Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מח ע"א

וכי יש שינה לפני המקום כו' אלא בזמן שישראל שרוין בצער כו'
24-26

וזה קדושת חודש זה, שכל אחד מישראל יכול להתברר שבמעמקי הלב קשור בה' יתברך, כמו שנאמר "אני ישנה ולבי ער", הקב"ה שהוא לבן של ישראל. ואיתא: "עורה למה תישן", וכי יש שינה לפני המקום כו' אלא בזמן שישראל שרויין בצער כו', לכך נאמר "עורה למה תישן ה'", והיינו נראה כביכול אצל ה' יתברך כשינה. ומשום הכי איתא (מגילה טו ע"ב): "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - נדדה שנת מלכו של עולם, שאז היה נראה כשינה למעלה כביכול, שהיו ישראל בהסתר פנים, ואז נדדה שנת המלך. וכל מקום שנאמר במגילה "המלך" סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, כמו שאמרו (זח"ג קט, א ועי' מ"ר אסתר), והיינו שנתעורר לנקום נקמת ישראל. וזהו שנאמר "ולבי ער" לגאלני.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לראש חדש כסלו, אות ד)

בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה'

הנה חז"ל במשנה אמרו: "...אף הוא ביטל את המעוררים...". ובגמרא: "מאי מעוררים... בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר: 'עורה למה תישן ה''". ודאי שהמושג "למה תישן" קיים כל זמן שישראל שרויין בצער, ורוב העם בגלות, והמקדש בחורבנו, והאויבים מתגרים בישראל ומסכנים אותם. כמו כן, ברור שכאשר ישראל אינו עושה רצונו של מקום, כביכול ה' ישן, בהסתר פנים. כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים תתכג): "כשישראל עושין רצונו של מקום, אין שינה לפניו, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן'". א"כ, בדור שפל זה, כמה צריכים לזעוק: עורה למה תישן ה'!
מצווים אנו לזעוק ולעורר את הקב"ה, כמו שזעק הנביא (ישעיהו סג, טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך...". וכן (שם סב, ו-ז): "...אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". ופירש מצודת דוד שם: "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה ובסיסה, וישים אותה לפאר ותהילה בקרב הארץ".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יג עמ' קלד)

אומרת הגמרא: "מאי מעוררים... בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בנחת ושלוה - לכן נאמר 'עורה למה תישן ה''" (ועיין שם בתוספתא פי"ג, ובמעשר שני ה, טו, ובמלאכת שלמה שם). הכוונה היא, שכאשר ישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה, אין חילול השם גדול מזה, כי נראה בעיניהם כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, או כאילו מחוסר יכולת להציל את עמו הוא עומד ח"ו בחוסר אונים, והם לועגים לו, כמו שלעג אליהו לנביאי הבעל (מלכים א יח, כח): "ויהתל בהם אליהו ויאמר: קיראו בקול גדול כי אלהים הוא... אולי ישן הוא ויקץ". ועל זה צעק דוד המלך ע"ה ואח"כ הלויים, "עורה, למה תישן ה'!" כלומר, למה לא תתעורר כגבור מיין (עיין תהלים עח), כי הרי כאשר ישראל שרויין בצער, נראה לגוים כאילו אתה ישן או ח"ו לא קיים, והרי זה חילול השם שאין כמותו...
על אף שביטל יוחנן כ"ג את המעוררים, מ"מ בזמן של חילול השם, כאשר ישראל בצרה והגוים בשלוה, ראוי לצעוק ולקרוא: עורה, למה תישן, כדי לשים קץ לחילול שמו.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יד עמ' קנז)


משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות
36
שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי שיהיה השיר בעולם המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל השירה הוא מצד מדת הדין.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

תחת כסא כבוד היו סובבים שבעים שרים, והם נושאים כסא ה', והם ע' שרים לע' משפחות אדמה. אבל כשהיתה שכינת קדשו במקום מקדש למטה, היה לו ג"כ שבעים, כי זהו מספר הנרצה לה', אבל היו שבעים זקנים וסנהדרין, והמה יקראו ג"כ שרים, כדדרשינן (סנהדרין לג.) "שררך אגן הסהר", אלו סנהדרין. ושרים למעלה הן בפרודא, כי משם יפרדו הגוים, והוא דור הפלגה כנודע, ולכך נקראים בלשון רבים שרים, והוא מנין עשרים ע' - שרים. אבל למטה הכל כאחד יחשב ושפה אחת, ונקראים בלשון יחיד שר, והוא בסוד עשר ע'-שר. וגם השר למעלה כשמקבל השפע צריך להיות ע"י שיר למעלה וכמש"ל.
וידוע כי העולם העליון ביו"ד, ועולם התחתון בה', כמבואר בגמרא (מנחות כט ע"ב) להדיה, בי"ה בראם. ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד, נעשה מן שר "שיר" בתוספת יו"ד. ולמטה בזה העולם התחתון נעשה "שר"ה", ובחיבור ע' "עשרה". וזהו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה [סוכה ה.], הן שבעים סנהדרין הן נושאי מרכבה שכינה למטה. וזהו מאמר הקרא [קהלת ב, ה] "עשיתי לי שרים ושרות", ועיין שם במהרש"א, ששניהם מיני שיר, רק אחד הוא לשון זכר, והוא השיר ששרו הלויים בבית המקדש, ושירה לשון נקבה, והיינו כנ"ל, כי שיר הוא מעלמא עליון שרים. וכן אמרו במדרש [שהש"ר א, לד] דעכשיו השירה הזאת בנוקבא בעולם התחתון, אבל לעתיד דיהיה הכל בעולם עליון, נאמר "שירו לה' שיר חדש", ולא "שירה חדשה". ולכך נאמר על מושב סנהדרין "שער", עלי שער, שהוא ע'-שר. היוצא מזה, הכל היה תלוי בשירה. ומזה תבינו מה שאמרו: משבטלו סנהדרין בטל השיר. וזה אמרו [איכה ה, יד] "זקנים משער שבתו", והיינו שער הנ"ל, ע'-שר, ופסק השיר כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות וכו' אודנא דשמעא זימרא תעקר וכו' זימרא בביתא חורבא בסיפא וכו' דנגדי ודבקרי שרי ודגרדאי אסור
36-47

