Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חגיגה דף יג ע"א

לדף הראשי על אגדות חגיגה




יג ע"א

עוד רקיע א' יש למעלה מראשי החיות שנא' ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא
דע שהרקיע שעל ראשי החיות הוא קרוב לשכינה עכ"פ, והוא כעין הקרח הנורא, עליו נאמר משליך קרחו כפתים [תהלים קמז, יז], וסמיך ליה מגיד דבריו ליעקב. ורְאֵה שלא נזכר שמו בשאר שבעה רקיעים שנקראו בשם מעון מכון וילון רקיע שחקים זבול ערבות, להודיע שסודו הפנימי יותר מכולן, ואי אפשר ליקרא בשם א' מן הרקיעים. וקבלתי שמו מעון ומכון סמוכין לו, ואין לי לפרש. ומה שאמר ודמות על ראשי החיה רקיע, שריבה הראשים וייחד החיה, הוא עיקר גדול ובא ללמד שכולן חיה אחת הן, כענין שכתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר [יחזקאל י, כ]. ואין לי רשות לפרש לפי שצריך ביאור ארוך ופירוש מרובה, והן הן מעשה מרכבה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


במופלא ממך אל תדרוש
ואפילו בענייני החכמה והצדקות אמר שלמה... ואל תתחכם יותר. פירוש... שלא יחכם עצמו בעניינים העולמיים שהם מופלאים ממנו, כמו שאמר דוד ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. ואמרו חז"ל במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת כי תצא)


דרך ארץ של השכל הוא שלא יחכם יותר מיכולת ומדריגת חכמתו, ועל דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז), אל תתחכם הרבה פן תשומם, ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל, במופלא ממך אל תדרוש כו', אלא ילך בההשכלה מעלה מעלה, ויוסיף תמיד דבר יום ביומו בחכמתו ובהשכלו בדרך ההדרגה, ואז בלב חכם תנוח חכמה.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - אות ד' דרך ארץ (י) [אות יח])


כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו יתברך... מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור - הוא עוצם יחודו יתברך. ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעלת תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כח להשיג אותם. דרך משל, ידענו שהוא חכם, אבל לא השגנו סוף חכמתו; ידענו שהוא יודע, ולא השגנו ידיעתו... וכיון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה, נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, כי על כל כיוצא בזה נאמר (חגיגה יג. בשם בן סירא ג, כא), "במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור"; וכן אמרו (ספר יצירה, פרק א), "אם רץ לבך - שוב למקום".

(רמח"ל, דעת תבונות, אות לד)


ומה דאיתא שהבל חטא גם כן י"ל שזה היה חטאו שהיה מביא מנחה מבכורות צאנו דהיינו שהיה מציץ במקום שאין רשות להציץ. ע"ד דאיתא בגמרא ארבעה נכנסו לפרדם בן עזאי הציץ כו' והיינו ע"ד אמרו חז"ל האומר מה למעלה מה למטה כו' דעיקר צריך האדם לעבודת השם יתברך לקשר העולמות עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו. והעולם אשר אין לנו רשות להציץ ולית מחשבה תפיסה בו כלל זה נקרא צמר לבן ושאר העולמות נקראים צמר סתם.

(נועם אלימלך, פרשת קדושים)


...דרגא דהוא, שהוא מדריגה היותר עליונה הנעלמת סוד כתר עליון [ובזוה"ק פרשת קרח (קעח ריש ע"ב) הוא דא עתיקא. שלמעלה מקומת אדם והשגתו בחכמה שבמוחו דעל זה אמרו במופלא ממך וכו' כידוע].

(רבי צדוק הכהן, דברי חלומות, אות ד)


השגת החכמים שהוא השגה שמצד ההעלם יוכלו להשיג גם השורש הנעלם. ואף על פי שעל זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש וכו', כי שורש הנעלם מעין כל בריה נקרא "מופלא" שהוא פלא העליון שאין רשות לחקור שם כלל, היינו להשיגו לגמרי דרך החכמה, אבל מכל מקום יש להם אחיזה בו מצד שמשם שורש חכמתם, ומאחר שהיא חכמת לבם ששבה להיות תורה, הלא היא אחוזה בשורשה.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נב)


הכלי יקר דקדק דבפרשת מנורה בתצוה כתיב (שמות כז, כא) "באוהל מועד" קודם ואח"כ "מחוץ לפרוכת", ובפרשת אמור (ויקרא כד, ג) כתיב מתחילה "מחוץ לפרוכת" ואח"כ "באוהל מועד". ולע"ד ענין המנורה היה רומז להשפיע השכל על כלל ישראל. והנה השפעת השכל יש בזה גדרים, מעשה המצות אע"פ שלא יהיה בהן שכל מ"מ המעשה נרצה. החובות התלויות בלב העיקר בהן השכל, אח"כ למעלה בקודש טעמי מצות, "במופלא ממך אל תדרוש". והנה למרע"ה שנתגלו מ"ט שערי בינה, גם טעמי מצוות, כמש"כ (במדב"ר יט, ו) לך תורה ולהם חוקה, אלא לכל עדת בני ישראל אי אפשר להאיר בנר השכל במקום טעמי המצוות. והנה לכך היתה המנורה באמצעית המקדש, להורות כי העזרה המיוחדת למעשה, גם בלי אור השכל יש לה מקום בפעולות כל המון עם ד' המקיימים. והק"ק אי אפשר לאור השכל לשלוט בו, וההיכל מיוחד לזה. הנה מצד משה רבינו ע"ה היה אפשר גם בקה"ק להאיר במנורה, אלא שהעיקר בעבור כלל ישראל, ע"כ א"א כי אם עד מקום שידם משגת, ונמצא הטעם העיקרי אצלו הוא שלא יהיה בעזרה המכוון כנגד המעשה ששם בלא שכל ג"כ יש תיקון, ומה שאין להכניסה בקה"ק הוא טפל לטעם הראשון שהוא רק מצד כלל ישראל ולא מצד משה רבינו ע"ה בעצמו. ואצל כלל ישראל הדבר בהיפוך, עיקר הטעם שא"א להכנס במכוסה, והוא יותר מוזהר ממה שאין מקום למנורה במעשה, שמ"מ ראוי להיכנס בגבול שכל, אלא להורות שאינו מעכב. ע"כ התחלת קדושת המנורה נתקדשה ע"י משרע"ה, ע"כ נאמר תחילה "באהל מועד", היינו שלא יהיה בעזרה, והטעם הטפל אח"כ, "מחוץ לפרוכת", שלא יהיה גם בפנים בקה"ק מצד ישראל, אע"פ שמצד מעלת משה היה אפשר שמה. ובפרשת אמור לענין ההערכה התמידית אמר לאידך גיסא שהעיקר שיהיה מחוץ לפרוכת, שלא יעכב השכל ולא יעבור חוקו, "פן תשבענו והקאתו" (משלי כה, טז) [עי' לקמן יד ע"ב], ואח"כ הטעם השני באוהל מועד ולא בעזרה, להורות שמקומו במקום חובות הלב שהוא העיקרי לשכל.

(מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' סד)


כל ההויה ההווית כולה, עם כל עומק רוחב חכמתה ותבונתה ואמיצות גבורות שכליה, הן בצד הקודש שלה והן בצד החול שלה, איננה כי אם חוקיית בלא טעם וסברה. אחרי כל ההרחבות שלה כשחוזרים לשאול על שורש הנקודה, א"א לתת פתרון שכלי ע"ז, אלא שכך הוא הטבע, ושכך נוצרה ההויה בסגנון זה, ומעולם לא הסכין שום חכם בעולם לחקור על החוקים השרשיים של כל ענין, וכל המגמה של החכמים היותר מופלאים לחקור אחרי הכרת החוקים האמיתים האלה, לבלי לטעות מחק לחק ולהבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך, ואח"כ יוכלו לבנות בהחוקים האלה כמה בנינים והרחבות שכלים רחבים ועמוקים, ולהרכיב דבר בדבר, שלפעמים נולד מזה תולדות חשובות ואורחים חדשים הגונים שראויים לברכה ולאורה, והעולם מקבל אותם בשמחה ובצהלה. אבל להתחקות אחרי חוקות וחק הכללי הזה של "במופלא ממך אל תדרוש", הוטבע כ"כ בההויה, עד שגם חוש הרצון לזה לא הונח כלל בה, למשוגע יחשב מי שיחפוץ לדרוש בזה טעמים ונמוקים, אין כלל אפילו רצון וחוש רצון לזה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ח"ז - אור וישעי, פרק לא)


..."וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות לג, כג), ותרגם אונקלוס "ותחזי ית דבתרי ודקדמי לא יתחזון" (וראית את אשר אחרי ואת אשר לפני לא יראו). ביארו לנו רז"ל שרק לאחר המעשה - "דבתר" - תיתכֵנה ראיה והשגה בתוכן כוונת הנהגות ה' יתברך, ורק אז אפשר להשיג למפרע כיצד הכל היה לטובה, ומה היתה הטובה בזה. אבל "דקדמי לא יתחזון", להשיג לפני המעשה את כוונת ותוכן ההנהגה - זה אי אפשר, כי לא תיתכן ראיה בתוכן מחשבתו ית' למטה בעוה"ז לפני שנתגלתה בפועל, שכאן היא עדיין בהסתר ובהעלמה גמורה כנ"ל. והיינו "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", פירוש בדבר זה לא תיתכן חקירה כלל, כי הוא בגדר "במופלא ממך אל תדרוש" וגו', "מה לפנים ומה לאחור" (חגיגה יא:), שאין בזה אפשרות השגה כלל.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 244)


במופלא ממך אל תדרוש במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות
הוזהרנו במאמר החכמה: "במופלא ממך אל תדרוש, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". כי המופלא רחוק הוא מן האדם, והנסתר הוא לגבי האדם תעלומה. ואין הדרישה, ואין החקירה, יכולות לתת מאומה במה שאין לו לאדם רשות כניסה אליו. ואם "יתנו" לו, תהא נתינה זו לרועץ לו. היא תסבכהו ברשת ספיקות וקושיות שהן סימני חולשתו, שהן להט החרב המתהפכת התלויה בשערי גן העדן ואינה מרשה לאדם להתפרץ לתוכו כל עוד לא זכה לגילוי שכינה. וכל נסיון להתקרב יותר מדי, לא זו בלבד שלא תקרבהו אלא גם תרחיקהו הלאה הלאה. "במה שהורשית התבונן". במה שהורשה חובה עליו להתבונן ולהתעמק ובו גם יצליח להגיע להישגים נכבדים כל אחד לפי שיעורו. על האדם להתבונן בתורה שניתנה לו מן השמים, ובה ומתוכה יעלה לשיאי מדריגות. בה ומתוכה יתקרב לקונו. בה ומתוכה יחזק את אמונתו ויהיה באמיתה.

