Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


כ ע"א

אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופך להאכילך תרומה ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף וכו' בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
25-36

אף בדברים שלכאורה המה מותרים כמו נדרי זרוזין לדבר מצוה כדי לזרז עצמו בקיום המצוות, בכל זאת לא יהא רגיל בנדרים מפני שיוכל לבא לידי שבועות, וכן שלא להיות רגיל אצל עם הארץ אף בעניני עסק ומדעים שונים מפני 7שסופו להאכילו טבלים... ראוי להבין מה השייכות שחיברו חז"ל לדבריהם הקודמים הענין שאמרו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא? והנה עלינו להבין עצם מאמר חז"ל "ובעבור תהיה יראתו על פניכם זה בושה", והלא דברים אלה אמר משה רבינו לישראל בדבר הרושם הקדוש הגדול של מעמד הר סיני וקבלת התורה... כי במעמד הר סיני עלו למדרגה רוממה כזו של "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה)... חז"ל לא מצאו תכלית אחר בכל המעמד הר סיני וקבלת התורה כי אם ה"בושה", שזה כח מכחות הנפש השייך רק למדות ולא לדעות... נפלא הענין מאד... באמת הדעות והמדות שורש אחד והם דבר אחד ממש, באין מדות אין דעות ובאין דעות אין מדות... מעשה העגל, מלבד שמעשה זה היה בו משום חטא חמור של עשית אלקי מסכה... אולם מענין הוא הדבר שסכנת כלייה זו באה בעיקר לא על חטא העגל כשהוא לעצמו, כי אם על מה שנאמר במפורש בתורה "כי עם קשה ערף הוא" (שמות לב)... שהגורם העיקרי לעונש היה לא כל כך חטא העגל הנוגע לדעות, כי אם קשיות העורף של ישראל הנוגע למדות, מפני שבאותו המנגנון הרוחני הכולל מדות וכחות הנפש שבאדם, ישנם שני כחות טמירים של קשיות וגמישות, הכח האחרון נוטע בנפש סגולות ההכנעה והחרטה המסייע לו לעזוב את דרכו הרעה ולשוב אל דרך הישרה. לעומת זה הכח הראשון תכונתו עקשנות ואלימות, המעכב בידו מלכת בדרך טובים... אחרי שביארנו כי המדות גורמות לדעות, יוצא מזה כי המה מאוחדים ומלוכדים ביחד וגם הדעות מביאות למדות, וזה שאמרו חז"ל "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זה בושה, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא", כי הבושה והמורך וגמישות שבלב האדם מביאתו לקבל עליו יראת שמים כפי שביארנו. ועד כדי כך הבינו חז"ל הכחות שבאדם כמו הבושה והשפעתם להתקרב אל ה', עד שאמרו "סימן יפה לאדם שהוא ביישן וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" [כי אילו היו עמדו אבותיו על הר סיני] היו גורמים לדורי דורות להיות בישן... אבותיו על הר סיני היו גורמים לדורי דורות להיות בישן... כי מדות ודעות חד הם. ואחרי שנתבאר לנו כי העניינים החיצוניים שבאדם משפיעים על ענייניו הפנימיים, נבין מזה כמו כן כי על האדם להיזהר בעניינים חיצוניים ממש כמו שלא להיות רגיל אצל עם הארץ שסופו ישפיע עליו לאכול טבלים או שלא להיות רגיל אצל כהן עם הארץ בכדי שלא יאכילנו תרומה טמאה, ושלא ירבה שיחה עם נשים שלא יבוא לידי ניאוף, כי חז"ל... הבינו מהותו של האדם וכוחות נפשו, שעלול הוא להיות מושפע ממעשים חיצונים ולבא לידי ענינים פנימיים, ואף כי שהאדם הוא איש מדיני ושעליו להזדמן עם אנשים שונים בנוגע לעסקיו, אבל כל זה באופן עראי אבל לא "להיות רגיל", שזה יותר באופן קבוע.

(רבי יעקב לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' רז-ריב)

ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים
26

יראה שר"ל ע"ה הוא מוכן ועומד לאכול טבלי', כי השכל מבדיל ומפריש בין דבר לדבר, ואלו עם הארץ אינו מפריש בין דבר לדבר, ואצלו הכל מעורב כמשפט עם הארץ שאינו מבדיל בין דבר, ולפיכך אין עם הארץ מקפיד על אכילת טבלים. ולפיכך מיד שהוא רגיל אצל עם הארץ סופו בא להאכילו טבלים במה שהתחבר לעם הארץ אשר הוא מוכן ועומד לטבלים. וכן [כהן] ע"ה הוא מוכן לטומאה ביותר, וכמו שעם הארץ מסוגל לטבלים כך עם הארץ מוכל לטומאה, כי אין לעם הארץ הקדושה בעבור שהוא חמרי ואין לו הקדושה שהיא שייכת לדבר הנבדל, ומפני זה אינו נזהר מן הטומאה כי הקדוש הוא נזהר ונבדל מן הטומאה, ולכך אמר אל תהא רגיל אצלו כאלו כבר התחיל ג"כ לבטל הקדושה. וכן אמר שאל יהא רגיל בנדריםש סופך למעול בשבועות, משל הנודר למה הוא דומה למי שבונה בית ואין לו יסוד חזק לכך קרוב הוא שיפול, כך הנודר מן דבר שהוא מותר מפני שהוא מותר אין לבניין זה יסוד חזק ויבא לעבור וסופו למעול בשבועת. וכן מה שאמר אל תרבה שיחה עם האשה וכו' מפני כי השיחה היא חבור לאשה במה ולכך יבא לידי ניאוף, כי כל התחלה היא באה לידי גמר, והשיחה עם האשה היא התחלה אל החיבור, ודבר זה רמזו בברייתא הזאת כי ההתחלה מביא לידי גמר. וכן מה שאמר הצופה בנשים, שגם הראייה התחלתה זנות, כי הראייה הוא חבור אל האשה, ולכך הראיה היא התחלת זנות ובא ליד גמר.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה
30

ורבינו הקדוש האר"י ז"ל הגיד כי יש עוף קטן הנקרא בתורה "רָאָה" ונקראת כך על שם שרואה מרחוק [חולין סג ע"ב]. ועל עוף זה הגידו חכמים שנקרא כן ע"ש שרואה מרחוק ומזנה בראייתה. ולכן העונש אל האדם המסתכל בנשים תגולגל נשמתו בעוף זה, מדה כנגד מדה, וסובל שם צער רב. וזה סוד אומרם בשני דנדרים רבי אחא בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים, סוף בא לידי עבירה. כלומר אף אם ראית שלא נכשל בעבירה בפועל כאן, סוף בסוד הגלגול בא לידי עבירה, להיות מזנה בעיניו בעוף הנזכר.

(חמדת ימים, שובבים, פרק ב)

בעל אורח ישרים כתב שיש רמז לדבריהם בפסוק "צמיד טבעת עגול וכומז" כי כן הוא דרך היצר, קודם מפתה את האדם לנגוע ביד של אשה ובתכשיטיה, זה "צמיד וטבעת", ואח"כ יבוא לידי "עגיל" היינו נזמי האוזן ללחוש לה סוד באזניה, ואח"כ יבוא "לכומז" שדרשו חז"ל כאן מקום זימה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין
31

פירוש, מאחר שהיה בחיבור שלו עם אשתו דבר שאינו הגון, כי האבר שיש לו חיבור הוא ההסתר, ולפיכך כאשר רואה בעיניו מה שאין לו לראות ולכך הויין לו בנים שאינם מהוגנים.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא
32

מאחר שיש בו בושה והוא רחוק מן העזות שאמרו חכמים (תענית ז', ב') כי העז פנים מותר לקרותו רשע [שנא'] העז פניו איש רשע, מפני כי בעזותו יוצא מן השווי ולכך מותר לקרותו רשע אשר כל רשע יוצא מן השווי והפך המתבייש הוא עומד בשווי ואינו בא כ"כ לידי חטא שקשה עליו היציאה מן היושר ומן השווי אבל העז [פנים] מכח עזותו קל להרשיע. וכל שאינו מתבייש בידוע וכו' שהריכ תב אצל הר סיני ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' כי בהר סיני היו מקבלים אלקותו ומי שיש לו אלוה הוא עלול מן עלה כאשר היו מקבלים אלקותו ויש לו בושה על פניו, והעז פנים מכח עזותו אינו נחשב עלול כלל שהרי הוא עז פנים, ולכך אמר מי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני כלומר שלא קבלו מלכותו ואלקותו לכך לא עמדו אבותיו על הר סיני, כי אם היו מקבלים אלקותו היה יראתו על פניהם ולא יצא מהם עז שאין לו יראה על פניו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

יש שני מיני בושה, בושה טהורה וישרה המוסיפה עוז קודש, היא הבושה מרוב הבהקת האור ואשר משתוקקים להשיגו ומתביישים ממה שאין השגה ותפיסה בו. ועל זה אמרו כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ויש בושה בלתי טהורה, שמתבייש שלא יתגלה קלונו ברבים, ומתוך זה אינו משתוקק לדעת ולהשיג, אע"פ שבאקראי הוא כן שואל ודורש, ביישן הוא בטבעו, ועל ביישן כזה רמזו באמרם: "ולא הביישן למד" [אבות פ"ב מ"ה].

