Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חגיגה דף יב ע"א

לדף הראשי על אגדות חגיגה


יב ע"א


אדה"ר מן הארץ עד לרקיע וכו' מסוף העולם ועד סופו
ואמרו עוד "אדה"ר מן הארץ עד לרקיע ומסוף דעולם ועד סופו היה", פירוש שהיה כולל בתוכו תוכן כל הבריאה.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ב עמ' 137)


מן הארץ עד לרקיע וכו' מסוף העולם ועד סופו וכו' אידי ואידי חד שיעורא הוא
בפרק אין דורשין ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, ב), אמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר מן היום אשר ברא אלקים אדם וגו', וכיון שסרח מעטו שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם עד סופו, שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים, וכיון שסרח מעטו, שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. קשו קראי אהדדי? אידי ואידי חדא שעורא הוא. ודבר זה הוא זר בעיניהם, כי איך אפשר דברים אלו שיהיה מן קצה השמים שהוא מזרח עד קצה השמים שהוא מערב כמו מן הארץ עד הרקיע, כי אם נשים הארץ באמצע השמים כמו שהוא האמת, ידוע כי מן קצה מזרח עד קצה מערב כפל מן הארץ עד השמים ודבר זה מבואר לכל, ואיך נאמר שאין הארץ באמצע השמים הפך אשר יעיד עליו החוש, כי נגלה חצי השמים וחצי נסתר כמו שידוע לבעלי חכמת התכונה, ומורה זה כי הארץ היא באמצע השמים.
ועתה, אם באנו להשיב כפי מה שהם מבינים דברי חכמים, כי מה שאמרו מן קצה השמים ועד קצה השמים היא כמו מן הארץ עד השמים, היינו על קו המדה היוצא מן קצה השמים המזרחית עד קצההשמים המערבית, הוא כמו מן הארץ עד השמים על קו היוצא מן הארץ עד השמים, יש לנו להשיב על דבריהם כפי מה שהם מבינים וכפי שפירשנו בחבור גור אריה (ואתחנן ד, לב), שודאי מן קצה השמים המערבית הוא כמו מן הארץ עד השמים, והוא על אופן זה, כי כאשר השמים הם ברורים ידוע כי הקו שהוא עוברת מן קצה השמים עד קצה השמים ועוברת על הארץ שהוא באמצע השמים, הוא כפל הקו היוצא מן מרכז השמים שהוא אמצעי הארץ אל השמים, וזאת הקו היותר גדול. אמנם כל כדור הוא רחב באמצע והוא הולך ומתקצר למעלה, ולפיכך הקו שעובר אל העגול והוא מחלק העגול לשנים חלקים שוים הוא היותר ארוך, והקו שעובר למעלה מזה ואינו מחלק העגול לשני חלקים שוים הוא קצר יותר מן הראשון, וכן הקו שאתה מוציא עוד למעלה הוא קצור יותר, עד שהקו שהוא למעלה לגמרי מן קצה השמים הוא מעט. וא"כ כאשר אתה אומר מן קצה השמים מזרחית עד קצה השמים מערבית, באיזה קו מדבר? אם אתה אומר במקום רחב שהוא בכדור השמים, דהיינו הקו היוצא מן קצה השמים ועובר על אמצע הארץ, יש לך להשיב מנ"ל לומר כזה, אדרבא בקוים אחרים שהם קצרים יותר יש לשער, ולומר תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, ונשער בקוים הקצרים יותר. אמנם פירוש הדבר כך הוא, כי יש לחלוק כדור השמים אשר הוא על הארץ לצדדין ארבע שהם מזרח ומערב צפון ודרום, וגם יש לתת לו מעלה ומטה, כמו שנתנו לו ד' צדדין יש לתת לו המעלה והמטה, כי המטה הוא הארץ והמעלה ינתן לו ג"כ. וחלקו ד' צדדין אלו לחלקים שוים וכן המעלה, עד שיש לכל אחד ואחד חלק בשוה מן כדור השמים. באופן זה יש לחלוק העיגול היותר גדול מן כדור השמים, שליש למזרח ושליש למערב ושליש יהיה לצד המעלה, ובזה יהיה נחלק כדור השמים כראוי. וכן צפון ודרום ג"כ, עד שיהיה כאן ד' צדדין שוים המעלה והארץ היא במטה, ונחלק בזה כדור השמים אל הצדדין ואל המעלה בשוה. וכאשר תבין דבר זה, תדע כי מן קצה השמים המזרחית עד קצה השמים המערבית, כאשר תשער ביותר קרוב הוא כמו מן הארץ עד השמים. שכבר התבאר לך, כי יש לך להוציא קו מן קצה השמים עד קצה השמים במקום היותר קצר, ואין לך להוציא הקו במקום רחב מן הכדור רק במקום היותר קצר, ויש לך להוציא הקו מצד המזרח למעלה, דהיינו ממקום שמתחיל המעלה כי שם הוא היותר קצר ושם יש להוציא הקו מן המזרח עד המערב, וכאשר תוציא שם הקו מן הקצה אל הקצה הוא בעצמו כמו הקו שהוא מן הארץ עד השמים. וזה כי כבר התבאר בחכמת המדה, שכאשר תעשה צלע משושה בעיגול דהיינו שתעשה שש קוים שוים בעיגול, יהיה כל קו כמו חצי קוטר העיגול בשוה ודבר זה תוכל לראות בחוש העין. וכאשר חלקנו חצי כדור השמים אשר הוא על הארץ, כי חצי כדור השני הוא תחת הארץ, וחלקנו אותו לג' חלקים שוים, חלק אחד מצד המזרח ושכנגדו צד מערב וחלקו אחד המעלה, הרי נחלק כדור השמים כולו עם מה שהוא תחת לארץ לשש חלקים שוים. כי חצי הכדור נחלק לשלשה, וכאשר תצרף אל זה חצי השני אשר מתחת לארץ נחלק לשש חלקים, נמצא כל כדור השמים נחלק לשש קשתות שוים. ומיתרי קשתות אלו הם הקוים המונחים על קשתות, אשר נחלק עליהם הכדור, והם שש קוים שוים הנעשים בעיגול. וכבר התבאר כי צלע משושה הוא כמו חצי קוטר העיגול, ונמצא כי הקו השוה שהוא נמשך מן המזרח דהיינו ממקום שמתחיל המעלה עד קצה השמים השני שהוא המערב, וזהו בעצמו צלע משושה מן הכדור, שהרי קו זה הוא מיתר מונח על חלק המעלה שהוא ששית הכדור, והקו הזה הולך מן המזרח עד המערב. והוא בעצמו כמו חצי קוטר הכדור, שהוא הקו היוצא מן האמצע הארץ עד תכלית הגובה. הרי מבואר לפניך כאשר תוציא הצדדין וגם המעלה כמו שראוי להוציא, וכאשר תוציא הקו מן קצה השמים המזרחי עד קצה השמים מערבי במקום היותר קצר, שכך ראוי שכל שאפשר לקרב יש לקרב, ואז הקו אשר הולך מקצה השמים מזרחי עד קצה השמים מערבי, הוא כמו קו אשר הוא מן הארץ עד השמים כמו זה:
ונגלה ומבואר. כך יש להשיב לבני אדם אשר הם מבינים דברי חכמים על קו המדה המוחשת. אמנם יש לך לדעת, כי גם בזה לא הלכו חכמים למדוד בקו המדה, רק דבריהם מה שאמרו מקצה השמים עד קצה השמים שהוא כמו מן הארץ עד השמים, הוא על הריחוק בצד עצמו. וזה כי השמים והארץ הריחוק שלהם זה מזה, לא מצד הקו אשר הוא נמשך מזה לזה, רק מצד כי השמים הם המקיף והארץ הוא האמצע תוך המקיף, והמקיף והאמצע הם רחוקים זה מזה בתכלית, וכדכתיב (תהלים קג) כי כגבוה שמים על הארץ, א"כ אין רחוק כמו זה. ועל זה אמר כי מן קצה השמים עד קצה השמים, הוא כמו מן הארץ שהוא האמצע עד השמים, כי מה שמן קצה השמים עד קצה השמים הוא כפל מן הארץ עד השמים, אין כאן תוספת רחוק, כי הרוחק הגדול הוא מן המקיף עד האמצע, ומה שהוא חוזר אל המקיף אין זה רחוק כלל, רק הרוחק בשניהם שוה, אין כאן תוספת, בין מקצה השמים עד קצה השמים ובין מן הארץ עד השמים, הרוחק הוא מן המקיף עד האמצע והם שוים. וזהו אמתת דברי חכמים, והם דברי חכמה לא כמו שחשבו כי דבריהם יוצא מן היקש השכלי, והרי אין ספק בזה הפירוש.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו)


אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע וכו' וכיון שסרח וכו' מסוף העולם ועד סופו היה וכו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכו' אידי ואידי חד שיעורא הוא וכו' אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' גנזו לצדיקים
וזהו דרשתם ז"ל חגיגה יב ע"א ומדרש רבה בראשית פ' יא: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וכו' וגנזה לצדיקים לעתיד לבא. פירוש, מסוף העולם ועד סופו הוא כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה, היה מאיר ובא כאחד, כעין דרשת ז"ל שם חגיגה יב שאדם הראשון היה גבוה מהארץ עד לרקיע, וחד אמר מסוף העולם ועד סופו, וכמאמרם ז"ל דאידי ואידי חד שיעורא הוא (וכמבואר בעץ חיים דאדם קדמון עובר בכל העולמות), ומבואר בזוהר שהאור נגנז באורייתא.
ועיין זוהר לא, ב, שהאור נגנז לצדיקים. ומסיים שם והוא טמיר לצדיקייא, לצדיקיא דייקא. פירוש צדיק בכל מקום הוא במעשה, כי דוקא ע"י מעשה המצות בפועל ממש מעוררים אור העליון הגנוז בתורה.
(הגהה להגהה: וכן קומת אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו. ולפי המבואר עלמא דאתכסיא - הצלם, ועלמא דאתגליא - הדמות, היו מאירים ובאים לו כחדא, ובקשר אמיץ, וזהו (תהילים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני" לשון "וצרת הכסף" (דברים יז, ח), שהיו מקושרים מוחין הפנימין בהמקיפין, והמקיפין במקיפין שעליהם, וזהו מן הארץ עד לרקיע, כידוע שהשמים המה מקיפין. ור"א לא הזכיר המקיפין אלא דרך כלל, ורב יהודה אמר רב הזכיר גם המקיפין העליונים, והוא מ''ם דצלם השרשין עילאין. וזהו דרשתו "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כי ר"א אמר סתם עד לרקיע - מקיף הנגלה, והוא הוסיף עוד שגם מקצה הרקיע שנקרא אחר כך שמים, עד קצה שמי השמים העליונים (ועיין פרוש רמב"ן על החומש על פסוק ויקרא אלוקים לרקיע שמים, ומה שכתב שם אבל יותר נכון וכו'), ועל זה אמרו בגמרא אידי ואידי חד שיעורא הוא, ועיין תוספות שם.

וכיון שסרח והוסר ממנו הצלם המקיפין, נתמעט קומתו על מאה אמה (עיין בעין יעקב חגיגה שם, ובמהרש"א חדושי אגדות שם), הוא ענין ג' כלי הצלם הפנימית וכל חד כלול מג' יסודין הפועלים, וגופו המשלמת בדמותו כל הבחינות משלים לעשר, וידוע שכמו שלעשיריות אין שעור, כן כל אחד כלול מעשר הוא מאה, ועם כי בתחלה היו המקיפין כחדא עם הפנימים, ולפי המבואר שמקום שליטת היצר הרע הוא בין פנימים למקיפין, על כן נכשל בעץ הדעת טוב ורע, קלפת נוגה, והדברים ארוכים, ואפס מקום לבארם פה.)

(נפש החיים, שער א, פרק א, הגהת מהרי"ץ)


כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו
סרחונו של אדם הראשון כבר רמזנו לו בהרבה מקומות, ואין צריך לשנותו בכל מקום. אבל הוי יודע שלא אדם וחוה בלבד חטאו ונכשלו ע"י נחש הקדמוני, שאם הם חטאו אדמה מה חטאת, ולמה נתקללה בעבורם. אבל סודם עמוק עמוק באמת, שאף המאורות לקו בסיבתן. ודע שחטאם היה סיבת מיעוט הירח, שאמרו ז"ל שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך לפי שאמרה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד [חולין ס ע"ב]. ודי בזה עד בואי אל מקומו בשלום בעז"ה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


בתחילת הבריאה כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו על השלימות והטוב שבפנים שאפשר לו, גם כיון בו שיחיה חיים נצחיים כמו שכתבתי כבר. וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו וסוף אדם למות, וכמו שהעיד הכתוב באמרו, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ואמרו רז"ל בפרק אין דורשין, כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו. נראה מכל זה שבכח האדם היה כל השלימות האפשרי לו, לולא שמיעטו על חטאו ועונשו.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, בית דוד (מה) [אות רסג])


ואלמלי זכה אדם הראשון שלא חטא ונכנס לקדושת יום השבת בלא חטא, היו כל העולמות בשלימותן, כי היה קומתו מסוף עולם ועד סופו, היינו בכל העולמות כולם הוא כולל כולם: על ידי קומת נפשו כל עולם העשיה, ורוחו ביצירה, ונשמתו בבריאה, והיה אותו שבת היום שכולו שבת דלעתיד לבוא. אלא שהחטא גרם וצריכים להמתין לזה עד אלף השביעי.

(רבי צדוק הכהן, דברי חלומות, אות יט)


אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו
אמנם יתבאר כי אדה"ר קודם החטא ודאי היתה מעלתו גדולה מאד, ומארז"ל שהיה מסוף העולם עד סופו, מורה על חלקי המציאות שהשיגם וידעם. והנה היה לפי"ז שכל האדם משיג עניני האמת הנרמזים בהתוה"ק עד שכל אחד היה זוכה להשגה רבה וגם לגילוי אלקות להורות אותו את הנעלם. אבל ההתחלה היתה אז שכל האדם בעצמו, כי לא היה אז צורך ליתן תורה ע"י שליח, רק כל אחד היתה הנהגה שלו משוכללת בטוב טעם ע"י ההשגות האמיתיות וגילוי שכינה אח"ז מצד זכות מעלתו.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ארבע פרשיות ופורים עמ' ריא)


אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו וכו' הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו
אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו, ובקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש קדוש, כי היה מלא כל הארץ, בא הקב"ה ומעטו ונטל מאבריו קצת, והיו מונחים חתיכות בשר סביבותיו. אמר אדם להקב"ה, רבש"ע למה את גוזלני, הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך (איוב י, ג), וכתיב (תהלים קלט, ה) ותשת עלי כפיך. אמר לו אני אחזיר לך, פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח) כבראשונה. והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף [יבמות סב ע"א].

(ספר חסידים, סי' תק)


אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו וכו' הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו שנאמר ותשת עלי כפך
וזה הענין שאדם הראשון היה גבוה מסוף העולם ועד סופו, שבשכלו השיג כל שלמות הנבראים והעלולים מכל הנבראים, וכיון שאכל מעץ הדעת הוקטן קומתו, היינו שאבד בהירות רוחנותו ונשאר מונח ואמון בחיק הטבע וגבהו מאה אמה [גירסת עין יעקב] [הוא מאה ברכות (ע' מנחות מג סע"ב) שמיוסדים על כל צרכי האדם הטבעים והבן], וההנהגה הטבעית מכונה בשם שמאל והרוחנית בשם ימין. וזה דרש (מכילתא בשלח יד, כח) בספרי האזינו, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, מימינם זו תורה ומשמאלם זו תפילה. והנה אם יאחזון ישראל בתורה, אז תהי הנהגה הרוחנית האלקית ויהיה האדם רוחני ועצם פשוט שאינו מתפרד, לא כן בתפלה שההנהגה טבעית והאדם מונח בחיק הטבע והרכבתו נפרדת ולכן הוא בן תמותה. וזהו ותשת עלי כפכה (תהלים קלט, ה) כף כהה [וכמו שדרשו חז"ל (מנחות לז) ידכה יד כהה וזה יד שמאלו של הקב"ה הוא הנהגה טבעית], לא כן אם ימין ד' רוממה (תהלים קיח, טז) אז לא אמות [תהלים שם, יז] ויבלע המות לנצח בב"א.