במופלא אין לדרוש. כי הדרישה במופלא או מסבכת ומסתבכת או משטיחה ומנמיכה את המופלא. כביכול מורידה אותו מלמעלה למטה, ובאמת רק צילו הזר "יורד", ולא הוא בטהרתו וקדושת מעלתו. ברם אין להיות אדיש למופלא. אדרבה: יש לעמוד מולו מלא פליאה. מלא חרדת קודש של השתאות. וההתמלאות הזאת כשלעצמה יש בה תועלת גדולה לאדם המתפלא. רגש הפליאה מרומם את המתפלא. מגביר צמאונו הרוחני, ומעלה אותו למתח גבוה. מבשר לו על עולמות גבוהים גבוהים שלא נתגלו. מרחיק אותו מן ההשתקעות בקטנות, ומקרב אותו אל הגדלות. "ההפלאה יותר נכבדה מההשגה" (מי מרום, לחם אבירים, פ"ד), כי "ההכרה ממשיכה את המכיר למטה, וההפלאה מעלה את המתפלא למעלה" (שם). אמנם "נחוצה היא ההכרה, אבל יסודה הוא להכיר שאין לבוא עד קיצו. ומפני זה יש להגדיל את ההפלאה" (שם). ההכרה בעניינים גבוהים כוונתה להוריד את העניינים לתבונת האדם, והרי שיש בה ריבוי שתוכו צימצום. ברם ההפלאה בעניינים גבוהים מתכוונת להעלות את האדם אל גובה העניינים האלה, ואף על פי שלא הרבה יתווסף מזה להכרת האדם מפאת גובהם של העניינים, שאין האדם יכול בדרך כלל להגיע עדיהם ממש, מכל מקום במה שבכל זאת יתווסף לו, יאיר בו מן האור העליון, וזהו ריבוי בתוך צמצום. ודווקא משום כך יש לשמור תמיד על טהרתם של אלה המכשירים הנפלאים: הכרה - בגבולותיה, והפלאה - בשלביה. ומי שזוכה לשתיהן הולך וגדל עם שתיהן כאחד.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, עמ' 266-267)


כתוב בספר בן סירא במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות
...שאמר בבראשית רבה פ' ח, רבי אלעזר בשם בן סירא אמר, בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך אל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות. ואשער בכוונתו, כי אצל הדברים הנעלמים לא יאות להרוס לעלות להשיגם בשום דרך מדרכי ההשגה, שהם שלשה, כנודע, אם מצד החקירה השכלית, אם מצד המוחש, ואם מצד המקובל. ויש עוד השגה רביעית עולה על כולנה, והיא באמצעות השפע האלקי בנבואה.
ואמר שבשום אחד מאלו לא יבקש להשיג מה שאי אפשר לו בענין מהותו יתברך וכיוצא. אם בדרך ההשפעה, אמר בגדול ממך בל תדרוש, מה שהוא דבר גדול מצד עצמו אל תדרשהו ממנו ית' שיגלהו לך, כעין אומרו ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה, כב), וע"ד דרוש נא כיום את דבר ה' (מלכים א כב, ה) וכן ונדרשה את ה' מאתו (מלכים ב ג, יא), כי אפי' משה רבינו ע"ה שנתאוה להשיג את המהות לא יכול לו. ואם בדרך החקירה, בחזק ממך אל תחקור, מה שהוא חזק וקשה ההשגה מצד עמקו לא תשים חקירתך עליו. וגם מדרך ידיעה חושיית שהוא בדבר הנגלה ונראה בעין, במופלא ממך, מה שהוא מופלא ונעלם מעין חושך לא תרצה ליודעו בנסיון מצד עצמך. ואם בדרך המקובל מאחרים, במכוסה ממך אל תשאל, לא תהא שואל אותו מאחרים שיגידוהו לך לקבל מהם אמתתו. רק במה שהורשית התבונן, באותם הדברים אשר הרשות נתונה לך בהם, שהם המצות הנכללות בתורה, שיש לך עליהם רשות ובחירה לאיזה צד שתרצה, בהם תתבונן לידע אופן שמירתם, אבל אין לך עסק בנסתרות.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לפרקי אבות [דרוש לח במהד' מישור])


במופלא ממך אל תדרוש כו' אין לך עסק בנסתרות
...חטא שגרם ביאת עמלק שא' בזוהר הקדוש (בשלח סד, ב)... בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה' כו'. וענין חטאם לא היה בפשטות רק בעניני סודות, שהיה ענין שהסתכלו בדבר שהיה גבוה מהשגתם, שעל זה אמרו, במופלא ממך אל תדרוש כו', אין לך עסק בנסתרות. וזה מכונה בשם נכנס לפרדס, והטועה בזה נקרא בשם קוצץ בנטיעות (כמש"ש יד ע"ב)... דהמסתכל בדבר שאינו שייך לו מכונה בשם גונב מבית המלך, וכמו שאמרו במה שהורשית התבונן, שלא ליקח יותר מחלקו... וזהו כח משה רבינו ע"ה שמכניס בישראל שלא יסתכלו רק במה שהורשית המוכן לחלק שורש הנפש... וזה שאמרו (חגיגה שם) בד' שנכנסו לפרדס: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, ר' עקיבא יצא בשלום... שמה שחמדו ישראל להסתכל בסודות הוא מפני שהם בני אברהם אבינו ע"ה שנקרא אברהם אוהבי, דתחלת התגלות סודות היה לאברהם אבינו ע"ה, כמו שנאמר המכסה אני מאברהם, ואיתא (בבראשית רבה) מתחלה היה סוד ה' ליראיו, ואחר כך לישרים דכתיב ואת ישרים סודו, ואחר כך לנביאים, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, אמר הקב"ה אברהם זה כו', והיינו דמי שהוא ירא ה' לא יסתכל במה שאינו שייך לו, ומגלה לו ה' יתברך סודו... ולנביא מגלה ה' יתברך סודות רק מה ששייך לו ואינו במופלא ממנו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת זכור, אות ט)


...ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה... התחתונים צריכין אזהרה בכפלים שלא יכנסו לפנים ממחיצתם, וכענין שכתוב בספר בן סירא, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ולא יסתכלו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וצריכין אזהרה נמי מעניני החומר והתאוה שלא יפלו וירדו למטה, ובהשגה והשכל שלא ישפיקו בחכמות חיצוניות ולא ישענו על דעתם ובינתם, עכת"ד. ויש לומר דהיינו נמי כריתת הברית לאברהם אבינו ע"ה [ספר יצירה פ"ו מ"ד] בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו, כי ידוע שהידים והרגלים הן התפשטות הגוף, הידים למעלה והרגלים למטה, הידים למעלה רומזין שהאדם בכוחו לאחוז במה שלמעלה ממדרגתו מדרגות שכליות נעלמות... ורגלים למטה רומזין שהאדם בידו לירד מטה מטה ממדרגתו כבהמה המה להם ועוד יותר גרוע...
וע"כ הברית לאברהם אבינו ע"ה שנצטוה בברית מילה בהיותו בן צ"ט שנה משנצרר דמו משבטלה תאותו היא בענין השכל... להזכיר שלא ידחוק ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ולחקור במכוסה ממנו, ולעומת זה לבל ישפיק בחכמות חיצוניות ולא ישען על דעתו ובינתו. וזוהי הברית בין אצבעות ידיו, היינו שלא יתפשט בחכמתו למעלה יותר ממה שהורשה, ובין אצבעות רגליו, היינו שלא יתפשט בחכמתו למטה יותר ממה שהורשה.
ולפי האמור יש לפרש ענין השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים, רומז שהוא מסלק התפשטות הידים למעלה והרגלים למטה ומבטל הכל לרצון ה' יתברך... אך בענין כריעה שהיא על ברכים אין כאן ביטול התפשטות הידים אלא ביטול התפשטות הרגלים לבד, וע"כ כריעה איננה ביטול השכל אלא ביטול כחות הנפש דהיינו מדותיה ותשוקותיה, ובזה איננו שייך לומר שלא ישתוקק לגדולות ונפלאות ממנו, אדרבה שכך חובותיה וכך יפה לה להשתוקק למעלה ממדרגתה, וכבזוה"ק (ח"א סט ע"ב) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם, ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי ליה רשותא) שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה. וע"כ בביטול כחות הנפש אין ענין לפישוט ידים אלא סילוק התפשטות הרגלים.

(שם משמואל, פרשת תבוא, שנת תרע"ה)


במופלא ממך אל תדרוש וכו' אין לך עסק בנסתרות וכו' תא אגמרך במעשה המרכבה א"ל לא קשאי
גם האריך מאוד הגאון החכם הכולל מהר"ר יצחק דלטאש בפסק שעשה, והוא נדפס בהקדמת זוהר הקטן, החיוב המוטל בלימוד חכמת הקבלה. ותירץ את המאמרים המתנגדים לכאורה המורים לימשך ידו מהחכמה זו, כגון מה שאמרו רבותינו ז"ל, במופלא ממך אל תדרוש, אין לך עסק בנסתרות, במה שהורשית התבונן. ואמר כי אדרבה מזה ראיה שיש להתבונן בסתרי תורה, כי אם היתה כוונת המאמר לאסור התעסקות בנסתרות, ויהיה פירוש במה שהורשית התבונן על התורה כפשוטו, בביאור מעשה המצות ודקדוקיה, יקשה מאוד הלשון, איך יאמר במה שהורשית שמשים לימוד התורה רשות והוא חיוב, והיה לו לומר במה שחוייבת התבונן כו'. אלא הענין, יש רשות להתבונן בחכמה זו, מכל מקום יש לך איזה ענינים נסתרות שאין רשות לעסוק. כמו שאמרו בזוהר פרשת יתרו (ח"ב צג, א), שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, רזא דעלמא עלאה דלא אתיהיב בה רשו לאסתכלא, ואצטריך לשלחא מגו שאילתא ואסתכלותיה ביה, ואת הבנים תקח לך. דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים, אבל לעילא מקצה השמים שלח תשלח מרעיונך למשאל כו'.
והפרדס הביא זה המאמר בשער מהות וההנהגה פט"ו, וביאר הענין בארוכה, באיזה מקומות מהאצילות יהיה הענין בשאלה ובתשובה, ובאיזה מקום אית לשאלה ולא לתשובה, ובאיזה מקום אפילו בשאלה אינו, ומה ענין השאלה ותשובה, או שאלה בלא תשובה, או אפילו שאלה אינה. כל זה מבואר היטב שם בפרק הזה, יראו עיניך וישמח לבך. ועל זה אמר הפסוק הנסתרות לה' אלקינו - הוא בחינת אין לך עסק בנסתרות, והנגלות לנו - הוא בחינת עסק בסתרי תורה שהורשה לנו להתבונן בו, לעשות את כל דברי התורה - הוא חלק הנגלה מהתורה ותרי"ג מצותיה בפירושן ודקדוקן לעשות אותם. וכן ענין הא דאמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר, תא ואגמרך מעשה מרכבה, אמר ליה אכתי לא קשאי כו'. בודאי יש בחכמה זו רבוא רבואות מדריגות, וכהא דאמר רשב"י על ענין עמוק בחכמה זו, לאו כל מוחא סביל דא [תקוני זוהר תיקון סט, דף קטז ע"א].

