Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


לד ע"א

וכמה גובהן של מים וכו' עודם בירדן אמר להם יהושע דעו על מה אתם עוברים את הירדן וכו' ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם

בגוים שדרו בארץ לפני שעם ישראל הגיע לכבוש את הארץ, דהיינו הכנענים, שבעת העמים, ראתה התורה סכנה כפולה: מצד אחד, כמו כל הגוים, היוו הכנענים סכנה רוחנית לעם ישראל, שנצטוו להקים מדינה אלוקית ותורנית בא"י מבודדת ומובדלת מהגוים ומשיקוציהם ומתרבותם הזרה. נוסף לכך, גויי הארץ היוו סכנה מיוחדת לעם ישראל, בזה שהם ראו בישראל כובשים שלקחו מהם את ארצם, ולעולם ישנאו אותם, ולעולם יחלמו על נקמה, ויחפשו את האפשרות לכבוש מישראל שוב את הארץ...
לפי זה אפשר להבין את דברי חז"ל התמוהים לכאורה, וז"ל: "עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן: על מנת שתורישו [תגרשו] את יושבי הארץ מפניכם... ואם לאו - באין מים ושוטפין אותיכם"... אמרו חז"ל: "וכמה גובהן של מים? שנים עשר מיל על שנים עשר מיל... יתר משלש מאות מיל"... והנה, מול המחזה המפחיד והמזעזע הזה, כאשר נד של מים עולה בגובה כזה ומכניס פחד בתוך לבם של ישראל, אמר להם יהושע לעצור כאשר "עודם בירדן", משום שיש לו עבורם הודעה חשובה. תמוה! מה היה כה חשוב ליהושע לומר שלא היה יכול לחכות עד שיעברו את הירדן, רחוק מן הסכנה של שטיפה איומה? מה היה כה יסודי, שדוקא תחת איום המים רצה יהושע להזהיר את העם? מכל המצוות האפשריות - תלמוד תורה, שבת, גמילות חסדים - בחר יהושע דוקא את המצוה של גירוש יושבי הארץ. וכל כך למה? משום שידע שסכנת הכנענים, כיושבי הארץ שינטרו שנאה ואיבה לישראל כל הימים על שלקחו מהם את ארצם, לעולם לא תתן לישראל את המנוחה ואת השלום הדרושים כדי לבנות את מדינתם ואת חברתם התורניות. יהושע ידע, שאם לא יטפלו בכנענים כראוי, ואם, אדרבה, יכרתו להם ברית, לעולם ימררו לישראל את חייהם ויסכנו את עצם ממשלתם ומדינתם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כ עמ' רנז-רנח)

שנים עשר מיל וכו' יתר משלש מאות מיל
4-10

שיעור זה מיוחד לגובה, וזה מפני כי מזלות הרקיע הם שנים עשר, ומן הארץ עד רום הרקיע הם שלש מזלות, עד שהם בתכלית הגובה, ולכך כאשר דבר שהוא גובה לגמרי אמרו על זה מספר שלש מאות מיל, עד שהיו מתרוממים עד תכלית הגובה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

יתר משלש מאות מיל
10

דברו חז"ל בהפלגה במספר שלש מאות... ועי' רשב"ם (פסחים קיט ע"א) ד"ה משאוי שלש מאות פרדות לבנות, וכתב רשב"ם: לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש"ס ע"ש... ועפ"ז לא קשה קושיית התוס' (סוטה לד ע"א) ד"ה יותר מן שלש מאות מיל, ולק"מ משום דלא דוקא הוא כמו כל שלש מאות שבש"ס.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק ל [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שמ])

