מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

Halacha Brura and Berur Halacha Institute

נקודה למחשבה בדף היומי
מסכת עבודה זרה

ב אצל אומות העולם אין קיום מצוות כללי על הפסוק (חבקוק ג,ו): "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם" לימד רב יוסף: "ראה (הקדוש ברוך הוא) שבע מצוות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום. וכיון שלא קיימום - עמד והתירן להן", כלומר שאינם חייבים עוד לקיימן. לכאורה קשה להבין איך ייתכן הדבר? הרי בהרבה מקומות בדברי חז"ל נזכר שכל הגויים חייבים לקיים את שבע מצוות בני נח. הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל (בסוף ספרו על הרמב"ם) מבאר, שבני נח המקיימים שבע מצוות חייבים לקיימם אך ורק משום החיוב החדש מצד תורת משה, ולא משום שציווה ה' לאדם הראשון על כך. וכיון שלא קיבלו אומות העולם את התורה בכלל, אפילו לא את השבע מצות שבה, לכן התיר להם הקדוש ברוך הוא את שבע המצוות. באופן אחר אפשר להסביר שכל הסוגייה עוסקת בעמים ולאומים ולא באנשים יחידים. על פי זה גם מסקנה זו מתייחסת לקיום שבע מצוות בני נח של הגויים כקולקטיב, מזה פטר אותם הקב"ה וגם אם יימצא עם שיקיים כעם את שבע המצוות לא יקבל על כך שכר, אבל היחידים הגויים בוודאי שעדיין מצווים ויקבלו שכר על קיום שבע המצוות שלהם. מטרת נתינת התורה לעם ישראל היא שיהיה עם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזה יכול להתקיים רק אצלנו. אולי כוונת הגמרא כאן היא שהייתה הווה אמינא שגם אצל אומות העולם תהיה שמירה קולקטיבית וערבות הדדית בקיום של שבע המצוות שלהם, אבל בסופו של דבר פטר אותם הקב"ה מזה ונשאר החיוב רק על כל יחיד ויחיד לקיים את שבע מצוות בני נח. ג מה זכינו לראות בדורנו? הנביא ישעיהו (מג,ט) התנבא על העתיד: "כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים ... יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת", וכפי שדרשו חז"ל, לעתיד לבוא הגויים יעידו שעם ישראל קיים את התורה ויבקשו גם הם לקבל את התורה, ולקיימה ולקבל שכר. הקב"ה יענה להם: "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ... מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". התביעה שתהיה לעתיד לבוא כלפי הגויים מדוע לא קיימו את התורה איננה כלפי אנשים יחידים, כי תמיד יש יחידים בין הגויים שיכולים להגיע למעלות גבוהות ולהיות מחסידי אומות העולם ומחכמיהן, אלא זוהי תביעה מדוע בתור עם לא הצליחה אף אחת מאומות העולם להשפיע ולקדם את כל העולם כלפי תיקונו. בשביל שהעם כולו יתאחד ויפעל עבור מטרה משותפת ועליונה כל כך, צריך כל יחיד, על פי דרגתו, לוותר על הנוחות שלו ולהיות מוכן להקריב מעצמו עבור המטרה הכללית, וזהו עניין שבא לידי ביטוי ביחס שלו וברצון שלו לקיום מצוות. לכן הבעיטה שבועטים הגויים בסוכה כאשר היא מצערת אותם, לעומת ההכנעה שמבטא היהודי כאשר הוא נאלץ לצאת מן הסוכה, זהו הבסיס להבדל שבין יכולת עם ישראל לבין אי היכולת של אומות אחרות להביא לידי תיקון עולם במלכות שמים. זכינו לראות בדורנו איך המון יחידים בישראל מקריבים את היקר להם מכל למען המטרה הנעלה של קידוש השם וניצחון ישראל. אשרי העם שככה לו. ד מי נקרא "סגן הכהנים"? במשנה (אבות ג,ב) שנינו: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות". שאל על כך הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין (אמרי דעת עמ' רעא - ערב) למה נקרא שמו "סגן הכהנים" בלשון רבים, הרי בדרך כלל כאשר מת הכהן הגדול, או עובר מתפקידו בגלל סיבה אחרת, מתמנה הסגן במקומו להיות כהן גדול (וכמו שמבואר בתוספות במסכת יומא (דף טו,ב ד"ה אמר) בשם הירושלמי), נמצא שמשמש הסגן רק לכהן אחד ולא למרובים, ולכאורה היה צריך להיקרא "סגן הכהן הגדול", בלשון יחיד. ותירץ שבעת ההיא נתמנו כהנים גדולים בהתערבות הממשלה הרומית, ומשום שרבי חנינא לא נראה היה בעיניהם, לא הניחוהו אף פעם להיות כהן גדול, ודאגו תמיד למנות כהן גדול המתאים לרוחם, ובגלל זה רבי חנינא שימש סגן להרבה כהנים גדולים. וזהו החידוש בדבריו: רבי חנינא שנוא המלכות הוא שאומר "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", על אף שדרכיה לא מצאו חן בעיניו, לא התעלם מהאמת, כי אלמלא מוראה, אפילו של מלכות קלוקלת זו, היה המצב הרבה יותר גרוע, "איש את רעהו חיים בלעו". ה שני סוגים של טוב כנגד שני סוגי רע אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב: אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות) מסביר ששני הדברים הללו: התורה וגמילות חסדים, נקראים: "טוב". התורה נקראת "טוב", שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם", ואדם הגומל חסדים הוא בוודאי איש טוב, כאשר מטיב ועושה טובות עם הבריות. שני סוגי האנשים הללו אין נמסרים ביד יצר הרע, שהוא נקרא "רע", כי כאשר אדם מתחבר אל הטוב אינו נמסר ביד ההפך מהטוב. הוא מוסיף להסביר שהפסוק המצוטט בדברי רבי בנאה: "משלחי רגל השור והחמור", מתייחס לשני דברים כנגד שני סוגים של יצר הרע: עבודה זרה ועריות. השור מסמל את היצר הרע של עבודה זרה, כמו שנאמר (תהלים קו): "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", וחמור מסמל את יצר העריות, שהוא מעשה חומרי, כמו שרמזו רבותינו ז"ל (סוטה ט,א): מפני מה קרבנה של סוטה עשוי משעורים, מפני שעשתה מעשה חמור לכך קרבנה מאכל חמור. בתורה ובגמילות חסדים, בשני סוגי הטוב הללו, משלחים את הרע שנמשל לשור והחמור. מדבריו עולה שהתורה היא הטוב שכנגד היצר הרע של עבודה זרה, וגמילות חסדים הוא הטוב שכנגד היצר הרע של עריות. ו מה מסמל הסמל של מכונית שברולט? רבי ישמעאל סובר שאסור לעשות משא ומתן עם עובדי עבודה זרה שלושה ימים לפני ושלושה ימים אחרי יום אידם. לפי דעתו אומר רב תחליפא בר אבדימי בשם שמואל שמכיוון שיום ראשון הוא יום אידם, נמצא שאסור תמיד, כל השבוע, לעשות איתם משא ומתן. הגרסה שהייתה בעניין זה לפני שינוי הצנזורה הנוצרית היא שיום ראשון בשבוע הוא: "יום נוצרי", ומכאן הוכיח הרב אברהם נפתלי צבי רות (בכתב עת: שרידים ח, נח - סב) שהנצרות היא עבודה זרה. אמנם יש ראשונים שכתבו שאמונת הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף עם ה', שנאסרה רק ליהודים ולא לגויים, ולפי שיטתם גויים נוצרים אינם עוברים על איסור עבודה זרה, שכלול בשבע מצוות בני נח, אולם ליהודים, שגם עבודה זרה בשיתוף אסורה, בוודאי שהנצרות נחשבת מבחינה עקרונית אמונה תפלה ועבודה זרה. הוא כתב זאת בתגובה למעשה שהיה בעיר רומא בשנת 1986, כאשר האפיפיור אז בא לבקר בבית הכנסת כאשר הוא לבוש בכותנתו הלבנה וצלב תלוי בשרשרת על צווארו. הדבר הזה הפריע מאוד לרב רות, ולכן כתב מאמר שבו דן במשמעות הדת הנוצרית וצורת שתי וערב לפי השקפת התורה, ומסקנתו שהנצרות היא עבודה זרה, ויש ליהודי להתרחק ככל האפשר ממנה, ומביא בדבריו כמה וכמה מנהגים שנהגו יהודים באירופה להתרחק מצורת שתי וערב, ולתעב ולשקץ אותה. כך נהג גם הגר"א שפירא זצ"ל, שכשהייתה לו מכונית מסוג שברולט, שהסמל שלה בצורת שתי וערב, עקרו את הסמל מהמכונית, כדי לא להשאיר זכר לזה. ז מי יכול להקל באיסור תורה? בגמרא מובא כלל גדול שמשמש בכל מצב של מחלוקת בין החכמים, דהיינו ספק שלא הוכרע: ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. הרה"ג האדר"ת זצ"ל כותב (בספרו עובר אורח סימן פא): שנשאל על מה שכתב בנו של הנודע ביהודה (שו"ת שיבת ציון סימן כו) לגבי נושא שיש בו מחלוקת הפוסקים בהלכות טרפות: כל כי האי מלתא שתלוי במחלוקת הפוסקים ואין מכריע ביניהם כי האוסרים והמתירין הם שווים במנין יכול כל רב ומו"צ להורות במקומו אם הוא נשאל עליו כפי שיקול דעתו וכפי הנראה לו אם להקל אם להחמיר, באופן שאין שם מנהג ידוע אבל אם כבר נהגו במקומו לחוש לדברי האוסרין אין להמורה לפרוץ גדר במה שנהגו לאסור ע"פ פוסקים המחמירין ועזות פנים הוא לו... איך כתב, לכאורה בניגוד לגמרא, שכל פוסק יכול להחליט כפי הנראה לו, והרי אם מדובר בשאלה באיסור תורה עליו להחמיר, ואם באיסור דרבנן עליו להקל. ענה על כך האדר"ת זצ"ל שלא כתב בעל "שיבת ציון" שיעשה כמו שירצה, אלא שיעשה המורה כפי שיקול דעתו, כלומר לאחר שיעיין בהלכה ויכריע אם להקל אם להחמיר כפי שישקול הדברים במאזני שכלו, כך יפסוק, אבל לא התכוון שיעשה כרצונו בלא שום טעם. לעומת זאת בגמרא מדובר על מי שרוצה לפסוק בלא הכרעת דעתו, אז חל הכלל: להחמיר בשל תורה ולהקל בדרבנן. ח מדוע מזכירים שבח בתפילה? לפני שמשה רבנו ביקש מהקב"ה את בקשתו להיכנס לארץ, הוא פתח בשבח (דברים ג,כד): "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ", מכאן לומד רבי יהושע שכל אדם צריך לומר דברי שבח בתחילת תפילתו. לעומת זאת רבי אליעזר טוען שאין ללמוד ממשה רבנו לגבי סתם אדם, כמו שמסביר רש"י (ד"ה דרב גובריה) שאצל משה הייתה "גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים, אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא". ייתכן שנקודת המחלוקת ביניהם היא במהותה של הזכרת השבח לפני בקשות התפילה. רבי יהושע סבור שעניין אמירת השבח הוא כדי שידע האדם לפני מי הוא עומד ויתפלל מתוך הכנעה וכובד ראש, לכן אם אפילו משה רבנו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה היה צריך לכך, כל שכן שאנחנו צריכים זאת, ולכן לומדים ממשה רבנו. לעומת זאת רבי אליעזר סבר שזהו עניין חיצוני של נימוס, שלפני שמבקש אדם את צרכיו יזכיר דברי שבח לפני המלך, כדי שלא יהיה כחוצפה שבא רק לדבר לצורך עצמו, וזה שייך אצל אדם גדול כמשה רבנו שהיה מדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו, אבל אנחנו קרוצי חומר קטני קטנים צריכים להכיר את מקומנו ואין לנו אלא לבוא בהכנעה ולבקש את צרכינו, ואדרבה אם נתיימר להזכיר שבחים בתחילה ייראה הדבר כיוהרא, כאילו גם אנחנו בדרגתו של משה רבנו כפי שהוא מדבר עם הקב"ה. ט הנהגת כל דור מותאמת לו ששת אלפים שנות העולם מחולקות לאלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים ימות המשיח. אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם, וכשהיה בן 52, כלומר אלפיים שנה אחרי בריאת העולם, התקיים הפסוק (בראשית יב,ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן", כלומר שהשפיע על הרבה אנשים בעולם להאמין בבורא העולם, והתחילו אלפיים שנות תורה. הרה"ק ר' חנוך העניך מאלכסנדר זצ"ל (מובא בפרדס יוסף בראשית יב,ה) הקשה: כיוון שהייתה לאברהם אבינו השפעה כל כך גדולה על כל כך הרבה מהאנושות, היינו מצפים לשמוע עליהם או על צאצאיהם, אבל לא מצאנו שהיו תולדות חשובים לאותם גרים שגייר אברהם אבינו. ואמר, שאחר שנפטר אברהם אבינו לא רצו הגרים ללמוד מיצחק, כי לא היו מחשיבים אותו כאברהם, וישבו בביתם ונתקררו עד שחזרו לסורם, וראיה מזה שלא יאמר אדם שהצדיק שבימיו איננו גדול כל כך כמו הראשונים, אלא מוכרח לנסוע לצדיק שבימיו. כי כל צדיק מותאם לדור שבו הוא נמצא. כך גם השופט מותאם לדור שלו, כפי שכותב הרמב"ם (ממרים ב,א): בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. י מה עדיף: בחיפזון או במתינות? שלוש פעמים בש"ס, וכולן במסכת עבודה זרה, נאמר: "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים". היו ששאלו, מדוע בכה רבי, לכאורה היה צריך לשמוח. אומרים בשם האדמו"ר מרוז'ין, שאם אפשר לזכות לכל כך הרבה בשעה אחת, צריך להתעורר ולבכות על אותן שעות שהלכו לאיבוד. מהסבר זה נראה שאדם שקונה עולמו בשעה אחת יכול להשיג את אותן השגות של מי שקונה עולמו בהרבה שנים, אולם בעל ההפלאה (פנים יפות דברים לג,כב) מסביר שיש הבדל עקרוני בין השניים. הצדיקים המעלים ניצוצות הקדושה בתורתם ובמעשיהם הטובי,ם מבררים אותם מן הפסולת ומתקנים אותם תיקון גמור בלי תערובות, אבל הגרים ובעלי התשובה שנכנסים לקדושה בשעה אחת אינם מבררים להיות מנוקים היטב מפסולת, כמו שאמרו (קידושין ע,ב): "קשים גרים לישראל כספחת". על פי דבריו ניתן להסביר שרבי בכה על שלא זכה אותו אדם לקנות עולמו בהרבה שנים, אלא עשה זאת בשעה אחת, בחיפזון ובמהירות, ולא זכה לברר את פרטי הליכותיו בקודש כראוי. זהו גם ההבדל בין הגאולה העתידה, שלגביה נאמר (ישעיהו נב,יב): כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, לבין יציאת מצרים שיצאו בחפזון, כמו שכתוב (דברים טז,ג): כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, לכן ממצרים יצאו בחוזק יד, שהוא מדת הגבורה, אבל לעתיד תהיה הגאולה במדת החסד. יא האם מותר להשתמש במזוזה לשמירה? אונקלוס שהתגייר, הסביר לחיילים הרומים שבאו לקחת אותו את מעלתה של מצוות מזוזה: "מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם". גם בתלמוד הירושלמי (פאה פ"א ה"א) מסופר שרבי יהודה הנשיא שלח לארטבן, שהיה גוי חשוב, מזוזה, ואמר לו שזוהי מתנה ששומרת עליו. לעומת זאת הרמב"ם (בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה,ד) כותב: אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם. בעל עלי תמר (פאה א,א) כותב שדברי הרמב"ם מתייחסים דווקא ליהודי שקובע מזוזה לשם שמירה, זה אסור, שהרי מצות התורה אינה קמיע של שמירה לגוף אלא מצות ה' לייחוד שמו יתברך אהבתו ויראתו. אבל גוי שאינו חייב במצוות יתכן שיש למזוזה הסגולה הזאת ואפשר גם לתת לו את המזוזה למטרה זו של שמירה. יתר על כן, במשנה (כלים יז,טז) מדובר על מקל שיש בו בית קיבול למזוזה, וכותב שם התוספות יום טוב: "ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצווה. ולשמירה להם". יב מה התיקון ליהודי שנכנס לכנסיה? עיר שיש בה עבודת כוכבים - אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת, דברי רבי מאיר. הרמב"ם מבין משנה זו כפשוטה, כלומר שהיהודי האידיאלי לא נמצא בכלל במקום שיש בו עבודה זרה, אולם לאורך שנות הגלות, היו יהודים בעל כורחם במקומות כאלה, כמו שמסביר הרמב"ם (בפירוש המשנה): יש לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, רצוני לומר בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק, הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן". לפי זה מסביר הרמב"ם שאסור להיכנס לכנסיה: "ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו". כך פסק גם הגר"ח פלאג'י זצ"ל (שו"ת חיים ביד סימן כו) על מעשה שהיה שהלכו כמה יהודים ביום אידם של גויים עם גדול השררה שלהם הנקרא קונסול לכנסיה שלהם כדי ללוותו, ונכנסו לשם, וכתב שפשוט שהדבר אסור, ואף על פי שהגויים עצמם בזמן הזה כבר לא עובדים עבודה זרה, מכל מקום בית תפלתם הוא מקום מוכן לפורענות, ויש בו זכר לעבודה זרה של הקדמונים, ובוודאי שיש בו טומאה שנדבקת לכל מי שנכנס לשם, והתיקון לאותם יהודים שנכנסו לשם הוא שיטבלו במקווה, ויקבלו מלקות, ויתנו את הבגדים שלבשו כאשר נכנסו לשם לעניים מרודים, כדי שתהיה להם כפרה. יג ממי זוכה אדם להיות מושפע? מותר לכהן להיטמא בטומאה דרבנן, כגון לצאת לחוץ לארץ לצורך מצווה, ואחת הדוגמאות היא כדי ללמוד תורה, ובעניין זה נפסק להלכה כדעת רבי יוסי, כמו שכותב הרמב"ם (אבל ג,יד) שהדבר מותר "אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל. לא מן הכל אדם זוכה ללמוד". לא רק בלימוד תורה יש קשר מיוחד בין התלמיד לרב, וייתכן שאותו תלמיד לא יוכל ללמוד כראוי מרב אחר אלא דווקא מאדם מסוים, אלא יש גם עניינים גשמיים שונים שבהם השפעה יכולה להגיע לאדם דווקא מאדם מסוים, שיש לו קשר נפשי ורוחני אליו. כך הוא לגבי רפואה, כמו שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ב): "לא מכל אדם זוכה להתרפאות", גם בעניין זה אם נטיית נפשו של החולה היא לרופא מסוים, אז רפואתו תבוא על ידו באופן יותר טוב, כפי שנאמר בגמרא (לקמן נה,א) לגבי ייסורין: "בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני", ומכיוון שנגזר מראש שהייסורים יצאו על ידי אדם פלוני, הנטייה הנפשית של החולה לרופא מומחה מסוים היא הביטוי של הגזרה הזו לגבי אותו "אדם פלוני". גם ברווחים מעסקים אמרו (מועד קטן יח,ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: ...