Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ביצה



טז ע"ב

לכולי עלמא שרי לדידך אסור

...שאדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר ביום הכפורים, וחוזר אל רשעו הקודם, והוא יתברך חוזר ומכפר. מה שאין כך דרך בשר ודם, שכאשר קרה לשמואל עם הזקן על ששני פעמים שכח מלערב לא מחל לו בפעם השנית. אך הוא יתברך אומר, אפילו תהיה ענין מחילה אחת בכל שנה ושנה, מוחל פעם אחת בשנה... דרך המלך עם משרתיו עושי רצונו, שבעוותם יעבור על פשע. אך אם ישנו וישלשו בחטא אחד, לא יאבה לסלוח, כי יאמר: הלא מכעיסים אתם אותי פעם ושתים. ולא דעת ולא תבונה לאמר, אתמול חטאנו על הדבר הלז ויסלח לנו כרוב רחמיו, ואיך נשוב ככלב שב על קיאו לחטא לו בדבר ההוא בעצמו? על דרך מה שכתבנו שקרה לההוא סמיא עם שמואל כדאיתא במסכת יום טוב, על ששכח שני פעמים מלערב ערובי תבשילין וכעס עליו על ששנה בחטא, ואמר לו לכולי עלמא שרי ולך אסיר. כן הדבר אצלו יתברך, היה הדעת נוטה כי לא יסלח רק על העוונות שלא חטאו בהם השנים שקדמו, אך אשר חטאו בהם שנה אחר שנה פעמים שלש או יותר, היה מקום לומר כי לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרבה לסלוח כבר בשנים שעברו הראשונים בעוונות עצמם, ולמה שבו לחטא בהנה. אכן כרוב רחמיו עושה עצמו כשוכח את אשר חטאו לו בעוונות האלו בעצמם בשנים קדמוניות, וכאילו עתה בזו השנה חטאו בדברים אלו בלבד. וכן יעשה שנה בשנה מדי בא יום הסליחה, ובכולן כן סולח לכל אשר חטאו שנה בשנה, אף אם המה חטאים הראשונים בעצם שחטאו בהם מאז.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק טז פסוק כט-לד)


יז ע"א

מקדש השבת ישראל והזמנים
8

...שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו... ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל. ובודאי אור האות גדול מאור דהנשמה, והמאציל גדול מהנאצל, "ואצלת מן הרוח אשר עליך" (במדבר יא, יז) יוכיח. ולכך אמרינן "מקדש השבת וישראל", ולא "ישראל ושבת", דנשמות ישראל נאצלו משבתות, ואם כן קדושת שבת קודמות בזמן ובמעלה, מה שאין כן יום טוב.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת כי תשא דף קצא ע"ב)

קידושה של הזמניות, הבא מכח קדושתם של ישראל, מתגלה הוא על פי כוונו של המאור הקטן, השייך ומיוחד להנהגת מהלך הארץ, ולפיכך לבני האדם הדרים עליה, וליחוסי זמניהם, שישראל מונים ללבנה, ולפיכך כנסת ישראל נמשלה ללבנה, בסדר ההשגחה המובלט בה ביחוד, מלבד שיטת הטבע הכללית, שהחידוש התמידי של יוצר בראשית מופיע בה, וביחס של משל זה מתבטא ערך נצחיותם של ישראל ומלכותם, החיה והקיימת, עטרת ותפארת למעמסת קדושתם מתחילת הוייתם שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לז, עמ' עט)

מהו החילוק במטבע הברכות, שבברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים", ובקידוש היום "אשר בחר בנו מכל עם"? והענין כי בקבלת המתנה הגנוזה של התורה מופיעה הבחירה האלקית ביסוד נשמתם הכללית של ישראל, מצד עצמיות מקוריותה, שהיא מקבילה לעומת כל העמים, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" [דברים לב, ח], ו"בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" [דברים ז, ו]. ובקידוש היום, דישראל קדשינהו לזמנים, מתגלית הבחירה האלקית בממשיותה המעשית והמפורטת של האומה, באישיותה היחידית המתבטאת בצורת לשונה המיוחדת ועל ידה מרוממה מכל לשון. והדבור המפורט, באופייניותו האישית, נמשך הוא מכח החיוניות הכללית המיוחדת של החי המדבר הזה, וקידוש הזמנים המפורט הזה בממשיותו נמשך הוא ממקור הברכה של הקידוש העליון אשר ביסוד בריאת העולם, "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", מתוך שביתת הנופש של סיום היום הששי, במחשבה תחילה של סוף המעשה עם התכוננות ההתחדשות ע"י הופעת התורה ומתנה לעם הסגולה הבחירה והיצירה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לח, עמ' פא)

מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא
8-11

...קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו ע"י כח מעשינו ועבודתנו, להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש, שבני ישראל קוראים את הקודש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת, הוא קודש לה' קדוש מעצמו, ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלקינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו, שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים, מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן, לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם... מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת, כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק לא, יג)

גם בקניינם את הירח ובכך שהחודש מסור להם, לא נשלם עדיין ערך גדלותם של ישראל. לצורך זה דרוש שיהיו ישראל גם אדונים ובעלים על הימים, כשם שיש להם שלטון על החדשים, השנים, השמיטין והיובלות. דבר זה היה נועד לצאת אל הפועל מיד כשיצאו ממצרים, לא רק שישראל קדשינהו לזמנים אבל השבת קביעא וקיימא, וכמו שאנו אומרים "מקדש השבת" ולא "מקדש ישראל והשבת". צריכה היתה השבת גם כן להיות תחת רשותם של ישראל ולהיות תלויה בחידושם. זהו שנאמר בדברות שבמשנה תורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' על כן ציוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). ומהו "לעשות את יום השבת"? אלא שתהיה קביעות היום גם היא תלויה בישראל כשם שקביעות החדשים, השמיטין והיובלות תלויה בהן.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ד, על הגדה של פסח, עמ' קב במהד' תשמ"ט)

ואשר הוטבע בתפלה "עם מקדשי שביעי" כתבתי בס' נפש חיה סי' רס"ח סע' ז דקאי על ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, שמונה ששה ימים ומקדש שביעי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' שבת מקדשא וקיימא
8-11

ביאור לשון מטבע הברכה והתפלה "ותתן לנו ד' אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כי בזה כלולים ומבוארים שני הצדדים שהם אחד של קדושת יום טוב, שהוא אינו קביעא וקיימא כמו שבת קדש בראשית; אבל מתוך כח הקודש הפנימי העליון, הנמשך ממתן התורה כסדר חיותם של ישראל, מופיע הקודש הגלוי שעל יד בית דין של מטה, ותואר היסוד של מועדים, שהוא בצווי התורה "אשר תקראו אותם" - "אתם" בכל האופנים והדרגות, בהמשך כח הקריאה מלמעלה, והם "מועדי ד' מועדי", הרי הוא שייך לשמחה שהיא פנימיות הנפש, ולששון שהוא גילויה החיצוני הממשי שייכת ההתקיימות המעשית שלהם, שהיא במצוות החגיגה, של הקרבן, "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", ושל השמחה, "יחוגו וינועו", ובמה דישראל הוא דקדשינהו לזמנים, והמתנה האלקית כוללת כל אלה יחד, שבנתינתו זאת הוא מקדש ישראל והזמנים, שהם מקדשים אותם, וקידושיהם כלולים ונחשבים בברכה אחת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לט, עמ' פב)

שבת מקדשא וקיימא
11

כל כוונת צפיית הגאולה העתידה ואשר מחכים בבנין בהמ"ק ולהקריב קרבנות הוא לעשות תיקון היחודים בשלמות בכל העולמות כמקדם, כמו שכתוב בכל הקרבנות (ויקרא כג, לז) "להקריב אשה לה'". אמנם בקרבנות שבת לא נאמר בכל המקרא "אשה לה'", כי אמנם בשבת אין צורך לעשות היחוד ע"י קרבנות, כי היחוד נעשה ממילא בקדושת שבת, כמו שאמרו ז"ל שבת קביעא וקיימא. גם בזמן הזה בגלות נתקנים ועולים העולמות ע"י תפלת שבת כמו בזמן שביהמ"ק קיים.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז ע"ב) ואין כאן מקום להאריך], כמו שמובא (זוה"ק ח"ב פח ע"ב): מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות מ, עמ' 71 במהד' הר ברכה)

קדושת שבת וקדושת יו"ט היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב ותורה שבע"פ. כי שבת, דקביעא וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה יז, א, ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מט, א, הוא תוכן תושבע"פ, ומשום הכי, היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כו, א. וע"פ האמת, אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה, מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח 'כי הוא יום תחלה למקראי קודש'.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' מג = משפט כהן סי' קכד עמ' רעד)

זהו הענין מה שאין תוקעין בשבת ובמקדש ובמקום שהיה ב"ד תקעו אף בשבת, כי אדם הראשון נברא בע"ש, ולוּ התמהמה מלחטוא עד בוא יום השבת, לא היה בא שוב לחטא, כי שבת קביעא וקיימא, כלומר בשבת מתגלה אור ד' מצדו, לא כשאר מועדים שהתגלותם לפי הערך מצדנו. ובשעה שאורו מגולה, כל הרשעה כולה כעשן תכלה, לפיכך אין מקום לחטא בשבת כי אז היה אדה"ר מתדבק כולו באור ד' והיה גם הוא בבחינת קביעא וקיימא, בטל לגמרי כלפי האור העליון.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז - אור וישעי, פרק לו, עמ' ריא)

ההבדל היסודי שבין שבת למועדים היא ששבת קביעא וקיימא, וישראל קדשינהו לזמנים, וביאור הדברים שקדושת המועדים מתוך שתלויה היא בקביעתם של ישראל הרי היא באה במדה ידועה, מדודה לפי ערך האיתערותא דלתתא, לא כן השבת שקדושתה גבוהה, היא מתגלה בכל הוד קדשה כפי שהיא בעליונים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ט - שמות, מאמר פב, עמ' רס)

כל הברכות, הבקשות והמשאלות, המיוחדות בכל ימי המעשה של חול למילוא הצרכים המפורטים, גם חמריים וגם רוחניים, גם יחידיים וגם צבוריים, אין להן ענין ביום הקדוש, שהוא במקרא ענגו כולל וקובע נחלה בלא מצרים, ומתוכה ההצלה גם משעבוד גליות ונתינה לו גם משאלות לבו. ומכח ענינו הקבוע והקיים נמשכים ומתגלים כל ערכי שאר הימים הטובים, ומעלות זמניהם, בחלות קידושם ע"י קדושתם של ישראל הנובעת ממקור הקודש שלמעלה, הכולל ומגלה כל, כמדתו של יעקב (ב"ב יז ע"א).

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי עמ' רנ = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עמ' רעז-רעח)

...שהבחנה מהותית מחלקת קדושת שאר ימים טובים מקדושתה של שבת. שהשבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית, כדכתיב "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). זוהי איפוא קדושה עילאית, הבוקעת מדפנות האיתערותא דלעילא. והוא מכלל ה'הכשר כלים' דקדושה שקבע ותיכן קב"ה בגופה של בריאה. לא כן קדושת המועדות "דישראל הוא דקבעי ליה דקמעברי ירחי וקבעי לשני" (פסחים קיז, ב) - קדושתם נקבעת ונובעת מבדי קדושתן של ישראל וכפי שאנו חותמין בברכה: "מקדש ישראל והזמנים - מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים (ברכות מט, א).

(ר' חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, כרך ד, שמות ח"ב, עמ' פו)



יז ע"ב

שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד

ופירש רש"י "שאני הערמה וכו'... מערים סבור לעשות בהיתר... הלכך קנסוהו רבנן". ובאיזו הערמה עסקינן? שלאחר שבישל לצורך יו"ט רוצה הוא לבשל לשבת שאחר יו"ט, וכיון שאסור לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב, הריהו מערים לומר "יבואו לי אורחים והרי זה לצורך יו"ט". ותמוה, דאם באמת הוא סבור שיבואו אורחים, הרי מותר מדינא להכין ולבשל ליו"ט, ואם יודע שלא יבואו אורחין, א"כ הרי זה מזיד, ומאי האי דאמרינן שאחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד? ועל כרחך צ"ל דהאי מערים שמרמה את עצמו, וגרוע ממזיד, ככתוב "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" [ירמיהו ב, לד].

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר כח, עמ' צד במהד' תש"מ)

שמשיקין את המים

מאמר ה' יתברך מטהר הכל, והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו, כי כל העולם נברא רק במאמר ה' יתברך כמ"ש בעשרה מאמרות כו'.

(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)

פה) והוא מ"ש במדרש (מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה יג), שבמתן תורה כל דיבור שיצא מפי הקב"ה היה אומר לכל אדם מישראל מקבל אתה עליך את הדיבור הזה וכו' מיד היה הדבור נושקו על פיו, ור"ל בלשון יחוד והתחברות מלשון חז"ל, "משיקין את המים לטהרם".
פו) ועל זה רמז שלמה המלך ע"ה בשיר השירים (פרק א, ב), "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", והנשיקה היא דביקות רוחא ברוחא שמאהבת האחד לחברו נושקו על פיו, ובזה מתיחד רוחו עם רוח חברו ונעשים לגוף אחד.

(רי"א חבר, שיח יצחק, חלק א, דרוש לשבת תרומה, אותיות פה-פו)

...דרך הישר איך יתנהג האדם הרוצה לקבל דברי תורה מרבו, שצריך להיות שפל בדעתו מאד כמו האזוב הנמוך מכל האילנות ולא ירים לבבו... ובזה י"ל פי' המשנה משיקין בכלי אבן לטהרו. וכלי שניקב ככונס משקה הוא טהור. ר"ל שיהיה בעצמו ככלי נשבר, אזי יכול לכנוס התורה בתוכו.

(תפארת שלמה, פרשת חוקת)

ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק שהתיבה היתה ענין רוחני גבוה מאד. ויש לומר עוד דמהאי טעמא כל בעלי חיים שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה... וע"כ יש לומר שחלקי הרע שהיו דבקים בנח מפאת החטא הקדום לא היו יכולים להיכנס אתו אל התיבה, ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במקום אחר בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים, שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה, ואין לטומאה מקום במקוה טהרה, בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי היה ענין נח בתבה שפרחו ממנו חלקי הרע שהיו דבוקים בו.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ה [ובדומה בפרשת ויחי, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ו, פרשת בשלח, שנת תרע"ה, ושנת תרפ"א, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, פרשת אחרי, שנת תרע"ב, פרשת אחרי ושבת הגדול, שנת תרע"ג, ופרשת אחרי, שנת תרפ"א, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ד, ומועדים, ערב יוה"כ, שנת תרפ"א, וסוכות, שנת תרע"ג])

טהרת התשובה היא כעין שאמרו: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שהאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון ה' יתברך נעשה טהור, כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה, טהרו כמוהם, כן הוא בנפש האדם. אך הנה כתיב (דברי הימים א' טז) "עוז וחדוה במקומו", ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עוונות להדבק בה' יתברך, הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין במקוה שלא סלקא להו השקה? אך יש לומר... אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהיה טהור, שוב יהיה ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהיה שמח... ושפיר סלקא ליה השקה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ב [ובדומה בפרשת ואתחנן, שנת תר"פ])

מצינו שני מיני טהרות. אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה צריכין להיות כולם תחת המים, ואם כל שהוא חוץ למים לא עלתה להם טבילה. אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה. ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כוחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כוחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כוחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו? אך באם היא עת רצון למעלה, כמים פנים אל פנים מתעוררת באדם ג"כ בחי' רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל. וזהו הפירוש שנמשל למקוה פעמים פתוח ופעמים נעול שאינו יכול לבוא ולטבול... אבל תשובה נמשלה למים, שנאמר "שפכי כמים לבך" [איכה ב, יט], כבמדרש (ב"ר פ"ב). וע"כ כמו מים שנטמאו כשמשיקן ואפילו בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקת הנפש בשרשה, וכאשר יש לה נגיעה בשרשה פורחת טומאתה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, ערב יוה"כ, שנת תרע"ג [ובדומה בשבת תשובה, שנת תרע"ד])

מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי הטומאה אינה יכולה להתדבק למי המקוה כדכתיב (ויקרא יא) "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור", וע"כ בהשקת המים שהמים נדבקו למקוה בהכרח פרחה טומאתם מהם.

