Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


כב ע"ב

ועד כמה עד ארבעין שנין

עי' שמות רבה פ"א, ל: מן כמה ראוי להיות שר, בן ארבעים שנה. וראה בעבודה זרה ה ע"ב: לא קאים אינש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין. וראה מש"כ בשערי זהר שם ובקונטרס נר"ן למ"ר פי"ד הערה ה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

עי' אד"ר נשא קכט, א: מכד עברין עלוי ארבעין שנין; לעיל שבת קנא, ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מכות פרושים

יצר במות יחיד זה חיפש ומצא דרכי פעולה תואמות בצורה חדשה של התייחדויות אחרות (נזירות, נדרים, משמרת למשמרת וכו'). כי אחרי שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו סייגים וגדרים, כאילו הותרה הרצועה של "בל תוסיף", והיו כאלה ש"גדשו את הסאה" (שבת קנג, ב), שהוסיפו "משמרת למשמרת", חומרות על גבי חומרות, ביניהן ודאי מוצדקות לפי תנאי המצב, כגון "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים" (משנה חגיגה יח, ב). והיה הכרח להגדיר מי הוא "חבר", והחברות הסתייגה ממי שאינו חבר (בכורות ל, ב), ולעומתו הוגדר גם "עם הארץ". אולם גם היו חומרות לא מוצדקות, וכך נוצרו "מכות פרושים".

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 330)

שבעה פרושים הם וכו'
2

פירוש, שם "פרוש" נאמר על מי שהוא פורש עצמו מן הדבר אף שאינו חייב לעשות והוא עושה, וזה נקרא פרוש. ואמר כי הם ז' פרושים, כי הפרישות שפורש מדבר שאינו חייב הם במספר (עד) שבעה, שנראים שהם צדיקים לעיני הבריות. פירוש, כל דבר שצריך שיהיה מרוחק לגמרי ובני אדם דרכם להיות נמשכים ביותר אחר זה, נמצא בהם ז' מדרגות, כי כן הוא מן הדבר שהוא קרוב, עד שדבר שהוא רחוק ביותר יש שבעה, כי מספר זה מסוגל לדבר זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

...והחכמה והמעשה תלוים זה בזה ונמשכים זה מזה, כי העדר ורישות החכמה מוליד רמיות במעשה, אף שנראית הגונה [גם לעיני עצמו] יש בה רמיות מה על ידי הרישות, [שמרמה את עצמו גם כן], שצריך חכמה גדולה נגד מרמות היצר להתחכם נגדו [לראות נגעי עצמו] לבל יהיו בה שום רמיות מה ונגיעת צדדיו במעשה ההוא לטובת והנאת עצמו. כענין שבעה פרושים דבסוטה ודומיהם בלתי לה' לבדו.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, משלי פרק י אות ד דף לד ע"ג-ע"ד = פרי צדיק, שמות, ליקוטים בסופו דף קכב ע"ד)

והשתדלות הוא דבר יקר, שצריך עבודה ולא כל אדם זוכה... ובמצרף וכור שם נבחנים כל מיני השתדלות, אם בהשתדלות פרטי בכל עניניו, שבזה צריך צירוף מרובה ללקט כל פרטי מעשיו אשר היו לה', ואם בהשתדלות הכללי להכיר את ה' יתברך שהוא נכחו. ויש בזה גם כן פשיטת טלפיים, כשבעה מיני פרושים שזכרו חז"ל, שמראה את עצמו כרוצה להכיר את ה' יתברך, והוא מאנה את עצמו. וכאשר נחפש עשו, נבעו מצפוניו, ומפרסמין החנפים (יומא פו ע"ב), כמו שדרשו ז"ל (תנחומא וארא ט) על פסוק (ירמיה כג, כד) "אם יסתר איש" וגו', הוא נדחה ממילא.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לא)

ועיקר הקדושה כשהוא לה' ולשם שמים, כמו שנאמר (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו לאלהיכם", ונאמר (ירמיהו ב, ג) "קודש ישראל לה'". ולאפוקי שבעה פרושים דסוטה, שגם כן פורש מתאוות ומתקדש, אבל אינו לה', רק מצד היצר היושב על שני מפתחי הלב (ברכות סא.) גם בלב חכם שלימינו. ומספר שבע ידוע שכולל מספר הכוחות שיסד ה' יתברך בבריאה בכל עניני הבריאה, ושבע שמות ליצר הרע (סוכה נב.) הם מצד שבעה כוחותיו, וכאשר יבאיש שמן רוקח הוא שבעה פרושים הנזכרים לעיל, שכנגדם בקדושה שבעה זמני קודש שיש לישראל מצד קדושת הזמן: שבת ויום הכפורים, ויום טוב, וחול המועד וראש חודש, וחנוכה ופורים. ומצד קדושת המקום - שבע שמהר הבית ולפנים שנחשבו בסוף פרק א' דכלים, למאן דאמר בין האולם ולמזבח והיכל חדא. ושבע שבנפש ידוע שרמוזים בגוף האדם, דרועין, וגופא, וירכין, וברית קודש (נמחק תיבה אחת).

