Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


יא ע"ב

בפרך בפה רך

נודע מאמר חז"ל בפרך בפה רך וכו', ופירש רש"י: משכן בדברים ובממון וכו'. ולכאורה ודאי נראה שזה היה בתחילת השיעבוד שמשכן בדברים עד שהרגילם, ולפי זה יקשה למה איחר הכתוב לכתוב זה אחרי ענותם בשיעבוד הקשה, שהרי למעלה נכתב "וישימו עליו וגו' למען ענותו וגו' ויבן ערי מסכנות וגו' וכאשר יענו וגו'", והוה ליה להודיע זאת קודם. ועוד צריך להבין למה עשה פרעה את זה, וכי לא היה לו כח לכופם על דבר העבודה וכמו שעשה בסוף, שהעמיד עליהם נוגשים... והכביד העבודה עליהם בשיעבוד הקשה בעל כורחם?
ואולם אני אומר כי זה היה אחרי התחלת שיעבודם, כי לצד שראה פרעה שכל מה שהם מענין אותן הם מרבין אוכלסין שלא בטבע, אמר: אפשר אלהים מבקש את הנרדף, ועל כן הוא מסייעם בעת צרותם שיפרו וירבו עד מאוד, היפך ממחשבתו שחשב למעטם ע"י העבודה. לכן התחיל לעבוד עמהם בפרך בפה רך, כדי שלא יהיו נרדפים כל כך וגם לא יצעקו לה' מן העבודה, אחרי שמעם חלקת פיהם, שעובדין עמם בלשון רכה, באומרם שלא לרעתם המה מכוונים.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יג)

בפה רך

"הפך לבם לשנוא עמו" - שנותנים ע"ז שבח והודיה שנעשו שונאים לבני ישראל. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים, כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך - בפה רך כו'], רק ה' יתברך הפך לבם. וכתיב "ולאום מלאום יאמץ", פירוש ע"י שנאתם, בני ישראל מתרחקין מהם, וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תרל"ד)

התיעצו לעבוד עמהם בפה רך כמאמר חז"ל ובטוב כדי שלא יתנו לבם שלהרע להם נתכוונו ויתיאשו להתפלל אל ה' מתוך צרתם, ואולי יוכלו לעשות את אשר זממו עליהם.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יב, אות א)

רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא בהעלותך יג) כי היה הדבר בהדרגה, בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחילה שמו עליהם שרי מסים... והנה לפי מה שפירשתי בפסוק "רב ועצום ממנו", כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים, ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם...
עוד נראה... שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת, והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס, כמו שאמר הכתוב (מ"א ה, כז) "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל". ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים, יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן. וכוונתם בזה הוא לערמה, "למען ענותו" לעם ישראל בסבלותן של המסים, שהם עובדי עבדות, כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חוקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות. והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים, ואח"כ לעבדים, "ויבן ערי" וגו'.

(אור החיים, שמות א, יא)


ר' אליעזר אומר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אומר בפרכא וכו' ולמ"ד נמי התם בפה רך הכא ודאי בפריכא

נראה כי הוקשה לר' אליעזר דאי פרכא כמשמעו, זה כתב אחר כך: "כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", אלא הכתוב בא לומר בפה רך. ואין פירוש הכתוב בפה רך, רק "בפרך" כמשמעותו, אלא כי שני עניני בפרך הם, כי כאשר המעביד מדבר עמו דברים רכים ומתוך כך הוא מכריעו על השעבוד של פרכא, זה נקרא גם כן בפרך, שהרי היא עבודה קשה מאוד מכח דברים רכים. ואחר כך בפסוק השני הוסיף "וימררו את חייהם בעבודה קשה" וגו' שהיו משעבדים אותם בקושי, לא בדברים רכים, כך יש לומר לר' אליעזר. ולר' שמואל שניהם הם בקושי, אלא שהשני בא לומר כי "כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", בין מה שהיו עובדים אותם תחלה בחומר ובלבנים, ובין מה שהיו עובדים בשדה, וכן כל עבודתם הכל היה בפרכא. וענין הפירכא הזאת תכלית השעבוד והקושי.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)


בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה וכו' שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים

פירוש כי שלשה מרירות חיים היה להם, האחד העבודה הקשה בחומר ובלבנים והוא נגד חיי האדם כמו שהתבאר, ואחר כך לשעבד אותם בשדה וזהו ענין בפני עצמו, כי מי שהוא בביתו, אף על גב שהוא עושה עבודה קשה, במה שהוא בביתו נוח לו, ואלו ששעבדו בהם שלא במקום שלהם הוא דבר שאינו מורגל, וזהו מרירות חיים יותר. ואחר כך הוסיפו עוד יותר לשעבד בהם בפרך, דבר קשה שלישי, להחליף מלאכת אנשים לנשים. כל הנזכרים בכתוב כולם הם דברים שאינם ראויים לאדם והם נגד טבעו, ולפיכך נקרא מרירות. ומפני זה הוצרך לר' יונתן לפרש פרכא דהכא שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים, שיהיו כל השלשה מרירות חיים.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)


בפרך וכו' שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים

על הפסוק "איש מדבר תהפוכות" (משלי ב, יב) מתורגם "גברא דממלל מפרכיסא".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


בפה רך וכו' שפרה זו יוכבד וכו' שמשפרת את הולד וכו' פועה זו מרים וכו' שהיתה פועה
1-30

לפי מאמר חז"ל בזה כי המילדות האלה היו יוכבד ומרים, ולכאורה למה שינה הכתוב כאן שמות הצדקניות לכנותם בשמות אחרות שפרה ופועה?... כל מגמת פרעה היה להכביד העבודה על ישראל הכל בפה רך, לומר להם גם אתה כמוני ואני בעצמי עובד ותלה מלבן על צוארו וכדומה מפיתוייו הכוזבים, והכל בכדי שלא יהיו ישראל נרדפים כל כך ולא יצעקו לה' על הכבדת העבודה. ולזה תחילה קרא למילדות ואמר להם: הלא העבריים הם אומה היפה בנשים בכל האומות... וראוי שתראו בחיזוק וקיום הולד בכל יכולת להשפיר את הולד יפה יפה, ושתהיו הוגין ומדברין עם הולד שלא יבכה, כי זרע ברוכי ה' הם... והיה כוונתו בכדי ליכנס עמם בדברים ולהראות להם שאין בלבו עליהם, אדרבה חפץ בטובתם למאוד. וכאשר נכנס עמם בדברים ביקש מהם דבר קטן, בהיות שאמרו לו איצטגניניו שבעת הלז יולד מושיע של ישראל, והוא חפץ להיות ישראל אצלו כי חפץ בם ואוהבם, על כן בעת הלז יראו על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, אמר בלשון יחיד שידמו כי אין כוונתו רק על בן אחד והוא המושיע את ישראל... והיתה כוונת רשעתו להכניס כל הגזירות הקשות בפה רך כדי שלא יהיה קשה לישראל כל כך ולא ידחקו את הקץ...
ולפי פשוטו נראה לומר, מה ששינה הכתוב כאן שמות המילדות העבריות ונקראו בשם שם האחת שפרה ושם השנית פועה לפי סדר טוב הנהגתם בילדי ישראל שמשפרין אותן והוגין עמהן כמאמר חז"ל שם, להגיד עוצם סכלות פרעה ורשעותו, אף שידע שאלו דורשין טובת הילדים ככל האפשרי שמשפרין הולד ופועין והוגין עם הולד, כי חפצה נפשם בתקנת הילדים, לא נמנע מלתבוע מאתן דבר כזה מהיפך אל היפך, שלא די שלא יחיו הילדים אף גם הם בעצמם ימיתו אותן בידיהם, היש אויל גדול מזה ורשע עריץ להפוך לב רחמנות לאכזר.
ועוד יאמר לפי ש"שם האחת שפרה" וגו' והבין פרעה שהמה מבקשים טובת הילדים למאוד, והגדיל בעיניו החשש פן ירבה לצד מגמתם להחזיק ולהחיות כל הילדים, ועל כן גזר וצוה עליהם שהם ימיתו אותן, וממילא יפלו מלחזקן אף להבנות שישארו, ובזה ח"ו ימעטו מכל וכל, והכל עשה כגודל רשעתו, וכנאמר.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, טו-טז)

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים

הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות, על כן היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב, כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה, ע"כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה שאמרו רז"ל בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים, רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם.

