פסיקת ההלכה

הקדמה במשנה למדנו שאסור לאישה לצאת לרשות הרבים כשיש על גופה דברים שחוצצים בטבילה, שמא תזדמן לה טבילת מצווה ותצטרך להוריד את הדברים הללו על מנת לטבול, ומתוך כך תבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. בגמרא מסתפק רב כהנא מה הדין ב"תיכי חלילתא" שהם חוטים שקלועים בשערות האישה ורב פושט לו שלא גזרו עליהם מכיוון שלא גזרו על אריג. בהמשך מובאות שתי לשונות בשם רב הונא בריה דרב יהושע מדוע לא גזרו על "תיכי חלילתא". לפי הלשון הראשונה לא גזרו כלל על אריגים, ולפי הלשון השנייה לא גזרו מכיוון שאין מקפידים עליהם, והנפקא מינה בין הלשונות היא ב"טניפן" (כך על פי גרסתנו). יש להבין במה נחלקו שתי הלשונות, וממילא מהי בדיוק הנפקא מינה ביניהם ומה פירוש "טניפן". כמו כן יש לברר מהי פסיקת ההלכה במחלוקת בין הלשונות. הסבר רבותיו של רש"י - מחלוקת הלשונות בהלכות חציצה רש"י (ד"ה הא נמי) מביא את פירושם של רבותיו לפיו לפי הלשון השנייה כיוון שמקפידה על טינוף החוטים הם חוצצים בטבילה ולכן יש לגזור שלא לצאת בהם בשבת וכפי שהוסבר לעיל יש חשש שתבוא לטלטלם כשתזדמן לה טבילה. לפי זה נראה כי יסוד המחלוקת בין שתי הלשונות הוא בהלכות חציצה בטבילה, שלפי הלשון הראשונה חוטים מטונפים אינם חוצצים ולפי הלשון השנייה חוצצים. רש"י עצמו מקשה על פירוש זה שמה שנאמר שדבר שאדם מקפיד עליו חוצץ מדובר רק כאשר הוא מהודק לגופו, אך אם אינו מהודק לא שייך בו כלל חציצה, שהרי "חציצה" פירושה דבר שחוצץ בין הגוף למים ודבר רפוי אינו חוצץ כלל. הוא מוסיף שאין לומר שהלשון "חציצה" אינה מדוקדקת, והפירוש הוא שכל מה שמקפיד חוצץ אף כשהוא רפוי, שאם כן יוצא שהלשון הראשונה של רב הונא שאומרת שכל מה שהוא אריג אף שהוא מקפיד עליו אינו חוצץ חולקת על ההלכה שדבר שמקפיד עליו חוצץ, וזה לא מסתבר. הסבר רש"י ועוד ראשונים רש"י (שם) מפרש שלפי הלשון הראשונה לא גזרו כלל על אריג כיוון שאינו חוצץ לגבי טבילה שהרי הוא רפוי. לעומת זאת לפי הלשון השנייה לא גזרו על אריג מכיוון שהאישה אינה מקפידה להורידו לפני הטבילה. לפי זה הנפקא מינה בין הלשונות היא במצב בו האריג מטונף, שמצד הלכות חציצה אין האישה צריכה להורידו שהרי הוא רפוי, אולם בכל זאת היא מקפידה להסיר את האריג לפני הטבילה כדי ששערות ראשה לא ייטנפו ממנו. לכן לפי הלשון הראשונה גם באריג מטונף יהיה מותר לצאת לרשות הרבים, אך לפי הלשון השנייה קיים החשש שתוריד את האריג כשתזדמן לה טבילה ולכן יש לגזור שלא תצא בו. כפירוש זה מפרשים גם הראב"ן (סימן שמ"ז), רבינו יהונתן, המאירי, הריטב"א והר"ן (כ"ו ע"א בדפי הרי"ף). הסבר בעל מחזור ויטרי ובעל ספר התרומה בעל מחזור ויטרי (עמ' 131) ובכל ספר התרומה (סימן רל"ט, בפירושו הראשון) מפרשים בדומה לרש"י את המחלוקת בין שתי הלשונות. אולם את הנפקא מינה ביניהם הם מסבירים בצורה שונה. הם כותבים שפירוש "טניפן" אינו שהחוטים מטונפים כבר, אלא שהאישה מקפידה שאותם חוטים לא ייטנפו ולכן היא מסירה אותם לפני הטבילה ומדובר בחוטים יקרים כגון חוטים מוזהבים. לפי הלשון הראשונה כיוון שהחוטים עשויים מאריג אינם חוצצים ולכן לא גזרו בהם, אולם לפי הלשון השנייה שהדבר