עוברת על דת - יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמר בכתובות בפרק המדיר (דף עב) דיוצאה שלא בכתובה. צריכה התראה - שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה התראה דבלאו התראה מפסדא. למאי - כיון דלא שתיא קינוי למאי אהני. לאפסודי כתובתה - ואי לאו דקני לא מפסדא אלמא צריכה התראה וזו עוברת על דת היא שנסתרה עם אנשים. להשקותה כשהיא נשואה - ואם תסתר לאחר נישואין שותה על ידי קינוי של אירוסין שאינו יכול להשקותה כשהיא ארוסה דבעינן תחת אישה. לאוסרה אבועל - קינוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת. דתנן - לקמן בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז:). אלא לפוסלה מכתובתה - מכלל דאי לא אתרו בה לא מפסדא. שאני התם - הא דבעי התראה. דלית לה אימתא דבעל - ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת ואין זה פריצותא יתירתא אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה.

הקדמה הסוברים שמדובר בעוברת על דת משה או דת יהודית הסוברים שעוברת על דת משה אינה צריכה התראה הסוברים שהעוברת על דת יהודית אינה צריכה התראה מסקנת הסוגיה האם צריך לפרש בהתראה שתפסיד כתובתה התראה שלא בשעת מעשה הקדמה המשנה במסכת כתובות (עב, א) מונה את הנשים שמפסידות את כתובתן, וביניהן העוברת על דת משה ויהודית והמשנה שם מביאה דוגמאות לעוברת על דת משה ולעוברת על דת יהודית. באופן כללי ניתן לומר כי העוברת על דת משה היא אישה שאינה מקפידה על מצוות התורה ומכשילה את בעלה בכך, כגון שאינה מפרישה חלה או תרומות ומעשרות ועל ידי כך מאכילה את בעלה אוכל אסור. לעומת זאת, העוברת על דת יהודית היא אישה המתנהגת בחוסר צניעות, ומפרש שם רש"י (ד"ה דת יהודית) שמדובר אפילו על מנהגי צניעות שנוהגות בנות ישראל אף על גב שאינם כתובים בתורה. סוגייתנו עוסקת בשאלה האם העוברת על דת מפסידה את כתובתה גם ללא התראה, או שרק אם הבעל התרה בה תחילה והיא בכל זאת ממשיכה במעשיה מפסידה את הכתובה. סוגייתנו נוקטת לשון כללית של "עוברת על דת" ואינה מפרטת לאיזה סוג של עוברת על דת, וכפי שיובא בהמשך נחלקו המפרשים בכך. הגמרא מביאה מספר ניסיונות של אמוראים לפשוט את הספק אך כולם נדחים, מלבד דברי רבי חנינא מסורא שפושט את הספק מהברייתא בה נאמר שבית דין מקנים לאישה שנבצר מבעלה לעשות זאת, ומטרת קינוי זה היא לא לאסור את האישה אלא להפסידה כתובתה, ומכאן שללא הקינוי לא הייתה מפסידה את כתובתה למרות שהתייחדה עם גבר זר. עם זאת, בהמשך הגמרא אומרת שלדעת שאר האמוראים אין להביא ראיה משם מכיוון שמדובר באישה שבעלה לא נמצא בקרבתה ואין לה אימה ממנו ועל כן אילולא הקינוי של בית הדין אכן לא היה במעשיה משום פריצות יתירה שבגינה היא מפסידה את כתובתה, אך אישה שבעלה משמרה ואף על פי כן עוברת על דת - ייתכן שמפסידה את כתובתה גם ללא התראה. יש לדון האם מסקנת הגמרא היא שגם דברי רבי חנינא מסורא נדחו והספק לא נפשט, ואם כן יש לדון כיצד להכריע בספק, או שמא הגמרא מקבלת את דברי רבי חנינא גם למסקנה, שלא כדעת שאר האמוראים שלא סברו כמותו. עוד יש לברר על האופן בו מתרים, אם אכן צריכים התראה: מהו כלול בהתראה והאם ההתראה צריכה להיות דווקא בשעת מעשה. הסוברים שמדובר בעוברת על דת משה או דת יהודית הרי"ף במסכת כתובות (לג, א בדפי הרי"ף) לאחר שמביא את המשנה שעוסקת בנשים שמפסידות כתובתן כותב שבירושלמי אמרו (כתובות פ"ז ה"ו) שהנשים המנויות במשנה שמפסידות כתובתן צריכות התראה. יש להוסיף שכך נאמר גם בתוספתא (כתובות ז, ו): "כל אלו נשים שעברו על הדת - צריכות התראה, ויוצאות שלא בכתובה". מכך עולה שהוא סבור שכל הנשים המנויות במשנה במסכת כתובות צריכות