Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


ג ע"א

היה ר"מ אומר אדם עבר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה ואין העברה אלא לשון הכרזה וכו' ר"ל אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות

בפ"ק דסוטה: תניא היה ר"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר... תשטה כתיב. והוקשה לי, כי רש"י ע"ה פירש: אדם עובר עבירה בסתר - כגון אשה פרוצה עוברת בסתר, והקב"ה מכריז בגלוי, שנותן בלב בעלה לקנא לה, והדבר מתפרסם בגלוי. ע"כ. נראה שהאשה היא החוטאת בסתר, והרי הראיה שמביא הוא ועבר עליו רוח קנאה, וכפי מה שאמר ואין העברה אלא לשון הכרזה, נשארה הבנת הכתוב שההכרזה באה עליו ולא עליה, כיון שאמר ועבר עליו.
ועל זה אני אומר כי אולי כיוון ר' מאיר למה שאמר בראש הפרק: כי פתח ריש לקיש... שהסוטה שנישאת לזה, הוא מפני היותו רשע בעל עבירות [ביאורו זה הובא לעיל ב ע"א]. אך עדיין כל זה הוא נסתר ונעלם, ואין מי שידע כלום מרשעו זה ושהוא עובר עבירות, בא עתה ר"מ ע"ה ואמר: דע, כי כשאדם עובר עבירה בסתר ואינה מפורסמת, הקב"ה מכריז עליו ומפרסמו, וממי אתה למד מבעל הסוטה, כי הוא היה בו מעל ועובר עבירה, אלא שהיה בסתר ולא נודע אצל הבריות, והקב"ה מכריזו ע"י רוח זו שמקנא את אשתו ומביאה לב"ד, ואז יאמרו הכל: למה הלכה רשעה זו להזדווג אצל זה? לא מפני שהוא שחור כעורב וממינה ברשעות? ובזה יכירוהו הכל.
ומעתה נתוסף הקושיא, איך אפשר לצייר על ביש גדיא וריע מזלא זה, שרואה ויודע כי אע"פ שהוא יחטא בסתר בחדרי חדרים, אין רואה, הקב"ה יסבב סיבות לגלות חרפתו בקהל רב, ועכ"ז הוא חוטא? ובבחירתו, היה יכול להסתלק מן העון ולהיות נקי מה' וענשו ומישראל ובשתו. על כן אמר ר"ל: אל תתמה על החפץ, כי אז בשעת העבירה אין אדם בדעתו, כי נכנסה בו רוח שטות, ולא דעת ולא תבונה בו. א"כ צדק החכם ע"ה באמרו: "אל תרשע הרבה ואל תהי סכל" (קהלת ז, יז).

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק א, דרוש ד לשבת תשובה [דרוש יא במהד' מישור])


אדם עבר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי

בפ"ק דסוטה: תניא היה ר"מ אומר אדם עבר עבירה בסתר... ר"מ ע"ה דיבר בעובר עבירה בסתר, כאותה האשה הפרוצה שהיא מסתרת עצמה ומתכוונת שלא יתפרסם הדבר למען תוכל לעשות העבירה בלי שום עיכוב ומונע, שאם יתגלה לא תוכל עשוהו כאשר תרצה, או למען לא תתבזה ברבים וחסה על כבודה, או מפחד העונש שייסרוה ויחמירו בענשה וכיוצא מהכוונות הנפסדות. הסתר כזה מכריזו הקב"ה בגלוי, למען לא יחרוך רמיה צידו, ותגלה חרפתו בקהל וילבש בושת וכלימה.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק א, דרוש ב לשבת תשובה [דרוש ט במהד' מישור])

כי ראוי לכל חטא שיהיה בגלוי יותר מן המצוה, וזה מפני כי העושה מצוה אינו עושה רושם והיכר בעולם, והפך זה החוטא, כאשר החוטא עושה היכר ורושם גדול בעולם, ולכך העובר בעבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי ומודיע חטאו, כי ראוי שיהיה בעל החטא בגלוי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל אורח ישרים מפרש בשם המקובלים, שהעבירה שעושה האדם היא בעצמה עושה רושם בפני האדם, והאר"י ז"ל כשהיה מסתכל בפני האדם היה אומר לו באיזה חטא חטא ובמה פגם את נשמתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות

הנמשך לעבירות מביא אותו אי זה ממחשבה רעה מצדדי הכפירה. ולפיכך אמרו "הרהורי עבירה קשים מעבירה", כי פועל העבירה איננו כי אם עבירה [אחת], והמחשבה בה כפירה בשורשי המצוות כולם, כי אי אפשר לאדם להיות נמשך תמיד לעבירות בלעדי זה אלא א"כ הוא מכלל השוטים וחסרי הדעת. ועל זה הצד אמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה כי אי אפשר שיעבור אדם עבירה מבלי שתהיה בלבו כפירה [בשורשי התורה], כי זה לא יקרא עובר עבירה לבד, אבל מין ואפיקורוס, ולכן בהיותו נמלט מזה אי אפשר שיעבור עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.

