Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת הוריות



ו ע"א

פרים שנים עשר וכו' על עבודה זרה הביאום
3-7

"לה' פרים" - נראה שהוא דוגמת פר העלם דבר של ציבור, כמ"ש התרגום "ויזרק על העם על מדבחא לכפרא על עמא", וכן מצינו בתחילת בית שני שהביאו פרים לכפר עליהם. וכן בבנין העתיד כמה דאמר דוד המלך ע"ה בסוף מזמור נא "הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז יעלו על מזבחך פרים".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק כד, פסוק ה)

הכל כעולה
5

"אשר שרף ה'" - שתי פעמים שריפה, היינו שריפת נפש בהיכל ושריפת הגוף חוץ למחנה, היינו שופרא דבלי בעפרא. והרי זה כמו חטאת הקהל, דאימורים נשרפים על המזבח וגופו חוץ למחנה (הרחב דבר - והיינו דאיתא בשבת דף קנג: אחים בהספדאי דהתם קאימנא. ולכאורה הכי מיבעי: "דהתם הוינא", דלשון עמידה לא שייך בנשמה... אלא בא ללמד דמיתת צדיק מכפרת כמו חטאת הקהל, וא"כ בעי אז וידוי כמו בשעת סמיכת הקרבן, וסמיכה היא בעמידה... וכבר אמרו במס' הוריות דף ו, א, דחטאת הקהל קרויה עולה, והיינו דכמו עולה בא להפיק רצון מלפני ה'... כך חטאת הקהל. וה"ה צדיק בעת הספדו).

(העמק דבר, ויקרא י, ה)

על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו וכו' והא מזידין הוו הוראת שעה היתה
8-38

עכ"פ זה ברור, ששום אחד מישראל אפילו היותר גרוע, לא יִדָחֶה בעת הגאולה, וישובו כולם לגבולם, וה' יתברך יקבלם באהבה וחיבה. וכבר היה כן בימי עזרא, דכתיב: "הבאים מֵהַשְּׁבִי בני הגולה הקריבו עולות לאלקי ישראל פרים שְׁנֵים עשר", ועיין בהוריות ובתמורה (דף טו), דר' יהודה אומר, דעל עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו הביאום. ופריך בגמרא: "והא מזידין היו" (עיי"ש בגמרא, שדורו של צדקיהו שעבדו ע"ז היו עדיין בחיים והם ששבו מהגולה), ופירש רש"י: ש"דורו של צדקיהו מזידין היו, ובני קטלא נינהו, ולא בני קרבן נינהו, והיכא מתכפרין בהנך קרבנות?" ומתרצת הגמרא: "הוראת שעה היתה", ופירש"י: "דאע"ג דהיו מזידין - היו מתכפרין". ורבנו גרשם מאור הגולה פירש (בתמורה) על תירוץ הש"ס דהוראת שעה היתה, וז"ל: "לפנים משורת הדין", עיי"ש (ונראה לי, דהוא כנהוג ביום שמחה למלך לחלק "אמנעסטיען" [חנינה] לעוברי עבירה. וכבר כתב השל"ה בספרו הקדוש, דכל המדות שנמצאות עתה במלך בשר ודם נשתלשלו מן הקדושה, עיי"ש. וכן גנבו הם מדה זו - לחלק אמנעסטיען ביום שמחתן - מן הקב"ה, שעשה אז כן ביום שמחת הגאולה בימי עזרא, ליתן אמנעסטיא לאלו שעבדו ע"ז במזיד שיתכפרו בקרבן כשוגג אף שהיו מזידין, כדי שלא ידחו משמחת הגאולה).
עכ"פ הנך רואה, שאפילו לאלו הכופרים הגמורים, עובדי ע"ז, שאין לך דבר יותר חמור מזה, כמבואר בשבועות (דף יג ע"א), אעפ"כ לא דחה אותם הקב"ה משמחת הגאולה. בגלל כן ברור לי, שגם עתה בעת שנזכה לגאולה במהרה בימינו אמן, בודאי לא תדחה שום נפש מישראל, אפילו מן הפושעים והמורדים היותר גדולים הנמצאים בזמננו, מה גם שבימינו כמעט אינם נמצאים כאלו שיהיו בבחינת יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו, ח"ו, רק המה כתינוק שנשבה בין הגוים אשר אינם יודעים ולא נתגדלו על רוח התורה, והמה אנוסים על הכל.

(אם הבנים שמחה, פרק א, עמ' עג במהד' פרי הארץ, עמ' עח במהד' קול מבשר)

כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה הני מילי ביחיד אבל לא בצבור לפי שאין מיתה בצבור מנא ליה לרב פפא הא וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וכו' מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
19-34

והא דרק חטאת צבור אינה מתה ולא גם חטאת יחיד, אחרי שבכלל המתים צריכין כפרה, הוא משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא הלכתא גמירי לה, כנודע במס' תמורה יז, א, ובכ"מ.
ואני תמה בכלל מה כל צורך בראיה לזה שאין מיתה בצבור, ובגמרא חקירה ארוכה בזה מנ"ל לרב פפא, והלא לפי פשטות הענין הוי הכונה אין מיתה בצבור שאין כל הצבור מתים, ואפילו אם מתו קהל גדול לא יתכן שלא ישארו מהם בחיים, וכיון שזה החטאת הביאו צבור, נקרא שעדיין בעליהם חיים. וכן משמע הפירוש ברמב"ם פ"ד הי"א מפסולי מוקדשין שכתב בטעם דבר זה: שאין חטאת צבור מתה לפי שאין כל ישראל מתים, עכ"ל. וכזה כתב בפי' המשניות פ"ב דתמורה ששם מקור דין זה, וז"ל: ואי אפשר לומר גם בחטאת צבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות צבור, ועיקר בידינו שבט לא בטל [נראה דכיון לגמרא דב"ב קטו, ב: גמירי שבט לא כלה], כל שכן ישראל כולו, עכ"ל. ולפי זה הלא הבאור פשוט לכאורה כמש"כ.
אך הענין הוא כפי המתבאר בגמרא, דעיקר הענין שהמתים מתכפרים הוא רק אם הכפרה כלולה בכפרת החיים, ולכן הא דאין צבור מתים הכוונה דעדיין נשארו חיים מהבעלים. ואע"פ שלא כולם נשארו, אך מכיון שישנם מקצת שמתכפר בעדם, מתכפר גם עבור המתים, וממילא חשוב כאילו כולם חיים וצריכים להקרבן חטאת. אבל חטאת של יחיד שמת בעליו בודאי שוב אין צורך לו בהחטאת, ולכן אינו נקרב עוד כיון שאין לו בעלים.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק כא, הערה סב)

שאין מיתה בציבור
21

המשמעות של "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), אינה שאתם יוצאי מצרים תזכו בירושת הארץ מאברהם יצחק ויעקב, ואתם תורישו אותה לאחר מותכם לבניכם אחריכם, כמו כל ירושה אחרת בעולם, אלא המשמעות של "מורשה" היא, שהארץ ניתנה לעם ישראל כעם, לאלה שחיים אתנו היום ולאלה שיולדו בעתיד. העם בתור עם זוכה בארץ, ולא כפרטים באמצעות ירושת האב לבן. הקניה זו ע"י מורשה, אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא היא מהווה מיד קנין וזכות לכל מי שמשתייך ושישתייך לעם ישראל. המורשה לגבי זכיית הארץ המוקנית תופסת את ההווה והעתיד של העם, בדומה למתפרש באופן טבעי לגבי מורשת התורה בכתוב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהכוונה אינה שהתורה נתנה לעם ישראל שיורישו אותה מאב לבן, אלא היא נתנה מיד במעמד הר סיני לכל הדורות שיבואו...
לגבי ציבור לא קיים המושג של מיתה, כמו שמצינו במס' הוריות, ולמדו זאת מן הכתוב "'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה" - ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים". והיות שאין מיתה בציבור אלא הסטטוס שלו יציב ולא משתנה מדור לדור, לא יתכן שיפעל אצל ציבור המושג של ירושה, המתייחס להעברת קנין מאיש לאיש לאחר המיתה.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' וזאת הברכה, עמ' 400)

שאין מיתה בצבור וכו' אילימא מדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך אי הכי אפילו ביחיד נמי וכו' מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
21-34

"דור הולך ודור בא" - ופירש בזוהר (עקב רעג ע"א) הדור שהולך הוא שבא. מלבד סודו בגלגול, פשוטו כמשמעו, דכנסת ישראל בכלל נחשב הכל אחד בכל דור. ועל כן "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה, ז)... ועל כן אמרו דציבור לא מייתי, ובעי למימר משום תחת אבותיך וגו', ודחי דאם כן יחיד נמי, אבל ציבור לאו מתורת בן לאב. ואע"ג דמסיק שם דוקא דשייכי בכפרה ומתוך שמכפר על החיים וכו', יש לומר זהו על דרך שאמרו (סנהדרין כז ע"ב) על "פוקד עוון" וגו' דוקא שאוחזין, הכי נמי בציבור לענין כפרה פרטית צריך שיהיה להם שייכות לאותו דבר. וכן בגביית חוב דבעגל נאמר (שמות לב, לד) "וביום פקדי" וגו' שיהיה יום פקודה בלאו הכי כמו בחורבן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים אות י)

מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך
22

על האב יש לומר קדיש מתרי טעמא, חדא, דברא כרעי דאבוה והו"ל כגופיה, כמו דאיתא בהוריות לרב פפא דחטאת שמתו בעליה במיתה ה"מ ביחיד אבל לא בצבור, פריך הגמרא מנא ליה לרב פפא הא, אלימא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, פירש רש"י דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמי, שהרי אמרו חז"ל גבי אב "מכבדו במותו" [קידושין לא ע"ב], ומסתמא כך היו מקובלים בפירוש הקרא דכיבוד אב.

(רבי אליהו משה לונץ, פרחי אליהו, דף מט ע"א)

ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים
31

העגלה... באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה, ולכן היתה עגלה, לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיהו מו, כ): "עגלה יפיפיה מצרים". ודרשו ז"ל (סוטה מו ע"א): תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות. והוא כרעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות. וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצרים, שצוה ה' יתעלה לערפו, כן צוה כאן לערוף העגלה... והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים... והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו "כפר לעמך ישראל" וגו', וכבר נתבאר (ח"ב פמ"ו) מענין רחיצת ידים במקדש, שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר, ועל כן היו הכהנים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם, להורות שהרבה שלוחים למקום שבו יענש הרוצח ויהיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן, ולכן אמרו סוף פ"ב דמגילה (כא ע"א): כפרה כתיב בה כקדשים. ועוד גלו חכמים ענין הדברים בדרך שנתבארו, אמרו פרק קמא דהוריות: כפר לעמך אשר פדית ה' - ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, שנאמר אשר פדית ה', הורו לנו כי ענין הכפרה ליוצאי מצרים. זהו הנראה בסוד העגלה הנמשך אחר טעם הפרה.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה ח"ג פרק סו)

ושאול... אע"פ שנמחל לגמרי, עדיין לא נחשב להיות עוד כזכויות בלא תשובה מאהבה, ועל זה הוצרך עוד לעונש בבניו, שאז נתקן לגמרי להיות כזכויות... וברא מזכה אבא שיכול לזכות גם לאחר מיתה מה שלא תיקן בחייו, ע"י בניו אחריו, לא בזכותם לבד, רק ע"י מה שהם מקבלים עונשים בשבילו, וכדרך שנאמר (איכה ה, ז) "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו", וקיבלו עונשים ובזה נתכפר להם בגן עדן. ועל כן אומר הבן "הריני כפרת משכבו" כמו שאמרו בקידושין (לא ע"ב), ופירש רש"י דכל עונש הראוי לאביו יבוא עליו, ויועיל זה לכפר נפש אביו שם במקום מנוחתו. וגם בכפרת קרבנות ועגלה ערופה אמרו דמכפרין על דורות שעברו המתים. וכן בתשובה מאהבה שנזכה לשוב כולנו במהרה בימינו בלב שלם לפני ה' יתברך, נזכה לתקן כל הדורות הקודמים שיהיה חטאי כל הדורות כזכויות ויהיה תיקון הכל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, אות יא)

לא קחשיב [רש"י בראשית טו, ט] אלא פרי חטאת שהם לכפרה... והא דחשיב עגלה ערופה אע"ג דאינה קרבן מ"מ לכפרה היא באה וכפרה כתיב בה כקדשים. ובפ"ק דהוריות אמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ע"ש.

