Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


לח ע"א

במדינה וכו' נגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו וכו'
1-6
ולכן היו הכהנים נושאין את כפיהם למעלה מראשיהן במקדש, כדי להמשיך מרומי המעלות עד סופן, ובמדינה עד כנגד כתפותיהן בלבד, כדי להמשיך מזרועות עולם, שהוא השיעור שנפתחות, שניתן רשות לכל אדם לכנוס ולהתפלל מכל מקום. ומה שלא היה כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, מפני כבוד השם החקוק על הציץ, שהיה מפותח פתוחי חותם קודש לה', השם מלמעלה וקדש מלמטה, וכתיב "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'", כלומר עד קודש בלבד. ור' יהודא סבר שכיון שהכוונה להמשיך לברך ולהתברך מרום מעלה מן העליון שבכתרים, שאפילו למעלה מן הציץ הוא מגביה, שנאמר "וישא אהרן את ידיו" וגו'. ומכאן אתה למד סוד נשיאת כפים, שהוא נשיאת עשר אצבעות ידים, חמש מימין וחמש משמאל, ה' כנגד ה' כנגד י' דברות שבלוחות, כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם. וזהו שאמרו רז"ל על ברית בין הבתרים שכרת לו הקב"ה ברית בין י' אצבעות ידיו ובין י' אצבעות רגליו. והוא סוד שכבר רמז בו משה במה שקדם. ומה שכתוב "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", ידו כתיב חסר, כלומר שיחד שני הידים, שאין הברכה שורה אלא ע"י היחוד והתאחדות הדברים וקבלתם זה מזה וזה מזה עד אין סוף. וכן במשה הוא אומר "ויהי ידיו אמונה" וגו', "ויהי ידיו אמונות" לא נאמר כאן אלא "ויהי ידיו אמונה", ללמוד שייחד בכוונתו הטהורה שתי הידים עד שהיו הויה אחת באמונה, וקיבלה האמונה על ידם שפע ברכה ותוספת כח וגבורה. אז "וגבר ישראל". וכבר פירשתי לך במה שקדם שלשה פסוקים הללו (על) [של] ברכת כהנים ומספר אותיותם.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

נושאין את ידיהן כו'

עי' זהר בשלח נז, א; ר"פ יתרו סז, א; שם תוספת רעח, א, אות ז; נשא קמו, ב: תאנא כהנא דפריס ידוי בעי דלא יתחברון אצבען דא בדא בגין כו', ובניצוצי אות ה ממג"א סי' קכח ס"ק יט, וס' נמוקי או"ח מהגה"צ רח"א ממונקטש שם. וראה שו"ת בית ישראל (בואנוס איירס תשי"ד) סי' יח באריכות.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ובמקדש ע"ג ראשיהם

בנפש האדם, אם הוא גדול, מונח מאור של הכרת אלקים עליונה, שהיא עליונה מכל ברכתא ושירתא. ע"כ לפעמים ירידה תחשב לו אם בהזכירו את השם במכתב או בדיבור יאמר איזו ברכה. כי ברכות הוא לראש צדיק, אבל "רום ידיהו נשא" בנשיאת כפים על גבי ראשיהם במקדש, הוא למעלה ומרומם מעל כל ברכה ותהילה. ומי שעומד במצב זה מזכיר הוא את השם ביראה ושמחה ובאהבה ודבקות עליונה ולא יאמר שום ברכה. זו היא מעלת הנביאים וכה"ג שלא הזכירו ברכה בהזכרת שם שמים. אמנם בשעת הירידה, בין לדור בין לאדם, עיקר העליה והמעמד הטוב הוא בא ע"י ברכה, "ויברכו שם כבֹדך" "ברוך ד' לעולם אמן ואמן".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה קיח, עמ' רעד-רעה)


כה תברכו בלשון הקדש

בזהר נשא קמה סע"ב: כה תברכו בלה"ק, כה תברכו ביראה, כה תברכו בענוה; שם קמו, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

זהו ענין ברכת כהנים שאמור בה "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", כה - שצריך לברך דוקא בלשון הקודש, שאין הברכה מכח הכהן עצמו והרגשותיו, אלא מפי עליון שומה בפי הכהנים, ואין להם לשנות להוסיף או לגרוע.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, נשא, מאמר ח, עמ' כא)

מה שאמרו שכל הנביאים נתנבאו בלשון "כה אמר ה'", והיינו, כי תיבת "כה" יורה שזה בעצם מאמרו יתברך והוא רק שליח לדברי השכינה. ועבור זה נקראים הנביאים מלאכים, כמו שנאמר "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'" (וכמו שאמרו במדרש ריש פרשת ויקרא), כי זהו שורש תיבת "מלאך", שאין בו רק עצם כח משלחו. וכמו כן כתיב "כה תברכו" ונדרש: בלשון הקודש. והיינו, כי הלשון הזה לשון של השכינה, וכמו שנאמר אחר כך "ושמו את שמי וגו' ואני אברכם", שהם רק שלוחי השכינה. ובבלעם נאמר גם כן "וכה תדבר", ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רי, ב): כ"ה דזמינא לברכא כו', והיינו שכינתא. רק שם לא היה ברצונו, כמו שנאמר "ואנכי אקרה כ"ה", כלומר אעקר לה מאלין מלין. ובעל כרחו היתה השכינה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש דכד תפתח פומך היא תמלל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות ב)


