Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מז ע"ב

ועם לא יבין ילבט
36

..."ואהבת" גם הוא ברצון שבלב ומקור למדות הנמשכים מן הלב, אבל כל זמן שלא יצא לפועל במעשה אין מבורר, וכמו ששמעתי על ענין הנסיונות של צדיקים שהוצרכו להתברר במעשה דוקא בפועל ממש. וכמו ששמעתי על פסוק (משלי י, ח) "ואויל שפתים ילבט", פירוש הוראת "ילבט" על הדבר שלואה להוציאו מן הכח אל הפועל, וכמו שאמרו על פסוק "ועם לא יבין ילבט", שהמים דסוטה אין מוציאים כוחם לפועל. והאויל, אף על פי שבכח הוא נדמה לו שלם, כאשר הוא בא להוציא לפועל, ילבט, ואין יכול להשלים גמר המעשה. וזה לאות על מעמקי הלב והנסתרות שעדיין אינם נקיים, והוא כמו שנתבאר לעיל כי לעולם גמר המעשה בידו של ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף כז ע"ד-כח ע"א)

ובזוהר וארא דבמצרים הדבור בגלות. פירוש שהיו טובים בלבבם, רק ביציאה לפועל במעשה לא כן. וכדרך ששמעתי על "אויל שפתים ילבט", דפירושו שאין יכול להוציא מכח לפועל, כדרך שאמרו בסוטה על פסוק "ועם לא יבין ילבט" על העדר כח מי סוטה להוציא פעולתן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית (בסופו), קונטרס עת האוכל, אות יד)

פעמים האדם רואה שהוא חושק וכוסף לעבודת ה' במוח ולב, אבל כשמגיע למעשה אינו מצליח. וזה נקרא "אויל שפתים ילבט", כמו שנתבאר ממה שאמרו ז"ל על פסוק "ועם לא יבין ילבט", עיין שם. והיינו דלשון "ילבט" שאין יכול להוציא הפעולה מן הכח אל הפועל... ונודע לשלמה כי רק "אויל שפתים", רק שהכל מן השפה ולחוץ, ילבט [וזה היה דואג כמו שאמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין קו ע"ב), והוא היה לפי שעה נראה כמצליח במעשיו, שעליו אמר דוד (תהלים לז, ז) "אל תתחר במצליח דרכו", וידוע "דרכו" רצה לומר דרך ה'], אף על פי שמוציא לפועל אינו כן באמת. אבל מי שחשקו יוצא מעומק שבלב, הוא אינו נלבט, אף על פי שנראה לעין שאינו מצליח ביציאה לפועל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קלח)


משרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם
38
פירוש, הנאת הגוף ותאוה חמרית. נתקלקלו הדינים, כי הדין הוא אלקי, כדכתיב (דברים א) "כי המשפט לאלקים", ודבר זה בארנו במקומות הרבה, וכן נתקלקלו המעשים האלקיים כאשר האדם רודף אחר התאות החמרית הגופנית, ואין נוח בעולם כאשר האדם נעשה חמרי, כי אין הנחה ושלמות בדבר זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ובפרק עגלה ערופה: משרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. ע"כ. ורצו בזה, כי כאשר בני אדם הם רודפי ההנאה והתאוה, נמשך מזה ביטול הדין, כי הדין צריך שיהיה מסולק מן ההנאה. וזה מפני שהדין לאלקים, כדכתיב "כי המשפט לאלהים", וההנאה והתאוה הוא גשמי, אשר מדה זאת אינה מתייחסת אל הדין. ולכך כשרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינים, ואף על גב שאין מכוין ליקח שוחד, כיון שאין הדין ראוי להם, בודאי יש קלקול בדין, ואין כאן דין כאשר יש שום הנאה. ונתקלקלו המעשים, כי המעשים הם כאשר יש דין, ואז האדם עושה מה שהוא מחויב לעשות מצד הדין, וכאשר אין דין אין מעשים גם כן. ומה שאמר ואין נוח בעולם, כי כבר התבאר כי הדין גורם ההנחה, וכאשר אין דין אין כאן הנחה מפני המחלוקת, ולפיכך אמר כי אחר קלקול הדין נמשך שאין נוח בעולם מחמת קלקול הדין. והרי לעיל גם כן אמרנו כי העולם מזדעזע בשביל עיוות הדין, לכך אין הנחה בעולם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הדין, פרק ב)


