פה ע"ב

היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה

אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים הרוחניים והחמריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך... דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך - העלה אותה לשורש עוזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם.

(אורות הקודש, חלק א, אות סד, עמ' פג)

אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה

אפי' עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו ית' יותר מס"א וקליפה הנקרא' אלהים אחרי' וע"ז ממש... ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפי' חז"ל: אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום קלות העבירות וחומרן [תדע, שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז לענין שחיטת מומר לדבר אחד ביו"ד סי' ב, משא"כ במומר לגילוי עריות, ואפי' הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא ג"ע, אלא דגזירת הכתוב הוא].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק כד)

חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה

ובהא שאמרו מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה, הגם דשם ג"כ מה שיעבור על שבתות הרבה יהיה רק בשב ואל תעשה, דאם ימות לא יחלל שבת בקום ועשה, נלע"ד דבאמת זה חידוש בשבת לבדו מקרא ד"ושמרו בני ישראל את השבת", וכדמשמע פשטות לשונו של ר"ש בן מנסיא "ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". וכן הוא בדין, דלא מצינו כלל חיוב דאורייתא להכניס עצמו בחיוב מצוה, וכמש"כ האור זרוע (בהל' ברכת המוציא) דהא דמברכין להתעטף בציצית, אע"ג שאין חובה להתעטף, צ"ל דמ"מ חובה להתעטף מדרבנן, הרי שלהכניס עצמו בחיוב אינו מן התורה. ואיך נימא דמשום שיכניס עצמו בחיוב דאילו ימות נעשה חפשי מן המצוות, יהיה מותר לזה לחלל שבת? על כרחך דזהו רק חדושא בשבת, דכך רצה השי"ת שישמרו את השבת גם בזה להכניס אחרים בחיובם, ואין לך בו אלא חידושו שיהיה משום שבתות הרבה ולא משום מצוות אחרות. והגם דהמ"א (סימן שו) כתב גם אם רוצים לאנסה לעבירה אחרת פעם אחת אין מחללין שבת, משמע דהא משום כמה פעמים מחללין שבת הגם שהעבירות שתעבור לא תהיה בחלול שבת, התם שאני, שתעבור בקו"ע, ובכגון דא אולי גם מצד הסברא היא כך הוא, אבל אם העבירה רק בשוא"ת י"ל דאין זה רק חדוש בשבת ולא באיסורים אחרים. הן אמנם בכפות תמרים (שם ביומא) הקשה במה שאומר "ואל יחלל שבתות הרבה" דהרי גם לחיי שעה מחללין את השבת, ומתרץ דאין הכוונה רק לשבתות הרבה אלא ר"ל ציוויים הרבה דה' ציוונו, ובחיי שעה דאדם הוא חי עושה כמה מצוות והם הנקראים שבתות הרבה עיי"ש, הרי לפ"ז דגם משום שאר מצוות הרבה אמרינן מוטב שיחלל שבת אחת ולא יחלל איסורים הרבה גם אם החילול הוא בשוא"ת. אכן לענ"ד זה תמוה, דא"כ סוף סוף מדוע לא יעלה אחד באילן ליקח את השופר כדי שיקיימו אלפים מבני ישראל בתקיעת שופר, וכי אין הקיום מצות שיקיימו אלפי ישראל כדאי להאמר בעבורו מוטב שיחלל אחד ואל יחללו הרבה? ועיקר קושיתו מהא דגם לחיי שעה מחללין את השבת. נראה פשוט לע"ד, דהא דמחללין על חיי שעה הוא ג"כ משום ספק פיקוח נפש, דכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון ובפרט אדם דאית ליה מזלא ואולי יחיה יותר וישמור שבתות הרבה. ומה דדחי רבא (שם) "דלכולהו אית להו פירכא, אשכחן ודאי ספק מנ"ל" הכוונה באמת כנ"ל, דמשום מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה אין זה מספיק רק לודאי, וא"כ ספק היינו נמי חיי שעה מנ"ל.

(חבש פאר, פרק טז, הערות מגדולי ירושלים, על פרק טו, עמ' קכב-קכט)

וחי בהם ולא שימות בהם

תנועת החיים ממקור הקודש היא באה, "וחי בהם ולא שימות בהם", וזה כולל לכל רגשי החיים, לרבות גם את החפץ והרצון להקמת אנשים בעלי שאר רוח אשר ילכו לפני העם, אשר יצאו ואשר יבואו לפניהם, לדאוג בעד תקומתם בכל צביוניהם, שגם זה מתוך מקור הקודש הוא נובע.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ג פרק ח, עמ' רמה)

אין המצוות באות להכביד על האדם מישראל ולצערו, אלא להיפך, הן באות להדריך אותו עלי אדמות ולה קל מעליו את המעמסה הכבדה של מלחמת הקיום, על הסכנות הרציניות הכרוכות בהן, כולל סכנת "איש את רעהו חיים בלעו". "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט). המצוות באות להנעים את החיים ולהשיב נפשו של היהודי, ולא להטיל עליו עול של שעבוד. המצוות באות לתת למקיימיהן שמחה של חרות ולא צער של עבדות.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים ח"ב עמ' 20)

יש לעיין... בקרא (דברים ל, ב) "ושמעת בקולו... אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", דלכאורה הרי מדכתיב בקריאת שמע (דברים ו, ה) "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך..." למדנו דחייבים במסירות נפש על מצוות אהבת ד', אבל בכל המצוות אמרינן "וחי בהם ולא שימות בהם", והכא דכתיב 'ובכל נפשך' א"כ משמע לכאורה שעל כל המצוות יש מסירות נפש. ולפי"ד יתכן אולי לומר שהתשובה היא כדי שתחזור הברית, והחזרת הברית היא רק אם יקיימו כל המצוות במסי"נ. וצ"ע שלא מצינו כן בחז"ל? והנראה ד'בכל לבבך ובכל נפשך' מוסב על מצות התשובה, שהתשובה צריכה להיות גם במצב שצריך לכך מסי"נ כמו שמצינו במאן דפריש ממינות [ע"ז יז ע"א]. ונראה עוד דאפשר דגם על המצוות פשטות הקרא, ולא רק על מצות התשובה, אלא שהרי מדרכי התשובה הגמורה שאם עבר מצות התשובה היא שיתקן באותו מקום וכו' [לקמן פו ע"ב], ותיקון זה של המצוה שעבר צריך להיעשות עד מסי"נ, וא"כ ניחא, שבאמת אותה המצוה שעבר עליה, עכשיו ששב צריך לעשותה במסי"נ.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' קצז)

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה

וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו' [דברים ל, יד], שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו, ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק... שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחי' סור מרע אפי' מעבירה קלה של דברי סופרים, שלא לעבור על רצונו ית' מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו, כמו בע"ז ממש בשעת מעשה, והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ. ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו', היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה, אבל אם דחק השעה ועשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה... כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'... כשחוזר ושב לעבודת ה' אח"כ לתורה ולתפלה ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק ה' יסלח לו... ואין זה אחטא ואשוב אא"כ שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא.

