Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מט ע"ב

בעקבות משיחא

עקבות משיחא באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין. אך מצד שני באה לעומתה מדת החסד, בחינת "וישת יד ימינו על ראש אפרים". לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, ע"פ הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע", אשר על זה אומר רבנו הגר"א בחבקוק בביאורו על הפסוק "אנוח ליום צרה", שזה נאמר על משיח בן יוסף. לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם ע"י ארמילוס שר הערב רב, אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף כדאיתא במדרש תנחומא (כי תצא).

(קול התור, פרק א, אות יג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תעד, ומהד' תשס"א, עמ' 556])

בשביל שני דברים נקראים עקבות, בשביל שבאים קימעא קימעא, ובשביל שכל סגולות הגאולה באות בדרך עקיבין, היינו עקיפין, בדרך של סחור סחור, כדי שלא יתאחזו בהם קליפות הטומאה.

(קול התור, פרק ב, אות קד [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תצג, ומהד' תשס"א, עמ' 576])

מ'י י'עלה ב'הר ה' (תהלים כד) - ר"ת משיח בן יוסף, שתפקידו קבוץ גליות. מ'י י'קום ב'מקום קדשו - ר"ת משיח בן יוסף. קימה זו בנין, וראה להלן (סימן קלג) בחינה "קמה אלמתי". י'שא ב'רכה מ'את ה' - ר"ת משיח בן יוסף, ברכה היינו דבר הנושא ברכה והוא נטיעה. ע'ליה, ק'ימה, ב'רכה ר"ת עק"ב, ונכלל בכוונת עקבי משיחא.

(קול התור, פרק ב, אות עג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תפט, ומהד' תשס"א, עמ' 572])

סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה. המעשים הטובים והדעות והאור האלהי הנמצאים בצדיקים פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפיה לתשועת הגוי כולו.

(אורות, אורות התחיה, סע' כה עמ' עז)

הדור הראשון של עקבתא דמשיחא, בתחלת קץ המגולה של ישוב ארץ ישראל, הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל, והרוחניות צריכה לשמש בו שימוש של שמירת החיים הפנימיים. וכשיתחזק הכח החמרי של האומה, אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות שבה, ותשוב התורה וכל מאורותיה לאיתנה, להיות לאור עולם, לעטרת תפארת בידי ד' ולצניף מלוכה בכף אלהי ישראל.

(אורות, אורות התחיה, סע' מ)

מפני שהציור של גדולת האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא למשיחא, במדה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך להנהיג את החיים הממשיים, ע"פ גודל עליון כזה, מתוך כך באה הכפירה ואתה הדלדול הרוחני הדומה לחורבן, שאנו רואים בדורנו. אבל דרך הרפואה הוא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית ע"פ האורות היותר עליונות. ומטעם זה באה ג"כ הדרישה הגדולה לחרות הרוח ואימוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ וגוף בריא ואיתן יוכלו להכיל בתוכם בלי זעזוע את ההארות היותר עליונות, ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עוז של יצירה, ולהמשיך מתוכן המשכות של ארחות חיים, מתוך צרוף פנימי, שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלמה, העומדת אחר כתלנו.

(אורות, אורות התחיה, סע' מז)

בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית.

(ערפלי טוהר, עמ' כז)

רבי אליהו גוטמאכר ורבי יהושע מקוטנא הזכירו שזו אתחלתא דגאולה. האם זו אתחלתא בלי סוף? האם עומדים במקום? האם לא זז משהו מאז? האם לא נוספו כמה שלבים? מסתבר שעכשיו זהו שלב שנמצא קצת אחרי האתחלתא. אי אפשר לומר שיש לנו כבר גאולה שלמה, הן ברוחניות הן בפוליטיקה. אבל לומר שמאז שום דבר לא התקדם ושלא נוספו שלבים - בין שאנו מבינים אותם, בין שאיננו מבינים אותם - זהו חוסר אמונה! הגאולה היא מסכת גדולה, מרבד ארוך מאוד, פרוזדור ארוך מאוד. יש חלק מן הפרוזדור הזה שהוא בחוץ: 'עקבות משיחא'. והחלק שהוא בפנים, הוא מסכת ארוכה מאוד, עמוקה מאוד. ארוכה ברוחניות וארוכה בפוליטיקה. אבל כבר נכנסנו קצת בפנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 18, עולם הבא, סע' 12-14 = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 492)


בעקבות משיחא חוצפא יסגא

לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו לכל מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת ה' יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברוב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכות להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. על כן בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כוחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ד', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אורחדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים שלציורי המוסר הרגילים... ע"כימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידנון [להשניה] דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קיבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע...
יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט... אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכותארחם מהתגברות השכל, יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאוות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים... ובמנוחה יהיה גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש, בלימודים הצחים שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו.
אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלים בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת... אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו.

(עין איה, ברכות, פ"ט אות קנב)

בלא החוצפא דעקבתא דמשיחא לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק ע"י התעבות ההרגשות שע"י החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאוד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור.

(אורות התורה פ"י אות טז)

החוצפא של עקבתא דמשיחא היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים, ואינה דומה כלל למאורעות של עברינות אחרים שהם היו לקותות גמורות, בדרך הריסה. אמנם ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפא גם זיקין שהם מוכרחים להידעך לגמרי, ודעיכה זו תבוא ע"י הארה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה, ע"י הופעת צדיקים גדולים מאד, "אור צדיקים ישמח, נר רשעים ידעך". בלא החוצפא דעקבא דמשיחא לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק ע"י התעבות ההרגשות שע"י החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור.

(אורות, אורות התחיה, סע' לט [ובדומה בערפלי טוהר, עמ' מא-מב])

הרבה נשמות, נדחות בין האומות, שבות לכנסת ישראל בעקבתא דמשיחא, וכח העיכול אינו מספיק בתחלה להפכם למזון מבריא. ומזה נצמחה המחלה שלחוצפא. אבל היא רק מחלה עוברת, "וחיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו".

(אורות, אורות התחיה, סע' מא [ובדומה בערפלי טוהר, עמ' צט])

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים. כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחימוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להימשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא, אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

(אורות, אורות התחיה, סע' מה)

יסוד החוצפא יסגא דבעקבתא דמשיחא, הוא בא מהתמעטות ההופעה הרוחנית למטה, והרעיונות הנאצלים והמוסרים הנעלים אינם נתפסים בלבות בני אדם, על כן החומריות מתגברת. אבל זה היסוד המאיר, שהיה בדורות הקודמים מתפשט למטה, לא אבד את אורו, כי אם התכנס למעלה, בספירות עליונות, ועל פי זה נתרבה האור בנשמה, בגניזתה הפנימית. והאור המתרבה דוחק הוא את הפריסה, אשר נתפשטה לצד התחתית, ויוצאים נגוהות מאופלים, שעל ידם מתגדלות התכונות המעשיות, וההכרות הגשמיות מתעמקות ומתגברות, ומכינות הן בהתגברותן בסיס גדול להארה רבה, שתבא בשפעה גדולה, בבא התור להגלות כל האורה המכונסת, שנתעלתה. ובא יבא אז אורו של משיח, בהפתעה נפלאה מאד.

(אורות הקודש, חלק א אות קל, עמ' קמח)

החידוש של התוכנים המורגלים, לעומת הסברתם הקודמת, בעניני הקדושה והאמונה, הוא גורם חידוש לטובה בעולם, והתוכן של הקדושה ובהירות דעת ד' יוצא ע"י זה אל הפועל בכל מלא תקפו. וזה בא ע"י שתי תכונות בטבע החידוש, הבא ע"י השינוי, שהיא כעין רקב, המוקדם להצמיחה הגרעינית, להפריה חדשה, הנותנת רב תבואות. התכונה האחת היא, שהרקבון משחרר הוא את כח החיים, הגנוז בנקודה הלחוצה של הכמות המצערה, של הגרעין, ואז יצא הכח בכל חופשו, ומוליד את ההפריה הנאדרה. והשנית, שהביטול הקודם של הצורה החיצונה נותן מקום בלא מעצור לחידוש הצורה החדשה ברב שכלול, באין צורך לסבול מהגרעונות שנתעצמו בהצורה הראשונה, ואז נשארת היא רק ההשפעה של הצדדים הנעלים לבדם, שהם מתנחלים לדורי דורות. וכיוצא בו נעשה באור הקודש, שלתכלית השתילה החדשה של כרם בית ישראל, באופן שיהיה אור הנבואה האמתית חוזר בסגולת האומה, מוכרחים הערכים המורגלים, על פי צורתם התארית, שנתקיימו אחרי הפסק הנבואה, להיות מתחדשים, גם ע"י כח החוצפא שבעקבתא דמשיחא. ומזה יצא אור חדש מאיר בשפעת נגהו, כעצם השמים לטוהר. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך, וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו.

(אורות הקודש, חלק א, אות קלה, עמ' קנב [ובדומה באורות האמונה עמ' 49])

החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת...

(ערפלי טוהר, עמ' א; אורות התשובה, פרק ד, אות י)

החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ואלו שואלים להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בניהם עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבנו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון, עץ החיים כולו בכל עמק טובו יתגלה בהם ועל ידם.
להביא אורה עליונה זו לעולם צריכים עבודת צדיקים מלאי חסד עליון, המגלים בהגיון לבם וחישת נשמתם את אוצר הטוב הגנוז בסגולת הסגולה של חיי ישראל, מעבר מזה, והמון קשור בקדושת אבות, במורשה קהלת יעקב, שואף לנקודת חייו בכל מאודו, מתפחד ומצטער על כל ההרס, מתמקמק מפרצת הגדרים, חוגר כחו לאשר ולקיים כל משפט כתוב באמונת אומן.
קטיגוריא בין תלמידי חכמים [כתובות קיב ע"ב], דרכים מדרכים שונים, סותרים זה את זה, מתגלים בחיים, ומרוץ האור עושה את שלו, בחדרי הנשמה, נשמת הגוי, ברוב קדשה, ואורו של משיח הולך ומתגלה.

(אורות הקודש, חלק ב עמ' רצז [ובדומה בערפלי טוהר, עמ' יז])

כשמתעוררת בעולם נטייה כללית, שהיא ניתקת מהערך האישי, נעשית תשות כח רוחני בעולם, וגדולי העולם נקראים להשפיע באישיותם על הכלל להרימו. ולפעמים מתגבר בהכלל דוקא הצד הנמוך שלו, בעלי הרגשות הצרים והדיעות החשוכות והמוגבלות, והנפשות שלא נזדככו, שאין להם מושגים קדושים באורם הטהור. והנשמה הכללית מתכנסת ברגליה של האומה בכללה, ואז חוצפא יסגי. והיחידים מתחברים אז באורם הנשגב אל הכלל גם בשפלותו, וממתקים אותו הרבה ע"י נטיית נפשם אליו, ע"י אהבתם וקישורם עימו. והצד הנמוך של הכלל, ע"י התחברותו אל היחידים, מכאיב הרבה את פנימיותם. וחיבור המכאיב הזה, הדומה ממש לנשיכת דרקון, מרחיב את הדרך של השפעת הגדולים ממקוריותם העליונה, וישועה גדולה וחדשה מאד, של אור חדש, הקרוי בשם חדש אשר פי ד' יקבנו, באה לעולם.

(ערפלי טוהר, עמ' נא)

הנשמות שעל ידם מתגלה חוצפא דעיקבא דמשיחא הם הגבוהות מאד בשרשם הגרעיני, אבל לעומת זה השתפלו הרבה בתוכנם הסגנוני החיצוני. כללות צירופם אל הכלל הוא מעולה מאד, ובפרטיותם זיקוק וצירוף הרבה הם צריכים. תפילת הצדיקים שבדור מכוונת היא להצלתם של אלה מגיהנם, בין אם אותם הצדיקים יודעים אלה הרזים ומתכוונים אליהם, בין כשהם הולכי תם, שכוונתם לשמים בכלליות באהבת הטוב החסד הרחמים ונועם ד', באהבה ויראה מחוברים אל התורה והחכמה, כפי מדרגתם.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א, סעיף תשכד, כרך א, עמ' רלא-רלב)

החוצפא דעקבתא דמשיחא מתבטאת בכפירה. ויסוד הכפירה בא מצד חוסר הנטיה של אמונה. וחוסר נטיה זו בא מפני שהעולם עומד מוכן כבר להארה גדולה, שכל צפוני צפונות יהיו מובנים, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון. על כן הולך הוא כשרון האמונה ומפנה את מקומו לכשרון יותר נעלה ונשגב ממנו, שהוא כשרון הדעת. וישרים הם דרכי ד' צדיקים ילכו בם. ואם כשרון האמונה מתדלדל בהם באיזה מדה, מכירים תיכף לספוג במדה זו את אור הדעת הממלא את מקומו, ואת האמונה מעלים הם אל מקום היותר נשגב, שגם בהיותם מוארים באור דעת, הם צריכים עדיין להארת אמונה בבחינה עליונה זו. ובזה הם הולכים מחיל אל חיל, ויראו אל אלהים בציון, ברב עוז ותעצומת קדש.