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות י בתחילתו, דף נט ע"ד-ס ע"א)

מכות פרושין וכו' פרוש מה חובתי ואעשנה

בגמרא מוזכר הביטוי 'מכות פרושין'. ודאי שהפרישות היא מדרגה קדושה מאוד, אבל הכל תלוי באיזה מין פרישות. יש פרושים מקולקלים. יש גם 'פרוש - מה חובתי ואעשנה'. בין המצוות יש מדרגות. חובה היא לקיים את כולן, ומשובח הוא לקיים את כולן. מכל מקום, 'פרוש - מה חובתי ואעשנה' הוא ביטוי חריף מאוד לגנאי, כי ערך המצוות נמשך מתוך קבלת עול מלכות שמים ואמונה. היהדות אינה סתם איזו אורטודוקסיה של קיום מצוות, מה שיכול להגיע עד למצב של אפיקורסים מקיימי מצוות, שכאילו ממלאים חובה דתית. זאת 'מכה', 'מכת פרושים'.

(שיחות הרב צבי יהודה, ארבעים ושמונה מעלות של קנין תורה, ב, סע' 90 = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 249)


פרוש שיכמי וכו' פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו' לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
3-16

פרוש מאהבה - נראה שר"ל בשביל אהבת האדם הוא עושה המצוה ובשביל יראת האדם הוא עושה המצוה, כמו שאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין סב ע"א): העובד מאהבה העובד מיראה, והוא אהבת האדם ויראת אדם. ורבא אמר כי פרוש מאהבה ופרוש מיראה אינם בכלל הצבועים כלל, כי לבסוף בא לידי אהבת אמת ולידי יראת חטא, וזה נקרא שלא לשמה כאשר הוא עושה בשביל אהבת אדם ויראת אדם, אבל כאשר הוא בעצמו רע ורוצה להראות לאדם שיהיה נראה צדיק, אותו יש לקרוא רשע. ורש"י פירש פרוש מאהבה היינו אהבת שכר ויראת עונש. ואין נראה כלל שיהיה נמנה זה בכלל [ז'] הפרושים, שהרי אמרו (פסחים ח ע"ב): האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה [בני] הרי זה צדיק גמור. ואע"ג דחשיב פרוש שכמי, היינו שעושה מעשה שכם, שמל עצמו כדי שתינשא לו דינה, זה אינו דומה לזה, שהוא היה רשע בעצמו רק שהיה עושה להראות עצמו מהול, ואת זה מנאו בכלל ז' פרושים, אבל עושה מאהבת אדם מיראת אדם אינו עושה בשביל להראות כלל, שכך הוא עושה באמת בשביל אהבה ויראה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

פרוש שיכמי וכו' פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו' לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
3-16

...דבלעם ועמלק מצורפים ומחוברים יחד, ואותיות ראשונות משמות שניהם הוא בלעם והאחרונות עמלק, כי שניהם שורש הרע של כל השבעים אומות, זה מצד ההתחלה וזה מצד הסוף, היינו מה שנשרש במעמקי הלב עד שגם אחר כל ההשתדלות לטוב, אותו שורש רע שמצד שורשם הוא משתרש ומתברר עוד יותר שכל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין, וכמו שכתבתי לעיל שאין כוונתם וכו'.
וזהו פרוש מאהבה ומיראה דאמרו לו אביי ורבא לתנא לא תתני, דאצל ישראל האומר "בשביל שיחיה בני" דהיינו מיראת עונש מיתת בנים או "שאהיה בן עולם הבא" דהוא מאהבת שכר, הרי זה צדיק גמור. ומה שהתנא שנאו בשבעה פרושים הוא דוגמת פרוש שכמי הראשון, דנקט שכם דאומות, דשורש הרע הוא רק באומות. וכן הסוף שהוא הרע הצפוני במה שעושה טוב מאהבה ויראה נחשב רע מצד מצפון הלב, שאין בו שום כוונה לשם שמים, זהו גם כן רק באומות, דבהם הוי בזה רשע, וכמו שאמרו בראש השנה (ד ע"א) בכורש דעל ידי זה חשיב החמיץ.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות י דף סה ע"ד-סו ע"א)