התראה. כך סוברים גם הריטב"א (כתובות עב, א; יבמות כד, ב; קידושין פא, א), הריא"ז (כתובות פ"ז הלכה ב, ד) וכך כותב גם המאירי בסוגייתנו שבין אלה שעוברות על דת משה ובין אלה שעוברות על דת יהודית צריכות התראה. גם מדברי הרמב"ם משמע בפשטות שסובר שבין העוברת על דת משה ובין העוברת על דת יהודית צריכה התראה. הסוברים שעוברת על דת משה אינה צריכה התראה רש"י (ד"ה עוברת) כותב שסוגייתנו עוסקת באישה שעוברת על דת יהודית, דהיינו שמתנהגת בחוסר צניעות. הבית שמואל (סי' קטו סקי"ז) מדייק מדבריו שהעוברת על דת משה בוודאי אינה צריכה התראה, מפני שכבר הכשילה אותו בעבירה, כגון שהאכילה אותו אוכל שאינו מעושר וכדומה. כדבריו כותב גם בעל שו"ת גינת ורדים (אה"ע כלל ד, יא), ומסביר שהעוברת על דת יהודית עוונה קל ולכן צריכה התראה לעומת העוברת על דת משה שעוונה חמור יותר וקונסים אותה אף ללא התראה. בעל ההפלאה (קונטרס אחרון סי' קטו סקי"א) חולק על הבית שמואל מפני שבסוגייתנו הוכיחו שצריכה התראה ממשנתנו העוסקת בקינוי וסתירה, ולדעת רש"י איסור ייחוד הוא איסור תורה (עיין על כך בבירור הלכה למסכת קידושין דף פ, ב ציון ב.), מכאן שצריכים להתרות גם בעוברת על איסורי תורה. הוא מסביר שרש"י נוקט דוגמה של דת יהודית להשמיענו שאפילו בעוברת על דת יהודית מסתפקים האם צריכה התראה. מדבריו עולה שבעוברת על דת יהודית יש יותר סברה לומר שאינה צריכה התראה, וראה עוד להלן. רבי עקיבא איגר (שו"ת ח"א סי' קיד) דוחה את דברי בעל ההפלאה ומסביר שלדעת הבית שמואל החילוק בין דת משה ודת יהודית אינו בין עבירות שאיסורן מן התורה לבין כאלו שאסורות מדברי חכמים, אלא שהעוברת על דת משה מכשילה את בעלה, ובגללה הוא עובר על איסורים ועל כן מפסידה כתובתה גם ללא התראה, לעומת העוברת על דת יהודית, שאף אם היא עצמה עושה איסורי תורה, עדיין אינה מפסידה כתובתה כל עוד לא התרה בה בעלה. באופן אחר מסביר בעל שו"ת מעיל צדקה (סי' סא) שההבדל בין העוברת על דת משה לבין העוברת על דת יהודית הוא מבחינת האופי של האיסורים, שהדברים המנויים כדת יהודית הם איסורים של גדרי צניעות ובהם האישה מורה היתר לעצמה ובוטחת שלא תבוא לידי ניאוף. לעומת זאת, הדברים המנויים כדת משה, הם איסורים מפורסמים והאישה יודעת שעושה איסור גמור, ולכן אין צורך להתרות בה. לפי זה איסור ייחוד דומה לעוברת על דת יהודית, שכן גם כשמתייחדת הרי היא מורה היתר לעצמה שלא תבוא לידי ניאוף ממש, ואין אפוא ראיה מסוגייתנו שגם העוברת על דת משה צריכה התראה. הסוברים שהעוברת על דת יהודית אינה צריכה התראה הנמוקי יוסף (קידושין פ, ב) כותב שרק העוברת על דת משה צריכה התראה, אך העוברת על דת יהודית מפסידה כתובתה גם ללא התראה. נראה שהסברה היא שבעבירות על דת יהודית שיש בהם פריצות יתרה אינה צריכה התראה, שכן אישה שנוהגת בפריצות מעוררת עליה את חשדו של בעלה, ואין תביעה על הבעל להמשיך ולקיימה אף אם תחדל מכך. לעומת זאת, העוברת על דת משה מפסידה כתובתה רק משום החשש שתמשיך להכשיל את בעלה גם להבא ולכן אינו רוצה להמשיך ולקיימה, אולם אם תחזור למוטב - שוב אין טענה לבעל לגרשה ולכן אינה מפסידה כתובתה. כעין סברה זו כותב בעל תרומת הדשן (סי' רמב) לגבי אישה שמרבה להתייחד עם זרים ונכרים, שיש מקום להפסידה כתובתה אף בלי התראה. הוא מסתמך על דברי הגמרא שדוחה את הראיה ממשנתנו בכך שאולי רק כשאין לאישה אימה מן הבעל היא צריכה התראה, ומפרש רש"י (ד"ה דלית) שבכגון זה התנהגותה אינה נחשבת כפריצות יתרה, מה שאין כן כשיש לה אימה מבעלה. הוא כותב שאף שאין הלכה כדחייה זו אלא גם כשיש לה אימה צריכה התראה, מפני שעדיין אין זו נחשבת פריצות יתרה, אך כאשר ידוע שמתנהגת בפריצות רבה הסברה נשארת שאינה