Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


לב ע"א

ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' וחליצה ברכות וקללות וכו' ופרשת עגלה ערופה

יש עוד מרכיב של עם ישראל, והוא: לשון הקודש. גם מרכיב זה הופיע במעמד הר גריזים והר עיבל, כי בקבלת הברכות והקללות נאמר (דברים כז:יד): "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", וענייה זו היתה בלשון הקודש, כמו שנאמר במשנה: "ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם"... והמעיין יראה שכל המצוות שאמירתן חייבת להיות בלשון הקודש הן מצוות הקשורות לעם ישראל, לכלל. אף חליצה שייכת לכלל, שהרי היבמה אומרת (דברים כה:ז): "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". גם עגלה ערופה נוגעת לעם ישראל ולארץ ישראל, שהרי הכהנים אומרים (דברים כא:ח): "כפר לעמך ישראל... ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל", וכן נאמר (במדבר לה:לג): "כי הדם הוא יחניף את הארץ". אם כן, אנו רואים, שבכל הקשור לעם ישראל ולארץ ישראל, מצוה לומר בלשון הקודש דוקא, ואין יצירת ישראל שלמה בלי לשון הקודש.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כג עמ' שב-שג)

ואלו נאמרין בלה"ק וכו' ברכות וקללות
13-14

בעל לשמוע בלמודים מעורר שלכאורה אין נפ"מ איך נאמרו ברכות וקללות מה דהוה הוה, ואין זו מצוה לדורות רק בשעה שעברו את הירדן, וכתב שיתכן לפי דרוב הענינים שנאמרו בלה"ק ילפינן לקמן מברכות וקללות לכן מביא דהן נאמרו בלה"ק.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ופתחו בברכה וכו' ופתחו בקללה
31-33

יש להקשות אמאי לא הוזכרה הברכה גם כן בתורה, רק הקללה, ולפי דברי רבותינו ז"ל היו אומרים גם כן הברכה על כל דבור ודבור... והנה הברכה נגד דבר הקיים המתמיד, והקללה הוא בדבר הנפסד, ולהיות כי עיקר הוויית העולם הוא בפרטים ואין בו דבר קיים מתמיד בעצמו, על כן נתפרשה הקללה בתורה ולא הברכה, כי הפרטיים האישיים נמצאים במציאות, אבל המינים והכללים אינן נמצאים מחוץ לנפש, רק במחשבה לחוד, וכן הוא בענין החומר והצורה, כי מציאות החומר יותר מוחש ומורגש ממציאות הצורה.
ועוד נראה לומר כי נתפרשו הקללות ולא הברכות, מטעם שנתפרשו העונשים בתורה שהוא הכרת ומיתות בית דין ולא נתפרש המתן שכר לעולם הבא, והטעם בכל זה כי לפי שהתורה ניתנה לדור המדבר, שהיו נהנין מזיו שכינה בעולם הזה ומתענגין בעולם הזה בתענוג עולם הבא שהוא אכילת המן, שדרשו ז"ל (חגיגה יב ע"ב) שנקראו שמים שחקים שבו רחיים ששוחקין מן לעתיד לבא, ואמרינן ביומא (עה ע"ב) שהוא הלחם שמלאכי השרת אוכלין אותו. וידוע כי עיקר עולם הבא להיות כאחד ממלאכי שרת ולאכול מלחמם, וכמו שנתבשר יהושע כהן גדול (זכריה ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ועל כן לא הוצרכו בני המדבר לשכר עולם הבא, באשר היה להם אותו התענוג כבר וחשבו להם לטבע שני כאשר הורגלו בו, ולא היה נחשב להם לשכר אם יתבשרו במה שהיה להם כבר, כדרך הבריא שלא יחשוב בעצמו שכר מה שישאר בבריאותו, אמנם יחשוב לו לעונש גדול אם יחלה או יסיר בריאותו. וכן הוא בענין דור המדבר, שהוצרכו לגזם להם בעונשים, לומר שאם יחטאו יתענשו במה שיופסק מהן ענין התענוג ההוא... ולזה נתבשרו דור המדבר בטובות עולם הזה ולא בטובת עולם הבא... והוא הטעם שנתבארו הקללות בפרשה זה ולא הברכות. אמנם בזמן יהושע שנכנסו לארץ ישראל וישבות המן ממחרת הפסח ויתנהגו בדרך הארץ, התחילו בברכה נגד כל דבר ודבר, ברכה נגד קללה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק עח)