פרוש שיכמי וכו' פרוש קיזאי וכו' פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו' לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
3-16

...תחילתו שלא לשמה (דגם כן שרי בקנאה מה שאין כן בתאוה, כמו שנתבאר לעיל (אות יט), מוכח בסוטה גבי פרוש שכמי, דאמר לו: לא תתני פרוש מאהבת שכר, דהיינו שלא לשמה, אבל להנאת עצמו כשכמי וקוזאי זה תתני, ואף על גב דאינו לקנטר, והוא נגד דברי התוס', ועל כרחך דשם פרוש מתאוות שאני, זה צריך להיות לשמה גמור וכמו שנתבאר שם) דענינו טוב לבריות, וזה אי אפשר להשמר מפניות בדבר שתפארת לו מן האדם... רק מתוך שלא לשמה בא לשמה. מה שאין כן יראה, הרחקה מתאוה, זה אסור שלא לשמה אף מתחילה... וענין ארץ ישראל הוא יראה כולו לה'. וענין הדר בחוץ לארץ, רצה לומר שמקום דירתו (על דרך איזה חכם המכיר מקומו) באיזו פנייה וכוונה שלא לשמה, כי כל חוץ לארץ חלוק לשבעים שרים ושבעים עממין שהם כוונות שונות.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות כא)


פרוש מאהבה פרוש מיראה

עי' בתוס' בשם הירושלמי. ועי' הקדמת זהר בראשית יב, א: אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובה. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם אבות פ"א מ"ג: האוהב לא ישכח דבר ממה שציווה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כו'. וראה הקדמת תקו"ז (ה ע"ב): דרגא שביעאה ביראת ה' כו', ניצוצי אות ו, מאגרא דפרקא אות שיט, דיראה היא בחינת צמצום ואהבה היא בחינת התפשטות וכו'; שם (י ע"ב): אהבת חסד ויראה מסטרא דגבורה כו', ניצוצי אות ט-י; ת"י (כה, ב): י"ק דחילו ורחימו כו', אות יא; תכ"א (נו, א): אהבה מסטרא דימינא כו', אות ח; תל"ג (עז רע"א): יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא, אות א; תנ"ו (פט, ב): דחילו מסטרא דאת ה' דאיהי לשמאלא כו', אות ג-ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו' לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
5-16

ויש כאן שאלה, שאנו אומרים כאן שיראת ה' יתברך יסוד התורה, וכן בהרבה מקומות אמרו, בפרק במה מדליקין: אמר ר' יהודא לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר: והאלהים עשה שייראו מלפניו... העולה מכל זה, שיראת ה' יתברך כוונת בריאת העולם ויסוד התורה. ובסוטה פרק היה נוטל נראה בהפך, אמרו שם: תנו רבנן שבעה פרושים הם... פרוש מאהבה, פרוש מיראה וכו', ופירוש מאהבה ומיראה, אהבת השכר ויראת העונש. הנה מנו כאן עובד מיראה עם כת הרשעים, ואמרו עוד שם: אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה, דאמר רב יהודא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לא חלקו עליו, אלא שאינו ראוי למנותו עם אלו שהם רשעים באמת, אבל מכל מקום אין עבודתו אלא שלא לשמה. ובמסכת סוטה עצמה בפרק כשם (לא ע"א): הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא, חד אמר ליה אקריון בחלמאי "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם", ואידך אמר ליה אקריון בחלמאי "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אהבי שמך". אמר להו תרוייהו צדיקים גמורי אתון, מיהו מר מיראה, ומר מאהבה. וזו קשה על הראשונה, היאך קרא צדיקים גמורים למי שנמנה מכת שבעה פרושים, או למי שאמר עליו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה?
ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים, האחד שיעבוד ה' יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב ה' יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו ה' יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתן מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצוות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו. וזהו שאמר עליו "פרוש מאהבה פרוש מיראה", או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן. והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש ומצויים בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויים בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה', כאשר ירא העבד את רבו והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיענו עונש בביטול מצותו. וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר "כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל". ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא, שיראת ה' יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה: תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה. וכבר רמז זה רש"י ז"ל בפירושיו בדרך קצרה כמנהגו.