(משך חכמה, בראשית פרק נ פסוק י)


עשרה דברים נבראו ביום ראשון וכו'
...מלבד העשרה דברים הניכרים ונראין לעין כל כמו שמנאום חז"ל, וז"ל, עשרה דברים נבראו ביום ראשון, שמים וארץ אור חשך תהו בהו וכו' מים רוח ע"כ, מלבד אלו יש עוד בריות אחרים נעלמים ונבלעים בכוחות היסודות... ורבו מלספור, אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים, בשמים ובארץ, והם הם הב' ריבויים שריבה באומרו את השמים ואת הארץ.

(אור החיים, בראשית פרק א פסוק א)


עשרה דברים נבראו ביום ראשון שמים וארץ תהו ובהו אור וחשך רוח ומים מדת יום ומדת לילה כו'
אי אפשר שכוונת המאמר לדברים הגשמיים בלבד, שהרי אור וחושך אינם גשמיים, וגם תהו שאמר שהוא קו ירוק המקיף את העולם אינו גשמי. אלא שיש לומר שכוונתם להויות הפנימיות שמכחם נתהוו הדברים החיצונים. ומה שאמרו שנבראו ביום ראשון, ר"ל שנברא הכח שהיה כן ואח"כ יצא לידי פועל כל אחד בזמנו. ואמר החכם סדר המקרא, שהאמת שתהו קדם לשמים וארץ, שכן כתיב והארץ היתה תהו, שכבר היתה, והתחיל בשמים וארץ מפני סדר המקרא ולכסות הסוד. אבל איני יודע, לדעת המפרשים הדברים כפשטן, מה טעם למדת יום ומדת לילה, שאין המדה הזו הוה אלא מרגעים ושעות, ואיך יאמר עליהם לשון בריאה. ועוד שאינה מדה קבועה בכל מקום ובכל זמן.
אבל האמת שסודם הפנימי ידוע, וכוונתם בעשרה דברים הללו שהם רמז לעשרה מאמרות פנימיות שבהם נברא העולם, כלומר שהם היו כלי אומנותו של הקב"ה. ואם באת ליישב ולכוין י' דברים האלו שנבראו ביום ראשון עם י' מאמרות שבהם נברא העולם, ידעתי שלא יבצר ממך מזמה, והם הם הדברים שהזהירו מלדרוש, אף כי אנכי כבר רמזתי סודם במקומות רבים מפוזרים ומפורדים.
ודע שבבראשית רבה [פרשה ג אות ח] אמרו שארבעה דברים היה בורא בכל יום ויום, ואמרו שביום הראשון נבראו רקיע ושמים וארץ ואורה. ובמקום אחר אמרו ג' דברים ביום ראשון, שמים וארץ ואורה. והכל ענין אחד, ר"ל שהיו כל ההויות הללו בחכמה עד שנתעטר הקב"ה באותה אורה והבהיק כל העולם, והבהיק אור בהיר בתבונה רוח מרוח, ונרשמו בה כל ההויות בכ"ב אותיות, ומשם יצאו לידי פועל במאמר יהי רקיע בתוך המים, מים מרוח שהוא תחלה ז' מאמרות. וראה שבפרשת בראשית כתובים חמשה אורים, ובפרשת יהי רקיע חמשה מים, וכנגדן רקיעים. ודע והאמן שבפרשת בראשית נרמזו עשרה מאמרות שבם נברא העולם למבין, ולא עוד אלא שנכללו בפסוק ראשון, ולא עוד אלא שנכללו במלת "בראשית". יתר על כן אני אומר שנכללו בבי"ת "בראשית", שהיא מאותיות גדולות. וגדולה מזו אני אומר לך שכולם היו בכח אל"ף הקודמת לבי"ת "בראשית", שהוא אל"ף א'. ואם תדקדק בדברי יפה יפה, ידעתי שתמצא הכל מתוקן ומקובל וטוב ויפה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


עשרה דברים נבראו ביום ראשון וכו' אור וכו' מדת יום ומדת לילה אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא
ודע שעצם האור הזה כחו לאור באור גדול במאד מאד עד להפליא, אבל הוא מאיר לפי המוליד את ההרעדה, החזק הוא הרפה, אם מעט הוא אם רב. אשר על כן, אם המרעיד הוא אש, יאיר באור מועט, ואם המרעיד הוא השמש, יאיר באור גדול. וכן הוא מאיר ובא לפי קרבתו של המרעיד ורחקו... וא"כ השמש המוליד את ההרעדה, אם לא היה כל כך רחוק מן הארץ אבל היה סובב והולך בסמוך לארץ, היה האור כל כך מאיר עד שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו בדרך הטבע של כח האור הזה כי עצום הוא.
ומעתה, בג' ימים הראשונים, שהיה האור מאיר ויוצא אל הפועל לא ע"י שום דבר נברא שיעורר אותו אבל במאמרו של הבורא, והארץ האירה מכבודו ורצונו ית', בלי ספק שהיה האור מאיר בכל כחו ויצא אל הפועל בכל האפשרי. וא"כ אין מן התימה שהיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. וכיון שנסתכל בדור המבול והפלגה עמד ביום רביעי וגנזו לצדיקים, וימנע מרשעים אורו הזה, במה שברא המאורות ותלן ברקיע בו ביום, אשר על ידם יתעורר האור ויצא אל הפועל... ע"י תקופתו של השמש שהוא נברא וכל נברא חלוש, ומה גם שֶתָלן ברקיע הרחק מאד מאדם, ובהכרח שיהיה מאז והלאה האור מועט לארץ ולדרים עליה, וזאת בעצמה היא הגניזה. אבל לעתיד... ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיה ל), כלומר יתן הקב"ה... ויוסיף אומץ וכח בחמה עד שיעיר האור... ויהיה האור גדול כאור שבעת הימים, כלומר כאור ג' ימים הראשונים אשר בשבעת הימים...
ומעתה אין אנו צריכין לדעת החבר למלך אלכוזרי, באמרו שאור הראשון לא היה ולא נברא אלא לשעתו בג' ימים הראשונים לבד ואח"כ נגנז ועתה יש לנו אור אחר, והאברבנאל אף הוא מחזיק בדעת הזאת. אמנם לדעתי הוא האור בעצמו הנמצא בעת הזאת המאיר לנו, אך הדברים מגיעים למוציא האור אל הפועל מן הכח, שאז היה המוציא מאמרו של הבורא ית' בכבודו ובעצמו, ויצא אל הפועל כל אורו, ועתה המוציא הוא השמש הנברא, ובהיותו רחוק מאד לכן אין יוצא ואין בא אל הפועל רק המעט, וזאת היא הגניזה בעצמה. וא"כ דברי ר' אלעזר ור' יעקב (בחגיגה) המזכירים אור ראשון בהפלגה גדולה וגניזתו, מובנים כפשוטם, ואינו יוצא מהטבע ולא נצרך לפרש דבריהם על אור מושכל הם השכליים הנפרדים, או שהיה ערב ובוקר ע"י תנועת הגלגל אשר בו ישוער ג' ימים הראשונים לדעת הרמב"ם ז"ל. ובכן ר' אלעזר ור' יעקב ורב יהודה אמר רב (בחגיגה) שאמר שאור ומדת יום ולילה היה ביום ראשון, ור' לוי בשם ר' חמא (בב"ר) שאמר אף הוא שאורה נברא ביום ראשון וחמה ולבנה ביום ד', ור' יוחנן ור"ל אמרי (שם) ויבדל הבדלה ממש, כל אלה החכמים יבינו במקרא כפשוטו...
גם האגדה של ר' אלעזר שאמר שעמד הקב"ה וגנזו לצדיקים, היא ג"כ כפשוטה, במה שתלה המאורות ביום ד', ומשם והלאה יהיה השמש המרעיד והמוציא האור אל הפועל כמובא למעלה בפרק הקודם. ועל פי דבריהם של התנאים האלה, אמת ויציב ונכון הגירסא ברש"י אשר במקראות גדולות, והרמב"ן והמזרחי, שגורסין "להבדיל - משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים זה ביום וזה בלילה", כלומר לאחר שנגנז האור הראשון ביום ד' ונתלו המאורות, יהיה ההבדל על ידי המאורות, אבל בשבעת ימי בראשית, ר"ל בג' ימים הראשונים, היה ההבדל בין יום ולילה לא ע"י השמש, רק בגזרת חי שמשו זה ביום וזה בלילה, כי גם בג' ימי קדם היה יום ולילה וערב ובוקר כמדובר.

(רבי פנחס אליהו מווילנא, ספר הברית, חלק א מאמר ד שני המאורות, פרקים ה-ו)


תהו קו ירוק שהוא מקיף את כל העולם כו' בהו אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום
קו ירוק שהוא מקיף את העולם, ר"ל שממנו החשך יוצא. אבנים מפולמות המשוקעות בתהום - התהום הוא בלימה, והאבנים המשוקעות בו הם ההויות הרשומות בתוך התהו, ומהם מים יוצאים. ומכאן אתה למד שהתהו אין בו ממש ושאינו גשמי כמו שרמזנו למעלה, והמים ר"ל כחות המים, שהם אבנים, כלומר אבני הבנין להוציא הדברים שהיו בכח לידי פועל. והנני מסדר לך סדר הדברים על מתכונתם: דע שהרוח קודם לכל, ומרוח יצאה חכמה, וממנה קו ירוק המקיף את העולם, ובה אבנים מפולמות משוקעות שמהם מים יוצאין לעולם, מים מרוח. והמים הרו וילדו אפלה אש ממים. הרי לך סדר חמשה אורים הכתובים בפרשת בראשית, שנאמר בהם כי טוב כנגד ה' הדברות שבלוח אחד. ועוד יתבאר לך חמש דברות שבלוח השני. וכתב החכם מוהר"ר עזריאל ז"ל בלשון הזה: דע כי מלת "כי טוב" היא לשון התנוצצות האור זה מזה וזה מזה, מלשון בהטיבו את הנרות [שמות ל, ז], ומתרגמינן באדלקותיה. ע"כ.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם וכו' ואבני בוהו
וידוע שאין צורה בלא שורש, ויש לכל שטח פשוט, לפי שכל המורכבים תחלתם מפשיטות, שאין בתחלה גבול נתפש. וטרם העשות הגבול נטה עליו קו היושר להגביל בשוה. ותהו שאין בו ממש שהיו בו כל ההויות בלי הגבלה ובלי צורה וגולם, נראו כל ההויות באו בגולם בגבול וצורה ונברר הפסולת והסיגים לצד אחד והזך והצלול לצד אחד. כשנעשה ממנו קו ירוק המקיף והמחשיך, נקבעו ונשתקעו בתהום התחתון היסודות שהם כוחות זה בתוך זה, ועלו בנייניהם עד מקום העליון. ויסודות אלו הם תחלה לבנייני המים, והם נקראים אבני בוהו (ישעיהו לד, יא) שיש בהם ממש ניכר ונתפש בגבול והויית הכל ניכרת בהם.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 89-90)


תהו קו ירוק וכו' היה מרחיב והולך וכו' עד שגער הו הקב"ה והעמידו וכו' אני הוא שאמרתי לעולם די
...דהנה במדרש (פ' ה) שהיו שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די. ובודאי שכל מה שהיו נמתחין ונתרחקו מהשורש היו מתגשמין והולכין... והיה העולם כמו דבר שמכסה אבניי מקיפו מכל צד ואין אור השמש יכול להגיע אליו מחמת הכיסוי החוצץ. והטעם שנברא העולם בסדר הזה, מפני הצימצום שהיה נצרך להבריאה, דבלא"ה היה מתבטל ממציאותו. ומחמת צימצום אורו ית"ש שלא יופיע, נתהוה כל הבריאה בבחינת יש, ונתגשמה והלכה ונתהוו בחינת כחות חיצונים, וכענין שכתוב (דברים לא) והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. וזהו תוהו ובוהו שהיה בעולם, כאמרם ז"ל תוהו קו ירוק, בוהו אבנים מפולמות...
אך הנה בסיום גמר הבריאה טרם שקידש היום, כתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד... והנה הוא היפך מה שהיה עד אז בצימצום והסתרת פנים, אלא האיר פניו והביט בהעולם וערבה לו, ע"כ נסתלק הצימצום ולא היה מתגשם והולך. וזה שאמר לעולמו די, ונסתלקו הכוחות החיצונים שנתהוו מחמת הצימצום.

(שם משמואל, פרשת בראשית, שנת תרע"ז)


תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם
כי דרגא דיראה הוא גם כן בעכו"ם כידוע. וכמו שאמרו ז"ל (זוהר ח"א קיא ע"ב) דבכל מקום בעכו"ם בלבן ובלעם נאמר שם אלקים. וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא ויקרא ח) עכו"ם קרובי תשובה מיראת העונש. וכמו שאמרו קו ירוק שמקיף כל העולם, כידוע מה שמובא בזוהר סוף פרשת שלח (ח"ג קעה.) דתכלת שדומה לרקיע דהיינו קו ירוק רומז ליראה, וזה מקיף את כל העולם, שאין בריה שלא יהיה לו יראה ממדריגות הפחותות על כל פנים. מה שאין כן אהבה... ועכו"ם טוענים שגם הם עושים מעשים לשם ה', אבל הוא מצד יראה רעה דעונשים וכיוצא. וכמו שנאמר בכותים (מלכים, ב יז, א) את ה' היו יראים ואת אלהיהם וגו' ואין עומדת לעד.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף נ ע"ב)


וכמו שאמרו קו ירוק שמקיף כל העולם, ושמעתי דרצה לומר היראה, כמו שמובא בזוהר (שלח קעה.) דגוון תכלת מורה יראה. [ופירוש שאותה היראה כוללת הכל ומכל הנבראים אין מי שלא יירא מזה, ועל דרכנו רצה לומר שמקיף כל העולם שזה כולל הכל כאילו הכל אחד].

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, דף לא ע"ב)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו
וכל מה שנברא ראשון הוא הצעה והקדמה והכנה למה שבא אחריו, זה אמנם הוא פשטי הפסוקים, כי מה שאמרו חכמינו ז"ל שהאור שנברא ביום ראשון, הוא יותר מעולה מן הבא אחריו, יש בו סוד נשגב מדעתנו. אבל מטבע ההויה מתחייב מה שאמרנו על זה הדרך, כי אחר שנודע ונתאמת שהגרמים השמימיים נעדרי ההפך, כי אינם לא קלים ולא כבדים לא חמים ולא קרים לא לחים ולא יבשים, והם חזקי היחס לשלימות ולחיים עד שהן עומדים לעד לעולם. יתחייב אם כן, שהגשמים שהם בתכלית הקצה מן ההפך שיהיה בתכלית הרוחק מן השלימות, והם היסודות שימצאו בהם ההפכים בתכלית הקצה. ונתחייב, שיהיו היסודות נבראים ביום הראשון כי הפשוט קודם למורכב בטבע. ולפי זה יתחייב שכל מה שתתרחק ההרכבה מפשוטי היסודות תוסיף שלימות כפי התרחקה מהגשמים שהם בתכלית ההפך והתמצעה והתקרבה אל הגרמים השמימיים.

(דרשות הר"ן, דרוש א)


ויראהו ה' את כל וגו' פירוש הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות... יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית גנוז לצדיקים, שאמרו רבותינו ז"ל שבו יביט האדם מסוף העולם.

(אור החיים, דברים פרק לד פסוק א)


ובריאת כל העולם כולו הוא לכבודו, היינו שהאדם ישיג מזה כבודו, וזה האור שנברא ביום א' שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, כמו שאמרו, היינו להכיר מכל הבריאה כבוד מלכותו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת נח, אות ד [ובדומה שם אות ה])


בגמרא (נדה ל ע"ב) דרש על הפסוק בהלו נרו עלי ראשי על עובר במעי אמו שנר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכלשון הזה איתא באור שנברא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' כיון שנסתלק הקב"ה וכו' עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק וכו'. ובמעי אמו שאין לו עוד היצר הרע שהיצר הרע שולט משעת יציאה והנשמה נתנה משעת פקידה כמו שאמרו (סנהדרין צא ע"ב) והוא גם כן בבחינת צדיק לפיכך נר דלוק על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כמו האור הראשון. וכן בשבת דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח, ב) נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ איקרי שבת וזוכין לאור הראשון כמו הצדיקים לעתיד לבוא וזהו דנהרא על רישין כמו עובר במעי אמו.

