הכל מעלין - את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים. אחד האנשים ואחד הנשים - אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא.

לעלות - מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים. לצאת - מירושלים לגבולין או מארץ לחוצה לארץ.

הקדמה הטעמים לכוח הכפייה גבולות הארץ לעניין זה כפיית הבעל על ידי האישה לעלות כפייה בזמן הזה הקדמה במשנה נאמר שהכול מעלין לארץ ישראל וירושלים ואין מוציאין מהן. הגמרא מבארת שזה נאמר לגבי כפייה של בני זוג אחד את השני לעלות לארץ ישראל ולירושלים, וכן שלא לצאת משם. בברייתא מבואר שהכפייה מתבטאת בכך שאם האישה מסרבת לעלות - הבעל יכול לגרשה ופטור מכתובתה, ואילו אם האישה רוצה לעלות והבעל מסרב - כופים אותו לגרשה ולתת לה את כתובתה. אמנם, לגבי מצוות אחרות לא מצינו אפשרות של כפייה כגון זו מלבד העוברת על דת שכפי שלמדנו לעיל (עב, א) גם מפסידה כתובתה, אך שם הטעם משום שאדם רגיל לא רוצה לדור עם אישה כזו, כפי שעולה שם מדברי הגמרא ופירושי הראשונים. לגבי כפייה לעלות לארץ ישראל מצינו מספר טעמים במפרשים כפי שיובא להלן, ויש הבדל להלכה ביניהם. בנוסף לכך יש לדון מה נקרא ארץ ישראל לעניין זה ומהם גבולותיה. במשנה נאמר שהדין שהכל מעלין נאמר לגבי "אחד האנשים ואחד הנשים". גם בברייתא שבגמרא מובא שגם האישה יכולה לכפות את בעלה לעלות, כפי שהובא לעיל על ידי דרישה לקבל גט בתוספת הכתובה. עם זאת, בירושלמי נאמר שרק הבעל כופה, ויש לדון האם הירושלמי חולק על הבבלי, וכיצד נפסקה ההלכה. עוד יש לברר האם גם בזמן הזה נוהג דין זה. הטעמים לכוח הכפייה הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג, נג) מסביר שכוח הכפייה לעלות לארץ ישראל מבוסס על מצוות ישוב הארץ שקיימת גם בזמן הזה. כך עולה גם מדברי הראב"ד (מובא בר"ן סה, ב בדפי הרי"ף). באופן דומה כותב הריטב"א שהכפייה היא משום חיבת הארץ. כיוצא בזה כותב הרא"ש (בתוספותיו ד"ה ה"ג) שחכמים תקנו זאת משום יישוב הארץ. יש להוסיף שסברה זו אכן מובאת בפירוש בגמרא לגבי עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל. לעומת זאת, התשב"ץ (ח"ג סי' ר-רא) מסביר שכוח הכפייה הוא מצד הצורך לקיים את המצוות התלויות בארץ שאי אפשר לקיימן בחוץ לארץ. הוא מוסיף שאין לומר שהטעם הוא מצד הערך של יישוב הארץ, שאם כן היו צריכים גם לכפות לעלות מעבר הירדן לגליל וליהודה, שמעלת הישיבה בהם גדולה יותר, ואילו במשנה הקודמת נאמר שאין כופין על כך ומכאן שטעם הכפייה הוא מצד קיום המצוות התלויות בארץ ולגביהן אין הבדל בין חלקי ארץ ישראל. לשיטתו הוא מוסיף שגם הכפייה לעלות לירושלים עניינה מצד המצוות הנוהגות בירושלים. התוספות (ד"ה הוא אומר) מביאים בשם רבנו חיים הכהן שבזמן הזה אין כופים לעלות לארץ ישראל מפני שיש מצוות התלויות בארץ שאיננו יכולים להיזהר בהם כראוי. המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח) מבין מדבריו בפשטות שגם הוא סובר שעיקר הטעם לכפייה הוא משום קיום המצוות התלויות בארץ, ועל כן כיוון שבזמננו קשה להיזהר בהם דין הכפייה התבטל. עם זאת, המהרי"ט דוחה שיטה זו וכותב שהדברים המובאים בשם רבנו חיים הכהן נכתבו על ידי תלמיד שאינו מוסמך ועל כן לא הובאו בפוסקים. לעומתו מסבירים החתם סופר (יו"ד סי' רלד) ובעל ההפלאה שגם לפי רבנו חיים הכהן עיקר הטעם הוא משום הישיבה בארץ, אלא שאם אי אפשר להיזהר בשמירת המצוות התלויות בארץ אין כופים לעלות לארץ. וראה עוד