שדה פלוני לפלוני", כלומר שאדם ירוויח דווקא מאדם מסוים. כך גם לגבי הולדת ילדים אמרו (יבמות סד,א): "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה". ייתכן שאיש או אשה יזכו לילד דווקא מבן זוג מסוים, ולא מאחר (עלי תמר יבמות פ"ו ה"ו). יד עד כמה עמוקה השפעת הנצרות? במסכת עבודה זרה יש חמשה פרקים, אולם רב חסדא אומר שיש לנו מסורת שאצל אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה שלו. כמה מרבותינו האחרונים (שם משמואל פרשת במדבר, וכן מובא בספר אדר וארבע פרשיות עמוד קסו) הסבירו שעבודה זרה היא ראש להרבה חטאים אחרים שמסתעפים ממנה, כמו שאמרו חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ו"כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה", ו"כל המבטל תורה כאילו עובד עבודה זרה", ו"כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה", ועוד רבים כדומה לזה, ואצל אברהם אבינו היו ברורים לפניו כל האופנים ואופני האופנים שאפשר לטעות אחר אביזרייהו דעבודה זרה, אפילו אלו שמגודל עוורון לבנו, אין אנו מרגישים בהם, ולפיכך היו לו ארבע מאות פרקים. גם כיום יש השפעה נוצרית עמוקה על התרבות המערבית, האומנות, הספרות ועל המוסדות האקדמיים. אחת הדוגמאות הבולטות להשפעת הנצרות על תרבות העולם המערבי היא הקמת האוניברסיטאות בימי הביניים. במהלך המאות ה־12 וה־13, הכנסייה הייתה הכוח המרכזי בחיים הציבוריים באירופה. מתוך הצורך לחנך את אנשי הדת ולעסוק בפרשנות כתבי הקודש הנוצריים, נוסדו מוסדות לימוד שאט אט הפכו לאוניברסיטאות. לדוגמה: כאשר הרווארד נוסדה בשנת 1636, היא הוקמה במפורש כמוסד להכשרת כמרים, והיא קרויה על שמו של כומר שתרם את ספרייתו ואת מחצית רכושו למוסד. המוטו של האוניברסיטה עד היום הוא Veritas, מונח שמושרש עמוק במסורת הנוצרית. גם המבנה האקדמי של הרווארד, כולל הפקולטות, הדיקנים, הקתדרות (chairs), והטקסים האקדמיים - כולם נושאים סממנים כנסייתיים. אברהם אבינו ידע להישמר מכל השפעה, אפילו מזערית ביותר, של עבודה זרה. טו מצוות שמיטה מוטלת על האדם או על הקרקע? מדברי רש"י (ד"ה אדם) מבין בעל מנחת חינוך (מצווה קיב) שאיסורי שביעית חלים לא רק על האדם, אלא על הקרקע, כלומר יהודי שיש בבעלותו קרקע בארץ ישראל מצווה על כך שהקרקע לא תיעבד בשנת השמיטה, לא על ידו ולא על ידי אחרים. ציווי זה דומה לציווי על שביתת בהמה בשבת, שכל יהודי אחראי לכך שבהמתו לא תעבוד בשבת, לא רק על ידו, אלא גם על ידי אחרים. לעומת זאת מדברי תוספות (ד"ה מי דמי) הבין הגר"מ אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן ג) שלדעתם חיוב שביעית הוא על האדם ולא על הקרקע. הוא מסביר שהנפקא מינה בנידון זה היא - האם מותר להשכיר דירה עם גינה לשוכר החשוד בשמירת שביעית, ויתכן ואף סביר להניח שלא ישמור שביעית בגינתו. אם נאמר שהחיוב הוא על האדם דווקא - לכאורה לא ייאסר על בעל הדירה להשכיר את דירתו לשוכר שיעבוד בה בשביעית, כיון המשכיר עצמו לא עושה את העבודה והחיוב חל על העובד דווקא, וגם אין החיוב חל על האדמה. אבל אם נאמר שהחיוב הוא על הקרקע - ייאסר עליו להשכיר את הגינה שבדירתו לאותו שוכר, כיון שאם יעבוד בה, הרי שעבר בעל הקרקע על מצות עשה של "ושבתה הארץ". בספר מעדני ארץ (סי' י"ג), ובספר שבת הארץ (קונטרס אחרון אות א') הביאו את דעת האוסרים להשכיר שדה של ישראל לגוי או לישראל שלא ישמור שביעית, ואת דעת המתירים. ומדברי הרמב"ם הוכיח הגר"מ אליהו זצ"ל שהאיסור חל על הארץ, ואסור לבעל הקרקע להשכיר אותה לאדם שיעבוד בה בשנת השמיטה. טז האם מותר למדינת ישראל למכור נשק לגויים? הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש יב,יב) פוסק: "אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה", מפני שבמכירה כזו היהודי המוכר מכשיל את הגוי הקונה בעבירה של שפיכות דמים. אמנם, אם באמצעות אותם כלי נשק הגויים שומרים על היהודים, מותר, כפי שמובא בגמרא ובתוספות (ד"ה לפרסאי). הגאון ר' יהודה גרשוני זצ"ל כתב (בקובץ הדרום כרך ל"ב ע' 199): "נתבקשתי לברר להלכה, היות שמדינת ישראל מייצרת ומוכרת נשק לאומות העולם, אם לפי ההלכה יש היתר לזה, ובאיזה אופן מותר לפי ההלכה למכור נשק ובאיזה אופן אסור". הוא מביא את דברי תוספות הנ"ל המתירים, וכן כתב הש"ך (יו"ד קנא ס"ק י"ג): "והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לעובדי כוכבים, כיון שעל ידם אנו ניצולים מאויבים הבאים עלינו על העיר". העיר על כך הגר"י גרשוני זצ"ל: לכאורה היתר זה שייך רק בזמן שאנו בגלות ועמי הגויים מגינים עלינו, אבל בארץ ישראל שאנו מגינים על עצמנו, ולא נזקקים להגנת הגויים, לכאורה לא שייך היתר הזה של הש"ך. אבל אפשר לומר, כיון שיש עוד חלק גדול מעמנו בני ישראל בגלות ואומות העולם מגינים עליהם, יש למכור להם נשק מטעם שיש בזה גם כדי להגן על אחינו בני ישראל הגרים עמהם. ולפי זה בארצות שאין בני ישראל נמצאים שמה (כגון בארצות המזרח, הודו וגם סין ויפן ועוד מארצות המזרח), לכאורה אסור למכור להם נשק. יש לדון גם במה שהתפרסם שמדינת ישראל סיפקה נשק למשפחות ערביות כדי שיילחמו באמצעותו בחמאס בעזה, האם מכירה כזו נחשבת כמכירה לגויים שיגנו עלינו והדבר מותר, או שמא כיוון שיש בכוחנו להילחם אין היתר למכור להם. יז במה טעה תלמיד ישו? רבי אליעזר נתפס על ידי הרומאים ונחשד בעיניהם. בספר דקדוקי סופרים מבאר שמעשה זה היה כאשר הרומאים רדפו את הנוצרים הראשונים, והם חשדו שגם רבי אליעזר נוצרי ח"ו. כאשר הוא הצטער על כך שנתפס וכמעט נהרג על ידם, אמר לו רבי עקיבא שייתכן שזה קרה לו בגלל שפעם נהנה מדברי מינות. ענה רבי אליעזר שאכן פעם פגש אחד מתלמידי ישו הנוצרי (לפי גרסת הגמרא המקורית, המודפסת בהוצאת "הלכה ברורה"), שאמר לו על סמך הפסוק בספר מיכה (א,ז), שכסף של אתנן זונה שהוא מטונף ראוי שישמש לבניית בית הכסא לכהן הגדול בהר הבית, כי גם בית הכסא הוא מטונף. לכאורה זה נשמע רעיון נחמד, ואפשר להבין מדוע רבי אליעזר נהנה ממנו, אבל למה הוא נענש על כך? ייתכן שעניין זה מבטא בדיוק את הסיבה שבגללה צריך כל כך להתרחק מהמינים. כי אף על פי שלכאורה זהו רעיון נחמד המבוסס על פסוק, בפנימיות העניין רעיון זה מבטא את אחד ההבדלים העיקריים שבין היהדות לנצרות. שכן הנצרות היא זו הרואה בצרכי הגוף הטבעיים טומאה שצריך להימנע ממנה, ולפי השקפתה גוף האדם הוא דבר פסול מיסודו וממילא נוצרת לפי שיטתם השוואה בין עשיית הצרכים הטבעית של האדם לפגם מוסרי, ובזה, כידוע, גישת התורה היא הפוכה, שגם בצרכי הגוף אפשר שתהיה קדושה. לכן נענש רבי אליעזר על שלא הרחיק את עצמו מאותו המין, ולא קיים את הפסוק (משלי ה,ח): "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ", ובלא משים נתן לעצמו להיות מושפע מרעיון כפרני שכזה האומר שצרכי הגוף הם טמאים מצד עצם בריאתם ושווים לפגמים מוסריים. יח מי הצליח להיות ממוקד מטרה? נאמר על בתו של ר' חנינא בן תרדיון: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. ה"בן יהוידע" ביאר שכוונתה הייתה שישבחו את ישראל, כי במה שגדולי אומות העולם משבחים את ישראל, נוסף לישראל כבוד לפני העולם. וכמו שנאמר בשיר השירים (י,ט): "ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופלגשים ויהללוה". אך נענשה בזה, כי היה לה לחוש שמא יתגרה בהם יצר הרע. כלומר: כוונתה הייתה טובה, אך בפועל המעשה שעשתה לא היה טוב. בעל מסילת ישרים (פרק טז) כותב שמכאן ניתן ללמוד עד כמה צריכה כוונת האדם להיות ממוקדת בעשיית הטוב, ולא לפנות לעניינים צדדיים: "לפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת, או שישבחוהו בני האדם או שיקבל שכר במעשהו. ולפעמים, אפילו אם לא יהיה מתכון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר, כעין מעשה של בתו של רבי חנינא בן תרדיון שהיתה פוסעת פסיעות יפות, וכיון ששמעה שאומרים כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה יותר. הרי התוספת הזה נולד מכח השבח ששיבחוה. בספר עליות אליהו מסופר על הגר"א שעמד בניסיון כזה. כשהיה פעם בברלין, הוא פתר בעיה מדעית לפרופסור מהאוניברסיטה, שלא הצליחו לפותרה במשך שלוש שנים. הפרופסור כל כך שמח בפתרון, ורצה לבוא למחרת אל הגאון עם כל תלמידי וחכמי האקדמיה, כדי להודות לו ולעשות לו יקר וגדולה, אך כאור הבוקר והנה הגאון חמק עבר לדרכו ולמסעו ויבקשוהו ולא מצאוהו. יט ייחוד הלב קובע את ייעוד המעשה על הפסוק (תהלים א,ג) שמשווה תלמיד חכם לעץ ואומר: "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל", אומר רב, שאפילו העלה, שהוא הדבר הקל שבאילן, אצל תלמיד חכם הוא בעל חשיבות, כלומר אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם מכילה דברי חוכמה ותורה. הגר"י הוטנר זצ"ל (פחד יצחק שבועות מאמר לה אות ג) ביאר שתלמיד חכם אמיתי, מיוחד הוא ומיועד הוא לדיבורי תורה, וממילא גם כשהוא מוציא מפיו סתם דיבורים, ואין הוא מכוון כלל לדיבורים של תורה, מכל מקום, מצד יחודו ויעודו לדיבורי תורה, נתפסים הם יחודו ויעודו בדיבורו, אפילו בלי שום כונה מצדו. וגם שיחתו צריכה לימוד. באופן דומה הוא מבאר את הבקשה בברכת קריאת שמע: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". כאן יש הדגשה על יחוד - הלב לאהבה וליראה, ולא על האהבה והיראה כשהן לעצמן. כי כאשר סתם אדם עושה מעשה של אהבה או מעשה של יראה, אם אינו מתכוון לשם אהבה או לשם יראה, אין כאן מעשה אהבה ומעשה יראה כל עיקר. אבל כאשר הלב מיוחד לאהבה וליראה, אז, אפילו בשעה שאין התעוררות האהבה או היראה חיה בלבבו, והוא עושה מעשה מבלי שום כונה של אהבה או כונה של יראה, מכל מקום, כיוון שהלב מיוחד לכך, כל מעשה טוב, וקיום מצוה, הרי הוא ממילא מעשה של אהבה, ומעשה של יראה. כי לעולם ייחוד הלב קובע את ייעוד המעשה. כ האם מברכים על ראיית גויה יפה? מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'! על פי זה כותב בעל אליה רבה (ס"ק כג) על דברי השולחן ערוך (או"ח רכה,י): "הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו גוי או בהמה, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שככה לו בעולמו", שאין הבדל אם רואה זכר או נקבה, כל שמדובר באדם יפה מברכים עליו. אולם יש שמפקפקים בכך, שכן לכאורה יש לתמוה: מדוע הסתפק רבן שמעון בן גמליאל באמירת הפסוק "מה רבו מעשיך ה'", ולא בירך את הברכה שתקנו חכמים על ראיית בריות נאות: "ברוך וכו' שככה לו בעולמו". אמנם המאירי (ברכות נד,ב) כתב שברכה זו, ועוד ברכות (הנזכרות בתחילת פרק הרואה) אינה ברכה קבועה שחובה לברכה בנוסח כמו כל הברכות, ואפשר לצאת ידי חובה באמירת הפסוק "מה רבו מעשיך ה'" במקום נוסח הברכה, אבל להלכה נפסק שמברכים ברכות אלו בשם ומלכות כמו כל הברכות, ואם כן קשה מדוע לא בירך רבן שמעון בן גמליאל את הברכה כהלכתה. בעל עלי תמר (ברכות ט,א) הציע שייתכן שמפני כן פטר עצמו באמירת הפסוק, שלא רצה לברך בנוסח ברכה במקום שיצר הרע שולט, בדומה למה שכותב הב"ח (אה"ע סימן סב בשם הגהת מנהגים) שאין לברך "שהשמחה במעונו" בחדר שנשים ואנשים ביחד, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא במקום שיש בו הרהורי עברה. לכן לדעתו אין בהכרח ראיה מהגמרא לברך בשם ומלכות על אשה גויה נאה. כא מה ההבדל בין יאיר בן מנשה למכיר? דוד המלך ע"ה כבש ארצות מחוץ לארץ כנען, והן נקראות בלשון חז"ל "סוריא". בגמרא נאמר שהן לא נחשבות ממש כמו ארץ ישראל, מפני שהכיבוש שלהן היה "כיבוש יחיד", ויש מחלוקת בין הראשונים בהגדרה של כיבוש יחיד. תוספות (ד"ה כיבוש) מביאים בדבריהם פירוש שכל מה שכבש יחיד, כגון יאיר בן מנשה, אינו נחשב ארץ ישראל. בעל צפנת פענח (בספר מכתבי תורה סימן יב) כתב שבאופן מדויק הזכירו תוספות דווקא את יאיר, ומשמע מדבריו שיחיד שכבש שטח בלי הסכמת הכלל - זה אינו ארץ ישראל, אבל יחיד שכבש בהסכמת הכלל - מה שכבש נחשב ארץ ישראל. על פי זה הוא מסביר את ההבדל בין יאיר בן מנשה, שעליו נאמר (דברים ג,יד): "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב", כלומר השטח שלו נחשב ככזה שהוא לקח בעצמו ואין דינו כארץ ישראל, ולעומת זאת כתוב (שם פסוק טו): "וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד", כלומר שהשטח שלו ניתן לו, ונחשב ארץ ישראל. ההבדל הוא שיאיר היה משבט מנשה, ומשה רבנו התנה עם חצי שבט המנשה, שרק אם יעברו חלוצים למלחמה לפני בני ישראל לכבוש את הארץ יזכו לקבל את עבר הירדן. ואולם, יאיר