(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ב)

כתיב (ירמיהו יז) "מקוה ישראל ה'", ודרשו ז"ל (יומא פה ע"ב): מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וכבר פירשנו שהוא ע"י התעוררות כח הנשמה ומתדבקת בשרשה, ואז ממילא הטומאה והעוונות פורחין מהם, כענין אמרם ז"ל: מים שנטמאו משיקן והם טהורים.

(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ו)

ישראל אחזו מדת התמימות והלכו אחר ה' יתברך במדבר בארץ לא זרועה... ונעשו דבקים בה' יתברך עמו ולחלקו, ומאחר שנעשו דבקים בה' יתברך ממילא פרחה טומאתן מהם, וכענין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, דכיון שנתחברו למקוה טהרה פרחה טומאתן. וכמו שכתוב (ירמיהו יז) "מקוה ישראל ה'", ואמרו ז"ל (יומא פה ע"ב): מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וממילא כשנתחברו לה' יתברך כמ"ש "עם ה' אלקיך"... דהוראת תיבת "עם" מורה ביותר על חיבור מתיבת "את", וע"כ מאחר שכתיב "עם" ולא "את", מורה על יותר חיבור, וע"כ נעשה להם כמו השקה למקור הטהרה, ופרחה טומאתן מהם.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ה)

כבר הגדנו שאין מתנאי הבעל תשובה להיות חוטא מקודם, אלא תשובה היא דבקות עצומה למעלה מגדר הגבול, ואחת היא אם היה חוטא מקודם או לא, אלא שאף אם היה חוטא מתכפר לו, כענין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורים, מאחר שנצטרפו למקור הטהרה, כ"ש בבעל תשובה שנדבק במקור מים חיים את ה' שפרחה טומאתו ממנו.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרפ"א)

וכבר הגדנו במקום אחר שענין מחילת העוונות ע"י השירה, שמאחר שנדבקה נפשם בשרשם היו כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין. ומחמת זה עצמו שנחשב העתיד כעבר, נתקשרו תיכף באהבה באביהן שבשמים והרגישו בעצמם תיכף הדביקות והשמחה הנצמחת ממחילת העוונות העתידה של אחר השירה, שמחמת מחילת העוונות נסתעפה השמחה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק (תהלים נא) "תגלנה עצמות דכית", שלשון דכית פירושו שטיהרת בלשון תרגום. ועי"ז עצמו שנדבקו בשרשם שוב היתה להם טהרת השקה ונמחלו עוונותיהם ונעשו מוכנים למראה הנכבד וראתה שפחה וכו'.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו)

נראה, דביוה"כ כתיב לפני ה' תטהרו, וכבר פירשנו שהוא כעין מה שאמרו: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, שמאהר שנדבקו למקוה טהרה שאינה מקבלת טומאה בהכרח פרחה טומאתן מהם, וכן בנפשות ישראל שביוה"כ שבים ונדבקו בשרשן שהוא ה' יתברך, ועי"ז נטהרין.

(שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרע"ב)

אפילו כשישראל חוטאין ח"ו אין הקב"ה מואס בהם, ועמו אנכי בצרה עד שהוא משיבן לתחת כנפיו. וכל חטא אי אפשר שיהיה דבק בהם בעצם, שבעצם הם טהורין והחטא הוא רק במקרה. וע"כ ביוה"כ ששבה כל נפש לשרשה... בהכרח הטומאה של העוונות פורחת מהם, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, אך ידוע דצריך אתערותא דלתתא ברישא.

(שם משמואל, פרשת אחרי ושבת הגדול, שנת תרע"ג)

וכבר הגדנו שזהו ענין כפרת יוהכ"פ, שהרי ישראל יהיו איך שיהיו מתקרבין לשרשם ביוהכ"פ, ושוב הוו כמו שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והם טהורים, כי הטומאה בהכרח פורחת מהם אחר שנתחברו לכלל טהרה, כן הוא בנפשות ישראל אחר שנתחברו לשרשם. וא"כ ביוהכ"פ החיבור והדיבוק לשרשם הוא קודם הכפרה, אדרבה כל הכפרה נסתעפה מן הדיבוק.

(שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרפ"א)

ונראה שהענין הוא ג"כ שהחטא נדבק על ראש הקרבן, וכאשר נקרב הקרבן ועולה למעלה, עולים גם העונות, וזה עצמו הוא הטהרה, וכעין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי "לא יגורך רע", ובהכרח נתברר מהם מה שיש להתברר והשאר נעשה אפס ואין.

(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ב)

יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשרשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם, היינו מכח הגוף והנפש ומכח השורש שבעליונים... וע"כ אמרו ז"ל שמוחלין לו על כל עוונותיו, שהוא מחמת הדיבוק בשורש, כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין.

(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ד)

...שתשובה היא ענין ביטול, שיבטל את מציאותו לה' יתברך, וכאילו אינו אותו האיש שעשה את החטא, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ד) בטעם שינוי השם. וכאשר יתבונן בעצמו שהוא כאילו נעדר המציאות מצד עצמו, אז שואב חיים חדשים ממקור החיים, וממילא סר עוונו וחטאתו תכופר, כמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי אחר שנעשה דבוק למקור החיים, בהכרח שחטאתו פורחת ממנו. וזוהי תשובה מעולה שבתשובות. וע"כ אין מתנאי בעל תשובה זה שיהי' חוטא מקודם, אלא אפילו צדיק גמור יכול להיות בעל תשובה, שיבטל את מציאותו לרצון ה' יתברך וכאילו איננו נפרד כלל.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תר"פ)

"כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" - "יכפר עליכם" הוא בגוף, שלשון כפרה פירש"י (בראשית לב, כא) סילוק וקינוח ששייך בגוף שנעשה מטונף ומלוכלך בעבירות. "לטהר אתכם מכל חטאתיכם" שייך בנפש, שמצד החטאים הנפש לא מטוהרה, וכמו טהרת מקוה שהטומאה פורחת ממנו כמו שהגדנו במק"א. "לפני ה' תטהרו" - זהו השכל וכח הנשמה שנעשה נדבק בשרשו, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורין.

(שם משמואל, מועדים, ערב יוה"כ, שנת תרפ"א)

"וקרבתנו מלכנו" הוא יוהכ"פ, שנפשות ישראל מתקרבין ומתדבקין בה' יתברך. וזהו (ויקרא טז, ל) "לפני ה' תטהרו", היינו שהטהרה היא מחמת הדבקות בה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורין.

(שם משמואל, מועדים, סוכות, שנת תרע"ג)

מצינו עוד אופן של טהרה, והוא מים שנטמאו משיקן והן טהורין, וא"צ אלא שתהיה להם נגיעה קלה במי המקוה, ולא שיהיו לגמרי תחת המים, והטעם מפני שנעשו מחוברים למקור המים הטהורים. ולעומת זה בטהרת התשובה כיון שנעשה מחובר לה' יתברך מקור החיים, פרחה טומאתו ממנו. ומסתברא שטהרה זו היא רק לנפש ישראל ששרשה במקום טהרה, ויש לה דבקות בעצם בה' יתברך כמ"ש (ירמיהו יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל", וכתיב (דברים יד) "בנים אתם לה' אלקיכם", כמו בן הנמשך ממוח האב, ע"כ יכול להתחבר כמו מים במים ונעשו טהורים. אבל מי שנפשו איננה משורש נכבד זה, א"א שיטהר בהשקה. וכמו דבר גוש שאינו נעשה אחד עם מי המקוה, צריך שיהיה כולו מכוסה במים, כן זה צריך שיהיו כל כחות נפשו בלועים בתשובה, ואז נעשה כקטן שנולד, וזוהי התשובה שקדמה לעולם, וביה אין שייך לומר שדוחה את ל"ת שבתורה, שהרי נעשה כבריה חדשה וכקטן שנולד... אך התשובה שהיא כעין טהרת השקה, שנחשבת עוד מציאותו שמקודם, בזו אמר שדוחה את ל"ת שבתורה.

(שם משמואל, מועדים, שבת תשובה, שנת תרע"ד)

"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שה"ש א, ב)... דברי ריצוי כנסת ישראל לפניו יתברך להתחבר עמה, מלשון משיקין את המים, הוא לשון התחברות, וע"י החיבור יתגלה עליהם הארתו הקדושה מיינה של תורה הקדומה המתגלת בכל עת וזמן.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לפסח, עמ' קא במהד' תשנ"ו)

"ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ) - לשון השקה הוא בחי' החיבור, כמ"ש (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו", "ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן". וזהו "על פיך ישק כל עמי" - כל המחובר לטהור טהור (בבא קמא צב, ב), כל עמי בני ישראל אשר יתחברו עמך, להצדיק יסוד עולם, יטָהַרו על פי הצדיק.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחנוכה)

דהנה המגמה העיקרית של היצירה היא שיהיה "שמים וארץ נשקו" [ע"פ ב"ב עד ע"א] ותטהר הארץ בנשיקה כמו משיקו במים וטהר, והנשיקה היא השראת רוח הקודש, ונחה עליו רוח ד', וזהו מה שבא ביום שבת קודש, כי חסר היה מנוחה, באה שבת באה מנוחה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - בראשית, מאמר ב, עמ' ח)

רש"י ד"ה שאני - לא ישיב אל לבו לחזור בו

"והטעם בזה, למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב, שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר" - רבינו יונה, ברכות א, ב (ד"ה והא)... והעיר רבינו על דברי רבינו יונה הנ"ל: "הספק - ע' חגיגה ו. תוד"ה הראייה. ע' ביצה יז: רש"י ד"ה שאני, וע' יבמות פז: תד"ה ר"מ וכריתות יב. סד"ה או דילמא, וע"ש כג: מתוך שלבו נוקפו, ועי' שערי תשובה שער ג סי' קמא".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת נצבים וילך עמ' 473-474, הערה 157)


כ ע"א

הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב

העיקר לעבוד הבורא ב"ה בלב שלם יהיה איך שיהיה, אם ישיג תשלומין או לא, הוא יעשה המוטל עליו ולא ינוח ולא ישקוט. וכיוצא בזה שמענו מפה קדוש הרב הגאון הקדוש מו"ר הרב מוהר"י ז"ל מפרשעדבארז זי"ע על פסוק "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט, א), ע"פ מ"ש בגמ' ההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולינסב ברתי, אר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. וזה פירוש "הבו לה'" וגו' - אתם בני ישראל עשו כל מה שמוטל עליכם, אם יהיה קבלת פרס או לא, אתם תעשו רצונו ית"ש.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט וכו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה

ואף על פי שדרשו... שגם בעולת המלואים היה סמיכה, כמו שנאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט", ודרשו ז"ל כמשפט עולת נדבה לסמיכה, מכל מקום מה שנתפרש יותר ענין הסמיכה אצל קרבן הלוים, ממה שנתפרש אצל קרבן אהרן והעם, אינו ללא דבר וצריך להשים עליו לב. אמנם מה שהקריבו אהרן וישראל עגל הוא מפורש הטעם בת"כ (שמיני מכילתא דמילואים ג), כי הם חטאו בעגל ולא הלויים... ולזה הקריבו הם עגל לכפר על מעשה עגל...
ובמדרש אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקכא): "שעיר עזים אחד לחטאת" (ויקרא כג, יט) נגד "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), עגל נגד מעשה העגל, ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית העבירה לשני מינים, שנאמר "ויעשו להם עגל", ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור", יבוא שור ויכפר על מעשה שור ועגל על מעשה עגל כו'. הנה כל אלו הקרבנות היו על החטא הגדול והקטן שעשו, על כן לא נתפרש בקרבנות אלו סמיכה, כי כבר נתבאר בחלק שני (פרק כב) שענין הסמיכה הוא מורה על כי ה' יתעלה סומך לכל הנופלים ומשגיח בתחתונים להשפיע עליהן ולקיימן, על כן כאשר הקב"ה אמר לכלותן כרגע בחטא העגל ונסתלקה הסמיכה מהם, על כן לא בא הסמיכה מפורש בקרבנות אלו. אמנם בקרבן הלוי נתפרש הסמיכה, מאחר שהם סלקו חרון אף מישראל והחזירו הסמיכה למקומה...
והיה קרבן הלויים שני פרים אחד עולה ואחד חטאת, נגד העולם האמצעי, וכמ"ד (חגיגה יב ע"ב) שני רקיעים הם, שכוונתן שהגלגלים נחלקים לשני חלקים, חלק הכדור שאין בו כוכב וחלק שיש בו כוכבים, ושניהם משפיעין מכוחן בעולם השפל, וע"י הנהגתן העולם פרה ורבה. והיה האחד עולה והשני חטאת, כי האחד כולו כליל והוא שמי הצלחה שהניחו קצת, או הגלגל היומי שמקיף בכל, וגלגלים שיש בהן כוכבים נגד החטאת, אשר מצד שינוי מצבי הכוכבים וזהורן בא החטא והשינוי בעולם. ולכן נתפרש בקרבן הלוים סמיכה, להיות כי אין אנו משיגים עיקר ענין הסמיכה בעולם השפל, רק מצד עולם העליון אשר על ידה יושפע לתחתונים.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק עו)

ואותו היום גברה ידם של בית שמאי וכו' ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל ושלח (כ:) והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר וכו' מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה

הכוונה, כי כאשר ראו ב"ש שרוב החכמים שהזדמנו לאותו מעמד סוברים כמותם שלא לסמוך, חפצו לקבוע הלכה ע"י עמידה למנין יחד עם ב"ה, שיוכרחו הלל ותלמידיו לבטל דעתם להכרעת הרוב [כמו שכתב שם, בירורים, בירור ז, עמ' מט: כנודע יש הבדל גדול בין יפוי כח הבית דין הגדול כל עוד שהתיחד כמרכז כל חכמי התורה, לבין כח ההכרעות של בתי ועד המאוחרים, שהכרעות הב"ד הגדול הכריחו את כל חכמי ישראל - גם אלו שלא עמדו למנין - לקבל דעתם, בעוד שהכרעות בתי ועד המאוחרים לא הכריחו את מי שלא היה באותו מנין לבטל דעתו. אולם מי שהיה באותו מנין ורבו עליו חביריו, אותו חכם הוכרח תמיד לבטל דעתו]. אבל בבא בן בוטא, אם אמנם שהיה מב"ש, ידע שבזה הלכה כב"ה. לכן התחכם הפעם והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר "כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך", כלומר כל הסומכים יעמדו למנין (ולא פורש אם בבא בן בוטא עצמו עשה מעשה כב"ה, ויתכן שבהיותו מתלמידי שמאי לא סמך בעצמו, שכבר ביטל דעתו בבית מדרשו, אבל נתן אחרים לסמוך). ובזה גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן. והדגישו כי לא היה שם אדם שיערער בדבר, אשר נמנו כל הסומכים בעומדם להכרעה. ואחרי כן, כאשר אחד מתלמידי הלל הביא עולתו לסמוך, ומצאו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש ואמר לו: מה זו סמיכה? השיב לו: מה זו שתיקה? הכוונה, כי אותו תלמיד אמר לערער על הכרעת אותו היום לאשר היה רוב כמותי, ואין זו הכרעה, ובכן מה זו סמיכה? עוד לא הוכרעה הלכה, ושב ואל תעשה עדיף. על זה השיב לו תלמיד ב"ה: מה זו שתיקה ששתקו אז תלמידי בית שמאי, ולא ערערו מיד על שנמנו באותו מעמד כל הסומכים, ובהרשותם אז למנותם קבלו הכרעתם.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, הערה כד)