(תניא ליקוטי אמרים פרק כה)

צריך בכלל לבעלי תשובה, כי מי יוכל לרדת אל תהום הרע אם לא מי שנכשל והכיר, וזדונות מתהפכות לזכיות [לקמן פו ע"ב], שהמה בעצמם יהיו נושאי כח כל טוב. על כן הלבישה אותו [רבקה את יעקב] עורות העיזים, להורות כי צריך ג"כ למדתו של עשיו דהיינו ברכות ארציות, ומאי יחוש, כי מהם המכשול קרוב? הרי המכשול גם כן ברוך, וקילוסו של הקב"ה עולה מהם, כי עי"ז יותר עולה הריח הטוב. וזהו חלבנה שמעורב עם הקטורת, לפי"ז הוא משביח ריח טוב שבקטורת, ומורה בזה חובת צירוף פושעי ישראל (כריתות ו, ב) שסופן ודאי לחזור בתשובה שלמה, אם מיד או לזמן יבוא לכל הפחות. והם מחזקים ריח הטוב של השדה "אשר ברכו ד'" (בראשית כז, כז), שהוא שדה תפוחים (תענית כט, ב), כדברי רז"ל: תפוח פריו קודם לעליו (שבת פח, א), והוא רומז לצדיקים גמורים שאינם יודעים לעשות רע, יותר יורגש ע"י השטף עיזים. אמנם דבר זה בא במרמה, כי לא תבוא התשובה כי אם ע"י העלם השכל בעשיית חטא, כי ח"ו לומר אחטא ואשוב, ואין מספיקין בידו ח"ו, ומכח זה לא יתוקן ודאי ח"ו. ובכלל, כשיעקב לבוש בגדי עשו ומעלה כל הדברים ה[גרועים] לכבוד שם ד' ובהצנע לכת דוקא, עד שיוכר לעוסק בענייני עולם הזה, היא הטובה [המביאה] לברכה, כי בדבר הסמוי מן העין ברכה מצויה (תענית ח, ב).

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' לה)

["חטא" תרגומו "חובא" - החטא הוא כמו חוב, ואדם חייב לשלם עליו, וזה העונש. (ג ע"א) ישראל נחשב כמו אשה כלפי הקב"ה, בעלה, והדין הוא שאשה שלוותה ואכלה את הכסף ואח"כ נישאת, המלווה לא יכול לגבות מהבעל, כי הממון נעשה נכסי מלוג שיש לבעל זכות בהם. ולכן אם החוטא חוזר בתשובה, אין גובים ממנו. אבל אם אמר "אחטא ואשוב", זה נחשב כמו פקדון, והדין הוא שאשה שקיבלה פקדון ונישאת, מוציאים ממנה, וכך כאן, גם אם ירצה לחזור בתשובה מענישים אותו.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ב ע"ב-ג"א) לטקסט

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר

המינות מתאמצת לקרוע את העולם, לפרוק עול המעשה, עבודה זרה ותרנית היא [ירושלמי ע"ז פ"א ה"א]... אין לה שום הכרה בכבוד שמים ובתוכן של עבודה אלקית, אבל מתאוה היא לאותה המנוחה והשלוה שהבטחון והאמונה נותנים, אבל לסייג את החיים במעשה אינה חפצה. אחוזה היא יותר מדאי בהגסות הגופנית, ואינה יכולה לוותר עליה... המחשבה והרגש מוכרחים הם להיטמע בעומק הרשעה, ומה שיראה איזה יפיפות, איננה כי אם "כסף סיגים מצופה על חרש, שפתים דולקים ולב רע" [משלי כו, כג]. הסליחה והתשובה שלה נעשות בסיס לדבר האסור ולזוהמת החיים. אין בה אותה הטהרה וההגדרה של מניעת אחטא ואשוב, אחטא ויום הכפורים מכפר, שבאופן זה באה התשובה להעלות את החיים בטהרת אמת, להחיות את העולם, ולבנותו בתואר מעלה, לעשות את הטוב ואת הישר בכל אומץ, ולסור ממוקשי רע בכל עז ותעצומות מלחמה. והתשובה בעומק אמונת סליחתה, היא סוללת את דרך האורה, ומגשמת את המטרה של טהרת החיים בפועל. לא כן הוא באותה באר צרה נכריה, הסליחה היא לה מטרה, בשביל הסרת העוול הנשאר עדיין בעומק הרוח מאין יכולת לאטום את הלב לגמרי, כדי להינצל ממוסר הכליות ומכאוביו, והמטרה היא להוסיף חטא על פשע.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות קמט)

יום הכפורים מכפר

"פר ושעיר של יום הכפורים שחיטתן בצפון" - כח המפעל של עז החיים בכל תקף עוזו, כח השור, מלא הגבורה והעוז, המפרר ומפריד כל מה שהוא מקושר ומאוחד לאחדים, בתוקף מפעל החיים שלו, וכוח ההרס, המשעיר, העומד על כללות ההוויה בכדי לשפר אותה יותר ויותר בהחלפת צורותיה, ע"י כוח הסותר והמחריב, בהיותם מתעלים לרום הגובה של מטרתם. כל חטא ועוון, שהם באים מתוך השפעתם, מתכפרים הם בקדושת עצומו של יום. פר ושעיר של יום הכפורים, הם ראויים להתפרט בקשר עם פליאת המצפון שבהם, שחיטתן בצפון. [הערת הרב צבי יהודה: כח המפעל, במגמת הפירוד אשר אתו הנמשכת ממקור האחדות ומכוונת אליו, עם כח ההשתערות, הבא ג"כ כדי להתחדש בשכלול בנין ויתרון עלייה, הם מגלים את ענינו העצמי של יום הכפורים, העושה את היסוד הנפשי והממשי של תשובה מאהבה, עם כל רוממות עילוייה ושגב צפונותיה לזכיות, להמתקת תיקון והארת קודש].

(עולת ראיה ח"א עמ' קסז-קע = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רכב)

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר וכו' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל

אמרו בגמרא: דרש ראב"ע... עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. והכוונה, כי לפי שכל מה שיחטא האדם הוא חוטא בו בשני חלקיו, אם בחלק הנפשיי, במה שהרהר בעבירה והסכים בעשייתה, ואם בחלק הגופיי, במה שצרפה למעשה. והנה כל מה שיחטא האדם לזולתו, מהעושק והגזלה מהממון והכבוד וכיוצא, היתה תשובתו בשישיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק, מה שאי אפשר לעשות רק בכלי גופו עצמם אשר בהם חטא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לישבע על שקר על הממון, או שישמע אָלָה ולא יגיד במה שיהיה זכות או חובה לחברו, אע"פ שיענה את נפשו או יקבל מלקות על השבועה, אם לא שישיב את הגזלה... [ואע"פ שישיב את הגזילה] או העושק, [עדיין נכתם העוון] בנפש החוטא אשר הטיל בה זוהמא וטומאה במחשבתו המכוערת, וצריכה הזאה וטבילה לשוב אל טהרתה. והטוהר הזה כוונו הא-ל יתעלה ביום הזה אשר בו נאמר "לפני ה' תטהרו".
וזה, כי העבירות שבין אדם לחבירו, והם מה שיחטא בחלקי גופו, אין יום הכפורים מכפר, שהרי חויב לו שיכופרו קודם לכן בתשובה הגופיית אל המחוייבת להם. אבל העבירות שבין אדם למקום, והם כתמי הנפש וטומאותיה הידועים לו יתעלה, אם מאלו העבירות, אם מעבירות אחרות שלא יחטא בהנה רק למקום ב"ה, יום הכפורים מכפר, כי הוא כמו מקוה טהרה לנפש בו תקבל הטוהר, כמו הכלי שצריך טבילה במקוה אחר שמורק ושוטף. והוא עצמו מה שאמר ר' עקיבא אשריכם ישראל... מה המקוה הזה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך מטהר את ישראל. הנה שיאמר כי טוהר הנפש אשר ליום ההוא הוא טוהר רוחני, כמו שטוהר המקוה אינו הרחיצה והשטיפה, שהרי כבר רוחץ ושוטף במים, אלא העברת רוח הטומאה מעליו. והוא עצמו מה שראוי שייוחס אליו יתברך, אשר על כל זה אמר "כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם", כי הוא מכפר את הדברים הידועים לו לבדו.

