Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חגיגה דף טו ע"ב

לדף הראשי על אגדות חגיגה


טו ע"ב


לא לדייניה לאחר
...ומעיקרא שאמרו דלא לדייניה בשביל התורה היינו שלא להכניסו כלל בגיהנום דמאחר שדנוהו שלא יהיה לו עולם הבא נתנו לו שכר תורתו שאין הקב"ה מקפח שלא ידון ויצטער כלל בצער גיהנום ור' מאיר אמר לדונו ושיהיה לו עולם הבא...
גם אחר היה מלא תורה דר' מאיר גמר מפומיה ותוכו אכל וגם בגמרא איתא דרק משום הכרוז דחוץ מאחר אמר דליתהני מהאי עלמא, ועל כן [צ"ל על כרחך] מה שאמרו דנתכוין למרוד דהיינו להכעיס שהוא בכלל מינין (דראש השנה שם [יז]) דגיהנום כלה זה היה בתחילה שאמר שתי רשויות ואחר כך מה שלא שב היה רק על ידי הבת קול שחשב שלא יועיל כדאיתא שם ולתיאבון עביד ולא היה להכעיס.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)


לא לעלמא דאתי
יש תלמיד חכם שזוכה דשמעתתיה מבדרין בעלמא, ויש שאין זוכה לכך, ואין זה ראיה שזה גדול מזה, שלפעמים יש דברי תורה יקרים בפי מי שהוא. וכמו שאנו רואים בבלעם, שאמר פרשה שלימה בתורה שבכתב [וליודעים חן, כי גם כל הדיבורים מפרעה ואבימלך ועשו שנזכר בתורה הרי הם דברי תורה ממש, והיה זה אצלם ועל ידי דיבורם נתגלה לנו]. וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין קו ע"ב) על דואג, דמתחילה ביקש דוד עליו שלא יבוא לעלמא דאתי, ואחר כך דלא לימרו שמעתתא בי מדרשא משמיה. הרי דאפשר שיאמרו שמעתא משמיה אף על פי דאין לו חלק לעולם הבא.
וכן באחר, מתחילה בחיי רבי מאיר אמרו שהיה משפטו דלא ליתי לעלמא דאתי, ואפילו הכי אמר רבי מאיר שמועות ממנו, וכמו שאמרו הקדמונים, דבכל מקום "אחרים" היינו מה שלמד מאחר. וכן אחר כך, עדיין היה בגיהנום עד זמן ר' יוחנן, כדאיתא בחגיגה, ואפילו הכי רבי שסידר המשניות קבע שמועה בשמו באבות, לפי ששמועותיו הם תורת אמת ודברי תורה ממש.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קמח)


מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי
רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו'. ובס' תפארת (פרק ה) הקשה... דא"כ יצא שכרם בהפסדם שאם לא יקיים רוב התורה יקרא רשע, עיי"ש...
ל"ק, דידוע מאמרם ז"ל, מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, כי קורת רוח של עוה"ב שקולה אלף פעמים יותר ושוה לסבול עבורה כל ענשי גיהנם ר"ל, וכל הענשים המה רק ענין כיבוס שיהיה ראוי לעוה"ב, והא למה זה דומה לרופא העושה ניתוח לחולה או משקהו סמים מרים לרפאותו בדוגמא זו הם כל העונשים, זולת אותם שאין להם חלק לעוה"ב, ומעתה ריבוי מצוות הוא זכות.

(שם משמואל, פרשת במדבר - שבועות לשלוש סעודות)


המשכיל בוחר יותר ביסורי העונש רח"ל יותר מטומאת העבירה, כאמרם ז"ל, מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי.

(שם משמואל, פרשת בראשית, שנת תרע"ו)


מתי אמות ואעלה עשן מקברו
ויסוד גדול מיסודי האמונה שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בע"ה בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא, כדגרסינן בפרק אין דורשין, אמרו עליו על אלישע אחר שהיה גדול בתורה ונכנס בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל, כי נח נפשיה דאלישע אחר שמעוהו למלאכי השרת דהוו אמרי לא מידן נדיניה ולא לעלמא דאתי ניתייה, מידן לא נדיניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא, אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, וכי יעלה על הדעת שרבי מאיר רצה להעניש את רבו אלא שלא נתרצה במה ששמע ממלאכי השרת ובחר שיענש בגיהנם ויטול שכרו משלם לעולם הבא.

(ראשית חכמה, פרק המצות, פרק ב אות י)


מי שהוא תלמיד חכם, הוא לוקח נפשות ומלקט ניצוצות מנפשות קדושות שנתפזרו בעמקי תהום רבה. על ידי לימוד תורתו, כל דיבור של תורה מוציא אותם השייכים לו, וכמו שנאמר (משלי יא, ל) "ולוקח נפשות חכם"... וכן אחר שנאמר לו "ולרשע" וגו' (תהלים נ, טז), ניצול על ידי רבי מאיר שלמד תורה ממנו, והוא תיקן והציל נפשו מדינה של גיהנום.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קיד)


כתב היוחסין בסדר הדורות, אע"פ שבקבלת החסיד פירש מה שאמר ר' מאיר אעלה עשן מקברו שכל זמן שהאש דולק אין שם עשן שפכו עליו מים לכבותה העשן עלה והאש נכבית...

(סדר הדורות, תנאים ואמוראים אות א, ע' אלישע בן אבויה)


ידוע מה שאמר הרמב"ן שכדאי לאדם שיסבול כל עונשי הגיהנם ולא ישללו ממנו חלקו המזומן לעולם הבא, (וראיה לזה ממה דאיתא בגמרא גבי אחר דמתחלה נגמר למעלה שלא יענישוהו משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא הרבה, ועמל תלמידו שיותר טוב שיענישוהו בגיהנם ויירש אחר כך עולם הבא).

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק טו)


ר' מאיר ור' יוחנן הצילו את אחר
ואתה תרד וגו' הוא אחר שקיצץ בנטיעות שאביו היה מגדולי ירושלים וממיוחסים שבישראל, ור' מאיר תלמידו שהיה בן גרים הורידו לגיהנום... ועל ידי ר' יוחנן שהיה מזרעא דיוסף שעל ידו הבירור דעמך כולם צדיקים נכנס גם אחר לגן עדן שכיבה העשן ואש דתאוות רעות שהיו מקיפים אותו מצד השאור שבעיסה ומשכא דחויא, ונתגלה אור תורתו ואף על פי שהמעשים לא היו כן וכמו שאמרה בתו לרבי זכור תורתו וכו' ולחכה אש בספסלו, היינו אש תורתו דהכה דברי כאש ותלמידי חכמים כל גופן אש דעל כן אין אור של גיהנום שולטת כמו שאמרו בסוף חגיגה (כז.).

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות י)


אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מינאי
וזה שאמר התחיל משה מתירא מן גיהנם שהיה סבור שיצטרך לכנוס לשם להוציאם על דרך מה שאמרו באברהם אבינו ע"ה דמסיק להו לפושעי ישראל (כמו שאמרו עירובין שם) ומצינו הלשון בר' יוחנן אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מינאי (כמו שאמרו חגיגה טו ע"ב) ולשון זה נראה שירד ויעלנו בידו וכן כתב האר"י ז"ל שהצדיקים יש שבאין לגיהנם להעלות הנשמות ששייך לשורשם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת מסעי, אות יד)


כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק עשן מקברו
הגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל בכוכבי אור (מאמר א) מצייר לנו מדברי חז"ל ג"כ כדברים שנתבארו לעיל דאיתא בגמרא גבי אחר שיצא לתרבות רעה, "כי נח נפשיה דאחר, אמרי לא מידן לידייניה משום דעסק באורייתא ולא לעלמא דאתי משום דחטא. אמר ר' מאיר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשי' דר"מ סליק קוטרא מקברי' דאחר. אמר ר' יוחנן גבורתא למיקלי רבי' אי נקטיה ביד מאן מרמי לי' מנאי מתי אמות ואכבה עשן ומקברו. כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק עשן מקברו". ועיי"ש בדברי הגרי"ב שעורך חשבון שמימי פטירת ר"מ עד ימי ר' יוחנן היה בערך כמאה וחמשים שנה, וכל אותו הזמן נידון אחר בגיהנם, והכל בזכות תפילתו של ר' מאיר, נמצא שהיה כדאי לפני אחר להיות נדון באש מתלקחת דגיהנם מאה וק"נ שנה. ואם לאו תפילתו של ר' יוחנן יתכן ועונשו היה נמשך עוד זמן רב והכל כדי לקבל את הטובה הצפויה בעולם הבא, ומזה נוכל להבין מה גודל העידון הגדול של חיי העוה"ב שלמענה כדאי לסבול יסורים קשים ומרים בעמקי שאול משך שנים רבות כ"כ.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, אמונה עמ' נ)


פסק קוטרא מקבריה דאחר וכו' ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל וכו' ש' בעיי בעו דואג ואחיתופל וכו'
לא ליודעים חן יודעים, היינו מי שכבר זכה גם לבחינת דעת וזה יש לו חן שמורה שאף שעושה חס ושלום שלא כהוגן מכל מקום אין תורתו נמאסת וכמו שאמרו (חגיגה טו ע"ב) ואמר (שם) ר' מאיר גמר מפומיה דאחר ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל וכו' ורמון איתא (שם כז.) על פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון. והיינו דתלמיד חכם כאחר שנכנס לפרדס והיה גדול והיה בכלל יודעים אף שסרח מכל מקום יש לו חן שאינו נאבד חס ושלום וכמו שאמר שם בר' יוחנן שאחר שמת פסק קוטרא מקבריה דאחר ומכל מקום אמר וגם לא ליודעים חן שלפעמים יוכל לקלקל כל כך עד שלא יועיל הכל ויאבד וכמו שאמר אחר כך אי' סופר אי' שוקל וכו' ש' בעיי בעו דואג ואחיתופל וכו' ותנן א"ל חלק לעולם הבא שמכל מקום נפסק עליהם במשנה שאין להם חלק ורק דורשי רשומות היו אומרים כולם באין לעולם הבא כמו שאמרו (סנהדרין קה ע"ב) והיינו שלמעלה מתפיסת שכל עולם הזה השיגו איזה רשימה מה שכל שבא מזרע יעקב לא יאבד. אבל במשנה נפסק הדין שאין להם חלק לעולם הבא וזה לא ליודעים חן שיוכל כל כך לקלקל עד שיאבד הכל וזה כי עת ופגע יקרה את כולם.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת מטות, אות יד)