כ ע"ב

שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן

...קרבנות דנקראים "לחמי לאשי", ובגמרא דביצה שלא יהא שולחן רבך ריקם, וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הם שלוחי דרחמנא, ושלוחו של אדם כמותו, וכאילו (כביכול) הקב"ה אוכל.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף כט ע"ד במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)

...שכל ענין המגילה יורה על ענין פנימיות צמיחת הישועה שנתעורר מלעילא על בנין בית המקדש שהוא מקום הקרבנות והנסכים, ונאמר "את קרבני לחמי לאישי", ואמרו ז"ל שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן. וראשית צמיחת הישועה היה בהריגת ושתי להשמיד זרע נבוכדנאצר מחריב הבית וכדאיתא בגמרא (מגילה י ע"ב), ראשית הפתיחה להמגילה מה שנאמר "וקמתי עליהם וגו', והכרתי לבבל וגו', ונכד" - זו ושתי. ולכן כתיב "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", כתיב המלך סתם, והיינו מלך מלכי המלכים הקב"ה... שנתעורר מלעילא זכות הקרבנות והנסכים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פורים (אחרי פ' תצוה), אות ח)



כא ע"א

עורבא פרח

דשן המנורה מורה על דעות הנפסדות הנופלות בלימוד התורה... והוא נקרא עוף הפורח באויר... על כן היה מורה דישון המנורה על בריאת העופות שנבראו ביום חמישי, וענין הפסד שלהם. ובהיות כי הדעות הנפסדות נמשלו לעוף הפורח, מצינו משל המורגל בפי החכמים, כשרצה אחד להסיע חברו לדבר אחר, אמר ליה עורבא פורח, כלומר שהיה רומז לו כי דבריו נפסדים ונעדרים כעורב זה הפורח, שהוא חשוך משחור תארו, וענין החושך מורה על הפסד. ולזה מצינו בענין בטול התורה "התעיף עיניך וגו'" (משלי כג, ה), שהוא לשון עוף, כי השגת הלמוד הוא נגלה ונסתר, נעלם מן האדם כעוף הפורח, וזהו הטעם שהזכיר הרב המורה שהושאלו למלאכים הכנפיים, שהם כלי העופפות.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק כא)

עורבא פרח וכו' אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים

ויתכן שהיה זה ביום שהושיבוהו בישיבה, וחכמים קפדו על תחילת הוראה (ע' ביצה טז סוף ע"ב), וביחוד כשהיה ערעור על סמיכתם (ראה בספרי לחקר שמות וכנויים בתלמוד מחקר י"א "הונא חברן" [שבית ריש גלותא לא הסכימו לסמיכת רב הונא]), לכן לא דרש רק בהלכות פסוקות ומילי דאגדה, כאמרם במדרש שיר השירים רבה פ"ה: "סמכוני באשישות" - אלו ההלכות המאוששות, "רפדוני בתפוחים" - אלו האגדות. וברצונו לדחות את השואל נקט בלישנא דחכימי עורבא פרח, עורב סמל האינו משיב, שלח נח את היונה ואת העורב, היונה שבה ותשובתה בפיה, אבל מהעורב לא ידע נח תשובה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן [ובדומה בספרו לחקר שמות וכנויים בתלמוד, עמ' נב, הערה ד])

ומה אעביד ליה אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא

י"ל לומר עוד טעם בזה עפ"י מה שמבואר בספרי מחקר אהא דמובא במד"ר (שיר השירים ב, ג) "סמכוני באשישות", בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה. דהיינו דכנסת ישראל מבקשת מאת הקב"ה, כדי שתוכל להתקיים בין האומות, שיסמכנה במשפטי השכל והגיון, שהמה ממקור התמזגות הרוחות השמימיים והארציים, היינו אש של מעלה ואש של מטה. כמו כן הוא גם בסדר ההלכה, נחוצה התמזגות הרוחות, היינו שתי אשות הללו, כי ההלכה מקורה בראש, במשפטי השכל וההגיון, ובהנחות המיוסדות על הקבלה והמסורה, וע"י היקשים וחידודים להוציא דבר מתוך דבר, ליישב ולפרק, לבנות ולסתור. ובלי התמזגות הרוחות, איך אפשר להוציא דבר מתוך דבר? כדאמרו חז"ל (עירובין סה ע"א): הלכתא בעיא צילותא, דהיינו התמזגות הרוחות ומתינות בלא התפעלות וסערת הנפש. א"כ כי אם אין הדעת צלולה איך אפשר להשיגה? וזהו מה שאמר רב הונא: ומה אעביד אני היום וכו', דהיינו יו"ט הוא ודרשתי לרבים, ועדיין לבי עלי מסתער, כי הדרשה והאגדה מקורן בלב, מקום הרגש והתפעלות, א"כ ברגש התפעלות איך אפשר לדון על זה? ע"כ נחוץ הוא שיסמכוני באשישות וגו', דהיינו בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה, היינו התמזגות הרוחות ומתינות, עד כי ישקוט לבבי מסערת הנפש, אז אוכל אני להרהר ולעיין בה ולהוציא דין צדק ואמת.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 196-197)

דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו

האהבה והדבקות, שהוא התכלית, הנה חלקי המצוות המביאים אל זה... המיוחדות לזה, חלק העבודה בקרבנות, למה שבהם רושם נפלא וחיקוי, היותם כופר לנפשותנו, כאילו בהם נקריב עצמנו לעבודתו, ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו, וכל שכן מאודנו, בערך אל כבודו. ולזה, הם אשר באמצעותם ישיגו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה, מוחש ובלתי מוחש, עד שפעמים הרגישו ברדת האש מן השמים. ואל ההתאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם ה', כאמרם ז"ל בכהנים "כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו".

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ו, פרק ב)

ובכל אחת [מהנשים הרשעיות] יש מצות וקדושה וצורך העולם. והן סוד כוונת הזיווג, ואכילת מצוה וקרבנות, להביא אל שלחן המל"ך, מח לב כבד, דוקא בסדר הזה ולא להיפך [עי' זח"ב קנג.]. וזה הכח הנמשך מאלו שיגדל כ"ח אדנ"י [במדבר יד] גי' מג"ן, מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל [בגימטריא 644], גי' תדמ"ר, ד' מר"ת [רמז לפסוק "ותהיינה מרת רוח"] לטוב, מתה"ו ובה"ו ורו"ח נפ"ש רו"ח, וזה [וזה סוד "ויר"ח א"ת רי"ח בגדי"ו" [בראשית כז] גי' תדמ"ר [גימטריא של "את ריח בגדיו" - 644], שבגדי כהונה ["בגדיו"] וי"ג נחלי אפרסמון ["ריח"] הכל א'] התדמ"ר במדבר בארץ [מ"א ט] שהוא בהרי ארר"ט, ומתבררת לקדו"ש יותר מן התענית [עי' תענית יא.], ובא עי"ז אוריא"ל שהוא אור"י אל החכמה עליונה, ומחלק לרמ"ח אברים עד שכולם משלחן המלך אוכלים, ומשלחן גבוה קזכו. וזה אוריא"ל הוא פלאי שמתגלה למנוח [עי' שופטים יג ועי' זח"א ס"ת קא ע"ב], ד' פעמים אלפין, שכולם מספרן ד' הויות המתלבשין בד' אותיות הנ"ל, המתעלה בלהב המזבח [שם], העולה ליקו"ק דוקא [עיי"ש], ואז הן בכפל בסוד רז"א, ר"ז א', או"ר א', שכל השלח"ן, שחר לבנה חמה נדגלות [עי' שה"ש ו], הכל אחד, אבל הוא "נגד צוררי" [תהלים כג].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רנו)

...דמכירה זו [מכירה הבכורה] ודאי דהיה בה אונאה, רק דדרשינן כלל ופרט וכלל דאין אונאה רק במטלטלים וגופן ממון (ב"מ נו ע"ב). לכך אמר "מכרה כיום"... כיום של עכשיו, דהיינו רק לענין עבודה, ואם כן אין גופו ממון, דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו.

(ישמח משה, פרשת תולדות דף סב ע"א)



כא ע"ב

לכם ולא לכלבים וכו' לכם ולא לנכרים

השבת מורה על שביתת מלאכה ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים, לכן נאסר בשבת כל מלאכה. אמנם ענין יום טוב המורה על פעולות ה' יתעלה בתחתונים, ולהזכיר מה שעשה לנו במצרים ובים, ובשאר דברים אשר יום טוב לזכרון להם, על כן הותרה מלאכת אוכל נפש. והנה נאמר (שמות יב, טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וגו'". והנה ידוע כי הגוף אוכל ולא הנפש, ועל כן קשה למה נאמר "אשר יאכל לכל נפש"? גם יש להתבונן על מה שדרשו לכם ולא לגוים ולא לכלבים. והכוונה להם, להיות ענין מלאכה זו שהותרה היא לזכור הדברים והניסים שעשה הקב"ה לישראל, והוא "אשר יאכל לכל נפש" ישראל, ולא לגוים ולא לכלבים.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק נ)


כב ע"ב

אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מכבדין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין וכו' ואין מניחין את המוגמר ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מניחין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין

הוכחתי... כי טרם יצאה בת קול, נהגו בית רבן גמליאל לחומרא כבית שמאי, כצנועי בית הלל שהיו נוהגין כדברי בית שמאי (דמאי פ"ו מ"ו), ואך אחרי שיצאה בת קול ביבנה שהלכה כב"ה בכל מקום, הוכרחו לנהוג כבית הלל גם בקוליהון. ויפתרו לנו בזה הרבה עניינים עמומים בדברי רבותינו, שלפי הבנתם השטחית יתראה כאלו אחד מנהם הכחיש דברי חבירו בהעידו על מנהגי בית הנשיא, ובאמת אין הכחשה ביניהם, אך האחד העיד על זמן שקודם הקיבוץ הגדול של "בו ביום", והשני על מנהגם אחרי כן. ראה ביצה כב ע"ב... אין מכבדין בית המטות ביו"ט ושל בית ר"ג מכבדין, א"ר אליעזר ב"ר צדוק הרבה פעמים נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין... ואין מניחין את המוגמר ביו"ט, ושל בית ר"ג מניחין, אר"א ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מניחין... והרי זו סתירה והכחשה לכאורה בין עדותו של התנא קמא לעדותו של ר' אליעזר ב"ר צדוק. אמנם ר' צדוק זה שבנו ר' אליעזר העיד מה שראה בקטנותו כשהלך עמו, הן הוא היה מבאי ביתו של רבן גמליאל דיבנה... ומעתה מצאנו פשר סתירות אלה, כי שניהם מאומתים, אך לאשר הלכות אלו הן מעדיות שנשנו בו ביום ועמדו עליהן למנין (עיין עדיות פ"ג מי"א), ובכן אם כי מראש לא היו מכבדין בית המטות ולא היו מניחין את המוגמר ביו"ט, הנה אחרי ההכרעה הנהיג כדעת הרוב.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, י, עמ' נה)



כד ע"א

למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה

הגרים אשר גור יגור בגלות [עי' יבמות כד ע"ב], הם חביבים לפני הקב"ה יותר מישראל שקבלו התורה, אבל הם אינם רק מסוד נגה, נו"ן גמ"ל ה"י [במילוי בגימטריא 194], גי' צדק. והן בסוד יו"ד רא"ש ה"א אל"ף ["יראה" במילוי האותיות]. והן מבחוץ, "ונגה לו סביב" [יחזקאל א]. והן עבדים לישראל, אך בשנת הדרור אז הם בסוד צפור דרור, אשר מצא קן לה [תהלים פד] לפרקים, ולא בית, כי יראי יקו"ק שהם הגרים אין להם בית, אבל זו המעלה שדרה בשדה ובבית, ואין לה פחד.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רלד)

גמרא גמור זמורתא תהא

הא דאמרינן סיני עדיף [הוריות יד ע"א] ודאי אינו כגון התנאים הגרסנים שהיו בעיקרם משמשים לידיעת המאמרים בלבד, אלא שהבקיאות היא ג"כ בגודל הבנה הנובעת ממנה, ולא כהא דצנא דמלא ספרי, מגילה כח:, ודגמור זמורתא, ביצה כד., ודרטין תני, סוטה כב., ועדיפותה היא משום יסודיות הבנתה בזיקת קישורה אל מקור התורה בעסקו בה ודבקו, לעומת החריפות שנראית כעומדת ביתרונה בעצמו, ופחותה בזקיקותה לעצמיות התורה ואמתתה, ובזה הא מרי דחיטיא בעצמם, והתורה דיליה היא, וכמו דמהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פ"ה, שהוא בעל התורה, ודברי חז"ל הק' אמתיים נאמנים וקיימים מצד עצמם באמתתה של תורה וערך דרך קדשה, וחלילה לבטלם ולשנותם ומי יתננו כגדולי ישראל מאורי התורה הולכים בדרכי ראשונים.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת אחרי מות עמ' 157-158, הערה 37)


כד ע"ב

לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת

...שהיחיד הוא בתוך "הכלל" בין לטוב בין למוטב... והוא מה שאמרו לעולם אל ימנע אדם עצמו..., כי אפילו יושב ועוסק בתורה בביתו אינו זוכה למה שניתן ל"כלל" בבית המדרש. וחביבות "כלל" ישראל על הקב"ה אין לה שיעור.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר יב, עמ' לט במהד' תש"מ)

ונראה שמלבד הכוונה הפשוטה בזה, שלא יפסיד מה שנתחדש בביהמ"ד, נכלל בזה ג"כ... דכשהוא מחוץ לביהמ"ד אפילו עוסק הוא בתורה, הוא במצב של 'לבדו', ונתון הוא בסכנה גדולה, ולכן אל ימנע עצמו מביהמ"ד אפילו שעה אחת, כי שם זכות הרבים עומדת לכולם.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר עא, עמ' שיב במהד' תשס"ב [=מאמר יח, עמ' סד במהד' תש"מ])


כה ע"א

שחטה בשדה לא יביאנה במוט

"ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה וגו' וישאהו במוט בשנים וגו'" - ונודע מאמר חז"ל שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה וכו', ופירש [רש"י] משום דאוושא מילתא כו'. והם נשאוהו בפרסום במוטות לעין כל, וגם מן הרמונים ומן התאנים, ומי הוא אשר לא ידע שהם נושאים אותם להראות את טוב הארץ בכדי לבוא עליהם במצור.

