Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


ג ע"ב

זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וכו' תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא

פירוש, כי הזנות גורם שאין ברכה בבית כלל, וזה כי כל זנות היא הסרה ונטיה מן הדרך, כי זה לשון "סוטה", שהוא סטה מן הדרך, ואשר סר מן הדרך אין מקבל ברכה. והוסיף רב פפא אף תוקפא הוא הסרה מן הסדר, וכל אשר הוא הסרה מן הסדר אין [בו] ברכה. ולכך הוציא רב פפא בזה הכעס בלשון תוקפא, כי כשם שהזנות הוא יוצא לקצה אחד, התוקפא הוא הפך זה כנגדו ושניהם יוצאים מן הסדר, ואשר יוצא מן הסדר אין ברכה כלל. ותדע כי הזנות הוא שנוטה אחר הגוף ותאוותיו, והכעס הוא פועל הנפש כאשר יוצא מן השיעור על ידי הזנות מצד אחד, ושניהם מסלקים הברכה מן הבית, כי הבית מוכן הוא לברכה, שנאמר להניח ברכה תוך ביתך (יחזקאל מד), ואלו שני דברים נוטים אל ההעדר והקללה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וזה שאמר (בראשית כו, יב) בשנה ההוא מאה שערים וגו' כמו שאמרו שילהי סוטה (מח.) הזנות כילה הכל כי השתקעות התאוה נוטל הברכה מפירות כמו שאמרו בפרק קמא דסוטה (ג ע"ב) זנותא בביתא כי וכו' וכמו שנאמר (משלי ו', כ"ו) בעד אשה זונה עד ככר לחם ובשנה ההוא שהיה תכלית הפרדו מהשתקעות תאוות היה תכלית הברכה בתבואה ובלחם אשר הוא אוכל (שגם כן נקראת האשה בו) כי שתי התאוות אחת וכאשר זו נקיה גם זו והברכה משתלחת גם בזו רצה לומר ברכת ה' היא תעשיר זה השבת כדרשת חז"ל (בראשית רבה י"א, א') שהוא תכלית השלימות אחד מששים בעולם הבא אז עונת תלמיד חכם.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות סג)

בעל לשמוע בלמודים כתב, שהתייחסות של שתי אלה, זנות וכעס, יתכן, דזנות הוא העדר האמונה אשר מה' אשה לאיש, והיא חושבת שיכולה לזנות ולהזדווג למי שתרצה, וכן הכעס הוא העדר האמונה להאמין שכל אשר קרהו מאת ה' הוא ואין לכעוס עליו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


זנותא בביתא כי קריא וכו' ודאיתתא
27-28

אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך תצטרך לו באשתך סוטה (ברכות ס"ג.) כי אמרו (סוטה ג ע"ב) זנותא בביתא כי קריא וכו' ודאיתתא, ואם כן ייראה לזנות שירגיש שיעני. אבל אם מעכב מתנות כהונה דבעוון זה קדשיו לו יהיו (במדבר ה', י') דמתמוטט אם כן אין יריאה.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות נו)

זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וכו' אבל בגברא לית לן בה

מה שהוצרך להודיענו דבגברא לית לן בה, משום דנפקא מינה לנו לדין המבואר בחו"מ סי' עג סעיף י, במבזבז נכסיו יש לב"ד לתפוס בתוך הזמן, קמ"ל דבנשי דכקריא לשומשמא י"ל דנכסיו בחזקת שיתמוטטו ויכלו מהר, אבל בגברי לא, ואין לתפוס, דמפני עבירות שבידו אסור לשנות דינו, כדברי חז"ל על פסוק "לא תטה משפט אביונך" - באביון מן המצוות הכתוב מדבר [מכילתא, שמות כג, ו].

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)


זנותא בביתא כי קריא לשומשמא חוקפא בביתא כי קריא לשומשמא וכו' אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה

בעל אורח ישרים מפרש על דרך המוסר, כי גוף האדם נקרא "בית", ועוררו חז"ל כי הזנות או הכעס מכלים את הגוף כמו התולעת האוכלת את השומשמים, אף כי התולעת אוכלת בכל יום שומשם אחד, עם כל זה במשך הימים תכלה את כולם, כן הזנות והכעס מכלים את הגוף מעט מעט עד שיכלה. וסיימו כי העיקר מזיקים דברים אלה לאיתתא, היא הנשמה שנקראת אשה, ולא להגוף.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד

המאמר הזה פשוט הוא, אלא שיש לך להתבונן ולראות מה קורא במקום הזה "שכינה", למען תדע כי השכינה הנאמרת בדברי חז"ל יש לה סוד עמוק, ואינו כפי מחשבת החושבים רע על משכבותם שאומרים שהוא כבוד נברא לפי שעה נגלה לנביאים ולמדברים ברוח הקודש. לא כן הדבר, אבל הוא כבוד עליון השוכן בבית המקדש, כעניין שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה", שהוא באמת שכינתו של הקב"ה, וכן הוא אומר: "אל המקום אשר יבחר לשכן שמו שם".