(דרשות הר"ן, דרוש ה נוסח ב, ובדומה בדרוש ז, ובקיצור בדרוש י)


פרוש מה חובתי ואעשנה

'הרגש הדתי', שבא לבדו תחת האידיאה האלוקית, הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העוצמה הרוחנית העליונה, המשווה את רגלי האדם כאיילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת עוזה, ויבוא סגנון של פרושיות של 'מה חובתי ואעשנה', בעבדות קטנה מלאה זוועה ורפיון.

(אורות, למהלך האידיאות בישראל, ה, עמ' קיד [הובא בשיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 249])

אמנם יש לזכור שכל ריבוי המצוות הזה מקורו הוא "קדושים תהיו" [ויקרא יט, ב]. בעיתון "הצופה", התפרסם מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ על הצורך להתגבר לעבודת הבורא על ידי מצוות בלבד. לדעתו, אנו מעין "קוזקים" של הבורא, העוסקים במילוי תפקידים. אמנם במסכת סוטה, מוזכר שבנוסף לצדוקים יש גם פרושים שהם לגנאי, מסוג "פרוש - מה חובתי ואעשנה".

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 249)

על דברי פלוני שכתב: "...ולמה כופין על מעשה? מפני שיכול אדם לעשות מעשה ולבו בל עמו, היינו, לא לצרף דעתו ומחשבתו לעשייתו", העיר רבינו: "'לבו בל עמו' הוא מגונה בגניבת דעת, משלי כג, ז, וכן 'לבו רחק', ישעיה כט, יג, ו'אין תוכו כברו', ברכות כח, ו'מה חובתי ואעשנה', סוטה כב, ומצוות שלא מתוך קבלת עול מלכות שמים, ברכות פ"ב מ"ב, אלא כפיית העשיה לפי שהיא שלמות גמר החשיבה והאמירה, ועם יציאתה החוצה יש לכפייה ענין חלות עליה".

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 249)

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
14-16

אין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

(הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

והנה אחר שהיה האות והסימן הכרח גדול לכל המעשים הנעשים, כדי שימצא להם תכלית איך יתנועעו, ותשוקתו ימשכם ויניעם אל מקום החפץ... והיה התכלית ההוא העליון, רצוני, אושר הנפש, נעלם מאד, אי אפשר ידיעתו לאדם בעודו בחיים חייתו, כמו שנאמר (שמות לג) "כי לא יראני האדם וחי", וכלל מה שיושג ממנו לכל האנשים הוא מאמר לבד, ודבר אשר בזה התאר איך יושם לאות ולתכלית המעשים האנושיים, כי איך יתיישר האדם אל מה שלא ידע? לזה היה מהחכמה האלהית ועומק מחשבתה, לשום ההצלחות הזמניות גם כן, ולשתפם בגמול המעשים הטובים התוריים, ושהנזהר בהם יזכה בשתיהם. אמנם היו הטובות האלו המפורסמות לסימן נראה ומפורסם לכל, הוא יניעם אל המעשה בחזקה, ויישירם נכח התכלית ההוא העליון הנסתר מהם, אף על פי שלא יכירוהו, כמנהג מורי החיצים ממקום רחוק, שישימו על אות הדק אות גדול למראה, ויישירו נגדו קצרי הראות, כי ידעו שהמכוין בו ישלח חציו אל האות ההוא הדק אשר תחתיו או קרוב לו. וכן בזה, אף על פי שיכוונו במעשים התוריים אל האות המפורסם הזה באמת, לא יבצר מהם האות ההוא העליון, המכוון מהמצות בעצם וראשונה, כענין התרופה המסוגלת לענין מיוחד, שלא תמנע תועלתה, אף על פי שיכוון מהלוקח אותה ענין אחר. והוא מה שאמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכהא דרמי רבא (פסחים נ ע"ב): כתיב (תהלים נז) "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב (שם קח) "כי גדול מעל שמים חסדך", הא כיצד, כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה, כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק כו'. והכוונה, כי העושים שלא לשמה, יכוונו אל האות הראשון, שהם הטובות ההוות והנפסדות, שהם עד שמים לבד, כלומר, שהם תחת ממשלת השמים בהוייתן והפסדם. אמנם העושין לשמה הם מכוונים אל האות העליון הנסתר, והוא הטוב אשר למעלה מהשמים במעלה ובקיום. והוא התואר שתיאר שתי מיני אלו ההצלחות אבינו הזקן, באומרו (בראשית מט) "ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת".