עד שיאמרו בלשון הזה
13

בעל אהל יעקב (נשא) מעורר שר"י באמרו "בלשון הזה" דעתו הוא שלא ישנו כלום, והטעם מובן על פי שאמרו סוף עוקצין, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו' ד' יברך את עמו בשלום", ונצרך להבין מדוע השתמשו בלשון מחזיק ברכה? אולם הלא ידוע שמוזהרים אנחנו לאהוב איש את רעהו כמותו, כאמור "ואהבת לרעך כמוך". וזה כלל גדול, שהקב"ה נותן שפע לישראל, והנה הוא כמי שנותן משקה אל חבית, שאם הלוחות שבה דבוקים ומחוברים היטב, מחזקת היא המשקה בתוכה, לא כן אם יש פירוד ביניהם, אז תצא המשקה חוצה. כן "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל" שלא תצא החוצה "אלא השלום", היינו אם הם שלמים אז נשאר השפע אצלם. לכן ציוה הקב"ה "כה תברכו את בני ישראל", היינו בלשון זה "אמר להם", היינו אף אם הם רבים, עכ"ז יאמרו להם הכהנים "יברכך ד'" בלשון יחיד, ואז יחזיקו הברכה בתוכם ולא תצא החוצה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


כה תברכו בנשיאות כפים
21

בעל כנסת ישראל מפרש כלומר רק במעשים טובים שלכם, היינו "בנשיאות כפים" תביאו אתם כהני ומנהיגי ישראל ברכה להם, לא בברכת פיכם לבד. וכן אמרו: לא המדרש עיקר אלא המעשה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בנשיאות כפים
21

האמונה הנתלית במצווה הזאת באה בתורה בפירוש (במדבר ו, כז): 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'. ואם היה שנחלקו בגמרת [חולין] (מט ע"א) בפירושו, יש מי שפירש אברכם לישראל, ויש מי שפירש אברכם לכהנים, הנה ישראל לא יצאו מכלל הברכה. ולפי שלא בא בתנאי בשלמות הכהן או בחסידותו בכלל, הנה נאמין, שבעת היותנו ראויים לקבל הברכה, ר"ל שלא תהיה המניעה מצדנו, הנה לא תהיה המניעה מצד הכהנים, אלא אם יש שם דברים המעכבים המצוה כמו שנתבאר שם. וממה שיורה על זה, שהשיכור נושא את כפיו דבר תורה, אלא שמדברי סופרים אסור. גם החשוד בעבירה אמרו שם שהוא נושא את כפיו. ולזה הוא מבואר, שאין מתנאי המצוה היותו חכם או צדיק.
והיה זה, כי לפי שהכהנים כאמצעיים בין ישראל לאביהם שבשמים, כשהברכה הזאת היא לבקשת הציבור - כי אז הם חיבים במצוה הזאת, כמו שדרשו מאמרו "אמור להם" - לכהנים, הנה כבר תלו בטחונם בו יתברך. ולפי שהשורש אצלנו שתפילת הציבור יותר נשמעת, כמו שבא בגמרת ברכות (ח ע"א), הנה אין קפידה בכהנים שיהיו שלמים, באופן שאם לא היו שלמים יוסר התועלת לגמרי.
מצורף אל זה, שהמצוות שם בהם ה' יתברך סגולות מיחדות, כענין בסמים. וכמו שהסמים פועלים באיכותם ובכלל עצמיהם, כן מצוות התורה בשוה. וכמו שסם אחד יערבב סגולת סם אחר, כן במצוות בשוה עם העברות, שפעמים שמסגולת המצוה האחת להימשך ממנה טוב גופיי מה, וימנע ממנו אותו הטוב דבר עבירה אחת; או ההיפך, שיתחייב מעבירה אחת רע גופיי מה, וימנע ממנו הרע דבר מצוה אחת, שיהיה מסגולת הטוב מה. והנה לפי מה שנתבאר בתורה, שם ה' יתברך סגולה זאת בכהנים להיות אמצעיים לקבל הברכה ממנו ולהשפיע לישראל. ולזה מה שנצטוו לישא את כפיהם למעלה, כאילו הם מקבלים הברכה בידיהם לתתה לישראל. וכבר נתפרסם היות הידים מוכנים לקבל הברכה, אמר (דברים כח, יב), 'ולברך את כל מעשה ידך'.

