יא ע"א

בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון

...מה שפירש כ"ק אאמו"ר זצלל"ה כוונתם ז"ל על מאמר הכתוב "וישלחהו מעמק חברון" - מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון וכו', ואמר הוא ז"ל כי העצה העמוקה היתה באשר ישראל היו מגודלים אצל האבות אשר היה סוד ה' עלי אהלם, והמלאכים היו תדירים אצלם כאנשים, וכל דבר שאדם רגיל בו אינו משתוקק אליו כ"כ. ע"כ היתה העצה שיהיו בארץ לא להם בגלות ובהסתרת פנים, למען אח"כ כשיגלה הקב"ה עליהם לגאלם ויקרבם לפני הר סיני ליתן להם התוה"ק, תהיה להם השתוקקות עצומה מאוד, עכתדה"ק. ויש להבין, וכי חסר לה' יתברך להשפיע בכל עת חדשות שלא יתרגלו בו, ותהיה להם השתוקקות אליו כ"כ אין סוף למתן שכרן של צדיקים? אבל הטעם מפני שלא היו יכולין לסבול אור גדול יותר, ואף במתן תורה נאמר (שיה"ש ה) "נפשי יצאה בדברו"... ואם היה אור גדול עוד יותר היו מתבטלין מהמציאות לגמרי.

(שם משמואל, פרשת בחקותי, שנת תר"ע [ובדומה בפרשת לך לך, שנת תרע"ב ושנת תרפ"א, ופרשת וישלח, שנת תרע"ו - דברי זקנו])

איתא במהר"ל בגבורות ה' (פ"ט) דיש אומרים שמחמת מכירת יוסף נגזרה גלות מצרים, והוא ז"ל הקשה ע"ז שהרי גלות מצרים היתה סיבה למכירת יוסף, כמו שאמרו ז"ל ...בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון... והנה בזוהר חדש מבואר כיש אומרים. ונראה ליישב קושית המהר"ל, דהנה גלות מצרים היתה גלות כפולה, אחת בעינוי ושעבוד להגוף, שנית גלות בנפש, דמצרים היא ערות הארץ, והתורה צריכה להעיד על ישראל שהם שבטי י-ה... והנה קודם מכירת יוסף היה די בגלות "בארץ לא להם", וכמו שאמר הקב"ה לאברהם, ולא היו צריכין להיות במצרים דוקא, ואף אם היו במצרים לא היתה מזיקה להם בענינים האלו להיות גלות לנפש, דכבר תיקן זאת אברהם אבינו ע"ה... אך אחר שפגמו במדת יסוד ומכרו את יוסף הצדיק, שוב היו צריכין להיות בגלות מצרים דוקא ולהתמרק ולהצרף ע"י נסיון זה, לעמוד נגד מצרים שטופי זימה.

(שם משמואל, פרשת וישב, שנת תרע"א)

..ויוסף ס"ל דהתורה הראויה לשלמות ישראל היא תורה נצחית שתינתן דוקא ע"י איש נבחר הנבראים, משה רבינו ע"ה, שאי אפשר שיהיה בכל דור נביא דוגמתו, והמשפטים המסופקים יתבררו ע"פ פלפולא של תורה בשכל האנושי, ויהיה התחברות לכל הדורות ע"י התחברות הדורות אל התוה"ק, שהיא מקור חיים אחד לכולם ]...
הנה מצינו שחברון היא נתקדשה ביחוד לקבורת האבות, ואני רואה טעם הדבר מפני שיש בסגולתה לפעול מה שצריך להכנה לשלמותן של ישראל. על כן היה דוד מלך בחברון תחילה, להיות מוכן להיות אח"כ מלך בירושלים שהיא נחלת ד', שהיא נקבעת בקדושה נצחית ג"כ לזמן התכלית. ע"כ, כיון שכל זמן ההכנה צריכין ישראל לצרף זכות הדורות כולם, נבחרה להיות שם מקום קבורת האבות, שמורים על כח התחברות של כל הדורות כולם... והנה זה מורה על דרכו של יוסף, על כן כתיב "וישלחהו מעמק חברון", ודרשו חז"ל: מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, וקשה לכאורה למה דוקא ענין קבורת חברון ייחסו לאברהם כאן? אלא שיוסף הלך בשיטתו, שצריך דוקא תורה אחת, וע"ז מורה קבורת האבות בחברון, שצריך צירוף כל הדורות.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' פז במהד' תשנה = עמ' צג במהד' תשסד [מובא בהרחבה בלקט באורי אגדות לקמן לו ע"ב])

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דברי הש"ס וישלחהו מעמק חברון - בעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח, מקום טנופת ע"ז, כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדלה אצלו התשוקה ביותר, כי יתרון האור מן החושך, וכל דבר של קדושה היה חדש אצלו וחביב עליו עד למאד. אבל היה מתיירא שזרעו אחריו ברבות הימים, באשר יולדו ויגדלו על ברכי הקדושה לא יהיה הדבר חדש אצלם ולא יהיה חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות], ע"כ היתה עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ותתגדל התשוקה. [ולדידי יש להוסיף בזה מעט, כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת ה' יתברך, באותה דרך עצמה הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והיו לו מניעות ורדיפות שונות, ובאשר לפי הטבע האנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו היה לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהיו לו בבית אביו גדלה אצלו התשוקה לאלקות ביותר מאד, ע"כ היתה עצתו שכאשר תתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות, והמניעות והרדיפות של הגלות יהיו להם לרפאות תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזוהי אותה דרך עצמה שדרך הוא בה].
ולפי הדברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר (דברים כח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכבר הקשו המפרשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ. אך להנ"ל יובן, שהגלות אינה באה בעיקרה לעונש, רק היא עצה מרחוק להגדיל התשוקה וההתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את ה' יתברך בשמחה, והיינו שלא היתה עבודתם בתשוקה והתלהבות, ע"כ באה הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתיה, עכת"ד.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ב)

מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון
2-4

...מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בהא דכתיב "וישלחהו מעמק חברון" ובש"ס סוטה מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. ופירש הוא זצ"ל היות ידוע דדבר שאדם רגיל בו ואינו דבר חידוש, אין אדם מתפעל בו כ"כ כמו מדבר של חידוש. והנה אאע"ה שהיה מגודל בבית תרח בחושך ואפילה שקוע בטנופי דהאי עלמא, והוא זכה להיפרד מהם ולהגיע למעלות רמות ונישאות כ"כ, היה חביבים אצלו כל הגה והגה של קדושה עד לאחד, כי היה אצלו זה דבר של חידוש ויתרון האור מתוך החושך, וחשש אולי זרעו אחריו שיהיו מגודלים על ברכי הקדושה ולא יהיה זה אצלם לדבר של חידוש, אולי יתקררו מעט האהבה והחביבות. ע"כ היתה העצה העמוקה שלו שירדו בגלות, ואז ירגישו ביותר ההפרש בין האור להחושך ותתעורר ותתגדל האהבה, וכשיגאלו יהיו האהבה והחביבות עד מרום קצן, עכ"ד. ויש להוסיף ולומר שלאו דווקא אחר שיגאלו, אלא אף בעודם בגלות נמי, וכמפורש בתהלים מ"ב שבמדרש שיר השירים: צדיקים העמידו לי בחרבנם יותר מישובם עיי"ש. ומעתה מובן שלעומת שאמר הקב"ה: מה אתה רוצה שישתעבדו בניך, שהוא מחמת קרירות הרוח והעדר ההתלהבות בקריאת פרשיות הקרבנות, השיב אברהם שבורר לו המלכיות, שזה עצמו היא העצה העמוקה שלו, כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרפ"א)

נכון יהיה הר בית ה' גם בעוה"ז. וכל האבות ע"ז שמו כל לבם ונפשם, והקב"ה רצה למלאות רצונם, וכמו שהיה אח"כ בקבלת התורה ומצוות ובנין בהמ"ק, ויהיה נגמר הכל בשלמות לימות המשיח בב"א. ולכן הוצרך לגלגל סיבת גלות מצרים, כי ע"י יציאת מצרים היה הכנה לכל זה, כמו שתלה הקב"ה בתורה כמה מצות ביצ"מ. וכמו כן "למען תזכור כו' צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ולכן קפץ רוגזו כו', שיוכל להיות נגמר עצה עמוקה זו, כמ"ש ז"ל בפסוק "מעמק חברון".

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרנ"ד)

...שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הש"ס בפסוק "וישלחהו מעמק חברון", בעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, דהעצה העמוקה של אאע"ה היתה, היות שידוע בטבע אנשים שכל דבר שאדם מורגל בו א"א שיהיה חביב עליו כ"כ כמו דבר חדש, מה גם אם אדם נולד על ברכי זה הדבר ומורגל בו מתולדתו ולא ידע זולתו א"א שיהיה חביב כ"כ על האדם, והנה ישראל מלידה מבטן ומהריון נולדו ונתגדלו על ברכי הקדושה, מה גם זרע האבות שהיו מלאכים רגילין ותדירין אצלו כאנשים, אפשר שתתקרר אצלם מעט מעט האהבה והחביבות לדברי קדושה, ע"כ היתה העצה העמוקה שלו שירדו לגלות ויתעלם מהם שפע הקדושה, וכאשר יגאלו תהיה הקדושה חביבה עליהם עד לאחת, ודפח"ח...
והנה ידוע שיעקב אבינו היותו דוגמא לכנסת ישראל ומאורעותיו הם דוגמא למאורעות ישראל וגלות יעקב היתה דוגמא לגלות ישראל, וכמו שגלות ישראל היתה כדי לכשיגאלו יכירו את יתרון האור מתוך החושך, כן נמי היה ביעקאע"ה, שנתגדל בבית אברהם ויצחק והיה יושב אוהלים, ולא ידע דבר זולת הקדושה וכן ממעלת ארץ הקדושה לא הרגיש באשר לא ראה זולתה, ע"כ היתה לו הגלות לבית לבן לתועלת נמי בענין הזה, למען יכיר את מתיקות האור מתוך החושך ויכיר את מעלת א"י לעומת שאר הארצות, ותהיה מעלה חן לפניו ביתר שאת.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ו)

[האחים כעסו על יהודה וטענו שאילו ייעץ להם לשחרר את יוסף היו שומעים לו. וכן יעקב חשד בו שהרג את יוסף. אבל אחרי שהתגלה יוסף לאחיו הבינו שהכל היה מיד ה', להשלים את "העצה העמוקה". וזה מה שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה צח סימן ז) "מטרף בני עלית" - מטרפו של יוסף עלית ונתעלית. אמנם המכירה היתה סוג של טרף, אבל אתה עלית מזה, כי לא עשית את זה מדעתך אלא כי ה' רצה שתהיה המנהיג - "נתעלית", ועל ידך ה' מבצע את רצונו בעם ישראל.].

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רל) לטקסט

אין לי בן וכו' שלא היה לו בן הגון למלכות

בן - שרשו בנה, ובא במובן המדויק על הבונה בית אביו. ובסוטה כי אמר... הגון מלכות, וכמו שכתבתי בגדרו בספר התורה והמצוה, תזריע (סי' ד).

(מלבי"ם, חכמה ומוסר, משלי ד, ג, חלק ביאור המלים)

שלא היה לו בן הגון למלכות

מפני דכבוד המדינה הוא שיהיה למלכם מזכרת עד עולם, וכשיש לו בנים ראויים למלכות אזי לא נפסק זכרונו ע"י בניו, והוא, מפני שלא היו לו בנים ראויים למלכות, והיה ירא שהמדינה לא יחפצו בו על שלא יהיה לו זכרון בדבר המלכות... לכן התחכם ועשה לו מזכרת בעמק המלך מקודם שמלך כדי שלא יהיה לו זה לשטן לעכוב מלמלוך.

(רבי יצחק זאב ידלר, תפארת ציון כאן)

כל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו

כשם ששרף תבואתו, אשר הוא זרעו אשר זרע חבירו, ולכך אין מניח בן ליורשו, שנשרף זרעו ג"כ באש של מעלה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וכיון ששרף חלקת יואב, לכן לא הניח בן ליורשו. שאפשר שהכוונה לירושת מלכות. ושמא חולק וסובר שלא היה לו בנים, שאלו שלשה מתו. ומלבד האיסור שגורם נזק לחברו, גם מאבד אוכלים יקרים, ויש בזה בל תשחית, ומצינו [ב"ק צא ע"ב] שגורם מיתה בלא זמן לבנים.

(מעם לועז, שמואל ב' יד, כז)

מפני דאי אפשר לאדם להיזהר מהמזיק שלא ישרוף תבואתו, לכן עונשו משמים גדול מכל גנב וגזלן דעלמא דאפשר להנגנב והנגזל להישמר מהם... ועונשו יהיה במדה כנגד מדה, דכמו שהוא לא הניח לחבירו להכניס תבואתו, כן לא יכנוס רכושו ליורשיו.

