Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


ט ע"א

שאין הקדוש ברוך נפרע מן האומה עד שעת שילוחה

...שאמרו שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה... וכדכתיב "כי לא שלם עון האמורי עד הנה". והענין, שבכל אומה יש ניצוץ קדוש שהוא מחיה אותם, וכמו שנאמר "ואתה מחיה את כולם", וזה צריך להוציא מהם, וכשמוציאין משם כל חיות הקדושה אז נאבדים מן העולם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תבא, אות יא)

יש בחינת עבד ובחינת בן. בהעבד כל הדינים והיסורים הם במשפט חרוץ לייסרו ולענשו. ועל כן אמרו דאין הקב"ה נפרע מהאומה עד שעת שילוחה שנאמר בסאסאה וגו' והיינו עד שיתמלא סאסא ואז מאבידה לגמרי. אבל בישראל הקרוים בנים למקום, כל המשפטים והדינים והיסורין המה רק לרפואת נפשו וכרופא החותך בבשר ועושה יסורין כדי להחיותו ע"י זה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ג)

גם באגדה היה להם עוד כללים ידועים אשר הונחו ליסוד, מהנהגת העולם ומהשגחת ה' יתברך, קצתם למדו מן הכתובים, וקצתם היו אצלם מקובל, וע"י היסודות הללו אשר שבו אצלם לדבר אין ספק בו, דנו עוד בשאר מקומות בכל מקום שיזדמן להוליד ענינים חדשים... ועוד היה להם שאר כללים מהנהגת ה' יתברך את עולם התחתון...[כגון] אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנתמלא סאתה.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כד [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכט])

פירוש כי האומה בכללה מצד שיש לה כח עליון ביותר, וכל כח עליון כמו זה אין הקב"ה נפרע רק עד שעת שלוחה שתהיה בטלה לגמרי, כי אין כאן חצאין, ולא כמו האדם שהוא גשמי, לכך נפרע ממנו אף שלא בשעת שלוחו, כי כל עניין שלו מחולק במה שהוא גשמי, אבל האומה בכלל שיש לה כח עליון אין בדבר זה כח לחצאין. ומקשה על זה כי אין כח האומה כח העליון לגמרי, ואפשר שיהיה נפרד מן האומה אף שלא בשעת בטול שלה, ומוקי לה במלך, כי המלך לפי מדריגתו במה שהוא מלך יש לו מדריגה אלקית נבדלת, ולפיכך אין ה' יתברך נפרע ממנו רק בשעת שלוחו שהוא בטול המהות שלו, וכל זה מפני כי כח עליון שיש למלך שאין בו לחצאין, ויש לך להבין את זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

הקב"ה אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו, יד), ונודע הקושיא כי היה צריך לומר "אדון אנכי", ואמנם מה שנראה לי הוא כי הנה מצרים ודאי כבר נתחייבו באבדם טרם ירדו ישראל לשם, והראיה שהקב"ה שלח את ישראל לשם ולא לאומה אחרת, וכבר הודיע אשר ידון הגוי אשר יעבוד בישראל, ולמה נפל הגורל על מצרים שהם יעבדו בישראל? אלא ודאי שמצרים כבר נתחייבו כל המשפטים שעברו עליהם בסוף, טרם עינוי ישראל. ואכן נודע שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שעת שילוחה (פירוש עד שתתמלא סאתה) כמאמר חז"ל, ועדיין לא היה נתמלא הסאה למצרים, לכן שלח הקב"ה את ישראל לשם שיעבדו בהם, ובזה ימולא סאתם וינקם נקמתם מהם. ועל כן "את הגוי וגו' דן אנכי", כלומר שכבר אני דן אותם בזה שאני שולח ישראל לשם, כי זה הוא המשפט שלהם שע"י זה יתמלא סאתם.

