Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


לט ע"א

כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה

...והיינו כאמור, ששתיקה זו מורה על הכנעה ושמיעה, שזהו תנאי לקבלת התורה, ומאחר שקריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, לכן אסור לספר אפילו בדבר הלכה, אלא חייבת להיות שתיקה גמורה.

(ר' משה יחיאל עפשטיין, אדמו"ר מאוז'רוב, באר משה, פרשת יתרו מאמר א, אות ה, עמ' תריד)

עי' זהר ויקהל רו, א: כד סליק ס"ת לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני כו', ולית רשו לעמא למפתח פומייהון אפילו במילי דאורייתא וכ"ש במלה אחרא כו'. ועי' זוהר תרומה קלא, ב, ניצוצי אות ג. ועי' זוהר ויקהל רו, א: אר"ש, כד מפקין ס"ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמיא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר בריך שמיה דמארי עלמא וכו'. ובניצוצי אות ו ממחזיק ברכה או"ח סי' רפב אות ב, שהביא מאגרות רמ"ז סי' טו, שעיקר אמירת "בריך שמיה" היא במנחה דשבת, ומהרח"ו השמיענו שהאריז"ל היה אומרו גם בשחרית דשבת עיי"ש.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ואין עמידה אלא שתיקה

בזהר שלח קעג, א: כתיב "בעמדם תרפינה כנפיהם" כו'. ועי' ברכות כז, ב: אמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


במה הארכת ימים וכו'
12

יש לנו לומר כי הטוב והרע המגיעים לאדם בעולם הזה אין להם עסק במתן שכרן של מצות או בעונשן של עבירות, זולתי לעזר ולהועיל כמו שכתבתי... ומה שאמר: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה... וכן דברים הרבה כיוצא באלו יש בדברי רז"ל בדרשות ובאגדות, שנראה מהן שיש מתן שכר בעולם הזה - תדע לך שאין השכר הזה על מצות התורה, אלא על מצות שהאדם מסגל לעצמו בטוב מדותיו ורוב בריאות נפשו. ואין לאותן המצות כח גדול כמו של תורה, על כן מתן שכרן בצדו בעולם הזה. או יש לפרש: במה הארכת ימים, כלומר באיזה מצוה הרבית להרגיל בה את עצמך עד שנתחזקה בידך זה ימים רבים יותר משאר המצוות.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)

במה הארכת ימים אמר להן מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קודש ולא נשאתי כפי בלא ברכה
12-15