משרבו רואי פנים בדין בטל לא תגורו
38
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] קמא דברים עמ' יג, שמפאת זה ישבו צדיקים הרבה מעוטפים בשעת הדין.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

משרבו רואי פנים בדין בטל לא תגורו ופסק לא תכירו ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם
38-39
ויש לדקדק מה שאמר משרבו הכרת פנים במשפט בטל "לא תגורו" וכו', כי דבר זה פשיטא, כיון שרואה פנים במשפט שבטל "לא תגורו" ו"לא תכירו פנים במשפט"? אבל פירוש דבר זה, כי הדיין צריך אזהרה יתירה שלא יכיר פנים במשפט, וזה בשביל מורא בשם ודם הוא טבע האדם להיות נכשל בזה ביותר מכל, ולפיכך אמר: משרבו רואי פנים בדין בטל לגמרי "לא תגורו" אפילו מן הכשרים, כי לדבר זה צריך זריזות יתירה, וכאשר יש בני אדם מתחילין בחטא הזה, הכל נמשכין אחר זה וקרוב הדבר להתבטל אפילו מן הדור שאחריו, שלא נמצא אחד שהוא כשר בדין, ובטל "לא תגורו" לגמרי מן הדורות. וזה לשון "בטל" שאמר. ופרקו מהם עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם, בזה שרואים פנים במשפט. ואפשר לפרש: משרבו רואי פנים בדין כלומר שמכיר לו פנים בדין, אע"ג שאין מכיר פנים לגמרי לשנות בדין, רק הוא רך אליו יותר מן השני, נקרא זה שהוא רואה פנים בדין, בטל לגמרי "לא תכירו פנים במשפט" ו"לא תגורו" מפני איש.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הדין, פרק ב)


ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם
39

עם הקדוש שהם עובדי ה' יתברך אין להם להיכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לשם שמים, שנאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, ונאמר (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לשון "כהנים" - אדונים ושרים, וכמוהו (שמואל ב ח, יח): "ובני דוד כהנים היו". וכל העם נקראו ממלכה, מלשון: "אם יש גוי וממלכה" (מלכים א יח, י),: "כי הגוי והממלכה" (ישעיה ס, יב), פירוש: אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים שלא יהיה עליכם עול בשר ודם, ונאמר (שם נא, יב): "מי את ותיראי מאנוש ימות", ונאמר (שם פסוק ז): "אל תיראו חרפת אנוש". ואמרו רז"ל: "משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע פרקו מעליהם עול שמים והומלך עליהם בשר ודם". ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט, כ-כא): "קומה ה' אל יעוז אנוש ישפטו גוים על פניך, שיתה ה' מורא להם ידעו גוים אנוש המה סלה". למדנו מזה כי עת אשר יעוז אנוש, אינו מכיר שהוא אנוש, כי אין שררה ראויה לאנוש זולתי לשם שמים.

(רבינו יונה, שערי תשובה שער ג אות קסז)


משרבו אחרי בצעם לבם הולך רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע
40
פירוש אחר חמדת לבם, כי החמדה והתשוקה מהפך הטוב לרע ואת הרע לטוב, הכל לפי התשוקה אשר היה בלב אשר מהפך הכל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