וקאמר [גיטין ז ע"א]: ולישלח ליה מהכא, דכתיב "בשיר לא ישתו יין", שמזה הכתוב מפיק בפרק בתרא דסוטה, דתנן התם: משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין, ולכך פריך ולישלח ליה מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך ולישלח ליה מהכא, משום שאין אסור רק על היין, ובהאי קרא בפירוש כתיב "בשיר לא ישתו יין", דזה אינו דהתם מוכח דלאו שיר ביין דוקא משתעי, אלא אפילו בלא יין נמי אסור, דקאמר שם: אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי ודגרדאי אסור, פירש רש"י ז"ל: דנגדי מושכי ספינות בחבל שאינם אלא לכוין אותם למלאכה, ודבקרי שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר שערב להם שרי, ודגרדאי אסור שאינו אלא לשחוק. ע"כ. הרי משמע דבין על היין ובין שלא על היין אסור. והא דקאמר בטל השיר מבתי המשתאות, נראה דלרבותא קאמר, אפילו בשעת שתיית האדם, שדרך האדם לזמר, וכאילו היה דבר זה בטבע לאדם, אפילו הכי אסור.
ושם אמר: אודנא דשמע זימרא תעקר אמר רבא זימרא בביתא חורבא בסיפא... כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל שנאמר חורב בסף. ע"כ. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר אודנא דשמע זימרא תעקר, וזה מפני כי השיר מיוחס למדת הדין, שהרי הלויים היו משוררים דוקא, וכאשר משורר ואין ראוי לו השירה פוגע בו מדת הדין, וכן הבית אשר שם השיר, חרב מכח מדת הדין שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף, מפני שהוא מקום ששם הכניסה לבית, והוא התחלת ישוב הבית ששם נכנסין, ולפיכך שם מתחיל החורבן שעוקר הבית מהתחלתו, הוא הסף שהוא התחלת הבית, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא עיקר ותחלת הישוב. ולכך אמר שם במשנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות, שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי ג"כ שיהיה השיר בעולם המיוחס למדת הדין, אבל כאשר בטלה סנהדרין ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד הדין...
אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה בשתיית היין מותר, מפני שאין נקרא שיר של בשר ודם שנותן שבח להקב"ה שיר שלם, אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם ולכך אימעט, אבל שיר של שמחה אסור בודאי, והוא חוטא במידת הדין ולכך עונשו כמו שהתבאר, וראוי לשמוע דברי חכמים המלמדים את האדם לטוב לו. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל, כי אם אנו באים לתת שיר ושבח, דבר זה יש להיות בלא שתיה, כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה כלי זמר, והרי אמרו (סנהדרין קא ע"א) כי התורה חוגרת שק ואומרת עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם, ואין השיר והשבח להקב"ה גרע מזה שלא יהיה זה כלי זמר. ואילו לדידי צייתי לא היה זה כלל. ולדעתי אף בשעה שבהמ"ק היה קיים לא היה מותר שיר זה לתת שבח להקב"ה במשתה היין, כי יש להיות זה בקדושה עליונה לתת שיר ושבח להקב"ה, לא במשתה היין. והמונע עצמו מזה תבוא עליו ברכה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הליצנות, פרק א [ובדומה בנצח ישראל, פרק כג])


משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים
36-37

ודע כי יותר שהיתה מדרגת הנביא, יותר נבררת נבואתו. ולכך ירמיה וסייעתו שהיתה השגתם גדולה, היו משיגים זמן, ולכך אמרו "מקץ ע' שנה", אף שהיה בו ספק כנ"ל, מ"מ לא היה ספק עצום. אבל נביאים אחרונים, חגי זכריה מלאכי ודורו, היתה השגתם רחוקה, ולכך כשאמרו מן גאולה העתידה, לא השיגו הקץ כלל. וכן דניאל נאמרו לו "סתומים וחתומים הדברים", כי היתה השגתו לא כל כך גבוהה להשיג הקץ על תכליתו. והענין גם כן, כי דניאל חגי וכהנה נביאים, היתה נבואתם ע"י מלאך, כדכתיב [זכריה א, ט] "מלאך הדובר בי", והן נקראים פי הקב"ה, כדכתיב [תהילים לב, ו] "וברוח פיו כל צבאם". ולכך לא ידעו הקץ וזמן מוגבל, כי לבא לפומא לא גליא. אבל נביאים ראשונים היו בסוד לב, כדכתיב [שהש"ר ח] "שימני כחותם על לבך", והשיגו במראה נבואה בלי אמצעי, ולכך השיגו תמיד בנבואתם זמן. וכן אמרו (פסחים נו.) ביעקב שביקש לגלות קץ ונסתלקה שכינה, אין כוונה שנסתלקה לגמרי, כי הלא בירך אח"כ שבטים ברוח הקדש ונבואה נפלאה, אבל זהו שהיה בהשגה גדולה לדעת זמן מוגבל לנבואה, השגה זו נעלמה ממנו, ואמר רק כנביאים אחרונים הנבואה "לא יסור שבט מיהודה" וכדומה, אבל לא על זמן מוגבל. ולכך כאשר מתו נביאים ראשונים ופסק רוח הקדש כזה מישראל להינבא בזמן מוגבל, א"כ לא היה אפשר באורים ותומים כי צריכים להשלים דבריהם, ורוח הקודש כזה פסק מאתנו, כי אם ע"י מלאך אשר אינו יודע מהזמן כנ"ל, ולכך פסקו אורים ותומים בעו"ה, אשר איבדנו חזון והוסיפו יגון ואנחה לנו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

משחרב בהמ"ק בטל השמיר
37

תיכף בחטא אדם הראשון גבר כחו של שרו של עשו בלהט החרב המתהפכת, שהוא חרבו של ס"ם דמתהפך לכמה גוונים, לשלוט על כל מה שיש בו בזה העולם, הן אדם ובהמה, כי הכל נפל בעץ הדעת ועל הכל שולט חרב המתהפכת. לכך אי אפשר לעשות דבר או אפילו לפסול אבנים כי אם בברזל וחרב, ועל הכל שולט החרב. וזהו מה שהיה קודם חטא, וחל עליו חטא אדם הראשון וממשלתו של להט חרב המתהפכת. אבל מה שנוצר אחרי החטא ועודנו לא היה בזמן החטא, פשיטא דאין חרב הנ"ל שולטת בו. ושמיר נברא בערב שבת בין השמשות, כמבואר במשנה פ"ה דאבות [משנה ו], ולכך הוא אין צורך לחרב הנ"ל, ובידו לפוצץ סלעים בלי כחו של ברזל כלל. וזהו ענין שמיר, והיה לבית המקדש, שלא תשלוט בו חרב המתהפכת, כי שם היה הכל קודש מעץ חיים ולא מעץ הדעת.
ולהיות כי חק שם ה' שכל עניני זה עולם יהיה הכל בחרב, לפיכך לא נמסר [השמיר] רק לשרו של ים (גיטין סח ע"ב), שהוא נאמן בבריתו של ה' שאינו עובר גבול עולם, כדכתיב [ירמיהו ה, כב] "גבול שמתי לים", והוא מעצור היה נגד טבע של מים שרוצים לסבב כדור ארץ כנודע, ולכך מסרו לשרו של ים, שלא יתן לשום דבר רק לצורך בית המקדש. ולכך בחורבן בית ראשון, שגבר ידי מחריב, והיה אדום במעמד החורבן, כמ"ש חז"ל (גיטין נז ע"ב): כל נצחון שאין בו מזרעו אינו נצחון, וע"ז נאמר "זכור ה' לבני אדום" וכו', וגבר חרבו ליטול השמיר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה
37

המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבהמ"ק שלמות לכל העולם, וכאשר חרב בהמ"ק היו התחתונים נבדלים מן העליונים, כי ע"י בהמ"ק היו העליונים למטה, ולפיכך היתה הברכה בתחתונים ע"י בהמ"ק, וכאשר חרב הבית לא היתה נמצאת הברכה. וזה שאמר: משחרב הבית בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי מעשה. באלו שלשה דברים כל הברכות, וזה כי השמיר היה בו כח חזק [ועז], כמו שמפרש בגמרא, והוא [נגר] טורא, כשמניחין על סלע מתבקע הסלע, ואין ספק שזה כח [עז] שיש לו, והפך זה נופת צופים שהוא [מתוק] בתכלית המתיקות כמו שמבאר בגמרא, וכאילו ר"ל שכל הדברים שהם בעולם נחלשו [כוחות שלהם] , עד שאלו ב' דברים אשר הם הפכים, שזה עז בתכלית וזה מתוק בתכלית בטל לגמרי. ואלו שני דברים [כוחות] הפכים, וכל הדברים אשר בעולם יש בהם או מאיכות זה או מאיכות הפכו, שזה בתכלית העז וזה בתכלית המתוק, וכאשר חרב בהמ"ק נחסרו הכחות האלו, ושאר דברים אשר יש בהם מן האיכות האלו נחסרו כחם.
ואחר כך אמר ופסקו אנשי מעשה. דבר זה ענין שלישי, כי השנים הראשונים הם [בדברים] אשר הם לאדם, אבל ופסקו אנשי אמנה שינוי באדם עצמו, ובזה היה כל העולם מקבל חסרון, אם אשר נכללו באלו שני איכות אשר אמרנו, ואם באדם עצמו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)

משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו' ופסקו אנשי אמנה
37

בעל לשמוע בלמודים מפרש כי הבורא יתברך לא ברא שום דבר לבטלה רק לצורך העולם, לכן כשהיה ביהמ"ק קיים היה נצרך השמיר לחרושת אבני אפוד וחושן, אבל כאשר נחרב ביהמ"ק ואין צורך לשמיר, נבטל הוא מן העולם.
כן מפרש ופסקו אנשי אמנה, דבהיות ביהמ"ק קיים, ושני תמידים היו מכפרים על עוונות של יום ושל לילה, היו בטוחים על פרנסתם. אבל כשחרב ביהמ"ק ואין מי שיכפר בעדם, פסקו אנשי אמנה שיאמינו שישפיע להם ד' פרנסתם גם בהיותם חוטאים. אבל באמת משפיע הבורא יתברך הפרנסה גם כעת, רק דאנשי אמנה פסקו להאמין בזה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

משחרב בהמ"ק וכו' ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד
37-38

עכשיו קשה בתפלה להשיג מזונות, כי נמסר למזל. ולכך אמרו בחורבן: פסקו אנשי אמנה, ואומרים מה נאכל למחר, כי בזמן הבית לא היו דואגים על מחר, כי בכל יום היה אחר חצות מזונות מהקב"ה חדשים לבקרים, אבל לאחר חורבן, המזונות תלוי במזל, וא"כ מי שטרח הוא יאכל בזעת אפו ורוב יגיעה, ופשיטא שצריך לדאוג ממה נאכל למחר. וזהו משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה, שאמרו מה נאכל למחר. ואמרו בגמרא [ברכות ל ע"ב]: חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת וכו', ופריך הגמרא א"כ יבלו זמן תשע שעות ביום, תורתן מתי נעשית וכו'. וכמו כן הקושיא ממה נתפרנסו, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה [שם לה ע"ב]. רק בזמן הבית דמזונות ביד קב"ה, רגלי חסידיו ישמור. וזהו מאמר הפסוק "הושיעה ה' כי גמר חסיד", היינו חסידים הנ"ל, כי "פסו אמונים", כי צריכים לדאוג על מזונותם להבא, וא"כ אי אפשר לעשות כן.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)


מיום שחרב בהמ"ק וכו'
38

ה' יתברך נתן אל האדם ג' דברים. האחד שנתן לאדם ההכרחי אליו, כמו המזון שא"א שיהיה האדם בלא מזון. והשני נוסף על זה שנתן לאדם ההכרחי, כך נתן להם הארץ הטובה, והיא מבורכת בכל עד כי יש להם אף דבר שאינו הכרחי. ועוד יותר מזה, שנתן לאדם עד שאין למעלה מזה כלל, והוא תכלית השלמה, הוא בהמ"ק, כי ע"י בהמ"ק היה להם הברכה בעולם בשלמות לגמרי, וכדאמרינן במסכת סוטה כי מיום שחרב ירושלים ובהמ"ק פסקה הברכה מן העולם, וע"י בהמ"ק היה העולם מקבל הברכה בשלמות לגמרי. ואחר שהוא חרב בעוונינו, יש לבקש רחמים, רחם ה' אלהינו וכו', כלומר שיהיה נבנה בהמ"ק במהרה בימינו, ואז תהיה הברכה בעולם בשלמות כמו שהיה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק יח)

וכן כל הדברים אשר הם ברכה בלבד ואינו דבר מוכרח, לדבר זה היה ביטול. ולפיכך אמרו ז"ל: משחרב הבית פסק הברכה. וכן שאר דברים שהיו בטלים, אינם דברים מוכרחים, רק תוספת ברכה וטובה, ולדבר זה היה ביטול.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד, עמ' סז)

מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה
39-38

ידוע שבעוון שמיטה ישראל גולים, וכמו שכתיב בהדיא (ויקרא כו) "אז תרצה הארץ את שבתותיה" וגו'. וידוע כי בגלות נפרדו השמים מהארץ בסוד "ודודי חמק עבר" (שיה"ש ה), וכמ"ש (איכה ב) "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", והוא היפוך הברכה הנ"ל. ואדרבה אמרו ז"ל: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה. וידועין עוד דברי הרמב"ם (בפירושו לאבות) שמעונשן של עבירות אתה למד שכרן של מצוות. א"כ מאחר שבעוון שמיטה ישראל גולין, נלמד שבקיום מצות שמיטה הוא להיפוך מגלות, וגורם ישיבת ישראל על אדמתן וחיבור שמים וארץ וברכת ה' שורה בישראל.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ח)

עי' זהר וישלח קעז רע"א: מיומא דאתחריב בי מקדשא, לית לך יומא ויומא דלית בה זעימו ורוגזא, כמה דאת אמרת "ואל זועם בכל יום" כו'; ויצא קנג, א: ברכאן אתמנעו בעלמא; וישב קפא רע"ב: ולית לך יומא דלא שלטא ביה לווטין וצערין וסאבין כמה דאתמר; מקץ רג ע"א; ויחי רנ ע"א: השתא דקרבנא לא אתעביד כו' לית לן יומא דלא אשתכח ביה דינא; ויקרא טו, ב: מן יומא כו' לית יומא דלא אשתכח ביה ריתחא בישא כו'; פנחס רלו סע"א: ולית יומא דלית ביה מאירה. ועי' זהר בראשית נה, ב: רי"א מיומא כו' לא אשתכחו ברכאן בעלמא, וכן הוא שם נח ע ע"ב; חיי שרה קלד רע"ב [וראה בס' לבנת הספיר מר"ד בריה"ח לד ע"ב]; אחרי עד, ב, אות יד.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה וכו' וניטל טעם הפירות
39-38