(כלי יקר, במדבר פרק כו, סד)

וכאמור דרגא זו דאברהם להיות שליט על רמ"ג איבריו ואף על רמ"ח איבריו, השיג רק בא"י, ששמה אפשר להיות תמים. ואולם כשירד למצרים הרגיש בירידה במעלתו, ואמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", כלומר שבא"י לא היה לו שום הרגשה מזה, רק הירידה היא שגרמה לו והרגיש בירידתו. וזה מכוון לדורות, כי גם המה ירדו בהיותם במצרים. ואמנם שרה היא נשארה בכבודה ובגדולתה, וזה סימן לבנים שבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, לך לך, מאמר טז, עמ' נא)

יסוד גאולת ישראל מצד סטרא דדכורא הוא, ואם כי "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", אין זה אלא מצד חיבורן בסטרא דדכורא, אבל מסטרא דנוקבא בלי החיבור עם סטרא דדכורא לא תיתכן שום גאולה. ולכן התאמץ פרעה לבטל מישראל את הסטרא דדכורא "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה" (שמות א, טז).

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, הגדה של פסח, עמ' מב)

"וחיתה נפשי בגללך" הוא רמז שלא ייגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות נשים צדקניותץ

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, נימוקי המקראות בראשית יג, עמ' מב)

בעל מנחת עני מעורר הלא כתיב "ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב", הרי שע"י זכות האבות נגאלו? ומתרץ שזכות האבות לא היתה מועילה רק להקדים הגאולה טרם כלות ד' מאות שנה, אבל בתנאי שיהיו ששים רבוא לקבלת התורה, וזכות נשים צדקניות היתה שהשתדלו להיות להם בנים הרבה כמו שנזכר במאמר פה, ובזה הלכו בעקבות האמהות שהשתדלו להיות להם בנים. וזה שדרשו "מדלג על ההרים בזכות האבות", שזכותם גרמה להיגאל טרם כלות ד' מאות שנה, "מקפץ על הגבעות בזכות האמהות", שמהן למדו הנשים צדקניות במצרים להוליד בנים הרבה, ובאופן זה השלימו הששים רבוא לקבלת התורה, כי בלתי זה לא היו נגאלים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים וכו' הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו

ומה שאמרו בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, והוא רמז נפלא מאוד מאוד, כי כאשר היו משתוקקים מאוד הנשים אל בעליהן, היו יולדות בנים ראוים לחירות... כאשר האשה תובעת אותו אז האשה מתדבקת בבעלה שיש לו מעלת צורה ולאשה מדת חומרי, והנה מתדבק החומר בצורה ומשלמת האשה עצמה בצורה... כאשר היו הנשים משתוקקים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לגאולה, שכבר אמרנו לך בפרקים הרבה מאוד כי השעבוד הוא לחומר בפרט והצורה הוא בן חורין, וכאשר היתה האשה משתוקקת אל בעלה היה כאן השלמת החומר בצורה והיו מולידות בנים ראוים לגאולה. וכן מה שאמר שהיו מכירין את בוראן שאמרו זה אלי ואנוהו, הכל נמשך מזה, מפני שלא היה להם פתיות וסכלות החומר והיו מכירים את בוראם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מג = חדושי אגדות כאן)


ונזקקין להם בין שפתים וכו' בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ

ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים, הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר. ובמה שאמר בין המשפתים הוא דבר עמוק מאוד, כי רצה לומר כי היה להם התאחדות הגמור שיש לזיווג, וזה נקרא בין המשפתים לפי ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים, וע"י ההתאחדות הגמור שיש לזיווג התדבקות האשה בבעלה, הבן הנולד והנמשך אינו חומרי רק צורה, כי מתחבר החומר בצורה כמו שהתבאר למעלה, אבל כאשר נחלק החיבור הזה, אז האשה חומרית ונעשה הולד חומרי מאחר שאין כאן התאחדות דבוק החומר בצורה. וכאשר עוד תבין דברי חכמה תדע כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג, כמו שהיו מתדבקים ומתאחדים ע"י תשוקת האשה, אז יש כאן זיווג אלהי. וזה שכבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החלוק הוא דבר גשמי והאחדות הוא ענין אלהי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם והחלוק והפירוד תמיד לגשמי, ולפיכך כאשר יתאחדו באחדות גמור חבורם ענין אלהי גשמי. וזה שאמר כי היו נזקקות בין שפתים, שזהו בין גבולי השדה, ובין הגבולים נבדל מן גוף השדה מיוחד לעצמו, ובא לומר לך כי כאשר היו מזדווגים ביחד, היה להם חבור אלהי מיוחד ועצמי נבדל מן הגוף, רק חיבור אלהי מפני האחדות הגמור שהיה להם, כי האחדות מדריגה אלהית. ולפיכך אמר שהיו נזקקים בין המשפתים, כי בין המשפתים הוא בין שתי הגבולים מיוחד לעצמו, וכך היה להם חבור מיוחד שאינו חבור של גוף, רק חבור מיוחד אלהי נבדל מן הגוף, והדמיון הוא שוה לגמרי למקום משפתים כאשר תבין, כי בין המשפתים הוא גבול נבדל לעצמו בין שתי השדות והבן זה.
וכאשר תבין דברי חכמה תבין כמה גדולים דברי חכמים, והוא סוד נסתר שיש בשם איש י' ובאשה ה' ובהתחברות יש כאן שם י"ה, ומזה תראה כי התחברם באחדות גמור יש בהם מעלה קדושה אלהית, ולפיכך בשכר אם תשכבון בין המשפתים, שהיא המעלה האלהית אשר זכרנו, היה נמשך אחר זה גם כן שיהיה להם ביזת מצרים, והוא דבר נפלא, כי מעלה זאת שקנו ע"י בין שפתים הוא שגרם שיהיה להם כסף וזהב. וזהו שאמר "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ", הבן מלת "נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ", כי ע"י אחדות הזיווג שהוא מעלה אלהית כמו שהתבאר ימשך הכסף והזהב כמו שימשך הכנף אחר היונה, ולפיכך אמר "כנפי יונה", קראה יונה על שם אחדות החבור. ויש במדרש (שה"ש רבה פ"ד) כי היונה אחר שמת אחד מן הזיוג לא יתחבר השני לזוג אחר, ולכך קראם יונה שזיוג שלהם זיוג גמור, ואחר זה נמשך להיות נחפה בכסף וזהב כי שני כנפים נמשכים אחר הגוף שהוא גוף אחד, וכך כאשר יש חבור לזכר ולנקבה בחבור אחד עד שהם גוף אחד נמשכים לזה שני כנפים, ואלו שני הכנפים הם הכסף והזהב כמו שאמר הכתוב לי הכסף ולי הזהב ונמשכו אחר האחדות הזה ודבר זה דברי חכמה, והבן זה היטב מאוד.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מג = חדושי אגדות כאן)

בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ

בעל לשמוע בלמודים מפרש, שפתים הם החריצים שבקרקע השדות, כי הצדקניות עשו שני דברים: א) שעוררו תאוות בעליהן להזקק להם כדי שלא יחטאו, ב) ששכבו בחריצי השדות, לכן זכו לביזת מצרים, שנאמר בה "נחפה בכסף", היינו כוסף התאוה, ו"בירקרק חרוץ", שמרמז על החריצים בהם שכבו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויולדות בשדה תחת התפוח

בעל לשמוע בלמודים מעורר שלכן ילדו תחת התפוח, לפי שהאתרוג הוא מין תפוח, ושלמותו הוא רק כשאינו מורכב ממין אחר, לכן הולידו גם הם תחת התפוח, לרמז שבניהן אינן מורכבין מהזולת חוץ מבעליהן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)



הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן וכו' ונזקקות
9-12

"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה" - פירוש שהתאוו שיהיה להם תאוה לתאוות הארץ הלזו... הנה נודע מאמר חז"ל בשכר נשים צדקניות... מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים... ונזקקות... ועל כן טענו "זכרנו את הדגה" וגו', כי הן במצרים ראינו שהקב"ה היה חפץ להרבות נפש תאוותנו עוד ועוד, והזמין הדגים בכדי נשינו עבור זה. וזה היה לפי שהיינו חנם בלא מצוות, על כן הרבה תאוותנו בכדי לפרות ולרבות... ועתה כאשר נתן לנו מצוותיו, מנע מאתנו כל טוב העולם בכדי להמעיט תאוותנו.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יא, ד)

הולכות ויולדות תחת התפוח וכו' והקב"ה משלח מי שמנקר ומשפיר אותן כחיה שמשפרת את הולד

דבר זה יש לך לדעת, כי ההולדה נמשך מן מדת הדין, כמו שתקנו בברכות "אתה גבור" שמדבר על גבורתו יתברך "ומתיר אסורים וסומך נופלים", ומתיר אסורים זהו שפותח לולד שיוצא לאויר העולם. לפיכך אמרו שהיו יולדות תחת התפוח, שיש לו ריח נכבד מאוד כדכתיב (בראשית כז) "כריח השדה אשר ברכו ה'", ואמרו רבותינו ז"ל (תענית כט ע"ב) זהו שדה של תפוחים, והריח מתייחס אל מדת הדין כדכתיב (דברים לג) "ישימו קטורה באפך". וכלל הדבר רמזו בזה שהיתה לידה שלהם במדת הדין המתיחסת לזה, וזה נקרא תחת התפוח, ומפני כי מדת הדין היה מתוחה נגדם, לכך היו מתקשרים במדה זאת לגמרי, שהיו יולדות תחת התפוח והוא התקשרות והחבור במדה הטהורה לגמרי. ולפיכך אמר שהקדוש ברוך הוא מביא מי שמנקר ומשפר את הולד, כי הדבק במדה זאת הוא טהור מסולק מן כל טינופת, כמו שידוע למשכיל, כי הריח והטינופת שני הפכים, לפיכך הכל נמשך מזה שהיה הקדוש ברוך הוא מביא מי שמנקר את התינוק. והוא נאמר על שהיה כאן כח מסלק את הטינופת וכל דבר זוהמא כחיה שמשפרת את הולד, וזה הכח נמשך ממה שהיו מולידות תחת התפוח שהיו דבוקים במדה זאת לגמרי.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מג = חדושי אגדות כאן)

והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד וכו' היו מספיקות להם מים ומזון

זה שאמרו המילדות "כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת" וגו' זה באמת כן היה ולא הוציאו שקר מפיהם, כמאמר חז"ל... שהיה הקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפיר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד... הרי מפורש שהולידו בלתי חיה מבני אדם...
היו מספיקות להם מים ומזון... אף... שלא היו צריכים כלל למילדות וכמאמר חז"ל, היה נראה כי זה היה אחר נסיון המילדות שלא חפצו לשמוע אל פרעה ומסרו נפשם על נפשות ישראל להחיותם שלא ברצונו, אז הביט האל הטוב אל טוב מעשיהם, והיטיב עמהם לשלוח מלאך משמי מרום במקומם בכדי שלא יהיה לפרעה פתחון פה עליהן, ועל כן אחר שנקראו אל פרעה השיבו "כי חיות הנה" ולא אמרו כן תיכף בעת צויית פרעה "וראיתם על האבנים" וגו'.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, כ-כא)

ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש

ופירוש זה כי הקדוש ברוך הוא היה מברך מזונם הטבעית עד שהיו מזונותם נחשב כמו הדבש והשמן. ואלו שני דברים, הדבש שהוא מועיל לגוף והשמן לנפש, שהשמן מחכים כדאיתא בהוריות (יג ע"ב), להועיל תועלת הגוף והנפש. והפירוש בזה, כי ע"י השגחת ה' יתברך נעשה מזונות שלהם שמן ודבש, ואין פלא שהקדוש ברוך הוא עושה דבר זה שהמזון אשר יקחו הוא דבש ושמן להם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מג = חדושי אגדות כאן)

וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע

"וידגו לרוב בקרב הארץ"... ונראה לפרש על דרך שארז"ל שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו' ואח"כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו', ולפי זה היו פרים ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא תשלוט בהם עין הרע של המצרים, על כן נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת היותם "בקרב הארץ" ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, וע"ז נאמר "ותמלא הארץ אותם".

(כלי יקר, בראשית פרק מח, טז)


וכיון שמכירין בהן המצריים באים להורגן ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבן וכיון שהלכו היו מבצבצים כצמח

