Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


מא ע"א

בחוסר כל וכו' אמר רב בלא נר
1

בימי רב בבבל (שבת מה)... באו 'החברים' לבבל ותפסו את רסן הממשלה בידם, או שהממשלה סרה למשמעתם, והם פלחו לאש שהיא לפי דעתם כח נאצל מהורמיז, אליל האור והטוב, ועל ידה אפשר לנצח את כחות החשך הנאצלים מאחרימן אליל הרע והחשך, וחידשו את דת צינדאויסטה וקפדו שלא להדליק אור אלא ביום אידם, כי עינם צרה היתה בבלתי מאמינים, וגזרו שלא ליהנות מהאש אלא אם חולקים לה כבוד אלהים. וכשבקרו רב יהודה ורבה את רבה בר בר חנה בחליו "אתא ההוא חברא ושקלה לשרגא מקמיהו" (גיטין יז.)... ה"חברים היו מחזרים בכל בתי ישראל ומכבים את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישראל מזה המעשה", כעדותו של רבנו נסים (בספרו המפתח, למסכת ברכות) תלמיד רב האי גאון... ומטעם זה התיר רב "לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא" (שבת מה.) כדי להטמינו מעיני החברים ולא יגזלוהו, וקרא רב את קריאתו ספוגת צער "תחת ישמעאל ולא תחת חבר" (שבת יא ע"א)... ובכן בעטיים של החברים היה העדר אור הנר מכת מדינתו של רב, על כן בא "בחסר כל - בלא נר".

(רבי משה לייטר, זוטו של ים, עמ' 230-231)

רב חסדא אמר בלא אשה רב ששת אמר בלא שמש רב נחמן אמר בלא דעה
2-4

שהנר והשלחן הוא חסרון לאדם שאין לו צרכיו ההכרחים השייכים לעצמו מצד גוף ונפש, כי השלחן הוא לאכילתו הגופנית והנר לנפש שהוא רואה, ומי שאין לו אלו שניהם הוא חסר. ורב ששת הוסיף אשה, כי נקרא האדם חסר בלא אשה כדכתיב (בראשית ב') אעשה לו עזר כנגדו ור"ל אף חסרון האשה נקרא חסרון, והוסיף רב חסדא שמש שהוא משמש לצרכו אף שאינו כמו האשה ג"כ נקרא זה חסרון, והוסיף רב נחמן בלא דעת כי הדעת הוא השלמת האדם והוא משלים את האדם מצד הנפש ונקרא זה חסרון, כי מאחר שצריך שיהיה שלם לגמרי מצד גופו עד שיש לו שמש אשר אשר עושה לו צרכי גופו, כך צריך שיהיה לו השלמת הנפש ובזה שיש לו דעה הוא השלמת האדם. ובברייתא קתני בלא מלח ובלא רבב, גם זה נקרא חסרון מה שהוא חסר לפתן המלפת את הפת אפילו זה נקרא חסרון, וכל אחד מוסיף לפרש מה נקרא חסרון.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

וכל אחד אזיל לשיטתיה, רב חסדא שנסב אשה כבר ט"ז (קידושין כט ע"א) לכן אמר בלא אשה, רב ששת שהיה סגי נהור אמר בלא שמש, רב נחמן דאמר שם לג ע"א "אי לאו תורה כמה נחמן איכא" אמר בלא דעה.

(רבי אהרן היימן, בית ועד לחכמים, ע' בחסר כל [ובדומה בהרחבה בזוטו של ים שם, במקור ברוך (עפשטיין) עמ' רמז, בארשת שפתינו ע' בעירום עמ' 172, ובילקוט המאירי כאן])

בלא דעה וכו' אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה וכו' דא קני מה חסר
3-7

ורב נחמן דאמר בלא דעת וכן אביי דאמר אין עני אלא בדעת לא באים לחלוק @767ד"חוסר כל" אינו בלא נר ושטיח ומלח ורבב, אלא באו לפרש ולתת טעם דלמה יורגש חסרון כל הנזכר, הוא מסיבת שאין בו דעת, משום שאם היה בו דעת לא היה העני מרגיש החסרון, משום דהחכם מסתפק במושכליו כמו שכתבו הראשונים... ולכן היו אומרים במערבא דדא ביה כולא ביה, דכיון שיש בו דעת דומה לו ששולט בכל טוב שבעולם, כסף וזהב, שדות וכרמים. וזהי דדא קני מה חסר, דכיון שקנה דעת אינו חסר מכל דבר בעולם, שהדעת מחייב לו להבין כי הכל הבל, ודומה לו שאינו חסר מכל דבר שבעולם אע"פ שאין מאומה בידו.

(רבי אליהו הכהן מאיזמיר, מעיל צדקה, סי' תריד)

ובלא רבב
4

...שידוע שבא"י אין שכיח שומן עופות כמו בחו"ל, וכל מאכלם המה בשמנים מפרחי אילנות וזרע הארץ ושמן זית, וידוע מה שדרשו חז"ל בנדרים... ובלא רבב... נראה שקללה היא לאכול מאכל בלא הטעמת שמן, כי אין לו טעם, וחיך אוכל יטעם, לכן הוה שמנים "חיי נפש".

(רבי שמעון סופר, שו"ת התעוררות תשובה, ח"ד, חו"מ סי' יט)

אין עני אלא בדעה
5

מי שהוא חסר ומבקש השלמה אי אפשר שהקב"ה לא יענהו, וכמו שנאמר (תהלים לד, יט) "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי" וגו', וכמו שמובא (זוהר ח"ג קצה.) דתפילה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין, ואין עני אלא בדעת, אפילו אין יודע איך להתפלל ולרצות לקונו. ולכן נאמר בו (תהלים קב, א) "ולפני ה' ישפוך שיחו", ושיחה פירוש מילי דעלמא ולא דברי תורה... היינו שמדבר בלא דעת וישפוך ולא במתון ובסדר, רק שמתוך שבירות לבו שופך נפשו לה' ודברים בלתי מסודרים ושלא בדעת, וזו מקובלת יותר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריג)

ביסורין שהם תוכחות עלי עוון ופריעת חוב, אין משגיחים בביטול תורה... כיון שרוצה ליסרו כדי לתקנו, הלא באותו זמן יעסוק בתורה ומצוות ויתוקן יותר ממה שיבלה ביסורין שיש בהם ביטול תורה. אך... שכל זמן שהאדם בעל עבירה אין מצוותיו רצויות... א"כ מה יתרון במצוותיו, מוטב שינקה מחטאו ואח"כ יהיו כל מעשיו ערבים לפני הקב"ה... אבל בשוגג... מצוותיו מתקבלות... א"כ לפי טעם זה... גם לעונש של חטא שוגג ג"כ א"א שיהיו יסורין שיש בהם ביטול תורה ותפילה... וז"ש "לולי תורתך שעשֻׁעי" (תהילים קיט, צב), שלולא שהוא לומד תורה והם שעשועי ומקובלים גם לפני הקב"ה, "אז אבדתי" לסבול יסורין אפילו "בעניי", פי' אין עני אלא בדעת, אפילו בחטא השגגות, שהייתי נכשל מצד עניות הדעת, ג"כ ח"ו אבדתי, רק שהקב"ה מקבל התורה, א"כ א"א ליסורין שיבאו.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, א, עמ' רס-רסא במהד' תשס"ה)

דדא ביה כולה ביה
6

בתפלת שמונה עשרה אנו מבקשים על דעת תחלה, "אתה חונן לאדם דעת", ואח"כ "השיבנו אבינו לתורתך". ונראה לי עפ"י שאמרו חז"ל... במערבא אמרי דא ביה כולא ביה... לכן אנו מבקשים על דעת תחילה ואח"כ "השיבנו אבינו לתורתך".

