לקט באורי אגדות ממסכת נגעים

בעריכת המכון לחקר האגדה

פרק יב, ה

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ, אִם תּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה, עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, וְעַל פַּכּוֹ, וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק.

וראה הכהן וגו' והסגיר - צריך לדעת מה טעם שינה הכתוב משפט צרעת הבגד ממשפט צרעת אדם, שצרעת אדם ישנה בלא הסגר כשהיא צרעת, וצרעת הבגד הגם שהיא צרעת, כמו שאמר הכתוב נגע צרעת היא, אף על פי כן לא צוה שיטמאנו הכהן אלא יסגירנו, ונמצא כפי זה מחשיב הכתוב בגדי אדם מאדם עצמו.
ונראה כי הבגדים לצד שהחלטו הוא כליונו, אם בפעם ראשונה יוחלט, אם כן אין תרופה לבעל תשובה לשוב על חטא שצרעת זה בא בעבורו, וכבר קדם לנו כי לא יחפוץ ה' בהפסד וכליון ממון אדם; צא ולמד מה שדרשו ז"ל (נגעים פי"ב מ"ה) בפסוק 'וצוה הכהן ופינו את הבית' שהקדוש ברוך הוא חס אפילו על ממון הבזוי של הרשעים, אשר על כן אין לך נגע בבגדים שיוחלט בפעם אחד, מה שאין כן האדם שישנו בתשובה ותיקון גם אחר החלטו, שהרי אינו נאבד בהחלטו אלא נבדל, ובשובו יוסר ממנו הנגע וטהר, לזה ישנה לצרעת חלוטה בפעם ראשונה, וישרים דרכי ה'. [מביא כי מגמה זו - שהקב"ה חס על ממון האדם שלוקה בצרעת - באה לידי ביטוי גם בדיני צרעת הבגד.]

(אור החיים ויקרא יג, נ)

והנה במצורע שמשם מביא רש"י הראיה שהתורה חסה על ממונן של ישראל שצוותה התורה (ויקרא יד, לו) "ופינו את הבית בטרם יבא הכהן" כמו שדרשו בש"ס על מה חסה התורה וכו' על פכין של חרס שחסה שם התורה על ממונן של רשעים וכל שכן על ממונן של צדיקים שם הוא גם כן כך כמו בבחינת עבודת הקלפי ביום הכפורים שגם שם הוא הורדת בחינת חס ד' כנודע שבעון לשון הרע נגעים באים, ולה"ר שקול כמו ג' עבירות החמורות ע"ז וג"ע וש"ד (ערכין טו ע"ב). והנה עבור שעונו גדול כל כך, נופל המדבר לשון הרע מן הקדושה מאד, עד שבלתי הורדת החסדים בבחינת מיין דוכרין מלמעלה למטה עליו, אי אפשר לו לשוב על ידי בחירתו כנ"ל. ועל כן מתצמצם אליו הורדת התכללות הגבורות בחסדים להשיבו אל אביו שבשמים שהוא בחינת חס ד' שהבורא ברוך הוא חס עליו שהוא דלי"ת דלית ליה מגרמיה כלום עד שיערה עליו רוח ממרום ועל כן גם כן שם התורה חסה על ממונו להציל פכין של חרס שלו שהוא ממש בחינת אחד כמו ביום הכפורים. ולכך היה צריך לשתי צפרים שאחת נעשה בה עבודה כמ"ש בתורה (ויקרא יד, ז), והאחת משתלחת, כמו שני שעירי יום הכפורים שאחד לשם בחינת החסד וא' משתלח שהוא בחינת סיגי השמאל אחר המתקן בחסד. כך במצורע, האחת קדושה לעבודה שהוא בחינת החסד, ואחת משולחת שהוא בחינת הדינים אחר המתקתן.
(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, על אגדות הש"ס, יומא לט ע"א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300