המאמר הזה נראה זר מאוד, אמנם פירוש זה המאמר ידוע כאשר תבין את דברינו אשר התבארו בהקדמת הספר, שענין הנס הוא דבר בלתי טבעי, וימצא דבר אחד בענין מה טבעי ובלתי טבעי יחד וכמו שנתבאר באריכות שם. ולפיכך אף אם היה נמצא בהם הטבע כמו שהוא בשאר בני אדם, היה נעשה הנס בצד בלתי טבעי והיו נבלעים בקרקע... וכמו שימצא שהיו המים טבעים לישראל ובלתי טבעים למצרים, כך ימצא דבר טבעי ובלתי טבעי יחד... ולכך לא יקשה לך כלל אם היו נמצאים טבעים כמו שהיו ובלתי טבעים נבלעים בדרך הנס. ואם תאמר, אם כן מה מועיל שהיו נבלעים כיון שהיו נמצאים בטבעם? שדבר זה אין קשיא כלל כי הבליעה היתה בשביל שמצרים באים להורגם, והיו ישראל התנגדות מן מצרים ולא היה התנגדות הזה רק דבר בלתי טבעי, כי בטבעם אין התנגדות והכל בשוה ביחד לפי הטבע, ולפיכך לא היה התנגדות הזה רק בלתי טבעי, וכאשר היה להם בליעה בלתי טבעית שוב לא נמצא התנגדות להם. ועוד, כאשר היו נבלעים בהתנגדות בלתי טבעי, הבלתי טבעי גובר על הטבעי ויותר עליון במעלה ולא יכלו להם...
אמנם אם הדבר קשה לך להבין, זאת עשה ותנצל, ותפרש ענין הבליעה - ההסתר שהיה ה' יתברך מסתיר אותם מאויביהם. וזה כי המצרים היו מתנגדים להם, וכאשר ה' יתברך הסתיר אותם עד שלא נמצאים למתנגדים שלהם, ר"ל שהיו נסתרים מכחם העליון שבו היו גוברים על ישראל, ודבר זה נקרא בליעה בקרקע, כלומר שההסתר הזה כאלו נבלעו באדמה שאין כח באדם להפסידם בכללם, אבל אפשר לפעול בם האדם כרצונו לחרוש ולזרוע אבל לא להפסיד בכללם. וכן ענין הבנים האלו, אף כי לא היה אפשר להפסיד אותם בכללם, היו משעבדים בהם בכח גדול. ולפיכך אמר שהיו מביאים שוורים וחורשים על גבם - השוורים הוא השעבוד בכח גדול, כי השור הוא בעל כח ביותר כאשר ידוע כי כח השור גדול, ולפיכך אמר שהיו מביאים שוורים וחורשים על גבם. וכיון שהיו הולכים היו מבצבצין, ר"ל כמו החרישה, שכל זמן שהאדם פועל באדמה יותר נותנת האדמה כח. וזה כי האדמה היא קשה, וכאשר עובדין אותה מזקקין קושי חומר האדמה עד שנותנת כח, וכך כאשר היו עובדין בהם היו ממעטין החומר שלהם עד שהיו נותנים כח יותר והיו פרים ורבים יותר... אמנם אשר הוא ברור ונכון הוא אשר אמרנו למעלה כי היה בליעה זאת ענין בלתי טבעי כמו שהתבאר...
ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע - פירוש דבר זה כמו שאמרנו למעלה, כי נס הזה דבר בלתי טבעי, שלא היו נמצאים בגלוי עד שהיה להם הטמנה וכיסוי, ואז לא היו יכולים להרוג אותם, כי אין הריגת מצרים את ישראל במקרה. אבל דבר זה גם כן בענין בלתי טבעי, וכיון שהיה להם נס בלתי טבעי שנבלעו בקרקע, לא היו יכולים לעשות להם דבר. ודוקא בקרקע, כי האדם מתחלת בריאתו נברא מן האדמה, כדכתיב (בראשית א) "תוצא הארץ נפש חיה", ומזה תראה כי האדם מצד עצמו יש לו שייכות אל האדמה ונקרא "אדם" על שם האדמה, וראוי כאשר ה' יתברך הסתיר אותם בנס בלתי טבעי, שיהיו נסתרים במקום שיצא האדם משם.
ומה שאמר שהיו מביאים שוורים וחורשים, החרישה הזאת מה שהיו פועלים בהם המצרים בכח הגדול שיש למצרים, והיינו דקאמר מביאין שוורים, שאין דבר יותר בעל כח מן השור, דכתיב (משלי יד) "ורב תבואות בכח שור", והיו פועלים בהם המצרים לשום גופם וגיום בארץ לגמרי, ואז נתעלו יותר ויותר אל היסוד שלהם שהוא האדמה, וכל דבר שבא אל היסוד שממנו לוקח אז ממנו מבצבץ וממנו גדל ועולה, ולפיכך אמר כיון שהיו הולכים מיד היו מבצבצים. וכל הענין הוא ענין בלתי טבעי אבל הוא דבר נבדל.
ובמאמר זה יתבאר לך גם כן מה שאמר הכתוב "וכאשר יענו כן יפרוץ" בענין נפלא מאוד, שכאשר נולדו היו באים להורגם, וה' יתברך אשר שומר המציאות ונותן קיום להם, עשה להם נס שנבלעו בקרקע שהוא מחצב ומוצא האדם, וכאשר היו משעבדים המצרים בישראל בחוזק, זה נקרא חרישה על גבם ובזה היו משימים לגמרי אותם בארץ, ואז היו חוזרים אל יסוד שלהם ומשם היו מבצבצים.
ויש לך לדעת כי כל זה נמשך מפני זה שאמרנו למעלה, שהילדים נולדו ע"י תשוקת האשה לבעלה והיו בעלי מעלה נבדלת, ומאחר שהיו בעלי מעלה נבדלת היו מתעלים אל יסודם ע"י נס, כי הגשמים אינם מתעלים, ולכן נאמר בכתוב "תוצא הארץ נפש חיה", שזהו נאמר על החיות, לא על הגשמיות, ולפיכך אילו היו בעלי חומר לא היו מתעלים אל יסודם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מג = חדושי אגדות כאן)


ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע וכו' באין עדרים עדרים לבתיהן וכו' הם הכירוהו תחלה
20-25

"נטית ימינך תבלעמו ארץ" - יש רמז למה שארז"ל כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ואח"כ מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו', ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי, וע"ז אמר "עושה פלא", ומהו הפלא? "נטית ימינך תבלעמו ארץ" - לישראל שהזכיר בפסוק "מי כמוך באלים ה'", ואח"כ "נחית בחסדך עם זו גאלת", כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואח"כ "נהלת בעזך אל נוה קדשך" כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו יתברך.

(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק יב)

נעשה להן נס ונבלעין בקרקע וכו' לאחר שהולכין היו מבצבצין

בעל עיני יצחק מקשה, הלא דבר זה היה נס נגלה, בראותם שנבלעו מקודם בקרקע ואחר כך מבצבצין, מדוע איפוא נמצאו בכל זאת רשעים בין בני ישראל, וכן מדוע לא נפל פחד היהודים על המצריים? ומתרץ, היות שהיו אז במצרים מכשפים גדולים, נתן זאת מקום לרשעים לחשוב שזה נעשה ע"י כישוף של אבותם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן וכו' באין עדרים עדרים

מצאתי עוד במדרש רבה ריש פ' נח: ר' עקיבא דרש בגינזק שבמדי במעשה דור המבול ולא בכו, עד שדרש להם ענין איוב ובכו. ומצינו גם כן במדרש ר"פ חיי ובמדרש אסתר: ר' עקיבא דרש בציבור וראה שהעם מתנמנם ובקש לעוררם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, מפני שיצאה מן שרה שחיתה קכ"ז שנה ע"ש. ראינו דרכו של ר"ע לדרוש ענינים מבהילים למען יבכו, או יתעוררו לשמוע הדרוש. ועל דרך זה יתפרשו כל הדרשות בתלמוד ובמדרשות הרבות, אשר נראים זרים בתחלת השקפה, וכולם לא נאמרו רק לפעול לשעתו על העם המתאספים לשמוע הדרשות. ועד"ז יתפרשו דרשות ר' עקיבא בשכר נשים צדקניות נגאלו וכו', ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע ומביאים שורים וחורשים עליהם ומבצבצים ובאו בעדרי עדרים ע"ש. ואם אמנם בש"ס כאן הגירסא דריש ר' עוירא, בכל זאת במדרש שיר השירים הגירסא דריש ר' עקיבא... מאשר נודע לנו דרכו של ר' עקיבא ע"י שני הדרשות אשר הצגנו למעלה שראה שלא בכו העם או שמתנמנם, דרש להם ענין תמוה למען יתעוררו משנתם, נשפוט מהרה דגם דרשה זו היא מאותן הדרשות אשר תכליתם לפעול אצל המון העם להניע לבבם ולעוררם על נכון.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כו [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שלב])