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, על פרקי אבות, עמ' קכה-קכו)

בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה
34

ומצד זה התחלת הגזירה על השתחוות לצלם, הגם דהם לא עשו אלא לפנים, ובהצנע עבדו ה' בכל לבבם, מכל מקום זה היה בתכלית ההעלם. ועל זה נתעורר המן, כי עמלק היפוך הצניעות, דלכן נאמר בו (דברים כה, יח) "ולא ירא אלקים". כי מצד היראה הוא הצניעות, וכמו שאמרו דיראה הוא בושה, והצניעות מצד הבושה, וכמו שנאמר באדם הראשון קודם החטא (בראשית ב, כה) "ולא יתבוששו". והוא "ראשית גוים", שאינו רוצה בתיקון חטא אדם הראשון, רק להיות אחר החטא כקודם בלא בושה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנו)

והצדיקים ... בכוחם המוסרי עומדים לנגד כל הרשעה, ומתמלאים בושה מהזיו האלקי החופף את כל היש וממלאהו בכבודו. ועל כן אוחזים הם במדת צדקם בהסדרים המעוותים שקלקלו הרשעים והרשימו אותם בעולם ובנפשות החיים, והם מיישרים אותם... ובמקום החוצפה של הרשע אשר לא ידע עול בושת, אשר הפכה את הסדרים הכלליים לקלקלם, תופסים הצדיקים את רשמי הקלקולים ומיישרים אותם, ומביאים אותם ע"י תכונתם הקדושה, המלאה יראת ה' תמימה, למען תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה, ומתגברים ע"י זה לישר את כל המעקשים אשר גרמו הרשעים בחוצפתם. על כן, מדת הצדיקים היא א"ת ב"ש, אם אתה בוש (שבת קד.).

(עין איה, שבת פרק יב, דף קד ע"א, סי' לט, עמ' 259)

יש מדת הביישנות שהיא מדה רעה ומביאה לשפלות הנפש וביטול תורה וחכמה, ועל זה נאמר (אבות ב, ה): "לא הביישן למד". ויש ג"כ מדת בושת פנים שהיא משובחת (שם ה, כ), ועליה נאמר: "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה", אבל מצד חכמת האדם שיקנה לו שתי המדות הללו שהן הפכיות זו לזו לכאורה, מדת שלילת הביישנות הרעה ומדת קניית הבושה הטובה של בושת פנים.
והנה יסוד הבושה בא מצד יראת הרוממות, כשהוא מצייר בנפשו מעלה נשגבה שלא יוכל להשיגה בשום אופן, אז נופל הוא בעיניו ומתבייש, וכלשון רבינו לקמן ביסוה"ת פ"ב ה"ב: "ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות", שהיא מדת היראה של הבושה, והיינו מצד שלא יוכל להשיג לעולם המעלה האלקית הגדולה הרַבָּה מכל ערך.
אבל לעומת זה, ע"י מה שנשמת האדם היא גדולה מאד ומקורה הוא האור האלקי, יש בידו של אדם להתחזק שתהיה הבושה רק כפי המדה של בושת פנים ולא כפי המדה של ביישנות המשפלת. על כן, גם בתורה, אם לא היה מקום אפשרות לקנות כלל את כללות התורה באיזה אופן, אז היה האדם רק מלא ביישנות ולא היה יכול לצאת ממדה זו לקיים "לא הביישן למד". אבל כיון שיש דרך להשלים גם כן בשלמות התורה איזה גדר של השלמה גמורה, אע"פ שהיא רק מצד אחד ומדה מועטת לערך ההרחבה, מכל מקום מעמיד היסוד הזה את הכח הנפשי של האדם שלא יתבייש יותר מדאי, ויהיה לו חיזוק הנפש כשמביט מול גדלה של תורה. על כן חובה גדולה היא להשגיח על המשנה הכוללת כל התורה כולה כסדר של רבינו ז"ל, כדי להקיף בתוכו במשך זמן כל התורה, ויהיה יכול להשמיע כל תהילתו, ולא יבוש באותה הבושה האסורה המבטלת את השלימות.
על כן הקדים [הרמב"ם] "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". וזהו הטעם היסודי שבשלמות הנפש הנדרש לסידור כזה, הכולל סולת נקיה של כל התמצית של ההלכות והאגדות בדרך קצרה וכללית, שרק כשלא יבוש האדם יוכל לבא לידי מדה זו שתהיה הבושה, שהיא יראת ד' אמיתית, על פניו.

(לאורו, אורות הרמב"ם, עמ' קסא-קסב = אוצרות הראי"ה, מהדורת תשס"ב, ח"ג, עמ' 9-10 = ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' רכג-רכד)

הבושה שמתביישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מכל מקום יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם. כי הרי הם שייכים זה לזה בתוכן של עבירה גוררת עבירה, ואם כן המתבייש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתבייש, והרי התשובה של יראת ד', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא דחזיא לחפאה על כל עובדוהי. [הערת הרצי"ה: "התשובה של יראת ד', שהיא הבושה" - "יראתו על פניכם - זו בושה" (נדרים כ.), "ירא ד' - שעושה תשובה" (עבודה זרה יט.), "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב:)].

(אורות התשובה, פרק יד, סעיף כד)

יש במעלות התשובה, וכן במעלות היראה, ירא-בשת, להתבייש מגדולת אדון כל ב"ה, הן מצד עונותיו של האדם והן מצד גדולתו ית', בגדר "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כט, ח)... [הערת הרצי"ה: ברכות יב: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", ובשיטה מקובצת שם: "שמתבייש בהן, שהבושה עולה לו לתשובה". וע' שערי תשובה לרבנו יונה שער א סי' כא-כב ואורות התשובה ח יא. יבמות עט [א] ונדרים כ: "יראת ד' שעל הפנים זו הבושה", זהר פנחס רנז, תיקוני הזהר, הקדמה, דרגא תמינאה, ותיקון ז ותיקון נח, וע"ש בהגר"א.]

(עולת ראיה, א, עמ' שב; הערת רצי"ה בח"ב, עמ' תעג)

...מ"ש רז"ל על פסוק "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" - זהו הבושה, והיינו שאמר להם זה משה רבינו ע"ה תיכף לאחר קבלת התורה, והיינו כי בריאת שמים וארץ נתבסמה ונתחזקה בקבלת התורה כמש"כ "יום הששי וגו'" (בראשית א, לא) על שישי בסיון, כדברי חז"ל (שבת פח, א). ועיקר המציאות בסדריו לשכר ועונש כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם ולהפרע מרשעים שמאבדים הכל (אבות ה, א), הוא כדי שתהיה הטובה בשלמותה בלא בושת למקבל, והיינו כי ענין הבושת אנו רואים גם בעוה"ז שהוא יסוד העולם על הצלת האדם ממנו עמל כל עמלו, דאל"כ היה הולך בלא לבוש בחום, ובקור היה מסתפק באיזה מכסה בזוי והיה עושה כל עניניו כבהמה ולא היה לו עמל וטורח ולא היה עולם בתיקונו כלל כמובן למבחין בשכלו. א"כ כח זה כשהוא עולה במעלותיו הוא פועל יותר ויותר ומתגלה בתוקף, וכשם שהבושת המתגלה לנו כדאית היא לכונן עמודי זה העולם, כמו כן הבושת האמיתית שמתגלה בעניני האמת נושאת עליה תכלית סדר גדול ועצום. והנה בעבור להסיר המכשלה הזאת היה ענין הגבורות [רמז "בראשית" אר"י - גבור כארי - בש"ת]. ובתיקונים (תיקוני זוהר, הקדמה ה, ב) איתא "ירא בשת", והיינו יראה בגבורה כמש"כ "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח), ונסתעפו דינין מצד אור החסד, והאדם לעמל יולד (איוב ה, ז) ומתגבר, וזאת היא סגולה להסיר כח הבושת. וממילא ודאי יש כח בסט"א המתנגד לכוונה העליונה הקדושה והוא המסיר ומבטל תכלית הבושת, "ולא ידע עַוָּל בֹּשת" (צפניה ג, ה)... ומשה רבינו ע"ה עלה למעלה בענוותו, דהיינו יראה של בושת כראוי והגון להרגיש כח הבושת ליישבו על מכונו כראוי, וע"כ "ירא מהביט אל האלקים" מצד בושה, "ויסתר משה פניו" (שמות ג, ו) ע"ד "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כט, ח), ע"כ שכרו "ולא ידע איש את קבֻרתו" (דברים לד, ו). ובחייו מצד יראת הבושת דקדושה לא היה אפשר להציץ בפניו מקרני האור... ונסמך לזה "ולא ידע איש", שזכה לזה מצד הבושת... "ובושת פנים לגן עדן" [אבות פ"ה מ"כ], שהרי אדם הראשון היה בגן עדן, ואח"כ כשנמשך אחר הנחש אמר "כי עירֹם אנכי" (בראשית ג, י) כי נמשך בבושת שאין ראוי, מפני שנמשך אחר העַוָל שלא ידע בושת הראוי, והיה ערום בלא בושת, אבל אדה"ר לא היה ערום, שהיה מלובש באור, כי עָרוֹם הוא שְאול (עפ"י איוב כו, ו), וקדושה "הצנע לכת" כתיב ו"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), א"כ הגן עדן אינו סובל מי שפורק ממנו בושת הראוי, ע"כ "בושת פנים לג"ע", וממילא נמשך לג"ע וההיפך ממילא לגיהנם. והתורה השלמה השלימה את ישראל ש"בעבור תהיה יראתו" דהיינו הבושה [וביראה אומר שהיא "יראתו", כביכול מתיחס לו ית' שלא שייך יראה אחרת ח"ו עליו, רק בכינוי ומשל, להבדיל הבדלות לאין קץ הבושה מלעשות דבר שלא כצדק, ולמנוע ח"ו מצדק ומשרים וכל טוב אמיתי הוא ענין יראתו, וזהו "אוצר של יראת שמים", יראת ד' ולא יראה מה', והיינו יראת בושת, שהוא עצמי ואינו מתחלק כלל מהשלמות] "על פניכם", ואין ציור ואופן לצייר ולחשוב גודל שלמות הזה שמדמה כביכול צורה ליוצרה.