לא נין לו ולא נכד בעמיו וגו'
וכאלישע אחר דשנה רבי שמועה משמו באבות אף דהוא עצמו אמר עליו, לא נין לו ולא נכד בעמיו וגו' ועדיין בימיו היה נידון בגיהנום עד שבא רבי יוחנן והוציאו משם כדאיתא התם, ומשמע דהשמועה היה שגורה בפי החכמים בבית המדרש עוד מקודם בחיי ר' מאיר שנגמר דינו למעלה שלא יהיה לו חלק לעולם הבא, וכן רבי מאיר עצמו דגמר שמעתא מפומיה לימדה לתלמידיו ויש אומרים דבכל מקום שנקרא רבי מאיר אחרים הוא השמועות דגמר מפומיה דאחר, וגם בעודו נחשב למורד מכל מקום ידע כוחו שזהו ידיעת דברי תורה אמיתים ושמועות הנקבעות לעולמי עד, דדבר זה אינו מצד חכמה אנושיות ודרך חידוד שכל לבד דדבר חכמה הקיימת לעד אינו אלא הנמשכת מחכמתו יתברך שהוא ודעתו וחכמתו הכל אחד:
וזהו הדברי תורה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנגלו למשה רבינו ע"ה מצד דביקותו בחכמה העליונה שעל ידו זכה לקבלת התורה לעולם הזה ואי אפשר להגיע לה אלא מצד הידיעה ובדעת שהוא ההתחברות והדביקות בה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות יב)


רבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר
ובהתלבשותו בלבוש עשו, כל פעולת יעקב אבינו ע"ה שהיה הכל באמת לאמיתו, היה זה התלבשות גמור בלבוש השייך לעשו, רק שאצל עשו הוא "החמודות", שאותם היה לובש כשמשמש את אביו (בראשית רבה סה, טז), לרמאותו בפשיטת טלפיים כחזיר שיש לו סימן אחד הנגלה לטהרה, כך עשו בנגלה ועל הלבוש היה יכול להראות עצמו טהור, ואותו לבוש כשלבשו יעקב, על ידי זה הריח יצחק ריח בוגדיו, כמו שאמרו בסנהדרין (לז.), שמה שאצל עשו נחשב לחמודות והראות טהרה, אצל יעקב נחשב זה לבגידה ופושעי ישראל, שזהו חונף וצביעות, ומצד מדת יעקב שהוא רק האמת לאמיתו כשמראה רק הלבוש נחמד הוא בוגד.
ויצחק הריח גם בהם ריח טוב, כי אצל יעקב דהכל אמת, גם הפושעי ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא כמו שאמרו בסנהדרין (מד.). וכמו שאמרו (גיטין נו.) תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם וכו', כי אצלו יש במעמקי הלב גנוז נקודת אמת.
ועל כן רבי מאיר גמר תורה מפומיה דאחר, כי הוא מזרע נירון קיסר (גיטין שם) מזרע עשו, וכידוע דזהו ה"ציד בפיו", דסתם מתניתין רבי מאיר (סנהדרין פו.) שהוא יסוד תורה שבעל פה, היה בפיו, ועד שלא ניתנה תורה ולא נבחרה אומה ישראלית, היה נחשב גרים העתידים לצאת ממנו מזרעו, אבל באמת גר שנתגייר כקטן שנולד (יבמות כב.), ובשם ישראל יכונה, ואין נקרא עוד זרע עשו.
וזהו שנאמר (בראשית כז, יט) "אנכי עשו" וגו', היינו אותם ניצוצות קדושות שאתה מרגיש בפיו, שזהו שורש עשו שהיה יצחק אוהב על ידי הציד שבפיו, הוא באמת "אנכי" ואינן שלו כלל, כי אפילו הגרים בשם ישראל יכונה, וכל שכן רבי מאיר דכפי הנזכר לעיל היתה אמו מישראל גם כן, ומצד הגירות שבו מאביו ודאי מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב עדיף בתלמידי חכמים, ואפילו פושעי ישראל, מעלה זו שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב אינו אובד בחטאו ולא ניתק ממנו, ועל כן היה אחר, שהוא פושע ישראל, רבו. וזהו שלימות בירור האמת, אשר הוא כולו אמת שאין בו שום דבר של שקר ומלבר, כי מטתו שלימה, וכיוצא בו בכל המידות כולם.

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות כח)


ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא
דאחר דמ"מ גמר ר"מ תורה מפיו, אבל אמר שקדושת התורה הועילה עליו ג"כ עד שא"א שיודח לגמרי, רק אחרי שנצרף פועלת פנימיותו ועצמותו שיחזור בגלגול ואותו הכח העצמי שנכלל בו ע"י תורתו פועל עליו בגלגול עד שחוזר לתקן כל מה שהחריב, שכוחותיו מ"מ גדולים המה. וחזי אחרי י"ב חודש שנצרף מעט ככור עוני, וחזר לעולם, או שלמעלה סדרו דרכי תיקונו שע"י עצמות קדושת התורה שנשתאבה כו יטרח לתקן ולבנות כל מה שהרס. וזה דנסרי מגרמוהי מטללתא, ובנו הנך מחוזי, שחוזר בגוף או ככמה ניצוצות כפי דרכי ההנהגה העליונה ומתקן כל מה שהחריב. ומצינו דוגמא לזה. אע"פ שאינו דומה, ברע"מ שחוזר לתקן ענין ע"ר, ועיי' בספר הגלגולים שתלמיד חכם מתגלגל ביותר מפני שאינו רואה כ"כ גיהנום, ומ"מ י"ל שהיה צריך תריסר ירחי שתא לעכל זוהמא. כדי שתתעורר קדושת התורה בתר עיכול הגוף.

(מאמרי הראיה, חלק ב עמ' 432)


היאך ר' מאיר למד תורה מפומיה דאחר וכו' הא בגדול וכו'
ואף דאיתא אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו' כבר הקשה בגמרא, והיאך ר' מאיר למד תורה מפומיה דאחר ותירצו הא בגדול וכו' עיין שם. וזהו איזה חכם הלומד מכל אדם דגדול יכול ללמוד ועל זה מביא הפסוק מכל מלמדי שמכוין ללמדו השכלתי אף שהוא אינו דומה וכו' מכל מקום אנכי השכלתי מזה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בלק, אות ב)


אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו'
ובפ"ק דחגיגה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו עד כאן. ודבר זה מבואר, כי בארנו בפרק משה קיבל כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף ביחד ביותר, ואין לך חבור כמו תלמיד והרב, ואם ילמד תורה מתלמיד חכם שאינו הגון יהיה לו חבור וצירוף אל רשע ודבר זה מדה פחותה שהרי אמרו (אבות פ"א) אל תתחבר לרשע. והא דאמר ור"מ היכי גמר תורה מאחר ומשני אמר ר"ש בן לקיש ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזניך ושמע ד"ח ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי אם כן קשו קראי אהדדי ומשני הא בגדול הא בקטן, והשתא לפי זה מאי שנא גדול או קטן. דודאי חלוק יש, דודאי אין לגדול צירוף אל הרב ואין עליו משפט תלמיד כל כך שיהיה לו צירוף אל הרב רק הקטן נחשב תלמיד אליו והוא מצורף אליו ביותר, ולכך בקטן הוא אסור ובגדול שאין נחשב צירוף לרשע אינו אסור כך נראה ונכון. ורש"י ז"ל פירש הטעם משום כי הגדול יודע להזהר שלא ילמוד ממעשיו קטן לאו יודע להזהר. וקאמר שם רב דימי אמר אמרי במערבא ר"מ אשכח תמרא אכל תיחלא ושדי שחלא וכך אמרו עוד שם ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק עד כאן. וקשה דמאי תירוץ הוא דסוף סוף היאך הותר לעשות דבר זה. ויראה דה"ק, דודאי היכי שאפשר לו ללמוד אותה במקום אחר אסור לעשות ד"ז, אבל ר"מ לא היה אפשר לו ללמוד במקום אחר, והשתא שפיר שהוא מדמה זה לרימון שאין מוצאין במקום אחר רימון שאין לו קליפה ולכך האדם אוכל הפנים וזורק הקליפה, ולפיכך מותר גם כן ללמוד תורה מרב שאינו הגון כאשר לא ימצא אותה תורה במקום אחר ללמוד מרב הגון. ועוד יש לפרש, והוא עיקר, ר"מ סמך אהא שהתורה היא נבדלת מן האדם שיש לו החטא ואין החטא הוא מצד התורה רק מצד האדם אשר מקבל התורה וכמו שהרימון אשר יש לו קליפה והאוכל שבתוכו נבדל מן הקליפה, ואף שהקליפה רעה בשביל כך לא נתקלקל התוך שהתוך נבדל מן החיצון וזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, כך נבדל השכל האלהי היא התורה ועומדת בפני עצמה ואין בה החטא, ולפיכך למד ממנו. אבל רבנן אמרי שאסור שאין להצטרף לרע והתורה אצל שאינו הגון הדבור שיוצא ממנו כיון שהוא דבור הרשע לכך המקבל התורה הוא מצטרף אל הרע. ולפי זה קשה מה שאמר ר"מ רימון מצא תוכו אכל כו' והלא כל מי שלומד מן התלמיד חכם שאינו הגון הוא כך ולא הוי ליה לומר הך לישנא. ונראה דלא קשיא כי לכך אמר רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק, כי רבי מאיר למד תורה שכלית לגמרי שהוא שכל אלהי ודבר זה היה מקבל, והתורה הזאת היא שכל נבדל מן האדם לגמרי ושרי, כאשר אין לתורה זאת הנבדלת צירוף אל הרשע כלל, אבל שאר אדם שלמד סתם תורה ואינו שכל אלהי לגמרי וזה יש לו צירוף אל האדם ואסור, רק התורה שקבל ר"מ היא היתה תורה אלהית שכלית יותר, והשכל שהוא שכל עליון נבדל מן האדם כמו שנבדל התוך שהוא ברימון מן הקליפה. ולפי זה אין צד היתר לאדם שילמד תורה מספרי יונים, הן לפירוש רש"י דפירש הא בגדול הא בקטן דקטן בא ללמד ממעשיו, וכן לפירוש אשר אמרנו שהוא עיקר כי ר"מ למד סתרי תורה שהוא תורה אלהית לגמרי ואין לה צירוף אל האדם, אין כאן צד היתר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ח)