(משכיל לדוד, בראשית טו, ט)

כפר לעמך אשר פדית וגו'. בילקוט [שופטים תתקכ"ד] ראוי כפרה זו שתכפר על אנשי יוצאי מצרים, כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שמתים צריכין כפרה, מצינו למידים ששופך דמים חוטא ע"כ, נראה לפרש ע"פ מ"ש בפרשת בחוקתי [כו, לט] בפסוק ואף בעונות אבותם אתם ימקו שהרשע מחטיא אבותיו, כדכתיב [תהלים קט, יד] יזכר עון אבותיו לה' וכתיב [איכה ה, ז] אבותינו חטאו ואינם ע"ש באורך:
ובזה יש לפרש מ"ש ירמיה [ירמיה לא, כח - כט] לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שיניו, ענינו הוא מה שנגזר מיתה על כל הדורות בשביל חטא אדה"ר, כי חטא הדורות העתידין להוולד ממנו הם גרמו לו את החטא לכך הם נענשים בשבילו, וכן מצינו במעשה הצדיק המזכה את הדורות שלפניו הוא מקבל שכר כולם, כמ"ש [אבות פ"ה מ"ב] עשרה דורות מנח עד אברהם, ובזה יש לומר הא דאמר שיש כפרה למתים, אף דלא שייך כפרה לאחר מיתה באבות עצמם כמ"ש [הוריות ו ב] מפריש חטאתו ומת לא יקריבו לאחר מיתה משום שאין כפרה לאחר מיתה למת, אלא שענין הכפרה הוא שלא יענש החוטא השופך דמים בעבור שגרם לאבותיו שחטאו בענין זה, וכמ"ש ואף בעון אבותם אתם ימקו דהיינו שעון אבותיו היה מחמת תולדותם, וכמ"ש שהעונש שעליו, והיינו דאמר ומצינו למידים ששופך דמים חוטא, פירוש מה שאמרנו שהוא כפרה ליוצאי מצרים, אין הכפרה ליוצאי מצרים למתים עצמם אלא לשופך דמים עצמם שהוא נקרא חוטא שחטאו מחמתו:

(פנים יפות דברים פרק כא, ח)

דוק ותשכח כמה קראי דמצוה לפדות את המתים מצד גמ"ח כמו שמצוה לפדות את החי, וכמ"ש המחבר באו"ח סימן תרכא ס"ו, וז"ל: נהגו לידור צדקה ביוה"כ בעד המתים. והוא ממרדכי [יומא סי' תשכז] שהביא ספרי בפ׳ עגלה ערופה [דברים פיסקא רי], דדרשינן "אשר פדית" - אלו המתים, כמו דאיתא בהוריות דף ו ע"א: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ - ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית.

(רבי אליהו משה לונץ, פרחי אליהו, דף מט ע"ב)

כפר לעמך - אלו החיים, אשר פדית - אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, נמצינו למדין, ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים [ספרי [דברים פסקא רי]]. יתכן דמדייק משום דבעלמא היכי דמזכיר יציאת מצרים בדורות הבאים מזכיר היציאה על שם אבותיהם של ישראל, "ואוציא את אבותיכם" (יהושע כד), "בהוציאך את אבותינו" (מ"א ח'), "אשר יצאו אבותם ממצרים" (מ"ב כא), וא"כ גם כאן כיון דהוי זה מצוה לדורות הו"ל לתקן שיאמרו ג"כ בלשון כזה, 'אשר פדית את אבותיהם', ולכן דריש דהלשון אשר פדית משמע שיכפר להיוצאים ממצרים, ומפרש... [ספרי שם] טעם הדבר משום שעל מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים, שלא יימָצא בהם ובזרעם שופכי דמים, ומכיון שעתה אירע הדבר הוי כמו שעברו על התנאי וצריכים כפרה. ויתכן לומר דמכאן סמך להמנהג המבואר בקדושין לא, ב, שנוהגים הבנים כשמזכירים אבותיהם בתוך י"ב חודש למיתתם לומר "הריני כפרת משכבו" [וכן תלמיד לרב], משום דהמתים צריכים כפרה. וע' בב"י לאו"ח סו"ס תרכא, דמכאן סמך להמנהג שנודרין צדקה ביוהכ"פ עבור נשמת המתים, וע' באו"ח סו"ס רפד.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק כא, הערה סא)

וענין זה של צירוף הדורות קשור הוא עם הבנת המושג של כלל ישראל. דהנה בסוף ס' שופטים בפרשת עגלה ערופה מבואר שהכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'", ודרשו ע"ז בגמ' הוריות דהך לישנא [דאשר פדית ד'] קאי איוצאי מצרים, דיש לפעמים כפרת היחיד (כקרבן חטאת וכיוצא בו) ולפעמים יש כפרת הצבור, והיות שעגלה ערופה היא כפרת הצבור, חלה היא כפרתה לא רק על אנשי העיר הקרובה אל החלל, ולא רק על כל היהודים שהם בחיים ביום ההוא של עריפת העגלה, אלא על כל כלל ישראל כולו, ומושג זה כולל אפילו דור המדבר שיצאו ממצרים, דכלל ישראל הוא מושג מיטפיסי בפנ"ע [הערה 21: עי' בס' דברי הגות (עמ' קטו), שכנסת ישראל... ישות נפרדת היא... יש כנס"י גלויה המורכבת מבני דורנו... ויש כנס"י טמירה, החובקת כל יהודי שחי אי פעם... וכל יהודי העתיד לעמוד אי פעם על פני הארץ], אשר לגבי המושג הזה עלינו לומר שהכלל הוא יותר מאשר קיבוץ כל פרטיו, דיש קרבן השותפים ויש קרבן הצבור, ואין דינם זהים כלל וכלל, דכלל ישראל איננו רק צירוף כל היחידים ביחד.

(רבי יוסף דוב סולובייצי'ק, נפש הרב, עמ' נ)

מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים
33-34

בסוף סוכה (דף נה ע"ב): אוי לאומות העולם שאבדו [ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?]. שבישראל איתא בתו"כ (פ' אחרי סי' עו) דיוהכ"פ מכפר בלא שעירים ושאר רגלים אינן מכפרים בלא שעירים, וטעמו דיוהכ"פ עיקרו לכפרה, לכן מכפר בלא שעירים. וכיון שלעו"ג אינם בני שביתה, ועיקר הרגל לדידהו רק לכפרה, א"כ יכפרו בלא שעירים גם בזה"ז בלא בית. אמנם מה שייכים לרגלים, כיון דבני נח לא הוזהרו על הרגל? רק בשביל ישראל שהם בני שביתה מכפר להם, ואגב דמכפר לישראל מכפר גם לבני נח, וכיו"ב אמרו בפ"ק דהוריות דמיגו דמכפר אחיים מכפר נמי אמתים. אבל בזמן הזה דלא מכפר לישראל לא מכפר לבני נח.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר כט, יח)

והא מזידין הוו הוראת שעה היתה
38

"והם הביאו את קרבנם אשה לה'" - כל המקרא הלז והסמוך לו נראה מיותר לפי הפשט. ונראה כלפי דמצינו דחזקיהו המלך וכן עזרא ועולי גילה הביאו שעירי ע"ז שעבדו הדור לפניהם, וכבר הקשו בהוריות ספ"א והא מזידין הוי, ומשני: הוראת שעה היתה. ודוחק לומר שהיה הדבר בנבואה ממש שכך יעשו. אלא שלמדו מקרא זה דאע"ג דעיקר מ"ע זו להקריב חטאת צבור של ע"ז אינו כי אם בשגגת הוראה דסנהדרין, מ"מ אם כבר הביאו הקהל על חטאתם בשגגה שעירי ע"ז, הקב"ה סולח להם. והיינו דכתיב "והם הביאו" וגו' - אם כבר הביאו, אע"ג שאינו מ"ע. וזה מיקרי הוראת שעה, דכאן למדנו שאפשר לעשות כן...
והוסיף המקרא "וחטאתם לפני ה' על שגגתם", לבאר, דהא ניחא דחטאת ע"ז עולה לרצון ע"פ הוראת שעה אע"ג שאין בו דיני הוראת עיני העדה בכל הפרטים כפי המצוה, אבל עדיין קשה הא הוי מזידין, והאיך אפשר שיהיו המזידין מתכפרין ע"י קרבן? מש"ה ביאר המקרא שאע"ג שהמחטיאים היו במזיד וגם להכעיס, מ"מ חטאת כל ישראל לפני ה' אינו אלא על שגגתם.

(העמק דבר, במדבר טו, כה)

הוראת שעה היתה וכו' דאי לא תימא הכי אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה כנגד מי
38-39

"ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת" - הנה בכל התורה קרב חטאת קודם לעולה, לבד כאן עולה קודם לחטאת, משום דכתב "כמשפט" "וחטת" חסר א'. יעוין זבחים צ. ובזה פרשתי דברי הגמרא הוריות דף ו', דשעירי חטאת באו על עו"ג כו' הוראת שעה כו' דאלת"ה אילים תשעים וששה כבשים שבעים כו' כנגד מי. וצריך מובן, הלא צבור מביאין עולות נדבה, ואם הוו האילים והכבשים נדבה מאי איכפת? ולפ"ז אתי שפיר, דא"כ לעולת נדבה, היה צריך להיות חטאת קודם לעולה, ודוקא לעולה דידיה חטאת קודם, אבל לכבשים ואילים נדבה היו השעירי עזים קודמים, וכאן היו כולם קודמים להשעירי חטאות, וע"כ דהוראת שעה היה, ודו"ק. ובפשוט נראה, משום דכל מקום דצבור מקריבין היו כבשים מרובים מהאילים, וכאן היו האילים מרובים מהכבשים. וכן בק' ז' שם דכרין תרי מאה אמרין ארבע מאה. ולזה ע"כ הוראת שעה. וכן הגירסא "דלא משתכח בכל התורה כולה", בפי' רבנו חננאל, יעו"ש.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר טו, כד)

שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר (ו.) וכו' וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים אלא אמר רב אחא ברבי יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל וכו' כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל
47-ו.