עודם בירדן

הרב יהודה מיימון ז"ל כתב מאמר הנדפס בסוף קיצור שולחן ערוך מהדורת מוסד הרב קוק, בחקירת השאלה "מדוע אין נוהגים לברך ברכה המצוות על העליה לארץ הקודש?". בסוף מאמרו שם מביא כי שאל את מרן הראי"ה, וענה: מצוות הישיבה בא"י היא מעין התחלה למצוה. תכלית המצוה היא, כדברי הרמב"ן: "שנצטוינו לרשת הארץ ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה". זוהי תכלית היסודית של מצות ישוב א"י, לגאול את אדמתה מידי זרים ולכבוש אותה, להחיותה ולהפרותה, וכיון שזה תלוי גם בגורמים חיצוניים, הרי זה כמו שכתב הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' יח, שאין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. משום זה לא תיקנו ברכה על מצות ישוב א"י, כיון שהישיבה בעצמה נחשבת רק בתור התחלה אל התכלית הנרצה. עכ"ל (מקור לדעה זו נמצא בריב"ש סי' קא, ישועות מלכו יור"ד ס"ו, ונרמז ברש"י גיטין ח ע"ב ד"ה משום ישוב א"י, וברמב"ן על במדבר לג, וזו מפורש בספרי פרשה ראה ס"ק נז "וירשתם אותה וישבתם בה" - בשכר שתירש תשב", כלומר אם יקיימו את ההורשה, יזכו לשבת בא"י. עיין סוטה דף לד, דרוש ראשון על "עודם בירדן").

(אוצרות הראיה (תשמ"ח) ח"ב עמ' 1143)


אם אתם עושין כן מוטב ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם

צ"ע, דאין זה קבלה, דאנוסים היו וכדאמרינן בפ' ר"ע [שבת פח ע"א]: מכאן מודעא רבה לאורייתא? מיהו י"ל כיון דכבר היו מצווין מן מתורה, מועיל אפילו בכפייה, כדאמרינן לענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכדפירש הרמב"ם [הל' גירושין פ"ב ה"כ] הטעם בהאי גוונא. ובשבת לא אמרינן כי אם על עיקר קבלת התורה, להיכנס בחיובה. אבל מש"כ בתוד"ה עודם בירדן, בשם הירושלמי, דבירדן קיבלו עליהם את הנסתרות, הא הוי באונס, וע"ז לא מצינו לדעת הירושלמי ציווי אחר. ובירושלמי מפורש שא"ל יהושע ג"כ אקבלת הנסתרות "ואם לאו באים מים ושוטפים אתכם".
וצ"ל כיון דקיי"ל דמניעת הטובה לא הוי אונס [שו"ת מהרי"ק שורש קסו], י"ל התם אין דרך הטבע שההר יכפה כגיגית, ע"כ הוי מודעא דאינו כי אם מיראת הרעה, משא"כ בירדן, דהטבע הוא שירוצו המים, והם בתוך הירדן, היו צריכים לקבלת טובה מהקב"ה לשנות הטבע, אין זה מודעא. ומזה יש ללמוד דהך חילוקא שכתבו הפוסקים בין סילוק הרעה למניעת הטובה, תלוי בהכי: אם ממילא לא תבוא הרעה, רק שהכופה יביאה עליו, זאת היא יראת הרעה, אבל אם הרעה באה בלא הכופה, והוא יסלקנה, מקרי הבאת טובה. וי"ל עוד, אע"ג דהוא גרם שתבוא הרעה ממילא, מ"מ כיון שלא עשה מעשה רק גרם בעלמא, אם מסלק אח"כ מקרי הבאת טובה לענין כפייה. וזהו החילוק שבין כפית ההר כגיגית להך דהעברת הירדן, התם עשה הקב"ה מעשה כביכול והביא ההר עליהם, ע"כ נקרא סילוק הרעה, אבל הכא הם עצמם נכנסו בירדן, אלא שה' יתברך גרם להם ע"י שנבקע הירדן. ויש לעיין עוד בזה. ועיין פרשת דברים דרוש כב.
וסוף דברי הירושלמי: א"ר לוי, ביבנה הותרה הרצועה, יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות. צ"ע, כיון שקיבלו עליהם אבותינו עליהם ועל זרעם אחריהם, הויא קבלה מעלייתא ודין גמור, ואיך יתכן שבת קול יבטל, הא "לא בשמים היא"? אמנם לק"מ, דהכא אין שום נפ"מ למעשה, שהרי הנסתרות אין בידם לתקן, והנפ"מ כי אם לענין העונש, שהוא לגבי שמיא גליא, כה"ג מודיעין מהשמים לבשר הדורות שלא יהיו חרדים ועצבים על מה שלא הוטל עליהם.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם וכו' ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם

עוד כתוב בספר הנ"ל [ויואל משה, מאמר שלש השבועות, אות צה ואות צח] וז"ל: נלפענ"ד עוד ראיה ברורה שיש למצוה זו של איבוד ע"ז דין ע"ז ממש, מדברי רש"י ז"ל בפ' מסעי על הכתוב "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם וגו' ואבדתם" וגו', וכתב שם רש"י ז"ל: והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה, כשאתם עוברים את הירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו, המים באים ושוטפים אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן, עכ"ל. והיא מגמרא סוטה דף ל"ד. ויש להתבונן בזה, דהלא אינו מוזכר כלל בכל הקראי שבכל אותה הפרשה שלא לעבוד ע"ז, ולא כתב שם אלא איבוד ע"ז ומקומותיהם... ובעודם בירדן טרם באים לארץ לא חל עדיין החיוב עליהם. גם אין אפשרות לדבר עד בואם לארץ, ואינו אלא מחשבה בעלמא, שאינם עוברים את הירדן במחשבה זו לבער אח"כ את הע"ז, והלא בכל העבירות שבתורה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואין נענשין על כך, ובזה העונש כל כך מר על המחשבה, שיהיו ח"ו המים שוטפים כולם שהוא ח"ו עונש של כליה. ועל כרחך שיש לזה דין ע"ז ממש, ובע"ז מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, כמבואר בגמרא קידושין דף מא, ולכן ההולכים במחשבה זו לכבוש את ארץ ישראל עם הע"ז שבתוכה שלא לאבדם יש להם דין ועונש של עובדי ע"ז ממש עוד בהיותם בדרך וכו'. והיוצא לנו מזה שהכובשים ארץ ישראל עם הע"ז שבתוכה ומחזיקים ממשלתם על כל בתי הע"ז ואינם מאבדים אותם, יש להם בזה דין עובדי ע"ז, ובעת שהיתה ההשגחה גלויה ולא היתה עדיין הסתרת פנים היו המים שוטפים את כל שונאי ישראל אף עבור מחשבה כזאת כו', וא"כ כל המשתתפים בממשלה זו המה שותפים לע"ז ועוברים בזה על איסורא דיהרג ואל יעבור... וגם מזה בעצמו שלא נוכל לבער הע"ז שבארץ ישראל, הוא בירור שלא הגיע עדיין זמן הגאולה, עכ"ל.
והנה אין לכל הדברים הנ"ל שום יסוד, כי בנויים על הוספת מלה ברש"י בטעות... לפי הנוסח שלפנינו, מ"ש רש"י "והלא כמה פעמים הוזהרו על כך", הפירוש ששואל על ירושת הארץ, וקאי על קרא והורשתם... ולהעתקה הנ"ל נתוספו המלים ואבדתם וגו', ולכן פירש שהשאלה היא, הלא כמה פעמים הוזהרו על כך - היינו איבוד ע"ז וכו'.
ומ"ש רש"י: על מנת כן תעברו, רש"י כאן לא מפרש להדיא על מנת מה, ולכן ע"פ השגיאה הנ"ל ברש"י מפרש שהכוונה על מנת במחשבה לבער אח"כ את הע"ז. ועל יסוד זה בנה כל הבנין, וזה אינו, כי במקור הדברים של פירש"י והוא בתוספתא וגמ' מפורש: על מנת שתורישו את יושביה, את יושבי הארץ, ואין זה על מנת ביעור ע"ז. וכן ברש"י יהושע שם: על מנת להורישם. ומה שהזכיר הפסוק ביעור ע"ז, משום שהמצוה הראשונה אחרי שנכנסו היא ביעור ע"ז כמו שיתבאר להלן.
בגמ' סוטה לד, ב... אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר והורשתם וגו' אם אתם עושין כן מוטב ואם לאו באין מים ושוטפים אותיכם, מאי אותיכם אותי ואתכם. וברש"י:... כלומר כשיעברו את הירדן התנה עמהם על מנת להורישם ע"כ.
