעמו משום שחכמים ור' יהודה לא
דיברו, אלא על "יבש", ולא על שאר פסולים.

ר' מנוח (על הרמב"ם שם, ד"ה ובשעת דחק - עי' מקור מס' 15)
מוסיף על כך ראיה מהירושלמי סוכה (פ"ג, ה"א), שם מובאת
מחלוקת חכמים ור' יהודה וכו' ושחכמים מודים על שעת דחק,
ולאחר מכן מובאת בעיה שנשאל ר' אבין, מהו ההבדל בין קטום
ליבש, וענה ע"כ: "זה הדור" וזה לא. לפי הסברו של ר' מנוח,
קטום - אינו הדר כלל ולכן פסול אפילו בשעת הדחק, אולם יבש
יש בו קצת הדר, ולפיכך כשר בשעת הדחק. ולפיכך דוקא יבש כשר
בשעת דחק ולא שאר פסולים. (לירושלמי זה ישנם הסברים שונים
עי' סוגית לולב היבש).

המאירי (ד"ה גדולי המחברים - עי' מקור מס' 16) מחזק את דעת
הרמב"ם בסברה, שגם בשאר פסולים יש חשש טעות של "אתי
למיסרך" מכאן ולהבא, שהרי יש שינוי גדול בינם לבין כשר. אמנם
ביבש של לולב דוקא (עי' לעיל), אין היובש ניכר כל כך, ואין חשש
מכאן ולהבא.

ה. שיטת ההלכה - טור, מחבר ורמ"א

הטור (סי' תרמט - עי' מקור מס' 13) כותב שהדברים אמורים בכל
הפסולים מחמת מום.

הבית יוסף (שם ד"ה ונראה) מדייק בדבריו, שכונתו להוציא
פסולים שאינם מינם כהדס שוטה וצפצפה וכדו', שאין ליטלם
אפילו בשעת הדחק, וכשיטת ר' ירוחם (עי' לעיל שיטה ב').

המחבר (תרמט, ו - עי' מקור מס' 10) פוסק שבשעת דחק ניתן לטול
את כל הפסולים, אך לא יברך עליהם. וכבר נכתב לעיל שהמחבר
מיקל בכך וכן בכל ארבעת המינים, שהרי לשיטתו ממילא נוטלים
בלא ברכה.

האחרונים (מגן אברהם ועוד, הובאו במשנה ברורה ס"ק נג)
מפרשים שכוונתו דוקא לפסולים מחמת מום - כשיטת הטור, ולא
לכל הפסולים ממש, שהרי יש חשש של "אתי למיסרך", וכדבריו
ב"בית יוסף" בפרושם של דברי הטור (עי' לעיל).

הרמ"א (שם - עי' מקור מס' 10) הולך לשיטתו שיש לברך על פסול
בשעת דחק (עי' לעיל פרק 1), אמנם הוא מגביל זאת דוקא לפסול
"יבש", ודווקא לולב והדס (עי' לעיל פרק 2).

באור שיטתו

לכאורה פסק הרמ"א אינו תואם לאף אחת מהשיטות שנזכרו
לעיל, שהרי לשיטת ר' ירוחם והטור, כל פסול שבא מחמת מום -
כשר, ואילו הרמ"א הזכיר דוקא יבש. גם לשיטת הרמב"ם לא ניתן
להשוותו, שהרי לשיטתו דוקא בלולב יבש הדברים אמורים,
ואילו הרמ"א הזכיר גם הדס.

נראה שהסבר הרמ"א הוא כדברנו לעיל (פרק 2, סעי' ד'), שהרמ"א
אמנם פסק כשיטת הטור, אך הקל בדברים שהיו מצויים בימיו -
לולב והדס יבשים, וכדברי המרדכי (סי' תשנ) שהוא מקור דבריו
(עי' דרכי משה סי' תרמט אות ט).

הרמ"א מוסיף (עי' משנה ברורה ס"ק נט) שכל זה לענין ברכה, אך
ליטול ללא ברכה ניתן בכל הפסולים, דהיינו לאו דוקא ביבש.

סיכום הדעות - עי' טבלה מס' 3

נספחים

א. רשימת מקורות

1. רמב"ם והשגת הראב"ד (הל' לולב ח, א)

2. ראב"ד - "הל' לולב" (סי' עח-עט)

3. רא"ש סוכה (פ"ג סי' י"ד), הגהות אשרי (על הרא"ש שם)

4. ר"ן סוכה פ"ג (דף יד, א בדפי הרי"ף)

5. רש"י ס' האורה (סי' צז עמ' 115)

6. רמב"ן (השגות לראב"ד בחיבורו "הל' לולב" - סי' כא)

7. קרבן נתנאל (על הרא"ש סי' יד אות ה)

8. אור זרוע הל' סוכה (סי' שו)

9. חתם סופר סוכה (דף לא, ב)

10. שו"ע או"ח (סי' תרמט סעי' ו)

11. האגור (הל' אתרוג אלף ז)

12. ר' פלטוי גאון (ברי"ץ גיאת, שערי שמחה עמ' צו)

13. טור או"ח (סי' תרמט) בית יוסף (שם)

14. ריטב"א סוכה (לא, א ד"ה אמרו)

15. ר' מנוח (רמב"ם לולב ח, א ד"ה: ובשעת, אבל)

16. מאירי סוכה (לא, ב ד"ה גדולי המחברים)

17. באור הגר"א או"ח (סי' תרמט סעי' ו)

18. מגן אברהם או"ח (סי' תרמט ס"ק כו-כז)

19. ב"ח או"ח (סי' תרמט סעי' ד)

20. דרכי משה או"ח (סי' תרמט ס"ק ח-ט)