כבר קדם לנו בפירוש משנת (אבות ד, א)... איזהו חכם הלומד מכל אדם, אני אומר שנתכוון למה שאמרו חז"ל פרק אין דורשין, ור"מ היכי גמר תורה מאחר והאמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, א"ר נחמן ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי (משלי כב, יז), לדעתם לא נאמר אלא לדעתי קשו קראי אהדדי, ל"ק הא בגדול הא בקטן. יראה מכאן כי הקטנים לא הורשה להם ללמוד אלא מת"ח הגון שדומה למלאך ה', אבל מי שהוא גדול יכול ללמוד אפילו מהבלתי הגון כמו אחר, כי ידע להזהר שלא ללמוד ממנו שום דבר רע כאשר עשה ר"מ ע"ה דתוכו אכל קליפתו זרק, ואלו בפחות וקטן יש מקום חשש שמא יהיה נגרר אחריו. והוא מה שאמר בן זומא ע"ה, מי הוא אשר יאות לו גדר החכם, והשיב כי הוא אותו אשר בלי שום חשש הוא למד מכל אדם איזה שיהיה ואפילו בלתי הגון כאחר, שלא יצטרך לחפש אחר חכם כמלאך ה', איש כזה ודאי חכם הוא שדומה לר"מ ע"ה, כי הוא מקיים לבך תשית לדעתי ולא לדעתם. כדברי דוד ע"ה, מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט, צט) אפילו מהבלתי ראוי שאינו כמלאך ה', יען עדותיך שיחה לי, איני מביט אל האומרם אלא הדבר הנאמר בעצמו, שהם עדותיך הקדושים היוצאים מפיו. ולבי אשית לדעתך, כי העדות שלך עצמם הם המשיחים עמי ולא לדעתו של האומר.
ואל הכוונה הזאת עצמה אמר ר"מ ע"ה בריש פ' קנין תורה, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו. אמר תחלה כי העוסק בתורה לשמה דהיינו כפי התכלית האמתי שהוא לבא לידי מעשה, כי לא תהיה מגמתו העיון מצד עצמו, הנה יהיה לו מ"ש התנא ע"ה במקום אחר (אבות ד, ו) הלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות... שמספיקין בידו ללמד אחרים ולהשלים זולתו, וזה ביתר שאת, כי אעפ"י שגם הלמד שלא לשמה מלמד אחרים, ואחר יוכיח, מ"מ לא כל הרוצה לבא ללמוד ממנו הוא ראוי והגון אליו לבקש תורה מפיהו, אלא דוקא גדול כר"מ שלא יזיקהו פחיתות המלמד, אבל זה כל העולם כלו כקטן כגדול ראוי אליו לעמוד לפניו ולשמוע תורתו, כי כיון שהוא כמלאך ה' ילמדו משלמותו אפי' הפחותים ואין כאן שום חששא.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ד לשבועות [דרוש מה])


וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת... עוד יתבאר, על דרך אומרם ז"ל, וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וגו', עד כאן, והוא אומרו שמור, פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה, אז ושמעת תורה מפיהו.
ואומרו את כל הדברים - לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה, וז"ל ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ר"ל רבי מאיר קרא אשכח ודרש (משלי כב, יז) הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו', קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן. ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב (שה"ש ו, יא) אל גינת אגוז וגו', אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד קודשא בריך הוא אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, א"ל אמאי משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו', עד כאן.
הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע, מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתוב (פרק ד מהלכות תלמוד תורה הלכה א) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה', ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא.
וראיתי לב"ח (יו"ד סימן רמו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת רבי מאיר, אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש, משמע דוקא רבי מאיר הוא שסובר כן, עד כאן. ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה רבי מאיר במחלוקת עומד, כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא. ועוד ממה שמקשה לרבי מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם, שאם אתה אומר שאחר האמת שרבי מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול, אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו', אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת, שאם לא כן היה יכול לומר רבי מאיר אינו דורש כן.
ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר רבי מאיר קרא אשכח וכו', ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי כו', אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה.
ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז, מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו', אין אוכל שבתוכו נמאס וכו', עד כאן, והדברים אלו הם כסברת רבי מאיר, וידוע דהלכה כרבא, הגם שנאמר שמעשה רבי מאיר במחלוקת שנוי.
ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן, ורבי מאיר לבד הוא שסובר לחלק מה (מקשה) [משיב] רבה בר שילא לאליהו רבי מאיר רימון מצא וכו', הלא אינו סובר כן אלא רבי מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' למעשה של רבי מאיר שחזר ואמר שמעתא מפיו.
ואם תאמר הקב"ה מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילא רבי מאיר רימון מצא וכו'.
דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא, עד שיהיה נקי מה' ואדם. ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה רבי מאיר נקי מה' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי רבי מאיר.
והנכון לתת טעם לרמב"ם, הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו', רבי מאיר רימון וכו', פירוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהיתר זה, לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא, לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן, כי הדורות נתמעטו, ואין לנו היתר זה אלא ברבי מאיר וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל שאמרו (שבת קיב:) אם הראשונים כמלאכים וכו'.
ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו', פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות, אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים, או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות, וכרבי מאיר שהיה לומד תורה מאחר, הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו.

(אור החיים על דברים פרק יב פסוק כח)


מכלל ישראל נתוסף כח לצדיקי הדור להיותם ממש כמלאכים כמ"ש דומה למלאך ה' צבאות.

(שפת אמת, פרשת ויקרא, שנת תרל"ו)


אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו ואם לאו כו' מה אגוז וכו'
ונראה דמלאכיו היינו רבנן וכמו שנאמר, כי שפתי כהן וגו', מפיהו, כי מלאך וגו', ואמרו מזה, אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו ואם לאו כו' ומכל מקום אמרו שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וגם אותו שאינו יכול לעמוד בכלל מלאכיו אלו אמר כל. כי באמת גם בהם יש דברי תורה אמיתיים שהרי נשנו דברי אחר במשנה פ"ד דאבות משנה כ' ובשמו. ובגמרא (שם) דנמשל לאגוז שאין תורתו נמאסת עיין שם. ורק מלאך ה' צבאות יש לומר דאין נקרא וגם מפיו ממש אין ללמוד דיוכל להכניס בו גם קליפתו ורק ר' מאיר ידע לזרוק הקליפה. אבל יש בו גם כן דברי תורה אמיתים שהם דברי אלוקים חיים ובזה נקרא מלאך שליח מה' להגיד דברי תורה אלו דלכך השפיעו זה ללבו. והם נקראו עושי דברו כו', כי דבר ה' הוא תורה שבעל פה כמו שאמרו בשבת (קלח ע"ב) על פסוק ישוטטו לבקש את דבר ה' זו הלכה וכמו שאמרו בגיטין (ס ע"ב) על פסוק, כי על פי הדברים האלה כרתי וגו', דרצה לומר תורה שבעל פה דאינו בכתב רק דברי אלקים חיים היוצאים מלבות בני אדם והם באמת דבר ה' ודברי אלוקים חיים אבל מכל מקום האדם הוא ביגיעתו ממציא הדבר.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שקלים, אות א)


ר"מ קרא אשכח ודרש וכו'
מדלא קמשני בפשיטות ואמר ר"מ קרא אשכח וכו' מורה דר"מ דוקא דריש הכי אך רבנן פליגי עליה ולדעת רבנן ליכא לפלוגי בין קטן בין גדול ומשו"ה הרמב"ם השמיט חילוק זה מגדול לקטן משום שסבר דרבנן פליגי עליה. כן כתב הרב ש"ך יו"ד סי' רמו, בשם הרב הגאון מר אביו. אמנם רבי"ן חסידא עיר וקדיש הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי לו תשי"ג יר"ו ערו ערו עד היסוד כלל זה ע"ש באורך ואני בעניי כתבתי קצת על דבריו במקומו בס"ד.
ואולם הצע"ר שיש להצטער דאם הרמב"ם סבר דאין חילוק בין גדול לקטן צא ופרנס לי איך עביד עובדא בנפשיה שלמד כל חכמות חיצוניות והוא ז"ל כתב באגרות שלמד כל ספךי ע"ז וכו' ולא עוד אלא דמצינו להריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה שכתב דהרמב"ם סמך על הא דר"מ דבגדול שרי והרמב"ם עצמו שרטט וכתב בתחילת ס' המורה הט אזנך וכו'.
והנכון בזה מה שכתבתי אני בעניי במקום אחר דסבר הרמב"ם דהא [ד]לגדול הותר היינו שיהיה גדול בתורה ודעתו רחבה גם במילי דעלמא קולע אל השערה ולא יחטיא כמו שהיה ר"מ מקטנותו. ואם יכתוב בחיבור דלגדול הותר, כל אחד יסבור כי גדול הוא ויתיר לעצמו ובנפשו דיבר. ולכן השמיטו. ורוח ה' דיבר בו ובפרט בדור יתום כזה שכל תלמיד מחזיק עצמו לרב ויהיו ערומים ולא יתבוששו. ה' הטוב יכפר בעד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