משרבו מושכי הרוק רבו היהירים ונתמעטו התלמידים
42
רש"י נדחק לפרש. ובעל עיני יצחק מפרש "מושכי הרוק" - שמבטלים את חבריהם ורבותיהם ברוק שבפיהם, היינו שמקטינים את כולם ורוקקים עליהם, ממילא "רבו היהירים" והמתגאים בלמדם כולם מדה רעה זו, "ובטלו התלמידים", שאין איש שיאמר שהוא תלמיד של אותו חכם, אחר שכל אחד מתרברב שאין גדול ממנו, ומי ראוי להיות לו רב.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


האי מאן דמיהר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל
43

המדה המגונה הזאת, היא מדת הגאוה, בעל המדה הזאת יוצא מן הסדר, וכמ"ש בפ' עגלה ערופה: אמר רב מרי האי מאן דיהיר אף על אנשי ביתו לא מתקבל, שנאמר גבר יהיר ולא ינוה, אפילו בנוה שלו לא מתקיים. וזה מפני שבעל המדה הזאת בגאותו אינו משותף לאחר, והוא נבדל מאחר, ולכך אף על אנשי ביתו לא מתקבל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ד)

ועיין בראב"ע שכתב: "ודובר שלום לכל זרעו" - שהיה עניו גדול. והענין כמאמר חז"ל: האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתו לא מתקבל. והוא כי הרגל נעשה טבע, אם אדם מתנהג עם בני ביתו וזרעו בגאוה, אף שהם בניו וחייבים בכבודו, מ"מ אחר שיצא לחוץ וידבר עם אנשים אחרים, גם עמהם יתנהג בגאוה, ויהיה כל ימיו בגובה לב, כי הרגל וכו'. ולעומת זה כשמתנהג עמהם בענוה ושפל רוח, ההרגל נעשה טבע, שמתנהג כן עם כל אדם, והוא עניו לכל אדם.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ג)

הרשב"ם (ב"ב צח) מפרש אינשי ביתיה "אשתו". ובספר מצודות דוד מפרש על פי דבריו הטעם, כי ידוע מאמרם סימן לגסות הרוח עניות, ואיתא בב"מ כד מישלם שערי מכדא אתא תיגרא בביתא, ממילא היות שהמתיהר בא לידי עניות, סוף שבא לידי מחלוקת בביתו ולא יהיה מתקבל על אשתו כמאמרם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


גבר יהיר ולא ינוה
44

וגם מהגאות נסתעף בחינת העצבות, שבא ע"י גאוה שנחסר לו לפי מדרגתו, ונרמז בפסוק "גבר יהיר ולא ינוה" (וכמו שאמרו סוטה מז ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת פרה, אות ה)


משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה
45

ור"ל כאשר רבו הנהנים מן אחרים, אף על גב שלא היו מטים המשפט, שלא היו לאותן בעלי בתים דין לפני אותם שהיו מטילין מלאי על בעלי בתים, מכל מקום כיון שרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, שדבר זה קבלת הנאה מאחרים, רבה השוחד גם כן לקבל הנאה אפילו השוחד הגמור והטיית המשפט, כי כאשר מקבל שוחד אפילו לשפוט אמת, בא אחר כך להטות משפט לגמרי. ומה שאמר שפסקה הטובה, דבר זה התבאר למעלה אצל אם ראית פורעניות בא על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל, ומכל שכן שגורם דבר זה שתפסוק הטובה כאשר יש קלקול בדין, שכל קלקול בדין גורם שמדת הדין מתוחה נגד שונאיהן של ישראל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הדין, פרק ב)


משרבו צרי עין וטורפי טרף
47

בעל לשמוע בלמודים מפרש: משרבו צרי עין, שהם חושבים דמה שיש לחברו ראוי להיות בידו, רק חברו טרפו, לכן כמדתם רבו טורפי טרף, חייתו יער הטורפים מה שאינו שלהם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים
48

