Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



פו ע"א

אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה הא כיצד מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין

ודבר זה צריך ביאור, דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים, וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו [ב"ק נ.]?
אמנם הענין נודע, כי כל ישראל ערבים ואיש בעון חבירו נתפס, ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה, ואין פירושו של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם, לא כן הוא, רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן, יש בידו למחות, דהיינו לומר אל בני, לא טוב הדבר, כלך מדרך זו, ואם הוא לא ישמע לו, הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבותו, אבל אם כובש פנים בקרקע, גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא.
דרך משל, אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל, א"כ כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ, היותם שניהם בעבירה, וע"ז נאמר [ויקרא כו, לז] וכשלו איש באחיו, ואם אח"כ אחד חוזר בתשובה, ושני עומד במרדו וברשעתו, זה השני לא זו בלבד שנענש בעבור עצמו, אף גם נענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב, ואף שחבירו שב, מ"מ הואיל והוא לא שב, אם כן לא נתרצה למעשה חבירו, הרי למולו לא נסלח העון, וחטא הגזל במקומו עומד להעניש אותו, כי לזה שנמחל החטא בתשובה, הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם, ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט, והרי זה נמחל בחמלת ה', אבל להעומדים במרדם, אין כאן חמלה, וחטא חברו במקומו עומד שנענש בעון חבירו. וזהו אמרו, מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, הרצון, אותו עון עצמו ששב עליו, הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו, אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות, הואיל ואינו שב, ודברי הגמ' מדוקדקים היטב.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין

י"ג מידות מסתיימות ב'ונקה', אך הפסוק ממשיך אח"כ 'לא ינקה', ודרשו חז"ל "מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינן שבין". יש מציאות בעולם של 'לא ינקה', אך היא אינה מהחשבון של המידות. "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון" (סנהדרין קב, א). רק לעתיד לבוא נצליח לכפר על כל שייריו וספיחיו של חטא העגל, "גם אלה תשכחנה" (ישעיהו מט, טו, ועיין ברכות לב, ב). עד יום זה פועלת המציאות של 'לא ינקה'. אמנם ביוהכ"פ מתרוממים אנו לברית שלוש עשרה, למציאות של העתיד לבוא, בו אין תפיסה לחטא העגל.
"וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" (שמות לד, ח). כששמע משה את כל המידות עד 'ונקה', וראה שהם קיימות אף שעדיין יש אנשים שהם בכלל 'אינן שבין', נפל על פניו. ההבנה עד היכן יתעלה העולם לעת"ל שכאן בעוה"ז יגיעו למדרגות אלו, גרמה לו קידה ארצה. ונראה לבאר כי האדם חלק אלו-ה ממעל, ובעצם כולו הנשמה האלוקית הטמונה בו, והורדת הראש לארץ ללא חוצץ מבטאת את מדרגת אחרית הימים, שכל המציאות בארץ תתרומם, ולא יהיה מרחק בין הראש לבין הארץ. ובכל יום כיפור, זמן 'הקץ' מתעוררת בחינה זו של העתיד לבא.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' פב-פג)

ארבעה חלוקי כפרה וכו' תשובה תולה ויום הכפורים מכפר וכו' ויסורין ממרקין

למה יהיה בעל תשובה צריך "לתלות" ולהמתין גם אחרי יום הכיפורים עד שיבואו יסורים וכו'?... למה לא יכופר לו מיד לאחר שעשה תשובה?... כלום אין בתשובה אותו כוח של רפואה מיידית שיתקיים בו בחוטא לאלתר מקרא שנאמר בתשובה (ישעיהו נז, יט) "ורפאתיו"?...
נראה, שההסבר לענין זה הוא בכך שדברי ר' מתיא בן חרש אינם מתייחסים לכל סוגי התשובה. יש כנראה תשובה המשפיעה מיד, כמעבר בין אמש להיום, ויש תשובה אחרת שמרחק שרוי בינה לבין גמר הכפרה. בתשובה זו, על החוטא לעבור דרך איטית, להגיע ליום הכיפורים, וכן להיתקל בייסורים שיצרפוהו ויזקקוהו כדי שיזכה בכפרה. הכל תלוי בדינאמיקה הפנימית של התשובה שמדובר בה. יש שהיא פועלת כברק, כהרף עין ובן רגע נהפך החוטא מתועבה לאהוב ונחמד. ויש שהיא נמשכת באיטיות, בכבדות. גם התשובה הראשונה, המהירה, וגם השניה, זו האיטית, הן בחינת "תשובה גמורה" לפי הדפיניציה של רב יהודה [להלן פו ע"ב]. אם מותר לי להבחין בין שתי תופעות תשובה אלו ולקרוא להן בשמות, הייתי מגדיר את האחת כתשובה המכפרת ומטהרת ("כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"). תשובה זו מסירה את הכתמים בתהליך איטי של ניקוי וחיטוי. כדי לקרוא שם לסוג השני של התשובה, אני פונה ל"שיר המעלות ממעמקים"...
בעל המזמור אינו מסתפק בסליחה, הוא זועק "נפשי לה' משומרים לבוקר" ומוסיף לזעוק "יחל ישראל אל ה', כי עם ה' החסד". חסדיו של הקב"ה רבים, ובחסדו יכול הוא לחלצנו מתהליך הסליחה האיטי, לשנותו בבת אחת, "משומרים לבוקר", כמעבר מחושך הלילה לאור הבוקר. לא על כפרה על חטאי בלבד אני מתפלל, מה שאני מבקש מה' שעמו החסד, הוא "פדות" וגאולה מן החטא...
"מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך" (ישעיהו מד, כב) - כמה אורך הזמן עד שעב וענן נמחים? היש צורך לחכות עד ליום כיפורים? לא. יש וברגע אחד "נשבה הרוח ונתפזרו העבים". מחיית פשע וחטא כאלו מבטיח לנו הקב"ה. ומה על הברייתא של ר' מתיא בן חרש המצביעה על ארבעה חילוקי כפרה? אומר הנביא בשם ה' (שם): "שובה אלי כי גאלתיך" - גואל אני אותך מן החטא ואף מחבלי הכפרה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 230-234)

שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר וכו' עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין וכו' אבל מי שיש חילול השם בידו וכו' כולן תולין ומיתה ממרקת

הנה הם ז"ל שמו את הנפש היקרה ככלי יקר מזהב ומפז אשר ישתה בו המלך, ונתן אותו על יד איש אחד מחמשה משרתיו לשמרו בשמירה מעולה להשיבו זך ונקי כל עת וזמן שידרשנו מעמו... וחמשתן נתחלפו בענין שמירתו. האחד הוא השומר הנאמן אשר שמר הכלי ושם אותו [משמר בתוך משמר... והוא] אשר נזהר בנפשו לבלתי התגאל בשום עון אשר חטא, בין שיש בה קום עשה ובין שאין בה קום עשה, כי נפשו הולכת וזורחת עליו כאור נוגה.
אמנם החוטאים בשמירה, יתחלפו בפחות ויתר אל ארבעה חלוקים שזכר. יש שלא נשתמש בכלי ההוא תשמיש של לכלוך, אבל לא נזהר בשמירת זַכותו ובהירותו באופן שלא תשלוט האויר בו, וכבר צריך לנשב בו ברוח שפתיו להבריח אבק שעליו ולקנחו בבגדו. וכן יש שלא פשע בנפשו בעשות אחד מכל חטאת האדם אשר לא תעשינה כלל, אבל לא נזדרז לעשות קצת מצוות עשה המזככות את הנפש, [והוא] החטא בשב ואל תעשה. והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים: האחד, כי מה שלא עשה מהמצוה יש לו תיקון בשיעשה, מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עוונו לפניו. השני, כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה, כי הוא אינו מכעיס בפועל... ולזה מי שחטא בהתעצל במצוות עשה, ובלבד שלא יהא משום מרד וביזוי מצוה, הנה באמת גרע חוק נפשו, אבל לא עשה מעשה בידו, ולזה יהיה נקל המחילה. אמנם צריך החרטה ושישוב מחטאו בוידוי שפתיו ותשובה בשיעשה מה שהתעצל בו, ועם זה לא זז משם עד שנתקרב... ובכל יום ויום הוא יום הכפורים שלו:
אמנם השני הוא פשע יותר, במה שכבר חטא במעשה, כי בא אליו אורח, ונשתמש בכלי הטהור ההוא לשום לפניו מאכל או משקה בצונן, וצריך זיכוך ושפשוף בחול הצורפים. וכן העובר במצוות לא תעשה, ואם אינם החמורות שבהם, כבר נתלכלכה נפשו לכלוך שלא תנקה ממנו בתשובה לבד כראשון, אבל תשובה תולה ויום הכפורים מכפר.
והשלישי הוסיף לחטוא, שכבר נעשה לו האורח בעל הבית והתמיד להשתמש בכלי ההוא הנכבד מאד בשימושים חמורים, בחמין ובחמי חמין, עד שנשתנה מראהו והנה עלתה בו חלודה, ואין לו בו תקנה רק שילבננו באור וישפשפנו וימרקנו כבתחלה. וכן הוא החוטא במעשים חמורים שיש בהם כריתות ומיתות בית דין, שכבר נכתם עוונה בה כתם חזק, שאין בו נקיון רק ע"י תשובה ויום הכפורים שתולין וייסורין שממרקין אותם...
אמנם הרביעי הוא שכבר נתיישן הכלי ההוא בשימושים קשים, עד שנחבט ונשבר, ולא יוכל להרפא כי אם בשיתיכוהו ויעשו מזהבו כלי אחר בדמות הראשון. וכן מי שהתמיד בקלקול המעשים ונתקלקלה תכונתו עד ששלח ידיו בעבירות שיש בהם חילול השם, ושכינה אינה נחשבת לו, כי אין לו שום תיקון רק בשבירה, ולזה הכל תולין ומיתה ממרקת. ולזה לא זכרו בו "כפרה", אלא תלייה ומירוק, כי מהידוע כי אחר המוות אינו הוא עצמות האדם, כמו שאמר החכם (קהלת ז) "באשר הוא סוף כל האדם", אבל הוא נמצא במציאות נבדל מהראשון. ולזה מה שכתוב שלשה הן ותשובה עם כל אחת מהן, כי החילוקים שיאמר עליהם שהאדם יתכפר מהם בחייו, אינם אלא שלשה, כי הרביעי לא שייכא ביה כפרה כי האי גוונא, כיון שלא יכופר עד ימותון.