(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות עמ' תנט-תסב [וחלק בעמ' רלז], מכתי"ק)

אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חוק, חושבת היא בחילוניות מחשבתה שכבר עמדה על התיאור האלקי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים, באֵין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חוק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'.

(אורות הקודש, כרך ג, חלק ב, עמ' כב)

מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה דוקא בושה שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במתן תורה, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ודרשו חז"ל זו הבושה, ומשיח ממואב קאתי דחציפה ואמרה מאב [בראשית רבה מא, יא], ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, "מואב סיר רחצי" (תהילים ס, י), ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא (סוטה מט ע"ב), ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו.

(הגדה של פסח עם ביאורי הראי"ה קוק, עמ' רעד)

נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר... ואמר "דהוה רכיב טייעא גמלא וזקיפא רומחיה בידיה ולא נגע ביה" [ב"ב עד ע"א], שכללות שלמות הקדושה תלויה בג' דברים... דהיינו דחילו, ועובדין, וחכמה... אמרו חז"ל הגַמָלים רובם צדיקים (קידושין פב ע"א), שהיינו יראתם גוברת, כמו שפירש"י מפני פרישתם למרחקים וסכנות, א"כ יש בגמל ענין דחילו. גם הוא צנוע כדאמרו חז"ל על פסוק 'ובניהם - בנאיהם, לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב' (בראשית רבה עו, ו), והצניעות באה מכח הבושה שהיא היראה כדכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה. א"כ היה בו דחילו... "פסקוה לקרנא דתכלתא דחד מינייהו", היינו שבהיותו משיג אז ברוח הקודש קצת ממעלתם, רצה לדעת עכ"פ איזה דרך מבחי' יראה שלהם שהוא רמוז בתכלת, שתכלת היא סוד היראה כדאיתא כזוהר תרומה [דף קלט ע"א], דביה דיינין דיני נפשות.

(מאמרי הראיה, חלק ב, פירוש לאגדות רבה בר בר חנה, יב, עמ' תמב-תמד)

כשמתגברת היראה החיצונה, צריכים לרוממה ע"י שני דרכים, להעלותה ליראת הרוממות. ומתחילה להחליפה ביראה של בושה, שהיא אינה כ"כ קודרת כיראת עונש פשוטה, והיא יותר מתוקנת, וכוללת בקרבה את כל התוכן והאמת של יראת העונש, ובזה האדם [מתמרק] ומתעלה לאהבה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, אות רעב)

וצ"ב לגבי כיבוד אב ואם, אם יהא ג"כ חילוק במדרגות הציווי של קודם מתן תורה ושל מתן תורה, וכעין הא דאבר מן החי ודינין וכלאים בעץ הדר סי' א', דלבן נח הוא לפי הבחנת הערך הטבעי החיצוני, ולישראל לפי הבחנת הערך המיוחד של תורה, ולדידן כיבוד אב ואם משל אב, כקידושין לב, ובתוס' שם דכיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו, וכדאמרינן שם בכיבוד אב ואם בכדי שיטול ארנקי ויזרקנו בפניו ואינו מכלימו, שהוא כשיש לו לאב הנאה מזה גופיה, ובהא דדמא בן נתינה שם [דף] לא, הוא שלא ציערו משום כך לאביו, - הא דדף ל"ב שם דצעורי מצער ליה כשאומר לו כך כתוב בתורה י"ל שהוא ג"כ כמשל אב, - וע' מסילת ישרים פ' יא אמתת ההגדרה, המשולשת שם, של הונאת דברים שהיא בדברים שמתבייש בהם, וככל אותם דוגמאותיהם שבמשנה ובגמרא דפרק הזהב, ולא שמצטער. והבושה והכלימה יותר חמורה מן הצער, שהיא תופסת כל האדם בפנימיותו ובחיצוניותו, כהא דאזיל סומקא ואתי חיוורא, שם [ב"מ נח ע"ב], וכן דמו שותת לארץ שם [נט ע"א], ולמעליותא בנדרים כ' יראתו על פניכם זו הבושה.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 268 בהערה)

בהקדמת תיקוני זוהר כתוב: "דרגא תמינאה ביראת ד', למהוי ליה בשת אנפין... בראשית יר"א בש"ת, הרי יראה עם בושת כלא חד", והעיר רבינו: "יבמות עט. ביישנין, 'בעבור יראתו'. נדרים כ: יראתו על פניכם זו הבושה".

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 288, בהערה)

בעבור תהיה יראתו וכו' שהבושה מביאה לידי יראת חטא
34-35

דבר זה פשוט, כי הבוש' מביא לידי יראת חטא ודייק ליה מקרא ובעבור תהיה יראתו על פניכם דמשמע שיהי' להם בושת פנים, שאם לא כן למה אמר יאתו על פניכם אלא כי בושת פנים מביא לידי יראה ובושת פנים תולה בפנים בודאי וכאלו אמר תהיו מתביישים ממנו ויראים לחטא, ולכך מי שיש לו בושת פנים מביא אותו לידי יראת חטא.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

הגיהנום שהוא של אש, דהיינו מדרגת היראה, כמו שאמרו (חגיגה יג ע"ב) נהר דינור מזיעתן של חיות יורד על ראש רשעים בגיהנום. ואית יראה רעה שהיא רצועה לאלקאה בישיא. וע"י "כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד) נתהפך ליראת ה' ויראת הרוממות המביאה אדרבה לשמחה, כמו שמובא בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק ג), וכמו שנאמר (תהלים ב, יא) "וגילו ברעדה". ואז כבר נתקן וקיבל עונשו בזה, כי זה מסיר היראה כמו שאמרו בברכות (כב.), וכן היראה מסיר עוון זה, כמו שנאמר (משלי ג, ז) "ירא את ה' וסור מרע", וכמו שאמרו בפרק ג' דנדרים על פסוק ובעבור תהיה יראתו וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קי)

בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
34-37

ע"י היראה אדם זוכה לבנים, כמו שנאמר (תהלים קכח, ד) "כי כן יבורך גבר ירא ה'", וגבר נקרא האיש מצד כוחו כח גברא... וכשהוא באותו כח ירא פירוש מוגדר שלא יעשה רק לרצון ה' יתברך [וגם יראה זו בושה כמו שאמרו בנדרים, שמתבייש בחדרי חדרים מפני ה' יתברך], אז זוכה לשכר פרי הבטן... בתאוה זו הוא מקור החסרונות שמן הנחש, כמו שאמרו (בראשית רבה סוף פרשה יח, ו) "הנחש השיאני" - ראה אותן עסוקים וכו', ואחר כך נולד להם הבושה בזו "וידעו כי ערומים", דלמצוה אין בושה... ולכך שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש וכו' (בבא קמא טז.) [דשדרה הוא מהלך הזרע מן המוח כנודע.... ולא כרע במודים, היינו שאין לו שום יראה, כי הכריעה הוא מפני היראה ובושה. וזה אי אפשר בישראל כמו שאמרו (יבמות עט.) שלושה סימנים וכו' וכמו שאמרו בידוע שלא וכו'].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קמז)