(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יג, כג)



כה ע"ב

לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן
1-3

בא וראה עד כמה הרגישו חז"ל בכל פעולה קטנה של האברים החיצוניים של האדם באיזה מן האופנים הם נעשים ושיש לעשותם, וע"י זה העריכו ענינים גדולים וחשובים הנוגעים לפנימיותו וכחות נפשו של האדם... לא יאכל שום ובצל מראשו אלא מעליו, כלומר ממקום שחותך אותו מן המחובר, לאכול מאותו מקום תוך תוכו ואין צריך לקלוף העלין, אלא יאכל מעליו, כלומר שיקלוף העלין תחילה, דאם לא כן מחזי כרעבתנות (עין יעקב). דלכאורה אם יש לו הנאה יותר מחלק הבצל שבצד הראש, ויש לו בצלים הרבה ההולכים לאיבוד, מדוע לא יאכל באופן זה? מדוע אסור לו לקחת את הטוב והמשובח ולזרוק את השאר? אלא שכיון שיש בזה איזו הרגשה של רעבתנות, אמרו חז"ל שאל יאכל באופן זה מצד דרך ארץ שקדמה לתורה, וגם מפני שהפעולות החיצוניות משפיעות על פנימיות האדם ומעוררות את הכחות הטבעיים, ויוכל לבא ע"י זה שיהיה רעבתן באמת בתור קנין נפשי.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

האדם שמתחיל לאכול בצל מראשו... בענין של דרך ארץ עיקר הענין הוא שאדם צריך להעריך את עצמו ולהבין את החשיבות שיש באדם. ואם הוא לא מעריך את עצמו, הרי הוא עלול לעשות את הדברים הכי פחותים... אם לא איכפת לו מה שהשני חושב עליו, הוא איבד צורת אדם. ולכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס דינים שמבוססים על שלא יתגנה על הבריות... היוצא מדברינו שהענין של דרך ארץ... זה ענין של אמונה, שמבינים שאדם הוא צלם אלקים ולכן הוא חשוב. אדם חייב להראות לאחרים שהוא לא רעבתן, להראות שידוע לו שהוא חשוב יותר מכל הבריאה ואינו מתנהג כבהמה.

(רבי אביגדור מילר, תורת אביגדור, חלק א, עמ' פה ועמ' פח)

אלא מעליו
2

ופירש רש"י: "מעליו - מצד העלין". וצריך להבין כוונתו בזה. ונראה ע"פ הא דאיתא בפ"ב דערובין (דף כט) דאין לאכול עלי בצל, שמסוכן הוא כל זמן שלא גדל זרת, שיש בו ארס. וא"כ הכא דקתני סתם דלא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ע"כ אין לפרש מעליו ממש שהרי מסוכן הוא כשלא גדל זרת. ולהכי פירש דלאו מעליו ממש קאמר אלא מצד העלין קאמר, ולאפוקי מראשו דהיינו לצד הראש, קתני מעליו דהיינו לצד העלין, אבל לא מעלין ממש כנ"ל.

(רבי אברהם משכיל לאיתן, באר אברהם, כאן)

הרי זה רעבתן
3

וביאור זה שיש לאדם להיות הנהגתו בדרך ארץ לפי ערך עושרו, וזו נקרא דרך ארץ ואל"כ רק שיעשה יותר מעשרו הרי נקרא רעבתן שיאכל ויפזר כל אשר לו, וזהו הפך ההנהגה שראויה אל האדם בדרך ארץ... ובהנהגת האכילה עצמה שלא יראה רעבתן אמרו בפרק אין צדין: תניא לא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן, כיוצא בו לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן, ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שתים דרך ארץ. והנהגת זמן האכילה הכל כפי מה שראוי לדרך ארץ.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב דרך ארץ, פרק א)

לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן
3-4

וחז"ל... הראו לנו דוגמא נוספת באופן דק יותר, היינו בפעולת שתיית הכוס, שבעצם הפעולה אין כל הבדל, רק בהפסקה באמצע השתיה, שאם הוא שותה את הכוס בפעם אחת הרי זה גרגרן וסובא, כלומר שעל ידי שתייתו בפעם אחת רואים שבפנימיותו הוא גרגרן, ולכן אסור לו לאדם לשתות כוסו בפעם אחת מהטעם הנ"ל, כי אופן זה של שתייה עלול להשפיע על פנימיות נפשו ולעשותו לגרגרן וסובא... חז"ל שידעו ערך גדלות האדם ומהותו הנצחית, לא נעלם מהם אף ההרגשים הדקים ביותר הנובעים מכחות האדם ומדותיו, ושיערו שעל ידי אי זהירותו של האדם בענינים אלה, הרי לבד מה שזה נוגד את מדת הדרך ארץ, שקדמה לתורה, יש כאן חשש, אם כי רחוק מאד, של שייכות לסורר ומורה הנדון בסקילה, והנהרג על שם סופו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

שנים דרך ארץ
5

זכורני, סיפר פעם, בחור בשם משה מזערדוב שנבחר לרב של פורים, ושאלוהו מהיכן מצינו חיוב לשתות בליל פורים כל הלילה? כהרף עין השיבם הרב: הלא משנה מפורשת היא בריש מסבת ברכות... איתא בגמרא... השותה כוסו... שנים דרך ארץ... נמצא שיש לחלק את הכוס לחצאין. ואיתא במשנה: כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.

(רבי נתן לוברט, שארית נתן, עמ' שצא)

שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח
5-6

...דבחינת כוס בגימטריא אלקים בחינת גבורה וצמצום ודינא, ע"כ רמזו חז"ל הנ"ל דתניא השותה כוסו בבת אחת וכו' שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח, ר"ל רומז במדרגה עלאה הנ"ל בחינת בינה דקיימא לשאלה, ע"כ לא יחזיק אדם עצמו שמשיג מדרגה גדולה עליונה מג' מדרגות בחינת המתקת גבורות. אמנם שנים בחינת גבורה דזעיר אנפין דרגא תנינא כנ"ל, זהו רומז שנים מדרך ארץ. ובדרך רמז בחינת תפלה להמתקת דינים, "דרך ארץ" בגימטריא תפלה.

(רבי יצחק אייזיק אייכנשטין, ליקוטי תורה והש"ס, פרשת בא, דף נו ע"ג)

שלשה מגסי הרוח
6

כלומר אם הוא שותה את כוסו בשלש פעמים, "הרי הוא רוצה להראות בזה לכל שאיננו גרגרן ושותה מעט בפעם אחת" (לבוש או"ח סי' קע). הרי לפנינו סוג גסות הרוח עדין מאד, כי בזה שהוא שותה כוסו בהפסקות של כמה פעמים הוא נראה בעיני האנשים כאילו יש בו גסות רוח, אבל מלבד זאת יש בזה הרגשה רוחנית באופן דק, והוא, שהוא עושה כן מפני שהוא נזהר שלא יאמרו עליו שהוא גרגרן, והוא רוצה להראות שהוא בעל דרך ארץ באופן נעלה ביותר, ויש בזה משום גסות הרוח וגניבת הדעת גם יחד.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא
7

בא לבאר גנות הרשעים, שתמצא בדברים הטבעיים שאינם יוצאים מן היושר כלל, כל שכן באדם שהוא שכלי שראוי שיהיה נמצא בו היושר. וכבר אמרנו כי שם רשע נקרא דוקא על מי שיוצא חוץ מן היושר... וזה שאמר חצובא שיש לו היושר ואינו נוטה לכאן ולכאן כלל, הוא המקטע רגליהן דרשיעיא, כלומר כמה גדול העונש של רשעים היוצאים מן היושר מן השווי, שהרי אתה רואה בדברים הטבעיים שתמצא בהם היושר, ומאחר שתמצא היושר אף בדברים הטבעיים איך בבני אדם שהם שכליים שראוי שיהיה בהם היושר והם יוצאים מן היושר שעונש גדול עליהן עד שאינם יכולים לעמוד. ואילו לא היה נמצא היושר בדברים הטבעיים, היה אפשר שימצא האדם פתחון פה, כי האדם שהוא בעל טבע אי אפשר שיהיה בו היושר, והרי דבר זה אינו, כי תמצא בדברים הטבעיים היושר כמו חצובא.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו... "לדידי חזי לי קיקיון דיונה" [שבת כא ע"א], ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהיה באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהיה סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, ד"לצלוליבא דמי", צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ (ב"ב נו, א), והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה, לחבירו.

(ראי"ה קוק, עין איה שבת כא ע"א = מאמרי הראיה עמ' רטו)

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
7-8

חז"ל הראו לנו את גדלותו של האדם וסגולהו הנצחית שבכחו להתפעל ולהיותו מושפע גם מהתבוננות בענינים גשמיים וטבעיים, ולכן חייב הוא ללמוד לקח, עד כדי יציאה מהשיגרה היום יומית, ולהתעלות להכרת מדות הנצח של הבורא ב"ה. וכה אמרו חז"ל: חצובה מקטעא רגליהון דרשיעא... רואים אנו כאן דבר נפלא: אדם הגוזל וחומס ומסיג גבול רעהו, שהוא בארור, אדם משחת כזה יכול וחייב להתפעל מהצמח הנקרא חציבא, וללמוד ממנו מוסר ולקח כדי שיחזיר את הגזילה ויקבל עליו שלא יעשה שוב כדבר הזה; וזה למרות שהצמח איננו בעל בחירה והוא גדל באופן טבעי בלתי רצוני. וכן על בעל התאוה לתקן כחות נפשו המושחתים, כהסברתו של רש"י, אחרי שיראה את בעל הנטיעה שהוציא כמה הוצאות על נטיעת כרמו וממתין זמן רב שלש שנים.... וכ"ש הקצבים ובועלי הנדות שאין להם הוצאות והיה להם להמתין זמן מועט בלבד. הרי לפני הבנת חז"ל את נפש האדם מישראל ותכונותיו מסוגל הוא - וחייב - ללמוד אף מהטבע כדי להיטיב את דרכיו. לדאבוננו, האדם בתקופתנו הגיע לירידה כזו שלא רק שאינו לוקח מוסר מהטבע אלא אפילו בתוכחה ורעיונות גבוהים במוסר לא בנקל אפשר להזיזו שישנה את מעשיו וייטיב את דרכו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
7-8

זה שנדמה שהם חשודים על אבר מן החי, היינו שהם להוטים אחר האכילה ואינם ממתינים עד שתצא נפש הבהמה לפירוש המזרחי, והוא כענין בש"ס ביצה נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, זהו פגם הנפש החיונית שמשכנה בכבד הלהוטה אחר האכילה.

(שם משמואל, פרשת וישב, שנת תר"פ)

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא וכו' שלשה עזין הן וכו' צלף באילנות
7-28

"יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא" - המדות הדרושות לצחצח על ידן את מושגי הרוחניות, המתמזגים בתהלוכות בני אדם, תוכן הצפורן, העשויה לגמר בה, כדברי הרמב"ם, הן צריכות להיות חזקות, עזות, איתנות, "הוי עז כנמר - וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", מוגבלות בתחומן יפה יפה. כן הקפרס הוא הצלף, וכמו החצובא, שבו תיחם יהושע את הארץ ושהוא מקטע רגליהון דרשיעיא, וכל מסיגי הגבולות, המדות בשעורן, רביעית, לוג, קב, סאה, שמתאימות נגד שעורי היצירה בדומם, צומח, חי, מדבר. ההעלאה של הרבוי בהתחלתו, השלשה, ביחש לתכונת הדבור, הסאה, ולתכונת החיים, הקב, באה היא ע"י הצחצוח של יין קפריסין, העז מגדולו, מתולדתו, ודיוק שמירת תחומו וגבולו, שבזה יתעלה הצפורן, הפועל הרוחני בריח הטוב ביחש לבני האדם, למעלה העליונה, להצטרף עם כל יסודי הקטרת, לבוא אל רום מעלת הנשמה הפנימית, מכון האחדות האצילית, ולהביא שם את כל מה שנתפזר בחיים ובדבור, ע"י עזיזות הרצון בקדושתו ושמירת חק בפעולתו.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קמג)

דרשיעיא
7

"מאן רשעים - גנבי" -... ועי' ביצה כה, ב, חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא, ע"ש דקורא ג"כ לגוזלי ממון רשעיא סתם.

(רבי יוסף ענגל, גליוני הש"ס סנהדרין קיג ע"ב)

נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
7-8

מה שאמרו ז"ל ערלה מקטע רגליהון דקצבייא, שאדם ממתין שלש שנים לאכול פרי העץ, וקצבייא אין ממתינין עד שתצא הנפש. וזה אחשוב היה סמיכות "לא תאכלו על הדם" אל הערלה, כי ממנו מוכיח את הקצב בדם.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק כו)

פירש רש"י שאמרה התורה "שלש שנים יהיה לכם ערלים" וגו'. ותימה, תיפוק ליה מנדה האמורה בתורה? ויראה לומר כי הנטיעה עצמה אינה מוציאה פירות שלה בג' שנים ראשונים שהם של איסור, ואם הנטיעה מוציאה פירות אינם כ"כ הרבה כמו אח"כ, ומפני כי דבר זה נראה בנטיעה, מקטע רגליהן של קצבים שאין ממתינים ואוכלים קודם שנעשה היתר, וכן בועלי נדות קודם שתטבול.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

ואלו שבע מצוות נראה שבחר באלו, כי חפץ ה' יתברך שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות... ולכך נתן שלש מצוות שהם בינו ובין בוראו, שלא יהיה רע לשמים, והם גלוי עריות ברכת השם ע"ז, וג' מצות בינו ובין האדם, והם גזל, שלא יגזול אחר, ודינין ושפיכת דמים, שלא יהיה רע לבריות. והשביעי, אבר מן החי, הוא התחלה וסיבה שלא יבוא לידי אלו עבירות, וזה שהוא נגד יצר הרע, נתן לו מצוה זאת שלא יחמוד לאכילה ויחתוך בהמה קודם שתצא נפשה בשביל יצרו, וכדי לכוף ליצרו נתן לו מצוה זאת. וכמו שאמרו חז"ל נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, שהתורה נתנה שיעור לנטיעה שלש שנים, "שלש שנים יהיה לכם ערלים", והקצבים אינם יכולים להמתין לבהמה עד שתצא נפשה, ודבועלי נדות אינם יכולים להמתין עד שתטבול. ולפיכך מצוה זאת אבר מן החי שלא ילך אחר יצרו, שאם ילך אחר יצרו, לבסוף יאמר לו יצרו עשה כך ולבסוף עשה כך עד שיעבור כל העבירות.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק סו)

העצה השנייה [לתקן את התאוות] - המתינות. כי יסוד תוקף התאוה - המהירות, שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש, וכמו שאמרו בביצה נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות, שהם ב' תאות הראשיות הנזכרים [האכילה והמשגל, לעיל אות ב], הבאים ממהירות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, אות ה)

וכתבו בתוס' "דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך"... על פי דין מותר לו לאכול הבשר כי הנו בחזקת היתר, אך מנטיעת ערלה נלמד חוב ההנהגה במתינות, שחייב אדם לנהוג כל מעשיו על פי מדת המתינות, וכל שאינו נוהג על פי מידת מתינות הרי שלא נהג נכונה, ויצא מכלל אונס ונתחייב על אכילת טריפה בשוגג.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר טו, עמ' נא במהד' תש"מ)

תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל וכו' אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני
9-19

כי בעלי עובדי עבודה זרה היו אומרים כי ה' יתברך רחוק מן האדם, ויש לעבוד הכוחות החיצונות אשר הם קרובים אל האדם. ועל זה אמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו אותי בני, שתורמוס הזה ג"כ אין טעמו מורגש עד ששולקין אותו ז' פעמים, וכאשר שלקו אותו ז' פעמים אז טעמו מורגש, והתורמוס עצמו הוא מעט ולכך אוכלין אותו בקנוח סעודה בלבד, וישראל אחר שהיו עובדין כל ע"ז שהם כוחות החיצונות, ודבר זה נחשב כאלו מעלו בו יתברך, ועי"ז היה ראוי אח"כ לעבוד את ה' יתברך... באחרונה מעט ג"כ, אף לפי דעתם שאמרו כי ה' יתברך רחוק מן האדם... התורמוס אכילתו רחוק מן האדם עד שצריך בשול ז' פעמים, ואז נשאר מעט ואוכלים אותו באחרונה כפי מה שהוא רחוק מן האדם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)