ויש כאן שלשה פירושים בהמלה והורשתם (פסוק נב-נג). האונקלוס "ותתרכון", זהו מלשון גירושין, וכן פירש"י "וגרשתם". בתרגום ירושלמי: "ותשיצינון" מלשון השמדה, וכן פי' הרס"ג והורשתם, "והשמדתם". וכן מבואר במדרש הגדול כאן: והורשתם את כל יושבי הארץ - צוה אותם לאבד שבעה עממים. וכן מפרש הרלב"ג, וז"ל: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ציווה לכלותם כולם, פן יחטיאו הנשארים את ישראל, כמו שאמר אחר זה ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו', וכן היה כמו שנתבאר בספר שופטים... וכ"כ הספורנו: והורשתם את הארץ, כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לפניכם, שאם לא תבערו אותם אע"פ שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם. ולכאורה צ"ב שיטת האונקלוס ורש"י, הרי בז' עממין יש מצוה החרם תחרימם, ויש לאו של לא תחיה כל נשמה? וצ"ל דס"ל כשיטת הירושלמי שביעית פ"ו ה"א: שלש פרסטיניות שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה לפנות יפבה להשלים ישלים וכו'... ושיטה ג' ברמב"ן במדבר לג, נג: והורשתם את הארץ. על דעתי זו מצות עשה היא, צוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'...
ובמשכיל לדוד לר"ד פארדו מוסיף לפירש"י דהול"ל כי תעברו את הירדן לשון עתיד שהרי אותה שעה לא היו עוברים ועם פירושו מיושב דה"ק באותה שעה עצמה שתהיו עוברים תחשבו וכו' ע"כ. ובהעמק דבר מביא מקדושין דף כו: במה תורישו? בישיבה, ובעינן שידעו בשעת ישיבה שקונין בזה, ואי ישבו שלא לשם ירושה לא קני, ולזה מובן שפיר שאמר בלשון הזה, שבשעת העברה יחשבו על זה.
ויפה פירש הפנים יפות על פי דברי רש"י מה שאמרו בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן", לכאורה מיותר הוא; אלא שטענו, כיון שבקיעת הירדן היתה על תנאי זה להוריש את הגוים ולישב בא"י, א"כ בני גד ובני ראובן שרצו נחלתן מעבר הירדן, אין ראויין לנס זה, ויש לחוש שלא יהיה להם נס שיעברו את הירדן ביבשה, מפני שהיה במחשבתם לא לרשת הארץ ולהתיישב בה רק לשוב לעבר הירדן, והיו חוששים שהמים ישטפו אותם.
ובמלבי"ם: והורשתם את כל יושבי הארץ, שהוא תנאי א' שלא ישאירו מהם ויכרתו ברית עמם כו', וגם מטעם זה המצוה עליכם לאבד כל ע"ז, אחר שהיא שלכם ואיך ימצא ע"ז ברשותכם, שאסור לקיים אליל בביתו וברשותו, ע"כ.
ומבואר מכל הפירושים הנ"ל שעיקר מה שנצטוו על מנת כן בימות יהושע היתה המצוה על גירוש או איבוד ז' אומות, ולהרמב"ן מצות ישיבת א"י, והזכיר גם איבוד ע"ז מפני שזה הוא המצוה הראשונה אחר גירוש. וזה פשוט. ומבואר מכל הנ"ל שעיקר הפסק בנוגע לביעור ע"ז... אין להם שום מקום כלל בהלכה.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, פרק יג, עמ' רסח-רעא במהד' תשל"ד)


