Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מב ע"א

כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה
6-7

פירוש, שהמחניף ראוי שיהיה מרוחק מן האדם, כי המחניף מדבר דברי חנופה והם הפך המדבר דברי יושר ואמת, לכך כתיב (איוב ו) "מה נמרצו דברי יושר". ובהפך מאוסים הם דברי חנופה, כי דברי יושר ראוים להיות מצד עצמם, ובודאי הדבר הראוי מצד עצמו הוא קרוב אל האדם ביותר, וכל אדם מקרב דבר אשר הוא ראוי מצד עצמו, אבל הדיבור שאין ראוי מצד עצמו הוא מרוחק, אבל דברי חנופה למצוא חן בעיני אשר מחניף אליו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ואמרו שם "עדה שיש בה חנופה, מאוסה כנדה, שנאמר כי עדת חנוף גלמוד". ומליצת דבריהם הקדושים בזה הוא, כי מצינו בנדה שטומאתה גדול למאד, עד שהתורה הרחיק אדם ממנה, כמ"ש "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", והבועל אותה הוא טמא שבעה ממש כמותה. וכן הוא החונף ממש, כי ע"י חנופה אין מוכיח את חבירו על עוונותיו, ולכן הוא נתפס באותו עוון ממש, כאילו הוא עצמו עשה דבר זה. וע"ז אמר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" וכו', ר"ל שאם לא תוכיחנו על עונו ותחניף אותו, הרי החטא שעליו - תשא גם אתה בעוונו כאילו עשית בעצמך.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת תשובה, אות לב)

כי עדת חנף גלמוד וכו' מאי גלמודה גמולה מבעלה
9

"מ"ט גמלא זוטר גנובתיה" וכו' - כמ"ש ברעיא מהימנא פ' אמור (דף ק ע"א): "גמלים מניקות" וכו' הוא נחש כמין גמל, תנין, בשעתא דפתי סמאל לאדם ארכיב על נחש כמין גמל, תנינן מאן דחמי גמל בחלמיה מיתה נקנסה עליו מלמעלה ואשתזיב מינה. והענין כי סמאל ונחש הם דוכרא ונוקבא דסט"א, וגמל הוא נוקבא דס"א, ונקרא כן שהיא גמולה מבעלה, סט' דנדה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה וכו', כמ"ש "כי עדת חנף גלמוד", וכמ"ש (תהלים צב, י) "יתפרדו כל פועלי און". והיא אשה זרה, כמ"ש (משלי ה, ג) "כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה" וכו', ומראה עצמה לאדם כאילו גומלת לו טוב, והוא "חנף ומרע" ח' דח"ק דבעשי'. והוא ח' דנח"ש שבו נושכת האדם זנבא בפומיה נשיך בשינוי, ש"ן דנח"ש. והוא מ"ש כאן דבש כדי ליתן על פי כתית, לכתיתא דגמלא לפומא דילה (ב"מ לח ע"ב), שבה יראה קצת טוב לאדם להיות נמשך אחריה. וזה סוד "הגמל כי מעלה גרה הוא" וכו' (ויקרא יא, ד), שסימן טהרה שלו בפיו. וכן האשה זונה, "חלק משמן חכה" וכו', אבל "רגליה יורדות מות". והיא נק' ג"ם בסוד יותרת הכבד, כל אתין וגמין רבותין, דיהבית שיורין לבעלה.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), שבת עז ע"ב)

כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה
10
[כי] הדיבור שהוא חנופה הם דברים רכים, ואינו דבר חזק, וכל דבר שאינו חזק רק רפה ורך, בקל הוא מתעקר, שאינו דומה לאילן חזק שהוא נטוע בחיזוק, שאם כל הרוחות באות עליו אינם מזיזים אותו ממקומו. לפיכך המחניף שיש לו רכות הלשון כי הם דברי חנופה, הוא דומה לענפי האילן אשר הם רכים, ולכך הם נעים ממקומו ואין להם חוזק, ולכך גולה ממקומו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה
14

גם שבענין התשובה שב האל מחרון אפו, ואינו מעניש על החטאים הקודמים, כי על תנאי כך ברא העולם במדת רחמים כמו שביארנו, לענין הריצוי אינו כך, כי לפעמים לפי חומר החטא, גם כי מוחל ומעביר החטא, אינו מרוצה לפניו החוטא, כי די מה שהעביר על חטאתו, וכאמרם ז"ל: ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה, כי גם אחר התשובה אינן מקבלות פני שכינה, ויש להם תענוג בעוה"ב, אבל לא שיזכו להקביל פני שכינה, וכמו שאמר רז"ל (סנהדרין קב) על מה שכתוב (מ"א כ) "ויצא הרוח ויעמד לפני ה' וגו' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן", ואמרו (בשבת קמט): מאי רוח, זה רוח נבות, ומאי צא, אמר רב צא ממחיצתי משום דכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". וא"כ ד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה נראה אפילו אחר התשובה, כי די להם כפי חומר חטאתם שלא יענשו עליהם אחר התשובה, אבל לא שיהיו מרוצים ומקבלים פני שכינה. ולזה אמר "אוהבם נדבה", כי זאת האהבה והריצוי לבעלי תשובה אינה כוללת לכולם, וזו היא כמו נדבה, למי שמתנדב - האל יתברך מרצה, ולמי שאינו מתנדב אינו מרצה, כי לא הבטיח אותנו והוא חובה עליו כביכול, כי אם בענין קבלת התשובה שלא יעניש החוטא אחר ששב, אבל בענין הריצוי הוא דרך נדבה למי שיראה בעיניו כפי מדרגת תועלת תשובתו.