(עקידת יצחק, שער סג, דף עה ע"א-ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו

כשעושים איזה דבר בנטייה של חולין, של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תיכף כשמתעוררים לשוב על זה מתעלים כל הכוחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. במצות עשה לא זז משם עד שמוחלין לו, ובעניני היתר תיכף כשעולה ברעיונו לשוב הרי הוא מתקדש. והפעולה וכל כוחה מתקדשים עמו, והעיצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה. "ולישרי לב שמחה".

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות ריח)

והנה האיש אשר מנעוריו לא שם לבו אל דבר ד', והניח התפלין שלא במקומן, עתה כאשר יעירוהו לתקן עוותתו, עליו לשוב אל ד' ויתוודה אשר חטא עליה, וה' ית' הוא רחום יכפר עון, וכמ"ש חז"ל "עבר אדם על מצות עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו".

(חבש פאר, פרק ד)

ובהיות כן, שעיקר הגורם את הריחוק והניתוק מחי העולמים ב"ה יסודו אך ורק בההתרשלות במצוות עשה - דרוש בעיקר לעשות תשובה על מקור העבירות כולן, היא ההתרשלות במצוות עשה. וקיי"ל עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו. על כן מצד זה דרכי התשובה קלים מאד, דבהסתלק הגורם להעבירה, דהיינו העשה, אין ערך להעבירה אחרי שלא מעצמה נעשית כי אם ע"י גורם, ובהתרועע היסוד נופל כל הבנין.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קצה)

עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין

"ומל ד' אלקיך את לבבך וכו'" (דברים ל, ו) - הנה הרמב"ן פירש בזה שיסיר ה' ית' מהם יצה"ר. ובאמת כבר הקשו עליו, הרי אמר אח"כ "ואתה תשוב וכו' ועשית את כל מצוותיו" (שם, ח), א"כ משמע שלא יהיה מצוות בטלות, א"כ איך יסיר היצה"ר, שהרי כל עיקר קיום המצוות הוא לנצח את היצה"ר, ואם אין יצה"ר, אין שכר ועונש? והענין, שאמר (שם, ו) "למען חייך", היינו כמש"כ שהחיים האמיתיים אינם נקראים כי אם כשלא נפרד מאת ה' ית'. והנה כבר אמרנו כי כשאנו בגלות והקדושה רחוקה מאתנו, א"א להתקרב לה' ית', [אלא] א"כ עושה הפעולה הקודמת להתשובה, שהיא המרירות, ולחטאים גדולים גם צער ויסורין, כמ"ש חז"ל שבכריתות ומיתות בי"ד צריך יסורין. אבל לעתיד לבוא תיכף תוכל לבוא לאהבת ד', ותהיה אהבת ד' "למען חייך", שלא תצטרך ליסורים, כי היסורים אינם כי אם שתוכל להגיע לאהבת ד'.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלה)

"אבל לא ע"י יסורים" [לקמן פז ע"ב] - אע"פ שיפה הוא לנו דלירתח רחמנא עלן [עי' ראש השנה לב, א], וע"י יסורים נהיה טהורים וגדולים במעלה, אבל באמת כל חלוקי כפרה שאמרו שיש בהם שצריכים יסורים, הם דוקא בתשובה מיראה, שהזדונות נעשו כשגגות וצריכים כפרה, אך במי ששב מאהבה, שזדונות נעשו כזכויות [לקמן פו ע"ב], נראה שאין צריך יסורים. ובזה ניחא מש"כ הפוסקים דת"ח א"צ סיגופים, דהיינו משום שא"א לזכות לאהבת ד' ית' כי אם ע"י התורה, וכמש"כ בספרי (ואתחנן לג): "ואהבת את ד' אלקיך" - כיצד, "והיו הדברים האלה" וכו' (דברים ה, ה-ו). ע"ז אנו מבקשים שיזכנו ה' ית' לתשובה מאהבה, שלא נצטרך ליסורים וחליים רעים, בר מינן. וא"כ המתפלל אל יוצרו ית' שיעביר חטאיו בלא יסורים אינו כי אם שמתפלל שיזכהו ד' ית' לתשובה מאהבה, והדבר העיקרי שבתפילתו הוא ההתרוממות הגדולה שיזכה לאהבת ד', ובתורת טפל הוא מה שלא יהיו לו יסורים.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שנז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסז-רסח [ובדומה שם עמ' קנה])

עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין וכו' גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד

"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור" -... וטעם סמיכות מצוה זו לעונש כרת, אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת, מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע, כי כבר נתחייב כרת... ואמר "ולקט קצירך" וגו', פירוש, אפילו בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטוא. כי יש לך לדעת מאמר הרב האר"י ז"ל כי בטבע הקדושה להשאיר במקום שתהיה בו [רושם], וא"כ הגם שנכרת, עדיין יש הישארות הקציר שם. והוא שציווה עליו "ולקט קצירך לא תלקט", ברוב פשעים, כי ה' חפץ שבאמצעות הלקט ההוא יתעורר וישוב בתשובה לפני ה' וירחמהו, כי הלא תמצא שאמרו ז"ל שאפילו עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה וכו' מכפרין, וכמאמר הנביא "שובה וגו' עד ה' אלקיך", ודרשו ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כסא הכבוד.

(אור החיים, ויקרא יט, ט)

ויסורין ממרקין

המכאובים הגדולים התוקפים את הנפש ע"י רעיון התשובה, אע"פ שלפעמים נראים הם באים מצד יראת העונש, אין התוכן הפנימי שלהם כי אם יסורים עצמיים, שהנשמה נכווית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא נגד כל תנאי חייה, ואלה היסורים בעצמם ממרקים אותה. והאדם המכיר בהכרה פנימית את האוצר הטוב המונח בתוכיותם של יסורים אלו, הוא מקבל אותם באהבה גמורה ודעתו מתיישבת בהם, ובזה עולה הוא במעלות רבות, ותלמודו מתקיים בידו, ואופיו הפנימי משתלם, והרשמים שעשו עליו עוונותיו נמחקים, והם מתהפכים לסימנים טובים, שהוד נשמתי בולט מהם.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שנז = אורות התשובה ח, ב)

מי שיש חילול השם בידו וכו' כולן תולין ומיתה ממרקת

משל למלך שציווה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול, באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו, כי הוא צריך מאד לזה. והוא לא כן עשה, אבל קיבלם בשפלות ידים ומנעם מכובד, ונתבזה המלך בעיניהם, כי אין עצה להשיב כבודו אליו, רק בשיסיד את ראשו לעיניהם, כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות, ונחשב להם משפט האיש ההוא כאילו עשה והותר... וזהו מה שביארו הכתוב בפירוש באומרו: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" [במדבר כ, יג]... שהקדושה עצמה שכיוון ה' יתעלה להתקדש בתחלה במים לעיניהם, היא עצמה נתקדש במה שמתו משה ואהרן על ידיהם. וזה, למה שנתפרסם לכל שמתו בעבור שלא השלימו בזה רצון הא-ל יתברך... והוא הטעם עצמו למה שאמרו ז"ל שבמקום שיש חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא הכל תולין ומיתה ממרקת. והנה במעשה הזה חס ה' על כבודו ותיקן במיתת המחלל את אשר עוותו, ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש.

(עקידת יצחק, פ' חוקת, שער פ, דף צג [נדפס צו בטעות] במהד' לבוב תרכ"ח)

מצד אחדות ישראל בסגולת נפשותיהם, יש צד אחד שהוא מטה את ענין המשפט לכף זכות... מפני שני ענינים, הא', שע"י שמתגלה כח הפנימי, ניכר שעיקר הרצון הוא רצונו של מקום ב"ה, ונמצא העוונות כמו שוגג ואנוס, והב', שע"י התאחדות קדושת הכלל, פועל כל דבר מצוה שאחד מישראל עושה שעי"כ מתרבה הקדושה בכלל ישראל, ונמצא שכל אחד גורם במצוה אחת שיהיו כמה מצוות עשויות והזכות מתרבה. אבל לעומת זה יש חסרון גדול, שע"י חיוב הערבות הבא מכח אחדות הנפשות של כלל ישראל פועל ג"כ כל אחד בחטאו על הכלל כולו, וע"י חטא אחד מתרבה כח הרע והטומאה עד שזה החטא או כיו"ב או חטא אחר קרוב יותר להיכשל בו ח"ו ע"י התרבות כח הטומאה, לבד מה שלפעמים ע"י מה שא' רואה שחבירו עושה שלא כהוגן, הולך גם הוא ועושה כן, אע"פ שזה החוטא לא כיון כלל שחבירו ילמד ממנו, מ"מ הרי הוא ח"ו בכלל מחטיא את הרבים בלא מתכוין, וע"ז ידוו כל הדווים, כי הוא דבר העולה למעלה ראש בעוה"ר, כי מי יודע כמה יעלה החשבון של עניני גרמא כאלה, ועד כמה ענינם מגיע. אבל ה' ית' שרוצה לזכות את ישראל נתן ע"ז רפואה והגנה, שחלק הטוב היוצא מכח ההתאחדות ישָאר לזכות, והכח הרע יכלה כעשן ולא יזיק אל כח המשפט, כי מדתו ית' להטות כלפי חסד ו"מדה טובה מרובה ממדת פורענות" [לעיל עו ע"א]...
העצה הנתונה מיועץ פלא ד' ב"ה הוא השופר... שהחיוב הוא שיהיה כל אחד תוקע, אלא ששומע כעונה ושלוחו של אדם כמותו, והוי דומה כאילו הוא בעצמו תוקע. והנה התקיעה, אע"פ שהיא מכוונת לכל אחד לעצמו, מ"מ ממילא זולתו שומע, והשופר בטבעו מחריד ומעורר את הקדושה שבנפש, נמצא שכמו שבחטא פעל להרע בלא מתכוין, כמו כן עתה בשופר דרך פעולתו ע"י כונתו לעצמו פועל ממילא בזולתו, וזה תיקון גמור אל הקלקול של גרם חטא לזולתו המסובב ממילא. שהרי אפילו בחילול השם גמור ח"ו כתב רבינו יונה בשערי תשובה [שער ד אות טז] שאע"פ שאמרו בגמרא שבחילול השם אין כח בתשובה לכפר כו' אלא כולן תולין, מ"מ אם יתחזק בקידוש השם, שזהו היפך חילול השם, ובזכות הרבים יכופר עון חילול השם. שענין חילול השם הוא חטא הרבים המסובב עי"ז, כן הוא דעת הר"י בשערי תשובה ודעת רש"י [כאן]... א"כ בענין הערבות שהוא ענף מחטא הרבים, כיון שע"י השופר פועל שממילא יתוקן ג"כ זולתו, והוא משתדל בזה כדי לעשות רצון קונו, מתכפר לו חטא זה, ונשאר רק החטא הפרטי כמו שהוא מצד עצמו, וחשבונו נעשה קל יותר.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קעה-קעז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קיז-קיח)

מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת וכו' היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו' רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו' כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו וכו' כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא וכו' שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות וכו' ישראל אשר בך אתפאר וכו' מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות

חילול השם וענשו - חלוק יחלק לשני חלקים, כללי ופרטי. האחד מהם, שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס... והשני שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו סיפורים מגונים מאוד, ואע"פ שלא עשה עבירה, כבר חילל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו, כמו שאמר ית' (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל". וכך אמרו ביומא... כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא, ואמרו עוד כגון שחבריו בושין משמועתו. והפרטי יחלק לשני חלקים, האחד שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מפני שהוא ידוע במעשה חסד והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו, וזה כבר חילל את השם. וזה מאמר רב בגבול חילול השם: כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר. כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר, אע"פ שזה המעשה מותר לכל בני אדם. וכמו כן מאמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפלין וכו', ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה. ובכל התלמוד: "אדם חשוב שאני". והשני, שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו, ויקבל בני אדם בכעס ובבזיון, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות, הנה זה כבר חילל את השם. וכך אמרו ע"ה: בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו...
וקדושת השם הוא הפך חילול השם... אם ישמעו ממנו שמועות טובות, קידש את השם, כמו שאמרו: בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכמו כן, אדם גדול, כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים אצל בני אדם ואע"פ שאינם בעיניו מכוערים, קידש את השם, כמו שאמר (משלי ד, כד) "ולזות שפתים הרחק ממך". וחילול השם הוא עוון גדול... יתר מכל העוונות, ואין יום הכפורים ולא יסורין ולא תשובה מכפרין אלא כולן תולין ומיתה מכפרת, כמו שאמרו ז"ל: מי שיש בידו חילול השם... אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם, עמ' נב-נו במהד' מוסד הרב קוק)

היכי דמי חילול השם

יום ד' שלח תרפ"ג לפ"ק, אל כבוד הרב הגאון הגדול י"א וכו' וכו' כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק נ"י, אחד"ש הדר"ג.
מכתב כת"ר קבלתי... והנה יש לי צער גדול, אמרתי אשיחה וירווח לי, והוא מענין המחלוקת שנתהווה בא"י, א"י מקודשת אצל כלל ישראל, וכאשר נשמע ששם יש מחלוקת, ובפרט בין גדולי ישראל, מתחלל שם שמים עי"ז מאוד, ואין מן הצורך להאריך בדבר העוון הגדול הזה, כדאיתא ביומא דף פז. ורבינו אליעזר ממיץ בספר יראים שלו [מצוה שמ] כשמגיע ללאו זה אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, עיי"ש שמאריך בזה מאוד, וגם חז"ל אמרו [קידושין מ ע"א]: אין מקיפין בחילול השם... ותזכו לכל טוב בזה ובבא כחפצכם וכחפץ ידידכם מאז, הצעיר שבכהונה, ישראל מאיר הכהן

(אגרות הראיה, כרך ד, נספחות, כמ' רסה)

דרך הלומד תורה שלא לשמה... להתייהר לגמרי, אינו עוסק כי אם באותם החלקים שמשער שעי"ז יהיה לו תפארת וכבוד בין הבריות, ועי"ז אין התורה מקדשת מעשיו. ועי"ז מתחלל שם שמים, שלא די שאינו גורם לקדש שם שמים, ולתקן את אחרים, רק אדרבה אחרים מוסיפים סרה בראותם דרכיו מקולקלים. והנה משעברו ישראל את הירדן קבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז"ל בסוטה (לז, ב), וענין הערבות שכל אחד יראה לתקן את חבירו. וזה שע"י התורה הוא מקלקל לאחרים, כדברי חז"ל ביומא: היכי דמי חילול השם, וכדברי הכתוב "באמור להם עם ד' אלה ומארצו יצאו", הוא מנגד לתכלית ברית הערבות.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' 427)

תוס' [חולין ה ע"ב] ד"ה צדיקים עצמן לא כל שכן, תימא [על דברי הגמרא שם שהקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים] דהא אשכחן יהודא בן טבאי שהרג עד זומם וכו'. לולא דבריהם ז"ל, אולי היה מקום לומר, שלשון "מביא דבר תקלה על ידם" משמע דבר שהוא מכשול לאחרים, כדי שלא יצא מתחת ידיהם חילול השם ח"ו, שכל ענין חילול השם הוא דבר שגורם לחטא לאחרים, וכן משמע מפירוש רש"י פרק בתרא דיומא דף פו, א"כ י"ל דבדבר הנוגע רק אל עצמן, אין לנו כלל זה. ולשון "דבר תקלה" הכי דייק. א"כ י"ל בנ"ד שהרואה את ריו"ח ור"א אוכלים, יאמר שבטלה הגזירה ויאכל גם הוא, הוי דבר תקלה לאחרים... אבל מה שנוגע לעצמו, כל אחד אחראי בעד עצמו לשמור את עצמו.

(זבחי ראיה, חולין ה ע"ב, עמ' ל)

"דרך ארץ קדמה לתורה" [ויקרא רבה פרשה ט, ג] - דרך ארץ אנושי, מידות טובות ונימוסים של ה"מתוקנים" שבגויים, הם הכנות לתורה. מתוך מידותיו של אברהם אבינו אנו ראויים וזכאים למתן תורה ע"י משה רבינו, נכדו של אברהם אבינו ש"קיבל תורה מסיני". אפשרות קבלת התורה נמשכת מקדושת הגזע הישראלי. מידות קודמות למצוות, הדרך ארץ המוסרי קודם ויסוד לתורה. בסוף מסכת יומא כתוב שקידוש השם של תלמיד חכם או להיפך, חילול השם, תלוי במידות טובות. המידות הן עצם יסוד אופי האדם. אחר כך אמיתתן של מידות מתבררת מתוך התבוננות בתורה, במידותיו של הקב"ה.

(שיחות הרב צבי יהודה, וירא, עמ' 168-169)

את חשיבותם של חיובי ההתנהגות המיוחדת לכל אחד לפי ערכו ומדרגתו, בקום ועשה ובשב ואל תעשה, כגון הדברים הנחשבים לגנאי ולחילול השם, יש להרגיש כעין ענינם של כל שאר חיובי התורה השייכים לישראל בהתיחדותם מכל שאר בני אדם. ולפי התעמקות הרגשה זו, מתקיימת זכות הזהירות שבפועל, ואיתה מזדככת פגישת ערכי הנפשות, שמתוכה יש במציאות לפעמים לקרוא לעם הארץ "חברו", ולפעמים לקרוא לנכרי "חברו", לעומת החברים של כנסת ישראל בכללה, שהם מלאכי השרת של מעלה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' כו)

ראוי להתרחק מן הכיעור והדומה לו [עיין חולין מד, ב וביומא פו, א: היכי דמי חילול השם? אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר] - אף מן האדם, היינו אף מן הגויים, עיין תוס' יבמות סא, א ד"ה ואין, דגם העכו"ם קרויים האדם, עיי"ש.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קו)

בכסלו תשכ"א, הסתמנה בממשלת ישראל דאז מגמה פוליטית להשפיע על סדרי הבחירות לרבנות הראשית לישראל. בשיאו של המאבק התכנסו כ-400 רבנים בבית הכנסת הגדול בתל אביב למחות על כוונות הממשלה. רבנו זצ"ל על אף מחלתו, ועל אף לחצים רבים שהופעלו עליו לבל יופיע, הופיע לכנס זה, נטל בו חלק ואף השמיע את דבריו: "עצם היותי כאן, אף על פי שאינני בר הכי לעמוד במקום גדולים, רבנים שרי התורה ומורי הוראה בישראל, ומעמסת עבודת הקודש המוטלת עלי ביחוד בזמנים האחרונים, מעכבת אותי מהשתתף בכל אסיפות מסיבות, מעידה על ערכו היוצא מן הכלל של עניננו. ראיתי לחיוב קדוש להצטרף לכינוס צדיקים, חכמי התורה בישראל, אשר עליו נמנו רבותינו וחברינו, מצד עצם ענינו הגדול והנורא, ומה גם שמצוה לשמוע לדברי חכמים. ערך עניננו זה המיוחד היא המציאות של חילול השם, ובמקום שיש חילול השם גם החלש יאמר גבור אני.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לזכרו, ממאמריו, ג - לקיומה של הרבנות הראשית)