(עקדת יצחק, שער ע)

וכי תאמר בלבבך, איכה נדע לפי זה שכוונתו יתברך הוא כמו שאמרו בפרק הקודם רק כדי להטיב לנו, אפשר שהוא בשביל סדר המדרגות, כלומר תחלה תשמור אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, שהוא בקטנה, כדי שתשתוה עי"ז ותגיע לגדולה, כענין שאמרו חז"ל: אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה? על זאת אשיב... בשגם אם כוונת הבורא הוא בשביל סדר המדרגות כדי שנגיע על ידי זה לאהוב אותו בגדולה, ולו יהיה כדבריך, גם זאת אינו אלא בשביל שאוהב אותנו בגדולה, באופן שאין האהבה שב אליו, ואך רק כוונתו בו אינו אלא כדי להטיב לנו.

(רבי פנחס מוילנא, ספר הברית, חלק ב מאמר ד אהבה ויראה - פרק כא)

הנה נודע מה שאמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והקשו רבותינו בעלי התוספות שם מהא דאמרינן (תענית ז.): הלומד שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות ונוח לו שלא נברא, ותירצו דהאי שלא לשמה שבא מתוכו לשמה הוא כשעוסק בתורה ומצוות לאהבת קבלת שכר ופרס מאת ה' מן השמים, ונשמר מן העבירה מיראת היסורין ועונש עצמו, והאי שלא לשמה שנוח לו שלא נברא הוא כשלומד להתגאות ולקנטר.
ובזה פירשנו אומרם ז"ל (בבא בתרא י.): ישראל נקראו בנים ונקראו עבדים, בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים, ובזמן שאין עושין רצונו נקראו עבדים. לכאורה זה פלא הוא, שכשאין עושין רצונו נקראים עבדים, וכי זה דרך העבד שלא לעשות רצון אדונו? ואיך הוא עבד לו אם אינו עושה רצונו? והכתוב אומר (מלאכי א, ו) "ואם אדונים אני איה מוראי". ויתכן לפי הנזכר כי הנה מי שעוסק בתורה ומצוות בשביל שמצפה לקבל פרס מזה, ומיראת העונש והיסורין, זה אינו עושה ועובד רק את עצמו, כי לצד שהוא ירא מעונש גופו או נפש בניו ובנותיו, נשמר מלמרוד במלך המלכים שלא יגיע לו עונש ויכאב עליו נפשו. והרי אינו ירא כי אם מעצמיותו, שלא ילקה עבור זה. והמצוות שעושה בשביל קבלת פרס גם כן אינו עובד אלא את עצמו, בשביל שיקבל שכרו משלם. ועל כן אינו עושה כי אם רצון עצמו, שעצמיותו חפץ בזה בשביל לקבל שכרו בעולם הזה או בעולם הבא. ולזה נקרא אינו עושה רצונו של מקום, כי אם היה עושה בשביל לעשות רצונו של מקום, לא היה מצפה להנאת גופו מזה. ועבור כן שם עבד ייקרא לו, כי הוא כעבד ממש העובד אצל הבעל הבית בשביל שכרו, ונשמר מלעבור על רצון אדונו, שלא יכנו מכות מרדות. אבל אינו עובד בשביל למלאות רצון אדונו, כי הוא היה חפץ שלא ימולא רצונו, רק שעובד לו בשביל עצמו. אבל מי שעובד להקב"ה בשביל שחשקה נפשו למלאות רצונו ברוך הוא, כדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, והוא שש ושמח במה שזוכה שהוא גורם נחת רוח לפניו והקב"ה מקבל תענוג ושמחה על ידו, יותר מכל מחמדי עולם, אפילו יותר מכל שכר ותענוג עולם הבא שיפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה, מכל מקום כל כך ערבה לו מה שגורם תענוג ונחת רוח לפניו יתברך, מה שכל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש אינם זוכים לעבוד עבודתו תמיד כאשר רוצים כי אם פעם אחת ביום או שני פעמים, ויש שלא היה להם רשות לעבודה כי אם פעם אחת בשנה או בשמיטה וכמו שאמר המשורר (בפיוט אקדמות) סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא אבל עדב יקר אחסנתיה חביבין דבקבעתא, שלאיש ישראל ניתן רשות וחיוב לעבודה תמיד בכל היום והלילה, ועוד שהקב"ה כביכול ברוך הוא אינו מקבל תענוג ונחת רוח משום מלאך ושרף כמו מאיש ישראל שוכני בתי חומר, ועל כן ערב עליו לעשות נחת רוח לפניו יתברך במסירת נפשו ורוחו ונשמתו ממש ומאודו בכל רגע ורגע להקב"ה באימה ובפחד וביראה במה שזיכהו בעבודתו, כי יודע שהוא אינו כדאי וראוי לזה. וכל עצמו, עם כל אשר לו אינם כדאים אף פעם אחת לישא את שמו יתברך על שפתיו, לולי רחמי ה' וחסדיו שבחר בעמו ישראל באהבה וזיכם בעבודתו. וזה הוא העושה רצונו של מקום, כי אין כוונתו בעבודתו כי אם למלאות רצונו יתברך ולא לשום דבר ואופן אחר בעולם. ועל כן נקראין בנים, כי זה דרך הבן, שרוצה תמיד באהבה ושמחה לגרום תענוג ונחת רוח לאביו באהבה ושמחה, שלא לקבלת פרס בשום צד, כמו שאמרו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לרעיא מהימנא (בזוה"ק תצא רפא.): אנת הוא ברא מהימנא דרחים לאבוי ולאמיה יתיר מגרמוהי.
ונחזור לעניננו בענין העובד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש, הגם שהיא שלא לשמה, כי "במצוותיו" אמר רחמנא ולא בשכר מצוותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה יט.), מכל מקום כיון שעל כל פנים יש בו מעלת אמונה, שמאמין בה' שנאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר, ונודע אשר בזכות אמונה נגאלו ישראל ממצרים, כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רמ), ועל כן גם הוא נגאל מגלות היצר הרע שלו בזכות אמונה הזו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, שיעבוד לה' מאהבה ושמחה לעשות נחת רוח לפניו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בסוף הלכות תשובה, עיין שם. אבל העובד ה' להתגאות בזה ולעשות עטרה להתגדל בה, הנה אין בו צד אמונה, ואדרבה מקטני אמנה הוא, שאינו מאמין שהעושר והכבוד מלפניו הוא, וסובר שזה לוקח לו האדם מעצמו. ומכל שכן מי שכוונתו לקנטר ח"ו, שזה סם המות ממש, שבתורה נאמר (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והוא מרבה מחלוקת ע"י התורה, ועל זה נאמר נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם מאחר שלעולם לא יוכל לבוא להתקרב אל פני ה' ולעשות רצונו, כי אין בו מקום כניסה כלל לבוא אל פתח אהל מועד לחזות בנועם ה'...
מי שעושה דבר מצוה ומערב בו דברים הרעים כמו מחשבות הגיאות והפניות, הנה מאחר שהפעולה גופה נעשה בדבר מצוה, יש כח יותר להרע להתקיים בעולם עבור שנצטרף עם המצוה, וכשהוא משוטט בעולם יסייע לכל עוברי עבירה לעשות רעות וניאוצות גדולות בפועל ממש, כי יש לו כח להתקיים בעולם ע"י התחברותו עם המצוה.