(עקידת יצחק, שער סג, דף עו ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו

[קשה, אם לא עשה תשובה, גם עבירות שבין אדם למקום אינו מכפר, ואם עשה תשובה, והתשובה על עבירה שבין אדם לחבירו הוא שמשיב את הגזילה, למה יוה"כ אינו מכפר? צ"ל שראב"ע סובר כרבי שיוה"כ מכפר בלי תשובה, וזה דוקא בעבירות שבין אדם למקום, אבל שבין אדם לחברו צריך שירצה את חברו. יותר נראה שראב"ע סובר שיוה"כ מכפר בלי תשובה רק על השגגות, כפי שהוא דורש את הפסוק "מכל חטאתיכם", וחטא הוא שוגג. ובעבירות בין אדם לחברו אין שוגג, כי בדיני ממונות אדם מועד לעולם, וגם שוגג חייב לשלם. וראב"ע מודה שבמזיד יוה"כ לא מכפר בלי תשובה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כז ע"ג-ע"ד) לטקסט

דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים

...מה שאמרו ז"ל במדרש (ויקרא רבה) וז"ל: "וישוב אל ד' וירחמהו" - ר' יצחק אמר כאדם שהוא מחליק שני נסרים ומדביקן זה לזה. ריב"ח אומר כאדם שמחליק שני כרעי המטה ומדביקן זה לזה... ונבין זה עפ"י מאמרם ז"ל: את זו דרש ראב"ע: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו" - עבירות שבין אדם למקום יוכ"פ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוכ"פ מכפר עד שירצה לחבירו. אמר ר"ע אשרכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. והרי"ף שעל עין יעקב פירש שר' עקיבא פליג על ראב"ע, שראב"ע סובר שאם יש על האדם עבירות שבין אדם לחבירו אז הם חוצצים ומעכבים גם סליחת העוונות שבין אדם למקום אפי' אם עושה תשובה עליהם, ודייק מדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם", אך ורק באופן "שלפני ד'", כלומר שקודם שיכפר אתכם ד', "תטהרו" אתם בעצמכם מקודם ותפייסו זה את זה העבירות שבינכם לבין חבריכם, ואז גם אני אבוא לכפר על חלקי, אלו העבירות שבין אדם למקום, אבל כל זמן שהעבירות שבין אדם לחבירו יחצצו, גם בין אדם למקום אינו מכופר, ור"ע סובר דלא ניחא למארייהו לומר הכי, כי אם יש כפרה גם במקצת, ואם כי אמת שעל עבירות שבין אדם לחבירו אינו מועלת תשובה, אך להעבירות שבין אדם למקום ישוב וימחול.
ונ"ל שבפלוגתא זאת יפלגו ר' יצחק וריב"ח שבמדרש הנ"ל, דהנ"מ שבין מדביק שני נסרים זה לזה, לבין מדביק שני כרעי המטה, כן הוא, דכשרוצה להדביק שני נסרים צריך הוא להחליקם כ"כ עד שלא יהיה שום עקמומית... ואם אך לא יהיו חלקים למשעי ויהיה ביניהם איזה דבר חוצץ אפי' במשהו, אז לא יתאימו זה לזה, כיון שהם צריכים להיות מחוברין מעצמם בלי שום אמצעיי, צריכים הם להתאים זה לזה בד בבד. משא"כ בבא להדביק שני כרעי המטה, אז א"צ להחליקם כ"כ, דאף אם יש ביניהם איזה חציצה אפ"ה יוכל לחברם כיון שהחיבור בא ע"י אמצעי דסרוגי המטה, וכמבואר במס' סוכה שמדביק חדא כרעא לסירוגי המטה וחבלים מזה וחדא כרעא לסירוגי חבלים של מטה מאידך גיסא. והנה נשמת איש הישראלי, שהיא חלק אלוקי ממעל, צריכה להיות אחוז ודבוק בשורשה, עד שיהיה קוב"ה ונפש הישראלי חד הוא, כשיחטא האדם אז נכרת היא משורשו ונאבד הוא מתחת כנפי השכינה, ורק ע"י התשובה ישוב להתדבק לשורשו. וזהו כוונת תשובה, שישוב למקור מחצבתו הראשון כמו שהיה קודם החטא, ובזה פליגי, סגולת התשובה מה היא: ר' יצחק סובר דהאדם צריך ע"י תשובתו להתדבק ממש לקונו, כמו שבא להדביק שני נסרים, שהם דבוקים מעצמם בלי שום אמצעיי, וכן צריך להיות הבעל תשובה, וממילא שצריך להחליק עצמו כ"כ עד שלא תהא שום דבר חוצץ בינו לבן קונו, ואע"ג שישוב על עבירות שבין אדם למקום, מ"מ אם אך עוונות שבין אדם לחבירו נשארו אצלו, הלא אכתי יש דבר חוצץ ואין באפשרו להתדבק, ולכן לא מהני אפי' החלק עבירות ששב עליהם. וריב"ח סובר דאף אם האדם מעצמו לא נטהר כל כך לגמרי עד שיהא ראוי להתדבק לקונו, ואכתי יש חציצה בינו למקום, מ"מ ע"י מצות תשובה יוכל להתחבר, כי המצוה הזאת הוא תחברהו ותקשרהו עד שיהא דבוק למקום. והיינו דמדמי לה למדביק שני כרעי המטה שהדבוק בא ע"י אמצעי, כן ה"נ הדבוק בא ע"י אמצעות התשובה, ולהכי אפי' יש חציצה ביניהם, כיון דסוף סוף קיים מצוות תשובה על חלקי העבירות, מהני תשובתו.
ובזה אפשר לפרש המדרש [בראשית רבה פרשה כב, יג]... דכששאל אדם הראשון לקין מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר כל כך גדול כחה של תשובה ואנכי לא ידעתי, מיד פתח ואמר "מזמור" כו'. ולכאורה יפלא על אדה'"ר שלא ידע כח התשובה שקדמה לעולם. גם אינו מובן הלשון של "ונתפשרתי". ולהנ"ל יבואר, כי בחטא אדה"ר היו שני סוגים, א) בין אדם למקום, מה שעבר על צוויו ית' ואכל מן העץ אשר צוהו לא תאכל, ב) בינו להעולם, כי על ידו נקנסה מיתה לדורות, וכאילו הוא הנהו הרוצח של כל העולם, ולרצות את העולם אי אפשר, כי את מי יפייס? ולכן חשב אדה"ר שאין לו תקנה בתשובה, וכסברת ראב"ע, מאחר שמעכב אצלו חטא שבין ארם לחבירו. ואך כאשר נידע לו מקין אשר גם בחטאו היו אלו שני החטאים, בינו לבין קונו לעבור על לא תרצח, וגם חטא נגד הבל אחיו, שגם חטאו זה א"א היה לפייס, ובכ"ז סיפר לו קין: עשיתי תשובה למחצה, היינו על חלק שביני למקום, ונתפשרתי עם קוני, כי כיפר לי מחצה, דהיינו מה שעשה תשובה, מיד אמר אדה"ר: כיון שכל כך גדלה כח התשובה, שאינה מעכבת גם אם יש חציצה מעבירות שבין אדם לחבירו ואנכי לא ידעתי.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ג-מד ע"ד)

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל (ה') מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