(ר' צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת דברים, אות ח [ובקיצור בפרי צדיק לר"ח סיון, אות ד])


והוא כמו התינוק במעי אמו דאיתא (נדה ל ע"ב) ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו, והוא בחינת אור הראשון שהיה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו (כמו שאמרו חגיגה יב.) וגנזו לצדיקים לעתיד לבא והוא בחינת כתר עליון ותינוק במעי אמו שאין בו עוד שליטת יצר הרע... והנשמה ניתנה בו משעת פקידה (כמו שאמרו שם [סנהדרין צא ע"ב]) וזהו נר ה' נשמת אדם שדלק לו על ראשו וזוכה אז לאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא.

(ר' צדוק הכהן, פרי צדיק פסח שני, אות א)


ואמרו ז"ל (שמות רבה פ' יד) שהיה האור מאיר להם ומראה להם מה שבמטמוניות מעין אור הראשון שנברא ביום ראשון שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כבש"ס חגיגה.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"ה)


עוד כתב רש"ז זצ"ל, למה נזכר בתורה חטא אדה"ר...? והתירוץ הוא, כי הרבה יש ללמוד מחטא זה. הן אדה"ר היה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, פי' שתוכן כל הבריאה היה גלוי לפניו, וקרא שמות לנבראים, היינו שפירש את תוכנם; ועי' זהר חיי שרה (קכה) במדרש הנעלם, שכל נביא ינק חכמתו מטפה אחת ממ"ח טיפין דגן עדן, אבל אדה"ר השתמש בכולן, והיינו מדרגת גן עדן. ואחר כל אלה, ע"י היסח הדעת קל ושיחה עם הנחש נהיה החטא. א"כ מה נעני אנן בתריה, בהיותנו מגושמים וכל התחזקויותינו מקופיא, עד כמה יפסיד בנו היסח הדעת בשאיפת האמת.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 90-91)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה וכו' וראה שמעשיהן מקולקלין עמד וגנזו
האורה הזאת היתה רוחנית, כמו שאמרו ז"ל שהיה אדם רואה בה מסוף העולם ועד סופו, ועל שלא זכו הדורות להשתמש בה, נגנזה, כמו שאמרו ז"ל. הנה כי רוחנית היתה אך לא כאור העליון ממש, שאם כן לא היו יכולין בני אדם לסובלו, ולא היה לו לייחס העדרו על שלא זכו כי אם על שלא יכלו לסובלו, ועוד כי הלא בשבעה ימי מתושלח שקודם המבול סבלו אותו כל גויי הארץ, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ג, ו) על פסוק ויהי לשבעת הימים וכו'...
ואמר מסוף העולם ועד סופו, לומר כי אינו כאור השמש שבהיות במזרח אינו במערב, כי זה כולל הכל כי רוחני הוא, ועל כן היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. כי ידוע לנו כי ראית העין היא מאשר תשאב מהאור, ובכן בהיותו שואב מאור רוחני אין מעצור לראייתו...
ובאומרו מסוף העולם ועד סופו, כיוון למה שכתבנו, כי הוא אור ממוצע מעין העליון במה שהיה ממלא העולם מסוף העולם ועד סופו. מה שאין כן אור השמש, שאין אורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, בעת שהוא זורח בקצה האחד אינו מאיר במקום אחר כמדובר. וגם לא כשמש שימצא הולך אחורי הרקיע וחושך על פני הארץ, כי אם שתמיד בכל יאיר ואין לילה, מסוף העולם ועד סופו, שכולל גם מעלה ומטה, וגם מעין גשמות כי היה גבוליו מסוף עולם השפל עד סופו בלבד.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק א פסוק ג)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו
...שאמרו ז"ל דאור שנברא ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם עד סופו כיון שצפה הקב"ה במעשיהם של רשעים גנזו. ויש להבין הלא הקב"ה הוא הטוב ומטיב לרעים ולטובים ולמה גנזו מהם, ועוד הלוא כמה וכמה דברים טובים בעולם ולא גנז אלא את האור בלבד. ובש"ס תענית (טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ופירש"י שישרים עדיפי מצדיקים, וא"כ ע"כ שהשמחה עוד עודפת במעלה על אורה, והיה לו לגנוז את השמחה. אך יש לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון שאדם מביט בו מסוף העולם עד סופו אין הפירוש כפשוטו שהיה אור רב מאד וע"כ היו יכולין להביט בו בתכלית הרוחק, דהא תינח אם היתה הארץ שטחית, אבל הארץ היא כדורית וא"כ חלקי הארץ וגבשושיתה מפסיקים. אך יובן עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן הובאה בתוס' (שבת כב ע"ב), היה מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכו, בחבית ויודע מה בתוכה. והנה ראיה זו איננה ראיה גשמית, כי הגשם חוצץ ומפסיק בפני הגשם, אלא ע"כ היא ראיה רוחנית, וכעין הרואה ברוח הקודש שצופה ומביט כאלו היה עומד לפניו, ואין הגשם מפסיק וחוצץ בפני הרוחני. והנה שורש אור זה הוא בהתדבק העלול בעילה בדביקות עצומה, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה לתלמידו, אז תראה ותשמע מה שאין בו ספק, וזהו כח שניתן בנבראים שיהיה בידם להתדבק בדביקות עצומה כזו. וזהו הפירוש שנברא ביום ראשון, שיום ראשון שימשה מדת חסד, כנודע שכל שבעת ימי בראשית שימשה בכל יום מדה אחת על הסדר, וביום ראשון חסד ובשני גבורה וכו'. והנה חסד היא אהבה ודביקות, ונשפעה מדה זו בנבראים שיהיה ביכלתם להדבק באהבה, ובשביל זה היה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. אך באשר צפה הקב"ה במעשיהם של רשעים עמד וגנזו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק לאיש ששאלו למה אין כעת האהבה כ"כ גדולה בין החסידים כמו בדורות הראשונים, והשיב שיש בשמים היכל אהבה והוא סתום, אך הרבי ר' לוי יצחק זצל"ה מברדיטשוב הרתיק על ההיכל ההוא ונפתח לו, ומזה נשפעה אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו באהבה לאהבות חיצוניות ונתרבה ג"ע בעולם, עמדו צדיקי הדור וסגרוהו. כן ממש י"ל שלכן נגנז האור שנברא ביום ראשון שהיא אהבה ודביקות כנ"ל, ובשביל הרשעים שלא יקחוהו לטנופת שלהם עמד וגנזו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ג [ובקיצור בפרשת בהעלותך, שנת תרע"ה])



ונראה דהנה בש"ס פסחים (נ.) אמר רנב"י לא כעוה"ז העולם הבא העוה"ז נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעוה"ב כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל דאור שנברא ביום ראשון כדי שלא ישתמשו בו הרשעים גנזו לצדיקים לעת"ל, ופירשנו דאור שנברא ביום ראשון הוא אהבה וחסד כדי שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבות חיצוניות טנופא דהאי עלמא גנזו לצדיקים לעת"ל. ובזוה"ק (פ' תרומה) דמ"מ באשר אי אפשר לעולם להתקיים בלעדו זרע הקב"ה אותו והוא עושה פירות ומהפירות הללו מתקיים העולם. והנה ידוע דשם הוי' הוא כולו רחמים, ושם של אד' הוא לשון אדנות וצמצום, וע"כ בעוה"ז דשכיחא מסאבותא בעלמא אינו נקרא שם הוי' ככתבו כדי שלא יהנו ממנו גם החיצונים, ומ"מ בלעדי רחמים לגמרי אי אפשר לעולם להתקיים, ע"כ נכתב בהוי', אבל נקרא הוא שזה גורם התפשטות ממנו בשם אד' שם הצמצום מי שהוא ראוי לקבל הרחמים ומי שאינו ראוי, אבל לעוה"ב דאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ יהי' נקרא ג"כ בהוי', והוא ממש כענין אור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעת"ל.

(שם משמואל, פרשת שמיני ופרה, שנת תרפ"א)

אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' וגנזו
...דתורה שבעל פה היא לבוש מלכות תורה שבעל פה, והוא מעין מה שאמרו (בראשית רבה פ' ג) שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו', עוטה אור כשלמה. והיינו אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמו שאמרו מדרש תנחומא נח, ג).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויגש, אות ז)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' גנזו לצדיקים לעתיד לבא
האור מופיע בתחילת הבריאה, "יהי אור"... ביום הרביעי נתלו מאורות. המאורות הם במדרגה שניה, מצב של אור בצמצום, במסגרות. מאורות הם כלים, כלי אור. אבל בהתחלה, ביום הראשון, הופיע אור בלי מאורות, בלי צמצום... האור הראשון שהופיע ברגע הראשון של גילוי אלוקות בעולם - לא היה העולם יכול לסבול אותו, לכן נתעכב ונגנז עד לעתיד לבוא, עד שיתרחב העולם ויטהר, ויתגלה האור. בינתים הוא מתגלה בצמצום.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות, עמ' 394)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' גנזו לצדיקים
וירא אלקים את האור כי טוב. ואיתא במדרש כי טוב לגנזו וגנזו לצדיקים, ובו משתמשין צדיקים בכל דור ודור, עיין שם. ושמעתי מאא"ז נ"ע זללה"ה היכן נגנז האור ההוא, ואמר שה' יתברך גנזו בתורה (עיין בזוה"ק בהשמטות ח"א רסד.), ולכן משתמשין צדיקים בכל דור ודור באור ההוא, היינו על ידי התורה שיש בה אותו האור שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו כמו שראו עיני ממש כמה מעשיות... אשר קצרה היריעה מהכיל אשר הסתכל ממש מסוף עולם ועד סופו והכל היה על ידי אותו אור שנגנז בתורה. ויש לומר שזה מרומז כאן בפסוק, כי הבעל הטורים פירש: את האור - בגימטריא בתורה. נמצא מבואר ממש בפסוק וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז, והיכן גנזו, ב"את האור" ממש, היינו בתורה שהוא מספר "את האור".

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת בראשית ד"ה וירא)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו מהן וכו' לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב
שזהו אור של יום ראשון שצופים בו מסוף העולם ועד סופו, כמו שאמרו בריש פרק ב דחגיגה, כמו שנתבאר לעיל כי היראת שמים הוא מסוף העולם ועד סופו, כמאמר חז"ל (ברכות ו ע"ב) כל העולם כולו לא נברא וכו'...
והאור הוא החכמה, כמו שנאמר (משלי ו, כג) תורה אור, וכשיוצאת ממקום היראה, צופה מסוף העולם ועד סופו. ונסתכל ברשעים וגנזו, כי אין לגלותו לרשעים, כנ"ל שמי שאין לבו נקי כל כך, כאשר ישיג החכמה שנובע מן הלב, יהיו נובע מלבו דברי דופי כדופי לבו. לפי שצריך שיהיה הלב דבוק כתאומים כנ"ל, שנובע רק מה שהוא רצון ה' יתברך... וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, שזהו שכר עולם הבא, כמו שאמרו (ברכות יז.) ונהנין מזיו השכינה, והרגשת ההניה הוא על ידי הבינה שבלב כנ"ל. ועל זה אמרו (זוהר ח"א מו.) מה רב טובך - האור דיום ראשון שנאמר האור כי טוב [ועיין שם בפרק ב' דחגיגה], אשר צפנת לעתיד לבוא כנ"ל, ליראיך - מקום היראה בלב.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' ולמי גנזו לצדיקים וכו' כיון שראה וכו' שמח שנאמר אור צדיקים ישמח
ואמרו עוד [שמות רבה, פרשה א אות כב], כי טוב הוא - מלמד שנתמלא כל הבית אורה. וכיון שראה אור שנתן לצדיקים, שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח. זו האור הראשון דומה לאור המחשבה, שאדם רואה בה כל מה שהוא חפץ להסתכל בה, ואם לא ראה עוד המראה ההיא אשר הוא חפץ לראות בה, והוא אור החכמה שהיה שורה על הנביאים ומכתירם באורו והיו רואים המראות בכח מה שאפשר להיות מסוף העולם ועד סופו. וכל זמן שהנשמה זכה, הוא מראה בה כחו והוא מתרבה ומאיר יותר ויותר. ואותו האור הוא מובדל ומופרש לצדיקים שהם בעלי נפש ברה וזכה, ואור זה נקרא אור חיים.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 111)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' גנזו לצדיקים וכו' את האור כי טוב וכו' כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח
אור שנברא ביום הראשון ראוי להיות אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ומה שאמר שגנזו לצדיקים, רמז על כי טוב האמור ביום הראשון מהו, שכן אמר ותרא אותו כי טוב הוא, שנתמלא הבית כולה אורה [שמות רבה פרשה א אות כב]. ומה שאמר כיון שראהו שמח עליו ואמר אור צדיקים ישמח, כמו ישמח ה' במעשיו, והשמחה הוא תוספת ברוח הקודש, ומעשיו של הקב"ה הם הדברים העליונים והפנימיים הנרשמים בחכמה המצויירים בתבונה, היוצאים לפועל ע"י המים. וזהו יודוך ה' כל מעשיך, א-ל אדון על כל המעשים, מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. והבן.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו
אמרו חז"ל שאור היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. פירוש אור שאין העולם וגשמיות הטבע יכול להסתירו, והיה מאיר תוך כל הד' יסודות. אך מפני הרשעים גנזו כמ"ש חז"ל. וע"י המצות שנתן הקב"ה לבני ישראל בכל דבר, מאיר להם המצוה מעין אור הגנוז.

(שפת אמת, פרשת שלח, שנת תרס"ג)


כיון שנסתכל וכו' עמד וגנזו מהן
והנה אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי. כי כל המדה והשיעור הוא מצד הטבע, והברכה היא מן השורש שאין בו קצבה ושיעור. לכן השבת שבו שורה הברכה ניתן רק לבני ישראל. והשבת צריך שמירה כמ"ש ושמרתם את השבת. והתחומין שהם להבדיל שלא יתפשט הארת השבת לחוץ מן המקום שמיוחד לאיש ישראל. שורה בו הברכה. שמטעם זה הברכה מתפשט אח"כ במדה ושיעור, כדי שלא להתפשט לחוץ. כמ"ש ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור והבדיל בזה שגנזו בתוך הטבע.

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרנ"ט)


אאע"ה רצה לקרב כל הברואים אליו ית' אך הרשעים לא היו כדאי ליהנות מאורו כדכתיב וימנע מרשעים אורם ע"ש בזוה"ק. כמו דאיתא וירא אלקים האור כי טוב שהיה מאיר מסוף עולם וראה שאין כדאי לרשעים וגנזו כן היה באברהם אבינו ע"ה שהיה מוכן להאיר לעולם מראשו לסופו אך שלא היה כדאי הרשעים וגנז הקב"ה אורו לבני ישראל. ויבדל. וא"ל לך לך כו' שיהיה מיוחד האור לו ולזרעו אחריו. ובכח הבדל וגניזה זו ימשך אור מרחוק גם לכל העולם כמ"ש ונברכו בך וכו'.

(שפת אמת, פרשת לך לך, שנת תרמ"ה)


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו
ובזוהר הקדוש (ח"ג יא, א) חשיב יהי אור מאמר ראשון. ובמדרש (בראשית רבה פי"ז) יש מחלוקת בזה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, היינו דכפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין היה בראשית מאמר ראשון. ומאמר יהי אור, היינו שיש בו איזה תפיסה ואור, מאמר שני, אך אחר שצפה ה' יתברך במעשיהם של רשעים ונגנז אור הראשון (כמו שאמרו חגיגה יב.), אז מאמר יהי אור הוא הנעלם גם כן מכל רעיון, והוא מאמר ראשון. ואף שהיה גלוי לפני ה' יתברך מתחלה שיקלקלו, כן היה הרצון בסדר הבריאה, שיהיה מקודם כפי המחשבה, האלקים עשה את האדם ישר. ואחר כך כפי שיהיה אחר הקלקול, שיגנז אור הראשון.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחג הפסח, אות יא)


...שכפי המחשבה לברוא במדת הדין נחשב בראשית נמי מאמר למאמר ראשון כ"ע, ומאמר יהי אור נגד חכמה מאמר ב' שמורה שכבר יש בו איזה התגלות והיה נגלה כל האור הראשון כמו שמורה הה' פעמים אור שבמאמר זה שכנגד ה' חומשי תורה כמו שאמרו (ב"ר פ"ג), והיה בו תפיסה ולכן נחשב למאמר ב' כנגד חכמה. אך אחר שצפה במעשיהן של רשעים וראה שאין העולם יוכל להתקיים במדת הדין והיה צריך לשתף מדת הרחמים, ואור הראשון ראה שאינו כדאי להשתמש בו וגנזו (כמו שאמרו חגיגה יב.), אז נעשה המאמר יהי אור גם כן שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו תפיסה, ולכן נחשב הוא למאמר ראשון כנגד כתר עליון.