(ר' חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ג ח"ב כלל א, פרק ב)

סוד נטילת ידים מורה על חיבור ויחוד עשרה מדות הידועים, שהם עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, כמאמר חז"ל (אבות ה, א), ועליהם אמרו חז"ל (חגיגה יב.): בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה וכו'. וכל עבודתנו בתפילה ותורה ובמצוות ומעשים טובים הכל סובב הולך על יחוד עשר מדות הללו, כי הקב"ה וברוך שמו הלא הוא הטוב ומיטיב לכל, וחפץ חסד הוא, ורוצה להשפיע תמיד כל מיני טובות וברכות לעולמו, ואך כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, וח"ו כאשר נעשה פירוד בין המדות הללו ע"י עוונות התחתונים המבדילים בין מדה למדה, אז נרגן מפריד אלוף, אלופו של עולם, מהמדות הללו כי לא תרד הברכה על חצי דבר שהוא בפרודא ח"ו. ועל הדבר הזה תיקן שלמה נטילת ידים, כי עשר אצבעות הידים ידוע שמורין על עשר מדות הללו, כמו שאיתא (בספר יצירה ברכות משנה ג), ותיקן שלמה שיהיו נוטלין אותן ולנשאם למעלה למעלה בכדי לקרב אחד אל אחד ביחודא שלים ולקשר אותם אל מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם ברוך הוא... ועל כן אמרו חז"ל שברכת כהנים צריכה להיות דוקא בנשיאת כפים, שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", וכן נפסקה הלכה, כי לא תרד הברכה וההשפעה הנכבדה כי אם בחיבור ויחוד המדות הללו אחד אל אחד ולנטלם ולנשאם ולקשרם למקורם אשר משם נמשכו, ואז הם מושכים משם כל מיני ברכות וישועות. וחיבור ויחוד י' אצבעות הידים ונשיאתם למעלה רומזים אל הדבר הזה. ועל כן מבואר שם שצריך יד הימין להיות גבוה קצת מיד שמאלית, כי ה' אצבעות הימין מורים על ה' החסדים שבמדות הללו, ויד שמאלית על הה' גבורות, ואנו מגביהין הימין למעלה להראות שהימין יהיה בראש ותוגבר על השמאל, והגבורות יוכללו ויתאחדו בהחסדים והחסדים יהיו גוברין בעולם.

(באר מים חיים, שמות, פרק יח)


כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש
33

כל שמותיו יתברך הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות - וזה מה שאין העלם בו - אלא שם אחד, והוא, יוד הא ואו הא, שהוא שם מיוחד לו יתברך, ולזה נקרא 'שם מפורש' - ענינו, שהוא יורה על עצמו יתברך הוראה מבוארת, אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף, להיותם נגזרים מפעולות, ימצא כמותם לנו, כמו שבארנו. עד שהשם המכונה בו יוד הא ואו הא הוא גם כן נגזר מן האדנות, "דיבר האיש אדוני הארץ". וההפרש בין אמרך 'אדוני' בחיריק הנון ובין אמרך אותו בקמצות הנון - כהפרש בין אמרך 'שרי', אשר ענינו השר שלי, ובין אמרך "שרי אשת אברם" - שבזה הידור וכללות לאחרים. וכבר נאמר למלאך, "אדוני... אל נא תעבור".
ואמנם בארתי לך זה ב'אדוני' לבד המכונה בו, להיותו המיוחד שבשמות המפורסמים לו יתברך; אמנם שאר שמותיו, כ'דין' ו'צדיק' ו'חנון' ו'רחום' ו'אלוהים' - כולם הם מבוארי הכללות והגיזרה. אך השם שאותיותיו יוד הא ואו הא לא ייוודע לו גזרה ידועה ולא ישתתף בו זולתו. ואין ספק שזה השם העצום, אשר לא ידובר בו, כמו שידעת, אלא במקדש, וכוהני ה' המקודשים לבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום - יורה על ענין אחד, אין השתתפות בינו ית' ובין זולתו בענין ההוא. ואפשר שיורה, כפי הלשון, אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט, וכפי מה שיקרא גם כן, על ענין חיוב המציאות. סוף דבר, גדולת זה השם והשמירה מלקרוא אותו - להיותו מורה על עצמו ית', מאשר לא ישתתף אחד מן הברואים בהוראה ההיא, כמו שאמרו עליו ז"ל, "'שמי' - המיוחד לי".
אמנם שאר השמות הם כולם מורים על תארים, לא על עצם לבד, רק על עצם בעל תארים, מפני שהם נגזרים...
אינו נקרא 'שם המפורש' כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב, אשר לא יקרא כפי אותיותיו. ובפרוש אמרו בספרי, "'כה תברכו את בני ישראל', 'כה' - בלשון הזה, 'כה' - בשם המפורש"; ושם נאמר, "במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו"; ובתלמוד נאמר, "'כה' - בשם המפורש; אתה אומר, בשם המפורש, או אינו אלא בכנויו? תלמוד לומר, 'ושמו את שמי' - שמי המיוחד לי".