רב ושמואל ח"א אשה ובתה וח"א כלה וחמותה

יעוין בשמות רבא פ"א שמפורש מי היו המילדות: רב אמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב, ר' שמואל בן נחמן אמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. והנה לכאורה היה נראה להגיה בשמו"ר שם "שמואל" במקום "רשב"נ" כגירסא שלפנינו הכא. אולם מצאתי גם במד"ר שה"ש פ"ד פס' שני שדיך: אמר ר' שמואל בר נחמני מרים ויוכבד הן הן חיותיהן של ישראל. ובין כך ובין כך תסתיים שמעתתא ע"פ דברי רב המפורשים, וממילא שמואל כרשב"נ.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

חד אמר זו אשה ובתה וחד אמר זו כלה וחמותה

ונראה לכך לא הזכיר אותם בשמם לומר "אשר שם האחת יוכבד", מפני שלא תמצא שם יוכבד קודם לידת משה. והיינו שלא תאמר כי נולד משה מצד עמרם ויוכבד, שהם בני אדם פרטים, שדבר זה אינו, כי לפי מעלת משה ומדרגתו שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה כאשר ידוע ממדרגת משה, ואם יאמר הכתוב כי משה נולד מעמרם ויוכבד בני אדם פרטיים, לא היה משה נבדל מכל אדם, שהרי הוא מתיחס אל אביו במה שהוא פרטי זה, וכל פרטי הוא חלק.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חדושי אגדות כאן)

בעל לשמוע בלמודים כתב שדייקו זאת חז"ל דכתיב "שם האחת", "ושם השנית", דאם הנה שתי נשים נכריות, מהראוי לומר "שם האחת" "ושם האחת" ולא "שנית", אלא ע"כ או אשה ובתה או כלה וחמותה הן, לכן קורא האם או החמות אחת, והבת או הכלה שנית, כי הן דור שני.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שפרה זו יוכבד וכו' פועה זו מרים וכו' עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל

ורז"ל אמרו שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים כו', ויש להתבונן דלמא אפכא, שפועה יוכבד ושפרה זו מרים, ומה הגיד לנו הכתוב בזה שנשתנה שמם? ונ"ל שפועה לשון דבור, וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כארז"ל... שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל, ובפרשת וארא (ז, א) פירש"י שנבואה לשון דבור נגזר מלשון בורא ניב שפתים. יוכבד היינו שפרה, על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת ק"ל שנה, כי אז היתה שופרה מעין שופרה של ימי נערותה, כמו שקרה לשרה, וגם נס זה היה מופת שיולד ממנה בן מושיע לישראל, כי לא בחנם נעשה לה נס זה. ועל כן הגיד לנו המקרא לומר: ראה כי נבערה עצת פרעה וכל חרטומיו, כי קרא למילדות אשר נקבו בשמות שפרה ופועה המורים על הגואל שיצא מהם, והם הם מולידי הגואל ואיך ימיתו בניהם ממש. ופרעה לא הרגיש בשינוי שמותם אלו לומר הלא דבר הוא. ועוד הגיד לנו הכתוב שמותם, כי המה הוראה על שלא היו מסופקים בגאולה, כי היה להם מקום לספק בה, כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ, ח) "ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים", ושמות אלו מורים על לידת הגואל.

(כלי יקר, שמות פרק א, טו)


שפרה שפרו רבו ישראל בימיה

בעל לשמוע בלמודים מעורר שהמלה "בימיה" מרמז היות שיוכבד נולדה בין החומות, אם כן היתה זקנה בילדה את משה, והקשו הקדמונים [אבן עזרא ורמב"ן, בראשית מו, טו] מדוע לא נחשב זאת לנס, וזה שאמרו כאן "שפרו ורבו ישראל בימיה", היינו שבאותו דור של יוכבד גם שאר זקנות ילדו, לכן לא נזכרה לידת יוכבד בתור נס.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


על האבנים וכו' סימן גדול מסר להם וכו' בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים ואית דאמר כו' מה יוצר זה ירך מכאן וכו'

לע"ד ובהא פליגי, מ"ד סימן גדול מסר להם ס"ל שפרעה ידע בהן שצדקניות הן ולא ישמעו לו למעבד איסורא, על כן הורה אותן להרוג העובר קודם יציאתו לאויר העולם, ובן נח אינו מוזהר על העוברין, על כן מסר להם סימן של שעה שכורעת לילד, שלא יאחרו רגע, והצינון כאבנים הוא מתחיל קודם יציאת הולד. ומ"ד מה יוצר זה סדן באמצע ס"ל שלא הקפיד, רק אדרבה רצה להכשילן, שיהרגו דוקא אחרי יציאתו לאויר העולם. ואולי ס"ל דלא היה להן דין בן נח, א"כ טפי עדיף להרוג אח"כ, שקודם יציאתו הרי יסכנו את האם, ואח"כ י"ל שהוא ספק נפל. ועכ"פ, להך מ"ד היתה כונתו להרוג אחר יציאתו לאויר העולם, ולא נקיט "מה יוצר" משום סימן, דאין זה צריך סימן כלל, רק לאפוקי ממ"ד הראשון שדקדק דוקא קודם שיצא לאויר העולם.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

יריכותיה מצטננות כאבנים

כשאין תוקף תאוה יוכל להוציא בשר ולהוליד, מה שאין כן ע"י תוקף תאוה מסתרס כנזכר, ונצטנן כוחו כאבן, על דרך שאמרו על פסוק "על האבנים" - יריכותיה מצטננות כאבנים, וזהו בעת לידה, דאז פסק תאוותה, כמו שאמרו (נדה לא ע"ב) דנשבעת שלא ליזדקק.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עט ע"ג)


להן מיבעי ליה וכו' שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו

ונראה לפרש דהוי למכתב "להן", וזה כי לשון "אליהן" נאמר כאשר ידבר האדם אל הזולת, ובא הדיבור ממנו אל זולתו, ועל זה יאמר "אליו", "אלי", "אליהם". אבל כאן שהכתוב מספר שהמילדות לא שמעו אל הגזירה שבא למילדות מן פרעה להמית הבנים, ואין הכתוב מספר שבא הדיבור מן פרעה אל המילדות, רק שלא קיבלו הגזירה, הוי למכתב "להן", המורה על קבלת הגזירה, ולא שייך בזירה רק "להן". ולפיכך דרשו מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והשתא הוי שפיר "כאשר דבר אליהן", מפני שלא היה זה גזירה, רק שהיה תובען ומבקש מהן דבר עבירה, ושייך בזה "כאשר דבר אליהן" שהיה בא הדבור אליהן לבקש מן המילדות...
ומפני כי היה פרעה סובר שלא יעשו המילדות את ציווי שלו להמית את הבנים כי לא יקבלו גזירתו, כאשר הם אוהבים את ישראל ושונאים עם אחר, היה מפתן לדבר עבירה שיהיו נבעלות לו. ואמרו בבראשית רבה בפרשת וישלח (פרשה פ): אמר רב הונא נבעלת לערל קשה לפרוש, לפי שנמשכת אחריו בביאה. והיה כוונתו שבזה יהיו נמשכים אחריו מכל וכל לעשות גזירתו שתשמענה לו. ובשביל גודל תשוקת פרעה להוציא מחשבתו בגזירה זאת אל הפעל היה תובען לדבר עבירה, ובשביל כך כלל הכתוב שני דברים האלו יחד. וכאשר תבין עוד בענין אשר תבען לדבר עבירה, כי כאשר תבען להיות נשמעין אליו בענין זה להמית הילדים, היה תובען להיות נשמעין אליו לגמרי לדבר עבירה גם כן, וזה מפעולת הכח של מעלה והוא מזלו, שכל ענין פרעה אין ספק שהיה ע"י כחו ומזלו, ובשביל אותו הכח היה תובע אותן לדבר עבירה גם כן, שאין פעולה מלמעלה לחצאין.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו

בעל חתם סופר (שמות) מפרש השייכות על פי מאמרם שאומות העולם אמרו: "בגופן שלטו בבנותיהם לא כל שכן", ובוודאי גם פרעה חשב שריבוי בני ישראל הוא מבעילות של המצריים, ממילא יהיו בניהם כמותם כבן שלומית בת דברי שחירף את ד', ובאופן זה אינו נחוץ להמית את ילדי בני ישראל, שבאמת מצריים הם. לכן ניסה ותבע את המילדות, וכאשר ראה שהן מסרו את נפשם ולא שמעו אף אל המלך, הבין שמסתמא נהגו כן גם שאר בנות ישראל ולא שלטו בהם המצריים, לכן ציוה "אם בן הוא והמיתן אותו", כי הם באמת ילדי ישראל.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו - פירוש, כי מאש יברחו הכל כי יודעים ידיעה ברורה כי האש שורף, וידיעה זו ברורה היא ונתגלית בעולם, והיא בחינת חכמה. כמו שאמרו חז"ל (שבת קמה ע"ב): "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז, ד), כאחותך שהיא אסורה. וכיוונו חז"ל הידיעה ברורה לצד החכמה. אולם אש היצר הרע הוא טמון וצפון, כמו שנקרא "צפוני" (יואל ב, כא)... והוא מלובש בחוץ בהנאת חמדות מדומות הבלי העולם הזה. ואדם המשכיל המביט מטמונותיו רואה האש אשר בקרבו, וצריך להתעצם בבינה להתוודע אורחותיו ולהשמר ממנו. והנה זה הנשמר לא יוכל לומר עליו שהוא כאילו לא נתפתה כלום, כי בודאי נתפתה, רק אחר שלבו שקול בבינה, וידע רוח הצפונה, הנה סר ושב ממנה. אולם, הזוכה ליראת השם ולחכמה, כדכתיב "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח, כח), נוכל עליו לומר שלא נתפתה כלל, כי הוא היודע אשר הצפון בידיעה נגלית בבחינת חכמה כנ"ל. ועל זה אמרו בגמרא שלא נתבעו כלל. פירוש, כי הפיתוי לא נכנס באזניהם כלל. ופירוש הכתוב "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים", כלומר, כאשר דבר אליהן, מיד לא עשו, שהיו אחוזים בבחינת חכמה, "והחכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), וע"י זה "ותחיין את הילדים". ודו"ק.

(רבי בונם מפרשיסחה, קול שמחה, פרשת שמות [הובא בקיצור בפרי צדיק, פרשת וישב, אות ב, ובדובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף סב ע"ב])

חז"ל אמרו... שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו... והנראה כי אמרו חז"ל (נזיר כג ע"ב): גדולה עבירה לשמה וכו'... הרי שאף גילוי עריות שהוא אחד משלושת העבירות שדינם ביהרג ואל יעבור, מכל מקום להצלות נפשות רבות מישראל מותר לאשה למסור עצמם למשכב הערל בכדי להציל את ישראל, ואף מצוה היא כאומרם "גדולה עבירה לשמה" וכו' וגם ראיה מאסתר המלכה... שנכנסה ברצון למשכב הגוי בשביל הצלת נפשות ישראל... ועל כן סבר פרעה בדעתו כי ודאי כאשר יהיה תובען לדבר עבירה ישמעו לו כדי שע"י זה ימצאו חן בעיניו ולא יעשה להם דבר אם לא ישמעו לגזירתו ויצילו בזה נפשות רבות מישראל. ואכן הם ברוב צדקתם לא חפצו בזה, כי מסרו נפשייהו על קדושת השם וקבלו על עצמן מה שיעשה פרעה עמם והם לא ישמעו אליו לא לזה ולא לזה, או שבטחו בה' שיצילם למען שמו, וכאשר היה בסופן... ולזה אמר הכתוב "וייטב אלהים למילדות", כלומר שהיטיב עמם הטבת עצמן שלא יצטרכו ליבעל לבן נכר חלילה...
לכאורה אפשר לא יפה עשו המילדות בזה במה שלא רצו לעשות עבירה לשמה. ואמנם זה אינו, כי הלא המה בשתים עשו, שלא נתבעו לדבר עבירה ואף על פי כן לא המיתו את הילדים, אדרבה עוד "ותחיין את הילדים" שהיו מספקין להם מים ומזון... ובזה ודאי עשו המילדות בטוב שמסרו נפשם ולא רצו לעבור את פי ה'... אומר הכתוב "ויעש להם בתים", בית ולא אוהל, כי הבית הוא המגין והחופף על האדם מזרם ומחורב... הסתירם ה' בסתר כנפיו סביבם מכל וכל... במה שהרבה העם שלא בטבע ולא היו צריכים כלל למילדות, שלא יהיה עוד לפרעה שום פתחון פה לדבר אליהם לא לתובען לעבירה ולא לצוותם בהריגת הילדים. והיה זה שכר המילדות בשביל יראת אלהים שיראו ממנו שעשה להן בתים להצילם מכל רע, ואין לך שכר גדול בעולם במה שינצל האדם מלעבור את פי ה' בקטנות, מכל שכן בגדולות בגילוי עריות שהיא מעבירות החמורות, ומכל שכן בהריגות נפש מישראל.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, פסוק יז ופסוק כ-כא)

ונמשך הפסוק "ולא עשו וגו' ותחיין", די"ל כונתו היתה להכשילן בדבר עבירה, וממילא שוב לא יצילו את הילדים, כדאיתא בשלהי נדרים: אם איתא דעבד איסורא לא הוה אמר דאכל מיניה חיויא, כדכתיב "כי ניאפו ודם בידיהם". ומשום דלא עברו, לכך "ותחיין את הילדים". וי"ל עוד שהיו מותרים שלא למסור נפשם, שאשה קרקע עולם, וקדשו שם שמים אפילו בשב ואל תעשה, וה"נ לא היו חייבים כי אם שלא להמית, אבל להכניס יותר בסכנה בקום ועשה לא היו חייבים, כדה"ת. ומ"מ י"ל דהכא כיון דבלא"ה היו נכנסות לסכנה ע"י השב ואל תעשה שהוא מן הדין, שוב היו חייבים ג"כ להחיותם, דהיתרון י"ל דלא היה מוסיף בסכנה, או שעכ"פ ספק היה בזה, ואתיא כדעת הירושלמי [תרומות פ"ח ה"ד] שכתבתי לעיל דיש להיכנס בספק בשביל ודאי של חבירו.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מה שתבען פרעה לדבר עבירה היה לסיבה זו, הוא חזה ביוכבד היא שפרה שעתיד לצאת ממנה הגואל הראשון, ומפועה זו מרים עתיד משיח בן דוד לצאת ממנה, שכן ממרים יצא משיח בן דוד, כמו שאמרו במדרש ש"ר (א, כא), לפיכך תבען לדבר עבירה כדי ששני הגואלים יהיו בהצד הזכרי מפרעה ובצד הנקבי מישראל. ואם היו חלילה נתבעות לדבר עבירה, היו מקלקלות את הצינור המשיחי של ישראל, דגם משה רבינו הוא מצד המשיחי, דמבלעדי התורה אין משיח בן דוד. אבל הן לא נתבעו לדבר עבירה, ושמרו על הניצוץ המשיחי לבל יבלעוהו זרים חלילה, וחפץ ה' בידם הצליח שלא נטמאו בטומאתו...
גם כל תביעותיו של פרעה שתבען לדבר עבירה כי חזה שבנה של שפרה ואחיה של מרים יהיו בניו, ולא ידע שהחזיון הזה מורה רק שיתגדל אצל בתו ויהיה לה לבן "ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו", ועל כן ראה וטעה, וכל דמיונו עלה בתוהו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שמות, מאמר ד, עמ' י-יא)