(דרשות הר"ן, דרוש ה [ובדומה בדרוש ו])

בשני ובשלישי מהז' מספר המדות... נשאל איך יהיה החושב על יושר חוטא. וטעם השאלה, כי אחר שקויים וקובל מהכל כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם, ואשר אליו ישימו מגמתם מצד מהותם, איך העומד על היושר הזה מהמחשבה אפשר שיחטא לעשות את הרע? והנה אם לא יקבל השכל אפשרות החטא בהיותו חושב על יושר, הנה יתחייב שהחוטא הוא מי שאין לו זה הכח לחשוב על יושר. והנה סקר"ט קיים זה המשפט, וגזר כי במקום אשר שם שכל, לא יעמוד החטא, כי אמר: במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד?
וכבר יראה שהסכימו חז"ל לדעתו, במה שאמרו: אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שנאמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב), כאילו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד. וגם ישעיה הנביא יראה שהסכים עמהם, במה שאמר: הוי האומרים לרע טוב וגו' (ישעיה ה), כי הנה לא גינה אותם כשיהיו רוצים ברע, כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב, אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע, עד שגזרו על הטוב רע ועל הרע טוב, והוא הסכלות על דרך האמת...
האמנה כי הדעת הזה יכחישהו השכל והדת בלי ספק. השכל, כמו שאמר החוקר שם, כי הנה זה המאמר ישים ספק בדברים הגלויים המפורסמים, והוא הימצא אנשים חכמים ונבונים שחוטאים בעוד דעתם בהם. ואנחנו לא נוכל להכחיש זה, כי מי לנו גדולים בחכמה ותבונה ממשה רבן של נביאים ומדוד ושלמה וזולתם. והנה החכמה גזרה גזירה מוחלטת: אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), ואין הפה יכולה לדבר שבעוד שהם חוטאים הם נעדרי הדעת, ותכף לזה המה חכמים מחוכמים, וכי על זה הענין ישתנו מהדעת אל הסכלות, וממנו אל הדעת, כמה חליפות בכל יום, כי מעלות החכמה והמדות לא יסורו על זה האופן, באשר המה קנינים דבקים קשי ההסרה. וגם לעג הוא שנאמר שהפעולות הטובות האנושיות יתייחסו אליהם ואל דעתם, והרעות לא להתיחס, כי אם הם מוכרחים מהדברים אשר מחוץ בעשותם הרעות, גם כן נאמר זה על הטובות, וגם כן ביטלת מהם היותם פועלים טוב ורע, כמו שאמר החכם (בפ"ד מהמאמר הג' מהספר הנזכר), וגם המה דברי שלמה באומרו כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והכוונה שאם נייחס אליו הטוב, גם כן חוייב לייחס אליו החטא.
אמנה הדת, כי התורה האלהית וכל הנמוסים כולם, הוא מבואר שיסודרו על עמודי השכר והעונש, והנה הוא מבואר שאין לתורה ולשום נמוס עסק באלו הענינים רק עם בעלי הדעת, כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כולם פטורים מהם, כי הנה באמת אין אונס גדול מחסרון הדעת או הסכלות בדבר. והנה אם כן כל החוטאים נפטרו מן הדין, אם היה שאינם חוטאים אלא אם כן נכנסה בהם רוח סכלות, ויהיה הדבר הזה אם כן מוקשה משני צדדיו...
הנה למדנו מכל זה און המלחמה הזאת ומערכותיה, ודרך הנוצח בה והמנוצח... והמנוצח הוא הנפתה אל הטענה שאינה הגונה לו להישמע אליה בעת ההיא, ואוי לו ולרוע מזלו שלא שם לב אל ההקש השכלי ההוא אשר יערכהו לו בדבר הפרטי ההוא, כי הוא הסיבה אשר שם מר למתוק ומתוק למר... מה שאמרו ז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, לא כיוונו שהוא שוטה ממש, אלא שנתערב בפעולתו צד שטות במה שאינו חושש אל הבא אחריו.

(עקדת יצחק, שער עג, דף יג ע"א-טו ע"ב)

...היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל יתברך מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו, בעיוורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות.

(המבי"ט, בית אלקים, שער התשובה, פרק א)

פירוש, כי אצל השכל לא תמצא חטא, לכך אמרו אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, ואז הוא חוטא. וכן שלמה קרא הרשע כסיל בכל ספר קהלת.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאוות, וזהו שאמר "תאהבו פתי", שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף, ולכך יקרא פתי, שאין לו השכל ודעת, וכמו שאמרו כי תשטה אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות, כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת, נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה - פרק א)

...על דרך אומרם ז"ל: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו "חטא", פירוש נחסר מהארת נפשו... וזה הוא אחד מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שייענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור, אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה.

(אור החיים, שמות לב, לא)

וראיתי לתת לב בענין, לפי מה שקדם לנו (תנחומא שופטים א) כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו בני מעיו (ב"ק נ), אם כן, אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות, כמאמר הנביא (יחזקאל יח, ד), איך יביא קרבן ויפטר?
ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה בהמה (זוה"ק ח"א קכא), וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדרגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה? לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו.

(אור החיים, ויקרא ט, ח)

...שמחשבה טובה של ישראל הקב"ה מצרפה למעשה, ואף מה שעתיד לעשות, כמ"ש בזהר שעל מה שעתידין לחטוא ח"ו אין עונשין, אבל הזכיות מחשבין. והטעם ג"כ כנ"ל, שהטוב גנוז בלבות בני ישראל, רק קודם הגעת הזמן אינו יוצא מכח אל הפועל, אבל כבר הטובה נמצא כנ"ל. אבל להיפוך, כשמרשיע הוא ע"י שנכנס בו רוח שטות לפי שעה, לכן אין חושבין להבא, רק הזכיות חושבין כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תר"מ)

שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא, אם יזכור תמיד שוב לא יחטא, כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה, שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע, ממילא לא ישנה לחטוא.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרל"א)

כל התגברות הרע על הטוב באדם הוא כאשר ייכנס בקרבו רוח שטות, כי כל עוד שכוח השכל וחיות המוחין באדם שלמים מכל וכל, לא יעבור האדם על רצון בוראו, כי להשכל ניתן כח הממשלה על תאות הלב. כשאדם נותן דעתו ושכלו להבין אשר לא טוב הדבר הזה שרוצה לעשות, אז אף אם תאות לבו ממשיכו אל הדבר, יש כח בשכלו להתגבר על התאוה שלא יעשנה, כי מבין אשר לא טוב הוא, ולכך אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כדברי חז"ל, כי בלתי זה לא יעבור אדם העבירה.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות א, י)