ונראים הדברים, שהמנין בפרשתנו במדבר סיני, שונה במהותו מהמנינים הקודמים. למנין זה יש תפקיד הלכתי חשוב ביותר, מה שלא היה במנינים הקודמים. בשני המנינים הקודמים, בצאתם ממצרים ובפקודי המשכן לאחר שנפלו בעגל, היה המנין לאומי כללי לכל שבטי ישראל, מבלי לערוך את המנין לפי השבטים, ונמנו כל ישראל יחד והגיעו סך הכל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. אבל המנין כאן היה לפי השבטים, כל שבט לפי פקודיו: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב, ב)... כמן כן, מאותה סיבה, להבדיל מהמפקדים הקודמים, בהם לא השתתפו ראשי השבטים במנין, כאן היו ראשי השבטים שותפים בביצוע המנין, כמו שכתוב "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא" (שם, פסוק ד).
הסיבה למנין זה ע"פ השבטים מתפרשת ע"פ הגמרא במסכת חגיגה (ו ע"ב), שם נחלקו תנאים על הכתוב "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח, ו): "ר"א אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל' (עמוס ה, כה) - שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה".
יוצא איפוא מדברי ר"ע, שכל קרבנות הציבור שהקריבו ישראל במדבר באו משבטו של לוי בלבד משום שלא עבדו ע"ז, אבל שאר השבטים לא השתתפו בהם משום שעבדו את העגל. ענין זה התאפשר משום שכל שבט נקרא קהל בפני עצמו, וגם שבטו של לוי נקרא קהל כשיטת רב יוסף בהוריות, הסובר שהכהנים נקראו קהל, דכתיב "ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר", כי אם לא היה שבט לוי נידון כקהל כל ארבעים שנה במדבר, נמצא קרבן ציבור בא משל יחידים ולא משל ציבור. אמנם לשיטת רב אחא בר' יעקב בגמ' הוריות שם "שבטו של לוי לא איקרו קהל... כל שיש לו אחוזה איקרי קהל" וכו', אך יתכן שגם לרב אחא בר' יעקב, בתקופת המדבר לפני כניסתם של ישראל לארץ, גם שבט לוי נקרא קהל, שאם לא כן נמצאים דבריו של רב אחא סותרים את דברי ר"ע במס' חגיגה הנ"ל.
אולם האמת היא, שהבעיה הזאת, אם שבט לוי איקרי קהל או לא משום שאין לו אחוזה, תלויה במחלוקת גדולה בין ר"מ לר' יוסי, שנחלקו במס' מעשר שני (פ"ה מי"ד) אם כהנים ולויים מתוודים בביעור מעשרות או לא: "ר"מ אומר - אף לא כהנים ולוים [מתוודים], שלא נטלו חלק בארץ, ור' יוסי אומר - יש להם ערי מגרש" - וזה מזכה אותם בחלק בארץ. הרמב"ם פוסק בשלהי הלכות מעשר שני (פי"א הי"ז): "כהנים ולוים מתוודים, שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש". וכן פוסק הרמב"ם לענין הבאת ביכורים (פ"ד מביכורים ה"ג)... לפי זה אי אפשר למעט את שבט לוי מלהקרא קהל משום שאין לו אחוזה בארץ, שהרי לפי שיטת ר' יוסי, וכך פוסק הרמב"ם, יש לשבט לוי אחוזה בארץ משום שיש להם ערי מגרש... ויש איפוא לומר, שר"ע, שדורש במס' חגיגה, ששבט לוי הקריבו את כל קרבנות הציבור משלהם, סובר ג"כ כר' יוסי, ששבט לוי נחשב כמי שיש לו חלק ונחלה בארץ בגלל ערי מגרש, וכשם שמביאין ביכורים וקורין עליהם, כך גם נקראים קהל, כמי שיש להם אחוזה בארץ.
והנה לפי המפקדים הקודמים של בני ישראל, שלא נמנו לפי שבטים ולא ע"י ראשי שבטים, אלא כל ישראל כגוש אחד, בודאי שהשבטים בנפרד עדיין לא נדונו כקהל, אלא רק כל ישראל כולו נידון כקהל וכציבור. רק במנין שבפרשת במדבר, בו נמנה כל שבט בפני עצמו, ובמנין הכללי השתתפו ראשי כל השבטים - רק אז נקבע כל שבט כקהל בפני עצמו. לכן היה הכרח לחזור ולמנות את ישראל לפי שבטיו אחרי שהוקם המשכן, כדי לאפשר לשבט לוי להקריב את קרבן התמיד ואת קרבנות הציבור משלהם, מאחר ששאר השבטים לא הוכשרו להקריב אותם משום חטא העגל. כדי לקבוע את שבט לוי, וכן כל שבט ושבט, כקהל וכציבור נפרד, היה צורך לקבוע מפקד שבטי מיוחד בהשתתפות ראשי השבטים, שבו כל שבט יקָרא קהל, לפי המנין שלו. אי אפשר לסמוך על המנין של פרשת פקודי, משום ששם לא באו השבטים במנין, וממילא לא היתה לכל אחד מהם בנפרד תורת קהל וציבור.
לפי זה ניחא למה נזכרים בפרשה זו ראשי שבטי אפרים ומנשה כשבט יוסף, ככתוב (במדבר א, י): "לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד, למנשה גמליאל בן פדהצור", וזאת בניגוד לאמור בפרשת שלח, שם הופרד שבט אפרים לגמרי מיוסף ומשבט מנשה, כמו שנאמר שם (במדבר יג, ח-יב): "למטה אפרים הושע בן נון... למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". הסיבה לכך היא, כאמור, שהמפקד בפרשת במדבר מטרתו היתה לקבוע את שבט לוי כקהל וכציבור כדי להכשירו להקרבת קרבן התמיד וקרבנות הציבור משלו. לשם כך היה צורך לאחד את אפרים ומנשה תחת שבט יוסף, ואז יכנס שבט לוי למנין י"ב שבטים, שאם לא כן היו שם י"ג שבטים, ואין להעלות את מנינו של עם ישראל מעל י"ב שבטים, כמו שאמרו במס' הוריות ביחס לכהנים שנקראו שבט - "וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים".
ואע"פ שכתוב (במדבר א, מט): "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל", פירושו שלא לפקוד אותו יחד עם שאר השבטים. שבט לוי נמנה לבדו, כמו שפירש רש"י - "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו"... המנין המיוחד הזה של לגיונו של מלך הפך אותם לקהל ולציבור בפני עצמם, ועל סמך זה יכלו למלא את מקומם של כל ישראל במשך מ' שנה במדבר, ולהקריב את קרבנות הציבור משלהם. מטרת המפקד הזה של שבטי ישראל במדבר היתה להעניק לכל שבט ושבט מעמד של קהל וציבור, שאם יקרה פעם שכל שבטי ישראל לא ישתתפו בהקרבת קרבנות הציבור, יוכל אפילו שבט אחד להקריב את קרבנות הציבור משלו. כך אכן קרה בתקופת הפירוד בין יהודה וישראל, שגזרו מלכי ישראל על ישראל שלא לעלות לרגל לירושלים ולא להשתתף בתרומת הקודש לבית המקדש בירושלים, ומכיון שכל שבט ושבט נקרא קהל בפני עצמו וכשר להקריב לבדו קרבנות ציבור בבית המקדש, די היה בשבטי יהודה ובנימין להכשיר את הקרבת כל קרבנות הציבור בתקופה קשה זו. מה שאין כן שני המנינים שקדמו למנין זה, בהם לא נמנו לפי שבטים, לא הוכשרו השבטים להקרא קהל בפני עצמם, ולא יכלו להקריב קרבנות ציבור אלא בהשתתפות כל בני ישראל. בזה היחוד של מנין זה במדבר על פני המפקדים שקדמו לו.
בדרך זו אפשר להסביר תמיהה אחרת על פרשת חנוכת המזבח ע"י הנשיאים בפרשת נשא. הרי המשכן וכל אשר בו, כולל המזבח, נמשחו ונתקדשו בשבעת ימי המלואים... א"כ למה היו צריכים הנשיאים, כל נשיא לחוד, להקריב קרבנם לחנוכת המזבח, הרי המשכן והמזבח וכל כליו כבר נמשחו ונתקדשו והיו קודש קדשים? מה צריך עוד לעשות על מנת לקדשם? מה הוסיפו קרבנות הנשיאים לקדושת המזבח, הרי כל שבעת ימי המלואים גם הקריבו את קרבנות המלואים כדי לחנוך את המשכן ואת המזבח, ולמה הוצרכו הנשיאים לחזור ולהקריב ולחנוך את המזבח, ככתוב (במדבר ז, פח) "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"?
התירוץ לבעיה זו הוא מעין מה שכתבנו לעיל. משיחת המשכן והמזבח וחינוכם ע"י קרבנות המלואים היתה עבור כל ישראל כקהל אחד וציבור אחד, ולכן היא מועילה רק להקרבת קרבנות צבור של הכלל כולו. אבל לא נתקדשו המזבח והמשכן ולא נתחנכו לקרבנות ציבור שבטיים. ומכיון שברוב שנות המדבר לא היה עם ישראל כשיר להקריב קרבנות ציבור של הכלל כולו, ולכן הקריבו קרבנות ציבור רק של שבט לוי כנ"ל, היה הכרח לחנוך את המזבח להקרבת קרבנות ציבור שבטיים. לכן נקבעה חנוכת המזבח ע"י קרבנות ציבור של כל שבט ושבט, כדי להדגיש את האפשרות של הקרבת קרבנות ציבור רק של שבט אחד, הנקרא גם הוא קהל. זוהי גם הסיבה למה חזרה התורה וכתבה בפרוטרוט את קרבנות הנשיאים י"ב פעם. וכי לא היה די בפירוט קרבנו של נשיא השבט הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ולכתוב שכן הקריבו כל י"ב הנשיאים? אלא משום שקרבנות אלו היו צריכים לחנוך את המזבח עבור אותו שבט, לכן היה צורך בפירוט הקרבנות שהקריב כל נשיא ונשיא.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' במדבר, עמ' 263-267)


ו ע"ב

שבטו של לוי לא איקרו קהל
3

אף שאינו מפורש שחלקו על הלוים, מ"מ מכלל שאמרו שיהיו כל העדה כולם שווין, ממילא שחלקו גם על הלוים. ועוד שמה ששינו הלשון ואמרו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ולא אמרו 'על עדת ה'' כמ"ש "כי כל העדה כולם קדושים", אלא דאמרינן בהוריות דף ו ששבטו של לוי לא אקרי קהל, והיינו דאמר "ומדוע תתנשאו", שבטו של לוי דלא אקרי קהל, על שאר השבטים שנקראו קהל.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות במדבר פרק טז, פסוק ה)

נראה לי בטעמא דמילתא דשבטו של לוי לא איקרי קהל, כי שבט לוי נבחר מאת ה' להורות משפט ותורה לכלל ישראל, כדכתיב "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [דברים לג, י]. ולכן אמר יעקב "אחלקם ביעקב" וגו' [בראשית מט, ז], כי הכריחו לנדד תמיד ולחזר על הגרנות להורות לעם ה' תורת ה'. ולכן לא איקרי קהל, כי קהל נקראו קיבוץ אנשים היושבים בקביעות במקום אחד, והלויים אין להם אחוזה קבועה, כדכתיב אצל אהרן "בארצם לא תנחל" וגו' [במדבר יח, כ]. ולכן לא איקרי קהל, כי מוכרחים היו להיות מעורבים בין הכלל. וע"פ המבואר בזוהר בסדר נשא, כי המתקת הדינים הוא ע"י שיחלקם ויפיצם ואז יתמתקו. ונודע שלוי הוא מסטרא דדינא, ולכן אמר יעקב "אחלקם ואפיצם", למען יוכלו להתמתק. ולכן לא איקרי קהל, שמשמעו קיבוץ והתאחדות, ושוב לא היו יכולים להתמתק.

(רבי יהושע השל רבינוביץ, ילקוט יהושע, כאן)

שבטו של לוי לא איקרו קהל וכו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וכו' לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר
3-10

והקב"ה נתן לבני ישראל תורה ומצוות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם... לכן המצוה לסדר הלחם, וכפי הסדר שבני ישראל מעריכין כך הוא בא מלמעלה. ובני ישראל זכו לזה בכח התורה, דכתיב [דברים ה, ד]: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם". פירוש, ההנהגה לבני ישראל היא בבחי' פנים בפנים. וי"ב לחם הם נגד י"ב שבטים, כי יש לכל שבט סדר ודרך מיוחד בתורה. כי התורה יש לה כמה צירופים, וכמ"ש שיש י"ב צירופי הוי"ה, וכל התורה כמו כן שמותיו של הקב"ה. וכתיב [דברים ה, יח]: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם" - רמז לי"ב שבטים, דכל שבט נקרא קהל כדאיתא בגמ' [לר' יהודה ור' שמעון, לעיל ה ע"א]. וכ"כ "מורשה קהלת יעקב" [דברים לג, ד] לשון רבים. [ואפשר לבונה זכה רמז לשבט לוי שנקרא קהל חסידים, ועולה כולו לגבוה כדין מנחת כהן. ובגמ' איכא פלוגתא אי שבט לוי נקרא קהל, ע"ש בהוריות].