(שני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - המאמר הראשון (יח-יט) [אות לז-לח])


במופלא ממך אל תדרוש וכו' תא אגמרך במעשה המרכבה
...ההתבוננות בדרך הדרישה והחקירה מסברא, בעניני הלשונות הנסתרים, על זה נאמר "במופלא ממך בל תדרוש במכוסה בל תחקור", דמאחר שאומריהם אמרום מופלא ומכוסה, והם סתרי תורה שאי אפשר להשיגם אלא דרך צפייה, אין לחקור בהם בחקירת הלב.
והוא מה שהזהיר עליו הרמב"ן בהקדמה פירוש התורה "לבל יסברו סברא ויחשבו מחשבה בה', בסתרי התורה שלא יוודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקבל מבין, והסברא בהן אולת וכו', כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה, כי ידברו על ה' סרה וכו'" עד כאן.
ונאמן עלינו הרמב"ן ז"ל בעדותו, שכתב שלא יוודע אמיתותן בשום שכל, ולא יתפאר האדם שהוא בעל לב רחב בשכל גדול שיוכל להשיג זה.
ומה שכתב כי ידברו על ה' סרה, הוא שיבואו להגשים מתוך סברותיהם בנסתרות האלה, וכמו שכתב בריב"ש (סימן קנז) בשם אחד מהמתפלספין, שהמקובלים מאמיני העשיריות....
וכל מה שכתב הריב"ש שם בענין הזה, הם אמת לענין כלל ישראל, אפילו לחכמי ישראל וגדוליהם, כמו שהעיד שם בשם רבותיו גדולי ישראל שלא רצו להתעסק בזה, כי גם בימי חכמי התלמוד לא כולם ידעו במעשה מרכבה, וכמפורש בפרק אין דורשין (חגיגה יג.).

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)


אין לך עסק בנסתרות
אין רשות לאדם להתבונן אלא בעולמו ובנינו, שהוא מבנין שלמטה שהם שבעת ימי בראשית, כי משם נמשכות הפעולות, וזהו מחסד ולמטה, עולם חסד יבנה. אבל מעולמו של אדם ולמעלה, דהיינו ג' ראשונות החשובות כאחת, ושם נאמר אין לך עסק בנסתרות, והם אינם עולמו של אדם, כי משם אין נמשכין הפעולות, רק הם עולם הנעלם עולמו יתברך מחשבתו וחכמתו ובינתו, והם הם ביותר עצמותו ממש מאלו שנתגלו להיות מהם נמשכים הפעולות לפי דרכי בני אדם.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, שער הגדול (נו) [אות שמז])


אעלה על במתי אב וכו' בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד כל העולם
התוס' פירשו על שם מעשיו. והרב טורי אבן כתב: ולי לא יתכן דקורא אותו בן בנו על שם מעשיו. ורש"י פ"ט דפסחים פירש בן בנו לאו דוקא אלא מזרעו וכו' ע"ש. ויש להעיר דהו"ל לאתויי שהתוס' עצמם בהך בן בנו דחגיגה פירשו דהוא מזרעו ביבמות סוף דף מ"ח והיינו כפירוש רש"י שהביא וכ"כ הרב באר שבע פ"ק דהוריות. איברא דכבר נודע מיסוד חכמים דלא כל מחברי התוס' ממקור אחד חוצבו. ובפרט דהמסכתות קטנות אמור רבנן שאינם קיצור תוס' שאנץ שקצרם ר"א מטוך כמו המסכתות גדולות.
והנה גורי האר"י זצ"ל כתבו דנבוכדנצר היה גלגול נמרוד. וכבר ידוע מה שפירש רבינו האר"י זצ"ל דבחי' גלגול ראשון מקרי אב וגלגול ב' מיקרי בן, וזהו שאמרו צדיק בן צדיק, כלומר צדיק בגלגול זה צדיק בגלגול שעבר, וכיוצא. ואפשר דז"ש בן בנו של נמרוד, שהיה גלגולו, ולפי שלא היה גלגול שני לכן אמר בן בנו של נמרוד הרשע, דסירכיה נקיט, כשם כשהיה נמרוד המריד כל העולם, גם עתה אמר אויב אעלה על במתי עב והעמיד הצלם, וכשם שהשליך אברהם אבינו ע"ה לכבשן, כך השליך לחנניה מישאל ועזריה וניצולו כשם שניצול אברהם אבינו ע"ה.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכו' מהלך חמש מאות שנה וכו' רגלי החיות כנגד כולם וכו' גופי החיות וכו' ראשי החיות וכו' אך אל שאול תורד אל ירכתי בור
דברי חז"ל אלה צריכים ביאור. כיצד נבין ויכוח זה, באיזה פרק זמן אפשר לעלות לרקיע, ומרקיע אחד לשני; וכיצד בכלל אפשר לעלות לרקיע?
הרי גם כאן מתגלה לנו היסוד שמבואר לעיל [הובא לעיל דף יב ע"ב ד"ה שני רקיעים], שהרקיעים הם דרגות בעלייה רוחנית. מאות בשנים דרושות לאדם הרוצה לעלות ממדרגה אחת לשניה בכחות עצמו, כי יכולת האדם כשהוא לעצמו קטנה היא מאד. ואפילו אם יעמול כל ימי חייו בלי לסגת אחור אף פעם אחת, לא יגיע אף למדרגה אחת קטנה שברוחניות, אם עובד הוא בכחות עצמו, בלי סיוע מלעילא. חמש מאות שנה של עבודה בלתי פוסקת נדרשות כדי להגיע אפילו למדרגה הראשונה, וכן לכל מדרגה ומדרגה שלאחריה.
אולם אין דורשים מן האדם כי אם פתחו של מחט, והסייעתא דשמיא משלימה את הכל - גם להגיע עד מדרגת בחינת רגלי החיות, גופי החיות, ראשי החיות, וכן הלאה, אשר הן כולן מדרגות נשגבות ברוחניות. והאדם זוכה בסייעתא דשמיא כפי ערך הרצון הפנימי האמיתי; כגדר שאמרו רז"ל ביעקב [חולין צא ע"ב]: נתן דעתו לחזור - אז זכה לסייעתא דשמיא גדולה: קפצה לו הארץ. אולם אם מפסיקים להלוך באמצע הדרך, וכל שכן אם ח"ו אין התחלה אמיתית כלל, לא תיתכן קפיצת הדרך.
ויש לפרש "כנגד כולם" דקאמר במדרגות העליונות; כנגד כל אותן מדרגות שקדמו, כי כל הגבוה יותר קשה יותר, וגם כופל את כל המדרגות הקודמות...
זו היתה התשובה לנבוכדנצר שאמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכו'", כלומר, שרצה לעלות בכחות עצמו. הרי כל מעלות אומות העולם הן בגדר שלא לשמה, ואפילו במדרגות עליונות - "אדמה לעליון" - אינם יוצאים לעולם מגדר עשייה לשם תיקון אנוכיות עצמם. על כך באה התשובה שמראה מה רבו המחיצות עד אין שיעור, עד שאי אפשר לעלות כלל בלי סייעתא דשמיא, ואמרה לו הבת קול: לא אנוכיותך היא העולה; ואדרבא, כשתגדיל אנוכיותך יגדל יותר ההסתר, שכן: "אך אל שאול תורד אל ירכתי בור"; כי זו שאתה חושב למדרגה הגבוהה, היא באמת המדריגה הנמוכה בהסתר, כי "כל המתגאה דוחק רגלי השכינה", וזו היא בחינת מטמא את הטהור, חלף תפקיד האדם להוציא טהור מטמא.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 113-114)


מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו'
דאיתא בגמרא חגיגה פרק אין דורשין, מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה, ושבעה רקיעים הם, ועובי של כל אחד מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע, רגלי החיות כנגד כולן וכו' עד כסא הכבוד כנגד כולן. ועיין שם בתוס' ובחדושי אגדות. העולה מדבריהם שם פירוש הפייט שבקדושת ראש השנה במוסף, "כף רגל חמש מאות חמש עשרה ישרה לכסא", היינו חמש עשרה פעמים חמש מאות, דהיינו מן הארץ לרקיע ושבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם וכף רגל חשיב ליה אויר, הרי ט"ו פעמים ת"ק. ויש להבין מהו הענין של חמש מאות שנה. ונראה לי, כי הנה כתיב בי-ה ה' צור עולמים, דרשו חז"ל [בראשית רבה יב, י] שעולם הזה נברא בה"א, דהיינו כל העולמות שלמטה מן המוחין העליונים הנקראים עולם הבא, למטה מן המוחין נברא בה"א. והענין הוא שצמצם הקב"ה אור קדושתו בה' אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה, כדי שיוכלו הנבראים לקבל קדושתו ולא יתבטלו ממציאותם. והנה זאת הה"א נכללת בעשר קדושות, וכל קדושה כלולה מעשר, נמצא העשר קדושות עולים מאה, ה' פעמים מאה הוא סוד חמש מאות שנה. ומצאתי זאת בספר מגלה עמוקות. וזה סוד מילוי שם ש-די העולה ת"ק, על דרך שאמרו בגמרא ש-די - שאמר לעולמו די, וכתבנו בדרושים הקודמים שרצה לומר שכך גזרה חכמתו ית"ש, שישתלשלו העולמות בכדי שיוכלו הנבראים לקבל אור קדושת אלקינו ולא יתבטלו ממציאותם מחמת גודל הבהירות אור אין סוף ב"ה, ואם היה משתלשלין יותר לא היה ביכולת הנבראים להעלות העולמות מחמת חומרם העב, על כן גזרה חכמתו שלא יתפשט יותר, ואז יוכלו הנבראים לזכך אף חיצוניות העולמות על ידי מעשיהם הטובים בתורה ובתפלה, להופיע גם בעולמות החיצונים קדושת ההויות ב"ה, ולהבריח הקליפות והדינים שלא יתאחזו אף בחיצוניות העולמות, כי שם ש-די הוא שומר שלא יניקו הקליפות מהקדושה ומבריחים אותם, על כן קבעו שם זה במזוזה.

(מאור ושמש, פרשת תולדות ד"ה ואלה [השלישי])


מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה
ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים וארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון למוד 'אאלפך חכמה' (איוב לג, לג), ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהיה עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליו מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק.

(עין איה ב, ברכות, ו נט, עמ' 195)


רגלי החיות כנגד כולן קרסולי וכו'
דעצם נפש האדם שהיא חצובה מכסא הכבוד שהוא למעלה מעולם המלאכים, הנה יש בו מכל העולמות שתחתיו, כידוע שכל עולם עליון הוא כולל כל מה שתחתיו, שהרי ממנו הוא מתפשט ויוצא, וכדרך שאמרו ז"ל רגלי החיות כנגד כולן קרסולי וכו', וכן כל מה שלמעלה הוא כנגד כולן שלמטה, וכאמרם ז"ל (סנהדרין לח ע"ב) מה שאמר נעשה אדם שאמר למלאכים... על ידי זה ממילא ניתן בו כח מכל העולמות, וזהו עיקר "בצלמנו" שהוא כולל כל העולמות כידוע.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מג)


קרסולי החיות כנגד כולם וכו'
"ולעלמי" הוא עולם המלאכים, ומפני שעולם המלאכים הם רבים, כאומר היש מספר לגדודיו, אמר "עלמי". ויצדק בהם "עלמי", מפני שכל מלאך הוא עולם בפני עצמו כמו שאמר במסכת חגיגה: קרסולי החיות כנגד כולם וכו', שכל מלאך מקיף בגדלו מה שלמטה ממנו.