שורש התורה להיות תבלין ליצר רע כדבר המתבל שעושה את המר מתוק, וכמו שאמרו (תנחומא בראשית ז) כמה דברים מרים שבעולם שאתם ממתקין כתורמסין ששולקין ארבע פעמים, ואמרו דתורמס מקטע רגליהון וכו'. ואיתא שם) על פסוק "ויעבדו את" וגו', דאפילו כתורמס הזה לא עשאוני וכו', לעבדו אחר שעבדו שבע עבודות זרות, שהוא על דרך (משלי כד, טז) "שבע יפול צדיק וקם", דע"י הנפילות הוא קם, שהירידה לצורך עלייה, כשזוכה אחר כך להתעורר מתוך מרירות הנפילות ולשוב אל ה', וכנודע דנעשה הכל כסא אל הקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו ס"ק קא, עמ' 234 במהד' בית-אל)

יש תשובה טבעית ותשובה מלאכותית. הטבעית היא שלא להיכנס בנסיונות, כשם שעשו אבותינו, להתרחק מלימודים זרים ונימוסים הדורשים לתור אחר היופי החיצוני, וממילא נשאר הלב פנוי לשמים. אמנם בדברים שמתגבר ההכרח שצריך להתערב עם הבריות, על זה צריך תשובה מלאכותית. על כן בביהמ"ק היו חצוצרות ג"כ, להורות על הענין המלאכותי, ובמדינה בחסרון ביהמ"ק קשה לבוא לשלמות בתשובה מלאכותית, על כן העיקר היא התשובה הטבעית. והנה כשצרכי הזמן מתגברים וההכרח לסור מהרגל ההתרחקות מנסיונות מתגבר, עי"ז באות פרצות ומזדמנות צרות כדי לתקן, דהיינו תשובה מלאכותית, שיהיו למשל היופי וההשכלה החיצונית המוכרחת, קבועים באופן מחובר לתורה וליראת ד'. על כן בתעניות שבאות על הצרות והרעשים, המצוה בחצוצרות (ראש השנה כו, ב). וזהו "תורמסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל, אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו ז' פעמים" כו', דהיינו כשהעזיבה של היהדות באה מפני הנטיה לצרכי הזמן, אז יש לדרוש שתהיה התחכמות איך להתאים דרישות הזמן עם התורה ע"י חיפוש דרכים שיתקיים זה וזה, כמו שמחפשין דרכים שיהיה התורמוס ראוי, למשל מקואות מהודרות וכיסוי לראש נשים של שער נאה והדור.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רג = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 169)

אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני
17-19

ואלו אור"ת יקו"ק הן סוד "עיניו כיונים" [שיר השירים ה] בסוד יונ"ה בן אמתי, שאמר "יקו"ק אלקי השמים אני ירא" [יונה א]... והד"ג [בגימטריא 7] אשר בלע את יונה ז' תיקונים דאימא הנ"ל, בסוד תורמס [בגימטריא 706], עצמו"ת ס"ם [בגימטריא 706], ז' בחינות ע"ז, ז' בתי דינין שעבדו ע"ז [עי' גיטין פח.], וכולם נמתקו, ששלקו אותם שבע זמנין, ז' עדנין, שבעים אומות, עד אשר "האניה חשבה להשבר" בלב ים.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף מו)

וצדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, וכן הפוכו רשע וטוב כו', הן ז' קושיות חזקות כלולים באלו הג', שבזה צד הצד ציד כד"ג בקשקש"ת שלו. וכשיסיר הקשקש"ת [בגיעמטריא 1200] מן הד"ג, נתגלה הנקודה אמיתית, כלול בסוד אמונה, אשר "בראשי"ת בר"א אלקי"ם" לתכלית אלף ומאתן עלמין [ז"ח עא.], סוד אלף ומאתן מצות. ומזה הק"ש קש"ת נמשכו ז' מיני ע"ז שהוא בסוד תורמ"ס, גי' ס"ם סמא"ל הרש"ע ["סמאל הרשע" בגימטריא 706 כמו "תורמס"], אשר צריך לשלקו ז' פעמים, ויתגלה ז' חכמות הכלולים בז' כוכבי לכת.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף קיט)

הג' הראשונים שאמרנו הוא סמ"א דכולא משתוקא [עי' קה"ר פ"ה ג], ובהן הקטרת סמים, בא"ת ב"ש חיים [בשינוי סדר האותיות], ובאי"ק בכ"ר מתק"ו, סוד המתוק של תורמסי"ם הנאחזים בששה פעמים נימ"א [בגימטריא 101], גי' רו"ת ["תורמסים" - תור=רות, מסים=סמים], כי זה הכח סמא"ל בשס"ה ל"ת הוא גי' לוית"ן, והוא העון הנמשך בחבלי שוא [ישעיה ה] ותהפוכות.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רנד)

וסוד עטר"ת תפאר"ת [בגימטריא 1760] הוא ו"ה פעמים צל"ם [בגימטריא 160] נע"ם [בגימטריא 160], ומתייחד ו"ה עם י"ה, ונעשה צל"ם יקו"ק, לבא למקו"ם, "לחזות בנע"ם יקו"ק" [תהלים כז], סוד שב"ע, אלקים במילוי יודין, ויקו"ק במילוי יודי"ן. ובהן מתייחד "שב"ע כבשו"ת" [בגימטריא 1100], אלף ומאה של חשך קבל המוזכרין בזוהר פ' פקודי [רמב ע"ב], והיינו ע"י יחוד הרוח עם אלקים, בסוד היחוד והזיווג והנישוק, ונתייחדו כל ה' בחינות אור של ה', נפ"ש רו"ח נשמ"ה חי"ה יחיד"ה [בגימטריא 1099] גי' שב"ע כבשו"ת עם הכולל הנעלם, הבא לו מן הצא"ן סוד ה' בחינות של צ'רופי א'ותיות נ'קודת, שהן סוד נפ"ש רו"ח מתחלק בסוד הצא"ן, גי' עול"ם חכמ"ה ובינ"ה, והן ה' עולמות שדר בו הנפש ומשבח להקב"ה [עי' ברכות י.], וכמו כן הקב"ה מתפאר בנפש ההוא שהיה בה' עולמות, באלף ומאה מיני חשך, ובפרט חשכ"ת נוקבא של חשך שהן ז' מיני ע"ז [עי' ביצה כה ע"ב], בסוד בו"ר שאו"ן של ז' אדו"ם, ועלתה לאב"ן הראש"ה אשר במחא סתימא"ה [עי' לקו"ת ישעיה], וכבש שבע כבשות ונעשין לו ע"ד, סוד עי"ן דל"ת, על היחוד שלו, בעבור תהיה לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת [עי' בראשית כא].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף קמו-קמז)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין
20-21

והא דקאמר הכא [יבמות עט ע"א] דישראל הם ביישנים, ואילו בפרק אין צדין קאמר: תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... אין זה קשיא, דהא והא איתא, שהם עזים, היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר. ומ"מ הם ביישנים, שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן ה' יתברך או ממי שהוא גדול ממנו, אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי, כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר. אבל בעצמם עזים הם. ואף שיאמר על ישראל שהם אינם עזי פנים והם מקבלי התפעלות מאחר, אבל עזים הם בעצמם, וזה כי אינם בעלי חומר, והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שהוא פועל בחוזק, כך הוא ממהר לקבל התפעלות, כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש, ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים שהם מבטלים כחו, וכך הם ישראל שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם, אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר, הוא הבושה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבושה, פרק א [ובדומה בחדושי אגדות יבמות עט ע"א])

והא דקאמר הכא [יבמות עט ע"א] דישראל הם ביישנים, ואילו בפרק אין צדין קאמר: תניא משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים.... אין זה קשיא, דהא והא איתא, שהם עזים, היינו שאין להם גסות ועבות החומר ואינו פועל רק הוא כמו אבן דומם כמו שיש לביישן שהוא חמרי, ואילו מה שישראל הם עזים ופועלים מאוד, מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש מוטבע בחומר. ומכל מקום הם ביישנים, דהיינו מצד שמקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן ה' יתברך או ממי שהוא גדול ממנו, אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי, כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר. אבל בעצמם עזים הם. וח"ו שיאמר על ישראל שהם עזי פנים שאין מקבלין התפעלות מאחר [ועומדים] כנגדו, אבל עזים הם בעצמם, מכל מקום יש עליהם פחד ויראה מאחר, כי אדרבה מה שהם עזים ואינם בעלי חומר גס ועב, ובשביל כך הם קלים להתפעל מאחר שהוא גדול יותר, ובשביל כך יש לו יראה. וראיה לזה שהרי הבושה היא היראה, שכן אמרו (אבות פ"ב): ואין בור ירא חטא, והפך זה, מי שאינו בור שיש לו שכל הנבדל הוא בעל יראה. א"כ העזות הזה שיש בישראל ר"ל שאינו בעלי חומר גס, ואדרבא כי זהו עצם היראה.

(מהר"ל, חדושי אגדות יבמות עט ע"א)

מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעטים המוכשרים לעבוד את ה' בתמימות יותר משאילו נבחרה אומה אחרת להקב"ה, וכדאיתא בביצה דף כה, ב: תנא משמיה דר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, ואילולא מאור של תורה ועמלה, היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה', משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעינים, וזה היה עיקר ע"ז אז.

(העמק דבר, דברים ז, ז)

...כמו שאמרו דישראל עזין באומות ולכן ניתנה להם תורה. פירוש, כי התורה נקרא "עוז", "ה' עוז לעמו יתן" וגו', דנדרש בזבחים (קטז.) על מתן תורה. ונאמר "והחכמה תעוז לחכם" [קהלת ז, יט]. ובזוהר בכמה מקומות דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקת. וכן לשון הגמרא כמה פעמים "מפי הגבורה". והנה בתורה נברא העולם כמו שאמרו בבראשית רבה (א, א). אם כן גם העולם במדת הגבורה ועזות נברא. וכאומרם ז"ל (שם יב, טו) דלכן נאמר במעשה בראשית שם אלקים, דנברא במדת הדין... ישראל עזין באומות לפי שהם עיקר שורש התורה, הם תוקף הגבורה ועזות שבעולם.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, ס"ק קצב, עמ' 245 במהד' הר ברכה)

מתן תורה במדבר, שעיקר מתן תורה למי שיש לב אבן ליישרו. וכמו שאמרו ז"ל דלכן ניתנה לישראל שהן עזין, להתיש עזותן. ועזין פירושו כמו איתנים, תקיפים, כמו "ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל" [משלי ל, ל]. והם עזין באומות, כי אומות העולם הם עצמות לב אבן מיוחד באיזה כח שלא ישתנה ממנו, ואין שייך עזות בו, מה שאין כן ישראל, שבכוחם להשתנות כרצונם, ועם כל זה הם קשה עורף שלא לשמוע לכל גזירות האומות - זה נקרא עזין. ומטעם זה נקראים אבות "איתנים" (ראש השנה יא.), שזהו תקיפות ואיתן, מה שאין כן אומות העולם אינו תקיפות כלל כיון דהוא כך. ולכך הוצרכו תורה, שישתמשו בכל דבר במקום המצטרך, מדת העקשות במקום שצריך, ורכיכות במקום שצריך רכיכות ולב בשר.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י, ס"ק לא, עמ' 70-71 במהד' הר ברכה)

פעם אחת רצו המיניסטעריום בוויען לגזור גזירה על ישראל בעניני הדת, ובאו להקיסר לחתום על הגזירה, ואמר הקיסר: "אני צריך מקודם לשאול את פי בנעטיל שלי", וכוונתו היה על הגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל, כי היה גדול מאוד בעיניו. ושלח אחריו הקיסר, וסיפר לו רצון שריו, והשיב לו הגאון: איתא מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, והתורה מתשת כח שלהן, ואם תיקח מהן התורה יהיה עזין ויוכלו עוד לנצחך. ובזה נצח אותם הקיסר. וכזה שמעתי מהחסיד ר"י קאצקער בשם זקינו הגה"ק ר' וואלף שפירא, רצה ה' יתברך לזכות את ישראל [מכות כג ע"ב], הפירוש לנצח אותם, מפני שהן עזין, ולכן הרבה להם תורה ומצוות והתורה מתשת את כוחם.

(שיח שרפי קודש, תורה, אות צו)

שלשה הסוגים, של האחים הנעלמים כעת מאתנו, ואנו כמהים כ"כ להתגלותם, שהם בני משה, עשרת השבטים והרכבים, הנם מקבילים להיות ירושת פלטה ובסיס של תיקון לעומת שלשה החסרונות היסודיים, שהגלות המרה וגורמיה, שהם חטאות הציבור והיחיד שקדמו לה, סבבו אותה להביא את האומה בכללה לידי המשבר הנורא שאנו נמצאים בתוכו, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים. החסרונות השלשה הם... השני הוא כשלון הכח ועוז הרוח שהוא דבר עצמי לישראל, "מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין". הגלות נטלה ממנו את האופי העז, "גאותן של ישראל שניטלה מהן" (חגיגה ה ע"ב). חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים, שהננו מצפים את הופעתם, בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאותו התמימה, ועוזם של ישראל לא נכחד אצלם.