(באר מים חיים, ויקרא טז, ג)


[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]


אל תתיראי וכו' אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
19-22

אמרו רז"ל במס' סוטה, "הזהרו מן הצבועים שדומים לפרושים, שעושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס". והנה לפעמים האדם יראה לעינים, שאיש אשר הוא עוסק תמיד בתפלה בכוונה, והולך בתפילין כל היום, אתה סובר בדעתך שהוא איש ישר וכשר, באשר שתמיד הוא עומד במלאכת השמים, אבל אין אתה יודע מה שהוא בלבו... אל יראה האדם לעינים לסמוך על האדם שהוא עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, אלא יראה האדם מי שהוא צדיק ועומד בצדקתו בממון, שאינו מבקש ממון של אחרים - זהו צדיק גמור. ובא וראה שהוא מרגלא בפומיה דאינשי: היזהר מן הצבועין והשמר מן וצדקתך. ושמעתי מעשה שהיה...
על כן נלמד מזה המעשה שלא יסמוך האדם במה שיראה בעיניו שהוא הולך תמים, כי אין האדם יודע מה שהוא בלבו. הכלל הזה נקוט בידך: מי שאינו רוצה ליהנות בממון של חבירו, ומכל שכן שאין רוצה בממון של גזל או ממון של גניבה, ומשאו ומתנו הוא באמונה, הוא איש צדיק וישר בודאי. אבל כשהאדם רואה את חבירו נושק התפילין ומתפלל ואינו עוסק במשא ומתן באמונה, צריך להרחיק ממנו בכל מיני הרחקות, כי עיקר היראה והצדקות הוא בממון. וכל אדם שהוא עומד בצדקתו על ממון זה הוא צדיק גמור, ועליו נאמר, "יגיע כפיך כי תאכל (ביושר) אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