(באר מים חיים, שמות, פרק יח, יא)

בכללות, זה הוא אשר נבדלין עם בני ישראל מגויי אומות העולם, כי ישראל מיד כאשר יחטאו, הקב"ה שולח להם שלוחי דיניו ביסורין אם מעט ואם הרבה, בכדי להזכירם בזכרון טוב לאהדרא בתיובתא קמי מאריהון ולשוב עדיו, וייטיב להם מטובו ע"י זה, וישראל כן עושין כי נותנים אל לבם ומבינים אשר כל זה הוא בהשגחה מבורא עולם, כי לא לחנם ייסר הקב"ה בריותיו אשר אהבם אם לא בכדי להתקרב אליו ע"י זה. ובנכרים אומות העולם הוא בהיפוך משני הדברים. כי הם אם חוטאים, אין הקב"ה מודיע להם חובם תיכף ע"י פגעי הדין בכדי שישובו אליו, כמאמר הכתוב "משגיא לגוים ויאבדם" וגו' (איוב יב, כג), כי "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו", שתשלום השונאים אינם תיכף על כל חטא בכדי שישוב, רק כאשר ירבה לחטוא אז ישלם לו להאבידו מן העולם, ו"באבוד רשעים רנה" (משלי יא, י). ועל כן אמרו חז"ל אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה, ופירש רש"י שעת איבודם מן העולם והוא אחר שתתמלא סאתם וכו', כי לא יענישם הקב"ה על עוונותיהם אחרי העון תיכף, כי אינו צריך להודיעם את ידו ואת גבורתו בכדי להשיבם אליו, ואדרבה נותן לו שלוה וחיים, ואינו נפרע מהם כלל עד שתתמלא סאתם ויאבדם מן העולם. וכן אמרו חז"ל כאן (שמות רבה ל, א): אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבון העולם, עד מתי אי אתה עושה דין באומות, אמר להם עד שתגיע עונתן ליבצר וכו' עד אם בא אני להביט בהן מכלה אני אותן מן העולם וכו', שנאמר (ישעיה כז, ד) "אפשעה בה אציתנה יחד" וכו' עד כאן. והכל כנזכר, שאינו עושה בהם דין כלל, עד עת הגיע עונתן לכלותם מן העולם.

(באר מים חיים, שמות, פרק כא)

ושלא ימרדו באומות העולם, היינו... כשיראו שכבר גדלה רשעת הגוים עד שראוים להגאל ע"י זה על זה, בא השבועה שכיון שהקץ לא נגלה, וכל זמן שלא עלה ברצונו אין אתנו יודע אם ראוים לגאולה מצידם כנ"ל. וכן אם נתמלא סאתם של האומות העולם שאין הקב"ה נפרע מן האומות עד שעת שילוחה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות א)

בעל שער בת רבים בשם המפרשים מקשה דאם כן לא היו ישראל ראויים לצאת מגלות מצרים עד יום ז' בפסח, שאז נתמלאה סאתם של המצרים כי אז נאבדו, ותירצו המפרשים על פי מה שמובא בזוה"ק דנשמות בנ"י היו משוקעים במ"ט שערי טומאה ואילו שהו שם עוד רגע היו נכנסים לתוך שער החמישים והיו צריכים להשאר בשם עד ביאת המשיח, וזה הוא טעם דאיסור חמץ הוא במשהו משום דגאולת מצרים היתה תלויה במשהו כאמור שאם היו שוהים שם עוד רגע היו אבודים שם לעולם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה וכו' חצי כלים והם אינם כלים

... שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד.)... כתיב וכו' רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליהם את כל עוונותיכם (עמוס ג, ב)... משל למה הדבר דומה לאחד שהיה נושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת וכו' עד כאן. ונראה שעל כן אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה כמאמר חז"ל, ופירש רש"י עד שעת איבודה מן העולם, כי אין הקב"ה רוצה לפרוע מהם קודם זמן איבודם והוא קודם מילוי סאתם, כי אז יצטרך להפרע מעט מעט ויתקיימו הרבה וממתין להם עד מלוי סאתם, ואז "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיהו כז, ח), ומאבדם כולם בבת אחת כמו שעשה לפרעה וחילו ולסנחריב ולסיסרא שאבד כל המונם ברגע אחת, כי המתין להם עד שנתמלא סאתם בכל, ואז "באבוד רשעים רינה" (משלי יא, י). ומה שאיתא בזוה"ק (בראשית סא.) שמה שלפעמים אין הקב"ה חפץ באבדון מעשה ידיו, זה קודם מילוי סאתם, אבל אחר שנתמלאה הסאה אז "באבוד רשעים רינה" ו"כן יאבדו כל אויביך ה'", מה שאין כן בישראל שנאמר בם "חצי אכלה בם", ואמרו חז"ל חצי כלים והם אינם כלים, כי נפרע מהם על עוונותם מעט מעט, ובכללותם קיימים לעולם ועד ולא יאבדם חלילה לעולמים, כי לעולם לא יתמלא סאתם אחר שמאהבתו נפרע מהם מעט מעט.