(אורות האמונה, עמ' 29 ועמ' 52)

הסיגים שבהבנה האלהית, היראה, האמונה, וכל התלוי בהם, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר, אבל כיון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להגלות, מיד הסיגין מעכבים, ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציור סידוריה, כי אם ע"פ דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד' אמת, בבהירות היותר עליונה. וזאת היא הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבתא דמשיחא בחוצפא סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלהיים והתלוי בהם, בכללות האומה. ואע"פ שנורא הדבר לראות, שכמה עניני אמת, מדות טובות ומצוות וחוקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה ע"י זרם השלילה, מכל מקום סוף סוף שהכל יצמח בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה מהגרעין האיתן, הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון בגדולה מופלאת, למעלה מכל ציור שכוחות דלים של נפשות עייפות עייפות חמרית ורוחנית של גלות ארוכה ודלדול, יכולים לצייר.

(אורות האמונה עמ' 51 [ובדומה בערפלי טוהר, עמ' כח])

עד הזמן של עקבא דמשיחא, היו כל המדות הטובות, שהן דרושות לתיקון העולם, גנוזות תוך הנקודה של האמונה הפשוטה, שהיא יורדת בכל הירידות ועולה בכל העליות. אמנם כל מה שהמדרגות של עקבתא דמשיחא מתגלים יותר, מתפשטים אורות של השלמות היוצאות בעצמם מתוך הנקודה הגנוזה של האמונה, והם מתגלים בר מגופא, עד שלמראית עין נראה, שאין להם שייכות ליסוד האמונה, ומזה נתרבה חוצפא רבה מאד. והצדיקים מרחיבים את השערים הקדושים של האמונה, וע"י זה יוצאים אורות יותר רבים, ומזריחים באורם על כל מושגי השלמות, עד שהם מבררים בעצמם את מקומם, ושבים הם אל יסוד שרשם שהיא קדושת האמונה. אבל בשובם הם מתעטרים בעליות רבות, ונקודת האמונה שבה להיות עטרת תפארת בראש צדיק, ומתוך כך מהתפכת החוצפא לטובה ולעז של קדושה, והפושעים בעלי המרדים חוזרים בתשובה עליונה. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".

(אורות האמונה, עמ' 121)

ריבוי החוצפא דבעקבא דמשיחא הוא דבר מוכרח אל התכלית. כי אע"פ שאמתתה של תורה ואור ד' הוא דבר גלוי לעינים, מ"מ טבע כל אדם לחשוד עצמו שמא מפני נטייתו אל ההרגל לבבו נמשך לְאַמֵּת הדברים. ואע"פ שהמשכיל האמיתי משכיל היטב יתרון האור מן החושך, מ"מ איזה עב קל יש עדיין על פני האמת, וע"ז תהיה איזו חולשה בפעולת הכרת האמת בלבות חלושות. ע"כ מוכרח שתתגבר החוצפא, והנטיה תהיה הפוכה מכל דרכי התוה"ק עד שההרגל לא יפעל מאומה, כי אם אור האמת מצד עצמו. אז תיבחן האמת לכל דרכיה ותהיה בטוחה על אמיתת שלטונה בעולם. על כן "ובא לציון גואל, ולשבי פשע" - דוקא המורדים בשנאה לכל קודש, וכל חפצם לבלע את הקודש, המה יכירו אור האמת, ועי"ז יתקלס עילאה, ותבוא ההצלחה האמתית והנצחית לעולם.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כז, עמ' נו-נז)

כל דבר שיש לו תעודה הוא מתחזק במציאות. לפי רוב צורך התעודה בזמן ההוא, כן היא מידת עילויו. מפני מיעוט הדרישה בדעת אלהים וההתרשלות מזה, עלו קמשונים בציוריו הפנימיים של האדם וכל המושגים הנדרשים להשלמתו ביחש לתורה ולשם ד'. כמובן, אותם השיבושים אינם נמצאים למכביר כ"א דוקא באותם שתוכם הוא טוב ונוטים הם לסבול עולה של תורה ואמונה, מפני נטייתם הטובה בעצם נפשם, ומפני חינוכם הטוב בדרכי יושר. ע"כ ימצא התבן במקום הבר. כדי לצרף את הסיגים ולהעמיד הדעות, ועמהם הרגשות והמעשים, על טהרתם, נמצאו מציאות עזי הפנים, המשוללים מכל הכרה טהורה וקדושה ומכל עול קדוש וראוי. הם בהיותם ריקים מכל דבר חיובי טוב, אינם נלקים ג"כ בשיבושים הבאים לרגלי הקנינים הרוחניים החיוביים הטובים, וכפי רוב צורך הבירור, כן ידם תקיפה והשפעתם גוברת. וכפי רוב העמל שיעמלו דורשי ד', להעמיד המושגים האמוניים והדברים המסתעפים מהם על טהרתם ואמתתם, כן תוסיף תעודת הרשעה לרדת, עד שבאפיסת הצורך לזה ואבדן תועלתה כעשן תכלה, ועולתה תקפץ פיה, ויהיה אז פתחון פה למיחלים לד'. על כן העמקת הדעת בדרכי ד', והרחבתה והסברתה בכל דרכי חכמה ותפארת שבעולם, היא רטיה למחלת החוצפא דבעיקבא דמשיחא, לא רק על ערכה המוחש לבד כי אם גם על ערכה ושרשה שהיא מוצאת מקום, מצד ההשגחה האלהית, להתגבר בעולם, ככתוב: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם ד'".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה ו, עמ' קסח-קסט)

לולא הקלקולים שנעשו בעולם בתחילה בחטא אדם ואח"כ המבול, הפלגה, ואח"כ בבחירתן של ישראל כשנתבסם העולם, לולא הירידה של חטא העגל והתולדות שיצאו ממנו, היה יצרא דע"ז עומד בתקפו, והיה מועיל לישוב העולם ותיקונו כחמרא דיתיב על דורדיא, שהדורדיא פועל לטובה על היין.... כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, ק"ו שעצומה בקרבה הנטיה לקרבת אלקים... בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לד' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כ"א בבחירה. וכפי הנוהג הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כ"כ מלא טעיות ודמיונות עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר הטוב נופלת על תשוקת ע"ז יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד. והנה כשם שבהיות הנטיה הזאת נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של ע"ז היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי הכללי והפרטי, ואצ"ל שהיא כרקב לבית ישראל, אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כ"מצות אנשים מלֻמדה", כ"א כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו...
אמנם נפילות רבות נפלנו, כ"כ נפלנו עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דע"ז, דיהיב לן לקבולי אגרא היה ההכרח נותן למצווח: לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היתה צריכה דעת אלהים להתפשט ע"פ הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה...
מ"מ אחרי הבירור בעקבתא דמשיחא, דוקא עם החוצפא דיסגא, ראוי להיות ממשיך כח חורז בכל הנפוצות הפרטיות ולאחדן יחד בחוברת, ולהגבילן ע"פ שכל שופט. אז תהפך הקללה לברכה, ותחת נטיה טבעית, שעכ"פ לא היתה יכולה כ"כ להתרומם מפני שייכותה אל הנטיה בטבע, ויחשה אל הרצון, עכשיו כשכבר נתחפשה ממאסר הטבע, תשוב תשוקת קרבת אלהים שכלית כולה.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה סא, עמ' ריט-רכב)

אותו החסרון של היחש המחשבי של האדם עם עצמות האלהות הוא יסוד עבודה זרה, ואי אפשר לגרשו ולהושיב במקומו את הדבקות בדרכיו כ"א ע"י כח של החוצפא דבעיקבא דמשיחא שפועלת גדולות לאיבוד עצמה, "הכסיל חֹבק את ידיו ואֹכל את בשרו".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה קמט, עמ' רצג)

יש שדוקא ע"י פעולות ודיבורים שהם מפריעים את המחשבה, מתאמצים לבא לידי מחשבה יותר מאירה ויותר מבהיקה. וכן הדבר נוהג ג"כ במחשבה לגבי ההשראה וההופעה העליונה שבדרגת רוח הקודש, שלפעמים דוקא על ידי המחשבה המפריעה את ההשראה וההופעה, מתאמץ הרוח ובא לידי השראה והופעה יותר עליונה. וכשם שהענין נוהג בתוכן האיש הפרטי ביחש למכמני נפשו, ככה הדבר נוהג ביחש הכלל כולו. ומתוך [כך] בעיקבתא דמשיחא, בזמן שההשראות וההופעות העליונות מוכנות לבא ולזרוח ולהאיר כל מחשכי עולם, חוצפא יסגי, ועיקר יסודה של החוצפא מתגלה בבחינת המחשבה הכללית המפריעה, שמתוכה תבוא דוקא התאמצות עליונה, להכשיר את העולם לקיבול האורה היותר עליונה, "כי יבא כנהר צר, רוח ד' נֹססה בו.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה ח, עמ' תעב-תעג)

...שהיראה האמיתית, שהיא באמת אחת עם האהבה והדבקות האלהית, היא אינה יכולה להתקרב לנו כי אם על ידי הלבוש של הזעזוע... הזעזוע אינו היראה בעצם, אלא לבוש ערפלי, המלביש את היראה. מצד החסרון של ההגבלה שלנו, אין אנו מוכשרים, אמנם, לקבל את עושר היראה בלא הלבוש של הזעזוע, ומצד היראה בעצם אין שום ניצוץ של טומאה יכול להתדבק בה, ויראת ד' טהורה היא, אבל מצד הזעזוע שהוא הלבוש המוכרח של היראה, באים נצוצי טומאה להתדבק, והם גורמים את הדכאון בתוך השמחה הקדושה של יראת ד' הטהורה, שעליה מעיד בתנא דבי אליהו, שיראתי היא מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי.
רק לעתיד לבוא, כאשר יתעלו הנשמות והעולמות כולם, תתקיים ההבטחה של "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלקים", שפירשו בתורת כהנים, "אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלקים'". הרי היראה היא מתנה ואושר נצחי, והזעזוע הוא רק לבוש מוכרח, שעתיד הוא להסתלק לעתיד לבוא, בעת אשר יתקיים האושר של "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רֹאות את מוריך"...
כל היסוד של עיקבתא דמשיחא, וכל החוצפא שלה, היא בחינת צואת הכלבים, שמעבדים על ידה את העורות לכתוב עליהם ספרי תורה, תפילין ומזוזות, האמור בברייתא דפרק שירה. והיינו, שמהם ניקח כחות להפריד לפחות בין היראה והזעזוע גם בזמן הזה, ולטעום את הטעם מעין עולם הבא של הטיול בגן עדן, במדרגת "והתהלכתי בתוככם", "אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני". אבל דוקא בזה תתנוצץ היראה בכל הוד גבורתה, בלא שום דכאון ועצב כלל, כי אם "יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי", ועל ידי זה יתעלה גם כן כל הדור דעקבתא דמשיחא, שעל ידי חוצפא דידיה מתגלגלת והולכת הזכות הגדולה הזו, שזהו "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כג, עמ' תקג-תקה)

רש"י מסביר את הביטוי 'עקבתא דמשיחא': 'בסוף הגלות לפני ביאת משיח', הדורות לפני ביאת המשיח, ההכנות לביאת המשיח. זה מזכיר את הביטוי 'אתחלתא דגאולה' [מגילה יז, ב]. זה כמעט אותו דבר. משיח הוא גאולה. ההכנה היא אתחלתא. אפשר להבחין הבחנות דקות מן הדקות, אך זה אותו ענין ואותו תוכן משתי טרמינולוגיות של חז"ל: חיסול הגלות. יש עוד מינוח אחד בגמרא: הקץ המגולה [סנהדרין צח ע"א]. המובן של 'קץ' הוא כמו בהלכות שבת: קצץ, כלומר דבר מסויים, ברור, קבוע. הקץ המגולה הוא קץ הגלות, כלומר אתחלתא דגאולה, כי גלות היא קונטרסט [=ניגוד] של גאולה. הקץ המגולה הוא תחילת הגילוי במידה מסויימת של קץ הגלות. אפשר לראות זאת בהיסטוריה של התקופות שאנו נמצאים בתוכן במאה השנים האחרונות...
יש מסורת חז"ל: 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'. ההזדעזעות הנוראה והאיומה, המחוצפת והחוצפנית, מראה את המצב של הקץ המגולה. קץ הגלות נפגש עם הגאולה, אך כמובן אין זה ענין של יום אחד, אלא מצב שנמשך כמה דורות, זה אחר זה. הדור הראשון של עקבתא דמשיחא נפגש עם הערך האלוהי המיוחד הזה, עם חזון אחרית הימים שלנו, עם הקץ המגולה של ישוב ארץ ישראל, עם הקץ המגולה בדורות שלנו. ההתעוררות הזאת, האתחלתא דגאולה הזאת, התחיה מתוך הגלות, הקימה מתוך בית הקברות, לא נעשית ברגע אחד וביום אחד.