(רבי מנשה ליברמן, דגל מנשה, עמ' 37)

דדא ביה כולא ביה וכו' דא קני מה חסר
6

הענין החמישי, והוא טוב השכל, ויתרון מעלתו עולה על גביהן, כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו, וכמו שאמרו (ע"ז ה ע"ב): הצדיקים יצרם מסור בידם, ואמרו ז"ל דדא ביה כולה ביה, ובמערבא אמרו דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת. ולזה אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו', ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה, מכריע את כולם [אבות ב, ט], וכמו שגזר על דבריו: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות.

(עקדת יצחק, שער סא)

אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו
8-9

השרישונו ז"ל בפ' במה מדליקין (לב ע"א) באמרם: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה, אומרים לו הבא זכות והיפטר. נראה שכשבא כבר החולי על האדם אין לו מקום להפטר ממנו אלא א"כ יש לו זכות, ואם אין בידו ודאי לא יתרפא אלא על ידי תשובה. והיינו דאמרינן פ' אין בין המודר:... אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו.... והוא מבואר עם האמור, כי כיון שבחלותו צריך זכות להיפטר, ממילא בשיש לו עוונות בהכרח צריך שיעשה תשובה ועי"ז מוחלין לו, וא"כ כשעמד מחליו ע"כ לומר שנמחלו לו עוונותיו מחמת זכות התשובה, דבלאו הכי לא היה מתרפא.

(בינה לעיתים, חלק א, דרוש א לשבת תשובה, עת תשובת השנה)

פי' זה כי החולה חוזר לבריאתו על ידי שהוא חוזר להיות כבראשונה, ואל"כ לא היה חוזר לבריאתו אחר שנפסד טבעו, וכמו שאמר אחר כך שהוא חוזר לימי עלומיו שר"ל כאלו נברא מחדש ובזה חוזר להיות כבראשונה. ומאחר שחוזר להיות כבראשונה, בזה מוחלין לו כל עונותיו כאשר חוזר לקדמותו שהרי קדמותו היה בלא חטא. ואביא לך משל האילן הזה שבא עליו הפסד בימות החורף עד שהעלים נפסדים והוא בעצמו ג"כ מקולקל, כאשר נתרפא מחוליו בחודש ניסן, אז הוא חוזר לקבל כח מן השורש ומתחדש כבראשונה, וכך הוא החולה אשר נשתנה מחמת החולי, אין חוזר לבריאתו רק מכח שהוא חוזר להוייתו הראשונה ובזה הוא סלוק חטא שלו, ואם לא היה מגיע לאותה מדריגה שבה סלוק חטא שלו לא היה חוזר לבריאתו אחר שנפסד ונתקלקל טבעו, וזה שאמר שאין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עוונותיו, ר"ל כי אי אפשר לחולה שיעמוד מתוך החולי רק מכח המדריגה העליונה שבה חוזר לבריאתו, ובזה גם כן הוא מסולק מן החטא. וכן מה שאמר שהוא חוזר לימי עלומיו כי אי אפשר שיוסר ממנו החולי אחר שנתקלקל טבעו אלא אם כן חוזר להתחלה שלו ואז יוסר ממנו הפסד וקלקול טבעו, ובזה הוא חוזר לימי עלומיו. וכן מה שאמר כשחוזר [לבריאתו] שתורתו משתכח ממנו מה שלמד קודם כי חוזר הוא להתחלה ראשונה ובזה אין לו תורה כאשר הוא חוזר לימי עלומיו. ודברים אלו עוד הם חכמה עליונה עד שאי אפשר לפרש יותר מזה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ארבעה צריכין להודות, שכנגד בחינת ארבעת חלקי הדיבור שנשלם על ידם... חולה שנתרפא ומודה לשמו יתברך זה בחינת דיבור של תשובה, כי אין אדם עומד מחליו אלא אם כן מוחלין לו כל עוונותיו, והיינו על ידי תשובה כמו שכתוב "ושב ורפא לו". יורדי הים זה בחינת דיבור של צדקה... חבוש בבית האסורים שיוצא מן האסורים, זה בחינת דיבור של עשירים קרובים למלכות... מִדְבר, זה בחינת עיקר הדיבור.

(רבי נתן שטרנהרץ, ליקוטי הלכות, או"ח, סי' ריט, ברכת הודאה, הלכה א)

אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו וכו' גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה של חנייה מישאל ועזריה אש של הדיוט וכו' וזו של חולה של שמים
8-28

בעל מצודת דוד [דף כ ע"ג] מעורר, מפני מה מזכיר התנא את הנס של חנניה מישאל ועזריה ולא הנס של אברהם אבינו באור כשדים? ומתרץ הוא בהקדם הקושיא מדוע גדול הנס של חולה מהנס של חמו"ע, דילמא שוים הם, כי מה שהזכירו חז"ל ששם היה אש של הדיוט, אבל הלא לא כיבו האש במים כדרך הטבע, כי אם ע"י נס, ע"י גבריאל שהיה נס בתוך נס כי הוא שר של אש, וא"כ שני הנסים שוים? אולם הלא מדקדקים חז"ל לומר אש של שמים, וא"כ הקב"ה בעצמו רק הוא יכול לכבותו, כמאמרם [לעיל מ ע"א] על הפסוק "ד' יסעדנו על ערש דוי" שהקב"ה בעצמו מתעסק עם החולה. ממילא ניחא שלא הזכירו הנס של א"א שגדול נס של חולה ממנו, כי גם א"א ניצול ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך. אולם גדול הנס של חולה משל חמו"ע, שהם ניצולו ע"י מלאך מפני שהיה אש של הדיוט, וחולה ניצול מן הקב"ה בעצמו. ואל תקשה לך הלא אצל א"א היה אש של הדיוט, מדוע הטריח הקב"ה בעצמו להצילו? דבר זה כבר תירצו חז"ל באמרם שאמר הקב"ה אני אחד בעולמי וכו'. וזה שאמרו לעיל שאין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו עוונותיו, כי באופן אחר לא היה הקב"ה בעצמו מצילו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רב יוסף חלש איעקר ליה לימודיה אהדריה אביי וכו' חלש רבי אהדר ר' חייא קמיה וכו' ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי
14-22

בעל פתח עינים כתב ששמע מקשים דכאן נראה דרב יוסף וכן רבי שכחו תלמודם, והרי אמרו פ"ק דברכות דהיסורים אם קבלם מאהבה יראה זרע ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, ופשיטא דרבינו הקדוש ורב יוסף קבלו היסורין מאהבה, איך איפוא שכחו תלמודם? ומתרץ הוא דמ"ש תלמודו מתקיים בידו אינו ר"ל שלא ישכח, אלא אף אם זמנין משכח, סוף סוף מן השמים יסייעוהו שיחזור אליו, כמו שבאמצעות ר' חייא והכובס אהדר ליה תלמודיה לרבינו הקדוש ורב יוסף ע"י אביי, וזכו לזה מפני שקיבלו היסורים באהבה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