(מורה נבוכים, חלק א פרק סא)

עי' זוהר נשא קמו, א: "וחסידיך יברכוכה" - אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כה, בשם המפורש; ואתחנן רסז סע"א; אחרי עב רע"ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


בשם המפורש וכו' שמי המיוחד לי וכו' בבית הבחירה וכו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי
33-40
המאמר הזה קודם בסדר הגמרא למאמר שקדמו, ואני איחרתיו בכוונה, אולי אוכל ללמדך להועיל, לפי שבו נתבאר כל מה שרמזנו במה שקדם. ראה שאין שמו של הקב"ה המיוחד נזכר אלא בבית הבחירה, ושאין הקב"ה בא לברך את עמו בשלום אלא בבית הבחירה, שם מתייחדים כל הדברים מראש ועד סוף. והבט באמרו "שמי המיוחד לי", שהוא שם המפורש. והבן וראה מלת "אזכיר את שמי", והבט שלא אמר "בכל המקום אשר תזכיר את שמי" או "תזכירו את שמי", או "יזכר שמי" וכיוצא בו, אלא "אזכיר את שמי", מלמד שהקב"ה מזכיר את שמו בבית הבחירה, והזכירה היא היא הברכה באמת.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

בקול רם או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו

בס' האשכול להראב"ד הל' ברכת כהנים (ח"א עמ' לב) כתב: ואמרו רבוותא, הפורס כפיו לא יברך אשר קדשנו כו' בקול אלא בלחש, ובנחל אשכול שם: לא מצאת בשום פוסק, וגם בהוצאת ר"ח אלבק עמ' מז: לא מצאתי מקורם. אמנם בזהר אמור פח, ב: דכל עובדיהון דכהני בלחישא, וכן הוא שם קרח קעז, ב: בגין כן כהן בחשאי וברזא. ועי' זהר נשא קלב סע"ב: מה בין דיבור לאמירה, אמירה היא דלא בעי לארמאה קלא כו' ובניצוצי שם. וזהו המקור אשר הברכה "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן" וכו' אומרים טרם שהופכים פניהם כלפי העם, כי היכי דתהוי ברכת מצוה זו בלחישא, אבל הברכה עצמה היא בקול רם.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' בבית הבחירה
40-43

והספורנו... כתב דבאם לא חטאו לא היו צריכין למשכן וכליו, אלא כמו שיעד קודם לכן "מזבח אדמה תעשה לי, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עיי"ש בדבריו כי נעמו (בסוף פ' יתרו ובסוף פ' משפטים). אבל דעה זו קשה להולמה, דאי נימא דאם עמדו ישראל במעלתם לא היו צריכין למקדש וכליו, כל שכן לעתיד שיתקיימו כל היעודים הטובים ויהיו במעלתם עוד יותר ויותר מאשר היו קודם מעשה העגל, בודאי לא יצטרכו למקדש, והרי מפורשת ביחזקאל צורת הבית שלעתיד... ומה שהביא מקרא "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", מפורש בדברי חז"ל דקאי על בהמ"ק, דשם ניתן רשות להזכיר את השם המפורש.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ב)



לח ע"ב

מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי
5-6

פירוש דבר זה, שהוא יתברך עילת הכל, ואי אפשר לעילה שלא ישפיע, וכאילו הוא דבר מחויב, כי כך ראוי לעילה להשפיע אל אשר הוא עלול לו. והנה ברכת כהנים הוא הברכה והשפע בכל צד, ולכך אמר שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, כי מתאוה העילה במה שהוא עילה להשפיע, ויותר ממה שהתינוק רוצה לינק האשה [רוצה] להניק, כי כח המשפיע יותר גדול מן המקבל, כי זהו פועל [וזה] מקבל, לכך הקב"ה מתאוה לברכת כהנים. וכמו שאמרו ג"כ (יבמות סד ע"ב): הקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים, כי הכל הוא ענין אחד. [ויש לך להבין כל זה ממה שיש ששים אותיות בברכת כהנים, נגד "ששים גבורים סביב לה" (שה"ש ג), מכח הגבורה הזאת הקב"ה מתאוה לברכת כהנים]. והבן הראייה מה שאמר הכתוב "ושמו שמי", כמו שפירש רש"י ז"ל שהוא צורך גבוה שימת שמו על בני ישראל, וזה מפני שהוא יתברך עילה משפיע לעולם, ולפיכך נקרא דבר זה צורך גבוה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מנין שהקב"ה מתאווה לברכתן של כהנים וכו' ואני אברכם וכו' עובר בשלשה עשה
5-11