(באר מים חיים, שמות, פרק ו, ב [ובדומה בפרק כא])

אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם לא הכיתי לאומה ושניתי לה

בעל ישמח משה מפרש פסוק זה על פי מאמרם (ר"ה יז) "אני ד' קודם החטא ואני ד' אחר החטא", כלומר לכן יש יכולת לשוב אל ד', יען האדם לא פגם בחטאו כי אם עד ד' ולא בכבודו בעצמו, ואני ד' נשארתי שלם אחר חטאי האדם כמו שהייתי קודם חטאותיהם כביכול. וזו כוונת הכתוב: יען אני ד', לא שניתי, כלומר לא נשתניתי מחטאי בני אדם, לכן "ואתם בני ישראל לא כליתם", לא כן אם היה מגיע פגם של חטאי בני אדם עד ד', לא היתה אפשרות לשוב בתשובה.
בעל לשמוע בלמודים מפרש שמאמר זה מראה ההבדל בין המכות הבאות על ישראל ובין המכות הבאות על האומות כמו מצרים ובבל, דמכות של ישראל ממכה עצמה מתקן רטיה, כך שמשתנות לטובה, אולם מכות של האומות אינן משתנות לטובה. וזה שאמרו בשם ד' "לא הכיתי לאומה ושניתי לה", היינו לשנות מכתה לרפואה, אבל "ואתם בני יעקב", אף שהכיתי אתכם, "לא כליתם" ברעת המכה כי שיניתי לכם המכה לטובה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לא הכיתי לאומה ושניתי לה וכו' חצי כלין והם אינן כלין

פירוש כי כח הבא מן ה' יתברך להכות אותה, הוא יותר עליון ויותר גדול מן האומה, ומאחר שכח ה' יתברך הוא יותר עליון מן כח האומות, תיכף ומיד שהכה אותם הם כלים ולא יוכלו לעמוד נגד הכח שבא מן ה' יתברך, אבל ישראל הם יותר עליון במעלה מן הכח הבא מן ה' יתברך, כי ישראל הם דבקים לגמרי בו יתברך ואינם נבדלים מאתו, ולכן החצים והוא הכח שבא מן ה' יתברך לאבד ח"ו, הכח כלה ואין ישראל כלים, וכל זה מפני כי ישראל הם דבקים לגמרי בו יתברך, וכדכתיב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" (דברים ד), והכח הבא מן ה' יתברך נמשל כמו חץ אשר החץ נבדל מן הזורק החץ, ולכך החצים כלים וישראל שהם דבקים בו יתברך אינם כלים, אבל האומות אינם דבקים בו יתברך לכך הם כלים מן החצים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


חצי כלים וישראל אינם כלים

סוד הצלם של נבוכדנצר (דניאל ב, לב-לה): נמסרו ישראל ביד מלך בבל, "ראשה די דהבא", נכנע ההוא רישא, ונמסרו ביד פרס שהן "חדוהי ודרעוהי די כסף", וכן הודחו אלו מפני אלו עד שירדו ישראל ל"רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף". ומה יהיה תכלית הטוב? בסוף הקב"ה מעמידם ועושה בהם דין, כדכתיב "חצי אכלה בם" - "חצי כלים וישראל אינם כלים"... בהתחלה כתיב (שם לד): "ומהת לצלמא על רגלוהי", אין מכל הצלם אלא רגלים, שכבר נתבטל כחם ועברו ראשה ודרעוהי ומעוהי, ועם כל זה בסוף "דקו כחדה", עתיד הקב"ה להעמיד סמאל והרשעים עושי מעשיו ופעולותיו ויעשה בהם הדין.