(המבי"ט, בית אלקים, שער התשובה, פרק א)

עי' זהר ויחי ריט סע"ב: לית לך חייבא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי כו'; אות ח דאין מקבלות כו' ו"אין מכניסין במחיצתו של הקב"ה" שני ענינים הם. ועי' בס' תולדות אדם פרק ח (מו ע"ב) בשם הג"ר זלמן מווילנא, והוא בס' הברית ח"א מאמר טז פ"ג.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכו'
14-15

הכניסה לרע הוא ע"י ליצנות, כמו שאמרו ז"ל (יומא לח ע"ב): הבא ליטמא פותחין, מקרא ד"ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד). מבואר דלץ הוא הביאה וכניסה לכל מיני טומאה. ו"הוא יליץ" פירוש כמו שאמרו (זוהר ח"ב קד ע"ב וח"ג צב ע"ב) דכמו שמתעורר למטה כך לעומתו למעלה. והלץ מלמעלה גם כן מתלוצצים ממנו, פירוש מראים לו כאילו יש להתלוצץ באמת מאותו דבר. וזהו "פותחין", שנותנין לו פתח להתלוצץ, וזה באמת ליצנות ממנו, כי הרי באמת אין מקום כלל להתלוצץ מאותו דבר.
והם מארבעה כתות שאין מקבלים פני שכינה, פירוש, המעכבים ומבלבלים המחשבה בתפילה ובעת רצונו לידבק בו יתברך במחשבות זרות. והם ארבעה כתות שבלב, המכונים בזוהר אבא ואמא דכר ונוקבא כנודע, והם ברע ראשי תיבות חשמל. חנפים הוא האומר לרע טוב [ובכלל גם כן על עצמו מחניף ומחשיב עצמו לטוב]. וליצים הוא הראשית האומר לטוב רע ו"ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ), שהוא לץ כנזכר לעיל (אות רנט), הוא הראש לשבעה עממין שהם שבעה מדות הכוללים דכר ונוקבא, והוא הראש הכולל תלת מוחין חכמה בינה דעת כנודע. ולכך בו תמחה, כי בכל מדה רעה יש בכללו טוב, שהרי נקבע גם כן בישראל, ומצד הטוב הם חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, "ואז אהפוך אל העמים שפה ברורה" וגו' (צפניה ג, ט), כי גם אותם כוחות ישתיירו גם לעתיד. מה שאין כן הטוב שבליצנות, הוא ליצנותא דעבודה זרה, וזהו רק בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא כשיתבטל היצר רע מעולם... ואין מקום לעבודה זרה, אין מקום לליצנות כלל, ואין בו השארה לעולם הבא כלל והפיכת שפה ברורה, רק תמחה. וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא סוף פרשת בשלח ב) דאין מקבלין גר מעמלק...
והנה הכהן הוא נפש שקבע השם יתברך להיות נושא עוון בני ישראל לכפר עליהם. ושמונה בגדי כהן גדול הם תיקון שמונה מדרגות ברע, והתשיעי הוא גוף הכהן הגדול עצמו המלובש בהם, הוא מכפר על מדרגה תשיעית, שהוא ליצנות, כי כהן דר"ל עובד, הוא היפך ליצנות, כי מצד ליצנות אין מקום לעבודה כלל. ולכך יתרו כהן מדין הוא היפך דעמלק, רק שהוא פתי, כי עבד לאל זר ויאמין לכל דבר, אבל צריך להאמין באנכי וגו' ולעבדו. ומצד גוף כהן גדול ששמו כהן גדול, היינו ששורשו כולו כך שורש דעבודה בזה הוא מתקן ומכפר על כל מיני רע דליצנות שבבני ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רסד)

ארבע כיתות אין מקבלות פני השכינה וכו' וכת שקרנים
14-15

ועוד אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים: ד' כתות אינם מקבלים פני שכינה כת לצים כת שקרנים כת חנפים כת מספרי לשון הרע ע"כ. הרי שאמרו כי המשקר אינו מקבל פני שכינה, כי לא יתחברו שני הפכים כמו האמת והשקר ביחד מצד ההיפך שבהם, והוא יתברך נקרא "אל אמת", וחותמו אמת, איך יקבל המשקר פני שכינה להתחבר עמו פנים בפנים, ודבר זה מציאות שני הפכים יחד.

(מהר"ל, באר הגולה, הבאר הרביעי עמ' נא)

השקר הוא קריאת תיגר על הקב"ה, שהוא וחותמו אמת, ואין העולם ואין שום חברה ומדינה יכולה לעמוד על שקר, שהרי אמרו חז"ל (אבות א, יח): "על ג' דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום". וכן מצאנו בילקוט שמעוני (בראשית א, סי' ג): "אותיות של 'אמת' בשתי רגלים ושל 'שקר' ברגל אחד. כל שעושה אמת, מקויים. ושקר, אינו מקויים".
ומכיון שהשקר הוא התקפה והכרזת מלחמה על הקב"ה כביכול, אין לשקר מקום בעולם, ואין דו קיום בין שקר לבין הקב"ה. לכן אמרו חז"ל (סנהדרין צב.): "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז". וכן: "ד' כיתות אין מקבלות פני השכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ט עמ' פט)