(אגרות הראיה, כרך ד, אגרת א'קסב, עמ' קנא = מאמרי הראיה א עמ' 195)

המפנה לבו על סדר ההשתלשלות מעם ישראל... יראה כי... על כל צעד ושעל מצא קוצים עליו שגדרו בעדו. ולא עוד אלא הציקו לו עד מוות, רדפוהו, לחצוהו וכל כלי יוצר עזרו לצורריו להדפו... בכל זאת לא כהתה עין שכלו... לא חדל רוחו משאוף לגדולות, לכל נעלה ומרומם, ויעשה פרי גם בעת צרה ומצוקה. כדאמרו חז"ל: ג' עזין הן, ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וכו'. ר"ל לא יחת ישראל מהמון מלאכי שחת אשר סביב שתו עליו... רק מעיז ברוחו לצאת תמיד בעטרת הנצחון על העמים, שגם ביניהם בגולה ישא את תורתו אתו, לחיות ע"פ מצוותיה, ולא ישתנה דין מדיניה, וקשה לו בכלל להיפרד ממנה, ועם ישראל חי ולא ינוצח! אשר רבים תמהים ושואלים, הכי לא כחידה היא, שעם נודד בלי ארץ ושבט מושלים, אשר רבו קמיו ומשנאיו... לא יעומם רוחו בקרבו על הקדוש לה' ותורתו?... מה היא מקור חייתו, שנשמתו היא בת אל מוות?... ע"ז בא המענה...: האבות הקדושים והטהורים שמהם נולדנו, מהם ירשנו את תכונותינו הנפשיות והכוחות של מסירת נפש ואמיצת הרוח, הדרושים למען עמוד בנסיונות כאלה... ועל זה יסובב ג"כ מפני מה ניתנה תורה לישראל ולא לעם אחר? מפני שהן עזין, ר"ל מפני שהם סבלנים מטבעם, שכל התלאות והפגעים שבעולם לא פעלו עליהם להעביר על דעתם, אלא בכל עת צרה וצוקה ישאו גם את תורתם אתם. משא"כ אם היה עם אחר תחתיו, אז התבולל ברודפיו שלא ברצונו כי הצרות היו מעבירין אותו על דעתו, והיה משליך את תורתו אחרי גיוו.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 198-199)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' ראויין הללו שתנתן להם דת אש
20-23

ורצו בזה מפני שאין הנפש שלהם מוטבע בחמרי, שלכך הם עזים, כי הנפש היא פועלת והחומר מתפעל בלתי פועל, ומה שישראל עזים מורה שאין הנפש מוטבע כל כך בחומר, ולכך הם עזים כי בכל עז יש כח פועל וכל מי שהוא ביישן מתפעל, וראוים גם כן שתנתן להם דת אש, שהתורה היא מתיחסת לאש בעבור שהאש דק וזך החומר, וראוי להתחבר בישראל שיש להם נפש נבדלת בלתי חמרית - דת שכלי, שנקרא בשביל זה דת אש.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק עב)

ואמר עוד "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד"... וזהו אמרם בפרק אין צדין: תניא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... ראויים הללו לתת למו דת אש. עד כאן. ופירוש ראויים, כלומר כמו שהם עזים בעצמם, כך ראויים להתחבר עמהם התורה שהיא אש, כי כל ענין שכלי כמו התורה מיוחס אליו הכח והעזות כמו האש שהוא עז, ולפיכך התורה היא ראויה לישראל שגם הם עזים. וזה שאמר כאן "ולא הביישן למד", פירוש כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה, כי התורה נתנה לישראל בשביל שהם עזים והתורה מתיחסת לישראל בשביל זה, ומפני שהוא ביישן אין מקבל התורה, כי צריך שיהיה מתיחס המקבל אל מה שהוא מקבל, ובשביל שהתורה היא מתייחסת אל אש, אם האדם אינו מתייחס לזה אין מקבל התורה. וכן אין הקפדן מלמד, כי האדם הוא בעל גוף, אם המלמד קפדן והקפדן הוא אש נתוסף אש זה על אש של תורה, ודי לאדם בעל גוף שיהיה מקבל דת אש, ואם נוסף אש על אש אין שייך קבלה כלל דבר שהיא כולה אש. ואם לא היו ישראל עזים כמו שהתבאר למעלה לא היה ראוי להם דברי תורה שהיא אש.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ב משנה ה)

מוכרח הוא הגהינום להימצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן אי אפשר לבוא ע"י אותו המירוק החלש, שהכוחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק הנחשולי של הגהינום... אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כי אם בני ישראל, שכ"כ איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ" [עמוס ט, ט]. רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמיים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו, נכנעות הן אל הבשר הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגוויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהיפרד הנפש מעל הגוויה, בהיותה אז מתגדלת בעוזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להימרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה ק)

"אש דת" - התורה יסודה אש, והיא נוצרה מאש, שמהאש נעשו מצוותיה וחוקיה ודתיה. כך אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים ו, א): "התורה שנתן לו הקב"ה למשה... אש לבנה חרותה באש שחורה; היא אש מובללת באש [התורה גופא], חצובה [האותיות] מאש, ונתונה מאש". שרק מאש היתה ראויה התורה להיעשות, וקודם כל באה האש וממנה נוצרה הדת. שרק באש, ששורפת ומבערת ומלבנת את הפגמים ואת הפסולת ואת הרע, ניתן לבער את הסיגים ולהשאיר את החפץ שבתוכה טהור, זך ונקי. וכן, חייב אדם ללחום ביסורים ובאש, להתעלות ולהתקדש למסור נפש ולטהר את עצמו מהאנוכיות ומהתאוות המשפילות אותו. והאש הזאת היא התורה, שמקדשת את האדם ומרככת אותו מהעזות ומהקליפה הקשה שמונעות ממנו את העליונות ואת העדינות. והפאראדוקס בזה הוא שדוקא אדם חזק, עז וקשה יכול לעמוד במשימה הקשה, באש הזאת, ולהגיע בעקשנות לידי קדושה. אבל מצד שני, התורה באה דוקא לבער את הגאוה ולרכך את הלב הקשה. ולכן האדם צריך ללכת בדרך עדינה ולא קלה - להיות עקשן ועז במסירותו לתורה ובדבקותו בה, אבל לתת לתורה לרכך אותו בפנים מהמדות הרעות ומהגאוה. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין... שלשה עזין הן: ישראל באומות...". ואמרו על זה (שמות רבה מב, ט): "אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב! א"ר אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחו"ל: האומה של קשה עורף". והעיקר הוא שנדע שעל היהודי לשמור על העזות והתוקף מצד אחד, בלי לאבד את העדינות והצד הרך שבו. כי נכון הוא שרק אדם חזק ותקיף יעמוד בלחץ, ושרק אדם כזה יכה באויבי ה' וינקום את נקמת ה' מהם ובכך יקדש שם שמים, אבל מצד שני האדם צריך לדעת שהכח הזה הוא רק אמצעי לשמור על קיומו כדי שיקיים את העדינות והרך שבו, שהוא העיקר.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, לג, ב, עמ' שמו)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' מימינו אש דת למו וכו' דתיהם של אלו אש
20-24

המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות, מחליש את האופי של הגבורה, ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני. המינות נכשלה באבן טועים של ממשיות העולם החמרי בצורה גסה של פירוד מאחדות השלטון האלקי, והגביהה עצמה מתוך התוכן המעשי והממשי, ברצותה לעלות לעליוניות האידיאליות, ונכשלה בזה שגברה החמריות המופרדה בציור ושעבדה את התוכן הרעיוני אליה, והרי היא משסה את אוצר כל כלי חמדה, בהתחילה בחיבורא וסיימה בפירודא.
הנטיה החסידית מיעטה את הממשיות של העולם, ועל פיה הוחלש המרץ המעשי, ונתעלה בתוכיות הרעיוני. אמנם מתוך שלמותו ירד אחר כך להגן על המציאות המעשית המוגבלה בעולמה, ולא דמתה להמינות, שקצתה את המעשיות מתוך פרידה שאין לה איחוי. אורח התורה אינו עסוק בנטילת הממשיות של העולם, כי אם באחדות. השליטה והגבורה האלקית ניכרת בבליטה ובהירות, והתוכן המעשי מתדייק מאד. ואם יבואו עולמים שהכל יתעלה, אז יתעלה כל תוכן הגבורה כמו שהוא ניכר בבריאה הממשיית המוגלמת ביתרון מעלה, שהיא עצמה תאיר באור החסד הגדול, שההבהקה האידיאליות שרויה בה. ולאוצר חיים זה עיני כל תלויות, והוא בא דוקא לפי רוב המעשה, ונתנה תורה לישראל מפני שהם עזין, מימינו אש דת למו, דתותיהן של אלו אש.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה פסקה מ)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' דתיהם של אלו אש שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות
20-27

עיקר ד"יראו ממך" הוא ע"י אות דתפילין, שהוא המבדיל בין שורש ד"ראשית גוים" שהוא העקשות לעשות בזדון לב נגד רצון ה' יתברך, היפך זרע יעקב איש תם, הנמשכים בתמימות כצאן אחר הרועה. ובאמת גם ישראל נקראים "עם קשה עורף" שהוא היפך התמימיות, אבל אצלם הקשיות רק בעורף, שהוא אחורי האדם, ולא בפנים, המורה פנימיות האדם, דבפניהם "כל רואיהם יכירום" וגו', כמו שאמרו (איכה רבה א, לט): דמי אפך לדיהודייא, וכמו שנאמר (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי" וגו', ואמרו (נדרים כ.): זו הבושה... וזה מדת ישראל שיש להם בושה להרים פנים לפני ה' יתברך כשחוטאים... ובאמת אמרו שלושה עזין ישראל באומות, ודעל כן ניתנה לישראל תורה דדתיהם אש שאלמלא וכו' (עיין שם), אבל עזות וקשיות שלהם הוא בעורף.
וזהו "יערוף כמטר לקחי", שמתיש קשיות שבעורף, כי המים מרככים כל דבר קשה, והוא תורה תבלין דיצר הרע שנקרא לב האבן, ואם אבן הוא נימוח (סוכה נב ע"ב). ולב אבן דאומות העולם שורשו כך ואי אפשר לו לימוח כלל, מה שאין כן לב אבן דישראל, אף על פי שקשה ביותר, וכמו שאמרו בהחליל (שם עמוד א) דהניח כל האומות ואין מתגרה אלא בישראל, ועל כן הם עזים שבאומות. מכל מקום אינו מצד הפנים, המורה הפנימיות ואמיתות הרצון שבמעמקי הלב, רק מצד האחוריים דשם אין נגלה אלא החיצונית לבד.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז, ס"ק עט, עמ' 138 במהד' הר ברכה)

מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות
20-27

רש"י וכן המהרש"א ז"ל נדחקו לפרש מאמר זה, כי באמת בני ישראל אחת ממדותיהם הן בושת פנים, וכן הלא ידוע שמדה זו נמצאת בשאר חיות יותר מבכלב ותרנגול. ומפרש בעל מנחת עני שישנם שני מיני עזות, עזות חיצונית שנקראת עזות פנים, ועל זה אמר יהודה בן תימא עזות פנים לגיהנום. אולם יש גם עזות פנימית שהוא החוזק לב לעמוד על משמרתו ושלא לשנות את תפקידו, ועל זה אמר יהודה בן תימא: הוי עז כנמר לעשות רצון אביך וכו'. ובזה מובן שחשב התנא הכלב והתרנגול, כי אין בחיות אף אחת ששומרת משמרתה כמו הכלב, שלא יבטל את משמרתו, משמרת אדוניו, וכן בעופות אין מי ששומר את תפקידו בלי הפסק כתרנגול, שלא מבטל אף לילה אחת להחריש מלקרוא. וזו היא המדה המפוארה בישראל בשמירת תפקידם בחזקת הלב. וזה מתאים למה שאמרו לעיל שניתנה תורה לישראל מפי שהן עזין, היינו ששום עיכוב לא יועיל לבטלם משמירת התורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וראוי להביא בזה מאמר חז"ל: מפני מה ניתנה תורה לישראל? ממני שעזין הן וכו' שלשה עזין הן ישראל באדם. ופירש מהרש"א: ונראה דעזותן דקאמר לא היינו גבורה, אלא לעמוד על דבריהם ולא ישובו מפני כל הוי עזותן, ודומיא דהכי כלב בחיות תרנגול בעופות, לאו לענין גבורה קאמר, דכמה חיות וכמה עופות גבורים יותר מהם, אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם. עכ"ל. וכפי שביארנו יש בתכונה וטבע זה של האדם מישראל מעלה נעלה ורוממה, כי על ידי סגולה זו לעמוד על דעתו מסוגל הוא מצד כחות נפשו והרגשיו העמוקים והעזים להתחזק ולהתגבר על כל, בדרכו לשלמות בדרך התורה.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

דת אש
23

איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש", בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות נח ע"א, אות רצד)

כפי אותה מדה שהאדם דבק בתורה, וקונה לו את סגולתה, כן הוא נעשה יותר ויותר, באור אש קדשה, שכל גופו ועצמו נכלל בו, מוגן ומוצל מן הקוצים ומן הפחתים, מפגעי חיה ומפגעי אדם, מכל קלקול ומכל טומאה, והוא נכנס בגדר דברי התורה, דדידיה היא, שאינם מקבלים טומאה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות יב, עמ' מב)

דתיהם של אלו אש
23-24

האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים"... ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה: "מימינו אש דת למו" - אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כה)

דתיהם של אלו אש וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות
23-27

הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו), רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר... כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה, כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק יד)

וזה שראה דניאל מלכות השלישי הזה שהוא דומה לנמר, כי זאת החיה היא עז ביותר, וכמו שאמרו (אבות פרק ה, משנה כ): הוי עז כנמר. וזאת המדה היא שייכת אל אשר הוא מוכן אל החכמה, כמו שאמרו ז"ל (אבות פרק ב, משנה ה): ולא הביישן למד. ולכך מדת ישראל היא עזות, כמו שאמרו במסכתא ביצה: ...דתיהם של אלו אש... ג' עזין הן ישראל באומות וכו'. פירוש, בשביל שיש להם התורה, ובשביל זה דתיהם של אלו הוא אש, אשר האש יש לו התוקף והוא עז, ולכך ישראל הם עזים באומות. ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים, אבל ישראל שנתנה להם התורה הם עזים וקשים לגמרי.

(מהר"ל, נר מצוה עמ' יב [עמ' לא במהד' הרטמן])

עז פנים לגיהנם, מפני שהעולם הזה ראוי לו השווי, וכאשר האדם בעזותו הוא מתיחס לאש בשביל העזות והכח, כי כל דבר שהוא בעל כח וגבורה יאמר עליו שהוא אש, כדאיתא בפרק המביא: תניא משמיה דר' מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים... דתיהם של אלו אש... ופירש רש"י ז"ל: דתיהם של אלו - מנהגם של אלו אש, שעזים הם כאש. עכ"ל. ומפני שכל דבר שואף אל מקומו... ולפיכך עז פנים שהוא אש, מקומו הטבעי שהוא מיוחד לו הוא הגיהנם שהוא האש... ויש לך להבין איך אמר התנא כי לענין לעשות רצון הקב"ה יהיה עז כנמר ויהיה בעל פעולה, ובשאר מילי דעלמא עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. ודבר זה כי העזות הוא יוצא מן הסדר ומן השווי, ואצל עבודת ה' יתברך כל שמוסיף אין זה יציאה מן הסדר ומן הראוי, כי זהו הראוי והסדר להיות זריז מאד במצות ה' יתברך שהוא היושר והצדק, ולפיכך אמר הוי עז כנמר וכו', אבל במילי דעלמא אם יוצא בעזות מן הסדר הוא בעל גיהנם...
ואמר אח"כ "יהי רצון" וכו'. יש לתמוה מה ענין אלו שני דברים ביחד לומר "עזות פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן יהי רצון" וכו'. אבל פירוש זה, כי כאשר אמר עז פנים לגיהנם, ובשביל כך עונש הגיהנם קרוב מאד, כי יותר יש עזי פנים מן בושת פנים בעולם, בפרט בישראל, כמו שאמרנו למעלה כי שלשה עזים הם וישראל עזים באומות, עד שיש לחוש חס וחלילה לגיהנם שישלוט בזרע אברהם, ועל זה אמר "יהיה רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", כי אלו שני דברים מיוחדים לסלק ישראל מן הגיהנם.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ה משנה כ)

שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם וכו' שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות
24-27

ונגרי דחמרי שערי [שבת נא ע"ב], סוד הב' שעירים, שערי ציון, שערים המצוינים בהלכה [ברכות ח.], שערי ביהמ"ק סוד העתי"ק, סוד התפילי"ן. וע"ז שהוא ה"ג שבחש"ך נצרך להתורה, כלב בחיות, וישראל באומת, ואלמלא כו'. וכולם נצרכין לבהמ"ק בסוד "עז ותפארת במקדשו" [תהלים צו]. וזה סוד "עד מתי עזך ותפארתך ביד צר" [תפלת שחרית והוא רחום, ועי' תהלים עח] גי' חמר כלב.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ליקוטים, ליקוט סט, דף שלב-שלג)

שלשה עזין הן ישראל באומות
26-27

"ואל תתעלם מתחינתנו"... ויש מפרשין "שאנו עזי פנים וקשי עורף", על כן אנו חזקים באמונתך שלא להניחה מחמת צרות הגלות, על כן אל תתעלם מתחינותינו, כי שבח לישראל להיות עזים וקשי עורף כי על כן יש להם כח לסבול יסורין גדולים כשאומות העולם גוזרים שמד, ואינם מניחים אלקים חיים בכך, כדאמרינן בשמות רבה (מב, ט) שלשה חצופים הם כלב בחיות תרנגול בעופות ישראל באומות. אמר רב אמי: את סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא שבחן - או יהודי או עלוב. עד עכשיו קורין לישראל בחוצה לארץ "האומה של קשי עורף". פירוש, כך אומרים לישראל: אתם סובלין יסורין גדולין כמה דורות ואתם מצפים משיחכם שיבא ואינכם מתחרטים, כמה ניכר שאתם מזרעם של קשי ערף כי גם אתם קשי עורף כמוהם.

