Halacha Brura and Birur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה
ובירור הלכה

ספריה וירטואלית

מנחת ברוך סימן יג

שאלה אי שחיטת פסח וקדשים בעי שליחות מבעלים או לא.

תשובה הנה בקדושין (מא:) דילפינן התם דשלוחו של אדם כמותו מגירושין לקידושין, ופרכינן שם ואלא הא דתנן חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד לא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלים עמו, מנ"ל ומשנינן נ"ל מדר' יהושע ב"ק, דאמר ר"י ב"ק מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כולם שוחטים והלא אין שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו. והנה בפ"י שם הקשה דאיך א"ל דשחיטת קדשים בעי שליחות, הא בחולין(יג:) ילפינן מקרא דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות בישראל, והא עכו"ם לאו בר שליחות הוא ומ"מ קורבנותיהן נשחטין ע"י ישראל, ותירץ דבאמת בשחיטת קדשים לא בעינן שליחות מבעלים, דלא בעינן גבי קדשים שהבעלים בעצמם ישחטו, אלא דבפסח גרידא בעי שחיטת בעלים. וכן במקנה שם הביא בשם שו"ת פנים מאירות שהקשה קושית הפ"י וכתב שם המקנה ג"כ דמסתבר כמש"כ הפ"י דשחיטת קדשים לא בעי כלל שחיטת בעלים, אלא דבשחיטת פסח גרידא בעינן שחיטת בעלים או שלוחן , וגם הביא המקנה שם ד"ה מניין ששלוחו של אדם, ראיה לזה שהקשה שם דמ"ט לא ילפינן דבשחיטת קדשים סגי ע"י שליח מקורבנות של זב ומצורע דהבעלים א"י לשוחטן דהא אסורין ליכנס לעזרה, אלא שהן נשחטין ע"י שליח, אלמא דשליח מהני בשחיטת קדשים, א"ו דבאמת לא בעינן כלל בשחיטת קדשים שחיטה ע"י בעלים , אלא דבפסח גרידא בעינן שחיטת בעלים:

והנה מה שהקשה המקנה דמ"ט לא ילפינן דשליחו מהני בשחיטת קדשים מקורבנות של זב ומצורע שהן נשחטין ע"י שליח, לפענ"ד לק"מ דמקורבנות של זב עופות הן וא"ל שחיטה אלא מליקה, ומליקה מעבודת הכהנים היא כמו זריקה, ואנן קיימ"ל (קדושין כג:) דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, ולא בעינן בעבודתן שליחות בעלים, וגם מקורבנות של מצורע לק"מ, דהא בנדרים (לה:) אמרינן דקורבנות של מחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים ויכול אדם להפריש ולהקריב קורבנותיהן שלא מדעת בעלים, וילפינן התם מקראי, א"כ פשוט דה"ה דגבי מחוסרי כפרה נשחטין נמי בלי דעת בעלים וא"ל התם כלל שחיטת בעלים, ולקחן בסימן י"ז יבואר עוד בזה בארוכה , ובלא"ה גבי מצורע אפשר נמי שהבעלים בעצמן ישחטו קרבנותיהן ע"י סכין ארוכה. ולפנינו בסי' י"ד יבואר דבהכרח אנו צריכים לומר דמצורע ג"כ יכול לשחוט קורבנותיו ע"י סכין ארוכה, דאי לא"ה קשה הסוגיא דמנחות (יט:) עיי"ש, וגם שם יתבאר דמ"ט לא ילפינן דשליחות מהני בשחיטת קדשים מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, ולדעת התוס' ילפינן זה מקראי עי"ש.

והנה לכאורה קשה נמי מהא דקמבע"ל (חולין יג) בקטן בשחיטת קדשים היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ששחטה לשמה אי סגי במחשבה דידיה, וקשה נהי דנימא דמחשבתו הוי מחשבה, מ"מ הא קטן לאו בר שליחות הוא, ונשחט הקרבן בלי שליחות בעלים, וכ"ת דמיירי בקרבנו של קטן, הא קטן א"י להקדיש, והיה א"ל דמיירי בקטן שירש קרבנו של אביו וכדקיי"ל (זבחים ז:) שהיורש מתכפר וצריך לשוחטו לשמו, וגם פשוט דהא דתנן (מנחות לג:) דקטן אינו סומך, מיירי נמי בכה"ג . וגם א"ל דהסוגיא דחולין ס"ל כהאי תנא דס"ל (נדה מו:) דמופלא הסמוך לאיש הוא מדאורייתא, וא"כ קטן יכול להקדיש מה"ת, אבל לענין שתהא מחשבתו מחשבה, בעינן דוקא שיביא שתי שערות, וכמו שבררנו לקמן (סימן י"ד) משו"ה קמבע"ל אי מחשבתו הוי מחשבה היכא דניכרת מתוך מעשיו, אבל משום שחיטת בעלים שפיר מ"ל שהקטן בעצמו הוא בעליו, ומצאתי בקונטרס שו"ת טיב גטין ( סימן א') שכתב שם ג"כ כהפ"י דבשחיטת קדשים לא בעי שחיטת בעלים או שליחות , והביא ראיה מההיא דחולין שהבאתי, מדקמבעל בשיטת קטן בקדשים , ש"מ דלא בעי לא שחיטת בעלים ולא שליחות דהא קטן א"י להקדיש וגם לאו בר שליחות הוא. והנה מלבד מה שאפשר לומר כמש"כ עוד יבואר לפנינו לקמן( סימן י"ד) תירוץ מרווח זה:

והנה בשו"ת הנ"ל הוסיף דגם שחיטת פסח לא בעי לא שחיטת בעלים ולא שליחות, והא דילפינן מקרא דושוחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כולן שוחטין והלא שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, היינו דילפינן מלשנא דקרא מדכתיב ושחטו אע"ג שאינו שוחט אלא אחד אבל מ"מ לא בעינן כלל שישחטו הבעלים. והנה אין להקשות עליו מהא דפרכינן בשדושין שם על הא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ופרכינן שם ע"ז מנ"ל משמע לכאורה דפרכינן מנ"ל דשליחות מהני בשחיטת פסח דזה לק"מ כמו שיבואר בענף ב':

והנה בשו"ת הנ"ל הביא ראיה לדבריו דבפסח לא בעינן כלל שחיטת בעלים מהא דאיתא בירושלמי קדושין(פ"ב ה"א) א"ר אלעזר ושחטו אותו כל קהל וכו' והלא אינו שוחט אלא אחד מלמד ששלוחו ש"א כמותו, ווידא אמר ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו' והלא א' הוא לוקח מלמד ששלוחו ש"א כמותו, א"ר יוסי שנייא היא, שאדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו, אין תימר אדם מפריש פסחו של חברו לית יכיל באר"ז א"ר אליעזר אדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו, ואינו מפרישו שלא מדעתו [פי' דר' יוסי אמר דמהאי קרא דושחטו אותו כל קהל א"א ללמוד שליחות דהא מותר לשוחטו בלי דעת בעלים, א"כ א"ז שליחות כלל , אבל מהאי קרא דויקחו שפיר ילפינן שליחות דהא בלי שליחות א"א להקדיש עבור חבירו ] מ"מ מבואר בהדיח דמותר לשחוט פסחו של חברו שלא מדעתו. והנ ה בפ"יבקדושין שם מובא הירושלמי, אך שכתב שם דכיון דבבבלי ילפינן שליחות מהאי קרא דושחטו מוכח דהבבלי פליג על הירושלמי דהבבלי ס"ל דבפסח בעינן שחיטת בעלים או שליחות, אבל בשו"ת הנ"ל תמה על הפ"י הא בירושלמי נמי יליף ר"א שליחות מהאיקרא דושחטו ואע"ג דר' אליעזר גופיה ס"ל בירושלמי שם דאדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו אלא דר"א יליף מלישנא דקרא מדקרי ליה ושחטו, ובזה פליג ר"א על ר' יוסי בירושלמי שם דר' יוסי לא יליף מלשינא דקרא, אבל ר"א יליף מלשינא דקרא, א"כ א"ל דגם הבבלי ס"ל כר"א בזה, דהא בירושלמי שם ליכא שום פלוגתא על הא דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו. הנה הבאתי דדעת האחרונים דבשחיטת קדשים לא בעינן שליחות ובשחיטת פסח פליגי , אבל רש"י ותוס' בסוגיא דקדושין שם כתבו בהדיא דבין בשחיטת פסח בין בשחיטת קדשים בעי שליחות, ומה שנלע"ד בזה יבואר עוד לפנינוג:

ענף ב'

אמנם בהא שהחליטו האחרונים שהבאתי דבשחיטת קדשים לה בעי שחיטת בעלים או שליחות , לענ"ד סוגיא מפורשת היא דבשחיטת קדשים בעינן דוקא בעלים, דהנה בפסחים (ז:) פליגי התם אמוראי, אי מברכין על ביעור חמץ או לבער חמץ. ופרכינן שם מהא דתניא גבי מילה דמברך על המילה, ומשנינן היכי לימא, לימא למול, לא סגי דלאו איהו מהיל, ופרכינן שם אבי הבן מאי איכא למימר , ומשנינן אין ה"נ, תו פרכינן מהא דתניא גבי שחיטה דמברך על השחיטה, ומשנינן נמי היכי לימא, לימא לשחוט, לא סגי דלאו איהו שחיט, ופרכינן שם פסח וקדשים מאי איכא למימר , ומשנינן אין ה"נ , תו פרכינן מהא דתני אגבי שחיטה דמברך על השחיטה , ומשנינן נמי היכי לימא, לימא לשחוט , לא סיגי דלאו איהו שחיט, ופרכינן שם פסח וקדשים מאי איכא למימר, ומשנינן אין הכי נמי , והא דפרכינן פסח וקדשים מתי א"ל, לאו משום דשחיטתן מצוה, דהא מילה נמי מצוה היא, ומ"מאמרינן לא סגי דלאו איהו מהיל, אלא דפרכינן משום דפסח וקדשים בעינן בהו דוקא שחטת בעלים כמו שפירש רש"י , א"כ מבואר בהדיא דבשחיטת פסח וקדשים בעינן שחיטת בעלים או שלוחן דשליח של אם כמותו, וא"כ הדרא קושיית האחרונים שהבאתי לעיל לדוכתה. וקודם שנתרץ קושיית האחרונים שהבאתי, נקדים לבאר מנ"להא מלתא מקרא דפסח וקדשים בעינן שחיטת בעלים:

והנה רש"י פפסחים שם כתב על הא דפרכינן פסח וקדשים מאי איכא למימר , זה לשונו דהבעלים נצטוו כדכתיב וסמך ידו ושחט עכ"ל . והנה דברי רש" צריכים ביאור דלכאורה הם תמוהים מאד מהא דאיתא (מנחות יט:) דר' שמעון דריש וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים, וע"ז פרכינן ולימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים וכו' ומשנינן גלי רחמנא גבי פר יוהכ"פ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו , מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים, א"כ מבוא רב הדיא דרבנן לא דרשי כלל וסמך ושחט , ואפילו ר"ש דמקיש שחיטה לסמיכה היינו דמה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים, אבל להא מלתא דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים א"א לא קושי להדדי דאמרינן בגמרא שם. וא"כ קשה לכאורה , מה שפירש רש"י דבעינן בעלים בשחיטה משום דכתיב וסמך ושחט, וכן קשה לכאורה על כל האחרונים שהבאתי לעיל דס"ל דשחיטת קדשים לא בעי בעלים , מ"ט לא הביאו ראיה לדבריהם מסוגיא דמנחות שהבאתי:

אמנם צדקו מאד דברי רש"י דבלשונו הזהב תירץ קושיא זו, שכתב דהבעלים נצטוו כדכתיב וסמך ידו ושחט, וכוונתו דהצווי דושחט קאי על הבעלים כדכתיב וסמך ידו ושחט, וכמו דהצווי דוסמך קאי על הבעלים, ה"נ האי צוי דושחט קאי על הבעלים וא"כ הא דבעינן שחיטה בבעלים הוא מקרא דושחט גרידא דקאי על הבעלים,אבל לא משום היקשא דנימא מה סמיכה בבעלים הכא נמי שחיטה בבעלים משום שהוקשה לסמיכה, אלא דמקרא דושחט גרידא דקאי על הבעלים ידעינן שהבעלים נצטוו ואיכא נ"מ גדולה בזה דאי נימא דהא דבעינן שחיטה בבעלים הוא מקרא דושחט דקאי על הבעליםשהבעלים נצטוו, א"כ לבתר דילפינן בקדושין (מא:) דבכה"תשלוחו ש"א כמותו א"כ ה"נ גבי שחיטת קדשים דכמו דגבי גירושין לע"ג דהבעלים נצטוו כדיכתיב ונתן בידה, מ"מ שלוחו כמותו ה"ה נמי בשחיטת קדשיםאבל אי נימא דילפינן מהקישא דוסמך ושחט מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים הול"ל דלא מהני שליחות בשחיטה כמו דלא מהני שליחותגבי סמיכה וכדאמרינן( מנחות לג:) וסמך ידו ולא יד שלוחו, וא"כפשוט וברור דהא דפרכינן במנחות (יט') לר" דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעליםהיינו דנימא דוקאבעלים אבל שליחות לא מהניב שחיטה כמו דלא מהני גבי סמיככה, וע"ז משני שפיר התם גלי רחמנא גבי פר יוכ"פ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו דהתם בעינן דוקא בעלים אבל לא שלוחן וכדאמרינן ( יומא מב') אהרון וחוקה כתיב, אבל בעלמא לא בעינן בעלים דשליח נמי מהני, אבל מ"מ הא מילתא דבעינן לכה"פ שחיטת בעלים או שלוחן, זה ידעינן בלי שום הקישא דשחיטה לסמיכה אלא מקרא דושחט גרידא דקאי על הבעלים שהעלים נצטוו, וזה הוא הא דאמרינן בפסחים שם, פסח וקדשים מאי איכא למימר, ומה"ט הוסיף רש"י שתי תיבות שהבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט וזה ברור :

ואין להקשות לדברינו דמ"ט לא משנינן במנחות שם, על הא דפרכינן דנימא מה סמיכה בבעלים, מ"ט לא משנימן מהא דילפינן בקדושין (מא:) שליחות גבי שחיטת פסח מקרא דושחטו איתו כל קהל וכו' אלמא דשליחות מהני בשחיטת קדשים, אך זה ליתא דהא דפרכינן במנחות שם דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים. זה לא פרכינן אלא דנימא דכל הני קרבנות הטעונין סמיכה דלבעי בהו נמי דוקא שחטת בעלים מהקישא דסמיכא לשחיטה, אבל אבל הני קרבנות דאינן טעונין סמיכה כמו פסח הני א"א למילף מהאי הקישא, א"כ לפי ההו"א מקשינן דאע"ג דאיכא קרא גבי שחיטת פסח לרבות שליח, מ"מ נימא דלא נילף שאר קדשים מפסח, משום דבשאר איכא האי הקישא דוסמך ושחט מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, וע"ז משנינן גלי רחמנא גבי פר יוהכ"פ ושחט אהרן , משום דפר כה"ג נמי טעון סמיכה ,וא"כ ל"ל קרא הא בלא"ה ידעינן מהאי הקישא דשחיטה לסמיכה, א"ו דלא הוקשה סמיכה לשחיטה בהא מלתא, ולמסקנא דלא מקשינן אע"ג דמ"מ שחיטת קדשים היא בבעלים משום דהבעלים נצטוו כמו שבארנו לעיל, מ"מ תו שפיר ילפינן כל הקדשים משחיטת פסח דשליחות מהניא בהו דהא דמו להדדי דכמו בשחיטת קדשים הא דבעינן בעלים הוא משום דושחט קאי על הבעלים כמש"כ , מה"טנמי פסח בעי שחיטת בעלים משום דושחטו דכתיב גבי פסח קאי על הבעלים, וכמו דמהני שליחות גבי פסח משום דשלוחו כמותו ה"נ גבי קדשים:

והנה עפ"י דברינו מתורץ היטב תמיהת התוס' קדושין (מא:) ד"ה נפקא ליה שהקשו מ"ט לא ילפינן שליחות בשחיטת קדשים מדגלי קרא גבי פר יוהכ"פ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לומכלל דבעלמא לא בעי בעלים , ונראה דכוונתם דהא הכי אמרינן בהדיא במנחות שם, דמכאן מוכח דלא בעי דוקא שחיטת בעלים, אבל לדברינו א"ש, דאין הסוגיותנוגעות חדא בחברתה כמו שבאר דהא בפר יוהכ"פ כל הכנים מתתכפרים בו וכל הכנים שותפים ביה כדאיתא (יומא נא:) דאפקריה רחמנא לגבי אחיו הכנים , ואע"ג דכל הכהנים מתכפרים בו, מ"מ לעינן סמיכה הכה"ג לבדו סומך. מעתה א"ש דבמנחות שם דפרכינן דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים שפיר משנינן דל"ל קרא בפר כה"ג ושחט אהרן בלא"ה הול"ל דהשחיטה היא באהרן מהקישא דסמיכה לשחיטה, וסמיכה בפר כה"ג היא באהרן, א"ו דלא מקשינן סמיכה לשחיטה . אמנם בקדושין דפרכינן שליחות בשחיטת קדשיםמנ"ל הוא משום דושחט דקראקאי על הבעליםכמש"כ לעיל. וא"כ לפ"ז אע"ג דנימא דבשחיטת פסח וקדשיםלא מרבינן שליחות , מ"מ בפר יוהכ"פ הול"ל דאחד מהכנים יכול לשוחטו דהא כל הכהנים הם נתכפרים בו וכולם הם בעלים, א"כ זה דמי כמו גבי פסח דאחד מבני החבורההיכול לשחטו עבור כולם אע"ג דנימא דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כדאמרינן בהדיא הכי בקדושין (מב) א"כ ה"נ גבי פר יוהכ"פ, וא"כ א"ש הא דכתיב גבי פר יוהכ"פ ושחט אהרן, דאי לא"ה הול"ל דאחד מהכהנים ישחט, וא"כ א"א למילף מהכא דבשחיטת קדשים סגי בשליח בעלמא:

ואין להקשות כיון דהבדיא אמרינן בקדושין שם בפסח דהיכא דאית ליה שותפות בגויה יכול לשחוט אע"ג דנימא דשליחות לא מהניא בשחיטת פסח , א"כ מ"ט פרכינן לעיל מהא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד מהם צא ובקש ושחוט עלינו הא התם השוחט אית ליה שותפות בגויה, הא מלתא כבר הקשו הפ"י והמקנה, והקשו עו יותר, דהא מגופיה דקרא דכתיב במכסת נפשות תכוסו וכו' אלמלא דהפסח הוא עבור כל החבורה, וע"כ אין כולם שוחטין דהא ס"ל לרשב"א בחולין (כט:) דאין שנים זובחים זבח אחד בקדשים, ותי' דהא דפרכינן בגמרא מהא דתנן חבורה שאבד פסחה דמנ"ל דשלוחו כמותו, זה פרכינן מסיפא דמשנתו דתנן התם ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם אלמא דבהפרשת פסח נמי מהני שליחות, וע"ז הקשו דמנ"ל שליחות בהפרשה, ומשנינן דינלפינן שליחות בהפרשה משליחות דשחיטה, ומה"ט לא יקשה ג"כ מהכא לבעל שו"ת טי"ג שהבאתי בענף א'. דס"ל דלא בעינן כלל שחיטת בעלים או שליחות בפסח. והא דילפינן שליחות משחיטת פסח, לא ילפינן אלא מלשנא דקרא כמו שהבאתי לעיל, ולכאורה דבריו תמוהין דהא בהדיא פרכינן על משנתו דחבורה שאבד פסחה, שליחות מנ"ל, אבלל לפי מה דמוכח דעל סיפא דמשנתינו פרכינן, דמיספא מוכח דבהפרשת פסח נמי מהניא שליחות א"ש, הנה בררנו דשחיטת פסח וקדשים בעי בעלים מעתה הא דילפינן בקדושיןשליחות לכה"ת משחיטת פסח אתיא בפשיטות דהא שחיטה פסח נמי בעיא שליחות:

עדיין יש לעיין דא"ל דאע"ג דושחט קאי על הבעלים דהבעליםנ צטוו, מ"מ א"ל דכשנשחט ע"י אחרים לא בעי בזה דיני שליחות אלא דסגי בדעת בעלים גרידא כמו שבררנו בכה"ג בספרי מנחת ברוךחלק אמרי בינה בדיני גיטין דאיכה מילי טובא דאע"ג דקרא קאי על הבעלים מ"מ כשנעשו ע"י אחרים סגי בדעת בעלים גרידא ולא בעי בהו דיני שליחות וגם כמהרבוותא דמכשירי כתיבת הגש בחש"ב וגדול עע"ג נמי מה"ט הוא דאע"ג דוכתב דקרא קאי על הבעל מ"מ סגי בדעת הבעל גרידא , ולא בעי בזה שליחותועיין מש"כ לקמן (סימן טז) . מעתה א"ל דאע"ג דאמרינן בפסחים שהבאתי לעייל שחיטת פסח וקדשים מאי איכא למימר דמוכח דשחיטת פסח וקדשים היא בבעלים כמש"כ מ"מ א"ל דלא בעי בזהדיני שליחות, וגם הא דאמרינן בגמרא שם כה"ג גבי מילה אבי הבן מאי איכא למימר דמוכחדמילה נמי היא על אבי הבן בזה ג"כ יש להסתפק היכא שמל ע"י אחרים אי בעי בזה דיני שליחות, ומצאתי דהאחרונים נחלקו בזה דהקצוה"ח כתב(סימן שפ"ב) דהאב לא יתן רשות לקטן שימולדאע"ג דקטן כשר למול מ"מ קטן לאו ברשליחות וכיון דמצוה על האב שימול היכא שמל ע"י אחרים בעי בזה דיני שליחות, וספר קהלת יעקב בתשובותיו שם (סימן ב') כתב שהאב יכול ליתן רשות לקטן שימול משום דלא בעי בזה דיני שליחות, אלא דדעת האב גרידא סגי. וגבי מילה איכא עוד פלוגתא דרבוותא אי מהני בזה שליחות דדעת הש"ך בחושן המשפט (סימן שפ"ב) דמצות מילה שהיא על האב ומצות כיסוי הדם שהיא על השוחט לא מהני בהו שליחות כלל, וכשהאב מל ע"י אחרים ביטל המצוה שעליו, והתבו"ש ביור"ד (סימן כ"ח ) פליג על הש"ך והאי פלוגתא דהאחרונים שהבאתי אי בעי בזה דיני שליחות אינהו ס"ל כהתבו"ש. מ"מ א"ל נמי גבי שחיטת פסח וקדשים שהיא על הבעלים א"ל נמי דמ"מ לא בעי בזה דיני שליחות. אך זה ליתא דבשחיטת פסח ודאי בעינן שליחות דהא בקדושין (מא:) ילפינן שליחות לכה"ת משחיטת פסח ועיין מש"כ לקמן (סימן טז) ולדברינו הא שחיטת קדשים דמי ממש לשחיטת פסח, דהא דשחיטת פסח היא בבעלים ידעינן מקרא דושחטו דקאי על הבעלים וה"ה נמי דהא דשחיטת קדשים היא בבעלים הוא משום דקרא דושחט קאי על הבעלים א"כ דמו להדדי דכי היכי דבשחיטת פסח בעי שליחות ה"נ בשחיטת קדשים, גם בלא"ה מסתבר כהקצוה"ח דגם במילה בעי דיני שליחות דבכ"מ דאמרינן דהמשלח יצא ידי מצותו בעשיית השליח כמו מילה או שחיטת פסח בכה"ג בעי דיני שליחות, ובהני דוכתי דסגי בדעתגרידא לא דמו לזה .. והנה לפי מהשבררנו דשחיטת קדשיםבעי דינישליחות הדרא קושיית האחרונים שהבאתי בענף א'. וזה יבואר בסימן הבא:

 

 

סימן יד

לבאר אי שליחות דגבי שחיטת פסח וקדשים מעכב, או לא הנה בסימן הקדום בררנו דבשחיטת פסח וקדשים בעי בעלים או שליחות, אך עדיין יש לעיין אי זה מעכב בדיעבד, והאחרונים כתבו בפשיטות גבי שחיטת פסח דכשנשחט בלי שליחות בעלים הוא פסול כמו שנביא דבריהם בסימן הבא. אמנם לפענ"ד ברור דאע"ג דבשחיטת פסח וקדשים בעינן שחיטה בבעלים או שלוחן, מ"מ אם נשחט ע"י אחרים שלא בשליחות בעלי םג"כ הזבח כשר דאינו נפסל בכך דאע"ג דכבר בררנו דקרא דושחט דכתיב בקדשים וכן קרא דושחטו דכתיב גבי פסח על בעלי םקאי דהבעלים נצטוו, מ"מ זה אינו מעכב בדיעבד, אלא דזה הוא למצוה בעלמא כמו סמיכה ותנופה דאע"ג דמצוות הן מ"מ אינן מעכבות, ומלתא עובא איכא בקדשים דכתיב בהו למצוה בעלמא אבל לא לעיכוב עד דתני ביה קרא לעכב, וגם הא דאמרינן (חולין כט:) תזבח, שלא יהיו שנים זובחים זבח אחד, תזבחוהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים , נמי כתבו בתוס' דזה הוא למצוה בעלמא, אבל מ"מ אין הזבר נפסל בכך, וכמו שהכריחו שם בראיות, וה"ה נמי גבי שחיטה בבעלים. ולפנינו נביא ראיות ברורות לדברינו, ולדברינו הא דילפינן בקדושין שליחות בכה"ת משחיטת פסח. היינו כיון דמה"ת בעי שחיטה בבעלים למצוה , ומ"מ לכתחילה מצי לשווי שליח לשחיט, א"כ מוכח דשלוחו כמותו, וילפינן מכאן דבכה"ת נמי שלוחו כמותו, ולדברינו נמי הבבלי פליג על הירושלמי שהבאתי בסימן הקדום דהירושלמי ס"ל דלכתחלה אדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו א"כ לא בעינו שחיטה בבעלים אפילו למצוה, ומשו"ה ס"ל לר' יוסי בירושלמי שם דא"א למילף שליחות משחיטת פסח. אבל בבבלי ס"ל דבעי שחיטה בבעלים. וכמו שהבאתי נמי מההיא דפסחים (ז) ומשו"ה מצינו למילף שליחות משחיטת פסח:

ומעתה ממילא מתורץ מה שהקשו האחרונים שהבאתי בסימן הקדום מקרבנות של עכו"םשהן נשחטין אע"ג דעכו"ם לאו בר שליחות הוא, וכן מהא דקמבע"ל בחולין(יג) בשחיטת קטן בקדשים היכי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וע"ז קשה הא בלא"ה קטן לאו בר שליחות הוא ובשחיטה בעינן שליחות, אבל לדברינו א"ש. דמשום שליחות אין הקרבן נפסל . אבל אי נימא דלאו בר כוונה היא ושחיטתוהוי מתעסק כמש"כ בצוס' שם , הא מתעסק פסול בדיעבד כדילפינן (זבחים מז) וכן גבי עכו"ם כיון שהוא א"י לשחוט ממילא שוחט הישראל בלי שליחות נמי הזבח כשר. ובלא"ה לא ידעתי כלל מה שהקשו מקרבנות של עכו"ם. הא בהדיא מרבינן (חולין יג:) מקרא דעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל, א"כ גזה"כ הוא גבי קדשי עכו"ם דלאו בעינו בהו לא שחיטה בבעלים ולא שליחות דהא אין שליחות לעכו"ם, וכ"ת דהקושיא היא להיפך דנילף מהכא דשחיטת קדשים לא בעי לא בבעלים ולא ע"י שליחות, זה ליתא דהא גבי קרבנות ישראל איכא קרא דושחט דקאי על הבעלים דהבעלים נצטוו כמש"כ רש"י שהבאתי לעיל וכמו שבררנו. ואין להקשות לדברינו דשליחות בשחיטת פסח אינה מעכבת מהא דפרכינן בקדושין (מא:) על משנתנו דחבורה שאבד פסחה . דשליחות מנ"ל . ואע"ג דהתם מיירי שכבר נשחט הפסח. דהא כבר כתבנו דבלא"ה מוכח דעל סיפא דמשנתנו פרכינן. דמוכח מהתם דאפילו בהפרשת הפסח נמי סגי שליח ושליחות בהפרשהודאי מעכבת בדיעבד דאין ההקדש חל . אבל שליחות בשחיטה אינה מעכבת:

ואפשר להביא ראיה לדברינו דשליחות בשחיטת קדשים אינה מעכבת תבדיעבד מהא דתנן (שקלים פ"ו) ומייתינן לה במנחות (נא:) וכןגר שמתוהניח זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל ציבור. מ"מ מבואר דגר שמת ואין לו יורשים קרבנותיו שהפריש מחיים קרבים. אף ע"ג דלא מ"ל בהו שחיטת בעלים או שליחות, אלמא דשחיטה בבעלים אינה מעכבת, ואין לומר דשאני התםכיון דבשעת הקרבה ליכא בעלים משו"ה לא בעינן בהו שחיטת בעלים או שליחות אבל בכ"מ דאיכא בעליםשחיטת בעלים או שליחות מעכבת בדיעבד. זה ליתא דאי נימא דשחיטה בבעלים או שליחות הוא למיכובא. הול"ל דאי מתו הבעליםוליכא נמי יורשים הול"ל דלא יקרב ה זבח. וכמו דאשכחן גבי תנופה בנזיר דלרב דס"ל (נזיר מו') בתנופת קרבן נזיר מעכבת, היכא דא"א בתנופה כגון שנקטעה יד הנזיר התנופה מעכבת כדאמרינן בנזיר שם. ה"נ הול"ל הכא אי נימא דשחיטה בבעלים או שליחות הוא לעיכובה הול"ל נמי דהיכא דא"א בבעלים ובשליחות נמי מעכבת, ומ"מ עדיין אפשר לחלק ולומר גבי שחיטה בבעליםדהיכא דליכא בעלים שאני מהיכא דאיכא בעלים ועיין מש"כ בסימן כ':

והנה קשה לי טובא בזה מהא דא"ר אל עזר (זבחים ה') דמצינו בבאים לאשר מיתה שהן כשרין ואינן מרצין. ופרכינן שם (ה:) ולימא להו ר"ל הני נמי לייתי ולרצי', פי' דהא היורש מתכפר בקרבן של אביו, וא"כ גם קרבנות הנקרבין לאחר מיתה ג"כ מרצין דהא היורש מתכפר, וע"ז קא מהוינן בזה טובא בסוגיא שם. וקשה טובא מ"ט לא מתיינן האי משנה דשקלים (פ"ו) דגר שמת קרבנותיו נקרבים ואע"ג שאין לו יורשים, א"כ מצינו בבאים לאחר מיתה שהן קרבין אע"ג שאינן מרצים כלל וא"ל דכיון דר"א גופא מייתי האי משנה דיולדת שמתה יביאו יורשים עולתה, משו"ה פרכינן דמהאי משנה אין ראיה דא"ל דגם היורש מתכפר כדאמרינן שם, ועדיין צ"ע:

עוד אפשר להביא ראיה מהא דתנן (מנחות לג') הכל סומכין חוץ מחש"ו . ומדתנן אין סומכין מכלל דקרבנותיהם קרבים ואע"ג דחש"ו א"י לשחוט קרבנותיהם כדאמרינן (חולין יג') דקטן פסול בשחיטת קדשים אפילו כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיווגם שליח נמי לא מצי משוי דחש'ו לאו בני משוי שליח נינהו ומ"מ קרבנותיהם קרבים. אלמא דשחיטת קדשים בבעלים או בשליחות אינה מעכבת. אמנם בלא"ה יש לעיין במשנתינו הא חש"ו אין מקדישין א"כ מנ"ל קרבנות, ובתוס' חדשים במשניות שם כתב דממירי שירשו מאביהם, ובלא"ה א"ל דמיירי בקרבנות של מחוסרי כפרה דא"צ דעת ואחרים מפרישין קרבנותיהן כדילפינן בנדרים (לה:) מקראי, וא"כ א"ל דמשנתינו מיירי בקרבנות מצורע דקיימ"ל כהאי תנא (זבחים לג')דאשם מצורע טעון סמיכה וכן חטאתו טעון סמיכה כדילפינן בתו"כ מקראי דחטאת חלב, וא"ש הא דתנן דחש"ו אין סומכין. אך אי נימא דמשנתינו מיירי בהני תרי גווני תו ליכא ראיה דשליחות בשחיטה אינה מעכבת, דהא כבר כתבנו בסימן הקדום דקרבנות של מחו"כ לא בעי לא שחיטה בבעלים ולא שליחות. וגם כשירשו קרבנות הא כבר כתבנו דהיכא דליכא בעלים שאני , ועיין במש"כ (סימן י"ח ענף ב') דיורש לא הוה כבעלים ממש ע"ש. אמנם לפי מה שביארנו בתשובתינו שם דחרש ושוטה שהפרישו קרבנותיהן כשהיו פקחין ואח"כ נתחרשו או נשחטו קרבנותיהם קרבים ובזה מיירי משנחנו דמנחות. עי"ש שהארכנו בזה הרבה , לפ"ז מוכח ממשנתינו דשחיטת בעלים או שליחות אינה מעכבת וכמש"כ. וראיה זו היא לפי מה שבארנו לקמן (סימן ט"ז) דשליחות בשחיטת קדשים בעי כל דיני שליחות וחש"ו לאו בני משוי שליחות נינהו עי"ש:

וכה"ג אפשר נמי להביא ראיהמהא דפליגי תנאי (נדה מו:) אי מופלא סמוך לאיש הוא מה"ת ולמ"ד דמופלא הסזמוך לאיש הוא מה"ת מקדיש קרבנות והם קרביםכדאמרינן (נזיר כט:) והתם נמי הא א"י לא לשחוט בעצמוולא לעשות שליח דהא קטן הוא ומ"מ קרבנו קרב, אלמא דשחיטת בעלים או שליחותאינה מעכבת, אך יש לעיין בזה, כיון דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש מה"ת, כוונתו כוונה ודעתו דעת מה"ת לעניןשיכול להקדיש קרבנות, א"כ ה"ה דהול"ל דכוונתו כוונה לענין שחיטתן, והא דאמרינן (חולין י.) דקטן פסול לשחיטת קדשים דלאו בר כוונה הוא, ושחיטתו הוי מתעסק, א"ל דזה מיירי בקטן שלא הגיע לעונת נדרים, או למ"ד דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא , ואע"ג דבכה"ת היכא דבעי ככונה כמו גכתיבת גט אשה וטוית ציצית וכה"ג ודאי דבענין בהו שיהיה גדול ממש, אבל מה שהגיע לעונת נדרים לא מהני אפילו למ"ד דמופלא הסמוך לאיש הוא מה"ת , כמושהארכנו בזה בספרי מ"ב בדיני חליצה ובררנו שם דברי הרשב"א בחידושיו בחולין (יב:) עי"ש מ"מ לענין שחיטת קדשים הול"ל כיון דרבי רחמנא דמופלא הסמוך לאיש כוונתו כוונה ודעתו דעת שיכול להקדיש קרבנות, דה"ה דכוונתו כוונה לענין שחיטתן, תדע דהא בנדה (מו:) פליגי אמוראי אי קטן לוקה על בל יחל דנדרים, דאע"ג דעל כל עונשין שבתורה א"ח מ"מ בל יחל שאני . כיון דרבי רחמנא דנדרו נדר, ואע"ג דאנן קיימ"ל דאינו לוקה על בל יחל , עיין מל"מ (בפ' י"א) דנדרים מ"מ לענין כוונה דשחיטה א"נ דאפילו לרב כהנא דס"ל התם דאינו לוקה על בל יחל, מ"מ א"ל כיון דרבי רחמנא דדעתודעת שיכול להקדיש ה"ה דכוונתו כוונה שיכול לשוחטן, אך אין הכרע דא"ל דאפילו לרב הונא דס"ל דלוקה על בל יחל דיליף בנדה שם דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, מ"מ א"ל דלא הוה בר כוונה לשחיטה, והרמב"ם ה' פסוה"ם (פ"א ה"ו) כתב דקטן אינו שוחט קדשים אע"ג שגדולעע"ג וסתם קטן הוא קודם י"ג כמש"כ הרמב"ם בעצמו (פ"ב מה' אישות), ואע"ג דהרמב"ם בעצמו ס"ל (בפ' י"א מה' נדרים ובפ"ב מה' נזירות) דמופלא הסמוך לאיש הוא מה"ת. והא ליכא למימר דשאני התם כיון דרבי רחמנא בהדיא דמופלא הסמוך לאיש נודר, א"כ גלי רחמנא דלא בעי בקרבנותיהם שחיטת בעלים וכמש"כ לעיל גבי קרבנות עכו"ם, דזה ליתא דבנזיר (סב.) מבואר דהא דילפינן דמופלא הסמוך לאישהוא מה"ת זה ילפינן מקרא דכי יפליא דכתיב גבי ערכין אלא דממילא ידעינו דה"ה בנזירות ובקרבנות כדאמרינן שם ואי נימא דבקרבנות בעי דוקא שחיטת בעלים הול"ל דאע"ג דמופלא הסמוך לאיש מקדיש קדשי בדק הבית מ"מ אינו מקדיש קרבנות משום דבענין שחיטה בבעלים א"ו דשחיטה בבעלים היא מצוה בעלמא היכא דאפשר:

והנה עוד אפשר להביא ראיה דשחיטת בעלים או שליחות אינה מעכבת בקדשים דאי נמא דהיא מעכבת ובעינן דוקא שחיטת בעלים או שלוחן, א"כ הול"ל דבכ"מ שהשליח ששחט שינה מדעת הבעלים הול"ל דהשליחות בטלה, והוי כנשחט בלי שליחות, כמו דאמרינן כן בכ"מ דבעי שליחות, שאם שינה השליח נתבטלה השליחות, וקשה טובא הא בהדיא תנן (זבחים ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אל שלא עלו לבעלים לשם חובה , ובגמרא בזבחים (ד.) אמרינן נמי בשוחט בשינוי בעלים דהזבח כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, וקשה היכא שנשחט הקרבן ע"י שליחות הול"ל בהני תרתי דנתבטל השליחות דהא השליח שינה מדעת בעלים, וכי ישלך שינוי גדול מזה דהבעלים שלחו שישחוט לשמו ושיהיה מרצה עליהם, והוא שחט שלא לשמו, ושללא לשם בעלים שיהיה מרצה עליהם , וגם הא עקר השליחות ששחטו לשם אחרים, א"כ נשחט בלי שליחות ומ"ט הזבח כשר, א"ו דשחיטה בבעלים או בשליחות אינה מעכבת, ועיין מש"כ בזה לקמן (סי' כ')