א"ל אביי את אמריתה ניהלן
17

הא דאמר לו אביי לרב יוסף "את אמריתה" כמדבר אל חברו ולא אל רבו, והלא רב יוסף היה רבו המובהק?... ועוד הלא כששכח רבי אליעזר בן הורקנוס מה שלימד לרבי עקיבא שהזאה אינה דוחה את השבת, ורבי עקיבא הזכירהו.... "רבי אליעזר גמריה איתעקר ליה ואתא רבי עקיבא לאדכוריה גמריה, ונימא ליה בהדיא? סבר לאו אורח ארעא" (פסחים סט ע"א), ובכן שמענו שלאו אורה ארעא לומר בהדיא לרבו ששכח את תלמודו, ותמהים אנו למה אמר אביי לרב יוסף בפומבי "את אמריתה ניהלן"? ואמרתי לשער שיש לחלק... רבי אליעזר היה גדול כחו בזכרונו העצום, שרבן יוחנן בן זכאי קרא אותו בור סיד שאינו מאבד טיפה (אבות פ"ב מ"ה), והפעם שכח את אשר לימד לו לתלמידו ר"ע, והלא הוא שהורה "כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת" (סנהדרין צט ע"א), והרי יש בשכחתו זו של רבי אליעזר משום עלבון לו, לפיכך נזהר היה רבי עקיבא בכבוד רבו ולא אמר לו בהדיא... אבל לא כן בעובדה דרב יוסף... הוא שכח את למודו מחמת חוליו ואונסו ולא היה בזה כל עלבון כי "אונס רחמנא פטריה", ולפיכך אמר לו אביי בהדיא שאת אמריתה ניהלתן. ומה שלא אמר לו אביי לרב יוסף "רבי, את אמריתה", שהרי אחרי ששב רב יוסף לאיתנו היה אביי תלמידו ששקד להזכירו ולהחזיר לו את אבידותיו, ואביי בינתיים כל כך נתחכם בחכמתו עד כי... "דכולהו איפריך דאביי לא איפריך" (הוריות יד ע"א), ובמידה ידועה נעשה התלמיד לרבו.

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני כאן = הפרדס שנה לג, תשיט, חוב' יא עמ' 21-22)

אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא וכו' אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי קא"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי
23-25

מה שלמדם ר' חייא בשביל ללמד אותם לרבי, וכאילו לא היה רבי חייא רק שליח להביא הדברים אל רבי, ולפיכך אמר אתה עשית אותי ואת ר' חייא. ולאיכא דאמרי, כיון דסוף סוף לא למד רבי רק מרבי חייא לא אמר רק עשית רבי חייא ורבי חייא אותי. ומכאן אתה למד, תלמיד שלמד מפי רבו ורבו למד מרבו, שאין על התלמיד דין תלמיד אצל אותו שלימד את רבו, רק נחשב תלמיד לרבו שלמדו, ולא נחשב תלמיד אל רבו דרביה, כיון שלא למד ממנו כלום.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

...שמסיק בתלמוד ירושלמי פרק קמא דשבת (פ"א ה"א): אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה, שלשלה, ואם לאו, תפוס או ראשון ראשון או אחרון אחרון... ופירש בעל יפה מראה... על או ראשון ראשון, פירש שיזכיר המקבלים ידועים ויזכיר כסדר ראשון [ראשון], שיאמר "הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני", או יזכיר כסדר אחרון אחרון, שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב מי שמסרה לרבו... ועל ידי זה יתבאר גמרא בנדרים... אתה עשית אותי ואת חייא, איכא דאמרי הכי אמר ליה, אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. וקשה, מה היה חסרון לאיכא דאמרי בלשון ראשון? ולדרכי אתי שפיר, כי צריך להזכיר כסדר או ראשון ראשון או אחרון אחרון, ולפי לשון ראשון דיבר דלא כמאן, כי רבי חייא למד עם רבי, ורבי אמר לקצרא אתה עשית אותי ואת חייא, ואם כן לא תפוס לשון ראשון ראשון ולא אחרון אחרון, מה שאין כן באיכא דאמרי אתי שפיר, כי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי, הלך כסדר ראשון ראשון.

(של"ה, ווי העמודים, עמוד התורה, פרק ג, דף ז ע"א בדפוס אמשטרדם תנ"ח)

גדול נס שנעשה לחולה וכו'
26

אין פירושו שהוא יותר פלא, דודאי הרבה עומדים מן החולי יותר מאלו שנצולין מכבשן האש, רק פירושו שהחולי רפואתו וחזרתו לבריאתו בא ממדריגה יותר עליונה מהצלתו של חנניה מישאל ועזריה מבכבשן האש, שלא בא הצלתו ממדריגה עליונה כמו חזרתו של חולה לבריאתו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו
29-30

מפני שנסתלק ממנו שמירתו מלמעלה, כי האדם יש לו מזל מלמעלה. ועוד כי אין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו, ואין דבר נכנס לתוך מקום חבירו לדחות אותו, וכיון שהגיעו קצו שוב אין לו מקום בעולם הזה וכיון שאין לו מקום בעולם הזה נכנס כל אחד ברשותו ומושל עליו שכבר נסתלק מעליו מה שאין אחד נוגע במוכן לחברו, ודבר זה פשוט וברור.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

וטעם הענין, משום דכשהגיע זמנו למות סר מאתו צלם אלקים, ואמרו בב"ר פ' ח' דמי שהוא בצלם אלקים שולט בזה שאינו בצלם, ואם כן מכיון שסר מאתו הצלם, ממילא שולטים בו כל הברואים, שבכולם יש כח החיוני שהוא חלק א-לוה ממעל.

(תורה תמימה, בראשית פרק ד הערה יט)

אף דאמרינן דלאחר שלקה נפטרו מידי כריתתן, אעפ"כ בשעה שנתחייב כרת הוי כמו שנעשה בו החומר של הכרת, וכמו דאיתא בנדרים כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו... וע"כ כיון דנידון בכרת א"כ הוי כמו רודף, שכתב קצוה"ח דכיון שניתן רשות לכל אדם להמיתו הוי כמו שנעשה בו החומר של מיתה, וכן הכא נמי בכרת, כיון שנידון בכרת, א"כ הגיע קיצו של אדם והכל מושלים בו, וע"כ נעשה בו החומר של מיתה, וע"כ אע"פ שלקה אח"כ ונפטר מכרת, אפילו הכי הוי כמו דעבדו בו שתי רשעיות.