פירוש שהיה בעיניו בית הכנסת, [בית הכנסת] ממש, כי לשון בית הכנסת הוא שמתאסף שם לתפלה, והעושה קפנדריא הרי הוא עובר דרך שם ואין לו כינוס ואסיפה לשם. וזכר ג' דברים שבשבילם היה מאריך ימים, וזה כי האריכות ימים כאשר אין חסרון באדם, ואז ראוי לו החיות, והחסרון [לכל] נמצא, או מצד עצמו כאשר יש חסרון לו, מצד שהוא נגד ה' יתברך, [או] שיש לו חסרון מצד עצמו, או שיש חסרון מצד זולתו, והפך זה שהוא נחשב שהוא שלם [כאשר הוא שלם] מצד כל ג' צדדין אלו, הן מצד ה' יתברך או מצד עצמו ומצד זולתו. ולפיכך אמר שלא עשה בית הכנסת קפנדריא, ידוע כי בית הכנסת בנוי להתפלל, והוא עבודת ה' יתברך, וכבר הבתאר במסכת ברכות (ח ע"א) אצל "איכא סבי בבבל", כי אריכות ימים הוא בשביל שמשכים ומעריב לבית הכנסת, שנאמר "אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כי מוצאי מצא חיים", ומי שאין עושה בית הכנסת קפנדריא מחזיק אותו לבית הכנסת כאשר ראוי, וקפנדריא הוא הפך בית הכנסת, אשר הוא מכניס הכל, וזה עושה אותו [שלם מצד ה' יתברך].
ובמה שלא היה פוסע על ראשי עם קדוש, היה שלם מצד זולתו. ומה שלא היה עולה לדוכן כי אם ע"י ברכה, והיה נותן ברכה אל ה' יתברך מה שציוה לו לברך את ישראל, מורה כי הוא איש טוב, כי מי שהוא איש טוב חפץ בברכה לבריות, והפך זה מי שהוא איש רע אינו חפץ בטוב, ומאחר שהיה טוב, דבר זה הוא השלמות כאשר הוא מציאות טוב. ומפני זה היה מאריך ימים, שכאשר הוא שלם הן מצד ה' יתברך הן מצד עצמו [והן מצד] זולתו, הוא שלם מכל צד, וראוי לו הקיום...
עוד יש לך לדעת, כי ע"י שלושה דברים אלו היה גורם שהיה ה' יתברך משפיע החיים, כי כאשר לא עלה לדוכן אלא אם כן בירך, בזה היה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך משפיע, כי ברכת כהנים הוא השפעת הברכה מן ה' יתברך, והברכה שנותן אל ה' יתברך על זה, והברכה הוא הדבוק בו, והנה דבק בו יתברך במה שהוא משפיע, והשפעת ה' יתברך הוא שמשפיע אל הכלל במה שהוא כלל. ובזה שהוא לא היה פוסע על ראשי עם קודש, לא היה נבדל מן הכלל, אשר ה' יתברך משפיע חיים אל הכלל, ומה שהוא מקבל החיים והברכה מצד זה, שלא עשה בית הכנסת קפנדריא כי בשביל זה מקבל החיים, כי הבית הוא מקבל כמו שכתיב (יחזקאל מד) "להניח ברכה אל תוך ביתך", ושם מקבל הברכה והחיים, ולכך מה שלא עשה ב"ה קפנדריא היה גורם שהיה מקבל החיים. ודוקא כאשר לא עשה בית הכנסת קפנדריא, שבזה הוא בית הכנסת והוא מקבל, אבל אם עשה אותו קפנדריא, לא עשה אותו מקבל, ולא היה ראוי לקבל החיים...
[ועוד כי אלו ג' מדרגות שזכר הם נגד ג' עולמות, כאשר הוא דבק בהם יש לו אורך ימים. וזה כי העולם הזה היא [עולם] הירוד והחלוק, והכנסיה אל ה' יתברך הוא מעלת עולם הזה התחתון, ומדרגתו העליונה אשר הוא מתכנס אל ה' יתברך. ואם עשה בית הכנסת קפנדריא היה מבטל הכנסיה, שהכנסיה הוא להיקבץ יחד שם, כמו כל דבר שהוא מקובץ ועומד יחד, וקפנדריא ללכת דרך שם אל מקום אחר מבטל הכנסיה והעמידה שם, ולפיכך מה שלא עשה בית הכנסת קפנדריא היא הכנה לקיום בית הכנסת, שהיא שלמות עולם התחתון. ומה שלא היה פוסע על ראשי עם קודש, היא מעלת עולם האמצעי, הוא עולם הגלגלים, שאין אחד פוסע על אחר, כי טלה שהוא ראש המזלות אינו פוסע על המזלות האחרים, רק הם סובבים בעיגול ואין אחד פוסע על אחר כלל... ומה שלא היה עולה לדוכן רק ע"י ברכה, הוא מורה שהוא מוכן להשפיע הברכה מעולם העליון, אשר הוא משפיע לעולם הזה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