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי הקירוב לפני הר סיני בעצמו, וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו, היא המעלה הגדולה היסודית, של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, והיא כבר קובעת את יסוד הסגוליות הישראלית מתוך מקורה האלקי הכללי של התורה, ואחר כך באה מתוך זה אותה המעלה הרמה המיוחדת של מתן התורה, קבלתה, התגלותה והתפרטותה כולה, בהחלטת "נעשה ונשמע" שעם כפיית ההר כגיגית (שבת פח ע"א). ולפיכך כבר בעמידה על הר סיני פסקה זוהמא מישראל (שבת קמו ע"א), ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, שהיא מהסימנים המיוחדים לאומה זו (יבמות עט), ומי שהם נמצאים בו ראוי הוא לידבק בה, ובירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"א) נקראו מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, בקביעות תכונת נפשם, שהיא פונה ליראת ד' המתגלית בה על פניהם, וממלאת את המשאלה העליונה מהם.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, סי' ט, עמ' לז)

ישראל עמד מול הר סיני ברתת וביראת ה', עד שכתוב (שמות כ, טו): "וינֻעו ויעמדו מרחוק", ולא התביישו לומר שהם מפחדים מהקול והאש, והיתה בזה יראת ה', ולכן אמר הקב"ה (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי... כל הימים", ואמרו על זה חז"ל: "מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא... בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק ד, עמ' צ)

ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני
36-37

רגש הכבוד הוא מהרגשות היותר מתעצמים בהאנושיות... מתנאי האנושיות הראשונים היא, שכל איש ירגיש רגשי הכבוד ולבלי לבזות את עצמו ולבלי להשפיל ערכו. נקודת רגש הכבוד היא נקודת רגש הפגישה של האנושיות והיהדות, ופה תתלכדנה יחד, כי כמו שהאנושיות מדקדקת על מציאותו של רגש הכבוד, והאיש המשולל מרגש זה בקהל לא יחד כבודו, כן ראינו כי גם היהדות מדקדקת מאד על מציאות הרגש הזה, והאיש שיחסר לו רגש זה לא ימָנה בין החוסים תחת דגלה, כי יש כמה ענינים שמהם יש לראות שחסרון רגש הכבוד באיש פועל על היהדות לבלי לסמוך עליו גם בדברים שעיקרם ושרשם הם בהיהדות, שמזה יש לראות שהפוגם באנושיותו פוגם גם ביהדותו, והיהדות מותחת עליו קו של חשד לבלי לסמוך עליו גם בענינים הנוגעים רק לה. ויש להביא על זה ראיות רבות... מציאות רגש הכבוד מתקשרת כל כך עם היהדות עד שאמרו רז"ל ביבמות (דף עט, א): שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים. ובנדרים: בעבור תהיה יראתו על פניכם... מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא...
הנה הבושה נובעת מרגשי הכבוד. ואם כן מזה יש לראות איך הרימו את ערך רגש הכבוד ואיך קשרוהו בקשר אמיץ להיהדות עד שאמרו כי מי שיחסר לו רגש זה איננו מיוצאי חלצי מקבלי תורתנו הקדושה מהר סיני, והוא כפי שאמרו חז"ל במס' סופרים (סוף פ' טו): רובן של בני אבות ביישנים.

(ר"י ריינס, אור חדש על ציון, שער ו, פרק ב, דף צג ע"א, נדפס גם בקרני אורה עמ' נג)

לפי שזוהי מהסימנים שניתנו לאומה זו ודבקותה יבמות עט. ושסגוליות נפשה נקבעה במעמד הר סיני, שבת קמו. וכפי' הרא"ש והר"נ, ועי' תענית ז: שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע - אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך [רש"י].

(הערת רבי צבי יהודה כאן, נדפסה בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 216 בהערה)

סחו לי מלאכי השרת וכו' מלאכי השרת רבנן
38-כ:

שיחת מלאכי השרת הנָה יותר טבעית, נובעת מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם, וסיפור הנשמות הוא יותר מלאכותית במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות הפנימית... וכשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי, אז הוא לובש מלאכיות, תרי מלאכי ברקיע דוגמת תרי אמוראי בארעא [ב"ב עה ע"א], ומלאכי השרת מאן נינהו רבנן, ותלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת [קידושין עב ע"א].

(אורות הקודש ח"ג עמ' שסו)

סחו לי מלאכי השרת חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם וכו' כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה
38-כ:

ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה. אבל דבר אלקינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה [לקמן נא ע"א]: תועבה - תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי, שלוק, מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם. ואע"פ שאינה הלכה, מכל מקום היא סיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר [ישעיהו ד, ג], וישנא תהפוכות [ע"פ משלי ח, יג], ודרך ישרים סלולה [ע"פ משלי טו, יט].

(אורות הקודש ח"ג עמ' רצז = שמונה קבצים קובץ ו אות צט)

חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום
38-41

אמר רבא כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו; הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו; הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו; הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אזן זרעו... אמר רבא וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה.

(מסכת כלה רבתי פרק א הלכה יג)

אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפילא שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר.

(רבי ישראל אלנקאוה, מנורת המאור, פרק י, נישואי אשה, עמ' 81)

ואפשר לומר שבא להזהיר לאהרן שיזהיר לזרעו שבשעת הזרעת הזרע שהוא עת הזיווג שלא יגרום לזרעו שיהיה בעל מום, כמו שאמרו במסכת נדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת. חגרים מפני מה הוויין שהופכים שולחנם, סומים מפני מה הוויין מפני שהם מסתכלים באותו מקום, אלמים מפני מה הויין מפני שנושקים באותו מקום וכו'. זהו "לדרתם" בדירה שהוא האשה, ולא לאהרן לבד אלא לכל אדם, ולזה אמר "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" אפילו שיהיה ישראל, לזה לא אמר יקרב להקריב לחם, או אשי, לומר שהציווי הוא גם כן אפילו לישראל, ולזה אמר "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל לא יקרב", היינו קירוב בשר, וכן "יקרב איש עור", סופי תיבות בשר, רצה לומר שמחמת קירוב בשר בא לו המומין. "עור או פסח או חרם", כתיב לומר שכל רמ"ח איברים איזה מום שיהיה בהם הוא מחמת קירוב בשר שלא נזהר בו. וחזר ואמר "כי כל איש אשר בו מום מזרע אהרן", כלומר מצד הזריעה שלא נזהר וגרם לזרעו מום, ואמר "מזרע אהרן" לומר שאף על פי שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, עם כל זה מאן דקפיד קפדין ביה, וההקפדה היא בכהנים שהם מזרעו של אהרן שלא היה בו שום דופי, לזה "לא יגש להקריב" כדי שלא ימצא באותו קרבן שום עילה ויערער עליו השטן מלהיותו רצוי, לזה לא יגש להקריב את אשי ה' שהם הקרבנות.

(שפתי כהן, ויקרא פרק כא פסוק יז)

הנני בשורות אלו לפרש שיחתי בדבר חדש וזר שהנהיגו לאחרונה בעניני שידוכין, לחקור על העתידות בדברים נפלאים מכוסים ונעלמים... במחקרי לאבארטאיראומס [מעבדות], ואין סומכין על מה שמבואר בתורה ובנביאים ובכתובים כי "מה' אשה לאיש" ו"תמים תהיה עם ה' אלקיך"... [נתיב ד]... ובגמרא נדרים... חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שלחנם אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום וכו', והנה שכל הני מומין שבאים על הילדים הם בגדר עונש ר"ל ולא בטבע. ועיין ספר מצודת דוד על המצות קכ"ב ומצוה קכ"ט להרדב"ז מה שהאריך לבאר דמי שאינו מתנהג כשורה בשעת המצוה מוריד נשמות שנתחייבו להתגלגל מפני חטאם שחטאו בגלגול הקודם, פעמים נתגלגל באיש ופעמים באשה ופעמים חיגר או פיסח, לפי החטא שנתחייב בה בגלגול הקודם מקבל עונשו המגיע לו, ויש נשמות שנתחייבו כרת מתוך הקהל, וההורים אלו שעברו עבירה כזו כגון הבא על א"א וכיוצא בו מוריד נשמה כזו שנתחייבה עונש שלא לבא לקהל ושולחין נשמה כזו ונולד להם הולד הזה, נמצא דההורים מקבלים עונשם שלהם והולד עונש שלו... ועכ"פ הכל ע"פ חשבון ונס ולא כדרך הטבע.
[נתיב ה] וממילא פשוט נמי שאם יתנהגו בדרך התורה יהיו להם זרע כשר ובריאים, ואם ח"ו לא יתנהגו, אפילו יעשו פעולות טבעיות בבדיקות וכיוצא בזה לברר שבענין הטבע הכל בסדר לפי דרכם, אבל פשוט שהנזכרות לעיל ר"ל אינן בדרך הטבע אלא בדרך נס הכל לפי השכר ועונש, ואין אתנו יודע עד מה אלא להתפלל לה'.

(שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רסה)

שאלו את אמא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר
41-כ:

נראה דשאלו לה ע"ז מפני דאמרו (נדה לא.): ג' חדשים האחרונים יפין לה ולולד וכו'... ור' אליעזר סבר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ כו' (יבמות לד:), ובטח גם במעוברת סבר כן כיון דלא סבר "מן השמים ירחמו" (עי' יבמות יב:) ובשמוש במוך אסר, וא"כ הפירוש דאם אינו יכול לפרוש ממנה יעשה כן, אבל אסור לעשות כן, ור' אליעזר ודאי דלא עשה כן, וא"כ לא היה עמה כל ימי עיבורה ומפני מה הן יפיפין ביותר.

(משך חכמה על בראשית פרק לח פסוק ה)

דעיקר היופי דגוף אינו אלא במקום שלימות היראה שהוא גדר ערוה, וכמו שאמרו בנדרים מפני מה בניך יפיפין ביותר וכו' עיין שם. ויוסף הצדיק הגדור מערוה, וכתיב ביה (בראשית מב, יח) "את האלקים אני ירא", הוא אדם היחידי שנכתב עליו בתורה שהיה יפה תואר ויפה מראה [בראשית לט, ו]. דעיקר היופי שייך בנשים, כמו שאמרו "שופרך לנשי" בפרק הפועלים (בבא מציעא פד.), היינו אשה יראת ה', דבלאו הכי הוא שקר והבל. ומצד הגדרת הערוה ויראת ה' נמשך גם לאנשים שופרא דנשי, דעיקר יראת ה' היא מסיטרא דנוקבא כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו [ובקיצור, שם אות י])


כ ע"ב

וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד
3-4

מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם... כאשר ידעו זה השלמים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד ה' ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמתיים לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ, כנגליהם עם שאר בני אדם, כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם מגלה טפח ומכסה טפח... ליישב בלב בני אדם באלו המעשים כולם הענין אשר זכרתי לך, והוא שאנחנו תמיד בין ידי ה' יתברך ולפני שכינתו נלך ונשוב.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נב)

וכשאתה מתחבר עמה אל תמהר לעורר בה התאוה... [וכבר ידעת מה שאמרו בענין אותו חסיד שאמרה אשתו עליו שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה כמי שכפאו שד, כלומר שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבד, אלא שהיה בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו אלא שהוא חוב מוטל עליו לגמרו משום מצות עונה האמורה בתורה. והתבונן ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, שכל מעשהו היה לשם שמים ולמצוה גמורה].

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק ו)

ודומה עליו כמי שכפאו שד
4

לצד שציווה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והיא תאוה השולטת על הרצון... ואם כן ממה נפשך: יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו - הנה הוא מושלל משמירת העריות; ימנע עצמו ממין זה כל עיקר - הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום!
אשר על כן בא מאמר ה'... "קדושים תהיו", פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר, אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז"ל יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו.
ולצד שיאמר אדם: איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעם טעם הדבר? ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה... לזה אמר "כי קדוש אני ה' אלקיכם", פירוש על דרך אומרם ז"ל (תקו"ז תיקון ע) כי כל העושה מצוה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה... ואם כן, בעשות האדם הדבר לשם מצוה, הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה.

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

יש בזה שלושה בחינות. בחינה א', הוא כאשר האדם בעת עוסקו בדברים הגשמיים לבו שלם ושלם עם ה' אלקיו ואימתו ופחדו עליו שלא יפול תחת רשת היצר הרע והקליפות המצויים שם שהם כוחות התאוה והחשוקה לדברים הגשמיים המטונפים האלה... ובכח הזה הנה משים על לבו מיאוס תאוות הדברים ההם, וממאסם באמת בלבבו עד שנעשים נבזים בעיניו נמאס, ועל כן מקצר בהם וממעט בהם ככל אשר יוכל... וכמאמר חז"ל ודומה עליו כמי שכפאו שד, ופירש הר"ן שם שכל כך היה ממהר במעשה זו כאדם הנטרד מחמת שד שכופהו. וכן באכילה כמו כן, שאינו אוכל רק לשבירות רעבון נפשו ולא יותר, והכל באימה ופחד שלא ימשוך אחר התאוה, ובמעט ההכרחי אשר עושה ודורך בה אינו מכוון להנאתו בשום אופן, רק לברר ניצוץ ה' הטוב אשר בדבר ההוא המחיה אותו להעלותו למקום שרשו אשר נלקח משם... אבל מילוי גשמיות גופו ותאותו נמאס בעיניו בתכלית המיאוס, עד ששוה בעיניו אם יאכל עתה או יאכל אחר זמן זה... כי האכילה והמצוה שוה בעיניו ממש, שאינו אוכל רק לשם המצוה... אנשי כת הראשונה נוטלין שכרן משמים על כל עשייתן בדברים הגשמיים כמו עבור התורה והמצוות, כיון שאינם עושים הדברים ההם כי אם לשם מצוה, מה לו מצוה זו או זו?

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, משפטים, פרק כב, פסוק יג)

...אף במותר, לטהר ולקדש גופו לכבוש תאותו מכל וכל, שלא להשביע נפשו בתאות לבו אף בדברים המותרים, וכמו שאמרו ז"ל (יבמות כ.): קדש עצמך במותר לך. וכבר מנה הגאון הרשב"ץ זה למצוות עשה דאורייתא בין רמ"ח מצוות עשה, שלא להשביע גופו בתאוות ההיתר במאכל או בביאה וכדומה (כמובא בחרדים פרק ז' ממצוות עשה). ועיקר הקדושה הזו הוא למאס התאוה בלבבו באמת, שיראה ככל אשר יוכל להכניע התאוה כל כך עד שיוכנע גופו שלא יתאוה עוד אליהם לגודל פחיתות ערכם בעיניו ולבו. כי באמת הלא מעשה בהמה המה... ובלא זה, כמה מאוסים ומטונפים הדברים האלה אם יעשם אדם בשביל תאותו, הלא אמרו חז"ל (שבת קנב.): אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו'. ואם אל זה יביט יתבייש מעצמו להתאוות לזה. וכמו כן באכילה, כשישים על לבו את הנעשה מאכילתו אחרי אוכלו. ועל כן כשישים זאת אל לבו ולא יתאוה להם בשום אופן ויעשם על צד ההכרח הגדול, וכמאמר חז"ל ודומה עליו כאילו כפאו שד, ויקצר בהם כל מה שיוכל, ולא יעשם כי אם לשם ה' במה שיש צד עבודה בכל דבר ודבר על פשוטיהן או בסודי התורה... הרי בזה מתפרש ומטהר עצמו מכל בחינת הרע והגשמיות שלא יברח אור הקדושה מעליו מראות ברעתו.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, פקודי, פרק לח, פסוק כא)

כל הדברים הטבעיים הם עושים רצון ה' יתברך... ואמרינן בחולין (ז.) בגינאי נהרא: אני הולך לעשות רצון קוני, מה שהוא בטבעו כך [ולפיכך גם האדם כשעושה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד טבעו, נקרא הולך לעשות רצון קונו, ויש מצוה בדבר. ובכלל גם כן אכילה ושתיה וזיווג שהוא בטבע כבכל בעלי חיים הטבעיים שאינם בחיריים. ובלבד מה שהוא בהכרח כגון אכילה לרעבון וכן בזיווג על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד הלכה יט) כשמוצא וכו', דהטבע תובעו לכך... ולהיות מכוון לכך רק בשביל רצון קונו שבראו כן, זה שאמרו דומה למי שכפאו וכו', וזהו רצון קונו].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קעג)

כמעט אי אפשר לאדם לימלט מהנאת רשות בעולם הזה, שהוא כרוך בעקביו ע"י עטיו של נחש.... שלכן לא תיקנו ברכה על הזיווג, שבזה כמעט אי אפשר לינצל מהרגשת עונג גופני. וזה טעם מיתה בעטיו של נחש, שעל זה נגזרה המיתה וחיבוט הקבר, כנודע שהוא על כל עינוגי הרשות. הגם דיש כדרך שאמרו בר' אליעזר דומה למי שכפאו וכו', וכן אמרינן (יבמות קג ע"א) ביעל דלא מתהני מעבירה דכל טובתן וכו'. ובודאי מי שבכוחו כך שלא ליהנות ממה שבו הטלת זוהמא, יוכל גם כן שלא ליהנות לעולם הנאה שהוא מעטיו של נחש... וזה אי אפשר רק ע"י דברי תורה, שמקיא חלב אמו, גם הנאה דקטנות.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רסב)

אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי וכו' משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו וכו' וכן דג הבא מבית הצייד
9-14

מכדי ר' יוחנן בן דהבאי לאו מנפשיה קאמר, מאי טעמא לא הודו ליה רבנן, דאמר ר' יוחנן אסורים הם? אמרו ליה רבנן, כי קאמרת משמיה דמלאכי השרת הכי הוא, מיהו אסור אין איסור. אמר להו ר' יוחנן אודו לי מיהת דמשום הכי הוא. תדע דהא אותבוה רצה, ולמה לי למיתני לדג הבא מבית הצייד? מקמא אמרו ליה לבשר הבא מבית הטבח, אמר להו מה לבשר רצה לאוכלו בחלב אינו אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הצייד.