(רבי יצחק זאב ידלר, תפארת ציון כאן)

מה היה אשם בנו של אבשלום במעשה אביו? אלא כנ"ל, שאם האבא שורף ומחבל את רכוש חברו כדי להקל עניינו, הרי זה משפיע בתת נפשו של הבן השפעה רעה על מדותיו, השקפותיו ודעותיו, שאיו מתאים ליורשו, ואין הוא הגון להנהגה ומלכות.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, מעיני החיים, עמ' פג)

ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות

...שאמרו ז"ל במסכת סוטה וז"ל: לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, והקשו התוספות שם בד"ה לעולם, וז"ל: ואם תאמר הרי מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה דכתיב "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה", גבי מדת פורעניות, וגבי מדה טובה כתיב "ורדפו מכם חמשה מאה"? ויש לומר דגבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא כתיב ורדפו מכם חמשה מאה, וסיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב עכ"ל.
וקשה לי על דבריהם ז"ל ממה שאמרו במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין (טז:) וז"ל: "ואלה שמות הגבורים וגו' על שמונה מאות חלל בפעם אחת", שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב "איכה ירדוף אחד אלף"... ולדברי התוספות דמה שאמר הכתוב "איכה ירדוף אחד אלף", מדבר ברדיפה בלא הריגה, למה היה מתאנח דוד על שלא היה הורג אלף... הלא פסוק זה אינו מדבר בהריגה?
אשר על כן נראה דבין פסוק "ורדפו מכם חמשה מאה", בין פסוק "איכה ירדוף אחד אלף", אינו מדבר אלא בהריגה. ומה שהקשו ז"ל נראה לתרץ על פי מה שאמרו בתורת כהנים וז"ל: "מכם" - מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם... ועל פי הדברים הללו לא קשה, כי בפסוק זה לא הזכיר אלא ברכת החלשים שבישראל שירדפו חמשה מאה וגו', וחלשים כיוצא בהם באומות העולם אינם אפילו עורכי מלחמה, ומה שאמר הפסוק "איכה ירדוף אחד אלף" מדבר בגבורים, ואומרו "אחד" נתכוון לומר המיוחד שהוא הגבור. ולא הוצרך לומר הדרגה זו בישראל כי ילמוד ממדת פורענות, שהרי מדה טובה מרובה.
ומעתה שני דברים צוה ה' הטוב לעמו ישראל, הא' לא הגביל בה שיעור, והם גבורי ישראל, ועליהם הוא אומר בפסוק הא' "ורדפתם את אויביכם ונפלו וגו' לחרב", ואם נפשך עגמה עליך לדעת שיעור, צא ולמד מפורענות, שנאמר "איכה ירדוף אחד אלף", וכלל גדול הוא, כי מדה טובה גדולה ממדת פורענות, ולפחות בהשואה, כמו שהוכיחו התוספות ז"ל מההיא שאמרו: כל העוסק בתורה יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה, והוכיחו מהאמור בפרשת מרגלים "אשר תרתם את הארץ יום לשנה" וגו', הרי שאין הכרח להיות גדולה אלא שלא תמצא פחותה ממנה בענין, בהכרח תתחייב לומר שאחד מישראל יהרוג אלף לפחות. ולזה היה דוד מתאנח על תשלום האלף כדי שלא תהיה מדת פורענות מרובה, כי דוד היה אחד המיוחד.

(אור החיים, ויקרא כו, ח)

...שהטוב הנזכר מאתו לא יבוא על כל פנים... כדי שלא תהיינה להם ההבטחות הראשונות אשר הובטחו האבות עליהם לפוקה ולמכשול לאמר מעתה לא יוכל להרע אותנו, אלא שיחרדו תמיד, כמו שהיו האבות עצמם וכל הצדיקים עושים שמא יגרום החטא, ואשרי אדם מפחד תמיד. ואמרם ז"ל אפילו על תנאי זה יהיה, אם כמו שאמרו הראשונים שהתנאי ההוא יותר יחייב ביטולו קיום המעשה מקיומו, ואם כמו שאמרו במקומות רבים שמדה טובה מאת הקב"ה מרובה, ובכל מקום שאפשר להתקיים לא תשוב ריקם.

(עקדת יצחק, שער צו)

ומכלל ארור שאמרו חז"ל (שבועות לו ע"א): ארור יש בו שבועה יש בו נידוי יש בו קללה יש בו אלה, ומביאים ראיה לכל אחת ואחת, אם כן מכללם אתה שומע ברוך, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן דברים פרק כד, יז)

יש ברע הזה מה שמקביל לכל חלקי ההשפעה הטובה, כי לכל חלק השפעה טובה - ככה חודש הביטול, ומכל חלק השפעה טובה רוחק הביטול המיוחד לה, אך לא נתבטל... על כן נאמר, שמיד שירצה האדון ב"ה לתקן ההשפעה בשלמות, לקח לסדר סדרי הטוב וסדרי הרע; וסדרי הטוב הולכים ונתקנים במדרגותיהם, אך הרע הנה הוא תלוי ועומד מתחילת הסתדר ההשפעה, עד הגיעה אל מדרגה האחרונה, שבה תלויים כל סידורי עניניו בפרטיהם; כי הכוונה היא להשפיל מציאות הרע, שלא יהיה ענינו אלא הפחות שבכל הענינים שבבריאה. והשפלה זאת מכלל התיקונים הגדולים אשר לעולם היא, שתהיה מרובה מידה טובה ממידת הפורענות הרבה. ועל כן מתחילת הסתדר הסדרים הבדיל האדון ב"ה סדרי הטוב לצד אחד להסתדר וליתקן, וסדרי הרע להתגלגל בהשפלתם ממדרגה למדרגה. כי לפי מה שהיה סדר מסדרי הטוב נתקן, כך סדר הרע נשפל לעומת זה, עד שבהשתלם סדרי הטוב ליתקן, נמצא הרע נשפל לגמרי, והעולם מתוקן כראוי.

(דעת תבונות, אות קלב)

ועל כן אמר "והיה כצדיק כרשע", כלומר כי הן אמת אשר אם רובם זכאים ומיעוטם רשעים נגררו מיעוט רשעים אחרי הרוב שינצלו גם הם, ואם כן, תעשה גם בצדיקים שיגררו אחר הרוב רשעים להאבד עמהם, נמצא צדיק ורשע שוין הם, ושוה מדת הטוב למדת פורעניות. ובאמת אשר מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות כמו שאמרו חז"ל, כי רב חסד הוא. ואמנם הקב"ה השיבו "אם אמצא בסדום חמשים צדיקים", פירוש שיהיו צדיקים על כל פנים לפי ערך מעשה סדום, "ונשאתי לכל המקום בעבורם", וזה למען תפילתך אשר אתה מתפלל עליהם אעשה לפנים משורת הדין.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, ט, אות ה)

אמר אברהם אבינו ע"ה: הן זה ודאי אשר עתה אין ביניהם צדיקים, ואך "אולי יש צדיקים" מוטבעים ומשוקעים "בתוך העיר", פירוש שעתיד לעמוד מהם לדורי דורות איזה צדיקים... וטען אברהם טענה שלמה: אם כך הוא מדתך שאין אתה משגיח בעת רשעת האדם על הטוב שעתיד לצאת ממנו, אז "והיה כצדיק כרשע", פירוש, כי ידוע שמדתך בטובה לדון את האדם לפי העת שעתה בו ולא להביט על הרע שעתיד לעשות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נג, יד)... איני דן את האדם אלא בשעתו... ולכן אם תדון את הרשע לפי העת שהוא עתה בו ולא תשגיח על הטוב המאוחר שבכוחו שעתיד לצאת ממנו, אז יהיה דין הצדיק והרשע שוין, "והיה כצדיק כרשע", שלא להשגיח על העתיד לבוא אם צדיק יהיה או רשע, והושוה הפורענות למדת הטוב, ולא כן הוא, כי מרובה מדת הטובה ממדת הפורעניות כמאמר חז"ל. ובתוספות מביא שם בשם התוספתא שהיא מרובה על אחת מחמש מאות.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, יג)

"והיה כצדיק כרשע" - שצדיקים ורשעים יהיה להם בחינה אחת, כי הנה בעת הטוב בעת שהצדיקים גוברין ומעשיהם מרובין על מעשה הרשעים, אז מגין זכותם גם על הרשעים, וגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים וגם הרשעים ינצלו בזכותם עמהם, ואם כך יהיה גם במדת הרשעים, שאם הם גוברים יכלו גם הצדיקים עמהם להיות תם ורשע מכלה, אז "והיה כצדיק כרשע" במשקל השוה, ולא כן הוא כי הנה מרובה מדת הטובה ממדת פורעניות על אחד מת"ק, כמו שאיתא בתוספות (סוטה יא. ד"ה מרים בשם התוספתא).

(באר מים חיים, בראשית, פרק יח, כה)

אולי ימצאון שם בדרך המציאה ראיה הלז, שעתידים להיטיב מעשיהם או שעתידין חמשים צדיקים לעמוד מהן, ובזכות זה תציל אותם. ואם תאמר שלא תביט על הטוב העתיד לבוא, אז ח"ו "והיה כצדיק כרשע", שהצדיק והרשע שוין בעיניך, שלא תביט על הצדיק העתיד לבוא להיטיב בזכותו כמו שאינך מביט על הרשע להרע עתה עבור רשעו, ומדה טובה שוה למדת הפורעניות. ולא כן מדתך, כי מדה טובה מרובה על הפורעניות אחד מחמש מאות כמאמר חז"ל.

(באר מים חיים, במדבר, פרק כג)

[לכן במכות מצרים, כל מכה היתה של חמש מכות לכל היותר, ואילו ביציאת מצרים היו 15 מעלות, שנמנו בהגדה].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף טז ע"ב - לטקסט)

על שם שכינה נאמר וכו' אמור לחכמה אחותי את

הבן המאמר הנפלא והנשגב הזה, שבו יתבארו לך סודות רבים ונפלאים בדברי תורה ובדברי נביאים. ואין לתמוה מן הפסוקים שה' נזכר בהם שנראים כפשוטם דרך אסמכתא, אלא מה שנאמר "אמור לחכמה אחותי את", מה היא החכמה, או מי הוא האומר לה "אחותי", ואיך הביא ראיה מפסוק זה שהוא לשם שכינה. אלא שיש לך להאמין ולדעת שיש שם (שני) דברים בגו, ידועים ומקובלים למשכילים, וזה מה שאמרו "כשם שיש שכינה למעלה כך יש שכינה למטה", ואמרו בספר יצירה "נעוץ סופו בתחלתו", ועוד אמרו "חכמה בראש חכמה בסוף", ושם אמרו "חכמה", והמשכילים יבינו.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר ותתצב דכתיב וכו' אחותו דכתיב וכו' מרחוק דכתיב וכו' לדעה דכתיב כי אל דעות ה' וכו' יעשה דכתיב וכו' לו דכתיב וכו'

במדרש רבות (שמות פ"א) כך גרסינן: ותתצב אחותו מרחוק - רבנן אמרי כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש, ותתצב על שם "ויבא ה' ויתיצב", אחותו כמו דאת אמרת "אמור לחכמה אחותי את", מרחוק על שם "מרחוק ה' נראה לי", לדעה על שם "כי אל דעות ה'". ע"כ. פירוש זה, כאשר הושלך ליאור היה סיבה אלקית שומר אותו שלא יהיה נזוק, ולכך כתיב "ותתצב", ולשון זה בא על דבר שהוא חוזק העמידה והקיום, והסיבה האלקית הוא חוזק הקיום והעמידה. לכך כתיב לשון זה ולא כתיב "ותעמוד". וכתב "אחותו", כי התורה שהיא היתה הסיבה המקיימת אותו, לפי שראוי להיות ניתן התורה על ידו, ולזה הדבר מוכן היה משה רבינו ע"ה, וזאת הסיבה מקיימו. "מרחוק" - [כי הסיבה האלקית מרחוק] הוא, והסיבה החמרית קרובה אל האדם. "לדעת" - על שם כי הוא יתברך א-ל דעות, פירוש כי הוא יתברך היה רוצה לדעת מה יעשה לו כדי שיהיה נשמר מן ההיזק, והוא כמו "וידע אלקים".
אבל הא דגרסינן בגמרא דידן "מה יעשה דכתיב יעשה ה' לאדוני בית נאמן, לו שנאמר ויקרא לו ה' שלום", קשה לפרש על ענין זה. ויש לפרש, כי מפני כי משה היה עומד ומוכן לצאת ממנו בית הלויים, ודבר זה היה שומר אותו ג"כ כמו שהיה שומר אותו התורה, ויבא לשון עשייה שהוא עשייה גמורה כאשר יעשה ממנו בית נאמן. וכך פירושו: לדעת מה יעשה, מה שיש לעשות שיהיה ניצול לעשות ממנו בית נאמן, ומה שאמר לו זה הקב"ה שהוא יתברך חפץ לעשות אותו לבית נאמן. ולכך כתיב "מה יעשה לו", פירושו, באיזה ענין יהיה נעשה לבית, ודבר זה הוא נעשה להקב"ה שהוא יעשה חפץ ורוצה בו. ונקרא הקב"ה "לו", מפני שהכל הוא לו. ומפני גודל השגחה והשמירה שהיה אל ה' יתברך על הצדיק הזה, עד שלא נסתלקה ממנו השגחה והשמירה, לכך כל הפסוק על שם השכינה נאמר לשמור הצדיק מן ההזק.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן [חלקו הראשון גם בגבורות ה', פרק יז])

פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר ותתצב דכתיב ויבוא ה' ויתיצב אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי לדעה דכתיב כי אל דעות ה' מה דכתיב מה' ה' אלקיך שואל מעמך יעשה דכתיב וכו' לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום

פ"ק דסוטה, ותתצב אחותו... ויקרא לו ה' שלום. הנה מאמר הלז סתום וחתום, מה כוונתם בריבוי התיבות לדרוש כולם ע"ש החכמה, וגם צורך לריבוי אלו השמות הרומזים אל החכמה, וגם מה ענינו לפסוק זה המדבר מענין השלכת משה רבינו ע"ה ליאור.
וענין מאמר זה לדעתי סובב הולך על ענין עמוק... והוא הענין מ"ש במקום אחר מענין מעלת האומה הנבחרת, שרשם ומחצבתם וקיומם ועלייתם וירידתם ח"ו, הוא במה שאינם נשואים במקרה הזמן והמקום, אלא הם תלויים בנקודה המרכזית שבאמצע הזמן ואמצע המקום, אשר הוא רוחני ממש, ואין לו שורש קיום בגשמי, והוא ביחוד העצום... וכמו שאחד האמיתי אינו משתנה ואינו מקבל שינוי... מציאות האומה הזאת אינו תלויה בטבע ובגדר הזמן והמקום, שביאתם לעולם הוא אחר העדר הגמור, כי אברהם אבינו שורש מחצבתינו נברא בריאה חדשה ממש אחרי שהושלך בכבשן האש... כי מצינו שאלו שלשה בני אדם הם היו מציאה בעולם, שבאו לעולם ע"פ נס אחר היאוש הגמור, והם אברהם ודוד ומשה, שדוד אמרו שהיה ראוי להיות נפל... וכן משה רע"ה ביאתו לעולם בנס, אחר יאוש הגמור שהושלך ליאור, והיה ראוי להתבטל מציאותו, כפי משפט מבטי הכוכבים, כמ"ש אצטגניני פרעה, שראו שמושיעם של ישראל יהיה נלקה במים. וכן לידתו היה בנס גמור, מיוכבד אמו שהיתה בת ק"ל שנה, שכבר ניטל ממנה כח התולדה, עד שחזרה לנערותה, ולכן תיכף כשנולד הוצרך להשראת השכינה לשומרו בנס, כמ"ש "ותפתח ותראהו וכו', ותרא אותו כי טוב הוא", ואמרו שראתה עמו שכינה...
והוא ענין גדול, כי אלו השלשה הם ג' שרשים מיוחדים לקיומם של ישראל, וכלל כולם בכל המדרגות הצריכים להם, והוא, א' מציאותם וביאתם לעולם. ב' הנהגתם ומעשיהם ע"פ התורה והעבודה. ג' תכלית שלמותם וקיומם הנצחי, ותשלום שכרם....
וע"פ הקדמות היקרות האלה נבוא לביאור מאמרם ז"ל על פסוק "ותתצב" וכו', שפשטות הענין מדבר על אחותו, שהיתה מתמה מה יהא בסוף נבואתה שהתנבאה שעתיד להושיע את ישראל, ועכשיו הושלך ליאור להיות נאבד במים, והוא מ"ש "לדעה מה יעשה לו", ודרשו רז"ל שפסוק זה מדבר ומרמז טיב הענין, שכן היה צריך שמושיעם של ישראל יפשוט צורה וילבוש צורה, ואחר ההעדר הגמור יהיה לו קיום. והוא מ"ש "ותתצב אחותו מרחוק", שמדבר על החכמה העליונה, חכמת התורה המיוחד לו להיות סרסור בקבלתה, כי אין לישראל בת זוג, שהם תלויים ביחוד, שהוא מרכז האמצעי שאינו נתפס במקום ובזמן, וכן התורה והחכמה העליונה היא למעלה מן השמש, מסולק מגדר הזמן והמקום, וע"ז נאמר "הן יראת ה' היא חכמה", שתיבת ה"ן מרמז על היחוד, שאלה אותיות אין להם בן זוג, כמ"ש במדרש על פסוק "הן עם לבדד ישכון". וחכמה עליונה הזאת היא שעמדה למשה בריחוק מקום, מסולק ממקום וזמן, כמ"ש "ויהי שם עם ה'" וכו', והיא היתה משמרתו, להיות נשאר חי בדרך נס, בשביל ידיעתו יתברך, במה שהוכן מה שנעשה על ידו להיות סרסור בקבלת התורה לישראל.
ולכן דרשו באלה התיבות של הפסוק שכל תיבה מרמז על ענין נפלא, מה שתלוי בשורש הזה. והוא אמרם "ותתצב", ע"ש ויבא ה' ויתיצב, והוא, שחכמה העליונה, שהיא התורה, הוא עצם מדותיו של הקב"ה, כמ"ש בזוהר הקדוש "אורייתא וקודשא ב"ה חד הוא", ולכן היא רוחנית ממש, איננה נשואה בגדר מקום וזמן הנעתק ממקום למקום, שכל דבר שהוא בגבול אין שייך בו עמידה, כי האדם והנברא המתקומם בו, נעתק ממקום למקום, וכן הזמן איננו עומד על מצב אחד, וכמ"ש "כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים", שהרגעים תכופים ומחוברים זה לזה ומתחלקים לעבר ועתיד, מה שא"כ נקודה המרכזית, שהוא באמצע הזמן בין העבר ובין העתיד, אין שייך בו העתקה זמנית, ולכן נקרא עומד ומתיצב על מקום אחד, והוא התורה, שהיא למעלה מן השמש העושה הזמן. ולכן כמו שאצלו יתברך אין שייך העתקה זמנית, שלכן נאמר "ויבא ה' ויתיצב", כמו כן כתיב על החכמה העליונה, "ותתצב" וכו', והיא התורה שהיא אחותו של משה, ומיוחדת ומחוברת לו, מלשון איחוי ותפירה, שהוא מורה על חיבור חזק, שלכן שני אחים נקראים כן, ע"ש חיבורם חיבור חזק ואמיץ, מאחר שמשורש מאב ואם אחד נולדו. ואמר "מרחוק", כמ"ש "מרחוק ה' נראה לי", הוא מ"ש שזה היה מדרגת משה, כמ"ש "ויהי שם עם ה'", שמורה על מקום עמידתו הרחק מאד מאדם האנושי, במדרגת שמים ממש, שלכן נקרא "איש האלוקים", כמש"ל.
ומ"ש "לדעה" וכו', רמז על ענין נפלא בישוב התמיהה שהקשה הרמב"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ה ה"ה] וחקירתו בענין ידיעתו יתברך, מדוע אינו מכריח לבטל הבחירה מן האדם... ותכלית ישובו בספק העצום הזה, הוא מ"ש "כי אין ידיעתו כידיעתנו"... ובאמת ידיעתו יתברך הוא בנקודה האמצעית, בהוה, שאינו תלוי בזמן המתחלק לעבר ולעתיד, והוא דבר שאינו מושג לנבראים, כמו שאין נקודת ההוה מושג...
ועל ענין זה רמזו רז"ל בפרק תפילת השחר, במ"ש "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי אל דעות ה'"... שאחר שהתפללה חנה לפני ה' לעשות לה נס להוליד בן אף שהיתה עקרה, ונענית בתפילתה, לזאת פרסמה ענין זה מהידיעה והבחירה, שאין ידיעתו יתברך מכריח, שדבר זה מוכרח ממה שהתפילה משנה הגזירה... כי ידיעתו יתברך אינו כידיעתנו שהוא בזמן המתחלק לשנים, בעבר ועתיד, מה שאין ידיעת בני אדם בהוה, כי ההוה אינו מושג ואינו תלוי בסדר הטבעי, מאחר שהרגעים תכופים זה לזה, והזמן אשר מושג לנו הוא תלוי בסדר הבריאה הטבעי שבו' ימי בראשית, משא"כ ההוה, נקודה המרכזית, אמצע, רומז ליום השביעי, האמצעי, כי הזמן המתחלק בטבע יש לו בן זוג, והם העבר והעתיד, וכן ו' ימי השבוע, ג' לפני שבת, וג' אחריו כמ"ש רז"ל, משא"כ שבת אין לה בן זוג...
וז"ש "שגדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות", ר"ל שידיעתו יתברך נתלה באמצע, בהוה שבין זמן העבר והעתיד, המתחלק לשנים...
ולכן בפסוק זה "ותתצב אחותו", ג"כ שבעה תיבות, ותיבת "לדעה", הוא תיבה האמצעית, נר השביעי הזה, שבו תלוי ידיעתו יתברך, שהוא באמצע...
ואמרו ג"כ "מה, דכתיב מה ה' אלוקיך שואל מעמך", הוא ענין הבחירה החפשית שניתן לאדם, שאחר שרמז ענין ידיעתו יתברך במעשה בני אדם, רמז ג"כ הבחירה, שאין הידיעה סותר הבחירה כמ"ש, ולכן סמך משה רע"ה ענין זה אחר שסדר לפניהם מה שנענה בתפילתו לכפר בעד חטאתם בעוון העגל, שאמר שם מה שעשה בעבורם בארבעים יום, כמ"ש "ואנכי עמדתי בהר וכו', וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא", ולכן סמך אחריו מ"ש "ועתה ישראל מה ה'" וכו', כמ"ש שאם נאמר שידיעתו יתברך מכריח ומבטל הבחירה, לא שייך לאמר שהתפילה יועיל לבטל הגזירה, וזה תלוי בזה. ולפי שבאמת הבחירה מסורה לאדם לגמרי, מצד זה שייך שכר ועונש...
ובא וראה עומק דבריהם הקדושים, ויפתחו לך שערי אורה, ויובן לנו ג"כ מ"ש "יעשה, כד"א יעשה ה' לאדוני בית נאמן", הוא מאמר אביגיל לדוד על שכרו בעוה"ב, כמ"ש שם (שמואל א' כה) "והיתה נפש אדוני צרורה" וכו'. והענין, כי באמת כל שכר הצדיקים בכל פרטי מעשיהם, כבר הוכנו מקודם הבריאה... כדי שישפיע הוא יתברך מטובו לבריותיו ע"פ מעשיהם שלא במתנת חנם...
וכל זה רמזה אביגיל לדוד במה שהתנבאה על גודל חלקו בעוה"ב, כמ"ש "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן", שהוא בית ה', מקום שורש נשמת הצדיק, בית הזה נעשה ונגמר בעת עשות האדם מצוותיו יתברך בעוה"ז, בסיוע עליון, בזה בונה לו בית נאמן בעוה"ב, ע"י השי"ת ג"כ...
ולכן רמז הכתוב ג"כ בפסוק זה, המדבר בכלל שלמות התורה והמצוה, אשר משה רע"ה עבדו מוכן להיות סרסור בזה, והוא כלל כל נשמות ישראל, רמז ג"כ מ"ש "יעשה לו", אחר שדיבר מענין הבחירה בתיבת "מה", ואמר "יעשה", כד"א וכו', כמש"ל שהבית שהאדם בונה במעשיו הטובים, נעשה מאליו, ולכן אמר "יעשה", אעפ"כ, נחשב לו לאדם עצמו, כאילו הוא עשאם, והוא נרמז בתיבת "לו":
והוא מ"ש "לו, כד"א ויקרא לו ה' שלום", כי רז"ל אמרו "ת"ח מרבים שלום בעולם"... וענין שלום הזה, הוא... ששלום מורה על חיבור החלקים הנפרדים, להיותם מותאמים ומתאחים זה בזה. והכוונה בזה, כי נודע שכל העולמות העליונים, וכל מדריגות עליונות, שרפים ואופנים, וכל צבא מעלה, והשמים ואשר בה עד עולם התחתון, כולם הם כגוף אחד מחובר מפרקים רבים ואברים רבים, משמשים זה לזה...
אכן כאשר מתקלקל צנור נפש אחד השופע באבר המיוחד לו, נעשה אבר מת, ואז אין לו חבור לשאר אברי הגוף, וכל עומד לחתוך, כחתוך דמי... ונמצא שנפש האדם בחייו הוא העושה שלום בין פרקי אבריו שיהיו אחוזים ומיוחדים זה בזה חבור חזק וקיים, וכמו כן הוא ממש נשמת הצדיק, שכל פרטי הנבראים כולם נבראו בשביל האדם, כל עולם וכל מלאך וכל כוכב להשפיע לו דבר פרטי המיוחד לו, ובעשותו רצון קונו, אז מפלש אור נתיב נשמתו דרך כל העולמות והנבראים להשפיע להם תוספות שפע ממש כרוח החיים המתלבש בגוף וממלא אותו...
ונמצא שבאמת הצדיקים ות"ח הם המרבים שלום בעולם, לחבר את האהל להיות אחד... וז"ש שבתיבת "לו" רמז שהוא יתברך מחשיב לאדם שאינו עושה כלום, רק חיבורו פרקי תקונים שעושה למעלה כאילו עשאם בעצמו, שבזה נקרא שמו שלום, שעושה שלום בעולם כמבואר.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק ב, ליקוטים ב)

פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר ותתצב דכתיב ויבוא ה' ויתיצב אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי לדעה דכתיב כי אל דעות ה' מה דכתיב מה' ה' אלקיך שואל מעמך יעשה דכתיב וכו' לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום

כבר נתבאר שכלת משה ארוסה דיליה הוא סיהרא דעה"ח, וכללות כוונת הפסוק הוא שהשלכתו ליאור היה רמז לסוד מי מריבה שלקה שם [משה ולא נכנס] לא"י להיות נשואה דיליה...
ואעפ"כ היא שומרת אותו "עד כי יבוא שילה" ויקרע ימא דאורייתא... ולעתיד לבוא שאז יתגלה אימא עלמא דחירו שאין סט"א שולט שם סוכת שלום, אז יהיה הים כמו היבשה פשוטים של תורה, ואז ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים... ובגלותא הוא סוד הלוחות המכוסים בארון והלוחות נגנזו שהם מסט' דעה"ח, והוא כגוונא דמשה אגניז בתיבה... והוא סוד גלותא דיליה על התפשטות אורו בת"ח... ולזה אמר ותתצב אחותו מרחוק לדעה וכו', והוא לזמן רחוק "עד כי יבוא שילה", שאז יהיה נשלם במדרגתו ותהיה החכמה נשואה לו. ונקרא אחותו, כי משה רבנו ע"ה דרגא דיליה בדעת, וכן היא בסוד כלת משה בדעת כידוע, ונקרא כן כמ"ש (שמו"ר פ"נב)... לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכו', כי הוא סיהרא דעה"ח בשוה לו שני המאורות הגדולים, והיא נקודה פנימאה מעיין חתום חכמה דידה נקודה בהיכליה...
ועל זה נאמר ותתצב אחותו מרחוק, שאחותו הוא חכמה דידה כמ"ש "אמור לחכמה אחותי את", והיא עומדת מרחוק, שהיא על מגדלא דלית דזכה לה עד דיקטיל להאי חויא, והיא נעלמה מעיני כל חי... דלא אתיהיבת רק למשה, וגם זה רק באירוסין לבד... וע"ז נאמר ותתצב וכו', דכ"ז דלא קטיל לחויא אז אחיד ברגלין דידה ואין לה התייצבות, אבל לע"ל אז קטיל להאי חויא, והוא העקב דאחיד ביה ביעקב. ולא אתנבי משם רק שמואל שזכה להודו של משה, ולכן כתיב בשמואל ויבוא ה' ויתייצב... ובזוהר פ' וישלח (דף קע ע"ב קעא ע"א)... משה הוה שמע וקאים על רגלוי וכו' שאר נביאי וכו' ולא הוו יכלין לקיימא וכו'... אחותו וכו' כמ"ש שהיא מעיין החכמה, מרחוק וכו' כמ"ש דיתבא על מגדלא וקשה להשיגה. והוא סוד הדעת, וז"ש דכתיב כי אל דעות וכו', והוא נקודת ציון "ומקדשי תיראו", דבה תליא יראה כמ"ש בהקדמת זוהר בראשית (דף ו ע"א): מרחוק דא נקודה עילאה דקיימא בהיכליה וכו', "ומקדשי תיראו" דא נקודה דאמצעיתא דאית לדחלא ממנה יתיר וכו'... ועי' מ"ש רבינו בפירושו שם שהוא חכמה דידה נקודה בת עיין דבה תליא יראה, כמ"ש (אבות ג, יז) אם אין חכמה אין יראה...
והיא דזכה לה משה כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' ואמרו (ברכות לג ע"ב) לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו', וכתיב (שהש"ר פ"א): "ראשית חכמה יראת ה'" - מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו'. וז"ש כאן מה דכתיב מה ה' וכו', והוא סוד מ"ה דמש"ה.
יעשה דכתיב כי לא יעשה וכו', הוא כמ"ש בכ"מ שחכמה אומר ובינה עושה, שכל מעשה בראשית הכל היה ע"י בינה שהיא ב' דבראשית, והוא סוד "כח מעשיו הגיד לעמו", והוא כ"ח מ"ה. ואחר שביאר תיבת מ"ה, אמר יעשה, שהוא בבינה, שהוא כ"ח אתוון דעובדא דבראשית, ומשה זכה לבינה ונביאים הם מבינה וכל הנביאים יניקתם ע"י משה רע"ה שהוא המקור שלהם... והוא מ"ש כי לא יעשה אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שגמר המעשה יוצא מאימא לכל ז"ת שהם ז' ימי בראשית שית אלפי שנין וכו', וצריך לגלות תחילה אל עבדיו הנביאים וז"ש יעשה וכו' דכתיב וכו'.
לו דכתיב וכו' כמ"ש בתיקונים שם (דף מה ע"ב): "שמעו הרים את ריב ה'" וכו' דאיהי מריבת בהון בשית סדרי משנה בגין בעלה דאיהו עד"א כליל שית סדרין, ועלייהו אתמר "או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", תרין שלמא חד בעד"א וחד בצדיק, דעלייהו אתמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' דבגלותא אתמר בעד"א מרחוק ה' נראה לי וכו'. ובפירוש רבינו שם דהיא תורה שבע"פ דשריא בפומייהו דת"ח, שכל הריב במחלוקת תנאים ואמוראים הכל בשביל הלכה שהיא כלת משה, הלכה למשה מסיני, דעת דרגא דמשה, דכ"א רוצה להמשיך לדרגיה... וכמ"ש שם בפירוש רבינו שהוא הדעת הנהר דמשקי בכל גופא, ומתפשט בו"ק שכל א' כלול מכולם יעו"ש, והשביעי הוא עט' היסוד, אבל עיקרם הם רק ו'. וב' שלומות... בתורה שבע"פ, א' להכריע בדידה בין המחלוקת, וא' לקשרה בתורה שבכתב... והנה משה רבנו ע"ה זכה להלכה למשה מסיני על בוריה בלא מחלוקת, והוא דרגא דעד"א ובו השלום שתמיד היה תורה שבע"פ נכללת בימין בתורה שבכתב, והם שית סדרין דילה, שכל א' כלול מו' והוא סוד תיבת ל"ו. וע"ז נאמר ויקרא ל"ו ה' שלום.
וכאן בפסוק זה הם כל דרגין דהאי נהר דזכי לה משה, כמד"ר ותתצב הוא טמירא לעילא דהוא כתר דילה... וז"ש כאן ותתצב בסתימות שהוא טמירא דלא אתגליא ואיקרי ה'. וז"ש ויבוא ה' ויתיצב, אחותו היא חכמה דידה, מרחוק הוא מגדלא בינה ששם תשובה ומקום שבעלי תשובה עומדים שנא' (ברכות לד ע"ב) שלום לרחוק ולקרוב ברישא לרחוק וכו', לדעה הוא דעת דידה, מה יעשה וכו' שהם חו"ב ב' עטרין של הדעת שמתפשט בב' ידיים שבהם המעשה, והוא כ"ח מה, חו"ג ענפי חו"ב, לו הוא התפשטותו דהאי נהר עד יסוד דרגא דשלום.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר ותתצב דכתיב ויבוא ה' ויתיצב אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי וכו' לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום

בעל קהלת יצחק מפרש שלכן הוציאו חז"ל את הפסוק הזה מפשוטו, כי היה קשה להם, מאחר שמרים נתנבאה קודם לידתו של אחיה שאמה תלד בן שיהיה מושיע של ישראל, וכאשר הצריכו כעת להשליך את המושיע זה בים סוף, איך היתה יכולה היא להביט בהרגשה קרה איך אחיה זה טובע ביאור? ואם חשבה לקחתו משם, הלא המצריים יראוה ויקחו אותו מידה. ומה גם כשראתה שבת פרעה נוטלת את הילד ואומרת "מילדי העברים זה", איך לא נתפעלה והעיזה עוד לגשת אל בת פרעה ולשאלה "האלך וקראתי לך מינקת מן העבריות"? מהמעשה הזה, היינו מאומץ רוחה של מרים, החליטו חז"ל דכל הפסוק הזה ע"ש שכינה נאמר. ואף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, אולם מזה שנשארה מרים עומדת שם ולא מתה מרוב צער כאמור, לכן דרשו שבמלה "ותתצב" צפונה הכוונה שחשבה אז שעתיד ד' להתייצב עליו, דמצינו המלה "ויתייצב" על השראת השכינה אצל שמואל הרמתי. וכן במלה "אחותו" צפונה הכוונה של קבלת התורה שיקבל הוא ויאמר לה "אחותי את". וכן במלה "מרחוק" צפונה הכוונה "מרחוק ד' נראה לי", שיעמוד לימין האומה עד סוף הדורות. וכן בכל תיבה עד "לו" שמראה על הפסוק "ויקרא לו ד' שלום", שיקבל את התורה שמשימה שלום בעולם. ומחשבות אלו שחשבה אז בעמדה אצל אחיה, נתנו לה כוח שלא להתפעל מכל הנעשה, כי אם לקוות על הצלתו באופן שלמעלה מן הטבע.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ותתצב דכתיב ויבוא ה' ויתיצב וכו' לדעה דכתיב כי אל דעות ה'
19-21

התיצבו וראו וגו' - במכילתא א"ל משה היום השרתה שכינה עליהם רוח הקודש שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקודש ומייתי מכמה פסוקים, ואחר כך מייתי ואומר ותתצב אחותו מרחוק, ששרתה עליה רוח הקודש, ולא פירש מנא ליה (ובגמרא סוטה יא. יליף מ"ויבא ה' ויתיצב" דשמואל, וזה הביא במכילתא מקודם) ויתכן דיליף מדכתיב "לדעה מה יעשה לו", והוה ליה לכתוב לראות מה יעשה לו, ועל כרחך שהוא לדעה ע"י רוח הקודש, ועל דרך מה שכתב רש"י (תשא) "ובדעת" - רוח הקודש, וכמו שאמרו (בזח"ג סא א) רוח הקודש, כלומר רוח מהאי קודש דלעילא והוא הדעת פנימיות מכתר עליון. וכן מפורש במכילתא (על הפסוק ותקח מרים): "לדעה" - אין דעה אלא רוח הקודש, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ובסוטה שם מייתי מפסוק "כי אל דעות ה'", על דרך שאמרו ברכות לג. דעה שנתנה בין ב' שמות).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות מג)

חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו

ונראה למאן דאמר חדש ממש, הא דכתיב "חדש" ולא כתיב "ויקם מלך על מצרים", כדי שלא תאמר שהיה זה המלך בנו או בן בנו ולא הוי זה חדש ממש, לכך כתב חדש כלומר לא בנו ולא בן בנו רק מלך חדש ממש. ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, אין פירושו שהיה המלך שהיה בימי יוסף, כי אין נראה שיהיה רשע מאריך ימים כל כך, אלא שהיה בנו [או] בן בנו, וכל זה מלכות אחת נקרא, ומפני שנתחדשו גזירותיו כתב "חדש", מפני חידוש הגזירה. ולמאן דאמר חדש ממש, הקים ה' יתברך מלך חדש ממש לקיים הגזירה, כי ע"י מלך הראשון, כיון שידע את יוסף, לא היה בא שעבוד ממנו. ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו סובר נתחדשו גזירות, אף כי היה מלכות הראשון, כי כן גזר ה' יתברך להיות הגזירה יוצאת לפעל, (ואין) ראוי שיהיה כל מה שנגזר על זרעו של יעקב כולם תחת מלך אחד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן [ובדומה בגבורות ה', פרק יד])

בעל נטע שורק מפרש על פי הידוע דאומות העולם מבקשים להדיח את בני ישראל מן התורה והמצוות בשני אופנים, אופן אחד ע"י רדיפות וגזירות, אולם כאשר רואים שע"י הגזירות מתחזקים בני ישראל באמונתם, משתמשים באופן שני, והוא בנותנם להם חירות כאזרחי הארץ כדי שבתור הכרת טובתם יתאחדו עמהם להיות עם אחד. ובזה פליגי מ"ד אלה, חד אמר חדש ממש, כי מאחר שראינו שפרעה הראשון קיבל את בני ישראל בכבוד כאזרחי הארץ ופתאום נהפך להם פרעה לאויב, אין זה כי אם שהשני הוא מלך חדש שהיה שונא ישראל והראשון היה אוהב. אולם חד אמר שהיה זה פרעה הראשון, אבל הענין הוא שפרעה הראשון שעשה טוב עם ישראל לא עשה זאת מאהבת ישראל כי אם משנאתו, כדי שע"י הטוב שלו יעבירם מאמונתם, כך שגם אהבתו שהראה להם לא היתה טובה אלא גזירה, אולם אחר שראה שעצתו זו לא עשתה פרי, השתמש הוא באופן שני הנזכר, בנתנו עול ברזל על צוארם. וזה שאמר שנתחדשו גזירותיו, כלומר בין אהבה שלו לראשונים ובין שנאתו לאחרונים היו רק גזירות להעביר את בני ישראל מאמונתם, אלא שנתחדשו גזירותיו בפנים חדשות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ונראה למאן דאמר חדש ממש, הא דכתיב חדש ולא כתיב ויקם מלך על מצרים, כדי שלא תאמר שהיה זה המלך בנו או בן בנו של הראשון ולא הוי חדש ממש לכך כתב חדש כלומר לא בנו ולא בן בנו רק מלך חדש ממש. ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, נראה לומר שלא היה המלך שהיה בימי יוסף, כי אין נראה שיהיה הרשע מאריך ימים כל כך אלא שהיה בנו או בן בנו וכל זה מלכות אחת נקרא, ומפני שנתחדשו גזירותיו כתב חדש מפני חדוש הגזירה. ולמאן דאמר חדש ממש, הקים מלך חדש ממש לקיים הגזירה, כי ע"י מלך הראשון כיון שידע את יוסף, לא היה בא שיעבוד ממנו. ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו סובר, כי אף שהיה מלכות הראשון, מפני הגזירה שראויה להתחדש בזה הזמן נתחדשו הגזירות אף כי היה מלכות הראשון.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יד)

רב ושמואל חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו
23-24

יעוין להלן לו, ב: ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב ושמואל, חד אמר לעשות מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו נכנס כו', ומש"כ שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

וחד אמר שנתחדשו גזירותיו

[כל זמן שיוסף חי, ישראל חיו בדרך שהורה להם יוסף, ואמנותם בה' היתה חזקה, וחיו באחדות. אבל אחרי מות יוסף, "פרו וישרצו", במשמעות שנעשה פירוד לבבות ביניהם, כי פסקה הנהגתו, ו"לא ידע את יוסף" - כבר לא היה ניכר שהם מעמו של יוסף הצדיק, כי שכחו את אמונתו והנהגתו הישרה, ולכן נתחייבו עבודת פרך ארבע מאות שנה, ולכן "נתחדשו גזירותיו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מז ע"א) לטקסט

[בזה מוסבר המשך הפסוק "אשר לא ידע את יוסף" - הטעם שנתחדשו גזירותיו הוא כי לא ידע את יוסף, שאם היית פוגש איש ישראל לא היית מכיר את יוסף, שלא נשאר ממנו ומהמדות הטובות שלו זכר בבתי ישראל.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 83) לטקסט

אשר לא ידע את יוסף דהוה דמי כמאן דלא ידע

וזהו "אשר לא ידע את יוסף", ודרשו חז"ל עשה עצמו כאילו לא ידע, שזהו היפך מדרגת היראה שהוא "התחת אלקים" וגו' כנ"ל... [וכוונת עשה עצמו וכו' כי באמת היה לו יראה, שהרי אמר "הבה נתחכמה" וגו' מפני היראה, רק רצה להתחכם ולעשות שלא יירא, זהו עשה עצמו כאילו וכו'].