(ר' צדוק הכהן, פרי צדיק חג השבועות, אות ז [ובקיצור בפרי צדיק לראש חודש אלול, אות ד])


כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול וכו' עמד וגנזו
וכמו שאמרו באור דששת ימי בראשית גנזו מפני הרשעים, והיינו דעל ידי שפע אור ה' יתברך ביותר, גם הרע שבאותו מקום הוא מתגבר ביותר, לפי שיש בפנימיותו אור רב כל כך, כי לעולם הרע מקיף לטוב כנודע, וכמו בדור המבול כידוע.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)


כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וכו' עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים
והענין הוא כמ"ש בסידור הבריאה והארץ היתה תהו כו', אח"כ יהי אור, ויבדל, הבדילו לצדיקים. וכל זה נתקיים בדורות אלו, כי דור המבול היו רשעים גמורים ומעשיהם תהו ובהו. ובדור הפלגה כבר התחיל האור להאיר, אך שלא היו הרשעים כדאי לקבל האור. ועליהם דרשו בזוה"ק וימנע מרשעים אורם ע"ש פ' לך. והיינו האור שהיה צריך להתגלות, וזכה אברהם אבינו וקיבל שכר כולם.

(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרמ"ח [ובקיצור בפרשת תולדות, שנת תרמ"א])


נסתלקה הנשמה בחטא האדם וכמ"ש וירא האור כי טוב, וגנזו לצדיקים, פירוש הגניזה ע"י ערלה החופף, ועל ידי הצדיקים שזוכין להסיר הערלה, אור זרוע לצדיק. ולכן אחר החטא די אני ואתה, שאין האור יכול להתגלות בעוה"ז בלי מכסה.

(שפת אמת, פרשת לך, שנת תרנ"ז)


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו מהן וכו' ולמי גנזו לצדיקים
נראה עפ"י מאמר חכמינו ז"ל כי בקבלת התורה היה מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל, פירשו חז"ל שראה שאין העולם כדאי להשתמש כו'. והוא באמת ע"י שנמצא החטא בעולם. אבל בהיות מתוקן הכל, בוודאי היו משתמשין באור הגנוז לצדיקים. ובלי ספק הן המה הכתרים שקיבלו בני ישראל בהקדימם נעשה לנשמע. ואח"כ נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים. הוא ג"כ מאותו הטעם, שראו שנתקלקל התיקון, והרגישו שיש מציאות הרע בעולם. לכן יראו לנפשותם פן יפגימו ח"ו גם אותו אור הצפון. דמה"ט גנזו המקום, כדי שלא יהיה פגם הרשעים מגיע לאותו האור. ולכן בני ישראל מעצמם לא שתו איש עדיו עליו.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ז)


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' גנזו לצדיקים לעתיד לבא
דע כי אור הגנוז אשר עליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, זהו בשני מדריגות. מדריגה אחת, היינו עולם הנשמות שהוא עולם הבא תמיד ואינו פוסק, דהיינו בצדיקים שמתו כבר ושימותו עד זמן התחיה, הם נהנים מאור הגנוז. ולעתיד, עולם הבא הנצחיי, אשר עולם הבא שיבא ויהנו בגוף ונפש ביחד נצחיי כאשר הארכתי למעלה בהקדמה זו, זה יהיה עולם שכולו טוב, ואז יתגדל ביותר רב טוב הצפון. ועליו רמוז מה רב טובך אשר צפנת...
אבל האור לעולם שיבא לאחר התחיה הוא עדיין צפון וגנוז, והוא יותר בעילוי רב מבעולם הנשמות, אשר על כן כינה לזה בשם פעולה בערך "הגנוז", שהוא ביותר רוחני...
במדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה), אמר ר' סימון, חמש פעמים אור כתיב, כנגד חמשה חומשי תורה כו'. במסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א), במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה, זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא הוא תמוהה, כי התלמוד אור ומאיר עינינו, גם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותם מתי עולם. גם המדרש דר' סימאי שמפרש האור המוזכר בריש בראשית על חמשה חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה, בשלמא אם קאי על אור הנראה לבני אדם שייך גניזה. הנה התורה היא אחת כמ"ש תורת אחת, והיא שתי תורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובאמת הכל תורה אחת, כי כל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, כגון כל "מנלן" ו"מנא הני מילי", וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל, ואור השכל נתמעט בסבת חטא אדם, שנגנז כתנות אור ונתלבש ב"עור" ב'ע', עינים להם ולא יראו, זהו ויבדל, צפה הקב"ה וכו' וגנזו. והנה מכח התמעטות שכל האדם, אינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פג, ב), אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר, וזאת התורה אדם כי ימות באוהל. ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש, דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבוארת בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר דור, שלהקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירוש, הכל לפי חשכת השכל. על כן אילו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל, ולא היה צריך שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה, עד שהוצרכה התורה להיותה נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רוצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה. ואילו היה בית המקדש קיים והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה התורה אור ומשמח את הלב ולא חשך וממית עצמו עליה, זהו סוד שני מאורות. וכבר כתב בקול בוכים, "מאורות" אותיות "אור מות", וזהו במחשכים הושיבני כמתי עולם, שנעשה מות מן מאורות, ואותיות "אור" מן מאורות, חשך ולא אור. גם היה ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות, ולעתיד שיוחזר כתנות אור בהיר, אז יהיה התורה שבכתב לנו מבוארת מצד אור השכל ולא צורך בביאור תורה שבעל פה.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (ז-ח) [אות שסא-שסב] [ובקיצור בתולדות אדם, בית חכמה (תניינא) (יד) [אות קפט]])


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' וראה שמעשיהם מקולקלים
וירא אלקים את האור כי טוב. הנה לכאורה המשמעות אחר שנתהווה האור ראה ה' יתברך את האור כי טוב. וחלילה לחשוב ולומר על הבורא ברוך הוא, האחד הפשוט האמתי בלי שום השתנות, לומר שמתחילה לא ראה ועכשיו ראה כי טוב. אמנם כי כן האמת, שהשגחתו וראייתו של הקב"ה להיות כל דבר בטוב, וכל מקום שהוא משגיח הוא למען היות בדבר בטוב ובשלימות. וזהו וירא אלוקים את האור, דהיינו שהשגיח עליו בעין השגחתו כי טוב למען היות טוב...
וזהו ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. וכבר דקדקו קדמונים להבין באיזה מקום גונזו ה' יתברך את האור, והלא האור היה מסוף העולם ועד סופו, והיכן גונזו. אך אפשר לומר על פי הדברים הנ"ל, דהנה ה' יתברך השגיח בראייתו על האור כדי להיות טוב כנ"ל, ונמצא גם הרשעים יהיה להם הנאה מהטוב ההוא. מה עשה הקב"ה, וגנז את הטוב באור לצדיקים לעתיד לבא, דהיינו בכל עת שיצטרכו יהיה עתיד ומזומן להם הטוב כנ"ל, שמחדש עליהם בכל יום חסדים על ידי מחשבתם הטהורה, שמחשבים בכל יום כאלו שומעים התורה בסיני.

(נועם אלימלך, פרשת כי תצא)


כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וכו' עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם
...אור הראשון דאיתא בספר הבהיר ונברא אור גדול כו', וצפה הקב"ה שאין יכולים לסובלם, לקח שביעי ושם לה במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא כו'... ובזוהר הקדוש (פ' זו מו, א) וכי טוב הוא לאגנזא ליה דלא יהנון מניה חייבא עלמא. וכן נראה מהמדרש (בבראשית רבה פ' יא) דדרש לה מפסוק וימנע מרשעים אורם. ויש להבין... עיקר האור איתא (בראשית רבה פ"ג) שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו', ואם כן אם יהנו הרשעים ממנו ויזכו לאורו של הקב"ה, שוב לא יהיה רשעים. וכשיהיה רשעים בודאי לא יהנו ממנו, וממה נפשך למה נגנז...

ובדור המבול ודור הפלגה היה מעורבב שם נפשות ישראל גם כן, שהרי מהן יצאו כל נפשות הגבוהות והקדושות... ואם לא היה נגנז האור, היה הטוב שבהן זוכה להנות מאור הראשון והרע יתגבר בכל פעם... דכיון שהיה הערבוב טוב ורע, יוכל הטוב לזכות להאור, והרע שבו יתגבר ויוכלו עוד להרע בכח זה. ועל כן עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם. וזה גם כן כוונת הזוהר הקדוש הנ"ל דלא יהנון מניה חייבא עלמא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בראשית, אות ז)


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' שמעשיהן מקולקלין עמד וגנזו מהן וכו' לצדיקים לעתיד לבא
...כאמרם, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול כו', שמעשיהן מקולקלים עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיינו הארת אורו של משיח, שיתודע שגם כל הקלקולים המה בהשגחה. אמנם אין העולם כדאי לזה, כי על ידי זה יוכלו חס וחלילה להקיל בנפשם לומר לית דין ולית דיין ויעשה מה שלבו חפץ. ולכן גנזו רק לצדיקים לעתיד לבוא, כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, היינו להירא וחרד בנפשו שאינו יוצא ידי חובתו תמיד, ויודע בנפשו שמעשיו אינם כהוגן, כי על ידי יראה בא לתשובה מפני שלא יישרו מעשיו בעיניו לנגד גדולת הבורא, אליו נצפן הארה זו, כי גם כל הבגידות המה בהשגחה ונתקן הכל להיות טוב כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות ו)


כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו מהן וכו' ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא
ונראה דהנה בזוה"ק (ח"ב קמח ע"ב) כתיב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, א"ר יוסי ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי כמה דאוקמוה דכתיב אור זרוע לצדיק וכו', רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא, אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומניה אתקיים עלמא. ויש להבין, דהנה בטעם שנגנז האי אור איתא ברש"י (בראשית א, ד) משום הרשעים שאינם כדאי להשתמש באותה אורה. ואיתא בספה"ק דהאי אור הוא אהבה רבה, והרשעים היו משתמשין בו לאהבות חיצוניות. וא"כ תולדות האור ההוא מאחר שיש בו כדי קיום העולם, מסתברא שיש בו נמי חשש זה שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבות חיצוניות, וא"כ מה הועיל במה שנגנז לצדיקים. ונראה דהנה אמרו ז"ל (חגיגה טו.) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והגיד הרה"ק היהודי זצללה"ה מפרשיסחא דכן נמי הוא בזה העולם, דאם אין המקום ראוי לקבל קדושה הנשפעת לו מן השמים, זוכה הצדיק שהוא שם ונוטלה, עכ"ד. ונראה לומר בטעמו של דבר, כי הקדושה הנשפעת היא פירות מאור שנברא ביום הראשון כנ"ל, ובאשר האור ההוא גנוז לצדיקים לעת"ל, א"כ גם הפירות שייכים להצדיק, והם נקראים גידולי תרומה, והגם שחיצוניות ההשפעה נוטלין אותה כל העולם, אבל פנימיות ההשפעה חוזרת לבעליה שהוא הצדיק. ולפי"ז מובן אשר בפירות של האור ההוא אין חשש שיקחום הרשעים לאהבות חיצוניות, שהאהבה היא פנימיות ההשפעה כמובן, ובזה אין להרשעים שליטה שהרי היא חוזרת ונשתאבת בהצדיק.

(שם משמואל, פרשת נח ור"ח מרחשון, שנת תרע"ז)


...דהנה בש"ס חגיגה, א"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלין עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעת"ל וכו'. וכן הוא בזוה"ק (ח"ג צג.) תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל הקב"ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנע מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק. וכבר דקדקנו הלוא הקב"ה הוא מטיב לרעים ולטובים למה גנזו בגלל הרשעים, וכי בשביל להמנע מהרשעים יפסידו הצדיקים, ומאי גריעותא היה באם לא נגנז.
אך הפירוש כי ידוע דבכל יום מימי בראשית שימשה מידה אחת, בענין דביום הראשון שימשה מדת חסד ואור שנברא ביום הראשון הוא חסד ואהבה בשרשו, וכבר הגדנו בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שנשאל למה אין אהבה כ"כ בין החסידים כמו שהיתה בדורות הקודמים, והשיב שהקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב פתח את היכל האהבה שבשמים ומשם נסתעפה האהבה בין החסידים וכאשר נסתכלו צדיקי הדור שהרשעים השתמשו בה לאהבה חיצונית עמדו ונמנו עליו וסגרוהו, עכ"ד. כן הוא נמי ענין האור שנברא ביום הראשון שהוא אהבה וחסד, ובשביל הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות עמד וגנזו לצדיקים לעת"ל.
והנה דוגמת בריאת העולם היתה בריאת האבות, וכמו בבריאת העולם היתה בריאת האור כן היה אאע"ה שכתוב בו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, וידועין דברי הרמב"ן (ריש פ' מקץ) שנהר הוא לשון אורה, והיינו שהיו יושבים מעבר האורה שהוא קודם האורה שהיה העולם חושך ואפילה. ובא אברהם והאיר לעולם וכבב"ר (שלהי פ' ל), והיה אברהם דוגמת האור שנברא ביום הראשון שהוא חסד ואהבה וכמ"ש (מיכה ז) חסד לאברהם, וכן משמע בזוה"ק (ח"א מה ע"ב). ולפי האמור יצא לנו טעם נכון למאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, דהנה בזוה"ק (ח"א עח ע"ב) וימנע מרשעים אורם דא נמרוד ובני דריה דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם וכו' ד"א וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתיה, אורם דא אברהם, האור לא כתיב אלא אורם דהוה עמהון. והנה מקרא זה עצמו נדרש על גניזת אור שנברא ביום הראשון כנ"ל, נראה מזה שענין אחד להם, דכמו שנגנז האור שנברא ביום הראשון שלא ישתמשו בו הרשעים לחיצוניות כנ"ל, כן אאע"ה שמולדתו וארצו ובית אביו שהיה להם חיבור אליו היה חסד אברהם מאיר עליהם ממילא והיו משתמשין באור החסד לחיצוניות ע"כ נצטוה ללכת משם להפסיק החיבור שבינו לבינם, והיה גר בארץ ישראל שלא היה חיבור עמהם, וזה היה מעין גניזה של אור הגנוז כנ"ל.
ובזוה"ק (ח"ב קמט.) אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומיניה אתקיים עלמא ולית לך יומא דלא נפיק מיניה בעלמא ומקיים כלא דביה זן קב"ה עלמא. וכן נמי היה הענין באברהם דכתיב אלה תולדות שמים והארץ בהבראם ואמרו ז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם, והיינו שכל קיום העולם הוא מחמת המשכת החסד, ע"כ לא אתגניז לגמרי אלא היה נמצא בארץ ישראל...
והנה בזוה"ק (ח"ב קמט.) הנ"ל דאור שנברא ביום הראשון אף דאתגניז מ"מ לא לגמרי אלא אתגניז ואזדרע כנ"ל, יש לומר שהשמש נמי - אורה וקיומה הם מתולדות האור הגנוז...
ולפי האמור יובן נמי הא דמביהמ"ק אורה יוצאת לעולם. דהנה ידוע דביהמ"ק נקרא (מלכים א יב, טז) ביתך דוד [מכילתא פ' בשלח פ' טו, א] שהיה מרכבה למדת מלכות שמים, והוא צמצום הקדושה ואורות עליונים שלא יתפשטו לחוץ יותר מדי, ע"כ היו בו מחיצות ממחיצות שונות חומת ירושלים, חומת הר הבית, חומת העזרה וכותלי ההיכל, שכולם הם לחוץ שלא יקרב מי שאינו ראוי. ויש לומר עוד שזה עצמו הוא הטעם דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, היינו שכל האור שלהם נמשך לשביעי ומהשביעי מתפשט הלאה, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבנרות המנורה היה שופע האור שנברא ביום ראשון, וע"כ הא דהאור מתפשט באמצעות השביעי שהוא הצמצום שלא יתפשט למי שאינו ראוי, והמחיצות הן עוד תוספת שמירה לשמירה, שלא יתפשט אור הנרות שהוא מאור הגנוז למקום שאינו ראוי, וע"כ שוב בשביל זה עצמו שיש שמירה בפני הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות נתגלה האור הגנוז, וכעין מה שהוסיפה על המאורות הנ"ל, ע"כ מבהמ"ק אורה יוצאת לעולם שהוא מהאור הגנוז.
ומעתה מובנים דברי המדרש נמנעה השמחה מן הרשעים, שהשמחה היא תולדות האור הגנוז כנ"ל ונמנעה מהרשעים שלא ישתמשו בה לחיצוניות וניתנה לישראל. והיינו האורה שיוצאה מבהמ"ק שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר, דלולא הרשעים היה האור מתגלה להדיא ולא היו צריכין לאמצעות הנר, אבל מחמת שנמנעה השמחה מהרשעים ומהחשש שלא תתפשט אליהם צריכין לאמצעות הנר, וזה שמסיים אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כנ"ל שנמי לצורך זה הוא כנ"ל, ולא נשמע ממקרא דבהעלותך את הנרות...
יש לומר דבשבת נמי יש בו מאור גנוז משום דאז כל דינים מתעברין מינה וכל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ע"כ אז מתגלה מאור הגנוז והוא הגורם התעוררות אהבה לאביהן שבשמים, ואין חשש שישתמשו בו הרשעים לחיצוניות, כי בשבת הכל קודש. ובהאר"י דאפילו מאכל של שבת אינו מגשם, וממילא מבטל נמי אהבות חיצוניות, שכל האהבות החיצוניות הן מחמת השבירה, אבל כשמתגלה האהבה מאור הגנוז נתבטלה ממילא השתוקקות החומר למה שהוא, וע"כ נר של שבת שהוא כלי לאור הגנוז, וע"כ הוא משום שלום ביתו, והנה הוא ענין אחד עם נרות המנורה.