סימן לבנים
29

אברהם ע"ה בהשלכתו לכבשן גרם לבניו שבעת שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ביחוד שמע ישראל, הגם שאין מוסרים נפשם במעשה רק בקבלת הלב, נחשב להם כאילו עשו מעשה בפועל. וכן בעקידה, יצטרף מחשבת הבנים למעשה האב. וזה פירוש מעשי אבות סימן לבנים, כלומר, מחשבתם הוא כמעשה ע"י מעשה האב. וזה פירוש "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" (תדא"ר פרק כה), אף שמעשיו הם בקטנות. ופירוש "יגיעו", כמו טיפה מים אל ים. כלומר, [אם] מעשה הקטנות זכה היא ביראת ה' - מגעת עד מעשי אבותינו שעשו בגדלות. והכל אחד. ואברהם אבינו ע"ה גרם במעשיו המפורסמים לעיני כל, גם לעיני המלאכים והשרים שבשמים, שבעת שיעשו בניו דבר בקטנות, ולא יהיה גילוי למעשה ההוא מרוב קטנותו, כי אם בוחן לבבות ה' לבדו יודע, נחשבים יראי אלהים כמו אברהם והגדולים.

(ר' בונם מפרשיסחה, קול שמחה, פרשת וירא)

סימן לבנים שעברו אבות את הירדן

ספר בראשית הוא ספר האבות. בירור "מעשי אבות סימן לבנים" [הערה: רמב"ן, בראשית יב ו; שם שם י. ועיין תנחומא לך לך ט: "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו". ובבראשית רבה ע, ו: "נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים"].

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 13 [ובדומה בעמ' 103])

השייכות הקנינית, העובדתית והממשית שלנו בארץ ישראל אינה מתחילה מהיום, אלא מאברהם אבינו. ההבטחות האלוהיות שנאמרו לו בפרשת לך לך - "לזרעך אתן את הארץ הזאת", "לך אתננה ולזרעך עד עולם", "לך אתננה" - הן הכנה לכל הדורות, ואחיזתנו בארץ מופיעה דרך כל סיבוכי ובלבולי ההיסטוריה, שרבונו של עולם מסבב ומגלגל. יש להתרגל לראות את הדברים בשלמותם ויסודיותם: "מעשי אבות סימן לבנים". למעשי אבות יש ערך לבנים, לכל דורות עם ישראל. שייכותנו לארץ ישראל מתחילה מראשון האבות, אברהם אבינו: "אתן", "אתננה", "נתתי". יש להתרגל לכך, שמעשי האבות, שהם דברי קודש רוחניים, הם גם דברים ממשיים, עובדתיים, מציאותיים: מעשי אבות. אבות אלה הם האבות שלנו, ההתחלה שלנו. אין זו מליצה. הם אמנם אבותינו במובן גדול, אדיר ונורא מאוד, הם שורש כל המציאות שלנו, שמתגלה בקדושת ישראל, קדושת הארץ וקדושת התורה; אבל יחד עם זאת כל הענין האלוהי של ישראל וארץ ישראל שנמשך מאז ועד הנה, מתגלה גם באופן ממשי בצורה של קנינים. מתוך כך גם בדורותינו, נאחזנו בארץ בדרך של קנין בכסף.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 198)

הם אבותינו, השורש של עם ד', עם סגולה. ולכן יש צורך ללמוד, להסתכל ולהתבונן בעניני האבות, ומתוך כך להבין את הענין שלנו, של כלל ישראל: "מעשי אבות סימן לבנים".

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 245 [ובדומה בעמ' 263, 269])

מעשי אבות הם סימן לבנים. האבות שייכים ומקושרים לכל דורות ישראל כי הם אבותינו, ההתחלה וההכנה של כלל ישראל, היסוד והשורש של מציאותנו לכל הדורות; "כימי השמים על הארץ".