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, אות ג בסופו דף ו ע"ג)

מקרא זה... ובו גם הודגשה נקודת המוצא בלב פרעה לכל הגזירות האכזריות שניתכו על ידו על בני ישראל במצרים: "לא ידע את יוסף" - הוא ידע גם ידע, אך התעלם מידיעתו זאת, הרחיק אותה מלבו והעביר אותה משכלו. כי רק בהשתחררו מזכרון יוסף וטובתו למצרים, יכול היה להשתעבד ליצרי שנאתו לישראל, ולהתמסר לתיכנון הגזירות וביצוען.
וכיון שעקר פרעה מלבו את זכר טובתו של יוסף, הפך לבו להיות לב אבן, והתנדף מתוכו גם כל ניצוץ של אמונה. כך גילו לנו חכמי התורה בעומק פשוטם של דברים: "משל למי שרגם איקונין של מלך, נטלוהו, והתירוהו. למחר רגם את המלך עצמו. כך פרעה. בתחילה אמר: 'אשר לא ידע את יוסף', ולבסוף אמר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח'" (ברא"ר, שם).
מי שאינו מכיר בטובתו של חברו עליו, ומתעלם ממנה ומתכחש לה, הרי זה כאילו רגם אותו באבנים. וגם אם הוא איננו יותר בעולם הזה, הרי זה כרוגם את זכרו. אבל עדיין האמור כאן אינו ממצה את העניין. מי שמתכחש לטובתו של חברו עליו, הרי זה כרוגם לא רק את פלוני חברו, אלא הוא רוגם "איקונין של מלך": פוגע ומבזה ומזלזל ב"צלם אלקים" שבו. כי כל גילוי של טוב, של שכל טוב ולב טוב, זורח ובא מצלם אלקים שבאדם, ואם מקבל הטובה לוקח אותה ונהנה ממנה ומתכחש לבעל הטובה, הרי זה באמת רוגם "איקונין של מלך" - על כל הנורא שביחס זה, ולא סוף דבר הוא זה, אלא למחר הוא רוגם את "המלך עצמו": את מלך מלכי המלכים הקב"ה, "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו". ואם ביחס לבשר ודם יכול מקבל הטובה לנהוג כלפיו ברגימה כפשוטה, הרי ביחס לקב"ה מתבטאת רגימת האדם בכבודו כביכול - בכפירה.
"משיב רעה תחת טובה, לא תמיש רעה מביתו" (משלי יז, יג), כל כך למה? משום שמי שלא יכיר לאנשים הטובה שהם עושים לו, לא יכיר לה' יתברך בטובות שהוא חונן אותו, ויהיה זה סיבה אל הכפירה בה' יתברך (רלב"ג, שם).
וכך היה בפרעה, שמתוך התכחשותו לטובתו של יוסף למצרים, ועשה עצמו כאילו "לא ידע את יוסף", בא לידי כפירה בה' יתברך, באמרו: "מי ה'" - "לא ידעתי את ה'". התכחשותו לטובתו של יוסף שיתקה את רגש לבו, ובלב משותק אין אמונה...
בפרעה נאמר: "אשר לא ידע את יוסף" - וגדלו ורבו גזירותיו על ישראל עמו של יוסף. אבל התורה מזהירה את ישראל מכל כפיית טובה, אפילו לגבי אלה שהתאכזרו לנו הרבה, אבל אי פעם גם גילו כלפינו איזה ניצוץ של יחס אנושי.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת שמות, עמ' 59-61)

דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה
25

כאשר אמר למעלה "ותמלא הארץ אותם" ופירשנו באופן אחד שהארציות מילא אותם, שנכנעו ח"ו בתוך טומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף "ויקם מלך חדש", כי ישראל הגבירו ברעתם כח הרע עליהם ותיכף פועל אדם ישלם לו וקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות... והוא אומרו "אשר לא ידע את יוסף", כלומר זה הרע עשה עצמו כאילו לא ידע ההכנעה הגדולה וההשפלה הרבה שעשה יוסף במצרים בעת התגברו על כח תאותו שלא לשמוע אל אשת אדוניו לגלות ערותה והכניע בזה טומאת ערות מצרים, כי בעת שבני ישראל פרו ונכנסו במילוי טומאת ארץ מצרים מצא בעל חוב לגבות חובו "ויקם מלך חדש" וחידש גזירות חדשות, כאילו מעולם לא היה יוסף במצרים. ואמנם לכל זמן ועת... כי אף על פי שיוסף מת, צדקתו לא מת, ומה שהשרה שכינת אל במצרים בכח צדקתו הגדולה, לא זזה ממקומו. הלא תראה שעד צאת ישראל ממצרים היו כולם גדורים מן הערוה... ולא פרשו איש או אשה מישראל כנפיהם לאחר, והכל היה כי נשאר הרשימה הגדולה מיוסף הצדיק שומר הברית להיות גדורים מן הערוה עד צאתם... ולזאת אמרו חז"ל על אומרו "אשר לא ידע את יוסף", דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה, כלומר עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף וכו' וכפרוש רש"י כאן. אבל באמת הוה ליה למידע כי זכות יוסף לא יבוטל מזרעו וממשפחתו.

(באר מים חיים, שמות, פרק א)

לקה תחלה

בארו בזה כי היה המלך דוקא התחלת הגזירה, שהרי לא נתן אותם ה' יתברך לעבדים רק לפרעה ולא עבדים לעבדים, ולפיכך התחיל פרעה ואחר כך עבדיו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = גבורות ה', פרק יד)

הבה נתחכמה לו נתחכמה להם מבעיא ליה וכו' באו ונחכם למושיען של ישראל

דקדקו רז"ל בכתוב הזה, ואע"ג שנכתב כל הפסוק בלשון יחיד "הנה עם בני ישראל רב ועצום", שבודאי דרך הכתוב להזכיר בלשון יחיד "העם", אבל מלת "לו" שבכל מקום נדרוש למיעוט, לו ולא לאחר, אין דרך הכתוב למכתב על רבים. וחילוק גדול בין "עצום" ובין מלת "לו", שהרי לא נמצא בשום מקום שידרשו לשון יחיד למעוטי, ואפשר [לבוא] לשון יחיד על רבים, אבל לשון המשמע מיעוט כמו מלת "לו" וכן מלת "עליו" שדרשו ז"ל בכל מקום למיעוט, לא יתכן לומר על עם אשר הם רבים. לכן דרשו ז"ל שזאת המילה באה לומר נתחכמה למושיען של ישראל. ואין דעת רז"ל כי פירוש "לו" - למושיען, רק הם מפרשים "לו" לעם כמשמעו, רק שר"ל לעם - במה שהם מיוחדים ונעשים כאיש אחד, וזה במה שהוא יתברך אלקיהם, ובזה הם נבדלים מכל האומת ונעשים עם אחד, ואל אחדות שלהם שמאחד אותם נתחכם, וזהו למושיען.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = גבורות ה', פרק יד)

וזה היה כל יראת המצריים, כמ"ש נתחכמה לו בלשון יחיד, ופרש"י ובמדרש למושיען של ישראל, כי בחינת האחדות הוא הישועה של ישראל.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תרל"ד)

ובזה נכון מאמר חז"ל בפסוק הבה נתחכמה לו... ונתחכמה למושיען של ישראל וכו'. וצריך להבין מאין יצא להם לדרוש כן, וכי לא מצינו כמה פעמים בכתוב שיאמר לשון יחיד על עם אחד? ובפרט על ישראל גוי אחד, שהם ודאי אחד הם ושייך לקוראם לשון יחיד. ואמנם היה קשה לחז"ל היאך ימנע העם מלהרבות בבניות ערי מסכנות לפרעה, וכי מי שעוסק בבנין מתמסכן מהיות לו בנים? ועל כן אמרו, למושיען של ישראל, כי הנה מצרים פרעה וחילו, שהיה אז ממשלתם על כל העמים כמאמר חז"ל (שמות רבה טו, י), והיו החשובים בין האומות, ומרוב גדולת מלכותם מאוד מאוד פחדו ורעדו מאיש ישראל שלא יפלו מגדולתם, ועלתה דאגתם לפחוד פן כאשר יסגלו תורה ומצוות ומעשים טובים ויעבדו את ה' אלהיהם, יתרבה כח אור הקדושה ביותר ויותר בכל העולמות עד אשר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ויאבדו הם ומלכותם וכל חילם, כי כשזה קם זה נופל... ועל כן אמרו הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל, לראות שלא יתרבה אור הקדושה בעולם, ויהיה אור הקדושה כפוף תחת ידם, ולא יצאו משם לעולם. וכיוונו להיות הם המצירים לישראל ויעבדו בהם עבודת עבד, ואז "היו צריה לראש" (איכה א, ה), והקדושה תהיה תחת ידם כי בצרתם לו צר.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב)

בואו ונחכם למושיען של ישראל וכו' כאדם שמקלל ותולה קללתו בחבירו
42-29

ואמרו חז"ל הבה נתחכמה לו, להם מבעיא, אלא למושיען של ישראל וכו'. ועלה מן הארץ, ועלינו מבעיא וכו' עד כאדם שמקלל ותולה קללתו בחבירו וכו'. כי לרוב גודל רשעתם, לא הביטו כל כך על מפלתן ואיבודן, כאשר יצא עינימו על קידוש שמו יתברך, ורעדה אחזתם פן יתקדש שמו יתברך בעולם, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט ישעיה רמז ת"ט) באחז שאמר אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי, כי מומרים להכעיס היו. ועל כן אם ישראל יתגברו ויגרשו אותם מארצם, אין לך קידוש השם גדול מזה, וייראו מזה. ואמנם כאשר הפליא שמו יתברך את נסיו ונוראותיו בארץ מצרים... נתגדל ונתקדש שמו יתברך בפני כל האומות... ואולם המצריים לרוב גודל רשעתם היו יכולין לכשכש בזנבם גם אחר כל אלה, לומר כי על כל פנים ידם תקיפה במקצת... כי הם יראו שלא יתגרשו הם מן הארץ, וזה לא נעשה בהם כי אם ישראל יצאו משם. ואמנם הגוים אשר סביבותם אמרו להם כי זה לא ח"ו מפני שידכם תקיפה, כי אם עבור שחפץ שמו יתברך להביא את בניו לארץ טובה מארצכם.

(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יד)

באו ונחכם למושיען של ישראל וכו' בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם וכו' והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא

[לזה רומז הפסוק (תהלים פרק לג פסוק י-יא) "ה' הפיר עצת גוים", שלא הצליחו להטביע את משה רבינו, "הניא מחשבות עמים" - שהם עצמם טבעו במים, "כי עצת ה' לעולם תעמד" - התקיים רצון ה' שמשה רבינו ייוולד, "מחשבות לבו לדר ודר" - שהוא מעניש מדה כנגד מדה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' עד) לטקסט

בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם
32-31

נודע מדברי הזוה"ק (בראשית טו ע"ב) אשר השכינה הקדושה נקראת א"ת והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל הגלויות שגלו ישראל והיא המושיעה לעמה ישראל מכל צרותיהם ונפרעת לעמה מכל צריהם ע"י הצדיק דלתתא צדיק יסוד עולם... והנה פרעה הרשע אמר הבה נתחכמה לו... בואו ונתחכם למושיען של ישראל.. בואו ונדונם במים... ולזה אמר הכתוב "אשר לא ידע את יוסף", שלא ידע שהשכינה הקדושה הנקראת "את" היא המושיעה את ישראל ע"י הצדיק בחינת יוסף בכל צרותיהם, וסבור שהקב"ה לא ימצא לו מכה להביא עליו.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, ח, אות ה)

בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו

והחכמה הזאת, כי הוא יתברך המהווה את כל הנמצאים ומאיתו הכל, נותן הצורה והחומר, וכאשר יצאו היצורים מן הראוי אשר יש להם לנהוג על הסדר אשר סידר אותם הקב"ה, מעביר את הצורה אשר ברא הקב"ה. וידוע לכל משכיל כי הצורה דבר מקוים, ובמים אין קיום כאשר הם נגרים ארצה, ומפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית, וזה ראיה על מיעוט הצורה בהם, וכן החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה. ולפיכך הסכימו המצריים שלא יהיה נדונים ישראל רק במים, כי כל מדות הקב"ה מדה כנגד מדה, וכבר נעשה קיום לעולם עם נח שיהיה להעולם קיום ולא יהיה לו העברה ע"י המים שהם מעבירים הכל. אבל לא היה קיום הזה רק על הכללות שלא יבואו המים ויעבור כלל העולם שהוא צורת כלל המציאות, אבל דבר פרטי אין זה כלל. ועוד השבועה היה שלא יהיה מביא לעולם המים דרך העברה, כאשר הוא מביא המים ומגביר את המים על צורת הנמצאים, וזהו העברה, אבל כאשר זורק הנמצא אל המים אין זה תגבורת המים שהוא מעביר צורת הנמצא, אך הוא ע"י מעשה, והוא כמו שאר פורענות.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = גבורות ה', פרק יד [ושם נוספת ראיה מהמדרש])

והחכמה הזאת, כי הוא יתברך המהווה את כל הנמצאים ומאתו הכל נותן הצורה והחומר, וכאשר יצאו היצורים מן הראוי אשר יש להם לנהוג על הסדר אשר סדר אותם הקב"ה, מעביר את הצורה אשר ברא הקב"ה, וידוע לכל משכיל כי הצורה דבר מקוים, ובמים אין קיום באשר הם נגרים ארצה, ומפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם, וכן החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה.
ובבראשית רבה (פ' ה) בפרשת יקוו המים: אמר רבי לוי יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהן, משל למלך שבנה פלטין והושיב בהן דיורין אלמים מה עשו היו משכימים ושואלים בשלום המלך ברמיזה ובאצבע אמר המלך אלו היו פקחים על אחת כמה וכמה הושיב המלך בהן דיורין פקחים עמדו והחזיקו בפלטין אמרו שלנו היא אין פלטין זה של מלך אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיתה כך מתחלתו של עולם היה שבחו של הקב"ה עולה מן המים דכתיב מקולות מים רבים אדירים משברי ים ומה היו אומרים אדיר במרום ה', אמר הקב"ה מה אלו שאין להם חכמה לא אמירה ולא דבור כך היו מקלסין אותי לכשנברא אדם על אחת כמה וכמה, עמד דור המבול ומרד דור אנוש ומרד דור הפלגה ומרד בו אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבאו אלו דכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ע"כ. ביארו בזה מה שאמרנו למעלה, כי מתחלת בריאתו של עולם קודם שיצר וברא עיקר הצורה שהוא האדם, היו המים אשר הם פשוטים ואין בהם צורה והם היו מציאות העולם, ואין ספק כי בהם יש גם כן מה שהם מורים על אמתת מציאותו יתברך, אף לפי מיעוט צורתן מכל מקום יש בהם מציאות מה, ואותו מציאות יש בו שבח לממציא, ואמר הקב"ה לברוא את האדם ויש לו מעלת הצורה, והוא יהיה מציאות יותר מורה על שבח הבורא האמתי ויהיה לו יתברך הקלוס השלם מן האדם אשר יש לו צורה. וכאשר ברא האדם מחמת רוב הצורה שלו היה נוטה לצד אחר לגמרי לומר כי אין העולם של מלך. וזהו מחמת הצורה השלימה היה רוצה שהוא יהיה עיקר המציאות בעולם, אבל כאשר יש בעולם חלש המציאות הנה אין ספק שיש כאן מציאות אמתי הוא יתברך. אבל האדם לפי מעלת צורתו היה רוצה שהוא יהיה עיקר המציאות, ולפיכך היה השם יתברך אומר יפנו אלו ויחזרו המים, כלומר כי דבר זה בא לאדם מחמת הצורה, יחזרו אלו שאין להם צורה שלימה כי לא חפץ הקב"ה בצורה זאת. ולפיכך תמיד היה הקב"ה מאבד רשעים כמו דור אנוש ודור המבול וסיסרא ופרעה במים, לפי שהמים הם העברת צורת המציאות, וכאשר יש חטא בעולם הקב"ה מעביר את הצורה ומעביר אותו במה שהוא העברה אל הבריאה כמו המים.
ומפני כי העברת מציאות הצורה ע"י מים לכן כאשר הקים הקב"ה ברית עם נח לא הקים רק שלא להעביר המבול, ומה מועיל שלא להעביר המבול ויכול להעביר אש וגפרית, אלא שכל ענין העברת העולם העברת הצורה ע"י המים כאשר נתבאר למעלה ועוד יתבאר בעזרת הצור בפרקים הבאים ענין זה. ולפיכך הסכימו שלא יהיו נדונים ישראל רק במים כי כל מדות הקב"ה מדה כנגד מדה, וכבר עשה קיום לעולם עם נח שיהיה העולם קיים ולא יהיה לו העברה ע"י המים שהם מעבירים הכל. אבל לא היה קיום הזה רק על הכללות שלא יבואו המים ויעבור כלל העולם שהוא צורת כלל המציאות אבל דבר פרטי אין זה כלל. ועוד השבועה היה שלא יהיה מביא לעולם המים דרך העברה, כאשר הוא מביא המים ומגביר את המים על צורת הנמצאים וזהו העברה, אבל כאשר זורק הנמצא אל המים אין זה תגבורת המים שהוא מעביר צורת הנמצא, אך הוא ע"י מעשה שמשליכו במים והוא כמו שאר פורעניות.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יד)