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע
14-16

ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרין: אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כתות אינן רואות פני השכינה כת חנפים כת לצים כת שקרנים כת מספרי לשון הרע כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים כת שקרנים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה לא יהיה במגורך רע עד כאן.
וביאור ענין זה, כי ההידמות אל ה' יתעלה במעשיו מביא אל האדם הקירוב והדיבוק בו יתעלה שמו, ולהפך זה גם כן, הריחוק מן מעשיו יתעלה הוא הגורם הריחוק ממנו. וזה התבאר לך פעמים הרבה, ממה שאמרו בסוטה סוף פרק ראשון (יד ע"א): אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו"... הדבק במדותיו מה הוא מלביש ערומים.... וצוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מידות הקב"ה, מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חיבור ביחד, ואשר הם הפכים אין להם חיבור ודיבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו, אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות, בזה יהיה לו דביקות וחיבור בו יתעלה, ואשר הוא עושה הפכו הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק. ולפיכך אמר כי ארבעה אינם רואים פני השכינה, שאין להם חיבור ודיבוק עם ה' יתעלה, רק הם מרוחקים ממנו בתכלית הריחוק. כי אשר הוא רואה פני המלך הוא מתחבר עמו פנים אל פנים, והוא יתעלה מתואר בארבעה תארים אלו, מורים על אמיתתו והכרתו יתעלה. התואר הראשון שהוא יתעלה אינו גוף, שאם היה ח"ו גוף, היה מגיע לו מן החסרון אשר יש לכל גוף. התואר השני שהוא יתעלה מחויב המציאות כמו שידוע לנבונים וחכמי לב. התואר השלישי שהוא יתעלה נצחי באין התחלה ובאין סוף. התואר הרביעי שמאתו וממציאותו נמצא הכל. אלו הם הארבעה תארים אשר הם מורים על הכרתו יתברך שמו.
וכנגד זה באו ארבע אותיות בשם המיוחד אשר שם המיוחד מורה על הכרתו ואמתתו. וזה, כי אות היו"ד מורה על שהוא אינו גוף, כי גדר הגוף הם הרחקים המתחלקים כאשר ידוע, והיו"ד אין אות קטן מאות זה ואין לו שעור ברוחב ואורך שיתחלק ולכך האות יו"ד מורה על בלתי גוף וגשם, לכך האות הזה הוא עשירי, שהעשירי הוא קודש לה' מן הגשם. האות השני הוא הה"א, מורה כי הוא יתעלה מחויב המציאות, כי לשון ה"א כמו הא לכם זרע, ר"ל הנה נמצא לכם זרע, ובכל התלמוד ובמשנה כאשר שמשו בלשון הא לך שמורה מלת הא על הישות ועל המציאות, ודבר זה ידוע. האות השלישי הוא הוי"ו, שאין אות בכל האותיות שהוא הולך בשווי כמו הוי"ו שהוא כמו מקל, ואם יש לו ראש מעט הנה משיכתו בשווי. וזה, כי השווי והיושר הוא הנצחי, שהשווי אין לו קצה כלל, שכל אשר לו קצה יש לו סוף הוא הקצה, והוא יתעלה יש בו היושר בעצמו ולכך הוא נצחי. ודבר זה ביארנו והארכנו בספר גור אריה בפרשת ויחי אצל יעקב אבינו לא מת, כי יעקב נקרא ישורון שאליו היושר ולכך לא מת, עיין בספר גור אריה גם בספר באר הגולה. האות הרביעי הוא הה"א השניה, ור"ל שממציאותו וישותו נמצא הכל כמו שאמרנו. ולכך שני ההי"ן בשם המיוחד, הה"א הראשונה על שהוא יתעלה מחוייב המציאות בעצמו, והה"א השניה שהוא נותן המציאות אל הכל וזהו הה"א השניה.
וזה שאמר ארבעה אינם רואים פני השכינה אשר הם רחוקים מהכרתו ואמתתו. כת חנפים כבר אמרנו כי תואר הכרתו הראשון שהוא יתעלה בלתי גוף אשר כל גוף מתחלק. ודע כי אין מי שמתיחס אל הגוף המתחלק רק המחניף, כי דבר שאינו גוף לא יקבל חילוק בשני חלקים מחולקים, והמחניף לאדם מדבר דברים בפניו ואין תוכו כברו, הרי הוא מתחלק לחלקים מחולקים אחד בפנים ואחד בחוץ והם שני חלקים שאין זה כזה וכאילו הם הפכים, ולא שייך דבר זה לבלתי גשמי שלא יתחלק לחלקים מחולקים. והרי היו"ד מורה על הכרתו שאין בו חלק כי אין היו"ד מתחלק, והמחניף הוא הפך זה, שהוא מתחלק לחלקים מחולקים, ולפיכך המחניף אין ראוי שיראה פני השכינה. ואחר כך אמר כת לצים, שהולכים אחר דברי הבלים והבאי שאין להם מציאות, כמו דרך הלצים שמתעסקים בדברים של תהו וריק אין בו ממש, והלץ אשר הלך אחר הדברים שאין בהם ממש ראוי שיהיה מרוחק מן השם יתעלה אשר הוא מציאות מחוייב. ועוד אמר כת שקרנים, כי תאר הכרתו השלישי שהוא יתעלה נצחי, ודבר זה מצד כי הוא יתעלה שמו אמת וישר, כי האמת והיושר יש לו רגלים, עומד קיים, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", ודבר זה ידוע כי הוא יתעלה נצחי מפני שהוא אמת וישר, שהאמת והיושר אין לו שנוי, ולכך אמר כי כת שקרנים אינם רואים פני השכינה, בעבור שהם מרוחקים מן תאר השלישי. ואמר כת מספרי לשון הרע - כבר אמרנו כי תאר הכרתו הרביעי שהוא נותן מציאות לכל, והפך זה מספרי לשון הרע, כי הדיבור הוא מתחייב מן האדם ונולד ממנו, לכך הוא פרי ותולדות האדם, לכך נקרא הדבור "ניב שפתים", מלשון תנובה, כי הוא פרי ותולדת האדם, והוא יתעלה הושפע מאתו המציאות, שכך מורה הה"א השניה שבשם המיוחד, ובעל לשון הרע הוא שמוליד ממנו דברי מיתה והעדר, כי זה ענין לשון הרע שמביא הריגה וחורבן המציאות, כמו שאמרו ז"ל (ערכין טו ע"א): שלשה לשון הרע הורגתן, ולפיכך לשון הרע הפך השם יתעלה שמאתו נולד וימצא תולדת המציאות, ואלו שמולידין לשון הרע מולידין חורבן העולם ובטולו.
ואם האדם יבין הדברים הגדולים האלו, אז ישמור נפשו למאד מן אלו ארבעה אבות נזיקין, החניפה והלצנות והשקר ולשון הרע, אשר הם מרוחקים מתועבים בעיני השם יתעלה.

(מהר"ל, דרוש לשבת תשובה עמ' עט)