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 277)

הגישה היסודית האמיתית להבנת דבר ד' המגיע אלינו עכשיו היא: "מעשה אבות סימן לבנים", אבות אלה הם האבות שלנו, של עם ישראל. "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". אנו מיוחסים בתור בנים של אבות אלה. אבל גם הם מיוחסים בתור אבות שלנו. הם אבות של "עם זו יצרתי לי".

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 368, ובדומה בעמ' 393 ועמ' 429 ועמ' 440)


גמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי מכאן אתה מחשב לאשכול
39-41

גם בתפלה שאין בה דבר של קדושה הצריכה רבים, עם כל זה יש בה מעלה בהיותה נאמרת ברבים או בשעה שרבים מתפללים, כמו שביארנו, מפני שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה (תורת כהנים פ' בחקותי), כי היא מתעלית יותר הרבה מכפי הערך לכל א' בהיותה נעשית בחבורת בני אדם, כי אפילו בדברים הגשמיים עושה אדם יותר מכפי הערך בהשתתפו עם אחרים במלאכה, וכמו שאמרו בענין המרגלים בהבאות האשכול שהביאוהו ח' בני אדם, וגמירי דכל טונא דמדלי איניש לכתפיה ואין אחר מסייעו תלתא דטועניה הוא, כשמטעינו אחר, ובאבני ירדן, שכל א' היה מגביה על כתפו שיערו כל אחד מהן מ' סאה, ומכאן נחשב לאשכול כמה היה בו ששמונה אנשים היו מסייעים זה את זה כשמרימים אותם על כתפם, אם כן היה משקלו של אשכול תתק"ס סאין, ק"כ לכל אחד, שהיו שני שלישים יותר ממשוי אדם שאין אחד מגביה על כתפו, כאבני ירדן. וא"כ כל שכן בדברים האלוקיים, שמתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל אחד ואחד.

(המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה, פרק יא)


וישאוהו במוט בשנים וכו' שמונה נשאו אשכול
41-44

"וישאוהו במוט בשנים" - כמשמעו, המה השנים נשאוהו עד אשר נתקבצו כל האנשים, ומשם נשאו את האשכול עד מדבר פארן, ואז נשאו שמונה אנשים כדאיתא בסוטה. ואי לא כתיב "בשנים" הוה אמינא דפירוש "וישאוהו במוט" - כל אחד מהם נשא מקצת הדרך. משום הכי פירש הכתוב דשניהם הניחו המוט על הכתף ביחד.

(העמק דבר, במדבר פרק יג פסוק כג)

ממשמע שנאמר במוט איני יודע שבשנים
42

פירוש, על כרחך האי "במוט" - בשנים הוא, דאין לומר שאחד היה נושא אותם כדרך הכפריים שנושאים מלבושיהם במוט לאחוריהם, דא"כ "במוט" למה לי, דמאי נפקא מיניה דאדם נשאו אותו במוט, [אלא] לומר לך שהיו נושאים בשני אנשים עד שצריכים למשא שלהם מוט, כי שנים אי אפשר לישא משא אחד אלא במוט.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מה ת"ל בשנים בשני מוטות
42-43

עי' זהר שלח קס ע"ב, אות ג.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בשנים בשני מוטות וכו' טורטני וטורטני דטורטני
42-43