כמו שחילול השם הוא הדבר היותר גרוע שבעולם, קידוש השם הוא הדבר היותר טוב שבעולם, והוא מתבטא גם בפרטי ההתנהגות של היחיד בחיים החברתיים. יש מאמר מפורסם של הירושלמי [ירושלמי קידושין ד א] שצריך הרבה בירור: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" - מה חידשו לנו חז"ל? הרי אפשר להבין לבד שקידוש השם יותר גדול, חשוב וחיובי מחילול השם. אלא שיש לפעמים מצבים מסובכים בהם מופיעים אורות וצללים ביחד. כך בחיי היחיד, ועוד יותר במצבים היסטוריים כלל ישראליים, צבוריים ולאומיים, חברתיים ומדיניים. כי ככל שהדברים יותר גדולים, הם יותר מסובכים. יש מצבים, כמו במציאות שלנו עכשיו, בהם אור וחושך משמשים בערבוביה. נכון שעל פי חכמת התורה יש שהאיסור נהפך להיתר, אבל ישנם מצבים כאלה שמעורבים איסור והיתר. בתוך אותו ענין יש קידוש השם וחילול השם. ערבוביה נוראה! כגון עכשיו שבמדינה יש קידוש השם נפלא ויחד עם זה חילול השם. אז מתעוררים כל מיני ספקות מה לעשות במצב כזה. התבלבלות. תיקו. זאת כוונת חז"ל: אם באותו ענין יש שני צדדים, של קידוש השם וחילול השם, חיובי ושלילי ביחד, אז החיוב הוא המכריע, קידוש השם הוא המכריע.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, שבת ראש חודש, עמ' 569-570)

ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך

"וויתר הקב"ה על ע"ז, ג"ע, ושפ"ד, ולא ויתר על מאסה של תורה" [איכה רבה, פתיחתא ב]. ודברי חז"ל הנוראים, לגבי "משנאי אהבו מות" - זה תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו. אל תקרי "משנאי" אלא משניאי (שבת קיד.), שגורמים להשניא את התורה. זה כאשר נמצא איזה כתם חיצוני, ומה נאמר, ומה נדבר, במצבים של רבבים מוסריים של חילול השם, של טומאת המידות? אם לא נזדרז להינקות מזה, כמה משניאים? ומאמר חז"ל "ואהבת" - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. "ואהבת" - להיות מאהב שם שמים על הבריות, והתאהבות של כלל ישראל, שהננו המשך הדורות של לפני אלפים שנה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קפח-קפט)

ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה

ובענין תיקון הרבים והצדקתם, כבר כתב רבנו יונה בשערי תשובה (ע"ש שער שלישי סי' קמח) ע"ד מגמת המקדש שם שמים, שהיא להראות לכל את יקר תפארת התורה והדרה, נועם דרכיה ושלום נתיבותיה. אמנם המון העם לא יכיר ערך התורה והמשפט האלקי מצד עצם ענין השלמת הנפש ופארה, אלא מצד הכשרת נתיבות עולם, כי האיש, וכן העם, ההולך בדרכי התורה ומחזיק במעוזה, שלום והשקט יהיה בגבולו, כי הירא את ד' באמת לא יכעס ולא יתגאה על חברו, לא ישקר ולא יונה, ויהא זהיר בכבוד הבריות, "וכשאדם מדבר בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה, הבריות אומרות עליו אשרי שלמד תורה - ישראל אשר בך אתפאר". והנה משה רבנו ע"ה, שבכל עת היה צריך להיות מוכן לדיבור השכינה, כשהיה עסוק להורות לעם ד' הדרך הישר, היתה עיקר פעולתו גבוהה מהמדרגה ההמונית. אבל לעם ישראל גוי קדוש יתרון הכשר, כי נטע ד' בלב כל אחד אהבת ד' מצד טבעו הטוב, ובהתנוצץ רוח הטהרה בלב איש ישראל, ברצונו לעבוד את ד' מאהבה, יש שזו השעה שקולה מכל ימי חייו, אלא שאצל צדיקים ישאר כן בתמידות ואצל השאר יש שימהרו להחשיך כוכבי נשפם, ואז צריכים הם להתעוררות והתחזקות לקיום התורה מצד יפי תפארתה וטובה המורגש. לזה צריך להיות רגיל בין ההמון, לדעת צאתם ובואם, ולקבוע עמהם לעתים לא רחוקות שיח קודש על אודות הנהגתם, לחזק רוחם בדבר טוב שעשו, להורות להם מה גדלו מעשיהם ונחמדו, כדי שישימו על לב להתחזק במעשה הטוב, וליישר דרכיהם, לייסרם ברוח פיו ושבט שפתיו, ועל כל אלה להורות להם נועם התורה וחין ערכה גם בתהלוכות עוה"ז. ולזה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, היה מצוי מאד בין הבריות והיה מראה להם חביון עז התוה"ק לפי ערכם התמידי.

(עולת ראיה חלק ב עמ' יח [ובדומה במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' רצה-רצו])

ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות וכו' ישראל אשר בך אתפאר

עניננו הוא "נקדש את שמך בעולם"... עם ישראל קם לתחיה, תחיית הארץ והתורה. חכמים מגדירים תלמידים המקדשים שם ה', המרבים אהבת ישראל, אשר דיבורם בנחת ומשאם ומתנם בנחת עם הבריות. לא די בחליפה, צריך טהרת מידות ויחס אנושי. "ישראל אשר בך אתפאר". תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם [סנהדרין כד ע"א], והם מנעימים יותר ויותר את כלל ישראל, בכל מלוא רוחב הארץ ובעולם כולו. מתוך גדלות בתורה, בהר הקודש, נגיע ל"ד' אחד ושמו אחד". "ישראל אשר בך אתפאר", "התפארת זו מתן תורה" [ברכות נח ע"א].

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 453)

ישראל הם "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"; מידות אלו נובעות מהסימפטיה והאהבה שממלאה את נפשו של אברהם אבינו. "אוהב את המקום" ומתוך כך "אוהב את הבריות". רק על יסוד המידות האלו, רק בזכות טבע זה שנמשך לנו מאברהם אבינו, אנו יכולים ומוכשרים להגיע ללמדנות ולגדלות בתורה. ועל ידי לימוד התורה, מתגדלות מידות אלו עוד יותר. תלמיד חכם צריך לקדש את השם על ידי אהבת הבריות גדולה מזו שמופיעה אצל כל אדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, בלק, עמ' 294-295)

שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות וכו' ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה וכו' עם ה' אלה ומארצו יצאו

בהיות אומת ישראל מיוחדת להקב"ה... והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וציווה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש... וא"כ נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוחסת על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן... ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה ה' יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר, שאנו מקדשין שמו הגדול... וכל זמן שלא נתנהג כשורה [ונעשה מעשים] מקולקלים, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמים לו והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא: בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה... ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה... עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, הנה קדושת השם וחילולו תלוי במעשינו.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק א)

ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה

וכשאין מידות מתוקנות זהו היפך של קידוש השם. ובסוף יומא: תלמיד חכם - שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות. ובאבות - "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בריות הם לא בחורי ישיבה, אלא מי שרחוק מן התורה, וצריך שהוא יאמר ראו מעשיו של פלוני שלמד תורה. תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו נקרא משניא את התורה. זה כששמן על בגדו, ואם כתם בפנימיות, במדות, עין רעה על הבריות, זה עוד גרוע יותר. עיקר המידות - אהבת הבריות והחפץ לזכותם.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' קנ-קנא)

גם בגמ' במסכת יומא לימדונו חז"ל מהי קידוש השם ומהו היפוכו. הכל תלוי במידות. כשאין מידות מתוקנות, זהו היפך של קידוש השם. "תלמיד חכם צריך שיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבי שלימדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו". גם כאן משתמשים במושג "בריות", "בריות" הם לא בחורי ישיבה, אלא מי שרחוק מן התורה, וצריך שהם יאמרו: ראו מעשיו של פלוני שלמד תורה.

(מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' צו-צז)

מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה

אוי להם לבריות שגורמים עלבונה של תורה ועלבונם של אנשי תורה. התורה נעלבת! בסוף יומא ישנה הגמרא המפורסמת של תלמידי חכמים, המרבים קידוש השם, מה הבריות אומרות עליהם. הכל נמדד לפי הבריות, לפי המרחב החברתי שמסביב לנו. "בריות" הם גם אלה שרחוקים מן התורה וצריך לקרבם אליה. ומה הבריות אומרות. ומה איכפת לנו מה שאומרים הבריות שרחוקים מתורה? רואים מחז"ל, שכן איכפת לנו, אם הבריות מקבלות מתלמידי חכמים רושם של חיים, של נעימות, של נחת רוח, או שגורמים ח"ו עלבונה של תורה, וזהו עלבון של רבונו של עולם. וחילול השם הוא העוון היותר גדול, "אם יכופר העוון הזה לכם".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קפט-קצ)

במסכת ברכות [סד ע"א] יש הגדרה ראשונה יסודית של תלמיד חכם. חז"ל מבארים: "תלמידי חכמים מרבים שלום". באותה מידה מוגדר בגמרא מהו קידוש השם של תלמיד חכם: "מה הבריות אומרות". נכונה העובדה שיש בעם ישראל כל מיני בריות, אבל ביחס לכולן אומרת המשנה הידועה: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כולן בריותיו של בורא עולם, ושייכוֹת ליצירה המיוחדת של "עם זו יצרתי לי". באותה מידה שמתקיימת ההדרכה היסודית הזאת של טהרת המידות, כך יכול להתגלות "יגדיל תורה ויאדיר" של תלמידי חכמים.

(שיחות הרב צבי יהודה, נשא, עמ' 59-60)

רק התורה הבאה בתור קבלה, רק היא תפעול להאהיב שם שמים על ידו, שיהיה משאו ומתנו בשוק נאה עם הבריות ומדבר עמהם בנחת. ולכן יפה אמרו שיהיה קורא ושונה ומשמש ת"ח וכו', מה הבריות אומרות עליו, ראו פלוני שלמד תורה, ראו פלוני שאביו למדו תורה, רבו למדו תורה, לפי שאיש כזה בטח הגיע להיות מקבל, והוא מכניע עצמו לפני אביו ולפני רבו המלמדים לו תורה. לא כן הוא אם כל הציור של האדם להיות מתחכם, וכל מה שלמד מרבותיו אינו להיות מקבל אלא לקבל ידיעות, וכשמתדמה לו שכבר מספיקות לו הידיעות הנהו סר מרבותיו ודומה להיות מתחכם מעצמו, שאז לא תוכל תורה כזו להביא עליו רוח הקודש, רוח השלום ושלוות הלב.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' ו)

ניתן גם להבין "אהוב" [אבות פ"ו מ"א] על ידי הבריות. תלמיד חכם אמיתי, שמקדש שם שמים, "מה הבריות אומרות עליו - אשרי זה שלמד תורה" וכו'. הוא אהוב על ידי הכל, והוא אוהב את הכל. מתוך אהבת המקום, נמשכת אהבת בריותיו של המקום. תלמיד חכם צריך בהנהגותיו לגלות את אהבתו למקום ולבריות, ושתתגלה אהבת הבריות אליו.

(מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קמט-קנ)

הדרכה לתלמיד חכם: אהבת השלום ואהבת הבריות. אהבת השלום היא הגדרה יסודית מהותית בתלמיד חכם. יש גדר מיוחד של קידוש שם שמים של תלמיד חכם. "מה הבריות אומרות עליו - ראו פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו".

(מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קכט)

מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה וכו' ישראל אשר בך אתפאר

זהו עניננו בהר הקודש בירושלים, זו הישיבה המרכזית, לזכות את כלל ישראל מתוך מעלות התורה שבנו, והמזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. "לאוקמי גירסא סייעתא דמן שמיא הוא" (מגילה ו). נקוה שנזכה לסייעתא דשמיא במידה הגדולה ביותר של השראת שכינה, עלינו ועל כל ישראל מתוכנו, מתוך היותנו תלמידי חכמים מקדשי השם, בדרכי הנהגה של אהבת ישראל, ויתגלה קידוש השם מתוכנו על כל ישראל. צריך להרבות בקידוש השם, בהנהגות, במידות, בתורה ובמצוות. צריך להרבות באהבת הבריות, ומתוך כך יאמרו הבריות: אשרי זה שלמד תורה. ויתקיים בנו: "ישראל אשר בך אתפאר". "והתפארת זו מתן תורה" (ברכות נח.).

(מתוך התורה הגואלת חלק ד, עמ' צא)

פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו

ישנו טבע קדוש לישראל, ועל גבי זה מופיע השכלול שבלימוד, שנמשך ממעמד הר סיני. מידות של תלמיד חכם, יש להן גדר מיוחד. יותר עדינות, יותר אצילות, יותר קידוש השם: "זה שלמד תורה כמה נאים מעשיו". המידה היסודית של אברהם אבינו בתכונות נפשנו, נפגשת ומתגלה ב"יגדיל תורה ויאדיר" ביתר תוקף ועוצמה. ככל שאדם מתקשר בתורה, יותר ויותר מתגלה בו ה"צור חוצבתם" שבנו, בממשיות ההופעה במעשים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' כה)

ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר

ומתוך הקביעות הממשית של "בתורת ה' חפצו", אח"כ זוכה ל"ובתורתו יהגה יומם ולילו". "תורה דיליה". המובן העמוק, שהוא עצמו אינו שלו, הוא לא פרטי, הוא כללי, כלל ישראלי. אין כאן אישיות פרטית, אלא כל חייו בערך הכללי. לכן אין כאן כבוד ת"ח, אלא כבוד תורה. ת"ח, התורה היא עצמו, דמו, נפשו, נשמתו. הזדהות ערך האדם בנר"ן שלו בעצם החיות שלו, עם התורה. זה השיא, וזוהי מדרגת כלל ישראל: "כי הם חיינו". "כי היא חייך". שלשת המדרגות האלה מבארות ערך ת"ח בשלמות, ומכאן לגמ' ביומא, שהיא התוצאה, ושהיא עיקר ענינו של ת"ח: להרבות קדוש שם שמים בעולם, "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' י)

מתוך כל המרכז הגדול של "יגדיל תורה ויאדיר", בתוך הישיבה, תימשך השפעת חיזוק התורה מתוכֵנו ועל ידינו על כל מלוא רוחב ארצנו, על כל הכלל, על עם ישראל וכל ארץ ישראל... נקיים "את כל דברי תלמוד תורתך" בעצמנו, ונְזַכה את הרבים, את כלל ישראל. רוממות כל הדברים הנמשכים מסדר המדבר, יתחדשו במציאות של תחיית עם ישראל ותורת ארץ ישראל בתוכֵנו בכל תוקף, נזכה לקידוש השם הגדול, נזכה להיות תלמידי חכמים המקדשים את השם, עליהם נאמר "ישראל אשר בך אתפאר". נזכה בעזרת השם, שד' יתפאר בנו ואנו נזכה לפאר את רבונו של עולם, בתוכֵנו ומתוכֵנו על כלל ישראל ועל כל העולם כולו.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 131)

יש להתבונן בדברי חז"ל הגדרות במהותם של תלמידי חכמים... הגדרה שניה ביומא: ת"ח - שמקדש שם שמים, עליו נאמר 'ישראל אשר בך אתפאר'. ענינו של ת"ח להרבות קידוש השם בעולם.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' מה)

שני צדדים של ישראל בכוזרי ובמהר"ל: "כנסת ישראל" - הממשיות. ועל גבי זה "תפארת ישראל" - שורש נשמת האומה, שורש השרשים של כנסת ישראל. קדוש ה'. בסוף יומא - ת"ח המקדש השם, עליו נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר", קידוש השם של האומה כולה, זוהי התפארת הגדולה, ומתוך כך, הגילוי השלם של ישראל ואורייתא בתלמידי חכמים שבישראל המקדשים שם ה'.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' קכג)

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". ונזכה לאוקמי גירסא ול"ויראו ממך" - בענינים המדיניים שבפנים, ולעיני כל אפסי ארץ. בסוף יומא: תלמידי חכמים - מקדשי השם. שנרבה קדוש השם בתוכנו בהר הקדש בירושלים - זו הישיבה המרכזית. ירושלים כולה קודש, אבל הר הקודש זו הישיבה המרכזית.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' רמה-רמו)

"קול ה' בכח", בתוכנו ומתוכנו אל כל העולם. המעבר הגדול והנשגב והנאדר בקדש של "שלח את עמי". השליחות האלוהית של כל מקדשי שם שמים בישראל. נתמלא בכל עצמותנו בתודעת תפקידנו ואחריותנו, אשר ישנו עמנו ואשר איננו, למילוי שליחותנו הגדולה לכלל ישראל. השליחות האלהית של כולנו ממש, להשראת ההקרנה על כל מלוא רוחב ארצנו. החיוב והתפקיד של רבוי קידוש השם, של עוסקי תורה ולומדי תורה. בסוף יומא, ערך תלמידי חכמים המקדשים שם שמים: "ישראל אשר בך אתפאר". מתוך המילוי הגדול של תפקידם.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א עמ' נז)

קידוש השם, זהו הדבר היותר גדול. תלמידי חכמים מקדשי השם, זהו השיא העליון של כל החיים. "ישראל אשר בך אתפאר". השאיפה והאידיאל של כל החיים, זהו קידוש השם. לעומת זאת חילול השם, זהו הדבר היותר נורא. חילול השם לא נמדד על ידי חומר האיסור, למשל חייבי מיתות בי"ד. אלא, זהו חשבון איכותי, באופי, בניגון, בגישה, אם היא בהפקרות וחוצפה כלפי שמיא או כלפי כלל ישראל.

(מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קמא)

ככל שאנו זוכרים את זה, ועוסקים מתוך כך בתורה, מתוך שקידת התורה, בהגדלת התורה והאדרתה בתוך הישיבה, ומתוך הישיבה בהקרנת תורה לכל בנין הארץ כולה, לכל המדינה כולה ולכל הממשלה, מתוך הפְּנים שלנו אל החוץ של כל אפסי הארץ ולעיני גויים רבים - יותר ויותר אנו זוכים לגדל תלמידי חכמים המקדשים את השם, ויותר מופיע מצב של "ישראל אשר בך אתפאר". "'והתפארת' - זו מתן תורה". יתפאר ד' בחלקו וישמח בו.

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 165)

גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם

הכוונה בזה, דהאדם בחטאו שניים עושה: פוגם בנפשו ומחייב עצמו ח"ו, ושנית, שמחשיב ומקלקל בעולם, דהיינו המציאות כולה שבה נכללים גם העולמות העליונים. א"כ כשהאדם שב, הלא די היה אם מסלק העונש מעצמו שלא יענש, אבל העולם ח"ו ישאר בקלקולו. על זה אמר שכוח התשובה מועיל שכמו שהעוון מקלקל, כך התשובה מתקנת ומרפאת כל העולם.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלז)

ואמר: "כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו" [הושע ו, א], כי הנה ב' מיני התשובה, האחת היא בגלוי דהיינו תיקון המעשים, והאחת בסתר בכח בלב, ואנו צריכים להתעורר ע"ז מב' מיני עונשים. דהנה עיקר העונשים שה' ית' מביא על העולם הוא לתכלית שייראו מלפניו ויחזרו בתשובה. והנה בכל עונש ופורענות שה' ית' מביא בעולם יש בה עונש גלוי ועונש נסתר. כמו ח"ו בהעדר [=במיתת] איש, אמרו חז"ל: "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה" [שבת קו], ובכלל, כל ישראל כאיש אחד, ונמצא כאילו נאכל חצי בשרו. אך נוסף ע"ז הפחד שהאדם מתפחד בראותו עונש, ודין זהו נסתר בלבו של כל אחד ואחד, וע"ז ג"כ נאמר: "והאלקים עשה שייראו מלפניו" [קהלת ג, יד]. וצריך האדם להתעורר מעונש הגלוי על תשובה גלויה מעשית, ומעונש הנסתר שבלב על תשובה שבלב. וז"ש: "כי הוא טרף", שהוא עונש גלוי כמו טריפה שעוקר חתיכת בשר, "וירפאנו", כי תשובה מביאה רפואה לעולם, וע"י התשובה מתרפא החסרון שהוטל בכל החבורה, כדאמרו חז"ל לשון זה: "נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה המשפחה" [ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ז].