(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ה)


גנזו
גם מדרש דר' סימון המפרש האור המוזכר בריש התורה על חמישה חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה, בשלמא אי קאי על האור הנראה לבני אדם שייך גניזה. אלא הענין הכל אחד, והיא היא סיבת גניזת אור האדם דהיינו כתנות אור ב'אלף' שהארכתי בו בכמה מקומות, הוא גניזת אור התורה, והפשוטו ודרש ר' סימון הכל אחד.
מבואר מדברינו הנ"ל, שהתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היה הכל מעשה מרכבה, ואז התורה כולה אור בהיר. רק כשנתגשם האדם וסלק האור דהיינו כתנות אור ב'אלף', ונתלבש בכתנות עור ב'עין' שהוא עיור, ונסתלק מן החיים וגרם מיתה, כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה מצות הגשמיות, ומכל מקום תפוחי זהב כו'. וכן תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן על חלקי התורה 'פרדס' ראשי תיבות פשט דרוש רמז סוד. וסוד הוא אור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות כתנות אור, והוא עצם לשון הקודש.

(שני לוחות הברית, מסכת פסחים, דרוש ג לשבת הגדול שחל בפרשת מצורע (יח-יט) [אות שנב-שנג])


ובמדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) אמר רבי סימון, חמש פעמים אור כתיב, נגד חמישה חומשי תורה כו', עיין שם. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א), במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה זה תלמודא של בבלי. ולפום ריהטא מאוד תמוהה, כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותה מתי עולם. גם המדרש דרבי סימון שמפרש האור המוזכר בריש התורה על חמישה חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל שגנזו הקדוש ב"ה, איך שייך גניזה. אלא הענין הכל אחד, והיא היא סבת גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור ב'א' שהארכתי במקום אחר הוא גניזת אור תורה, והפשוטו ודרש רבי סימון הכל אחד.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא) (יד) [אות קפט])


אמרו חז"ל במדרש, הובא ג"כ ברש"י, דהאור הראשון נגנז לעתיד לבא וכו'. יש לבאר על פי הנודע מדרך לשון הקדש כי תיבת "יהי" הוראתה לשון עתיד, אולם כשבא וי"ו בראשה, ויהי, נהפכת מעתיד לעבר. והנה בבריאת האור כתיב (בראשית א, ג) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ונוכל לומר מאחר שאמר יתברך יהי אור בלשון עתיד, והכתוב אומר מיד ויהי אור במלה המהפכת העתיד לעבר, ולא אמר ויעש אלקים את האור, או ויברא וכדומה מהלשונות הכתובים בשאר הנבראים, מזה הוציאו חז"ל לדרוש כי האור שנברא להיות הולך ומאיר בכל יום לעתיד נגנז ונעשה ממנו דבר עבר וחלף.

(קול אליהו, בראשית פרק א פסוק ד, בשם שו"ת נודע בשערים בחידושי תורה פ' בראשית)


דשם "זוהר" נקרא מפני שהוא לשון אור, ואור גימטריה רז, והוא האור הגנוז שגנזו הקב"ה בתורה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שופטים, אות ח)


במדרש ויברך ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו בשבת. פי' התגלות הפנימיות כדכ' חכמת אדם תאיר פניו והיא התגלות נשמה יתירה. וגם בכלל העולם מתגלה בשב"ק הפנימיות דכ' ויהי אור כו' ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים. ומאמר יהי אור הוא בכל פרט שיש לכל מעשה בראשית חלק בזה האור רק שנגנז ובשבת מתגלה ממנו. ובימי המעשה הוא בחי' אספקלריא דלא נהרא. ובשבת אספקלריא המאירה. ולכן הדלקת נר בשבת מצוה לרמוז על התגלות האור בשב"ק ובני ישראל שמצפים לאור הגנוז ומרגישין בחשכת עוה"ז כענין שנא' כי אשב בחושך ה' אור לי. שמגלה לנו ה' יתברך בשב"ק מעין אור עוה"ב.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרמ"ח)


כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. דאיתא עד אברהם היה תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'.

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תרמ"א)


והרקיע התחתון הנקרא רקיע שמים זהו הנברא מאש וממים, וע"י רקיע שמים נגנז האור הנברא ביום ראשון, כי כאשר נשתטח רקיע השמים נשאר האור למעלה. לכן בא מאמרו ית' יהי מאורות ברקיע השמים, שיתהוו גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה, הם מורידים האור לנו להאיר שבעת ימי המעשה.

(הכתב והקבלה, בראשית פרק א פסוק ח)


עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב
דאיתא, אור שנברא בששת ימי בראשית היה מסוף העולם ועד סופו, וגנזו הקב"ה לצדיקים. והיכן גנזו, בתורה [תנחומא נח אות ג, זוהר ח"א דף רסד ע"א] שנקראת טוב ע"ש אור הגנוז דכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב. ונמצא כי ע"י התורה ומצות זוכה האדם לזה האור. ובאמת נמצא אור הזה בכל מקום, כי הוא חיות כל העולמות רק שהוא נסתר, כמ"ש וימנע מרשעים אורם. ומוכרח שגם להם יש נקודה מאותו האור, רק שאינו נגלה להם. וכפי מה שאדם עושה כל המעשים עפ"י התורה ומצות ה', מתגלה אליו האור שיש בכל מעשה בראשית. והיינו דכתיב נר מצוה כו' שמאיר לאדם לידע איזה דרך ישכון אור. ולכן נקראת התורה לקח טוב, שבאמצעות התורה זוכה האדם לטוב שיש בכל מקום. וז"ש המדרש שיש במקח זה הכל, שע"י נתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר שנק' טוב כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ה)


עמד וגנזו וכו' וחכ"א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי
ויאמר אלקים יהי אור. כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור, וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ"ם. ויש בזה כוונה נפלאה. וזה כי מצינו לרז"ל שאמרו אור שנברא ביום ראשון נגנז. ואיתא למ"ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי. ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן, כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז, ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור, אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון. לכך הזכיר בו לשון אור, כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' "מאור" בתוספת מ"ם, להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ"ם. ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לדברי הכל לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון. וא"כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק ג)


גנזו לצדיקים
ואור תורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא, וזהו שנאמר תזל כטל אמרתי, דקאי על תורה שבעל פה. והוא אור הראשון @שנגנז לצדיקים, כמו שאמרו, שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב. ואור הראשון נגנז לעמלי תורה שבעל פה, כמו שאמרו מדרש תנחומא (נח, ג) על הפסוק העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור שנברא ביום ראשון וכו'.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות א)


והתענג על ה' וכו' באור קדמאה דברא קודשא בריך הוא וגניז ליה, בההוא אור דאתהני אברהם מניה ואהרן כהנא אתקשר ביה וכו' [זוהר ח"ב פח ע"ב]. והיינו האור הראשון שנגנז לצדיקים, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, ונאמר אור זרוע לצדיק, שאי אפשר לזכות לאור זה רק על ידי מדת צדיק.
ואמר כיון דאתתקן ברית אתקן כלא, שזה שרש וראשית הפגם שהכניס הנחש... כל הגליות הם עיקר לתקן פגם זה, ועל ידי תיקון פגם זה זוכין אחר כך לאור הראשון...
ובזוהר הקדוש (ויקרא יא, ב) חשיב מאמר ראשון יהי אור, והיינו אחר שנגנז אור הראשון והוא נעלם מכל רעיון, אז נחשב הוא למאמר ראשון (ונתבאר במקום אחר), וזה זוכין רק על ידי תיקון מדת צדיק. ועיקר התיקון לזה הוא רק על ידי דברי תורה... והאור הראשון נגנז בדברי תורה, וה' פעמים אור שבמאמר יהי אור הם כנגד ה' חומשי תורה (כמו שדרשו בראשית רבה פ"ג)... ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שזכה לדברי תורה, וכן אמרו (בראשית רבה פ"ב) יהי אור זה אברהם, והיינו דמאמר יהי אור נאמר ביום ראשון שהוא מדת החסד... ואברהם מרכבה למדת חסד, יום ראשון, וכן כתיב ביה אתה כהן לעולם, וכן אהרן הכהן מדתו חסד. וזה שאמר בזוהר הקדוש בההוא אור דאתהני אברהם מיניה ואהרן כהנא אתקשר ביה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת פנחס, אות טו)


וכתיב מה רב טובך אשר צפנת. כי אברהם אע"ה היה האור, וכ' ויבדל, שגנזו לצדיקים. לכן היה אח"כ בחי' יצחק, והוא הגניזה, אשר צפנת. ונולד מזה יעקב אבינו, טוב הגנוז לצדיקים [שהוא יוסף ויהודה ודוד].

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תרמ"ד)


זה הטוב הגנוז שזכו בני ישראל ע"י התבדלם מן האומות וזכו לקבל התורה, וכמ"ש וירא כו' את האור כי טוב והבדילו לצדיקים.

(שפת אמת, פרשת בלק, שנת תר"מ)


ואנכי הסתר אסתיר כו' ועתה כתבו לכם כו' שימה בפיהם כו' כי לא תשכח מפי זרעו כו'. דכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כו', והיכן גנזו - בתורה. וע"ז איתא צדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות, שבני ישראל בכח התורה מעוררין אור הגנוז בעולם. ואחר שחטאנו לפניו ית' באופן שגם בבני ישראל לא זכו כולם לאור הגנוז, נעשה הסתר על הסתר, ונגנז עוד פעם שנית, והכל בתורה. לכן איתא כי קודם החטא היה מאירין דברי תורה בהתגלות, ועתה צריכין יגיעה רבה לאור פנימיות התורה. ולכן ה' יתברך ברא רפואה קודם המכה כמ"ש הסתר אסתיר פני ביום ההוא דייקא. ע"כ גילה להם אז איך הכל נגנז בשירה הזאת. והכין אז כל התיקונים שנוכל למצוא בעת הסתר פנים.

(שפת אמת, פרשת וילך, שנת תרמ"א)


גנזו לצדיקים לעתיד לבוא
וזה האור הוא הצפון לעתיד לבא לצדיקים, כמו שאמר גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ועל זה נאמר והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה וגו', כלומר, יגיע זמן שישמש אותו האור לישראל ויהיה תמיד בלי הפסק ולא יהיה נוהג זה כמנהג יום ולילה, אלא הכל יום, וזה יהיה "לעת ערב", שיהיה אור בסוף האלף שהוא הערב שבת הגדול, והוא עולם הבא שהוא שבת לחי העולמים. ובזמן המשיח מהרה יגלה נזדכך ונתלבן שנהיה כלנו ראויין לאותו אור שיסתלק שטן ופגע רע ויצר רע, כמו שנבאו כל הנביאים על זה ורוח הטומאה אעביר מן הארץ.

(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת כי תשא)


ארבע גליות, דהיינו בבל מדי יון אדום, ולא חשיב גלות מצרים שהיה רד"ו שנה, ויון לא היה רק ק"פ שנה, ומדי ע' שנה. אלא אלו ארבע הם הקליפה, החושך הקודם לאור עולם הבא, שהוא אור הגנוז מששת ימי בראשית שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא. כי ארבעה זמנים הם קודם שיבא עולם הבא הנצחי, והם המוזכרים ביוצר דשבת אין כערכך בעולם הזה כו', וענין "עולם הזה" עשיית התשובה מכח הגליות, ואח"כ "עולם הבא" שבא תמיד לאחר מות האדם, ואח"כ "משיח", ואח"כ "תחיית המתים". וזהו ענין ביאור המדרש רבה (בר"ר ב, ה) בפסוק והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, רשב"ל פתר קרא במלכיות, והארץ היתה תהו זהו מלכות בבל... ובהו זו מלכות מדי... וחשך זו מלכות יון... על פני תהום זו מלכות הרשעה... ורוח אלקים מרחפת, זו רוחו של משיח... באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלת למים... ע"כ. וקשה מה שייכות לזה בעת בריאת עולם? אלא תכלית בראשית ברא - ויאמר אלקים יהי אור, וכמו שפרש"י בענין חיבור הקרא. והנה זה האור נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ואי אפשר לזכות אליו בלי הקדמת הקליפה, דהיינו ארבע גליות הנ"ל המייסרן ויגרמו לעשות תשובה, ואז יבא משיח ויאמר אלקים יהי אור...
והנה במעלה הראשונה, יציאת מצרים, התחיל מאמר יהי אור להתנוצץ, כמו שנאמר (שמות י, כג), ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והאיר האור בקבלת התורה. ובבראשית רבה (ג, ה) א"ר סימון, חמש פעמים אור נגד חמישה חומשי תורה. אחר כך במעלת ארץ ישראל, נתרבה האור בבנין בית המקדש על ידי שלמה המע"ה, והיתה הלבנה במילואה כדאיתא במדרש (שמו"ר טו, כו). ולעתיד יתגלה לגמרי אור הגנוז, אור חדש על ציון תאיר כו', והיה לך ה' לאור עולם.

(שני לוחות הברית, מסכת פסחים, מצה עשירה דרוש השני (ח-ט) [אות שי-שיב])


יש ג' ימים... והם זמן השבירה דהיינו עולם התהו הנקרא "אתמול", בסוד כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל, לג), כי משם ניתן מציאות לקליפות. ויש "היום", ויש "מחר", והוא סוד היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב, א). ו"היום" הוא אחר התיקון, כל זמן העוה"ז שהוא זמן הבחירה והתיקון. ויש "מחר", שהוא הנצחיות והוא יום שכולו ארוך. ונמצא שיום א' הוא קודם השבירה, דהיינו עולם הנקודים, ואור שנברא אז שהוא אצילות נעלם, ונגנז לצדיקים לעתיד לבא. והענין, כי כאשר יצאו הנקודים אז היו בבחינת ס"ג, וכאשר נעלם האצילות שבהם, אז ירדו ממדריגותם ונשארו בהם במדריגת ב"ן. אבל לעתיד לבוא יתקנו הדברים, ויחזרו העולמות כקודם השבירה, ואז יחזרו במדריגת ס"ג כבראשונה, ואז יתגלה זה האור שהיה גנוז.