בקדושה הוא זיוגא דעביד פירין, משא"כ בסט"א דאל אחר אסתריס ולא עביד פירות, כי הוא בסוד "מלך זקן וכסיל" דעביד נקב בראשיהם, והוא נטילת הדעת מהם כמ"ש רבינו בפי' לספרא דצניעותא, והדעת הוא עביד פירות. כי הסט"א הוא מעלמין דאתחרבו, שלא היה בהם מתקלא, שדעת לא היה בהם, כמ"ש רבינו בפירושו לספרא דצניעותא פ"א בהג"ה, ולכן גם העבירה שהיא מסטרא דלהון אין לו פירות, שאין בו דעת כמ"ש אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות... עבירה סתמו נעשית שלא במחשבה ורצון שכלי שבאדם, רק ברוב תאותו בלא דעת ובלא תבונה, כי הם בסוד עולם התוהו בלא ג"ר. ולכן הבא לטמא פותחין לו ולא מסייעים אותו, ולכן אין לו פירות, כי אין העונש רק במה שעשה החטא לבד.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), קידושין מ ע"א)

ובגמרא (בכורות ה ע"ב): מאי לשון שטים כו', שנתעסקו בדברי שטות. והיינו כמו שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.... דענין התאוה הוא באמת שטות וטפשות, שהוא דבר מאוס, כמו שאמרו אשה חמת מלא כו' (שבת קנב.), והוא דבר נתעב ומזוהם, והחוטא מתעב עצמו בשביל מילוי תאותו רגע אחד, ומפסיד טוב עולם הבא, ואין שטות וטפשות גדול מזה. ובשטים קלקלו במעשה פעור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תרומה, אות ח [ובדומה בפרי צדיק, שמות פרשת זכור, אות יא])

ונראה ד"מעיקרא שובבים" [יומא פו ע"א] הכוונה קודם התשובה, דע"י תשובה מאהבה נתברר דגם שעת החטא שקודם התשובה לא עינה מלבו כלל, רק מעשה נערות ושטות בעלמא, וכמו שאמרו דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס רוח שטות, ושם אמרוהו דרך כלל על כל אחד מישראל, לפי שבאמת כל ישראל ליבן לשמים... ובברכות (יז.): גלוי וידוע שרצוננו וכו' ומי מעכב שאור וכו', והוא הרוח שטות. ועל כן אמרו (סנהדרין מד.) דאף על פי שחטא ישראל הוא, משל לאסא דקאי ביני חילפי, שעצמות לב איש הישראלי לעולם מריח ריח טוב כאסא, וכמו שאמרו (בראשית רבה סה, כב ובסנהדרין לז.) על פסוק "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז) - ריח בוגדיו, והחטאים הם רק דוגמת חוחים הסובבים את השושנה, כמו שנאמר "כשושנה" וגו' (שיר השירים ב, ב), והחוח עוקצה לפי שעה. ולעתיד יבורר זה בכל ישראל, שיבוקש עוון ישראל ואיננו... ובעולם הזה, מי שזוכה לשוב מאהבה זוכה לזה, דנתברר דגם מקודם בשעת החטא, היה רק שובבות ומעשה נערות ולא זדון גמור, ועי"ז אחר התשובה נעשה עוד כזכויות.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י דף לט ע"ב-ע"ג)

אמרו בבראשית רבה (סז, ח): הרשעים הן ברשות לבן והצדיקים לבן ברשותן. מבואר דהלב אינו עיקר האדם ועל כרחך עיקרו הוא המוח, וברשעים מחשבת המוח נמשכת אחר הרצון שבלב, שכולו רק רע בתולדה, והצדיקים בהיפך, רצון הלב נמשכת אחר מחשבת המוח, שכולו טהור בתולדה, ואינו רוצה בלבו רק מה שמבין בשכלו וחכמתו שהוא טוב ושהוא רצון ה' יתברך. ובמחשבת השכל אין רע כלל אלמלא המשכתו אחר יצר הלב, שהוא המגרש הנשמה שבמוח ממשכנה, וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי מצד רוח חכמה שבמוח אין מניח לחטוא כלל, רק שה' יתברך יצר את האדם בעל בחירה, וקרא ליצר הרע "מלך" בספר קהלת (ט, יד), והיינו כי הלב בגוף כמלך בעולם, כמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו), שהוא מושל בכל אברי הגוף, גם במוח מקבל חיות מהלב, כמו שנאמר בלב (משלי ד, כג) "כי ממנו תוצאות חיים", ועל כן יכול להמשיך גם רוח חכמה שבמוח להיות נגרר אחר רצון הלב לרע, ואז ממילא יוצא הרוח חכמה ונכנס רוח שטות ואז חוטא.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ב דף ג ע"א-ע"ב)

"ובכעסו" - נגד חלק המעשים, כמו שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. והיינו בעבירה ראשונה, דאחר כך עבירה גוררת עבירה. והרוח שטות, הוא הכעס כמו שאמרו (שבת קה ע"ב): המשבר כליו בחמתו וכו', כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו' עד וכו'. והתחלה הוא משבר כליו בחמתו, כי בעת הכעס דעתו מסתלקת ממנו, ונח בו רוח של שטות, ויוכל לבוא לידי עבירה בפועל, וזה הוא ההתחלה, ולמחר וכו' עד וכו' שנמשך קלקול המעשים כולם כענין "עבוד עבודה זרה".