(רבי יהושע אייזיק שפירא, אבי הנחל, דרוש י, דף לז ע"ד)


למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך
31

וזה בחינת כח והרשאה, שיש כח למי שיש לו דין ומשפט על חברו מחמת איזה תביעה ואינו יכול לתבעו למשפט בעצמו מחמת הרחק הדרך או מאיזה סיבה, יש לו כח להתובע בעל המשפט לעשות מרשה למסור הדין והמשפט לחברו, וחברו יתבענו למשפט על ידי הכח והרשאה שיש לו ממנו. היינו... שכל זמן שאין משפט יש כח להמשפט להתלבש עצמו בכל הדברים שבעולם בבחינת למשפטיך עמדו, אזי הכל עבדיך וכו' כנ"ל, ועל כן יש כח להתובע בעל המשפט למסור משפטו ותביעתו לכל מי שירצה וליתן לו כח והרשאה ואזי יש לו כחו, כי כך הוא חק המשפט שיש לו כח להתלבש עצמו בכל אדם ובכל הדברים כדי לעשות משפט כנ"ל... כי באמת הוא ראוי שכל אדם ישפוט את עצמו... זה שהוא נתבע ולא סילק לחברו בעצמו קודם שיבוא למשפט נמצא שפגם במשפט, וכשאין משפט, היינו שאין האדם שופט את עצמו, אזי יש כח בהמשפט שיתלבש את עצמו בכל הדברים שבעולם.

(ר נתן שטרנהרץ, ליקוטי הלכות, חו"מ, הלכות שליחות והרשאה הלכה ג)

גברא גבוה הוה רכיב גירדונא זוטרא מטא תיתורא איסתויט שדייה וקא שכיב
32

לפי פירש"י דמפרש דשדייה אארעא, יש כאן חידוש, דאע"פ שהיו לו רגלים ארוכות והפרידה היתה קטנה, וא"כ נפל רק מעט, ואעפ"כ מת.

(רבי עוזיאל משה רוטשטיין, נחלת משה כאן)

שמואל חזייה לההוא [עקרבא] יתיבא על אקרוקתא ועברה נהרא טרקא גברא ומיית
33-34

נשר אומר "ואתה ד' אלקים צב-אות אלקי ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים אל תחון כל בוגדי און סלה" [פרק שירה]. כתיב כנשר יעיר קנו.... פירש"י... ששאר עופות יראים מן הנשר וגו'... ואמרו חז"ל: לא לחנם ניצודו העופות. ומצינו דשמואל חזייה לההוא עקרבא... כי הרבה שלוחים למקום. וזהו השיר של הנשר.

(רבי יצחק מרדכי כהנא, זכר לחיים, עמ' ל)

שחלצתו חמה
36

שחלצתו חמה [ברכות לד ע"א] - נדרים דף מא ע"א, עיין שם בר"ן.

(הערת מרן הרב זצ"ל, נדפסה בגליון רבי צבי יהודה, ברכות לד ע"ב)

האי אישתא אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא מעלי כחיזרא לדיקלי
40-מא:

"[ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו] חלאים רעים וקשים" [רמב"ם, הלכות דעות, פ"ד ה"ג] - ישנם חלאים כאלה שמביאים גם כן אחר כך בהתרפאם טובה לגוף, כדאמרינן "האי אישתא אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא, מעלי כחיזרא לדיקלי חד לתלתין יומין וכי תירייקי לגופא". אבל החלאים שבאים מצד הפרעת העיכול מקלקלים את הדם, והם רעים בלא תוצאות טובות כלל, והם קשים להתרפאות כי הם מתאזרחים בטבע הכללי של הגוף.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות דעות, פ"ד ה"ג)


מא ע"ב

ערסן יפה לחולה

שבולת שעורים אומרת "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב; פרק שירה). ר"ל שעורים יפה לחולה, כמאמר חז"ל ערסן יפה לחולה, שהוא מאכל שעורים, ושעורים לשון יראה, כמו (דברים לב) "לא שערום אבותיכם", שלכך נבראה לחולה, כדי שיזכור בשמו לפחוד לפני ה' ולבקש על נפשו.

(רבי ברוך בנדיט גליקסמן, ברכת השיר על פרק שירה, עמ' 25)

ע"ד אמרם ז"ל ערסן יפה לחולה לרפואתו, ונתתי סימן "אשרי משכי"ל אל דל": מאכילהו שעורין כי יפה לחולי. אמנם הכל ע"י תפילה.

(רבי משה חיים ליטש-רוזנבוים, לחם רב על פרק שירה, עמ' פג)

בתוספתא כלים בבא מציעא י"א ב' מצינו "אמר ר' יוסי מעשה שהביאו מכפר עריס לפני ר' גמליאל יותר מששים ערֵבות וכו'"... כידוע שהשמוש בעריבות היה לערבב בתוכן קמח ומים לעשות בהן בצק, כמו שמצינו "בצק שבסדקי העריבה" (פסחים מה), והפעולה הזאת נקראה בשם "עריס" מהמלה "עריסותיכם" (במדבר טו, כ)... נוכל איפוא לשער שתושבי כפר עריס התעסקו בתעשיה של קמח ומים, זו שנקראה בשם "ערסן", וזהו שמצינו: "ערסן" יפה לחולה... חושלא דשערי.... בודאי שהיה הכפר הזה במקום שפע של שעורים... ולאשרינו נמצא את השם הזה ביוסיפוס, הוא מדבר שם מכיבושי אספסינוס והוא אומר "גם לכד שני כפרים גדולים בארץ אדום בתוך, את בית עריס ואת כפר סבא" (מלחמות 1.8.4)... והמחסן הזה של הערסן בעיר לוד הוא שנקרא בשם "בית עריס שבלוד" (שה"ש רבה, ב, יד, ה). ועל ידי זה נבין את נוסחת הילקוט (עקב רמז תתפא) "בית שעורים בלוד", שלכאורה קשה מאד באיזה אופן נולד שיבוש כזה לכתוב "בית שעורים" במקום "בית עריס"? אבל הכותב הבין כי בית עריס היה מקום שהיתה בו תעשיה של שעורים.

(רבי מנחם מנדל וואלמאן, חקרי הארץ, ע' כפר עריס, עמ' 158-159)

בורדם אין מבקרים ואין מזכירין שמו

זהו אחד מסודות הנפש שבאדם, שההזכרה גרידא כבר משפיעה לרעה הודות להפחד פן יחלה גם הוא באותו חולי. ומעין הא דאמרו "רחב בשמה זינתה" (מגילה טו ע"א). ולא עוד אלא "כל האומר רחב רחב מיד ניקרי וכו' ביודעה ובמכירה" (שם).

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני כאן)


מט ע"א

הנודר מן המבושל מותר בצלי כו' ר' יאשיה אוסר
1-7

עי' ילקוט פ' בא פסוק אל תאכלו ממנו נא, ממכילתא: ואין בשל אלא צלי וכו'. ובמרגליות הים סנהדרין ד ע"ב אות טז, דבכלל כל גמר קרוי בישול, כמו שנקטו בישול פירות (סנהדרין צה, ב, ובכ"מ). וראה מה שציינתי שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק
24-25

...מ"ש הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"ו הי"ד: מי שיש לו ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר הזיקו עכ"ל... וכזה בנדרים מט: רבי ירמיה חלש... ואנא איעול לאסאה יתיה וכו'. נראה גם כן שמפני כן שבקיה ונפיק שהרי מנדין על דבר זה עד שיסיר הסכנה.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, ירושלמי תענית פ"ג ה"א)