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 150-151)

עי' זהר חדש בראשית ז ע"א: ימים יבואו שכל הדור יהיו חצופים כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי, שהוא אדם בליעל, להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו, במקום קליפה, שהיא בחינת העון, שיהיה יותר מגונה. וזה לך האות, רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו, ונעמה העמונית, ותבחון לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר... והוא סוד אומרם ז"ל: בעקבות משיחא, כוונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא "העקב", וכינו התכלית "לעקביים" כי הוא סוף אברי האדם. ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות, וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם, גר צדק ראשון שבגרים, ושרה אמנו, ורות המואביה, ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון, אונקלוס הגר. והן היום הגם שמתגיירים, להיות שספו תמו ניצוצי קדושה מתוך הקליפה, ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה.

(אור החיים, בראשית מט, ט)

יצאה ב"ק ואמרה בוגדים בגדו וכו' עד דאתו בזוזי וכו' - נראה שכוונתם בזה הוא מה שאמרו לקמן ובסוף מס' סוטה שבעקבות משיחא אז יתרבו הרשעים והיותר מגונים ועזי פנים שבדור, שהם הנשמות אשר בסוף סיום הגוף שהם בעקבות, והם השייכים ממש לסט"א, שלכן יתרבו המינים והרשעים, והם סוד הסיגים של התוהו אשר יבואו, ות"ח שבדור יתבזו על ידיהם, וכמ"ש בזוהר ובתיקונים בכ"מ, והם מערב רב דרע"מ הוא שם בגלותא, "נבזה ולא הדר לו" וכו', והם ת"ח שבדור שהם מבוזים ביני ערב רב, ואז יתקרב זמן ביאת משיח. וז"ש בוגדים בגדו וכו', שהם ערב רב דיתמנין רישי על ישראל, וז"ש עד דאתו בזוזי וכו'...
והנה בסוף הגלות שהוא עקבות דמשיחא, אז יתגבר הערלה, ולכן אז עת צרה ליעקב וכו', ואז נקרא ליל, דעדיין לא קבלת דכר, ואז יהבת ע' קלין והם בסוד לי"ל, ואח"כ בימות המשיח בעט' היסוד יתגלה חסד דפומא דאמה, ואז רחמים יתערו בנוק' בהארת הדעת.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צד ע"א)

ידוע שאדם הראשון כולל כל קומה שלמה דנשמות מתחילת הבריאה עד סוף העולם, והם תלויים באיברי נשמתו, שכל הנשמות הם כגוף א' מראש עד העקב, וכמ"ש (יבמות סב ע"א): אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שהוא גופו של אדה"ר, שבסוף הגלות יהיו הנשמות מעקבו, שלכן אמרו: בעקבות משיחא חוצפא יסגי וכו', שהנחש אחיזתו יותר בעקב, ולכן אז יתרבו הרשעים והמינים בעולם, והם שהם מערב רב וכמ"ש בתיקונים ובזוהר בכ"מ. והם מסיגי הגבורות הקשות, שהם כפל הדינים בסוד ב"פ אלקי"ם הוא עק"ב. ואז השכינה יורדת עד עקב, כמ"ש (עמוס ה, ב) "נפלה לא תוסיף" וכו', שא"א להיות נפילה גדולה מזה, שהיא בסוף הקדושה בעקב דעשיה, ורישא כפוף לעפרא כמ"ש (ישעיה סה, כה) "ונחש עפר לחמו", והוא העפר שבעקב, "כי שחה לעפר נפשינו" וכו', ואז "קומה עזרתה לנו". והנפילה הוא ברגלין, והוא בעולם העשיה, שכל פרצוף מתחלק לג' רב"ג והם בג' עלמין בי"ע, הראש בבריאה וגויה ביצירה ובטן בעשיה, שהם הרגלין כידוע, והרגלין הם מתחלקין לג', שהם שוקין וברכין ורגלין שהוא העקב, והוא סוד נה"י דעשיה שהם הרגלין, והם ז' רקיעים דעשיה בז"ת ורקיע השביעי בינה ג"ר שבו כמ"ש בפ' אין דורשין, ורקיע השני שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות הוא יסוד דעשיה, והוא העקב, והוא סיום הגוף ובו נכללים סיום נו"ה שהם תרין רגליין כידוע. וז"ש נסתכלתי בב' עקביו של אדה"ר, והם הנשמות שבסוף הגוף בעקבות משיחא, שהם ביסוד ועט' דעשיה, שהם ב' גלגלי חמה, שגלגל חמה כולל כל הכוכבים ומזלות כידוע, וידוע כי כלל הגלגלים הם הולכים ממערב למזרח, וגלגל היום מתגלגל ממזרח למערב, והם בסוד פנים ואחור כידוע בסוד השערים רל"א פנים ורל"א אחור, והם חסד ודין, והם נכללים בשני עקביים דאדה"ר שהם נו"ה ימינא ושמאלא.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), בבא בתרא נח ע"א)

"לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי" (תהלים נ, טז). ועל דבר זה ידוו וכו', כי העובר על דעת סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו ביבמות (כ.). אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב): כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם "אל תעלו" וגו', אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מצא".
ועיין בזוהר (ח"ג קס.) המליץ כל ענין מרגלים על התורה והיה העונש שלא ישיגוה, ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קה.): חוצפתא מלכותא בלי תגא [ולמדוה מבלעם, שאחר כך הסכים ה' יתברך, כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא, ולכך ידע סוד זה], פירוש כידוע מלכות הוא כנסת ישראל, וכתר הוא שורש רצון ה' יתברך, ורצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים. והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו ז"ל: בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד נקבה תסובב גבר, ואין כאן מקומו]. ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל "היא" ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מו [הובא בס' התקופה הגדולה פרק ז, עמ' קא, שציין שכ"כ מי השילוח פרשת מסעי])

ועזות הוא שורש הרע, והיפוך הבושה דאשת חיל, כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתבתי במקום אחר על ענין חוצפתא מלכותא בלא תגא (סנהדרין קה.). וגם במה שאמרו: בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, כי זהו מצד המלכות דקדושה כשתתגבר, אז תהיה כאשה בית בעלה שאינה בושה עוד. אבל בעולם הזה אשת זנונים נקראת מעיזה פניה ותאמר וגו', רק אז יתגדל העזות ואז יהיה תיקון לשורש הרע.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף פד ע"ב)

...שהקב"ה היה עסוק לברוא אורו של משיח, שהוא מתגלה בעולם הזה ע"י ההסתר והעלם הקודם בכל ימי עולם הזה הדומה ללילה, שכולו חושך והעדר אור מרוב השתקעות שע"י השאור שבעיסה ושעבוד מלכות, ובקדרות דצפרא גובר החושך יותר כמו שאמרו ז"ל בעקבתא דמשיחא, ומשם דייקא "יקבצך ויקחך", כי אורו של מעלה הוא אור המאיר גם בתוך החושך.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו דף עג ע"ב-ע"ג)

ואמרו בתיקוני זוהר (תיקון ע) דמאן דאחיד בתשע ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני עבודה זרה. ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד ע"י התחתנות יהושפט עם אחאב. כי באמת הכל כנסיה אחת וגוי אחד, וחסרון שיש במקצת הוא בכולו. וזה גרם חורבן ראשון, עד שקמו אנשי כנסת הגדולה לתקן הכנסיה בביטול יצרא דעבודה זרה (יומא סט ע"ב), ועל כן נקראו כנסת הגדולה שנתגדלה הכנסיה על ידיהם, אבל נשאר יצרא דעריות הגורם הפקרות ופריקת עול, ומזה נמשך המינות והצדוקים, ומאן דנטיל מלכות בלא תשע ספירות כופר בעיקר. ובירור זה הוא בעקבתא דמשיחא דחוצפא יסגי, וחוצפתא מלכותא בלא תגא (סנהדרין קה.), היינו כופר בעיקר שהוא הכתר והמקור. ונתרבה האפיקורסות בעוונותינו הרבים, שהוא תכלית הרע הנמשך מצד החכמות הרעות שהם חיצוניות לחכמת התורה, שהוא תכלית הטוב דגנוז ונעלם בעולם הזה עתה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, והכל בא מצד הפירוד והמחלוקת.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות טו דף סג ע"ד-ע"ד)

ולכן הנביאים היו מייללים על אבדן האומות (ירמיה מח, לו) "לבי למואב" וגו' וכיוצא, וחז"ל שבחום על זה במדרש רבה (ריש פרשת בלק כ, א), ובודאי לא חשו על איבוד גופם כי "באבוד רשעים רנה"... רק ידוע כל אומה הוא כח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש, וביום ההוא יגדל המספד באבדן היצר הרע גם כן כמו שאמרו בסוכה (נ"ב.), כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל וכו', ואז יהיה בכלל. ואבדן אומה פרטית הוא איבוד ממשלת אותו כח פרטי... וכח בלעם בחציפות, שלמדו ממנו חז"ל (סנהדרין קה.), והוא היה "ראשית גוים" דוגמת משה רבינו ע"ה בישראל, כמו שאמרו ז"ל (זוהר ח"ג קצג ע"ב), לכך הכח שהשיג יתוקן בישראל באחרית הימים, ובעקבי משיח אז חוצפא יסגא יתגדל ויהיה במעלה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מז)

בית העתיד יהיה של אש וירד מן השמים כדאיתא במדרשות. ונראה דהא דיהיה הבנין של אש הוא מפאת האש הבוערת בלב ישראל לאביהן שבשמים, כמ"ש (שיה"ש ח) "רשפיה רשפי אש שלהבתיה", ומעת היות ישראל עד אז יאסף ויתקבץ האש ורגש הנפש של כל ישראל, ומן האש הזו יהיה בנין העתיד...
וממוצא הדברים שבזה"ז, זמן התגברות העזות והחוצפה שהוא ענין קליפת גוג ומגוג כאמרם ז"ל (ברכות י.): כלום יש עבד שמורד ברבו, וכמו שאמרו ז"ל: חוצפה יסגא, והוא מלחמה גוג ומגוג, אין עצה נגדם אלא התרגשות נפש עצומה.

(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ו)

בעקבות משיחא וכו' ומלכות תהפך למינות

רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלהי אמת ד' אחד במילואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ, ותרבותם תשתגשג ותתגדל בפריחה מצוינת, בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנס מאורם של ישראל אמונה אלהית בסביבתם, שלא בדרך ההתפתחות הראויה להם לפי טבעם, נלחם עם האישיות הפרטית שלהם, ומלקה את התרבות שלהם, שהיא זרה, חיצונה, נכרית ומגושמת בעצם תכונתה. אמנם יד ד' עשתה זאת, שעל כל פנים תרוכך מעט הקליפה הקשה של הזוהמא האנושית, אבל סוף כל סוף מוכרחת הנכריות לנצח אצלם, והמלכות תיהפך למינות, שתגעל את הניצוצות של רוח ישראל, הבאים מאור ד' שנמסך ברוחם, ותגבר בזה ביותר שנאת ישראל. ואף על פי שבתחילה ייראו על ידי זה הנגעים של עקבתא דמשיחא, וקטני נפש חושבים לחקות את הכפירה המתרחבת אצל הגויים, ומדמים אותה לתרבות אנושית כללית, במקום שאינה כי אם תרבות זרה ונכרית, שישראל עומדים כבר למעלה למעלה ממנה. מכל מקום סוף כל סוף המחשבה הזאת בעצמה של החפץ להיות עומד על העצמיות הנקיה בלא עירוב השפעה חיצונה שהיא מגדלת מעבר מזה את שנאת העמים לישראל ביותר, ומעבר השני את החיקוי הרוחני מצד חלושי חיים מישראל, עד שהאנרכיה המחשבתית מהרסת את כל קושט וקודש היא בעצמה, הכרה זו, שיש לעמוד על הנקודה התוכית המסוגלת להעצמיות, תקרא את ישראל לתשובה, לעשות חיל באלהים, ולשוב עוד הפעם לגבורה עליונה.