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א בסופו, דף לג ע"ד)

ארץ ישראל מקיאה זנות, כמו שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות וגו' ולא תקיא" וגו', כי אוירא דארץ ישראל מחכים היפך זנות, שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי קדושת הארץ שיש לו א-לוה, כמו שאמרו בכתובות (קי ע"ב), וזנות משכחת זה, כמו שמובא (זוהר וישלח קע ע"ב) על גיד הנשה לשון נשיון ושכחה, וענינו קלקול הברית.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות לה)

וישראל שעמדו על הר סיני וקיבלו התורה שהיא חכמת ה' יתברך פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ונשמה שנתת בי טהורה היא, ששורש החכמה שבמוח טהורה מכל זוהמא רק שנמשך אליה מבחוץ ע"י התאוה שבלב...
ולכן אמרו (עבודה זרה יז.) כל דפרוש ממינות מיית דכל באיה וכו', וכן מעריות דאביק בה דמיא למינות (שם), כי ע"י תוקף החשק בעריות, מתקלקל גם החכמה שבמוח, כמו שאמרו ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס רוח שטות, כי השתדלות אדם באמת היא רק בלב, וכשהקלקול עד שם אז מועלת התשובה שהיא גם כן בלב, וכמו שנאמר (ישעיה ו, י) "ולבבו יבין ושב", ובדבר שקלקל בו מתקן, אבל כשהקלקול בחכמה שבמוח, לשם אין מגיע כח התשובה שעיקרה בחרטת הלב, ואם ישובון ה' יתברך חפץ לבלתי ידח וגו' לא ישיגו וגו', בזה הוא התיקון, כי המיתה הוא פירוד ההתחברות, וכשהמוח בפני עצמו ואין לו התחברות עם הלב, אז הוא טהור ואין בו שום חסרון.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, דרשה לסיום הש"ס דף קטז ע"ב)

יש להתבונן בשם סוטה שקראוה חכז"ל. ורש"י [במדבר ה, יב] פירש כי תשטה תט מדרכי הצניעות ותחשד בעיניו. והנה אחר שנחשדה בעיניו, קינא לה ונסתרה, שיש רגלים לדבר שנטמאה, למה נקראה רק "סוטה", שמשמעה שנטתה מדרכי הצניעות לבד, כאילו אין בה רק העדר דרכי הצניעות? אתמהה.
אך נראה עפי"מ שפירש רש"י [שם]: שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות. הפירוש הוא, שבודאי לא נפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ברגע אחד, אלא שתחילה נטתה מדרכי הצניעות בחשבה: מה בכך אם לא אהיה צנועה, מ"מ עדיין הנני ככל בנות ישראל הכשרות; ודרכי הצניעות בעינה לפנים משורת הדין, וחשבה שדי לפניה כאשר תעשה כשורת הדין, ולא תהיה כחסידות העושות לפנים משורת הדין. אך הנה ישראל הם פנימיים, ולהם נאות ענין צניעות, כי כל דבר פנימי צריך העלם והסתר... ועל כן, זו, בשביל שנטתה מדרכי הצניעות ואבדה מעלה זו, שורה עליה לעומתה דבר שהוא היפוך צניעות, והוא כח רע המושך לגילוי עריות, כי ערוה פירש"י (בראשית מב, ט) לשון גילוי... וכח זה מקשקש בה עד שמביאה לידי עבירה בפועל ממש, וזהו הרוח שטות שאמרו רבותינו ז"ל. ולפי"ז מובן, שעיקר העונש בא על הנטיה הראשונה שנטתה מדרכי הצניעות, כי מאז והלאה הרוח הרעה שנתלבשה בה תוקפתה בסוד עבירה גוררת עבירה, וע"כ קראו אותה רבותינו ז"ל "סוטה", להורות על ענין זה, שכל מה שנעשה אח"כ בפועל היה בא בכח ע"י הנטיה כנ"ל, וזהו השם הרע שקנתה לעצמה.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ד [ובדומה פרשת נשא, שנת תרע"ח])

העצה היעוצה להמשיל בעיניו את החלבנה לאיש שהיה לו אוהב נאמן דבק מאח, ויהי היום והנה אותו האוהב חלה ויצא מדעתו ח"ו והוא מכה לכל הקרוב אליו ושובר את החלונות, היתכן לאיש לשנוא אותו או לדרוש רעתו או בזיונו? אדרבה, הלוא מתמלא עליו רחמים ומשתדל בכל עוז למנוע ממנו הבזיון, ולהבריא אותו בכל מה דאפשר. כן יהיה בעיני איש הנלבב כל החוטא, כאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, והוא ממש כמו היוצא מדעת ח"ו, והוא הוא איש ישראלי אוהב דבק מאח לכל הכלל כולו, ועוד היום כשישוב יתרפא, כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש לעורר עוד בלבבו רחמנות עליו. ואם הרחיק ללכת מכלל ישראל הקדושים עוד יותר תגדל הרחמנות עליו. ובאמת זוהי עצה נכונה לבוא לאהבת ישראל, אפי' לאיש שהוא עושה לו רעה בפועל ממש בגופו או בממונו, כי ישים אל לבו שזה הוא ענין שגעון ממש, שיוצא מדעתו לעשות רעה לאחיו הישראלי, והוא כמו הנ"ל שיצא מדעתו ח"ו ושובר את החלונות של אוהבו בנפש, ויש לעורר רחמנות עליו אף בעת ובעונה שהוא עושה עמו רעה ח"ו.

(שם משמואל, חלק המועדים, ערב יוה"כ שנת תרע"ג)

שורש כל החטאים הוא מעשה העגל, ושורש שרשם הוא חטא מכירת יוסף... והנה חטא העגל הוא ע"ז, שהיא טעות בשכל, והיא שורש כל החטאים הנצמחים מפאת עקימת השכל ועקשותו. וחטא מכירת יוסף הוא פגם בצדיק יסוד עולם שומר הברית, והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפגם ברית. ובאמת שכל החטאים בכללם נמשכים מחמת קלקול השכל, כאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, וכן כל החטאים בכללם נמשכו נמי מחמת פגם ברית, כבזוה"ק (ח"ב כו.) דאי בהאי [הכוונה בענין שמירת הברית] לא ישרי דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקב"ה לעלמין בשאר פקודוי.