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה השכינה שורה עם כל אחד ואחד וכו' כיון שחטאו נסתלקה שכינה

ישראל קודם החטא, שמיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן... היו תמיד מוכנים, שהגופים היו מזוככים ולא היו מפסיקים, וע"כ אמרו ז"ל בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה השכינה שורה עם כל אחד ואחד... אך מפאת חטא העגל חזרה גשמיות האדם למקומו ושוב צריך האדם הכנה.

(שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרע"ז)

בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה השכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך

[פרק כז] והראיה מסברא על כי התורה היא מפי הגבורה... היא צודקת בדבריה ויעודיה ונסיה...
[פרק כח] ומה שהיא צודקת ביעודיה ובנסים שנזכרו בה, הוא כי ראינו כל היעודים שנכתבו בה לעתיד נתקיימו, ונכתב ונודע קיומם בתורה עצמה ובספרי הנביאים...
[פרק כט] ואחרי שפרטנו היעודים הכתובים בתורה אחד לאחד.... נחזור על כל אחד ואחד מהם לדעת אותם אם נתקיימו ואותם שעתידים להתקיים, כדי שנלמוד ונביא ראיה מהם לקיום התורה הקדושה ולאמיתה... ויעוד הע"ז: "ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר וגו' ושב מאחריך" - קיומו מה שאמר רב חסדא פ"ק דסוטה בתחלה קודם שחטאו ישראל בעריות, היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד בביתו, שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו', וכיון שחטאו היתה שכינה מסתלקת מהם מלבוא לביתם, דאינו יכול לראות בעונות שבסתר, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וגו'. וזה לא אמרו רב חסדא דרך פירוש הכתוב לבד, אלא שהיתה כך קבלה בידו, שהיתה שכינה עם כל אחד והשגחתו השלמה כשהיו טובים.

(המבי"ט, בית אלקים, שער היסודות, פרקים כז-כט)

במדרש רבה (פ"ב סי' ו): כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו וכו', למה שהם בני והם צבאותי, ע"כ. מדקאמר ולא עוד משמע שהדגלים הם רבותא עוד יותר מהמשכן. ויובן עפ"י מה שכתבנו מכבר דהא שישראל נתאוו לדגלים כמו המלאכים היינו שהמלאכים הם אמצעים לירידת השפע מלמעלה שהוא בתכלית הרוחניות וכשעובר השפע דרך המלאכים מעולם לעולם מתלבש בכל עולם בלבוש של אותן המלאכים באותו עולם עד בואו לעוה"ז שנתלבש בלבוש גשמי, וכן להיפוך שהתפילות העולות מעולם התחתון לעליון נזדככו בכל עולם ע"י המלאכים שבאותו עולם בכל עולם ועולם ביותר עד שנעשו מהן עטרה לחי העולמים. וזהו שנתאוו ישראל שלא יהיו צריכין לאמצעות המלאכים, ויהיו דבקים בשרשם בלי אמצעי, וכמו שיהיה לעתיד שמחיצתם תהיה לפנים ממלאכי השרת כמ"ש (במדבר כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. והנה המשכן וכליו הם האמצעי להשראת השכינה בישראל וקודם החטא היתה השכינה שורה עם כל אחד ואחד כמו שאמרו ז"ל, א"כ מובן שמעלת הדגלים היא עוד יותר ויצדק לשון ולא עוד.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)