בהמשך לגבי הכפייה בזמן הזה. גבולות הארץ לעניין זה נראה שלגבי השאלה מה מוגדר כארץ ישראל לגבי הכפייה לעלות אליה יש הבדל בין הטעמים שהובאו לעיל. לפי הטעם שהכפייה היא מכוח מצוות יישוב הארץ הרי שבכל התחום של ארץ ישראל בו מתקיימת מצוות הישיבה בה ניתן לכפות לעלות לשם. לעומת זאת, אם הטעם משום קיום המצוות, הרי שכיום עיקר החיוב במצוות התלויות בארץ נוהג רק בתחום הארץ שקידשו עולי בבל וכך כותב המהרי"ט (ח"א סי' מז). לגבי תחומי הארץ בהם מתקיימת מצוות יישוב הארץ, הרי שמדברי התוספות בתחילת מסכת גיטין (ב, א ד"ה אשקלון) עולה שהמצווה נוהגת רק בתחום שכבשו עולי בבל. אולם, מרן הרב זצ"ל תמה על דבריהם, ומביא שמדברי הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות של הרמב"ם משמע שהמצווה נוהגת בכל תחומי ארץ ישראל, אף אותם שלא כבשו עולי בבל. יש להוסיף שכך עולה גם מדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת גיטין (בהשמטות, שם). אכן, גם בעל הכפתור ופרח (פרק עשירי) כותב שלגבי מצוות יישוב הארץ וחיבתה אין הבדל בין התחומים אותם כבשו רק עולי מצרים לתחומים אותם כבשו גם עולי בבל. בעל מור וקציעה (או"ח סי' שו) כותב כדברים אלו במפורש לגבי האפשרות של כפיית בני זוג לעלות לארץ. כפיית הבעל על ידי האישה לעלות כאמור לעיל, מהמשנה והגמרא עולה שגם האישה יכולה לכוף את בעלה לעלות לארץ ישראל ולירושלים. לעומת זאת, בירושלמי מובאת תוספתא (הל' יא) שלפי הנוסח המובא שם מבואר שרק האיש יכול לכפות את אשתו, אך האישה אינה כופה את בעלה. הרא"ש (סי' יז) כותב שהירושלמי חולק על הבבלי בעניין זה, וכותב על כך בעל קרבן נתנאל (סק"כ) שהלכה כבבלי. לעומת זאת, המהר"ם מרוטנבורג בתשובה (דפוס לבוב סי' שפו) מבאר שאין מחלוקת בעניין זה, אלא שהמשנה והבבלי עוסקים בזמן שבית המקדש קיים וישראל שרויים על אדמתם, ואילו הירושלמי עוסק בזמן הזה. מדבריו עולה שבזמן הזה יש לנקוט להלכה שרק הבעל כופה את האישה לעלות. הטור מקשה עליו מצד הסברה שהיה ראוי לומר שגם הבעל לא יכול לכפות את אשתו בזמן הזה, ומבאר הפרישה (סקי"א) שאם הסיבה שבזמן הזה האישה לא יכולה לכוף את הבעל לעלות היא משום שאין מצווה, אם כך צריך לומר שגם הבעל לא יוכל לכפות את אשתו לעלות. הבית יוסף מיישב שאמנם היה מקום לומר שגם הבעל לא יכול לכפות את האישה, אלא שחכמים לא רצו לגרוע את כוח הבעל. באופן אחר מבאר הב"ח שהמצווה קיימת גם בזמן הזה, אלא שהאישה אינה יכולה לכפות את הבעל משום שבזמן הזה דוחק המזונות גדול והבעל הוא האחראי לדאוג למזונות בני הבית. לעומת זאת, אם הבעל סובר שיכול לכלכל את בני ביתו גם בארץ ישראל הרי שהרשות בידו לכפותם לעלות אליה. הגר"א (סקי"ז) מבאר את ההבדל בין הזמנים בהבדלים שבין הטעמים לכפייה, שבזמן הבית הייתה קיימת מצוות יישוב הארץ, ובמצווה זו גם האישה חייבת ועל כן גם היא יכולה לכפות את הבעל לעלות. אולם בזמן החורבן אין מצווה לעלות לארץ, אך עם זאת, עדיין יש את ההשתדלות לקיים את המצוות התלויות בארץ שעדיין נוהגות. לגבי מצוות אלו עיקר החיוב לטרוח ולקיימם מוטל על האיש, ועל כן רק האיש יכול לכפות את האישה לעלות. באופן אחר כותב בעל שו"ת בית הלוי (ח"ב סי' נ) שבזמן הבית גם האישה כופה את האיש משום קיום מצוות התלויות בארץ שבהם גם היא מחוייבת. לעומת זאת, בזמן הזה שקשה לקיים את המצוות התלויות בארץ, כדברי רבנו חיים הכהן שכבר הובאו לעיל, הכפייה היא רק מכוח מצוות יישוב הארץ שנלמדת מהפסוק "וירשתם אותה", ובמצווה