לא קשיא הא בגדול הא בקטן
עי' סוכה כח, א: דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


אשכח תמרי אכל תחלא ושדא שיחלא לברא... רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק
והנה יש בדרישת התורה שני ענינים: הא' הוא מצות ת"ת, שע"י ידיעת התורה הוא מקיים מצות ת"ת שהיא זכות גדולה מאד, ב' יש בסגולת התורה שתאיר עי"ז נפש האדם ותקנה קדושה ושלמות. ובארנו בזה דברי חו"ל בפ' אין דורשין דמקשי': "ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר כו'" ואמרי': "אמרי במערבא ר"מ אשכח תמרי אכל תחלא ושדא שיחלא לברא". ותו איתא התם: "אשכחיה רבה בר שילא לאלי' א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומי' דר"מ לא קאמר כו'... א"ל אמאי, ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק". והנה לא על חנם נאמרו על ענין זה שני משלים, ולא עוד אלא שמתחלפים בהבנתם, שהמשל של "אשכח תמרי" מורה שאכל החיצוניות והפנימיות השליך, והמשל דרימון מורה להפך שהחיצוניות השליך והפנימיות אכל, ולפ"ד יסבו הרברים על שני הענינים שבאים לאדם בלימוד התורה. הנה בעצם התחדשות הידיעה של התורה, ודאי אין ד"ת מקבלים טומאה, וכיון שיצאו הדברים מפי אחר מכוונים לאמתה של תורה הרי הם מקובלים יפה, וזה נקרא האוכל החיצון שהוא העקרי, ומה שיש גרעון בפנים הוא כח אחר המעורב בדיבור זה, אל זה לא פנה. אבל לענין הסגולה שהתורה פועלת על האדם הרי הוא ענין סגולי, שבא ע"י המשכת הקדושה, וכיון שהכלי שע"י נמשכה תורה זו הוא פגום, אין דרך הקדושה לשרות באתר פגום, א"כ חסרה מתורה זו סגולה זאת של המשכת הקדושה על האדם. אבל באמת כח התורה גדול, והראי' שהרי לסוף אתא לעלמא דאתי וגם ריו"ח הצילו מדינין (חגיגה שם). והיינו שיש בנפש כ"א מישראל עומק טוב, אלא שע"י מעשים רעים הטוב מוסתר מאד והוא בכח שאינו נכר במציאותו, אבל התורה היא פועלת שהטוב הצפון הוא מתגלה ומתחזק. ע"כ זה החלק שהיה מוסתר אצל אחר ע"י מעשיו, ר"מ מצא אותו ונדבק בו, ומצאה ג"כ הקדושה הסגולית מקום לחול על תורתו. ע"כ כשבא להמליץ על תורתו שיהיו לה מהלכים למעלה, וזה יתכן ודאי רק מצד המשך הקדושה הסגולית שבתורה, אמר: "ר"מ רמון מצא תוכו אכל", פי' אפי' בהחלק הסגולי שנמשך מהתורה שבזה פועל הרבה ג"כ הכלי ע"י מי נמשך, כיון שהוא פועל מצד הסגולה והקדושה לא מצד הידיעה והמצוה המעשית לבד, מ"מ גם בסגולה זו מצא שרק הקליפה מלוכלכת דהיינו חיצוניותו של אחר במעשיו, אבל בפנים יש חלק טוב, והראי' שהרי מת מתוך תשובה אלא שהיתה רק בהרהור ולא גמרה. אבל ר"מ היה מתדבק רק בעומק טוב הפנימי, וכח התורה היה מסייעו לגלות את עומק הטוב, ע"כ גם הכח הסגולי שבתורה זו לא נפסק והרי היא נמשכת ממקורה מהלכה למשה מסיני בכלים טהורים.

(מדבר שור דרוש ז = דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' סח-סט)


מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט אין מה שבתוכו נמאס
...שנאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וגו', שמזה כתב האר"י ז"ל שהרשע במעשיו הטובים מוסיף כח בקליפה. ואמר שלמה המלך ע"ה שבתורה העצה האכילהו לחם ולא יזיק לך. כי כשהאדם רוצה בתורה להנצל מיצר הרע אז תועיל התורה לטובה. כי גחלים אתה חותה על ראשו ולא תתן התורה כח בקליפה חס וחלילה. וכמו שאמרו, מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט אין מה שבתוכו נמאס אף תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת. והיינו שהלכלוך הוא רק הקליפה שהוא בגדי עשו אבל מה שבתוכו הוא רצון השם יתברך. וזהו שנאמר, כי גחלים אתה חותה וגו', וה' ישלם לך כו', ישלימנו לך שלסוף תתגבר עליו וישלים אתך.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לראש חדש כסלו, אות א)


דקאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן
ענין המנורה שאמר במדרש שהקב"ה אמר בא והאר לי וזהו האור דתורה שבעל פה דהוא מה שהחכמים מחדשים ולא בשמים היא וכמו שאמרו (בבא מציעא נט ע"ב) דהקב"ה אמר נצחוני בני, ואיתא דקאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא כו', השתא קאמר מאיר בני אומר כו'... ועל זה רמזו במנורה משל כו', תאירו לי כו', (כמו שאמרו מדרש רבה שם) שהקב"ה משתוקק כביכול להארת האדם דייקא מה שממציא מלבו והוא התורה שבעל פה. והקב"ה אומר הלכה בשם אומרה אליעזר בני אומר כו' (כמו שאמרו מדרש רבה פרשת חקת).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות י)


אומר הקב"ה תורה מפומא דכולהו רבנן
וזהו ענין מה שאמרו, אומר הקב"ה תורה מפומא דכולהו רבנן, אשר על זה יש מפרשים כוונת מה שאנחנו מבקשים ותן חלקנו בתורתך, רוצה לומר שיהיה חלקנו בתורה שלומד הקב"ה, כלומר שנזכה שיאמר שמועה בשמנו. הענין, החכמים חדשו דברים או מכח פלפולם, אבל הכל היה בכח הקול הנזכר, והגיע העת שהם הוציאו מכח אל הפועל בהתבוננות. ואמנם גדול ה' ורב כח לתבונתו אין מספר, כי בבחינת הכח לא פסק, כי אין מספר ואין לו סוף ותכלית, לפי ההתחדשות ומקור נשמות בכל דור, ולפי ענין כח התחתונים שמעוררים כח העליון. נמצא הקב"ה נתן התורה והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה, המעיין הנובע אינו פוסק, ומה שנותן הוא בכח מה שנתן.

(שני לוחות הברית, תולדות אדם, בית חכמה (תליתאה) (ו) [אות רפ])


קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר
ומפני כך היה הקב"ה אומר דבר בשם רבי אליעזר, כמו שהוא יתברך ברא כל הנבראים ונתן לכל אחד מהותו, כך נתן לכל אדם שכלו ודעתו כאשר ההשגה לפי דעת האומר אשר סדר ה' יתברך הנה הוא אומר הלכה מפי אומרה. ולא אצל זה בלבד אמרו שכך אמרו בפרק אין דורשין שהקב"ה יושב ואומר הלכה מפי כל החכמים חוץ מר"מ מפני שלמד תורה מפי אלישע אחר, ור"ל כי אלישע אחר שהיה יוצא מן הכלל היה יוצא מן הסדר אשר סדר ה' יתברך ולכך נקרא אחר שהוא אחר וחוץ, ומפני כך אין ראוי ה' יתברך לומר הלכה מפיו של ר"מ מאחר שלמד מן אלישע אחר. ומה שאמר במדרש שהיה הקב"ה אומר הלכה מפי ר"א דוקא מפני שהיתה השגה הזאת לר"א בלבד והיה הקב"ה אומר הלכה זאת מפי ר"א בלבד, ולא כן שאר הלכות שלא היה מיוחד בה אחד בלבד ורבים הם האומרים כך והיה אומר הקב"ה הלכה מפי רבים, רק דבר זה לפי גודל ההשגה של פרה אדומה שהיה מיוחד בו ר"א, שאמרו במדרש שיצא מחלציו של משה שאליו בלבד נגלה סוד פרה אדומה כדכתיב (במדבר יט) ויקחו אליך וממנו ירש ר"א עד שהיה מיוחד בזה ר"א.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ו משנה ז)


מאיר בני אומר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו'
אם תדקדק בכל הדברים הנרמזים בסוד שכינה תבין מה טעם לזרועי ומה טעם לראשי וראה מה שדרז"ל בפסוק קללת אלהים תלוי משל לשני אחים וכו', ואמרו אין אחים אלא ישראל שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך והבן למי נאמר פסו ק זה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)