פירוש כאשר הוא שונא לקבל דבר מזולתו, מפני כי המקבל דבר מזולתו אינו עומד בעצמו שהרי הוא מקבל מזולתו, ודבר זה מורה על חולשת מציאותו כאשר אינו עומד בעצמו, אבל מי שאינו מקבל מתנות והוא מקוים בעצמו, וזה מורה על המציאות החזק אשר יש לו, ולכך ראוי לו החיים, אשר החיים הוא הקיום. וזה שאמר "ושונא מתנות יחיה", כלומר, כאשר שונא לקבל מתנות מאחר, בזה נראה כי קיומו בעצמו, וזה מפני כי יש לו קיום בעצמו, ולכך הוא יהיה כאשר הוא מרחיק הקבלה, רק מציאותו ובעצמו, וזהו עצם החיים, והוא הפך העני שמקבל פרנסה מאחרים ונחשב כמת, בעבור כי חיותו אינו בו והוא תלוי בזולתו, ואין זה חיים, שהחיים הוא שעומד בעצמו, וזה ידוע.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ה' יתברך הוא הנותן ומשפיע לכל בריה די מחסורה לכל אחד השייך לו, כידוע שכל הנאות האדם וקנינו, הם השייכים לשורש נפשו, שכאשר מקבלם לשם שמים מזכך בזה כל חלקי נפשו, והנשפע לאחר הוא מה ששייך לאחר, ואין שייך לו, דאם כן היה ה' יתברך משפיע לו. ומה שקונה מיד אחר, מאחר שה' יתברך הזמין לו מעות לקנות, הרי השפיע הדבר לו, ובתחילה היה שייך לאחר, ועתה שייך לו ולשורש נפשו.
אבל מה שנותן לו במתנה, אף דגם כן מן השמים בא לו מחשבה זו שיתנה לו, דלאו בשופטני עסקינן שיבקשו על זה, ויעבור על "לא תחמוד", רק הלב מעצמו נתעורר לזה, ומשנתנה לו קנייה, ונעשה קניינו ושייך עתה לו - מכל מקום כיון שלא הזמינו לו מעות לקנותה, הרי לא השפיעו לו זה מן השמים, רק עשאו מן השמים זה למשפיע לו בדבר זה, ואפשר שאינו שייך לו כלל, רק לפי שהלה שבידו לא יוכל לקבלה לשם שמים, שבזה אותו דבר מתעלה ומתתקן, וכשאינו לשם שמים יש ירידה לאותו דבר, על כן דבר ההנאה עצמה מואסת, וכידוע בסוד "כל אוכל תתעב נפשם" (תהלים קז, יח), שהאוכל עצמו הוא תתעבם, שיודע שלא יהיה לו תועלת באכילתו רק עוד קלקול. ועל כן נתעורר בזה רצון לתתה לאחר. ומאחר שאינו שייך למקבל, אם כן אין הנאה זו ראויה לו כלל, שאינה מחלקו ושורש נפשו, ועובר בזה על לא תחמוד כשיחמוד ליקח דבר שאינו שייך לו.
וע"י זה יוכל לפעמים לאבד גם השייך לו, כמשפט החומד מה שאינו שלו, דגם מה שיש לו לקחו ממנו כמו שאמרו בסוטה (ט ע"א), וכגמלא דאזיל למתבע קרני בפרק חלק (סנהדרין קו.). ופעמים יוכל ליטול בזה חיותו חס ושלום, וכמו שנאמר (משלי טו, כז) "ושונא מתנות יחיה", ובחולין (מד סוף ע"ב): לא בעיתו דאיחי. דכל קנייני האדם הם לצורך קיום חיותו בעולם הזה, וחלקי חיותו מתפשטים בהם, כידוע בסוד "נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז, ה), ועל כן כל אחד קנייניו הם כפי מה שבכח התפשטות חיותו וחלקי נפשו. ובמתנה דאפשר שיקבל קנין שאין שייך לו, הרי הוצרך להתפשט חלק מחיותו במה שאין שייך לו, ובזה חיותו אפשר שיתמעט.