ואחד מגדולי הרבנים בפירארה אשר באיטליה ורופא מובהק היה, הרב רבי יעקב צהלון.... חבר תפלה ארוכה כתפלת הרופאים והדפיסה בספרו מרגליות טובות בוינציה תכ"ח... "יה"ר שתלמדני לתת להחולה סמים ורפואות לקיים נשמתו בו עד שבא שעתו, ואם ימות יה"ר מלפניך שלא יחשדוני אוהביו ורעיו ובני משפחתו ולא יהרהרו אחרי שהייתי סיבת מיתתו"... ובזה יש לבאר דברי ההוא אסיא שעזב טיפולו בחולה הגדול רבי ירמיה ואמר מלאך מותא אית ליה דין בביתא ואנא איעול לאסאה יתיה, שכן הרופא בעל מצפון זה חשש שאם חלילה ימות האמורא הגדול, יהרהרו אחריו שהזניח הטיפול הרפואי הראוי לאדם גדול כזה, כאשר באמת הסיבה האמיתית היתה שאכל קרא קשה, ולהפגין זה שבקיה ונפיק, ונימק מעשהו אף נגד אמורא גדול כר"י.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, ירושלמי נדרים פ"ו ה"א)

ולגבי קרא נתקשיתי מאד, דהא בנדרים מט ע"א אצל ר' ירמיה שהאסיא ראה אצלו קרא שבקיה ונפק..., ואיך נאכל בליל ראש השנה דבר הממית, שלכאורה זה סימן רע ח"ו? ולהגירסה "למיחזי" אתי שפיר קצת, כיון שאין אוכלים. ולהגירסה "למיכל" אפשר שיש לאכול דוקא רכים, דמבואר שם לתירוץ קמא דרכיכי מעלו. ולתירוץ בתרא שם דבין רכיכי בין אשוני קשים לחולי וכמש"כ הר"ן שם, לפי זה י"ל דגרסינן "למיחזי".... נ"ל דאדרבה כיון שמזיק רק לחולים, א"כ בזה שאוכלים מראים שנהיה בריאים ושלמים והוה לסימנא טבא. ולזה כתב הטור בקרא דייקא "מפני שממהר להיות גדל", ורצ"ל שיקח מיד כשמתחיל להתגדל ואף דאינן מבושלות כל צרכן והוי אשוני, עיין תוס' שם בנדרים, ודייקא אותם יש לאכול להראות שנהיה בריאים.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, שו"ת דברי יציב, ח"ב, סי' רנג)

ודבר זה אסור לאומרו לפני עם הארץ
28-29

וד"ז אסור לאומרו בפני עם הארץ, פירוש משום דלא ליתו למיעבד בשבת ויתחייבו משום לש.

(אור שמח, הלכות שבת, פרק ח, הלכה טו)

תכונה ידועה היא אצל עמי הארץ שהם בוחלים בצורך של העיון בפרטים. הם רוצים קו רחב ונוח המנחה אותם, ללא צורך ליגיעה ולדקדק בהבחנות דקות, המזקיקות עיון מסובך.

(אוצרות האגדה כאן, בשם ר"ש דביר)

מאן חולין רבנן
29

דלרבנן שכח העיכול חלש אצלם טוב לאכול דלועין שהם מחזיקין העיכול.

(מלבי"ם, עלים לתרופה על רמב"ם הל' דעות פ"ד, ה"ט, אות לט)

"ויהי מורא שמים עליכם" - ונ"ל שהוסיפו וחידשו בו בחינה מיוחדת ביראת ה' לת"ח בפרט, שהוא תש כח מחמת לימוד התורה, כמ"ש ר"פ הנודר מן המבושל מאן חולין רבנן, ואמרינן ששכינה למעלה מראשותיו של חולה [נדרים מ ע"א], והת"ח שנדמה לחולה מחמת כחו החלוש היא ג"כ מראשותיו, לכן יפה אמר גם ר"ה בדר"י: שכינה למעלה מראשי [קידושין לא ע"א] (וכן כנסת ישראל בכללה קרויה "חולת אהבה" בגלות), ורמז ביחוד שצופה בשכינה תמיד מעל ראשו שהוא מקום הכוונה והמחשבה.

(רבי יעקב עמדין, מגדל עוז, בית מדות, עליית הכניעה)

בתפלת "ועל הניסים"... "וזדים ביד עוסקי תורתך". וכבר תמהו מפרשי התפלות... לכאורה אין זה מפעולת הנס, דטומאה וטהרה ורשעים וצדיקים וזדים ועוסקי תורה אינם עניני גבורה וחולשה לחשוב התגברות הטהורים על הטמאים לנס. יש שתירצו ע"פ מאמר חז"ל "מאן חולין רבנן", "דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם" (ר"ן). ונמצא שיש גם בענינים אלו גבורה וחולשה, וגברו מכח הנס החלשים על הגבורים. ולפ"ז אין כאן אלא תוספת ביאור על לפני זה "גבורים ביד חלשים", שזה שבנ"י היו חלשים אינו מפני שכן היה טבע גופם אלא להיותם "עוסקי תורתך", שהתורה מתשת כחו של אדם.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, ליקוטי שיחות, חלק ל, בראשית, עמ' 209)


מט ע"ב

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי וכו' מריעי רבנן
1-3

"יקום פורקן... למרנן ורבנן חבורתא קדישתא דבארעא דישראל ודי בבבל". הנה זאת התחינה הוסדה בבבל, על כן מתורגמת, כמו שבחיה וקדיש. ועל תלמידי חכמים הבונים העולם מבקשין תחילה, כמו ברפאנו, כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי, מאן מריעי רבנן, שממיתין עצמן על התורה והם חולים.

(רבי אליעזר מגרמייזא, פירושי סידור התפילה לרוקח, עמ' תקסא)

מריעי רבנן
3

מה שאמר בפרק "בשלשה פרקים" [תענית כז ע"ב]... מפני מה לא היו מתענין אנשי מעמד באחד בשבת מפני שהוא שלישי ליצירה... מפני שכל יום שלישי חלוש טפי כענין שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" [בראשית לד, כה]... ואנשי מעמד שמתענים כל השבת כולה הם כמו חולים, וכבר אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל מאן מריעי רבנן... ואנשי מעמד ת"ח וחסידים ואנשי מעשה היו, ויום הג' ליצירה קשה עליהם, ולפיכך לא היו מתענין בו.

(שו"ת הרשב"ש סימן כב)

והני תנאים דנדרים [לח ע"א - חכם גיבור ועשיר] נראה ודאי דאינם אלא בנבואה, דלרוח הקודש אין צריך שיהיה עשיר וגבור, וכל חכמי ישראל האמיתים התנאים ואמוראים השיגו לרוח הקודש זה שעל דרך החכמה... והרבה מהם היו עניים גדולים כר' אלעזר בן פדת בתענית (כה.)... וכל שכן לענין הגבורה שהרי איתא בנדרים מריעי רבנן, וברש"י ברכות (כב.) ד"ה אפשר, דסתם תלמידי חכמים חולים, ובסנהדרין (כו ע"ב) שמתשת כוחו של אדם.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו)

וע"ד התרגום יונתן (בראשית ב, כח) [והוו תרוויהון חכימין אדם ואינתתיה], נ"ל דהכי פירושו, דהוו חכימין, שהיו גדולים בכבוד ובחכמה, אלא שהיתה גדולתם עד ארגיעה ולא האריכה להם שעת גדולתם ויקרם, והיינו "ולא יתבוששו", דמפרש שלא התעכבו בכבודם... וי"ל דהת"י מפרש, ד"ערומים" כולל שני הפירושים יחד, לשון חכמה וערמה וגם מלשון ערום בלא לבוש, והם תלויים זה בזה, עפ"ד הרמב"ם במו"נ ח"א פ"ב, שמתוך גדולת החכמה בעניני האמת לא הכירו את המפורסמות, ע"כ מתוך שהיו ערומים בערמה העליונה, שהיא חכמת האמת, ע"כ היו ערומים שלא הרגישו כלל בגנות המפורסמות. ושפיר קאמר במנחת שי [בראשית ב, כה], שבחכמה שאין בה מובן של ערמות, שכוונתה בלא לבוש, חכימין רפין, אבל כשיש בה ג"כ הכונה של ערום בלא לבוש, אז מדגישין, ומתקיים הרמז ערטילאין דחיקין, ומתקימת הצחות ע"ד קצירי ומריעי רבנן, ע"כ חכימין רפין, והדחוקין בפרנסתם הם ההולכים ערטילאין, ובשם משותף ודאי הדגוש גובר ומתחבר כדי להבליט את שתי הכוונות ביחד.