דע כי שמו הגדול יש בו ד' אותיות, המורים על אמיתתו יתברך, שהוא יתברך קדמון, והוא אחד, ושהוא ברא הכל, והוא יתברך מעמיד ומקיים הכל אחר היבראם, כי אף אחר בריאת העולם אין העולם עומד בעצמו רק שהוא יתברך מקיים העולם. והיו"ד שהיא ראשונה בשמו הגדול יתברך מורה על שהוא אחד, כי היו"ד אין חילוק בעצמה, כי האותיות אפשר לחלקם, כי הוי"ו אפשר לחלק ולעשות ממנה שני יודי"ןף חוץ מן היו"ד שהיא אות קטן א"א לחלקה לשנים. ואחדותו יתברך היתה קודם שנברא העולם, וכן אמרו (פדר"א פ"ג): קודם שנברא העולם היה הוא יתברך אחד ושמו אחד. ולכך היו"ד שמורה על אחדותו יתברך הוא קודם. והה"א שבשמו הגדול מורה שהוא יתברך ברא העולם, כי ברא העולם בה"א, וכדכתיב "אלה תולדות השמים בהבראם" - בה"א בראם. הוי"ו בשמו הגדול מורה שהוא יתברך מעמיד העולם, עד שהוא עומד כמקל זקוף מבלי נטיית ימין ושמאל, כמו הוי"ו הזאת שהוא כמו מקל זקוף. הה"א האחרונה בשמו הגדול יתברך מורה שהוא יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית. ולפיכך שני ההי"ן בשמו הגדול, הה"א ראשונה מורה שהוא יתברך ברא את העולם, הה"א שניה מורה שהוא יתברך מוציא תולדות העולם, וכדכתיב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - בה"א בראם.
ולכך אמר כת חנפים אינו רואה פני שכינה, כי המחניף מדבר אחד בפה ואחד בלב, והרי המחניף הוא מחולק לשנים, ואין רואה פני שכינה אשר היו"ד בשמו מורה על שהוא יתברך אחד בכל צד מבלי שום חילוק בעולם, והמחניף הוא מחולק, שהוא אחד בפה ואחד בלב.
כת לצים - פירוש, הליצנות הם דברי הבאי, שעושה מעשים שאין בהם ממש כלל, כמו שהוא כל ליצנות, ולפיכך אין רואה פני שכינה, אשר בשמו אות הה"א ראשונה שהוא מורה כי הוא יתברך ברא כל העולם ואין בעולם דבר אחד של ריקן והבל ושל בטלה, רק כל הבריאה הוא לצורך, אף שרואה האדם ויחשוב כי דבר זה הוא לבטלה, אבל אין הדבר כך כלל, רק הכל לצורך. לכך אין רואה פני שכינה הלץ שהולך אחר דברי הבאי ודברי בטלה.
כת מספרי שקרים אין רואין פני שכינה, כי יש בשמו הגדול וי"ו שמורה שהוא יתברך מקיים העולם ומעמידו, וזה מפני שהם נבראים באמת, ולכך יש לו קיום, כי קושטא קאי, דכתיב "סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר", ר"ל כי הנבראים סמוכים ומקוימים לעד ולעולם מפני שהם עשויים באמת ובישר. ולכך מספרי שקרים אינם רואים פני שכינה, כי הוי"ו מורה על האמת.
כת מספרי לשון הרע הוא הלשון, שמוציא הדיבור הרע לפועל והדיבור הוא תולדות האדם, ולפיכך נקרא הדיבור פרי, כדכתיב "ניב שפתים" מלשון "תנובת שדי", "עוד ינובון", שהדיבור היוצא מן האדם פרי שמוציא האדם לפועל, שכל דבר שמוציא האדם אל הפועל הוא פרי שלו. ועיין בפרשת וארא בדברי הראב"ע ז"ל אצל "ואהרן אחיך יהיה נביאך". והרי בשמו אות ה"א שניה, שהוא יתברך מוציא תולדות העולם אל הפועל, וכולם טובים אין בהם דבר רע, ולכך כת מספרי לשון הרע המוציאים תולדות רע אל הפועל אין רואין פני שכינה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב האמת, פרק א)

פירוש דבר זה, כי אלו ד' כתות הם רחוקים מאמיתת מציאותו אשר הוא יתברך מחויב המציאות, ואלו ד' כתות הם רחוקים ונבדלים מאמיתת מציאותו. זה שאמר ד' כתות אינם רואים פני שכינה, כי הפנים הוא אמיתת מציאות הדבר, שאין הדבר נמצא ונגלה רק בפנים שלו, ופני השכינה ר"ל אמיתת מציאותו יתברך, שהוא יתברך מחויב המציאות לגמרי, הם מורים על הגלוי שהוא המציאות כמו שהתבאר, ואלו ד' בפרט הם רחוקים מן המציאות, ולכך אין רואין פני שכינה שהוא מחויב המציאות.
כת לצים - כי דברי ליצנות אין מציאות להם בעצמם, רק הם דברי ליצנות שאין הליצנות מן המציאות, ולפיכך אין רואין פני שכינה, שהוא יתברך מחויב המציאות. כת שקרנים - דבר זה ידוע כי אין מציאות לדבר שקר כלל, ולפיכך כת שקרנים אין רואה פני שכינה. כת לשון הרע ג"כ, הלא התבאר בנתיב הלשון איך בעל לשון אינו מכלל המציאות כמו שהתבאר באריכות, כלל הדבר בעל לה"ר אין לו מציאות בעצמו כלל. ודבר זה יש לך להבין, שנקרא "לשון הרע", שהדבר שהוא רע בעצמו אין לו המציאות כלל, והלשון שהוא מוציא לפועל הדיבור שהוא רע, ואין לרע מציאות כמו שבארנו במקום אחר, כי לכך נאמר בכל הנמצאים "וירא אותו כי טוב", והלשון שהוא גדר האדם שהוא חי מדבר, הנה כאשר הוא רע אין מציאות לאדם זה, ולכך בעל לשון הרע אינו רואה פני שכינה אשר הוא מחויב המציאות, ואילו בעלי לשון הרע אין ראוי לו המציאות. ודבר זה בארנו בכמה מקומות.
ותבין דברי חכמה מאוד סדר אלו ד' דברים ותמצא דעת קדושים, התחיל בחנופה שהוא מרוחק מן פני שכינה מצד הימין, והליצנות הוא הרחקה מן פני השכינה מצד השמאל, וכת שקרנים הרחקה מן פני שכינה מצד הפנים בעצמם, כי חותמו של הקב"ה אמת, לשון הרע הוא הרחקה כנגד כולם, שהוא מרוחק מכל הצדדים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)

לג) כת שקרנים, דכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", כי חותמו של הקב"ה אמת, ושקר הוא הסט"א, שהוא היפוך המציאות, והוא ההעדר, ולכן אמרו שקר אין לו רגלים, כי אין להם מעמד ומציאות כלל הבריאה, והוא הסט"א שאין לו אחיזה כלל, רק במעט אמת, והוא ש' שקר...
לד) כת מספרי לה"ר - מה נאמר מאותו עוון הגדול, וכבר האריך בזה רבינו הגדול מו"ר אליהו באגרתו הקדושה, שהוא חמור יותר מכל העוונות, וכל הגהינום לא נברא אלא בעבור עוון זה, שנאמר "כל עמל האדם לפיהו". ובמסכת עירובין האריכו בה למאד...
לו) כת לצים, שנאמר "משך ידו את לוצצים", ואמרו חז"ל שצריך להתרחק מאנשים כאלה, כמ"ש "אל תדור בשכנציב דמשכו לך בליצנותם", ובעוה"ר עוון זה שכיח למאד ביושבי קרנות להרבות שיחה, ולהתלוצץ מבני אדם, ובאים אח"כ לידי לה"ר ורכילות.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת תשובה, אותיות לג-לו)

כידוע אשר דברים בטלים גם זה הוא אחד מתאוות הזמן, עד שאדם המורגל בהם קשה לו להתאפק ולחשות, ויצאו לו בזה ימים ושנים ומבלה כל עתיו בהן לדבר עם זה ועם זה. וצדקו דברי החכם אדונינו שלמה המלך ע"ה שאמר (קהלת ה, ב) "וקול כסיל ברוב דברים". וחוץ מה שזה מבטל מתורה ותפילה ועשיות המצוות, ומכל שכן באיחור זמן קריאת שמע ותפילה. גם אי אפשר ברוב דברים שלא יערב בהן מלשון הרע וליצנות ושקר וחנופה וכיוצא בהם מדברי האיסור. וידוע אשר לשון הרע חמור יותר מכל עבירות שבתורה, והרי הוא נחשב בין המינין והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא, רק נכרתין ונאבדין ונידונין לדורי דורות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ג הלכה ז). וליצנות ושקר וחנופה הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה. ועל כן תיקנו חז"ל (ברכות כח ע"ב) הודאה בכל יום שלא שם חלקי מיושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת, אף שאינם עושים כלום, אמנם עיקר חטאם במה שהם מדברים תמיד בכל מיני דברים בטלים, ונתערב בתוכן דיבורי איסור ובפרט אלו המנבלין פיהם בדברי נבלה.