(ר' יהודה בן יקר, פירוש התפלות והברכות, עמ' קה)

"ויבחר בכם" - מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים. ואמר הטעם, "כי מאהבת ה' אתכם" - בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו שלשה עזים הם, ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב, ט).

(רמב"ן דברים פרק ז, ז)

ועז נגד שלמות המדות, כי עזות פנים הוא מורה על בלתי שלם בהן, וכמו שאמרו (אבות פ"ה מ"כ): עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. וכבר כוונו ז"ל בזה כמו שאמרו חז"ל במסכת ביצה: שלשה עזים הן, ישראל באומות, עז בבהמות כו'.

(ר' משה איסרליש, תורת העולה, חלק ב, פרק י)

ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו [שמעון ולוי] קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע"כ "אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל", ר"ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר"ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן... ורז"ל אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו', לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי, כי חילק אותם יעקב לכל בניו.

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק ז)

סוד עיקר אמונה אשר למעלה ברקי"ע וילו"ן, למטה הוא במקום ע"ז קש"ה [יומא סז ע"ב], כי ישראל עזין הן, וקשה עורף... ממותרי מוחא נעשה השערות, ונמשכין על האודנין, ונעשין בעלי כנפים, בעלי גדפין שמכסין על אודנין, והן שני שעירי עזים בקדושה.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף נד-נה)

היראה והאהבה הן הם המולידים לאדם שכל ובינה להבין עמקי התורה, ועיקרן היראה והרצון הן גנוזין במשכנא קדישא, ושם כל המדות הטובות כפי רצון הבורא ית' בשרשן, והוא מפתח ההשגה, בסוד הציץ אשר על מצח הרצון, אשר נכתב עליו "פיתוחי חותם", שהוא מפתח החותם, והן סוד "קדש לה'" [בגימטריא 460], גי' נתי"ב [462, עם המלים], סוד נתיב החכמה, ב' פעמים רל"א, פנים ואחור, כלל כל התורה. ושם נתמתק המדה רעה, כלל כל המדות, סוד "עז פנים לגיהנם" [אבות פ"ה], היפוך כל התורה, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני [פס"ז ואתחנן ה' ג]. וע"י היראה נשבר העז, והנצרך נתמתק בשרשו סוד התורה, ולא הביישן למד [אבות פ"ב], הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים [שם פ"ה], ויצא מהעז מתוק, מתיקו דאורייתא. ולכן "מלכה ושריה בגויים אין תורה" [איכה ב], כי מתיקן תליין בציץ ובציון בית מקדשינו, ואז אפשר ליקח העזות, אך עכשיו בעו"ה העזות והזנות תלוי זה בזה, והם כילו את הכל [עי' סוטה מח.]. וזהו "יהי רצון כו' שיבנה בהמ"ק ותן חלקנו [אבות פ"ה] של העזות, כי ישראל עזין הן בתורתך". וזהו "אשרי אדם עז לו בך" [תהלים פד], ר"ל שהעזות שלו בדרך התורה להכ"ב אותיות הכל כנ"ל, אז מסלות בלבבם [שם], פי' כי מסלה נקרא דרך סלולה אשר סקלו מאבן נגף, וכאשר לו העוז להתורה אז לו המסילה בשני לבבות שלו, ונכפה גם היצה"ר, כמ"ש "ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך".

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף ר)

ברכות י ע"א: רני עקרה כו', [רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם]. יתכן לפרש על פי מה שכתב המהר"ל בס' נצח פירוש הגמרא דבני ישראל הם עזין עיין שם, ותורף דבריו שהם בני צורה ואין עושין דבר במהירות לכך אינם מתפעלין במהרה. וכמו כן פירוש עקרה שאין יולדין בנים לגיהנם שיהיו נוטין אחר החומר, ואף כי נקראת עקרה על שם החטא, הוא על ידי שיש להם חסרון כפי מדרגתם, אבל בחינת העזות שלהם לטובה יחשב אחר שמתקנים החטא, אבל בני גיהנם החטא מושרש בהם על ידי פחיתותם כנ"ל, וזהו "רני עקרה".

(שפת אמת ליקוטים - ליקוטי הש"ס, ח"ב עמ' 266 במהד' אור עציון)

שלושה עזין הן, ישראל באומות, לכן יאה עניותא לישראל [חגיגה ט ע"ב] להתיש כח עזותן. אבל אמרו (סנהדרין כו ע"ב) תורה מתשת כח עזותן. וזהו "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט, צב). או על דרך מאמר חז"ל (שבת קנא ע"ב): צורבא מרבנן לא מיעני. או יאמר כמו שאמרו ז"ל (עירובין מא ע"ב): עניות מעביר על דעת קונו, כמו שאמרו (קידושין מ.) לאו עניותא דגרמא, שהובאו לידי נסיונות על ידי עניות. אבל הסגולה לזה: אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה חלק א, אות טו, עמ' 279 במהד' הרב ברכה)

מוח ולב הם שני מלכים שבאדם. המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם. והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים. ובאשר המוח הוא שכלי ע"כ איננו כ"כ בעל שינוי... אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי... אבל קלקלתו זו תקנתו, שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה ואינו עומד בדבר רע... המוח והלב צריכין זה לזה, המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע ההכנעה במקום שצריך להיות נכנע לה' יתברך או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה אם אירע קלקול על ידו ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. וזוהי מדת ישראל שמדתם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ומ"מ אמרו ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ובמדרש (שמ"ר פ' כא): "יונתי בחגוי סלע" - היה לו לומר יונה בחגוי סלע וכו', אמר הקב"ה: אצלי הם כיונה פותה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל האומות העולם הם קשים כחיות וכו', למה שאומות העולם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מולים, והם מבקשים לבטל להם את המצוות. והם נעשים כנגדם קשים כחיות. וזוהי מדת דוד המלך ע"ה שנאמר בו "עדינו העצני", ופירשו ז"ל (מו"ק טז ע"ב): כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ג)

אף שישראל מהותם בהתנשאות והגבהת הלב, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, וכן (שמות רבה פ' מב): או יהודי או צלוב, מ"מ ישראל עם כל עזותם הם בטבע נכנעים, כאמרם ז"ל (חולין פט.): "כי אתם המעט מכל העמים" - שאתם ממעטים עצמכם. אבל המיעוט והביטול הוא לה' יתברך, ובשביל זה הם עזים מכל האומות, שבשביל הביטול לה' יתברך, כל מה שהוא נגד רצון ה' יתברך הוא בעיניהם כאפס ותוהו... ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה [של המן] לא נפלו בבור היאוש, אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר... ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות ואומרים "או יהודי או צלוב", היפוך מחשבת המן שמהות ישראל היא התנשאות לבם בעצם ולא ענין הביטול וההכנעה לה' יתברך.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז [ובדומה בפרשת בשלח, שנת תרע"ו, פרשת ויקהל פקודי ופרה, שנת תרע"ד, ופרשת צו ופרה, שנת תרע"ט])

מטבע הבקר להיות מתגאה וכבפייט (בסלוק לפ' פרה) "וצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה"... וזה ענין קרני השור שהוא ענין התרוממות, כענין שכתוב (שמואל א' ב) "רמה קרני בה'... ולעומתו יש בטבע השור לקבל עליו העול, כאמרם ז"ל (ע"ז ה ע"ב): לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול. והנה בב"ר (פ' מח): "ואל הבקר רץ אברהם" - רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה "ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש", הרי שצורת ישראל נמשלה לשור, שעם היות ישראל שכלים ומטבע השכלי להתרומם ולא להתבטל בפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, מ"מ הם נכנעים לה' יתברך ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו ז"ל (חולין פט.): "כי אתם המעט מכל העמים" - בשביל שאתם ממעטים עצמיכם. והכנעה כזו היא הכנעה הנרצית, כי יש הכנעה שאותו אדם יש לו בטבע נפש שפלה בהכנעה כזו אין שבח, אלא אדרבא כשהנפש גבוהה ומתרוממת ומ"מ היא מקבלת עליה עול מלכות שמים, זו נקראת הכנעה הנדרשת.

(שם משמואל, פרשת ויקהל פקודי ופרה, שנת תרע"ד)

...המדרש (ב"ר פ' מח): "ואל הבקר רץ אברהם" - א"ר לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה "ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש", שזו מעלת ישראל, עם שטבעם חזק וגבוה כאמרם ז"ל שלשה עזים הם ישראל באומות, מ"מ עם כל טבעם הגבוה הם מקבלים לימוד התורה, וממעטין עצמם לרצון ה' יתברך וכאמרם ז"ל (חולין פט.) "כי אתם המעט מכל העמים" - בשביל שאתם ממעטין עצמיכם. אבל הענין מה שבזה המעשה שאל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה, י"ל דאברהם אבינו ע"ה היו בו שתי המידות יחד, שהיה נקרא איתן כמ"ש ז"ל (ב"ב טו.) איתן זה אברהם כמ"ש "משכיל לאיתן האזרחי", והיינו שגובה וחוזק לבבו הוא עד להפליא, שאיש יחיד התיצב כחומה בצורה נגד כל העולם בהתגלות והיה הולך וכורז נגד דעת כל העולם שהיו מבקשים את נפשו והשליכוהו לכבשן האש, ועם זה היה לבו רך ונכנע מאד לרצון ה' יתברך, וכמו שאמר "ואנכי עפר ואפר", והיה ממשיך חסד לכל העולם, והיה משפיל את עצמו נגד אנשים אפי' פחותים כערביים המשתחוים לאבק שברגליהם ולהמשיכם תחת כנפי השכינה.

(שם משמואל, פרשת צו ופרה, שנת תרע"ט)

ישראל מחמת שה' יתברך הוא אלקיהם יש להם לב מוגבה בדרכי ה' יתברך ואמיץ לבם בגבורים, ולא ישובו מפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ועם זה הם ממעטין עצמם ומשתחוין ונכנעים לפני ה' יתברך כעני בפתח מלאי בושה, ואין להם מצח להרים ראש. והנה שישראל יש בהם שתי מדות הפכיות.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ו)

אמרו שלשה גאים הם, ישראל באומות... ועל פי זה יתבאר אם הללו עובדי עבודה זרה [רות רבה, פתיחתא א], ר"ל אם הגוים בכלל עובדי עבודה זרה להענש, שמע מיניה דמציוה על השיתוף, אם כן לפי זה גם הללו עובדי עבודה זרה מכח גאותן, דלפי זה הוי כל המתגאה כעובד עבודה זרה [סוטה ד ע"ב]. וזיל לאידך גיסא, דאם הללו לא הוי כע"א, דמתגאה אינו כעובד עבודה זרה, אם כן על כרחך דבני נח אינם מציוין על השיתוף כמ"ש, אם כן גם הללו לאו עובדי עבודה זרה הם, לכך אמר שפיר בלשון ספק ותולה זה בזה. וכן אם הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות יתבאר... אם הללו מגלי עריות, שמע מינה דמוזהרין על העריות, דאם מותרין המה, לאו מגלי עריות המה דהיתר הוא להם, אלא ודאי דמוזהרין המה, אם כן... גם הללו מגלי עריות מכח גאותן, דלטעם זה הוי שפיר המתגאה כאלו בא על העריות כולן [סוטה שם].

(ישמח משה, פרשת בשלח דף קסח ע"ב)

זה הוא דבר מוחש וגלוי לעינים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. על כן, אף על פי שאין לו עדיין בפועל מאומה, כי כל ההסברים של כל ארחות היהדות, של כל הדברים היותר עיקריים יסודיים, המספיקים למי שתעודתם היא להיות כובשים, שריכוך לבבם היא שלמותם וקימוץ כוחותיהם הוא שבחם תהלתם; כל אלה, אמנם אינם מספיקים לאותם שכבר מלאו כח עלומים, ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו, ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף. להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים, מבוררים ומסומנים, עד שמעצמם ימצאו את השלמת כל אידיאליהם, ואת אדירות כל חפציהם היותר רוממים והיותר נישאים, שהם מתאימים לעוזה ותפארתה, לחסנה והדרה של אור עולם של אוצר החיים לתורת חיים. לא נחפץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים הרעננים, המשתערים ומתרוממים; כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כח לב. אנחנו נבין לדעם ושיחם, נדע להוקיר את תכונתם הפנימית, ואת נטייתם העצמית ממקור ישראל, זה עם עז, עזים שבאומות, נאזר בגבורה ונעטר בתפארה. והם גם המה ידעו איך לכבדנו, איך להמשיך בכל חום לב מלא אהבה והגיון יקר, אחרי כל הגה ושיח הנובע מבאר מים חיים, מאוצר הנשמה של כנסת ישראל, החפצה להחיות בתחייתה את האדם כולו, - 'בית יעקב לכו ונלכה באור ד''. באורח חיים כזה, כשיתרבו בנו עובדי עבודת הקודש באמת, מסקלי דרכים ומיישרי נתיבות, עד מהרה יגלה ויראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. אהבתם העזה של הבנים היקרים לעמנו ולארץ קדשנו, תופיע ותאיר ג"כ... על אהבת דודנו רוענו רועה ישראל... ואהבת תורת חיים, זאת אות הברית, לארץ חיים ולעם סגולה... לא יבוש עוד להיקרא בשם זה נגד כל העולם הגדול והנאור, כי יכיר את העוז ואת האמת שבו. ולב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה, והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, ע"י שמירת קדושתה של תורה ומצוותיה וע"י הדבקות הפנימית בשם ד' אלקי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלם. וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העוז והענוה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנה, שרק ע"י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה.