כיון שלא זכו בני אדם במעשיהם, ואדרבה, הלכו אחרי התרמית המתראה לעיניהם בכל אותם הסברות הרעות שזכרנו למעלה, הרי הקב"ה צריך הוא לגלות להם מה שלא ידעו הם להשיג. ואין זה אלא שיעשה בדרך שהוא עושה בגלות הזה, שהסתיר פניו הסתר אחר הסתר, עד שנתגברה הרעה בעולם תכלית התגבורת הגדול; וכמו שאמר ז"ל: "אין לך יום שאין ברכתו מרובה מחבירו". והנה בסוף הכל - פתאום יבא אל היכלו האדון היחיד ב"ה, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו.
ומה שעתה בעבור רוב הסתר הפנים נפסדו הדעות ונתקלקלו כל המעשים, ומזה נמשך גם כן בבריות עצמם הקלקול והפסדות, כענין שאמרו: "ניטל טעם הפירות" וכו', וכל שאר הדברים הרעים שסיפרו לנו רז"ל, ואשר רואים אנחנו בעינינו - הארץ והנה תהו ובהו, וכמאמרם ז"ל (סוטה מט ע"ב): "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" וכו', שכל זה הוא תגבורת הרע הגדול, הנה כאשר יגלה כבוד ה' - ישובו כל הדעות לדרך הישרה, וכל המעשים יהיו מתוקנים כראש, ויהיו בני האדם מתדבקים בקונם, כמו שאמר הכתוב (יואל ג, א): "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'.

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' מב)

אין יום שאין בו קללה
38-39

נקראין "ששת ימי המעשה", כי המעשה חיוב בהם בכדי לברר ענפי הקדושה ע"י זה מכל דבר ודבר בשלושים ותשעה מלאכות הללו, בכדי לאנהרא אנפי ארעא ולהוציאה מקללותיה ע"י זה להפריד הקליפה והלבוש, ולתקן המאכל שהוא הפנימית הכל כנודע. ועבור זה היה במשכן כל השלושים ותשעה מלאכות כמאמר חז"ל (שבת צו ע"ב): הך דהוי במשכן חשיבא נקרא אב מלאכה וכו'. כי בזה המתיקו בחינות השלושים ותשעה קללות להמשיך הברכות לעולם. ועל כן אחר החורבן אמרו חז"ל: אין לך יום שאין בו קללה, כי בעוד שבית המקדש היה קיים היה ממתיק בכח השלושים ותשעה מלאכות שבו את השלושים ותשעה קללות לאנהרא אנפי ארעא, והיום מתגברין הקללות ח"ו. רק על כל פנים בהשלושים ותשעה מלאכות שאנו עושין אנו ממתיקין את הקללות מעט מעט, עד ביאת משיחנו.

(באר מים חיים, שמות, פרק לח)

רע עלי המעשה ותשוח עלי נפשי בראותי בעוה"ר קלקול הדור ה' ירחם, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, שהתורה היתה חביבה על ישראל למאד... ולכן לא היה גזרות וצרות מרובות בכל עת, כאשר הוא בזמנים אלו, אין לך יום וכו'... ומה יהיה בסופנו, אשר גברו עושי רשעה, ורבו המונים בישראל המבזים התורה ולומדיה. וזאת נחמתנו בעניינו, כי בעינינו ראינו שנתקימו דברי חז"ל, אשר ראו ברוח קדשם הדור האחרון, כמ"ש בסוף מס' סוטה ובחלק. אבל גם בזה אותיותינו לא ראינו ולא בא עדין בן ישי.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת תשובה, אות כד)


אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות
39

[ורצו לומר] בזה כי בביטול בהמ"ק בטלה הברכה מן העולם, ואינו דומה כאשר לא היה בהמ"ק [ולא] היה דבר זה [בעולם, ואין נחשב זה] חסרון כאשר לא היה בהמ"ק, אבל כאשר היה בהמ"ק ובטל בהמ"ק, דבר זה [הוא חסרון]. וידוע כי העולם הזה מקושר ומסודר עם העולם העליון, ומקבל ממנו ברכה, וכאשר בטל בהמ"ק הרי בטל סדר הקישור הזה אשר יש לבהמ"ק קישור וסודר עם העליונים...
ולא ירד הטל לברכה - כי אפשר אף שבאה קללה לעולם, באה ג"כ ברכה לעולם, לכן אחר שאמר שלא היה יום [שלא יש] בו קללה, אמר ג"כ שלא היה ברכה בעולם. וכלל זה ג"כ בשני דברים, שלא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות, ואלו שני דברים הם מחולקים, כי הטל הוא בלילה, וטעם הפירות מכח השמש שנותנת טעם הפירות שנאמר (דברים לג) "וממגד תבואות שמש", וכאילו אמר שלא היה ברכה בלילה ולא ברכה ביום. אמנם לענין קללה אמר שלא היה יום שלא היה בו קללה, כלל היום והלילה בענין אחד, כי לענין הברכה הם מחולקים הלילה והיום, אבל לענין הקללה אין כאן חילוק, ולכך אמר שכל יום היה קללה נמצאת, [ולא ירד טל לברכה] ונוטל טעם הפירות. ויש לך להבין אלו ג' דברים, שלא היה יום שלא היה בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)