(ערפלי טוהר, עמ' קו)

בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' ומלכות תהפך למינות

כל זמן שיתעקשו המתייוונים, ויסרבו ישראל לחזור בתשובה, ימשיכו היסורים והאסונות של התקופה של עקבות משיחא ואתחלתא דגאולה, רח"ל. כך אמרו חז"ל (סנהדרין צז.): "תניא, ר' נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו - העזות תרבה והיוקר יעוות והגפן יתן פריו והיין ביוקר". וכן במסכת סוטה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת"... הרי לפנינו תיאור של חז"ל על התמוטטות החברה והכלכלה, כחלק מאזהרת הקב"ה לעמו לחזור בתשובה, בתקופת הארכה, לפני בא יום ה' הגדול והנורא.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כט, עמ' שפה)

בניגוד לגאולה של "אחישנה", הבאה בזכות חזרה בתשובה ובבטחון בה' ע"י ישראל, הגאולה "בעתה" תוארה במקרא ובחז"ל בתמונה של חבלי משיח נוראים... צרות ויגון יהיו מנת חלקם של ישראל ובמיוחד של הצדיקים שבהם, וזאת אפילו לפני מלחמת גוג ומגוג, כמו שסיכם רבי יוחנן (סנהדרין צח.): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו"... וכן בשלהי מסכת סוטה נאמר: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות...".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כח, עמ' שסג)


בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ויראי חטא ימאסו
2-8
בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה. והוא, דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי הגאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים, שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו, ואז ישיב ה' אלהינו את שבותנו וגו' כמבואר שם. וכפי מה שאנו רואים כעת לא אכשיר דרא כלל, ודבר זה נותן מקום להתיאש וכפי מה שכתבנו למעלה. אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז"ל עצמם, שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין (צז) - בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו... ואנו רואים בעוה"ר שנתקיימו כולם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות גם כן כולם). ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך, שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמו שנאמר "והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ה' את שבותך" וגו', והיא הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב"ן. והנה יש כמה תשובות לבאר הענין (עיי"ש בסנהדרין צז ע"ב ודף צח).
אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר. שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה, שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קודשנו ע"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם, או שאר עצות של תאוה וחמדה שלוחי היצר הרע, הכוחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים שלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה, וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל, בודאי מדרגתם עולה למעלה, כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרוף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים. וידוע דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת ה' יתברך כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שאר פניות, כי אדרבא נתקיים בנו בעוה"ר "וסר מרע משתולל" על הבריות (פירש"י בסנהדרין צז ע"א-ע"ב כל העולם אומרין עליו שוטה הוא, היינו משתולל לשון שטות), ויראי ה' ימאסו אצל כמה סוגי אנשים. ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה, מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם, ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיחזקו בניהם בתורת ה'. ואינם מהגרים ממקומם למרות עוניים ודוחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש... ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקיימו בהם פסוקי התורה, "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבביך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים בכל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם, ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.
אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור חדש שהם יהיו להיפך מהראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד, ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה). ואף על פי כן אל יפול לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאולה, כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה. והיינו שבדורות הקודמים כשהתנהלו הדורות כתיקונם, וכל כלל ישראל עמדו במעמדם, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחיבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם... וכל ישעם וחפצם, הן של האבות והן של הבנים, היתה רק זאת לזכות בתורה ובמעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים. ואז לא היתה הנחיצות כל כך בקירוב הגאולה, שמצב הדת עמד על תילו, ובאריכות הגלות גדלה ורבתה זכותם של ישראל מדור דור, הן מהזכיות בעצמן שנתווספו מכל דור, והן משכר ההמתנה שישראל מחכים ומצפים לביאתו של משיח זה זמן ארוך... ולכן לא מיהר הקב"ה את הקץ.
אבל כל זה כשהקבלה של יסודי הדת ושורשי האמונה היתה חזקה, ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה. אבל בעת הזאת שבעוה"ר קמו הפריצים ויחללו דת קודש ע"י ריבוי ספרי עמל ודעות חופשיות אשר יפיצו בקרב העם, כיבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם, והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים ומכל החכמים והנבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה, נקלה כבודם בעיניהם. ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום, מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו, והוא כנבואת חז"ל שחוצפא יסגי, שגדלה עד מאד בעוה"ר. וממילא אין ביכולת האבות למסור לבנים את קבלתם הנאמנה ביסודי הדת וחביבות התורה והמצוות, מאחר שימאנו לקבל, ואם כן אין שום תועלת נרצית מאריכת הגלות, כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח"ו (ועוד בעוה"ר אנו רואים לפעמים להיפך, שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה). ועל כן יחיש וימהר הקב"ה הגאולה לפקוח עינים עיורות לראות את אור האמת, כי חלילה לא יעזוב הקב"ה את בניו שיודחו, וכדכתיב "בל ידח ממנו נדח", כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" (פירוש שהקב"ה הגלה את ישראל שייטיבו את מעשיהם שם כשיגיעם חמת המציק, והם יוסיפו לעשות זאת גם שם, בכל זאת) "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם"...
נמצא ששני סוגי האנשים שימצאו בעת האחרונה, שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים. ומובן הדבר, כי טוב יותר לאדם להיות מהטובים ולא מהרעים. וכל זה שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו, דקאי נמי בענין אחרית הגאולה (כמו שפירשו חז"ל בסנהדרין דף צז) וכדכתיב "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", והיינו "כי ידין ה' עמו", יתנחם לגאלם (כפרש"י) משום שגם עבדיו נתונים בצרה. ו"יראה כי אזלת יד", פירוש שאזל כוחם של ישראל להיות עוד בגולה. כי "אפס עצור ועזוב", היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכוחם של ישראל עוד להחזיק...
היוצא מדברינו, שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד ה' יתברך בעולם, וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב "חי אני נאום ה' וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

(ר' ישראל מאיר הכהן, צפית לישועה, פרק א [הובא בס' התקופה הגדולה, פרק ו, עמ' פח])

בעקבות משיחא כו' בית ועד יהיה לזנות

עיין עירובין סד, א: מאי דכתיב "ורועה זונות יאבד הון", כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה כו'. בעקבות משיחא יהיה בית הועד לזנות זו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


בעקבות משיחא וכו' וחכמות סופרים תסרח

חכמת סופרים (תיקוני זהר, תקונא שבעין, ביאור הגר"א שם) - אחד מהדברים שמנו חז"ל בעקבות משיחא, חכמת סופרים תסרח. ורבנו מבאר בתקוני זהר (דף קלט) כי זה מכוון לחכמת רמזים גימטריאות, וכן למעשה וחשבון (ביאור הגר"א תקוז"ח דף ה) המתגלים ע"י משיח בן יוסף. אלה הם ביעודו של רבנו הגר"א שהוא נהורא דמשיח בן יוסף, ולכך נחית משמיא לגלות רמזי התורה בעקבתא דמשיחא, וכנודע סבל רבות מזלזולים בענין זה.

(קול התור, פרק ב, אות נ [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תפו, ומהד' תשס"א, עמ' 569])

וככל אשר מתקרבין עקבות משיחא, מתגלין יותר רמזי הגימטריאות שבהם צפונים סודות היעודים הכלליים והפרטיים, ועלה איתמר "כל גיא ינשא" וכו' ואיהו גימטריאות פרפראות לחכמה כמובא בזוה"ק (תיקונא שבעין), וע"ז אמרו חז"ל חכמת סופרים וכו' כביאור רבנו שם.

(קול התור, פרק ג, אות ג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקט, ומהד' תשס"א, עמ' 593])

בעקבתא דמשיחא מתגבר הסט"א בכל, ביחוד לגבי פנימיות התורה ונגד גילוי הסודות של חשבונות הגמטריאות הנוגעים לעקבות משיחא, אשר ע"ז כוונת חז"ל חכמת סופרים תסרח, כביאור רבנו הגר"א. ועל זה נאמר "אשר חרפו עקבות משיחך". אך בהגיע הקץ האחרון, קץ הימים, יקוים הנאמר "כל גיא ינשא" - אינון גימטריאות וכו', כאמור בזהר הקדוש וביאור רבנו שם (תקוני זהר דף קלט), חכמת סופרים תסרח, "והוא מחולל מפשעינו" (ישעיהו נג), שנאמר על משיח בן יוסף.

(קול התור, פרק ג, אות ו [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקיא, ומהד' תשס"א, עמ' 595])

להעלות דברים בטלים אי אפשר כי אם על ידי גילוי רזי תורה. וכשגילוי האור של סתרי עליון בא בשפע, מתעלים כל הדברים היותר שפלים, ומתראה בהם האור הצפון במעמקים. ועל כן בעקבתא דמשיחא חכמת סופרים תסרח, ומתרבים דברים בטלים רבים בצורה של ספרות, של קיבוץ, ועל ידי התגלות אורו של משיח יהפכו כולם לקדושה. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.

(ערפלי טוהר, עמ' סז)

החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להרקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא, וע"י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע"י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד' יקבנו. "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".

(אורות, אורות התחיה, סע' לח [ובדומה בערפלי טוהר, עמ' נט, והובא במי מרום, שמיני, מאמר ח])


בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר וכו' ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום וכו' ויראי חטא ימאסו וכו' נערים פני זקנים ילבינו
2-9

בעל עיני יצחק מפרש "חוצפא יסגא", היינו שמדת העזות תתגדל בעולם ותחשב למעלה. "ויוקר יהא" היינו החצוף יהיה נחשב כהיקר שבאנשים. "הגפן" כלומר גפן היינו ישראל שנקרא גפן, "תתן פריה", יקיימו מצוות ד' הנמשלין לענבים, אולם "והיין" - שהוא כנוס בענבים, כמאמרם נכנס יין יצא סוד - רצה לומר הכוונה והיראה של המצוות שהן בחינת יין יהיו "ביוקר", היינו מעט ויקר המציאות. ויראי חטא באמת ימאסו בני אדם, כאמור "וסר מרע משתולל". "נערים" היינו המנוערים מתורה ומצוות "ילבינו פני זקנים", הם יהיו המוכיחים את הזקנים כאילו הם גדולים מהם "ועל מי יש לנו להשען וכו'".
בעל שיחת חולין של ת"ח מפרש חוצפא יסגא על פי האמור "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", ממילא העזות של העשיר אינה נחשבת לחוצפא, כי כך הוא דרכו, אולם "בעקבות משיחא" אז אמרו חז"ל "תכלה פרוטה מן הכיס", ואם אחד יענה עזות, אז יתראה שהוא חצוף באמת, כי עשיר אינו, ממילא עזותו הוא רק מחמת חוצפא.
בעל חת"ס (אמור) מפרש "הגפן תתן פריה", ר"ל אומה זו לגפן נמשלה (חולין צב), כלומר בחורי ישראל שהיו ראויים להיות בחורי חמד, "בילדי נכרים יספיקו", ולכן יהיה היין ביוקר, היינו יינה של תורה לא יהיה נמצא. "בית וועד יהיה לזנות", כי בית וועד לחכמים ובית הזנות הם שני הפכים, בית הזנות כולו מצה ומריבה, כל זונה מקנאת בירך חברתה, וההיפך בית וועד לחכמים שם רב שלום בניך, אולם בעקבות דמשיחא בעו"ה בית וועד יהיה מלא קטטות ומריבות כבית הזנות, לכן "הגליל יחרב".
בעל אורח ישרים מפרש "בית וועד יהיה לזנות", כלומר אז יעשו נשפי חשק מבחורים ובתולות לקבץ ממון עבור ישיבות, אף שזה הוא ענין זנות. "והגליל יחרב", רצה לומר אז לא יהיה רב הגליל כמו שהיה מלפנים. "והגבלן" זה האיש המגובל מחכמות שונות "ישום" יהיה נחשב כשומם.
בעל עין אליהו מפרש על פי הילקוט "נואף אשה חסר לב", זה המקבל שררה ליהנות ממנה, וזה רמזו באמרם שבית וועד יהיה לזנות, כי יקבלו השררה בבית וועד רק ליהנות ממנה, שהיא כזנות, כמאמרם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


בעקבות משיחא חוצפה יסגא וכו' והאמת תהא נעדרת

ומה יאמרו אותם בעלי הסברות העקומות לדברי חז"ל: "כשתהא ירושלם נבנית, בן דוד בא", ועל הפסוק "ובא לציון גואל" (ישעיהו נט), נאמר במדרש וברש"י על פסוק זה: "כל זמן שציון אינה בנויה, הגואל לא בא"? אכן אזובי הקיר באו לנצח את ארזי הלבנון. אין זאת כי אם קליפת המרגלים מדברת מתוך גרונם. אכן זה מה שאמרו חז"ל בעקבות משיחא האמת נעדרת וחוצפה יסגי, חוצפה גם נגד הדברים הקדושים של נביאינו וחוזינו, חוצפה נגד גדולי ישראל הקדמונים ונגד דעתו ומצוותו הקדושה של קדוש ישראל, רבינו הגר"א.