(רמח"ל, אדיר במרום, ח"א, ד"ה מלכא קדמאה לבני ישראל קדמאה)


ובאמת איתא באור של ז' ימי בראשית ראה שאין כדאי כו' וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. דאנו אומרים יוצר אור ובורא חושך, והיה לו לומר יצר אור כו' לשון עבר ולא לשון הווה. אלא האמת הוא שה' יתברך ברוב רחמיו יוצר אור תמיד, דהיינו הצדיק ההולך בדרכי ה' באמת ובתמים אליו נראה ונגלה אור הגנוז, ובכל יום יום שהצדיק הולך במדרגה יותר, נתגלה לו האור יותר. וזהו ראה שאין כדאי כו' וגנז לצדיקים לעתיד לבא, רוצה לומר שהצדיקים עתידים להיות לבוא אל האור הזה הגנוז שנתגלה אליהם.

(נועם אלימלך, פרשת ראה)


איזהו חכם הרואה את הנולד [אבות , א]. ונראה על פי שדרשו חז"ל וירא אלקים את האור כו' שגנזו לצדיקים, י"ל הפירוש שה' יתברך גנז את האור לצדיקים שהם יהיו יכולין לדעת על ידי האור הזה דבר שעתיד להיות. והנה התורה נקרא חכמה לשון נקיבה, והצדיק הלומד תורה לשמה נקרא חכם בשם זכר... ואמר התנא איזהו חכם הרואה את הנולד כנ"ל, שעל ידי האור שבה יכולין לראות את הנולד.

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)


גם בחמה מצינו בחינה של מיעוט, שראה הקב"ה שאין העולם כדאי לאורה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. ואמנם לעתיד תצא חמה מנרתיקה להאיר כבשעת יצירתה, נמצא לפי זה שהלבנה תשיב להאיר כאור החמה שלפני כניסתה לנרתיקה, והחמה כשתצא מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה (ב"ר ו).

(רי"מ חרל"פ, מי מרום פרשת חוקת עמ' קלא)


הצללים, יש שבאים מצד המסתירים, שרוצים להסתיר את האור, ויש שבאים כדי שיוכלו להנות מן האור, כי בלא צל אי אפשר לתפוס את האור, מפני גדל זהרו, וכעין מה שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב, ראה שאין העולם כדאי לו ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא", שלא היה אפשר להשיגו בלא הנרתק שלו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ח"ו - ממעיני הישועה ח"א פרק סה = מי מרום, ח"ד - הגדה של פסח, עמ' פב)


גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב
במדרש: ואהיה אצלו אמון - הביט בתורה וברא את העולם כו'. דמקודם היה בריאת האור וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כמש"כ חז"ל. ובכל יום כתיב וירא כי טוב, והיינו התורה שנקראת אור וטוב כמש"כ מה רב טובך כו' צפנת כו' מה שגנז האור בתוך הבריאה. וזהו הפלא של מעשה בראשית, שהעיד הכתוב שנמצא הארת התורה בכל המעשים.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרמ"ו)


גם בעניני עוה"ז נמצא הארה גנוזה, והוא מעין עוה"ב [כמ"ש עולמך תראה בחייך]. רק שמלובש בעוה"ז והלבוש פרוזדור. פי' כפי מה שאדם עובד בלבוש הזה שלא להתדבק בו, כפי עבודתו ופרישתו מהגשמיות נפתח לו אור הגנוז בו, והוא הטרקלין. וז"ש התקן עצמך בפרוזדור, שעיקר התיקון בעניני הגשמיות - לפרוש מהקליפה, ועי"ז נתגלה הפנימיות. וז"ש יכין (רשע) וצדיק ילבש, שכל הקליפה הכנה למצוא עי"ז אור הגנוז בו... וכן מעשים טובים הפי' שעושה כל דבר בדביקות "אור כי טוב" הגנוז בו. כמ"ש חז"ל שהקב"ה גנז אור כו' לצדיקים. וכל גניזה היא במקום החושך והסתר. והוא כנ"ל למצוא הארה הגנוזה ע"י עבודה מבחוץ כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרל"ג)


...שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים (רש"י שם). ולכאורה תמוה, אם ראהו שנצטער הרי היה אפשר להשיב החמה ולקרר את האויר שיהיה אפשר לאורחים לבוא, ולמה היה צריך למלאכים. אבל מפני שאז באה ההתגלות הכללית שהיא ההתגלות של כנסת ישראל כפי מה שתתגלה ותצא לפועל לעתיד לבוא בעת התיקון, שתשוב ההויה כולה לתקונה ולשכלולה כמו לפני החטא ועוד יותר, ברז "אשת חיל עטרת בלה" (משלי יב, ד), ובאמת הגיע אז גם הזמן של יציאת חמה מנרתיקה, שהוא כלפי מה שבששת ימי המעשה נאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" (בראשית א, ד), ראה שאין העולם כדאי הוא לו, עמד וגנזו לעתיד לבוא, ובו ביום שהגיע אברהם לגילוי ההתגלות הכללית, הוציא הקב"ה אז את האור מגנזיו ויצאה חמה מנרתיקה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום פרשת וירא עמ' פא)


@גנזו לצדיקים לעתיד לבא וכו' את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק
וירא אלקים את האור, פירש שהביט וראה באור ההוא למען יהא עזר וסיוע לצדיק להעלות הניצוצין כנ"ל. וזהו כי טוב, כמו שאחז"ל, זה צדיק הנקרא טוב. וזהו שאמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, פירוש גנזו אותן אורות לצדיקים שעתידין לבוא שיעלו אותן.

(נועם אלימלך, פרשת בראשית)


גנזו לצדיקים וכו' את האור כי טוב וכו' אור צדיקים ישמח
...דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל, פירשו חז"ל שראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים. כי כמו שברא הקב"ה יום ולילה, להיות חושך בלילה ושישתמש האדם בלילה בנר, כן הרמז מדת לילה תליא בעבודת האדם. וכ"כ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, שהוא בהתעוררות שלנו. והוא שגנוז בחי' אור כי טוב, שלא יתגלה רק כפי תיקון האדם בחי' חושך ולילה, וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר, להיות בא האור ע"י הקדמת תיקון הערב וחושך, וממילא יהיה אור צדיקים ישמח ורשעים נרם ידעך. זה שאמרו במדרש שנמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך להשתמש בנר ע"ש... וע"ז כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וכ"כ כי אשב בחושך ה' אור לי שכפי הישוב והילוך ותיקון שמתקנים בחושך כך מתגלה האור. וכל זה נעשה לטובת בני ישראל. והצדיקים שבמעשיהם לברר החושך זוכין לאור הגנוז.

(שפת אמת, פרשת בהעלותך, שנת תרנ"ז)


כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח
עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חז"ל בענין האור שגנזו הקב"ה לצדיקים, וז"ל: כיון שראה הקב"ה אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר: אור צדיקים ישמח.

(מסילת ישרים, פרק א)


בעשרה דברים נברא העולם
עשרה דברים שבהם נברא העולם הם עשרה מאמרות בודאי, ובכולם מוסכמים עם הקבלה הנכונה האמתית החכמה מכוונת, וכולם תמים אל ראשו אל הטבעת האחת, וכבר נרמזה כל אחת ואחת מהם רמז אין מספר בדברינו הקודמים.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן [גורס "ובנוגה" במקום "ובגערה"])


נקרא יש מאין ממש, שלהיות התהוות הגשמיות מן המאמר ואותיות רוחניים המלובשים בו, ה"ז בריאה חדשה מאין ואפס ממש ולא השתלשלות מההעלם אל הגילוי לבד... ומקור להמשכה והתהוות זו הוא מהארת הקו המלובש בעשר ספירות דאצילות. וע"ז ארז"ל בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת כו'.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת ראה כב ע"א)


בחכמה בתבונה ובדעת בכח ובגבורה ובגערה בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים
תחלת המחשבה סוף המעשה. כיצד, צבאות שמים וארץ וים עלו במחשבה תחלה להבראות ואחר כך ארץ שמים ותהומות, וכשנבראו נבראו תהומות ושמים וארץ תחלה ואחר כך צבאותיהם שלא היו יכולים לעמוד בלי מקום, הרי שתחלת המחשבה סוף המעשה. ומוסדי ארץ שהיא תחתונה נוסדו בחכמה עליונה המקפת והסובבת הכל, והשמים נתקנו בתבונה המתנוצצת ממנה ולכך הם בינתים, ובדעת הנאצל מהם נבקעו בקיעי תהומות, וכל אחד ואחד הוציא צבאותיו כפי מדתו ואין אחד מצבאותיהם מתקיים אלא במקומו. וא"ר פנחם בן יאיר כנגד השמים והארץ והים נבראו ג' אבות העולם (מדרש תדשא). לומר שהם יסודותיהם ונתברכו בשלשתן, אברהם ויצחק בכוכבי השמים ובחול הים ויעקב בעפר הארץ, וכל אחד מהם מיוסד בשלשתן אך אין בהם עיקר אלא הראשון שהשאר עוררים עמו. והארץ המיוסדת בחכמה הוכנה בכח ובגבורה שהם מן החכמה כדכתיב (משלי ח, יד) לי גבורה, וכתיב (דברי הימים א כט, יב) ובידך כח וגבורה, והשמים העשויים בתבונה תמהו מן הגערה שהיא ממדתה כענין שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין. והתהומות המבוקעים בדעת מתקיימים במשפט דכתיב (ישעיהו כו, ט) כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל, ומשפט צדק הוא הדעת כד"א (ברכות כט ע"א) והתועים בדעתך תשפט, והצדקה ממדת רחמים ומדות רחמים מן החסד דכתיב (ישעיהו נד, ח) ובחסד עולם רחמתיך, וכתיב בצדקה שהיא רחמים (ישעיהו מח, יח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ועוד כתיב (עמוס ה, כד) וצדקה כנחל איתן, וכתיב (תהלים לו, יא) משוך חסדך ליודעיך. הרי שהמשיל מדות רחמים למים הנמשכים ממקורם בדעת כדכתיב (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו, תהומות העליונים והתחתונים והטללים. והזכיר שתי מדות שהם צדק ומשפט, צדק כנגד טל היורד כדכתיב (ישעיהו מה, ח) ושחקים יזלו צדק, וכתיב (משלי ג, כ) ושחקים ירעפו טל, ומשפט כנגד התהום. וחסד ורחמים הם מדות עליונות הצריכות לתחתונים כדכתיב (תהלים קמה, יז) וחסיד בכל מעשיו, ורחמיו על כל מעשיו, שאלמלא כן לא היו המעשים ולא היה אדם שהוא עתיד לחטוא. וזהו (תהלים כה, ו) כי מעולם המה, מטרם היות העולם המה, וצורך הכל הם כמו שאנו אומרים המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, כי כל הבריות שהם בים וביבשה ובאויר צריכים חסד ורחמים, ושתי מדות אלו להשלים צרכי הכל שבמדת חנם הוא נותן לכל בריה. נמצאו י' דברים אלו שבהם נברא העולם, חכמה כח וגבורה מהם יסוד הארץ, תבונה גערה וחסד מכוני שמים, צדק ומשפט כנגד שחקים ותהומות, וחסד ורחמים כנגד הכל, שהכל צריכים להם ואפילו העליונים.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 106-107)


העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו וכו' שאמרתי לעולם די
(כו) ...שהא-לוה ב"ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלמות; ולא עוד, אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי להיותו שלם בכל מיני שלמות - גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלמות בכל שלמות. אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלמות. והרי זה כאילו עכב מדת שלמותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת. וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא, מה שאמרו ז"ל, "ש-די - שאמר לעולמו די"; ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש (תנחומא בראשית סוף פרשת מקץ). והיינו, כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא; ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור, כמו שאין שיעור לו וליכלתו. אבל בראם לפי ערך הנפעל, דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם. ונמצא, שעכ"פ עיכב, כביכול, יכולתו הרבה ובלתי בעלת תכלית, שלא תפעל בבריותיו כמו ערכה, ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה...
(כח)... זה הכלל, הא-לוה ית"ש מנע, כביכול, את עצמו, פירוש, שמנע את יכלתו, בברוא נבראיו שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיון בהם; ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלמותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להטיב הטבה שלמה.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות כו, כח)


העולם היה מרחיב והולך וכו' שאמרתי לעולם די
אך הנה שם א-ל ש-די נגד מדת צדיק יסוד עולם, כמו שאמרנו מהזוהר הקדוש. והוא נגד יום הששי כידוע, שהוא גמר מעשה בראשית. והוראת השם שאמר לעולמו די שבשעה שברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך וכו', (כמו שאמרו חגיגה יב.). ואומרים בשם רבינו ר' בונם זצוק"ל שפירש שאמר לעולמו די, שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו יתברך שמו. והוא, כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו, ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד, וכמו שאמרו (עירובין ק ע"ב) אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו', והיה העולם מרחיב והולך, שיוכלו להכיר יותר מלכותו, עד שא"ל הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר, כי יש די בהבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו יתברך.
והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהתחיל להכיר אלקותו יתברך בעולם, והסתכל בהבריאה וממנה למד, שהתחיל להרעים בלבו, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (כמו שאמרו בראשית רבה ריש פרשת לך), וכן מכל מה שנברא בעולם למד. כי העולם נברא על ידי התורה וכמו שאמרו (ריש בראשית רבה), ובחכמתו והשגתו השיג כל התורה כולה מהבריאה, שהתורה המפה של העולם, וכמו שאמרו (שם) דיפתראות ופינקסאות וכו'... וכן יצחק ויעקב הכירו אלקותו יתברך מכל הבריאה, וזהו שנאמר וארא אל וגו' בא-ל ש-די. כי בזה השם נגמר הבריאה להיות ממנה הכרת מלכותו... ולא הראה להם ה' יתברך דרך ילכו בה...

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וארא, אות ג [ובקיצור בפרשת בראשית, אות א, בפרשת מסעי, אות יא, בצדקת הצדיק אות קפט, ובמי השילוח פרשת מקץ])


...ואמרו, היה העולם נמשך עד שאמר הקב"ה לעולמו די. ונראה דדרגת ה"די" הוא הויה, אלא שיש הויה נגלית ויש הויה נעלמת, הנגלית מתגלה רק בגבול ותכלית, והנעלמת היא בלא גבול... ההויה הנגלית היא הגורמת והמביאה לידי ההתאחזות בנעלם. ולשם זה היתה עבודת האבות לגלות האחזותנו בחסד הגלוי, ולהאחז עי"ז אח"כ בנעלם שהוא באמת חסד יותר עליון ונשגב, למעלה מכל כלי הקיבול של ההויה כולה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, פרשת תולדות, מאמר לט עמ' קכד-קכה)


העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' הים היה מרחיב והולך וכו'
בחגיגה, אר"י אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך... עד שגער בו הקב"ה והעמידו... בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה כו'. ויש להתבונן מה הודיע לנו בעל המאמר בזה, כי מה דהוה הוה. וכפי הנראה שבא להמליץ בעד האדם, מה שאנו רואין כי בטבעו תמיד הוא נכסף שיתפשטו מעשיו לבלי תכלית בלי גדר, ושיהיה הכל היתר בעיניו, כל אשר חפץ יעשה. ואם יונח האדם על טבעו, אז אין גבול וקצה למרכבות חמדת תאותו, ובהפקרא ניחא ליה שלא יהיה גדור וקשור בשום פעולה, עד אשר גער ה' בנו ע"י זאת התורה הנותנת גבול ומדה לכל המעשים עד היכן יתפשטו ע"פ הרצון האלהי ועד היכן מותר לו לשלח רסן תאותו.
ויש להפליא על האדם, איך לא מצא בשכלו להגביל לעצמו גבול ומדה בכל מעשיו כמו מצות המושכלות ודומיהן בלי הערה האלקית אחר שהשכל מחייבן. על זה אמר אל תתמה על החפץ, כי האדם קבל טבע מולידיו, יען כי כל אדם נוצר משמים ארץ וים, כי הנשמה מן השמים והגוף מן הארץ שנעשה כטיט ע"י המים כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ. ומשלשתן נעשה איש שלם, כי איש ר"ת ארץ ים שמים, ועל הרוב נמצא טבע המוליד בנולד, וגם האדם קבל טבע מולידיו שמים ארץ וים, כי כולם היו מרחיבים והולכים לאין תכלית עד אשר גער בהם ה', כי מה שאמר היה הולך ומרחיב יאמר גם על הארץ, כי מטעם זה הזכיר שני פקעיות, ומאז והלאה נעשה טבע קיים לכל נוצר מהם, שכמותם יהיו עושיהם, שיש להם רצון להתפשט בכל מעשיו לאין תכלית.
ולעומת זה בא בעל המאמר להוכיח את האדם, לומר שאם קבל טבעם להיות לו חשק להתפשט כאמור, הנה לפחות יקבל מהם גם את הטוב, לעמוד בגערת ה' יתברך, כמו שהמה עומדים בגערת ה' במדה, לא יצאו ממנו כמלא נימא, כך יעמוד האדם בגערת ה' ובמדה ושיעור אשר הגביל ה' לנו בכל המעשים ע"י זאת התורה. וזהו כוונת המאמר בילקוט פרשת האזינו (לב, תתקמב) הסתכלו בשמים ובארץ וים כו' שמא שנו מדתם כו'. וזה טעם ארז"ל (סוטה יז.) במצות ציצית תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו', כי ע"י התכלת יזכור הים והרקיע וילמוד מהם לעמוד בגערת ה' שלא לשנות המדה.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק ו)