ולא נשאתי כפי בלא ברכה
14-15

המפרשים מקשים מאי רבותיה, שהרי כל המצוות מברכים עליהם? ומתרץ בעל איי הים, שהשמיענו מה שמצוה לברך, שלא נפרש "כה תברכו" רשות, היינו אם יהיה ברצונכם לברך, כן תברכו, כי אם ש"כה תברכו" משמעה שמצוה לברך. דוגמא לזה: גדולה תשובה שדוחה ל"ת, כלומר בזה באו לומר שמאמר "ושבת עד ד'" הוא מאמר המצווה, לא רק עצה טובה.
בעל ילקוט הגרשוני מפרש על פי מה שכתב החיד"א ז"ל בשם הזוהר, דכשאדם רוצה לברך את חברו או את בנו צריך לברך בתחילה להקב"ה, ואי לא מברך להקב"ה בתחילה אינון ברכאן לא מתקיימין. ומעתה יש לומר דזה שאמר ר"א בן שמוע "ולא נשאתי כפי" לברך לשום אדם "בלא ברכה", היינו להקב"ה בתחלה, כאמור בזוהר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כל כהן שלא נטל ידיו כו'

עי' זהר נשא קמו סע"א: כהן דבעי לפרסא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אשר קדשנו בקדושתו של אהרן
16

בעל לשמוע בלמודים כתב שיתכן שינוי ברכה זו מכל ברכות המצוות שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו", כי איתא בילקוט על הפסוק "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם": באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולזרעו עד עולם. הרי דבפעם הראשונה שבירך אהרן לא נצטוה ע"ז, רק עשה זאת מדעת עצמו, ובשכר זה זכה לנ"כ. לכן אין מברכים "אשר קדשנו במצוותיו", לפי שלא נצטוו בתחילה למצוה, לכן מיחסים הברכה לקדושתו של אהרן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' באהבה

ואשר נטבע "בקדושתו של אהרן" ולא בקדושת אהרן, כתבתי בס' מקור הברכה הע' כ, דהוי משמע בדומה לאהרן, כדאמרו בשבת כט, ב: ליתני פתילה של בגד, מהו פתילת הבגד כו'. ומה שפרטו תנאי המצוה "באהבה", משום שזהו שורש המצוה, שתהיה מאהבה, כדכתיב (דברים ז, יג) "ואהבך וברכך".

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר לעיל לח ע"א)





לט ע"ב

אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן
עי' זוהר בראשית כ סע"ב: אצבען דבר נש אינון סתרא דדרגין ורזין דלעילא. ועיין זהר יתרו סז, א; שם עו, א; ויקהל רח, ב; נשא קמה, א, ניצוצי אות ו; בלק קפו רע"ב; שם קצה, ב, אות ב; פנחס רמה, ב; תקו"ז תי"ג (כז, ב) אות טו; תכ"ב (סח, א) אות כד; שם סע"ב אות כט-ל; זהר חדש תרומה מג סע"א אות יב; רות פח, א, אות כו. וראה שם נשא נ ע"א: בעי ש"ץ למימר יברכך ה' כלפי ההיכל כו', ובמלואים לניצוצי זהר שם סה"ס קכה, ג.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


