מבוא הסוגיה בתורה נא' שעדים שהוזמו יש לעשות להם כאשר זממו לעשות: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". במש' נא' שכשאין אפשרות לקיים בעדים שהוזמו "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" – העדים לוקים. דהיינו כשהעידו על פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יהיו העדים כדין בן גרושה או חלוצה, אלא לוקים 40 מלקות. הראשונים בררו מה דינם של מלקות אלו, האם הם קשורים לדיני הזמה, או שהם סוג של עונש, שישלו גדרים בפני עצמו. א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים יש לברר האם חיוב המלקות קשור לאותם גדרים של דיני הזמה רגילים, או שחיוב מלקות אינו קשור בדינים אלו, והוא בא כעונש לעדים, אפי' במצב שאינם נחשבים כעדים זוממים. הסבר: בגמרא להלן (ה, ב) מובא דין של "כאשר זמם ולא כאשר עשה", ואם כבר נתבצע הדין, אין על העדות דין "הזמה". ודין הזמה קיים רק אחר גמר דין ולפני שנתבצע. ויש לברר האם גם לגבי מלקות כן, שכאשר נתבצע הדין כבר, לא יקבלו העדים זוממים מלקות, וכן אם הוזמו לפני שנגמר הדין. או שמא גם אחר ביצוע הדין יקבלו העדים מלקות, משום שזהו דין עצמאי כעונש לעדים השקרנים, מבלי קשר לדיני הזמה. מטעם הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ולאו זה מחייבם מלקות בכל מקום שא"א לקיים דין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", וכפי שלומדת הגמ' להלן (ה, ב) לגבי עדים שהעידו על פלוני שהוא בן גרושה או חלוצה, והוזמו שמכיון שא"א לחייבם מדין "כאשר זמם" הם לוקים מדין "עד שקר". ב. דעות הפוסקים 1. דעת הרמב"ם הרמב"ם (הל' עדות כ, ב) כותב: "נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו, אינן נהרגין מן הדין, שנא': "כאשר זמם לעשות" ועדיין לא עשה... אבל אם לקה זה שהעידו עליו – לוקים. רבים מהאחרונים, כגון הצל"ח (ב, ב ד"ה אלא), מרכבת המשנה (שם על הרמב"ם), המנחת חינוך (מצוה תקנז), הפני יהושע (ד"ה ועוד נראה), החזו"א (ב"ק סי' יח) מבארים ששיטתו של הרמב"ם שהעדים לוקים, אינו מטעם "ועשיתם לו כאשר זמם", אלא מטעם שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", שמחייבם מלקות כשא"א לחייבם מדין הזמה. אמנם ישנם גם הסברים אחרים לרמב"ם. 2. שיטת התוספות תוס' (ד"ה מעידין- הראשון) מקשים על המש': כיצד ניתן בכלל לקבל עדות על מישהו, שהוא בן גרושה או חלוצה, הרי זו עדות "שאי אתה יכול להזימה", שאינה עדות. התוס' מביאים שני תרוצים: מכיון שאם העדים יוזמו, יקבלו ע"כ מלקות, הדבר א"כ נחשב כעדות שאפשר להזימה. כיון שלא שייך בעניין זה חיוב הזמה של "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות", א"כ הכלל של עדות שאי אתה יכול להזימה, אינו שייך כאן. הצל"ח (כאן במהדורא תנינא וכן בנוב"י חלק א נז-נח) תולה את הבעיה של סוגייתנו בשני התירוצים הללו של תוס': לתרוץ הראשון: יש לדון בעדות זו, ככל שאר עדויות עפ"י הכללים של עדות בקשר לדיני הזמה, וממילא גם לענין מלקות יש לדון בכל גדרי ההזמה הרגילים. לתירוץ השני: הכללים של עדות שאי אתה יכול להזימה אינו שייך כאן, וממילא מדובר כאן על גדרים מיוחדים של עדים שקרנים שא"א לקיים בהם דין הזמה. נפק"מ נוספת בין תירוצי התוס' הצל"ח (שם) מוסיף שישנו הבדל נוסף בין שני תירוצי תוס', במקרה שהעדים העידו על פלוני שהוא בן גרושה, ובחקירתם