(מדבר שור, דרוש י, עמ' פט-צ)

ענין עלייה למעלה למעלה ממדרגה שלו לא שייך כי אם מצד בחינת היושר, שהוא לפי ערך העבודה. אז, כשזוכה יותר מתעלה יותר. אבל מצד בחינת עיגולים, איך יש הפרש ועילוי? הלא קבלת החסד שוה תמיד, והמלאכים שהם בבחינת עיגולים נקראים עומדים כידוע. והנה באמת נודע שאחר היושר מאיר בבחינת עיגולים, וכמש"כ "ועבדתם את ה' א' וברך את לחמך וכו'" (שמות כג, כה), וכל הברכות שבטבע הכל [בכלל?] שמצד אור היושר יאירו העיגולים, וזהו תכלית שלמות העולם שמלאה הארץ דעה את ה', ו"ישמחו השמים וכו'" (תהלים צו, יא), והיינו שיתעלה אור העיגולים מצד הבהקת היושר. והנה בודאי כל מה שתהיה שייכות יותר לעיגולים עם היושר, מצד בחינה זו יכולים הם יותר לקבל אורו. והנה צדיק גמור שניזון בזרוע (ברכות יז, ב) וכל מעשיו מצד בחירתו לטוב, עניינו מצד היושר ממש, אבל בעל תשובה, נהי דהבחירה מצד היושר, והתשובה ג"כ מצוה בחירית, מ"מ הרי צריך אור החסד בלא עבודתו של מעשיו לרחוץ הפגם, והוא כעין אור העיגולים מצד חסד, שאינו לפי ערך המעשה. וזה גורם שיאיר אור היושר בעגולים, וע"י כן מתעלים כל העולמות, שאי אפשר להם עילוי ע"י בחינת יושר. וזה הוא מ"ש גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, לעולם ממש.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' מט)

...שישנה תשובה מחמת עצמה, וישנה תשובה מצד תורה, דהיינו מכוח מצוות התשובה. קיום מצוות תשובה אינו אלא עם כל גדרי התשובה... כח תשובה זה שנובע מצד קדושת התורה וציווייה על התשובה... ועל תשובה זו אמרו חז"ל גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם... כי כח התשובה שנובע מהתורה פועל בעולם כולו, וכדרך שאמרו חז"ל (שבת פח ע"ב) "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". וככוח התורה, גם התשובה הבאה מכח התורה מעלה ומתקנת את מדרגת העולם.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' נ)

המתירא מן האויר הרע וישים כל מגמתו לתקן אותו, או המתירא מן המזונות הרעים וישתדל לתקנם, פונים לתקן הסבות הקרובות אשר כחם חלוש, והם נשענים על מכיהם. אבל אשר פקח ה' עיניו, נשען עליו, ומכשיר מעשיו, ומתחרט על הרעות שעשה, ובזה תושג רפואת הנפש והגוף, כמו שאמרו רז"ל בסוף מסכת יומא: אמר רבי חמא גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם שנאמר: ארפא משובתם אוהבם נדבה, ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו סל אדם, שנאמר: ובשוב רשע מרשעתו חיה יחיה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

כמו שהרהור של תשובה הוא, בעמק אמתתו, באיכותיותו היסודית, השורש והנשמה לכל הפרטים הכמותיים, הרוחניים והמעשיים, המתילדים ממנו, ומתוך כך הוא שקול כנגד כולם, כן גם הרהורו הפנימי של מי שקבוע בעיקר אופיו במהלך התשובה, ובהחלטיות משאת נפשו העדינה בה ובהארת רפואתה לו ולעולם כולו, הוא נמצא ביחס ערכי זה אל עניניהם, המחשבתיים והממשיים, של שאר העוסקים בצדדי החיים והתורה.

(אור לנתיבתי, סי' מח)

כל הבירור נמשך מתוך השראת שכינה בישראל. ככל שיש אור תורה, אור חכמה אלוהית, יותר מופיעה עמקות אמיתית ובירור אמיתי. התורה היא מרפא, והתשובה היא מרפא. "חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר: 'ולכל בשרו מרפא'".

(שיחות הרב צבי יהודה, מצורע, עמ' 124)

כמו שהרהור של תשובה הוא, בעומק אמתתו, באיכותיותו היסודית, השורש והנשמה לכל הפרטים הכמותיים, הרוחניים והמעשיים, המתיילדים ממנו, ומתוך כך הוא שקול כנגד כולם, כן גם הרהורו הפנימי של מי שקבוע בעיקר אפיו במהלך התשובה, ובהחלטיות משאת נפשו העדינה בה ובהארת רפואתה לו ולעולם כולו, הוא נמצא ביחס ערכי זה אל עניניהם, המחשבתיים והממשיים, של שאר העוסקים בצדדי החיים והתורה.

(אור לנתיבתי אות מח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' פא)

גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם וכו' כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובתיכם לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה

בענין האהבה ביארו, שהוא כמו שהאוהב המלך ישמח להציל לגיון גדול בעת מלחמה, כן ישמח האוהב מה שמתקן בעבודתו את הקדושה בעולם כחפץ ה' ית'. א"כ האוהב עיקר דאגתו על העולמות וקדושתם, והירא עיקר דאגתו על עצמו. ע"כ בתשובה מאהבה נשארו גם העולמות מצוחצחים, אבל ביראה אין רצונו רק להסיר ממנו העונש, א"כ הפגם נשאר. ע"כ מאהבה "ארפא משובותיכם" שיביא רפואה לעולם, ומיראה אמר "שובו בנים שובבים", שמעיקרא שובבים אתם.
וז"ש הנביא ירמיה (ל, יג) "אין דן דינך למזור, רפאות תעלה אין לך", דהנה מה שמתוקן פגם העולמות הוא דוקא ע"י התשובה מאהבה. ובאמת יש לדון אם על ענין התשובה הוא מהדין שיתקבל, או חסד. והנראה כי תשובה מאהבה היא בדין, אבל מיראה אינו כי אם חסד. על זה אמר "אין דן דינך למזור", היינו שרחוק אתה מתשובה מאהבה שתהיה הרפואה בדין משום שפגם העולמות, וממילא נשפע עליו החסד, ולא עוד אלא שגם "רפאות תעלה אין לך", דהיינו אפילו רפואה שאינה לגמרי כי [אם] להועיל מעט, עכ"פ רק במה שנוגע לך דהיינו מיראה ג"כ לא נמצא, כי אתה קשור בעניני העוה"ז ואינך בתיקונך לאחריתך.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלח)

...שאין רפואה אלא בתשובה של וידוי שפתים מתוך חרטה שבלב. תשובה זו דומה לחולה פצוע באחד מאבריו, שכשהוא מתרפא, אם גם ישאר בו רושם הפצע והחבורה, אבל הוא שב לבריאותו הגמורה. לזה מכוונים דברי רז"ל: גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר "ארפא משובתם אוהבם נדבה", ונאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובתם. הגמרא מפרשת שני כתובים אלה שנראים כסותרים, ואומרת כאן מאהבה כאן מיראה. חטא היחיד לחברו או למקום הוא פוגם בגוף האנושיות כולה, שכל יחיד הוא חלק ממנה, והוא חטא ומעל לה'. חטא זה אינו מתרפא (אלא) בתשובה מיראה, לפי שתשובה זאת מתקנת את החטא, מפני היראה, אבל לא עוקרת סיבת החטא, שהוא שובבות האדם. חטא זה מתרפא מעיקרו כאילו לא היה בתשובה מאהבה, שבאה מתוך תיעוב החטא ואהבת הטוב, ששניהם הם דבר אחד. אהבת הטוב מביאה לידי הכרה של תיעוב החטא, ותיעוב החטא גוררת אחריה עשות טוב ואהבת חסד.... תשובה רפואית זאת היא תמידית ויומיומית... תשובה רפואית זאת היא רפואה לחוטא ורפואה לעולם, לפי שעל ידה מתטהר החוטא ושב להיות חסיד שמביא ברכה לעצמו וחסידות של קדושה לעולמו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, עמ' קפא-קפב)

גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם וכו' (פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו

ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדולה ההווייתית הכללית. הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלוא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ויחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו. בצנור הגדול, שלשד החיים העצמיים שוטף שם, מתגלה האחדות של כל היש במקורו, וברוח החיים המרחף של התשובה, מתחדש הכל לטובה עליונה, מאירה ומצוחצחת.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שמב = אורות התשובה פרק ו, אות א)

גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם וכו' (פו:) גדולה תשובה [שמביאה] את הגאולה

בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקוה והתעודדות לעומת כל הדכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה". ואנו נזקקים לפשפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיון היסודי הזה.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' 76)

על גבול קודש זה, הננו עתה סובלים כל כך מדרכי מכשלה ושכחת היסודות המקוריים, אשר לנשמתה של התחיה הלאומית, ומקורה הראשון של חיבת ציון המעשית בתעצומות קדשו. ועל ידי המעטת האורה, אשר באה בעקב התחברותה המוכרחת של נשמת התחיה אל החמריות והארציות, הננו שרויים באפלה ודלדול כח, עד אשר גם התוכן המעשי בעצמו סובל הוא נוראות. ומתוך המועקה הגדולה, מתוך עוצמת המכאוב של הירידה למעמקים הנוראים, הננו קרואים מבת קול היוצאת מחורבות ציון וירושלים, אל התשובה, אל השיבה של התנועה כולה, עם כל ענפיה, אל מקוריותה היותר ראשונה, אל הוד אצילותה ואל הדרת קדשה, "ואם תשוב ישראל נאם ד' אלי תשוב" (ירמיה ד, א), וגדולה תשובה שמביאה גאולה ורפואה לעולם.
וכמו על העולם כולו, וכל פרטיו, גם על התנועה בעצמה וכל סעיפיה הננו קוראים מנהמת נפשנו, ולבנו צועק אל ד': "כי על התשובה מראש הבטחתנו ועל התשובה עינינו מיחלות לך" (מתפילת נעילה), "שובה ישראל עד ד' אלקיך" (הושע יד, ב), "לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף וירפאנו, יך ויחבשנו, יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (שם ו, א-ב).