(שפת אמת פרשת אמור תרנ"ב)

"והלוים יסמכו ידיהם על ראש הפרים" - הנה... קרבן צבור, וכמו פר העלם דבר, טעון סמיכה בזקנים, שהן במקום צבור... וא"כ בלוים, לפי מה דמסיק בסוף פ"ק דהוריות דלגבי העלם דבר הוי שבט לוי ככל השבטים ומקרו קהל, יעו"ש, א"כ קרבן פרים שלהם היה דין קרבן צבור והוי טעונים סמיכה בזקנים, ולא סמכו רק זקני וראשי הלוים. וכן מסתברא, דאיך יתכן דכל הלוים יסמכו על הפרים.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר ח, יב)

דכתיב הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים וגו' כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל
4-6

סמיך אסיפא דקרא: "ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם". ולכאורה צ"ע, דהא גם ללוים יש אחוזה, והם מ"ח ערי מגרש כמבואר בפ' מסעי? וצ"ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל שבטי ישראל, מפני שהם היו רק מתנה הנתנה להם מישראל.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית, פרק מח, הערה ג)

כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל
5-6

כבר הזכרנו לעיל שהערבות נכנסה לתקפה רק משעברו ישראל את הירדן. וצריך עיון אם הדבר קשור בעצם ההימצאות בארץ ישראל או שקדושת הארץ ואחוזת הנחלה בה היא שהשלימה את הערבות ההדדית? אם נפרש שהכניסה לארץ קבעה מבחינת עצם ההימצאות בארצם, הנה נכנסה אז הערבות לתקפה וכללה את כולם, ואפילו גרים שלא נטלו חלק בארץ. אולם אם נפרש שהכניסה לארץ קבעה מבחינה מהותית, היינו שנחלת הארץ היא שעשתה אותם לגוי אחד, כמו שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", הרי גרים כיון שלא נטלו חלק בארץ - לא היו כלולים בתוקפה של הערבות.
ועל דרך זאת כתב הגאון רבי יוסף ענגיל ז"ל בגליוני הש"ס ברכות מה, א: "יש לומר על פי הגמרא הוריות ו, ב, כל שיש לו אחיזה [בארץ] איקרי קהל וכל שאין לו אחיזה לא איקרי קהל, וענין קהל היינו שהם מקוהלים ומחוברים... ולכאורה תיקשי על זה מגרים דלית להו חלק בארץ, מדוע אית בהו צירוף לדברים שבקדושה"? והעלה שם שבכדי למנוע ריחוק של גרים תקינו להו רבנן צירוף.
אולם כאמור, שאפשר שלענין צירוף לדברים שבקדושה וכן לענין ערבות, לא היה הדבר תלוי בנחלת הארץ אלא בהימצאות בארץ ישראל, ומטין לזה דברי מהר"ל מפראג ז"ל, המסביר את כניסת הערבות לתקפה רק משעברו את הירדן: "ולא נעשה ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ, והיו ביחד בארץ, והיה להם מקום אחד, הוא ארץ ישראל" (נתיבות עולם, נתיב הצדקה פרק ה), ולפי זה הועילה הכניסה לארץ גם לגרים שלא נטלו חלק בארץ, הואיל ונמצאו במקום אחד יחד עם כל שבטי ישראל.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 424)

אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וכו' לנחלה הוקשו וכו' כדי לחלק כבוד לדגלים וכו' לחלוק כבוד לנשיאים
7-13

שיטת רש"י ד"לרב תרבה נחלתו" היינו לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, ולא היו החלקים של השבטים שוין, שהרי לפי רבוי השבט חלקו החלקים. ולפ"ז בהא דאפרים ומנשה הוו שני שבטים, אין נפ"מ לענין חלוקת הארץ, ורק דלא נקראו שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה), עיין בפרש"י ויחי [מח, ו] על הפסוק "ומולדתך", ובפנחס [כו, נד] על הפסוק "לרב"... לשיטת רש"י יהא נפ"מ לענין דין פר העלם דבר, דמביאין כשעשו רוב השבטים ושכל שבט מביא פר. עי' הוריות ו ע"ב שאלה אם אפרים ומנשה הוו ב' שבטים לענין... וזהו דאמר "בכור שור הדר לו", מה שהוא יוסף בכור, ונתחלק לב' שבטים, "הדר לו" אין זה אלא חשיבות בלבד, דהא לענין חלוקת הארץ אין נפ"מ בזה כמו שכתבתי, ורק חשיבות שנקראין שבטים מיוחדים.

(גרי"ז, דברים לג, יז)

לנחלה הוקשו
9

ואע"פ שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם, כדכתיב לרב תרבה נחלתו, וכל איש נטל בשוה, חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו - לשון רש"י.
וזה איננו נכון, שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים, והכתוב אומר "בנחלתם", ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון... והזכירו רבותינו בכל מקום (ב"ב קכג) שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור, ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב. ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם, שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה? ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים, לא הוזכר זה בכתוב כלל. ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן "כראובן ושמעון יהיו לי"... אם כן היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו...
אבל הענין... שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה, וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם)...
והכלל בענין יוסף, שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב"ב קכא ע"ב), נתנו לו כראובן ושמעון בשוה, ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפליים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה, ויהיה טעם "כראובן ושמעון" - כפליים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להיקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים.

(רמב"ן, בראשית מח, ו)

[תשובה לרמב"ן שם] ונראה לי שאין מכל אלו טענה על דברי הרב, כי מה שטען שא"כ אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד ולא לנחלה והכתוב אומר בנחלתם, וכן אמרו בגמרא לנחלה הקשתים לראובן ושמעון... וכיוצא לאלה הטענות שמורים שיוסף נטל בנחלת הארץ יותר מכל אחד מהשבטים חלק אחד נוסף ולא מענין הכבוד בלבד - כולם דברים תמוהים, שהרי גם הרב ז"ל מודה בזה, כמו שגילה דעתו בפירוש "לי הם" - בחשבון שאר בני הם יטול חלק בארץ איש כנגדו, שפירושו ליטול כל אחד מהם בארץ תחום לעצמו, כמו שיקח כל אחד מן השבטים תחום לעצמו, ולא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים... אלא ע"כ לומר כדפרישית שיוסף היה בכור לנחלה, וירש פי שנים בארץ כמשפט כל בכור, שהרי כל שבט ושבט לא לקח רק תחום אחד מהי"ב תחומין, ויוסף לקח שני תחומין. ומאמר אנקלוס ג"כ שאמר תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, שטעם "חולקא" חלק הבכור, "ואחסנתא" ירושת הפשוט, אינו אלא לתחומין, שלקח תחום אחד לירושת הפשוט ותחום שני לחלק הבכור. ואין לטעון, כיון שלא נחלקה הארץ אלא למנין גולגלותם מאי נפקא מינה אם לקח תחום אחד או שני תחומין?... שיש לו זו התועלת שאם יפול בגורלו הראשון תחום של זיבורית, אפשר שיפול בגורלו השני תחום של עדית, ויעזר תחום הזיבורית בתחום העדית...
לא נפלו אנשי השבט האחד מפוזרים בין חלקי אנשי השבטים האחרים, אלא נפלו כל חלקי השבט האחד כלם מקובצים יחד אין זר אתם, כאילו היה זה בכוונת מכוין שיהיו כל חלקי השבט האחד בתחום אחד, מלבד חלקי כל אנשי יוסף שנפלו בשני תחומין, כל חלקי אנשי מנשה בתחום אחד, וכל חלקי אנשי אפרים בתחום אחר, עד שנמצא בזה הפועל כאילו נחלקה הארץ מתחלה לי"ב חלקים כל חלק וחלק לפי רבוי אוכלוסי השבט ההוא.

(רבי אליהו מזרחי, בראשית פרק מח פסוק ה)

לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר
9-10

"הנני מפרך והרביתיך" [בראשית מח, ד]... אין זה רק ששבט אחד יהיה לשני עמים. והנה אמרו רבותינו ז"ל כי אין בכורת יוסף רק לנחלת הארץ אך לא ליחס כי אם בראובן כמפורש בדברי הימים. וזה יהיה מה שסמך ואמר "ונתתי את הארץ לזרעך" וכו' [בראשית שם].

(ר"מ אלשיך, על בראשית מח)

"ראובן בכורי אתה" - והעבודה בבכורות עד שלא נבחרו הכהנים, וזה כבר זכה ולא נסתלק מזה. אך "יתר שאת ויתר עז" - היית ראוי להיות לך יתרון על מה שכבר זכית, כהונה ומלכות... "פחז כמים" - ע"י שחטאת, "אל תותר" - לא תזכה עוד ביתרונות כהונה ומלכות... אבל במה שזכית וכן לאיזה כבוד דומה למה שזכית, לך יהיה, אך נחלת הארץ לא זכית בה, ודמיא לכהונה ומלכות, וזכו מנשה ואפרים. והכי אמרינן ספ"ק דהוריות: על שם אחיהם יקראו בנחלתם לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר.

(חיד"א, ראש דוד, פ' ויחי, עמ' קסו במהד' תשנ"ז)

...שאמרו במדרש [במדבר רבה פרשה יד אות א]: "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" [במדבר ז, יא] - לרמז שדוחה שבת. לפי פשוטו לפי שכפל "נשיא אחד" דהיינו אפילו בשבת... מדהוצרך הקב"ה לזה, אע"פ דפשיטא היא דשבט אחד איקרי קרבן ציבור ודוחה שבת, אלא דאמרינן בהוריות דף ו ע"ב שבטו של לוי לא איקרי קהל וכו' א"כ חסרו להו י"ב שבטים, אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וכו' לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר, ולא והא חלוקין בדגלים וכו' כדי לחלוק כבוד לדגלים, א"כ י"ל דאיצטריך, דהוה אמינא כיון דנשיא אפרים הקריב בשבת [במדבר רבה שם], לא הוי קרבן ציבור, דלא איקרי שבט אלא לנחלה, והודיעם הקב"ה אפ"ה דוחה שבת, ומזה ידע שסדר הקרבה לפי הדגלים, שיהיה יום השבת לנשיא אפרים.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות במדבר פרק ז, פסוק ב)

הנה לעיל במטה אפרים לא אמר למטה יוסף למטה אפרים, ורק הכא במטה מנשה אף יחסו למטה יוסף וצ"ע מאי שנא, וכבר עמדו בזה המפרשים. ונראה דהרי נחלקו הוריות (ו' ע"ב) לענין קרבן השבט אם אפרים ומנשה כב' שבטים הם או לא, דחד מ"ד ס"ל דרק לנחלה הם כב' שבטים ולא לדבר אחר, ואידך ס"ל דאף לקרבן הם כב' שבטים, ע"ש:
והנה בשילוח המרגלים היה בזה ב' ענינים א. לברר טובת הארץ לנחלתם וכדכתיב ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ וגו', ב. ריגול לצורך המלחמה וכדכתיב ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים:
ולפי"ז כששלח משה איש אחד לשבט למ"ד שאפרים ומנשה רק לנחלה הם כב' שבטים ולא לדבר אחר, הנה לענין בירור הנחלה היה בדין שישלח נשיא למנשה ונשיא לאפרים, אבל לענין המלחמה הדר דינא שהרי הם כשבט אחד וסגי באחד לשניהם, והיה צריך לשלוח לזה את ראש שבט בני יוסף:
ומהשתא הרי מובן היטב דיתכן לומר דגדי בן סוסי הוא היה אף נשיא שבט יוסף [ועמש"כ בריש פ' בהעלתך נמי דראש שבט יוסף היה שבט מנשה], וא"כ נמצא דגדי בן סוסי הלך לרגל גם משום שבט מנשה לנחלה, וגם משום שהוא ראש שבט בני יוסף ולצורך ריגול למלחמה, לכן כתיב ביה למטה יוסף למטה מנשה, משא"כ הושע בן נון הרי לא הלך משום שבט אפרים אלא לרגל לנחלה בלבד, ולכן לא כתיב ביה למטה יוסף אלא למטה אפרים:
וכמו"כ מובן היטב להלן (י"ג ל') שכלב אמר עלה נעלה וגו' משא"כ הושע בן נון לא אמר כן, ורק אמר עם כלב טובה הארץ מאוד וגו', ולמבואר א"ש היטב דכלב היה מרגל גם לענין מלחמה ולכן אמר מענין המלחמה עלה נעלה, משא"כ הושע בן נון שלא היה מרגל אלא לנחלה, לכך לא אמר אלא ענין הנוגע לנחלה שטובה הארץ מאד. [וע"ע מש"כ לענין העברת נחלה, וכן על הכתוב ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ע"ש]:

(רבי שמעון משה דיסקין, משאת המלך, במדבר יג, יא)

נחלקו בהוריות אם מנשה ואפרים הרי הם ב' שבטים לכל דבר או רק לנחלה. ויש לעיין בדין הנחלה, האם הם ממש כב' שבטים בזה, או שמא שבט אחד אלא לענין נטילת הנחלה נוטלים הם כב' שבטים. ונפק"מ לענין הסבת נחלה אם שרי להסב נחלה משבט אפרים למנשה, דאם נימא דשבט אחד הן אלא שנוטלין כב' שבטים א"כ י"ל דליכא איסורא דהסבת נחלה מאפרים למנשה... ויתכן דאם אכן נאמר כן שלענין הסבת נחלה אפרים ומנשה חד שבט הוא, ושם שבט זה הוא מטה יוסף, לפ"ז מובן הא דאמר הכתוב "ממשפחות בני יוסף" [במדבר לו, א], וכן להלן (ה') "כן מטה בני יוסף דוברים", הרי ייחסם הכתוב בשם מטה יוסף, והיינו לומר דאכן לענין פרשה זו דהסבת נחלה הרי הם שבט אחד וליכא איסורא.