בעל בנין אריאל מקשה, מה רצה הכתוב ללמדנו בזה שתבע אותן, אם לספר בשבח המילדות, הלא כבר מפורשת צדקתן, ואם לספר בגנותו של פרעה הלא נודעה כבר רשעתו? ומתרץ שהכתוב בא ליישב מה שהקשו המפרשים מדוע כאשר אמר להן פרעה "מדוע עשיתן וכו' ותחיין את הילדים" השיבו לו "כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'", למה לא השיבו לו זאת באמרו להן "בילדכן את העבריות אם בן הוא והמיתן אותו", לכן עוררו חז"ל שאז תבע אותן לעבירה לכן יראו להשיב לו אולי בכעסו ימיתן, אבל באמת מעיד הכתוב אשר "ותיראן המילדות את האלקים" היינו תיכף בשמען הציווי לא עלה על דעתן לקיימו, ובכל זאת לא אמרו "כי לא כנשים וכו'" יען "לא עשו כאשר דבר אליהן" בתבעו אותן לעבירה לכן שתקו עד יעבור זעם וכאשר נחה אחר כך דעתו אז אמרו לו "כי לא כנשים וכו'".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שהיו מספיקות להן מים ומזון וכו' בתי כהונה ולוייה וכו' בתי מלכות וכו' (יב.) שהלך בעצת בתו

"ותחיין את הילדים" - שהיו מספקות להם מים ומזון להחזיקם לקיימם ולהחיותם, מאחר שידעו כי משיח ה' נמצא בין הילדים האלה, חשקה נפשם להיות להם שם ויד בקיום המושיע את ישראל. ועל כן כתיב "ותחיין את הילדים" ולא כתיב "את הנולדים", כי "הנולדים" כל הנולדים במשמע, בין זכר בין נקבה, והם דקדקו להחיות הילדים ביותר, המה הזכרים לצד שידעו כי שם בחיר ה'... אומר הכתוב כי "כאשר דיבר אליהן מלך מצרים" שעתיד שיולד בן המושיע את ישראל, אז "ותחיין את הילדים" ברוב התאמצות בזכרים להספיק להם מים ומזון וכל הצטרכותם ביותר ויותר, כדי שיהיה להם עשר ידות במלך המשיח. ועל כן זה היה שכרם "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים", בתי כהונה ולויה ובית המלכות, כי הם חשקו וחפצו למאוד להחיות ולקיים את זה שיושיע את ישראל, ועל כן מהם בעצמם היה. ותיכף "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", זו יוכבד, וחז"ל אמרו שהלך בעצת בתו, כי גירשה עבור גזירת פרעה והיתה מרים אומרת לו גזירתך קשה וכו', והכל מאת ה' היתה כדי שגם מרים שגם היא היתה המילדת השניה, שתהיה גם לה חלק במושיע את ישראל, ונתנה היא העצה לאביה שיקח את אמה היא יוכבד. ומספר הכתוב והולך בשארי הדברים שעשתה מרים במשה, כי "ותתצב אחותו מרחוק", "ותקרא לאם הילד", הכל מאת ה' נסבה שתהיה גם לה חלק בבן המושיע, מדה כנגד מדה במה שחשקו לקיים ולהחיות את האדם שיושיע את ישראל, והעמידו הקב"ה מהם וכאמור.

(באר מים חיים, שמות, פרק א, יז)


כי חיות הנה מאי חיות וכו' אטו חיה לא צריכה חיה אלא אומה זו כחיה נמשלה וכו' מה אמך לביאה בין אריות רבצה כפיריה

ואין נראה דעת חכמים לפרש פשט הכתוב "חיות" חיות השדה, דהוי למכתב "חיות" בפתח כמו "את כל חית השדה למינה". אלא שהוקשה להם, דבשביל זה שהם מילדות, וכי לא צריכה מילדת אחרת? אלא תרוייהו איתנהו, שהם ממהרים ללדת כמו חיות השדה, ובקיאין וחכמות גם כן כמו חיות. והכתוב מסייען, דלא הוי למכתב "כי חיות הנה", רק הוי למכתב "כי מילדות הנה" כלישנא דקרא בכל הפרשה, אלא שבא לרמוז בלשון זה שהם נמשלים כמו חיות השדה. ורצונו לומר כי חיות השדה יש בהם דבר שאין צריכים למילדות, מפני שכל תנועת החיה יותר בקל מן האדם, לכך ממהרים להוליד, וזה מפני דקות החומר שלהם, שכל אשר הוא חמרי יותר, אין כח טבעי פועל כל כך במהירות כמו מי שיש בו דקות החומר. וישראל, מפני שאין בהם גסות החמרי, כח טבעם יותר פועל בהם במהירות וממהרים להוליד כמו חיות השדה. ולפיכך הביא קרא לראיה "מה אמך לביאה בין אריות רבצה", ורצה בזה כי ישראל יקראו בשם חיות השדה, שכל חיות השדה חומרם יותר דק מן הבהמה, וכן הוא בישראל יש בהם דקות החמרי.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

רב ושמואל חד אמר בתי כהונה ובתי לויה וחד אמר בתי מלכות

יעוין לעיל ראש השנה כא, ב, שהבאתי מאשר בררתי בס"ד דשמואל כהנא (עי' מגילה כב, א) מסייע כהנא, וס"ל שהשכר הכי גדול שניתן להן היא שממנן עמדו בתי כהונה ולויה, ורב הוא דאמר בתי מלכות, וכאומרם בסנהדרין צח, א: רב אמר לא איברא עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר למשה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


חד אמר בתי כהונה ובתי לויה וחד אמר בתי מלכות

פירוש, מפני שהמילדות היו יראים את האלהים, ועל ידם היה נבנה בית ישראל שהיו פרים ורבים, לכך עשה להם בתים קבועים בישראל, אלא שחולקים, דלמאן דאמר בתי כהונה ולויה ולא בתי מלכות, משום דבתי כהונה ולויה קבועים ואין להסיר אותם כלל, אבל מלכות לפעמים יוסר ואין זה בית, אבל למאן דאמר בתי מלכות היינו גם מלכות, כדי שלא יחסרו שום בית, אף בית מלכות.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טו = חידושי אגדות כאן)

כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל "ויעש להם בתים" - בתי כהונה ומלכות, לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק לה)

התחילו לדבר במשה, שכבר התחיל להתנוצץ קדושת הארץ במתאוים תאוה דבשר שהיא היפך משה כנ"ל. והמדברים מרים ואהרן, שהם בתים דמלכות וכהונה, כמו שאמרו ז"ל על פסוק "ויעש להם בתים", שהם שתי שררות התלוים בארץ, שלכך נאמר למשה אל תקרב הלום ואמרו ז"ל (בראשית רבה נה, ו): למלכות ולכהונה.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף נא ע"ד)


מאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי

וזה ענין שנמשל התורה שבעל פה לכל המשקים, וכמו שאמרו (תענית ז.) שנמשלו דברי תורה למים יין וחלב... וזה שאמרו (תענית ט.): באר בזכות מרים, שהבאר היה לו טעם כל המשקין כמו שאמרו (במכילתא בשלח) כמו המן... וזה מרמז על תורה שבעל פה... ואיתא בגמרא דוד נמי ממרים קאתי, ודוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות כה [ובדומה בפ' לך לך אות ו])

...רפידים, ששם נצטוה בהכאת הצור. וידוע דצור זה הוא בארה של מרים, שאמרו ז"ל (תענית ט.) שהיה בזכות מרים. ומה ענין פעולת משה שם? וגם ההכאה, שהרי היה באר מוכן לכך בזכותה של מרים. ועיין בזוהר (חקת קפא ע"ב) בסוד הבאר שהיא סיהרא, יעוין שם לשונו איך מרים ומשה הם שמשא וסיהרא. והיינו כמו שאמרו דמלכות ממרים, שיצא ממנה דוד המלך ע"ה, עיין שם. והנה היו שני הפכים, שאי אפשר להם להמצא בנושא אחד... כידוע דהם סוד תורה ותפילה. שמשה רבינו ע"ה הוא שורש התורה ונקראת על שמו, ודוד המלך ע"ה עמוד התפילה, כטעם "ואני תפילה".

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף ע ע"א-ע"ב)

"לכו לחמו בלחמי", נהמא דאורייתא דבכתב, ומשה רבינו שורש תורה שבכתב, ובו טעמו כל המאכלים, שהוא שורש כל האכילות. והבאר דאיתא (במכילתא יתרו) שהבאר טועמין בו טעם יין ישן כו', טעם כל הממתקים כו', והוא "יין מסכתי", יינא דאורייתא דבעל פה. וזהו בזכות מרים, והוא על פי מה שאמרו מאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי. ודוד מרכבה למדת מלכות פה, תורה שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת לך לך, אות ו)


בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי
47

...הג' כתרים ע"י הג' גואלים, כתר תורה ע"י משה, וכתר כהונה ע"י אהרן, וכתר מלכות ע"י מרים, וכמו שאמרו בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי. ומלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה, והוא בחינת בארה של מרים שרומז לתורה שבעל פה וכמו שאמרו (ילקוט שמעוני חוקת) על פסוק "ודברתם אל הסלע" - שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת זכור, אות ו)

ובגמרא (תענית ט.): ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, משה אהרן ומרים וג' מתנות טובות כו'. משה נגד תורה, שהוריד תורה שבכתב מן השמים, ובזכותו המן. ואהרן נגד נביאים... ומרים נגד כתובים, שהוא רוח הקודש, שכן באר בזכות מרים, ובבאר היה בו טעם כל המשקים (כמו שכתוב במכילתא), והתורה שבעל פה נמשל למשקים, מים יין וחלב, "שתו ביין מסכתי", יינא דאורייתא דבעל פה... וממנה יצאו דוד ושלמה כמו שאמרו, שהם מרכבה למדת מלכות מלכות פה כו', ותורה שבעל פה הוא רוח הקודש, כמו שנתבאר למעלה, והוא כנגד מדרגת כתובים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות ו)


דוד נמי ממרים קאתי
47

והבאר בזכות מרים, דתורה שבעל פה הוא בחינת סיהרא דמקבלא משמשא שהוא תורה שבכתב, והיינו בחינת מלכות. ואיתא דוד נמי ממרים קאתי, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. ודוד ושלמה שורש תורה שבעל פה וחכמה תתאה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות כה דף צ ע"ד)

...דאכילה ושתיה זו מבליע דברי תורה, שהוא לחמו ומימיו של הקב"ה, וכדאיתא (תענית ט.) שהמן בזכות משה, ומרמז על התורה שבכתב שהוריד משה מן השמים והאכילם המן מן השמים... וכמו כן היה הבאר בזכות מרים, שזכתה למלכות שיצא ממנה דוד המלך... שהיה מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה כו'... וע"י מי באר נבלע הדברי תורה שבעל פה בלב, וכמ"ש דהאריז"ל השקה את רח"ו ז"ל מי באר, וע"י כן יכול לקבל כל הסודות בזמן קצר שנבלעו בו הדברי תורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תרומה, אות יא)

עיקר שנמשלה התורה למים שמניחין מקום גבוה וכו', דקאי על תורה שבעל פה... וכן באר היה בזכות מרים, ובאר מרמז לתורה שבעל פה, ודוד ממרים קאתי, ודוד מדת מלכות, ומלכות פה תורה שבעל פה, ובאר הוא שרש תורה שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת חקת, אות יג)

פי הבאר יתכן שמרמז גם כן לתורה שבעל פה, כמו שאמרו (תענית ט.): באר בזכות מרים... ובגמרא דוד נמי ממרים קאתי, ודוד המלך ע"ה מדת מלכות פה, תורה שבעל פה. וכן נדרש בגמרא (עירובין נד.) "וממדבר מתנה" - תורה ניתנה לו במתנה, והיינו מטעם שהבאר מרמז על דברי תורה, והיינו תורה שבעל פה ניתנה לו במתנה, שנקרא תורתו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בלק, אות ב)

...דמשה ואהרן ודוד [דאתי ממרים אחותם כמו שאמרו בסוטה] נגד תלת אבהן: אהרן עמוד העבודה וההשתדלות נגד אברהם שנקרא גם כן כהן... ומשה מלגאו יעקב מלבר (תיקוני זוהר תיקון יג), הוא הפנימיות דמדת האמת ליעקב... ודוד אדמוני מסיטרא דיצחק, והוא הגבר שהקים עולה של תשובה (מועד קטן טז ע"ב) לתקן כל חטאים הקודמים.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות לו דף יז ע"ד - יח ע"א)


דוד נמי ממרים קאתי וכו' ותלד לו את חור
47-48

...בצלאל שבא ממרים, וכמו שנאמר "ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", והבאר בזכות מרים (תענית ט.), ובאר מרמז על תורה שבעל פה... וכן דוד נמי ממרים קאתי, ודוד המלך ע"ה מרכבה למדת מלכות, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. ודוד ראש לבעלי רוח הקודש ורוח הקודש, היינו תורה שבעל פה (רמב"ן ב"ב יב.), ולכן בצלאל עשאה למנורה מדעתו תיכף. ועל זה אמר לו משה "בצל אל היית", צל היינו הסתר האור, והוא מדת לילה שמרמז לתורה שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בהעלותך, אות ט)

ויקח לו כלב את אפרת

ונקראת אפרת על שהיא בעלת חן, כמו "אפריון נמטייה".

(דעת זקנים מבעלי התוספות, שמות יז, י)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US