איני יודע על דרך הפשט אם הביא ראיה מן הפסוק הזה שהקב"ה מתאוה לברכתן של כהנים, אלא שיש לומר מכיון שאמרו שהיא מצות עשה שכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר על שלשה עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי, כך הוא מאמר הקדוש והטהור, יש לדבר טעם וריח כשאר כל המצוות, שלא נצטווינו בהם לריק. והטעם, שהקב"ה מתברך באותה ברכה, כענין "ברכו את ה' המבורך". וזהו פירוש הדברים: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" - לישראל ולאני, שאם לא כן היה מספיק לומר "ושמו את שמי על בני ישראל ואברכם", מה תלמוד לומר "ואני", אלא לדרוש ממנו מה שדרש ר' יהושע. וסודו כסוד "[כ]כל אשר אני מראה אותך" "(אם) [אני] הוא המדבר", "אני ה' רופאך", "אני ה' עושה כל", ורבים אחרים. ואל תתמה באמרם שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, שאם כן יש לתמוה על כל הברכות וההודאות. אבל סודן ידוע למשכילים, שהם תוספת ברוח הקודש. ולקצת חכמי הקבלה דעות חלוקות במלת "אני" ובמלת "אנכי", ואומרים שהם כנגד זכור ושמור, שהם דיו פרצופין שנאמר בדיבור אחד, וכל אחד ואחד חלוק במעלותיו עם היותם אחודים ודבוקים זה בזה.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה

יעויין בגמרא בסוטה: "ואמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי". והטעים הרמב"ם (פט"ו מהל' תפלה הל' יב): "כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר וכו'". ביאור הדברים, כי ישנם שלשה קיומים בנשיאת כפים: א) ברכה, שהכהנים יתכוונו לברך את העם, ושהברכה תחול עליהם (מלת "באהבה" מורה על היבט זה); ב) מצות אמירת שלשת הפסוקים לפני הציבור. ברכה ואמירה מהווים שתי בחינות נפרדות. אמירה בעלמא אינה מספקת; היא צריכה ליהפך לברכה, ע"י כוונה ורגש אהבה. ג) שימת שם הקב"ה על בני ישראל - כלומר, השראת שכינתו על הקהל הניצבים בשעת נשיאת כפים לפני ה' אלקים שהוא המברך את ישראל.

(ר' יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' רכ-רכב)


כל כהן המברך מתברך
7

והברכה לה' יתברך היא עצמה ברכה לנברא, כי נהרא מכיפיה מיברך, וכמו שאמרו: כל המברך מתברך.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות לב)

זהר מקץ קצט, ב; נשא קמז, ב; רע"מ עקב ערב, ב; וע' אפיקי יהודה דרוש מז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל כהן שמברך מתברך וכו' כי נתן מלחמו לדל וכו' אל תקרי יבורך אלא יברך
7-29

וזה שאמר הכתוב כאן "ויקחו לי תרומה", כלומר הן על ידי מצוה זו שאני מצוום וכן גם כן במצוות אחרות, הלא זאת אינה נתונה אלי, כי אם "ויקחו", שהמה לוקחים בזה כל בחינת הטובות, כי רק לשם זה צויתי אותם כל התורה והמצוות להיטיב להם על ידי זה... ולזה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", שיהיה לו בחינת נדבת הלב לעשות לפנים משורת הדין בנדבה לא בדין, "תקחו את תרומתי" ממנו, תקחו מה שאני אפריש לכם כל בחינת הטובות והברכות, כי הוא יכול לגרום במעשיו הטובים כל בחינת ההשפעות והברכות, וממילא מתברך גם הוא כדבר האמור. וזה הוא בחינת טוב עין, שאמר הכתוב "טוב עין הוא יבורך" וגו', ואמרו חז"ל: אל תקרי יבורך אלא יברך, כלומר כי מאין יבורך מאת ה'? כשתקרא תחילה יברך, שהוא המברך לישראל על ידי מצוותיו הקדושים והטהורים ונדבת לבו לפנים משורת הדין, ובזה הוא יבורך בכל הברכות, כי "ואברכה מברכך". ועל כן סיים "כי נתן מלחמו לדל", והתנהג לפנים משורת הדין, בזה הוא יברך לישראל ויבורך מאת האל הטוב והמיטיב לכל, כאמור...
שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (זוהר תצא רפא.): איזהו חסיד המתחסד עם קונו, על פי מאמר חז"ל: כל כהן שמברך מתברך וכו' שנאמר "ואברכה מברכיך". וכן אמרו (ילקוט רמז תתקן) בפסוק "לכן ירום לרחמכם" וגו': כל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל וכו' עד כאן. והטעם לזה אמרתי על דרך אומרם (בבא קמא צב.): כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה תחילה, כי זה המתפלל על חבירו ומבקש רחמים מאת ה' שיושיעו ה' להצורך אליו כמו רפואה או בנים וכדומה, הנה כאשר יפעל בתפילתו וימשיך לזה שהתפלל עליו ישועה מאתו יתברך, מוכרח אור הישועה הלז לירד דרך הצינורות ממקור הברכות עד שורש נשמת זה המתפלל, כי הוא הוא הממשיכו, ואי אפשר להמשיך כי אם תחילה לשורש נשמתו, ואחר כך תרד הישועה לאיש אשר התפלל עליו דרך הצינורות היורדות מנשמה לנשמה, כי כל נשמת ישראל אחד ומתאחדים בצינורות הידועים. וממילא כאשר הוא צריך לאותו דבר, הרי תחילה בא הישועה לשורש נשמתו, ותיכף הוא נענה תחילה, כי הגיע אור הישועה מדבר הזה לשורשו, ואחר כך תוכל גם כן להתמשך לחבירו. וכן הוא בברכה, כי מי שמברך את ישראל הרי ממשיך הברכה ממקור הברכות לנשמת ישראל בכלל. אבל הכל צריך להיות תחילה ע"י שורש נשמתו, כי הוא המשיך הברכה הזאת, וממילא הוא מתברך תחילה בכל הברכות והישועות שבירך לישראל.