(תומר דבורה, פרק א)

וכתב עוד הרמב"ם פרק שני מהלכות פרה (הל' ו): בכל יום ויום מימי ההפרשה מזין עליו מאפר הפרה מן הפרות שהיו שם, להורות על מה שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ודרשו ז"ל חצי כלים והם אינם כלים.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק סה)

...ומה שאמר "ואשם" [ר"ה יז ע"א] יש לומר דאש לכל רשע מיוחד בפני עצמו בגיהנום, ומשנגמר דינו כבה אותו אש ושלהם אינו כבה. אך לפי זה דהם מבלים השאול משמע דנכלה לגמרי, ואש אחר ליכא, אם כן נפטרים מן הדין, והך הם אין כלים למעליותא הוא. וכן ראיתי שפירש בעשרה מאמרות שם (חלק ה סוף פרק א) על מה שאמרו בסוטה חצי כלין והן אין כלין, עיין שם, ושם (פרק ה) דמה שאמרו אין לו כבייה עולמית היינו כל ימי עולם הזה יעוין שם באורך. ולפי זה גם להם יש קיום אחר כך לטוב בלא יסורין... ושוב ראיתי במהרש"א בחידושי אגדות (ראש השנה שם) כתב דהם אין כלים לא למעליותא כהאי דסוטה רק לגריעותא שיהיו לחרפות עולם.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו דף עז ע"ד-עח ע"ג)


עד שתתמלא סאתו
42

עי' זהר נח ס"א ב כי לא שלם עון האמורי כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

זה משה ודוד כו'

עי' שוחר טוב פא, ב: המשובח שבנביאים זה משה כו' המשובח שבמלכים זה דוד כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


דוד ומשה לא שלטו שונאיהם במעשיהם

ר"ל כי מעשה צדיקים גדולים כל כך, עד שלא יוכלו השונאים לשלוט במעשה ידיהם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ויש לשאול: מה חטאו של דוד המלך אם שפך דם זה? אם דם המלחמה שעשה בארץ ישראל, הרי את מצות התורה קיים, ככתוב: רק מערי העמים האלה וגו' לא תחיה כל נשמה. ואם מלחמת רשות בחוצה לארץ, הרי גם בזה את מצות התורה קיים, ככתוב: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' ונתנה ה' אלהיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב. ודוד בודאי שנלחם עפ"י התורה, אם כן למה ענשו הקב"ה? ואם נאמר עונש קל הוא, לא, הוא כבד ורב, ככתוב במדרש איכה: טבעו בארץ שעריה, שנים לא שלט האויב במעשי ידיהם, משה ודוד; אילו בנה אחד משניהם את בית המקדש לא היה נחרב, ומשום כך השערים שהכין דוד טבעו בארץ, ולא שלטה בהם יד האויב. אם כן מה טיבו של עונש זה שאנו סובלים ממנו שנים כה רבות...
ובדברי הימים נותן טעם לדבר: דם לרוב שפכת, דם עניים רבים שפכת, שהיו צריכים לחזר על הפתחים והיו מביישים אותם, כי השנה שנת חירום היתה, ואתה גרמת לכך; כי אילו היית מוציא את הקדשותיך והיית נותן כיד המלך, היית מוצא אח"כ כסף לבנות גם את בית המקדש, כמו בימי המשכן.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 56-57)