ויש לפרש דהנה משה רבינו ע"ה בתחילת שליחותו השיב לפני ה' יתברך "מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", ופירש רש"י: מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, וע"ז באה התשובה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ופירש רש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידין לקבל את התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים. ובפשיטות הפירוש שה' יתברך דן את האדם על המצוות שעתיד לעשות, אף שעל עבירות אינו דן על מה שעתיד לעשות רק באשר הוא שם. אך י"ל עוד דהנה כשמעלין את האדם למדרגה עליונה יותר או שפוסקין לאדם השפעות או ישועות, עומדים עליו כמה מקטרגים לומר שאיננו ראוי לזה, ועי"כ נתבקרה פנקסו, והעצה היעוצה לזה בספר זכרון זאת שיקבע האדם במחשבתו שכל מה שדורש ומבקש מה' יתברך הכל הוא עבור כבוד ה' יתברך, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וא"כ כשהוא מבקש שיסור צערו יקבע במחשבתו לבקש שיסור צער השכינה כביכול, וכ"כ כל מיני ישועות והשפעות הכל לעבוד בהם את ה' יתברך ולגדל בניו לתורה וכדומה, ומאחר שהוא לכבוד ה' יתברך שוב אינם רשאים ואינם יכולין לקטרג. והנה זה בעצמו היתה תשובת ה' יתברך למשה, כי מאחר שההוצאה ממצרים היא עבור שיוכלו לעבוד את ה' יתברך, ולשון עבודה הוא לתועלת הנעבד כמו עבד העובד את רבו שהוא לתועלת רבו ולא לתועלת העבד, וכאמרם ז"ל שכינה בתחתונים צורך גבוה, כי אעפ"י שהוא אינו ראוי מ"מ לא יגרע עבור זה כבוד ה' יתברך, א"כ שוב אין מקום לשאלתו מה זכו ישראל, כי בין כך וב"כ צריכין להגאל לתועלת וצורך גבוה, וזה שמדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב דבר גדול יש "לי" והבן. וע"כ תמצא, שתיכף אחר היציאה ממצרים התחילו למנות מ"ט ימים להטהר מזוהמתם למען יהיו מוכנים לקבלת התורה, ולא המתינו להנפש אפילו יום אחד למען לא תחשב ההוצאה עבור עצמם כלל רק עבור עבודת ה' יתברך. וזהו בין כוס שלישי לרביעי לא יפסיק, כי ד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה, וכוס שלישי נגד וגאלתי, וכוס רביעי הוא נגד ולקחתי שהוא מ"ת, וא"א שיהיה ביניהם שום הפסק למען לא תהיה נחשבת הגאולה לצורך עצמם כלל, ולא עוד אלא שאפילו רגע אחד לא היו גאולים טרם שהתחילו בעבודת ה' יתברך למען לא יהיה מקום לקטרג שהם לצורך עצמם יצאו, שהרי לקחו הראשית לעצמם ומה שיעבדו את ה' יתברך אח"כ הוא דרך אגב, וע"כ נצטוו לעשות הפסח עוד ביום י"ד טרם יצאו, והפסח נקרא סתם עבודה כאמור ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ומלו באותו הלילה עוד קודם היציאה למען יהיה ראשית ענינם עבודת ה' יתברך, והכל נגרר אחר הראשית, א"כ שוב חוזר הכל לה' יתברך...
וזו העצה היעוצה לכל איש פרטי ובכל זמן שבאה לאדם ישועה או השפעה או אפילו פשוט בכל יום שקם ממטתו, ראשית דבר ישתמש בו לעבודת ה' יתברך והכל נגרר אחר הראשית כנ"ל, אבל לא ישתמש בו מקודם לצורך עצמו אף שאח"כ ישתמש בו גם למצוה לא יפה הוא עושה מאחר שהראשית לא היתה לה' יתברך כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת פקודי ושקלים, שנת תר"ע, עמ' שכד-שכה)

קלני מראשי קלני מזרועי
והוא עולם המלאכים השכליים הנבדלים נקראו בשם ראש, קלני מזרועי זה עולם הגלגלים גשמיים דקים בעלי צורה מושכלת, וזה זרוע, אשר ההנהגה בהמה כי אין לך כל צמח כו' (בראשית רבה י, ז).

(משך חכמה, ויקרא פרק יט פסוק ב)


ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק
גם לענין האמונה נאמר הדבר הזה לבל תלמוד מן המינין ואפילו מן הדברים האמיתיים כי פגיעתן רעה פן יפתוך חטאים ולדבריהם תאבה, כי הם מושכין את הלב, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך לאמר אשמעם ואת הטוב אקבל ואת הרע לא אקבל, שלא תסמוך על דעתך כאשר סמך ר' מאיר בלמדו לפני אלישע אחר המין, כדאיתא במס' חגיגה שאמרו עליו על דרך משל רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ולא כל בני אדם שוין.

(פירוש רבינו יונה, אבות פרק ב משנה ד)


והיה הארון מעצי שטים ושני ארונות של זהב אחד לפנים ואחד לחוץ, אולי רמז מ"ש בפ' אין דורשין, ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' (מלאכי ב, ז) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה וכו', כי אתא רב דמי אמר אמרו במערבא ר' מאיר אשכח תמרה אכל תוכלא ושדי שיחלא לברא וכו'. ורבא בר רב שילה אמר ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. והרגישו האחרונים ז"ל מאי מתרץ תוכו אכל קליפתו זרק, וכי המקשה הוא אסיק אדעתיה דר"מ אכל גם קליפתו ח"ו, פשיטא דידע דר"מ לא לקח מלמודו ממנו אלא הטוב, ועכ"ז הקשה דאפילו תורה תמימה אסור ללמוד ממנו לפי שאינו דומה למלאך ה', וא"כ איך יתורץ באמרו קליפתו זרק. ובשלמא למאי דתריץ מעיקרא הא בקטן הא בגדול, ניחא דר"מ להיותו גדול ידע להשמר שלא ילמוד ממעשיו הרעים, אבל לאידך תירוצא דקליפתו זרק קשה, והן לתירוצא דתמרא. ועם כי לפי הפשט יש מקום לומר דהיא היא, דדוקא ר"מ היה כח בו לאכול הראוי לאכילה ולזרוק הפסולת שהיה גדול, אבל אחרים הקטנים יאכלו הכל ביחד וילמדו ממנו הטוב והרע.
ואפשר לי עוד לומר ע"פ דרכם כי כוונת אלה התירוצים היו לדקדק בלשון הפסוק ולומר כי מה שאמר הכתוב ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו וכו' היינו דוקא לענין בקשה ממש, לילך האדם לבקש ולשאול ממנו שילמדהו תורה, זה לא יעשהו אלא כשיהיה הרב דומה למלאך ה', כי ודאי לא ילמדהו אלא דרכי ה' ודבריו בפיו אמת, אבל אם אינו דומה למלאך ה' כי רשע הוא, לא יבקש ממנו בבקשה מפורשת שישכילהו וילמדהו דעת. כי בראותו שזה שואל בפיו ומבקש ממנו ללמוד, אז להכעיס ישתדל ללמדו אורחות עקלקלות אם באמונות כוזבות ואם במדות פחותות ומגונות, ויהיה מתעצם על ככה לחקותם בלב התלמיד. אמנם ר"מ ע"ה נתחכם על זה, כי לא היה מבקש ממנו או שואל לו שום ענין, אלא היה אדרבא הוא משתדל בפיו להחזיר את אחר למוטב אלא שאגב אורחין היה אחר אומר מילי דמעליותא מבלי שיבקשם ר' מאיר, כי אחר היה שואל ממנו פי' הפסוקים ור"מ משיב כפי סברתו ואח"כ אחר מאליו היה אומר פירושם. ובזה היה ר"מ מוצא למודים אלו כמוצא מציאה בהיסח הדעת כי אחר היה אומרם מעצמו, ולא היה בזה מתעצם להכשיל את ר"מ לא בדעות הפנימיות ולא במדות החיצוניות. ונמצא בזה כי בענין הדעות, היה ר"מ כמוצא תמרה, כי מה שמוציא לחוץ מהאמונות שהוא אינו מאמינם להשחתת שכלו, היה ר"מ אוכל ומקבל לטוביותם. אבל מה שנשאר בפנימיות, הם האמונות הנפסדות שהיה אחר בדעתו מאמינם, זרקם ר' מאיר לחוץ ולא לקחה אזנו שמץ מנהו. ובענין המדות היה ר"מ כמוצא רמון, כי מה שהיה אחר אומר בפיו ממה שמוציא משכלו במעלות המדותיות היה אוכל ומקבל כתוכיות הרמון, אבל מלבושו החיצוני, הם המדות הפחותות שהיה אחר מתנהג במעשים רעים, קליפה זו זרק לחוץ, ולא למד ממעשיו כלל. באופן שהתלמיד חכם האמתי לשילמדו ממנו צריך שיהיה מסולסל, אם בדעות הפנימיות ואם במעשים החיצונים.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב לשבועות [דרוש מג])


יש להעיר אמאי לא אמר דר"מ כדין עבד מקרא דכתיב ולבך תשית לדעתי וכו' ולשיטת הרב ש"ך הנז' דפליגי רבנן ניחא. ולהכי רב שילא קאמר דהגם דלא הו"ל למגמר מ"מ השתא דחזינן דתוכו דוקא אכל אין בו חטא. ואם נאמר דכ"ע מודו דבגדול שרי והודו חכמים לר"מ. אפשר דכאן בתחילה הוא דרש להאי קרא ללא נמלך בהדי רבנן אם מסכימים עמו וסמך על דעתו ולזה היה קטרוג אף דלקושטא הדין עמו מ"מ מדקדק עם חסידיו. וכשיש קטרוג צריך מליץ טוב להזכיר זכותו על דרך שכתבתי בעניותי בקונטריס זה על קמא דף נ' ע"ש.
ודרך רמז שמעתי רמון מצא תוכו אכל וכו' כי רמון רצ"ו בגימטריא, הסר כ"ו נשאר רע, וזהו תוכו אכל, שם המיוחד גי' כ"ו. והנשאר מספר רע קליפתו זרק עכ"ד. ויש לי ההדיוט עוד רמזים בזה בלקוטי בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


ומכל מקום, גם הוא [אחר] בסוד השברי כלים עצמן, שגם כן מונחין בארון, וכמו שאמרו: ר' מאיר רימון מצא, שהוא כמו שאמרו (סנהדרין לז.) "כפלח הרימון רקתך" - אפילו ריקנין שבך וכו', שמי שנתרוקן ממנו האור דומה לרימון. אך להיותו מצד הפנימי שבשברי כלים הרחוק לגמרי מאור המקיף [עיין המובא לעיל יד: ד"ה ארבעה נכנסו], לכך הגיע לחשוב הכלים לנבדלים בפני עצמם.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז, דף קג ע"ד)


ובזה יתיישב דר' מאיר ביחוד רימון מצא וכו' וגמר מפומיה דאחר, שכפי מדריגתו לטהר השרץ אין חילוק בין צדיק לרשע.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, אות ז)