ובמגילה (כח.) איתא: במה הארכת ימים וכו' לא קיבלתי מתנות. ונראה דאין רצונו לומר דזה גורם אורך ימים יותר מהקצוב, רק באמת הוא נקצב לו אורך ימים, דעל כן אתו גווזאי ומחו ליה, דידעו שאריכת ימיו היה שקצוב לו כך, והוא לא חטא שיפחתו לו. ומשאלתו נראה דמחזיקו בחוטא, ושראוי שיפחתו לו, על כן מחו ליה. ובאמת הוא שאל לפי שאין שום אדם בדורות ההם שהאריך ימים כל כך, חשב דודאי ע"י זכות הוסיפו לו. והוא השיב, דהם הקצובים, אלא שבחטא קל פוחתין מהקצוב, ואין אדם צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ועל כן אין שום אדם חי כל כך. אבל הוא נזהר גם מדקדוק קל דקבלת מתנות, וגם היה מעביר על מדותיו דמעבירין פשעיו, על כן לא נגרע מקצבתו.
ויותר נראה דבאמת ר' עקיבא עצמו השואל שם סבירא ליה ביבמות (נ ע"א): זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו, ואי אפשר כלל להוסיף. ועל כרחך דכך נקצב לו, ומה שאל במה הארכת וכו'? וצריך לומר דהתוספות שם (ד"ה משלו) כתבו דכשנגזר לשום אדם ונגרע ממנו שפיר מוסיפין לזה (ע"י זכות), דאינו תוספת, עיין שם. ואם כן שפיר משכחת ליה תוספת משניו של אותו דלא זכה שפיחתו לו, ועל זה שאלו במה יזכה לאותן שנים שנפחת מאחר. ועל זה אמר: מימי לא קיבלתי מתנות, דלא חשקתי לשל אחר מה שאינו שלי, וכן הוא המדה כנגד מדה, לתת לו של אחרים מה שאין שייך לו, רק שהוא כזוכה מההפקר, כיון דהוא לא רצה מעולם הזה ולא חמד לכך. אז ה' יתברך נותן לו בשביל שלא חמד. וגם שהעביר על מדותיו, וצורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפין לו כההיא דחגיגה שהביאו תוספות שם. והיה ותרן בממון לתת משלו לאחר, וגם זה מדה כנגד מדה ה' יתברך נותן של אחר הנשאר כהפקר לו. ובכל אחד מהם סגי לזכות, אלא דהוא היה לו שלושתן, ואם כן שפיר גורם להאריך.
ומכל מקום גם זה אמת דמקצר, וכמפורש בסוטה: משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים. וכוונת כפל הלשון נראה, דחיי אדם קצובים במספר שנים, ועל כן אמרו (קידושין לח.) דממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, היינו דמשלימין לו שנים הקצובים, ואי לא זכה, אף דלא חטא שיפחתו לו, מכל מקום אין משלימין לו שנה שלמה, רק די במקצת שנה לקצבת השנים, דגם יום אחד או שלושים יום בשנה חשיב שנה.
ונראה דמי שפוחתין לו, גם כן אין פוחתין לו מקצב השנים, אלא שהשנים מתקצרות, וכמו שנאמר (משלי י, כז) "ושנות רשעים תקצרנה", והיינו כענין שמצינו בפרשת שלח (במדבר יד, לד) "יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם", דנחשב יום לשנה. וכן ביחזקאל (ד, ו) "ושכבת וגו' יום לשנה יום לשנה נתתיו לך". ואולי כך אפשר שיחשב גם כן איזה מספר ימים לשנה. אלא דזה יש לדחות, דביום יש טעם שיחשב כשנה, שהוא מה שהשמש שונה מהלכה סביב הכדור, וגם בכל יום היא שונה מהלכה סביב הכדור ע"י גלגל היומי כידוע, מה שאין כן איזה ימים, אין טעם להחשיבם שנה. אבל מכל מקום יש לומר, אין הכי נמי, דגם פחיתת הקצב היינו שחושבין יום לשנה יום אחד או איזה ימים כפי מה שרוצין לפחות לו, ולעולם אין הפחת בקצב השנים, אלא שנתמעטו הימים והשנים נתקצרו.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף יז ע"ג-יח ע"א)