ומתוך התגלות שליטת אור התורה על כוחות החומר, זכה משה לקירון עור פניו. וזיו מקרני ההוד מתנוצץ בבעלי תשובה לפי מדרגתם, ולמר עוקבא, הגדול בבעלי תשובה בדורו [שבת נו], שלחו ליה "לדזיו ליה כבר בתיה" [סנהדרין לא]... ומתוך ביטולה של תורה בשבירת לוחות ראשונות, באה יסודה של תורה ויצאה לאור תקפה ועוזה [מנחות קט].
אמנם בלוחות שניות לא נגלה כח תשובה עילאה זו אלא בכללות כנסת ישראל, "והא קירון עור פני משה מההיא זוהרא דנטלו ישראל בסיני כד אמרו נעשה ונשמע, וכד חבו בעגלא, ויתנצלו בני ישראל את עדים, ומשה נטל כל הנהו, ומשום הכי קרן עור פניו וכו', ותו מהאי נהורא דאיתעבר מישראל כולהו זכה בהו משה כמו דאמור רבנן" [מגיד מישרים עמ' 48]. ותשובת היחיד שא"א לו להתעלות למעלות אלו אלא ע"י התכלללות בכנסת ישראל, החלה להתגלות עם תשובתו של דוד המלך, שבו נתכללה הבדידיות והבדיליות בכלליות והאחדותיות, בו התמזגה הפרטיות של "יחיד ועני אני" [תהילים כה, טז] עם הכלליות של "לבו הוא לב כל קהל ישראל" [רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו]. "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור, אומרים לו כלך אצל ציבור" [ע"ז ה].
ודוד ומשה לא שלטו שונאיהם במעשיהם, ורוח טהרה זו של יחיד וציבור הולכת ומפעמת במחנה ישראל לטהר את היחיד, לגלות את שרשו במקור ישראל, ולטהר את כנסת ישראל, להוציא לאור את סגולת נשמתה להנשא מעל כל חומר וגשם, מתוך קישורה למקוה ישראל צור עולמים ב"ה...
ועל שם שתי הופעות אלו של אורות התשובה, הכללית והפרטית, שהתגלו בחודש תשרי מכחם של משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשיהם, ופעולתם להקים עולה של תשובה נמשכת ואיתנה, על שם כך נקרא חודש תשרי ירח האיתנים. "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים".

(גנזי הראי"ה ה עמ' 6-7 = גנזי הראי"ה א-ז עמ' 116-117)


משה ודוד לא שלטו שונאים במעשה ידיהם וכו' טבעו בארץ שעריה
46-48

ואף על פי ששלמה בנאו... דהעיקר הוא הבנין הקיים לעד, וזהו של דוד המלך ע"ה שאמרו ז"ל על פסוק טבעו בארץ שעריה, דלא שלטו אויבים במעשה ידיו. והוא קנה ההר והקדישו, וקדושתו לא בטלה, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. דאף דבאו בו פריצים וחללוהו, לא חללו מה שהקדיש דוד המלך ע"ה. וכן השיתין שכרה והיסודות לא נהרסו. דכמו שהוא חי וקיים, כן כל מעשה ידיו. ומה שהכתוב קורא בנין בית, הוא רק בנין הקיים לעד, דמה שנהרס הרי אחר שנהרס איננו עוד, והכתוב הוא לעד. ועל כן אין ליחס הבית אלא לדוד, שמה שהוא עשאו בית כיעקב שקראו בית קדושה זו קיימת לעד. אבל מה ששלמה בנאו, הרי אחר שנהרס איננו עוד ולא נשאר אלא כתב הסיפור מבנינו. והיינו שעל כל פנים הוא מצידו ביקש לבנות בנין הקיים לעד, והחשק שלו נשאר קיים לעד כמו שכתוב בכתובים סיפור בנינו, ואף על פי שגוף הבנין איננו ומה דהוה הוה.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות כ דף פח ע"ד)