בן מנשה נהרג בתחילת המלחמה עם שבעה העמים (סנהדרין מד,א), ולא זכה לעבור חלוץ במלחמה ולא קיים את התנאי, ומכיוון שפעל בלי הסכמת הכלל השטח שלו נחשב כנלקח על ידו, ואין דינו כארץ ישראל, ולעומת זאת מכיר פעל בהסכמת הכלל, ולכן הגלעד שניתן לו הוא חלק מארץ ישראל. כב האם מותר ללמד גמרא ברדיו באנגלית? תוספות (ד"ה תיפוק ליה) כותבים בשם רבנו תם שאיסור התורה "ולפני עיור לא תתן מכשול" קיים גם אם מדובר במכשול שאסור רק מדרבנן, אולם המאירי כותב בשם חכמי הדורות שאיסור נתינת מכשול מן התורה חל רק על מכשולים שאסורים מדין תורה, ולא על מכשולים שאסורים מדרבנן. בנושא זה דן הרה"ג פנחם מרדכי טייץ זצ"ל (בכתב העת: מוריה קנד - קנו, ס - סו) שבמשך עשרות שנים לימד באמצעות הרדיו בארה"ב שיעור בשם "דף השבוע", לו האזינו עשרות ואף מאות אלפי מאזינים, בשפת יידיש. פנו אליו מאות אנשים בבקשה שילמד את השיעור באנגלית, אולם הוא חשש לעשות זאת, כיוון שאסור לגויים ללמוד דברי תורה, ולא רצה שהם ישמעו את השיעור שלו ויעברו על האיסור הזה. במאמרו הוא הזכיר את המחלוקת הנ"ל, וכתב שאם האיסור לגוי ללמוד תורה הוא מדרבנן, אם כן כאשר יהודי משמיע ברדיו דברי תורה שגויים יכולים להיכשל ולשומעם, אותו יהודי עובר על איסור "ולפני עיוור" רק לפי דעת תוספות, אבל לא לפי המאירי. במסקנתו הוא נטה להחמיר. הרה"ג יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש" כתב לו (מובא שם) שלדעתו אין בזה כל חשש, כי הוא מתכוון להשמיע דברי תורה ליהודים, ואם באים גויים ושומעים מעצמם, אין בזה לא איסור של "לפני עיוור" וגם לא מסייע לעוברי עבירה. מסקנתו היא שלא רק שאין בזה שום חשש ופקפוק, אלא יש תועלת גדולה בפרסום דברי התורה, שבאמצעותם הוא מקדש שם שמים ומקרב ליבות ישראל לתורת ה'. כג מה למדו מאותו גוי באשקלון? שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו... רש"י מסביר שהשאלה: "עד היכן כיבוד אב ואם" היא: כמה אדם מצווה להיזהר בכיבוד אב ואם, ולכאורה תמוה, האם אין מקור אחר שממנו אפשר ללמוד זאת חוץ מאותו גוי מאשקלון? ביאר זאת בעל ספר אבני שהם (הגרמי"ל שחור זצ"ל, פר' יתרו) שרבי אליעזר לא בא ללמוד מאותו גוי את ההגדרה ההלכתית של מידת קיום המצווה של כיבוד אב, אלא להבין מבחינה אנושית מהו כוח הסבל הטבוע באדם עבור אביו ואימו, ומהי מידת הסבלנות המקסימלית הקיימת בכוח אנוש ביחסו אל אביו ואימו. את זה הוא למד מאותו גוי באשקלון, שעצר ברוחו ולא העיר את אביו, ומכאן מוכח שיש בכוחות נפשו של אדם להתגבר ולוותר על רווח של ששים ריבוא שכר, מתוך הרגשת חובה כלפי אביו, ומכאן יש לימוד לישראל, שנצטוו במצות כיבוד אב ואם, שהם מצווים ועומדים עד כדי מידה זו, ולא שייך להיפטר מטעם שזה מעבר לכוח הסבל האנושי ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, שהרי מוכח שמידה זו של סבלנות טבועה היא בכוח אנוש, ואם נפשו של גוי כך היא סובלת, נפשו של ישראל שהיא זכה ואצילה יותר, על אחת כמה וכמה. הוא הוסיף לבאר שכשאמר: "והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו", יתכן שהמילים "ולא ציערו" מתייחסות לדמא עצמו, כלומר שהפסד הממון לא ציער את דמא, כי ערך כיבוד אביו היה חשוב בעיניו יותר מממון זה, ובזה התבטאה הגדלות שבסבלנותו, וכך צריכה להיות הגישה של יהודי כלפי הוריו. כד האם כל הגויים עתידים להתגייר? נאמר בספר צפניה (ג,ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד", ומסביר רש"י (ד"ה גרורים) שלמרות שלעתיד לבוא כבר לא יתקבלו גרים ולא יוכלו להצטרף לעם ישראל, הגוים מעצמם ירצו להיות יהודים, וייגררו אחרי עם ישראל. הר"ן (דרשות הר"ן דרוש ז) למד מכאן שזה אחד מן היעודים הגדולים של ביאת משיחנו, שכל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה ובכל פרטי המצות ודקדוקיהן. (אמנם ר' צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ אות יא ד"ה ובאומות העולם) כתב: "ולא שיהיו כבני ישראל דה' בדד ינחנו, ואין להם אחיזה אפילו באותיות הכתיבה והתורה דלא עשה כן לכל גוי וכל שכן באותיות המחשבה.") באותו זמן יהיו כל ישראל כמו כהנים כלפי אומות העולם, כפי שכותב רש"ר הירש זצ"ל על הפסוק (שמות יט,ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ": "ממלכת כהנים": כל אחד ואחד מכם יהיה "כהן" על - ידי שיקבל עליו את "ממשלתי" בכל מעשה אשר יעשה, ועל - ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים ויגשימו, ויפיץ דעת ה' וכניעה לה' על - ידי אמרי פיו ומופת מעשיו. וכן אומר הנביא: "ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם" (ישעיה סא, ו). "גוי קדוש": כשם שכלפי פנים יהיה כל אחד ואחד מכם כהן, כן תהיה הופעת קהלכם כלפי חוץ הופעה של קדושה לה'. גוי אחד ויחיד הוא יהיה בין הגויים, אשר אינו חי למען תהילת עצמו, גדולת עצמו ותפארת עצמו, אלא למען כינון מלכות שמים ותפארתה עלי אדמות. כה כוח התורה קיים בכל רבדיה תנא: כשם שעמדה לו חמה ליהושע, כך עמדה לו חמה למשה ולנקדימון בן גוריון. שלושת האנשים הגדולים ששלטו על טבע העולם ושבשבילם עמדה השמש ברקיע חיו בשלוש תקופות שונות, ומייצגים את שלושת חלקי התורה. משה רבנו מזוהה עם התורה שבכתב, כמו שכתב הנביא מלאכי (ג,כב): "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי", יהושע הוא הספר הראשון בין ספרי הנביאים, ונקדימון בן גוריון חי בזמן בית שני, כאשר כבר פסקה הנבואה, והייתה התורה שבעל פה, המשנה והגמרא. קדושת התורה שבכתב גדולה יותר מקדושת הנביאים והכתובים, לכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רפב,יט) שאסור לשים ספרי נביאים וכתובים על חומשים, וקדושת ספרי הנביאים והכתובים גדולה יותר מספרי התורה שבעל פה, לכן אסור להניח ספרי תורה שבעל פה, כגון משנה וגמרא, על ספרי נביאים וכתובים. שלושת דרגות הקדושה האלו מבטאות שלוש דרכים שבהן מגיע אלינו דבר ה': א. התורה שבכתב היא מסר ישיר מהקב"ה אלינו, וכל מילה וכל אות בה נאמרו על ידו. ב. הנביאים והכתובים מביאים אלינו את דבר ה' באמצעות שליח, הנביא שראה מחזה נבואה תיאר במילותיו את מה שראה. ג. התורה שבעל פה גם היא מאת ה', אלא שהיא מגיעה אלינו באמצעות חכמי ישראל שמבינים אותה בשכל האנושי ומפרשים אותה על פי ההיגיון הטבעי. עמידת השמש עבור כל אחד מהם משמעותה שכוח התורה, שהוא מעל הטבע, קיים בכל שלושת הרבדים שלה: בתורה שבכתב, בנביאים ובכתובים ובתורה שבעל פה. כו מתי היו הרבה בונדיסטים וקומוניסטים? יש דרגות שונות של רשעים, וביניהן רשעים גדולים שעליהם חל הכלל: מורידים ולא מעלים, כלומר מותר לגרום להם שימותו על ידי הורדתם לבור. אולם בדורות האחרונים גדולי ישראל מכל החוגים נמנעו מזה. שאלו פעם את האדמו"ר החב"די הריי"ץ (מובא בליקוטי שיחות ח"א ע' 74) למה הוא מקרב גם את אלו שנאמר עליהם 'מורידים ולא מעלים'. וענה: בשולחן ערוך קיימים ארבעה חלקים, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט. בירור דיני אנשים אשר מורידים ולא מעלים, נמצא רק בסוף החלק הרביעי - חושן משפט, צריך קודם ללמוד את שלשת החלקים הראשונים, וכמעט כל חלק חושן משפט עד שמגיעים לדין זה. רק אחרי שלמדו את הנ"ל, אפשר לשפוט את מי מעלין ואת מי מורידין. גם על הגר"ח מבריסק מסופר (בספר עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב עמ' רסה) על צעיר אחד מהעיר בריסק שהיה פורק עול וכופר בעיקר ממש, הוא היה מומר להכעיס, עד כדי כך שבכל שבת בבוקר בשעה שהגר"ח זצ"ל היה יוצא מביתו ללכת לבית הכנסת היה אותו צעיר מתהלך במכוון ע"י ביתו של ר' חיים ומעשן, כדי להראות לרב מבריסק שהוא אינו מאמין. והנה הצעיר הנ"ל התגייס לצבא הרוסי, ושירת שם, וכשהיה בחבורה של חיילי רוסיה ירה פעם בתמונתו של הצאר ניקולאי ונידון למוות, ור' חיים השתדל מאוד בהצלתו. כאשר נשאל מדוע? הרי הרמב"ם פוסק לגבי אנשים כאלה שדינם "מורידים ולא מעלים", ענה: הדין של מורידין ולא מעלין, שייך רק כשגדולי הדור ונבוני מדע לאחר שהרבו באומדנות, מחליטים שיש צורך גדול לציבור למנוע הצלתו כדי להציל הציבור מהפסד האמונה, אולם כעת אינו צורך שעה, כי הרי יש הרבה בונדיסטים וקומוניסטים גם בלי הבונדיסט השוטה הזה, ובונדיסט אחד יותר או בונדיסט אחד פחות לא יעלה ולא יוריד. כז כמה פעמים כתוב בתנ"ך "תועה"? אסור באופן מוחלט להתרפא מהמינים, וזהו איסור חמור במיוחד מפני שמינות מושכת את הלב, לכן אפילו במצב של פיקוח נפש ימות ואל יתרפא מהם. המגיד מדובנא (אהל יעקב כי תצא) מסביר שזו אחת הסיבות הגורמות לאדם לחטוא, והן רמוזות בשלוש הפעמים שכתובה בתנ"ך המילה "תועה": (בראשית לז,טו) "וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה", (שמות כג,ד) "אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה", (משלי כא,טז) "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל". שלושתשלוש הסיבות הן: א. ריבוי נכסים, וזה נקרא פזור הנפש. ב. מזג רע בחומריותו ובהרכבתו, שהוא נוטה במזג חומרו אל מדות רעות. ג. אדם אשר מינות נזרקה בו, והוא חולי השכל בדברי מינות שמושכים את הלב. לסיבה הראשונה רומז הפסוק "והנה תועה בשדה", בריבוי עסקיו ומלאכתו בשדה. הסיבה השנייה היא: "או חמורו תועה", בהרכבת חומריותו. הסיבה השלישית: "אדם תועה מדרך השכל". הוא מציין שרק בפסוק זה, השלישי, המילה "תועה" כתובה בתנ"ך בכתיב מלא, כי השלישי הזה כמעט אין תרופה למכתו, וגם יש סכנה אל השומעים דבריו, כי קל להשתכנע ממנו כי ידבר חלקלקות וידיח רבים מן ההמוניים, ורק אדם שלבו מלא אהבת ה' ינצל ממנו, כמו שנאמר על נביא שקר (דברים יג,ד): "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם כו'". כח מה לומדים מהצרפתית של רש"י? בהרבה מקומות רש"י כותב בפירושו מילים בצרפתית, במיוחד כאשר ראה צורך להסביר לבני דורו מושגים שונים. את המילה "חילזון" הוא מסביר בלע"ז: "לימ"ץ" limaz, וכך גם היום, בשינוי קטן, נקרא חילזון (או שבלול) בצרפתית. מכאן למד הרה"ג יהודה לייב פלס (בכתב העת: והיה לכם לציצית ג, תשס"ט, לב - לז) שהחילזון הקרוי "ארגמון קהה קוצים" שממנו מפיקים היום את צבע התכלת הוא החילזון שעליו דיברו חז"ל, כי מהגמרא (מנחות מג,א) מוכח שאת צבע התכלת אפשר להפיק משני דברים: א. החילזון. ב. צמח שנקרא "קלא אילן". מכיוון שמחילזון זה מפיקים את התכלת, ובוודאי שהוא אינו "קלא אילן", שהרי אינו צמח, האפשרות היחידה היא שהוא הוא החילזון שעליו דיברו חז"ל, ומרש"י הנ"ל מוכח שמשמעות המילה "חילזון" בלשון חז"ל היא כבזמננו. הוא מאריך להביא הוכחות נוספות (מדברי ימי אומות העולם, וגם מהתלמוד הירושלמי) שאכן זה החילזון, ודן בנוסף לכך בשאלות: א. האם די בסימנים והוכחות או שמא יש צורך במסורת להפקת התכלת, וכיוון שאין לנו מסורת כזו אין לנו אפשרות לסמוך על שום דבר אחר. ב. האם יש חיוב של פתיל תכלת בציצית בזמן הזה. ג. האם אנו יודעים מהו הגוון של התכלת לפי התורה, כהה או בהיר. ד. האם אנו בקיאים באופן הצביעה ובסממנים הדרושים לכך. מסקנתו היא שכיוון שיש בירור גמור שצבע התכלת שמפיקים מחילזון זה הוא התכלת שציוותה עליו התורה - אין טעם הגון להיפטר ממצווה זו, וכל אדם צריך להשתדל לקיים את מצוות ציצית כהלכתה, עם פתיל תכלת. כט מי לא זיהה את עצמו בתמונה? המחבר בשולחן ערוך (יו"ד קנו,ב) פוסק שאסור לאיש להסתכל במראה, משום "לא ילבש גבר וגו'", כי דרכן של נשים להקפיד על כך, אולם הרמ"א בהגהתו כותב בשם הר"ן: "הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה) אבל במקום שדרך האנשים לראות גם כן במראה, מותר". עם זאת כותב הדרכי תשובה (ס"ק ז) בשם גליון מהרש"א שנראה מדברי הר"ן שהחבירים נמנעים בכל מקום. על פי זה פסק בעל חשוקי חמד שמי שנוהג ממידת חסידות שלא להסתכל במראה יכול לעכב על שאר השכנים שגרים באותו בניין משותף שאינם מקפידים בכך, שלא לשים מראה ליופי בפתח הבניין. דברים אלו צריכים עיון, שכן לשון הר"ן הוא שהחברים נמנעים, כלומר שהם נמנעים מלהסתכל במראה, אבל אין זאת אומרת שאסור שתהיה מראה בסביבתם. ר' מתתיהו לוריא זצ"ל, היה חסיד סלונים שהקפיד מעולם לא להסתכל במראה. לאחר חתונתו אשתו רצתה לקנות ארון בגדים, שבצד החיצוני שלו הייתה מראה גדולה. הוא לא רצה זאת, אבל לכבוד אשתו הסכים שיהיה ארון כזה בחדר השינה שלו. לאחר ארבעים שנה אשתו נפטרה, ולמחרת השבעה הוא ביקש להוציא את הארון מהבית. באותה שנה, בחתונת נכדו הוא ישב עם האדמו"ר מסלונים, וצילמו את שניהם. כאשר נכדו בא לבקרו והראה לו את התמונה, הוא אמר לו: אני רואה כאן את האדמו"ר מסלונים, אבל מי זה היהודי מאיר הפנים הזה שיושב איתו? כשנכדו הסביר לו שזה הוא בעצמו, הוא ביקש ממנו לא לגלות לאף אחד שהוא לא זיהה את עצמו בתמונה. ל עם כלביא יקום וכארי יתנשא שלשה כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג, נחש, וחזיר. בפירוש אור החיים על הפסוק (במדבר כג,כד): "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" ביאר שהאריה הצעיר נקרא לביא, וכאשר הוא מזקין נקרא ארי, ועל דרך שאמרו כאן בגמרא שיש שלושה שכל זמן שמזקינים מוסיפים כח, כך התנבא בלעם על עם ישראל שהוא מתנשא ורם בכוחו ולמרות שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים, אלא הולכים ומתגברים. בספר נשמת כל חי (ע' ס) כותב: תמהו עליו הרי בגמרא אמרו שלושה כל זמן שמזקינים מוסיפין גבורה, ואלו הן דג נחש וחזיר, ולא הוזכר אריה. ייתכן שאכן אין כוונת בעל אור החיים להסתמך על הגמרא אלא רק לדמות דבר לדבר, ולכן הוא כתב שפירושו הוא "על דרך אומרם ז"ל", כלומר כשם שאמרו חז"ל שיש שלושה שטבעם שונה מכל בעלי החיים, שבניגוד לכל בעלי החיים שכל זמן שמזקינים נחלשים, השלושה הללו כל זמן שמזקינים גבורה מתווספת בהם, כך גם עם ישראל הוא ייחודי בטבעו, בניגוד למקובל. וכוונתו היא שעל פי דרך הטבע יש סתירה בין הגשמיות לרוחניות, וככל שאדם נעשה רוחני יותר כך גשמיותו נחלשת (כמו שמוכח מהמעשה הידוע של ריש לקיש בב"מ פד,א שכשקיבל עליו עול תורה נחלש גופו), אולם אצל עם ישראל בכללותו אין הדבר כך, אלא אדרבה, ככל שמתגברת אצלו הרוחניות גם הגשמיות מתחזקת, הן עם כלביא יקום מבחינה גשמית, וכארי יתנשא מבחינה רוחנית, ואז עוצמתו, גם הגשמית, תתגבר עוד יותר. לא כמה שמירות צריך ללשון? נפסק להלכה (שו"ע יו"ד קל,א) שמותר להפקיד או