(באר מים חיים, בראשית, פרק כט)

בעל עין אליהו מעורר שבילקוט איתא כי גם לחנפים יש טהרה כנדה, ולמה אמרו כאן שאין מקבלים פני השכינה? ומתרץ שבילקוט איתא רק שד' שוכן בתוך טומאותם בהסתר, אבל לקבל פני השכינה בגלוי אינם זוכים. כן מעורר שהתנא הזכיר כתות אלה בלשון רבים, להודיע שאף כשהם רבים בהתגלות, אינם מקבלים פני השכינה. ובזה, כתב, תתורץ קושית המהרש"א למה לא חשב גם גסי הרוח, דאיתא בפ"ק שאומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם? כי ד' כתות הנזכרות כאן רק בגלוי אין מקבלים פני השכינה, אולם בהסתר שוכן ד' עמהם, אולם עם גסי רוח אף בהסתר לא ידור עמהם ביחד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


משוח מלחמה

מלחמת מצוה של עם ישראל לא כמלחמות הגוים היא, אלא הורתה ולידתה בקדושה. כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים ז, א): "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות, ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה, וזהו הנקרא משוח מלחמה". ואמרו חז"ל (יומא עג:): "...'וכל בני ישראל אתו' - זה משוח מלחמה...". ופירש רש"י: "וכל בני ישראל אתו - מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו". בני ישראל יוצאים למלחמה אחרי משוח המלחמה. הוא מגדיר וקובע את מהות המלחמה; הוא מקדש אותה על ידי דבריו לעם, והוא דואג לזה שיצאו למלחמה בקדושה ובבטחון בה'. אמרו חז"ל במשנה: "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם...".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יג עמ' קמא)

משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם וכו' אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות וכו' הם באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וכו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם

שנינו במסכת סוטה מב, א, במשנה: "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם... כי ד' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם' וכו'" - הקב"ה הוא המלווה את צבאות ישראל במלחמה ובישועה.
ובגמרא: "שמע ישראל... אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם". אף על פי שרבי שמעון בן יוחאי הסובר שיוצאים ידי חובת תלמוד תורה גם בקריאת שמע שחרית וערבית, הוסיף וקבע ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ" (מנחות צט, ב), שמא יתרשלו אנשים מתלמוד תורה, הנה בשעת מלחמה אדרבה מצוה היא לפרסם ולעודד את העם, שלא יראו את עצמם בטלים לגמרי מתלמוד תורה, וידעו בצאתם לקרב כי גם זכות תורה מגינה עליהם שלא ימסרו לידי האויב (הגאון בעל שו"ת שבות יעקב [עיון יעקב על עין יעקב כאן]).
בהמשך המשנה באים הדברים הנמרצים: "אל ירך לבבכם... מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות... מפני קול צווחות". היינו כלפי הצורות השונות שבהן אומות העולם משתמשות להטיל מהומה ופחד, באו דברי הארגעה להשקיט, לחזק ולאמץ.
ועיקר העידוד: "כי ד' אלקיכם ההולך עמכם - הם באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום... בני עמון באו בנצחונו של שובך (הגיבור הלאומי שלהם), מה היה סופו? - לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' - זה מחנה הארון". ד' צב-אות אלקי ישראל הוא הנלחם לנו, הוא ההולך איתנו להושיענו בכל מערכותינו, כי מלחמתנו היא מלחמתו ונצחוננו הוא נצחונו.
לשם השמעת דברי קודש אלה, היה צריך לצאת לחזית כהן מיוחד שנמשח בשמן משחת קודש, שהוכתר בתואר מיוחד - "משוח מלחמה" - כדי שתהיה חשיבות לדבריו, משקל לדבריו. וכך אומר בעל ספר החינוך (מצוה תקכו): "ידוע כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד - ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם", כי לדעת הרמב"ם בספר המצוות (עשין קצא) - והועתקו דבריו גם בספר החינוך - הרי מלבד הדברים המפורשים בתורה, היה מתפקידו של הכהן משוח המלחמה "להוסיף על זה מאמרים [אשר] יעוררו העם למלחמה, ויביאום להסתכן בנפשם לעזור דת ד' ולשמרה, ולהנקם מהסכלים המפסידים יושר [סדרי] המדינות".
ונבחר אפוא לצורך זה כהן נערץ, שעצם אישיותו קורנת אור בטחון ואמונה, למען יהיה כח שכנוע בדברים, והם ירוממו את רוח הלוחמים, יאמצו ויחזקו. וכל כך העריכו את השפעתו של משוח המלחמה על רוח הלוחמים עד שאמרו: "דתלו ביה רבים" (נזיר מז, ב), ופירש רש"י: "דעביד מלחמה בשביל רבים". ובתוספות הרא"ש הוריות יג, א, כתב: "לפי שהוא ראש עורכי מלחמה, וחיי ישראל תלויין בו".
כבר התוספת הקצרה מפי הכהן - המפורשת במשנה - מעניקה גישה ישראלית מקורית למאבק, למלחמה, ומתוך כך גם לנצחון: "ואתם באים בנצחונו של מקום" - לא רק למען קיומו הטבעי נלחם העם הזה, למען בטחון חיי בניו, למען מקורות כלכלתו, אלא למען המשך הפלא ההיסטורי הגדול, קיומו העל טבעי של עם ד', גילויו הנוסף של נצח ישראל, נצחו ונצחונו של אלקי ישראל - "ימין ד' רוממה, ימין ד' עשה חיל" (תהלים קיח, טז).