והמשכן מעצי שטים עומדים ודרשו חז"ל (סוכה מ"ה ע"ב) שמא תאמר אבד סברן ובטל סיכויין תלמוד לומר עומדים שעומדים לעולמי עולמים... ובסוטה דמשה ודוד לא שלטו שונאים במעשה ידיהם, כי הם המתחילים בעקירת היצר לגמרי מלב, דע"י זה הוא החרות ממלכיות גם כן, דשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הא בהא תליין. ואף על פי שלא הגיע הזמן שיהיה בפועל כן בכל ישראל, מכל מקום מעשה ידיהם וההתחילה שלהם לא נתבטל כלל, רק נגנז, ולעתיד יתגלה דלא אבד סברן ובטל סיכויין, רק הם קיימין לעולמי עד. והמשכן הוא קדושת שכינתו יתברך באוהל ארעי, היה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיה במדבר דעדיין לא היה לו קביעות מקום. ודוד המלך ע"ה הוא שהתחיל בבנין בית המקדש, ואף על פי שלא נבנה על ידו, מכל מקום הוא היה המתחיל ע"י השתוקקתו וחשקו והכנתו והכל לו, גם קנה המקום וקדושת המקום קידשה לעתיד לבוא וקיים לעד, ועל פי ציויו לשלמה המלך ע"ה נבנה. ולפיכך השערים, היינו פתח הכניסה לקדושת המקדש, הם מעשה ידיו דדוד, וזה טבע בארץ ונגנז להיות קיים לעד ולא יוכלו אויבים לשלוט בהם ולהוציאם לחולין כלל, דמשבאו פריצים חיללוהו, לפי שדוד מלך ישראל חי וקיים וקדושתו קיימת ולא אבד סברו ובטל סיכוייו, רק שבעולם הזה הוא בהעלם ובגניזה.
ועל כן כשבא להכניס הארון לבית קודשי קדשים דהארון רומז לקדושה זו דדוד המלך... ודבקו השערים שהם מעשה ידי דוד המלך ע"ה דהוא שער הכניסה לקדושה הקיימת לעד. וזה לא היה מדריגת שלמה המלך ע"ה, דבמעשי ידיו שלטו אויבים, ולפיכך לא יכול לפותחו עד שאמר "זכרה לחסדי דוד" שהם הנאמנים וקיימים לעד.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י דף מו ע"ג-מז ע"א)

ומדת היראה היא התרעא לדרתא והוא דרגא דדוד המלך ע"ה ראש למלכי ישראל והוא עשה השערים לבית המקדש. ואמרו ז"ל על פסוק "טבעו בארץ שעריה", שלא שלטו אויבים במעשה ידיו, כי השליטה הוא כאשר יש להם שייכות לאותו כח, ויראת שמים דדוד המלך ע"ה שהוא שורש כנסת ישראל כידוע, לא עשה כן לכל גוי, ונשבע להם שלא יחליפם באומה אחרת ושורש היהדות לא ימוש, וכח זה לעולם נטוע בכנסת ישראל לבד, אלא שהוא בהעלם, כי עיקר היראה הוא בין בטיבו בין בעקו, לא כמנהג אומות העולם כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלקיו... וכמו שאמרו (ראש השנה ד.) לחלק כן בין ישראל לאומות העולם... ועל כן נקרא "צדיק גמור" גם ביראת העונש שלהם, שגם בה גנוז יראת הרוממות. וזהו הטביעה בארץ שעריה, יראה הגמורה שהיא השער לה', טבועה וגנוזה בארץ שהיא יראה תתאה, והיינו בארץ ישראל וכנסת ישראל ולא שלט בהם ידי אויבים מאומות העולם, דהם ביראת עונש שלהם נקראים רשעים כמו שאמרו שם.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ב דף ד ע"ג)


שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו

הפך המדה הזאת מי שעינו לא תשבע עושר ותמיד הוא רוצה עוד, והיא המדה המגונה ביותר ומביא אל האדם חסרון הרבה אף במה שיש לו והוא ראוי לו, כדאיתא במסכת סוטה בפרק קמא: ת"ר סוטה נתנה עיניה... ומה שהיה בידם נטל מהם. וכל זה כי כל אחד ראוי לדבר מיוחד, וכאשר עינו של אדם במה שאינו ראוי לו, א"כ הוא יוצא ממה שראוי לו, כי אותו דבר שיש לו אין ראוי למי שיש לו הדבר שהוא מבקש שיהיה, ולכך אותו שמבקש הדבר שאינו שלו אין ניתן לו, והדבר שיש לו ניטל ממנו, כאשר מבקש דבר אחר אז הוא יוצא ממה שראוי לו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העושר, פרק ב)