לשלוח יין ביד גוי, רק אם הוא חתום בחותם בתוך חותם, או מפתח וחותם. פסק זה הוא לפי דעתו של רבי יוחנן, אבל רבי אלעזר מחמיר יותר וסבור שאפילו חותם בתוך חותם לא מספיק לשמירת יין שהיה אצל גוי, כי יש לחוש שהוא זייף את החותמות והחליף את היין. כלומר: לדעת רבי יוחנן, חותם בתוך חותם נחשב לשמירה מעולה, ואילו לדעת רבי אלעזר אין זו שמירה מעולה. על פי זה הסביר הגר"נ גשטטנר זצ"ל (בפתיחה לספר ונתן פריו על מסכת נדרים) את מה שאמר רבי יוחנן במסכת ערכין (טו,ב) שהקב"ה ברא את האדם באופן שיש ללשון שתי חותמות, אחת של עצם ואחת של בשר, ועם זאת אין הן מספיקות לשמירה על דיבורו של האדם, ועל זה נאמר (תהלים קכ,ג): "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה" ביאורו הוא על פי המהר"ל (גור אריה מטות) שכתב שדיבורו של אדם צריך שמירה יתירה, כמו תרומה וקדשים שיש בהם מצוות עשה של "משמרת תרומותי", והרמב"ן (חולין ב,ב) כתב שבדברים שיש מצווה לשמור שמירה מעולה, צריך שיהיה ברור שהם טהורים, ואף פעם לא מטהרים במצב של ספק. נמצא שלדעת רבי אלעזר שחותם בתוך חותם אינה שמירה מעולה, אין זה מועיל במקום שצריך וודאות, אבל לרבי יוחנן שמירה כזו מועילה אף בתרומה וקדשים, לכן דווקא רבי יוחנן הוא זה שאומר שם שאף על פי שיש ללשונו של אדם שמירה כל כך מעולה בדרגה שלא יכולה להיות למעלה ממנה, עם כל זה אין זה מספיק, ולשיטתו על זה נאמר: "מה יתן לך ומה יוסיף לך". לב בקיום של מה רוצה החשמלאי? אסור ליהודי לרצות בקיומה של עבודה זרה, לכן כותב הבית יוסף (יורה דעה סימן קמג) בשם רבינו ירוחם (ני"ז ח"ד קנז.) שכתב בשם הרמב"ן (חי' סד. ד"ה כיון) שאסור ליהודי להיות אפילו שומר חנם על עבודה זרה, כי אם היא תיגנב בפשיעה אותו שומר יתחייב לשלם, ולכן הוא רוצה בקיומו, ואפילו אם המפקיד פטר אותו מן התשלומין הוא רוצה בקיומו כיון שקבל עליו בטובה, הוא רוצה לעשות את הטובה הזו למפקיד, כדי שבעתיד יעשה לו המפקיד טובה אחרת. על פי זה פסק בעל משנה שכיר (מועדים, הלל, כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם) בשנת תרפ"ה לחשמלאי ששאל אם מותר להתקין נורות חשמליות בבית עבודה זרה, ואם לו אסור האם יכול רק לספק את החומרים מהעסק שלו, רק כדי שתהיה לו פרסומת, ולא יהיה לו שום ריווח אחר מזה. והתשובה הייתה שלא רק שאסור ליהודי לעשות דבר לשימוש בבית עבודה זרה, אלא גם אסור לפועל שלו לעשות זאת, ואפילו אם התועלת שתהיה לו היא רק פרסום, בלי שום ריווח ממוני גם אסור, כי לצורך הפרסום הוא יהיה בגדר של "רוצה בקיומו" של אותן נורות ושל אותו בית שמשמשים לעבודה זרה. הוא מוסיף שאחרי שענה לאותו יהודי שהדבר אסור, מצא בספר חסידים [סי' תל] שכתב שרוב בני אדם שיש להם עסקים עם משמשי עבודה זרה אינם עשירים עד יום מותם, כי לא יאריך עשרם עד סוף ימיהם בגלל העבירה שעוברים, ועוד עוברים על (דברים ז,כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו", לכן בסוף מה שהרוויחו מעבודה זרה יפסידו. וזה בדיוק מה שענה לאותו יהודי, שאין ברכה בריווח כזה הבא על ידם, ורק לבטוח בה' שיזמין לו פרנסתו בריווח ובהיתר. לג האם לומדים הלכה ממדרשי אגדה? רבנו תם והרמב"ם מפרשים שסוגיית הגמרא עוסקת בכוסות חרס שגוי שתה מהן יין, וכדי להכשירן יש צורך בהדחה. יש דיון בשאלה כמה הדחות נצרכות בשביל להכשירן, והמסקנה היא שצריך שלוש הדחות, מפני שרק בהדחה השלישית נפלט כל היין. רבנו תם מביא ראיה ממה שנאמר במדרש אסתר, שהמן אמר למלך אחשורוש שאם הוא יגע בכוסות של יהודי, ידיח היהודי את הכוס שלוש פעמים. מכאן למד הגר"י ברלין זצ"ל שניתן ללמוד הלכה ממדרשי אגדה, ובא בתלונה לאחד מגדולי דורו, בעל הנודע ביהודה, מדוע אינו משיב בדברי אגדה. הוא השיב לו (שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן קסא) שמדברי המדרש הזה אין ראיה שניתן להסתמך על דברי מדרשי אגדה בפסיקת הלכה, שהרי ההלכה המובאת במדרש אינה מדבריו של בעל המדרש, אלא המדרש רק מספר מה שאמר המן, ואם כן יש לתמוה: וכי מהמן נלמד פסקי הלכות, אלא שכיוון שזה סיפור דברי המן שאמר לאחשורוש את מנהגן של ישראל, אנו למדים ממנהגן של ישראל המצוטט על ידי המדרש, שהוא תורה, ולא מדברי מדרש האגדה. באופן כללי כתב (שם) בעל הנודע ביהודה: כי כל דברי רז"ל בדברי אגדה סגורים וסתומים וכלם קשים להבין, ואם באנו להשיב בהם אין לדבר סוף, ובפרט איש כמוני אשר עול הרבים עלי, די שאני נפנה להשיב בדבר הנוגע למעשה. לד מי לא היה צריך בגדי כבוד ותפארת? בשבעת הימים הראשונים של חנוכת המשכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה שהיה מבנה שמיועד להקרבת הקורבנות, משה רבנו תיפקד ככהן גדול, אבל לא לבש בגדי כהונה, אלא חלוק לבן. תוספות (ד"ה במה) מתפלאים איך ייתכן דבר כזה, בניגוד לכלל הרגיל שכהן ללא בגדי כהונה, וכן כהן גדול ללא שמונה הבגדים המיוחדים שלו, אינו יכול לעבוד את עבודת הקודש. משום כך הם מסבירים שבאותם שבעת ימים לא היה צורך בבגדי כהונה, ורק לאחר מכן חל הכלל שבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. בעל עלי תמר (יומא א,א) מציע הסבר אחר, על פי הפסוקים בדברי הימים (א כג,יג-יד): "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם ...וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי". בפסיקתא דרב כהנא (פ"ד דף לח) למדו מכאן: "משה נקרא איש אלוקים, אבל בניו על שבט לוי יקראו". כלומר: למשה רבנו היה מעמד ייחודי, ותוקף כהונתו הוא משום שהיה איש אלוקים, ולכן הוא לא היה זקוק לבגדי כהונה. כך נאמר גם בירושלמי (יומא פ"ז ה"ב) על שירותו של משה רבנו בבגדי לבן: "כשירות של מעלן כך שירות של מטן, מה למעלן "ואיש אחד בתוכן לבוש בדים" (יחזקאל ט), אף למטן כתנת בד קדש ילבש". ומבואר במסכת שבת (נו,א) שהאיש לבוש הבדים הוא המלאך גבריאל, ולא נאמר שהיה לבוש ד' בגדי כהונה אלא שהיה לבוש בדים. בדרך כלל, אדם גדול, למרות שגדולתו ניכרת, צריך גם גינונים חיצוניים כדי להופיע בהוד והדר ולעשות רושם כביר, אבל משה רבנו ע"ה לא היה צריך זאת. גם כשהיה לבוש בגדי בד פשוטים הייתה ניכרת גדולתו לעין כל. לה בזכות מה נשמרה הזהות היהודית? על הפסוק (שיר השירים א,ב): "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" אמר רב דימי: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה". ומבאר החתם סופר (תורת משה שמות יט,ח) שדברי חכמי הגמרא וחכמי הדור ותקנותיהם ערבים עלי יותר מיינה של תורה, היינו מגוף התורה, כלומר שיש חביבות מיוחדת למצוות ותקנות דרבנן. האדמו"ר מווארקא זצ"ל אמר שאחת הסיבות שבגללן דברי חכמים חביבים יותר מדברי התורה עצמה, היא שההקפדה על גזרות חכמים היא זו שבזכותה עם ישראל שמר על מורשתו לאורך שנות הגלות הארוכות. בתקופת בית ראשון עדיין לא היו הרבה גזרות ותקנות חכמים, ולאחר חורבן הבית הראשון, כשעברו רק שבעים שנה ובני ישראל חזרו מבבל לארץ ישראל כבר היו הרבה שהתחתנו עם גויים, מפני שלא היו אז תקנות חכמים. אבל אחרי שגזרו חז"ל בימי בית שני על יינם ועל פתם משום בנותיהם, אנחנו כבר בגלות כמעט אלפיים שנה ובני ישראל קיימים ושומרים על יהדותם. אותן קבוצות שבמאות השנים האחרונות הפסיקו לשמור על תקנות חכמים, פרשו מעם ישראל והתבוללו בין הגויים. רואים מהניסיון שתקנות דרבנן העמידו אותנו והחזיק אותנו ואפשרו לנו לעבור את הגלות ולשמור על זהותנו יותר ממצוות דאורייתא. לכן, הוא ביאר, לפני שאומרים בליל הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", כותב בעל ההגדה שיכסה את המצות ויגביה את הכוס, משום שמצוות אכילת מצה היא מן התורה, וארבע כוסות הן דרבנן, וכדי להדגיש שמה שעמד לאבותינו ולנו הם דברי חכמים אנו מכסים את המצות דאורייתא, ומגביהים את הכוס דרבנן. לו מה עניינה של סעודת ראש חודש? חז"ל גזרו לא לאכול פת של גויים, כדי להתרחק מהם ולא לבוא להתחתן עם בנותיהם, כי כאשר אנשים אוכלים וסועדים ביחד, זה מביא לידי התקרבות דעתם זה לזה. לכל עניין יש שני צדדים, כמו שכתוב (קהלת ז,יד): "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים", לכן, כשם שיש להיזהר מהתקרבות הדעת לגויים, שאיתם אסור להתחתן, כך יש למצוא את הדרך להתקרב לעם ישראל כדי להרבות אחדות. לכן, מבאר השם משמואל (פרשת ראה שנה תרעג), נזכרה סעודת ראש חודש (שמואל א כ) אצל שאול יותר מכל סעודות המועדים, שלא נזכרו בפירוש, וגם לא מצינו בהם קיבוץ רבים לסעודה. הדבר המיוחד בסעודת ראש חודש הוא שי"ב החדשים הם כנגד י"ב שבטים, כל חודש מיוחד לשבט אחר, ומכל מקום היום טוב של ראש חודש הוא לכל ישראל ולא לשבטו לבד. בביאור הדבר הוא כתב בשם אביו, האדמו"ר מסוכוטשוב זצ"ל, על פי דברי המדרש (פרשת נשא) שיעקב אבינו ע"ה עשה את השבטים יונקים זה מזה, והשבט שאליו מתייחס החודש הוא צינור אשר דרכו עובר השפע לכל ישראל, ואם כן עיקר מציאות היום טוב של ראש חודש הוא התאחדות ישראל וההשפעה ההדדית אשר הם יונקים זה מזה. לכן דווקא בראש חודש נזכרה הסעודה המשותפת במפורש, כדי להורות שלעניין ראש חודש נצרך ענין הסעודה שמקרבת ומאחדת את כל חלקי עם ישראל. אבל בחגים ובמועדים האחרים, שאין מציאותם מצד האחדות, אלא מצד השמחה, לא נאמרה בהם סעודה במפורש, ואין בהם עניין של קיבוץ רבים לסעודה ביחד. לז פוסק הלכה צריך להיות בלי אג'נדה רבי יהודה נשיאה התיר את הגזרה שגזרו לפניו על שמן של גויים, אבל לא רצה להתיר את הגזרה על פת עכו"ם, כדי שלא יקראו לו "בית דין מתיר". בעל ספר אהלי שם (הגר"מ פרץ, פרשת פקודי) הקשה: אם מצד הדין והסברא ראוי להתיר את האיסור, אם כן מה זה משנה איך יקראו לו העולם? וביאר שמכאן מוכח שלא די בכך שפסק ההלכה הוא מוצדק ונכון, אלא צריך שגם יהיה נראה בעיני הבריות כנכון ומקובל עליהם. אם יוצא שם לפוסק שהוא מקל יותר מדי פעמים, זה חיסרון. כיוצא בזה כתב גם הרב שמריה שולמאן (הדרום טו, עמוד 173) בהסכמתו לספר על הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, שמה שכתוב באותו ספר שהוא היה מקל בהוראותיו, והיו ששיבחו אותו על כך - אין זה באמת שבח, כפי שרגילים אנשים לחשוב, כי הגאון הנ"ל, וכן שאר הפוסקים, כשהתירו דבר לא הייתה מגמתם דווקא להקל, אלא הם הראו דעת תורה, שכך היא מסקנת הדין על פי התלמוד והפוסקים, ואילו לא היו מוצאים דרך להתיר היו אוסרים, אף במקום של עיגון והפסד ממוני גדול. כמובן שהיו שמחים כשהיו מוצאים היתר על פי דרכי התורה וההלכה, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, אבל לא היו פוסקים להיתר באופן אוטומטי, רק משום שזו נטיית ליבם. זו הייתה כוונתו של רבי ישראל מסלנט, ששיבח את הגרי"א ספקטור באומרו שצריך להיות תלמיד חכם וגדול בתורה ויראה ומורה הוראה כמו הגר"יא ספקטור זצ"ל, שכל פסקיו היו מיוסדים על אדני התלמוד והראשונים. לח האם צ'יפס הוא מאכל חשוב? חז"ל גזרו לא לאכול אוכל שבושל על ידי גוי, כאשר מתקיימים שני תנאים: א. מדובר באוכל שנאכל רק מבושל, כמו למשל תפוחי אדמה. ב. אוכל שעולה על שולחן מלכים. חכמי הדורות דנו הרבה בפרטי התנאים הללו, ואחת הסברות שנזכרו בפוסקים להקל, היא באוכל שלא בושל על ידי אדם פרטי, אלא במפעל תעשייתי, שכן הסיבה לגזרה היא שלא יבוא יהודי להתקרב לגויים ולהתחתן איתם, ובאוכל תעשייתי זה לא שייך. ארגון הכשרות OU סומך על הסברה הזו, ונותן כשרות למאכלים שמבושלים או מטוגנים במפעלים על ידי גויים, כמו למשל חטיפי צ'יפס או טונה, אבל כאשר הגר"א שפירא זצ"ל היה הרב הראשי לישראל, הוא סירב להקל בזה ודרש שהטונה שמיובאת לארץ, שמבושלת כבר במפעל בחו"ל, תהיה מבושלת באופן של בישול ישראל. פרט נוסף שהאריכו הפוסקים לדון בו הוא מה ההגדרה המדויקת של מאכל "העולה על שולחן מלכים", בעל שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן קכד) כותב לגבי חטיפי צ'יפס: "וצריכים ברור אם באמת החשובים ושרים אין אוכלים זה, כי לבי אומר לי שהיום גם שרים אוכלים כזה". כמו כן לגבי ממרח טחינה, יש פוסקים הסבורים שאין זה דבר חשוב העולה על שולחן מלכים, אולם הגר"מ אליהו זצ"ל אמר שכיום המדד לחשיבות האוכל הוא מה שמגישים בסעודה מפוארת של חתונה, ומכיוון שבהרבה חתונות יש ממרח טחינה על השולחן, אין לך עולה על שולחן מלכים יותר מזה. לט איזו אשה משפיעה על בעלה? "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קושרת לו תפילין על ידו, נשאת למוכס והייתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו". ממעשה זה נראה שהאשה היא גמישה ומתאימה את עצמה לרצונו ולרוחו של בעלה, יהיה זה צדיק או רשע. לכאורה קשה על כך ממה שמצינו במדרש רבה (בראשית יז,ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקב"ה כלום, עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה". ממדרש זה נראה שדווקא האשה היא זאת ש"עושה את רצון בעלה", כלומר היא זאת שמשפיעה עליו ויכולה להביאו לדרך הישר או ח"ו להיפך. ייתכן שכוונת חז"ל ללמדנו שיש שני סוגים של נשים, יש נשים שאין להן שאיפה רוחנית, לטוב או לרע, והן גמישות ומתאימות את עצמן לרוחו של הבעל. אם האשה רואה את עצמה ואת תפקידה רק להיות עזר לבעלה בעניינים הגשמיים, כמו למשל לעזור לו לקשור על ידו, אז מכיוון שאין לה שאיפה רוחנית היא מתאימה את עצמה לשאיפות של בעלה, יהיו מה שיהיו, היא קושרת לו תפילין אם זה רצונו, או קשרי מוכס אם זה רצונו. אולם אם לאשה עצמה יש שאיפות רוחניות, לטוב או לרע, להיות רשעה, או חסידה או צדיקה, אז היא יכולה להשפיע על שאיפותיו של בעלה בהתאם לשאיפותיה. מ מדוע יש בעולם אנשים לא משכילים? תנו רבנן: פעם אחת חש רבי במעיו, אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של גויים אסור או מותר? אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של גויים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא; ...