בשבעים לשון שנאמר באר היטב
35

והרמב"ן ז"ל שם כתב בטעם זה, לפי שדברי התורה ונבואה כולם בלשון ההוא נאמרו, והוא הלשון שה' יתברך מדבר עם נביאיו, וכן נקרא בשמותיו הקדושים וכו'... מה שאני לא אדע בעיקר דבריו שלא נתבררו לי כלל, כי מה שאמר שדברי תורה ונבואה בלשון זה נאמרו, הלא כבר דרשו חז"ל "באר היטב" - בשבעים לשון, ולפי שניתנה תורה לישראל, הוצרכה להאמר בלשון שדיברו בו ישראל, שהיא שפת עבר, לשון הקודש, ואחר כך ביארה משה רבינו ע"ה ביתר הלשונות. ואילו היתה ניתנת לאומה אחרת, אפשר היתה מתבארת בשבעים לשון אשר האחד מהם תהיה לשון הקודש.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, מאמר על מהות לשון הקודש מכ"י, דף כד ע"א-ע"ב)

אמרו ז"ל בירושלמי דפאה (פרק ב, הלכה ד) וחגיגה (פרק א, הלכה ח) ובתנחומא (תשא לד): לפי שראה הקב"ה שעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל, לפיכך נתן המשנה בעל פה לומר מי שיש לו מסטורין שלי בידו וכו' עיין שם. פירוש, כי התורה שבכתב רזוהי גליין, וכמו שאמרו: באר היטב בשבעים לשון, גלוי לכל באי העולם שהכתב הוא הגלוי לכל. וכן אמרו (קידושין סו.): תורה מונחת בקרן זוית, רק דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה וכו' עיין שם. והיינו שאף על פי שבאמת התורה נעלמת מאוד, דבר זה של העלם שבתורה הוא הנקרא תורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה הוא הבנת הנעלם והסודות הגנוזות בתורה, שכל זה הוא כלל התורה שבעל פה, אבל התורה שבכתב נקרא רק מה שבכתב מפורש לכל, וזה נקרא רזוהי גליין. ולכך מצד התורה שבכתב שהוא הגלוי שבתורה לכל, היו אומות העולם אומרים אנו וכו', שגם מעלה זו מאחר שגם זה מעלה והרחבת הדעת בעולם הזה גם כן לחשוב שיהיה לו כל טוב לעולמי עד, לכך גם זה יחשבו ויתפארו אומות העולם בעצמם לומר אנו ישראל, רצה לומר שיש להם מדרגת הנצחיות וקיום לעד, אבל באמת הם יחשבו כל זה מצד שמחשיבים עצמם שהם מעולים וחשובים מאוד.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א דף מה ע"ב-ע"ג)

אמרו ז"ל (בראשית רבה א, ד): ישראל עלו במחשבה, כי הם מתעלים עד המחשבה דה' יתברך, ושם אין הכרה לשנים כלל, לכך הם מכירים היחוד אמיתי דנאמר רק לבני ישראל "שמע ישראל" וגו', מה שאין כן אומות העולם דאין עולים עד המחשבה והם מעלמין דפירודין...
והזעירין הם אותיות הדיבור, דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ודברים שבעל פה אי אתה יכול לאומרם בכתב (גיטין ס ע"ב), והם קטנים מאותיות הכתב, שהם אותיות המחשבה, ומפורשות היטב בכתב, שכמו שהוא במחשבה כך הוא יכול לכתוב על הכתב, דלכן נאמר על תורה שבכתב "באר היטב", וחז"ל דרשו מזה: בשבעים לשון, כי באמת החכמה שהוא נגלה בכתב, זה יכול לבאר היטב גם לאומות, שגם הם ידעו זה, כנ"ל (אות ח), רק הבינה בלב זה אי אפשר לגלות כלל בכתב, רק בדיבור הוא מגלה, ומכל מקום הוא מצומצם, כי אינו מורגש בדיבור כמו בלב, רק שיש בו רושם קצת, וכמו שאמרו: דברים היוצאים מן הלב נכנסים וכו'. ובודאי מכל מקום אין התלמיד והשומע מרגיש פנימיות שבלב המדבר וכמו המדבר.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות ט דף נז ע"א-ע"ב)