בזמן שהכהנים מברכים את העם מה הן אומרים וכו' (מ.) כל האומרן בגבולין וכו' כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים
דברי הסוגיא טעונים הסבר. א) מה יסוד ומקור אמירת פסוקים אלה? יעויין ברש"י על אתר שפירש: "שיראו מסבירי פנים ומודים לפניו על ברכותיו להראות שהן נוחות להן". מעין זה כתב להלן (מ, א): "להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו ותגמל לרבו עליו בכך". אך דבריו טעונים ביאור. ב) מהו ההבדל בין מקדש לגבולין, ומה פשר הדעה שהפסוקים האלה נאמרים במקדש אך לא בגבולין? ויעויין ברש"י שפירש: "שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש". אך גם דבריו אלה זקוקים להסבר...
ברכת כהנים אינה נאמרת בפחות מעשרה, משום שהיא דבר שבקדושה. בהלכה זו מבואר יסוד חדש. ברכת כהנים מחייבת את השומעים בשער לשבח לקב"ה. המתברכים - וזוהי חלות שם מיוחדת, שהרי ישנם דינים שונים מי הוא בכלל ברכה ומי אינו בכלל ברכה - המקבלים את הברכה, מתחייבים להודות ולהלל לה'; אינם יכולים לשמוע הברכה מבלי להגיב על שמיעה פלאית זו. לחובת ההודאה שני נימוקים: א) הברכה שהכהנים מברכים הלא אינה שייכת להם. המברך האמיתי הוא הקב"ה, כדכתיב בקרא, "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וכן מבואר ברמב"ם (פט"ו מהל' תפלה הל' ז): "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בקב"ה שנאמר ואני אברכם וכו', הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". הרי שהקב"ה מברך אותנו בכל פעם ופעם שהכהנים עולים לדוכן. אם כן, אין לנו גמילת חסד גדולה מזו. העובדה שהקב"ה נותן לנו את ברכתו מחייבת אותנו בהכרת טובה ודברי הודאה לקב"ה. אם לא נברך, הרי נחטא בכפיית טובה ולב אבן שאינו מרגיש את טובו של הקב"ה. אין אמירת הפסוק תנאי בברכת כהנים, אלא קיום מצות הודאה, כשם שאדם מברך הטוב והמטיב על שמועות טובות. ב) נשיאת כפים מביאה לידי השראת השכינה; יש בה משום מפגש קודשא בריך הוא וכנסת ישראל פנים אל פנים... כל תוכן הברכה אודות מאור פנים, נשיאת פנים, עוסק בהשראת השכינה, ומכאן שבאמצעותה מתקיים מפגש עמה. כלום אפשר לזכות למאור פניו של הקב"ה, בלי חוויית גילוי שכינה?...
להשראה זו יש כמובן זיקה מיוחדת למקדש, אשר לכן רק בו הכהנים נושאים את ידיהם על גבי ראשיהם [לעיל ע"א], וגם רק לגביו, לדעת רוב הראשונים, משמשת נוכחות שכינה כנימוק לאיסור הסתכלות בכהנים, וכמבואר בסוגיא בחגיגה טז, א, ובתוספות שם. אך נראה שיסוד השראת השכינה תקף אף בגבולין. דהנה איסור ההסתכלות נאמר גם חוץ למקדש, וכמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' תפלה הל' ז): "ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם". הטעם, לדברי הרמב"ם, הוא הפסד כוונה. אך בוקעת ועולה השאלה: למה אנו זקוקים לכוונה וריכוז הדעת בברכת כהנים? כוונה אמנם חשובה בתפלה, אך בברכת כהנים מה טיבה? התשובה אינה צריכה לפני ולפנים, כי גם בברכת כהנים העם עומד לפני השכינה כמו המתפלל, ומכאן צורך מקביל בכוונה. מעמד זה קיים בכל מקום, וממילא כוונה נחוצה בגבולין כבמקרש, שכן תמצית המצוה בכל מקום הינה עמידה לפני השכינה.
והנה בכל מקום שהאדם עומד לפני ה'. בכל זמן שהוא מרגיש את זיו השכינה, חובת שירה חלה עליו... נמצא כי ברכת כהנים מחייבת בשירה, משום שעל ידה המתברכים זוכים למפגש עין בעין עם הקב"ה. השכינה נזקקת למתברך, והוא חי את האלקים הנוכח כאן, הניצב לעומתו פנים נגד פנים. לכן צריך הוא לפתוח את פיו בשירה אדירה; ולכן אין להם לישראל להישאר דוממים בשעה שהכהנים מברכים אותם כשלוחי הא-ל הנמצא בצל ארון הקודש. אמירת הפסוקים היא בבחינת הסברת פנים לרבו, הודאה ושבח לרבו מפני שהוא מברכו ומפני שהופיע כאן נגד עבדו. זהו פירוש דברי הגמרא "כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים".
בברכת כהנים שבמקדש קשורה השראת שכינה כפולה: א) הברכה עצמה גורמת להופעת השכינה. המברך הוא הקב"ה, המתברכים ציבור ישראל, הניצב לפני ה' פנים אל פנים. עובדת נוכחות כבוד הקב"ה כמברך נכונה לגבי ברכת כהנים שבמקדש כלגבי זו שבגבולין. ב) במקדש, כפי שכבר הוזכר לעיל, ישנה השראת שכינה נוספת, והיא תוצאת הזכרת שם המפורש. בכל מקום שמזכירים את השם, הקב"ה מופיע בהדר גאונו. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
לאור דברינו, מחלוקת האמוראים לגבי אמירת הפסוקים כענייה על ברכת כהנים מתפרשת כמין חומר. מחייב אמירת פסוקי שיר ושבח הינו גילוי שכינה, אלא שנחלקו לגבי דרגת הגילוי והתנאים בהם הוא מחייב. מאן דאמר אחד סובר כי היות ויש גילוי שכינה גם בברכת כהנים שבגבולין, פסוקי שיר ושבח נאמרים אף חוץ למקדש. ואילו המאן דאמר האחר סובר כי גילוי שכינה מחייב בשיר ושבח רק במקום אשר עצם קדושתו היא בבחינת לפני ה', אך הגילוי המיוחד שבשעת נשיאת כפים אינו מחייב בשירה.