איתא בספרים כי המשכן אי אפשר היה להיות רק מצד כלל ישראל, וע"כ הקדים להקהילם ולאחדם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר דהיינו טעמא דהקדים שבת למלאכת המשכן, כי שבת היא רזא דאחד. וכבר הקשינו מדברי המדרש (סוף פ' ל"ג) שאמר הקב"ה למשה שאפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ותירצנו עפ"י שיטת הזוהר והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו, וע"כ מקרא זה דמיירי קודם החטא היה כל יחיד ראוי לכך, כאמרם ז"ל (סוטה ג' ע"ב) קודם שחטאו ישראל היתה השכינה שורה עם כל אחד, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל בתחילה ומצד שבת רזא דאחד, וע"כ בראשונה לא הקדים שבת למלאכת המשכן אלא לאחריו שהוצרך ללמד שאינו דוחה שבת, ובאחרונה הוצרך לשנות הסדר ולהקדים שבת...
אך עדיין אינו מיושב דכל הא דבמדרש הנ"ל דאפילו אחד מישראל יכול לעשותו דייק לה מדכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון יחיד, וה"נ כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' לשון יחיד, הרי דאף אחר החטא נמי היה יכול להיות המשכן אפילו משל יחיד. ונראה דהנה הא דשבת רזא דאחד ועושה כל ישראל כאיש אחד חברים יש להתבונן, דבמדרש (סוף פ' פקודי) וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו, וא"כ שבת שהיא מעין עוה"ב נמי, ואפילו קיבוץ גליות נמי איתא ברש"י (פ' נצבים) כביכול כאילו הקב"ה אוחז בכל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות, ופירש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבוחן את כל אחד לבדו אם הוא ראוי בפני עצמו ולא מצד הסתפחו לכלל, ושבת היא גאולה איך יתכן שיהיה הכלל כולו אחד. אך נראה עפ"י דברי המדרש (פ' מ"ח) כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד הצריך לעניננו. וכעין זה יש לומר בשבת שישראל נרצים מצד הכלל והוא בחי' שמור מדת לילה כנס"י כידוע בזוה"ק, וכאשר נעשים נרצים מצד הכלל אז שוב כל אחד יכול להתרצות גם מצד הפרט והוא בחי' זכור מדת יום. וע"כ יש לומר דהא דשבת שהוא מעין עוה"ב ושבת הוא גאולה זהו כשזוכין לזכור שבת דיממא שנעשו נרצים כל יחיד בפני עצמו, וכענין שאיתא במדרש שישראל נמשלו לכוכבים, ובש"ס ברכות (נו ע"ב) האי דחזי בחלמא דקטיף כוכבא אמר לו בר ישראל גנבת, וכמו הכוכבים כל כוכב הוא עולם מלא ויש לו ענין בפני עצמו כן כל איש ישראל, וכבש"ס סנהדרין (לז ע"ב) כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא וכל המאבד וכו'. וע"כ יש לומר נמי דמאחר שהקדים שבת למלאכת המשכן וזכו לשמור מדת כנסת ישראל להעשות כלל אחד זכו נמי אח"כ לבחי' זכור להיות נרצים שוב מצד הפרט, ושוב היה כל יחיד יכול לעשותו, אך כ"ז הוא מצד שהקהילם משה ונתן בהם כח זה עכ"פ להיות נרצים מצד הכלל והקדים להם שבת כנ"ל, עי"ז שוב נעשו נרצים גם מצד הפרט, ואפילו יחיד ראוי למשכן, אבל אלמלא כן לא היה ראוי מצד הפרט למשכן אחר החטא המסתיר מעלת ישראל, אף שבעצם מעלת ישראל שהיא ככוכב בשמים עודנה היא כבש"ס ברכות הנ"ל, מכל מקום זהו רק בפנימיות אבל לא בהתגלות ועשיית המשכן היא בהתגלות ע"כ היה צריך להקהילם ולהקדים להם שבת היינו שבאמצעות שבת יזכו להיות נרצים בכלל ע"י מצות שמור ובפרט ע"י מצות זכור.

(שם משמואל, פרשת ויקהל-ויק"פ ופרה, שנת תרע"ד [ובדומה בפרשת ויקהל, שנת תרע"ג])

והנה שבת היא פנימיות שבפנימיות יומא דנשמתא, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת. ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל. דהנה ישראל במתן תורה עלו אז במדרגה גבוהה מאד, כל אחד היה בהמ"ק וכמו שאמרו ז"ל קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד, וכל אחד בעצמו היה מעון לשכינה, אלא מחמת חטא העגל נפלו מזו המדרגה. והנה בשבת יכולין לבוא למדרגה שקודם החטא, ובהאריז"ל שאותם שני כתרים שניטלו מהם וזכה משה ונטלם בשבת משה מחזירם לישראל, ובודאי לאו לכל אדם הדברים אמורים אלא למי ששבת קולטתו. וזה שאמר אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל שאז היתה השכינה שורה עם כל אחד ואחד, והיא עוד יותר מבנין בהמ"ק, ושהוא יומא דנשמתא תכלית הפנימיות כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ד)