(רבי שמעון משה דיסקין, משאת המלך, במדבר לו, א)

כנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים
11

מצינו במס' הוריות: "אמר רב אחא ברבי יעקב... כנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים". נמצינו למדים שהדגלים נקבעו לפי השבטים שיש להם אחוזה ונחלה בארץ ישראל. חלוקת השבטים לדגלים במדבר היתה במקום הנחלה שלהם בא"י, שהדגלים תפקידם היה לייצג את השבטים שיש להם נחלה בא"י, שאע"פ שעדיין לא נכנסו לא"י, הרי א"י מוחזקת היא להם מאבותיהם, כמו שמצינו במס' בבא בתרא (קיט ע"ב)... לכן בכניסתם של השבטים לא"י בטלו מחנות הדגלים, משום שכבר היתה להם נחלה.
לפי"ז יוצא, שחיובם של בני ישראל בקרבן פסח במדבר, אע"פ שעדיין לא נכנסו לארץ, הוא בגלל חלוקתם של השבטים למחנות הדגלים, שהיו תחליף לנחלה ונידונו כנחלה, כמו שאמרו בגמ' הוריות הנ"ל: "כנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים", וכמו שפירש רש"י שם: "שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וציוום היאך יחנו לדגליהם". לכן היה הכרח לקבוע לשבטים את סדר חנייתם ע"פ מחנות הדגלים, משום שללא הדגלים לא היו יכולים לעשות את הפסח. לכן נכתבה פרשה זו לפני פרשת עשיית קרבן הפסח בסדר בהעלותך, כדי להעניק לשבטים מעמד של חלוקה בנחלתם.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' במדבר, עמ' 260-261)

שלמה עשה ז' ימי חנוכה ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה
13-14

ספר הורה גבר... בהאי דקאמר שלמה עשה וכו' הרעיש העולם ואסיק בצ"ע. ובמטו מיניה דמר אמינא דלק"מ דבכי האי גוונא דהדבר מפורסם לכל לא קפיד למנקט כי האי לישנא לתפארת הלשון והענין. ואם אל סודו תדרוש, קח לך בשמים ראש, דכתבו המקובלים ז"ל דשלמה והלל היה להם בחינת משה רבינו ע"ה, ורמזו "משה לעיני כל ישראל" - סופי תיבות הילל. ואני בעניי רמזתי "אשר עשה משה" - "עשה" גימטרי' שלמה, גם משה ר"ת משה שלמה [הלל], וגם שלמה אותיות למשה. וזה טעם שהיה רוצה שלמה לדעת טעם פרה אדומה כמ"ש רז"ל [במדבר רבה פרשה יט, ג]... הנה כי כן זה רמז דברייתא שלמה עשה ז' ימי חנוכה, והיה בו בחינת משה רבינו ע"ה. ומה ראה משה וכו' זאת לפנים. וכדי שנעמוד בסוד דבריו נקט כי האי לישנא, דכבר נודע דהיו מעלימים ענינים אלו, רק התנא יטמין ברמ"ז לאשר בו רוח חיים ישכיל לדעת באר"ש רמז הרומז.

(חיד"א, מראית העין, כאן)

"שמחתכם" [במדבר י, י]... הוא יום חנוכת המזבח... (הרחב דבר: ובזה מבואר לשון הגמ' בהוריות דף ו: שלמה עשה חנוכה שבעה ימים ומה ראה משה לעשות י"ב ימים. משמע דז' ימים הוא יותר מספר הראוי לעשות חנוכה. והיינו משום דאיתקיש "יום שמחתכם" ל"מועדיכם", מה מועד שבעה או א', כך עשה שלמה שבעה ועזרא יום א', אבל מספר י"ב ראוי לשאול עליו).

(העמק דבר, במדבר י, י)

שלמה עשה ז' ימי חנוכה ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה כדי לחלוק כבוד לנשיאים
13-15

ועיין ברמב"ן [במדבר ח, ב] שהביא מגילת סתרים שהכוונה בזה לחשמונאים שהדליקו המנורה לתשועה וחנכו המזבח כו'. והנה לפי"ז נראה דכמו שכאן הוסיף משה ימים נוספים לחנוכת המזבח, שהרי מעיקר דין החנוכה אינו אלא ז' ימים כמו שעשה שלמה, והוסיף משה ימים לחלוק כבוד לנשיאים כדאיתא בהוריות, כמו"כ הוסיפו יום אחד דחנוכת חשמונאים לחלוק כבוד לשבט לוי שלא היה אז בחילוק כבוד זה לנשיאים. וניחא לפי"ז הקושיה למה חנוכה ח' ימים אע"פ שנס השמן היה רק ז', די"ל דהוסיפו יום לכבוד שבט לוי.

(רבי שמעון משה דיסקין, משאת המלך, במדבר ח, ב)

הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר
31-32

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - בתרגום יונתן למקרב קרבן עמיה דלא כהלכתא. הביאור הוא עפ"י דברי המד"ר וארא סו"פ ח' אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' (ירמיה כג, כד) אם יטמין אדם עצמו לעו"ג אני מראהו לבריות, הוא לפי שנא' ארור אשר כו' ושם בסתר (דברים כז, טו).
והנה באמת הוא לפלא אשר כהן משיח ששואל בהוראת אורים ותומים יטעה בהוראה ויעשו אחרים על פיו בדבר שזדונו כרת, הלא רגלי חסידיו ישמור, (שמואל א' ב, ט) אך הסיבה הוא אם הכהן המשיח אינו מקריב הקרבנות של יום הכפורים לפני ולפנים כהלכתם, אשר שם אין איש יודע, כאשר הרבו לפלפל בגיטין דף נ"ד אם אמר דפיגל אי מהימן משום דבידו יעו"ש, אז הקב"ה מכשילו בהוראה והכל יודעין שהוא עצמו צריך לכפרה ולא כפר על העם, וזה הסיבה בשביל לאשמת העם. ובזה מיושב מה שכתוב גבי פר כהן משיח את פני פרוכת הקדש, ובפר של צבור לא כתוב הקדש, דמרמז דבזה נתכפר גם מה שקלקל בבואו אל הקדש לפני ולפנים שנאמר שם (ויקרא טז, יז) וכל אדם לא יהיה כו' לכפר בקדש עד צאתו ודו"ק.
והנה בכהן המשיח לא כתוב ונודעה החטאת כו' משום דכהן משיח חייב בהוראת עצמו בשוגג בהוראה (הוריות ו:) וא"כ יכול להיות כשאחר כך הורו הסנהדרין שהן רבים אצלו שהוא שגג בהוראה צריך להביא קרבן אעפ"י שהוא אומר עדיין שלא חטא והדין כן, מ"מ יחיד ורבים הלכה כרבים ומוכרח לפסוק כרבים וא"כ לא נודע אליו החטאת ודו"ק.
הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - דע כי המושכל כי בעבירה ידוע צריך להכיר החוטא שהוא חטא ולהתחרט ולפרסם חטאו ואינו מן הנימוס שהוא יכפר על עצמו, ולכן לא כתב בכהן משיח וכפר אליו או וכפר בעדו, שלא יאות שהחוטא יכפר על עצמו. רק למעלת הכהן המשיח וקדושתו אם יתפרסם חטאו יהיה סיבה לאשמת העם שיאשמו במזיד ויבואו מקל לחמור, לכן ציוותה התורה להסתיר חטאו ולבלי לפרסם, ולא כתב ואשם או הודע וצותה תורה שמצותו שהכהן המשיח בעצמו יביא הדם להיכל ויתן מתן שבע ועל קרנות מזבח הזהב כדי שלא יתפרסם חטאו והעם לא יאשמו ודו"ק.
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - פירוש דשגגת כהן עולה זדון אצל העם ושם שמים מתחלל זה יאמר שעשה בזדון ובאופן יותר גרוע כדרך ההמון להגדיל החסרון בקדוש ה', לכן כתב גבי' ונתן כו' על קרנות מזבח קטורת הסמים שבזה נכלל הכפרה על לשון הרע שנאמר על שגגתו ועל זה מכפר קטורת יבוא דבר שבחשאי ויכפר כו' (זבחים פח ע"ב).

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא ד, ג)

"כשעירים עלי דשא" [דברים לב, ב] - מה שעירים הללו באים על חטאות ומכפרים כך דברי תורה מכפרים על עבירות [ספרי דברים פסקא שו], וזהו על גוף החטאות, כמו דמצאנו בעלי: "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה" כו' (שמואל א' ג, יד), הא מתכפר בדברי תורה (ר"ה יח). ולכן ניטלה הכהונה גדולה מבית עלי לטובתם, שכהן מרובה בבגדים לר"מ [להלן יב ע"א] ומשוח לכ"ע אינו מתכפר רק בפר, ואין עליו מה לכפר בד"ת, כי רק מה ששעיר מכפר ד"ת מכפר, שכהן משוח החטא יותר גדול וצריך פר מפני חילול שמו יתברך, שלפי גדולת הכהן המשיח החילול גדול יותר. וטובה קללתו של הקב"ה יותר מברכתו של בשר ודם (ע"פ תענית כ ע"א).

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, דברים לב, ב)

כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתו דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה [שמא] הדר ביה כמזיד דמי ולא לחייב קמ"ל
37-40

"ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" - כבר ביארנו משמעות זה הלשון עיון ודקדוק בתורה שבכתב, ומגיד המקרא שבבואם לא"י ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הלכתא למשיחא ולא למעשה, ע"כ עתה בבואם לידי מעשה, תשוב ושמעת בקול ה' - תחזור לעיין להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע"ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה, כשיבוא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר... ויש ראיה לזה מדאיתא בהוריות ריש פ"ב הורה כה"ג שוגג ועשה שוגג פשיטא... מהו דתימא כיון דאלו מתיידע ליה שמא הדר ביה כמזיד דמי ולא ליחייב קמ"ל. הרי דע"פ דין אין לעשות ולסמוך על עיונו מכבר עד שידע הטעם והראיה שלו בשעת מעשה.

(העמק דבר, דברים ל, ח)

ר"ש בחד מקום גמיר

תו"כ (פ' רסט): "ושחט אותו" - ולא תמורתו, "ושחט אותה" - ולא חליפתה ולא תמורתה (לפנינו: ולא ולדה) יעו"ש. נראה משום דר"ש מיירי בה, ור"ש בחד מקום גמיר, ופירשו בתוס' זבחים דף קי"ב (ד"ה בשעיר) דלר' שמעון בחטאת זכר דלית בי' ולד ג"כ תמורתו אינה מתה רק רועה, לכן אמר על שעיר נשיא ושחט אותו ולא תמורתו, שרועה, ועל ושחט אותה דגבי כשבה יחיד נקבה נקיט ולא תמורתה שהיא מתה, ועיין ק"א ודו"ק.

(משך חכמה, ויקרא ד, כד)


ז ע"א

לאשמת העם הרי הוא משיח כצבור
18

"לאשמת העם" - חכמים דרשו הרי משיח כציבור בהוריות. אך לפי הפשט משמע, לפי שבכהנים נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [דברים לג, י], וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים.

(רשב"ם ויקרא ד, ג)

אימא מה צבור הורה ועשו אחריו
21-22

(אימא מה) אי מה, וכן בת"כ. הורה גבר.

(רבי דוד כהן, נזיר אחיו, ח"ב, עמ' 188)

הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור
34-35

"ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" - ר"ל דגזר דין דציבור נקרע, משא"כ ביחיד, וכמפורש בר"ה (דף יח). לכן אמר "בעת ההיא", שהואיל ונתכפר לכם, שאתם רבים, נתכפר גם לו, וכמו דתנן בהוריות בכהן משיח דחטא עם הצבור שמתכפר לו עמהם וא"צ כפרה אחרת כלל.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, דברים ט, כ)

ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא
52

"לאשמת העם" - יתבאר על דרך אומרם ז"ל (יומא פז) המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ובראות כי כהן המשיח חטא, זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו, כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם, והוא אומרו "לאשמת העם"... ואם הכהן המשיח אינו חכם מופלא הרי זה פטור מכל מין קרבן, בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד. וצריך לתת טעם לדבר זה. ואולי כי העושה בהעלם דבר, והוא חכם מופלא, בשגגה זו עושה רושם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משורשה, ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן למנוע ממנו הפגם. מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד או בהעלם דבר ואינו חכם מופלא, חטא זה לא יפעול פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה כדי שיצטרך לקרבן לקרבה, כי באמצעות זכות הרבים "הן א-ל כביר ולא ימאס" (איוב לו, ה), גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה, מהטעם עצמו שכתבנו.