עצם המעלה של ישראל היא עיקרית בהם, וקודמת אל המעלה של ההשלמה שיכולים להשלים את האומות. ע"כ חייבים ישראל להיות מובדלים מהאומות בכל ההנהגות, אע"פ שממילא יפעלו בהנהגתם להועיל להן ג"כ. ולשם כך חילק ה' יתברך את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת העולם כולו, לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. שאע"פ שכל התורה כולה, אפילו תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא רק בשביל ישראל, מ"מ תורה שבכתב שם ה' יתברך בה הכח שע"י דבקות ישראל בתורה שבכתב יפעלו ג"כ להשלים את האומות. ע"כ ניתנו הדברים בכתב, שאפשר לעם אחר להשיג אותם. ומתחילה ציווה ה' יתברך לכתוב את התורה "באר היטב", ודרשו חז"ל שהוא בשבעים לשון, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור שבתורה.
אך תורה שבע"פ היא מיוחדת רק נחלה לישראל לבדם, ואין לזר אתם כלל חלק ונחלה בה. על כן אמר הכתוב "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" כדרשת חז"ל בזה, שיתרון ישראל מצד עצמם מכל העמים הוא במעלה הבאה להם מתורה שבע"פ, שבזה אין לאומות העולם כל חלק כלל. והנה באמת אין תורה שבע"פ דבר וענין אחר כי אם ביאור האמור בתורה שבכתב. א"כ עצם התורה שבכתב כפי אמיתתה ודאי אין לאומות העולם חלק בה, כי אמיתתה היא רק ע"פ תורה שבע"פ, אלא שמצד חיצוניות של תורה שבכתב, זוכים אוה"ע כשיבואו לשלמותם להיות נהנים מאור התורה.

(מדבר שור, דרוש לד = מאורות הראי"ה חנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רב במהד' תשנה = עמ' ריא במהד' תשסד = מאורות הראי"ה שבועות, עמ' רלג¬-רלד)

וצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות... קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה שבחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים... ומעוררים הם את הקדש שבכל לשון... בכח... ובכחו של הדיבור שבסיני שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה, "ד' אלהים יתן אומר המבשרות צבא רב", שנחלק כל דיבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שמצא ערך הטוב האמיתי שבכל לשון, הכח המאצילו בהוד קודש, ואז הולכת השפה ומתבררת, ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ד'.

(אורות, אורות התחיה, טז, עמ' סז-סט)




לב ע"ב

וידוי מעשר

[מדוע נקרא וידוי, הרי לא חטא? י"ל שיש חשש שהוא נותן את המעשרות לא בלב שלם, כי הוא מפסיד, והרי צריך לעשות את המצווה בשמחה. ולכן אומרים "עשיתי ככל אשר ציוויתני" ולא "כל", כי חסרה השמחה, ועל חטא זה הוא מתוודה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 113-114) לטקסט

אדם אומר שבחו בקול נמוך
18

מפני שהיה גאוה אם יאמר בקול רם שבחו, לכך יאמר בקול נמוך.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם
18-19

בעל ילקוט סופר (ואתחנן מט) מפרש "שבחו בקול נמוך", כלומר בשבחו אין לו לאדם להתפאר כי הכל מד', ולולא ד' שהוא בעוזרו לא היה ביכולתו לעשות שום דבר טובו, כאמור "ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", היינו כמו שהוא היה העושה את המצוה אף שבאמת הכל רק בעזר ד'. אבל גנותו בקול רם, כי העבירה, כל המעשה שלו הוא, כי הבא לטמא רק פותחין לו אולם לא מסייעין לו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

גנותו בקול רם ממקרא ביכורים
20

"ויען אברהם" - סתם עניה משמעו בקול רם, כדאיתא בסוטה דף לב, ב: רשבי"א, אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך מוידוי מעשר, ופרש"י מדלא כתיב ביה עניה, וגנותו בקול רם ממקרא בכורים, היינו משום דכתיב "וענית ואמרת". והנה אברהם אבינו התפלל בלחש כדין תפלה, אכן כשרצה לחזור ולבקש, והרגיש שאין זה מדרך המוסר להיות לבו גס כ"כ לפני ה', אבל מדת החמלה ורחמים גבר עליו, על כן הרים קול בכיה ואמר דברי פיוס לכבודו של הקב"ה.