זו הנשים אינן חייבות שכן עיקרה הוא בכיבוש ואין דרכן של נשים לצאת ולכבוש. נמצא, אפוא, שקיימת מחלוקת אם האישה מחויבת במצוות יישוב הארץ, והמחלוקת תלויה בביאור יסוד המצווה, אם היא מצד מצוות הכיבוש או מצד עצם קדושת הארץ. יש להעיר שמדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (שם) והראב"ד (שם) מוכח שהנשים חייבות במצווה זו כדברי הגר"א. להלכה הרמב"ם והשלחן ערוך כותבים שגם האישה יכולה לכפות את בעלה לעלות, ואינם מחלקים בין הזמן הזה לזמן הבית. כפייה בזמן הזה הרי"ף והרא"ש (סי' יח) מביאים את הדברים לפי הנוסח שבבבלי ומשמע שסוברים שהלכה זו נוהגת בכל הדורות. גם הריטב"א כותב שדין זה של כפייה נוהג לעלות לארץ ישראל נוהג אף בזמן החורבן, אולם הוא מוסיף שהיינו דווקא כשיש התיישבות בארץ ואין סכנה בדרכים. גם התוספות (שם) כותבים שלא ניתן לכפות לעלות בזמן הזה כשיש סכנת דרכים. המבי"ט (ח"א סי' רמה) כותב שיש לבחון בכל דור את מידת הסכנה שבדרכים, וכאשר שוב אין סכנה בדרכים חוזר דין הכפייה, ואף הרשב"ש (סי' א) כותב שכופים כשאין סכנה. בעל שיטה מקובצת מסביר בדרך זו את לשון הברייתא שמוסיפה שכופים גם שלא לצאת, ולכאורה זה מיותר, שאם כופים לעלות כל שכן שכופים שלא לצאת. הוא מיישב שלפעמים אין כופים לעלות מפני שהדרכים בחזקת סכנה, ובכל זאת כופים שלא לצאת מפני שמצוות יישוב הארץ וחיבתה בעינה עומדת. לעיל הובאה שיטת רבנו חיים הכהן שבתוספות שסובר שבזמן הזה לא כופים לעלות, ודברי המהרי"ט שדוחה דברים אלו. הרמב"ם כותב את ההלכה כפשוטה, ובהלכות עבדים (ח, ט) הוא מוסיף שכוח הכפייה נוהג בכל זמן ואפילו בזמן הזה שהארץ ביד הגויים. הגר"א (יו"ד רסז ס"ק קס"א) מציין כמקור לדבריו את הגמרא בהמשך האומרת שלעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, והיינו בזמן הזה. גם השלחן ערוך פוסק את ההלכה כפשוטה, אך מביא בשם יש אומרים שכופים רק כשאין סכנה. הגר"א (באבן העזר) מעיר שכל הפוסקים מסכימים שלא כופים כשיש סכנה, שכן אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אלא שיש סוברים שאף כשאין סכנה אין כופים בזמן הזה, ובזה אין השלחן ערוך פוסק כמותם. גם הפתחי תשובה (סק"ו) כותב שכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שכופים גם בזמן הזה מפני המצווה של יישוב הארץ, כדעת הרמב"ן בספר המצוות. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך ...אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל - כופין לעלות, אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל. אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם. (רמב"ם אישות יג, יט-כ) ...אבל מחוץ לארץ לארץ ישראל - כופין אותה לעלות, אפילו מנוה יפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפילו ממקום שרובו גויים למקום שרובו ישראל. אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. הגה. ...והא דכתובה אין לה - דוקא שנשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בחוצה לארץ - צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל לירושלים, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם. יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון - אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה - כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים. (אבן העזר ג-ה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300