(קב הישר, פרק נב)

הצבועין וכו' שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
20-22

מצינו לרז"ל על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. וכי זמרי היה מן החניפים? והלא היה רשע מפורסם! אלא ודאי, מדקאמר למשה "זו אסורה או מותרת", ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים, להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה. ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו על זה האופן, כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו. וזמרי הוא לשון שבח, "כי עזי וזמרת יה" (שמות טו, ב) תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח, מלשון "סלו לרוכב בערבות" (תהלים סח, ה). וכן כזבי, כי כל חנף כוזב, כי אין פיו ולבו שוים. ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים.

(כלי יקר, במדבר פרק כה פסוק יד)

כן פירש מו"ר, שעל מעשה זה עצמו שהוא מעשה זמרי, מבקש הרשע שכר כפינחס. והיינו שהרשע מרמה את עצמו ולא רק את זולתו. כמו שמצינו אצל בלעם שהתפלל אל ה' "תמות נפשי מות ישרים", שאף על פי שחי כבהמה, רימה את עצמו ששייך אצלו מות ישרים.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בלק מאמר פא, עמ' שנא)


הפרושין

ראה ניצוצי זהר משפטים קכא, א, אות טז. ובהגהותי ניצוצי אור לתלמוד בבלי ריש ברכות הארכתי.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים כו'

עי' זהר נח סו סע"א: אר"י אפילו כד חטא בר נש באתכסיא, קב"ה רחמן, ואי תב בר נש לגביה, חפי עליה ומחיל ליה ושביק ליה, ואי לא, גלי ליה לעיני כלא, מנלן מסוטה. ועי' נצוצי אורות לזהר אמור צו, א, אות ד בשם הרמ"ז, ובס' דברי חכמים וחדותם מהגר"א פוסק על הרמב"ם הל' סוטה פ"ג ה"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


תוד"ה פרוש כו' פרוש קיזאי עבד חדא מצוה וחדא חובה ומקיז חדא בחדא כו'

עמש"כ בס"ד במקור חסד לס' חסידים סי' תרה באריכות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

תוס' ד"ה פרוש - עשה מאהבה וכו' עשה מיראה

...שעסק אברהם אבינו ע"ה היה ההשתדלות במצוות עשה, שמדתו היה אהבה כמו שנאמר "זרע אברהם אוהבי". ואיתא בירושלמי (פ' הרואה הובא תוס' סוטה כב ע"ב): עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהבו כו', ששורש המצוות עשה בא על ידי אהבת ה' יתברך. ומדת יצחק הפחד והיראה, ומזה בא השמירה במצוות לא תעשה. וכמו שאמרו (שם): שאם באת לבעוט דע שאתה ירא כו'. והיה עסק אברהם אבינו ע"ה הזריזות במעשה כמו שאמרו (חולין טז.): קרא זריזותיה דאברהם קמשמע לן... והוא כמו שאמרנו דזריזות במצות עשה וזהירות במצות לא תעשה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת חיי שרה, אות ז)

...דמצות עשה בא על ידי האהבה, ומצות לא תעשה בא על ידי היראה, שאין הירא מבעט, וכמו שאמרו בירושלמי (פ' הרואה והובא בתוס' סוטה כב ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת יתרו, אות ט)

...דמצות עשה מצד האהבה וקיום מצות לא תעשה מצד היראה, כמו שאמרו בירושלמי (פרק הרואה, הובא בתוספת סוטה כב ע"ב). וכן זריזות שהיה זרוז לעשות מצות בפועל, וזהירות הנזהר מעבירות שלא יכשל, כמו שכתב (בפירוש רש"י לרי"ף פ"א דע"ז לדף כ ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויקרא, אות ה)