(באר מים חיים, שמות, פרק כה)

כל כהן המברך מתברך וכו' אל תקרי יבורך אלא יברך
7-29

...שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקן): אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיהו ל, יח) "ולכן ירום לרחמכם". ממי אתה למד, מאחימעץ וכו', עד: תדע לך שהוא כן, שכל ימיו של משה לא נקרא "איש האלהים" עד שברכן, שנאמר "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל" וגו'. וכן אמרו חז"ל: אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו'. כי הנה "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה", כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו, בישועתו, זה הישועה לה' היא, פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה, ומברך לעמו ישראל בקדושתו. ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב ע"י ברכת האיש הלזה, ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל. וזהו שאמר הכתוב (משלי יא, כו) "וברכה לראש משביר", כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה, ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק, וממנו לשאר באי עולם. ועל כן "אל תקרי יבורך אלא יברך", כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך, שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה, ואז ע"י זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה, שלא נתברך בשם טוב להיקרא "איש אלהים" עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה', ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר. ועל כן כשיזכה לבחינת "לך לך מארצך" כנזכר, שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם, ודאי שהוא יבורך קודם מה'. ולזה אמר לו "ואברכך", ברכת שמים מעל וארץ מתחת, כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יב)

אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין
26-27

ובפרק אלו נאמרין: אמר ר"י בן לקיש אין נותנין כוס לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. ע"כ. ופירוש זה, כי טוב עין הוא בעל ברכה כמו שהתבאר, וראוי לתת לו כוס של ברכה לברך ה' יתברך. אבל מי שיש לו צר עין אין ראוי לתת לו כוס של ברכה, ואם אינו טוב עין אין ראוי אל כוס של ברכה כלל, כי אינו דבק בברכה, ואיך יהיה מברך ה' יתברך. ודע כי העין שהוא טוב הוא בעצמו כוס של ברכה, כי העין שייך לומר בו מלא כאשר יש לו עין טוב, והפך זה שייך בו חסר עין כאשר הוא עין רע. גם שייך בו לשון שביעה, כמו שאמרו "להשביע עינו", גם לשון מלא שייך בו, ולכך הוא דומה לכוס של ברכה שהוא מלא ושבע. ולכך אמר אין נותנין כוס לברך אלא לטוב עין, אשר מתיחס אליו כוס של ברכה שהוא מלא, אבל לרע עין שהוא חסר אין מתיחס לו כוס של ברכה כלל. ולכן ג"כ אחד מן עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה, שנותן בו עינו של אדם שיהיה מתחבר לכוס של ברכה העין.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

פירוש כי בעל עין הרע הפך הברכה, שהוא מבטל הברכה ונותן עין הרע בדבר, ולפיכך אין ראוי לברכה רק בעל עין טובה, שהוא בעל ברכה, לא בעל עין הרע. ודע כי עין טובה מתיחס אל כוס של ברכה, והפך זה רע [עין] הפך כוס של ברכה, כי על העין הרע נאמר "חסר עין", ועין טוב נאמר עליו "מלא עין", כמו על כוס של ברכה. וכן נאמר בעין שובע, כמו שאמרו "להשביע עינו". ולפיכך העין דומה לכוס, אם הוא עין טוב, הוא כמו מלא וראוי לכוס של ברכה, שצריך שיהיה מלא, ואם הוא עין רע, הוא כמו כוס חסר ואין ראוי לכוס של ברכה. ולפיכך דבר זה אחד מן עשרה דברים, שנותן עינו בו, כי הכוס דומה לו ומתיחס לו, ולכך אמר אין נותנין כוס של ברכת המזון רק לבעל עין טוב.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך וכו' אל תיקרי יבורך אלא יברך
26-29

ומ"ש "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה" - רמז ל-ו' פעמים "ארץ" שהזכיר, כי הם מקור הברכות, כאמרו רז"ל: אין נותנים כוס של ברכה כי אם לטוב עין, שנאמר "טוב עין הוא יבורך", קרי ביה יברך. ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות, כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט ע"ב), וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח. על כן דווקא טוב עין יברך, ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות ב-ו' פעמים "ארץ" שהזכיר כאן.