(ראי"ה קוק, אדר היקר, מאמר "הדור", עמ' קטו-קטז)

חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא איננו ראוי להתשוקות הרוממות, שהנשמה כ"כ מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנוונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים - חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם. אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל. ועל כן היא, רק היא, היתה, הווה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הינה האומה היחידה, השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה נח)

תפקידו של הגיהנם לשנות את הצורה העצמית של הנשמה, נשמת החיים, הרוח והנפש, ע"י הכליון של החלקים העצמיים הגרועים שנתעצמו בקרבם, עד שאחר ההיתוך הכורי הזה יצאו כוחות החיים הפנימיים בצורה אחרת לגמרי חדשה. אמנם כל היסוד של אפשרותו של איבוד הצורה העצמית של יסוד החיים הרוחניים, עד שיבוא הדבר לידי מדה זו, שאין שום תיקון אחר כי אם התכת הצורה ובליותה ע"י הכוח הצורב של אש הגיהנם וזעפו הנורא, זה לא יוכל לבוא כי אם בנפשות אשר יסוד האיתן של שמירת החוק האלקי מתוך הפחד הפנימי מדבר ד' הוא אינו קשור בעצמיותן. מה שאין כן הנפש של ישראל, העזין שבאומות מצד הקדושה, שהם ראויין להקרא זרע יצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע", "ביצחק ולא כל יצחק". כי החק הקדוש אשר הגבורה והפחד המוסרי העליון הוא שומרו, זהו המתכן את עצמיותה של הצורה הרוחנית שלא תוכל להפגם בפנימיות יסודה.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת קד ע"א אות נ)

השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו, הטבעית והטכנית, אבל כדי להתאים התאמה גמורה לחיינו את כל המשאלים הטבעיים והטכניים יחד, על פי התורה והמצוה, הננו יכולים להוציא אל הפועל דוקא כשנבוא לחיינו הכלליים השלמים, שהסימן לזה הוא כשנזכה לשוב אל נוה קדשנו, בכל הודו והדרו. כשנעמוד לפני ד' במקום נויו של עולם (זבחים נד ע"ב) בבית קדשנו ותפארתנו, כשמקדש מלך ועיר מלוכה לנו יהיה משוכלל בהדרו. אמנם גם כאשר היד השלוחה במקדשנו, שברה את חסננו, אל תשמח אויבתנו לנו. אמת הדבר, שהיד הרשעה יכולה היא להשתלח בהיהדות הטכנית, והוד החצוצרות נלקח ממנו לשעה, אבל הכל יודעים שהטכניקה כולה רק על הטבע האיתן היא מיוסדת, והיהדות הטבעית שלנו אין שום יד של צר יכולה לשברה. בזה הננו החסינים והעזים שבאומות, ולעולמים נשאר בידינו השופר. ולקולו הננו מתעודדים ובטוחים בשאיפתנו המנצחת שבמהרה ישובו לנו גם החצוצרות, והיהדות הטכנית תופיע עלינו בקרוב בכליל תפארתה, והיא תפאר גם כן את היהדות הטבעית שלנו, שנוּטלו ממנה הודה והדרה בתגרת יד האויב אשר הרע בקודש.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, מהד' תשנ"ה עמ' קמו)

מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלקית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לָבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים, יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. "כי הגדיל לעשות" - שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל [סוכה נב ע"א]. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להיבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה מח)

עז וקשה הוא! עמנו עם הפלאות, קורות חייו נוראות, בכל דור ודור רבים קמים עליו להכחידו מתחת שמי ד' בכל האמצעים. ולמרות כל אלה קול דופקו מלא חיים מהלך בחזקה... מה כחו ומה גבורתו? איה הוא סוד קיומו? המחפשים פתרונים לחידת עולמים זו באים לידי החלטה כי כח העם - בתורתו, וקיומו - בדתו ואמונתו. חוקי התורה מקשרים כל בית ישראל כאיש אחד חברים. חוקי התורה מדבקים את לב ישראל לאביהם שבשמים... וכל אלה מחזקים ומקיימים את עם ישראל להיות חי וקים.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן טז, ענף חכמה, אות יב, עמ' קפו במהד' תשסא)

על כך בא חזונו של בלעם: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" [במדבר כד, כ], לעומת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" [שמואל א' טו, כט]. נצח ישראל הוא גם נצח מלכות ישראל. ו"דוד מלך ישראל חי וקיים". במסכת ביצה מגדירים חז"ל שישראל הם עזים שבאומות, ורש"י מסביר "קשים להנצח". ו"אין עוז אלא תורה". "ד' עז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תולדות עמ' 236)

חירות עולם העליונה, שנגאלנו בה בידו החזקה ובזרועו הנטויה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בורא העולמים ושליטם, ואיתה עטרת תפארתה שבראשנו במצות התפילין, שייכת היא לעצם מהותנו הישראלית, "שהתפילין עוז הם לישראל" [ברכות ו ע"א], שהם העזים שבאומות, ולכן בחיובה דורשת היא את מצב הטהרה ונקיות הגוף והשמירה מהיסח הדעת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות כד, עמ' סא)

ההבדלה האלקית בין ישראל לעמים, בקביעות ענינו המיוחד החובק זרועות עולם ומכונן אָשיות דורות ועולמים, ניצבת היא לעד לעולם, ומתוכה הוא שמתגלה ומסתדר אור האושר והנועם, ההטבה והשכלול, של חיי האדם הכלליים, על פני תבל ויושבי בה. לפיכך רעננות הקודש, הנובעת ממעין הטוהר של עז העמים ובחיר סגולתם, בקישורה החיוני אל המשך חיי כל העולמים ומקורם, אך היא בתוקף תפארתה תאפשר ותבטיח את סידור היושר והטוב בעולמנו זה ובחברתו האנושית.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רעד)

ביסודו של מינהל הקודש הציבורי, בפרשת מתן התורה, הוגדרו בחזון העליון "מכל העם" - המועמדים לכך בתור "יראי אלקים - אנשי חיל", אשר דוקא מתוך שהם יראי אלקים הם אנשי חיל ומתוך שהם אנשי חיל הם יראי אלקים; כמו שמתוך שהם אנשי אמת הם שונאי בצע ומתוך שהם שונאי בצע הם אנשי אמת. וכן בכל עיקרה של תכונת אופיים של ישראל, בכללותם ובפרטותם, שלעצמות מהותם בדוגמא של מעלה היא הענוה, "המעט מכל העמים - שממעטים עצמכם לפני" [חולין פט ע"א], ומתוך כך, עם קביעות סימני מדותיהם, בישנים ורחמנים בתור זרעו של אברהם אבינו [יבמות עט.], הם הנם ה"עזים שבאומות" שאינם ניתנים להינצח.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רעח)

בגמרא בביצה "ישראל עזין שבאומות". חזקים בטבע, מצד שרשם ועצמם. כח החיים המתגלה בנצח ישראל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' קיט)

שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות
26-27

זהו הפרגו"ד הנ"ל, אשר אנן קרינן ליה מ'חילה ס'ליחה כ'פרה [ראשי תיבות "מסך"], סוד מסך הכפורת בסמ"ך, אשר גם הוא סנגו"ר, אשר זהו מגדל ע"ז, של כלב בחיות, וישראל באומת, וע"י התורה זה הכלב שהוא למ"ס [עי' שבת סג ע"ב], נתייחד בסוד ה"א, למ"ד מ"ם סמ"ך [בגימטריא של מילוי האותיות 274] גי' מרדכ"י, ונתחבר לחמו"ר דמור"ח ודאי"ן [עי' סנהדרין צג ע"ב], וזה מש"א ע"ז, נוצ"ר חס"ד בסוד ישח"ק.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף צב)

שלשה עזין הן וכו' כלב בחיות
26-27

תנו רבנן, חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה, פיו פתוח, ורירו נוטף...[יומא פג ע"ב]. רירו נוטף, והיינו, מחמת שרוח רעה שורה עליו, ונתגבר עליו עד מאד כח הכעס והעזות המוטבע בו (כמאמרם ג' עזין הן, עז שבחיות כלב וכו') לבלוע את כל המזדמן נגדו, ומחמת זה נוטף ריר מפיו.

(שמירת הלשון ח"א, שער הזכירה פרק ד)

שלשה עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות
26-27

והכונה הוא כי התרנגול היה הראשון שעורר את האדם להשכים קום... מה הגמול שהאדם משלם לתרנגול בעד שרותו?... אנו רואים שמאכילים אותו ומפטמים אותו עד ערב יום כפורים ושוחטים אותו לכפרה על החטאים והעוונות של בני אדם... שדוקא למי שצריכים להכיר טובה, משלמים לו רעה תחת טובה.
העזות של כלב... בימים מקדם שהארץ עוד לא היתה נושבת... ועל כל צעד ושעל היתה נשקפת סכנה לחייהם, אז מי שמר עליהם, אם לא הכלב שהיה השומר הנאמן... ועד ימינו אלה משרת הכלב את האדם באמונה ובמסירות ושומר עליו ועל רכושו... ומה הוא הגמול של הכלב ביד מסירותו? הרי ידוע שמשליכים לפניו את כל העצמות היבשות לאכילתו ואת כל שיירי המזון שמשליכים כבר החוצה זהו מזונותיו של הכלב... מפני שהאדם אינו מכיר טובה לא לכלב ולא לתרנגול.
וכן ישראל בין האומות, אינם מכירים לנו טובה על שהורינו להם את דרך החיים להזהר מדעות כוזבות וממדות נשחתות והארנו להם את דרכם.... והאמונה שיש בידם כעת היא יותר טובה מהאליליות - כל זה מידנו בא להם. אבל במה הם משלמים וגומלים לנו על כל הטובה? רק במכות רציחות שוד ועלבון, והיינו לעג וקלס בגוים... ובכל זאת אנו איננו מתבוללים ביניהם ואיננו מזניחים את דרכנו המיוחדת ותפקידנו בין העמים.

(רבי חיים פסחוביץ, דברי חפץ, פ' תצוה, עמ' קפט-קצא)

שלשה עזין הן וכו' כלב בחיות תרנגול בעופות
26-27

ומדאמר עזין הן ולא "הן עזין", מוכח דאין כוונתו לומר שהם מטבעם הנולד עמהם עזים הם, דמטבע עזים רב הרבה איכא בעולם ולא רק שלשה, אלא כוונתו ששלשה מיני עזים משונים איכא בעולם, שבאמת אינם עזים מטבע התולדה, ואדרבה חלשים ונכנעים הם, אלא שמשימים עצמם עזים (רש"י), קשים להינצח. ישראל באומות כדלעיל [עיי"ש שהאריך בזה], כלב בחיות... תרנגול בעופות. אע"ג דשאר חיות ועופות גבורים יותר מהם והיו צריכים להסתר מפניהם... ולא כן הוא, דבכל ציד נלקח הכלב לרדוף אחר כל חיה אפילו לאותה שדורסת וטורפת אותו, דמתכונת הכלב הוא, אע"ג שממושך וממורט הוא מכל עבריו, מן החיה הטורפת אותו, אעפ"כ הוא איננו עומד ולא יחדול מלדלג ולחרוץ לשונו עד זבולא בתרייתא, כאילו היה אומר: אני מצדי בל אתן עצמי להנצח. וכן גם תכונת התרנגול.

(ר' ישראל ברוך מרלנדר, ברכת ישראל, כאן, דף סז ע"ד)

שלשה עזין הן ישראל באומות וכו' ויש אומרים אף עז בבהמה דקה

העז אינה נשמעת אלא לרועה הידוע ומוכר לה והיא מגלה תתנגדות נמרצת לכל זר. המלה "עז" נגזרה מן השורש עוז, דהיינו קשיות, יציבות, כושר התנגדות. בתכונות אלו מצטיין עוד יותר השעיר... כל גופו מכוסה שערות ולכן הוא דוחה את רואיו בעוד שהוא עצמו מוכן תמיד להתנגדות... לא לחנם בחר ה' ב"עם קשה עורף" שאינו נוח למשמעת ונאמנות. עם כזה ראוי להיות נושא דגל התורה והמצווה... בהתנגדותו הנמרצת לכל מיני פיתויים שהבטיחו לו להמתיק את חייו ובמשך אלפי שנים הוכיח את נאמנותו לאלוקיו בצורה הבולטת ביותר תוך עזות לב ומסירות נפש... לפיכך אמרו חז"ל... מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין... שלושה עזין הן ישראל באומות... ויש אומרים אף עז בבהמה דקה... אין לך איפוא ביטוי יותר קולע לעקשנות העזה הדרושה לעמידה נגד החטא וליציבות שתעיד על הנאמנות המוחלטת בעתיד מאשר שעיר חטאת.

(רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה, ח"א, עמ' קכב-קכג)

שלשה עזין הן וכו' עז בבהמה דקה
26-28

בדניאל (ח, ה) כתיב מלכות אנטיוכוס נמשל לעז, וכך בזמירות דשבת נאמר "וצפיר העיזים הגדיל עצומיו", משום דעז הוא המעיז, כמאמר רז"ל בביצה פרק ב' שעל זה נקרא עז, ואין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע שמעיז יותר מהכל, כידוע מי שעובר פי המלך בביתו הוא מעיז יותר ממי שעובר דבורו מחוץ לבית, כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקי רצונו בהיות בית המקדש קיים, לא כן מצרים ומדי ופרס שלא היה אז בית המקדש. גלל כן נקרא "צפיר העיזים", שהוא המעיז יותר.

(קדושת לוי, דרושים לחנוכה)

לכן צותה התוה"ק להקריב לעולה כבש אחד בבוקר "ואת הכבש השני בין הערבים", ולא מן העזים, יען חלוק גדול הוא בנטיתם: העזים המה בעלי עז, ולא נכנעים להינצח, כמובא בדברי חז"ל: ג' עזין הן... עז בבהמה דקה וכו' פי' רש"י ז"ל: עזים - קשים להנצח עי"ש. משא"כ הכבשים בטבעם הם נוחי רוח ונכנעים... ר"ל כבשי העולה בבקר ובערב סמלו שיש לאדם... שאל יבהל רוחו להוציא דבר לפני אלקים.

(רבי אורי לאנגנר, נחמד ונעים, ויקרא, עמ' 46)

שלשה עזין הן וכו' תרנגול בעופות וכו' ויש אומרים אף צלף באילנות

עתידה אשה שתלד בכל יום וכו' נפק אחוי ליה תרנגולת וכו' נפק אחוי ליה צלף [שבת ל ע"ב]. איתא בגמרא ג' עזין הן וכו' תרנגול בעופות וכו' אף צלף באילנות, הם עזי פנים לכן הם מקדימים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, שבת ל ע"ב)

וי"א אף צלף באילנות
28

נחלת יעקב מפרש כוונת המאמר על פי מה שאמרו (שבת צו): ת"ר מקושש זה צלפחד, דברי ר"ע, א"ל ריב"ב, עקיבא, התורה מכסה אותו ואתה מגלהו. כן איתא בשבת קנ: מעשה בחסיד אחד שנפרצה פירצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת היתה ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו. וכתבו המקובלים [האריז"ל, ליקוטי הש"ס, שבת שם] דחסיד זה היה גלגול צלפחד, ותיקן חילול שבת שלו, ע"כ עלה אילן צלף שהוא צלפ-חד. וזו היא עזותו, שגילה מי היה המקושש. ולכן י"א צלף באילנות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רש"י בד"ה צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו... הרב קרול זצ"ל מנסה להסביר מה התכוין רש"י באומרו "לא ידעתי". מובא במסכת שבת צו ע"ב: ת"ר מקושש זה צלפחד... דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. משמע מהגמרא שאסור לגלות את קלונו של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת כי התורה העלימה זאת בכוונה תחילה. ומסופר במסכת שבת קב ע"ב:... מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו... ושואל האר"י הקדוש [ליקוטי הש"ס, שבת שם] למה דוקא גדל לחסיד עץ צלף? אלא כנגד חלול שבת של המקושש. וזו עזות מהצלף ומר"ע, שהתורה כסתה והצלף מעיז לגלות. וזהו הסבר "לא ידעתי" לפי הגרא"ק.

(רבי אברהם קראל, בא גד לפניני הגרא"ק, עמ' 64-65 [ובדומה בספרו בפקודיך אשיחה, פ' תזריע, עמ' רכה])

נח נפשיה
37

ויש לומר על דרך שאמרו בגמרא לשון נח נפשיה על פטירת האדם, כי כל ימיו שהוא חי הוא טרוד במלחמת היצר הרע ויגיעת הנפש בקבלת עול תורה ומצוות, כמו שאמרו בעבודה זרה [ה ע"ב] דלעולם יהיה כשור לעול וכחמור למשוי. ואמרו בפרק חלק צג, ב, על פסוק "והריחו" וגו', שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. ובסוף פרק ב' דברכות: ומסובלים במצוות. וזהו גם למקבלים עול תורה בלבד, כל שכן כשיש עליו גם עול מלכות ועול דרך ארץ... ובפטירתן נח נפשיה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בהעלותך, אות א)

ביאור לשון נח נפשיה בדברי חז"ל על הנפטר, כמו שנאמר (תהלים פח, ו) "במתים חפשי", שנחה מיגיעת היצר.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות מ, עמ' 71 במהד' הר ברכה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US