(שו"ת משפט כהן, סימן קמה, אות ב)


דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא
5

ור' זירא היה... מסגף נפשו מאד ולרוב פרישתו עלה לא"י... ובפ"ק דחולין יח ע"ב דאכל מוגרמת דרב ושמואל, אע"פ דבני בבל נוהגין איסור, מפני חביבותיה דא"י לא רצה להחמיר, להראות דאנן כייפינן להו כמבואר שם... ומצד גודל חביבותיה לא"י קרי להו לבני בבל בבלאי טפשאי בנדרים מ"ט ע"ב. וכתבנו לזה שלא יהיו ח"ו נגד חסידתו ופרישתו. (וגם מצד זה אפשר כי ידע רב אבהו דקרי לבני בבל טפשאי דקרי ליה ג"כ נאלה [סנהדרין נט ע"ב] לשון שטות).

(שו"ת חוות יאיר סימן קנב)

רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילני צואתך אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך
20-25

ולכאורה תמוה, הלא בגמרא לא הכריעו איזו דרך יותר ישרה, ומה נוכל ללמוד מסיפור זה? ונראה דהיא הנותנת, מדלא הכריעו ש"מ דתרווייהו לא נהירא למסדרי הש"ס, ולא הביאו סיפור זה אלא כדי ללמוד שיש דרך נכונה להנצל משתי החששות של צואת הצפורן והרוק, היינו כמנהג כל המפונקים שנותנים קערה לפני כל אחד מהמסובין והוא מנהג יפה. ויש להוסיף עוד שר' יוסי ור' יהודה הוו משתעי סיפורא דא מה שהיה אצל שני בני אדם ולא בדידהו גופייהו הוה עובדא דא.

(רבי יוסף שפירא, כללי תורה, עמ' צ)

ויש לחקור, מה להם להתקוטט זה עם זה, כל אחד יעשה כפי הרגלו? אלא ודאי נראה שמנהג המדינה כאחד מהם, או אוכלים בכף או באצבעות, ולפיכך נתווכחו זה עם זה, או שנינו בכף או שנינו באצבעות, ולא לחינם כתבו המעשה הזה בש"ס... אם לא לתווך השלום ע"פ הכלל: אל ישנה אדם מפני המחלוקת [פסחים נ ע"ב].

(רבי שמואל בן יוסף, נחלת יוסף, פרק יז, דף מג ע"א)

למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין
16

"א"ל שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא מי לא אכלינן" (ברכות מז ע"א).... רבי זאב לייטר הי"ו הביא בספרו את הגירסא... "ארדי לי וגוזליא לאבא"... והוכחתי שזוהי הגירסא הנכונה, כי... זה היה מדרכו של רב לאכול בשר עוף ודגים, דאמר רב לחייא בנו: מזמנים לך למיכל וכו' בשרא דתורא עד תלתין פרסין תלך. ולא שהיה רב להוט אחר סיר הבשר, אלא כי בימיו גזרו החברים בבבל על הבשר (יבמות סג ע"ב), ואמר רב להפגין על אכילת בשר כדי להוציא מלבם של הני רשיעי עובדי אש שאין לאכול בשר.

(רבי משה לייטר, הדרום יג עמ' 99)

...תקופת החברים, דת צוראתוסתר נעשתה לדת השולטת הרשמית, וכוהניה החברים גזרו גזרות שאין הצבור היהודי יכול לעמוד בהן. ואחת הגזרות היתה ש"גזרו על הבשר" (יבמות סג ע"ב), כי לפי תורת צראתוסטרה אסור להשחית בריותיו של אורמוזד. ורב סבר שיש בתורת החברים משום סכנה ליהדות, ולחם בכל עוז רוחו נגד גזירותיהם ודתם הקשה. ובצערו קרא "תחת גוי ולא תחת חבר" (יבמות שם), והשתדל להפריע בעד גזרתם בל תכה שורש בקרב יהודי בבל. ודרש בשבח הבשר "ואמר רב לחייא בנו מזמנים לך למיכל כו' בשרא דתורא עד תלתא פרסין" תלך. וכדי לתת האפשרות להעלים את הבשר מעיני החברים שגזרו עליו, התיר רב לטלטל תליא דבשרא בשבת (שבת קמ ע"ב). וכאשר דנו בבית המדרש על הלפת המזיקה לגוף, ואמר רב "מבלי בשר" (ברכות מד ע"ב).

(רבי משה לייטר, זוטו של ים, עמ' 84)

כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא
18-19

כוס אספרגוס היו שותין אליבא ריקה לרפואה.... בברכות דף נ"א... וצריך לרוק אחריו אפילו בפני המלך (מ"ש בנדרים כל מדעם לא תפלוט קמי רבך בר מקרא וכו' קשה, הא איכא אספרגוס, וצ"ע).

(מלבי"ם, עלה לתרופה, על רמב"ם הל' דעות פ"ד, ס"ק ה)

אמר ליה ר' שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה ר' יהודה כ"ש שנסמוך עליהן למחר
28-29

כתב כל בו [סי' סח] בשם הר"מ: אין לאכול רק מאכלים קלים [בערב יו"כ]... וק"ק דהא מצוה להרבות בסעודת עיו"כ... דמאכלים קלים עדיפי כדי שיסמכו עליהם למחר (כדאיתא פ' הנודר מ"ה גבי בלוספיין). וזיל בתר טעמא, דמצוה בריבוי סעודה דתשיעי כדי שלא יכבד התענית עליהם.

(מור וקציעה, סי' תרח)

בשיטת רבי שמעון... העתיד והתכלית מכריע את ההווה, כי התכלית והעתיד הם כמו הצורה לגבי החומר שהוא מעשה העכשוי... ועפ"י דרך הנ"ל יובן שמצד מצב ההווה כדאי לאכול התאנים האלו כי הם מזינים היום וגם למחר, אך לראיית העתיד ומצב בריאות הגוף באופן כללי יש למנוע לאכול מהם כי אין יוצאים כל עיקר וממילא יתכן וייגרם נזק כללי לגוף... וגם בסיפור זה מבטא כל אחד את שיטתו הנ"ל, אם ההווה גובר או ראיית העתיד והענין הכללי גובר.