אמרו שאינם יודעים. בכללי עדות רגילים, עדות כזו נפסלת, מכיון שאין אתה יכול להזימה, שהרי אומרים העדים שאין הם יודעים זמן או מקום. לתירוץ הראשון: עדות זו צריכה להיות ככל דיני הזמה, ולכן העדים אינם לוקים, שהרי עדות זו א"א יכול להזימה. לתירוץ השני: העדות אינה קשורה לדיני הזמה, וחיוב המלקות הוא עונש בפני עצמו. מסקנת הצל"ח – נוב"י הנוב"י (אה"ע סי' ע"ב ד"ה הנה צריך אני לברר) מסיק כתירוץ השני של תוס', שבעדות שאין בה "כאשר זמם", אין צורך בגדר של "עדות שאי אתה יכול להזימה" אינה עדות. ממילא גם לעניננו יש לומר שגדרי מלקות אינם שייכים לגדרי עדות רגילה, והם עונש בפני עצמו. 3. משמעות המשנה במשנה לקמן (ד, א) הובאה מחלוקת חכמים ור' מאיר האם עדים זוממים משלמים וגם לוקים. לדעת חכמים: כאשר משלמים אינם לוקים. וכן במקרה שהעידו שפלוני חיייב 40 מלקות, אינם לוקים פעמיים - 80 מלקות, אלא לוקים פעם אחת שנא' "כדי רשעתו" - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. לכאורה ניתן להוכיח מכאן שחיוב מלקות אינו שייך לדיני הזמה, שהרי אכן היו צריכים ללקות פעמים, וכן לשלם וללקות, אך בא הפס' "כדי רשעתו" לפוטרם מכך. דחיית הראיה ניתן לומר שזה עצמו הפסוק מלמדנו שדין המלקות כדין הזמה שרק פעם אחת יש לחייבם ולא יותר, כדין הזמה רגיל. ג. הנפק"מ בין השיטות אם נאמר שדין מלקות בעדים זוממים אינו קשור לדין הזמה, כאשר העדים הוזמו לפני גמר דין או שהוזמו לאחר ביצוע הדין, יש להלקותם כדין עדים שקרנים, על אף שלא חל בהם דין הזמה. אמנם אם נאמר שדין מלקות שוה לדין הזמה אין להלקותם. ד. שיטת ההלכה הרמב"ם (הל' עדות כ, ח) כותב: "עדים שהעידו על אחד, והרשיעוהו רשע, שאין בו מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו - הרי אלו לוקין, אע"פ שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון". רוב המפרשים מסבירים שהרמב"ם אכן מחלק בין דין מלקות לדין הזמה, ועי' בירור הלכה (דף ה, ב ציון ג) שיש החולקים על פרשנות זו. כן היא גם מסקנת הצל"ח (שם) שגדרי מלקות הם עונש בפני עצמו הנפרד מדין הזמה. השו"ע לא פסק בעניינים אלו, שהרי אינם נוהגים בזמן הזה. נספחים 1. שאלות לתלמיד מהו הדין במקרה שא"א לעשות לעד זומם "כאשר זמם לעשות לאחיו" (עי' במשנה). מהי חקירת הראשונים בקשר לדין מלקות. באלו מקרים אין העדים נקראים זוממים אעפ"י שהוזמו. מהי הסברה שדין מלקות שונה מדין הזמה. כיצד הבינו רוב האחרונים את הרמב"ם (הל' עדות כ: ב, ח). מהי קושית תוס' (ד"ה מעידין - הראשון), ומהם שני התרוצים על כך. כיצד תולה הצל"ח (מהדו"ת, וכן בנוב"י ח"א נז-נח) את בעיית סוגייתנו בשני תירוצי תוס'. מהן הנפק"מ היוצאות משני תירוצי תוס' עפ"י הצל"ח (שם) האם ניתן להוכיח מהמשנה להלן (ד, א) על בעייתנו - נמק. סכם את הנפק"מ בבעיית סוגייתנו. מהו פסק הרמב"ם (הל' עדות כ, ח) עפ"י הסבר רוב האחרונים. 2. טבלאות סיכום א דין מלקות בעדים זוממים מטעם הוזמו לפני גמר דין הוזמו אחר ביצוע הדין דין הזמה אינם לוקים אינם לוקים עדי שקר לוקים לוקים ב הנפק"מ בין תרוצי תוספות (עפ"י הסבר הצל"ח) הנפק"מ תירוץ א תירוץ ב עונש מלקות נחשב כעדות שיש להזימה במקרה שלא שייך חיוב הזמה אין צורך בכלל: עדות שאי אתה יכול להזימה דין מלקות כדין הזמה דין נפרד, השייך לעדי שקר עדים שאמרו שאינם יודעים אינם לוקים לוקים כעדי שקר