(שם משמואל, פרשת אחרי מות ושבת הגדול, שנת תרע"ו)

דכל חטא הוא מחמת החשכות וההסתר, כאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, והחשכות וההסתר הם פרי הפירוד משרשו עד שאין השורש מאיר בו, וממילא כאשר חזר ונקשר חבל הכוסף, אז מעט האור מדחה רב חושך, וענני ההסתר רוח טהרה עברה בהם ויעבירם ואז יקל לבוא לתשובה ולהתקרב.

(שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"ו)

נשימה לב להתבונן בענין העברות ונראה, כי שתים המה בסוגיהן: האחת נובעת מהתאוה הנפרצה לאהוב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא דוגמתם מה גם בעניני העולם, האיש הסכל, ובפרט החולה, לחולשת שכלו, יאהב לחטוף לאכול את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ד), "איזהו חכם הרואה את הנולד". הוא מאמר רז"ל "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

(רבי ישראל מסלנט, אגרת המוסר)

[זאת לא סיבה להקל מעונשו, כי היה צריך להיזהר ממחשבות רעות שמביאות לחטא, כמו ששיכור אינו נפטר מנזק שעשה בשכרותו כי הוא אשם בזה שהשתכר.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף ד ע"א-ע"ב, ה ע"א - לטקסט)

[לכן נאמר במשלי (י, יד) "חכמים יצפנו דעת" - חכמים שומרים את הדעת, שיצר הרע לא יקח אותו, כי בלי דעת אדם מגיע לחטא].

(דבר תורה (לעויטאן) דף יד ע"א - לטקסט)


נאמר שנגד השלמת השכל באה התקיעה שהיא אחת, ונגד השלמת המעשים ושבירת התאוה באה התרועה שהיא מחוברת מחלקים נפרדים. והנה כ"ז שהשכל משולל מהאדם, הוא נופל ביד יצרו ונכשל במעשים, וכיון שמאיר בו אור השכל, מיד שב בתשובה. על כן נסמכה בשמונה עשרה תשובה אחר בינה, כדחז"ל בפ"ב דמגילה (יז ע"ב) "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ו י). אמנם הנה אמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות", שאם היתה אמונתו שלמה ממש לא היה עובר עבירה. ונמצא שיש חסרון בין בשכל בין במעשה. ואנו סובלים ב' הגליות, גלות מצרים וגלות אשור, אלא שיש ספק מה היא הסיבה העקרית, אם במה שיצה"ר מטעה את השכל הוא נופל אח"כ ברשת התאוה, או ע"י שנופל ביד יצרו לתאוה יפול אח"כ לחשוב מחשבות, מחשבות אשר לא כן...
וזהו ענין השברים והתרועה. השברים נגד האובדים בארץ בדעות רעות ורוח שטות המביא לידי עבירה, והוא מתדמה קצת לתקיעה, אבל א"א לו שיהיה אחד כתקיעה, כי השכל האמיתי אחד הוא ואין קצתו סותר את קצתו.

(דרשות הראי"ה לימים נוראים עמ' ו)

ישנן שתי שיטות של תשובה. שיטה אחת שסדרה הוא מלמטה למעלה, ושיטה שניה שסדרה הוא מלמעלה למטה. הא כיצד? כל חטא מוכרח הוא להיות מקורו מאיזה פגם נפשי רוחני, טעות שכלית באיזו מדה שהיא, "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות". ההחשכה השכלית מסבבת רגשות לבביים עכורים, שתוצאותיהם הן מדות ותכונות מקולקלות, ושתי אלה ביחד גורמות שכלי המעשה הגופניים נעשים עלולים ליפול בבוץ של חטאים, והאישיות כולה נעשית נשחתה. התיקון שבא בסדר שיטת התשובה ההולכת מלמטה למעלה, מתחילה למרק את הגוף מגסותו. מזה באה תשובת המשקל, ודרכי הסיגוף המתלווים עם התשובה, ע"פ קבלת רבותינו הקדמונים. כשהגוף מתמרק, הולכים הרגשות הלבביים ומתעדנים וחוזר אח"כ אור השכל להופיע באדם בטהרתו.
אמנם סדר התשובה שמלמעלה למטה, הוא באופן הפוך לגמרי בסדר מזו הקודמת. שיטה זו מתחילה היא מתוך הגיון השכל, ואח"כ ע"י הוספת ההבנה, חודרים הרגשות הטובים לתוך הלב, והם פועלים על כחות הגופניים להתעדן, ובא אח"כ ג"כ הסדר המעשי הראוי להצטרף לזה, ע"פ התורה ושקול הדעת הישרה.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה ו, עמ' תע-תעא)

בעל ישמח משה (תבוא) מפרש אלא אם נכנס בו רוח שטות על פי הקושיא שהקשו הקדמונים על עובר עבירה, שהיא פליאה דלית נגר ובר נגר דיפרקינה, והוא: איך תחשוב בעברך עבירה? אם מאמין אתה שה' יתברך רואה אותך, איך תרהיב בנפשך עוז לעבור עבירה בפניו; ואם תחשוב חלילה שאינו רואה אותך, אז חטאך גדול עוד יותר בהיותך כופר בעיקר האמונה. ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות כדי שלא יכפור בעיקר? וכי יפקוד ה' יתברך בקושיא זו אין מה להשיב, רק מה שאמרו חז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ועל שוטה אין קושיא.
בעל לשמוע בלמודים מפרש אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, על פי המבואר בספרי אמת דאין בכוח היצה"ר להחטיא את האדם אא"כ מתעורר האדם מעצמו לעשות עבירה, וזה רמזו באמרם אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו בעצמו רוח שטות לעבור עבירה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כמו שנודע לכל העוסקים במלחמת היצר, שאין ידיעת חומר האיסור שהיצר מפתהו לעבור עליו מספיקה לעכבו מהפיתוי, כי הלא על עבירה זו הוא בבחינת שוטה - "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" - ומה יועילו לו כל אלה? אלא שדרוש להציל את עצמו ע"י חומר של איסור אחר, שאין היצר עומד עליו עתה בפיתוייו, וע"י המחשבה כי ע"י איסור זה יוכל להיכשל באיסור אחר שעדיין חומרו עליו, ינצל גם מיצר זה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על פרק אבות, פ"ה, עמ' ריח-ריט)