[הדרשה מסתמכת על הפירוש "לפני ה'" - לפני שה' יעניש אותך ביסורים, "תטהרו" - תטהרו את עצמכם בחזרה בתשובה. וזאת על פי מה שפירש בס' אשכול ענבים את הפסוק (דברים פרק לב פסוק כא) "הם קנאוני בלא אל" - עבירות שבין אדם למקום, שאינם מקבלים את אלוקותי, "ואני אקניאם בלא עם" - על זה אעניש אותם בעצמי, ולא ע"י עם אחר. "כעסוני בהבליהם" - עבירות בין אדם לחברו, שהן הבל, "בגוי נבל אכעיסם" - העונש יבוא ע"י עם אחר. לפי זה, הדרש הנ"ל מ"לפני ה' תטהרו" שייך רק בעבירות בין אדם למקום, שרק עליהם ה' מעניש בעצמו. (עמ' מד) ר"ע מוסיף שגם עבירותבין אדם לחברו, ה' יטהר אותנו, בזה שיתן לנו שפע ופרנסה, וזה מביא שלום בישראל. וזה רמוז בפסוק שר"ע מביא (יחזקאל פרק לו פסוק כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם" - שבין אדם למקום, "ומכל גלוליכם" - שבין אדם לחברו. והמשנה מוסיפה, אל יקשה לך על כל הצרות שאתה סובל, כי הפסוק אומר (ירמיהו פרק יד פסוק ח) "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה" - אף הצרה היא ישועה, שחסד צפון בה. כמו שמקוה מטהר טמאים אף שיש בה מים עכורים, כך ה' מטהר את ישראל ע"י היסורין שהם מכפרים ומביאים את הטובה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מג-מד) לטקסט

עבירות שבין אדם לחבירו

"למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם" - אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה. והעוונות הם המעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון, כדי שתתעלה החכמה כראוי. ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחברו, וראש לכל - מהגזל, שהוא מעכב את עילוי הרצון, וצריך להתחזק בזה מאד ולקוות לתשועת ד' לזכות בשלמות ולחדול מעושק ידינו.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שסה = אורות התשובה ח, יד)

החפץ בתשובה באמת, אע"פ שייפלא ממנו מאד איך יוכל לשוב, ולכאורה מוצא דלתי תשובה נעולות לפניו - בין מצד מניעות שבחטאים שבין אדם למקום, וביותר מצד מניעות של חטאים שבין אדם לחברו, וגזל ודאי וספק נאכל ושאינו נאכל - ורעיונו מבולבל, והוא שרוי בצער וטירוף רעיון ובבושה פנימית המעכבתו מכל טוב, ומ"מ הוא מתחזק בהארת חכמה ועשות טוב, מובטח הוא שיזכה לתשובה גמורה ושלמה, שיביא רפואה לעולם כולו [להלן פו ע"א] ולמחילה כללית מכל פשע לכל ישראל, והכל בכלל.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תשמו)

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו

ואין הכונה רק על גזל מחבירו וריבית ואונאת ממון והשגת גבול ומסירות על חבירו, אף גם שנאת חבירו, אונאת דברים, דברי קלון על חבירו, לשון הרע, מכנה שם לחבירו, מוציא לעז ודבה על חבירו, מתכבד בקלון חבירו, מלבין פני חבירו, מתלוצץ בחבירו, החטיאו לחבירו שהוא יותר מאילו הרגו וכהנה דברים, הכל בכלל דברים שבין איש לחבירו שאין יום הכפור מכפר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

נלע"ד פירוש הפסוקים (במיכה ז): "טובם כחדק ישר ממסוכה, יום מצפיך פקודתך באה...". ויונתן תרגם על פסוק זה "טובם כחדק", שכמו שאי אפשר להוציא דבר הנסבך בין הקוצים, כן אי אפשר להוציא מידיהם. וא"כ לפי דרכו הכתוב מדבר בגזל ועושק שעושים התקיפים וגוזלים, ואי אפשר להוציא מידם. והנה עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, אבל עבירות שבין לחבירו אין יוה"כ מכפר... ועתה קאמר הפסוק שעל עבירות הללו "יום מצפיך", דהיינו יוה"כ, שאנו מחכים ומצפים, כי ביום הזה יכפר ויטהר אותנו מכל פשע, אבל על דבר זה אפי' "יום מצפיך פקודתך באה", שאפקד עונו.

(דרושי הצל"ח, דרוש טז, אות ו)

אנו מתקרבים ליום הכיפורים, אבל "עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". יזכנו הקב"ה לשוב בתשובה שלמה, לשקידת התורה ולמסירות נפש של תורה, ועל גבי זה לתיקון בין אדם לחבירו, ובדיקת חשבון הנפש שמא יש חסרון בטהרת הדיבור ושמירת הלשון. "צדק צדק תרדּף" לא רק במעשה ובדיבור אלא גם במחשבה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 253-254)

"כי ביום הזה יכפר עליכם, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". ובסדר העבודה - "כשהיה כהן גדול נכנס... ואומר להם תטהרו". בחתימתה של מסכת יומא: ענינו של יום הכפורים בין אדם למקום, אבל שלמותנו היא בשילוב של בין אדם לחברו.
היום הזה, ענינו "לפני ה' תטהרו". מדברים שלפני ה' תטהרו. ויש גם לדרוש, שתהיה עמידתכם לפני ה', ומתוך כך תטהרו. "בדברים שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר".

(מתוך התורה הגואלת, חלק א עמ' קעד)

[עבירות שבין אדם לחבירו הן יותר חמורות, כי יש בהן גם עבירה למקום - ביטול ציווי ה'. ועוד כי הרבה נכשלים בעבירות אלה בגלל חמדת ממון. וזה מה שכתוב "קחו עמכם דברים" - כל אחד יקח את חברו בדברים טובים ופיוסים, וזה תשובת רבים, ולכן כתוב "שובו", לשון רבים. "אל ה'" - מדת הרחמים, כי תשובת רבים הופכת מדת הדין לרחמים. וכשחוזרים בתשובה יחד זה תשובה מאהבה, שעבירות הופכות לזכויות. וזה מה שכתוב "כל תשא עוון" - מעביר את החטא לגמרי. "וקח טוב" - זה התורה שהרי אף אחד לא יכול לקיים את כל המצוות, ורק בצירוף כל ישראל מתקיימות כל המצוות, וזה אפשרי רק כשיש שלום בישראל].

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף ו ע"ד)
לטקסט

[צריך גם כפרת יוה"כ או תשובה, כבכל עבירה. האם צריך שהתשובה או יוה"כ יהיו לפני הריצוי, וכוונתו "עד שירצה את חבירו" יחד עם יוה"כ, או דוקא אחרי הרצוי, וכוונתו "עד שירצה את חבירו" לפני כן? נ"מ אם ריצה ביוה"כ סמוך לשקיעה, שאז אין די זמן ליוה"כ לכפר. אם נאמר שהריצוי היא כעין חציצה לכפרת יוה"כ, צריך שהריצוי יהיה קודם. ואח"כ הביאו את דברי ר"ע, במשל לטבילה, שגם שם חציצה פוסלת. (הערת המעתיק: מהדין שהביא אשמו לפני שהביא את גזילו לא יצא [ב"ק קי ע"א], משמע שהריצוי צריך להיות קודם).]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נג ע"ג) לטקסט

עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו

[אפשר לפרש, "עבירות שבין אדם למקום" - מי שחוטא בינו לבין קונו ואף אחד לא רואה, די שיעשה תשובה ויתכפר. "עבירות שבין אדם לחבירו" - שעובר עבירה בפרהסיא ומחטיא את הרבים, לא די בתשובה שיעשה, אלא צריך "שירצה את חבירו" - לתקן את מי שלמדו ממעשיו.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' פא) לטקסט

יום הכפורים מכפר וכו' מי מטהר אתכם וכו' וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל

בתחילה דברה המשנה על כפרה, 'יום הכיפורים מכפר', ואח"כ מדברת המשנה על טהרה, 'ומי מטהר אתכם'. מצאנו כאן שתי בחינות נפרדות: כפרה וטהרה. דבר דומה מצאנו ברבנו יונה שכתב (שערי תשובה שער ד, יז), שאף לאחר שמתטהר צריך עדיין כפרה שלמה. ומחדשים התנאים במשנה כי עיצומו של יום הכיפורים גם מכפר וגם מטהר.
תפקידה של הטהרה הוא ההתרוממות שע"י תשובה, "אשרי נשוי פשע" (תהלים לב, א) המתנשא ומתרומם מכח תשובתו. הספורנו כותב על הפסוק (ויקרא יב, ח) "וכפר עליה הכהן וטהרה" - "עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש". אם טהרה מרוממת את האדם, כיצד באה לידי ביטוי מצוות הטהרה ביום הכיפורים? ע"י וידוי ובקשת רחמים המקשרות את האדם עם בוראו. "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז).
"מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" - במקוה צריך טבילה של כל הגוף כולו, שייכנס לתוך המים, וע"ז הוסיף ר"ע "וזרקתי עליכם מים טהורים" - בהזאה מספיק אפילו טיפה אחת שנוגעת בטמא על מנת לטהרו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט", אפילו פתח כל שהוא, ובתנאי שהוא חזק ויציב כפתח המחט, "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" [ע"פ שיר השירים רבה ה, ב].