(כלי יקר, דברים פרק ח פסוק ט)

טוב עין יבורך כו' אל תקרי יבורך אלא יברך
27-29

עי' זהר שמות ג ע"א; ויקהל ריח רע"ב; אחרי סג רע"ב; במדבר קיז, ב; אד"ר נשא קל רע"א; שם קמה, א; ושם קמז, ב; בלק קפז, ב; שם ריא, ב; תקוני זוהר חדש (צד, א).

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מנין שאפילו עופות השמים מכירים בצרי עין שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף
29-31

וביאור דבר זה, כי צרי עין כל כך פועלים בעיניהם עד שאפילו עופות השמים מרגישים בדבר כמו זה, כי עוף השמים הוא מסוגל לדברים כמו אלו שהם דברים רוחנים, כדכתיב (קהלת י) "כי עוף השמים יוליך הקול". ודבר זה ידוע אצל המבינים כי עוף השמים מוכן לקבל יותר מן שאר בעלי חיים. וכבר הארכנו בזה במקום אחר שהעוף רוחני ביותר במה שהוא פורח באויר. ובא לומר כי צרי עין יש להם כח רוחני רע ביותר, ולכך עוף השמים שהוא רוחני מכיר ומרגיש בצרי עין. ולפיכך הרשת בחנם מזורה, שהוא פורש הרשת ונותן שם אוכל כאילו בא להיטיב להם, ובעלי עוף כנף מרגישים ואין נצודין ברשת כל כך, כי אם לא היו מרגישים היו ניצודין הרבה יותר. ופירוש הכתוב, כי קרא הרשעים שזכר לפני זה שגוזלים וחומסים - "צרי עין", כי הם הפך הטוב עין שמאיתם הברכה. ובא לומר כי הרשעים שהם פורשים הרשת לצוד הבריות, ה' יתברך מציל את הבריות מידם ומרגישים בהם בני אדם. ומדאפקיה הכתוב בלשון "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל כנף", כי ר"ל גם עוף השמים מרגישים בצרי עין, שכל כך הם מזיקים צרי עין בכח רוחני רע ביותר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

פירוש כי רע עין כ"כ כח שלו במה שהוא בעל העדר שמגיע הרגשה זאת אפילו לעופות השמים, [ומרחיקים ממנו בדרך הטבע], ואינם נמשכים אחריו, דכתיב "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", כלומר שהם מרגישים כי חנם מזורה הרשת, שלא נתן להם לאכול כי אם לצוד אותם, לכך אינם באים ברשותו כמו שיבאו לאיש שאינו מקפיד כל כך על המזון. וזה פירוש הכתוב "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", שמרגישים בעלי כנף כאשר הוא חנם מזורה הרשת ואין כוונתו רק לצוד, אם לא שהוא אדם שאינו מקפיד על המזון כ"כ אף אם לא יהיה נצוד העוף, אף כי עופות אינם יודעים ואינו בעל שכל, עם כל זה כך הוא בהנהגת הטבע. וזהו הפירוש אמיתי, וכל זה מפני כי צרי עין דבק בהם ההעדר עד שהוא מורגש.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מנין שאפילו עופות מכירין בצרי עין כו'

עי' זהר וירא קו רע"א: אפילו עופי שמיא הוו מנעי למיעל תמן, דכתיב "נתיב לא ידעו עיט" כו'; פרקי ר"א פכ"ה, הגהות רד"ל אות כז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו
32-33

כי מה שנותן צר עין לאחר, דבק בו עינו הרעה, עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם, ועובר בלאו כמו אכילת דבר שהוא דבר טמא, שהוא מרוחק מן האדם, כן הדבר הזה מה שנותן צר עין הוא מרוחק מן האדם, עד שהאוכל הדבר ההוא עובר בלאו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)

בכל מקום שהניע לחכמינו ז"ל לדבר בגנות מידות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם, ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן עוונות כאלו, וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם... והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יט [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכא])

כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו וכו' בשני לאוין
32-36

פירוש, כ"כ כח צר עין דבק בו [ההעדר], עד שמי שנהנה ממנו עובר בלאו, כי רע עין שהוא בעל העדר לגמרי (וכח גדול לכך), אין הסברא שיהיה הפך זה שיקבל ממנו אחר הנאה. ורב נחמן בר יצחק אמר שהוא עובר בשני לאוין, וזה כי מצד שלוקח ממי שהוא בעל העדר ואין לו לקבל ממנו יש כאן לאו, והשני כי הוא נהנה ממנו. וזהו "אל תתאוה למטעמותיו".