(ר' יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' רכ-רכד)



מ ע"א

ומאי עינוותנותיה דר' אבהו וכו' ומאי נפקא ליך מינה מיני ומיניה יתקלס עילאה וכו' על מי קופצין לא על זה שמוכר מיני סידקית
ועל ר' אבהו מסופר: "אמרה לה דביתהו... אמר לה: ומאי נפקא ליך מיניה, מיניה ומיניה יתקלס עילאה". מענה ר' אבהו לאשתו מלמדנו כי ענוה עליונה הורתה ולידתה בחיך שאיפה עליונה, שהאדם המשמש אותה נעשה מדרס לה, והוא וכל ענייניו בטלין ומבוטלין לגבה. ובכן מה איכפת לו לר' אבהו, החי על השאיפה לגדל כבוד ה' בעולם, שמזלזלים בכבודו, אם אין זה למפגע לשאיפה שלו? יזלזלו נא בכבודו, ובלבד שיתקלס עילאה!
עוד מסופר שם על ר' אבהו: "ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא... אמשול לך משל למה הדבר דומה... על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סידקית...". וזה לנו לאות כמה גדולה ענוה, שהרי על יסוד ציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך" העמידו חז"ל את הדרישה "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ואילו כאן מדת הענוה הרימה את ר' אבהו עוד למעלה מזה, עד כדי להחשיב כבוד חברו עוד יותר מכבוד עצמו, ולהקטין את עצמו ולהגדיל את כבודו של רחב"א.

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קסז-קסח)

ר' חייא בר אבא דרש בשמעתא שבקוה כולי עלמא
33

ובפסיקתא (ס"פ כג) פליגי בזה, רחב"א אמר לא נתנו שבתות אלא לתענוג ורשב"נ אמר לתלמוד תורה. ואמר דלא פליגי, דמה שאמר רשב"נ לפועלים, ורחב"א לרבנן. עיין שם. ורצה לומר דרשב"נ היה בעל אגדה, כמו שאיתא בכמה דוכתי, ואגדות היו אומרים לפני ההמון, ועל כן אמרו (במ"ק יז.) דכמה שני דלא אתי לבית המדרש. עיין שם. והשקועים בכל ימי המעשה בעסקי עולם, עונג שלהם בשבת לעסוק בתורה. אבל רחב"א עסקו בשמעתא, וכמו שאמרו (בסוטה מ.) דעל כן שבקוהו כולי עלמא, עיין שם, כי המון חפצים באגדה. ועיין שם (מט.) ברש"י. ועל כך אמר לרבנן שעמהם עסקו בבית המדרש, ולהם העיקר לתענוג.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ז בסופו דף לב ע"ג)