(אור החיים, ויקרא ד, ג)

אצל אהרן ובית דין במדבר לא היה יכול להיות פר העלם דבר, דאהרן אינו מופלא לגבי משה, והוראה דיליה לאו כלום הוא, ובית דין אינן מופלאין לגבי משה, והוראתם על הצבור בלא משה לאו מידי. ולכן אמר "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" [שמות ל, י], שאין כפרה זו אצל אהרן רק אחת בשנה. אבל "מדם חטאת הכפורים יכפר עליו לדורותיכם" רק אחת בשנה, זה "עליו" - שבע מתנות שהן על גגו של מזבח הזהב, שגם לדורות אין זה רק "אחת בשנה", שבפר כהן משיח וציבור אין שם הזיה על גגו של מזבח, ולכן מה שמכפר עליו אין זה רק אחת בשנה.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, שמות ל, י)


ז ע"ב

נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד

והוא הטעם למה שהועתק שם האור אל ההיישרה הנכונה, אל תיקון המעשים ע"י העצה התבוניית, כי כמוה היה אור ונר ביד האדם להגיע אל דבר חפצו והשגת תכליותיו. ובבחינה זו אמר משה ליתרו "והיית לנו לעינים" (במדבר י, לא). והסנהדרין נקראין עיני העדה, כי הם מנהיגים ומנהלים אותם, גם כי יהיו בגיא צלמות באור מעולה ממאור העינים הפלא ופלא.

(עקידת יצחק שער כט)

חש פן נאמר לו יתברך: הלא אמרת אלי כי יפה אני, אך לא בעצם, רק כתרצה, והיקלת בכשרוננו, ושעל כן הכונו פצעוני האומות; האם בכלל זה יכנסו גם הצדיקים שהיו בנו בגלות החיל הזה והכום פצעום, כעשרה הרוגי מלוכה ודומיהם, האם תאמר שלקלות כשרונם לקו? על כן אומר הוא יתברך: אל תדמי כי מה שאמרתי יכלול השלמים הנקראים עיני העדה, כמאמרם ז"ל על "ואם מעיני העדה" כו', כי הלא "הסבי עיניך" וסלקי אותם "מנגדי", כי עליהם אמרתי שהם, עיניך הנזכרים השלמים, אין צריך לומר שלא היו כתרצה קטני הכשרון, כי אם אדרבא, הם "הרהיבוני", שכביכול הגדילוני... כי לא דברתי דין רק על יתר העם.

(ר"מ אלשיך, שיר השירים ו)

על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה הנפש זה משיח השוגגת זה נשיא

"הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה'" - כל זה יתור לשון. משום הכי דרשו חז"ל בהוריות הנפש זה כה"ג, פירוש, שהוא בעל נפש גבוהה יותר מכל ישראל. השוגגת זה הנשיא, פירוש, שעלול להיות שוגג בשארי עבירות, ומש"ה כתיב ביה "אשר נשיא יחטא", בשביל שהוא אינו נזהר בקלות, מגיע גם לחמורות עד שמגיע לחטוא גם בע"ז.

(העמק דבר, במדבר טו, כח)


ח ע"א

דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת
18-19

הקשה הגאון מהר"ל מפראג דבן י"ג עד בן כ' דאינו בר כרת אמאי מייתי חטאת? וכבר עמדו בזה הרבנים הגאונים מהר"ד אופנהיים והרב חוות יאיר ומהר"ר צבי בתשובותיו [חכם צבי] סי' מט. וגם אני בעניותי כתבתי בזה בשערי דף עב [שער יוסף כאן] בס"ד. וראיתי לכתוב אשר כתבתי בעניותי דרך דרש בקונטריס כסא דוד דרוש ט [לז ע"ב במהד' תקנ"ד] ושם נאמר מה שפירש הרב זרע ברך ח"ג פ' וירא [דף טז ע"א] במה שאמרו ז"ל לא מתו בני אהרן אלא בשביל שאמרו ישראל לא ירדה השכינה למטה, כיון שמתו נדב ואביהוא ידעו ששרתה השכינה למטה [פסיקתא זוטרתא פ' שמיני]. והוא תמוה. ופירש במ"ש הרב עשרה מאמרות [חיקור דין ח"ב פרק כג] כשהשכינה למעלה אינו מעניש עד בן כ' וכשהיא למטה הרי היא כב"ד של מטה ונענש מבן י"ג. וכתב ילקוט ראובני [פ' שמיני ד"ה בזוהר פנחס] דבני אהרן לא היו בני כ' ומזה ידעו שירדה השכינה למטה. זהו תורף דברי הרב זרע ברך. ואני בעניי כתבתי שם: והשתא ניחא קושיית מהר"ל מפראג איך בן י"ג עד בן כ' דאינו בר כרת מייתי חטאת, ולפי האמור לא קשה מידי, דבזמן שבית המקדש קיים אשר שם יזבחו זבחי צדק היתה השראת שכינה, ובן י"ג איתיה בכרת נמי.

(חיד"א, פתח עינים, כאן)

כי כתיבי הני קראי בעבודה זרה הוא דכתיבי מאי משמע וכו' אמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו עבודה זרה
51-53

"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה" - הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם, ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד, כי הכתוב אומר (פסוק כג) "את כל אשר צוה ה' אליכם". ועוד שאמר כאן (פסוק כד) "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", כי שגגתם במעשה שעשו, לא שישבו ולא עשו, וכן "אשר תעשה ביד רמה" (פסוק ל). אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה ה', אבל תעשו הפכו. או יאמר שתשגו ולא תעשו מצוותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצוות, כמו שאמר (ויקרא ד, ב) "כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה".
והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו), וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת. ועל כן הוצרכו רבותינו לומר שזה הקרבן על שגגת עבודה זרה. ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, יאמר: "וכי תשגו" מכל המצות, ותעברו על כל מה שציווה ה' לכם ביד משה, שלא תעשו דבר מכל מה שציווה אתכם, תקריבו הקרבן הזה, ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'".
והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל, ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם, או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו): מפני מה אמר המקום - לא שנעשה ונטול שכר? אנו לא עושים ולא נוטלין שכר... או שישכחו את התורה... וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם, והיא עבודה זרה. ויהיה שיעור הכתוב: "וכי תשגו" ללכת אחרי אלהים אחרים, "ולא תעשו" דבר מכל מצות ה', כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה ה' הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום.
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה, כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות, כאשר פירשתי (בתחלת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר ה' ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (לעיל יד, ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה יכרית אותם.

(רמב"ן, במדבר טו, כב)

ועיין עוד ברמב"ן על התורה שם... ונ"ל לפרש דבריו הקדושים, שהוקשה לו מדוע בשאר עבירות שיש בהן כרת מביאין הצבור פר לחטאת, ובשגגת עבודה זרה מביאין פר לעולה... וע"כ כתב הרמב"ן דמזה גופא הוציאו חז"ל שהקרבן הזה הוא על שגגת ע"ז, ולכך מביאין עליה פר לעולה. והוא עפימ"ש מהר"ל מפראג ז"ל בס' גור אריה על רש"י [במדבר טו, כד] שכתב ד"חטת" כתיב חסר אל"ף, דבכל מקום החטאת קודמת וכאן העולה קודמת, ועל זה כתב הגור אריה ז"ל: ואם תאמר, ולמה היה דבר זה להקדים העולה קודם חטאת בקרבן עבודה זרה? ועוד, דמה שהחטאת קודם העולה - טעמא אית ביה, כדלעיל: למה הדבר דומה, [לבא לרצות] למלך, שפרקליט קודמו ומלמד עליו זכות, ואחר כך נכנס הדורון, כך החטאת פרקליט לכפר עליו, ואחר כך העולה שהיא דורון (רש"י ויקרא ה, ח). ואם כן, למה היה כאן העולה קודמת? ויש לומר, דעולה היא שבאה על הרהור הלב, כדכתיב (איוב א, ה) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה ויעל איוב עולת מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם", שמע מינה שעולה מכפר על הרהור הלב. ובעבודה זרה, שהמחשבה הקב"ה מצרפה למעשה (קדושין מ ע"א), הרי העולה גם כן פרקליט כמו החטאת, שהרי המחשבה של עבודה זרה גם כן מעשה נחשב. ומפני שהמחשבה קודם למעשה, העולה של עבודה זרה קודם החטאת. אבל גבי שאר עברות, שאין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה (שם), העולה דורון הוא, ונכנס אחרון. עכ"ל הטהור. ואומר אני דמהאי טעמא נמי מביאין כאן הצבור פר לעולה ובשאר עבירות אין מביאין רק פר לחטאת, לפי שבשאר עבירות אין דנין רק על המעשה וא"צ לכפר על הרהור הלב לכך סגי בפר לחטאת, אבל בע"ז שהמחשבה ג"כ מעשה נחשב וצריך לכפר על הרהור הלב, לכך הוסיפה כאן התורה שיביאו הציבור פר לעולה כדי לכפר על הרהור הלב. וזה כוונת הרמב"ן ז"ל לפי דכאן מביאין פר לעולה, לכך הוצרכו חז"ל לומר דמיירי בשגגת ע"ז, ולכך ציותה כאן התוה"ק שמלבד השעיר לחטאת יביאו גם פר לעולה כדי לכפר גם על המחשבה, אבל בשאר עבירות שאין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה סגי בפר לחטאת לחודא.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

את כל המצות האלה איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות
52-53

ונודע מאמרם ז"ל אחת מכל מצות ה' - איזה מצוה אחת ששקולה ככל התורה כו', הרי דדבר חמור הכולל כל התורה יקָרֵא "מצוה אחת", בלשון יחיד, עבור שכוללת כל השיעור קומה...
ובזה יבוארו פסוקי פרשתן, כי להיות שהמלך חסר לו הרבה ממצות התורה, כי לא דן כו', אם כן מי הוא זה מישראל אשר ירצה למלוך, כי יהיה מוכרח להתגלגל לשלמות נשמתו בתרי"ג מצות ויאבד הגוף הראשון... לזה אמר, הנני נותן לו תקנה שישלים נפשו בכל התרי"ג בלי גלגול, ומהו התקנה? אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו", שע"י ענוה ישתלם בכל התרי"ג... שע"י שלא ירום לבבו ילמוד לשמור את כל התורה. וכי תימא דיש חסרון בעבירה חמורה הכוללת כל השיעור קומה וכאמור? לזה אמר "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ר"ל שמדבר חמור הנקרא "מצוה" בלשון יחיד יהיה ניטל הבחירה ממנו.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פ' שופטים)

איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו עבודה זרה
52-53

[וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים] הא למדת, העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. הא דפירש "וסרתם מן הדרך סר מכל הדרך" אף על פי שמשמעות "מן" מקצתו ולא כלו, הוא משום, דלשון הסרה בכל מקום, אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר, כמו, "ותט האתון מן הדרך", "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן" ",ויסעו מ"כך "ויחנו ב"כך. מכאן אמרו המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה. שאחר שהדרך האמורה פה, רומז על כל התורה בכללה, ואמר אחר זה, "ללכת אחרי אלהים אחרים", למדנו שעובד עבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה כלה. וכן למדו זה מ"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה", כדאיתא בהוריות (ח.), והביאה רש"י בפסוק "וכי תשגו". אבל בפרק קמא דחולין (ה.) אמרו, "דאמר מר, חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה" ומדמפיק לה למודה בעבודה זרה מדוקיא דהכופר בה, משמע דלא אשכח בשום דוכתא למודה בעבודה זרה, שהוא ככופר בכל התורה כלה. ושמא יש לומר, דהא דמפיק לה מדוקיא דהכופר, אינו אלא כדי שלא יוציא דבר מגונה מפיו. והכי משמע נמי מדברי רש"י שפירש שם, "הכופר בה כאילו מודה בכל התורה כולה כדכתיב 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה' וילפינן בהוריות דבעבודה זרה קא מיירי". ושם במודה בה קא מיירי. וזה הטעם עצמו צריך לומר בשלהי פרק קמא דקדושין (מ.) גבי "למען תפוש את ישראל בלבם", ד"אמר רב אחא בר יעקב, ההוא בעבודה זרה הוא דכתיב, דאמר מר, חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה". והא "דאמר מר", בספרי מייתי לה, גבי "וסרתם מן הדרך מכאן שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה, וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה", הרי שהכופר בה, כמודה בכל התורה, מדוקיא דהמודה בה הוא דמפיק לה, ולא ממשמעותא דקרא.