(מסכת כלה רבתי פרק א הלכה יד)

וכן דג הבא מבית הצייד
14

ולמה נמשלה האשה לדג? לפי שהדגים פרים ורבים, כך איש ואשה פרים ורבים, דכתיב "וידגו לרב בקרב הארץ" @[בראשית מח, טז], ותרגם אנקלוס: וכנוני ימא יסגון בגו בני אינשא על ארעא.

(רבי ישראל אלנקאוה, מנורת המאור פרק י, נישואי אשה, עמוד 81)

מאן מלאכי השרת רבנן
15

פירוש מאן מלאכי השרת רבנן, התמימים הקדושים והפרושים, ע"י שלימדוהו ענין קדושה, לפיכך קראם כמלאכי השרת, שכן כתיב במשה רבינו ע"ה "וישלח מלאך ויוציאנו" וכו' (במדבר כ, טז), "ויהיה מלעיבים במלאכי האלקים" (דברי הימים ב' לו, טז), וחכם עדיף מנביא.

(פירוש ראב"ן הירחי על מסכת כלה רבתי, עמ' כח)

מלאכים נקראים עומדים, אינם מתעלים ממעלה אל מעלה, א"כ כל מעשיהם תכלית בעצם, השירה והתהילה לחי העולמים, ולפי קיצור השגתנו יהיה ענינו הציור האמיתי בגדולת אמיתת כבוד הא-ל ב"ה ודרכיו הגדולים, וההמשך אחריהם בטבע ובעצם הוא דבר יקר ומעולה מאד והוא בעצמו תכלית נכבד ודאי. לא כן בני אדם יושבי ארץ המגושמה, להם המון פעולות אינן יקרות מצד עצמן, רק הן מכינות את התכלית. אם כן, האדם כשעומד בעסק האמצעי הוא נגרע מערכו מכשעומד בעסק התכלית. א"כ הוא הולך, והמלאך עומד מטעם זה עצמו של חילוף עסקיהם.
אבל חז"ל אמרו "מאן מלאכי השרת? רבנן", שהאדם, אע"פ שיסוד הנהגתו לעשות פעולות אמצעיות מסבבות התכלית, יוכל לעשות רצונו כ"כ שוה לרצון קונו עד שתהיה אצלו כל פעולה בחי' תכלית, כיון שהיא רצונו של מקום ב"ה. וזה יצוייר רק בעובדים מאהבה, אבל העובד מיראה לעולם אינו דומה למלאכים, שהוא עוסק באמצעיים והם עוסקים בתכלית.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' פז-פח במהד' תשנ"ה)

"בכל דרכיך דעהו" - הכונה שבאמת אין לאדם כי אם לעשות רצונו של מקום ב"ה, ובזה הוא קונה הדבקות בד' שהיא החיים האמיתים. הרי שנינו "שלוחו של אדם כמותו", והטעם, כיון שמתלבש ברצונו נכללה נפשו בנפשו, על אחת כמה וכמה שלוחו של הקב"ה. והנה כשידע האדם שכל דברי הרשות יעשה במה שגורם עבודתו ית', ועל כל דבר ישים אל לב עומק המשקל בכלל, הרי הוא תמיד עסוק בשליחותו של מקום ב"ה, והוא דבק בד' ית'... אם כן, כיון שיחשב בכל מעשיו, בכלל ובפרט, שיהיו בדרכי ה' וחפץ ה' יתברך נקשר בהם, הוא תמיד שלוחו של מקום ב"ה. ומשום הכי נקרא[ים] ת"ח מלאכי השרת, שהם עוסקים תמיד בשליחותו של מקום ב"ה.

(הראי"ה קוק, מכתי"ק, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 196)

הבירורים והתיקונים המוסריים הפרטיים, שבתהלוכות חיי האדם, גם של היחיד וגם של הצבור, שהם מהווים את רובו הגדול של ישור נתיבותיהם וריפוא הריסותיהם, אי אפשר שתהיה להם אותה החלטיות האומץ והבטחון אשר ישנה לכוון ההעלאה, המעלה את כל הדברים, עם כל צידודיהם וסבוביהם, למרום שרשם, מקפת וכוללת אותם מיסוד אמתת מהותיותם, וחודרת בזה לעצמיות ענינם, ומכוננת ומקיימת את כל ערך מציאותם לטובה ולברכה. אמנם מדה זו של ההעלאה, המקפת וכוללת, צריכה היא גם גבורת קדש מיוחדת, נאדרת בטוהר נפש, זוך דעת ורוחב בינה, וגם הכשרה והתאמנות מרובה מתאימה לכך, ולכן איננה שוה לכל ואיננה משמשת מטבע עוברת ותדירית בסדורי החיים והדרכותיהם, ורובם הגדול נתון, כאמור, בידי מהלך הבירור הפרטי.
אמנם ביותר בחיי הצבור, עם רבויי פרצופיהם ודעותיהם, חלופי התנגשויותיהם וצרופי השפעותיהם ההדדיות, יגדל הערך, הצורך והתפקיד, של מדת ההעלאה העליונה, ויפלאו נפתולי הביניים של שני הצדדים היסודיים האלה, שגם במה שהם נראים כאילו מנוגדים זה לזה, משתלמת והולכת פעולתם האחדותית.
וכאן הוא מקומם של יחידים, מיוחדים ומייחדים, כבירי כח נשאים, תלמידי חכמים הדומים למלאכי השרת, מזכי הרבים, הנאמנים במעשיהם ובמחשבותיהם, במישרים ובעקיפין, ביודעים ובלא יודעים, שהם מגלים ממאפליות המצוקות, הרוחניות והחמריות, החברתיות והאישיות, את אורות הישועות ההולכות ואור לנכון היום, ומכוונים את פני הדורות, לנחותם במעגלי צדק ולהשביעם נעימות ימין הנצח.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, סי' קנ, עמ' רלח)

במסכת נדרים כתוב: "מאן מלאכי השרת? רבנן", והעיר רבינו: "דרך ארץ זוטא סוף פ' השלום, החכם נקרא מלאך (והעיר שם רבינו: "נדרים כ: מאן מלאה"ש רבנן")".
במדרש (שיר השירים רבה א, ה) כתוב: "...הכל מסייעין את המלך, כל שכן הכל מסייעים בשביל כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה ואפילו רוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת", והעיר רבינו: "שבת פח: מלכי צבאות מלאכי השרת, גיטין סב מלכי רבנן, נדרים כ: מלאכי השרת".
במסכת מגילה (טו ע"א) כתוב: "מלאכי שהיה משנה למלך", והעיר רבינו: "עי' גיטין סב. רבנן איקרו מלכים, ונדרים כ: מאן מלאכי השרת רבנן, שבת פח:, שהש"ר א [א ג] לפני מלכים ["ד"א 'חזית איש מהיר במלאכתו' (משלי כב, כט) - אלו צדיקים שעוסקים במלאכתו של הקב"ה, לפיכך 'לפני מלכים יתיצב' (שם) שמתיצבים בתורה שנאמר 'בי מלכים ימלֹכו'"], ושם ג [ז] ששים גבורים ["אלו תלמידי חכמים שמלמדין לכהנים שחיטה והלכות זריקה וקבלה וקמיצה"]".

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 84 בהערה)

דמצייני כמלאכי השרת
19

"לתת לכם אחרית ותקוה" [ירמיהו כט, יא], ואמרו (תענית כט ע"ב): אלו דקלים וכלי פשתן, רצה לומר דבגלות בבל שם היה עיקר התייסדות תורה שבעל פה ע"י אנשי כנסת הגדולה, וכן בדורות שאחר כך... שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה וכו', הלל הבבלי ויסדה וכו', עלו ר' חייא ובניו ויסדוה (סוכה כ ע"א). ואחר כך בימי האמוראים התלמוד בבלי שהוא עיקר תורה שבעל פה שלנו... וזהו האחרית טוב. ומה שאמרו דקלים וכלי פשתן, יש לומר דרצו לומר כמו שאמרו (פסחים פז סע"ב) דגלו לבבל כדי שיאכלו תמרים... וכלי פשתן הוא כמו שאמרו (קידושין עב.): הראני תלמידי חכמים שבבבל דומים למלאכי השרת, ופרש"י לבושים לבנים וכו', וכן איתא: מאן מלאכי השרת רבנן וכו' דמצייני כמלאכי השרת, והכוונה על רבנן דבבל דקראום כן, ואיתא (שבת קמה ע"ב): תלמידי חכמים שבבבל מצויינין לפי שאינם בני מקומן וכו', ומשמע דרצה לומר אאותם שבבבל, ומה שאמר שאינם בני מקומן היינו דמקום בני ישראל הוא ארץ ישראל, והארץ קדושה ומוספת קדושה, ואין צריך להצטיין על ידי בגדי קודש, ובבל אינו מקומן ומשום דליכא קדושת מקום צריך קדושת בגדים. ובגד המיוחד לתלמיד חכם הוא כמו בגדי כהונה שנקראו "בגדי קודש לכבוד ולתפארת" [שמות כח, ב], שעל ידי לבישת הבגדים נעשה ראוי לכבוד ולתפארת.