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' פה-פו)

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל

[ר"ע סובר שיוה"כ מכפר רק עם תשובה, וגם בעבירות שבין אדם למקום צריך תשובה. והתועלת של יוה"כ הוא שהוא מעורר אותנו לתשובה, כמו טל שבא מלמעלה. אבל ההתעוררות הזאת היא רק לעבירות בין אדם למקום, ואילו לעבירות שבין אדם לחברו צריך גם לפייס את חברו עד שימחל לו. ולכן ר"ע מביא שני פסוקים: "וזרקתי עליכם מים טהורים" - זה על עבירות שבין אדם למקום, שעליהן באה התעוררות מלמעלה, שה' זורק מים. "מקוה ישראל ה'" - זה על עבירות שבין אדם לחברו, כמו שהאדם צריך ללכת למקווה כדי ליטהר, כך אדם צריך לפייס את חברו. וגם בעבירות שבין אדם לחברו, ה' נותן רצון בלב חברו למחול לו. וזה מה שאמר "לפני מי אתם מיטהרין" - עליכם לחשוב חשבונותיכם עם ה', שבוודאי לא יצאתם ידי חובכם כלפיו, ואתם צריכים לבקש ממנו מחילה, ולכן גם אתם תמחלו למי שפגע בכם. "מי מטהר אתכם" - ה' יתן לכם לב טהור, שתמחלו זה לזה.
ר' חיים מוולוז'ין אמר שמי שרוצה שחברו ימחל לו, ימחל הוא לחברו ויחשוב שחברו צודק במה שהוא כועס עליו, וזה יביא לכך שחברו ימחל לו. ר' יצחק מוולוז'ין ביאר בזה את הפסוק (בראשית פרק כז פסוק מד-מה): "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו" - חמת אחיך תשוב כאשר "שוב אף אחיך ממך" - שאתה לא תכעס עליו, ואז ישכח מה שעשית לו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כז ע"ד-כח ע"א) לטקסט

לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים

'אביכם' - בכל מקום בכל מצב אנחנו נקראים בניו והוא אבינו. 'לפני מי... לפני ד'' - העמידה לפני ד' היא ע"י הוידוי. מלבד עצם הוידוי יש יסוד בוידוי של נתינת כבוד לד', כמ"ש (יהושע ז, יט): "שים נא כבוד לד'", לצדק את הדין. וכמו שדרשו חז"ל (סנהדרין מג, ב): "אמר ריב"ל, כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים... דכתיב 'זובח תודה יכבדנני'" - נותן כבוד לד'. "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" - בקשת רחמים ע"י צידוק הדין, מה אני מה חיי, מה צדקנו מה ישועתנו, מה נאמר לפניך. צידוק הדין הוא נתינת כבוד לד'. איננו מבקשים אלא מצד הרחמים. וע"ז הדגיש ר"ע, 'לפני מי' - לעמוד לפני ד'. ובאמת המהר"י ווייל כתב (סי' קצא) "דמצינו יראה שהוא גדול מאהבה", והיא הפחד שמבטל עצמו וכל מה שיש לו להקב"ה, כמו שנאמר על אברהם (בראשית כב, יב) "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". ולכן תפילה על גבורות ד' יש בה קנייה של מידת יראה זו, מה אני ומה חיי, הגדולה ממידת האהבה. 'אתם' כל כלל ישראל, כמו שכתוב (ויקרא טז, לג): "ועל כל עם הקהל יכפר".

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' פו)

["מטהרין" היינו מטהרים אחרים ע"י תוכחה, ובא לומר למוכיחים שלא יתרשלו, אלא שידעו שמה שהם אומרים הוא רק מעשה התעוררות, כי באמת ה' הוא זה שמטהר את ישראל.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מא) לטקסט

[התיקון הראשון הוא שאדם יתקן את דרכיו מעצמו, שייטהר באתערותא דלתתא. וגם אם לא עשה כן, ה' הבטיח לנו "אהיה כטל לישראל", אתערותא דלעילא, שה' מטהר אותנו.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' נו) לטקסט

אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל

ואופן התשובה הוא דוקא בתיקון העתיד וקבלה גמורה להיטיב הדרכים לשנה הבאה עלינו לטובה, וזהו שרמזו חז"ל על פסוק "מקוה ישראל ד' מושיעו בעת צרה", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וקשה בזה, חדא, הוצאת המקרא מפשוטו לגמרי, שמקוה האמור כאן ענינו מוכיח עליו שהוא לשון ייחול ותקוה. ועוד, למה מדמה מעלת טהרת הקב"ה שמטהר את ישראל למקוה, הלא יש מעלה בטהרות יותר גדולה ממקוה, והוא מעיין מים חיים, וכדשנינו במסכת מקואות (א, ז)? אלא שחז"ל באו ללמדנו איך תהיה התקוה בד', שיש הבדל בין לשון תקוה וקיווי לשאר לשונות יחול. ותקוה נראה שהיא דוקא שאדם מייחל על דבר שהכין סיבה לדבר ואפשר שיבוא, ואב לכולם "ויקו לעשות ענבים" (ישעיהו ה, ב), שמפני שנטע הכרם "ויעזקהו ויסקלהו" (שם) הכין הסיבות שראוי לעשות ענבים. ע"כ אופן הבטחון בה' יתברך שהוא מקבל שבים ורוצה בתשובה, יהיה דוקא כדרך הבטחון האמור בחובות הלבבות, שיקבל עליו ללכת בדרך ד'. אבל בטחון שאינו מקבל עליו ללכת בדרך ד', אין זה בטחון כי אם הוללות. והנה המקוה, המים נמשכים בה ממקום אחר, כמש"כ "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א, י) - מפני שהיו המים מפוזרים על פני כל הארץ ומקצוי הארץ נתקבצו אל הימים, נקראו מקוה המים. אבל מעיין מימיו אינם כי אם מתוכו.
והנה יש ב' מיני בעלי תשובה, יש שהוא בע"ת רק לעשרת ימי תשובה ואינו מקבל עליו לשפר מעשיו לכל ימות השנה, נקרא שרוצה לטהר את עצמו רק בהמים הטהורים של מקום הטהרה שהוא עשי"ת. אבל זה לא יתכן, כי ה' ית' הוא בוחן לבות וכליות, ואם אינו מקבל עליו ללכת בדרך התום והישר כל השנה, אין זה תשובה, ע"כ עיקר כח התשובה ע"י כינוס מי הטהרה של הקבלה הנכונה להיטיב דרכיו לכל השנה הבעל"ט. א"כ הטהרה היא רק במקוה, שממקום אחר נתקבצו מי הטהרה. ודייקו חז"ל מהפסוק "מקוה ישראל ד' מושיעו בעת צרה", שהיה ראוי לומר 'יחול ישראל ד'' או 'חיכוי' וכיו"ב, אלא בא להורות שראוי לקוות רק באותן הדרכים שמכין האמצעיים שיהיה ראוי לחמלת ד' עליו, וזה שמקבל על עצמו וקובע דרכיו להיטיב לכל השנה הוא מכין בעצמו האמצעיים לחמלת ד' עליו. אבל מי שרק בעשי"ת הוא מהרהר בתשובה, ואינו מקבל עליו ליישר דרכיו תמיד, אינו עוסק כלל באמצעים, כי התשובה של עשרת ימי תשובה בעצמה היא נדבה מאת ד' שהוא נותן בלבבנו הרהורי תשובה, והאדם מה פעל? רק כשקובע דרכיו להיטיב תמיד, בזה הוא מוסיף כח להרחיב את הרהור התשובה הבא כטל מאת ד', ומחזקו, בזה נקרא שראוי לקוות לישועת ד', כענין התקוה שהוא בהכנת הסיבות הנאותות.
והכתוב אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גִלוליכם אטהר אתכם". הכוונה הוא ע"פ מש"כ שעזר ה' ית' הוא להקל כובד כח היצר המונע מתשובה. והנה באמת היצר עצמו השליטו האדם עליו והכניסו בלבבו, אבל אח"כ מתחזק על האדם. והנה היצה"ר אינו עצם החטא אלא הוא סיבה לחטאים, וה' ית' עושה עמנו ב' טובות: א' שמכניס בלבבנו הרהורי תשובה, אלא שעלינו להרחיבם ולהחזיקם, כמו שכתבתי, ועוד שמסיר כובד כח היצר שמונע מלשוב, ואלמלא זה לא היה אפשר בעוונותינו הרבים לשוב כלל. ודימה ענין היצר עם העוונות כמו ע"ז עם טומאתה, שעצם הע"ז אין בה ממש, עץ ואבן, אלא שהיא גורמת שימשיך על ידה האדם על עצמו כח הטומאה. וז"ש "וזרקתי עליכם מים טהורים" בדרך זריקה, רק טיפים טיפים, ועליכם להרחיב הדברים, ולהשתדל עי"ז להיטהר, "וטהרתם" בהשתדלותכם "מכל טומאותיכם", היינו העוונות שהם עצם הטומאה, "ומכל גִלוליכם" דהיינו הכוחות הרעים של היצה"ר, שהמה הסיבות הגורמות הטומאה של העבירות, "אטהר אתכם", שהוא ית' יטהר ע"י שאנו נתחיל לטהר את עצמנו ע"י הרהורי התשובה ששולח לנו. וז"ש חז"ל "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים", הוא לשון כפול: "לפני מי אתם מיטהרים", היינו נגד התחלת הרהורי התשובה שבאה מצד קורבת ד' לנו כמש"כ "בהיותו קרוב", ובזה אתם מיטהרים ע"י השתדלותכם. "ומי מטהר אתכם" להתיש כוחות היצה"ר, מטהר ה' ית', מפני שהוא אבינו ורוצה בתקנת בניו.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קסב-קסד = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב עמ' 151-152)