עי' מהנ"ע ר"פ חיי שרה קכא, א: אר"י אין אדם עושה עבירות אלא מי שהוא גולם ולא אדם.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

לכאורה אין האדם אשם כלל בחטאו אשר חטא, שהרי רוח שטות נכנסה בו?! אמנם ודאי אשם הוא, שהיה עליו להתרחק ממקום החטא. היה עליו להתרחק משפת הבור, ואשמתו היא שהגיע עד שפת הבור.

(רבי רפאל שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, פרשת וישב, מאמר כא, עמ' צא)

ודאי שאין אדם רוצה לרדת ממעלתו. ואילו היה יודע שע"י החטא ירד ממדרגתו - לא היה חוטא. אלא שסבור הוא בליבו שמצבו לא ישתנה ע"י החטא ויישאר במדרגתו, וזו היא ה'רוח שטות'.

(רבי רפאל שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, פרשת אחרי מות, מאמר סו, עמ' רפה)

וזאת כוונת חז"ל במה שאמרו "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - הרי כל אדם שפוי ובהיר ירתע מכל עבירה ועבירה, שהרי הקב"ה רואה! וכי יזיד אדם לגנוב, להכות, לרצוח כאשר מולו עומד שוטר? רק מטורף יעשה כזאת. ולכן האדם שמאמין ובכל זאת חוטא, אין זה אלא שבאותו רגע נתכסו ההגיון והשפיות שלו, והאנוכיות והתאוה שלו כל כך התגברו עליו, שהעז לחטוא תחת מבטו של הקב"ה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ב עמ' יב)

כל עבירה שעושה האדם, היא למעשה מעילה וכפירה, כי איך היה האדם חוטא כלל אילו באמת האמין שהקב"ה קיים ורואה ומעיד עליו? ועל זה אמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", כלומר, רוח שטות שמטמטמת אותו ומסנוורת אותו ועושה אותו לשוטה עד שהוא חוטא. כי איך יחטא אדם שפוי שמאמין בהקב"ה, אם לא נכנסה בו רוח שטות?

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ט עמ' צג)

וכל מעלת המן בעת מעלתו היה בפניו, על דרך "חכמת אדם תאיר פניו", והוא היה אז שורש החכמה הנמצא באדום, וזנות נקרא שטות כמו שאמרו על פסוק "כי תשטה" - אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ועל כן אז פניו חפו.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צה ע"א)

ה' יתברך אמר (בראשית ח, כא) "לא אוסיף וגו' כי יצר וגו' מנעוריו", רצה לומר "עוד טרם ידע הנער" וכו', ובלא דעתו היצר רע מתגבר... [זה נקרא בלא דעתו, וכמו שנאמר (משלי יט, ב) "גם בלא דעת נפש לא טוב", ומצינו בשבת (קמט ע"ב) אין לא טוב אלא רע, וזה נקרא רע. ואמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והיינו אל אחר שמובא בזוהר (ח"ב קג.) אסתרס ולא עביד פירין, ופירש האריז"ל שאין לו דעת כנודע. ולכך משה רבינו ע"ה שהוא סוד הדעת - תיקונו...].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קז)

מימות חטא אדם הראשון, הכל מעורב טוב ורע, וזה לעומת זה שעשה אלקים הם בערבוביא. וכל שיש בו חסרון עצום, הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה, כדרך שמובא בזוהר (ח"ג רטז סוף ע"א) בדור מבול, שהיו ראויים לקבל תורה. והוא כדרך שאמרו בסוכה (נב.): כל הגדול וכו' יצרו גדול וכו', פירוש יצר דתאוות, שהוא נקרא שטות, כמו שאמרו ז"ל על פסוק (במדבר ה, יב) כי תשטה. וכפי גדלות החכמה כך יש גדלות שטות.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות יג)

קלקול היסוד בא רק ע"י שטות, כמו שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות כב)

והחכמה הוא היפך התאוות כולם, שנקראים שטות, כמו שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט), שיפנה לבו לדברי חכמה והם המצילים מן התאוות העולמיות, שתורה אילת אהבים ויעלת חן.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, ד"ה תנחומא סוף פרשת משפטים דף לח ע"ג)

וידוע דנחל השטים הוא מרבה זנות, וכמו שאמרו בתנחומא (בלק ז) ובבמדבר רבה (כ, כב) דמעין שטים של זנות ולעתיד יתייבש, כמו שנאמר (יואל ד, יח): ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, עיין שם, היינו שיהיה אותו מעין של קדושה ויוצא מבית ה' אחר שיתבטל היצר, וכמו שאמרו ז"ל (זוהר ח"ב קלז ע"ב) על פסוק (יחזקאל יא, יט) "ונתתי לכם לב בשר" - לב להוציא בשר לבד. ואותו מעין מגדל עצי שטים, מסתמא גם הם רומזים לזה, וזהו השם "שטים", לשון שטות, ועל דרך שנאמר "כי תשטה", ודרשו ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י דף מו ע"ג)

...ו"מנוול" נקרא היצר הרע של התאוה, כמו שאמרו (שבת קנב.) אשה חמת מלא כו', וכן איתא (סנהדרין קו.) שנתעסקו בדברי שטות, ואמרו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ובעבודת פעור מצינו (סנהדרין סד.) שאף נכרית אמרה מוטב שתחזור ההיא אשה לחוליה ולא תעבוד עכו"ם בכך, עיין שם, ומכל מקום ע"י התאוה נצמדו לבעל פעור. ועל כן נקרא היצר הרע של תאוה "מנוול".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שמות, אות ה)