(מאמרי הראיה עמ' 143-146 = אורות התשובה, תוספות תשובה, עמ' קמט-קנב = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' עו-עז)

כאן מאהבה

כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד, והעתיד הרי הוא מתעלה בעילוי הרצון של התשובה מאהבה.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות קה = אורות התשובה פרק ז אות ב = ערפלי טוהר עמ' מא)

"פר ושעיר של יום הכפורים" - כח המפעל, במגמת הפרוד אשר אתו הנמשכת ממקור האחדות ומכוונת אליו, עם כח ההשתערות, הבא גם כן כדי להתחדש בשכלול בנין ויתרון עלייה, הם מגלים את ענינו העצמי של יום הכפורים, העושה את היסוד הנפשי והממשי של תשובה מאהבה, עם כל רוממות עילוייה ושגב צפונותיה לזכיות, להמתקת תיקון והארת קודש.

(הערות רבי צבי יהודה הכהן קוק לסידור עולת ראיה, כרך ב עמ' תנז = אור לנתיבתי, סי' מג)

כאן מאהבה כאן מיראה

"ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" [דברים ל, ג] - משה רבינו קורא לגאולה: "ושב"! והיא מקבילה לתשובה: "ושבת עד ה' אלקיך". הרי שהתשובה והגאולה ענין אחד, "ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה". כי הרי מהי הגאולה, מהי גלות? גאולה פירושה שיבה למקור. החוטא התרחק משורשו, ממקורו - באה התשובה ומחזירה אותו למקור. כך בגאולה שבנפש וכך בגאולה שבגוף: קיבוץ גלויות ושיבה, שניים שהם אחד...
לאותה התשובה של פדות וגאולה קוראת הגמרא "תשובה מאהבה", ואילו לתשובה של כפרה קוראת הגמרא "תשובה מיראה".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 234-235)

כאן מאהבה כאן מיראה וכו' עד ה' אלקיך וכו' עד ולא עד בכלל [גירסת עין יעקב]

"ושבת עד ד' אלקיך וגו' ושב ד' אלקיך וגו' ושב וקבצך וגו'" - ע"פ מה שאמרו חז"ל (פסחים נ, ב), שבעושים שלא לשמה הוא עד שמים, ובעושים לשמה הוא מעל שמים, כן תשובה מיראה, שהיא למטה במדרגה, היא נקראת עד ד', ולא עד בכלל, ותשובה מאהבה נקראת אל ד'. על זה אמר: אפילו אם תשוב רק עד ד', דהיינו ע"י מלך קשה וכדומה, אמנם זה די לאתערותא דידן, אבל אינה מספיקה עדיין לצורך שלמות ישראל, לכן אח"כ "ושב ד' אלקיך את שבותך", ויתן בלבך תשובה גדולה עילאה, תשובה מאהבה, "ושב וקבצך" וגו'.

(עולת ראיה ח"א עמ' שלה, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' מו)

כאן מאהבה כאן מיראה וכו' גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד

והנה אמרו בגמרא גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד ולמעלה מכסא כבוד, ואמרינן כאן מאהבה וכאן מיראה. וידוע מ"ש בזוהר ובכל ספרים, כי העובר עבירה ושונה, אין מלאכי השרת מניחים לקבל תשובתו, אלא שה' חותר חתירה מתחת כסא כבוד... ולפי זה על כרחך צריך תשובה מאהבה, דאילו מיראה, הוא רק עד כסא כבוד, היינו עד מלאכי השרת ולא ה' בעצמו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד

אמרו חז"ל (סנהדרין קג, א) גבי מנשה "ויעתר" - "ויחתר", שחתר הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד. וביאור החתירה, כי ענין תשובה, בפרט שבירת התאוה, הוא מפני שהקב"ה שיתף דין ורחמים בבריאת העולם ועי"ז תוכל להתקיים, אך הבעל עבירה שעשה כ"כ שלא [מהשורה עד] שאין ראוי להתקיים גם ע"י שיתוף מדת הרחמים, ע"כ תשובתו שיפרוש מתאוה ויוכל להתקיים ע"י מדת הדין ג"כ, אז הוא מתקיים גם באופן שעלה כביכול במחשבתו, ומגיע למקור התשובה קודם שנברא העולם. והנה גם כסא הכבוד אמרו חז"ל (פסחים נד, א) שנברא קודם שנברא העולם, וא"כ היה מקום שגם בבחינת כסא הכבוד שם ג"כ הוא באופן שיתקיים במדת הדין. אך כל זה כשלא החטיאו את הרבים, א"כ להבא כשישוב יתנהג באופן שהיה אפשר לעמוד גם במדה"ד והוא רפואתו, אבל במחטיאים את הרבים והמה עומדים ברשעם, אין מקום לזה. והנה ענין תשובה שמגעת עד כסא הכבוד הוא בזה שיוכל להתקיים גם כענין המחשבה שקודם בריאת העולם. אבל במחטיאים גם זה לא די, ע"כ הוצרך לחתור, פירוש שלא כשורה, ונתקבל, מפני מה"ד, שלא היה יכול לעמוד עדיין במדת הדין.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלז)

הנקודה העליונה שבנפש החיה, היא יודעת את ערכה ברוחה פנימה, וכשהיא עומדת במצב הבריאות שלה, היא מתענגת על ד', ומתוך תביעת העונג העליון נובעת הכרת הדעת, שהיא הולכת ומתפתחת על פי הנסיונות והלימודים. אותה הנקודה העליונה, מהות החופש של הרצון היסודי תלוי בה, ואם הרצון בתוכיותו פונה אל הטוב, עומדת הנקודה על מצבה הנכון, ועונג דעת ד' חי בקרבה. וכאשר יטה הרצון מדרכו בפנימיותו, יסור חוש העונג ויהפך לנגע, וכל מהלך הדעת יתור לו מסלולי חושך, ובל יראה גאות ד'. וע"כ גדולה תשובה שמגעת עד ד', ואפילו כפר בעיקר. "שובה ישראל עד ד' אלקיך". שכיון שיטה רצונו אל הטוב, מיד תאיר העליונה שבמהות הנפש באורה הטבעי, וזרם העונג הרוחני יאיר את נתיבות הדעת, ואור ההודאה והאמונה העיקרית יאיר, ויזרח גם את המאפלים היותר כבדים ויזרח בחושך אור לישרים.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תתיב)

"ועשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ רמוז לעשר ספירות, כי ביוה"כ יתעלה בהם ויגבה ה' צ-באות במשפט" (הרמב"ן על התורה, ויקרא כג, כה). כוונת הדברים לסוד השתלשלות העולמות בדרכי הספירות, ממדת כתר עליון עד מלכות, והתעלותם באור חוזר. ובמדה שאדם מתקדש בהדרגה, הוא מתעלה בעצמו ומעלה את שכינת הקודש לעולמות העליונים. דבר זה רמוז ומפורש בדברי רז"ל במאמרם: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, עמ' קפ)

האדם הוא צדיק וטהור בטבעו, ורשע במקרה. אשרי אדם שדחה את המקריות ומחזיק בטבעו, ואוי לו לאדם שמאבד את טבעו ומתקשר אל המקריות... מכאן נובעת התשובה בשמה הנכון:... תשובה מסטיית פיתוי מקריות והזרות, אל הטבעיות והעצמיות. גדולה תשובה שהיא מעלה את האדם עד כסא הכבוד... אל האידיאליות הנשמתית שבאדם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, עמ' קצ-קצא)

יש מפרשים שמימרת חז"ל מתייחסת לגובהי ומרומי דרגות התשובה, שעל ידה האדם ינסוק עד 'כסא הכבוד'. ויש מפרשים שגדולה תשובה שבאה לכפר גם על חטאים שחומרתם צמחה עד 'כסא הכבוד'.
ויש לעיין מה מבטא לנו הניסוח המיוחד של 'כסא הכבוד'? בסידור הגר"א פירש על מה שאומרים "גלוי וידוע לפני כסא כבודך", שנקט דווקא ביטוי זה, לאפוקי מדעת האומרים שאי אפשר שהקב"ה ישגיח על עולם שפל, לכך אנו אומרים שאפילו לפני כסא הכבוד, מקום שאפילו המלאכים היותר גדולים אינם עומדים אלא מרחק כמה רבי רבבות פרסאות, אפילו שָמָה הוא משגיח על דברים שפלים כאלה, דהיינו אפילו שיא דרגת ההשגחה, שיא הרוחניות, היינו המדרגה של 'לפני כסא כבודך', משגיחה ופועלת על האדם וחומריותו.
ובמסכת שבת (פח, ב): "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע... 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?... תנה הודך על השמים'! א"ל הקב"ה למשה, החזיר להן תשובה. אמר לפניו, רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. א"ל, אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה... אמר להן משה, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה לכם?... מיד הודו לו"... וי"ל כנ"ל, כסא הכבוד הוא נקודת ההסתכלות העליונה שאליה אמר הקב"ה למשה להתרומם לרום פסגות ולהביט משם על כל חיי האדם והעולם, ומשם ניתן לראות בהסתכלות גבוהה ומרוממת יותר מעל גובהן של המלאכים, ומשם רואים שדווקא מתוך חיי האדם ומתוך ההסתר יגיע גילוי של אורות, ודווקא לבני האדם התורה צריכה להינתן, באשר כל מגמתה להעלות ולהתעלות, משא"כ המלאכים...
וכך הוא הביאור: 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד', כח התשובה מרומם את האדם השב למקורו לגבהי שמים, עד לראייה מכסא הכבוד, לראות איך שההתמודדות והמכשולות הם שגרמו לו בדיעבד להתעלות - 'שבע יפול צדיק וקם' [משלי כד, טז]. 'אחוז בכסא הכבוד' היינו שיתדבק בכח התשובה שמרוממת את האדם עד כסא הכבוד, וכח זה אינו במלאכים, אין בהם כח זה להתרומם להתעלות, ובכח זה החזיר להם תשובה.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' ר-רא)

מה שעל ידי החטאים נתקלקל כח החיים, עד כדי המדה שהוא צריך בעור וכליה, ביחש של פרים הנשרפים, וכח המזגי המשעיר ומעורר הריסה, עד שאין לו דרך של גרם בנין וצריך בעור, שעירים הנשרפים... בזמן שקלקולים מתרבים בצורה מחשכת, הם סותמים את האור היותר עליון, ואין התמצית הפנימית של הריחוק, שנתהוה בחטאים מכאיבים הללו, יכולה להגיע עד כדי הארת יסוד הגילוי של תורה בשרשה... אבל ההארה הגדולה הזאת, שהיא, בתור נשמה עליונה, מתעלה לפני הקלקול הזה, עד שלא יוכל לנגוע בה לרעה, וממילא אינה צריכה להיטפל בתיקון, כי אם אחרי שההתפשטות תתוקן, ההתפשטות של אור חכמתה של תורה, מיסוד הפרכת, והתפשטות יסוד רוח הקדש, הריח, קדושת הקטרת בכללה, על מזבח הזהב, וממילא ישוב ויופיע אורה של תורה מראשית שרשה... התשובה, המגעת עד כסא הכבוד, תתרומם אחר כך ותתנשא למעלה למעלה, כי סוף כל סוף המגמה היא להגיע לשרש האחדות המחלטה, המסירה כל מחשך וכל פגם, ואין בה אפשרות של פרודים ושל חלקים, אשר על כן הכל אחוד ומקושר זה בזה, עד ש"מתנה אחת מהן מעכבת".