בעל לשמוע בלמודים מפרש, היות שתכלית הבריאה היא שלא יאכל האדם נהמא דכיסופא, לכן כאשר הוא מקבל מתנות, מה לו לחיות בעוה"ז? לכן נתמעטו ימיו. והוא ע"ד שנאמר "שונא מתנות יחיה".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות
50

אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויביא ראיה על זה מה שנאמר: משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות - זה הדבר מגונה מאד, והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים, ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות, וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת, הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד, שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים, שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק, שמחלוקת ב"ש וב"ה, באמרם (ברכות נא ע"ב), מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים, או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית, ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני, אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב), שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים.
אבל מה שאמרו: משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל, ענין זה מבואר, שכל ב' אנשים, בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מעוטא, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא, והעיקרים כמו כן, הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי, ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת, שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתווכחים בעיון להתווכח כשכל יהושע ופנחס, ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא ציוונו בעבודתו על ענין זה, אבל ציוונו לשמוע מחכמי הדור, כמו שנאמר (דברים יז) "אל השופט אשר יהיה בימים ההם". ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת, לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

משרבו תלמידי שמאי והלל וכו' רבו מחלוקת בישראל
50

אתא תנינא חבריה וכו' - הוא עזרא הסופר שע"י נתחדשה התורה לישראל... הדר אתי ציפרא פסקיה לרישיה, כמ"ש למעלה שציפרא הוא מט"ט, "כי עוף השמים יוליך וכו' ובעל כנפים" וכו', והוא מה שחזר ונסתם רע"מ הלכה למשה מסיני ב"גחון", ונסתם מעייני החכמה, כמ"ש: משרבו תלמידי שמאי והלל וכו' רבו מחלוקת בישראל וכו', והוא הריב ומחלוקת בהאי סלע דאסתם ביה רע"מ, כמ"ש בתיקונים (דף מו ע"א): ובגנייהו "ויך משה את הסלע במטהו פעמיים", דאם לא דמחה בה לא הוו טרחין ישראל ותנאים ואמוראים וכו' והיה נפיק מיא בלא קשיא ומחלוקת, ופסק בגין דשכינתא דאתמר בה "הלא כה דברי כאש נאום ה'" הוי שריא בפומייהון דישראל דאיהי אורייתא דבע"פ וכו'.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), בבא בתרא עד ע"ב)


מאי אשכולות וכו' איש שהכל בו
52

ואמר שכל מי שמתנדב עלה או גרגיר או אשכול כו' - רצה לומר כי כל אחד מחכמי האומות או הפילוסופים שהשיגו דבר אחד מאלו החכמות, הן בטבעיות שהוא הנמשל בעלה שבגפן שהוא הפסולת שבו, או בחכמת התכונה הנתלה בגלגלים הנמשל בגרגיר העגול כדמות הכדור, או בחכמת האלהות שהוא הנמשל באשכול, כמו שאמרו בסוטה: בטלו האשכולות כו' מאי אשכולות איש שהכל בו, ולכן המשילן לאשכולות. ואמרו: כל מי שהתנדב לבו לעסוק בחכמות אלו הוא תולה בגפן זה, כי באמת כל חכמת הפילוסופים והחוקרים בא להן מישראל, וכל חכמתן כלול בתורה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק א, פרק יא)