במה נדונם נדונם באש כתיב וכו' כי באש ה' נשפט וגו' בחרב כתיב וכו' אלא בואו ונדונם במים

[המצרים רצו להעביר את ישראל על דתם. הבינו שבאש לא יצליח, היינו בשריפת בתיהם ורכושם, כי זה דוקא יחזק את אמונת ישראל, כמש"כ "כי באש ה' נשפט", שהאידיאל יתחזק יותר אצלם. והבינו שבחרב לא יצליח, הינו הריגת הראשים והמנהיגים כדי שלא יהיו להם מדריכים, כי זה דווקא יביא להתפשטות האידיאל אצל כל ההמון במקום שרק המנהיגים החזיקו בו בחזקה. והחליטו לדונם במים, היינו מה ששמו עליהם שרי מסים, שבזה הטרידו אותם בטרדות העולם, כי "מים" רומז להמון טרדות, כמן בפסוק (ישעיהו פרק יז פסוק יב): "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מג ע"ד) לטקסט

והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו

בעל מצודת דוד מעורר מה קשה להם על פירוש ראשון שמפרשים אי נמי? וכתב שלפירוש הראשון קשה, הלא אף שלא נשבע הקב"ה שעל אומה אחת אינו מביא, אין עליהם דין מבול, מפני שהם זרקו את ילדי ישראל למים, א"כ עונש שלהם צריך להיות ג"כ ליפול לתוך המים מדה כנגד מדה. ומה שלא עלה על לבם לפחוד שיפלו לתוך המים, לפי שהם החזיקו את הנהר נילוס לאלהים שלהם, היו בטוחים שלא יעשה להם רע, אבל לא עלה על דעתם שיטבעו בים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא

[כשאברהם התפלל על סדום, טען לה' הרי נשבעת שאינך מביא מבול לעולם, ואמנם השבועה לא היתה על מבול על אומה אחת, ואתה יכול להביא על סדום בלבד, אבל הרי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", הרי אתה יודע שגם עמים אחרים חוטאים ואתה מוותר להם, ומדוע תכלה דוקא את סדום?]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' צג) לטקסט

כי בדבר אשר זדו עליהם בקדירה שבשלו בה נתבשלו

ידוע שאין הקב"ה נפרע אלא מדה כנגד מדה... ומפורש אמרו כאן בקדירה שבשלו בה נתבשלו (על שהטילו תינוקות ישראל ליאור ירדו הם לים). ועל כן המגיד מראשית אחרית ומביט לסוף דבר בקדמותו, וכבר נתחייבו במשפטים האלה מאז, ואך שהיה מוכרח ליגמר הדבר ע"י עבודת ישראל, הוכרח הקב"ה ליתן בלב המצרים כאשר שמו לב על עבודת ישראל, שיעבדו בהם בעבודות האלה אשר הם כנגד המדה שהוחרץ משפטם מאז, והבן. וכל השעבוד מחומר ולבנים והשלכתם ליאור הכל היה מאתו יתברך שמו, שיעשו להם עינויים האלה דוקא ולא אחרים, כדי שיפרע להם באותו המדה שעלה במחשבה לפניו בברית בין הבתרים. וזה אומרו כאן "עתה ידעתי כי גדול ה'" וגו', כלומר ראה גדולת כבודו אשר הכל מסור בידו וכחפצו יעשה, והטה לב פרעה ומצרים לעשות כן לישראל כאשר זמם לעשות להם. וזה "כי בדבר אשר זדו עליהם", פירוש כי זה הדבר אשר חשבו והערימו לעשות לישראל, זה הכל הוא מה שהיה ראוי לבוא עליהם, ונתן הקב"ה בלבם שיעשו כדבר הזה, כדי שיקבלו אחר כך העונש הזה בעצמו, ובזה אני רואה "כי גדול ה' מכל אלקים".

(באר מים חיים, שמות, פרק יח, יא)

בקדירה שבשלו בה נתבשלו

נאמר "וכי יזיד איש על רעהו להרגו" וגו' (שמות כא, יד), ולא נאמר כן בשום עבירה דוקא שיזיד... רק פירוש יזיד מן "ויזד יעקב" (בראשית כה, כט), פירוש, תוקף הרתיחה והחימום לאותו דבר, וזה צריך להריגת אדם, שמתגבר נגדו כל כך עד ליטול נפשו, צריך שיהיה חשקו חמום ביותר. וכן "בדבר אשר זדו" אמרו ז"ל בקדירה שבישלו וכו', שהיה גם כן בהריגת נפשות, ותוקף חשקם להשליך נפשות ליאור שב על ראשם, כי הצמיחו חשק זה גם כן למעלה, רק שהיה עליהם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנ)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו

אמרו בזבחים (קטז.) דבשעת מתן תורה נתקבצו אומות העולם לבלעם [ולפי מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קו ע"ב) דבלעם בן שלושים ושלוש נהרג והוא בשנת ארבעים ליציאת מצרים אם כן נולד שבע שנים אחר מתן תורה. וצריך לומר כמו דשורש נפש משה רבינו ע"ה נקרא משה... כך בלעם הוא כנגד הדעת דסיטרא אחרא, ההתבוננות דאומות העולם בדעתן נקרא שנתקבצו לבלעם. וכיוצא בזה מה שאמרו (סוטה יא.) דהיה מיועצי פרעה. ולפי זה האריך ימים הרבה מאד, והרי אמרו (סנהדרין קו ע"ב) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו" וגו' (תהלים נה, כד). ובספר הישר כתב דיועץ פרעה היה בלעם אחר, זקינו של זה. אבל לשון חז"ל לא משמע כן. וכן מה שאמרו (סנהדרין קו.) על (במדבר כד, כא) "וירא את הקיני" וגו' עמי היית בעצה וכו'. אבל הכוונה כמו שכתבתי דשורש הדעת דסיטרא אחרא נקרא בלעם, בין שהיתה מלובשת באיזה נפש פרטי בין שהיתה בדעת פרעה בעצמו].

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מד דף מג ע"ג)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג
37-38

בלעם הרשע, עין רעה ואכזרי לאוהבי ה'... ידע כי עם ה' אלה והוציאם ממצרים "כתועפות ראם לו", ולא הועילו חכמי מצרים בחכמתם והחרטומים והמכשפים בכשפיהם, וגם הוא בעצמו היה באותו עצה עם פרעה כמאמר חז"ל, ולא היה יכול להם, כי הקב"ה כביכול שיבר והכניע כל בחינת הכשפים ומערכת המזלות וכוכביהם שהם קשורים בהם. רק בחינה זו יכול לעשות כשיתנבא עליהם מה', להתאכזר קצת בלשונו הרע שתרד באכזריות ובדין.

(באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כב)

איתא בגמרא, שלושה יועצים היו לפרעה, בלעם איוב ויתרו (והם מרומזים בתיבת איוב) בלעם שיעץ נהרג... והנה בבלעם מצינו שאמר "דרך כוכב מיעקב וגו'" (במדבר כד, יז), והיינו שגם אז, לפני שהאמין בא-ל יחיד אמת ב"ה, ידע שהנצחון יבוא לאלוקי ישראל, וגילה זה למצרים, ודרש אחרי עצות ללחום עם ד'.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שמות, מאמר ד, עמ' ט)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו וכו' איוב ששתק נידון ביסורין

אמרו חז"ל: "שלשה היו באותה עצה... איוב ששתק נידון ביסורין..." הרי מפורש ששתיקה למעשי הרשעים "כהודאה דמי", אפילו אם בתוך עצמו מתנגד השותק לרשעות, ועל שתיקתו הוא נענש. זה היה בידי שמים, וכאשר אין כח להענישו ע"י בשר ודם. אך כאשר יש כח ואפשרות בידי ישראל להעניש אומה רשעה במלחמת מצוה, ודאי שבמהלך הקרבות אין מבחינים בין מי שהיה רשע בפועל לבין מי ששתק ולא מחה, כאשר שתיקתו וחייו היומיומיים מעודדים ומחזקים את המלכות ואת ממשלת הזדון, ומאפשרים לה להמשיך ברשעותה. ואמנם, משום כך נתחייבו כל אנשי שכם מיתה אחרי חרפת דינה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יג עמ' קמו)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג וכו' יתרו שברח זכו וכו'

זכה יתרו... והוא השורש לכל הגרים כי הוא התחלתם... [והוא עם בלעם היו באותו עצה דפרעה, שהיה לעכב בנין הכנסת ישראל, והוא שברח זכה להיות שורש לגרים הנקהלים אל הכנסת ישראל, ובלעם שיעץ הוכרח להתנבא בעצמו אחר כך במעלת הכנסת ישראל. ובאותה פרשה דבלעם שם אחיזת כל הנפשות דפושעי ישראל, המינים והמשומדים וכל אותן שאין להם חלק לעולם הבא, ומכל מקום הם מזרע ישראל שלא ידח מהם נדח...].

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יט דף פה ע"ג)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק וכו' יתרו שברח זכו וכו'

זכה יתרו לשמוע דבר ה' ע"י שלא שמע לעצת בלעם, כמ"ש ז"ל ג' היו באותה עצה, יתרו שמע וברח. ועליו יש לדרוש הפסוק "אשרי האיש", יתרו נקרא "איש", כדכתיב "לשבת את האיש". "לא הלך בעצת רשעים" - פרעה ובלעם. "ולא עמד" כמו איוב ששתק, רק ברח.

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרנ"א)

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו וכו' איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו וכו'
37-38

לכאורה יש לשאול: האם ענשו של איוב ששתק אינו חמור מענשו של בלעם שיעץ? והרי עונש היסורים חמור, לכאורה, מעונש המיתה, שהרי מצינו (כתובות לג ע"ב) 'אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא', דהיינו, שאם היו מכים אותם - היו עובדים לצלם?! ועל אחת כמה וכמה יסוריו של איוב, שאין אח ודוגמה להם!
ויש לומר, שמכאן למדים אנו את ערכם של החיים. מה גדול ערכם של החיים! "מה יתאונן אדם חי?" (איכה ג, לט). למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עמו, שנתתי לו חיים, ולא הבאתי עליו מיתה?! (רש"י קידושין פ ע"ב). משל לאדם שנפלה בגורלו זכיה גדולה, ובאותה שעה נקף אצבעו. הירגיש בשעת אושר זו בצער או בכאב? כך צריך להיות יחסו של אדם ליסורים. ואיוב, עם כל יסוריו - חי הוא...

טעמו של איוב ששתק היה, שידע שלא יועיל מאומה אם ימחה. הראיה לכך מיתרו, שברח ולא מחה. משראה איוב שאין בידו למנוע מאומה - שתק. ועל זה באו לו יסורי איוב, להורות לו על טעותו, וכמו שביאר הרב מבריסק זצ"ל, שהמתייסר זועק מחמת יסורין, הגם שיודע הוא שאין תועלת בזעקתו, אלא שטבע האדם כך הוא. על כן באו יסורין לאיוב, להורות לו שהצרות של כלל ישראל צריכות להיות כצרותיו שלו! וצריך היה לזעוק זעקה גדולה כל כך, כמו זו היוצאת מיסורי איוב.

(שיחות מוסר, מאמר ז, פרשת נח תשל"ב, עמ' כו-כח [והחלק הראשון בקיצור במאמר כט, פרשת שמות שנת תשל"א, עמ' קכג])

שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית

ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורים יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית. ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה, קשה מהא דאמרינן בפ' חלק [סנהדרין קו ע"ב]: בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה, משום דכתיב "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", ואם היה בעצה זו, נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין, שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ, ותחשוב שמונים של משה, ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין, כדכתיב "אחר תאסף". הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י שלשה היו באותה עצה ד"לכה איעצך", כדאמרינן [סנהדרין קו ע"א] : אמר ליה לבלק, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, כדאי' בחלק. והקשה הרב משה, כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא, ויען בלעם הקוסם... והאי דכתיב באיוב [ל, יא]: "כי יתרי פתח ויענני", ובמסורת כתיב יתרו, ומפרש דה"ק: יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר, ואותי תענה. וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח, ואיוב לא ברח אלא שתק? וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה, והיה בידו למחות ולא לברוח, ולכך מאשימו איוב.

(דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק א פסוק י)

איוב ששתק נידון ביסורין

עי' זהר בא לג, א, דאיוב ממקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, אמר ליה לא אלא טול ממונהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, א"ל קב"ה חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב "אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו" כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יעוין בברכות סב, א: גמרינן, קבלה דיסורי - שתיקותא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

יתרו שברח

[בס' כרם צבי על שמות, דף יט, כתב שיתרו ברח בשביל כבוד ישראל. אבל שמות רבה פרשה כז אומר שיתרו היה בעצה עם פרעה, ועשה תשובה רק אחרי שראה מה שנעשה לעמלק. הרי שלא ברח בשביל כבוד ישראל. וצריך לומר שברח מפני שהיה פוסח על שני הסעיפים, ורק אחרי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק הגיע להכרת אמיתות ה'. וברח משום "שב ואל תעשה".]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות א) לטקסט

ועלה מן הארץ ועלינו מבעיא ליה וכו' כאדם שתולה קללתו באחרים

פירוש לא היה לומר שיעלו המה מן הארץ, כי אם יעלו מן הארץ ע"י ריבויים בעל כרחם של מצרים, ג"כ יגרשו את מצרים מן הארץ, ולמה אמר ועלה מן הארץ? אלא שהיו תולים קללתן באחרים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = גבורות ה', פרק יד)

"ועלה מן הארץ", ואמרו חז"ל ועלינו מבעיא ליה, רק שתלה קללתו בחבירו וכו'. ולכאורה מה היה חסר להם בפשטות הכתוב, שישראל יצאו מאתו בעל כרחו שלא בטובתו, כפירוש רש"י במקומו? ואכן הוא כנזכר, כי על זה לא חרה לו כל כך, אף לבסוף שירדוף אחרי בני ישראל, ומכל שכן מתחילה, שלא מזה היה ירא, ויראתו היה שלא יעלה עם ישראל גם מן העם אשר עמו, הוא הערב רב. ועל כן לא אמר מפורש "ועלינו", כי גם מזה לא היה ירא, שישראל יגרשו אותו מארצו והם ירשוה, כי ידע שבני ישראל לא ינחלו נחלת ארץ מצרים הטמאה, רק אמר "ועלה מן הארץ", פירוש שיעלה אתם גם מן הארץ עמי הארץ הזאת אשר מקודם. ועל כן אמרו ועלינו מבעיא ליה, כי זה היה עיקר היראה, שלא יעלו הם. ואף על פי כן לא אמר זה מפורש, כי הם לא יעלו כי אם בצירוף עליית ישראל, ואמר לשון שיכלל שני לשונות, והבן.

(באר מים חיים, שמות, פרק יח, יא)

כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו
42

וזה שרמזה התורה הנצחית... "ויאמר פרעה אל עמו", פרעה הוא פה רע רומז על היצר הרע... והוא אומר אל עמו כלומר אל כתות הרעים שלו, "הנה עם בני ישראל הוא רב ועצום ממנו", פירוש אפילו מדברים ששלנו המה, כמו כל דברי התחתונים המגושמים המלאים תאוות הרעים שהם של היצר הרע וכת שלו, הנם נעשים מהם רב ועצום, כי גם בהם ימצאו שמו של הקב"ה... "ונלחם בנו", פירוש עם הדברים שלנו ילחמו עמנו "ועלה מן הארץ", ואמרו חז"ל כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו וכו', כלומר שישראל יעלו מן הארץ למעלה למעלה לגרום זיווג ויחוד למעלה למעלה מכל הדברים, וממילא כל בחינת היצר הרע וכת דיליה יכרחו להפרד ולהתגרש מכל הדברים התחתונים אחרי שיקדישו את שמו בכל הדברים ובמקום ששורה קדושת ה' על הדבר מוכרחים כל בחינות החיצונים להפרד מן הדבר ההוא.

(באר מים חיים, שמות, פרק א)

וישימו עליו שרי מסים עליהם מיבעי ליה וכו' שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצוארו

גם כאן דקדקו במלת "עליו" שאין לפרש אותו על העם, מפני כי בכ"מ שכתב מלת "עליו" הוא בא למעט, ואינו כמו שאר לשון יחיד, כמו שאמרנו למעלה, לכן לא יתכן לפרש אותם על כלל העם, שצריך לפרש עליו ולא על אחר, שאין כאן מיעוט. ולכך דרשו על פרעה, שתלו מלבן בצוארו של פרעה... וגם זה נראה שאין רצונו לומר כי "וישימו עליו" פירושו על פרעה, דלא נזכר פרעה גזירה בכתוב, וכבר אמרנו למעלה כי המלך המולך עושה העם כאיש אחד כי כולם תלוים במלך, ופירוש "וישימו עליו", שעל כל העם כאחד שמו עליהם שרי מסים, כי גם המלך המאחד העם היה מסייע בבנין, ומפני זה היו כולם משועבדים כאחד. ורמז לך הכתוב בענין זה דבר נפלא מאוד, כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד, וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו, כי מפני שהיה השיעבוד כללי מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית, לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי רק גזירה אלקית.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יד = חידושי אגדות כאן)

וישימו עליו וגו' ותלו לו לפרעה וכו'
42-43

ובפרעה נאמר "הבה נתחכמה" וגו' שבאו עליהם בחכמה, וכדברי חז"ל על פסוק "וישימו עליו" וגו' דגזרו גם על מצרים, ואף על פרעה, הכל בערמה. אבל בסיסרא נאמר "בחזקה", היינו כי לחיצת תורה שבעל פה הוא העלמת החכמה אנושית גם כן, ואין צריך להתחכם נגדו רק בחזקה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מו דף מח ע"א)

למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל

עבור העינוי הרב הוציאו ניצוצות קדושות הרבה מתוך הקליפה... ואל זה רמז הכתוב... "למען ענותו בסבלותם", ואמרו חז"ל למען ענותם מיבעי ליה אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל, כי באמת ע"י סבלות ישראל עינו את פרעה בענויים קשים והוציאו בלעם מפיהו ולקחו את כל בחינת הקדושה מהם וינצלו את מצרים והם נשארו פגרים מתים כנודע.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יב, אות ב)

הביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכו' (יא:) בפה רך
43-יא:

"וימררו את חייהם בעבודה" וגו' - כלומר המצרים מררו את חייהם של עצמן בעבודה קשה, שעבדו גם הם בעבודה עם ישראל, כמאמר חז"ל שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכו', והכל בכדי לפתות את ישראל בשקריהם וכזביהם שידמו להם כי לא לרעתם מתכוונים, רק עתה הוא צורך עבודה מוכרחת לעבודת המלך, וממנם יראו וכן יעשו והכל בפה רך. וסיים הכתוב את כל עבודתם שעבדו בהם בפרך, כלומר כל העבודה שעבדו המצרים בעצמם וכאומרם ז"ל (במדבר רבה טו, כ, ובילקוט רמז קסג) שהיה פרעה נוטל סל ומגריפה ועשה ידו את ישראל בפה רך, לומר תהיה גם אתה כמוני, וכאומרם שכל ישראל שאמר איסטניס אני אומר לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה. אבל באמת אורבם טמון בקרבם, שבלבם היה רק לרמות ישראל לענותם ולמעטם בכדי שישארו אצלם לעבדים לעולם.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יד)

[לפי זה יש לפרש "וירעו אותנו" - התנהגו אלינו כרעים, כאחים, וטענו "כולנו אחים וצריכים להשתתף בביצורים להגנה, וזה לטובתכם כי אתם עשירים והאויבים יבואו לבזוז אתכם, וגם אנחנו עובדים, אפילו פרעה עובד".]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יג ע"ד) לטקסט

חד אמר שמסכנות את בעליהן וחד אמר שממסכנות את בעליהן דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן

בארו חכמים בזה הסיבה שגזר עליהן להיות בונין ערי מסכנות לפרעה, ואמר מפני שמסכנות בעליהן, וגזר עליהם שיעבוד זה אשר הוא סכנה לאדם, והיה מתחבר בזה השעבוד הגדול עם הסכנה. וכן למ"ד שהאדם מתמסכן כו', כי הדבר הזה יש בו טורח גדול, ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות מה שירצה, ולפיכך מתמסכן בבנין דוקא, ומפני זה נגזר עליהם הגזירה בענין זה. אבל דברים אשר נמשכים לטבע לחרוש ולנטוע אינו כך, כי הטבע יש לו שיעור קצוב, לכך לא היה נגזר עליהם שיהיה שיעבודם בדבר שיש לו קץ. נמצא לדעת שניהם מורה המלה על גודל השיעבוד, למר מורה איכותו שמסכן את בעליו, ולמר מורה גודל השיעבוד ואריכותו שנמשך זמן הרבה. ועוד יש בזה דבר עמוק, כי הבנין הוא הפך הברכה, כי בברכה אין גדר וגבול, ולכך נאמר בברכה (בראשית לח) "ופרצת ימה וקדמה", אין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול, זהו ענין הברכה, והבנין הוא הפך זה, שבונה גבולים וגדרים, והעוסק בדבר שהוא הפך הברכה, מתמסכן.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

חד אמר שמסכנות את בעליהן וחד אמר שממסכנות את בעליהם וכו' שראשון ראשון מתרוסס וכו' שראשון ראשון פי תהום בלעו

...שאמרו חז"ל... חד אמר שמסכנות את בעליהן וכו' (ופירש רש"י שע"י אותם הערים וע"י אותה העבודה נסתכנו מצרים לטבוע בים)... שראשון ראשון פי תהום בלעו. ע"כ. ונמצאת למד שהערים הללו אשר נבלעו בתהומות הארץ הוא שגרם להטביע את המצרים בים. והנראה שהוא "בדבר אשר זדו עליהם", כי הנה פרעה לא נצטרך לשום בנין לעצמו רק נתכוון ליגע ולהעביד לישראל בעבודה קשה, ועל כן בכוון זה היתה כוונתו לבנות לו בנין שאינו עומד כלל רק שראשון ראשון נבלע בתהום בכדי שלא יהיה קץ וסוף לשיעבודן ולא יהיה ח"ו תקומה למפלתן, ועוד כי זה האיש העובד עבודה שיש לה קץ וקצבה מתנחם הוא לומר כי אגמרנו ואנוח מעבודתי, ובעבודה שאין לה סוף יחלש לב האדם מאוד בעבודתו בה אחרי שיודע שיהיה זה לעולם בלי סוף. ולפי שהוא ייגע את ישראל בדבר שפי תהום בלעו, והוא המים שבתהום, כן הוא נבלע ונכסה במים מדה כנגד מדה. והוא אומרו כאן "תהומות יכסיומו", כלומר אלה הערים שנבלעו בתהומות הארץ הוא שגרם שמי הים יכסהו...
הנה נודע סוד גלות מצרים מדברי מרן האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער כא פרק א)... שכאשר ישלוט האדם בליעל באדם דקדושה ובולע בתוכו ניצוצות קדושים... לא די שמוציאים ממנו זה הניצוץ, אלא שמקיא מבטנו גם שאר ניצוצי קדושה שהיו בו סוד החיות שהיה מחיה אותו ונשאר מת... הרי מבואר בפירוש שמה ששלט פרעה בישראל ועבד בהם עבודה קשה זה היה רעתו שניטל חיותו עבור זה. וזה שאמרו חז"ל כאן, ויבן ערי מסכנות וגו' רב ושמואל וכו', ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי חד אמר שמסכנות את בעליהן, פירוש שסיכן בעליהם למיתה כי ע"י העבודה הזו בררו הנשמות מן הקליפות עד אשר נשארו פגרים מתים, וממילא מזה גם מצרים הגשמיים שקבלו חיותם מהם נימוחו מן העולם. וחד אמר שממסכנות, כי נשארו הקליפות עניים ואביונים מן הנשמות הקדושות, ועני חשוב כמת כמאמר חז"ל (נדרים ס"ד ע"ב). ועל כן, כן נקרא שם הערים, חד אמר שראשון ראשון מתרוסס, כלומר ע"י הבנין הוציאו הנשמות מעט וראשון ראשון שבקליפות מתרוסס, וחד אמר פי תהום בלעו כלומר שנפלו לנוקבא דתהום רבה והכל אחד.
או אפשר לומר שכל אחד מדבר בבחינה אחרת, כי חד אמר שמסכנות בעליהם למיתה, מדבר באלו הנשמות גלגול דור הפלגה שנצטרכו לצירוף חומר ולבנים ולא יותר, ועל כן ע"י הבנין הזה הוציאו כל נשמותיהם מן הקליפה והורידו את הקליפה עד מותם שלא נשאר להם עוד חיות... וזה הוא שאמר ראשון ראשון פי תהום בלעו, כי ע"י זה ירדה הקליפה לנוקבא דתהום רבה. וחד אמר שממסכנות את בעליהן, זה הוא מדבר באותן הנשמות מגלגול המבול שהיו צריכין גם לעונש "כל הבן הילוד היאורה" וגו', ועל כן בשיעבוד חומר ולבנים לא נשלמה נשמתן בזה לצאת מכל וכל מן הקליפה... ואלו המצרים שהיה בהם אותן הניצוצות היו מוכרחים לטבוע בים מדה כנגד מדה ולא מתו במצרים, ועל כן הוא שממסכנות את בעליהן, שלא פעלו רק שיחלישו כח הסטרא אחרא ועני חשוב כמת, אבל על כל פנים עדיין לא מת. והוא שאמר ראשון ראשון מתרוסס, כלומר שנפל הבנין אבל על כל פנים נשארו האבנים במקום שהם, והוא רומז שרק נחלש כח הסטרא אחרא בבנין הזה ולא מתה לגמרי עד גזירת "כל הבן הילוד" ונטבעו בים כאמור. והנה נודע אשר "תהום" הוא אותיות "המות", אשר על כן אמר פי תהו"ם בלעו, לרמז על אלו המצרים שמתו במצרים.