וצריך ביאור לשון הכפול, "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", מה בא להשמיענו? ועוד למה הוציא ענין מקוה מפשוטו בדרש רחוק כזה? אבל יתבארו הדברים במה שנבין תוכן ענין עשרת ימי תשובה, שהם ימי חסד ורצון, ומשמע שהם ימי רחמים, ומדת הרחמים שולטת ונוהגת בהם ביותר, וכמו שאמר "דרשו ד' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו), ומאידך גיסא משמע שהם ימי דין ומשפט, ע"כ אומרים "המלך המשפט". ותוכן הדברים ששניהם אמת, כי יסוד הרחמים והדין בנוי בכלל לענין משפט בני אדם. הדרך שמציעים ההתנצלות והמניעות שיש לאדם מדרוך בדרך הישר, זה מעורר עליו רחמים. ולהיפוך, ההצעות של הענינים המביאים את האדם ללכת בדרך הישר, ואם יקשה לבו מזה, הרי מדת הדין מוצאת מקום כנגדו, כענין דר בין צדיקים ולא למד ממעשיהם [לעיל לח ע"ב].
והנה ההתנצלות של האדם הוא מתגבורת היצר, והרהורי תשובה הם רחוקים ממנו בטבע, כי כל אשר הוא רואה בחושיו הכל מגבירים עליו כח דמיון וטעות, לתעות אחרי הבלי עולם ולשכוח אחריתו ותכליתו. אמנם בעשי"ת, כיון שקבע אותם ה' ית' שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל, זולת אם בחזקת היד יגרש מלבבו ח"ו הרהורים ההם. והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון. וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה? אך לעומת זה אם לא יקבל אדם את ההרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הוא מגביר עליו מדת הדין ח"ו, כענין הכתוב "יען קראתי ותמאנו, נטיתי ידי ואין מקשיב וגו'" (משלי א, כד)...
אף שאמת הדבר שהקב"ה משפיע להאדם הרהורי תשובה, אך בודאי אין האדם יוצא ידי חובתו באותן ההרהורים, כי אפילו בכל השנה כולה שההרהורים מביא האדם על עצמו בעיני תשובה בבחירתו גם כן אינו יוצא רק בהרהור לבדו, וצריך להרחיב המחשבה בחיקור דרכיו, והפרחת רעיוניו בעצות נכונות להטיב צעדיו, גם ישתדל שיהיו הדברים מושרשים, שלא יהיו כענן בוקר החולף והולך. נמצא שהתשובה המובחרת בימים המקודשים הללו היא, שנקח את הטל מאת ד', הנשפע עלינו, ונרחיב הדברים ונקבעם בלבנו, שיהיו קבועים ג"כ אחרי עבור ימי התשובה. וזהו הצירוף שנצרף מעשינו ועמלנו לשפע הבא מה' ית' לנו.
והנה לשונות של קיווי ויחול וחיכוי נבינם על הקיווי והחיכוי לדבר שהכין סיבותיו, וג"כ לדבר שלא הכין הסיבות בהשלמה, רק מקוה אולי יקראה לו הדבר על פי הצלחה ומקרה. אמנם פעל "קוה" לא יונח כי אם על ההמתנה לדבר שהוכנו ע"י סיבותיו, ועד לזה "ויקו לעשות ענבים" (ישעיהו ה, ב), אחרי שהוכנו הסיבות של הנטיעה העיזוק והסיקול.
והנה אם היתה התשובה מושפעת מלמעלה לכל פרטיה, אז היתה בידי שמים, אך היא רק בעיקרה בדרך התעוררות באה בידי שמים, ועיקר שלמותה להפריחה ולקיימה לעמוד לימים הבאים תלוי בהאדם בבחירתו, ע"כ צריכה הרכבה לצרף אל עזר ה' ית' פעולת האדם. והנה בספרא (שמיני, פרשתא ט, הלכה א) אמרו על פסוק "אך מעיין ובור מקוה מים" (ויקרא יא, לו), "מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ומה בור שיש בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שיש בה תפיסת ידי אדם". נמצא המקוה מחוברת מתואר מעיין ובור, דומה למעיין לענין ידי שמים, ולבור לענין ידי אדם. ה"נ התשובה, ע"י כח שבידי שמים ירחיב הדברים בבחירתו והשתדלותו, ע"ז נופל לשון מקוה, שמקוה למה שהכין הסיבות, מענין קו שמחבר התכלית אל רצונו ע"י הסיבות המכריחות אותו. על זה אמר "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין", בידי אדם, "ומי מטהר אתכם", בידי שמים, "אביכם שבשמים", שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים", [זריקה שהיא] מעט, פירוש, הרהור תשובה. "וטהרתם" ע"י השתדלותכם. ואומר, לבאר שאין הכוונה שנטהרתם ע"י הזריקה לבדה, כי אם "וטהרתם" ע"י השתדלותכם, "מקוה ישראל", ולא לשון יחול, הרי היא מורה על הכנת הסיבות המחייבות הדבר בעצם, א"כ גדר התשובה דומה ממש למקוה, "ומה מקוה מטהר וכו'"...
ונבין עפ"ז המקרא בירמיה (יד, ח) "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה", "מקוה ישראל ד' כל עוזביך יבשו, וסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ד'" (שם יז, יג). פירוש שה' ית' מקוה ישראל, שהוא מושיעו בעת שהם מכינים עצמם ע"י קבלתם עזרו מקודש, א"כ "כל עוזביך יבושו", שהרי אתה מעוררם שצריכים בעצמם להשלים עצמם כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא: "ועוזביך יבושו", אפילו יבוא להם איזה זכות שינצלו, מ"מ כיון שאין זה ע"י השתדלותם, "וסורי בארץ יכתבו", פירוש, אע"פ שבשמים שמשם באה ההשפעה אין חילוק, וה' ית' משפיע על הכל, אפילו על הרשעים, אבל "בארץ יכתבו" להכירם "כי עזבו מקור מים חיים את ד'". שה' ית' העירם בידי שמים שהוא בחינת מעיין ומקור, והיו צריכים לצרף לזה בחינת בור שהוא בידי אדם, ובצירוף יהיה ענין מקוה, והוא ממש "מקוה" בפועל, תקוה ותוחלת הבאה ע"י הכנת הסיבות המשלימות.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קפב-קפה = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב עמ' 153-155)