(פרי צדיק פרשת משפטים, אות א [ובדומה שם פרשת שקלים אות א])

רש"י [ברכות ל ע"ב] ד"ה מציין נפשיה: מקשט עצמו בבגדיו. עיין שבת דף קמה ע"ב ושם דף כ"ה ע"ב, נדרים דף כ ע"ב.

(גליון רבי צבי יהודה, ברכות ל ע"ב)

מאי שנא מן ביניתא
24

י"ל דנקט דגים ולא בשר אחר, משום דדגים לא פגמו בדור המבול כדאיתא בספה"ק, ע"כ רמז לו דיהיה הענין בקדושה בלי פגם.

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים עמ' צז)

אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר
25

אפילו המשמש עם הטהורה שהיא אשתו המקודשת לו, אם אינו מקדש עצמו ומחשבתו בשעת תשמיש, ובוזה דרכיו ומטמא רעיוניו להרהר באשה אחרת ושותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, אף זה גורם רעה לעצמו ולאשתו ולזרעו, שכשאינו מקדש עצמו ומחשבותיו בשעת תשמיש להתכוין במבוקש באותו דבר להשיב נפשו מני שחת, הרי זה משחית נפשו ומרחיקה מלהאסף אל עמה ואל מולדתה, וכנודע בענין סוד העבור וסוד היבום, וביארוהו חז"ל במאמרם (בכורות יג.): בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה היו אומרים מצות יבום קודמת למצות חליצה, באחרונה שלא היו מתכונין לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום - הא למדת בכוונה תליא מילתא.
והרעה שהוא גורם לאשתו ולזרעו הוא, כשאדם נוהג קלות ראש בשעת מעשה ומהרהר בעבירה, בידוע שהבן הנוצר מאותה טיפה ומאותה עונה יצא לתרבות רעה, ואפשר לפעמים שיצא מן הכלל מרוב העזות והקלות שנהג האב בשעת תשמיש, וכמו שארז"ל (חגיגה יד.): הם הם עזי פנים שבדור. וכשהבן יוצא לתרבות רעה גורם קללה לאמו, שאומרים הכל ארור שזה ילד ארור הבטן שיצא זה ממנו, כדכתיב (משלי י, א) "ובן כסיל תוגת אמו, ובוזה אמו". ומה היא רעת הבן, הנה היא גלויה ומפורסמת וכמו שאמרנו. ועל זה אמר "ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד", ר"ל פן יבגוד הבן, שכשהוא נזרע בחוצפה ובזלזול יהיה בן סורר ומורה ומקלל אביו ואמו.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, דרשה מה)

"ויבוא אל הגר ותהר" (בראשית טז, ד)... ואומרו "ויבוא אל הגר" ולא הספיק ויבוא אליה, נ"ל על פי מ"ש על "ותתן אותה לאברם לאשה" (לעיל, פסוק ג), שעדיין דעתו עליה, אדרבה עיקר כוונתו בביאתו היתה אל שרי בכדי שיבנה משרה, על כן משמיענו כעת בשגם שכוונת המעשה היה העיקר על שרה, עם כל זה בשעת מעשה הסיר ממחשבתו את שרה וחשב רק בהגר, בכדי שלא יהיה שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, על כן אמר "ויבוא אל הגר" דייקא, וגם חשב דוקא בענין הגר, בכדי שביותר תמשיך הזוהמא.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, אגרא דכלה, בראשית טז, ד)

המורדים והפושעים בי אמר רבי לוי אלו בני תשע מדות וכו' בני חצופה וכו' שאשתו תובעתו
28-32

ובהא דרב נטרונאי [הערה: תורתן של ראשונים הלכות נדה: "אינו רשאי לשמש לפני השמש שמא תתעבר מזה שהוא ביד אחת"], לע"ד צ"ל "שהיא מדה אחת", הכונה שהוא דרך חציפות והיא נכללה בט' מדות שאחת מהן בני חצופה, ואע"ג דמוקמינן לה אתובעת בפה, מ"מ סבר הגאון ז"ל שה"ה כל עניני חציפות, ועיקר הקפידא היא שמא תתעבר ויצאו מזה מורדים ופושעים שהם בני ט' מדות, כספ"ב דנדרים. וכ"כ הפוסקים ע"ד האר"י ז"ל שעיקר הקפידא בענין עיבור.

(אגרות הראיה ח"א אגרת קכב עמ' קנב-קנג)

בני תשע מדות וכו' בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה
29-31

יש מחשבות אחרות וכוונות רעות שמקלקלות המעשה ומפסידות אותו... כמו ששנינו במס' נדרים... בני תשע מדות. בני שנואה שסופן לשנוא המצות. בני אנוסה שנאנסה בתשמיש וסופן לאנוס. בני נידוי שהיו שניהם או א' מהם מנודה, שסופן להנדות מקהל ישראל. וי"מ שהיא נדה, שסופן להצטרע, שכתבו הרופאים שאפי' יהיה מזון הולך מדם טוב ומשובח אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות, יחמיץ אותו, ויוליד בגופו השחין והאבעבועות למיניהם, ואם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע. בני מריבה, שסופן לצאת לריב מהר, ולכן מי שהיתה לו מריבה עם אשתו לא ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם או אחד מהם שיכור, שסופן להשתכר. בני גרושת הלב, שהיה בלבבו לגרשה, שסופן לגרש כל טוב ונדבק ברע. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן ולא נתכוין לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה, בניו יהיו עזי פנים. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת. ויש אומר אף בני ישינה, שבניה יהיו עצלים. הנה למדנו כי בהתחבר האדם עם אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו וכווונתו עסוקים בדברים לא טובים, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יקלקל הצורה הבאה מן הטפה ההיא ויהיה הנולד ממנו הולך בדרך רעה, ועליו נאמר "זורו רשעים מרחם" [תהלים נח, ד], וזה יוליד להביא לנער היולד נשמי רשע ופריץ.

(רבי מאיר אלדבי, שבילי אמונה, נתיב ג, שביל ב)

בני תמורה
30

ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב, בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב, לצד כי מחשבתו וידיעתו שלמה, פירוש כי היה חושב ברחל, גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל, שלזה ייקרא בני תמורה, אע"פ כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור. וצא ולמד מה שיצא מזה, כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור, מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפילו ע"י נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:): כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו, או לצד שראוי ליקרא עליו.

(אור החיים, בראשית פרק מט פסוק ג)

כל אדם שאשתו תובעתו הויין לו בנים וכו' מבני יששכר יודעי בינה לעתים
32-35

ביאור דבר זה, כאשר האשה תובעת אותו, אז האשה מתדבקת בבעלה, שיש לו מעלת צורה ולאשה מדה חומרי, והנה מתדבק החומר בצורה ומשלמת האשה עצמה בצורה. ולפיכך הויין לה בנים נבונים, שנמשכים הכל אחר הצורה ורחוקים מן החומר.

(מהר"ל, חידושי אגדות, סוטה יא ע"ב)