(באר מים חיים, שמות, פרק טו, ה)

ויבן ערי מסכנות לפרעה רב ושמואל ח"א שמסכנות את בעליהן וח"א שממסכנות את בעליהן וכו' את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל ח"א פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וח"א רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו

ידידי הגאון ר' אברהם יצחק בלייווייס ז"ל מבריסק העיר במכתב שיש להכריע גם פלוגתא זו ע"פ מה שהוכחתי בס"ד בספרי שם עולם אות ג (ברכות ג ע"ב) שרב הוא שנקט פשוטו של מקרא ושמואל הוא הדורש. על יסוד הנחה זו יבורר שרב הוא האומר שפיתום הוא שם העצם ורעמסס הוא לדרשא. ראה במזרחי עה"ת פ' לך ר"פ יד, על "אמרפל הוא נמרוד", שהשריש כי ע"פ הפשט השם הראשון הוא שם העצם. והנה רב ושמואל גם שניהם ס"ל שלא היה להמצרים תועלת בבנין זה שהתרוסס ופי תהום בולעו, ולכן לא פירשו "ערי מסכנות" אוצרות כדמצינו במקראות בכמה מקומות, וראה בדהי"ב לב, כח: "ומסכנות לתבואת דגן" וגו' (וראה בחדושי אגדות למהרש"א), אך עינו את ישראל בעבודה קשה מבלי שום תועלת, ואחרי כן ניצלו ישראל את מצרים שכר עמלם. והאומר פי תהום בולעו, נתחייבו במדה זו להיות הם עצמם יורדים לתהום ותהומות יכסיומו, והיינו דקאמר שמסכנות את בעליהן. ויעוין בלקח טוב שהקדים חד אמר שממסכנות, שלהאמור הוא דאמר פיתום שמה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ראשון ראשון מתרוסס וכו' פי תהום בלעו
49-51

"כן ירבה וכן יפרוץ" וגו'... ומה שחשבו לבנות ערי מסכנות למלחמה, הנה "כן יפרוץ", פירוש שהם גדרו ברוח אחת בבנין החומה, והקב"ה פרץ בחומה כנגדו והפילו, כמאמר חז"ל ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יב, אות א)

שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן

"ויבן ערי מסכנות לפרעה", ונודע אומרם ז"ל שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. והנה באדם הפשוט בנקל זאת, שכאשר בונה כמה יבנה ויהיה חייב לאחרים הבונה כל שהוא, כי הוצאה רבה היא, ואמנם מלך הארץ שיש לו גנזי אוצרות גנזי המלך ולוקח מס המדינה, לא בנקל יתמסכן, כי אם בבנות ערים גדולות ובצורות בשמים. והוא אומרו "ויבן ערי מסכנות לפרעה", שתיבת לפרעה לכאורה מיותר, ואכן יגיד כי אפילו לפרעה מלך המדינה היו ערי מסכנות שנתמסכן על ידיהם לצד גדולתם והוצאתם, והכל עשה למען ענות ישראל בשעבוד קשה.

(באר מים חיים, שמות, פרק א)

ח"א פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וח"א רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו

בארו בזה כי נרמז בכאן כי הבנין אשר בנו ישראל לא היה ראוי, ודברים שהם אינם ראויים להיות נמצאים אין קיום להם, ולא היו אלו דברים ראויים להיות רק מפני שנגזר השעבוד על ישראל אבל מצד עצמם אינם ראויים. ולפיכך אמרו כי שמו העצמי היה רעמסס, ונקרא פיתום על שם פי תהום בולעו. ויש הפרש בין אם היה השם רעמסס ונקרא פיתום על שם שהיה פי תהום בולעו, או שהיה שמו פיתום ונקרא רעמסס על שם ראשון ראשון מתרוסס. כי אם שמו רעמסס ונקרא פיתום על שם פי תהום בולעו, ר"ל שבא לו הפסד מבחוץ, שהתהום היה בולעו, אבל אם השם פיתום ונקרא רעמסס ע"ש שראשון ראשון מתרוסס, פירושו שהיה מתרוסס האבן מעצמו ונמוח ונשבר. וסברת כל אחד ואחד, כי הדבר אשר אין ראוי שיהיה נמצא, כמו שהיה הדבר הזה שהיו מכריחים אותם לשיעבוד, לא היה מצליח בשום דבר והוא כלה ונפסד מפני שאין ראוי שיהיה. רק שהם חולקים אם בא לאותו דבר הפסד והעדר מבחוץ, או שהוא מתרוסס מעצמו.
ובליעת התהום ר"ל שהגיע על הבנין הזה העדר, כי התהום הוא כינוי להעדר, לפי שהתהום אינו דבר, והגיע אל הבנין העדר ובולעו, וזהו פירוש תהום בולעו. אמנם מי שסובר ראשון ראשון מתרוסס, הטעם כי דבר אשר אין ראוי להיות נמצא מתרוסס מעצמו, ומתחלה אין לו קיום כלל ומעצמו נשבר ומתרוסס, לכך אמר ראשון ראשון מתרוסס, כי הדבר אשר אין ראוי לו הקיום מעצמו הוא מתבטל. וזה סברת המחלוקת בזה.
ותדע עוד, כי כל מלך משעבד בעמו, ואם לא היה השיעבוד רק כמו שהיה ראוי לא היה כאן דבר, אבל כי מפני שהיה מוסיף עליהן, נחלק הבנין הזה לשני חלקים, האחד אין לו יציאה מן הראוי, והשני מה שהוא הוספה והוא יציאה מן הראוי. ולפי דברי הכל, הבנין בעצמו ענין אחד הוא, ואין לקרות לו רק שם אחד, רק שהיה לו שתי בחינות, האחת מצד שהוא ראוי ומה שאין בו תוספת, והשני הוא על התוספות שיש בבנין ההוא. ולפיכך מחלוקת איזה שם נקרא על הבנין עצמו. וזהו כמו שאמרנו למעלה לפי סברת כל אחד ואחד מן החכמים, והתוספת הזה היה גורם לו איבוד, למר היה הדבר שאינו תוספת שמו פיתום והדבר שאינו ראוי נקרא רעמסס על שם ראשון ראשון מתרוסס, ולאידך הבלתי תוספת נקרא רעמסס והתוספת נקרא פיתום על שם שפי תהום בולעו, ודברים אלו מגיעים עד התהום כאשר תבין אותם באמתתם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

ולמר שאומר פי תהום בולעו, סבר כי ההפסד והאיבוד הוא מצד הצורה, והיה בולע את צורתו, ולמר שאמר ראשון ראשון מתרוסס היה מצד החומר בלבד שהיה מתרוסס. ודבר זה מחלוקת עמוק, כי יש כאן שני פנים, כי מצד הצורה יש מתנגד והעדר מן החוץ כאשר ידוע, ולכך אמר פי תהום בולעו שדבר זה הפסד מן החוץ, ולמר ראשון ראשון מתרוסס הוא מצד החומר, שמגיע לו הפסד מצד עצמו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שראשון ראשון מתרוסס וכו' פי תהום בולעו

יש לפרש ענין שמות שלש הערים שבמצרים שנזכרו בתורה, גושן פיתום ורעמסס... וידוע שערים הם לשון התעוררות וכחות... ויש לפרש שמותם שיהיו מקבילים לעומת... ע"ז ג"ע ושפ"ד. פיתום פרשו ז"ל פי תהום בולעו, והיא קליפה של ג"ע, כי תהום הוא שם כולל למים כמ"ש (בראשית א) "וחושך ע"פ תהום"... וידוע שכתוב ברח"ו (בשער הקדושה) כי שורש התענוגים מיסוד המים, וכן בדור המבול שהיה חטאם ג"ע... וכתיב (שם ז, יא) "נבקעו בל מעינות תהום רבה", ותהום אותיות "המות"... רעמסס פירשו ז"ל ראשון ראשון מתרוסס, והיא קליפה של שפ"ד, דכל ענינה להשחית ולרוסס הכל... אך ישראל שתקנו כל אלה... נמתקו הערים האלה.

(שם משמואל, פרשת מסעי, שנת תרע"ו)

פי תהום בולעו

וזה פירוש פיתום שדרשו חז"ל בסוטה פי תהום בלעו. וידוע ענין נוקבא דתהומא רבא, כי הוא משלוש דלא תשבענה, שכולל כל מיני חשקות ותאוות עד אין קץ, כטעם "אוהב כסף לא ישבע". ורצו להקים ולבנות פה זה ע"י ישראל דוקא ולא הועיל, כי באמת אצל בני ישראל פי תהום בולעו, ופי תהום זה הוא הבעל אוב [סנהדרין סה ע"א - בעל אוב זה פיתום שמדבר משחיו], שעל ידו תוקף תאוה זו שלו מתדבק בהבלא דגרמי של זה. כי החשק הוא עיקר צורת האדם וחיות שבו, כי ביטול החשק משום דבר הוא מן הדוממים שאין לו חיות כלל, והחיות הוא החשק. וההבל דגרמי הוא כולל כל החשקות שלו. וע"י חשקות דדברי תורה "שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו" דבק בקדושת ההבל דגרמי.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף נד ע"ב-ע"ג)

רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ

ובדבר הזה כבר טעו שונאינו הרומים, שפעם גזרה המלכות גזרה על ישראל שיבעלו נדות, מה עשה ר' ראובן בן אצטרובלי? התנכר לפני גדולי המלכות, שלא יכירו בו שהוא יהודי, ובמושב היועצים הציע לפניהם שאלה: מי שיש לו אויב, יתרבה או יתמעט? א"ל: יתמעט, א"ל: א"כ, לא יבעלו נדות, ובטלוה (מעילה יז). כן הוא לפי השכל האנושי, שע"י ההרחקה, יתמעט מספר התולדות. אבל באמת המטביע טבע האדם, אחרת חשב, אדרבא, הריחוק הזה שבימי נדותה, הוא הוא הסיבה להפרות ולהרבות, אף אם לא השיגו עדיין בחכמתם, אבל המציאות חזקה מכל...
על זה יש להמליץ דברי רשב"ל: וכאשר יענו אותו - רוה"ק מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ. העינוי הזה של ההרחקה מביא לידי אהבה נוספת, והאהבה לידי ריבוי הבנים!

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה ח"א, גפן טז, ענף חכמה, אות יא, עמ' קח)

כי השיעבוד הוא למעטם וע"י זה החומר שלהם נחלש, וכאשר החומר נחלש ביותר מתדבק הנפש והרוח בכח קדוש. וזהו דוקא בישראל, כיון שהם דבקים בכח קדוש, אז בא להם הברכה בודאי. לכך אמר רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר כי כמו שהיו מצרים משעבדים, היה כח הקדוש דבק בהן ומבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו [ובקיצור בפרק מג] = חידושי אגדות כאן)

בעל איי הים כתב, היות שהקב"ה אינו רוצה להטיל קנאה במעשה בראשית לכן שקל בפלס שיהיה כל דבר הנברא שוה זה לזה בכמות או באיכות. והנה עם בני ישראל בבואם למצרים היו מעטי הכמות, שהרי בשבעים נפש ירדו לשם, לכן היו רבים באיכות כמו שדרשו "ויהי שם לגוי גדול" - מלמד שהיו מצוינים שם. אמנם כאשר עינו אותם המצרים והורידום לשפל האיכות, הוצרכו להתרבות בכמות, כי אברהם אבינו הובטח מהקב"ה "ואעשך לגוי גדול", שיהיה מתואר בתואר גדול אם באיכות אם בכמות. ממילא "כאשר יענו אותם" המצרים ומיעטו האיכות בזה השיעור, רוה"ק מבשרתם שירבה ויפרוץ ויהיה גדול בכמות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שהיו דומין בעיניהם כקוצים

פירוש כי היה מצרים הפך לישראל, כמו שנתבאר בפרקים הקודמים באריכות, ולפיכך כאשר היו ישראל מתרבים היו בעיניהם כקוצים, לפי שאז היו יוצאים לפועל להיות נמצאים בשלמותם, ולפיכך אז נעשו כקוצים בעיניהם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

אני עשיתי את שלי לפתוח לכם אורות הקדושה במעט, בראשון וראשונה לקדש אתכם בקדושתי בכדי שתוכלו ע"י זה לבוא לבחינת אתערותא דלתתא... שהאבדתי והסרתי את המצרים ממך, והוא טומאת קליפת מצרים שהיו ישראל נשקעים בהם בהיותם שם, והוא בחינת הקוצים והברקנים שאדם נכשל בהן כשהולך באישון לילה ואפילה (ואפשר על כן אמר הכתוב... "ויקוצו מפני בני ישראל", ואמרו חז"ל שהיו דומין בעיניהם כקוצים, כי המצרים היו לקוצים בעיני ישראל, שנכשלו מאוד בהם כקוצים וסירים).

(באר מים חיים, שמות, פרק יט)

תוס' ד"ה מרים, והא במרגלים וכו' יום לשנה א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים

וכבר תמה מהרש"א בחדושי אגדות, איך היה יותר, שהרי במרים ת"ק ובמרגלים אחד משס"ה. וצריך ליישב דעת התוס', דכתיב "יום לשנה", ומסתמא לא הלכו כי אם ביום ולא בלילה, והמה נתיסרו עי"ז בעיכוב במדבר יום ולילה, א"כ הויא מדה כפולה - תש"ל, ב' פעמים שס"ה. ולתרץ קושיתם צ"ל דשאני מרגלים דעסקו בחטא להחטיא את הרבים, בכה"ג חמיר טובא. גם י"ל כיון שמחשבתם עשתה פירות, הקב"ה מצרפה למעשה, ובלילות אע"ג דלא הלכו, מ"מ חשבו רע על משכבותם. ומה שהקשו משווי הענין של העוסק בתורה שיום א' חשוב כשנה, וכן העובר, לע"ד אין זה ענין לאיכות השכר והעונש, נמצא שישולם שכר השנה, שנחשב לו שעסק בתורה, נגד השנה שנחשב לרשע שעבר עבירות, כפול חמש מאות פעמים כמדה טובה שמרובה בת"ק.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300