(עולת ראיה ח"א עמ' קסח-קסט)

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך

"שובה ישראל עד ד' אלוקיך" - עֵד ד' אלקיך. תשובה שלמה יש בה מדרגה ש'יעיד עליו יודע תעלומות' (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב). הקב"ה בכבודו, כביכול, נעשה לו כעֵד. ומהי העדות הזו? כיצד פועלת היא ומשפעת בעולם? "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". עולה היא התשובה ישר לכסא הכבוד, ונרשמת תיכף לפניו, עושה רושם שם, ומאירה בחזרה אלינו. אורה החוזר של התשובה פועל הוא בעולם, אפילו מהלך הנראה רחוק מהמציאות המופשטת, מ"מ זוהי מציאות העולם.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' עז)

על ידי הנפילה העצומה באה התקומה הגדולה. הישיבה בחושך היא הסיבה להתנער ממנו ולזכות באור ה'.
ובטעם הדבר שע"י הזעזוע זוכים לאור ה' נראה, כי המעכב העיקרי להתעלות האדם הוא ההתרגלות למצבו, שמפני כן אינו מרגיש את ההכרח להתעלות מעלה מעלה. ובנוסף לכך הוא מאבד את התרגשות הלב. רק נפילה וזעזוע קשה, ח"ו, מוציא את האדם משלוותו והרגליו, ומעורר אצלו התרגשות הלב. וכשרואה את התהום בה הוא נמצא, יש בכוחו להתעלות מעלה מעלה. 'עד ה' א-לקיך'.

(שיחות מוסר, תשל"ב לאחר בין הזמנים, מאמר צג עמ' שצו)

ומוכרחת התשובה להגיע 'עד כסא הכבוד', שאם לא כן מושכים העוונות את בעל התשובה שוב לשאול ומטה.

(שיחות מוסר, תשל"ב לאחר בין הזמנים מאמר קב)

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא (פו:) אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בציבור [גירסת עין יעקב]

ובגמרא דשלהי יומא: "אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר 'שובה ישראל עד ד' אלקיך', ר' יוחנן אמר: עד ולא עד בכלל. ומי א"ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה וכו', לא קשיא הא ביחיד הא בציבור". וקשיא לי, מאי קושיא "מי א"ר יוחנן הכי והאר"י גדולה תשובה שדוחה", וכי בשביל שריו"ח אומר "עד ולא עד בכלל" אינו מודה שמעלת התשובה גדולה היא? ושמא אע"ג דלא עד בכלל, מ"מ דוחה היא ל"ת שבתורה. גם צריך להבין איכות מחלוקתם, מהי מדרגת התשובה אם נאמר ולא עד בכלל ומה היא אם עד בכלל. גם צ"ע, כיון דפליגי בעד ועד בכלל או לא בכלל, היו יכולים לפלוג במקרא שבתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" (דברים ל, ב), ולמה פליגי במקרא שבנביא? גם יקשה מאד, איך נחליש כח התשובה שכל הנביאים מגדילים מעלתה עד מאד, והיא קדמה לעולם (פסחים נד, א), ואיך אפשר שתישאר מדרגה שלא תהיה מתוקנת בתשובה, כיון שהתשובה תנאי עיקרי בבריאה, ולמה נאמר עד ולא עד בכלל?
אמנם יש לחקור בענין התשובה שהעיד לנו ה' ית' שהיא רפואה לכל חלאי העונות, איך יהיה דרך רפואתה: אם שמפני חסד ה' ית' ורחמיו הוא מקבל ומוחל על העוון בתשובה ואינו מענישו כיון שנכנע ושב, או שכבר הטביע ה' ית', כמו שהעון פוגם ומקלקל והוא עצמו מעניש כדכתיב: "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיהו ג, יא), כן שם ה' ית' בחוק כוח התשובה שהוא מתקן הכל ועושה בעשייה ותיקון, ממש כעשיית המצוות ותיקונן, את כל הדברים הרעים שמסתעפים מהעבירה, לדברים טובים ומתוקנים. ולכאורה, אם נאמר שאין בטבע התשובה לתקן הכל כענין טבע המצוות, רק ה' ית' אינו מענישו מפני רחמיו והוא ית' מתקן ברחמיו כמו בתחילת בריאת העולם שברא ה' ית' יש מאין, והכא נמי "יתן טהור מטמא", א"כ לא יפָלט הבעל תשובה מנהמא דכיסופא, והרי הוא כאילו לא בא לעוה"ז, כי הנפש נהנית מאור חסד עליון. אבל אם בכח התשובה יש בטבע המצוות לתקן כל העיוות, א"כ הבעל תשובה בכח תשובתו פרי ידיו יאכל, מיגיע כפו שתיקן בתשובתו.
ואולי בזה פליגי ג"כ ר' יוחנן ורבי אבהו בברכות ס"פ אין עומדין (לד, ב), דר' יוחנן ס"ל ד"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה", ורבי אבהו ס"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". דהיוצא מדבריהם דלמר צדיק גמור עדיף, ולמר בע"ת עדיף... י"ל דהיינו טעמא, דבאמת יש בכל צד יתרון, אם הקב"ה מתקן את אשר עיוות הבע"ת, הרי מעשי ד' גדולים ומתוקנים יותר ממעשי אדם, ע"כ י"ל שהם גדולים בערך, אבל יש חסרון שענין כיסופא נלוה עמם, ע"כ [אין] טובתם שלמה. משא"כ הצדיק דשכרו כולו הוא ממעשי ידיו, א"כ מעשה אדם הם, א"כ יש בהם ע"כ חסרון זה של הפועֵל, אבל לעומת זה יפול בהם יתרון שאין בהם כיסופא. וכל זה אם נאמר שבתשובה ה' ית' מתקן הכל בחסדו, ולא בטבע מצות התשובה כטבע כל המצוות שפועלות ממש במעשיהן. אמנם יש מקום לחלק, שהרי עניני הפגם שנים הם: א' - בנפשו וקדושתה העליונה, ב' - במעשה ה' ית', וכדברי חז"ל: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלן" (איכה רבה א, לה). י"ל שבנוגע לנשמה, כיון שהוא משלימהּ במחשבה של תשובה, חוזרת ומוסיפה אומץ ושבה לבריאותה וטהרתה, אבל הענינים שחוץ לנפשו י"ל שרק בחסד ה' ית' הוא שמתקן אותם, כענין שכתוב "אהבֵם נדבה" (הושע יד, ה). ולפי זה תהיה התשובה חציה ע"י האדם וחציה ע"י ה' ית': הנוגע לנפשו - ע"י פעולתו וסגולת התשובה, והנוגע למעשה הבריאה והמציאות שחוץ לנפשו - מעשה ה' ית'. שהדעת נותנת שהוא מטהר רק נפשו ע"י מחשבותיו הטובות, אבל הקלקולים שעשה ע"י פעולת העבירות בפועל איך יתוקנו במחשבה, אם לא בחסד עליון, כמש"כ: "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני" (ישעיהו מג, כה).
אמנם כל זה שייך רק בתשובת היחיד, אבל תשובת הרבים, כיון ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל" (בראשית רבה א, ד) ו"'בראשית' - בשביל ישראל שנקראו ראשית" (רש"י, בראשית, א א), א"כ כח הבריאה כלול בנשמתן של כלל ישראל, וכשהם מטהרים נפשותיהם, ממילא מתקנים ומוסיפים אור וקדושה בכל המציאות. א"כ כל תשובה שלהם, מעשיהם הוא ממש כמו מעשה המצוות, ולא שייך ע"כ בציבור נהמא דכיסופא בתשובתם, ע"כ כתיב "ולא יבושו עמי לעולם" (יואל ב, כז)...
והנה בתורה כתוב: "ושבת עד ד'... ושב ד' אלקיך את שבותך" (דברים ל, ב-ג), דהיינו שהוא ית' בחסדו יגמור התשובה לתקן כל הקלקולים, וזוהי מדרגה בינונית. אבל הושע תיקן מעלה יתרה: "שובה ישראל" מעצמך "עד ד' אלקיך". ע"כ א"ר לוי שגדולה תשובה שיש בה כח "שמגעת עד כסא הכבוד", שכולו מעשה ד' שחוץ לנפשו ג"כ. וריו"ח אמר: "עד ולא עד בכלל", מודה הוא שעצם התיקון בתשובה נשלם בכל המדרגות, אבל לענין שאמר "שובה ישראל", היינו מה שע"י כח עצמם יתקנו, זה עד ולא עד בכלל. ומקשה "והאר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה", והיינו שכוח התורה כולל כל הבריאה, וכמו שאמרו: "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל) - "אומן" (בראשית רבה א, א), והל"ת מקלקל הבריאה, והתשובה דוחה ל"ת ומתקנת בטבע את קלקול הל"ת, א"כ הוא עד ועד בכלל. ומשני "הא ביחיד" שאין כח בנפשו כי אם עד נפשו עצמה, והוא פרטי, אבל בעברו על התורה, הקלקול מצד התורה הוא כללי, א"כ התיקון הוא מעשי ד'. אבל בציבור, ג"כ שורש נפשם כללי וכולל כל הבריאה, א"כ הכל נעשה ע"י מעשי ידיהם של בני אדם השבים.

(מדבר שור, דרוש כ, עמ' קצא, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קעח-קפא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US