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 86-87 = צניף מלוכה עמ' 199-200)


על אויביכם ולא על אחיכם
27

מדתן של אבות - שאין כאן מחלוקת באמת, כי מדת אברהם ויצחק שהם אהבה ויראה כידוע שניהם אמת גם יחד, וצריך לעבדו יתברך בשניהם, וכל אחת אמת בפני עצמה וכפי מדרגתה... אבל בבנים אחר כך ר"ל בהתפשטות, שכבר היו כל אחד כלול משתי המידות, אלא שבאחד גובר מידה זו ובאחד גובר זו, מזה נתהוה המחלוקת, דהיינו שעל דבר אחד עצמו זה יאמר כך וזה יאמר כך, כי כבר הם כולם מחוברים ומיוחדים יחד גם כן בהתכללות, ולפיכך בא מזה שפיטתם על דבר אחד בחילוף. ולכך המחלוקת התחיל בבנים, ובבני יעקב התחיל בתוקף השנאה עד ש"לא יכלו דברו" וגו' (בראשית לז, ד), שאינו בגדר מחלוקת כלל, רק מלחמה. והכתוב אומר (דברים כא, י) "כי תצא למלחמה על אויביך" - לא על אחיך יהודה על אפרים וכו', שבאמת כל ישראל זרע קודש וגוי אחד, וכל המחלוקת ביניהם הוא רק איך לעבוד את ה' ושניהם מכוונים לכבודו יתברך כידוע... ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם, והכתוב מזהיר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך"... וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל, דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה, דנעשו כאויבים זה לזה "ואת והב בסופה".

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח דף נא ע"ב-ע"ד)

ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו וכו'

גם בעיתות הניוול המוסרי, היבהבו בסתרי המצפון החברתי היהודי ניצוצות מאש הר סיני - גחלים לוחשות שהתלקחו והתלהבו מדי נגעה בהם הרוח של מוסר היהדות! והאות על כך הוא המעשה המסופר בדברי הימים ב כח, בעצם תקופת הירידה המוסרית של עשרת השבטים, בשעה שגרון הנביאים כבר ניחר מלהוכיחם, התלקחה מלחמה ביניהם ובין בני יהודה והם נחלו נצחון: "וישבו מבני יהודה מאתים אלף נשים בנים ובנות". גורל מר היה צפוי לפי משפט הימים ההם להשבויים והשבויות - גורל עבדים ושפחות הנתונים בעול הברזל של כובשיהם כל הימים. אולם בין המנצחים היה נביא ה', עודד שמו, והוא הרים קולו על שיכורי נצחון אלה, הזכיר להם ששבויים אלה אחיהם ואחיותיהם הם ובנים ובנות לה' אלהי ישראל, והיה אם לא יזכרו ברית אחים ויתעמרו בהשביה, תתך חמת ה' עליהם לאין מרפא. וראה זה פלא! דבריו הציתו בלב המנצחים את הניצוצות החבויים, ניצוצי האהבה והחמלה, המסו את הקליפות הגסות, והלבבות הקשים שלא ידעו רחם הפכו לחמלה על האחים השבויים, "ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו... ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם".

(רבי שלמה זלמן פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' מו, הערה 26)

הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום

צר מאוד שהמדינאים שלנו משתמשים בטיעוניהם ובהצהרותיהם רק בנימוקים ריאליים רציונליים, שכנגדם ניתן תמיד להשתמש בנימוקים נגדיים. אילו נעזרו מדינאינו גם בתופעות הבלתי רציונליות שבתולדות ישראל, מאז היותו לעם ועד היום הזה, אילו עמדו על עצם התופעה האי-רציונלית של קיום העם הזה במשך אלפי שנים, בחוסר תנאים חיוניים ביותר, דומה שהיו מצליחים לערער את הבטחון המקנן בסתר לבם של אויבינו כי יוכלו לנו, כי אי פעם יגברו עלינו, ינצחו אותנו ויכלו אותנו.
יש לראות ולהראות את עם ישראל בעיני התנ"ך, מיציאת מצרים ועד יציאת רוסיא הסובייטית, ממלחמות החשמונאים ועד מלחמות השחרור והתקומה בימינו. נוסף לטנקים ולאוירוני הקרב, ולכל הנשק המתוחכם, צריך להיאמר ולהישמע בקול רב באוזני מדינות ערב: מדוע אתם חוזרים על הנסיון להשמיד את העם הזה, נסיון שלא הצליח בשום תקופה בהיסטוריא, נסיון שנכשל וחזר ונכשל במשך שלושת אלפי שנים?
הלא כה הבטיח לנו הנביא בדבר ד': "כל כלי יוצר עליך לא יצלח!" (ישעיהו נד,יז) - ודבריו נתאמתו עד היום הזה. ולפני ישעיהו הנביא הודיע לנו אדון הנביאים משה רבינו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח). יכולים עמי ערב להשלות עצמם, שכמות הנשק המרובה ואיכות הלוחם שהשתפרה, הם שבידם להכריע, אולם כשאנו קוראים בקול רם ונישא בשם אלקי ישראל - כאן תש כוחם. כאן הם יודעים שיש להם ענין עם כח הכוחות שאין להתחרות אתו, שהם מנסים להלחם עם בעל המלחמות שאין לנצח אותו - "הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום".
כה אמר אבימלך, מלך פלשתים הקדמון, לאברהם אבינו: "אלקים עמך בכל אשר אתה עושה" (בראשית כא, כב) - "לפיכך אני ירא ממך, לא מגבורתך ועשרך" (פירוש הספורנו על הפסוק).

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - אלול ותשרי, עמ' 131-132)

פלשתים באו בנצחונו של גלית וכו'

והלום ראיתי להגאון מו"ר הרב יעקב ישראל קנייבסקי שליט"א (זצ"ל) (קהילות יעקב, חלק א סימן לד), שלחלק יצא בין ירא מספק סכנה שישנו בדרך כלל במלחמה, דבכהאי גוונא אינו עובר בלאו דלא תירא, לבין ירא מגודל מחנה האויב וחוזקו (כמפורש בקרא [דברים כ, א] "וראית סוס ורכב עם רב ממך וגו'"), שאז הוא עובר בלאו, כיון שחייב אדם מישראל להיות בטוח שאין הנצחון תלוי בריבוי חיילי האויב וגבורתם (ולכן אומר הכהן: פלשתים באו בנצחונו של גלית וכו').