והנה שבת זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהוא דוגמת התאחדות יוסף ויהודה, והוא רזא דאחד, ושבת הוא היפוך מעמלק כבפרקי דר' אליעזר, ופרשת זכור קורין בשבת כמ"ש (דברים כ"ה) והיה בהניח וגו' ושבת הוא מנוחה והוא יומא דנשמתא. א"כ בשמירת שבת זוכין לכל שלשת מיני ההתאחדות בגוף ונפש ושכל. והוא ענין ג' סעודות בשבת. וזה שיסד בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שהוא התאחדות כנ"ל, זוכין לשמוח בבנין שלם שהוא התאחדות לגמרי כנ"ל. והנה כמו בכלל כן בפרט, שכל פרט ופרט צריך להיות בית המקדש כמ"ש (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא, ואמרו ז"ל (סוטה ג' ע"ב) קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, באור פניך תבהיקם, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ד)


כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם

ההשתקעות בחמריותנו הגסה, והתמסרות עיוורת למאויי החומר בכעורם, ממשיכים שכחת אלקים, יוצרים מחיצות מבדילות בין האדם ואלקיו, ולא עוד אלא שגורמים הסתלקות השכינה ונטילת הנשמה הטהורה - ניצוץ אור אלקים שבקרבנו.
שכחה זו שאדם ממשיך אותה במחשבות אונו ורשעו, ובמעשים או בלימודים מוטעים ודעות כוזבות, הן סיבות החטא, והן הן סיבות הכפירה, כי אין אדם חוטא ולא כופר אלא אם כן מסלק שכינת הקודש, נצוץ נשמתו הטהורה, מקרבו.
וזהו מה שנקרא בפי רבותינו ז"ל: סילוק השכינה, ולדוגמא נזכיר פה אחד ממאמריהם הרבים: בתחלה קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה על כל אחד ואחד... וכיון שחטאו - נסתלקה שכינה מהם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 322)


העושה מצוה אחת

עי' רע"מ נשא קכד רע"א: מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם סוף מכות, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו': כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יעוין בס' חסידים סי' תקכט: טוב לאדם אם יש בידו מצוה אחת ומקיים כהלכתה כו', והתופס מצוה לנהוג בו שנים רבות ואח"כ עזבה הקב"ה דן אותו כו', ואומר הקב"ה, אנה פלוני, מה יש לו שאינו עושה מה שהוא רגיל לעשות וכו'. ובמקור חסד שם הבאתי בס"ד מדוכתי סגיאי שצריך אדם לייחד לעצמו מצוה ליזהר בה ביותר. וזה שאמר הכא העושה מצוה אחת כו'. עיין שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמת והולכת לפניו לעוה"ב, וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין וכו' ר"א אומר קשורה בו ככלב וכו'
34-37

בעל אורח ישרים הוסיף שבזה מובן מה שאמרו התנאים והאמוראים "תיתי לי דקיימתי מצוה זו", כלומר המה היו בטוחים שהמלאכים הבאים ממצוות אלה יבואו לנגדם לגרש את המזיקים שירצו לחטוף את נשמתם לסיטרא דמסאבא, ומה שאמר ר"א קשורה בו ככלב הכוונה שהעבירה שעושה האדם נחקקת בגוף העובר, כמ"ש "ותהי עוונתם על עצמותם" היינו שימשכו לא רק את הנשמה כי אם גם הגוף.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב

עי' זהר ר"פ פנחס ריג, א: בשעתא דינפוק מהאי עלמא היא אקדימת קמיה וכו'. ועי' במנורת המאור פ"ה נר ג כלל ח סי' רי"ג [ובהוצאת ענלוי ח"ג פ' ת"ת עמ' ע"ר ממדרש יהי אור]: מעשה בחסיד אחד שהיה מתיחד במסכת אחת והיה למד במס' חגיגה כו', ומובא גם במגיד מישרים למרן ר"י קארו ס"פ תזריע, ובפירוש מס' אבות מר' יוסף יעב"ץ החסיד ממגורשי ספרד פ"ה מי"ט.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב

כבר נתבאר בהקדמה תולדות אדם כי שורש רמ"ח מ"ע ורוחניותם הוא סוד אדם העליון, וברמ"ח מ"ע נכללים שס"ה גידים, העשיים כוללים לא תעשים, והנה מצד שרשם שבאדם העליון שיעור קומה לא שייך ח"ו מספר ומנין, רק דרך עילה ועלול, כמבואר בארוכה בסוד מספר עשרה באצילות שהם אחדות במוחלט, והמספר אינו אלא בדרך השתלשלות בעילה ועלול, אבל הכל אחדות אחד, וזה כלול מזה וזה כלול מזה. וזהו הענין שבכל מצוה כלולות כל המצות, וכן הוא ברעיא מהימנא [נשוא, קכד ע"א], וז"ל: מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות כאילו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהי כלילא מכל רמ"ח. נמצא שבכל מצוה כלולין כולן, ובכל אבר ואבר כלולים כולם, ומה שיש בזה יש בזה, ומה שבזה יש בזה. ומפני כן העושה מצוה אחת כתקונה עשה מלאך אחד שלם בכל רמ"ח איבריו הרוחניים שממליץ בעדו, כי כל מצוה כלולה מרמ"ח, וזהו דתנן: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד [אבות פ"ד מי"א], וארז"ל בפרק קמא דסוטה: אר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב שנא' והלך לפניו צדקך, הכוונה הוא המלאך הנעשה מזו המצוה והוא פרקליט. ולכאורה קשה, דהא בכל מלאך רמ"ח איברים רוחניים המתנוצצים מדוגמת רוחניות רמ"ח איברים שבאדם העליון, ואיך נעשה מלאך מרמ"ח אברים ממצוה אחת? אלא הוא כדפירשתי, שכל מצוה כלולה מכל רמ"ח (...ואל יטעה הטועה, א"כ די בקיום מצוה אחת ולמה מחויב לקיים כולם - דע כי הענין הוא כלל ופרט, ובעשות מצוה אחת אף שכולם נכללים בה, מ"מ אינו אלא בכלל אבל לא בפרט, רק מועיל לו אם נאנס או איזה סיבה שלא יוכל לקיים האחרות והוא חישב לקיימם, אז מתנוצץ זה הכלל ומתפשט).

(יעב"ץ, מגדל עוז, בית מדות, עליית הכבוד)

כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב וכו' וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין וכו' ר"א אומר קשורה בו ככלב

מפני כי המצוה על ידה יש לו דביקות בעולם הבא, כמו שהארכנו במקומו שהמצוה היא הסולם שעל ידה מגיע עד העולם הבא, כי התורה היא מעולם הבא, ולכך המצוה היא מקדמתו ומוליכתו לחיי עוה"ב. והיפך זה, העבירה מביאה ליום הדין, כי אין העבירה רק שהוא יוצא חוץ מן הדרך הישר מה שראוי לעשות על פי הדין והמשפט, ולכך החטא, שהוא היציאה מן הדין והמשפט, מביאה האדם ליום הדין, שיתן הדין מה שעשה נגד המשפט.
ומה שאמר ר' אלעזר שהעבירה קשורה בו ככלב, ר"ל שאם נאמר החטא מלפפתו, א"כ יהיה לחטא התייחסות עם האדם, שהרי החטא דביקה בחוטא, וזה אין ראוי לומר, כי האדם עצמו בלא חטא, ולכך אין לומר מלפפתו, שהליפוף הוא דבק באדם, אבל כך ראוי לומר: שהחטא קשורה בו ככלב, שאין לכלב שום חיבור עם האדם, ואין לך בכל בעלי חיים שהוא יותר נבדל מן האדם כמו הכלב, שהכל מרחיקין אותו, ולכך אמר שהחטא קשורה בו ככלב, דוקא כי כך הוא ענין החטא אצל האדם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו בעוה"ב, שנאמר "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך", וכל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכו ליום הדין, שנאמר "ילפתו אורחות דרכם", ר"ע אומר קשורה בו ככלב

מה)... שהעוון עצמו הוא מענישו, שהוא היותר מתרחק מחייו ונמשך מרצונו הטוב יתברך, והוא עצמו המוות והרע... וז"ש ג"כ הכתוב (משלי ה, כב), "עוונותיו ילכדנו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך", שנתקשר בחבל חזק ע"י חטאתו עם עצם הרע, והוא עצמו כריתת הנפש שנפסק משרשה העליון כמ"ש (תהילים נב, ז), "ושרשך מארץ חיים סלה"... וכמ"ש במס' סוטה, אר"ש ב"נ א"ר יונתן, כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו בעוה"ב, שנאמר "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך", וכל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכו ליום הדין, שנאמר "ילפתו אורחות דרכם", ר"ע אומר קשורה בו ככלב.
מו) הורו בזה מ"ש שהמצווה גורמות לו הדבקות באלקים חיים, והוא מ"ש "כבוד ה' יאספך", אבל היפך ח"ו מתקשר בסט"א, באותו דרך שהלך בו, בו נענש, וז"ש "ילפתו אורחות דרכם". והמשילו הדבר להיות קשור בטומאה ככלב, והוא כמו כלב, כאשר האדם מגדלו בביתו ומאכילו אינו סר ממנו בכל מקום אשר הולך, ואינו יכול לפרוד ממנו אם לא כאשר ימיתנו בחיצים או בסם הממיתו.