"אשרי איש ירא את ה'" - במדרש (שוחר טוב תהלים): זה שאמר הכתוב "שקר החן" וכו', כמה עשה אברהם ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו, שנאמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" וכו', ולמה אשריו שלא עשה המצות באנגריא אלא בשמחה וכו'. והיינו על פי מה שאמרו (ירושלמי פ' הרואה הובא בתוספות סוטה כב ע"ב): אהוב שאם באת לשנוא דע שאין אוהב שונא, הוי ירא שאם באת לבעוט דע שאין ירא בועט. שלכבוש היצר הרע מועיל היראה, כמו שאמרו (ברכות כח ע"ב): שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, ותלמידיו אמרו שיש מורא יותר. (ובריש שו"ע או"ח) כשישים אל לבו שמלך מלכי המלכים עומד עליו מיד יגיע אליו היראה. וזה כובש יצרו באנגריא. והנה אברהם אבינו מדתו האהבה, כמו שנאמר "אברהם אוהבי", ומזה יצא פסולת ישמעאל, אהבת זרים, ויצחק שמדתו פחד יצחק גבורה עלאה, יצאה ממנו פסולת עשו, קנאה ורציחה, ואשריו יעקב שכלול משני המדות אהבה ויראה. וזה שנאמר "אשרי איש ירא את ה'" ומכל מקום "במצותיו חפץ מאד", שלא יעשה את המצוות באנגריא כעבד העובד את מלכו מיראה, רק מאהבה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות לג)

ומדת יצחק שתמיד עומד פחד ה' לנגד עיניו, שהיה תמיד כעומד לפני המלך. וקדושת האבות היה בקביעות שנשאר לזרעם כמו שאדם מוליד אדם ובהמה בהמה, כן הקדושה שלהם נקבע בזרעם. ומדת אברהם אבינו ע"ה היה האהבה, שמזה בא המצות עשה, וכמו שאמרו ירושלמי (פ' הרואה הובא בתוספות סוטה כב ע"ב): עבוד מאהבה כו' שאין אוהב שונא עבוד מיראה כו' שאין הירא בועט, שמיראה בא הזהירות ממצות לא תעשה, ומאהבה הזריזות במצות עשה לעשות נחת רוח לאהובו שהוא ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, חג הסוכות, אות ד)

והאהבה הוא שורש למצוות עשה, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ה הובא בתוס' סוטה כב ע"ב): דע שאתה אוהב וכו' שאתה ירא וכו', שהיראה שורש למצוות לא תעשה, דרגא דיצחק, גיבור הכובש את יצרו, שזה כל שורש השתדלותו לברר לא יהיה לך וגו' כל מיני פסולת ובירורי הרע מן הטוב, שזהו גבול הקיצון מן העולם המבדילו מן הזולת. וזה אי אפשר רק למי שהורתו ולידתו בקדושה, ושורש אנכי וגו' כבר קבוע וקיים בלבו יתד שלא תמוט.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מב דף לט ע"א-ע"ב)

תוס' ד"ה פרוש - עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא

...ועל ידי היראה נשמר האדם מלעבור על מצות לא תעשה, כמו שאמרו (ירושלמי פ' הרואה הובא תוס' סוטה כב ע"ב): עשה מיראה, שאם באה לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות יז)

והשמירה ממצות לא תעשה שבא מיראה, כמו שאמרו בירושלמי (הובא בתוספות סוטה כב ע"ב): עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ראש חודש אייר, אות ה)

וכתיב "אך בה' אל תמרודו", וזה גם כן על ידי מדת היראה, כמו שאמרו בירושלמי (פרק הרואה הובא בתוספות סוטה כב ע"ב): עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שלח, אות ב)

תוד"ה לעולם כו' ובשלהי פרק היה קורא במס' ברכות כל העוסק וכו' שלא נברא

לפנינו ליתא כן בברכות שם, כי אם על הפסוק "שכל טוב לכל עושיהם" כו': וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן [ובדומה בשערי זוהר כאן בשם ניצוצי זהר, תולדות קמב, א, אות ה])


תוס' ד"ה לעולם

מדברי התוס' משמע דהך דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור הוא בכלל עובד את הרב ע"מ לקבל פרס. ונראה דלא קשיא להו ממתניתין דמזהר על זה, דס"ל דהך מתניתין מדת חסידות היא, ואע"ג דאינו חסיד מ"מ צדיק הוא, ועיין במסילת ישרים בענין הבדל שבין צדיק וחסיד. אבל בפ"ק דראש השנה הקשו ממתניתין דאבות, ותירצו שכשאינו תוהה על הראשונות גם כשלא תעשה בקשתו, נקרא ע"מ שלא לקבל פרס. וצ"ע בבירור הדבר.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US