ודעת... כשהחכמה שבמוח נובעת מן הלב, והוא מדרגת משה רבינו ע"ה וזהו רוח הקודש כדפירש"י פרשת תשא. וכאשר אין נובע מן הלב כלל אז הוא כקוף המתדמה לאדם והוא דמיון המתדמה לחכמה האמיתית. וזהו בלעם... שפרץ גדר עריות ע"י חכמתו, וזהו שטות באמת כמו שאמרו ז"ל פרק קמא דסוטה. אבל חכמה הוא כאשר דבוקה למוסר, רצה לומר המייסרת לאדם ומגדרתו. ובכל מקום מוסר רצה לומר הגדרה לאדם מפרצה בתאוות ושרירות לבו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, ליקוטים בסופו, דף קכא ע"ג = דובר צדק, משלי פרק א אות ב דף לו ע"א-ע"ב)

ובזה נחלקים הרשעים לכתותיהם, יש מהם שמביאים אותם מעשה העבירות להכחיש מציאות ה' יתברך, וזהו שאמר הכתוב: "אמר נבל בלבו אין אלהים" וגו'; ויש מביאין אותן לבטל ההשגחה בלבד, כאמרו: "על מה נאץ רשע אלהים, אמר בלבו לא תדרוש"; ויש מביאין אותן לפקפק בשכר ועונש, ושהם סוברים שה' יתברך יגמול טוב גם לרעים כמו לטובים... נמצא כי ההרהורים הנמשכים מהעבירות קשים מהעבירות בעצמם, כי האוכל חלב אינה כי אם עבירה אחת, והמחשבה היא סתירת פנות התורה. וכיוצא בזה אמרו רז"ל: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה, שלא יעבור העבירה מזולת שיהיה לו רוח שטות - שהיא הכוונה לסתור פנות התורה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

מתת הכסילים זבח (קהלת ד, יז). "כסיל" הוא החוטא. כמו שאמרו: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. והוא 'כסיל' שדיבר בו במשלי.

(רמתים צופים בתדבא"ז, פרק א, אות קט, בשם ר' בונם מפרשיסחה)

והמן שהיה בזכות משה רבינו ע"ה שהוא בחינת דעת כידוע הוא לברר את מדת התאוה שבא מצד חוסר הדעת, כמו שאמרו ז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ועל זה היה קבורת משה רבינו ע"ה בשטים מול בית פעור כדי להכניע בתכלית את קליפת התאוה ורוח שטות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות יא)

"כי שנואה אנכי"... והקב"ה נקרא שונא זימה (סנהדרין קו.), והוא הריח ריח זה בה... ובזרעא דלאה גובר כח התאוה... וזהו "ראה ה' בעניי", עניות בדעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות... עד לוי אמרה "הפעם ילוה", שבו נתקדש כח התאוה, כי הם קדושים לאלקיהם.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף פב ע"א)

הא' הוא העדר הידיעה, כי חשך מן האדם השכל והמדע, כאמרו "יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג). ומזה הסוג, ההולך אחרי שרירות לבו הרע להחטיא את בשרו ומתרחק ממעלת שמירת המצות, כי אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. ובלי ספק הרשע יקרא עומד בחשך, כאמרו "ורשעים בחשך ידמו" (ש"א ב, ט), ואמר המשורר ע"ה "יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל" (תהלים קז, י-יא).

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, דרוש א לימי חנוכה [דרוש יח במהד' מישור])

ולפי"ז יובן ענין הסוטה שרש"י פירש שם סוטה שנטתה מדרכי הצניעות, וכבר דקדקנו שזה יתכן בתחילת הקינוי שראה שנטתה מדרכי הצניעות ע"כ עבר עליו רוח קנאה וחשדה, אבל אח"כ שקנא לה ונסתרה שיחוד א"א דאורייתא הוא, ועוד שיש רגלים לדבר שנטמאה, היתכן לקרותה עוד בשם נטיה מדרכי הצניעות, ולמה נקראת בפי חכז"ל עדיין בשם סוטה, וידוע כי השם הוא המהות, והיתכן לומר שעדיין מהותה שנטתה מדרכי הצניעות לבד. אך להנ"ל י"ל דבודאי לא נפלה בפעם אחת מאיגרא רמה, היינו הבנות הכשרות והצנועות, לבירא עמיקתא שוחה עמוקה זונה, אלא שתחילה זלזלה בדרכי הצניעות והיה נראה בעיניה כאילו זה לפנים משורת הדין ויכולה להיות אשה כשרה אף בלתי היות צנועה, אך באשר נטתה מדרכי הצניעות ע"י כן נסתלק הכח הנעלם הנ"ל, דהיינו שתי אותיות יו"ד ה"א השומר כנ"ל, ושוב בא כח הטומאה לעומתו ושורה בה, כטעם הזוה"ק בטומאת מת שלעומת הנשמה הקדושה שנסתלקה שורה בגוף המת רוח הטומאה, כ"כ בסוטה שאחרי שנטתה מדרכי הצניעות לבד ונסתלק כח הקדושה הנ"ל שורה בה לעומתו כח טומאה נעלם, והוא המושך אותה ותוקפה בכח עד שהפילה לבאר שחת, ובאשר עיקר הגורם לכל אלה היא הנטיה ראשונה שנטתה מדרכי הצניעות, ומאז והלאה היא כמעט אנוסה בדבר, ע"כ הנטיה הראשונה תופסת את השם ונקראה סוטה. וכח רע זה הוא הרוח שטות שהזכיר רש"י ששנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שיכנס בהם רוח שטות, כי אין ישראל נופל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כנ"ל אלא מחמת העדר הצניעות נכנס בה רוח שטות. ולפמ"ש יובנו דברי המדרש (פ"ט סי' ל"ח) נחשדו ישראל על הסוטות ולא נחשדו על הנדות, שהיתר יחוד הנדה הוא כנ"ל ששם יו"ד ה"א הוא השומר, וזו שנסתלק ממנה כח זה ולא עוד אלא שחל עליה כח רע לעומתו ע"כ אסור יחוד.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ח)


אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה וכו' ועבר עליו רוח קנאה וכו' רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה

[רוח שטות] שהוא מסט"א, מלך זקן וכסיל, שאין בו דעת, דאל אחר אסתריס וכו', והוא נטילת הדעת ממנו, וכן "האשה זונה אשת כסילות הומיה" וכו'. והוא בהיכל ששי דסט"א, כמ"ש בפ' פקודי (דף רסז ע"א): בהיכלא דא מתלכדא רגלי דטפשאי וכו', על האי היכלא כתיב אל תחמוד יפיה וכו', בהאי היכלא וכו', וכל אנון ענוגין דטפשאי חסרי לבא חסרי דעתא, כד"א וארא בפתאים וכו' נער חסר לב וכו'. והיכל זה שם הרוח, כמו בקדושה שהוא היכל הרצון שבו דעת, וכלול שיתא רוחין כמש"ש. ולכן בסוטה כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וכו', והוא רוח טהרה להרחיק אשה רעה ממנו, שהוא נגדו בסט"א, כמה רעה אשה רעה וכו'. והוא מ"ש חד אמר רוח טהרה וחד אמר רוח טומאה וכו'. וענין זה, כי בפסוק נאמר "ועבר עליו רוח וכו' והיא נטמאה או עבר עליו רוח וכו' והיא לא נטמאה", שהוא כפל לשון ללא צורך. אבל הכתוב רמז לו הסוד בזה, שלפעמים הוא רוח טהרה, מסטרא דקדושה מהיכל הרצון, היינו כשהיא באמת נטמאה ואיגלאי מילתא שהיא אשה רעה מסט"א מהיכל ששי דטומאה, בזה עבר עליו רוח קנאה מסטרא דרוחא, דכליל שית רוחין מרצון דקדושה. ובאם באמת לא נטמאה, והיא אשה כשרה, אז עובר עליו רוח טומאה מסט"א לקנא לאשתו, כי בהיכל הרצון שם הזיווג נשיקין דרחימותא בין איש לאשתו בחיבורא חדא, והסט"א שהיא מסטרא דפרודא רוצה להכניס בו רוח קנאה לגרום איבה ופירוד ביניהם, וכמו הנחש שהטיל איבה בין אדם לחוה בסוד "ונרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), ונרגן הוא לישנא בישא, נגד הקדושה שהוא בפה ולשון ברצון כידוע, וכמ"ש ברע"מ פ' נשא (דף קכד ע"א): ועבר עליו רוח קנאה, ודאי רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח, חד בשקרא וחד בקשוט וכו', וכי אית קושטא ברוח מסאבא אלא בב"נ מסט' דאילנא דטוב ורע תמן יצה"ר וכו' בזימנא דאית לב"נ אתתא שפירא בכל עובדין טבין, דאתמר בה אשת חיל וכו', יצה"ר אית ליה קנאה, כגוונא דאשכחנא דקני לאדם על אתתיה וכו', והוא בסוד היכל הרצון, ששם היא אשת חיל עטרת בעלה עטרת תפארת, כמ"ש רבינו בפירושו שם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


רבנן אמרי רוח טומאה וכו' ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה

...הקדושה שבפועל בהגדרת ערוה, דעל זה הוא כל מסכת סוטה, לימודים למי שעובר עליו רוח טהרה כמסקנת הגמרא שם (ומאן דאמר רוח טומאה היינו שישים עלילות דברים באשה יראת ה', ויש בזה דברים עמוקים שאי אפשר לבאר בכתב ועל כן המסקנא אינו כן), להיות שונא זימה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף לב ע"ד)


חד אמר רוח טהרה וחד אמר רוח טומאה

ובזוהר חדש פ' בשלח: תרין חויין הם, חד דחיי וחד דמותא... וזה סוד כל פרשת סוטה ליודעים כל הענין, כמ"ש "ועבר עליו רוח קנאה" וכו' חד אמר רוח טהרה, מנחשא דחיי שהוא קנא קנאתי, וחד אמר רוח טומאה, מנחשא דמותא דאטיל קנאה בחוה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) לקמן ז ע"א)


וקנא את אשתו, רשות, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר חובה

בתוס': תימה לרבי, וכי לית להו דתרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו', לר' ישמעאל דאמר רשות בצר להו וכו'. ויעוין במנחות כח, א: ארבע ציציות מעכבין זו את זו שארבעתן מצוה אחת, ר' ישמעאל אומר ארבע מצות. וע' רמב"ן לס' המצות שורש ט ובשו"ת שיבת ציון סי' לד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

וקנא את אשתו כו' רע"א חובה

עי' זהר ויחי רמה, א: דבעי ב"נ לקנאה לאנתתיה בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים כו'. ועי' זוהר נח סו רע"ב: כד אתערותא דדכורא לגבי נוקבא כד איהו מקני לה; ויחי רמה, א: כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לא רחימותיה רחימותא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


משום דבר שנתחדש בהם

במצוות המרובות שבחומש דברים, יש שני סוגים: יש מצוות חדשות לגמרי שלא נזכרו כלל בחומשים הקודמים, ויש מצוות שהן חזרות. ואם בחזרה יש כמה שינויים, הרי זה משום דבר שנתחדש בהם. יש חידושי סגנון, חידוש סגנון זה ודאי השלמה אלוקית, שכלול אלוקי, כך צריכה להיות עכשיו ההתפרטות, ההתחדשות.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 315)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US