(מזרחי, דברים יא, כח)

"סרו מהר מן הדרך" - יתבאר על פי דבריהם שאמרו המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו "סרו מן הדרך אשר צויתים", הרי כל מה שצוה בכלל.

(אור החיים, שמות לב, ח)

או רמז באומרו "קול מלחמה" [שמות לב, יז] על מלחמת היצר שהוא ס"מ המצוי תמיד במערכת המלחמה עם האדם, והשיב משה "אין קול ענות גבורה", פירוש שלא נתגברו על יצרם, "ואין קול ענות חלושה", פירוש ולא בחינת חולשה לבד, אלא "קול ענות", כי שבר מטה עוז תפארה. והכוונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל, ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כולה.

(אור החיים, שמות לב, יז)

וציווה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל (שמות לב, ד) "אלה אלהיך אשר העלוך" וגו', וכל המועדים תלוים ביציאת מצרים, לזה חזר ה' על הדבר כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין. והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, לזה אמר ה' מצות שבת שהוא גם כן שקול כנגד כל התורה (שמות רבה פרשה כה, יב), שבזה יתוקן המעוות.

(אור החיים, שמות לד, יח)

עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לעשות אותם, ולא הספיק באומרו אשר צוה ה' - ועוד כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת, איך יוצדק לאמר עליו תעשו אכן יתבאר על פי דבריהם ז"ל (הוריות ח) שאמרו בפסוק וכי תשגו וגו' (במדבר טו כב) שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה, ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן, ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר כה יב) שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, פירוש לשון תיקון, בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל, ומה הם הדברים ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו':

(אור החיים, שמות לה, א)

"וכי תשגו ולא תעשו" וגו' - רבותינו ז"ל אמרו שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, וישבו כפל אומרו "את כל המצות" וגו', "את כל אשר צוה" וגו', שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו ע"י משה.
וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר, שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה (חולין ה). כנגד ביטול מצות עשה אמר "ולא תעשו את כל המצות", הרי ביטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצוות לא תעשה אמר "את כל אשר צוה ה' אליכם". וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה, אעפ"כ העובד עבודה זרה הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות, הרי הוא גם כן ככופר בכולן ועונשו שקול לכל.

(אור החיים, במדבר טו, כב)

ומה שאמרו "תרי"ג מצות" [יבמות מז ע"ב] אין פירושו שיודיע לו כל התרי"ג מצוות בפרטות, דהא לא אמרו אלא "מקצת מצות" [שם], אלא פירושו שהודיע לו מספר המצות שהם תרי"ג. והוא נרמז במה שאמר "ושמרתם את בריתי" [שמות יט, ה] דקאי על מילה וע"ז, דאיתא במדרש [ילקוט שמעוני יתרו רעו] כנ"ל שהמילה נקראת ברית, על שם שהיא כוללת כל התרי"ג מצוות, "ברית" מספרו תרי"ב, ועם מצות מילה עצמו הוא תרי"ג, וגם ע"ז נקרא ברית מפני שהוא כולל כל המצות, כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות", "כל המצות" - זו ע"ז. הרי שהודיען מספר המצות.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק יט, פסוק ו)

ויש לפרש מה שאמר לשון "יחרם" [שמות כב, יט] מפני חומר העבירה, וכענין שאמרו חז"ל [מו"ק יז ע"א] על שם חרם שנכנס בכל רמ"ח איברים, וכן הוא בעובד ע"ז שמטמא כל רמ"ח איברים, וכמ"ש חז"ל בפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה", זהו ע"ז ששקולה כנגד כל המצות, וכאילו עבר על כל רמ"ח מצוות עשה, כי זה כל האדם. לכך אמרו חז"ל [ע"ז יז ע"א] בע"ז שפורש ממנה מיד מת, כי כל המצות, אף העובר על מקצתם, כיון שעודנו חי במקצת איברים, מועיל התשובה להתפשט הקדושה בכולה, אבל בע"ז, כיון שלא נשאר חיות בשום אבר, מיתתה זהו תקנתה. והוא מרומז במה שאמרה התורה [ויקרא כז, כט] "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", הרמז בזה שאין לו תקנה אלא במיתה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק כב, פסוק יט)

במאמר הזה יש דבש פילוסופי, באמור של"ת של ע"ז שקול כנגד כל המצוות, לפי שע"ז היא נגד עיקר האמונה, מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש, לפי שעובד ע"ז אינו מאמין כראוי ועיקר המציאות, וכ"ש תורה מן השמים שאינו מאמינה, ושכר ועונש שהוא המסובב. אם כן אמת הוא שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דִּבר ד' אל משה" - באיזה מין שגגה מדובר? רש"י מביא דברי חז"ל בהוריות: "מצוה אחת שהיא ככל המצות... ואיזו, זו עבודת כוכבים". עבודה זרה עוקרת את הכל, את כל התורה כולה ואת כל המצוות כולן. ביחס לדבר הנורא הזה מתברר היחס של האומה כלפי הנהגתה: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה". יש ערך מיוחד להוראת בית דין, וכאן היתה להם טעות בעניני עבודה זרה.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 162)

אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה הוי אומר זו עבודה זרה
53-54

כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז (סוטה ה)... "שכל המקיים מצות חלה כאילו בטל ע"ז וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים ע"ז" (מדרש תזריע)... וזה יסוד גדול במהותו של האדם, שחסרונות והעדר מעלות לכאורה לא חשובות ביותר, שאדם דש אותן בעקבו, מסתעפות ומתעבות אחר כך בעתידו ובעתיד זרעו לעצי אשרה רמים ונישאים ועד לב השמים יגיעו... כל המבזה את המועדים כאילו עובד ע"ז (מכות כג)...
לכאורה אין להבין כי בעניני דקות, שהאדם איננו משלים אותם בדיוק, נקרא עובד ע"ז כפי שהובאו במאמרנו זה. אבל אחרי שהובא... שני ענינים מהפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה' אל משה את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה", ובהסבר של רש"י דהוי לו לומר 'אשר צוה ה' ביד משה אליכם', ומדכתיב "צוה ה' אליכם" זו "אנכי ולא יהיה לך", גם צוה ביד משה "לא תשתחוה" כו' (הרי"ף [בעין יעקב]), נראה מזה שע"י שני אופנים הוזהרו ביחוד ישראל שלא לעבוד ע"ז, באופן חיובי, לדעת ולהבין את ה"אנכי ה' אלקיך" ששמעו ישראל מפי הגבורה, והאופן השני באופן שלילי, ע"י משה רבינו, שלא לעבוד ע"ז כמו "לא תשתחוה לאל אחר" ועוד.
יוצא לנו מזה כי באזהרת ע"ז שנאמר ע"י משה רבנו יש להבין האופנים שנאמר על ידו, ובזה יקשה לפנינו להרגיש עניני אזהרת ע"ז בדברים שאינם מובנים לנו, כמו עניני חלה והעושה מלאכה בחוה"מ, כי על ידו שמענו דברים ממשיים של ע"ז, כמו "אלהי מסכה לא תעשה לך", "לא תשתחוה". אבל האופן ששמעו ישראל "אנכי ה'" מפי הגבורה ובאו לשלמות הנעלה כזו ע"י האותות ומופתים וקריעת ים סוף ועוד, עד שהוכשרו לשמוע הדברים מפי הגבורה, שזה יוכל היות פעם אחת בימי הבריאה, והתעלותם אז היה בלא שיעור, ובאופן כזה יש להבין כי כל עניני דקות שאיננו מתאים עם המובן של "אנכי ה' אלקיך" נקראת ע"ז נוראה, אף שלדעתנו לכאורה המה ענינים פעוטים, כמו המעלים עין מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, וענין חלה, כי ענינים כאלה ניגוד לרצון ה', והיפך של הרגשת "אנכי ה' אלקיך".

(רבי יעקב לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' קפט-קצג)

אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום
55

ומה שאמר [רש"י, במדבר טו, כב] "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי", נראה לי שכוונת הרב בזה להביא ראיה לדברי רז"ל במה שאמרו, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום, דמקרא ד"אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי" [תהלים סב, יב] משמע שמאותו דיבור שדיבר אלקים במעמד הר סיני, דכתיב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" [שמות כ, א], שבו נכללו כל הדברות, כמו שדרשו רז"ל שאמרן כולן בדיבור אחד [ספרי במדבר פסקא מב], לא שמענו מהם רק השתים, שהם "אנכי" "ולא יהיה", אבל השאר מפי משה רבינו שמענום, ולא מפי הגבורה, כדכתיב, "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" [שמות כ, טו].

(רבי אליהו מזרחי, במדבר טו, כב)

למה שינה בארור הראשון מארורים אחרים, שבזה אמר "וענו כל העם ואמרו אמן" [דברים כז, טו], ובשאר ארורים לא אמר אלא "ואמר כל העם אמן"?... התשובה... שזה הארור הוא בענין ע"ז, ואמר במתן תורה "ויענו כל העם יחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" [שמות יט, ח], הוא בענין ע"ז, אם רצונם שיהיה להם לאלקים והם יהיו לו לעם, שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, והמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, לזה אמר ג"כ כאן בענין ע"ז "וענו כל העם ואמרו אמן".

(תולדות יצחק, דברים כז, יב)

יו"ט של פסח הוא נגד אברהם כידוע. ושבועות נגד יצחק ע"ש הרמז אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו - זהו מדת יצחק. וסוכות נגד יעקב על שם הרמז "ויעקב נסע סוכתה" (בראשית לג, יז).

(קדושת לוי, דרוש לפסח)

מה ששאר המצוות נאמרו ע"י משה הוא ג"כ פילוסופי, לפי שעיקר הכל היא מצווה שלילית של הע"ז, וכל האחרות אינם כי אם שניות לה, ולכן מפי הגבורה עצמו שמעו מצוותה שהיא יסוד כל התורה כולה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - הדרגות השונות שבנבואה ורוח הקודש מצד המקבלים הן, אבל מצדו ית"ש הכל בבחינת אותה הדרגה של אספקלריא המאירה כדרגת מעמד הר סיני, נבואת התורה נבואתו של משה, "ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". ומפני ש"לעולם ד' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט) לא נפסק עדיין מני אז הדיבור אל בני ישראל, אלא שישראל אינם יכולים להשיג דיבור זה בדרגתו הגבוהה ההיא, אלא רק בדרגות נמוכות יותר. פעל יעקב שגם בזמן שהנבואה תסתלק מישראל בהיותם בגלות חוץ לארץ ישראל, מקום בו אין הנבואה שורה (מועד קטן כח ע"א), בכל זאת גם הדיבור שיבוא דרך החלום יהיה באותו הגילוי של מעמד הר סיני.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת ויצא, מאמר נב, עמ' קסח)

מפי הגבורה שמענום
55

ככל שנרבה אורה של תורה, נרבה רפואה לסביבה מכל הטומאות והטמטומים, ונקרין על המדינה כולה ממקור גבורתה של תורה שניתנה מפי הגבורה. [הערה 61: "שלמעלה מגבולות הצמצומים המעשיים" - רבינו, אשרי העם יודעי תרועה, בשמן רענן א, עמ' שעט.].

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 109-110)

מתוך שניאחז בישיבה אחיזה שלימה של גבורה שלמה בתורה, שנאמרה מפי הגבורה, יהיה המשך של גבורה לגיבורים שלנו העומדים על משמר ארצנו. נרבה בתוכנו אור גדלות תורה בישיבה וגבורת התורה בישיבה, ומתוך כך נזכה להמשיך לכל אפסי ארץ חכמה וגבורה לחברינו העומדים במסירות נפש על קידוש השם, שמירת קדושת ארץ ישראל ובנין ארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 125)

"איזהו גבור? הכובש את יצרו" [אבות פ"ד מ"א]. האדם מתגבר על התאותנות בגבורת התורה ש"ניתנה מפי הגבורה", "בראתי יצר הרע - ובראתי לו תורה תבלין" [קידושין ל ע"ב].