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 90 = צניף מלוכה עמ' 202)

זה מחנה הארון וכו' (מב:) וכל כך למה מפני שהשם וכל כינויו מונחים בארון

מהי מהותו של הכיבוש המקדש? וכי כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה? וכי בחרבי ובקשתי לקחתי מיד האמורי? התורה מזהירה (דברים ח, יז-יח): "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". למרות זאת, אנו אומרים כי כיבוש מקדש. מה פשר הדבר?
התורה אומרת בפרשת מלחמה (שם כ, ג-ד): "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וכו' אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם". המשנה בסוטה אומרת, "זה מחנה הארון". ובסוגיא הגמרא מוסיפה: "וכל כך למה מפני שהשם וכל כינויו מונחים בארון". במלים אחרות: הכובש הוא הארון. המקדש הוא ארון הברית שהיה יוצא עמהם למלחמה (קידוש ע"י כיבוש - קידוש ע"י ארון הברית). בימי יהושע ומשה קידש הארון שליווה אותם בכל מסעיהם. בספר יהושע אנו קוראים כי ארון הברית יצא עמהם למלחמה משעה ראשונה שעברו את הירדן עד פעולת הכיבוש האחרונה של יהושע. גם החלוקה היתה לפני ה'. יהושע עצמו הצהיר על כח ותפקיד האדון עוד בראשית דרכו (יהושע ג, י¬יא): "ויאמר יהושע, בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני וכו', הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן". נוכחות הארון היה הדבר המקדש. ארון הברית קידש כי השכינה שכנה בין שני הכרובים. כיבוש נטול ארון והשראת השכינה אינו כלום.

(ר' יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"א, עמ' קע-קעא)


משה ידבר וכו' מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש וכו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם
47-40

פירש רש"י: אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא? ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש, כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כי אם ע"י תפילין, שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד ע"ב). וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים, כמ"ש (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו רז"ל (ברכות ו.): אלו תפילין שבראש. ולדבר זה היו צריכין במלחמה, שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה, כשם שמציל מכל מזיק ומחבל, כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ, כ) ק"ש אל פסוק "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה.
ובמס' ברכות (ה.) אמרו רז"ל: לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו", אי אזיל מוטב, אי לא, יעסוק בתורה, שנאמר "אמרו בלבבכם", אי אזיל מוטב, ואי לא, יקרא ק"ש שנאמר "על משכבכם", אי אזיל מוטב, אי לא, יזכור לו יום המיתה שנאמר "ודומו סלה". וד' אלו נזכרו בפרשה זו, לפי שנאמר "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". פירש"י: לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר, כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו.) למדו מן פסוק "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר? אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר, הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ לימדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה...
על כן נאמר "והיה כקרבכם אל המלחמה", עם האומות, ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה, אז יעסקו בתורה. זה שאמר "ונגש הכהן ודבר אל העם", ובמס' סוטה אמרו "ודבר אל העם" בלה"ק, וילפינן מן ג"ש של "משה ידבר" הנאמר במתן תורה, מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין - מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה, שכן אמר לו המלאך "עתה באתי" (יהושע ה, יד) - על ביטול תורה (עירובין סג ע"ב). וטעמו של דבר, שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה. ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי, וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר "שמע ישראל", דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו, ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב. ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע, או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש, ואז צריך להזכיר לו יום המיתה, ואז ודאי אזיל. על כן השוטר משמיע "מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה" וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה, ובזה ינצח יצרו ודאי, כמ"ש (בראשית ד, ז) "אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ", ר"ל יזכור לו פתח קברו, ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

(כלי יקר, דברים פרק כ פסוק ג)


אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם
47
דאם לא כן, לא הוי ליה למימר "שמע ישראל", רק הוי ליה למכתב "ודבר אליהם היום אתם קרבים" וגו'. וטעם הדבר כי זכות קריאת שמע [מועיל] להם לנצח, כי האחדות שהם מאמינים בו יתברך, בזה ישראל מנצחים את האומות, לפי שהם דבקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו והכל אפס, ומאחר שאין מבלעדו נמצא כי הוא גובר, כדכתיב (דברים לב) "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי".

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בפייט (קדושה של מוסף): "עוד יזכור למו מטת שכם אחד, זאת המתמדת שמע פה אחד, רוגשת נשף ושחר ליחד לאחד". נראה לפרש, דהנה בפירוש רש"י (דברים כ, ג) מדברי הש"ס סוטה, בפסוק "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע לבד כדאי אתם שיושיע אתכם. הפירוש, ק"ש הוא רמ"ח תיבין כנגד רמ"ח איברים, והיא התכללות כל חלקי האדם בעבודת ה' יתברך, וזה לא נמצא באומות העולם, כי אין המוח והלב אצלם כאחד, שאף שהמוח משכיל הלב מתאוה לאחרת. ובמדרש (ב"ר פ' פג): "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער" - יצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת. על כן בשביל מדה זו לבד, שבכוחכם לקבץ כל חלקי האדם לעבודת ה' יתברך, משא"כ בכוחם של אומה"ע, כדאי אתם שיושיע אתכם. וכן יש לפרש הענין "נעשה ונשמע" שאמרו ישראל בסיני, שהוא קיבוץ השכל והמעשה שהוא מוח ולב.
והנה בר"ה באין אומות העולם ומקטרגים, ומתקיים בפנימיות "כי תצא למלחמה". ואפילו אין בכם זכות אלא ק"ש כדאי אתם שיושיע אתכם. וזוהי כוונת הפייטן "עוד יזכר למו מטת שכם אחד", שהוא נעשה ונשמע, "זאת המתמדת שמע פה אחד", היינו שזאת הזכירה עומדת לנו תמיד.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה שנת תרע"ג)

והנה בפרשת שופטים כתיב "והיה כקרבכם... שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם", ופירש"י: אפילו אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם. ופירשנו דבק"ש שישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים באהבה ודבקות, ניכר ההפרש בין ישראל לאומות, שאפילו הטובים והחסידים שבהם אין להם בחי' זו לקבל עליהם עול מלכות שמים באהבה... וע"כ בזכות ק"ש לבד אין לאומות שום מציאות בערך ישראל, ועל כן מטעם זה כדאי אתם שיושיע אתכם.