והנה בפירש"י פירש איש שהכל בו - תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת. והוא כמו שאמרו בתמורה: כל אשכולות כו' היו למדין תורה כמשה רבינו כו'. ובאמת לפירש"י בתמורה איש שהכל בו, תורה ויראה וגמילות חסדים, יש להבין איך אמרו שבטלו משמת יוסי בן יועזר, והלא גם בימי האמוראים היו גם כן דעסקי בתורה ובגמילות חסדים, כמו שאמרו (ראש השנה יח.): אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים. ותורה בלא יראת שמים קראו בגמרא (יומא עב ע"ב) "מחיר ביד כסיל", ואין זה תורה כלל. ונקרא התורה רק תרעא לדרתא שהיא היראה. והנה נאמר "אשכול הכופר דודי לי" וגו', ודרשו (שבת פח ע"ב): מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי, היינו על עון העגל. ויש להבין למה דוקא בכאן מכנים לה' יתברך בשם אשכול שהכל שלו יותר משאר מקומות. ויש לומר בזה כמו שאמרנו במה שאמרו (ברכות יא ע"ב) "עושה שלום ובורא רע" כו', כתיב רע וקרינן הכל, לישנא מעליא, שכינו הרע בלשון "הכל" על פי מה שאמרו (בראשית רבה פ' ט) על פסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שדרשו שהוא המות והרע, וזה נקרא "כל אשר עשה". והגם שאין שייך לומר על ה' יתברך "בורא רע", כי לא נמצא זאת בכל הבריאה, רק הוא על דרך אמרם ז"ל (שבת קמט ע"ב): אין לא טוב אלא רע.
והנה בהתחלת הבריאה דכתיב "תוהו ובהו וחשך" לא נאמר בו "כי טוב", הוא מרמז על הרע של ד' גליות, כמו שאמרו בבראשית רבה, עד בריאת האור שנאמר בו "וירא אלהים כי טוב". וכמו כן נאמר בכל בריאת ששת ימי המעשה, זולת ביום שני שלא נאמר בו גם כן "כי טוב" מפני שבו נבראת מחלוקת וההבדלה בין מים עליונים לתחתונים (כמו שאמרו בראשית רבה פ"ד). וזהו הענין שאמרו: אשכול מי שהכל שלו, היינו בורא את הכל בחינת הרע כנ"ל, מכפר לי על עון גדי, היינו בחינת החושך של הבריאה שיהיה נהפך לטוב מאד. ועל זה רמזו ז"ל שבטלו האשכולות, שכל האשכולות שעמדו מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו, והיינו שהיה להם כח ע"י התורה להפוך את הרע של הבריאה לטוב מאד, כמשה רבינו שנאמר לו באותו מעשה "ועתה הניחה לי", שהיה תלוי בו. ולכן נקראו גם כן בשם אשכולות שהכל בו, שביכלתם לעשות ע"י תורתם בחינת "הכל" לטוב מאד. ועל זה מביא המשנה שבטלו אשכולות שנאמר "אין אשכול לאכול", והיינו שיהיה פועל בתורתו שיהיה נקנה בלב השומע הדברי תורה שמכונה בשם אכילה, דכתיב "לכו לחמו בלחמי", וע"י זה יתעלה הכל לטוב כנזכר לעיל.
ועל זה רמזו בתמורה דבסוף שניה דיוסי בן יועזר דבצר ליבא אפלוג בסמיכה ובטלו האשכולות, והיינו שלא היה עוד בכוחם לעשות האחדות, מבחינת ההבדלה של יום השני שלא נאמר בו "כי טוב" מפני המחלוקת. וזה היה משום דבצר ליבא מצד הקליפה של חכמת יונית שהיה בלא לב, וכמו שאמרנו במה שאמרו (מדרש רבה איכה ב, ט): יש תורה אל תאמן דכתיב "בגוים אין תורה", והיינו, כי החכמה שיש להם הוא מן השפה ולחוץ ואינה מורה ללב, מה שאין כן חכמת התורה שעיקר קנינה הוא בלב, כמו שנאמר "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (ונתבאר ריש פרשת וישלח).
וזהו ענין אמרם ז"ל על היוונים שטמאו כל השמנים, והיינו בחינת החכמה שבלב שהחשיכו עיניהם של ישראל. וידוע דראשית חכמה יראת ה' הוא בחינת אשה יראת ה' שנמצא בכלל כנסת ישראל, והיא קבלת עול מלכות שמים מצד אמונה בלב שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד לפניו ורואה במעשיו, וזה סוף המדרגה מדת מלכות דאיהי יראה, וזה נקנה גם כן בלב וכמו שדרשו (יומא עב ע"ב) "ולב אין" על שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. ויש עוד מדרגה, בחינת בינה לבא, שהוא דרגא תמינאה למעלה מהשבע מדות, שהוא מדרגת היראה שנקלט בפנימיות נקודה שבלב, כמו שנאמר "ולבבו יבין". ועל זה היה הוראת הנס שבשמן. כאשר הרגישו אז החכמים בסוף שניה דיוסי בן יועזר שנהרג בגזירת יוונים (כמו שאמרו בראשית רבה פ' סה) דבצר ליבא כמו שאמרו בגמרא, והיינו שלא נשאר רק מדרגה התחתונה בנפשות ישראל יראה תתאה מצד האמונה. ועל זה מרמז הפך אחד של שמן, שהיה בו רק להדליק יום אחד, והיינו מדה אחת בחינת מלכות שמים, ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, והיינו שנתוסף ממנו האורה עד שהיה מאיר ובא להם לשמונת ימים, והיינו שע"י בחינת מדה האחרונה שהיא יראה יש ביכולת להאיר על נפשו עדי יגיע לדרגא תמינאה להיות נקלט היראה בפנימיות שבלב. וזה הסוד נתגלה להם בשנה האחרת, שהרגישו הארה זאת בנפשם עד שהגיע לבחינת נקודה פנימיות שבלב, ולכן קבעום לשנה האחרת בהלל והודאה, כי זאת הוראה שלדורי דורות גם בשפל המדרגה לא יופסק הארת הקדושה מנפשות ישראל.
וזה ענין מה שאמר ר' אלעזר בן עזריה (חגיגה ג ע"ב) על פסוק "דברי חכמים וגו', בעלי אסופות", הללו מטמאין והללו מטהרין כו', כולם "נתנו מרועה אחד", אל אחד נתנן וכו', היינו שגם עתה שנתמעטו הלבבות, יש בכח להיות נקנה בלב להתאחד גם חילוקי הדעות להיות בחינת "כל אשר עשה טוב מאד". ובזה יונח הדרש (חולין צב.) "הבשילו אשכלותיה ענבים" אלו הצדיקים שבכל דור ודור, וגם אמרו "אשכולות" אלו תלמידי חכמים כו', ליבעי רחמים איתכליא על עליא, שבאמת יש בכל דור מציאות בחינת אשכולות כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות ה)