(קול התור, פרק ה [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקלו, ומהד' תשס"א, עמ' 621])

...שככל אשר עקבות משיחא מתקדמים בקיבוץ גלויות, מתגבר הסט"א בכל עוזו במלאכתו העיקרית לכחש ולעקור את האמת והצדק, כאמרם חז"ל, בעקבות משיחא האמת נעדרת וכו'. ולעומת כל אלה, עלינו לעשות וללחום בכל עוזנו בס"ד, להתגבר עליו במעשים ובכל התיקונים.

(קול התור, פרק ב, אות קלא [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תצז, ומהד' תשס"א, עמ' 581])


בעקבות משיחא חוצפא ישגא וכו' ואנשי הגבול ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו וכו' והאמת תהא נעדרת

הקיצוניות במדות גרמה לנו רע מרובה. טובה היא המדה של יראת הרוממות בענינים אלקיים, להתיירא מלהרוס בגנזי עולם, ושלא להשען על בינתו. אבל כשתתגבר מדה זו [ב]כלל עד לבלי לעיין ובלי לחקור כלל, כמה חושך היא מביאה לעולם, וכמה אומללים אובדים מן היהדות ורועים בשדה אחר ואין משיב, והכל בא מענותנות יתירה שלא לעיין בסתרי תורה, ולא בחקרי אמונה, ולהתיירא יותר מדאי מכל מחקר חיצוני, עד שנעשה הלב רפה כשעוה, ואין מתאמץ להשיב דברים בדעת והשכל, באופן שיוכלו להשכילם ג"כ נפשות שנתרחקו. אמנם כל זה גרמו הקלקולים הראשונים, שלתקנם היו צריכים יסורין כאלה. מפני שבדורות הראשונים נתרחקנו מעל ד', "כחשו בד' ויאמרו לא הוא", היתה צריכה הרפואה בהיפוך, בהשרשה בדורות רבים יראה פשוטה בקצה האחרון, עד שעברה ג"כ את הגבול, אבל דוקא דבר זה יביא מרפא. וכן בעניני דרכי המוסר, אהבת עוה"ז ועוה"ב. השיווי של המשקל הוא יקר, לאהוב את החיים ולכבדם, אמנם לדעת ג"כ את האמת הפילוסופית והתורנית שאין חיי החומר התכלית הגבוהה של האדם. אמנם מתוך ההשתקעות החמרית של שיכורי אפרים, ש"היה כנור ונבל, תֹּף וחליל ויין משתיהם", היה צריך שדורות רבים ישתרשו במוסר הפכי, במאיסת החיים ובחסימת דרך לכל הוד ונועם חושי, עד שדכדוך הנפש הגיע לגבול קיצו.
ועתה, כשהוא יותר קרוב לקץ הימין, הכוחות חוזרים וניעורים בשצף, אמנם יסגא חוצפא, כדי למלאות את החסר, והתכלית היא ההעמדה בדרך השיווי ע"י חכמי תורה בעלי גבול, הנותנים גבול לדבריהם, ואלה בעוונותינו הרבים לא יחוננו בעקבא דמשיחא, שהאמת נעדרת, וההפרזה מזה ומזה לוקחת מקום היותר רחב. מ"מ מרשעים יצא רשע, והחוצפה תבא ע"י נפשות רעות דמערב רב קא אתיין, והיתה עצת ד' שיתערבו כדי להשתמש על ידם כשימוש כל מקל חובלים, "אשור שבט אפי".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה מה, עמ' קמה-קמו)


בעקבות משיחא חוצפה יסגא וכו' והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו וכו' בן מנוול אב

ובהיות שיודע הסט"א שכל מה שעקבות משיחא הולכים ומתקרבים, הולך ומתקרב קיצו של כח הטומאה, לכן מתאזר הסט"א בכל כח עוז מלחמתו לעקור את האמת ואת כל פעולה טובה המביאה לידי קידוש השם. ומכאן נוכל להבין את דברי חז"ל על עקבות משיחא, שם מונה הגמרא: בעקבות משיחא האמת נעדרת וחוצפה יסגי, בן מנבל אב ונערים פני זקנים ילבינו. מדוע באים כל אלה במיוחד בעקבות משיחא יותר מאשר בזמן אחר? בשביל שגאולת האמת וקידוש השם הם תכלית הגאולה עם קיבוץ גלויות ובנין ירושלים, לכן מתגבר הסט"א בכל כח מלחמתו ביותר בעקבות משיחא לעקור את האמת. והמלה "נעדרת" - "האמת נעדרת" - פירושה נעקרת, לפי סדר אתב"ש שהד' נחלפת בק', ולכן בעקבות משיחא האחרונים תגדל המדה של כפיית טובה ושילום רעה תחת טובה באופן שלא היתה כמוה מיום בריאת העולם.
"בעקבות משיחא" שבחז"ל תרתי משמע, בזמן עקבות משיחא ובעצם עקבות משיחא, כלומר בעצם הפעילות של אתחלתא דגאולה שהן קיבוץ גלויות, בנין ירושלים, גאולת האמת וקידוש השם כדלעיל, אז יגבר הסט"א להפריע ולהכשיל ע"י עקירת האמת ומניעת קידוש השם. ועל זאת נאמר (תהלים פט) "אשר חרפו עקבות משיחך".
ומה חזק הוא כח הסט"א, שעלה בידו להסתיר מעיני האבות הקדושים את סכנת הקליפות: מעיני אברהם אבינו את קליפת ישמעאל, מעיני יצחק אבינו את קליפת עשו, ומעיני יעקב אבינו את קליפת התרפים. ובעקבות משיחא גובר הסט"א ביותר, להכות גם תופשי תורה בסנוורים.

(קול התור, פרק ה [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקלב-תקלג, ומהד' תשס"א, עמ' 617-618])


בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' בת קמה באמה כלה בחמותה
10-2

ונראה שזו המדה מהלכת בכל הגליות, שהחוצפה היתירה של האומות שמחרפין ומגדפין "באמרם כל היום איה אלקיך", זה מושך את לב בנ"י נמי לבלתי היות נכנעים לדעת התורה. וכמו במצרים שסמוך לעת הגאולה התגברה העזות והחוצפה של פרעה ביותר, וממנו באו דתן ואבירם לעזות, כי לפני האור התגבר כח החושך, ובלשון הזוה"ק הוא קדרותא דצפרא. וכן בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא בין האומות המחרפין ומבזים את התורה, כידוע בזמנינו אלה. ולדעתי בזמננו ענין זה היא מלחמת גוג ומגוג שהיא קליפת המרידה, כאמרם ז"ל (ברכות י.): כלום יש עבד שמורד ברבו, וממנה מסתעפת גם העזות והחוצפה בלב פריצי עמנו. וזה שאמרו ז"ל: בת קמה באמה כלה בחמותה. וכל מה שנמצא מענין זה בקצת פריצי עמנו לא מינייהו הוא, אלא כמו דתן ואבירם מחמתו של פרעה.

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ח)


בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' פני הדור כפני הכלב
11-2

רובן של ממזרים עזי פנים, ואז חוצפא יסגא יהיה זה אדרבה במעלה, וכמו שאמרו: פני הדור כפני הכלב, ועיין בתוס' יום טוב פירושו, ועל כל פנים הרי יהיה פני הדור בעקבתא דמשיחא. וידוע דדור משיח יהיה המשובח שבכל הדורות, ומסתמא גם פרנסיהם, כי כלב בגימטריא אליהו, וגם כן בגימטריא בהמה, רזא דדוד, כי כשיתגלו שניהם אז יתעלה דרגא דכלב.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף פח ע"ב, עמ' 240)


בעקבות משיחא וכו' ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים

"עקבות משיחך" (תהלים פט), בפסוק "אשר חרפו עקבות משיחך". כל עקבות משיחא ביעודו של משיח הראשון משיח בן יוסף. וכנודע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא. וע"ז נאמר שם: "אשר חרפו עקבות משיחך". וככר מנו חז"ל את כל התלאות הבאות בעקבות משיחא. ואנחנו אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים ועל רצונו שאנו נעסוק באתערותא דלתתא ולעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים, ולעשות ברוחו של איתן האזרחי שהוא אברהם אבינו, עפ"י דרשת רז"ל כמבואר לעיל פרק א שהוא היה משיח בן יוסף הראשון.

(קול התור, פרק ב, אות קג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תצב, ומהד' תשס"א, עמ' 576])

זאת תהיה תקופה של מינות וכפירה באלקים, תקופה שלא היתה כדוגמתה מימות עולם, כי הכפירה היא חטא העולה על חטא עבודה זרה אלף מונים, ואין חטא גדול ממנו, ומחמת זה באה הגאולה, כמו שבארנו לעיל ועוד נבאר בע"ה להלן. וכן אמרו חז"ל (סנהדרין שם): "תניא, ר' נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו - נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו". דברים דומים מצאנו במסכת סוטה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא... ועל מה יש לנו להישען, על אבינו שבשמים". הכפירה, פריקת עול מלכות, אימוץ התרבות הזרה והסגידה למושגיה הריקים והמתועבים, בהכרח יולידו את התפוררות הערכים בתקופה זו, וידרבנו את ההתמוטטות הכללית של עם ישראל כעם קדוש, פרוש, ומובדל משיקוצי הגוים.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כו, עמ' שפד)


והגליל יחרב

עוד זאת מצאתי בספר "הון עשיר" לרבנו בעל "משנת חסידים", שכתב על המשנה דסוף סוטה "והגליל יחרב", בזה הלשון: "יחרב מבתים, כדכתיב 'ועריכם יהיו חרבה'. וכאשר זיכני השם לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב"ב, שהוא ארץ הגליל, בשנת תע"ח, עיני ראו ולא זר איך בעוונותיבו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות. אבל, תהילה לאל, שמחתי כי ראיתי בשתי שנים שנתעכבתי שם, שמדי יום ביום בונים אותם. ואומר אני, שזהו סימן לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב, לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות. וכן מציבו בביאה ראשונה, שאמרו רז"ל [שמות רבה פרשה כ אות טז] שעיכב הקב"ה את ישראל במדבר ארבעים שבה, כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוריים ביציאת מצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ מיד, כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזרה הארץ לאיתנה - הכניסם לארץ. וכה יהיה בעזה"י בביאת משיחנו שיבוא במהרה בימינו, שיתגלה תחילה בארץ הזאת, כדאיתא בזהר", עכ"ל הקדוש. ועמדתי משתומם על מציאה הזאת, כי ראיתי בה כעין תשובה מן השמים על השאלה שהצגתי בראש דברינו - עד מתי קץ הפלאות שה' יתברך מעכב עלינו הגליות עד בנינה של ארץ ישראל, לדברי הקדוש הנ"ל, שהיה בעל רוח הקודש... והלא הוא כתב בפירוש, שכה יהיה בביאת משיחנו שיבא במהרה בימינו אמן, היינו שהקב"ה ימתין עם הגאולה עד בנין ארצנו בבתים ובאילנות, ובעת שרואין שארץ ישראל נבנית והולכת, יש להכיר בו סימן טוב דגאולה.

(אם הבנים שמחה, הקדמה שניה, עמ' לד במהד' הראשונה = עמ' לט במהד' פרי הארץ = עמ' מב במהד' קול מבשר)

עי' זהר וירא קיט, א: דיתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל; שמות ד ע"ב: בההוא זימנא יתער מלכא משיחא כו' ויתער בארעא דגליל; ס"פ ויקהל רכ ע"א: אר"ש בההוא זימנא דיתערון מתי עלמא כו' על ארעא דגליל, בגן דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, ובניצוצי אות ב מר"ה לא סע"ב: וטבריא עמוקה מכולן כו', אר"י ומשם עתידין להגאל כו'. ועי' מש"כ לעיל ר"ה שם.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רבנו סעדיה גאון בספרו הגדול האמונות והדעות (המאמר השמיני פרק ה) כתב: "כבר ידענו שאם תשובתנו לא תהיה שלמה, נישאר עד שישלם הקץ, וכאשר ישלם הקץ ולא נשוב... שמסורת הנביאים קבלה שיבואו עלינו צרות ומצוקות שעל ידם נבחר לשוב ונזכה לישועה... ואמרו עוד, כי סיבת הדבר תהיה עמידת איש מזרע יוסף בהר הגליל ויתקבצו אליו שרידי אנשים מן האומה...". אשר לדבריו שהגאולה תתחיל בגליל, אפשר למצוא רמז לזה בדברי חז"ל (סנהדרין צז. וסוטה מט:): "דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ל עמ' שצו)



ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר

עי' רע"מ אחרי סז, ב: אנשי חיל יסובבו כו'. וכ"ה בזהר נשא קכה, ג, ובהעלותך קנג, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ואנשי הגבול ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח

במשך הזמן הרב, נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים, והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה. על כן, באחרית הימים, שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו", עד אשר לא כפרי בוסר כי אם כביכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גודל פעלת החכמה, ובענוות צדק תקרא: "חכם עדיף מנביא".