(שם משמואל, מועדים, שנת תרע"ז, יום שבת חוה"מ [ובדומה בשנת תרפ"א])

"ואת יהושע צויתי... לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם" וגו' - לכאורה לא היה שייך לומר ליהושע "לא תיראום", כי הוא בודאי האמין בכל נפלאות אשר ראה ואשר עשה הוא עצמו במלחמת עמלק, ואיך שייך לומר כי הוא יירא מגוים וכלי קרב? ואפשר על פי אומרם ז"ל... אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. ולכאורה למה היה צריך המשוח מלחמה להודיע זאת לישראל, להקל הדבר בעיניהם? הלא אפשר טוב היה להכביד עליהם בכדי שיחזרו בתשובה. ואמנם כי היה צריך לומר זאת בכדי להחזיק לב העם שלא יפלו לבבם כאשר יתן כל אדם אל לבו חשבונו עם נפשו בעבודת בוראו, וממה שעבר עליו בהמרותו אליו בעבירה קטנה או גדולה, ויירא ויפחד מאימת הדין עתה כאשר ילך בסכנה למלחמה. ונודע אשר זה יזיק להמלחמה עד בלי שיעור. ועל כן, בכדי לחזק לבבם, אמר להם המשוח מלחמה "שמע ישראל אתם קרבים" - אף אם אין בכם אלא זכות שמע ישראל יש די לנצח המלחמה.
ואפשר לזה ירמוז הכתוב (דברים ז, יז-יח) "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים" וגו'. וגם זה יפלא, אחר שראו ישראל מלחמת סיחון ועוג וכדומה, שייראו עוד מריבוי הגוים. וגם למה הזכירם במה שעשה בפרעה דוקא ולא בסיחון ועוג, שהיו מלכים קשים מפרעה ועמו? ואולם כי לחזק בא את לב ישראל שלא ייראו מהחטאים האלה אשר בנפשותם, שלא יעשה זה רושם שיפלו במלחמה. ותמצא שיעקב אבינו בחיר האבות היה ירא שמא יגרום החטא כמאמר חז"ל (ברכות ד.). והנה איש ישראל הבא לחשוב את עצמו בנפשו בעבודת אלהים, יוכל ליפול עד שידמה לו כי כל הגוים ההם טובים ממנו, לצד שהגוים אף אם הם עוברי עבירות יומם ולילה, אומר בלבו כי הם לא ידעו רבונם כמותו ולא עמדו אבותם על הר סיני ולא פסקו זוהמתן, גם כי אין להם נשמה וחיות כי אם מבחינת חיות הארץ התחתונה, שעל כן נקראים עמי הארץ, כי הם והארץ שוים הם. מה שאין כן אני יודע רבוני, ויש בי נשמת אלוה ממעל, ואבותי עמדו על הר סיני, ואף על פי כן איני עובד עבודה הראויה אליו, על כן אני גרוע ממנו הרבה וכדומה באלה הדברים.
ולזה אמר הכתוב "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני", פירוש שתפול מורך בלבבך לומר שהגוים הם רבים וגדולים ממך במעלה שהם טובים ממך, ועל כן "איכה אוכל להורישם". לזה אמר "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים", פירוש שכל הנסים שעשה לך בפרעה ומצרים הכל לא היה כי אם בזכות שה' אלהיך, כי עדיין לא קיבלו התורה, ולא היה בהם כי אם זכות "שמע ישראל", שהיה להם קבלה מיעקב אבינו שהוא קבלת עול מלכות שמים להיות ה' להם לאלהים הוא ולא אחר. ובזכות הזה שהיה ה' אלהיך בשמע ישראל, עשה לך את כל הנסים האלו. ו"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים" וגו', פירוש בשכר "ה' אלהיך" לבד יעשה להם את שלהם, כי הלא הם עובדי כוכבים ומזלות מנעוריהם ואין בהם זכות זה. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיהו מ, א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם", פירוש, בשכר שהוא אלהיכם לבד, קבלת אלהותו פעמיים בכל יום שאומרים שמע ישראל, יאמר נחמו נחמו. ובזה תהיו בטוחים בטח שבודאי יוציא אתכם מזה ותצפו לישועה.
וזה שאמר לו משה ליהושע שלא יעלה מורא בלבו במלחמת ל"א מלכים שמא יגרום החטא שלא יפלו ח"ו לפני בני ישראל - לא כן, "לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם". זכות ה' אלהיכם לבד נלחם להושיע אתכם מכל אויביכם ולא צריך יותר למלחמה.

(באר מים חיים, דברים, פרק ג, כא)

"זכור תזכור וגו' אשר עשה ה' אלהיך לפרעה"... כי הלא בעת מכות פרעה ועבדיו לא היה בישראל שום זכות, לא קבלת התורה ולא עשיית מצוות, רק מה שידעו שה' הוא אלהיהם בקבלה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ובשכר זה הוציאם ה' ממצרים. וכמאמר חז"ל... אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם, כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. פירוש, לפי שאתם ממליכין אותו עליכם ומיחדין שמו, ועל כן בקרבך קדוש, שהקב"ה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל, כמאמר חז"ל (עיין של"ה הקדוש, ואלשיך, ריש פרשת תרומה) על "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד. וכבודנו וגדולתנו הוא כבודו וגדולתו. ועל כן "הוא הנלחם לכם", כלומר כביכול כי המלחמה אתו הוא, והוא הנלחם מהעומדים עליכם. וכאומרם ז"ל (במכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נה): כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם.

(באר מים חיים, דברים, פרק ז, יח)

כוונת מאמר זה עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] דברים קמא עמ' קסא, בשם ילקוט הגרשוני, מובא בספרו של מו"ר מנחת קנאות על סוטה.
בעל לשמוע בלמודים מפרש כי זמן ק"ש של שחרית בעלות השחר, וזמן ק"ש של ערבית הוא בצאת הכוכבים, לפי דהאומות מהן עובדין לחמה בעלות השחר ומהן עובדין ללבנה בצאת הכוכבים, לכן מקבלים עליהם ישראל אז עול מלכות שמים של ק"ש, לרמז כי הבורא יתברך הוא המושל בחמה ולבנה. ולכן בזכות זו אין אתם נמסרים בידן, דכוח גבורתן הוא רק מכוח החמה והלבנה. וזה שאנו אומרים בקדושת כתר "ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עי' רע"מ עקב ערב, א: חמש אבנין דקירטא "שמע ישראל יא"י", לקבלייהו "ויקח דוד חמשה חלקי אבנים מן הנחל" כו'; תקו"ז תכ"א (סב, א). וע' פסחים נו, א: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא יש ח"ו במיטתי פסול כו' אמרו לו בניו שמע ישראל כו', כלומר אפילו בשביל כך לבד נזכה לקץ הימין. ובתקו"ז תמ"ג (פב, א): "ונהר יחרב ויבש" - בההוא זימנא דאיהי יבש, צווחין בנין לתתא ביחודא ואמרין שמע ישראל, ובניצוצי אות יז, מאור ישראל מקוזניץ: כשאנו רואים שיש אתר יבש, אנו מתנחמים בזה שבוודאי ראה ה' יתברך אותו בתחילת הבריאה, ועם כל זה ברא העולם, ואין שינוי לפניו ובוודאי יגאל אותנו, וזהו שאנו אומרים "בעלמא די ברא כרעותיה", ובוודאי "ימליך מלכותיה" במהרה בימינו אמן.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US