ברש"י שהכל בו: "תורה באמיתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת". ורמב"ם בפירוש המשניות מפרש שאשכולות הוא כינוי על אדם בו נכללו המדות המעלות והחכמות למיניהם.
בעל קול סופר מפרש "איש שהכל בו", כי דרך הצדיקים היא לגלות טפח מצדקתם ולכסות טפחים, אבל מקצת מתרומת מדות טובות שלהם נראה בחוץ, אבל איש אשכולות הוא איש שהכל בו בסתר ולא מגלה מצדקתו כלום, רק המסתכל בו מרגיש שהוא קודש קדשים.
בעל מלאה קטורת (דרוש יא) מפרש דיוסי בן יועזר היה איש שכולם התאחדו ופנו אליו, וכל דבר שהיה נוגע את הכלל ישראל היה הוא נקודה אמצעית מכל המפלגות השונות, ומתוך כך היה הכל בשלום, כי כאשר אין אחדות אצל היראים לעמוד נגד מהרסי הדת, אז הוא ענין פירוד אצל הצדיקים, שרע להם ורע לעולם, וכאמור רק ר"י הנ"ל היה תל תלפיות שכל הכתות של היראים פנו אליו, ומן אותו זמן בטלו האשכולות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עי' זהר שלח קס ע"א: "ויבואו עד נחל אשכול" - אלין אינון מילי אגדה כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US