(רבי שמואל הבר, אפריון לרבי שמעון, עמ' 80-81)

אמר ליה ר' שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה ר' יהודה כ"ש שנסמוך עליהן למחר וכו' עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד
28-32

והרי זה היפוך מדברי רבינו [רמב"ם, הלכות דעות, פ"ד ה"ו] דקחשיב תאנים לדברים המשלשלים. והנה הגאון מלבי"ם ז"ל [עלה לתרופה על הרמב"ם שם] כתב ע"ז בזה"ל: נראה דר' יהודא לא אמר זה רק בדרך הלצה, כי ידוע שדבר קשה העיכול רע לגוף מאד, רק ר' יהודא נזכר בשמו בברכות דף נ"ה ע"א ובנדרים שם כ"ד בית הכסא אית לי מבי מדרשא דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהון עי"ש, כי מפני שהיה מרגיל הטבע מאד לכח הדוחה לא חשש זה עכ"ל. ולי נראה בפשיטות, דהרי לאו בתאנים סתם מיירי כי אם בתאנים שנתבשלו יותר מדאי וכפירש"י שם, וא"כ רבינו מיירי בתאנים שאינם מבושלים יותר מדאי, או שאינם מבושלים כלל, וא"כ אפשר דרק האינם מבושלים משלשלין. ויש לומר עוד דבלוספיין אינו תאנים שלנו אלא מין אחר של תאנים, וכמו שכתבו בזה המפרשים שם. ובתוס' כתבו שם דהוא מין תאנים רעים. ועיין בהגהות מהרי"ב ז"ל שגרס כלופסים כמבואר שם לקמן דף נ' ע"ב, ופי' שם הר"ן כלופסין תאנים, והוא מינא דתאני דעבדי מנהון לפידי, והיינו מיני מאכל, ורבינו ז"ל מיירי בתאנים שלנו.

(רבי שבתי סופר, שערי דעה, על הלכות דעות, פ"ד ה"ו)

רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר' טרפון אמר ליה רבי טרפון היום פניך צהובין וכו' והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח
29-31

מעשי רבי יהודה הם סימן לרבים בדורות מישראל... החסיד לא זו בלבד שאינו בא בטרוניה עם מי שאמר והיה העולם על מחסוריו, אלא שאינו חסר כל עיקר. ולא די שהוא מסתפק במועט, הוא מרגיש במיעוט טעם של מרובה. נפשו של החסיד שותה ממעינות אין סוף, ואף טיפה מאין סוף בת אין סוף היא. לכן החסיד הוא לעולם בעל לב שמח. הואיל והוא שמח, יפה כוחו לשמח גם אחרים: "אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה" (כתובות יז).

(רבי אליעזר שטיינמן, באר התלמוד, כרך ב, עמ' 88)

היום פניך צהובין וכו' חכמת אדם תאיר פניו
30-34

"דודי צח ואדום דגול מרבבה", בתרגום... ובלילה הוא עסיק בשית סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חוכמתא... ובלילה מאיר זעיר אנפין שהוא ו"ק ששה סדרי משנה, ולכן הוא אדום, ע"ד "אדמוני עם יפה עינים". וזיו יקריה באנפוהי ע"ד חכמת אדם תאיר פניו. ועיין מזה רפ"ו דנדרים דמ"ט ע"ב גבי ר' יהודה פניך צהובין, ובערוך ערך צהב שהוא קרוב לגוון הזהב, וא"כ יש בו נטייה לאודם.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורה אור, רשימות על שיר השירים, עמ' קמד)

ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה על ידי יראת ה' שהוא מה שה' שואל מעמך שהוא רק בהשתדלות אדם ולא מצד שורשו.... ר' יהודה ב"ר אלעאי זכה אחר כך לזה בכח השתדלותו בתורה, עד שאמרו עליו (שבת כה ע"ב) שהיה דומה למלאך ה' צ-באות, ומלאך הוא נקי מתאוות, וזה היה בלבישת סדינין המצוייצין, דציצית בחוט של תכלת רומז ליראה כידוע. ואחר הרחיצה לכבוד שבת שהתחיל להתנוצץ הארה מקדושת שבת שהוא מעין העולם הבא בביטול היצר, זכה להאור פנים של אדם בשבת, שאמרו (בראשית רבה יא, ב) דבירכו וקידשו, והיינו באור פנים שהיה לאדם הראשון קודם החטא, כמו שאמרו שם דלמוצאי שבת ניטל זיוו ונטרד מגן עדן, כמו שנאמר (איוב יד, כ) "משנה פניו ותשלחהו". ולעתיד, שיתוקן זה, יחזור זיוו, כמו שאמרו שם (בראשית רבה יב, ו). וזהו המאור פנים לעולם הבא, שאמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פרק יג) שיהיה לכל תלמיד חכם כפי תורתו, עיין שם. ור' יהודה זכה בעולם הזה לחכמת אדם תאיר, כמו שאמרו בנדרים, על ידי שקידתו בתורה מתוך הדוחק יותר מכל הדורות כנ"ל. והאור פנים שאדם זוכה על ידי התורה לשמה זהו זיוו דאדם הראשון קודם החטא, שזוכה לאור פני מלך חיים.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו, ס"ק מב)

אמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודא מורה ורוי וכו' חכמת אדם תאיר וכו'
32-37

השאלה הזאת למה היו פניו צהובין כאלו היה שכור, ולכך השיב משום חכמת אדם תאיר פניו. וההוא מינא הוי שאיל ליה כי פניו יפים כמו מגדלי חזירים ומלוי בריבית שאינם דואגלים ולכך פניהם יפים ולכך השיב משום שתמיד נכנס לבית הכסא ואלו שני דברים, האחד זכות השכל והשני זכות הגוף מצד היציאה, והיה לו זכות השכל וזכות הגוף.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וד' כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד עצרת
33-34

בעל שבחי כהן מביא בשם הגה"ק מגור ז"ל שלכן נתרפא מכאב ראשו בעצרת, יען כפי מאמרם "יין קשה פחד מפיגו" [ב"ב י ע"א], והיות שמתן תורה היה באימה ויראה, לכן בהגיע זמן מתן תורה בעצרת התעורר בקרב לב ר"י אימה ופחד של מתן תורה, ואז הופג יין שלו. ואף שהגירסא בגמרא להיפך, אולם בשבחי הבעש"ט [עמ' קט, במהד' תרפ"ב] מביא בשמו דהנוסחא האמיתית היא "יין קשה פחד מפיגו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן [ובדומה בליקוטי שפת אמת, בסוה"ס, סי' ב, עמ' קעג במהד' תשמ"ז, ובאמרי שמאי, מועדים, עמ' רמו])

חכמת אדם תאיר פניו
34

תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהפכו, "חכמת אדם תאיר פניו", ו"הכרת פניהם ענתה בם" [ישעיהו ג, ט]. וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו ע"פ פרצופו.