...והם באו לחלוק על משה רבינו ע"ה בטענת (במדבר טז, ג) כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו היינו דאין התנשאות לתלמיד חכם על עם הארץ דעמך כולם צדיקים וירשו ארץ ועולם הבא כי גם ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון כמו שאמרו בברכות (נז.) זה אעם הארץ שהוא ריקן מדברי תורה, ומילוי המצוות הוא דוגמת מילוי הרימון מפרצידי ופרטותא דרומנא, אבל בתלמיד חכם שאמרו שם יצפה לתורה דכתיב (שיר השירים ב, ח) מעסיס רימוני הוא הנמצץ מהרימון ועל כן אמרו על אחר שהיה תלמיד חכם ובעל עבירות בפועל דר' מאיר רימון מצא תוכו אכל, היינו שמצץ העסיס וקליפתו זרק שכל גוף הפרצידי הנשאר אחר המציצה היה קליפה, ועמי הארץ בעלי מצוות אין בהם עסיס אבל הפרצידי טובים למאכל.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)


ואמיתות תורה שבעל פה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש יהיה בו כדי להאיר הלב מאפלתה אינו אלא לצדיקים דלרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז) ואם אין דומה למלאך אל יבקשו תורה מפיהו. ורבי מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר תוכו אכל וכו', היינו דפנימיות ישראל עמך כולם צדיקים כמו שאמרו (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצוננו וכו' ומי מעכב וכו'... ועל כן גם בהשגת התורה שבעל פה דאחר היה תוך הראוי להיות נאכל מצד הפנימיות שבו שהוא צדיק. דכל רשעותו רק מהשפה ולחוץ מצד היצר הרע וזהו קליפתו שזרק. ולעצמו לא האירה תורתו מפני ריבוי הקליפה הסובבתה. אבל רבי מאיר היה יכול להבדיל ולהפריד התוך מהקליפה כי הוא היה מלא אור כשמו שעל כן בתורתו כתוב כתנות אור באל"ף (בראשית רבה כ, יב) שגם הלבוש של עור מלא אור והוא כמו אור האבוקה שמושך אליו כל אור קטן שמתקרב לו כך היה יכול למשוך אור הפנימי שהיה באחר אליו.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נג)


אפשר דרך צחות כי רמון מלא ריש מם ויו נון אותיות אמצעיות גימטריא כ"ו שהוא מספר שם הויה וזהו שאמר תוכו אכל שהוא הקדושה שם הויה קליפתו זרק וכן עשה באחר שלמד הטוב שבו דוקא. א"נ דרך צחות רמון גימט' צור ועם ד' אותיות גימט' יצר. וזה רמז ר"מ רמון מצא ונדבק עם צור ישראל גימט' רמון קליפתו דהיינו מספרו עם ד' אותיות מספר יצר זרק. ודוק.

(חיד"א, מראית העין כאן)


אין המליצה "רמון" מקריית, אלא מקורה במקרא ומדרשו במקום אחר. דרשו חכמים: "כפלח הרמון רקתך" (שה"ש, ו, ז) - אל תקרי "רקתך" אלא "ריקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון (עירובין, יט, א). כלומר: גם מבעד הקליפה המרה של הריקנים ישנם הרבה גרעינים טובים של תורה ומצוות, ורבי מאיר ידע איך לאכול את הגרעינים הטובים ולזרוק את הקליפה המרה. ללמוד מאחר את תורתו ולא ללמוד חלילה ממעשיו.

(רבי אלימלך בר שאול, מערכי לב עמ' 95)


ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר
מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מד, כו), עליונים מסכימים לדעת תחתונים. כשעליונים אומרים לכך וכך ראוים אותם, אמר הקב"ה המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה. ולכך לא היה אומר שמועה מפי' ר' מאיר עד שאמורא אמר, ר' מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קלפתו זרק, ואמר השתא קאמר. והלא הכל גלוי וידוע לפניו, אלא חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו, שנאמר (תהלים נא, ו) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך (שם פה, יב).

(ספר חסידים, סי' רכד)


השתא קאמר מאיר בני אומר
הנשמות הם רוחניות התורה והמצות, והם חוטי השלהביות המתפשטות מקול גדול ההוא. וזהו התורה שאומר ה' יתברך בשם החכמים, מאיר בני אומר כך כו' וכן הרבה. אשר על זה אנו מתפללין ותן חלקינו בתורתיך, שנזכה גם אנחנו שיאמר הקב"ה דברים בשמנו.

(שני לוחות הברית, מסכת שבועות, תורה אור (סז) [אות קפה])


כמו שהקב"ה נתן לנו תורה מן השמים. כן צריכין בני ישראל לחדש דברי תורה. וזהו תורה שבע"פ שחידשו חכמי ישראל. וכל דבריהם כתובים בשמים. כדאיתא בזו"ח שיר השירים מילי כתובין למטה ומילך חקוקין לעילא. וכ"כ בגמ' הקב"ה אומר מאיר בני אומר כו'. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. עמי בשותפות. הגם כי הכל מן התורה שבכתב נדרש. אבל רצונו ית"ש שיחדשו בני ישראל הדברים.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרס"ד)


ואתערותא דלתתא בעבודת ה' מעורר למעלה דוגמתו, כמו שמובא בזוהר כמה פעמים, וכמו שאמרו: אשכחיה רבה בר שילא לאליהו וכו', אמר ליה, עכשיו אמר משמיה דרבי מאיר. [וכעין זה בפרק קמא דגיטין (ו ע"ב) בר' אביתר].

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות כא)


בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי
נראה דהנה חביבותו של הקב"ה לישראל עם קדושו לאין ערוך, אין לנו שום שיח ושיג ממנה, ואם מגיע הדבר שצריך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו להעניש ח"ו א' מישראל ובכ"ש רבים מישראל, ומכ"ש אם העונשים צריכים להיות קשים ומרים ונוראים, אז הצער של מעלה נורא מאד "בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", הכינוי של ראש וזרוע הוא כינוי כביכול על כל הבחינות שלו, ובכן לבד העונש מעצם העבירה יש גם חשבון על הצער שגרמו למעלה מהעונש, וזהו דין וחשבון, דין על העבירה חשבון על צער העונש שמצטערים למעלה בעת היסורים והעונשים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ח"ז - אור וישעי, פרק יז)


אף גם זאת, אעפ"י שכל הדברים שלמטה הם נובעים מצד המציאות המוחלטת שלמעלה, וסדר מהלכם מלמעלה למטה, יסורים אינם כן- הם כולם למטה. כי בהמציאות המוחלטת ב"ה ל"ש ח"ו התיסרות, ומה שמצינו "בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", ועוד הרבה מאמרים כאלה, זהו מפני שכבר ביארנו שהקב"ה ברצונו המוחלט כך רצה, להכניס גם את עצמו כביכול בתנאי הבריאה שברא, שמה שמצוייר למטה יצטייר כביכול גם למעלה באפן שמהלכי היסורים הם בהיפך מלמטה למעלה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ח"ז - אור וישעי, פרק כא)


איה סופר את המגדלים כו' וא"ר אמי ארבע מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר
פירש"י ז"ל י"מ שדורשין גובהו של למ"ד ודורשין בו כל זאת וי"א מגדל דור הפלגה ולי נראה מגדל הפתוח לאויר גרסינן והם מהלכות אהלות כו' עכ"ל ז"ל. ומה לנו ולצרה לתקן גירסת הגמרא ונשליך דברי יש דורשין ויש אומרים אחרי גונו אם אנו לא זכינו להם והנני מעיר את לבבך אולי ידאג בקרבך ולתור בחכמה ואשמיעך בצורת האותיות דבר חכמה נעלמה אל יעלה על לבך שצורת האותיות שנתנו למשה בסיני הוא הצורה שבידינו היום אחרי שעברו עליה כמה זמנים ובאו הסופרים שבכל מקום ומקום לפי אורך הזמן וריחוק המקומות וחשבו ליפות האותות ותקנום ותקנתם היא קלקלתם ומהם שלא למדו עט סופר מהיר ונתעוותה הצורה מעליה עד שנשתנית צורתה הראשונה מיד ליד וממקום למקום. נרמזו סודות סתומים וחתומים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה לפי המקובל בידינו מאנשי אמונה מאל"ף ועד תי"ו ואכתוב לך צורת הלמ"ד לבדה כפי הקבלה הנכונה כיון שבאה לידינו וזוהי צורתה המקובלת ל דל"ת וי"ו (דל"ת ר"ל עטרת שהיא רגל רביעי וי"ו ר"ל תפארת) ארוכה על גבה הוא סוד חתום וסתום שלא ניתן להכתב ודע שהצורה הזאת רומזת לזמן שב"ה קיים ועכשיו שאין השם שלם ולא הכסא שלם יש שינוי דק מאד בצורתה מורה על החורבן ועל הגלות ואיני רשאי לציירה משום כבוד אלהים הסתר דבר, אבל אודיעך דבר ואולי יאירו עיניך להבין דבר מתוך דבר למ"ד דוישליכם אל ארץ אחרת שהיא גדולה ונאמר שהמגדל בעונותינו היום פורח למעלה באויר ואין להאריך. א"כ דין הוא להאמין ולדעת שדואג ואחיתופל וכיוצא בהם מחכמי קדם כ"ש הנביאים שיכולים ויודעים הם לדרוש באותיות כמה תילי תילים של הלכות שקל וחומר הדברים ומה אנו הטבועים בעול דרך ארץ שמענו בו דבר אפי' בשום רושם רמז הם הקרובים לנביאים ולחכמים עאכ"ו ע"כ אין ראוי לדחות דברי יש דורשין שכתב הרב ז"ל. ועוד ראה מזה שדרשו קווצותיו תלתלים שכל קוץ וקוץ תילי תילים וכו' גם לדברי י"א במגדל הפלגה יש לפרש שבאמת חטאם של דור הפלגה היה מעין חטאו של אדם הראשון שכן אמרו ז"ל וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה כלומר מעשה אבות יעשו בנים וחטאו היה במגדל ועליו אמרו ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ והקב"ה מדד להם מדה כנגד מדה הם קצצו ויפיצם השם מעל פני כל הארץ ובלל שפתם כדי למחות שמם ונקראו דור הפלגה ע"ש כך והבן במקרא ומן הכתובים ואולי תבין מה שכתב מגדול עוז שם ה' ובו ירוץ צדיק ונשגב עד כמעט שאני אומר לך שחטאו במגדל דוד הבנוי לתלפיות ושזה וזה ענין א' הוא. והנה גליתי לך רזים ורמזתי לך רמזים נסתרים שמיום שמסור לי לבא לפומי לא גלי ה' הטוב יכפר.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר
ואות ל' היא המאזנים דגגה נקרא מגדל הפורח באויר כדפירש רש"י פרק חלק (סנהדרין קו ע"ב) ורגליה יורדות מות רחמנא ליצלן. ולכך הגג הוא כפורח באויר והן הם תלת מאה בעיא דבעו וכו' (חגיגה טו סוף ע"ב עיין שם) כי ידוע דשם דרגא דדוד שהוא יושב באותו מגדל ומכריע הכל לכף זכות שהוא הגבר הקים עולה של תשובה ומעלה הכל למעלה. ובעולם הזה הוא פורח באויר כל זמן שלא בלע המות לנצח אין לו אחיזה חזקה עדיין והם תלת בעיא בתלת עלמין בריאה יצירה עשיה דשם הוא ראש לשועלים ונקרא מלך. ובעיא הוא הטלת הספק ושאלת הבא על אשת איש מיתתו במה (סנהדרין קז.) שהוא ההורדה לרגליה וגו'. כי האויר הוא מקום הספק דדבר המבורר הוא כאילו יש לו מצב חזק ומה שהוא ספק נקרא תלוי ברפיון דהיינו באויר. ומצד הנך תלת עלמין הדבר ברפיון אבל ההתחזקות הוא מצד היחוד הגמור והאחיזה באצילות קדשו יתברך.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות לט)