פשטות מאמר זה הוא שאשתו מכוונת לתובעו בשביל דבר מצוה להקים זרע צדיקים בעולם, שהרי נלמד דבר זה מיששכר בן יעקב שאמרה לאה "אלי תבוא", והיא כיוונה לדבר מצוה להעמיד שבטים מיעקב, ולכן זכתה ליששכר שכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ורז"ל דרשו (ב"ר פע"ב) שידעו לעבר שנים ולקבוע חדשים. ודבר זה הוא ענין נפלא, והוא שסוד העיבור תליא בבינה כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספרא דצניעותא, שהוא תליא במזלא תיקון י"ג דשם כלילין י"ג ירחי שתא, שעל ידם נשלם שנת הלבנה עם שנת החמה דשם משתכחי ירחי אילין תליסר בעלמא עילאה, שי"ב חדשים הם בנוקבא ושנה הוא בדכורא, וזיווגא דלהון תליא באימא מזלא שהוא שותף השלישי...
ואמרו רז"ל (מגילה ה ע"א): חדשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים, שהשלמת שיווי שנת הלבנה עם שנת החמה צריכה להיות מסטרא דנוקבא תחילה, שתעורר מ"ן דילה תחילה, וכמ"ש (ברכות ס ע"א): אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו', שהחסדים מתגברים, משא"כ אם הוא תחילה בסטרא דדכורא, שאז יולדת נקבה, שהנוקבא מתעברת בגבורות להנהיג העולם בדין... וסוד העיבור הוא מרומז בפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמח"ה" (תהלים צז, יא), כמ"ש רבינו הגדול בליקוטים, שאור בדכורא ושמח"ה בנוקבא, ובה שנ"ג ימים כששניהם חסרים בסוד שמחה [בגימטריא שנ"ג], ול"ב באמצע להשלים לשפ"ה שהוא גימטריא "שכינה" בשלמותה ע"י חודש העיבור, ושניהם מלאים הם ל"ב ימים...
העיבור הוא בחודש אדר הב', שהוא בין ו' חדשים של ימות הגשמים וו' של ימות החמה, שהם דוכרא ונוקבא באור ישר ואור חוזר כידוע, וזיווגם ע"י לויתן דעת שהוא אדר שבו מת משה והדעת נתעלם, ומאיר ניצוצו בת"ח שבדור שהם נבונים היודעים לעבר שנים וכו', כי אם אין בינה אין דעת... ובינה הוא בל"ב כמ"ש "הל"ב מבין" [ברכות סא ע"א], והם ל"ב ימים הנ"ל... וחסדים הם אור הגנוז וזרוע בצדיק, ושמחה לישרים בל"ב... וסופי תיבות של פסוק הנ"ל הוא ר' עקיב"ה, והוא סוד נפלא ונורא מ"ש רבינו הגדול בפירושו להיכלות שהוא היה גלגולו של יששכר שבו נתעברה נשמת יעקב, כמ"ש (בראשית ל, טז) "אלי תבוא כי שכור שכרתיך", ונקרא כן י"ש שכ"ר, שזכה לבינה כמ"ש "ומבני יששכר יודעי בינה" וכו', שהם י"ש דעלמא דאתי, והם שכר עוה"ב כידוע. ולכן היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל, שלא הניח כמותו בא"י [ברכות סג ע"א]...
וזה סוד ש' יתירה שבשם יששכר שהוא כתיב ולא קרי, שש' הוא באימא ש' דאמ"ש שהוא מתעלם ומאיר בשמו. ולפי שאימא מעלמין דלא אתגלייא, "במופלא ממך" וכו', לכן הוא לא קרי. ומשה רבנו ע"ה זכה לבינה בעצמה יותר בגלוי, ולכן ש' דמש"ה הוא באתגלייא. ולכן זכה יששכר לתורה שהוא מבינה, וכמ"ש בזוהר פ' ויצא (דף קנו ע"ב): כתיב "וישכב עמה בלילה הוא", "הוא" ודאי, והא אוקמוה דעלמא עילאה הוא דסתים ולא גליא בגין דהא אורייתא מעלמא עילאה נפקת, ובכל אתר עלמא עילאה הוא דלא אתגלייא, והא אתמר "ועבד הלוי הוא", בגין לאמשכא מיניה ברכאן לכולא ויששכר בי' אתאחד וכו'. וע"ש בסתרי תורה: מהו "ישכב עמך", אלא שכיבא בכל אתר תיקונא דנוקבא לגבי דכורא לאעלא בה ציורא דאתוון כולא, ודא איהו י"ש כ"ב, "יש" דא איהו עלמא עילאה, כ"ב - רזא דאורייתא נקודה טמירא דאתער לגבה כ"ב אתוון, י"ש עלמא דאתי וכו'. ור"ל דע"י התעוררות מ"ן דנוקבא לדכורא, עי"ז מאירים בה חו"ב, די"ש בינה, וכ"ב אתוון שם הוא כידוע. ולכן אמרו שכל אשה שתובעת וכו' עושה תיקונא וזיווגא דדוכרא ונוקבא לעילא, ועי"ז מאיר בה בינה, ולכן הויין לה בנים וכו' שהם נבונים בסטרא דבינה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים, כאן)

יששכר חמור גרם
34

במהרש"א: עי' פירש"י, אבל בערוך פירש בערך חמרא כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור וכו'. וזהו מפורש בבראשית רבא פצ"ט. וע"ע במדרש אגדה (ווין תרנ"ד) פ' ויחי מ"ט מ"ד: כשהלך ראובן בשדה ומצא דודאים ולא היה יודע מה הם, הלך ואסר חמור בדודאים והלך לו, מה עשה החמור רצה לברוח ויעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו כו'. וע' בס' צרור המור פ' ויצא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


כא ע"ב

צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה

ונראה לרמוז בדבריהם... סיבה המביאה לו למשכיל לצאת ממחשבה לדיבור, ולכאורה הלא טוב לו אז מעתה לבלתי צאת לבחינת הדבור, אפילו דיבורי תורה ומוסר שהורה לעם ה' לכת יושר, עם כל זה טוב טוב לו להיות יושב בסוד המחשבה לחשוב מרוממות וגדלות הבורא ברוך הוא, כי נעדר ממנו טובה הרבה, איידי דטרידא מחשבתו לפלוט לא בלע מקדמת השכל עוד חכמה והשגת אלוקות, ונמצא מאבד טובה הרבה? אכן אמת הדבר ויציב, למי שחננו אלקים בבינה יתירה לדעת איך להוציא דיבור לפני אלקים, אין זה טענה, ואדרבא תועלתו גדולה ומובחרת בתוספת מרובה, לפעול פעולה גדולה ורמה, כי מלבד זאת שמגיד דבריו ליעקב ומשפט לישראל, להורות להם דרך אשר ילכון בה והמעשה אשר יעשון, נוסף לזה מרויח המשכיל על דבר למצוא טוב, באמצעות צאתו ממחשבה לדיבור, שנבנה ונצטרף צרוף שם הוי"ה ברוך הוא... התעוררת עביד תנועה, ונאצל מחשבה בחינת יו"ד, ואחר כך באים ה' מוצאות הבינה, למשוך המשכות הקוין בחינת ה' ראשונה, ואחר כך בא הקול המשכת אות וי"ו, עד עת בא הדבור ה' מוצאות הפה ה' אחרונה, עתה תחזה בנין צרוף שם הוי"ה ברוך הוא. וזהו אשר חכמים הגידו והעמיקו בדבריהם צדיקים אומרים מעט, כלומר אפילו אומרים מעט, עם כל זה עושים הרבה, פעולה גדולה נעשה באמצעות דבריהם, שנתהוה ונבנה צרוף שם הוי"ה ברוך הוא כמדובר, וממילא פעולתם אמת ודברים היוצאים מלב נכנסים בלב, וגם יגזרו אומר ויקום ונעשה מבוקשם.

(רבי זאב וולף מזיטומיר, אור המאיר, שמות לג, ז)

אין פותחין בחרטה

זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידיים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים [בפתיחה]. ע"כ ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אח"כ. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים. אמנם, עם ההתרוממות, יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אח"כ את ערך הסיג שבו. ע"כ צריך מקום להתרת נדרים ע"פ חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע, היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת, מפני שפלותם. על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות, בפתח על האחרון, ובחרטה על הראשון.

(פנקסי הראי"ה, מהד' מכון הרצי"ה, פנקס יג, אות ד, עמ' תקפ = אורות המצוות, בשמן רענן א, עמ' שלד = אוצרות הראי"ה, מאורות הראיה, פרק שני)

בהיתר נדרים מסוג "פתח" אנו עוסקים בטעות אינטלקטואלית. האינטלקט לא תפס אל נכון את כל משמעותו ותוצאותיו של הנדר. התרת "פתח" מבוססת על תהליך של דעת, של לוגיקה, ואילו היתר של "חרטה" מבוסס על תהליך אמוציונאלי. רגשותי הם עתה אחרים ממה שהיו שעה שנדרתי, והריני מתחרט עתה על הנדר.
יש, איפוא, לפנינו שני סוגים של התרת נדרים: אחד על פי רגש - לא בנדר חלה טעות או שינוי, אלא בי עצמי. אם נראה לי אתמול חשוב, למשל, כי אעבור לגור בבית יפה, בסביבה עשירה, הרי דבר זה נראה לי עתה חסר טעם וחסר שחר. לעומת זאת, ההיתר על פי "פתח", הוא היתר על יסוד השכל. כאן בא אדם אצל החכם לבקש היתר מפני ששכלו הוא עתה מעמיק יותר, בשל יותר ממה שהיה קודם, והוא מבין עתה יותר ממה שהבין אתמול.
אף שני סוגי התשובה שבהם אנו עוסקים אפשר להגדירם על דרך זו, אחת כ"תשובת חרטה" והשניה כ"תשובת פתח". התשובה האחת כמו בהיתר נדרים של "חרטה", היא תשובת הרגש, זו מתחילה בחרטה על העבר ונגמרת בקבלה על להבא. היפוכה בתשובה השנייה, זו הבנויה על עקרון ה"פתח" שבהתרת נדרים, בה מתחיל תהליך התשובה בקבלה על להבא ונגמר בחרטה על העבר.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 107-108)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US