(העמק דבר, בראשית פרק יח פסוק כז)

מפני מה תקנו תפלה בלחש
23

עי' זהר ויקהל רב, א; ויגש רט סע"ב, אות ד; קדושים פו, א, אות ד; רע"מ פנחס רל ע"ב, אות י.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה

יעוין בס' כלי יקר פ' צו ו, יח, פסוק "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", שכתב: המפרשים אמרו כדי לכסות על החוטאים כי יאמרו שעולה הוא מקריב, וזה טעם חלש כו'. ופלא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ועוד נוכל לומר טעם אכילת שלמי עצרת ליום אחד, כדי להשוות בין הקרבן שבא על שלמות ישראל, ובין הקרבנות שבאין על חטא, כדי לכסות על החוטאים, ולהורות על מעלות בעלי תשובה שחשובים כשלמים שבישראל, כמו שדרשו ז"ל בסוטה פ' אלו נאמרים: "במקום שתשחט החטאת תשחט העולה", שהוא מטעם זה כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולכן השוותה התורה בין הקרבנות הבאים על החטא, ובין הבאים על שלימתן של ישראל.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ב - פרק כה)

דם חטאת למעלה ודם עולה למטה וכו' התם כהן הוא דידע וכו' חטאת נקבה עולה זכר וכו'
34-36

היודע סוד הקרבנות [עי' שער הרזים תכה] ידע למה שחיטתן בצפון, וידע למה עולה כולה כליל, וידע למה דם חטאת למעלה ודם עולה למטה, וידע למה חטאת נקבה ועולה זכר. וזהו מה שאמר דכהן הוא דידע, כלומר שאין כל העם יודעים הסוד הזה אלא כהן בלבד, שהוא נותן דמים לשמן בין למטה בין למעלה. והכלל, שהחטאת באה על החטא שחטא בשגגה, והעולה אינה באה על החטא אלא על הרהורי הלב והמחשבה שאינה הוגנת, ולכך "מוקדה על המזבח כל הלילה", בשעה שבני אדם שוכבים על משכבותם. וכבר רמזנו בזה רמז מעט במה שקדם.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

התם כהן הוא דידע

מבואר בזה, שלכן שחיטת החטאת היא במקום שחיטת העולה, כדי שהעם העומדים בעזרה לא ידעו, אבל הכהן כן ידע. וראה בתו"כ ויקרא יד, לה, על הפסוק "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", והגיד לכהן - ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו, לאמר, יאמר לו הכהן דברי כבושים וכו'. וראה בהתורה והמצוה להג"ר מלבי"ם שם אות עט, ובס' שערי זהר ברכות לד, ב, ד"ה חציף עלי מאן דמפרש חטאיה כו'; בס' חסידים סי' כא, שכתב: מה שאמרו חציף מאן דמפרש חטאיה, זהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד מעוונותיו כדי שיורה לו האיך יעשה תשובה כו', ומש"כ במקור חסד שם אות ד מדוכתי טובי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

איהו דקא מיכסף נפשיה דאיבעי ליה לאתויי כבשה

עי' השמטות לזהר בראשית רס רע"א: שעירת עזים בעי לקרבא לכתחילה, אלא כד לית ליה דיקריב כשבה. ועי' כריתות כח, א, דר' שמעון אומר שניהם שקולים, ומש"כ בקדשי יחזקאל מהגה"ק ר"י מאוסטרובצה הי"ד, הנלוה לספרו של אביו מאיר עיני חכמים (נוירק תש"י), סי' יז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רש"י ד"ה בקול נמוך - מדלא כתיב ביה עניה

...מדת העשירות, דיהושע מזרעא דיוסף "הוא המשביר", שהוא מדת הכל שיש לו כל, ו"יענה עזות", שבא בכח מעשיו וצדקתו, כטעם הן ניזונין בזרוע דסוף פרק ב' דברכות (יז ע"ב), וזה נקרא "יענה עזות", כל מקום עניה בקול רם כמו שאמרו ז"ל (עיין סוטה לב ע"ב רש"י ד"ה בקול), ותפילה הוא רק בלחש כעני בפתח, ועזות היינו חוצפא, מלכותא בלא תגא, הגם דמהניא גם כלפי שמיא (סנהדרין קה.), פירוש "כלפי" הוא נגד בלשון הקודש, רצה לומר התנגדות, והמנגד לרצון ה' יתברך פועל גם כן, ולכך זכה יוסף גם כן למלכות מצד תוקף חשקו לזה, כמו שאמרו לו אחיו "המלוך" וגו', וכן חלומותיו מהרהורא דיומא (ברכות נה ע"ב), שזכה לזה בזרוע מכח צדקתו.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א דף מט ע"ב-ע"ג)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US