אני אל ש-די אני הוא שאמרתי לעולם די
והנה שם ש-די הוא שאמר לעולמו די, והאדם הוא העולם קטן, על כן נרמז בו שם ש-די. כיצד, תחת החוטם נרשם אות 'ש', ובפישוט זרוע לרחבו כמו 'ד', והעטרה דמות 'י'.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - אות ק' קדושה (ד) [אות ז])


הנה רבותינו ז"ל אמרו, ש-די - שאמר לעולמו די. ואבאר לך זה הענין היטב, כי באמת הוא סוד גדול...
כבר אמרתי שהזו"ן הם שורש העוה"ז והנהגתו, ואימא היא המקור להם, שמשם הם יוצאים. וביסוד שלה יש שם א-ל ש-די, שם מצטיירים כל ספירות זו"ן טרם צאתם. וכבר נתבאר ענין שם ש-די במקומו, שבו סוד אור מים רקיע ומאה ברכאן, בסוד עסמ"ב. וזה כי האיברים מתחלפין בציורם בכח גבולותיהם. כי בהיות חמרם נגבל שלא להתפשט, אלא במקום א' בכאן ובמקום א' בכאן, נשארת צורתם כמו שהיא לעינינו. והנה כמו כן למעלה, בהיות יוצאים האורות להתפשט לעשות כל הספירות ופרטיות מדרגותיהם, אלמלא נצטיירו בחותם זה המגביל לכל אחד מהם נטיותיו, היו האורות הולכים ומתרחבים תמיד, ולא נשארים בציור הפרטי הראוי להם. ובהצטיירם בחותם, אז נשארים בציורם זה כראוי להנהגה. נמצא שני דברים נעשים פה ביסוד אימא לצורך בנין זו"ן, התפשטות האורות, והצטיירם בגבול ושיעור הראוי להם. ואלה הדברים נעשים בכח שני השמות האלה א-ל וש-די. וסוד זה, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), שהתפשטות האורות הוא בסוד חסד, שהוא שם א-ל, על כן כל האורות בהתפשטות מתפשטים בשם אל, ואחר כך ש-די נוטלם ומציירם בציוריהם...
ואלמלא השלים הקב"ה את בריאתו, הנה לא היה רע נמצא כלל ולא היה יצה"ר בגוף. ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצה"ר יתקן את עצמו בזכותו בתורה ובמצות, ואז ישאר טהור ונקי. וזהו ענין הא' שבו תלוי השלימות הזה. והשני, הוא ענין המשכת השפע, כי מלכות היא אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמא כלום. והמאציל רצה בזה, כי הניח עבודתה אל התחתונים, שבכח הזכותם הנה ממשיכין אליה השפע. וכשגמרו להמשיך לה שפע כל כך כמו שצריך לכל חלקיה, אז נשלמה עבודת האדם...
והנה שם זה מתפשט בז"א כנ"ל... אחר כך מתפשט ומתגלה היסוד בסוד שד"י, בסוד הציור והחותם הזה. כי באמת היסוד כולל העטרה הזאת, סוד ספירת סוף הפרצוף, וגם סוף כל ספירה. לכן בו נאמר לעולם די, כי בצאת היסוד הרי אמר לעולם די ונשלם התפשטות האור.

(רמח"ל, אדיר במרום, ח"א, ד"ה תניא אמר רבי שמעון)


היות שכל עוד שהמים מטה ומעלה לארץ אין הארץ מתקיימת בטבעה כי המים יהפכו טבעה... לזה אמר יקוו המים וגו' ובזה תראה היבשה, ופירוש תעמוד ביסודה להפעיל סיבת בריאתה... לא כל מימות העולם נקוו לים אוקיינוס ויש תהומות למטה לארץ, ואפשר שהמים שנקוו אין הפרש ביניהם לתהום שמתחת לארץ, ועל אותו חלק שאין בו ארץ אמרו ז"ל (חגיגה יב) שאמר ה' לארץ די שלא תתפשט מסוף לסוף ונשארו המים מחוברים למים התחתונים.

(אור החיים, בראשית פרק א פסוק ט)


וכדי להדמות מכל וכל בנין המשכן אל בנין העולם צוה משה להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. וכל כך למה וכי עשו עבירה שהיו מביאים יותר מכדי הצורך, אלא לפי שראה משה שציור בנין זה הוא תבנית בנין העולם בכללו וארז"ל (בחגיגה יב.) כשברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ואמר לעולמו די כך כשראה משה שדבר זה הולך ומתרחב לאין תכלית גער בהם לאמר אל יעשו עוד מלאכה כי כך עשה הקב"ה ביצירת עולמו.

(כלי יקר, שמות פרק לה פסוק לד)


השם ש-די מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גילוי שכינת ה' יתברך אל האדם, כמו שאמרו על שאמרתי לעולם די, פירוש, שלא יתפשט כמדתו יתברך בהתפשטות יתירה, שאז הוא נעלם מעיני המקבלים. והשם הזה רומז אל הכח שאמר ה' יתברך שיהיה די ומצומצם ומוגדר בהשגת הנפש האדם וכפי כוחו, שזהו תכלית הבריאה. וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות... כי אילו היה אור השגתו יתברך בהתפשטות כאשר הוא, לא היה אפשר כלל לנברא להשיגו. לכך פעל ה' יתברך כח המצמצם השגתו, והוא הנקרא ש-די.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק שני)


שני מיני השגות אלהות יש. אחת מצד הבריאה, מכיר שיש בורא, וזה נקרא מעשה בראשית. שנית מצד ההנהגה, וזה נקרא מעשה מרכבה, איך ה' יתברך רוכב על הברואים. והם שתי מדריגות דראיה וידיעה, של אבות ומשה רבינו ע"ה, הנזכר בזוהר וארא (כג.), עיין שם, שהאבות השיגו מצד הברואים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ריש פרשת לך לט, א) באברהם אבינו ע"ה, ראה בירה דולקת וכו'. והיא נקראת ראיה דאתגליא. ולכן נזכר אותו שם אצלם שם בכתוב המורה שאמר לעולמו די, כדברי חז"ל, ופירש הרבי ר' בונם זצ"ל שיש די בבריאה זו להכיר אלקותו יתברך על ידו.

(ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קפט)


וזה שנאמר שנראה להאבות בשם אל שדי וכמו שאמר רבינו ר' בונם זצ"ל דשם זה מרמז על מה שאמרו (חגיגה יב.) אני הוא שאמרתי לעולם די שהיה העולם מרחיב והולך כו', עד שגער בו הקב"ה והעמידו, היינו, כי הבריאה היתה כדי שיכירו הנבראים אלהותו יתברך שמו ואמר להם הקב"ה די שאין צריכים להתמתח עוד יותר, כי תספיק הבריאה כמו שהיא להכיר ממנה אלהותו יתברך וממילא כשהכיר אברהם אבינו מהבריאה אלהותו היה רואה מלך מלכי המלכים עומד עליו.

(ר' צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בראשית, אות א)


ועל זה נאמר וארא וגו' באל שדי ששם שדי מורה שאמרתי לעולם די כמו שאמרו, ופירושו כמו שאומרים בשם הרבי ר' בונם זצ"ל שאמר ה' יתברך שכבר די בבריאה זו שיוכל האדם להכיר מזה כבוד ומלכות שמים שעל זה היה תכלית מכוון הבריאה. והאבות גם כן למדו כל התורה רק מהבריאה וזה פירוש באל שדי.

(ר' צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת מסעי, אות יא)


הרב הקדוש מפרשיסחא אמר על שם שדי כי כשנברא העולם היה מרחיב והולך כמאמר הגמ' עד שאמר הקב"ה די, והוא כי עיקר בריאות העולם היה כדי שיוכר גדולתו ית' ולכן אמר די שמזה יוכל להוודע.

(מי השילוח, פרשת מקץ)


מהעבודה והמעשה אין שום תועלת לא בבחינתו יתברך... כי לגבי דידיה מה שדי כי נעבדנו, מי שהוא מושפע כ"כ מצד עצמו, עד שאפי' העולם שברא אם לא שא"ל די היה מתפשט והולך לאין תכלית, מה יהיה יותר ממה שהוא כשנעבדנו בעבודה מעשיית.

(ר' עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לשבועות יום ב [דרוש מו במהד' מישור])


בפסוק וארא אל האבות בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי... ושם א-ל ש-די הוא כמ"ש חז"ל שאמר לעולמו די, והוא התפשטות חיות התורה בכל מעשה בראשית במדה וגבול. וזה הדרך תיקנו האבות.

(שפת אמת, פרשת וארא, שנת תרמ"ג)


והנה כ"ז הסדר נתקיים שהקב"ה ברא העולם בבחי' הצימצום כמ"ש שאמר לעולמו די. וזה היה עבודת האבות שביררו כבודו ית' בעולם.

(שפת אמת, פרשת בא, שנת תרמ"ג)


איתא בשם ש-די, שאמר לעולמו די. והוא בחי' הצימצום והקטנות, שכן היה הנהגתו יתברך את העולם קודם קבלת התורה, דכתיב שמש ומגן ה' אלקים. ולכן בכל הארה היורדת מן השמים, נותן הקב"ה גם הכלי להיות ראוי לקבל... וזה בחי' שדים והנקה, שלכן נקראו דדים, ע"ש שיש בשדים נקב קטן שלא יזיק רוב החלב אל התינוק. וכמו כן בנמשל. אבל בקבלת התורה התחיל בחי' גדלות, כמ"ש ומי גוי גדול כו'. וכ"כ אתה החלות להראות את עצמך כו' גדלך כו', שהתחיל בחי' הגדלות. ובמדרש, ביצחק ויגדל הילד ויגמל, שנגמל מיצה"ר, שבחי' הקטנות הוא כמו הנקה, וכשנעשה גדול נקרא גמולי מחלב עתיקי משדים. וכמו שהוא בפרט האדם, כמו כן בכלל העולם, היה מתחילה התגלות אלקותו ית' בבחי' הצימצום, ואח"כ נגלה לבני ישראל הפנימיות. ש' הוא השפע המצומצם בי"ד עתים. וזה שאמר לעולמו די, שיהיה בבחי' זמן ועת לכל חפץ בהתלבשות הטבע.

(שפת אמת, פרשת וארא, שנת תרנ"ב)


בענין שם א-ל ש-די, אמרו חז"ל שאמר לעולמו די. פי' א-ל ש-די - אלקות שהוא במדה. כמו שאמרו חז"ל כי האבות היה לכל א' מדה ידועה. והיא המשכות אלקות, כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה. ובחי' שם הוי' שנודע למרע"ה הוא התורה, והוא מים שאין להם סוף כדכתיב לכל תכלה ראיתי קץ... והמדות הם נחלים וכלים שמקבלים אור תורה.

(שפת אמת, פרשת וארא, שנת תרנ"ו)


וזה רמז הפסוק היוצא השדה שנה שנה... הנהגת הטבע הוא ע"י מלאך. ורמז כי ה"ש"ד"ה גי' שד"י כמ"ש חז"ל ע"ש שאמר לעולמו די. והוא שפע הבאה בגבול וצימצום ע"י המלאך.

(שפת אמת, פרשת ראה, שנת תרנ"ב)


כל הנבראים נבראו ע"י צמצומים והיו נמתחים והולכים בהתפשטות, כמבואר בחגיגה, עד שגער בהם הקב"ה, ומ"מ מחמת רב הצמצום נשארו בחושך, וע"ז בא המאמר יהי אור להמשיך לתוכם קו האור להחיותם. והנה ענין עבודה זרה בא מחמת הצמצומים וההסתר הגדול המחשיך עד שבא לידי כפירה ר"ל מי ה' אשר אשמע בקולו.

(שם משמואל, פרשת במדבר - שבועות, שנת תר"ע)


...דהנה בריאת העולם היתה על ידי צמצומים, כי בלאו הכי היה הכל מתבטל במציאות, וזהו ענין אות בי"ת שסתום מג' צדדים וכעין בית המצמצם מה שבתוכו, ועיין בספר גבורות למהר"ל (פ' טו), ומתן תורה הוא היפוך מזה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, והיינו שיחודו של עולם האיר בתוך העוה"ז, וע"ז מורה אות א', וזה בחכמה יסד ארץ, והבן הדברים.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ב)


ומראשית ההכרה הנמוכה, שהלב תמה ומתמרמר על מעוט הכמותית הגסה, בוא יבוא לידי העושר המוחלט של רב כל, ו"לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא" (ירמיה י), זהו ערך היו"ד, הקטן באותיות בכמותו ומרובה במקוריות עושר מספרו, אשר ממנו הכל. זאת היא התכונה המשלמת, הפוסקת את הזוהמא של הנחש ההולך אחר תאות עינים הגסות. ובהתקבצות כל הסגולות, הכרת פילוס כל ארחות החיים בלי נטיה מיוחדת לצד אחד, ע"י סקירת האחדות האמיתית - יסוד השי"ן, והנטיה המגמתית לצד הימין והמעלה - יסוד הדל"ת, וההחלטה הפנימית של ידידות אהבת האיכות והאורה הפנימית לשומה עיקר לעומת כל התרבות הכלים הגסים מרחיבי המקום המגושם - יסוד היו"ד, הנם כולם מכשירים אותנו לחפיפת צל ש-די, שדי באלקותו לכל בריה, ו"שאמר לעולמו די", כי לעומת הצמצום המוגבל של הכמות, יוכל להיות מואר בשטף אור יקרות באור עולם ההולך ומוסיף מנחל עדנים האיכותי, וטל עליון להחיות כל נשמה, ולהופיע אור חיים על כל אפסי ארץ, באור ישועה, בחכמה בחסד וענות צדק, הנובעים מדעת ד' ודרכי טובו באמת, לעטר בהם את ישראל בתפארה, בדרך חיים ו"הליכות עולם - הלכה למשה מסיני" (עיין ירושלמי מגילה פ"א ה"ה).

(חבש פאר עמ' צו = מאורות הראי"ה שבועות עמ' סד)


אם כי אין כל כח מוגבל, גם אם תופיע עליו ההארה היותר עליונה, יכול להעריך את כל הגנוז והחבוי בכחות הנסתרים שבההויה, לשער את המדידה הבלתי משוערת, את המדריגות האפשריות להתגלות בצאת כל חבוי וכל גנוז מכל כח צפון, מן הסתר אל הגלוי, מן הכח אל הפועל - כל המניעה הזאת נכונה היא רק בהיות המכיר והמשיג המוגבל במדריגת הגבלתו, ומה שהוא מבחין עליו לשקול באותם המאזנים של השכל המואר עליו לפי כח קיבולו. אבל בהיות המבחין עולה במעלת מהותיותו עד כדי התאחזות מהותית בכסא כבוד של מעלה, בהגלות בפנימיותו עוצם מעלת הוייתו העליונה, הסוקרת סקירה בלתי גבולית על כל היש ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה וכל מוחשף, שם אין מקום לתעלומה, שם ההברקה האלקית מאירה באור קדשה, מראש מקדם עד אחרית כל תכלה, עד עדי עד. והכבוד העליון מתגלה להראות שעד סוף כל העתיד, הריכוז הכללי של כל בנין כל עולמי עולמים, אחוז הוא דוקא בתנאי ההסתרה וההעלמה, התמעטות ההופעה, המביאה לידי תיקון ולידי הגלות האורות הצחים והמצוחצחים. לא מיעוט, לא ירידה היא החמריות אשר באדם. וכל העביביות והערפליות שהיא גורמת בכל ההופעות הרוחניות העליונות, בחוג ההכרה, בחוג החפץ ובחוג היכולת, אינן כי אם תיקונים, הכשרות ממלאות את עז החיים המרוממים מרוממות שגב קודש עליון - ענן כבוד המבליט את הכבוד המלא אורות נגוהים דוקא בענניותו. "מאחז פני כסא הכבוד פרשז עליו עננו", פרישה הממלאה את הזיו ומבלטתו במדה היותר עליונה שאי אפשר לה להגלות מבלעדי הענניות. לא ירידה היא האחיזה האנושית בחגוי הגופיות כי אם עליה, הארת השכינה המודדת עולמי עד במדידת ההגבלה, הזמנית והמקומית, שרשיהם ושרשי שרשיהם, כדי להבליט את הודם ונצחם, את עליוניותם וחופש עצמתם, מרחבי טיסתם ואין סופיות הערצת פאר קדושתם. "מלמד שפירש שדי", האומר לעולמים די, "את זיו שכינתו ועננו עליו".