(רי"א חבר, שיח יצחק, חלק א, דרוש לשבת תרומה, אותיות מה-מו)

וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין

מוסר השכל אל בני אדם גם בני איש לשמור עצמו יומם ולילה שלא ישמע אל היצר הרע לעבור על עבירה קלה מן הקלה, כי מן הקלה ודאי יבוא לעבור על החמורה שבחמורות, לצד שכיון שנקנה בנפש האדם בחינת הרע הנאחזת בו מן העבירה, כמאמר חז"ל: כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין רבי אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו', הרי הרע הזה יביאנו לעבור את פי ה' עוד ועוד עד אל הקצה מזה.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג, לא)

זה שהאדם בעצמו יהיה בכוחו לרחוץ את כתמיו, הוא למעלה מהשערת האדם, כי אמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו [והולכת לפניו ליום הדין], ומאחר שהוא מלופף וכרוך מכל סביבותיו, איך אפשר שהחבוש יתיר עצמו מבית האסורים? אך במה שאמר הכתוב "רחצו הזכו", נעשה האדם כמו שליח ה' יתברך, ויש כח המשלח בשליח, ונחשב המעשה כמו שהמשלח היה עושה, וה' יתברך כל יכול.

(שם משמואל, חלק המועדים, סוכות יום ב' שנת תרע"ז)

הנה אמרו ז"ל כל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו [והולכת לפניו ליום הדין]. פירוש שנעשית דבוקה בו עד שנעשה ח"ו היא והוא כדבר אחד. ומאחר שהעבירה מקומה בפסולת הבריאה שהיא הגיהנם, ומעצמה נמשכת שמה, כמו טבע דומם שנמשך מעצמו למטה, ואש למעלה למקום שרשם, כן היא העבירה לגיהנם, ועיין זוה"ק פ' וירא ופ' ויצא, וממילא זה שנעשה היא והוא דבר אחד נמשך עמה.
אך ע"י תשובה, אע"פ שעדיין איננה כ"כ מעומקא דליבא, מ"מ עכ"פ נעשה פירוד בין הדבקים, ואיננה עוד דבוקה בו כנ"ל אלא כעין מכסה בלבד... והטעם שעכ"פ מועילה לזה תשובה כזו, כבר הגדנו באשר תעלומות לב אינו יודע אלא הקב"ה לבדו, ומלאך המשחית שנברא מן העבירה אינו יודע רק מה שבגלוי, וע"כ תשובה בגלוי, אף שאיננה כ"כ מעומקא דליבא, מסירה את מלאך המשחית זה למעלה... ועכ"פ מסלקת את החיבור שבין העבירה להאדם, אף שעדיין איננה מסתלקת לגמרי בעוד שמרגשת שעדיין איננו נרצה למעלה, אבל עכ"פ אין בכוחה עוד להיות עומדת ומקטרגת למעלה, וכן למטה להעשות היא והוא דבר אחד, כי נפש ישראל בעצם טהורה היא, ואין לה דיבוק עצמי לכחות חיצונים, אלא באמצעות עבירה ממשית, וע"כ כשמסתלקת עצם העבירה, נפסק הדיבוק לכחות החיצונים.

(שם משמואל, חלק המועדים, שנת תר"פ ערב יוה"כ)

אמרו ז"ל כל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, פירש"י: מלפפתו - כורכתו. א"כ מובן עד כמה קשה לאדם לעשות תשובה, שהרי העבירה עצמה היא אוסרתו כבעבותים, כמ"ש (ישעיהו ה): הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, היינו שהעבירה עצמה היא כעבותות העגלה וכורכתו כנ"ל. אך אם האדם יש לו דעת ומרגיש עד כמה מגיע הפגם, והוא נפרד ממקור החיים, והוא כאיש אובד עצות ועומד מלא בושה והכנעה מרחוק, זה עצמו מרחיק ומבדיל ממנו את העבירה, שעכ"פ לא תהיה דבקה בו, דכמו שהוא עומד מרחוק, כן נעשית העבירה מרוחקת ממנו, ואז אפשר לבוא לידי תשובה עזיבת החטא וחרטה באמת מעומקא דליבא, כי אין העבירה עוד דבוקה בו ומושכת לבו לאחור, אלא נפרדת ממנו, ואינו עוד קשור בידה.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ג)