במגדל הפורח באויר
...בתיקוני זוהר (תיקון נה, סא, ב) ל' אימא עלאה דאיהי מגדל עוז שם ה'. ומה שכתב דאיהי מגדל עוז נראה המכוון על פי מה שכתב רש"י, במגדל הפורח באויר יש מפרשים שהיו דורשין גובהו של למ"ד, דהל' למעלה מכל האותיות.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בהר, אות ט)


טינא היתה בלבם
אף על פי שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משורשו ועיקרו. וכאותה שאמרו (סנהדרין מד.): אף על פי שחטא ישראל הוא, משום דהוא משרשא וגזעא קדישא. וכן אמרו (ברכות כט.): טבא לא הוה בישא, אם לא ברע מעיקרו. וכן אמרו: טינא היתה בלבם. וכן להיפך - בישא לא הוה טבא. אף על פי שלא רצו חז"ל לגלות זה הגמירא בפירוש, מכל מקום גילוהו בסוד בכמה מקומות למבינים. ועל זה אמרו (ברכות מח.) בוצינא מקטפיה ידוע.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קל)


ומה שדחה הש"ס בסוטה [כא.] סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה, במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם, פירוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפירשו שם התוספות שהיו בעלי עבירות קודם שעסקו בתורה, וקדמה תורתם ליראת חטאם שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע.

(אור החיים, במדבר פרק יג פסוק כו)


הרבה ספרי מינין נשרו מחיקו וכו'
איך היה אפשר שתנא גדול כאלישע בן אבויה, תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי מאיר, למרות כל גדלות תורתו, יצא לתרבות רעה, כמו שמובא במסכת חגיגה? דבר זה בודאי צריך התבוננות יתירה כדי להבינו לאשורו. נעיין בדברי אלישע בן אבויה עצמו על סבות יציאתו לתרבות רעה (ירושלמי חגיגה, מובא בתוספות חגיגה שם, ד"ה שובו): "...אבויה אבי הוי מגדולי ירושלים. וביום שבא למהולי, קרא לכל גדולי ירושלים, והושיבן בבית אחד... ולפי שלא היתה כוונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימו בי".
הרי שיציאתו לתרבות רעה היתה מחמת שרצון אביו למסור אותו ללמוד תורה נבע מתוך שלא לשמה - כיון שראה את כבוד והדר התורה. ובגמרא מובאים עוד טעמים: בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נשרו מחיקו (שם טו:). ובמסכת קדושין (לט:): ראה אחד שעלה ונטל האם והבנים וירד בשלום, והשני עלה ושלח האם ובירידתו נפל ומת. ויש אומרים: לישנא דחוצפית המתורגמן ראה שגוררו חזיר, ואמר: "זו תורה וזו שכרה?!". ואיתא בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א, ומובא גם בתוספות חגיגה טו.): אמו כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין (מתקרובת עבודה זרה - קרבן העדה) והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (כארס של נחש - קרבן העדה).
שתי סבות עיקריות מנו כאן. האחת: שכוונת אביו בחינוכו היתה שלא לשמה, ואילו הסבה האחרת - מינות (הריחה אמו וכו' כשעברה על בתי עבודה זרה; ספרי מינים; קושיותיו על הנהגת הקב"ה - זו תורה וזו שכרה; עלה ושלח האם ונפל). שתי סבות אלה יחד, מינות ושלא לשמה, השפיעו שיצא לתרבות רעה. נתבונן נא מה הקשר שבין שתי הסבות.
רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לאבויה: "יושבין היינו וחוזרין וכו' מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני". מה פירוש "הדברים שמחים"? בספר אורחות צדיקים (שער התורה) מביא דברי הירושלמי בשינוי לשון, שמגלה לנו אור חדש בענין זה: "אמרו ליה מפני שאנו חוזרים דברי תורה ונביאים וכתובים והדברים מעידים בינותינו שמהר סיני ניתנו, ומאש ניתנו". פירוש הדברים: אופן למודם של רבי אליעזר ורבי יהושע היה באור כה בהיר, עד שדברי התורה שעסקו בהם העידו מעצמם על אמיתותם. ומה שאמרו "שמהר סיני ניתנו", ביאורו שנתגלה אמיתותם בבירור גמור כמו בשעת קבלת התורה. וזהו באמת גם הפירוש של גירסתנו "הדברים שמחים כנתינתן מסיני" - שהיו משמחין בבהירותם כשעת נתינתן. וההכרה ברוממות הדברים גדלה כל כך עד שראו "שמאש ניתנו'' - שעלו על ידי זה לדרגת ביטול הגשמיות, עד שאש ירדה מהשמים והקיפתם.
למדנו כאן עיקר חשוב ונשגב בדרכי האמונה. החדרת האמונה בלב עד כדי שכנוע גמור באה על ידי למוד התורה עצמו - מיניה וביה. התעמקות בתורה, חשוף צפוניה, מעוררים את יסודות האמונה הטמונים בנו. בן תורה בלמודו, נוכח לדעת שיש בתורה אורות נשגבים, וכשעומד לפני חזיון נפלא זה - מעצמו בא לידי הכרה כי תורה זו תורת ה' יתברך היא. וכי איך יתכן אחרת? ומתוך שמגלה לו התורה את עמקותה וקדושתה, ומתוך הכרת גדולי חכמי התורה וקניית אמונת חכמים, בא ממילא לידי אמונה פנימית אמיתית...
...שאי אפשר שינצל האדם ממינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה. הוא בא לידי כפירה כיון שהנגיעות משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו את רצונותיו. לכן גם גדולי השכל נכשלו - ונכשלים גם היום - בכפירה. משום כך אין עצה למי שעסק בספרי מינות אלא בביטול הנגיעות - לשאוף להקטין את השלא לשמה במעשיו, להתרחק מפניות לעניני עולם הזה, עד כמה שאפשר.
ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה, והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי עולם הזה? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו. אלא יעסוק באמונה פשוטה, בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות - אם גם חיצוניים בראשיתם - ובלמוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה.
ברם, אוי למי שנגוע בשתי המחלות, שעסק בספרים שיש בהם תערובת של כפירה וגם דבק בשלא לשמה - בשאיפות לערכי עולם הזה. הרי דברי מינות מפסידים את התמימות של האמונה הפשוטה, ומאידך גיסא - המדות של השלא לשמה יוסיפו לו נגיעות, המגבירות את הכפירה.
אלה הן שתי הסיבות שפעלו יחד באלישע בן אבויה, עד שנהפך ל"אחר": השלא לשמה שהיה טבוע בראשית חנוכו על ידי שאיפת אביו לכבוד, ולוּ גם כבוד התורה; ומצד שני השורש למינות שהיה טבוע בו מראשית גידולו - ריח בתי עבודה זרה שהיה מפעפע באמו בשעת עיבורו, וגם אחר כך כשעסק בספרי מינות. צרוף שני גורמים אלה הביא לו רק הרס וחורבן, כפי שהתגלה בסופו. דרך התשובה נעשה קשה לו, עד ששמע בת קול מאחורי הפרגוד: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". ואמר הבעש"ט זצ"ל שזו היתה בת קול של טומאה לפי מדרגת לבו, וחשב שהוא כבר אבוד, ואין לו תקנה. אבל באמת, גם לו היתה אפשרות של תקנה על ידי תשובה, כי בכל בן ישראל נשארת נקודה פנימית אחרונה, שעליה אין הרע שולט, כפי הבטחת הקב"ה: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". ממנה יכול לצמוח שורש התשובה, אשר אם יפתח אותו. יכול לתקן ממש את הכל. אולם, הוא בהשחתתו שמע מהרהורי לבו, ולא רצה את התיקון.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 175-179)


על אחר על ידי דזמר יווני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה
...שורש החכמה שהוא אצל ישראל מן המוכן בתורה שבכתב. ובזה לא יכלו יונים ליגע לטמאו כי בחכמה הנובע מלבות בני ישראל בתורה שבעל פה יוכלו לטמא חס ושלום כמו שאמרו על אחר, על ידי דזמר יווני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה והמשיך חכמתו לחיצונית. אבל שורש החכמה בתורה שבכתב זה לא היו יכולים לשנות וליגע כלל.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות נו)