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין וכו' לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות
37-41

ר"ל עגלה ערופה באה על שלא פשעו בשפיכות דם הנהרג, ומה שייך פשיעה בזה, אלא שלא שלחו אותו בלא מזון, שאלו פטרו אותו בלא מזון היה צריך ללכת למקום שימצא מזונו, וע"י זה נהרג, ואילו לא היו צרי עין לא היה צריך לעגלה ערופה. ועוד נראה לפרש, כי צרי עין בשביל ההעדר אשר דבק בהם מביאים העדר [לעולם] (מי שיש בו צר עין), ולפיכך הוצרכו לומר שלא פטרו אותו בלא מזון עד שהיו צרי עין במי שנהרג, כי איש כזה מביא העדר אל מי שפטרו אותו בלא מזון, וה שאמר כי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין וכו' ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה
37-42

ופירוש דבר זה, כי נחשב מי שהוא רע עין לגודל רוע הפועל הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל, וזהו אומנות של בעל עין הרע. ואדם זה, בשביל שפטרו בלא לויה בשביל עינו הרעה, נחשב זה שפיכות דמים גמור מן בעל עין הרע, כמו שהוא אומנתו. ולפיכך ראוי להביא עגלה ערופה. דאם לא כן, הלא אין זה שפיכת דמים, אלא מפני צרות עין באה עגלה ערופה. וכל רע עין דרכו להמית אנשים בעין רע שלו, ולכך נחשב זה שפטרו בלא לויה ש"ד גמור, שהיה פועל בו עין הרע, ובשביל ששלט בו עין הרע נהרג, ולכך מביאים עגלה ערופה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב עין טוב, פרק א)


לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה
41-42

ואמנם עגלה ערופה, תועלתה מבוארת - כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל, ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז"ל) - ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים, ואנחנו לא נדע מי הרגו.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)


אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

השוכן בירושלים, יחוקק בספר החיים, את כבוד אהוביי ומיודעי, צמודי לבי אנשי שלומנו היקרים שיח', כל אחד בשמו יבורך... עלי למלאות דברות הרופא, אשר גמר אומר להשאר פה ימי החורף, כי אז מזג האויר מסוגל מאד לתרופתי ביותר... והרגעתי עצמי באמרת קודש אשר היה מרגלא בפומיה דמר כ"ק אאמו"ר [אדמו"ר רבי מנחם מאמשינאוו] זצל"ה, בשם הרבי ר' בונם זצל"ה, על הא דאיתא בסוטה ל"ח, דאמר רבי יהושע בן לוי, דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. [ואמר], כי כשהלבבות כולם המה לאביהם שבשמים - אז אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל גופא, ואין שום מסך מבדיל ביניהם. וזהו הפירוש "אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל", היינו, בין ישראל עצמם, כשהם "לאביהם שבשמים". והנה זהו תכלית העבודה בימים אלו, לזכות לבחינה זו, להשתעבדות לבבנו לאבינו שבשמים.

(ר' שמעון שלום מאמשינאוו, מכתב, בתוך: אמרות טהורות (קאליש) ח"ב עמ' א)


אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

דאיתא: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והוא בחי' בנים, שיש לבנ"י מדריגת בנים, ושם אין מגע נכרי כלל, ולכן א"צ מחיצה להבדיל ביניהם כשמתגלה זו ההארה, שע"ז אמרו בנ"י עלו במחשבה. והיא בחי' התורה שהתחיל מיעקב אבינו ע"ה, ועליו נאמר "ברכות אביך גברו כו' תאות גבעות עולם", שהיא בחי' מקדם, למעלה מן הטבע. ובשבת מתגלה הארה זו, לכן נק' מנוחה, נחלה בלי מצרים. אכן באמת בנ"י נבראו בעוה"ז לברר מלכותו ית' גם בעולם הטבע, וזה היה בנין בהמ"ק, ולכן היה צריך מחיצה והבדל להיות השראת השכינה אפילו בעוה"ז.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרמ"ח)

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים
50-49

בכל עת שבני ישראל יורדים לגלות, הולכים עמהם שמות אלו, וזכות השבטים וע' נפש מסייעים לבנ"י בגלות. וכתיב "הנה זה עומד אחר כתלנו" כו', שהגלות הוא מחיצה המפסקת. ואמרו חז"ל: אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בנ"י, "משגיח מן החלונות", כדאיתא שיש י"ב חלונות ברקיע. ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות.

(שפת אמת, פרשת שמות, שנת תרמ"ו)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US