בדקו ומצאו גוי אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא, אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. אותו גוי שמר את יין התפוחים בהשגחה פרטית מן השמים, כדי שכאשר יגיע הזמן ורבי יהודה הנשיא יהא צריך רפואה - היא תהיה מזומנת לו. בדומה לזה כותב הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשנה), שמכל הנבראים תחת גלגל הירח האדם הוא הנכבד שבהם, ותכלית המין האנושי הוא השגת המושכלות. יש אמנם רק יחידים מבני האדם שמוציאים לפועל את התכלית הזאת, בהיותם משכילים באמת, ואחת המטרות להימצאותם של כל בני האדם שאינם משיגים מושכל, היא כדי לשמש את היחידים המשכילים, וייתכן שיהיה עשיר גדול שכל תכליתו בחיים להיות משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, גם אם הוא עצמו לא מודע לכך. כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצווה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות, ושיוקח מאותו כרם כמות של יין באחד הימים כדי לעשות צרי להציל אדם נעלה שנשכו אפעה. הרמב"ם מסיים: כך היא הנהגת ה' יתעלה ויתרומם וחכמתו ששעבד בה את הטבע, עצות מרחוק אמונה אומן. מא למה משמשים הידיים והרגליים? פסל שנעבד עבודה זרה אסור בהנאה, אלא אם כן גוי ביטל אותו על ידי ששבר אותו, שאז השבר מותר בהנאה, אלא אם כן מדובר ביד או רגל, כפי שנפסק להלכה בשו"ע (יו"ד קמא,ב): "המוצא שברי צלמים מושלכים, או בתוך שברי נחושת, או אפילו שברי עבודת כוכבים עצמן, מותרים. אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו, אסור". על פי זה הסביר בעל חנוכת התורה (ליקוטים תהלים) את הפסוקים (תהלים קטו,ו - ז): "אָזְנַיִם לָהֶם ... אַף לָהֶם ...יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ", מדוע דווקא באלו השנים לא נאמר "להם". זאת משום שבשאר האברים, דהיינו עיניים ואזנים נאמר "להם", כי צריך שיהא האבר מחובר לעבודה זרה, אבל אם נשבר ואינו מחובר לא נקרא עבודה זרה. אולם ביד ורגל לא כתוב להם, לרמוז שיד ורגל אף כשהם נפרדים אסורים ונקראים עבודה זרה. יש בזה גם עניין מהותי. מטרת הידיים והרגלים היא לשמש את האדם ולסייעו רק בפעולות גשמיות: מישוש בידיים והליכה ברגליים. בשונה מחושי השמיעה והריח, שיכולים לשמש גם לעניינים רוחניים. על פי דרך התורה מטרת האדם בעולם הזה היא להשתמש בעניינים הגשמיים לצורך גבוה, לשם דברים רוחניים, לכן הכוהנים בבית המקדש היו מקדשים את ידיהם ואת רגליהם לפני העבודה, כדי להורות ששימושם בכלים אלו, הידיים והרגליים, נעשה לצורך רוחני נעלה. אולם עובדי עבודה זרה נוקטים להיפך, הם משתמשים ברוחניות לצורך הגשמיות, לכן הם עובדים את הפסלים שצורתם יד ורגל, כדי להראות שהעניינים הגשמיים הנעשים באמצעות הידיים והרגליים הם אלו שעומדים במרכז הווייתם. מב מה סיפר יוסף בן מתתיהו על מסירות נפש? נפסק להלכה (רמב"ם עבודה זרה ג,י) שאסור לעשות פסל בדמות אדם, אפילו אם אין בזה כוונה לעבודה זרה, אלא רק לנוי. לאחר מלחמת השחרור עלתה הצעה להקים אנדרטאות לחייל האלמוני, בקריית הממשלה בירושלים ובכל בתי הקברות הצבאיים. בעל שו"ת קול מבשר (חלק א סימן יד) כתב על כך: נדהמתי ונזדעזעתי בקראי תכנית מוזרה זו, שיש בה משום שמץ עבודה זרה ואיסור חמור לפי חוקי התורה וההלכה. הוא מביא מקורות מדברי הפוסקים לכך שעל איסור זה יהודי מחויב למסור את נפשו, ואף היו יהודים בעבר שעשו כן, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פרק ג' סעיף א') שהנציב הרומי פונטיוס פילאטוס היה איש קשה ושונא ישראל וציווה על חייליו להביא לירושלים את דגלי המלחמה אשר דמות פני הקיסר טיבריוס ערוכה עליהם, למען הכעיס לב בני ישראל, ואז המונים מבני ישראל פגעו בפילטוס להשיב את הדגלים למקומם, ולהציב בירושלים דגלי מלחמה אשר אין עליהם תמונה, כאשר עשו כל הנציבים אשר היו לפניו, ולא אבה פילטוס לשמוע אליהם. אחרי אשר לא הרפו ממנו שבעת ימים ציווה הנציב את גדודיו לכתר את היהודים ואיים עליהם: אם לא תשובו הביתה והמתי אתכם כרגע. עוד דברו בפיו וכל בני ישראל חשפו את צואריהם לטבח, ויפלו יחדיו ארצה ויקראו קול אחד: מות נמותה כולנו ואת תורת אלקינו לא נעבורה. קריאה זאת השפיעה רבות על נפש העריץ, ויצו לאנשיו להשיב את הדגלים מירושלים ואת העם שלח לשלום לדרכם. כלומר אף על פי שהיהודים לא עשו בעצמם את הצורה אלא הרומיים - היהודים מסרו את נפשם על האיסור, שאסור לקיים ולהשהות הצורה. מג מה אפשר להוכיח מהפסיפס בבית אלפא? בגמרא מדובר על צורות שונות שיש לחשוש שמא ציירו אותן לעבודה זרה. רבותינו הראשונים חולקים בשאלה האם מותר לקיים צורת חמה או לבנה שאינה בולטת. לדעת תוספות (ד"ה והא ר"ג) ומאירי יש הבדל בין פרצוף אדם בולט, שאסור, לבין פרצוף שאינו בולט, אבל לגבי צורת חמה ולבנה, כיוון שגם בשמים הן לא נראות בולטות, אסור לקיים אותן גם כאשר הן צורות דו מימדיות. לעומת זאת הרשב"א סבור שמותר לקיים כל צורה שאינה תלת מימדית. בירושלמי (פ"ג ה"ג) נאמר שבזמנו של רבי יוחנן התירו ציורים על הכותל ולא מחו במי שעושה אותם. ומבאר בעל עלי תמר שמפני שידוע היה שאינם עובדים לצורות אלו ולא נעשו אלא לנוי בעלמא, לא מחו במי שעשה אותן, וכן אנו מוצאים פסיפסים מצוירים בצורת גלגל מזלות ואדם בבתי כנסיות בבית אלפא ונערן מזמן התלמוד, וכן נמצא מצויר צורת אדם בכותלי בית כנסת מזמנו של רבי יוחנן, ויש מכאן ראיה גדולה לשיטת הפוסקים הסבורים שבציור במיני צבעונים אין איסור בדבר שאינו לא בולט ולא שקוע, דהיינו שאין בציור שום ממשות. ברם לפוסקים הסוברים שאסור לצייר חמה ולבנה וכוכבים וגלגל מזלות משום שהציור חשוב כמו צורה שקועה, ובחמה ולבנה ומזלות אף שקועה אסור, קשה מהירושלמי איך לא מיחו בידם לצייר בכתלים ובפסיפס. הוא מוסיף שמהלשון "לא מיחו בידם" משמע שאין היתר לכתחילה בציורים כאלו, אולם מצאנו בהגדות של פסח ובמחזורים ומגילות אסתר שעשו בהן ציורים. וייתכן שהאיסור לכתחילה הוא רק כאשר מדובר בציור בצבע שיש בו קצת ממשות, אבל בתמונה מודפסת או מצולמת שאין בה ממשות כלל, אין איסור אף לכתחילה, וכן נוהגים רבים שמשתמשים בתמונות משפחתיות או בצילומים של צדיקים. מד האם מותר לבקר בגנים הבהאיים? הרמב"ם (עבודה זרה ז,יח) פוסק להלכה: מרחץ שיש בה עבודת כוכבים מותר לרחוץ בה, מפני שהיא נעשית שם לנוי ולא לעבדה ...ואם היתה דרך עבודתה בכך אסור ליכנס בו. בהלכה הקודמת הוא פוסק שמותר גם ליהנות מעבודת כוכבים שהיה לה גינה, בתנאי שלא ייתן שכר לכוהני העבודה זרה. עניין זה קשור לשאלה האם מותר לבקר בגנים הבהאיים. בעל שו"ת מגדל צופים (ח"ב סימן ל) פסק שאפילו אם יש חשש עבודה זרה בפולחן הבהאיים - מותר לבקר בגנים שלהם, ואין להם דין של נוי עבודה זרה, כי גינה אשר בחצרה יש עבודת כוכבים אין לגינה שם נוי עבודה זרה, ולכן (שלא בטובה) מותר ליהנות ממנה, כי למרות שהגינה מיפה את המקום שבו עומדת העבודה הזרה, אין לה דין של "נוי עבודה זרה" שאסור בהנאה, מכיוון שהגינה משמשת להוציא פירות, לצל ולטיול ואין עניינה רק ליפות את העבודה הזרה. לעומת זאת "נוי עבודה זרה" שאסור בהנאה, כל ענינו הוא לצורך עבודתה, כגון כאשר הדליק נרות לפניה או שטח לפניה בגדים וכלים נאים. היו פוסקים שניסו לברר אצל הבהאיים מה עיקרי דתם, והבינו מהם שאין בה כלל עניין של עבודה זרה, אלא תערובת של אמת והבלים, אבל אמרו שאין לדעת אם ניתן לסמוך על דבריהם. מכל מקום יש שכתבו (שו"ת דבר דוד ח"א סימן כ וספר מנוחת אמת פ"י כ"ה) שלמרות שמצד עיקר הדין מותר להיכנס לגנים הללו, לא ראוי ליהודי בעל נפש להיכנס למקום ששייך באופן מוצהר לדת אחרת. מה האם לשרש זוהי דרגה גבוהה? העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה. מפרשים רבים מסבירים שחיוב זה מסמל תיקון עמוק מאוד, עקירה מהשורש, בדומה להכשרת כלים בליבון שמפליט את הטעם האסור שנבלע בתוך הכלי. אולם בעל סידורו של שבת (חלק ב דרוש ג פרק ג) מסביר שבעניין התשובה, שירוש כזה מסמל את הדרגה הנמוכה: א. שהחוטא שב אל ה' בכל לבבו ונפשו ועוזב החטא ומקבל עליו שלא לבא עוד לידי חטאים כאלה על ידי מה שמשרש אחר החטא לראות שורש החטא על מה אדניו הטבעו, מאיזו מדה רעה שבלב בא לו לעבור עבירה כזו, ועוקר שורש מדה הרעה הזאת מלבבו. דרגה יותר גבוהה של תשובה היא: ב. מי שזוכה ש"יראת ה' על פניו לבלתי תחטאו": כלומר אף שאין בידו חטא ועוון לעבור על רצון ה' ח"ו. רק כשנתרחק ונשכח מליבו באיזה זמן ושעה דביקות הבורא ויראתו ואהבתו אליו, גם זה נחשב לו לחטא וירא מאוד מזה, כפי שהסביר הבעש"ט את הפסוק (תהלים לב,ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן", אשרי אדם שהוא בדרגה כזו שכאשר לא יחשוב בה' על רגע אחד - עוון יחשב לו לחזור תיכף בתשובה. דרגה נוספת היא: ג. אנשים נדירים, גדולים וענקים, אשר ליבם בוער תמיד לאהבת ה' בלי הפסק, ומקיימים בעצמם את הפסוק (תהלים טז,ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", ולא שייך אצלם כלל ריחוק מה', אלא הם הולכים ומתעלים וגדלים מיום ליום, ואופן התשובה שלהם הוא כמו שמובא בשם ר' סעדיה גאון, שמצטערים על כך שלא השיגו כבר אתמול את מה שהצליחו להשיג היום. מו לא מספיק לומר מה לא טוב, צריך לומר גם מה כן טוב בני ישראל הצטוו בכניסתם לארץ לאבד את כל ענייני עבודה זרה, כמו שנאמר (דברים יב,ג): "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא", וכך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה קמו,טו): "צריך לשרש אחר האלילים ולכנות להם שם גנאי". המחבר בשולחן ערוך כולל את שני העניינים של: א. לשרש אחר האלילים ב. לכנות להם שם גנאי, באותו סעיף, וגם רש"י בפירושו לתורה למילים "ואבדתם את שמם" כותב: "לכנות להם שם לגנאי". הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל (חדושי הגרי"ז סימן קנ) תמה על פירוש רש"י, כי לכאורה מלשון הגמרא נראה שאלו שני עניינים שכוללים שני שלבים שונים: א. זה שאסור לקרוא לעבודה זרה בשם שנתנו לה הגויים נלמד מהמילים "ואבדתם את שמם". ב. וזה שהשם שאנו קוראים לה צריך להיות דווקא שם של גנאי נלמד מהמילים (דברים ז,כו): "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא", אולם מדברי רש"י נראה שהמילים "ואבדתם את שמם" כבר מלמדות את שני השלבים: שצריך לשנות את השם ושהשינוי יהיה דווקא לגנאי. שני השלבים האלה הם בעצם: "סור מרע ועשה טוב", דהיינו: לא לקרוא לעבודה זרה בשמה המקורי זה לסור מרע, ולקרוא לה בשם גנאי זה לעשות טוב. לפי זה ייתכן שבאמת אין כוונת רש"י לומר ששני הדברים נלמדים מאותו פסוק, אלא שכיוון שהזכיר שהפסוק מלמד שאין לקרוא לה בשמה, כלומר שצריך לסור מרע, לא יכול היה רש"י להסתפק בכך, ומיד הוסיף ואמר מה צריך לעשות באופן של "עשה טוב". לא די לומר מה לא טוב, צריך תמיד לומר גם מה כן טוב. מז האם מותר להשתמש בבניין של כנסיה לבית כנסת? הרמב"ם (איסורי מזבח ג,יד) פוסק שאם אדם השתחווה לקמת חיטים, למרות שהחיטים הללו נעבדו עבודה זרה בכל זאת מותר להשתמש בהן למנחות, כי השינוי שנעשה בהן מתיר זאת. מכאן למד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה או"ח א,מט) שמותר לעשות בית כנסת מבניין של כנסיה קתולית שנחרב וייעשה שינוי אפילו בכתליו ויהיה פנים חדשות. אולם כאשר מדובר באותו בניין שלא השתנה הוא התנגד לשימוש בבניין של כנסיה לבית כנסת, וזו לשונו: בעצם מה שנהגו בפה אמעריקא לעשות מבית תיפלה שלהם לבית הכנסת כאשר ראיתי בהרבה בתי כנסיות ...אין דעתי נוחה מזה, דפשוט שמאוס זה למצוה ...ולכן אף שלא באתי לאסור את אלו בתי כנסיות שכבר נעשו על פי הוראת חכמים, וגם בכלל בדיעבד אין לאסור ...ואם כן אפשר שאחרי שהוציאו כבר הוצאה גדולה ועשוהו לבית הכנסת נחשב כדיעבד גם להתפלל בו לכתחלה אחר כך, אבל על כל פנים מפי לא תצא היתר לזה. לעומת זאת דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מובא בחשוקי חמד עבודה זרה מז,א) שאפשר להקל, ומותר לעשות מבית תיפלה של נוצרים בית הכנסת, ורק צריך לסייד את הבנין, כדי שיהיה לו פנים חדשות. והוסיף שלמרות שבדרך כלל אסור להיכנס לכנסיה, כאשר יש צורך להפכה לבית כנסת מותר ליהודי אף להיכנס לתוך הבית תיפלה, כדי לראות מה צריך לשפץ כדי לעשותו בית כנסת. מח מדוע הרב הראשי לאנגליה נכנס לכנסיה? בגמרא נאמר שאסור לשבת בצל של עבודה זרה, ואפילו לא בצל של הצל, ומסבירים תוספות (ד"ה לא בתירוץ השני) שלמרות שגם ההיכל של בית המקדש אסור בהנאה, ובכל זאת מותר ליהנות מצילו, בעבודה זרה יש להחמיר יותר. זהו אחד המקורות שמביא בעל שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קכה) כדי להוכיח שיש להרחיק הרחקה גדולה מבתי עבודה זרה, ומקום כזה אסור בהנאה ואסור להיכנס לשם ולהסתופף אפילו בצילו מבחוץ, ויש להתרחק כל כך עד שאפילו בעיר שיש בה עבודה זרה, אם אפשר בדרך אחר אסור לעבור דרך שם, ולכן נוהגים שאפילו ברחוב שיש שם בית תפלות שלהם, כשעוברים באותו מקום עוברים לצד השני מקום דריסת הרגל. משום כך הוא פסק לקהילה היהודית בהאג, ששם הנהיגו הרפורמים להתאסף פעם אחת בשנה ביום הזיכרון של השואה בבית תפלתם של הנכרים, בנוכחות כמה כומרים, ובאים קהל גדול וגם יהודים, ועשו לעצמם מין תפלה לזכר נשמות אחינו בני ישראל הי"ד שנאספו ונהרגו על ידי הנאצים הארורים ימ"ש, שאסור בשום אופן ליהודי להיכנס לאותו מקום של הנוצרים. כך סבורים הרבה פוסקים, שאין ליהודי להיכנס לכנסיה בשום מצב. אולם באנגליה, כבר כמה דורות נהגו הרבנים הראשיים להשתתף באירועים רשמיים שנערכים בכנסיה, על סמך היתר מבית הדין של לונדון, כאשר מדובר באירוע שהוזמן אליו הרב הראשי באופן רשמי מטעם המלכות, משום שאם לא ייעתר להזמנה יש בזה משום איבה, שיכולה לגרום לשנאת יהודים. מט מי התיר חומצת לימון בפסח? נפסק להלכה ש"זה וזה גורם - מותר", כלומר כל דבר שנגרם על ידי שני גורמים, אחד אסור ואחד מותר - התוצר של שניהם מותר. על פי זה פסק הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן סב) שיש להתיר בפסח מוצרי מזון שנתערבה בהם חומצת לימון, למרות שהיא נעשית מסירופ גלוקוזה שהוא נוזל המופרד מעמילן של חיטה, שהוא חמץ, מכיוון שתרכובת חומצת הלימון אינה נעשית מחמץ בלבד אלא בתערובת חומרים שונים וחומצת גופרית, שאין בהם סרך איסור של חמץ, לכן יש מקום להקל בזה מטעם הכלל: "זה וזה גורם מותר". אמנם הוא הדגיש שההיתר הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין לערב חומצת לימון במוצרי מזון המיועדים לפסח, אפילו קודם פסח. אולם בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן כז) לא הסכים להתיר, ופרסם מודעה לרבים, וגם במדריך - הכשרות, שחומצת לימון כזו הוא חמץ גמור, ואסור להשתמש בפסח במוצרים שיש בהם חומצה זו, אפילו בדיעבד. תשובתו נכתבה לאחר שכבר בשנה הקודמת התפרסם האיסור, והוא כתב על כך: "אחרי שכבר נתפרסם האיסור אשתקד, ועירבו כן לכתחילה, יש בזה משום מבטל איסור לכתחילה", ולרוב הפוסקים תערובת כזאת אסורה גם למבטל וגם למי שביטלו בשבילו. נ איזה תלמיד חכם לא נקרא קדוש? רבי מנחם ברבי סימאי היה נקרא "בנן של קדושים", מפני שלא הסתכל בצורה שהייתה על המטבע. בעל עלי תמר מגילה (א,יא) מביא בדבריו שעל הזוז הרומי היה חקוק הע"ז יופיטר, ומשום כך הקפיד לא להסתכל בצורתו. הוא מוסיף שכנראה "נחום איש קודש קדשים" הנזכר בירושלמי, הוא רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים של הבבלי, ומוסיף ששני התארים עניינם אחד, לפי הבבלי הוא נקרא "בנן של קדושים", מפני שגם אביו קדוש היה ואבות אבותיו קדושים היו והם הרגילוהו מנעוריו לא להסתכל בצורת המטבע, ובארץ ישראל היה נקרא "איש קודש הקדשים", מפני שהוא היה קדוש, ואביו ואבותיו היו קדושים, ובזכות אבותיו זכה לזה שהרגילוהו מנעוריו בזה, אף על פי שהיה קשה הדבר. במקום אחר (עלי תמר גיטין ו,ז) הוא כותב שמלשון הרמב"ם (שמיטה ויובל יג,יג) עולה שכל אדם יכול להתקדש קדש קדשים, אבל צריך לומר שלא כל אדם יכול לזכות לתואר "איש קדש הקדשים", ורק הוא זכה לתואר זה מפני שהימנעות מלהביט בצורת מטבע הוא דבר כמעט בלתי אפשרי, שהרי בכל שעה מצויים מטבעות ביד כל אדם. יש לציין שלא כל אדם, ואף לא כל תלמיד חכם נקרא קדוש, כפי שפסק בשו"ת מהר"י מברונא (סימן קצ) לגבי מעשה בבחורים שבליל ערב שבת שתו לשמוח כמנהגם, והזכירו את הרבנים, ופתח אחד מהם ואמר: רב פלוני הוא גדול כרב זה, והשיב השני ואמר: המבדיל בין קדש לחול. ופסק שאין בזה פסול, כפי שמצאנו בגמרא שאף את גדולי התנאים כינו באופן דומה. נא איפה בלונדון יש עבודה זרה? נפסק להלכה (שו"ע יורה דעה קלט,א): "עבודת כוכבים אסורה בהנאה, היא ותשמישה ונויה ותקרובתה". כיום יש בעולם הרבה עובדי עבודה זרה, שמשתחווים לפסלים, וביניהם בני הדת ההינדואית, אשר הקימו בעיר לונדון אולם חתונות, שהיו בתוכו פסלים של אליליהם, ויש מהם שכאשר נכנסים כורעים לאותם פסלים בכפיפת ראשם. לפני כעשרים וחמש שנים התחילו יהודים לשכור את האולם הנ"ל לחתונות, מפני שמשכירים בזול, והתורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן פנה אחד מרבני העיר אל הנהלת האולם וביקש מהם שיוציאו את הצלמים כאשר ישכירו את האולם לבן ישראל, ולאחר מכן יחזירו, והשיבו לו שבשום אופן לא יסכימו להוציא את הצורות האלו, מפני שכשגבו כסף בעת בניית האולם, גבו לשם קניית והעמדת הצלמים באולם, והתורמים מקפידים שיהיו האלילים באולם דווקא, כי הוא להם לכבוד ולתפארת, וגם כי אי אפשר להוציאם ולהחזירם בכל פעם. אותו רב שאל את בעל שו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן כז) איך להורות בעניין זה, ומסקנתו היא: "הבית הוא משמש לעבודה זרה, ואפילו יוציאו העבודה זרה לשעה על מנת להחזיר אכתי לא נתבטל מהאולם שם משמשי עבודת כוכבים, שהרי דעתם להחזיר אותם מיד אחר המאורע וגם אין דעתם לבטל המשמשים, גם לא בשעת הוצאה, אלא דעתם להחזיר ולהחזירם, נמצא דלא יועיל כלל אפילו יוציאו האלילים לשעה, שיהיו שם בעלי שמחה ישראלים ...הנני מסכים עם מעכ"ת שאסור לישראל לשכור אולם זה וליכנס בו כלל לא, ואפילו יתנו בחנם לא יכנסו בו". נב מי חשב שיש סיבה מוצדקת לשרוף תפילין? האיסור "לא תעשון כן לה' אלקיכם" מלמד שאסור לנתץ אבן מהמזבח, וכן אסור למחוק אות משם ה'. הבית יוסף (יו"ד סוף סימן רע"ו) מביא מחלוקת בין הפוסקים אם מותר למחוק אות משם ה' לצורך תיקון. היו שלמדו ממה שנאמר בגמרא שהחשמונאים נתצו את המזבח של בית המקדש השני שנבנה על ידי עזרא, מפני שהיוונים טימאו אותו, שלצורך תיקון מותר לעשות זאת, אולם יש אומרים שאין ראיה מנתיצת המזבח לצורך תיקון למחיקת אות משם ה' לצורך תיקון, כי למזבח אין תחליף, שהרי אי אפשר לנו בלא מזבח וגם אי אפשר לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש, כי מקום המזבח הוא מדויק, אבל אם סופר סת"ם טעה, במקום למחוק אות משם ה' אפשר לגנוז את היריעה ולכתוב חדשה. הפוסקים האשכנזים מחמירים בעניין זה, ומביא זאת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אשר נשאל (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן ד) לגבי אדם שהיה חולה ל"ע במחלה מתדבקת וצריך ללכת לבית חולים שכל מה שמובא לשם נשרף, ואם יביא התפילין לשם ישרפו גם התפילין, האם מותר לקחת לשם תפילין לקיים המצווה בזמן היותו שם, והורה לאיסור. לאחר מכן (בסימן ה) נשאל מדוע לא הזכיר שלפעמים מותר למחוק לצורך תיקון, והשיב שברור הדבר לאיסור אף לצורך תיקון ובנידון זה אין הדבר נחשב גם תיקון, כי השרפה אינה לתקן, אלא השחתה ממש, ואף שיש צורך להשחיתו מכל מקום תיקון אין בזה, ונשארת רק השאלה אם צורך מצוה הוא חשוב מספיק כדי לדחות את איסור ההשחתה, ובעניין זה הוכיח שאינו כלום, ולכן אסור לכל הדעות. נג צדיק גמור משפיע לטובה ולא מושפע לרעה אילו ישראל לא היו עובדים עבודה זרה בחטא העגל לא היה צורך לקיים את הפסוק (דברים יב,ג): "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן", כי ארץ ישראל מוחזקת בחזקת ישראל כבר מזמנו של אברהם אבינו, ולפי ההלכה אדם לא יכול לאסור בהנאה דבר שאינו שלו, לכן הגויים עובדי עבודה זרה לא יכלו לאסור בהנאה את מה שמצוי בארץ, אבל בגלל שחטאו ישראל בחטא העגל ועבדו בעצמם עבודה זרה, בזה גילו את דעתם שהם מעוניינים בכך, וכתוצאה מזה הגויים שהיו בארץ ועבדו עבודה זרה עשו זאת על פי רצון העם, ולכן נאסרו בהנאה ונוצר הצורך לאבדם. מכאן למד החתם סופר (תורת משה דברים יא,לא) שכל הציווי לעקור עבודה זרה ולשרש אחריה היה רק אחרי שעם ישראל קלקלו את מעשיהם, אבל אילו לא היו מקלקלים את מעשיהם לא היה צורך לבער מן העולם ולעקור את העבודה הזרה, כי היא לא הייתה יכולה להשפיע עליהם לרעה. גם אצל אדם פרטי, הוא כותב, כשהוא צדיק גמור, איננו מזיק לו להיות אפילו בשכונה מלאה גילולים, כי מחשבתו משפיעה על המקום ועושה אותו טהור, ורק אם יש בו חסרונות אז הוא מושפע לרעה מהמקום שבו הוא נמצא. בדומה לזה הוא מסביר את המשנה (אבות פ"ו מ"א): "כל העוסק בתורה לשמה וכו' ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו", שהיה אפשר לחשוב שמה שזוכה לדברים הרבה זהו דווקא בארץ ישראל, שיש בה עשר קדושות, לכן אומרת המשנה שכל העולם כולו כדאי הוא לו, גם במקומות שאין בהם קדושה, כי הוא עושה במחשבתו הטהורה מקום ראוי בכל מקום שבו הוא נמצא. נד עולם כמנהגו נוהג במשנה נאמר "עולם כמנהגו נוהג", ועל פי זה מבאר הרמב"ם (איגרת תחיית המתים) שמה שאמר הנביא (ישעיהו יא,ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", הוא משל. הוא מסביר שיש פסוקים בדברי הנביאים שהם משל ויש פסוקים שאינם משל, ויש פסוקים שיש ספק אם לפרשם כפשוטם או כמשל. שיטתו היא בדרך כלל לאחד בין התורה, השכל וטבע העולם, ולהשתדל ככל האפשר להסביר כל דבר שנאמר בתורה ובדברי הנביאים על פי דרך הטבע ובהתאמה לשכל, אלא אם כן נאמר במפורש שהכוונה למופת שיוצא מגדר הטבע. לכן הוא נוטה יותר לפרש שהנבואה הזו היא משל. הוא מסביר שישנם פסוקים רבים, כגון אלה המתארים את ה' כגשמי, המדברים בלשון בני אדם, וגם אותם יש לפרש כמשל, אבל בעניין תחיית המתים יש פסוקים מפורשים המורים על כך שתחיית המתים תהיה פשוטו כמשמעו (כמו בדניאל יב,ב,יג), ודבר שהוא אמיתי, גם אם נכתב רק פעם אחת, יש לקבלו, ואין לצפות שיהיה כתוב יותר פעמים, כמו שמצאנו שהנושא של אחדות ה' (ה' אחד) נזכר רק פעם אחת בתורה, ואין ספק שזהו עיקרון אמיתי. הרמב"ם כתב את איגרת תחיית המתים מפני שהיו בזמנו אנשים שטעו בדבריו, וחשבו שלדעתו תחיית המתים שנזכרת בתנ"ך ובדברי חז"ל היא משל. כנגדם הוא כותב בבירור שתחיית המתים היא אומנם תופעה על טבעית, אך היא תהיה לעתיד לבוא, והיא מעיקרי האמונה היהודית, ומי שכופר בזה כופר באפשרות של נפלאות ומופתים היוצאים מגדר הטבע, וזוהי כפירה בעיקרי הדת היהודית. לכן האמונה בתחיית המתים היא אחד משלושה עשר עיקרי היהדות. נה מהם חוליים נאמנים? יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, ...והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: וחלים רעים ונאמנים? רעים - בשליחותן, ונאמנים - בשבועתן. המהרש"א מעיר שבוודאי תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה שתתבטל אף בתוך הזמן שבו אמורים היו הייסורים להתבטל, ועל פי זה מסביר הרה"ג יואב רוזנטל שליט"א (בית אהרן וישראל, שנה כה,ג עמוד קמג) את נוסח ברכת נשמת כל חי: "ומחליים רבים ונאמנים דליתנו", כלומר אנו מודים לקב"ה שהציל אותנו מאותם חליים נאמנים, שהיו אמורים להישאר עד הזמן שנגזר עליהם, והקב"ה ברוב רחמיו הציל אותנו מהם בטרם עת. פירוש מקורי אמר ר' נחמן מברסלב (מובא בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ה), ש"חולאים רעים ונאמנים", הוא מלשון אמונה, כי יש חולאים שבאים על ידי פגם אמונה. על ידי נפילת האמונה, באות מכות מופלאות, שאין מועיל להן לא רפואות, ולא תפלה, ולא זכות אבות. כי כל הרפואות הן על ידי עשבים, והעשבים גדלים רק על ידי אמונה. כמו שאמרו רז"ל (תענית ח): אין הגשמים יורדין אלא בזכות אמונה, שנאמר "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". שכשיש אמונה, אז יורדים גשמים, וצומחים עשבים, ואזי יש רפואות. אבל על ידי נפילת האמונה, אין גשמים. ואזי, אין רפואה. במילים אחרות: האמונה מבטאת אופטימיות. בלי האמונה אין תקווה לטוב. חולה חייב להיות אופטימי כדי להתרפא, ולכן סיכויי המאמין להתרפא גדולים יותר. נו מהו גמר מלאכה בעשיית יין ביתי? בגמרא מדובר על תהליך עשיית יין, ובעניין זה יש חשיבות לשלב שנקרא "גמר מלאכה", שכן מותר לאכול אכילת עראי מפירות שעדיין לא נגמרה מלאכתם בלי להפריש מהם תרומות ומעשרות, אבל אחרי השלב של "גמר מלאכה" אסור. הרה"ג שמחה אדלשטיין שליט"א (קובץ הליכות שדה 103, עמוד 23) דן בנושא הזה בקשר לאנשים שעושים יין, ואצלם הדבר תלוי באופן עשיית היין, כיון שישנן כמה דרכים בעשיית יין ביתי. יש שמשאירים את הזגים והחרצנים עם היין עד אחר התסיסה, ורק אחר כך מפרידים את הפסולת מן היין ומסננים, ויש המפרידים את הפסולת מיד עם סחיטת הענבים. אצל אלו שמשאירים את היין מעורב עם הפסולת עד אחר התסיסה, בוודאי שלא נגמרה מלאכת היין עד אחר הפרדת הפסולת מן היין, וקודם לכן מותר בשתיית עראי. אולם אצל אלו המפרידים את הפסולת מיד עם סחיטת הענבים, יש להסתפק אם מותר בשתיית עראי קודם גמר התסיסה והסינון, או שמא מיד אחר הסרת כל פסולת הזגים והחרצנים נגמרה מלאכת עשיית היין. הוא מביא מקורות מרבותינו הראשונים הסבורים שהסרת הפסולת שנוצרה מתסיסת היין זהו גמר מלאכת היין, כלומר כאשר היין מוכן לאיחסון, ולפי זה עד גמר תסיסת היין וסינונו מותר בשתיית עראי, אך למעשה מכיוון שיש ספק בדבר מסקנתו היא להחמיר ולא לשתות שתיית עראי בלי הפרשת תרומות ומעשרות כבר אחרי הפרדת הקליפות והגרעינים מהיין. נז האם יש יין שגוי נגע בו ומותר בשתייה? הרמב"ם (מאכלות אסורות יג,יא) מחדש שבכל מקום שאמרו אצל גוי שעובד עבודה זרה שאוסר יין בשתייה (ולא בהנאה) אם הוא נוגע בו, כמו במגע שלא בכוונה, יש להתיר לגמרי בגוי שאינו עובד עבודה זרה, והרמ"א (יו"ד קכד,כד) כותב היתר זה ביחס לגוים בזמן הזה, שאם כי הם עובדי עבודה זרה אינם בקיאים בניסוך. אולם הש"ך (סקע"א) מפרש שיש להתיר רק במקום הפסד מרובה. על פי זה פסק הגרצ"פ פראנק זצ"ל (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קיג) בעניין פקיד גוי שבא לקחת מכס מהיין, והוא תוחב בחבית כלי המודד מדת חוזק היין, שלפי שיטת הרמ"א אמנם היין מותר בשתייה, אך מדברי הש"ך מבואר שאינו מסכים להתיר אלא בהפסד מרובה. לכן אם אפשר לסדר עם הפקיד, שהיהודי יוציא מעט יין מתוך החבית והפקיד ימדוד בכלי מיוחד ולא יגע בחבית, יש לעשות כך. ואם אי אפשר, יש לדון דהוי כהפסד מרובה, ואף על פי שזה כמו מניעת ריווח, כיוון שבזמנינו קשה מאד למצוא מקור לפרנסה יש לדון דהוי כהפסד מרובה. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן נא (כתב לגבי אולמות שמחות ששם מלצרים גויים מוזגים יין בזמן שיש כפפות על ידיהם, שהדבר אסור, כי אמנם היה שייך להתיר בדרך מקרה והיה הפסד אילו היה אסור, אבל לכתחילה לא שייך להתיר. בנוסף לכך יש לאסור אף בדיעבד שהרי צריך להשגיח על היין בכל העת ממש וזה בלתי אפשרי אף אם היו יודעים שצריך להשגיח, ובפרט שהמסובים לא יודעים כלל שצריך להשגיח ואין דעתם כלל להשגיח כי עסוקים הם רק בשמחה כידוע, לכן הוא כיין ביד גוי בלא שמירה, שאסור. לכן אסור להניח למלצר גוי לשפוך את היין וצריך למחות בכל תוקף. נח מה בין לשון המקרא ללשון חכמים? לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמו. בעל שו"ת בנין ציון (סימן קכז) למד מכאן שיש לחלק בין הוראת מילה בלשון המקרא ובין הוראתה בלשון חכמים, אבל בלשון המקרא הוראת כל מלה שווה בכל המקומות. מכאן הוא למד שכיוון שלשון השביתה הנאמרת בשבת ויום טוב בלשון התורה, מורה על המניעה מל"ט מלאכות, קלות וכבדות, ולא על המניעה מיגיעת הגוף שאינה מלאכה, ומכיוון שמאותה מילה שנאמרה בתורה (בראשית ח,כב): "לֹא יִשְׁבֹּתוּ", לומדים (סנהדרין נח,ב) שאסור לבני נח לשבות בשבת, מובן שהוזהרו רק שלא להימנע מעשיית ל"ט מלאכות, ולא להימנע מיגיעה בלבד. על פי זה הוא דחה את דעתו של מי שרצה לומר שמותר לגויים להימנע מעשיית מלאכה בשבת, ומוטל עליהם רק לא לנוח מעמל ויגיעת הגוף. אחד ההבדלים בין לשון המקרא ללשון חכמים הוא בשאלה האם נעליים נכללים בכלל מלבושים. בלשון המקרא יש הבדל בין נעליים לבגדים, כמו שכתוב ביהושע (ט,ה): "וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם", וכן (שם ט,יג): "וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ", וכן בדברי הימים (ב כח,טו): "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם". אולם מלשון חכמים מוכיח בעל שו"ת הרב"ז (חלק א סימן יב) שנעליים הם בכלל מלבושים, שכן במשנה (שבת קכ,א) נאמר שלדעת רבי יוסי מותר ללבוש שמונה עשר בגדים כדי להציל משרפה, ובגמרא מחשיבים בין השמנה עשר כלים, שני מנעלים. ייתכן שההבדל נובע מהמילה המתארת בגד. כאשר מדובר על "בגד" או על "שמלה" אין זה כולל נעליים, אולם בלשון המשנה הבגדים נקראים: "כלים", ומושג זה הוא יותר כולל, ולכן כולל גם נעליים. נט מהי הייחודיות של היין? הסיבה העיקרית שבגללה, לכאורה, אסור ליהנות מיין שגוי נגע בו, היא בגלל החשש שהוא ניסך את היין לעבודה זרה, וכל יין שנוסך לעבודה זרה אסור בהנאה. במאות השנים האחרונות היו שחשבו שניתן להקל באיסור הזה, כי כיום הגויים כבר לא כל כך מנסכים יין לעבודה זרה, והמהר"ל מפראג (דרשות המהר"ל דרוש על המצות) הסביר מדוע הם טועים. בדבריו הוא מביא את קושיית ריב"א (שבת יז,ב תוד"ה על)) מדוע החמירו ביין לאוסרו בהנאה, יותר מפת ושמן של גויים. ותירץ: א. מפני שהיין משמח אלהים ואנשים. ב. מפני שהיו רגילים לנסכו אפילו שלא בפני עבודה זרה, והואיל והוצרכו לאסור אותו משום בנותיהם נתנו לו דין וחומר יין נסך. את ההסבר השני המהר"ל דוחה, כי לא משמע כך בגמרא כאן (ע"ז נט,ב), אבל הוא מסכים שהעיקר הוא הטעם הראשון: מפני שהיין משמח אלהים ואנשים. מבאר המהר"ל שהיין אינו כמו שאר משקים, שהם גשמיים, ותועלתם לגוף בלבד, אבל ליין יש השפעה רוחנית, והוא מפקח את השכל, בדומה לריח, שכידוע אמרו עליו חז"ל (ברכות מג,ב) שהריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. ומפני שהיין הוא רוחני ולא גשמי לכן תיכף בנגיעת הגוי היין נאסר, כי בגלל רוחניותו של היין - הרגישות שלו היא גבוהה ביותר, ואף בלא כוונה לנסך, ברגע שגוי נוגע בו הוא משפיע על היין השפעה רוחנית. לכן גם בימינו, כשגויים לא נוהגים לנסך לעבודה זרה, יין שנגע בו גוי אסור בשתייה. ס מה אומרים ליד קבר של צדיק? אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לרבי שמעון ברכות על ראשו. בהגהות רבי גדליה לפשיץ (אביו של בעל התפארת ישראל שנדפס בסוף הש"ס) כתב שאמר כך, כי המזכיר צדיק יברכו כמו שכתוב (משלי י,ז): "זכר צדיק לברכה", וכך נמצא בעוד מקומות בש"ס שאמרו "המקום יהיה בעזרו". דין נוסף שנלמד מפסוק זה מובא בפסיקתא (רבתי פיסקא יב - זכור): "אדם אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו, אמר שלמה זכר צדיק לברכה". בהמשך נאמר שם שכשמזכירים את הרשע צריך להזכירו לרעה, כמו שנזכר אצל עמלק. השם משמואל (שמות פרשת תצוה שנה תרעא) מסביר שצדיק הוא אדם שהופך את החושך לאור ואת המר למתוק, כלומר שמצליח לקדש את גופו, ועליו נאמר "זכר צדיק לברכה", כי ברכה היא מלשון תוספת, והכוונה היא שאצל הצדיק החלק הגופני מתווסף לחלק השכלי ומתעלה להיות כמוהו, לכן העובר ליד קבר של צדיק, שבו נמצא גופו הקדוש, צריך להזכירו לשבח. לעומת זאת עמלק היה להיפך מזה, שכל עוצם רעתו היה מחמת שהיה בו ניצוץ קדוש, ונטה אותו לרע, והפך את האור לחושך, לכן עונשו גדול יותר מכל אומה ולשון שהרעו לישראל, ומסיבה זו אין מקבלים גרים מעמלק (כדאיתא במכילתא ס"פ בשלח ובפרקי דר"א, ובמד"ת פ' תצא סי' י"א) כי גר הופך את החושך לאור כאשר הוא מתגייר, ואילו ענין עמלק הוא להיפך לכן לא יתקבלו גרים ממנו, ולכן כאשר מזכירים אותו צריך להזכיר את רעתו, כי כולו נהפך לרע. סא מה צריך ללמוד מרוכל? בגמרא מוזכרים "רוכלין המחזירין בעיירות", שהם יהודים שמוכרים בשמים ועוברים מעיר לעיר, ובדרך כלל היו אנשים פשוטים. עם זאת, היה רגיל המשגיח המפורסם ר' ירוחם ליבוביץ' זצ"ל לומר (מובא בדעת תורה הקדמות בשער הדעת - בראשית) שיש הרבה מה ללמוד מאנשים כאלה, שהם בעלי אמונה חזקה. כך נאמר במדרש (ויק"ר טז, ב): "מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים?" הבריות היו דוחקים עליו לקנות ממנו ורבי ינאי גם ביקש מאותו רוכל שימכור לו סם חיים, ובתגובה הוא הוציא לו ספר תהלים והראה לו את הפסוק (לד, יג): "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וכו'". אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים. הנה למד רבי ינאי מאיש רוכל עד היכן דברים רוחניים, דברים גדולים ורמים, מגיעים לפשטות כזאת, לפשטות שכזאת אשר יכולים "להניחם בטנא של יד להוציאם בשוק למכור אותם", כשאר דברים גשמיים הניתנים מיד ליד. הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (זכרון שמואל שיחות ומאמרים סימן טו) גם כן אמר משמו של ר' ירוחם שמכאן נלמד שהאדם צריך להגיע בעצמו לכך שענייני תורה ומצוות, שהם עניינים גבוהים ועליונים, יהיו אצלו מציאות פשוטה ומוחשית כמו הדברים הפשוטים והמוחשים ביותר. והוסיף שכיוצא בזה צריך לשאוף לכך שהידיעה כי עסק התורה הוא עסק בבניינו של עולם וקיומו של עולם, גם היא תהא מציאות פשוטה ומוחשית. סב כמה מצוות יש בשמיטה? ממה שנאמר לגבי שנת השמיטה (ויקרא כה,ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", למדו חז"ל שפירות שביעית מיועדים לאכילה ואסור לעשות בהם סחורה. השם משמואל (ויקרא, פרשת בהר שנה תרעו) כותב שזו אחת משבע מצוות שכאשר נדקדק בכתוב נמצא במצות השמיטה: א. בפרשת משפטים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה. ב. בפרשת כי תשא: "בחריש ובקציר תשבות", לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית. ארבע מצוות לא תעשה נוספות בפרשת בהר: "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". והרמב"ן הוסיף למנות את מה שאמרה התורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", שדרשו חז"ל "לאכלה ולא לסחורה", הרי הן שבע המצוות שבשמיטה שמקבילות לשבע שנות השמיטה, שמקבילות לשבעת ימי השבוע. הוא רומז בדבריו לחשיבות של המספר שבע לפי הקבלה, ומוסיף שביובל יש שלוש מצוות נוספות: השדות חוזרות לבעליהן, שילוח עבדים ותקיעת שופר, ובסך הכל עשר מצוות, כנגד השלמות שמבטא המספר עשר. שלוש המצוות המיוחדות ליובל מקבילות לחכמה, בינה ודעת, והוא מאריך להסביר שהשדות החוזרות לבעליהן הראשונים הוא עניין החכמה, תקיעת השופר הוא עניין של בינה, ושילוח העבדים לחופשי הוא עניין של הופעת הדעת בעולם. סג האם מותר ליהודי להיות בעלים של מלון לא כשר? אסור ליהודי לרצות בקיומו של יין נסך, וכמובן שאסור לרצות בקיומו של פסל של עבודה זרה, לכן אסור להיות שומר על הדברים הללו. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן ס) נשאל לגבי יהודי שיושב בבית האסורים ל"ע ונותנים לו בכל יום לחם ועוד מיני חמץ, האם מותר לו למכור לגוי היושב שם קודם הפסח שהוא יקח את מנתו של היהודי בפסח. הוא כותב שיש לדון בזה שאולי אסור לעשות כך, מדין "רוצה בקיומו", כי כשם שאסור ליהודי לרצות בקיום עבודה זרה, כך אסור לרצות בקיום חמץ בפסח, ואותו יהודי רוצה שתתקיים מנת האוכל שלו, כדי שיוכל הגוי לקבלה, אבל מסקנתו היא שהדבר מותר, כי אין בכך משום "רוצה בקיומו" של חמץ דווקא, כי הקניין הוא על מנת האוכל שיקבל, בין אם יש בה חמץ ובין אם לא. בעל חשוקי חמד (פסחים ה, ב) דן בשאלה האם מותר לחברת ביטוח לבטח חמץ קודם הפסח, שאם יגנב או יאבד החמץ, הם ישלמו לו את כל ההפסדים, ומסביר שניתן להקל בזה לפני פסח, אבל: "בפסח עצמו אסור לבטח את החמץ, משום שהחברה מעוניינת ורוצה בקיומו של החמץ בעולם, כי במקרה וישרף תפסיד מכספה, ומבואר במשנ"ב (סימן תנ ס"ק כא) שיש בחמץ איסור של רוצה בקיומו". מטעם זה הוא פוסק (חשוקי חמד פסחים כג, א) שיהודי שקנה עם שותף גוי בית מלון שמגישים בו אוכל לא כשר, צריך להתנות שחלק המזון יהיה של הנכרי, והלינה תהיה שלו, אך יצטרך להשכיר גם את חלקו לכל ימות הפסח, כדי שלא יעבור על "רוצה בקיומו" של החמץ, כי בלי מזון חמץ אין לינה, וכדי שיבואו נופשים נכרים הם צריכים את החמץ של שותפו הגוי, ואם חלקו של היהודי היה ברשותו בפסח אז הוא היה רוצה בקיומו של החמץ בבית המלון, וזה אסור. סד לאיזה עניין גר הוא כקטן שנולד? כלל ידוע בכל הש"ס הוא: גר שנתגייר כקטן שנולד. לכן מדין תורה מותר לאח ואחות שהתגיירו להתחתן. החתם סופר (בחידושיו לגמרא) כותב שיגע הרבה ולא מצא את המקור בתורה לכלל הזה. אמנם המשך חכמה (דברים ה,כז) כותב שפשוט שמקור העניין הוא במה שאמר ה' לעם ישראל, שכולם היו בגדר גרים, אחרי מעמד הר סיני: "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", דהיינו לנשותיכם, ומסתמא היו ליוצאי מצרים נשים קרובות משפחה שאסורות על פי התורה, כמו שעמרם, שהיה גדול הדור, היה נשוי ליוכבד דודתו, והסיבה שנשים אלו היו מותרות להם היא כי הם היו כמו קטנים שנולדו. בעל שו"ת פני מבין (או"ח סימן כג) מתייחס לקושיית בנו: בספר יד שאול הסתפק בקשר לחיוב התורה (ויקרא יט,לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", האם צריך לכבד גם גוי זקן שהתגייר, או שמא מכיוון שכל גר שמתגייר הוא כקטן שנולד, אין צורך לכבדו , והקשה על כך הבן: אם כן לא יוכל גר להצטרף למניין במשך שלוש עשרה שנים אחרי גיורו? ענה לו אביו שפשוט הדבר שאין כוונת חז"ל שגר הוא כמו קטן ממש כפשוטו, אלא רק שאין לו קרבה משפחתית לקרוביו הביולוגיים, אבל מכל שאר הבחינות הוא נידון לפי גילו, ובוודאי צריך לקום מפניו ולכבדו. יש להוסיף על דבריו שגם לעניין עדות מצאנו שאחים שהתגיירו, מדין תורה יכולים להעיד זה על זה, כי הם כמו שנולדו מחדש, וכן לעניין ירושה אין הגר יורש את אביו מדין התורה, לפי שאינו מתייחס אחריו עוד. ייתכן שהמכנה המשותף לכל ההלכות שבהן הוא נידון כקטן שנולד הוא: הקרבה המשפחתית. מבחינה משפחתית הוא כקטן שנולד, על כל ההשלכות הממוניות וההלכתיות שיש בקשר לזה. סה מותר להתחתן או לחגוג בר מצווה בראשון בינואר? בדרך כלל אסור לשאת ולתת או לתת מתנה לעובד עבודה זרה ביום החג שלהם, כי הוא ילך ויודה לאליל על כך, ונמצא שהיהודי מכשילו באיסור עבודה זרה, אבל אם ידוע שגוי מסוים אינו עובד עבודה זרה, מותר, כפי שעשו רב יהודה ורבא, ששלחו ביום חגם של הגויים תשורות לגוים שלא היו עובדי עבודה זרה, וכך גם נפסק להלכה (שו"ע יו"ד קמח,ה): "אסור לשלוח דורון לעובד כוכבים ביום חגם, אלא אם כן נודע שאינו מודה בעבודת כוכבים ואינו עובדם". היעב"ץ (בהגהותיו) כותב שהדבר צריך עיון, מדוע הקפידו רבא ורב יהודה להביא את המתנה דווקא באותו יום, ומסביר שאותו יום היה ראש השנה האזרחית שלהם, שהעובדי כוכבים עושים אותו לשם עבודת כוכבים, וגוים שלא עובדים לעבודת כוכבים מציינים אותו כיום חג, לפי שמונים בו ראשית שנתם ושמחים בו באכילה ושתיה וחושבים לסימן טוב כשמביאים להם בו דורון. בספר תרומת הדשן (סימן קצה) כתב שבכמה עיירות נהגו היהודים לפני כשש מאות שנים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמתחדשת להם השנה, ופסק שיש להיזהר בזה שלא ישלחו ממש באותו יום אלא יום קודם או אחריו, אולם אם אין אפשרות כזאת ויש חשש שללא שליחת המתנה תהיה איבה בין היהודים לגוים אז מותר לשלוח אפילו ביום עצמו. בדומה לזה פסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יג) שאם יהודי רוצה לעשות סעודת שמחה, כגון בר מצווה או חתונה, ב-1 בינואר, או בחג של Thanks giving, אין בזה איסור מצד הדין, אבל ראוי להחמיר לא לעשות זאת דווקא בתאריכים הללו. נראה שכוונתו ליהודים הגרים בין הגוים, אבל בארץ ישראל אין בזה שום חשש ומותר לכתחילה. סו מהם שמונה ראשי האברים שבאדם? אחת ממצוות הלא תעשה שבתורה בענייני אכילה הוא הלאו (דברים יד,ג): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה". רבנו אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח כותב (ספר סודי רזיי חלק א פתיחה ד"ה שורש המצות) ששורשי כל המצוות קשורים לשמונה חלקים שיש בגוף האדם, והם: עיניים, אזנים, אף, פה ולשון, וושט לבלוע, ידים, ורגלים, הערוה, שלא יחטא בהם, ובנוסף לכך הלב קשור עם כל אחד ואחד מהאברים הללו, ובו צריך להשתמש כדי לחשוב את המחשבות הראויות. הוא כותב ששמונה החוטים שיש בציצית הם כנגד שמונה העניינים הללו, ובכל אחד מהם יש דברים שצריך להימנע מהם ודברים שיש מצווה בהם, לא תעשה ועשה, כגון בעיניים יש דברים שאסור לראות, אסור להיות רום עיניים, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ויש מצוות שצריך לעשות באמצעות העיניים, כגון: והיו לטוטפות בין עיניך, ושח עינים יושיע (איוב כב, כט). באזנים יש דברים שאסור לשמוע, לא תשא שמע שוא (שמות כג, א), ויש דברים שמצווה לשמוע: שמע ישראל את החוקים (דברים ה, א). בבית הבליעה יש דברים שאסור לאכול, לא תאכל כל תועבה (דברים יד, ג) ויש דברים שמצווה לאכול, כגון אכילת מצה וכיוצא בו. וכן בכל שמונה האברים הללו, יש מצוות לא תעשה ומצוות עשה, ושמונה חוטי הציצית שכתוב בהם (במדבר טו,לט): "וזכרתם את כל מצות ה'" מזכירים זאת לאדם. סז האם משחת שיניים צריכה הכשר? בגמרא מובא המקור לדין של נותן טעם לפגם, כלומר מאכל אסור שהתערב עם מאכל של היתר, כאשר טעמו של האיסור הוא טעם פגום. הגרצ"פ פראנק זצ"ל (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן צה) מסביר שיש דרגות שונות של פגם. יש חומר שהוא פגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, שאינו ראוי לאכילת אדם כלל, ויש שהוא פגום קצת. בדבר פגום לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת אדם, מן התורה אין אסור באכילה, אבל אסור מדרבנן, כשהוא עומד בפני עצמו ולא נתערב. אבל כשהוא נתערב בהיתר, אפילו איסור מרובה לתוך היתר מועט, מותר לאכלו, כי לא גזרו חכמים בתערובות. לכן אם מעורב במשחת שיניים חומר לא כשר שהוא פגום לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת אדם כלל, אף אם כשהוא עומד בפני עצמו אסור מדרבנן, מכיון שהוא בתערובות מותר לדברי הכל. ואם מעורב במשחת השיניים חומר אסור שלא נפגם לגמרי אלא שהוא פגום קצת, אז ההלכה היא שהתערובת מותרת רק כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אינו מותר, אלא שלדעת רוב הפוסקים זהו איסור דרבנן, כי על כל פנים זוהי אכילה שלא כדרך אכילה רגילה. אבל במשחת שיניים גם את זה יש להתיר משום שאין כאן אלא טעימה בלא בליעה, ואף שפסק הרמ"א (בסימן קח סעיף ה), שטעימה בלא בליעה אסורה, ומבואר שם בש"ך (ס"ק כד) דלאו דוקא באיסור הנאה, אלא גם באיסור אכילה אסור בטעימה בלא בליעה, זהו באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יש הרבה שמקילים בטעימה בלא בליעה, לכן מותר להשתמש במשחת שיניים שיש בה תערובת של חומר אסור. סח האם ראוי שמשגיח כשרות לא אוכל מהכשרו? בגמרא מדובר על דבר אסור שהתערב בדבר של היתר ונותן טעם לפגם. יש מחלוקת בין הפוסקים האם גם בפסח ניתן להקל, ובעניין זה המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים תמז,י) מקל, ופוסק ש"נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח", ולעומת זאת הרמ"א מחמיר ופוסק שבפסח "אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור". הטור (מובא במגן אברהם שם ס"ק מא) כותב בשם מהר"ם מרוטנבורג שהיה מחמיר לעצמו ומקל לאחרים. כך מצאנו בעוד מקומות שהיו פוסקים שהחמירו לעצמם והקלו לאחרים בדברים מסוימים, ובספר שבעים תמרים (מובא בדרכי תשובה סימן קטז ס"ק קיא (הסתפק בכל הדינים שנפסק בהם שבעל נפש יחמיר לעצמו, האם רב שנשאל לגביהם מחויב לומר כן לשואל, כי אולי השואל גם כן בעל נפש וירצה להחמיר כשייודע לו שראוי לבעל נפש להחמיר לעצמו, והעלה שאם נזכר בפוסקים שבעל נפש יחמיר לעצמו בוודאי צריך להודיע לשואל, למען ידע את אשר לפניו ואולי ירצה להיות בעל נפש, אך אם לא נזכר כן בפוסקים רק שהרב מחמיר לעצמו מחמת איזו סברה שנראית לו, בזה בוודאי אין צורך להודיע לשואל אשר הוא מחמיר לעצמו, אלא ישיב לו את הדין הפשוט בפוסקים. על פי זה כתב הגרל"י הלפרין זצ"ל (בכתב העת בית הלל ז, תשס"א, פב - פד) שמשגיח כשרות רשאי להימנע מלאכול באותו מקום שהוא עצמו נותן לו הכשר, כי כידוע במטבחים ציבוריים גדולים יש צורך לפעמים לפסוק להיתר ולקולא בפרטים מסוימים, ומותר למשגיח להחמיר לעצמו ולהקל לאחרים, ואדרבה, יש מעלה במשגיח כשרות המדקדק במצוות ומחמיר על עצמו יותר מהמקובל. סט מה ההגדרה של "בעלה בעיר" לעניין איסור ייחוד? לפי גרסת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש (כפי שמביא הב"ח) פועלים שנושאים יין או אוכל טהור, ויודעים שאסור להם לגעת במשא, כי במגעם הם מטמאים או אוסרים אותו, מפחדים לעשות זאת כאשר בעל הבית נמצא במרחק של מיל מהם (18 דקות הליכה), אבל אם בעל הבית רחוק יותר, אי אפשר לסמוך על כך שלא נגעו. מכאן למד בעל שו"ת פאת השדה (יו"ד סי' מז) לעניין הלכה בהלכות ייחוד, באשה נשואה שבעלה בעיר שלדעת הרבה ראשונים אין כלל איסור ייחוד, וכתב שרק אם אין העיר גדולה ממיל אז אין חוששים משום יחוד, כי היא חוששת שמא יבוא פתאום, כמו שהפועלים מפחדים מבעל הבית עד מרחק כזה, אבל בעיר גדולה, שהבעל במרחק גדול יותר - אין היתר. בעל שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קסז ד"ה הנה לענין) כותב שעניין זה תלוי במחלוקת הראשונים, כי זה נכון לדעת רש"י שסבור שהיתר "בעלה בעיר" הוא מטעם שמא יבוא, ובעיר גדולה יש להחמיר כיוון שלא יכול לבוא מהר, אבל לדעת הרמב"ם טעם היתר "בעלה בעיר" הוא מפני שאימת בעלה עליה כאשר היא יודעת שהוא באותה עיר, ולפי זה לכאורה גם בעיר גדולה יש להתיר, אמנם למעשה הוא חשש להקל בעיר גדולה כלונדון וניו יורק. לעומת זאת בעל שו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן מב) כותב שהעיקר הוא כטעם הרמב"ם, שכל שבעלה בעיר, אפילו עיר גדולה, אימת בעלה עליה, ומותר לה להתייחד עם אנשים אחרים, לכן מצד עיקר ההלכה הרוצה להקל בזה באנשים ונשים כשרים וצנועים יש לו על מי לסמוך. ע איך זה שיש מצוות קלות לקיום? איסור הגר אמר לרבא שכאשר היה גוי לא האמין שהיהודים באמת שומרים שבת, כי אם הם באמת לא מטלטלים דברים ברשות הרבים איך זה שלא נשארים בשבת ארנקי כסף ברחוב? לכן הוא חשב שכשזה מגיע לכסף היהודים לא עומדים בניסיון של שמירת השבת. המשגיח ממיר, ר' ירוחם זצ"ל (דעת תורה מאמרים בהר מאמר נד - סוד הקלות והחומר במצות) אמר שבעצם להרבה יהודים כלל לא קשה הניסיון הזה, ויש עוד מצוות אחרות שחז"ל אמרו שקשה לקיימן, ויש הרבה יהודים שעושים אותן בקלות, כמו שמובא בפירוש רש"י (במדבר כג,כד) על הפסוק: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" שכשישראל עומדים משינתם שחרית הם מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות, ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, ואנו לכאורה לא מרגישים כל קושי בזה. אלא, הוא מבאר, עול המצוות הוא באמת עול קשה, ובבריאת העולם, עול המצוות, עם כל כובד המשקל שבו, היה מרוכז במצווה אחת שנצטווה אדם הראשון, והוא לא הצליח לעמוד בה. לאחר מכן חילק הקב"ה את כובד העול הזה לפרטים קטנים, כדי שכל בני העולם במשך 6,000 שנה יוכלו לשאת אותו. הוא מבאר שיש כמה מצוות שקל לנו לקיימן, וזה מפני כמה סיבות: א. אדם הראשון עצמו התאמץ, ולמרות שלא הצליח לגמרי, מאמציו נשאו פרי בהקלת העול. ב. העול שהיה מוטל עליו התחלק לפרטים קטנים מאוד, למילוני בני אדם במשך אלפי שנים. ג. יש מצוות שמפאת זכויות ורחמים מיוחדים מן השמים - הוקל עולן, ואינן כבדות לנו. ד. יש מצוות שהיו עול כבד, והדורות שקדמו לנו התאמצו בקיומן, ובזכותם הוקל עולן, ועכשיו קל לנו לקיימן. עא מחילה גמורה בלב שלם תוספות (ד"ה בן נח) מסבירים שיהודי שגוזלים ממנו פחות משווה פרוטה, בדרך כלל מוחל על כך. כידוע, גדולי ישראל הצדיקים והחסידים לאורך כל הדורות מחלו על פגיעות שפגעו בהם גם כאשר מצד הדין לא היו חייבים למחול. רבי חיים פלאג'י זצ"ל (שו"ת חיים ביד סימן נז) כותב בשם החיד"א ששמע מרבי חיים בן עטר זצ"ל שפעם אחד מראשי הקהל, שר וגדול בבית המלך, זלזל בחכם אחד, והוא, בעל אור החיים זצ"ל, קרא לחכם והתחיל לדבר לו דברי פיוסים, והחכם ענה לו שאין צורך לדבר אתו בעניין זה, כי "מעת אשר זלזל בי השר הזה תכף מחלתי לו", מפני שהזוהר הקדוש אומר כי עונות ישראל ח"ו כביכול מכבידים כנפי השכינה, ואדם זה שחטא וביזה אותי, אם אין אני מוחל לו העוון עצמו אינו נמחק, ויש צער לשכינה מסיבת עוון זה, ולכן מחלתי לו תכף ולא היה מקום שיהיה חלות לעוון, כי הביזוי והמחילה היו כאחד ממש ולא היה צער לשכינה כלל. מסופר על הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל (מלאכים כבני אדם, עמוד 204) שאחד מקנאי ירושלים פגע בו והעליבו בפומבי. הבליג ר' אריה ונשא עלבונו. כשהלך לביתו בכאב לב, נלווה אליו אחד האנשים ואמר לו: היודע מר על מה נענשת שפגע בך אותו אדם? ענה ר' אריה: אולי חטאתי כלפי שמיים. אמר לו אותו אדם: לא כן, אלא משום שמקורב אתה ל"רב ההוא", כשהלה מתכוון לראי"ה קוק. שאל ר' אריה: הטוב נהגתי שהבלגתי? ענה אותו אדם: וודאי, הרי זו מידה טובה. אמר לו ר' אריה: ובכן דע לך שמידה זו "מהרב ההוא" למדתי. עב האם מותר ליהודי לשתות יין עם גוי? חכמים גזרו שלא לשתות סתם יין של גויים (שבת יז,ב), משום בנותיהם. בזמן הגמרא סתם יין כזה היה אסור בהנאה, ויש מחלוקת בין רבותינו הראשונים איך לבאר את קשר בין הגזרה הזו לאיסור של יין שהתנסך לעבודה זרה. באנציקלופדיה התלמודית (כרך כד, טור שלב - שלד ( מובאות ארבע שיטות: א. יש שכתבו שהיו שתי גזירות בסתם יינם: מתחילה גזרו עליו משום בנותיהם - ואסרוהו רק בשתייה ולא בהנאה, ובית דין שאחריהם ראו שהורגלו הגוייםהרבה לנסך לעבודה זרה, והוסיפו וגזרו על סתם יינם לאוסרו אף בהנאה, שמא ניסך הגוי את היין לעבודה זרה. ב. יש שביארו בטעם איסור סתם יינם רק שחוששים שמא ניסך אותו הגוי, ולא הזכירו את הטעם משום בנותיהם. ג. יש שכתבו שסתם יינם אסור משום שני הטעמים: משום ספק ניסוך אסרו אותו בשתייה, ובנוסף לכך משום חתנות אוסרים אותו אף בהנאה. ד. יש שסוברים שאיסור סתם יינם נגזר רק משום בנותיהם, ואין לאסור סתם יינם משום חשש ניסוך, כי אין הגוי מוכר יין שניסכו, ובבת אחת גזרו על יינם לאוסרו בשתייה ובהנאה. היו שרצו להסביר שהרמב"ם סובר שגזרו בסתם יינם משום יין שהתנסך לעבודה זרה, והגזירה שגזרו משום בנותיהם היא גזירה אחרת: שאסור ליהודי לשתות יין עם גוי אפילו במקום שאין לחוש לניסוך, אולם בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קטז אות ו) הוכיח מהגמרא שלא גזרו כלל על שתיה עם גוי (בנסיבות מסוימות), שהרי מר זוטרא בריה דרב נחמן אומר שכאשר אין חשש לניסוך מותר ליהודי וגוי לשתות ביחד מכלי שיש לו כמה קנים שיכולים כמה אנשים לשתות ממנו בבת אחת, וכך נפסק להלכה. עג מה ההבדל בין חסד לרחמים? הרמב"ם (תרומות ג,א) מסביר: "תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "ראשית דגנך", כל שהוא, אפילו חטה אחת פוטרת הכרי. לעומת זאת מעשר צריך להיות בדיוק אחד מעשרה, לכן כאשר אדם מפריש תרומה אין צורך, ואף אסור לדקדק ולדייק בכמות המופרשת (משנה תרומות א,ז), ואילו כאשר מפרישים מעשר צריך לדייק בכך, כמו שאומרת המשנה (אבות א,טז): "ואל תרבה לעשר אומדות" ופירשו הרבה מפרשים שהכוונה להפרשת מעשרות, שאין לעשותה על פי אומדן אלא בדיוק. נמצא שיש כאן שני סוגים של נתינה: תרומה היא נתינה ללא הגבלה, על פי חסדו של הנותן, ואילו מעשר היא נתינה בגבולות מוגדרים ותחומים. נתינה ללא גבולות היא חסד, שהיא תכונה עצמית שקיימת באדם שמטיב ונותן לאחרים, כמו אברהם אבינו, שהייתה לו תכונה זו, ולכן נתן לכולם בלי גבול, ואפילו לשלושת המלאכים שנדמו לערביים עובדי עבודה זרה הוא נתן והטיב. נתינה על פי גבולות היא "רחמים", וכתב הרה"ג ראובן שלוסברג שליט"א (בספר דעת הספירות עמ' קמג) שרחמים שונה מחסד בשני עניינים: א. מידת הרחמים אינה תכונה שקיימת באדם באופן טבעי, אלא יש לעורר את הרגשתה על ידי שימת לב למי שצריך רחמים. ב. רחמים על אדם אינם מתבטאים בהכרח בנתינה, אלא בדאגה לרווחתו ולטובתו האמיתית של אותו אדם, ולפעמים אי נתינה היא טובתו האמיתית, כגון למנוע מאדם דבר שמזיק לו. רחמים עניינם הטובה האמיתית, וזו הייתה מידתו של יעקב אבינו ע"ה, כפי שנאמר (מיכה ז,כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם". עד מהו השורש של חטא עבודה זרה? עבודה זרה הוא האיסור החמור ביותר בתורה, לכן לא רק הפסל עצמו אסור בהנאה, אלא כל מה שקשור אליו ואפילו בתערובת, כמו שפוסק הרמב"ם (עבודה זרה ז, ט): עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן, כיצד עבודת כוכבים שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח, וכן אם נתערב כוס של עבודת כוכבים בכמה כוסות או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות יוליך הכל לים המלח. בעל הסולם (אגרות הר"י אשלג - אגרת נו‏) מסביר ששורש חטא עבודה זרה יכול להיות מצוי גם אצל יהודים כשרים, כמו שפירשו את הפסוק (תהלים פא,י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר", שמובנו הוא שהקב"ה לא יהיה אצלך כאיש זר. כלומר, כי העבודה עבור אדם זר הוא עניין של טורח, ולכן זו היא עבודה זרה, אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה. בדומה לזה אמרו בשם הבעש"ט ז"ל על הפסוק: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי המאמין שיש כוחות אחרים זולת כוח השי"ת, המכונה אלקים, הרי זה עובד עבודה זרה. על פי זה, הוא כותב, מתורצת קושיית הפילוסופים שהקשו על תורתנו הק' איך אפשר לצוות על אהבת ה', כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהג באהבה, אלא הוא ענין המגיע מאליו. אכן, כיוון שהתורה ניתנה לבני ישראל שזכו מקודם לאמונה שלימה, לכן עניין אהבת ה' תלוי ממש בידו של אדם, דהיינו שיתאמץ בכל כוחו לבוא למדרגה תמידית כזו, שמתוך אמונה שלמה יהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש ומטרות עוז וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו. עה מתי מותר להשתמש בכלי סעודה שאינו טבול? יש מחלוקת בין רבותינו הראשונים האם החיוב להטביל כלי סעודה שנקנו מגוי הוא מן התורה או מדרבנן. לפי השיטה שחיוב הטבילה הוא מן התורה, בעל האור זרוע (סימן רצג) נוטה אף לאסור את המאכל אם השתמשו בכלי ללא טבילה, אולם לדעת רוב הפוסקים המאכל לא נאסר, וכן פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך. יש מחלוקת בין פוסקי זמננו לגבי מי שמתארח בבית מלון או במסעדה, וידוע שלא הטבילו שם את כלי הסעודה. לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן מד) בעל מסעדה או מלון שהכלים שמשתמש בהם הם לצורך הלקוחות שלו, נחשב הדבר כמי שקנה אותם לסחורה, וכלי סחורה פטורים מטבילה, והסועד שם הרי הם כשאולים או כשכורים בידו, ורשאי לאכול ולשתות בהם בלא טבילה. אולם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה תניינא סימן סח) לא הסכים עם הסברה הזו, אלא כתב טעם אחר, שכיוון שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול הוא מדרבנן, איסור זה שייך כשיכול להטבילו, אבל במלון וכדומה שלא יתנו לו לקחת ולהטבילו, כיון שרוצה לאכול ולשתות מותר להשתמש בכלי. הגר"ע יוסף (שם) פסק ש"המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתיה". אולם מרן הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת דעת כהן סימן רכז) כתב שמותר להשתמש בביתו של יהודי, שאינו זהיר בטבילת כלים הנלקחים מהנוכרים, בכליו שהם בחזקת שאינם טבולים, במקום איבה, אך רק בכלי זכוכית, שחיוב טבילתם הוא לכל הדעות מדרבנן, אבל לא בכלי מתכת. עו שם שאסור לקרוא בו לילד בגמרא מסופר על אדם בשם באטי בר טובי שהתאכזב מכך שמלך פרס לא התחשב בו בעניין כשרות הסכין כמו שהתחשב ברב יהודה, ושאל אותו: האם אני לא בר ישראל? תוספות (ד"ה אדכר) ועוד ראשונים כתבו שבעצם מעמדו ההלכתי היה עבד כנעני, כמו שמוכח ממסכת קדושין, אך גם עבד חייב לאכול אוכל כשר, ולכן הייתה הצדקה לאכזבתו. במסכת גיטין (יא,א) מוזכר השם באטי כשם מובהק של גויים, חז"ל מציינים (שם עמוד ב) כעובדה מצערת שרוב היהודים בחו"ל הם בעלי שמות מובהקים של גויים. הרה"ג כתריאל פישל טכורש זצ"ל (בכתב העת: שנה בשנה תשל"ה, 142 - 136) נשאל על ידי מוהל על כך שבשעת הברכה לאחר המילה, אמר אבי הבן שרוצה לקרוא לבנו "נמרוד", והוא סירב לקרוא לילד יהודי בשם של רשע זה, וכן נשאל על ידי מוהל אחר שנודע לו שהורי הילד רוצים לקרוא לו על שם גוי שעשה חסד עם היהודים בזמן השואה, האם מותר לו להסתלק ממצווה זו ולא למול את הילד, כיוון שאינו רוצה לקרוא לילד יהודי בשם של גוי, ואם יורו לו הרבנים שעליו לבצע את ברית המילה, האם מותר לו לעזוב מיד לאחר מעשה המילה, לפני אמירת הברכות וקריאת השם, כדי להימנע מקריאת השם. מסקנתו היא שאסור לתת לילד יהודי שם של רשע או של גוי, אולם על המוהל מוטלת החובה לקיים את מצוות ברית המילה, ועליו להשתדל ככל האפשר להעמיד את ההורים על טעותם, ועורכי כתב העת הציעו שבברית המילה יקראו לילד בשם יהודי, וחוץ מזה יוכלו ההורים לתת לו שם אחר, כפי שנוהגים יהודים בחוץ לארץ.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300