ולא ירד הטל לברכה
39

אמר רב חסדא מיום שחרב בהמ"ק אין הגשמים יורדים וכו' - דבר זה ידוע, שבזמן שבהמ"ק היה קיים היה הזיווג ביסוד דלעילא באצילות, משא"כ בגלותא הוא בסט' דמטטרו"ן שהוא עבד, וביסוד דאצילות הוא שד"י והוא אוצ"ר טו"ב כמ"ש "והחיות רצו"א ושו"ב", רצו"א בנוריא"ל ושו"ב במטטרו"ן, וכמ"ש למעלה במ"א בשם רבינו שרצו"א הוא כאשר נכלל בארגמ"ן בנוקבא אז הוא נוריא"ל, וכאשר הוא למעלה אז הוא בדרגא דמט"ט וכו'. שד"י ויסוד נקרא טוב והוא אוצ"ר כמ"ש רצו"א וכו', שהוא מ"ש "יפתח ה' לך וכו' לתת מטר ארצך בעתו" וכו' שהוא עתו דנוק' בזיוגא. ועוד יכוון במ"ש בזוהר חדש שה"ש (דף עג ע"ז): "יהי רקיע בתוך המים" - דא נקודת פתח פשוטו דנהורא דאנהיר בסט' דשמאלא וכו' וכדין מים לשמאלא בנקודת פתח ועל רזא דנא "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וכו', וכמ"ש רבינו בפירוש היכלות בהיכל אהבה במ"ש "אל שדי" וכו' שהמזון בא מימינא לשמאלא ולכן שולחן בצפון והוא סוד מים גבורות גשמים, והוא התכללות ב' הידיים "פותח את ידיך" וכו', והוא בזמן שישראל שרויים על אדמתם ועושים רצונו של מקום, אז "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצו"ן", הוא היכל רצון, וב' הידיים הם אהבה וזכות שמימינא בא לשמאלא. ושם בהיכל אהבה הוא סוד השדיים המניקים לכל שהוא שד"י, שד"י באלקותו וכו' "אם לא אפתח לכם וכו' עד בלי די" וכו'. והוא אוצ"ר טו"ב, שהיכל זה הוא חסד דגניז ביסוד שומר הברית והחסד. אבל כשחרב בהמ"ק אז נסתם אוצר זה, וכמ"ש בסוף סוטה שמיום שחרב בהמ"ק וכו' לא ירד טל לברכה, שהם טללים רעים ואוצרות שלג שברקיע מכון שהוא בגבורה, כמ"ש בפ"ב דחגיגה (יב ע"ב), שאין הגבורות מתבסמין ע"י החסדים, כמ"ש (איוב יז, יא) "אזלו מים וכו' ונהר יחרב ויבש", דהאי גננא לא עייל בגינתיה, והזיוג בעץ הדעת טאוב ורע במט"ט שאין כולו טוב.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), בבא בתרא כה ע"ב)


אף ניטל שומן הפירות
39

פירוש, כי השומן הוא גוף הדבר, ור"ל כי לא שהיה חסרון בטעם וכיוצא בזה, שהם איכות בלבד, אבל היה חסרון בגוף הדבר, וזה שאמר שנטל שומן הפירות, כי השומן הוא גוף הדבר שהוא כחוש בטל מגופו, אבל דבר שהוא שמן יש לו גוף עב, ודבר זה קללה בפני עצמו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)

הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח
40

ור"ל, כאשר היו נוהגים בטהרה, היה הטעם בפירות וריח הפירות קיים, ואלו דברים גדולים. ושני דברים יש בפרי, הטעם, ומה שאין הפרי כחוש ודל, והטעם הוא כח הפרי והשומן של פרי הוא גוף הפרי, ואמר כי הטהרה בטלה הטעם, כי הטהרה הוא סילוק הטנופת, ובסילוק הטנופת גובר כח הריח שהוא הפך הטנופת. וזה שאמר אחר כך [מט ע"א], כאשר היה מריח ביותר, אמר לו: בני טהרה יש בך, שכאשר הדבר מסולק מן הטנופת, גובר כח הריח, כי הטנופת מבטל הריח, וכאשר היה הטהרה בעולם, כח הריח היה גובר, והוא שנתן טעם בפרי, כי הריח והטעם שניהם ענין אחד, כי לשניהם יש כח, ולפיכך כאשר בטלה הטהרה בטל טעם הפרי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)

התפארת היא החן והחן הוא הטהרה. מיום שפסקה טהרה בטל טעם וריח (עי' סוטה מח, א), וזה שאמר: מוריחנא ריחא דחינוניתא, א"ל טהרה יש בך (עי' שם מט, א). הטהרה היא ההיחלצות מכל רגשי החומר הירודים והשפלים, להיות עדין ולחיות חיים אציליים, להרגיש אדנותו יתברך שמו, שהוא אדון כל עולמים, ולהשתעשע במלכותו, להיות דבוק בו ולא להנמיך עצמו אל זעזועי החומר, למען לא יתגשמו הרצונות הטהורים, וישארו בעדינות אצילותם כמו שהם למעלה. זהו החן והתפארה כמו בתחילת היצירה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על פרק אבות פ"ב מ"א, עמ' קו)