(ראשית חכמה, תוצאות חיים אות קסה)


אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב ב"ד ולכל מי שלבו דואג בקרבו
והנה רש"י [שבת קד ע"א] פירש מאמר פתוח ומאמר סתום - יש דברים שרשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה... וזה ניתן לדרוש ולמסור ראשי פרקים לאב בית דין ולמי שלבו דואג בקרבו כמו שאמרו (חגיגה יג), וזה מה שאמרו במשנה (שם יא ע"ב) אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, דהיינו שיספיק לו ראשי פרקים ויבין מדעתו. ועל פי מה שאמרו במדרש [רבה ותנחומא קורח] שהכפולות מורות לעולם הבא, יתכן לפרש "פה פתוח ופה סתום" על דרך מה שפירש"י על מאמר פתוח מאמר סתום. והיינו פה פתוח על דברי תורה הנגליים, ופה סתום בסתרי תורה שכפוף וסתום, שלא ניתן רשות לדורשן ואתה צריך לסותמן, רק פתוח קצת למסור לחכם ומבין מדעתו ראשי פרקים, והוא יבין מדעתו. ופה פתוח לעולם הבא, שאז יתגלו כל הסתרי תורה, והיינו שלעולם הבא יהיה הפה סתום גם כן פה פתוח.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש חודש שבט, אות ב)


אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב ב"ד וכו' והוא שלבו דואג בקרבו וכו' דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך וכו' כבשונו של עולם וכו' עד וארא
צריך אני להקדים לך הקדמה אחת שהיא עיקרית, שמעלת נבואת יחזקאל פחות מנבואת משה רבינו ע"ה. וכבר רמזתי לך, שמשה ביקש לראות פני הכבוד העליון, במאמר הראני נא את כבודך, ולא עלתה בידו. ואמרו ז"ל, שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו ע"ה נסתכל באספקלריא המאירה [יבמות מט ע"ב]. ודע שלא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה הסתכלות אחת במעלה אחת שוה, אלא כל אחד ואחד חלוק במעלתו כפי כחו. והמקובלים אומרים שראה דניאל בביאור מה שראה יחזקאל בדמות, שבדניאל הוא אומר: עד די כרסון רמיו, וביחזקאל הוא אומר: דמות כסא. בדניאל הוא אומר: נהר דינור נפיק מקדמוהי, וביחזקאל הוא אומר: ראיתי כמראה אש. בדניאל הוא אומר: ועתיק יומין יתיב, וביחזקאל הוא אומר: דמות כמראה אדם. ולא עוד אלא שאמרו רז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בגולה. ואמרו עוד [לקמן ע"ב] שכל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, אלא שיחזקאל דומה לבן כפר, וישעיה דומה לבן כרך. נמצאת אומר שישעיה יותר רגיל בהיכלי מלך מיחזקאל. ובפירוש אמרו, שאחר תשע מראות ראה יחזקאל מה שראה, שהרי כתיב בנבואתו: וכמראה, המראה אשר ראיתי, כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר, ומראות, כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר, ואפול על פני. לפיכך יש לך לדעת ולהבין שלא נסתכל יחזקאל אלא באספקלריא אחרונה מתוך ט' אספקלריאות שהן למטה מאספקלריא שאינה מאיר. ולפי שכל אספקלריא ואספקלריא מאותן ט' אספקלריאות זכה וברה מאירה אור גדול, כל שבאספקלריא של מעלה מצטייר במה שלמעלה הימנה, וכן השלישית וכן הרביעית וכן כולם, עד אספקלריא עליונה שבעליונה, אספקלריא מאירה למה שלמעלה הימנה. אבל אינו דומה רואה הדבר בעצמו בלי אמצעות דבר אחר, כרואה אותה מתוך מראה של מתכת עָשוּת, דרך משל, שכל הדברים שכנגדה מצטיירין בה, או של זכוכית שראיית העין עובר בה. וכן יחזקאל ראה מרכבה אחת המצטיירין באספקלריא שלו מנוגה המרכבה שלמעלה הימנה. וכבר ידעת שאמרו ז"ל שבשמונה עשר אלף מרכבות עלה הקב"ה על הר סיני, שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא לפי שאינן וכו'. ע"כ יש לך לדעת ולהבין שיש מרכבה למעלה ממרכבה עד כסא הכבוד, שלא שלטה בו עין כל בריה, ששם מרכבה עליונה. ולפנים ממנו מרכבות וכסאות מצטיירות ציור נוגה ואור בהיר זו בזו וזו בזו, ומלך רם ונישא שוכן עליהם, ר"ל על כלם ית' וית' שמו של מלך מלכי המלכים, שהוא ממציא את כולם בחפצו הטהור ומחשבתו הקדושה. ע"כ אמרו בפרקנו זה: רגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא הכבוד וכו'. לפי שבכל רקיע ורקיע מצטייר מה שמצטייר בראשון. עוד אודיעך עיקר גדול: שאעפ"י ששתי מראות של יחזקאל כולן מראה אחת הן, כענין שכתוב שם, יש לך לדעת שבמראה ראשונה נסתכל מלמעלה למטה, ובמראה שניה מלמטה למעלה. והעד הנאמן ליודע סוד הסדר, שבמראה ראשונה הזכיר חשמל ולא כרובים, ובשניה הזכיר כרובים ולא חשמל. ראה נתתי בידך פתחות מפותחות, פתוחי חותם קודש, לפתוח בהם שערים נעולים בכמה מנעולים, תיכנס בהם לסוד מרכבות יחזקאל ע"ה. ועוד אשמיעך את דברי כה כפי מה שיתכן בדברי פרקנו זה בע"ה. ולפי שדברים אלו הם כבשונו של עולם, ודברים שכיסן עתיק יומין, והם מתוקין מדבש וחלב, אמרו יהי תחת לשונך, לומר שאין דורשין בהם אפילו ליחיד אלא @7שמוסרין ראשי פרקים לאב"ד והוא שיהא לבו דואג בקרבו עד וארא, ומכאן ואילך לא ניתנה רשות לדבר, כ"ש אנחנו אלה פה היום, קטני קטנים, אשר לא למדנו חכמה ולא בינת אדם לנו, ובעוונותינו אבדה חכמת חכמינו, ואפילו ראשי פרקים אין בידינו.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)



שלבו דואג בקרבו
ואיתא אין מוסרין ראשי פרקים אלא וכו' שלבו דואג בקרבו, ופירש"י ואינו מיקל את ראשו. והענין, דכל מה שמשיג יותר, לבו דואג יותר בקרבו, שאינו מרגיש להבין איזו שייכות יש לו לדברים גבוהים כאלה, והוא ממעט עצמו יותר ומשיג השפלות, וזה יהיה בולם פיו מלדבר ולבו מלהרהר, ויוכל לזכות על ידי סוד הדעת להיות מבין מדעת"ו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בשלח, אות יא)


התורה שהיא חכמת ה' יתברך לא ניתנה לאדם אלא בשביל שיש בו יצר הרע, כמו שאמרו בשבת (פט ריש ע"א), והולכת דוקא למקום נמוך ומי שדעתו שפלה, כמו שאמרו בתענית (ד סוף ע"א) ודחכמה מפואר דוקא בכלי מכוער, דעל ידי זה יוכל להתקרב לה' יתברך כאשר לבו דואג ונשבר בקרבו, דאז מגלין לו סתרי תורה כדתנן בריש פרק אין דורשין. וזהו "תחטאני באזוב", היינו שפלות הנמשך מצד החטא, שאחר כל היגיעה בתורה ועבודה, כשמגיע לידי נסיון קל בתאוה והנאה גופנית, רואה מעשיו מעשה בהמה, על ידי השפלות הזה יוכל ליטהר לגמרי ולהגיע למעלה יותר גדולה.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות יא)


ואב בית דין והוא שלבו דואג בקרבו וכו' יועץ וחכם חרשים ונבון לחש וכו' לא קשאי
...שכבר התבאר במופת, כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות אמתיות - רצוני לומר, מושכלות שלמות - אלא לאיש מלומד המידות, בעל נחת וישוב. ויש אנשים רבים שיש להם מתחלת הבריאה תכונה מזגית, אי אפשר עמה שלמות בשום פנים... כי זאת החכמה, כמו שידעת, אינה חכמת רפואות ולא חכמת תשבורת, ואין כל אחד מוכן לה, מן הפנים אשר אמרנו. ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות, "כי תועבת ה' - נלוז, ואת ישרים סודו" [משלי ג, לב]. ולזה רחקו למדה לבחורים; וגם אי אפשר להם לקבלה, לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגדול והצמיחה; עד שתעדר השלהבת ההיא המערבבת, ויהיה להם הנחת והישוב, ויכנעו לבותם ויענוו מצד המזג, ואז יעלו עצמם לזאת המדרגה, והיא - השגתו ית' - רצוני לומר, החכמה האלוהית, המכונה ב'מעשה מרכבה' - אמר, "קרוב ה' לנשברי לב", ואמר, "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח וגו'".
ולזה אמרו בתלמוד על אמרם, "מוסרים לו ראשי פרקים", אמרו, "אין מוסרין ראשי הפרקים אלא לאב בית דין, והוא שלבו דואג בקרבו" - והכוונה בזה, הענוה וההכנעה ויראת חטא רבה, מחובר אל החכמה.
ושם נאמר, "אין מוסרין סתרי תורה אלא... ליועץ וחכם חרשים ונבון לחש". ואלו דברים - אי אפשר בהם מבלתי הכנה טבעית. הלא תדע, כי יש מבני אדם מי שהוא חלוש העצה מאוד, אף על פי שהוא המבין שבאנשים; ומהם - מי שיש לו עצה נכונה וטוב הנהגה בדברים הצריכים לסדור בני אדם ולרעותם - והוא הנקרא 'יועץ' - אלא שהוא לא יבין מושכל, אף על פי שהוא קרוב למושכלים הראשונים, אבל הוא סכל מאוד, אין תחבולה עמו, "למה זה מחיר ביד כסיל - לקנות חכמה, ולב אין?"; ומן האנשים - מי שהוא נבון, זך בטבע, יכול להעלים ענינים בלשון קצר ומתוקן - והוא אשר יקרא 'נבון לחש', אלא שהוא לא התעסק ולא הגיע לו חכמות; ואשר עלו בידו החכמות בפועל, הוא הנקרא 'חכם חרשים' - אמרו [לקמן ידע"א], "כיון שמדבר, נעשו הכל כחרשים". והתבונן, איך התנו בספריהם שלמות האיש בהנהגות המדיניות ובחכמות העיוניות עם זכות טבע והבנה וטוב ספור הדברים להודיע הענינים ברמיזות, ואז 'מוסרין לו סתרי תורה'.
ושם נאמר, "אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר, תא ואגמרך מעשה מרכבה; אמר ליה, אכתי לא קשאי" - רוצה לומר, לא זקנתי, ועד עכשיו אני מוצא רתיחת טבע והמיית הנערות. ראה, איך התנו השנים עוד מחובר אל המעלות הטובות ההם. ואיך אפשר עם זה להכניס באלו הענינים המון העם, טף ונשים?

(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)


אין מוסרין סתרי תורה אלא וכו' יועץ וחכם חרשים
ואם התורה שבעל פה נפלה בה הקפדה מהשאירה לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם, למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו 'סתרי התורה' ויפורסם לבני אדם כולם. אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות, כמו שבארתי לך מאמרם, "אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו'". וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות, באו בתלמוד ובמדרשות, והן גרגירי לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים.