ע"י שהורגל בכך, אז הסט"א הולך ומתגבר ועולה למעלה עד שיש לו רשות עד ראשו לבלע ולהשחית כל אברי נשמתו. ולעומת זה הנשמה יורדת עד העקביים... והוא ממש כמו שכינה בגלות, שנאמר (משלי ל, כב-כג) "תחת עבד כי ימלוך וכו' ושפחה כי תירש גברתה"... כי כמו שהשכינה בכללות העולם, כמו כן הוא בכל נשמה בפרט, כידוע שע"י שהאדם מרבה בחטאים, אזי נשמתו מתמעטת, ורישיה כפוף לעפרא, והסט"א שנגדו מתגברת, והוא הרע והגיהנם המעניש לאדם אחר פטירתו, כמ"ש "כורכתו ומלפפתו" וכו'.

(רי"א חבר, נר מצוה)

לא ידמה האדם שעכ"פ בזמן שבא ליום הדין הוא פטור מרגשי העבירות והעבירות. לא כן הוא. גם ביום הדין, העבירה עצמה היא באה עמו יחד ליום הדין, ובו ביום זה, באה, מלפפתו ומטמאתו. וזהו עומק דברי חז"ל בסוטה: אמר ר"ש בר נחמני... וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין... קשורה בו ככלב וכו' ע"ש. ומלבד הפירוש שהיא הולכת ומקטרגת עליו ביום הדין, אמרו מלפפתו, היינו שגם אז מטמאתו. ונמצינו למדים מזה שכל עבירה נעשית למציאות, כאמרם שהיא מלפפתו והולכת לפניו, ומובן שמיסודי התשובה נדרש שהמציאות הלזו תעבור מן העולם, והיתה כלא היתה...

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, אורי וישעי, עמ' קט)

בזוה"ק (ח"ג ק' ע"ב) כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא. ויש להבין ענין הגנת הסוכה מן מקטרגא. ונראה עפ"י מה שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג פ' ע"ב) דע"י עבירות נברא מלאך משחית וקטיגור למעלה, והוא עצמו מה שאמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו [והולכת לפניו ליום הדין], כי מלאך משחית זה שהוא קטיגור למעלה הוא קשור באדם לא יפרד ממנו עד שמשכהו לגיהנם, ועל ידי התשובה הוא מסולק מהאדם שלמטה ומעבירין אותו מלמעלה. וכמו שאמרנו בדיבור הקדום כמו שאיתא בזוה"ק (שם) בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והיינו העביר חטאתך מלמעלה, לא תמות מלמטה. והנה בר"ה ויוה"כ שישראל עשו תשובה ונמחלו העוונות מ"מ עדיין ישנם במציאות ורודפין אחר האדם לבלבלו להממו ולאבדו, שעי"ז צריכין להגנה בסוכה, וכמו שיש בהם כח למטה, נמי יש בהם כח למעלה לדחוק עצמם לפעמים להכנס ולקטרג, כי למעלה ולמטה הוא בסגנון אחד.

(שם משמואל, חלק המועדים - סוכות שנת תרע"ד)

מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין

עי' זהר וישב קצ ע"ב: כד ב"נ אתדבק בהאי סטרא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין וכו' קשורה בו ככלב

וקבר שלה [של כזבי בת צור - סנהדרין פב ע"ב] אמה שהוא ו' טפחים, ושם הוא קבר דמאן דאתמשך אבתרה, וכמ"ש שם [זוהר פקודי דף רטז ע"א] וכמה דאתמשיך אבתרה בהאי עלמא ה"נ שלטא על נשמתיה וכו', וכמ"ש קשורה בו ככלב וכו' וסובבתו ומלפפתו לגיהנם, שהם כלל כל היכלות דסט"א. ומ"ש ככלב [בגימטריה נ"ב], הוא סוד רוחא דילה נגד ב"ן רוחא דנוק' דקדושה.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין פב ע"ב)