תלוי בהקפדת האישה, גם כאן האישה מקפידה להסירם כדי שלא ייטנפו ממי הטבילה ולכן יש לגזור שלא תצא בהם בשבת. גרסת רבנו פרחיה בחידושי רבנו פרחיה מובאת גרסה שונה - "איכא בינייהו דטמימן", כלומר ששרשראות החוטים אינן חלולות אלא אטומות. הוא מסביר שלפי גרסה זו נחלקו הלשונות, שמהלשון הראשונה ש"כל שהוא אריג - לא גזרו" עולה שגם אם אריגת החוטים אטומה - אינם חוצצים, אך מהלשון השנייה שהדבר תלוי בהקפדת האישה בשרשראות כאלו שהם מהודקים האישה מקפידה עליהם ומורידה אותם לפני הטבילה ויש לגזור עליהם שלא לצאת בהם בשבת. רבנו חננאל כותב: "והני מילי תיכי חלילתא, אבל תיכי טמימתא - לא, דחוצצות", וייתכן שגם הוא גורס כגרסת רבנו פרחיה. אלא שאם נסביר את דבריו כך, צריך לומר לשיטתו שהמחלוקת בין הלשונות היא האם חוטים אטומים חוצצים בטבילה. אמנם אפשר שאף שהוא גורס כגרסה שלפנינו מכל מקום הוא מדייק מהגמרא שנוקטת את הדוגמא של "תיכי חלילתא", שהדיון הוא רק בחוטים חלולים, אך באריגה אטומה לכל הדעות החוטים חוצצים. הראב"ד (בספרו בעלי הנפש, שער הטבילה סוף דיני הטבילה) פוסק להלכה כדעת רבנו חננאל שחוטים שארוגים בצורה אטומה חוצצים. פסיקת ההלכה הרי"ף מביא את שתי הלשונות ואינו מכריע ביניהם. אולם מדברי הרי"ד (בפסקיו) עולה שהוא פוסק כלשון הראשונה, וכך נראה גם מדברי הרמב"ם שכותב בסתם שכל שהוא אריג - יוצאת בו על ראשה. הבית יוסף (באורח חיים) מסביר פסיקה זו שכך משמעות דברי רב בתחילת הסוגיה, ועוד שראוי לפסוק כלשון המקילה באיסור דרבנן. לעומת זאת רבנו חננאל מביא רק את הלשון השנייה, וכך פוסקים גם בעל מחזור ויטרי, הסמ"ג, הסמ"ק והריא"ז. הבית יוסף (ביורה דעה) מבאר שהם סוברים שההלכה כלשון האחרונה אפילו באיסור דרבנן. גם רבנו ירוחם והטור פוסקים כלשון השנייה ומביאים בהקשר לכך את שני הפירושים, דהיינו שאין לצאת בחוטים שבשערה בין כשהם מטונפים ובין כאשר האישה מקפידה עליהם שלא ייטנפו כגון שהם מוזהבים. כך פוסק גם הרמ"א בשולחן ערוך. הבית יוסף (ביורה דעה) מדייק מדברי הרמב"ם שאינו מחלק בין סוגי האריגים שכל החוטים אינם חוצצים אף הארוגים בצורה אטומה, שלא כדעת הראב"ד, אך בשולחן ערוך (ביורה דעה) הוא פוסק כדעת הראב"ד שדווקא כשהאריגה חלולה אינם חוצצים. עם זאת באורח חיים הוא מעתיק את לשון הרמב"ם, וניתן לומר או שהוא סמך על מה שביאר ביורה דעה, או שלא חשש לפרט הלכה זו מפני שבלאו הכי הוא כותב (סעיף י"ח) שכיום הנשים אינן נמנעות לצאת בתכשיטים. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה, מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירע לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם לרשות הרבים... וכל שהוא אריג - יוצאת בו על ראשה. (רמב"ם שבת י"ט, ט') אם החוטין האלו חלולין עשוין מעשה רשת - אינם חוצצין. (יורה דעה קצ"ח, ג') לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן... ואם הם מעשה אריגה - מותר, שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה. הגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבות, דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים. (אורח חיים ש"ג, א')