"טמאו כל השמנים שבהיכל" - נראה שהיוונים הרשעים בכוונה טמאו, דאי לאו הכי הול"ל "נטמאו", ואף שבודאי ידעו דטומאה דחויה בציבור. והטעם בזה י"ל ע"פ דברי הש"ס סוטה: רשב"א אומר טהרה בטלה טעם וריח, ובודאי שאם כן הוא בגשמיות כ"ש ברוחניות, וטעם וריח הם תורה ומצוות כבמדרש (פ' אמור) ובפייט הקליר א' של סוכות. ועל כן היונים שחשבו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך התחכמו בראשונה לטמא הכל. והנה איתא בספרים שחטא ישראל אז שבשביל זה התגברו עליהם היונים היה התרשלות בעבודה בלי התלהבות ורגש הנפש רק כמצות אנשים מלומדה, וזה הוא בלי טעם וריח, כי על כן תורה ומצוות מכונות בשם טעם וריח, באשר טעם וריח הם חיותו של דבר, וכ"כ תורה ומצוה הן חיות העולם, כי הביט בתורה וברא את העולם, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בכח התורה, כי נמשלה לדד, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם, ורמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא, ממשיכין חיות לרמ"ח אברים שבאדם. ובאשר ישראל פגמו אז בטעם וריח, זה נתן כח ליוונים לטמא הכל ולבטל מהם לגמרי את הטעם והריח. וע"כ כשעשו תשובה ומסרו נפשם לקיים התורה והמצוות, שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, והושיעם ה' יתברך וגברו בית חשמונאים ונצחום, זכו לנס בענין טהרה שלא ידליקו שמן טמא, להורות להם שיזהרו מעתה בעבודתם שתהיה בטעם וריח. וזה שתיקנו נר חנוכה, שהוא מצוה ע"י האור דוקא, שהוא רומז להתלהבות ותורה אור, וכ"כ הלל והודאה שהם חיות והתלהבות בקדושה, ולא תיקנו סעודה, שאין זה מורה על חיות כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת מקץ ושבת חנוכה שנת תרע"א)

ובספרי: "כי השוחד יעור" וכו' - אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, "ויסלף דברי צדיקים" - אומר על אסור מותר ועל מותר אסור. והוא על דרך שנאמר (ישעיה ה) "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך", שזה הוא כח היצר הרע לסמא את העין ולהטעותו בב' הענינים במחשבה שבמוח ובמעשה. במחשבה שבמוח, על זה נאמר "יעור עיני חכמים", שהחכמה הוא במוח. ועל זה אמר "אומר על טהור טמא ועל טמא טהור", והוא בחינת אור לחושך וחושך לאור, על דרך מה שנאמר "יראת ה' טהורה", ועיקר היראה הוא שרואה שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, וזה הוא עיקר האור, כמו שנאמר "ה' אור לי". וזה שאמרו: הטהרה בטלה הטעם והריח. ריח, היינו בחינת יראה כמו שנאמר "והריחו ביראת ה'". וטעם, היינו טעמי תורה, בחינת תורה שבעל פה ומלכות פה תורה שבעל פה, ואיהי יראה וכו' (כמ"ש זוהר ח"א ה, ב).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שופטים, אות ב)


המעשרות נטלו את שומן הדגן
40

דבר זה ג"כ ענין החכמה, ורמזו חכמים דבר זה "עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט ע"א), כי כאשר הפרי שמן, נקרא עושר הפרי, וכאשר הפרי הוא כחוש נאמר עליו שהוא דל כאשר ידוע. והטעם שאמרו עשר בשביל שתתעשר, בארנו במקום אחר, כי העשירי אשר הוא מפריש נגד העצם שהוא עיקר, כי מי שמבין דברי חכמה יודע כי העצם הוא אחד וט' מקריים, וציוה ה' יתברך שהאדם יקח ט' חלקים וחלק אחד יתן אל ה' יתברך, לומר המקריים שאינו עיקר שייכים לאדם, אבל אל ה' יתברך שהוא עיקר שייך העשירי אשר הוא נגד העצם ועיקר. ומפני שהוא מפריש העשירי כנגד אשר הוא עיקר, והעצם יש בו עשירות מפני שהוא עומד בעצמו, ולא כן המקרה שהוא חיבור שאינו עומד בעצמו. ולפיכך קראו ז"ל (פסחים קיט ע"ב) העושר "היקום ברגליהם", הוא ממונו של אדם שמעמיד את האדם על רגליו. ולפיכך אמרו "עשר בשביל שתתעשר", כי העשירי הזה הוא נגד העצם אשר הוא עומד בעצמו ואינו חסר. וזה שאמר כאן המעשר בטל השומן, כי השומן הוא פרי שיש לו גוף בעצמו, ודבר זה הוא העשירי שהוא נגד עיקר הדבר שהוא העצם והגוף. ועוד בארנו זה באריכות במסכת אבות (פ"ג) אצל מעשרות סייג לעושר. ועל כל פנים מה שאמר כאן מעשר בטל שומן הפרי, כי שומן הפרי הוא העושר של פרי, שהרי פרי כחוש נקרא דל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)