פירוש, כאשר אחד רוצה בדבר שאינו שלו, בזה נראה שדבק בו ההעדר, כי השלם בעצמו, למה היא לו [דבר] שאינו שלו, רק נראה שאינו שלם והוא בעל העדר, ולכך אף מה שהיה [לו] נעדר ממנו, וכן הוא המידה שכל מי שדבק בו ההעדר מגיע אליו העדר לגמרי... כלל הדברים אשר רמזו בכאן, כי המתאוה אל דבר שאינו שלו הוא חסר והוא בעל העדר ולכך גם שלו נעדר ממנו, כי זה ענין הנמשך אחר ההעדר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ע' זהר ר"פ קרח קעו סע"א: כל דרדיף בתר דלאו דיליה כו' מה דאית ביה אתאביד מניה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

...ועובר בזה על לא תחמוד כשיחמוד ליקח דבר שאינו שייך לו, וע"י זה יוכל לפעמים לאבד גם השייך לו, כמשפט החומד מה שאינו שלו, דגם מה שיש לו לקחו ממנו, כמו שאמרו בסוטה, וכגמלא דאזיל למתבע קרני, בפרק חלק (סנהדרין קו.).

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף יז ע"ג)

יש רוגזא דרבנן דטבע (זוהר ח"ב קפב ע"ב)... וזהו קנאת רחל שהיה קנאת סופרים... ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה, כמדת החומד את שאין שלו דשלו נטלו ממנו, כמו שאמרו בסוטה. והיא חס ושלום לא חמדה את שאין שלה, ועל כן ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ב דף ד ע"ד)

ורחל קנאה באחותה, וידוע קנאה הוא היפך תאוה וחמדה, והיא קנאה בחמדה זו וביקשה לקחת דודאי בנה, אבל באמת זה לא היה שייך לה, וזהו חמדה במה שאין שייך לה, ולפי שהיא ביקשה חמדה, ואין זה מדתה, ולא ידעה דאצלה החמדה הוא שאין שייך לה ואסור, גרם לה לזלזל ע"י זה במשכבו של צדיק שהוא היפך החמדה לגמרי, ועל דרך שאמרו דגם מה שהיה לו ניטל. אלא דשם הוא עונש בעל כרחו, אבל בכאן דהיא כיוונה לשם שמים, וחלילה לא חמדה מה שאין ראוי לה באמת, דהרי היא נתנתם לה רק דלא היה ראוי לה בחנם אלא בשכר, היא בעצמה נתנה שלה מדעתה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף יז ע"א-ע"ב)

צריך להבין משפטי ה' אמת בזה מפני מה קילל האדמה ומפני מה דוקא בקללה זו תאבד כחה מאתה... ונראה כי ידוע אשר הארץ וצבאיה ירצו בקבלת נפשות אדם לתוכן... והטעם מצד נפש החיונית שבכל אדם, והוא כעין בחינת פרנסה להשר מצד השפע הנשפע לנפשות ההם ממקור חיותם, ואם זה בנפשות האלה שנקראים עמי הארץ שכל חיותם ונפשם לא נמשך כי אם מחיות נפש הארץ, מכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' באדם הצדיק אשר תחשק הארץ בכל אות נפשה לקבל דמו לתוכה והוא לה ודאי לתועלת... טובה הוא לה לכסות דם צדיק בקרבה כי הנפש הוא הדם ולא ימלט מהגיע לה טובה גדולה כמו שמובא בזוה"ק אשר על כל זה פצתה האדמה את פיה לקבל דמו של הבל הצדיק ולבלוע עד שלא יהיה רישומו ניכר כלל בקרקע... כי חשקה והתאוה תאוה לדם נפש הצדיק הזה. ואכן לא היתה ראויה לזה לצד קדושת נפש הבל אשר היה גבוה מעל גבוה כידוע. והנה נודע אומרם ז"ל כל הנותן עיניו במה שאינו שלו גם זה שבידו נוטלין הימנו. וכן כאן על שקיבלה הארץ דבר שאין שייך לה, אף שלה, אבדה. ונתקללה בלא תוסף תת כוחה ושפטה ה' משפט התורה כאמור.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ד, יא)