וקשה, מנ"ל לומר ששמונה היו נושאים, שמא שני מוטות וארבע בני אדם היו נושאים, ולישנא ד"הא כיצד" משמע מכח דיוק הכתוב מדקדק כך. ונראה מה שאמר רב יצחק "טורטני וטורטני דטורטני" מכח דיוק המקרא, דכתיב "במוט בשנים", ועל כרחך שני מיני משאות אמר הכתוב, דאין לפרש ב' מוטות זו אצל זו, דזה הוי מוטה אחת ולא שתים, דלא הוה רק מוטה רחבה, ואין חילוק אם מניח ב' עצים דקים זו אצל זה או מניח דף רחב, הכל מוטה אחת, אלא על כרחך שהיה מוטה אחת, ותחת אותה מוטה עוד מוטה אחת, שהתחתונים מסייעין לעליונים, ודבר זה בודאי ב' מוטות ולא מוטה אחת. ואין לומר שלא היה כאן רק ב' מוטות, ונתנו אחת תחת חברתה, ולא היו נושאים אותה רק ד' בני אדם, שאם כן היה יותר טוב להניח אותם זו אצל זו עד שיהיה הכל מוטה אחת ויהיו נושאים אותה ד' בני אדם, שזה לא היה ב' משאות רק משא אחת כדלעיל, כיון שכולם מונחים זו אצל זו. וא"ת והשתא נמי תקשה לך, למה היו נושאים בשני מוטות ותחתונים מסייעים לעליונים, יניחו ד' מוטות זו אצל זו ויהיה הכל משא אחד, ואין צריך לשני מיני מוטות, וישאו בהם ד' בני אדם? ואין זה קשיא כלל, שא"כ יהיה המשא על שני האמצעים שהם סמוך למשא, והרחוקים מן המשא אינן נושאים כ"כ, ולפיכך אין המשא הזה רק שני מוטות זו אצל זו, שאז כל הד' נושאים בשוה, שכל אחד הוא קרוב למשא כמו האחר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אי בעית אימא משום דחשיבי ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה
45-46

בעל עין אליהו כתב שפלוגתתם תלויה במה דאיתא בקידושין פ' בתרא, דהאומר משום דחשיבי סובר שת"ח הממונה על הציבור אינו רשאי לעשות אפילו מעקה אף שהיא מצוה, ולכן אף שמשה אמר להם "ולקחתם מפרי הארץ" והיה מצוה לשמוע דבריו, אולם מפני חשיבותם נאסרו בעשיית מלאכה, לכן לא נשאו כלום. והאומר מפני שלא היו באותה עצה ס"ל שלדבר מצוה מותר לעשות מלאכה, והא דלא נשאו מחמת שידעו שכוונת המרגלים היתה לחטוא בזה ולא חפצו להיות בעצתם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שלא היו באותה עצה
45-46

ברש"י "שלא היו באותה עצה להביא אשכול משונה כזה, שהמרגלים לרעה נתכוונו, כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים". וכתב בעל איי הים שבאלה הדברים מתרץ רש"י למה לא קיימו יהושע וכלב הציווי של משה שאמר "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", והמרגלים מה חטאו, הלא קיימו מה שנצטוו מפי משה? לכן הדגיש רש"י שמשונים היו הפירות, ופירות כאלו לא ציוה משה להביא, והם שנשאו משא משונה כזו - לרעה ולהוציא דבה נתכוונו.
כן מפרש על דרך דרוש שמה שציוה משה לקחת מפרי הארץ, נתכוון בזה שלא לחשוד אותם במרגלים כי אם יחשבו כמוכרי פירות. ובזה מובן הכתוב "והימים ימי בכורי ענבים" - ובזמן כזה באים ממרחק סוחרים לקחת מפרי הארץ, ממילא לא יהיו נראים כמרגלים. וכן אמרו חז"ל בביאור הכתוב "וישלח יהושע מרגלים חרש", שיטענו את עצמם קדרות חרש, שיהיו נראים כסוחרים. ובאופן זה לא היו צריכים המרגלים רק לקנות שם פירות למען יתראו כסוחרים, ולא להביאם המדברה, וכן עשו יהושע וכלב ציוויו של משה לקנות פירות למען יתראו כסוחרים אבל אכלו אותם בדרך. אבל המרגלים, יען היתה עצתם רעה לומר כשם שפריה משונה, הם הביאו הפירות המדברה ובזה חטאו. וזה שאמר משה רבינו ע"ה "ויקחו בידם מפרי הארץ", כלומר: ולא אכלום בדרך, "ויורידו אלינו" ברשעתם למען להראות ולומר כשם שפריה משונה כך עמה משונה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


תוד"ה טורטני - על דעתיה דר"ע כ"ד הוי כו'

עי' מש"כ במרגליות הים סנהדרין ב ע"א, אות מז.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US