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 98-100)

כמובן, כדי לעמוד במלחמה יש צורך בעצה וגבורה, לכן "האיש הירא ורך הלבב ילך וישׁב לביתו" [דברים כ, ח]. כמו שבכל מצוה, בתפילין וציצית וכדומה, יש פרטים ותנאים, כך גם פה יש תנאי: עצה וגבורה, ולא רכות לבב. זה אמור לגבי החיילים, וכמובן לגבי הרמטכ"ל והממשלה. יש לפעול מתוך גבורה, חכמה ועצה ולא מתוך חולשה, כגון היגררות אחרי סידורי מדינות הגויים. המשך התורה ש"ניתנה מפי הגבורה" הוא הגבורה הצבאית.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 353)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]



ח ע"ב

למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם
1

כי כל מצוות עשה ולא תעשה נגדרים בזמן ומקום ואינו נוהג תדיר, לסיבת שאין הענין שם בעת ההיא, אבל מצוות "אנכי" ו"לא יהיה לך" כבר מנה הרא"ה בחינוך [מצוות כה-כו] שזה נוהג תדיר בכל עת ורגע לקיים זאת בלב. ולפ"ז כוונת הכתוב שזה נוהג מיום אשר צווה והלאה לדורותיכם בלי הפסק רגע.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)

תיפח רוחם של אלו האומרים כי התורה נתנה אך על זמן, ועתידה שתשתנה באיזה זמן, או כי הברירה בידי חכמים בכל דור לשנות אותה לפי רוח הזמן. עינים להם ולא יראו את אשר אמר ה' מפורש בתורתו... "למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם", לדורותיכם מלא, כי התורה ניתנה לדורי דורות ולא תשתנה לעד. וזהו שאמר ר"י זו ע"ז, כי עתידים גוים לומר כן.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו עבודה זרה והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה
2-4

המצוות, אין הנביא מוחזק לבטלם רק לשעה, וכן לבית דין הגדול. אבל עבודה זרה אפילו לשעה הוי מדיח, כי האמונה ואחדותו והעבודה לו לבדו היא עצמיות נפש הישראלי אשר יופיע בה אור האלקי...
והנה התורה כולה, כללות ישראל בעצמם ראו ושמעו ה' מדבר למשה... משא"כ המאמין מסיבת אותות ומופתים אינה צלולה ואמיתית כאמיתת המוחש (עיקרים מאמר א פרק יח). לכן אף על מצוות בני נח הם מצווים רק ממה שה' יתברך אמר למשה שישמרו זה, אבל אינם שומרים הדברים מחמת שנצטוה אדם ונח בהם, לפי שעל נביאותם בדבר ה' יתברך לא בא אמיתת עצמיות במוחש כמו שבא על נבואת משה...
וזה "לנו מורשה" [דברים לג, ד] ולא לבני נח, כי אצלנו הוא אימות המוחש. ואף נפש הבנים הוא חלק נפש האב, וכמו שרמז על זה הסוד הראב"ע, ונפש הישראלי מעיד על מעמד הר סיני כי חקוק בצורת נפש הישראלי כל ההתפעלות אשר נרגש ונפעל הישראלי בעמדו על הר סיני...
וזה ביאור הפסוק בפ' שלח "את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם", כי ממעמד הר סיני נאמר (שמות יט, ט) "וגם בך יאמינו לעולם", כי זה אמיתת המוחש אשר הם זכו לנבואה ושמעו איך ה' מדבר אל משה, אבל קודם מתן תורה האמינו רק מפני האותות ומופתים. ולזה כיון ר' ישמעאל בהוריות דף ח ע"ב איזה מצוה שנאמרה תחילה זו ע"ג, שמן המצות שנצטוו באמיתת המוחש להאמין לדורות היה ע"ג תחילה. ומיושב קושית הגמרא דהא במרה נצטוו תחילה.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, דברים לג, ד)

מצות עשה להאמין שיש א-לוה אחד הממציא כל נמצא והוא ראשון והוא אחרון וידו בכל משלה ומבלעדו אין אלקים, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו'. זהו דעת הרמב"ם, אבל הרמב"ן בספר המצוות מצות עשה א כתב שהבה"ג לא מנה זה במנין, ודעתו שלא למנות זה שהוא העיקר והיתד שכל המצוות תלויים בו, וזהו שורש מכל המצוות, אבל לא ממניינם ומכללם... והרשב"ץ בזוהר הרקיע הביא ראיה לזה מגמרא הוריות: איזהו מצוה שנאמרה בתחילה - זו ע"ז, ולהרמב"ם הרי קודם לה "אנכי". ע"כ. ובספר מגילת אסתר בספר המצוות שם כתב עליו דלא דק בלשון רש"י, שכתב "אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"ז"...
ולענ"ד דברי הרשב"ץ נכונים, כי מה שכתב הספר מגילת אסתר בהבדל בין לשון "בתחילה" ל"בראשונה", תמוה, אם כן מאי פריך מעשר מצוות שנצטוו במרה? וגם כבר כתב בעצמו דלא משמע חילוק זה בגמרא. ומה שכתב דגם "אנכי" היינו ע"ז - לענ"ד לא, כי תרי מילי נינהו, ואין "אנכי" ו"לא יהיה לך" מתאחדים באזהרתם. כי הוראת "אנכי" להאמין בה' יתברך שמו, ואותם הכופרים במציאות ה' ואומרים שעולם כמנהגו נוהג בלי שום מנהיג וא-לוה, לא עברו על "לא יהיה לך" ולא עבדו עבודה זרה, אבל כפרו ב"אנכי". וכן היפוך הדברים: אותם המודים בו יתברך אבל אומרים שהוא אלקי האלקים ועזב הארץ לעבודה זרה להנהיג, וכגון דור אנוש, לא יכפרו ב"אנכי" אבל יעברו על "לא יהיה" ויעבדו עבודה זרה. וכן כתב הרא"ה בספר החינוך (מצוה כו) וז"ל: אם קיבל באלוה אחד מן הנבראים, ואפילו מודה שהקב"ה שליט בו ובאלוהו, עבר על "לא יהיה". ע"כ. כוונתו להבדיל בין זה למצות עשה ד"אנכי".
ועוד נראה לי להביא ראיה מרש"י אדרבה דלא כהרמב"ם, למה שכתב בספר מגילת אסתר שם (אות ב) ליישב קושיית הרמב"ן שהקשה להרמב"ם אם כן שמענו מפי הגבורה יותר משתים? ותירץ דרק עד "לא תעשה לך" נאמר לנו מפי הגבורה. ע"כ. והנה רש"י הוריות שם (ד"ה איזה הוא) כתב: וציווה ע"י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר וגו'. ע"כ. ולהרמב"ם למה לו להביא ממרחק מקרא דפרשת תשא (לד, פסוק יד), לייתי טפי מהך גופיה ד"לא תעשה לך" וגו' "ולא תשתחוה" וגו' דמפי משה שמענו ולא מפי הגבורה להרמב"ם הנ"ל? אלא על כרחך כהרמב"ן דגם זה מפי הגבורה שמענום (ומיהו מכל מקום קצת צ"ע דלא מייתי רש"י מהמוקדם בפרשת משפטים (פרק כג, פסוק כד) עיין שם). ומה שכתב רש"י "אנכי ולא יהיה לך" תרווייהו, פשוט דלישנא דתלמודא נקט. ועיין ברמב"ן טעם דנקטינהו תלמודא, עיין שם. וכן רש"י נקט השיגרות הלשון.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ס' הזכרונות, פ' יתרו, מ"ע ו, עמ' 134-135 במהד' ת"א תשט"ז, עמ' 90 במהד' הר ברכה)

ועיין בחי' מרן הרי"ז על התורה (פרשת בא), שהקשה על הא דאמרו בהוריות איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחילה הוי אומר זו ע"ז, והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו', והקשה הגרי"ז אמאי לא פריך ביותר מהפרשה ד"החודש הזה לכם" וגו' שנאמרה עוד קודם מרה, ונאמר שם איסור חמץ לדורות שהיא בכרת, ולמה מייתי רק ממצות שנצטוו במרה? ובאמת לכאורה יש להקשות זה על הא גופא דמני רק עשר מצות במרה, והרי לפי"ז כבר הוו ט"ו מצוות, וכמו שהקשו התוס' הנ"ל [סנהדרין נו ע"ב ד"ה עשר] מגיד הנשה ומילה, כמו כן קשה מקידוש החודש וחמץ ופסח.
והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ריש פ' גיד הנשה) ז"ל: ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת [חולין ק ע"ב], והוא מה שאמר "מסיני נאסר", לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו... ע"כ.
ולכאורה צ"ע לדבריו מגמ' דהוריות הנ"ל דפריך והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ומאי פריך, והא למש"כ הרמב"ם הרי התרי"ג מצות התחילו מסיני ושם באמת ע"ז היא מצוה ראשונה, ואילו מה שנצטוו מקודם סיני לדבריו אין זו עדיין קבלת התורה.
ונראה ליישב למש"כ במשך חכמה [דברים לג, ד] דאין כוונת הרמב"ם בפיהמ"ש לסיני בדוקא, אלא עיקר כוונתו שחיובנו במצוות הוא מחמת שנמסרו התרי"ג מצוות ע"י משה, וא"כ אף מה שנצטוו במרה ע"י משה הרי הם בכלל התרי"ג מצוות, ע"ש. ולפי"ז הרי ניחא היטב גם להרמב"ם פירכת הגמ' דהוריות, דלמבואר אכן העשר מצוות שבמרה הם היו תחילת התרי"ג מצוות שנמסרו ע"י משה, ולהכי פריך התם האיך נאמר שע"ז היא מצוה ראשונה.
ולפי"ז התבאר לנו דמה דאמרו עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן כו', אין הכוונה למנות כמה מצוות יש כבר ביד ישראל, והוא שע"י שנתוסף לז' מצוות שנצטוו מצד ב"נ עוד ג' מצוות עולה המנין לעשר, אלא הביאור הוא שכאן במרה התחילו להצטוות בתרי"ג מצות ע"י משה, ונצטוו עתה מחדש בז' מצוות בני נח וכן קבלו עוד ג' מצוות, כך שנצטוו מכלל התרי"ג בעשר מצוות. והכי דייק לישנא עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, דאילו היתה הכוונה שהוסיפו להן ג' מצוות על המצוות שמחוייבים כבר משום ב"נ, הרי לא יתכן לומר שנצטוו בעשר מצוות במרה, שהרי לא נצטוו שם אלא בשלשה, אלא ע"כ כמבואר שאמנם נצטוו במרה ע"י משה מתחילה בעשרה ציווים של הנך עשר מצוות, וברור הוא לשיטת הרמב"ם.
וא"כ הרי לשיטת הרמב"ם סרה קושית התוס' מה שלא מנו גיד הנשה ומילה, דלמבואר מאן לימא לן דכבר עתה במרה נצטוו במילה וגיד הנשה, דהן אמת דנאסרו מכבר בגיד הנשה ונצטוו במילה, אבל אין זה הציווי של מתן תרי"ג מצות ע"י משה, אלא נצטוו כמו שהיו מצווים עד עתה בשאר הז' מצות של ב"נ, אבל מכלל מתן תורה והצוויים של תרי"ג מצות אכתי לא נצטוו אז אלא באלו העשר מצות שמנו בגמרא. והתוס' כפי הנראה לא ס"ל כהרמב"ם [שוב הראוני שקדמני המהר"ץ חיות בסנהדרין נו.].
אלא דאכתי תשאר הקושיה מפני מה לא מנו אף חמץ וקידוש החודש ופסח, דגם למבואר שכללא הוא בזה המנין שיהא ע"י משה, הרי גם באלו כבר נצטוו ע"י משה. וכן אכתי יקשה מה שהקשה מרן הגרי"ז שלפי"ז לא היתה ע"ז מצוה ראשונה, דכבר קדמה לה פרשת החודש אלו הג' מצוות [ועיין בבאר שבע בהוריות שם].
ומוכרח מכך דקבלת התורה לא תיתכן עדיין במצרים, ורק במרה התחילה קבלת התורה. וטעם וגדר הדבר י"ל ע"פ המד"ר ריש במדבר (פ"א, ו): בשלשה דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר, ומבואר דקבלת התורה היא רק במדבר. ולפי"ז הרי כבר ניחא היטב, דאף שנצטוו עוד במצרים בקידוש החודש ופסח וחמץ, אבל מ"מ אין זה מקבלת התורה, ולכך לא נמנו בהדי עשר מצוות שנצטוו במרה. וכן ניחא קושיית הגרי"ז, דלכך לא הקשו בהוריות מאלו ג' המצוות, לפי דאינם מקבלת התורה שהתחילה במרה.

(רבי שמעון משה דיסקין, משאת המלך, שמות טו, כה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US