(מורה נבוכים, חלק א פרק עא)


אין מוסרין דברי תורה לנכרי
משמע מכאן דלא שרי ללמד תורה לגוי אף משום שלום מלכות, וקל וחומר משום שכר הנאה, אם לא בגזירה. ואוי להם לאותם שנמצאו במדינת ספרד וארץ ישמעאלים, הלומדים תורת ה' עם הגויים בעבור הנאתן ותשלומי שכרן, הם המילדים בנים לעבודה זרה, כי אחר כך הם מהפכים למינות, כאשר שמענו וראינו בעוונותינו הרבים. הקב"ה מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע ויהושע לזקנים כו', ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה, כדי שלא יהפכו למינות, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר. אם כן, אותן האנשים החוטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה', אשר לומדים עם הגויים, נלע"ד גדול עוונם מנשוא ולא יראו בנחמת ציון...
מגיד דבריו ליעקב, אבל לגויים אסור ללמד אפילו אות אחת מן התורה ועון גדול הוא. וגוי העוסק בתורה חייב מיתה. ועובר נמי משום ולפני עור לא תתן מכשול כל המלמדו, רק בשבע מצות בני נח שרי ללמדו, במסכת חגיגה ובתוספות, אבל בזוהר מחמיר מאוד, ולא חילק. ובזוהר פרשת אחרי מות החמיר במאוד בעון זה הלומד לגוי אות אחת מהתורה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה: כל מי שאינו חתום בחותם הקדוש הזה, אין לו חלק באלקי ישראל ולא זכרון בתורתו, טמא הוא וטמא יקרא ולא קדוש. ולטעם זה אין מלמדין אותו אפילו אל"ף בי"ת, וכל המלמדו תורה משקר בשם הגדול, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, שהרי אין נכנסין לברית הלשון היא התורה הקדושה אם לא בברית הבשר. וקל וחומר הדברים, ומה פסח על שהוא רומז לדבר של קדושה כתיב (שמות יב, מח), כל ערל לא יאכל בו, התורה שהיא קודש קדשים שמותיו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ולפיכך אסור ללמוד תורה לגויים, שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו', וכתיב (ירמיה ב, כא), ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, וכתיב (מיכה ז, כ), תתן אמת ליעקב, תורת אמת לזרע אמת. והמלמד תורה לגויים מעיד על עצמו כאלו אינו אמת חס ושלום. וכשיזכה לברית בשר שהיא השער, מכניסין אותו לברית הלשון שהיא התורה, והוא הנקרא גר צדק.

(שני לוחות הברית, מסכת שבועות, נר מצוה (נג-נה) [אות צט-קב])


וכל מסכת עבודה זרה הוא לברר הבירורים וההבדלים שבין ישראל לעכו"ם, ולכך היא חמישה פרקים נגד חמישה חומשי תורה, שהתורה היא המבדלת ומבררת [כמו שאמרו בחכמה אתברירו]. כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט.) "הר סיני" - שירדה בו שנאה לאומות העולם עכו"ם, וכמו שאמרו, אסור ללמד תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה וגו'.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, מסכת עבודה זרה אות ג)


דברי התוס׳ על המאמר חז״ל ״אין מוסרין דברי תורה לגוי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - "קשה להר״ר אלחנן תיפוק ליה דכותי העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול, וכי תימא בז׳ מצות דידהו דאינו חייב מיתה, והא מצוה איכא למוסרם להם ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם האדם וכו׳״ (חגיגה יג.). והנה קושית התוס׳ יש לתרץ בפשיטות, דהנה הטעם של הדין דגוי העוסק בתורה חייב מיתה הוא משום דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה", לנו מורשה ולא להם, וגוי שלומד תורה מיגזל קא גזיל והוא חייב מיתה על גזילה (סנהדרין נט .), וטעם זה לא שייך רק אם גוי לומד בעצמו, והרי הוא כאילו מיגזל קא גזיל, אבל ישראל שמוסר דברי תורה לגוי אין כאן גזילה כלל משום שישראל לומד אתו והוא עושה ע״פ דעת ישראל. ולפי״ז מתורצת קושית התוס׳ היטב, דאי לא היה ישראל מוזהר למסור דברי תורה לגוי מהקרא "לא עשה כן לכל גוי" וכו׳, היה יכול ללמד את גוי תורה ואין כאן לפני עור לא תתן מכשול.

(רבי ישראל יעקב יפה, כנסת ישראל - הדרת ישראל, הדרן לסיומא דסדר נזיקין, עמ' 171)


אין מוסרין ד"ת לגוי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום
והכי פירשו בתנחומא ר"פ שופטים הא דכתיב בתהלים מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום - דבריו, אלו דברי תורה; חקיו, אלו מדרשות; משפטיו, אלו הדינים. והנה החל הכתוב בתרתי, חקיו ומשפטיו, וסיים ומשפטים בל ידעום. ואע"ג דבתנחומא שם מפרש ומשפטים בל ידעום דיני ממונות שבין אדם לחבירו, זה הלכות. והכי מבואר בחגיגה דף י"ג, אין מוסרין ד"ת לעובד כוכבים שנאמר ומשפטים בל ידעום. וא"כ אמאי לא כתיב חקים? אלא הכי פירושו: "מגיד דבריו" הוא תורה שבכתב, והפי' מגיד - מסייע להבין דקדוקי המקרא, כלשון המכילתא פ' יתרו, ותגד לבני ישראל - תדקדק עמהם. חקיו ומשפטיו - המה דרשות עפ"י חוקי המדות וההלכות שיוצא עפ"י חכמת התלמוד ע"י החוקים. "לא עשה כן לכל גוי" - קאי על דבריו, שעובדי כוכבים אע"ג שלמדים מקרא, וכך רצונו יתברך, שע"כ נצטוה יהושע לכתוב על האבנים בשבעים לשון כדאיתא בסוטה דף ל"ה, ובפירוש אמר ה' למשה שעושה המופתים למען ידע פרעה כי לה' הארץ. וכן הרבה. ובס' יהושע כתיב: למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא. והאיך אפשר לומר שלא חשש הקב"ה אלא לגוים שבדור ההוא. אלא ודאי שהרצון היה שילמדו מקרא, אבל מכל מקום אין בהם תבונה לעמוד על דקדוקי המקראות. והכי איתא בשמות רבה פ' ל' ובכל"מ, שאמר עקילס הגר להקיסר ששאלו למאי נתגייר, והשיב לו כדי לדעת את התורה שא"א בהיותו ערל, שנאמר מגיד דבריו ליעקב. והרי הוא למד מקרא בהיותו גוי וכן הקיסר וכמה חכמי אוה"ע. אלא ידע עקילס פירושא דהאי קרא, שאין הקב"ה מסייע להבין המקרא בדיוק אלא ליעקב. ומשפטים בל ידעום - מזה אין יודעים כלל, ולא רצה הקב"ה שידעו. והנה החקים, שהם הכללים כהוויתן, אין ענין אם ידעו אותם עובדי כוכבים, שהרי לא ידעו איך לדרוש ולהשתמש בהם. וע' ס' דברים ד' ו', "אשר ישמעון את כל החקים האלה", שביארנו על י"ג מדות יע"ש. אבל המשפטים בל ידעום, שהוא התלמוד.

(העמק דבר, ויקרא פרק יח פסוק ה – הרחב דבר)


ע"ד שאלתו, אם מותר למכור ספרי משניות לנכרי במקום שעי"ז ירויח היהודי המוכר. לכאורה הדין פשוט הוא, שאפי' במזוזה קיי"ל, בשו"ע יו"ד סי' רצ"א בהג"ה, שאסור למסור לשר נכרי, ומוהרי"ל אסר אפי' במקום שהבטיח שעי"ז ייטיב ליהודים כל ימיו (כמובא בדרכי משה [יו"ד רצא ס"ק ב]), וגם כשיש לחוש לאיבה אם לא יתנו לו. אלא שרמ"א התיר משום איבה, משום דכמה דברים התירו משום איבה, והגר"א בביאוריו ציין המקור ע"ז מע"ז דכ"ו ודברי התוס' שם, שמבואר מדבריהם, דבמקום איסור דאורייתא אין שום היתר משום איבה, רק במידי דרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר במקום שיש לחוש לאיבה. ועפ"ז אנו מבינים את שורש הפלוגתא שבין מוהרי"ל ורמ"א, דמוהרי"ל ס"ל, דמסירת המזוזה להנכרי היא בכלל האיסור של אין מוסרין ד"ת לנכרי, דחגיגה י"ג, והוי לדבריו איסור דאורייתא, ואפי' אם נאמר דהוי רק איסור דדברי קבלה, מהמקרא של "לא עשה כן לכל גוי", י"ל דס"ל למוהרי"ל כשיטת הראב"ד, בה' מגילה וחנוכה [פ"ג ה"ו], גבי הלל, דס"ל דדברי קבלה חשיב כדאורייתא. והרמ"א י"ל דס"ל, דאין כאן משום איסור מסירת ד"ת לנכרי רק אם מלמד אותו בפועל, אבל ע"י מה שמוסר לו ספר אין כאן כי אם חששא דרבנן, שמא לא יחזיק אותו בכבוד הראוי, ואפי' אם נראה שהגוי הוא מכבד את התורה, מ"מ אין אמונה בגוי, ושמא תשתנה מחשבתו ויתקצף וינהיג בזיון בדברים שבקדושה. או דס"ל לרמ"א, שאף אם נאמר דמסירת הדברים הכתובים ליד הגוי הויא בכלל אין מוסרין ד"ת לגוי, מ"מ לא הוי כי אם איסור דרבנן, משום דס"ל כהרמב"ם שם בה' מגילה וחנוכה, דדברי קבלה כדברי סופרים חשיבי, והוי ככל איסור דרבנן, דמתירין במקום איבה.
ומדברי התוס' חגיגה שם, שדקדקו כ"כ הרבה למה הוצרכו ללמוד מקרא ד"לא עשה כן", דתיפוק ליה דאיסור תורה הוא וגוי שלמד תורה חייב מיתה ועבר בלאו דלפני עור, משמע דלא עלה על דעתם לומר בהא דאין מוסרין, דאיסור מסירת ספרים זהו הדין של אין מוסרין ד"ת לגוי, דאי הוי ס"ל הכי אין מקום לקושיתם, דודאי אין זה איסור תורה של מלמד ד"ת לגוי, כיון שאינו מלמדו בפירוש. אלא שאין זה מוכרח, וי"ל דגם תוס' ס"ל דמסירת ספרים הויא בכלל איסור של אין מוסרין ד"ת, אלא דס"ל דאפי' בלפני עיוור ג"כ קאי, כמו שאסור להושיט אבר מן החי לבני נח משום לפ"ע, משום שמזמין לפניו האיסור, וה"נ י"ל שכשמזמין לפניו הספר שאסור לו ללמוד בו הרי מזמין לו האיסור, וא"כ י"ל שאפילו כשיוכל למצוא הספר הזה במקום אחר, מ"מ בכלל מחזיק ידי עוברי עבירה הוי, אפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, וכמש"כ הר"ן בפ"ק דע"ז, וכמו שבאר הדברים בתפארת שמואל על הרא"ש שם.
ועכ"פ כשיודעים שהוא רוצה ללמוד י"ל דאיכא תרתי, איסור לפני עור או מחזיק ידי עוברי עבירה במה שילמוד באיסור, ואיסור של בזיון דברי קדושה. והרבה האריך בזה בספר שדי חמד (ח' דברי חכמים סי' קלה ופאת השדה מע' א' סי' קנ) ע"ד הירושלמי (פאה פ"א ה"א) דרבי שלח מזוזה לארטבן, שחקרו בארטבן זה אם היה נכרי או יהודי. ואף דיש לומר, דכיון דבמצות שלהם מצוה ללמדם, כמש"כ תוס' חגיגה שם, וא"כ י"ל כיון שבתורה, וה"ה במשנה, נמצאים כמה דינים שגם ב"נ מצווים עליהם, א"כ י"ל דיכולין למתלי בהיתירא, שילמוד בהם דינים שלהם, וגבי לפ"ע הדין הוא דתולין בהיתירא אפילו בדרך רחוקה... מ"מ מדברי מוהרי"ל, שאסר במזוזה אע"פ דכתיב בה איסור ע"ז בפרשת והיה אם שמע, וגם בעיקר קבלת מלכות שמים דפסוק שמע ישראל י"ל ג"כ דשייך בבני נח מתוך שמצווין בכלל איסור ע"ז, ש"מ דעכ"פ אין היתר זה מספיק, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אם מטעם דזהו תלייה רחוקה מדאי שהגוי לא ילמוד כ"א הנוגע לו, ולא הוי אפילו בכלל מיעוטא, או דבכל אופן אסור משום בזיון של ד"ת, וע"ז לא מהני כלל מה שי"ל שילמוד את הנוגע לדיני ב"נ, ואטו בשביל כך נניח ד"ת בבזיון, ואם ירצה ללמוד יכול לשאול מישראל פרטי דיניהם ולא נמסור לו ד"ת. כללו של דבר, בשביל ריוח בעלמא אין מקום להתיר.