הזנות והכשפים כילו את הכל
41

דבר זה ענין חכמה, כי הזנות הוא יציאה מן הסדר, ולכך כאשר ירצה הכתוב לומר שסרו מן ה' יתברך אחר אלהי נכר, אמר (דברים לא) "וזנה אחר אלהי נכר הארץ". ודבר זה [נתבאר במקומות] הרבה. וכן הכשפים הם יציאה מן הסדר, רק כי הזנות הסרה מן הסדר לצד מיוחד. ובזה כילו הכל, שאין כאן דבר עומד בסדר שלו והכל יוצא מן הסדר, ולכך הזנות והכשפים כילו הכל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נצח ישראל, פרק כב)


זימרא בביתא חורבא בסיפא

ברע"מ פנחס רכג, ב: זמרא בביתא חרבא בביתא, וכן הוא בתקו"ז תס"ט (קיט, א).

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

זימרא בביתא חורבה בסיפא וכו' ושאיה יוכת שער וכו' מנגח כי תורא וכו' כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורענות לעולם
43-50

ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל בית [שנשמעים בו ד"ת בלילה אינו נחרב] וכו' - כמ"ש: זימרא בביתא חורבה בסופא, שנאמר קול ישורר בחלון חורב בסוף, שזימרא בדברי רשות הוא מסט' דמחלת כידוע, והם מעלמין דאתחרבו. וע"ז נגזר גלות לישראל, כמ"ש (ישעיהו ה, יב) "והיה כנור ונבל וכו' לכן גלה עמי" וכו', כמ"ש במס' שבת (קיט ע"ב). והם ה' מיני זמר וכו', כי השירה בסט' דקדושה הוא בה"ג מבוסמים, משא"כ בדברי רשות אינם מתבסמים, ולכן מביא ה' מיני פורעניות, והוא חורב בסוף כמ"ש "ושאיה יוכת שער", והוא מנגח כי תורא, פני שור מהשמאל, והוא חיה הרביעית שנזכר שמה בסוד שאי"ה וכן בר"ת, וכמ"ש (מלאכי א, ד) "כי תאמר אדום רוששנו וכו' המה יבנו ואני אהרוס" וכו', כידוע שב' המושלים הם שור וחמור, וכ"ז שקולו של יעקב וכו' אין הידיים וכו'. ולכן כל בית שנשמעים בו ד"ת בלילה, שאז זמן שליטתו, אינו נחרב, שע"י התורה מתבסמים דינים, והוא בסוד שיר דקדושה, והוא כמ"ש (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חוקיך" וכו', וכמ"ש "הנותן זמירות בלילה" וכו'. ושליטתו הוא בשער הבית במזוזות שהם ברגלין נו"ה שערי צדק.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), עירובין יח ע"ב)

זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת

וכשמשוררות נשים בענין סדר של תפילה, הוי זמרי נשי ועני גברי, דגרע מפריצותא בעלמא, והוי כאש בנעורת כדאמרינן בסוטה מח, א. ובמקום קדוש צריכים יותר להתרחק מכל דבר המביא לידי עבירה או הרהור, שבמקום שהקדושה מתגברת, מתגבר לעומת זה גם היצה"ר, כמש"כ בתוי"ט פ"ה דאבות מ"ה ד"ה ולא.

(אורח משפט סי' לה, עמ' מח = מאמרי הראיה ב עמ' 514)

לבטולי הא מקמי הא

התוכחה צריכה לשאוף להחזרה למוטב, והמוכיח חייב לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לממש את השאיפה הזאת. אבל זהירות גדולה צריך המוכיח, שתוכחתו לא תביא בעקבותיה במקום תקנה - תקלה, חלילה.
ברם, אל יימנע אדם מן התוכחה גם אם אין באותה שעה סיכוי אלא לתיקון חלקי בלבד. כך למדונו חכמים: "זמרי גברא ועני נשי... למאי נפקא מינא, לבטולי הא מקמי הא". היינו: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". ומסתבר, כי הוא הדין לגבי ההשפעה לקיום מצוות עשה.

(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"ב, עמ' 118-119)


רב חסדא זלזיל ביה איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח
47

בעל עין אליהו מעורר שלכן זלזל ביה רב חסדא, משום דדרש "ושבח אני את השמחה זו שמחה של מצוה" (שבת ל), וכן רבה תלמידו מקמא דפתח אמר מילתא דבדיחותא (שם), כי הלך בשיטת רבו, כי גם רב חסדא רבו סבר כן, שמתוך שמחה יתפלל וילמוד יותר טוב.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורענות לעולם
49-50

וביאור ענין זה, כאשר שותה יין בד' מיני זמר, הרי ג"כ דבר זה חמשה מיני שמחה עם היין שהוא החמישי, ולכך מביא חמשה פורענית לעולם, כי גם זה כאשר חוטא במידת הדין לגמרי ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי המתיחס למידת הדין הוא חמשה, כנגד "יד ה' הויה במקנך" (שמות ט), וכתיב שם "בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד". ולכך מביא חמשה פורענית לעולם, מפני מדת הדין הקשה אשר הוא שולט כאשר יחטא במידת הדין כמו שהתבאר, ואין דבר חטא במדת הדין כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה, וזה חטא במדת הדין.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן = נתיבות עולם, נתיב הליצנות, פרק א = נצח ישראל, פרק כג)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US