מאמר זה נאמר ככל הנראה בסמוך אחרי החורבן... עלינו להבין את המנטאליות ואת שברון הלב של יהודים באותה השנה הראשונה לאחר החורבן. הנה הגיע יום הכיפורים ופתאום הם מצאו את עצמם בלי עבודת היום, בלי כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים... הרגישו באותה שעה כאילו הכל אבוד, כאילו אין להם תקנה עוד... ואז בא רבי עקיבא והכריז: "אשריכם ישראל... לפני מי אתם מיטהרים?" לטהרה אינכם צריכים קרבנות, אינכם צריכים כהן גדול, די לכם במה שכתוב "לפני ה' תטהרו" - היכנסו נא יהודים "לפני ה'", הרגישו נא קרבתו, וטְהַרתם. "מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל". צריך אדם להיכנס אל הקב"ה, אל קדושת יום הכיפורים כמי שנכנס לתוך מקווה. כולו, ללא חציצה וללא שייר. "לפני ה' תטהרו!" - "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". לטהר, כמו "אשר ברא אלקים לעשות", דהיינו, אשר ברא אלקים ועשה - אף כאן יכפר עליכם ויטהר אתכם.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 19-20)

אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל (ה') מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

["מים טהורים" רומזים על הטובה. וה' מייחד את שמו רק על הטובה. "לפני מי אתם מטהרין" אם אתם מטהרים את עצמכם, ה' מייחד את שמו עליכם - "מי מטהר אתכם אביכם שבשמים", וזה עם "מים טהורים". אבל אם הטהרה היא ע"י שיסורין גרמו לכם לחטוא ולכן הוא סולח, על זה נאמר "מקוה ישראל", שבמקוה יש מים עכורים, שהם משל לצרות.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מה) לטקסט

מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל

נשמת היחיד מיטהרת במקור ישראל, ונשמת האומה כולה - במקוה ישראל ד', צור עולמים.

(מפתגמי הראי"ה לחודש תשרי)

ע"י שיעבוד מלכיות נעשינו מורגלים להיות מנוצחים ביד היצה"ר, א"כ מה תועלת יהיה לנו כי יביאנו לארצנו ויקבץ נדחינו, הלא הרע אשר בעוה"ר נעשה כטבע ילך עמנו ח"ו ונטמא חלילה ג"כ ארץ חפץ? ע"ז אמר ש"משם יקחך" [דברים ל, ד], היינו שהוא יקח אותו להיות שלו, כי לשון קיחה מורה על ענין שייכות הרשות שתהיה מסורה לו, וממילא כל הטומאות כענן יכלה, כמו שאמרו חז"ל "מקוה ישראל ד', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". וענין הטהרה הוא שבאמת פרי כל התשובה הוא רק יראת ד' ואהבתו, ואפילו [חוטא] גמור ושב בכל לבבו לאהבת ד' ית' ויראתו נעשה תיכף בעל תשובה וצדיק. וטעם הדבר, כי עיקר כל התורה הקדושה וקדושת ישראל הוא שנהיה דבקים בו ית', ועי"ז מתקדשים כולנו כי הוא מקור הקדושה. וענין הדבקות שאפשר לו לאדם הוא האהבה העזה להקב"ה, שזהו אות ומופת כי נפשו דבקה בקונו ב"ה, וכל המצוות שבתורה בעיקרן הן כולן רפואות לקרב האדם לדבק בד', וכל השמירה מהעבירות היא כדי שלא נתרחק מאת ד' ית', וכיון שנדבק בו ית' ע"י אהבת ד' כבר נרפא הנגע, אלא שצריך טורח ומרורות והסכם חזק שלא לשוב לכיסלה, כי בלאו הכי לא תוכל קדושת ה' ית' לחול על נפש האדם כל עוד טומאתו בו. והנה כמו שהקדושה יש לה מקומות מיוחדים וכמו שמבואר, אע"פ שמקום הוא דבר הנוגע רק לדברים מגושמים, מ"מ גם בקדושה שייך זה, כמו שזמן שייך בקדושה, והקב"ה שאצלו כל הזמנים שוים צמצם כביכול קדושתו שיהיה חילוק בין זמן לזמן, וקבע עשי"ת שתהיה הקדושה יותר מצויה, וע"כ העת עת רצון והתפלה נשמעת בו ביותר. והנה אנחנו צריכים טורח לשוב, והתשובה קשה עלינו בעוה"ר, מפני שאנו במקום הטומאה, ואנו צריכים לדחות את הטומאה מעלינו, אבל הקב"ה שהוא יקח אותנו ממקום הטומאה, ע"כ תהיה התשובה יותר קלה, כי ישוב טבע ישראל קדוש וטהור.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלג)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר

פעם אחת בא הרב חרל"פ אל הרב במוצאי יום הכפורים, וראה על פניו נהרה גדולה של שמחה, שלא ראה אצלו כרגיל. הסביר לו הרב מה הסיבה. דעת רבי כי יום הכפורים מכפר גם בלי תשובה וחכמים חולקים. אבל ביום ההוא היה הרב בטוח שהקב"ה כיפר לישראל גם בלי תשובה מושלמת וראויה, וכשיטתו של רבי במשנה, "עיצומו של יום מכפר". מדה זו מתעוררת כאשר הראי"ה היה תמיד משתדל לפעול במדותיו למחול לכל רודפיו, אף להללו שאינם חוזרים בתשובה, ובדעתם להמשיך ולהציק לו. וביום כפורים זה, עלה בידיו להצליח בשלמות למחול לאלו; ובודאי במדה שהאדם מודד, מודדים לו [סוטה ח ע"ב].