(אורות, זרעונים, אות ב, עמ' קכא)


ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו וכו' פני הדור כפני הכלב
6-12

בעל אורח ישרים מפרש "ואנשי הגבול", היינו האנשים המסתפקים במועט יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, כי יחזיקו אותם לשוטים. "פני הדור כפני הכלב" היינו המנהיגים ינהגו ככלבים להתחנף למי שנותן להם, וינבחו ויבזו את היותר חשובים יען אינם נותנים להם.
בעל מצודת דוד מפרש בדרך צחות, שלכן ימאסו אז יראי חטא, כי ידוע מאמרם שאין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או כולו חייב, ובאותו הדור יהיו רובם רשעים, לכן ימאסו את היראי חטא, באמרם שהם מעכבים את הגאולה, כי בלעדם היה הדור כולו חייב ומשיח היה בא.
כן מפרש וחכמת סופרים תסרח, כי ידוע מאמרם שלכן נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, אבל אצלם יהיה חכמת איש כזה כמו דבר סרוח היינו לצחוק.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


וחכמות סופרים תסרח

כאדום, "נסרחה חכמתם" - ירמיה מט.

(ר' דוד כהן (הנזיר), הגהות על גליון הש"ס, נדפס בנזיר אחיו, ח"ב עמ' קכט)

עי' רע"מ נשא קכה, ב. וראה תקו"ז תכ"א (נג, ב): ובגלותא בתראה עתיד הקב"ה לקטלא לון ודא איהו "והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור", דא אורייתא דאתמר בה "ותורה אור" סרחת גבייהו, ואתמר בישראל "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", או"ר איהי ר"ז כו' "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". ובניצוצי זהר אחרי סג סע"ב אות ז, בשם הג"ר אברהם בנו של הגר"א, שפירש כי חכמי הדור הזה לא ישנו בדרך קצרה, אך יאריכו בדבריהם, וזהו כלשון הירושלמי שבת פ' אלו קשרים ה"ג: ע"י שהפה מסריח התירו לדבר בדברי תורה בשבת, שכתבתי בהגהותי שם שיתכן דצ"ל: ע"י שהפה מסריך, מלשון סירכיה נקט ואזיל - ברכות טז, א. ועי' מש"כ במקור חסד לס' חסידים סי' קו.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


וחכמת סופרים תסרח וכו' פני הדור כפני הכלב
12-7

בעל מצודת דוד מפרש מפי השמועה "פני הדור כפני הכלב" על פי מאמרם "לית דעני מכלבא", ואף על פי כן הם חצופים, כי נחשב הוא בין הג' עזים. וזה שאמרו "פני הדור כפני הכלב", רצה לומר שיהיו דומים לכלב בשני דברים אלה, היינו אף שיהיו דלים מממון, כי אז תכלה פרוטה מן הכיס, וכן מתורה ומצוות, עם כל זה יהיו חצופים ועזי פנים ככלב.
בעל עין אליהו מפרש פני הדור כפני הכלב, על פי הילקוט: מה טובו של כלב, אם אדם משליך לו פרוסה סוכר את פיו, וכן פני הדור היינו מנהיגי הדור יהיו כפני הכלב, וכשיתנו לו דבר מה ישתקו ולא ימחו על הרע שעושים.
כן מפרש "וחכמת סופרים תסרח", שהוא מלשון "וסרח העודף", כלומר מלפנים היו ממנים לרב מי שהוא חכם בחכמת התורה, אבל בעקבות משיחא יבחרו לרב מי שהוא חכם ובקי בחכמות חיצוניות, "וחכמת סופרים" היינו חכמת התורה שהוא העיקר "תסרח", רצה לומר תהיה רק טפל וסרח העודף.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ותהי האמת נעדרת

זאת היא הכוונה אשר פתח בזה שם "אנוש לשברך נחלה מכתך" [ירמיהו ל, יב], זאת היא עצמה הקינה אשר ה' מקונן עלינו: אוי לי על שברי, נחלה מכתי, כאשר לא נשלם כוונתו כביכול בהגלות הארוך, אשר זאת היתה לכלה את הפשע, כמ"ש (ויקרא כו) "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם", רק נהפך הוא כקשת רמיה, כמאמרם ז"ל ותהי האמת נעדרת - שנעשו עדרים עדרים והלכו להם. אז התחיל הקב"ה לאונן ולקונן כביכול: אוי לי על שברי, איך השברתי קדרתי עם בני, נחלה מכתי, המכה אשר הכיתי את בני היינו הגלות, נחלה מאוד, שאין תרופה לה, אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי, ומן הנמנע הוא לתקוותנו כדבר הבלתי אפשרי עוד לעולם. ע"ש.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 347)


בת קמה באמה כלה בחמותה
10-11

והנה במלחמת גוג ומגוג כבר הגדנו שהיא מלחמה עם הקליפה המושכת לפריקת עול. ונסתייענו מדברי הש"ס ברכות (י) שאמרו ז"ל על מלחמה זו: אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו. ואף שכל הרשעים הם מורדי אור, היינו שעושין לתאותם, אבל מלחמה זו איננה לתועלת להם, וכל תשוקתם היא רק למרוד ולפרוק עול, וכדמשמע במזמור "למה רגשו גוים" דקאי על מלחמת גו"מ, מה כתיב שם: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" וגו'. [ומזה נסתעף ענין מרידה בכלל העולם, בת קמה באמה כלה בחמותה. וכמו שנראה בעתים הללו שרבו עבדים מתפרצים על אדוניהם, וירהבו נער בזקן נקלה בנכבד. וזה סימן גדול על קירוב קץ הגאולה, כאמרם ז"ל (חגיגה י"ד.) י"ח קללות קילל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר "ירהבו נער בזקן" וגו'. וח"ו לומר שישעיהו שונא ישראל הוה. אלא כך הוא הפירוש: כאשר צפה במראה הנבואה את כל המאורעות שיעברו על ישראל עד עת קץ, פעם כה ופעם כה בזמנים מתחלפין, לא נתקררה דעתו אפילו בעתים הטובות שבגלות, עד שאמר "ירהבו נער בזקן", אז נתקררה דעתו, מחמת שידע שזה הוא קץ כל הצרות, וממנה יושעו. הא למה זה דומה, לעובר את הים הגדול בספינה, שלא נתקררה דעתו מחמת טורח הדרך וצרות הים, עד שבא קרוב לגבול ומרחוק נראו לו ראשי ההרים, אף שעדיין גלי הים טורדים ואולי עוד יותר מבראשונה, כידוע שסמוך ליבשה הגלים טורדים ביותר, מ"מ מאחר שנראו ראשי ההרים ויודע שקרוב יום יציאתו ליבשה, מתקררת דעתו].

(שם משמואל, מועדים, שנת תרפ"א, יום שבת חוה"מ)


אויבי איש אנשי ביתו
11

ומי שמתגבר וכובש יצרו לגמרי על זה נאמר: אויבי איש אנשי ביתו, שהיצר רע נקרא "שונא", כמו שאמרו בסוכה (שם) [וכן במדרש (בראשית רבה נד, א) נדרש מקרא זה איצר], ומי שכאיש גבורתו להתגבר נגדו, אז כח היצר שלו מתפשט באנשי ביתו ומקורביו, שמכח היצר הרועש בקרבם, נכנסים לו גם כן דמיונות תוהו, וכפי גדלו כך מתרבים אנשי ביתו שרי עשרות וחמישים ומאות ואלפים. ומלך, שכל ישראל עבדיו וכל מיני יצרים שבכל אחד מישראל הם מולידים דמיונות בו, והוא צריך לחלצם הטוב מהרע, וע"י זה נתקנים ממילא אותם האנשים גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)


הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים
12-13

בעל עין אליהו מפרש על פי המבואר (בקדושין לא): בזמן שאדם מצער את אביו ואמו, אומר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם כי אז גם אותי ציערו. וזה שאמרו הבן לא יתבייש מפני אביו, ועכ"ז על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים, זה שם של רחמים, לכן כרחם אב על בנים אף שאנו אינם טובים עכ"ז ירחם הוא ברוב רחמיו עלינו. וסיים שסימנים אלו הם רק כשתהיה הגאולה בזמנה, אבל אם נשוב אל ד' ונגאל בבחינת אחישנה, אז נגאל אף בלתי סימנים האלו, אמן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה' וגו' (ויקרא ו, ב). פירש רש"י ע"פ התורת כהנים: "אין 'צו' אלא לשון זרוז מיד ולדורות. א"ר שמעון - ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"... והנה דברי ר' שמעון... צריכים עיון. איזה חסרון כיס יש לציבור, כשצריכים להקריב שני כבשים בני שנה ליום, שהם שני סלעים ליום, שהם שבע מאות ושלשים סלעים לשנה, כמו שמצינו במס' כריתות (י ע"ב) דכבש בן שנה בסלע, והסלע ד' דינרים?...
ונראים הדברים שיש כאן רמז למה שאירע עם הקרבת התמיד בתקופת המאבק בין שני האחים החשמונאים, בתקופת פומפיאוס, כמו ששנינו בשלהי מס' סוטה... "בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלים להם תמידים"... נמצינו למדים, שהקרבת קרבנות התמידים בכל יום עתה לקופת בית המקדש... הון רב. ולזה רמזה התורה... "וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס"... משום שמלחמת האחים החשמונאים הלזו היתה מלחמה לדורות בין הכהנים ובין עצמם, והם נצטוו לא לבטל את קרבן התמיד, על אף חסרון הכיס הגדול שהיה כרוך בהשגת הכבשים...
האירוע ההיסטורי השני והשלישי, שבהם קרבנות התמיד עלו לישראל קופות של דינרי זהב, מצינו בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א)... על מקרים אלו מרומז בדרשת הכתוב... "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס".

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פרשת צו, עמ' 206-209)


וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית וכו' לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד

אנחנו נתקלנו... בעם יון, שהשאיר שם גדול בעולם. החכמה היוונית נכנסה בכללות העולם, והכניסה, אז, גם בנו תסיסה. הגמרא אומרת שעל החכמה היונית נגזרה גזירה. לשון הגזירה היא "ארור אשר ילמד את בנו חכמה יוונית". לא כתוב "אשר ילמוד" אלא "אשר ילמד את בנו". חכמינו הקדושים התייראו מאוד שמא החכמה היוונית תמשוך את הנוער ותנתק אותו מאמונת קדוש ישראל. אך ורק לקרובים למלכות הותר, בקושי, ללמוד חכמה יוונית.
אולם גם נאמר שם, שעל חכמה יוונית לבד נגזרה הגזירה, אבל לא על לשון יוונית: "לשון יווני לחוד, חכמה יוונית לחוד". דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם. הכוונה ב"לשון יוונית" אינה אך ורק לפירושן של מלים יווניות, אלא זה גם נכנס בתכונות של מדע. ההבדל בין 'לשון' ל'חכמה' הוא הבדל שבין סגנון לתוכן. בשעה שחז"ל אומרים "לשון יוונית לחוד" - הכוונה לסגנון. את התוכן, את החכמה, אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים, עד שאין אנו צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים. במה שנוגע לסגנונות, ליפוי הדברים, רואים אנו שגם אחרי כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היונים, מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם - יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט ע"ב, ועיין בירושלמי שם ה"ט "שיהיו מדברין בלשונו של יפת באהלי שם"). מתוך כך הותר לתרגם את התורה ליוונית.
מה אנחנו למדים מזה? אנחנו למדים איך עלינו לנהוג בשעה שאנו נזקקים לשאול את השאלות של הקודש והחול. לפי הנהוג בעולם, חושב האדם בתחלת מחשבתו, שהקודש והחול הם בבחינת "ויתרוצצו", שהם דברים הצוררים זה את זה. אולם האמת היא, שאין כל ניגוד בין הקודש והחול. אם אנו, חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש, ורוצים להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת האומה, מתוכן החול, הרי זה דבר שהיה לא יהיה. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש. אולם בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם שאין אנחנו נעלבים מזה שבשעה שניגש שלמה לבנות את בית המקדש, הוא שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, "כי אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים" (מלכים א ה, כ), כך לא ניעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ בהכנת הצורה החיצונית לחיים. צידונים כרתו עצים, וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים, אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו, וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקודש. היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש, חילול הקודש. "המחלל את הקדשים" - הדגישו הקדמונים - "אין לו חלק בעולם הבא" (אבות ג, יא). "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב ע"א), ואנחנו שואבים את כח חיינו הלאומיים מאותו המקור הנצחי שהוא יכול לבלות עולמים, זמנים נצחיים ולא רק דורות, שהוא ישאר לנו לעולמים מקור בלתי נשאב...
הרעיון, שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה, שבעולם החיים ישנם שני סוגים: הקודש והחול. החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה... עלינו לדעת, שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול, ולא נכשל בפח של החכמה היוונית, שמצדה אין קודש בכלל בעולם. כל מה שהמוח היווני יכל להכיל בקרבו מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. אבל לא כן כנסת ישראל - "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). אבל אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ, ודוקא ע"י חוש ההבדלה, הקודש הוא קודש בתכלית השלמות. ואנחנו שואבים כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים שלו. ואת העולם נתן בלבנו. ואנחנו מבדילים, שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו את העשירות של הקודש.