צריכה התראה להפסיד כתובתה. מסקנת הסוגיה כאמור, הגמרא מביאה תחילה את דברי האמוראים שפושטים את הספק שצריכה התראה, אך דוחה את דברי כולם מלבד דברי רבי חנינא, אלא שהגמרא מסבירה ששאר האמוראים חולקים עליו וסוברים שאין להביא ראייה ממשנתנו שאומרת שבית דין מקנים לאישה כדי להפסידה כתובתה, שכן במציאות של המשנה אין לאישה אימה מהבעל. הרמ"ך (בהשגותיו לרמב"ם) כותב כי הספק של הגמרא לא נפשט למסקנה, ומוסיף שכך סוברים הר"א אב"ד וכל רבותיו. כך אפשר לדייק גם מלשון מהר"ם מרוטנבורג (מובא בשו"ת הרשב"א ח"א ס' תתסד) שמתייחס לצורך בהתראה כדבר מסופק. לעומת זאת, שאר הראשונים והפוסקים מביאים שהגמרא מכריעה שצריכה התראה. כך פוסקים הרי"ף (שם),הרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט ובתשובה כלל לב, ח), הרשב"א (כתובות עב, ב), הריטב"א (כתובות עב, א), הר"ן (בחידושיו לגיטין פט, א), הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך. יש להוסיף כי כפי שהובא לעיל כך היא גם דעת הירושלמי, וכך נאמר גם בתוספתא. אכן, התוספות שאנץ מקשים מדוע לא הביאה הגמרא ראיה מהתוספתא, ומתרצים שאולי הגמרא לא הכירה ברייתא זו. האם צריך לפרש בהתראה שתפסיד כתובתה המאירי כותב שצריך שבעלה צריך להתרות בה שלא תתנהג באופן האסור ולהוסיף שאם תמשיך בכך תפסיד כתובתה. הבית יוסף (בבדק הבית) והרמ"א (דרכי משה הארוך סק"ד) מדייקים כך מלשון הרא"ש (שו"ת כלל לב, ח, יז) ומהר"ם מרוטנבורג (מובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתסד וסי' תתסו) שכותבים שמתרה בה שתפסיד את כתובתה. לעומת זאת, דעת הריא"ז (כתובות פ"ז הלכה ב, ד) שדי בהתראה כללית על עצם העבירה בלי לומר לה שתפסיד את כתובתה. החלקת מחוקק (סקט"ז וסקל"ז) מכריע כדעת הרא"ש כפי שהסבירו הבית יוסף שצריך להזכיר בהתראה שתפסיד כתובתה. הבית שמואל (סקי"ז) חולק עליו ומכריע כדעת הריא"ז. הוא מוכיח כדבריו מהגמרא בסוגייתנו שמוכיחה שצריך להתרות ממשנתנו העוסקת בקינוי שמשמעותו התראה באישה שלא תיסתר עם פלוני, ולא מצינו שנוסח הקינוי כולל גם הודעה שתפסיד את כתובתה. כך פוסקים גם הב"ח (שו"ת החדשות סי' פד) ומהרח"ש (שו"ת אה"ע סי' נז, מובא במשל"מ סוטה ב, א), ולדעתם אף הרא"ש ומהר"ם מרוטנבורג אינם חולקים על כך, ודבריהם אינם בדווקא. בעל שו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קכז) כותב שלפי הסכמת הפוסקים שאין צורך להודיע לאישה שתפסיד את כתובתה וההתראה נועדה רק להעמידה על חומרת האיסור, מסתבר שבדבר שבאיסור נידה שבוודאי הזהירו אותה עליו לפני הנישואין - אינה צריכה התראה נוספת בשעת מעשה, ומפסידה כתובתה מיד אם הכשילה את בעלה בכך. התראה שלא בשעת מעשה המהר"ם מרוטנבורג (שם) כותב שהעוברת על דת צריכה התראה אחת, ואם עברה שוב יוצאת בלא כתובה ואין צורך בהתראה נוספת בשעת מעשה. הוא מוכיח כדבריו מהדין של מי שקינא לאשתו בעודה ארוסה ונסתרה לאחר הנישואין, שהקינוי מועיל להשקותה, וכל שכן שמועיל להפסידה כתובתה אף על פי שצריכה התראה, מכאן שדי בהתראה הראשונה. כדבריו נראה מלשון הריא"ז (שם), וכן פוסקים הבית שמואל (סקי"ז) והט"ז (סק"ח). המשנה למלך (סוטה ב, א) מעלה תחילה אפשרות לומר שהתראה זו כמוה ככל ההתראות שבתורה וצריך להתרות באישה בשעה שעוברת את העבירה, אולם בהמשך גם הוא מסיק כדעת מהר"ם שדי בהתראה אחת. נספח: פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך העוברת על דת צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה, וכו'. (רמב"ם אישות כד, יד) איזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו, וכו'. (אבן העזר קטו, ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300