(שבחי הראי"ה, עמ' רע = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, חלק א עמ' 35)

ביוהכ"פ אין ההשגות מוגבלות, השטן אינו שולט בהן [לעיל כ ע"א], אין ערבוב ובלבול, הנפש מתרחבת והשגותיה עולות לבלי תכלית. סגולת היום אינה טמונה בחובּה, גלויה היא לכל אחד מישראל להשיגה. ורבנו הקדוש חדר לפנימיות קדושת יוהכ"פ ולפנימיות קדושת נשמת ישראל וראה שהיום עצמו מביא להרגשת סגולתו בנשמת ישראל. ומתוך כך מגיעה איזו מדה של תשובה, אם ע"י שימת לב, ואם ע"י התעלות הנשמה, שזהו יסוד התשובה שהיא שיבה לשורש העליון. ואם כי למעשה אין הלכה כרבי, אולם דבריו חיים בעומק הנשמה הישראלית, ומאירים בזיו עיצומו של יום...
יום הכיפורים מכפר רק עם התשובה, כלומר ההעלאה להמצב מקדם, "חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא). לשיטת רבי אפילו בלא תשובה מכפר, כלומר התשובה הפרטית לא נצרכה, מפני שבכלל כלל ישראל מתעלה ביום זה, והצדיק העולה מעלה איתו את כל הדור, ומתקרבים לעצמות הסגולה שביום כדברי רבי.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' רטו-ריז, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רלא-רלב)

לפי דעת רבי, עיצומו של יום כיפור מכפר גם בלי תשובה, לשבים ולשאינם שבים. והשאלה נשאלת: אם יהודי חטא ועבר עבירה הפוסלת אותו לעדות, האם יהיה כשר לעדות בלי תשובה למחרת יום הכיפורים? התשובה היא: לא. הכפרה רק מעבירה את העונש. "הכופר" מגן נגד הזעם וחרון האף, אבל האישיות נשארת בטומאתה, וטומאה אפשר להעביר רק בטבילה שהיא התשובה השלמה. כפרה אכן יש בלי תשובה, אך אין טהרה בלי תשובה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 18)

אליבא דרבי, אפילו עשה בו מלאכה ואפילו עומד במרדו - יום הכיפורים מכפר. כפרת יום הכיפורים מובנת לנו אם אנו קושרים אותה עם התשובה. הכרת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד - מכשירות את האדם לכפרה. יש בזה הגיון מסוים. אבל איך נבין את יום הכיפורים של רבי? יום הכיפורים ללא תשובה, ללא וידוי, ללא תענית, ללא תפילה, כשהחוטא עדיין עומד במרדו ובועט ביום כיפור עצמו - למה שיכופר לו? בעצם, נמצאת כבר תמיהה זאת, שלא במתכוון, בתוספות ישנים (ד"ה תשובה): אם, לפי רבי יום הכיפורים מכפר גם ללא תשובה או תענית או תפילה, למה אנו אומרים בתפילה "מפני חטאינו גלינו מארצנו"? והרי יום הכיפורים בעצם בואו כבר מחה את כל החטאים, ואפילו בעל כרחו של האדם, א"כ למה "חרב הבית בשביל עוונותינו"? התשובה הבאה מדברי התוספות היא, כי גם לרבי אין כאן כפרה גמורה אלא מקצת כפרה בלבד. ויש להבין זאת, מה פירוש "מקצת כפרה" - או שיש כפרה או שאין כפרה? נראה לי, איפוא, כי דברי רבי האומר יום הכיפורים מכפר גם ללא תשובה מתייחסים אך ורק לאחת משתי הכפרות הכרוכות ביום הכיפורים, הלא הן כפרת היחיד וכפרת הציבור. רבי מתכוון לומר כי עצמו של יום מכפר בכל הנוגע לכפרה של הציבור, אבל במה שנוגע לכפרת היחיד, זו אינה יכולה בשום אופן לבוא ללא תשובה. שום "מכפר", לא יום כיפור ולא קרבן, אינו יכול להביא כפרה גמורה ליחיד בלא תשובה... "אין שלום אמר ה' לרשעים". במקום שאין תשובה, אין כפרה, אין סליחה ואין מחילה.
וכך סבור רבי: מכיוון שיש ביום הכיפורים צד של כפרה קולקטיבית, בחינת "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל", הרי בכפרה זו המקיפה את כל בית ישראל יש אף ליחיד חלק, כמו שיש לו חלק בכפרה של השעיר המשתלח... אמנם, גם רבי סבור, שיש להתענות ולהתוודות ביום הכיפורים, אלא שכל זה בא לשם כפרת יחיד. זו לא תינתן לאיש ללא תשובה. ואולם, כיון שיש גם כפרת ציבור, הרי בתוך הציבור כלול אף היחיד הזה שלא שב בתשובה ואף הוא מתכפר, כלשון בעלי התוספות, "מקצת כפרה". כלומר, אם אינו זוכה בכפרה גמורה, כפרת יחיד, יש לו מכל מקום קצת כפרה כחלק מכפרת הציבור. אם עשה אדם תשובה והגיע יום הכיפורים, יש בידו שתי כפרות, שהרי הוא עומד לפני ה' כיחיד והוא עומד לפני ה' כחלק מן הציבור. ברם, אם הוא עומד במרדו ולא עשה תשובה, הרי כיחיד הוא נשאר מנוכר ורחוק מרבונו של עולם ואין לו כפרה. רק צילה או השתקפותה של כפרת הציבור נופלים עליו, כחלק מן הציבור. עד כאן דעת רבי.
מה סבורים לעומתו חכמים החולקים עליו? אילו היתה הכפרה של יום הכיפורים כפרת ציבור בלבד, כמו בשעיר המשתלח, אז לא היתה חלה כלל חובת תשובה על היחיד, שכן אין היחיד מופיע כאן כ"צד מעוניין". ואולם בעיצומו של יום הכיפורים מופיעה כפרת היחיד בצד כפרת הציבור כלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים", וכיון שכפרת היחיד מותנית בתשובה - הרי גם כשהיחיד מופיע כחלק מן הציבור, אין הוא יכול להיות כלול בלי תשובה בכפרת הציבור שבעצמו של יום. הכפרה שבעיצומו של יום, הכוללת כפרת הציבור וכפרת היחיד כאחד, אינה ניתנת לחלוקה. או שאדם זוכה ביום הכיפורים לכפרה כפולה, גם כיחיד הבא להטהר ולעמוד לפני ה' וגם כחלק מן הציבור הזוכה לסליחת "עוונות עמו בית ישראל", או שאינו זוכה כלל בכפרה. מי שאין בו "מלך מוחל וסולח לעוונותינו", אין בו גם "ולעוונות עמו בית ישראל", ולפיכך פסקו חכמים, שלא כרבי, שעצמו של יום ללא תשובה אינו מכפר.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 81-84)

תוס' ישנים - יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, וענייני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי...
ובחילוק המקצועות השונים בסדרי הלימוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטייתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטייתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה, וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. וכבר נסתפקו התוספות ישנים בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.

(אורות התורה, פרק ט, אות ו)

בעניין "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", יש מחקר בתוספות מה יותר חשוב. הריאליזציה השלמה של הופעת התורה בכלל ישראל, היא עם "דרך ארץ - ארץ ישראל".

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ החיים)

שאלה: מה יותר חשוב, להקדיש חיים ליישוב ארץ ישראל או ללמוד תורה?
תשובה: שתי המצוות הן נחוצות לכלל ישראל. יש להוסיף תורה ולהוסיף בבניין ארץ ישראל. זהו באופן כללי. ובפרטים, הכל לפי ערך האדם. יש מחקרים בתוספות לגבי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה ראשון ומה שני, ואין זה מוחלט מה עיקר, הכל תלוי לפי ערך האדם.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, בענייני התיישבות, לימוד תורה והתיישבות)

מדרגות בדרכי הגאולה, ובדרכי התשובה, עד להופעת "אליהו הנביא עם מלך המשיח". בענין "יפה ת"ת עם דרך ארץ" יש מחקר בתוס' ביומא מה יותר חשוב.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' עה)

תוס' ישנים - למה חרב הבית

הקשו בתו"י ביומא, לרבי מדוע נחרב הבית, הרי לרבי יוהכ"פ מכפר גם בלי תשובה? ונ"ל ע"פ המנחת חינוך (מצוה שסד) שתשובה הופכת את האדם לצדיק, והצורך בוידוי הוא לשם כפרה. וא"כ י"ל דאמנם לרבי יוהכ"פ מכפר בלי תשובה, אבל עכ"פ אינו בגדר צדיק. ועל כך נענשו בחורבן הבית על היותם רשעים.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' רמה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300