(מאמרי הראיה עמ' 476-479 = מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' קיז-קכ במהד' תשנה = עמ' קכו-קכט במהד' תשסד)


והאמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה

יעוין בפסחים סא, א: "תכוסו על השה" - רבי אומר לשון סורסי הוא, כאדם שאומר כוס לי טלה זה. הרי שלדברי רבי חלקה תורה כבוד ללשון סורסי, ולמה היתה קלה בעיניו? וברור שהכא צ"ל רבי יאשיה, כמו שהיא בירושלמי שם פ"ה ה"ג ובמכילתא בא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


משמת ר' יהושע בטלה עצה ומחשבה
50

בעל ילקוט סופר מפרש המלה "מחשבה" על פי מה שפירשו המפרשים מה שנאמר אצל ר"ע "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", היינו שה' יתברך היה יודע שעלה במחשבה של ר"ע תמיד למסור נפשו על קדושת שמו, כאשר אמר "כל ימי הייתי מצטער מתי תבוא לידי ואקיימנה", וכן ר' יהושע חישב תמיד מתי יזכה למסור נפשו בעד קדושת ד', לכן משמת, בטלה מחשבה כעין זו אצל בני אדם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה
|

עי' סנהדרין קא: כשחלה ר' אליעזר, אמרו ספר תורה שרוי בצער, בהיותו כבור סוד שאינו מאבד טיפה מתורת רבותיו. עי' מש"כ במחקרי הנזכר [דרכי התלמוד וחידותיו, מחקר ח, ר' אליעזר הגדול] בס"ד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה וכו' משמת ר"ע בטלו זרוע תורה
50-51

בעל דברי שאול מפרש על פי מאמרם שר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ונמצא שהיה הוא דמות ספר תורה שכתוב בו כל התורה, אבל בלי תורה שבע"פ הוא חתום וסתום. ממילא ר"ע שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה, היה נחשב כעושה אזנים לכלי, לכך היה נקרא "זרוע תורה", כי הוא היה סומך זרועות התורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה
50-51

ואמר אחר כך מיום שנגנז ספר יוחסין תשש וכו'. תשישת הכח הוא ע"י הרחקת המיוחסים [כמו שאמרו (קידושין עא.): משפחה אחת היתה וריחקה בן ציון בזרוע, משפחה אחת וכו'], שנתדלדלו זרועות התורה, כמו שאמרו (שם עו ע"ב) כי באסטרטיא של מלך היו בודקין ביחוס שזכותן וזכות אבותן מסייעתן. וכך הוא במלחמתה של תורה, כמו שאמרו (בבא מציעא פד.): חילך לאורייתא. [ועיין שילהי סוטה: משמת רבי עקיבא בטלו זרועות התורה, היינו כמו שכתבתי לעיל (אות ה) כי אף על פי שהיה ר' עקיבא בן גרים, זכה ליחוס, והוא ע"י כתר תורה שמונח לכל כנ"ל, ודוגמת אברהם אבינו ע"ה ראש הגרים והוא ראשית היחס, וכמאמר החכם לאחד, אתה סוף יחוסך ואני תחילת יחוסי].

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, אות ז דף יד ע"ב-ע"ג)


א"ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא

השמינית שבשמינית של גאוות תלמיד חכם [לעיל ה ע"א] היא נמדדת לפי מדת הענוה שלו. ומי שענותנותו גדולה מאד, לפי זה הערך גדולה היא ג"כ מדת השמינית שבשמינית שלו. ורב יוסף דאמר: לא תתני ענוה דאיכא אנא, דנראה כמו גאוה, כ"כ היתה גדולה מדת הענוה שלו, עד שמדה זו של גאוה היתה מחוייבת לו, למידת שמינית שבשמינית שלו.

(אורות הקודש, חלק ד, אות טו, עמ' תפג)

בגמרא (פסחים סח ע"ב): ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדו לי עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקגרם כמה יוסף איכא בשוקא. ועל פי פשוט, שע"י מתן תורה נתברר החשיבות שלו עם כח התורה שלו נגד שאר עמי הארץ, ואי לאו מתן תורה מה גבר מגוברין והיה כעם ככהן. ולכאורה הלא גם קודם מתן תורה היה כמה נפשות גבוהים ועליונים במעלה יתירה משאר העם, כבית מדרשו של שם ועבר ושאר גדולי הדור. גם מהו הלשון של "כמה יוסף איכא", הוה ליה לומר "כמה אנשים איכא". ויש לומר בזה על פי מימרא אחרת דר' יוסף, דאמר: לא תתני ענוה דאיכא אנא. כי באמת היה לר' יוסף לב נשבר ונדכה עד שלא היה בדעתו שיש לו שום יתרון מצידו, רק מצד שיש לו שורש בקדושה בתולדה מבחינת התקשרות כללות נפשות ישראל, וכמו שאמרו בשם הרה"ק מבארדיטשוב זצלה"ה, שפעם אחת דילג בברכת השחר הברכה "שלא עשני גוי", וכששאלו לו על זה השיב שבקומו ממטתו בזה היום היה לו שברון לב מאוד, ולא היה לו במה לחזק עצמו, עד שעלה על דעתו שעל כל פנים תולדתו הוא מצד שורש קדושת ישראל, ובירך בשמחה רבה הברכה "שלא עשני גוי" ובזה השיב את נפשו. וזאת ידוע שמשעת מתן תורה ואילך נבדלו נשמות ישראל מנפשות האומות העולם להיות מוצאם מאוצר מיוחד בקדושה. וכל מי שיש לו אחיזה בתולדה מאוצר הנשמות הללו, בהכרח להתברר לטוב לעתיד לבוא, כאמרם ז"ל (ע"ז ה.): אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ועל זה ירמז ר' יוסף, אי לאו האי יומא דקגרם, מה שע"י מתן תורה נבדלו נפשות ישראל שיהיה שרשם בקדושה בתולדה, כמה יוסף איכא בשוקא, כידוע שהשם יוסף מורה על בחינת צדיק שומר הברית... וגם באומות נמצאים כמה כן, כידוע ממעשה הבעל שם טוב עם הכומר. אמנם ע"י מתן תורה נתברר שכל מעשה אומות העולם מאפס ותוהו נחשבו, זולת נפשות ישראל שה' יתברך מעיד עליהם שכל מעשיהם המה משרש הקדושה כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות יג)

בגמרא (פסחים סח ע"ב): ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ובגמרא סוף סוטה על המשנה משמת רבי בטלה ענוה, אמר ר' יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא. ולהבין זאת ממה נפשך, אם היה יודע בעצמו גודל מעלתו בתורה, כמו שאמר אי לאו האי יומא, האיך היה יכול לומר "לא תתני ענוה דאיכא אנא", כי הענו באמת הוא שפל בעצמו ובעיניו הוא גרוע מכל האדם, וכל אדם הוא יותר בר מעלה ממנו, ואם לאו נאמר "תועבת ה' כל גבה לב". וגם אם היה ר' יוסף באמת ענו ושפל רוח בפני כל אדם, האיך אמר על עצמו שהוא ענו לעומת רבינו הקדוש, הלא רבי היה נשיא ובתכלית הגדלות בתורה ובחכמה. אך להבין זאת, דהנה במשה רבינו ע"ה נאמר גם כן עליו "והאיש משה ענו מכל האדם" וגו', ולפי פשוטו שהיה שפל בעיני עצמו עד שכל אדם הוא טוב ממנו. ואיך יתכן זאת, הלא היה יודע בנפשו שהוא במעלה העליונה בתכלית מין האנושי, ואמר על עצמו "אנכי עומד בין ה' ובינכם", וכן "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ובאמת גם אצל רב יוסף מצינו (ברכות סד.): שלחו מתם סיני ועוקר הרים איזהו עדיף, שר' יוסף סיני, היינו שהיה בקי בכל הברייתות כנתינתן מסיני.
אבל הענין הוא כמו שמצינו (תענית כ.) במעשה דר"א בר"ש שפגע באדם אחד שהיה מכוער ביותר, לא שהיה מכוער בתוארו רק שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים, ואמר לו כמה מכוער אדם זה, והוא השיב לו: לך לאומן שעשאני. ובתוספות שם שזה היה אליהו זכור לטוב שנדמה לו בתואר כזה להוכיחו שאין בזה שום בירור, שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית יוכל להיות מעשיו רצויים לפני ה' יתברך, אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו, שיוכל להיות שכן הטביע בו ה' יתברך מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה. וזה הוא התשובה: לך לאומן שעשאני, והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני ה' יתברך מהאדם שנברא במעלות ומדרגות גבוהים. ובזה נוכל להבין מה שנאמר על משה רבינו ע"ה שהיה ענו מאוד מכל האדם, הגם שידע בנפשו גודל מעלתו ומדרגתו בקדושה. וכן ר' יוסף, הגם שידע בנפשו שהוא במעלה ומדרגת סיני, כי דייקא היא הנותנת, מפני ששורש תולדתם היה במעלות ומדרגות גבוהות, היה צריך לפי ערך זה להיות גם עבודתם גדולה מאוד כפי מעלתם. ולכן היו ענוים ושפלים בעצמם מאוד באמת לפני כל האדם, אף מהפחותים מהם מאוד, כי אולי לפי ערך גודל מעלתם אינם יוצאים עוד חובת עבודתם. וזה שאמר ר' יוסף: אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, לא מצד התנשאות בנפשו שהוא גבוה במעלתו ומדרגתו, רק כמו שאמרו (ע"ז ה.) ובתוספות שם ועל פי הידוע שמשעת מתן תורה ואילך נבדלו נשמות ישראל באוצר בפני עצמם, וזה פירוש "עד שיכלו הנשמות שבגוף". ובאמת גם קודם מתן תורה היו נפשות גבוהים מאוד כמו אבות הקדושים וכהנה, ומאברהם אבינו ע"ה התחיל הב' אלפים תורה כידוע. אמנם הם הגיעו לזה מצד מעשיהם, כאמרם ז"ל (ב"ר פ' סא): זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. אבל לאחר מתן תורה, נתייחדו נשמות ישראל באוצר מיוחד להיות לעם סגולה מכל העמים שלא על פי מעשיהם. וזה שאמר ר' יוסף: אי לאו האי יומא, דקא גרם ע"י מתן תורה שנתייחדו נשמות הגבוהים מישראל דווקא, כמה יוסף איכא בשוקא שהמה במעלה כמוני וכנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, חג השבועות, אות כו)

ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד (כמש"כ במסילת ישרים בפירוש עניו שהוא שפל ברך. אבל אינו כן. והרי בסנהדרין דף פח ע"ב איתא: ענוותן ושפל ברך, הרי דתרי מילי נינהו. וכ"כ מהרש"א בח"א. אבל להיפך מדבריו. והראיה דאיתא בערכין דף י"ז: ענוה שלא לשמה ותוכחה לשמה איזה מהן עדיף כו'. ואי משמעות עניו שפל ברך, היאך הוא ענוה שלא לשמה. ותו הרי שלהי מס' סוטה איתא: משמת רבי בטלה ענוה, אמר רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא. והאיך יאמר מי שהוא שפל ברך שהוא עניו?...). אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס' סוטה: לא תיתני ענוה דאיכא אנא, והוא כדאיתא שלהי מס' הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. ופירש רש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו, שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה. אע"ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה, מ"מ לא חשש לכבודו, והיינו ענוה.