(דעת כהן סי' קעו)


...עם ישראל, בחירת ישראל, קדושת ישראל, גאולת ישראל. אנחנו יצירה אלוקית מיוחדת. "עם זו יצרתי לי..." (ישעיה מג, כא). יצירה זו מתחילה מאברהם אבינו, יסוד הגזע שלנו, שבא מעולם של טומאה ועבודה זרה, והלך וקרא בשם ד'. מתוך כך הלך והתגבש עניננו המיוחד: "לא עשה כן לכל גוי". "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנחנו יצירה מיוחדת ספציפית, ויחד עם זה: "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). גאותנו המיוחדת היא בבחירה האלוקית של ישראל ואורייתא, אבל יש לזה ערך וענין גם לכל העולם כולו.
הגמרא במסכת שבת (פח ע"ב) אומרת: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים", ובסגנון דומה לזה נאמר (שם): "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". הריח, הבשמים נתפזרו בכל העולם כולו. אבל ממשיותה של תורה, מיוחדת לנו. "אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר: 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'". התורה שייכת באופן כללי, פנימי וגדול, לכל העולם כולו. היא תורת אלוקי שמים וארץ. וכן אנחנו, אנו ספציפיים ועִם זה שייכים לעולם כולו (כפי שכתוב ב"אורות", אורות ישראל, ה, א, עמ' קנא).

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 546-545)


לא עשה כן לכל גוי
וכמו שנאמר "מגיד דבריו וגו' לא עשה כן לכל גוי" (עיין חגיגה יג.), פירוש כי "בדבר וגו' נעשו", שעולם העשיה הוא בדיבור, ומגיד דבריו הוא המשכת הדיבורים לתוך הלב, ומתוך זה עומדים בלבבם כל חד לפום שיעורא דיליה על סוד ה' יתברך במעמקי לבבו, וזהו מצד עולם העשיה, שהוא הדיבור דה' יתברך, ולא עשה כן וגו', הגם שגם הם מכלל עולם העשיה ומעשה ידיו של הקב"ה שהוא הדיבור שלו, לא כצורנו צורם כי אצלם לב אָיִן, ואין נכנסים אלא אל הלב.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ט)


והכתב הוא הגילוי לכל מה שבעל פה, ועל כן אמרו (במדבר רבה מז, א) דלא ניתנה הכל בכתב, שלא יאמרו האומות אנו ישראל, כי שבעל פה הוא בלב, וזהו מסטורין שלי (תנחומא תשא לד), כי הקב"ה לבן של ישראל, כמו שנאמר (תהלים עג, כו) "צור לבבי" (שיר השירים רבה ה, ב), ואי אפשר לאומות העולם לדמות עצמם מזה הצד, רק מצד הכתב הוא הגלוי הם טוענין שכפי ההתגלות בעולם הזה גם להם יש גוונים של מעלה, וטוענין אנו ישראל. ובאמת התורה היא עיקר הבירור שבין ישראל לעמים, והתורה שבכתב היא "מורשה קהלת יעקב", "ולא עשה כן לכל גוי", רק מכל מקום בעולם הזה יש להם טענות מצד זה.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)


לא קשאי וכו' ההוא ינוקא דדרש בחשמל וכו' מעשה בתינוק אחד וכו' והיה מבין בחשמל
"הקטנים עם הגדולים", הם סוד אנפי רברבי ואנפי זוטרא [לקמן ע"ב], כן מצינו למטה גם כן בישראל קטנים שהם במדריגות הגדולים, כהא דאיתא במסכת עבודה זרה (נו, ב) ההוא תינוק דהוה בר שיתא דאורי כו', ובחגיגה מצינו תינוק שהיה דורש במעשה מרכבה, וכן הינוקא המוזכר בזוהר. ואם תאמר והיאך למד, והא לא קשיא, ושם בחגיגה איתא שהשיב רבי פלוני עדיין לא קשאי, על זה תירץ "יוסף ה' עליכם" ככם אלף פעמים, שהקב"ה מוסיף לו שנים בכח, אף על פי שאינם בפועל, הקב"ה מחשבו כאלו היה בן שנים רבות, והוא יתברך יודע טעם הענין, ואפשר שהוא בסוד הגילגול. קשה, אמר בכפל לשון "יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם", מה שנאמר "עליכם" רמז למי שהוא גדול, הקב"ה מוסיף עליו כאלו היה יותר גדול בשנים, כענין ר' אלעזר בן עזריה שהיה בר תמני סרי ואמר הריני כבן שבעים שנה, ולא זו אלא אף זו, "עליכם ועל בניכם", שלא הגיעו לגדלות והם עדיין בניכם הקטנים, כההוא ינוקא דהוה בר שיתא וכינוקא דדרש במעשה מרכבה.

(שני לוחות הברית, מסכת פסחים, ביאור ההגדה (טז))


אי זכאי גמירתא מר' יוחנן רבך
בסדר הדורות ערך ר' אלעזר הצריך עיון מיבמות (קה, ב) דאמרו שקליה רבי למטרפסיה דקאמר ליה "רבך" ולא "רבי", הרי שלא יתכן שתלמיד כשמזכיר את רבו לפני חבירו יאמר "רבך". ברור שבענוותנותו הדגיש ר' אלעזר שבענין זה במעשה מרכבה לא זכיתי להיות תלמידו של ר' יוחנן כרב אסי שקיבל מר"י גם רזי תורה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית
ובפרק אין דורשין מפורש דמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם שתי ענינים נפרדים, וסבי דפומבדיתא היו בקיאים במעשה בראשית ולא במעשה מרכבה, כי אין שייכות לזה עם זה.
ואף על פי שהסברת עניני המרכבה לאוזן שומעת הוא מכלל מעשה בראשית, מכל מקום נזכר שם מרב יוסף שהיה בקי במעשה מרכבה ולא מעשה בראשית, כי יש שנשמתו משורש עליון נורא שלא יוכל להבין הסברת הדברים לענין השגת הנבראים מצד שהם נבראים, כי הוא דבוק ביחוד האמיתי.
ומי שהוא יודע במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, הוא יוכל להסביר עניני המרכבה דרך הסברא ללב מבין בדרך השגת מעשה בראשית, אבל מי שאינו משיג במרכבה והם מופלאים ומכוסים ממנו, אם בא לחקור ולדרוש במרכבה, הרי דורש במופלא ובמכוסה.
וכבר העיד הרמב"ן [בהקדמה לפירושו לתורה] כנזכר למעלה וכן שאר חכמי האמת, כי אי אפשר להשיג בדרך הסברא, ורק מי שזכה להיות מצופי המרכבה הוא יוכל להסביר בדרך סברא אם הוא משיג במעשה בראשית גם כן, אבל לא להתבונן מעצמו בסברא בדברים מופלאים ממנו...

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)


ליגמרון מר במעשה מרכבה אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך וכו'
הנה לא הודיע להם מיד שלא יוכל ללמוד אתם מעשה מרכבה, לא הבטיח להם שילמד עמם אך הערים בתשובתו בכדי שהם יקדימו ללמוד עמו מעשה בראשית. וכדין עשה, יעוין בשערי תשובה או"ח סי' תפב, אות א, שהביא דכשיש דבר מצוה שאך אחד יוכל לקיים אותה, אז על כל אחד להערים שיעשה הוא אותה מצוה, שאם בעסקי גופות אמרו חייך קודמים, כ"ש בעסקי נפשות, ולכן אמר בועז "המואביה" כדי שימאן הגואל ויקחה הוא, לפי שצפה ברוה"ק השלשלת שעתיד לצאת ממנה. ואף שאסור לרמות את חבירו, היינו אך בממון, אבל במצות כל אחד מצווה ועומד להשלים את נפשו. וזהו ענין שעשה יעקב אבינו בבכורה ובברכות, ומחמס אחיך יעקב תכסך עשו בושה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך
והלב הוא הבינה שבלב כנ"ל, דדים במקום בינה שהם היוצאים מאשה יראת ה', משם נובע החכמה. ולכן אמר (שיר השירים ד, יא) דבש וחלב תחת לשונך, ודרשו בפרק ב' דחגיגה דברים המתוקים וכו' תחת לשונך. שהבינה שבלב מקום ההרגשה כנ"ל שם הוא המתיקות, ולכן הסמיך לו דבש שמורה על מתיקות כמו שאמרו בסוכה (ו.) ומעילה (יז ע"ב), כי מתיקות צריך כח המרגיש, לכך הרגשת המתיקות מן החכמה הוא רק כשהוא נובעות מן הלב. ולכן איתא בעירובין (נד ע"ב) דדיה ירווך וכו' מוצא טעם וכו', כי הרגשת טעם הוא רק כשבמדריגת חלב היוצא מדדים שבמקום בינה כנ"ל, וזה יהיה תחת לשונך, שלא לגלות, דזהו מה שה' יתברך מגלה כנ"ל... ולפיכך אין לגלות הבינה כי היא מה שביד הקב"ה ונעלם מכל.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א)