תוס' ד"ה לא היכיתי - ה"ה דאהא הוה מצי למפרך הא דרבא והא דמנימין ותימא מאי הוה מצי לתרץ

ולע"ד, ב' המאמרים, של דרשה ד"אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה", והך ד"לא הכיתי לאומה ושיניתי לה", שונים הם בכונתם, דיש מידה טובה נוהגת בישראל שהקב"ה נפרע מהם מעט מעט אפילו על עוונות שעברו כבר, וכדאמרינן בפ"ק דע"ז "אוהבו נפרע ממנו מעט מעט", ודבר זה אינו בשאר אומות, כ"א הקב"ה נושא להם פנים, וכשהדין נותן להפרע נפרע מהם בבת אחת, אבל אפשר שאותו הבת אחת יהיה בב' דרכים, או שימתין להם הקב"ה כ"כ עד שיינתן הדין שיהיו נאבדים לגמרי מהעולם, או שהקב"ה נפרע מהם בייסורים ומיעוט וכה"ג, ואין מאבדם מן העולם מפני שלא הגיעה מדת רשעם לזה, והקב"ה כל דרכיו משפט אמת אל אמונה ב"ה. והנה מתחילה אמר "אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה", משמע שהקב"ה מאריך אפו עד שתתמלא סאתם להתחייב אבדון מהעולם, ע"ז פריך מג' כוסות, חזינן שנתחייבו בכל פעם בעונש שנשאר מהם ולא נאבדו. ועתה דרש הפסוק באופן אחר לחלק בין ישראל לאוה"ע, ואמר שגם באוה"ע אפשר שהקב"ה יכה אותם קודם שנתחייבו כליה ואז לא יכלו, אלא אותה המכה שנתחייבו אין הקב"ה מחלקה לב' חלקים כדי להקל, וזה שאמר "לא הכיתי לאומה ושניתי לה", היינו לחלק המכה לחצאין, אבל הכה לאומה פעם אחת בכל דין, ואם המכה הראשונה היתה מהדין שלא לכלותם, מ"מ כמה שהיה בדין, נפרע מהם בפעם אחת, ואם אח"כ סגלו עוונות ונתחייבו להענש, עוד אין זה שניה להקודמת, כי אם דבר חדש, ומייתי על זה "ואתם בני יעקב לא כליתם", שהקב"ה מחלק אפילו העונש שנתחייבו ח"ו בפעם אחת לכמה חלקים וזמנים כדי שיזדקקו הרבה, באהבתו ובחמלתו.
[נוסח אחר:] ולע"ד נראה שאין הכונה בדרשה דקרא ב"אני ד' לא שניתי" שוה להכונה בדרשא ד"בשלחה תריבנה", ולשון "עד שעת שילוחה" משמע שכלה ומשתלחת מן העולם לגמרי, אבל "לא הכיתי לאומה ושניתי לה" הכי פירושו ע"פ דברי חז"ל בגמ' דע"ז פ"ק, "כי אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם, משל לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט". והכי פירושו: שאין הקב"ה נפרע מעט מעט מן האומה, א"כ בכל אופן שגזר דין שלהם נגמר, נפרע מהם בבת אחת בלא הפסק, אבל יכול להיות שמתקיימים בעולם. ונראה דהאי כללא ד"לא היכיתי לאומה ושניתי לה" אינו כי אם על אותן עבירות שעליהן כבר נתחייבו ונגזר גזר דינם, אבל אם היה גז"ד שלהם שלא להאבד מן העולם, ואח"כ נתחייבו, אין זה בכלל "לא היכיתי ושניתי", דאינו כי אם לאומות, שבישראל אפילו באותן עבירות שכבר נתחייבו הקב"ה נפרע מהם מעט מעט. וא"כ לא קשיא מהא דרבא דהתם נתחייבו בפ"ע בכל פעם, וכמ"כ ממנימין.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US