אחר היו ספרי מינין נושרין מחיקו, כל עמר דהוה נקי אגב אימיה סליק
...דאותו שורש טוב מי שזוכה לו אי אפשר כלל להשתנות בשום השתדלות דבני אדם... רק מאחר שראו דמשלמה המלך ע"ה יצא שורש רע כל כך ומאחר שאותו שורש טוב אינו יכול להשתנות. ועל כרחו דלא היה שלמה המלך ע"ה דבוק באותו שורש טוב שזהו שורשו דשלמה המלך ע"ה... שהיה ראוי להיות משם על כרחך שאינו משם ואין עומק שורשו טוב כלל.
וכדרך שאמרו באחר שהיו ספרי מינין נושרין מחיקו שאמרו כל עמר דהוה נקי אגב אימיה סליק. והוא לא היה נקי מצד שורשו ולכן היה קורא בספרי מינין. והיינו דקריאה דספרים חיצונים מעיד על עומק שורשו. ולא שזה על ידי השתדלותו ברע דספרי חיצונים הגיע לעומק רע. רק שזה עדות שהיה עומקו מתולדתו רע על כרחך. ומי שעומק שורשו בזה טוב ודאי לא ישתנה.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)


זמר יווני לא פסק מפומיה... דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק
דברי תורה שעוברים דרך הלב, פירוש שהלב מרגיש ומתפעל בהם, הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי. כי הלב מקור החיות, כמו שנאמר (משלי ד, כג) כי ממנו תוצאות חיים, וכאשר הוא מתפעל הרי שורש חיותו מתפעל על ידי הדברי תורה ומולידה חיות באדם. וזהו על ידי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כי היראה בלב...
כי חס ושלום יוכל להיות סמא דמותא כמו שאמרו ביומא (עב ע"ב), כי בתלמיד חכם היצר מתגבר, כמו שאמרו בסוכה (נב.), וגם זה נקרא תלמיד חכם, וכמו דואג ואחיתופל שנקראו תלמידי חכמים בכל מקום. וכשאין לו יראת חטא להגביר על היצר, אז יוכל להיות חס ושלום כענין אחר, שאמרו ז"ל, ספרי טועין וכו' וזמר יוני וכו', פירוש שכל חכמתו היה דוגמת לימוד חכמה חיצונית, בתורת חכמה לבד, ולא להשלמת החסרון, שזהו עיקר שם תורה. ומשום דלא היה נקי אגב אימיה, כידוע דאבא ואמא הם מוח ולב, והוא חכמת מוחו מרובה, רק דלב אין, דהיינו אימא.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רכה)


כל עמר דנחית ליורה וכו'
ומשה רבינו ע"ה בא והשקיעה לארץ. פירוש שריפא הדבר על ידי שהשקיע כל כוחות האש של תורה וחכמה שמטבעם לעלות למעלה למרום שבתה ובא והורידה לארץ והשקיעה שם. פירוש עשאה שקועה וטבועה שם בכל חלקי מעשי איש הישראלי שקוע וקשור בהם מצוות התורה וזה על ידי ציפי צמר שהשקיע. כי הצמר מכווץ ואין נעשה שלהבת כמו שאמרו בשבת (כ ע"ב).
ולכן נמשלו נפשות החכמים לצמר בפי חז"ל (חגיגה ט"ו ע"ב) כל עמר דנחית ליורה וכו' לפי שאין אור של גיהנום שהוא סמא דמותא שבקללות שבתורה שולטת בהם כמו שאמרו שם (כז.)...

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק שני)


לפי שלא היה נקי אגב אימיה
...וידוע דמי שאין לבבו מנוקה מתאוות גופניות אם ירצה ליכנס לפנימיות החכמה והשגה שאין שייך לו נעשית לו סמא דמותא, כאחר שקיצץ בנטיעות ואמרו לפי שלא היה נקי אגב אימיה שהיה בו איזה רע בשורש שלא נתנקה ממנו מקודם, וכן כת שבתי צבי שם רשעים ירקב נראה דנעשו נואפים על שעסקו בנסתרות בעוד לבבם מלא תאוות...
החשש פן וגו' גם מעץ החיים היינו שיהיה בו עדיין זוהמת עץ הדעת דידיעת רע שלא נתקן לגמרי ויקח מעץ החיים גם כן מצורף לאכילת עץ הדעת הקודם... וזהו לשון ישלח ידו שהוא כלוקח דבר המרוחק ממנו ואין לו חיבור ושייכות עמו רק שיכול להושיט יד וליקח ואין הוא מתקרב אל העץ החיים אלא לוקח מעץ החיים ומפרידו ממנו ומקרבו אליו, וזה נקרא קיצוץ בנטיעות ומכניס דברי תורה לחיצונים רחמנא ליצלן כענין (תהלים נ, טז) ולרשע וגו' מה לך לספר וגו', ובכניסה לפרדס שהוא להיות מבני עלייה להיות צופה בנסתרות חדרי מלך מלכי המלכים אפילו מי שאינו רשע רק שאינו נקי לגמרי משורשו אין זה שייך לו ואין לו לדרוש ולחקור במופלא ממנו, ועל זה נאמר (דניאל ב, כא) יהיב חכמתא לחכימין ולא לטפשין שהיו מוציאין אותה במקומות המטונפים.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)


כל מאן דהוה נקי אגב אימיה סליק כל דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק
...דברי הש"ס חגיגה, שאל נימוס הגרדי את ר"מ כל עמר דנחית ליורה סליק אמר ליה כל מאן דהוה נקי אגב אימיה סליק כל דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק, וברש"י ותוס' פירשו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, ויתפרש עפ"י מאמרם ז"ל (ברכות סא.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והיינו שאינו מניח לשום הארה קדושה והתעוררות השכל ליכנס לתוך עומק הלב והכל נשאר מקופיא, אך אדם שיש בו יראת חטא [והוא לפ"מ שפירשנו במק"א ההפרש בין יראת ה' ובין יראת חטא, שיראת ה' היא מדרגה גבוהה... אך יראת חטא היא בפשיטות שמתירא שלא יהיה חסר, כי חטא הוא מלשון חסר כמ"ש (מלכים א א) והייתי אני ובני שלמה חטאים, והיינו שלא יחסר לו הענין האלקי כמ"ש (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והנה יראת ה' שהיא מעלה גדולה לא יתכן להיות באדם בתחילת עבודתו קודם לחכמה, אך יראת חטא יתכן להיות בכל אדם שיש לו לב ואיננו מוכה בסנורים, ואפילו בעוד שיצה"ר יושב בין מפתחי הלב] לעומת שהוא מתחזק מדבר שאינו ראוי לו, כן כחות החיצונים מתרחקין ממנו ואינם עומדים לשטן עלי דרכו, ואפילו היצה"ר אין בכחו למנוע הארות קדושה והתעוררות השכל ליכנס לתוך הלב, וזה שאמר כל דנקי אגב אימיה, היינו תחילת עבודת האדם בעוד לא יתכן לומר בו יראת ה' אלא יראת חטא, וכנ"ל בהגהה.
אך מ"מ דברי תורה סגולה אחרת יש בהן שאפילו עדיין האדם איננו טהור לגמרי אלא שבא ליטהר, ד"ת עצמן הם מטהרין ומלבנין את האדם, וכבזוה"ק פרשת קדושים (פ ע"ב) לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא וכו' בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי וכו' ודכיותא אשתכח באורייתא, עכ"ל. וזהו אמרות ה' אמרות טהורות, היינו כשם שהם טהורין כך מטהרות את האדם. ומ"מ מובן שאחר טהרת הלב נכנסין ד"ת באדם באופן אחר לגמרי, וכמו קליטת הצבע בצמר כשהיא נקי וכמשל ש"ס חגיגה הנ"ל.

(שם משמואל, פרשת אמור, שנת תרע"ז)


רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום (יש גורסין נכנס בשלום) עליו הכתוב אמר משכני אחריך נרוצה ואף ר"ע בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכו' עד ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא ברוח ה' וגו'
כי היה ר' עקיבא שלם בכל מיני השלימות וכשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו עמד ולא הרס לעלות אל ה' וע"כ נאמר משכני אחריך נרוצה ר"ל שנמשך אחר המושך ואינו עובר ולא נכנס לפנים מן הגובל. ואעפ"י שהשיג מה שהשיג אחר לא טעה בטעותו ואמר שהוא אות ואדון בצבאות שלו שממנו ועל ידו הם מקבלים ושהוא בדוגמתו ברבבה שלו ואותן דברים שקצץ והפריד אחר נזהר בהם ר' עקיבא וידע שהכל א' וע"כ עלה בשלום וירד בשלום.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


ואף ר"ע ביקשו מלאכי השרת וכו' הניחו לזקן זה
ואיתא (שם טו סע"ב) ואף ר' עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, והיינו שאמרו שמה שהשיג אינו במה שהורשית והוא בנסתרות ואמר להם הקב"ה הניחו לזקן זה כו', והיינו שזהו במה שהורשית וכענין בכל ביתי נאמן הוא שלא יקח יותר מחלק שרשו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת זכור, אות ט)


הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי
כל ת"ח, בפרט מהעוסקים ברזי התורה, יש בו הארת משה, וה"ה הארת רבי עקיבא, וכולם מבקשים מלאכי השרת לדוחפם, והקב"ה עוזרו. ואומר הניחו לזקן זה, כדאי הוא שישתמש בכבודי, ואין זקן אלא זה שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב). ובעת הדחיפה של מלאכי השרת, מתקטנים כל כחות הנפש. והעלבון גדול עד מאד. והאדם נושא עיניו לשמים, ושם מבטחו רק על אלהי אמת שאין עוד מלבדו, שברא הכל לכבודו, אז רוח חדשה באה בקרבו ואומץ לבב ימלא, והכל נעשים לו אוהבים (עי' שבת פט ע"א).

(מאורות הראי"ה שבועות עמ' מה)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US