הלכך נימרינהו לכלהו
לכן נתכנה מודים "דרבנן", היינו ככולהו רבנן.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וכו' ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא
וחליצת המנעלים דכהנים לדוכן של נשיאת כפים ג"כ יש בה עכ"פ מצוה דרבנן דתקנת ריב"ז. ואע"ג דטעמה הוא לפי מסקנת הש"ס דסוטה מ' ע"א משום דלא יאמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא, ולא משום כבוד ציבור, מ"מ כיון שכבר נתקנה התקנה, יש בה מצוה. ובודאי גם כבוד ומעלה נכלל בה, כענין "של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", מה שא"כ בכל חליצות של רשות, עצם החליצה היא ירידה, ופחיתות כבוד, וגם חליצה של ט"ב ושל אבל ומנודה, לא נמצא בשום מקום שהשמאל קודמת.

(אוצרות הראיה (מהד' תשמ"ח) ח"ב עמ' 845)


לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה
48
לא שגדול כבוד ציבור יותר מכבוד שכינה, שאין הדבר כך כלל. אבל כך פירושו, בשביל שאם פונים אחוריהם כלפי שכינה אין נראה הגנאי, שאין השכינה בנגלה, ואם היו פונים אחוריהם אל העם היה זה נגלה ביותר, ולכך היו פונים אחוריהם אל השכינה ופניהם אל העם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אם אתם שומעים לי אחי אתם
49
כי הציבור שהוא הכלל, יש לו מדרגות המלך, שהרי המלך נחשב כמו כל העם, כי הנשיא בעם כמו כל העם, ולכך נקרא הצבור "אחי", וזהו אמר "שמעוני אחי" וגו' מדרגות הציבור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)



מ ע"ב

ומברך עליה שמונה ברכות (מא.) ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן
ואמרו חז"ל (ברכות יב ע"ב) שכה"ג שוחה בסוף כל ברכה וברכה, והמלך כיון שכרע בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף ראשו עד תשלום התפלה. וענין היות כה"ג ומלך מיוחדים בענין זה יותר מנביא או חכם, נראה שהוא מטעם שיש לכה"ג ומלך ברכות מיוחדות משאר כל ישראל, כה"ג ביוה"כ, שאומר ח' ברכות על העבודה, ומלך משמטה לשמטה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, ומברך על קריאה זו ח' ברכות כמו שמוזכר בסוטה. וענין אלו הברכות הם על קיום האומה ובית המקדש והמלכות. ולכן בהיות המלך והכה"ג מתפללים אלו הברכות על כללות האומה ומה שצריך להם, צריך שיראו הכנעה יותר משאר אנשים בתפלה הנאמרת בכל יום, כי גם זאת התפלה הם מתפללים על כללות האומה החסרים יותר מהם מהדברים הצריכים להם, כי עליהם להשלים צרכם, בפרט על המלך, וכמ"ש חכמי ישראל למלך דוד (ברכות ג ע"ב): אדוננו המלך עמך ישראל צריכים פרנסה ואמר לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד וכו' ושואלים באורים מיד וכו'.

(המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה, פרק ח)


חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב
וההתנשאות היא יתרון החיות, וכל המוסיף גורע - גמלא אזיל וכו' אודנא דהוה ליה וכו' (סנהדרין קו.), מדה כנגד מדה, גם זה שיש לו אינו שלו... אבל אסור במחנה שכינה, דאין כבוד נגד ה', כמו שאמרו בדוד המלך ע"ה (ברכות ד.), וכמו שאמרו בריש פרק ב' דקידושין (מא.), וכמו שאמרו (ברכות יט ע"ב ושאר דוכתי): במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכמו שאמרו שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף כא ע"ב)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US