וזה עניין מה שאומרים בברכת פדיון הבן מהגאונים: "וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו". ולא מצינו שיהיה לעובר דבש וחלב, רק אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה (כמו שאמרו נדה ל ע"ב), שמתהנה מהנאת אמו... אך המכוון בזה על דברי תורה, על דרך מה שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ונדרש דברים המתוקין מדבש וחלב וכו', והמתיקות מתורה שבעל פה הוא תורה דבכתב, וכמו שנדרש (זח"א כז, א וש"מ) וימררו את חייהם - דברי תורה שלהם, בעבודה קשה - בקושיא, בחומר - בקל וחומר, ובלבנים - בליבון הלכתא וכו', וכתיב ויורהו ה' עץ, ודא עץ חיים, והיינו תורה שבכתב, וביה וימתקו המים, דמיין מרירין דאורייתא דבעל פה אתהדרו מתיקן (זח"ג קנג, א). וזהו מה שאמרו "דבש וחלב להתענג בו", והוא מה שאמרו בגמרא (נדה שם) ומלמדין אותו כל התורה וכו', ומקודם מייתי "בהלו נרו עלי ראשי" וגו', עיין שם, והיינו נר שעל הראש, שהוא מטלא דעתיקא, וזה מרמז על תורה שבעל פה... וזהו שאומרים "וצוה לו... דבש וחלב", היינו המתיקות מדברי תורה, והטעם דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי ניהו טעמי תורה (פסחים קיט.). "להתענג בו", הוא על דרך מה שנאמר "תתענג על ה'", שהוא על טלא דעתיקא כנודע מהזוהר הקדוש.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לסעודת פדיון הבן, אות א)


...מה שאמרו (פסחים קיט.) למכסה עתיק זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי ניהו סתרי תורה, ואיכא דאמר זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי ניהו טעמי תורה. והיינו להרגיש טעם בדברי תורה, כמו שנאמר ומתוקים מדבש וגו' שיש דברי תורה שהם מתוקים מדבש, ואיתא: דבש וחלב תחת לשונך - דברים המתוקים מדבש וחלב יהיה תחת לשונך, והיינו סתרי תורה, המכסה דברים שכיסה עתיק יומין.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת קרח, אות ו)


...שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים, היינו שירגישו טעם בדברי תורה, וכמו שאמרו (פסחים קיט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי ניהו טעמי תורה, שירגישו טעם בדברי תורה שיכנסו הדברי תורה למעמקי הלב. וכתיב ומתוק האור, היינו כשמרגישין הטעם בדברי תורה בהבנת הלב זה הוא ראיית האור על דרך שנאמר ולבי ראה הרבה חכמה, וכתיב דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו: דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך...
וזהו שמבקשים שתחדש עלינו שנה טובה, באור תורה שנקרא טוב, "ומתוקה", שנרגיש טעם שיהיה ומתוק האור בדברי תורה, וממילא נכלל בזה גם כל הטובות.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש השנה, אות ב [ובדומה שם אות ג])


דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך
ובגמ' על פסוק כבשים ללבושך, אמרו, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך, ופרש"י סתרו של עולם, כמו רישא בכבשא (חולין דצ"ג, ב), בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות דף י), ממני יצאו כבושין (מכות כג, ב). ופי' סתרו של עולם היינו כי אורייתא סתים וגליא, וקוב"ה סתים וגליא.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת פנחס עח ע"ד)


...ולזה באו הקרבנות, וכמו שכתב בזוהר הקדוש (פרשה זו רכו, א) את הכבש האחד וגו', דאיהו רזא דכבשי רחמנא, דאוקמוה עלייהו רבנן גבי כבשי דרחמנא למה לך, אלא מילין דיהון תחות כבשוני עלמא יהון מכוסין וכו'. והוא מה שאמרו כבשים ללבושך, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. וזהו המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי ניהו - סתרי תורה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת פנחס, אות יד)


כבוד אלקים, שהוא מצות וידעת וגו' כי ה' הוא אלקים וגו', הסתר דבר, והם סתרי תורה שאין מוסרין לכל אחד, ודברים שהם כבשונו של עולם יהיה תחת לבושך.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)


הדרושים האלקיים העליונים, בהיותם במרום ההגיון המחשבי הרזי, כל זמן שעדיין לא באו לכלל גילוי רעיון כלפי חוץ, אין המכשלה כ"כ מצויה בהם לישרי לב השומרים את דרך מחשבותיהם. הצד הקשה שבעמוקות הללו הוא, באיזה אופן מביאים לידי גילוי את הנשגבות האלה. כשבונים את הבנין המגולה, כשמסדרים את חדרי הדעת דבר דבור על אופניו, יכולה לפעמים להסתתר צרעה ארסית, דעה כוזבת ממיתה, הקולעת את התוכן המתחיל להתגלות, דוגמת המצח לגבי מקור המחשבה שבמח, היכולה להזיק ולהמית. אמנם לא עצמיותם של מחשבות הקודש הם אשמים חלילה בדבר מכשול כזה, אלא עצם הדבר תלוי בהדורש לבדו, כשהסיח את דעתו ממהלך המקורי של המחשבות המקובלות, וחתר לחדש בהם מדעת עצמו, רק אז יוכל בנין כזה להיות למקלט גם לזבובי מות. אבל כ"ז שהתוכן והלשון של אבות החכמה, המדברים ברוח הקודש, יהיה נר לרגליו של החוקר בנשגבות האלקיות, הנם לו למגן מכל מכשול... ואם אותו צדיק, בשגגה כמעט, יצא מכשול מתחת ידו, הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וגם מכשול זה, לא במעמקי עצמיות הדיעות יסודו, כ"א בארחות הביאור ואופן ההתגלות, שבכל אלה הזהירות חייבת להיות מרובה לפי יקרת ערכם של הדברים שהדרושים האלהיים הללו מטפלים בהם, וכבשים ללבושיך כתיב, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושיך.

(עין איה, שבת פ ע"ב, אות מה)


מעשה מרכבה
'רכוב' - זאת המילה משותפת. הנחתה הראשונה, ענינה - רכיבת האדם על הבהמות כמנהג, "והוא רוכב על אתונו". ואחר כך הושאלה לשולטנות על הדבר, כי הרוכב - מושל שולט על מורכבו. והוא אמרו, "ירכיבהו על במתי ארץ", "והרכבתיך על במתי ארץ" - ענינו, שאתם תשלטו על עליוני הארץ, "ארכיב אפרים" - אמשילהו ואשליטהו. ולפי זה הענין נאמר בא-לוה ית', "רוכב שמים בעזרך" - פרושו, השליט על השמים...
ודע כי כלל הבהמות הנרכבות יקרא 'מרכבה' - וזה נכפל הרבה, "ויאסור יוסף מרכבתו", "במרכבת המשנה", "מרכבות פרעה"; והראיה על היות זה השם נופל על הרבה בהמות - אמרו, "ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף, וסוס בחמישים ומאה", וזאת הראיה על היות שם 'מרכבה' נופל על ארבעה מן הסוסים. ולזה אומר, כי כאשר נאמר, לפי מה שנאמר, שכסא הכבוד נושאות אותו ארבע חיות, קראוהו החכמים ז"ל 'מרכבה' - לדמות במרכבה אשר היא ארבעה אישים.

(מורה נבוכים, חלק א פרק ע)


וכבר מפורסם אצל כל ישראל דברי חז"ל וכל קדושים מחכמי האמת, עניני מעשה מרכבה מה הם. [ואין צורך להשיב כאן על דברי המתפלספים הקדמונים בפירוש מעשה מרכבה (גם כן) שהוא בהשגת חקירות הפילוסופים בחכמת הטבע ושלאחר הטבע, שכבר תמהו עליהם חכמי הדורות דאם כן כבר נגלו לקטני אומות העולם המסתכלים בספרי חכמיהם, יותר ממה שנתגלה לגדולי הנביאים ברמזים וחידות.
ואין צורך להאריך מזה לכשרי ישראל, עתה שנתפרסמה חכמת האמת בעולם, מוסכם בפי כל חכמי ישראל האמיתים...
ועל ידי השגת מעשה בראשית ומעשה מרכבה בדרך המקובל, הוא הראיה שרואה בעין שכלו, בבירור שאין אחריו בירור שהוא כן, כאילו רואה בחוש. ואינו בא על ידי עיון מחקרי, רק על ידי זיכוך הלב לבד...

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג [לא מצאתי])


מעשה מרכבה וכו' עד חשמל וכו'
וההתבוננות דחשמל נקרא מעשה מרכבה, בפרק אין דורשין. רצה לומר ההתבוננות בשורש ה' יתברך המתיחד בכל העולמות, שזהו סוד המילה, המעיד על עומק השורש הנעלם המתיחד כמו שנתבאר לעיל, וכטעם חש ואתגליא מל, דאיתא בזוהר. ופירוש חש מלשון בחשאי, דהיינו קול דממה דקה, ושם כבוד ה'. והשתדלות האדם בהתגברות נגד היצר בשלושה קליפות האסורות מפני כבוד ה', וההתחכמות בזה, שהוא העברת הערלה, נקרא מעשה בראשית, דחבריא לעאין ביה וידעין כנ"ל, דעל זה נאמר יגעת ומצאת לכל אדם מישראל.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף נט ע"ד)


עד היכן מעשה מרכבה וכו' רבי אומר וכו' ר' יצחק אומר עד החשמל עד וארא מגמרינן וכו' אם הוא חכם מבין מדעתו אין אי לא לא
ממה שצריך שתתעורר עליו - אמרו "מראות אלקים", ולא אמר 'מראה', לשון יחיד, אלא 'מראות', מפני שהם השגות רבות וחלוקות במיניהם, רצוני לומר, שלש השגות: השגת האופנים, והשגת החיות, והשגת האדם. והוא, שבהשגת החיות אמר, "וארא והנה רוח סערה וגו'", ובהשגת האופנים אמר, "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ", ובהשגת האדם אשר למעלה מן החיות במדרגה ובסדר אמר, "וארא כעין חשמל וגו', ממראה מתניו וגו'". ולא השיב מלת "וארא" כלל בסיפור המרכבה רק בשלש פעמים האלה.
וכבר בארו חכמי המשנה זה הענין, והם העירוני עליו, והוא אמרם ששתי ההשגות הראשונות - רצוני לומר, השגת החיות והשגת אופנים לבד - מותר ללמדה, וההשגה השלישית, אשר היא החשמל ומה שנדבק בו, אין מלמדים ממנו אלא ראשי פרקים. ורבנו הקדוש חושב ששלוש ההשגות כולם נקראות מעשה מרכבה, ואין מלמדים מהם אלא ראשי פרקים. ולשונם בזה הוא: "עד היכן מעשה מרכבה? רבי (מאיר) אומר, עד 'וארא' בתראה; ר' יצחק אומר, עד 'חשמל' - מן 'וארא' עד 'חשמל' מגמרינן אגמורי, מכאן ואילך מוסרין לו ראשי פרקים. איכא דאמרי, מן 'וארא' ועד 'חשמל' מסרינן ראשי פרקים, מכאן ואילך, אם היה חכם מבין מדעתו - אין, ואי לא - לא". הנה התבאר לך מדבריהם שהם השגות חלוקות, והמעיר עליהם: 'וארא', 'וארא', 'וארא', ושהן מדרגות, ושההשגה האחרונה מהם, והיא הנאמר עליה "וארא כעין חשמל" - רצוני לומר, צורת האדם החלוק אשר נאמר בו "ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה" - היא סוף ההשגות והעליונה שבהם. ויש מחלוקת גם כן בין החכמים אם מותר לרמוז בלימודו בשום דבר - רצוני לומר, במסירת ראשי פרקים, או אין מותר כלל לרמוז בלימוד זאת ההשגה השלישית ואפילו בראשי פרקים, אבל מי שהוא חכם יבין מדעתו. וכן יש מחלוקת עוד בין החכמים, כמו שתראה, בשתי ההשגות הראשונות גם כן - רצוני לומר, החיות והאופנים - אם מותר ללמד עניניהם בבאור או אינו מותר אלא ברמיזות וחידות בראשי פרקים.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ה)