(העמק דבר, במדבר פרק יב פסוק ג)

...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי ר' יוסף שאמר (פסחים סח ע"ב): אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, אף שהיה ענו ביותר ואמר: לא תיתני ענוה דאיכא אנא. ופירש הוא זצללה"ה דהכי קאמר: אי לאו האי יומא דקא גרים שהעליונים פונים אל התחתונים, כמ"ש "וירד ה' על הר סיני", כמה יוסף איכא בשוקא, רק מחמת שהעליונים פונים לתחתונים על כן יש לשפלים מעלה בהאי יומא, ומחמת שהיה שפל בעיניו לא מצא בעצמו מעלה אלא זו שאין לו כלום, ודפח"ח. והוא כעין שכתב מהר"ל שהתחתונים מחמת שהם עלולים ביותר יש בהם הכנה אל התורה.
והנה מדת השפלות איננה להיות שפל בעיניו ויסתפק בשפלותו, שאין בזה שבח, ואדרבה זה גרוע ביותר, אלא להיפוך, שידע ויכיר שכל מה שיש לו אינו כלום בעיניו ומוצא עצמו חסר ומשתוקק מאד להשלמה.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)

...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מ"מ לעומת שיודע ומשיג גדלות האלקות הוא בעיניו כאפס ואין, ואפילו היתה מעלתו אלפים פעמים ככה אין למציאותו נגד מציאות ה' ראויה להקרא מציאות כלל. וממין זה האחרון היה ר' יוסף, שאמר: לא תתני ענוה דאיכא אנא, דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו, מ"מ לא היה תופס מקום בעיניו להיקרא שיש לו מציאות בצד מה, עכת"ד. ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו, שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה... אבל מ"מ באשר השיג מגדלות אלקות יותר מזולתו, היה יודע שאין מציאותו ראויה להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו והיה בעיניו כאפס ואין עד התכלית.

(שם משמואל, פרשת שמיני, שנת תרע"ד)


לא תיתני ענוה דאיכא אנא

כפי שאני רואה, נפלגה באגדה התלמודית מדת הענוה, ליחס אל זולתו מתוך ענוה, שנשאר בכינויו "ענוה", וליחס אל עצמו מתוך ענוה, שהנוהג כן נקרא בפי האגדה "שפל ברך": "שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך וכו'" (סנהדרין פח) [הערה 51: דבר זה מפיץ אור על מאמר רב יוסף בסוף סוטה להתנא ששנה "משמת רבי בטלה ענוה", "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", שלכאורה תמוה, שהרי ענו אינו אלא מי שדעתו שפלה עליו, ומי שדעתו שפלה עליו הרי אינו מכיר בענותנותו. אלא שרב יוסף תפס את הלשון במובנה של האגדה - בבחינת היחס אל אחרים מתוך ענוה, ובחינה זו עסק לה עם עובדות ולא עם הרגשות, ומעובדות לא שייך להתעלם].

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קסה-קסו)

מגמרא הנ"ל [הוריות יד ע"א] משמע דר' יוסף חלה על כל פנים אחר כ"ב שנים הנ"ל או קודם כ"ב שנים הנ"ל, דהא לא אמרינן בגמ' הנ"ל אלא "כל הנך כ"ב שנין דמלך רבה ר' יוסף אפילו אומנא לביתו לא קרא", משמע מזה להדיא אבל קודם כ"ב שני הללו או אחר זה היה לו שום חולי. וכן איתא בגמרא דנדרים פרק ד להדיא: ר' יוסף חלה ואייקר ליה תלמודא. וא"כ אפש"ל דזה שאמר ר' יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא, פירוש אל תטעו לומר שענווה זו שיש בי גם כן נקראת ענווה, דהא על כרחך זה אינו נקרא ענווה כלל, דאילו הייתי עניו כראוי היה מן הראוי שלא יהיה לי חולי כלל אפילו אחר כ"ב שנים הנ"ל או מקודם לזה, וכמובן [כפי שהסביר שם שבזכות הענווה נמנע חולי, והובא בלקט ביאורי אגדות הוריות שם]. וכיוון דבאמת הייתי חולה אחר זה כנ"ל, על כרחך דאין ענווה שלי נחשב כלום אצל השם ב"ה, או שאין בי יראת חטא כראוי.

(רשמי שאלה, דרושי מוסר, קונטרס ג, דפים ו ע"ב-ו ע"ג)

לא תתני ענוה דאיכא אנא וכו' לא תתני יראת חטא דאיכא אנא

ובכלל איסורי הגאוה, שדיבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה. כן מוכח מסוגיא דפ' אלו דברים בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה, שכל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. והרי רק דברים היו, ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכוחה דיברו, אלא שעצם הדיבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר, שלפני יודע תעלומות גלוי שא"א שידבר דברי גאוה ולא יבוא לה מעט מהמעט עכ"פ, והוא אסור במשהו. עכ"פ איך שיהיה, הדיבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה. ולא הותר כי אם לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכהאי גוונא במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא". וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך, ומזה הוא מה דמצינו "לא תתני ענוה דאיכא אנא", "לא תתני יראת חטא דאיכא אנא", שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעית, והוכיח שלא באה הקבלה בה על ענוה ויראת חטא במעלה היותר גבוהה.

(ראיה קוק, מוסר אביך, פרק ג, אות ד עמ' מג-מד)


אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא
56

אמר רב נחמן אי מן חייא הוא כגון אנא וכו' - דבר זה ידוע שנשמת משיח בא בכל דור, רק כשאין העולם כדאי אז הוא בסוד בר נפלי וכו' שהשכינה מפלת אותו קודם שנגמר, ולכן בכל דור יש בו מניצוציו. ואמר ר"נ, ע"י שידע שורש נשמתו שהיא מניצוץ משיח, שהיה מזרע דוד וחתנא דבי נשיאה, שעליו נאמר "לא יסור שבט מיהודה" וכו', והיה גדול ביראת חטא יותר מכל בני דורו כמ"ש בסוף סוטה: לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא וכו', וכן מדתו של משיח כמ"ש (ישעיה יא) "ונחה עליו רוח ה' וכו' רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'" וכו', וכן גדול כוחו בדינים כמ"ש "ושפט בצדק דלים וכו' לא למראה עיניו ישפוט" וכו', וכן ר"נ אמר (ב"ק צו ע"ב) "אנא ושבור מלכא אחי בדינא", והלכה כמותו בדינא נגד רב ששת, ולכן אמר "כגון אנא", שהיה ניצוץ נשמת משיח כמ"ש.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צח ע"ב)

רב נחמן בר יצחק... דאמר לא תיתני ירא חטא דאיכא אנא, שהוא היה יודע בעצמו שיוכל להיות מבורר בזה [עי' לקט באורי אגדות לעיל כא ע"א].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף עח ע"ג)

ועינו של אותו צדיק [שמשון] נסתמא ע"י שחפץ ונשתוקק גם כן לזכות לקדושה זו שיהיו כל חמדותיו בקדושה. וזה אחר שיגדיר עצמו כפי האפשר בכח אדם בכבישת החמדה שבלב והגורם לו העין רואה. ונתרצה להסתמא לגמרי כדי שלא יראה שום דבר שיביא חמדה זרה ללב וה' יתברך עשה רצונו. והסומא חשוב כמת, ובזה נתבטלו אצלו כל חמדות עולם הזה, וע"י זה זכה לענוה השלמה הבאה מכח הבינה שבלב, שהוא האתחלתא לקדושה השלמה. וכבר תיקן השוריינא דעינא, ונתתקן גם האובנתא דליבא, להיות שפל רוח היפך בלעם הרשע שהיה עין רעה ורוח גבוה. ובזה היה אתחלתא להשגת השלושה ראשונות ועד שלמות הקדושה ורוח הקודש הגמור. ובא ר' נחמן אחריו והשלים הכל. וזהו השלמת מסכת סוטה בהגדרה בפועל כפי האפשר, שזה מדת כל אחד, ואפילו עם הארץ יוכל להגיע ממדרגה למדרגה עד סוף כל דרגין בהשפעת הקדושה הגמורה ללב, שיהיו כל מעשיו לשם שמים כולו קודש לה'.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו בסופו, דף לג ע"ג-ע"ד)

אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא א"ל רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא
55
המפרשים נתקשו איך התפאר ר"י עצמו בענווה ור' נחמן ב"י ביראת חטא. וכוונות רבות נאמרו בזה, ואעתיק מקצתן.
בעל נועם מגדים כתב, היות שאם נותנים כבוד לאדם, גורם לו הכבוד התנשאות, ואף אם אין מכבדים אותו, הידיעה שיודע שמוחזק לצדיק אצל בני אדם גורמת לו התנשאות, לכן אמרו ר"י וכן רנב"י דברים אלה למען ישמע העם ויחזיקו דברים אלה לגדלות, וממילא יפלו אצל העם ממדרגתם, ובאופן זה יבואו לידי ענווה אמיתית. ובזה, כתב הוא, מובן מדוע לקח אברהם אבינו עצה מממרא אם למול את עצמו, והוא כדי שלא יתראה אצל בני אדם לחסיד ובעל מעשה, כי יאמרו שהיה מסופק אם לעשות דבר ד' ולמול, ובאופן זה הסתיר גדולתו.
בעל עיני יצחק מפרש על פי מאמרם, שכל השנים דמלך רבה, רב יוסף אומנא לביתיה לא קרי, ובאמת עשה זאת למען יאריך ימים, אבל העולם חשבו שעושה זאת מחמת ענווה. לכן אמר ר"י: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא, שמחזיקים אותי לעניו, ואז יאמרו ששנית הברייתא בטעות, ולכך לא תיתני ענווה, שבאמת כוונתי לטובתי למען אאריך ימים, ולא מפאת ענווה ויפה שנית, אבל האנשים אינם מבינים זאת ומחזיקים אותי לעניו, לכן לא תיתני ענווה.
ובאופן זה מפרש גם כן מאמרו של רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כי ידוע מאמרם: אימיה דרב נחמן אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוי, לא שבקיה גליא רישיה וא"ל כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא וכו'. והנה בוודאי חשבו בני אדם שמה שנזהר הוא תמיד לכסות ראשו הוא מצד יתרון יראת חטאו, ממילא יחשבו להאי תנא ששנה בטעות באמרו "שבטלה יראת חטא", לכן אמר ליה ר"נ "לא תיתני יראת חטא", כדי שלא יחשבוך לטועה, כי באמת ידע ר"נ שמה שנזהר לכסות ראשו, כוונתו היתה כדי להינצל מרוע מזלו, ולא מצד יראת חטאו.
בעל מראית העין מפרש שרב יוסף ורב נחמן חשו שאם יהיו שגורים בפי התלמידים חלוקות אלו, שמא יהיה דבר זה כענין פתיחת פה לשטן ויתבטלו מהם מעלות אלו, ומפני היראה הוכרחו לומר כך, לא להגיד מעלתם חלילה, כי אם למען לא יתייאשו בני אדם מלהשיג מעלות אלה.
בעל ילקוט הגרשוני מפרש שרב יוסף לא ראה את עצמו ראוי להיות ריש מתיבתא בפומבדיתא, וכאשר נבחר תלה זאת בעניוות של חבריו שבחרו בו. וזה שאמר "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", כלומר כאשר אנכי עומד לפניכם בתור ראש ישיבת גדולה כזו, דבר זה מראה על עניוות של החברים שמטים אזניהם לאיש כמוני.
בעל אורח ישרים מפרש המאמר על פני משל הידוע, שפעם אחת בא לעיר אורח, ויכנה את עצמו שהוא המוכיח מעיר זו וזו, ובשבת קודש ידרוש בביהכנ"ס. ובעלותו על הבימה אמר להנאספים: דעו שמעולם לא דרשתי, ובכל זאת לא אמרתי לכם דבר שקר, כי מוכיח גדול אנכי וממני אפשר לקבל מוסר, ויספר להם שהיה גביר גדול בעירו, ובזמן מועט ירד ממצבו והוא נצרך לבריות, וממנו יקחו בני אדם מוסר שאין להתפאר בעושר. וכן הוא בענין שלנו: רבינו הקדוש היה עשיר וגם מרומם בבית המלך, וסבל יסורים נוראים, וכל מי שראה את יסוריו הרבים לקח ממנו מוסר שאין לאדם להתגאות לא בעשרו ולא בגדלותו וחכמתו. נמצא שיסורי רבי היו מעוררים ענווה ויראת חטא בלב כל אדם. וע"ז אמר רב יוסף "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", כלומר גם ממני יכולים ללמוד מוסר זה, כי גם רב יוסף היה ראש ישיבה וחלה ושכח תלמודו, וכן נעשה סומא שחשוב כמת, ונמצא שגם ממנו יכולים לקבל מוסר להיות עניו ושפל, וממילא גם כעת לא בטלה ענווה, היינו האמצעי איך לבוא לידי ענווה.
וכן אפשר להבין דברי רב נחמן בנוגע ליראת חטא, ובצדק אמר רב נחמן שגם ממנו יכולים ללמוד את המוסר הזה, שגם הוא נענש על חטא קל, וממילא גם כעת אחר מות רבי יש דרך לבוא לידי יראת חטא.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] ויקרא תנינא, עמ' ב, שאפשר לומר שרב יוסף פליג על דברי האומר "משמת רבי בטלה ענווה", "דאיכא אנא" כלומר מפני שאנו מוצאים כמה פעמים במשנה "אומר אני", והלשון "אני" אינו מורה על ענווה יתירה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US