(עין איה ברכות פרק ט אות סג, עמ' 143)

הידיעה על דבר ההשפעה של אדם על חבירו היא פופולרית, כגון שימוש תלמידי חכמים, חברותא טובה, "ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז ע"א). "חכמת אדם תאיר פניו". "צדיק יסוד עולם" מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 107-108)

פניך דומין אי כמלווי ריביות אי כמגדלי חזירין א"ל ביהודאי תרווייהו אסירן
35-36

בעל נטע שורק מקשה, מה השיב לו ר"י תרווייהו בישראל אסירן, הלא מזה עוד לא נשמע שאינו אחד מהם, הלא כמה דברים אסורים ליהודאי ובכל זאת ישנם מתפרצים ועושים הדברים שאסר להם לעשות? אבל הכוונה היא על פי מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטה" [ראשית חכמה שער ו, יראה ג, ד"ה וראיתי], כלומר אף שברגע שחוטאים נהנים מהחטא, אבל תיכף מתחרטים על שעשו הרע בעיני ד'. ועל פי זה מובנת תשובתו של ר' יהודה, כי מה שהצדוקי החליט שר' יהודה הוא או מלוה בריבית או מגדל חזירים הוא מפני שראה שפניו של ר"י הם יפים, ועל זה השיב לו ר"י שהנחתו זו לא תאומת אצל ישראל, כי תרוייהו בישראל אסירן, ולכן אף שמצד אחד ימצאו מנוחה אם עוסקים בשני דברים אלה, אולם בעניני הנפש לבם מלא חרטה וצר להם על עברם את פי ד' לעשות הרע בעיניו, לכן הם אף בעסקם בשני דברים אלה אין פניהם צהובים מחמת חרטה ויראת האיסור שלהם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד
36

בעל אורח ישרים מתפלא על טעמו של ר"י, מדוע פניו צהובים מפני שבודק את עצמו בכ"ד ביהכ"ס. אבל המאמר אפשר להבין על פי המסופר שגאון אחד בהיותו ככן תשע שנים, בפגעו בנכרי עב הכרס אמר לאביו, איך יכול איש שלא מבני ישראל להיות עב ודשן? אם איש יהודי הוא דשן אז הוא מהנאת תורתו, אבל לנכרי אינה הנאה זו? ויבינהו אביו שגם ממאכלים טובים יכול האיש להיות שמן. והנה ההוא צדוקי היה שמן ממאכלים טובים, ולפי דעתו הסכלה כאשר ראה את ר"י חשב שגם הוא היות שעוסק בעסקים טובים אלה אוכל גם הוא מאכלים טובים ומהם פניו צהובים. וע"ז ענהו ר"י בדרך מליצה ואמר לו להיות שהיום נחלק לכ"ד שעות, ובעת שאתה מבלה אותן באכילה ושתיה אנכי חושב בכל שעה שתכלית של אכילה היא בית הכסא, ואת החשבון הזה הוא מחשב בעת מהלכו מביתו לביהמ"ד, וממחשבות אלה פניו צהובים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה
38

"תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיו"ב" [רמב"ם, הלכות ת"ת ו, י] - ונראה שאם הם מפוזרים כל אחד בפינתו, שפיר דמי, דעצם המלאכה הוא דבר מכובד, אלא שישתוו עם כל ההמון הפשוט דבר זה הוא בזיון להם, אבל לעשות המלאכה אפילו בפרהסיא, כיון שאינו עושה יחד עם כל הקהל, כבוד הוי. "וגדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ו ה"י)

רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה
38-39

והנראה שר' שמעון בעצמו היה האומן שעשה צנא זה, ויהי כאשר שוממו הרואים על חכם נכבד כזה שישא טנא על כתפו ברחובות כאחד הנקלים, אמר ר' שמעון גדולה מלאכה וערך האומנות שמכבדת את בעליה במקום נכבדי עם בבית המדרש, שיכול לשבת עליו ולא נצרך לשבת על הארץ. וקשה, הלא דברי ר' שמעון סותרים זה את זה דאמרינן (ברכות לה, ב)... ר' שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצון המקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים... וכן (שבת לג, ב): כד נפיק ר' שמעון בן יוחאי ממערתא חזי אינשי כרבי וזרעי (חורשים וקוצרים) אמר (עליהם בלעג ובזיון, אלה) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. ראינו שר"ש בן יוחאי חשב שאף המלאכות ההכרחיות המה לבוז וקיקלון להאומנים העוסקים בהם, ואיך אמר ר' שמעון בנדרים כאן גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה? אבל לפי שיטתנו נכון, דבגמ' נדרים כתוב סתם ר' שמעון, ובגמ' ברכות ובמס' שבת כתוב ר"ש בן יוחאי, וסתם ר"ש אדר"ש יוחאי לא יכילנא למירמי דידיה אדידיה כמבואר לעיל (שער ה), ולא כמחשבות סתם ר' שמעון מחשבות ר"ש בן יוחאי, כי אחרי צאתו מהמערה נהפך לאיש אחר וסתר את אשר בנה מקדם כמבואר בדְבָרַי למעלה (דלת מב). וממשמעות הלשון בגמ' כאן בנדרים נראה כל רואה דהך עובדא דר' שמעון שקיל צנא אכתפיה לבי מדרשא הוה כשהיה עוד תלמיד, ואז לא נקרא עדיין ר"ש בן יוחאי, ולכן כאן ר' שמעון סתם שמו היה.

(רבי משה קוניץ, בן יוחאי, שער ו, דלת נה, עמ' לא)

דביתהו דר' יהודה כו' עבדה גלימא כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק ר' יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי
39-41

עי' סנהדרין כ ע"א: אמרו עליו על ר' יהודה בר"א שהיו ששה מתלמידיו מתכסין בטלית אחת. ועמש"כ במרגליות הים שם אות ג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל
41-42

וכה מצינו שהבגד שהיה נקרא מעיל היה עוטה את כל הגוף מן הצואר עד כפות הרגלים, כמש"כ רש"י בתהלים קט על הפסוק "ויעט כמעיל קנאה" - "כמעיל העוטה כל הגוף" (וקרוב לומר, כי נקרא מעיל על שם שרשו "עלה" (כף הצמח), וכמו שהעלה מכסה את הפרי, כך המעיל מכסה את הגוף, ושמו נאה לו). והבגד ההוא (המעיל) היה לפנים לבוש של בני מלכים (שמואל א' יח, ז)... ויש להעיר, כי גם בימי חז"ל, כפי הנראה, היה חביב להם המעיל, מפני הצניעות שבו, כי ברצותם להמשיל את היותר יקר וחביב ומכובד בבגדים, קראו בשם את המעיל. כך מתבאר בגמרא נדרים, שמסופר שם מרבי יהודה, שהיה עני גדול, והוא ואשתו היו לובשים חליפות בגד צמר אחד, הוא בשעת התפלה והיא בעת שיצאה לשוק, וכל כך היה אותו הבגד חביב עליו, עד כי בלבשו אותו היה מברך עליו בנחת רוח, ברוך שעטני מעיל.

(רבי ברוך אפשטיין, מקור ברוך, חלק ב, פרק יב, עמ' תקלג)

ויש להתבונן. איזה בגד היה זה, שהרי על כלי גבר היא מצוּוָה ב"לא יהיה כלי גבר על אשה", ואם שמלת אישה היא, הוא מצוּוֶה ב"לא ילבש"?! וצריך לומר שהגלימא לא היה אלא חתיכת בד, שלא שייך בה שם בגד איש או אישה. ובכל זאת שמח היה בו כאילו היה מעיל, ולא רצו ליהנות מעוה"ז, כמבואר שם בגמרא (ומובן מאליו שאם רק לבוש אחד היה לשניהם, גם שאר צרכי הבית היה בהתאם).

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר י, עמ' לה במהד' תש"מ)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US