ואם תשכיל בדעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים, תמצא כי הם כנגד הכרובים שראה יחזקאל הנביא ע"ה, והם חיות הקדש. ואע"פ שראה ארבע חיות, הכל חיה אחת, ומזה הזכיר יחזקאל (יחזקאל י) "היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה". אחר שהזכיר למעלה ארבע חיות, החזירם אחר כן לחיה אחת, ואמר כי הם הכרובים, ואחר שהזכיר השגתו הראשונה, והיא חיות הקדש, חזר והזכיר השגה שניה, שהיא האופנים שהם אצל החיות ולמטה מהם, כענין שכתוב (שם א) "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות". וכבר הזכיר בהשגה ראשונה של החיות "וארא והנה רוח סערה" וגו'. ואח"כ הזכיר השגה שלישית עליונה מכלן והיא השגת החשמל, ואמר "וארא כעין חשמל". ועל שלש השגות הללו שהשיג הזכיר שלש פעמים "וארא", וזה יורה שהם שלשה השגות חלוקות, והם ממטה למעלה: אופנים וחיות וחשמל.
ושלש השגות אלה הם הנקראים "מעשה מרכבה", שכן דרשו רז"ל במסכת חגיגה: עד היכן מעשה מרכבה, רבי אומר... רבי יצחק אומר עד חשמל אגמורי מגמרינן, מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים... מן וארא עד חשמל מסרינן ראשי פרקים, מכאן ואילך אם היה חכם ומבין מדעתו אין, אי לא לא. הרי שרבינו הקדוש סובר ששלשת השגות שהשיג יחזקאל הם הנקראים מעשה מרכבה, ואין ללמד מהם אלא ראשי פרקים. ודעת יש אומרים כי השגת חשמל אין מלמדין ממנו כל עיקר, ואפילו במסורת ראשי פרקים, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו אין, אי לא לא.

(רבינו בחיי, שמות פרק כה פסוק יח)


ההוא ינוקא דדרש בחשמל וכו' עתים חשות עתים ממללות
הנה עיניכם רואות שהזהירו שלא לדרוש בחשמל, וסיפרו מה שאירע לאותו ינוקא דהוה דריש בחשמל, ואיך מלאני לבי לדבר בו דבר, אפי' הייתי יודע, כ"ש וכ"ש שיודע אני בעצמי שאעפ"י שקבלתי בו דברים, שאינן כטיפה מן הים הגדול כנגד סוד חשמל. אבל אודיעך עיקר גדול: דע שאין החשמל וחשמל וחשמלה דבר אחד ומעלה אחת, אלא שהם שלש מעלות משלש על שלש, זו למעלה מזו, ודוגמתן למעלה בכסא הכבוד. וזהו סדרן: כ"ף מכאן וחי"ת מכאן בי"ת באמצע; חי"ת מכאן פ"א מכאן תי"ו באמצע; נו"ן בכאן ה"א מכאן צד"י באמצע. ושלשתן כלולות בכסא, ודוגמתן החשמל חשמל חשמלה. ודי בזה. ודע שמה שאמר בספר יצירה שי"ן שורקת מ"ם דוממת, שנאמר על שי"ן ומ"ם שבחשמל. וזהו עתים חשות עתים ממללות. כמה סודי סודות נרמזים בחשמל אלא שאין ראוי להאריך עוד.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


ההוא ינוקא דדרש בחשמל
כתבנו באומרו ששכר מצוה מצוה, שהוא כי המצוה עצמה נעשית הווית קדושה עד העשות מלאך, וכעובדא דגמרא על ההוא דאיעסק במסכת חגיגה. וזה יאמר פה ושמרתם מצותי... ועשיתם אותם, כי ממש עשיה והויה חדשה תעשו בהם כאלו אותם ממש אתם עושים, והוא כי כל אחד נעשה מלאך.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק כב פסוק לב [אולי כוונתו למובא בניצוצי אור בתחילת המסכת])


מעשה בתינוק אחד וכו' והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וכו' (יג:) חיות אש ממללות וכו' בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה חשות
וחשמ"ל הם חיות של אש דקה בשפה ברורה, ודבורם בתכלית המרוצה, וכשידבר אדם דבור א' הם ממללות אלף אלפי אלפים דיבורים, ואותם החיות אינם שוקטות אפילו רגע א', אלא ממהרות התנועה, ומשתנות ברגע א' לאלפי גוונים, לכאן ולכאן עולה ויורדת ומתנועעות לצדדין בלי שקט ורפיון, וכפי קלות תנועתם כך קלות דבורם ומהירותם. ואלה החיות הנקראות חשמ"ל הם בודקים הנביאים בהגיעם לשער שבו נכנסים להסתכל באספקלריא שלה שהיא אספקלריא שאינה מאירה, והחשמ"ל ממהר בתנועתו ובקלות דבורו לדבר עם אותו הנביא הנכנס להסתכל, ואם אותו הנביא יכול להבין דברי החשמ"ל ברגע ולהשיב תשובה לכל דבור ודבור, אזי נודע כי ראוי להכנס ולהסתכל בכבודו של מלך. ולפיכך נקרא חשמ"ל, מלשון "חושה לעזרתי". ולעולם אין החשמ"ל שוקט אפילו רגע אחד מלדבר, אלא בשעה שיוצא הדבור מפי הקב"ה שכלם חשים מלשון שתיקה ואח"כ ממללים, כלומר מקבלים מלמעלה ואח"כ מתעסקים במה שקבלו, וזהו סוד "דומו יושבי אי".
והנה החשמ"ל בודק כל הנכנסים למעלת הנבואה, אם משיבים כענין ושואלים כהלכה במהירות כרגע כמו החשמ"ל, נכנסים, ואם לאו, דוחים אותם כלפי חוץ. וזו היא תחלת השגת (הנביאים) [הנבואה], ועל זה נאמר: "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש".
ודע, כי לפעמים נקרא חשמ"ל ולפעמים נקרא חשמל"ה, וכשהוא שותק ומקבל נקרא חשמל"ה, וכשהוא ממלל ומשפיע נקרא חשמ"ל. וזה הרמז מתפשט לידיעת כללים רבים בהשגת החשמ"ל, ולפי שהחשמ"ל בודק בנביאים ויודעי מרכבה, ואם נמצא הגון כמו שאמרנו נותן לו רשות ליכנס ואם לאו דוחהו כלפי חוץ, גם לפעמים שורף ומכניס מיתה גם לנערים, כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין, ת"ר מעשה בתינוק א' שהיה דורש בבית רבו בחשמ"ל יצאה אש מהחשמ"ל ואכלתו, מאי חשמ"ל, אמר רב יהודה חיות אש ממללות, במתניתא תנא עיתים חשות עיתים ממללות, ובשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה וכו' ממללות.

(רבי יוסף גיקטליא, סוד החשמל [נדפס בס' ארזי לבנון, ונציה שס"א, ובס' עמודי שש, לבוב תקמ"ה])


תוס' ד"ה ורגלי, טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה מנין ישרה
ובזה יובן מ"ש בירושלמי רפ"ט דברכות: עוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה, טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה מנין ישרה (הובא בתוספות פ"ב דחגיגה די"ג ע"א). דאינו מובן מהו ענין שהרגל הוא חמש עשרה דוקא יותר מעובי הרקיעים ושבין כל רקיע, שהכל מהלך ת"ק שנה. והענין כי ת"ק שנה נמשך מבחי' ה' מדות שבפסוק לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, שהן עצמיות המדות, משא"כ בחי' מדה הששית, בחי' "כי כל", הוא ההשפעה שהוא כללות דחמשה מדות העצמיים וכמ"ש בפע"ח שכ"ח ספ"א... ושמים הם אש ומים, היינו שנמשכו מבחי' מדות עליונות, לכן הם כל אחד ת"ק שנה כפי המדות העצמיים שמהם חוצבו. אמנם עבודת המלאכים שהם בחי' עומדים ממעל לו, היינו להמשיך האור מיחוד או"א שלמעלה מבחי' המדות, כי בחכמה מלובש אור אין סוף שלמעלה מעלה מבחי' מדות כו'. וע"כ נאמר ורגליהם רגל ישרה, אשר מנין ישרה הוא בחי' י"ה יותר מבחי' ת"ק, והיינו לפי שממשיכים מבחי' י"ה בהמדות שהם בחי' ת"ק שנה, שלהיות מקור ההתחדשות מאין ליש הוא מבחי' י"ה, וכמ"ש כי בי-ה ה' צור עולמים כו'.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת אמור לד ע"א [ובקיצור בפרשת חקת סד ע"ג])


כי הנה בחי' העלאת מ"ן הנ"ל נקרא בשם הילוך וכמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים. שהמלאכים שעבודתם לעורר ולהמשיך יחוד התדירי בחי' ובטובו מחדש כו' נקרא עומדים. אבל הנשמות שע"י חפרוה כרוה ממשיכים אור חדש נק' מהלכים. ולכן במלאכים נאמר ורגליהם רגל ישרה, ופי' התוספות פ"ב דחגיגה די"ג ע"א מהירושלמי פ"ט דברכות שהוא מהלך ת"ק שנה כמו מן הארץ לרקיע, ועוד יותר עליו הרגל י"ה היינו כמנין ישרה שהוא תקט"ו, דהיינו שעבודתם להמשיך בחי' י"ה בבחי' העולמות שהן מהלך ת"ק שנה, והיינו כמ"ש כי בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב בה' נברא העוה"ז. ע"כ עבודתם להמשיך בחי' זו להיות ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכיון שמקור ההמשכה מבחי' ב' אותיות י"ה נק' עומדים.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת חקת סד ע"ג)


תוס' ד"ה אין, קשה להר"ר אלחנן וכו' וכי תימא בז' מצות דידהו וכו'
מצאתי עוד תירוץ, דהיינו קודם שניתנה תורה, אבל אחר שנתנה תורה והתיר להם ז' מצוות, ילפינן מהאי קרא דאף ז' מצוות אסור ללמדם. נמוקי רבינו בצלאל בשם גיליון. ודברים אלו לכאורה קשים בעיני, לומר ד"אשר יעשה אותם האדם" מיירי קודם מתן תורה. ויש ליישב. וק"ל. אחרי כותבי ראיתי בס' עין יעקב שהביא להרב ישרש יעקב שכתב בשם מהר"ש אלגזי שעמד על זה והאריך ליישב, עש"ב, ודוק.
ובמה שתירצו התוס': וי"ל דהכא מיירי דאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עיור וכו', מדבריהם ז"ל הביאו רבנן בתראי ראיות, ואני השפל עמדתי קצת על דברי קדשם בספרי הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ט ובס' הקטן מחב"ר ביו"ד סי' סב בס"ד ע"ש באורך.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US