ענין ההגנה שבסוכה. דהנה העוונות מתכפרין בר"ה ויום הכפורים. וידוע לשון רש"י (בראשית לב, כא) דכפרה היא לשון סילוק וקינוח. והיינו דמכל עבירה נברא מלאך משחית והוא עצמו הוא המייסר את האדם, בסוד (ירמיה ב, יט) "תיסרך רעתך", וכאמרם ז"ל כל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. ולשון מלפפתו היינו שדבוקה בו. וכפרה שהיא סילוק וקינוח, היינו שנתפרדה ממנו העבירה ואיננה דבוקה בו עוד, ומ"מ מציאות העבירה עדיין לא נעדרה לגמרי, ע"כ עדיין רודפין אחר האדם להכניס בו מחשבות רעות וללכוד אותו בחרמו אף שהוא עומד בחוץ. וכעין הנחש שפיתה לחוה, אף שעדיין יצה"ר לא ניתן בהם, מ"מ היה עומד מבחוץ ומפתה, ואיתא בספה"ק שהיה עומד מחוץ לגמרי. כן נמי הענין אחר הכפרה של יוה"כ. זולת ע"י תשובה שלימה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות, אבל כל שאיננה תשובה שלימה ואפילו בתשובה מיראה שהעבירה נעשתה כשגגה, עדיין מציאות העבירה לא נעדרה, שהרי אף השוגג צריך כפרה.

(שם משמואל, חלק המועדים - סוכות שנת תרפ"א)


כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין וכו' קשורה בו ככלב
35-37

וידוע אומרם ז"ל כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א קשורה בו ככלב וכו'. והכל מורה על אחיזת הרע והקליפות וכל דברים הרעים בהנשמה, ומריעין לה והיא מוכת במכות ופצעים רבים מהם שאינה יכולה לסובלם עליה כלל... אם האדם אינו משים לב על זה, הנה ח"ו פתאום יבוא אידו והוא נקרא לבוא אל המלך בפתע פתאום ביום המיתה, ואין שילטון ביום המות לומר כי יעשה עוד קצת תואר אל נשמתו, עבור כי פנה היום ונטו צללי ערב והוא מובל לקבר ויבוא ליתן דין וחשבון, ונשמתו ח"ו ניתנה בכף הקלע ביד החיצונים ומלאכי חבלה.

(באר מים חיים, דברים, פרק כא)

ילפתו ארחות דרכם וכו' קשורה בו ככלב
37-36

והיינו דכתיב שיני רשעים וכו' כמ"ש רז"ל בפ"ק דמגילה שנמשכו שיניו ששים אמה, והוא סוד גדול כמ"ש (דברים ג, ד) ששים עיר כל חבל ארגב ממלכת עוג בבשן, והם מסוד הנפילים שעוג בא משם, והם שתין כחושבן דלעילא כהאי חי' קדישא כמ"ש בזוהר פ' בראשית (לז ע"א) המה הגבורים שיתין הוו בארעא כחושבן דלעילא כתי' הכא המה הגבורים אשר מעולם וכתי' התם ששים גיבורים סביב לה וכו', וכמ"ש רבינו בפי' לספד"צ פ"ד. והם סוד ששים פרקין דב' רגלין כידוע בס' אצבעות הרגליים ששם אחיזתו כמ"ש. וכידוע שהרשעים נדונים בכחות הטומאה עצמם שהמשיכו עליהם וכמ"ש קשורה בו ככלב וכתיב ילפתו ארחות דרכם וכו', והם נגד הקדושה ס' רבוא של ישראל שעמד זכותם נגדו וכמ"ש (שה"ש ו, ח) ששים המה מלכות וכו'. משה כמה הוי עשר אמות וכו' ידוע שמשה היה בנצח והוא נגד היכל השלישי דקדושה, ולכן הוא אשר נלחם בעוג לבטל זכות הפסיעות שלו והוא בסוד מגיחי קרבא דבה כל הנ"ל, כי משה רע"ה היה כולל כל בנין הקדושה שלכן היה גבוה י' אמות לעומת המשכן.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), ברכות נד ע"ב)

קשורה בו ככלב

...למי שנמשך אחר חכמה חיצונית, שהיא אשה זרה שהזכיר שלמה המלך ע"ה (משלי ב, טז; ז, ה), שעל ידה, רחמנא ליצלן, נמשך למינות ונעשה כופר בעיקר... ואז הוא אינו נקרא אפלו בגדר אנוש אלא נמשל כבהמות נדמו. ועל זה אמרו (סוטה ג, ב; ועיין זהר במדבר רנט, ועבודה זרה ה, א) קשורה בו כ"כלב שהוא בה"מה [בגימטריה נ"ב], והוא המינות, שממשיך הערלה, ומסתלק הברית שכרת לו לאברהם אבינו מצד בחינת חלק נפשו המגיע לו בפרט.

(רי"א חבר, אור תורה, אות לח)

עי' זהר מטות רנט, ב, וזהר חדש שם נו, ד: הנבעלת לעכו"ם קשורה בו ככלב. ועי' סנהדרין קח, ב: שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו, כלב נקשר כו'. וראה בראשית רבה וישלח פרק פ, יא: הנבעלת לערל קשה לפרוש.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US