(עין איה, שבת פח ע"ב, אות צז)


השם שד-י שאמר לעולמו די שלא יהא נמתח יותר, מלמדנו שמלכתחילה צריכה היתה ההויה להמתח יותר אלא שמאמר ד' העמידו. מה ענין זה שאמר לעולמו די אם מראש מנוי היה כך? ויש לומר שיש בהויה נגלה ונסתר, ואמר לעולמו כמה יכולה ההויה לגלות וכמה צריך שישאר בסתר סתריה. מעטים מעטים הם היודעים להתהלך עם המציאות באופן המתאים לתכליתה כפי החוק הנתון בכל פינה שבה. רוב הנמצאים מעוותים דרכם ומוציאים פעולתם להנאה בלתי נכונה ומתוך כך נמשכים הקלקולים ביותר.
תכלית המדרגה הזו, לעמוד על אמיתת תפקידם של כל הנמצא, אינה נמדדת בידיעות פילוסופיות וכיו"ב, כי אם בהרגשת הנועם והתענגות האמת הבהירה על זיו ד' והדרתו בעולם, אשר ודאי אין בו חסר יתיר וחליף. רק האבות זכו והגיעו לטעום הטעם העצמי הזה, לבוא בסוד ההויה כולה. זהו האושר היותר עליון אשר זוכים להרגיש המתיקות הנפלאה של רצון העליון...
בזמן נתינת התורה בא הזמן לגילוי אותו חלק נסתר שבהויה אשר לא נמתח עדנה. זו היתה מדרגת משה שהגדיל בזה על האבות, שמדרגת האבות להשיג כל הנמצאים כל אשר נברא, ומדרגת משה לברר גם שרשם גם אשר לא נברא שנאמר עליו די שלא להיות נמתח עוד.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, פרשת וארא, מאמר ט עמ' לד-לה)


אני אל ש-די אני הוא שאמרתי לעולם די וכו' הים היה מרחיב והולך וכו'
הים הגדול [כך הוא גורס בגמרא] הוא הים האחרון, שכל הנחלים הולכים אל הים ההוא, הוא הים הדומה לרקיע הדומה לכסא הכבוד, שהים הראשון הוא הים הקדמוני, החכמה הראשונה שאין לה שיעור למעלה. והוא שהביא ראיה מא-ל ש-די שאומר לעולמי די. ואם טוב בעיניך לומר שהים הגדול הוא הים הקדמוני, הרשות בידך, שהכל דבר אחד הוא, אלא הראשון אצלי מתיישב יותר.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


שאמרתי לעולם די
ונראה לפרש, דאיתא בגמרא, ש-די - שאמר לעולמו די. ולכאורה יש להבין מה יוצא לנו מזה שאמר לעולמו די שלא יתפשט יותר. אך הענין הוא, שחז"ל השמיענו הטובה הגדולה שעשה עמנו הבורא יתברך, דידוע שהנאצל מה שהוא רחוק יותר מהמאציל הוא נתגשם ביותר. ונמצא אילולי שאמר לעולמו די, היה העולם מתפשט לאין קץ, והיה הקליפות מתהווין בעולם מנוקבא דתהומא רבא. ועכשיו שאמר לעולמו די, הוא הטבה שלא נתהווה הקליפות כל כך.

(נועם אלימלך, פרשת וארא)


דאיתא שם ש-די - שאמר לעולמו די, שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום היה עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו', כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק, כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם, ולכן אין המצרים עומדין בפניהם.

(שפת אמת, פרשת ויצא, שנת תרל"ו)


והזמן לא היה עוד מוכן להתגלות הקדושה בעולם. וז"ש לא דיין כו' כמ"ש שאמר לעולמו די, שלא יתפשט הקדושה חוץ מגבולו ומקומו וזמנו.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרנ"א)


הבורא יתברך בחכמתו... העולם השפל ברא ספוגי, וזה כי הניח אותה לבעל הבחירה, וכמאמר הכתוב (תהלים קטו, טז) והארץ נתן לבני אדם, שהוא ישלים בריאתה ויפיק אותה לענין נשגב ונעלה... ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע כלי חפץ אצל ההשגחה, ותתפשט כחותיה לאין גבול, וכמו שמצאנו בשני דשמעון בן שטח (תענית כג וע' רש"י חולין קיט:) שהיו עושים כשני כליות כו', וכן ברבוי דעובד אדום (שמואל ב' ו, יא ועיין ברכות סג סע"ב), ועושר של שלמה וכיו"ב. וזה שאמרו, מאי ש-די? שאמר לעולמו די, והיינו, שדי ורב הכנות הכין ועשה והזמין לעולמו, שהם יוכלו להוציא הבריאה אל שלמותה באופן הטבעי ג"כ, אם ישמרו דרכי ד' לאופן נשגב ואופן יותר נעלה, עד כי יצא מגדר הטבע לענין אלקי.

(משך חכמה, במדבר פרק טו פסוק לט-מ)


חכמת היצירה הולכת בסקירה אחת, הכח האלקי הפועל והיוצר, המהוה והמקיים, המזין והמפרנס, מתגלה לנו באור אחד. אשר על כן, אותה הסגולה היוצרת את החי היא קשורה ג"כ עם דרכי חייו בעתיד, עם תכונת הכלכלה שלו בהולדו והגדלו, עד שאנו רואים גם כח העוצר את היצירה, כח האומר לעולמו די, מכוון עם התכסיס של כל יצור פרטי גם בגורלו העתיד. שעם כל הצורך שיש בזנב לבע"ח הולכי ארבע, ועם כל התפשטות כח היצירה לחולל את הגידול של חלק הגוף השעירי הזה, הנה בשביל השלמת מצבו של בע"ח זה, הגמל, עם מצבו הכלכלי, נעצרה היצירה, וצמצמה את כחה להיות זוטר גנובתיה, שלא יהיה לו למפריע במרעהו בין הקוצים שהם מאכלו...
כשם שהננו רואים את הפליאה האלקית, המורה את האחדות של כח היצירה וההנהגה, השכלול והגידול. הדברים העצמיים ההולכים בחקי ההויה, הדבקים זה בזה, והדברים המקריים והחיצוניים התלויים במצב מיוחד, הנראה כפרוד מתכונת היצירה, הפועלת בכללות בתכונת הקימוץ, האמירה די, מכח א-ל ש-די, הנראה בגדולת יצירת העולמים וכל מילואם...

(עין איה, שבת עז ע"ב, אות יא-יב)


אמרו חז"ל שהיה העולם נמשך עד שאמר הקב"ה לעולמו די. ויש להבין ענין אמירת די. וביאור הדבר נראה, דכל גילויי העולמות הם גילוייו ית"ש בדרך צמצום וגבולות. ולפי מושגינו אנו אין לנו מושג של גילוי בלא צמצום, אבל באמת ישנם גילויים בלא צמצומים, וזהו שהיה העולם נמשך, היינו שבאו הגילויים רק בדרך צמצום, עד שאמר הקב"ה לעולמו די, כלומר די בגילויים המצומצמים ויבואו גם גילויים בלתי מצומצמים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, פרשת כי תשא, עמ' רפד)


ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה וכו' וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים וכו' וחכ"א זה וזה כאחת נבראו שנאמר וכו' קורא אני אליהם יעמדו יחדו
ובבראשית רבה (פ"א, טו) א"ר שמעון בן יוחאי תמה אני היאך נחלקו אבות העולם ב"ש וב"ה על בריאת שמים וארץ, אלא שניהם לא נבראו אלא כאילפס וכסויה, שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. האומר שמים נבראו תחלה מפני שהם מן הברור והצלול, שהמים העליונים הוגלדו תחלה ואחר כך הוגלדו המים התחתונים מהם שמהם הארץ. והאומר ארץ נבראת תחלה, מפני שהמים התחתונים עבים ונעשים גלד תחלה מהרה יותר מן המים העליונים מהם הזכים והקלים. והאומר שניהם נבראו כאחד, בהתפרש המים העליונים מן התחתונים באותה שעה הוגלדו העליונים ונעשו שמים, והוגלדו התחתונים ונעשו ארץ.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 95)


ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה וכו' וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים וכו' וחכ"א זה וזה כאחת נבראו
הארץ שהיא מלכות נבראת קודם השמים שהוא תפארת, כי היא קנתה בחינת מציאת הוית התפשטות בחכמה, ותפארת בסוד הדעת בהעלמת. ומה שהמלכות קנתה זה המציאות בראשית המחשבה, יען כי היא סוף המעשה לגמרי, כי במקומם מלכות מוציאה לפועל מעשה תפארת...
הרי בבחינת ראשית המחשבה קדמה ארץ לשמים, ועל זה נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, כי שם קדם גילוי הווית מלכות. ואחר כך בבחינת סוף המעשה קדם שמים לארץ על ידי הבינה, וזהו שנאמר, כונן שמים בתבונה. וצדקו דברי בית שמאי ודברי בית הלל, גם צדקו דברי חכמים שאמרו שניהם שווין, כי כן האמת, והיו לבשר אחד כתיב, כי אשתו כגופו. ואז נשתלם הבנין של מעלה סוד שם יהו"ה, ג' ראשונות בחינת י"ה סוד ראשית המחשבה, ושם קדם ארץ לשמים, בחינת ו"ה היא גילוי המעשה, ושם קדם שמים לארץ. ובאמת ו"ה הוא י"ה, רק שזה נעלם וזה גילוי, על כן בכל התורה כולה נקרא תפארת יהו"ה, כי הוא גוף האילן, ומבואר למבין.

(שני לוחות הברית, מסכת פסחים, תורה אור ז, בהגהה [אות קי, הגהה אות יא])


זה וזה כאחת נבראו שנאמר וכו' קורא אני אליהם יעמדו יחדו
וממה שצריך שתדעו - שמילת 'את' הנאמרת באמרו, "את השמים ואת הארץ", כבר בארו החכמים במקומות רבים, שהיא בענין 'עם' - ירצו בזה, שהוא ברא עם השמים כל מה שבשמים ועם הארץ כל מה שבארץ. וכבר ידעתם באורם, כי השמים והארץ נבראו יחד, לאמרו, "קורא אני אליהם - יעמדו יחדיו" - אם כן, הכל נברא יחד, ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון. עד שהם המשילו זה לזורע שזרע זרעים משתנים בארץ בבת אחת, וצמח קצתם אחר יום, וקצתם אחר זרעים משתנים בארץ בבת אחת, וצמח קצתם אחר יום, וקצתם אחר שני ימים, וקצתם אחר שלושה - והזריעה כולה היתה בשעה אחת... ובפירוש אמרו החכמים בבראשית רבה [ובחגיגה יב ע"א] באור הנזכר בתורה, שנברא ביום ראשון - אמרו בזה הלשון, "הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא תלאן עד יום רביעי" - הנה כבר בא הבאור בזאת הכונה.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)


זה וזה כאחת נבראו שנאמר וכו' קורא אני אליהם יעמדו יחדו
השמים והארץ הם מתחברים ביחד כמו העיגול והמרכז שבתוכה, שלכך אמרו חכמים שנבראו שמים וארץ יחדיו ואין זה בלא זה, כדכתיב קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כדאיתא בפ' אין דורשין, שאין זה בלא זה, וכמו שיתבאר בסמוך שהם דבר אחד ביחד.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ו משנה י)


מאי שמים א"ר יוסי בר חנינא ששם מים
ובגמרא במסכת חגיגה אמרו: מאי שמים, שם מים. ואם כן הוא יחסר מ"ם אחד להתחברות שתי אותיות שוות, כמלת "ירובעל" (שופטים ו, לב). ויאמר שֵם מים, כלומר שֵם שקרא למים בלבשם צורה אחרת.

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק ח)


אש ומים מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהם רקיע
נטל הב"ה אלו שלשה, אור ומים ואש, ועירבן זה בזה. נטל אור ואש וברא מהם סוכה וכסא וד' חיות ופרגוד ומלאכים, נטל אש ומים וברא מהם שמים וברא מהם מלאכים חוץ לפרגוד ומלאכי חבלה שהם ממונים על שערי רקיעים. ר' אליעזר אומר שמים מאור לבושו נעשו שנאמר (תהלים קד, ב) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. ד"א עוטה אור כשלמה מלמד שהאורה נבראת תחלה ואחר כך נעשו שמים...
והאומר שמים מאש וממים נבראו מודה שנבראו מלובן המים ומאור האש. כיצד, נעשה קו ומדה ומקום שיקוו המים בתוכו, וכשנקוו לשם קבלו הזיו מן האור ויצאו משם דרך צנור ונקוו במקום אחר, כענין שכתוב (איוב לח, כה) מי פלג לשטף תעלה. ומחום האש השולט בהם נעשו גלד שהוא לבן ביותר מפני לובן שקבל מן האור, ונעשו מן הדק שבמים כעין המלח הלבן העשוי מן לובן המים מן הצלול והברור שבו, והמים התחתונים מהן שלא קבלו הזיו, מראיתן ירוק ונתייבשו ונקפאו כגלדי השלג ונתקררו מן הקרח שבהם ונעשו עפר.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 91-90)


בא ללמד שמדת השמים כלולה מאש ומים, אלא שיסודה בודאי רוח, והוא יסוד שלש אמות האמורים בספר יצירה. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה בלשון אחר, מאי שמים מלמד שגבל הקב"ה אש ומים וטרפן זה בזה ועשה מהן ראש לדברו, שנאמר ראש דברך אמת. והיינו דכתיב שא מים, אש ומים. אמרו לו ע"כ עושה שלום במרומיו יתן שלום בינינו ואהבה. הביטה וראה כי מבואר הוא היטב.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


הנה ידענו כי עולם חסד יבנה (תהלים פט). והמים מתייחסים אל מדת החסד... ועל הבנות העולם במדת חסד, מצאנו ראינו כי בכל חלק מחלקי הבריאה עשה הוא יתברך עיקר מהמים, ושיתף בהן כל אחת מהיסודות, כמאמרם ז"ל שעשה שמים מאש ומים, הרי שיתף האש עם המים. וגם יסוד העפר שיתף במים... כי בעולם הזה היה מציאותו הגשמי דוגמת העולם העליון הרוחני. והנה כאשר יש למטה ארבע יסודות גשמיים, כן למעלה בחינות רוחניות כל אחד מעין אחד מארבע יסודות.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק א פסוק ט)


שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא וכו' את השמים ואת הארץ מה היה דורש בהן וכו' שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש
ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר בלשון אחר ונתגלה בו הסוד. א"ר אמורא גן עדן היכן הוא, א"ל בארץ, כדדרש ר' ישמאל לר' עקיבא. דשאים ואילנות היאך, בארץ, כדדרש ר' ישמעאל לר' עקיבא, דר' ישמעאל שאל לר' עקיבא מאי את השמים ואת הארץ, א"ל אלמלי לא נאמר את השמים ואת הארץ הייתי אומר שמים וארץ אלהות הם. אמר לו, העבודה, יגעת ולא בררת, כן דברת. אבל 'את' לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, 'ואת' לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. ע"כ. דע שר' עקיבא היה דורש שמים וארץ כמשמעם, והאתים לרבות הסיבות והכחות העליונים. ור' ישמעאל היה דורש שמים וארץ לסיבות, והאתין לרבוין. וכל אחד נותן טעם לדבריו, ושניהם מודין שיש שם רבוי נסתר. והנה עיניך רואות שבכל מקום דורשין רז"ל רבוי האתין, אפילו בדברים העליונים אמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, כבד את אביך ואת אמך לרבות אחיך הגדול או לרבות אשת אביך, ורבים כן.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US