לענין הא דקמבע"ל בנדרים (לה.) אי כהנים שלוחי דידן נינהו עי"ש שסתרנו שם ראיה זו, ועוד יבוארו ראיות לדברינו בסימן הבא:

ענף ב'

והנה לפנינו בענף הקדום דשחיטת בעלים או שניחות בשחיטת קדשים אינה מעכבת א"ש מה דקשה לכאורה מ"ט לא ילפינן דשליחות מהני בשחיטת קדשים מהא דתניא (חולין ה.) אדם כי יקריב מכם, ולא כולכם להוציא את המומר לעכו"ם וילפינן שם דאין מקבלין קרבנות ממומר לעכו"ם ולחלל שבתות, ואי נימא דבענין דוקא שהבעלים ישחטו קרבנות אבל שליחות לא מהני א"כ ל"ל קרא דאין מקבלין ממנו קרבן, הא בלא"ה א"א לו להקריב שא"א לו לשחוט, דשחיטת מומר לעכו"ם ולחלל שבתות הוי נבלה, א"ו שאפשר לו לשחות ע"י שליח, ומור נמי בר משוי שליח הוא, משו"ה בעי קרא למעט מומר, אבל לדברינו א"ש כיון דשחיטת בעליםהיא למצוה ואינה מעכבת, ובכ"מ שא"א בבעלים שוחטין ע"י אחרים אפילו אי נימא דשליחות לא מהני , משו"ה א"ש דבעי קרא שאין מקבלין ממנו קרבן, אך עדיין קשה מההיא דמנחות (יט.) דפרכינן לר"ש דמקיש שחיטה לסמיכה, ופרכינן דנימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, וכבר כתבתי בסימן הקדום דפרכינן דהול"ל לר"ש דשליחות לא מהני בשחיטת קדשים, וקשה מ"ט לא משנינן דא"כ ל"ל קרא למעט שאין מקבלין קרבנות ממומר הא בלא"ה שחיטתו נבלה, אך א"ל דמ"מ צריך קרא למעט שאין מקבלין ממנו אפילו עופות ומנחות דא"צ שחיטה, ולפי מה שהובא בשלטי הגבורים בשם הריא"ז בחולין(ב.) דשחיטת מומר לעכו"ם וגעע"ג מהני, א"כ בלא"ה לא קשה , אך כל הראשונים חולקים ע"ז, וגם לפי מה שרצה המל"מ (בפ"ג מה' שגגות) לחלק דמומר שאין מקבלין ממנו קרבנות הוא אפילו פעם אחת, ומומר ששחיטתו נבלה הוא דוקא שהוחזק בכך, ג"כ לא קשה, אך המל"מ לא קאי שם במסקנא הכי:

וגם א"ש מה דקשה לכאורה מ"ט לא ילפינן בקדושין שם דשליחות מהני בשחיטת קדשים מהא דאמרינן בפסחים (סב.) דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, וכתבו בתוס' (גטין כח:) דזה ילפינן מקראי כמו שנביא דבריהם לפנינו וכיון דיחלפינן זה מקרא א"כ ממילא מוכח דאפשר לשחוט ע"י שליח, דהא הטמא בעצמו א"א לו לשחוט דאסור לכנוס לעזרה, א"ו ששוחט ע"י שליח אלמא דשליחות מהני בשחיטה דודאי לא מסתבר לומר דקרא אתי שישחוט הטמא בעצמו ע"י סכין ארוכה, ולקשיא זו העירני חכם אחד, ובהא מלתא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן הארכנו הרבה לקמן (סימן כ"ב כ"ג) אם זה נוהג בכל הטמאים עי"ש , ואין זה נ"מ לענינו דסו"ס מוכח מכאן דיכול לשחוט ע"י שליח, וא"כ קשה מ"ט לא ילפינן בקדושין שםמהכא דשליחות מהני בשחיטה , אבל לדברינו מהני בשחיטה , אבל לדברינו דשחיטה בבעלים היא למצווה גרידא ובכ"מ שא"א לשחוט ע"י בעלים שוחטין בלי שליחות א"ש דא"א למילף שליחות אלא משחיטת פסח דמייתינן בגמרא דאע"ג שאפשר בבעלים מ"מ שוחטין ע"י שלוחן, אך בלא"הא"א להקשות מהא דטמא משלח קרבנותיו כמו שנבאר דהנה בתוס' (גטין כח:) ד"ה והא בעי סמיכה הקשו ע"ז , וז"ל וא"ת ערל וטמא דאינן

סימן כד

שאלה. בדין השוחט את הפסח לערלים ולטמאים שהוא פסול מאיזה טעם הוא פסול.

תשובה. בפסחים (סא.) תנן שחטו שלא לאועכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים פסול, לאולכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא לנוייו למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים כשר, ובגמרא שם פרכינן מנא ה"מ דת"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, יכול שחטו שלא למנוייו יהא כעובר על מצות וכשר, ת"ל במכסת תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב וכו', אשכחן שלא למנוייו שלא לאוכליו מנ"ל, אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו, איתקש אוכלין למנויין, ובהא דתנן נמי במשנתנו לערלים ולטמאים פסול ע"ז לא פרכינן בגמרא מנ"ל, ובתוס' שם ד"ה לאוכליו, כתבו, אומר ר"י דלערלים ולטמאים כולהו נפקא מאי קרא דאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי ליה חשיבי כולבהו שלא לאוכליו, וכן משמע (זבחים כב) דאמרינן קסברי זקני דרום טמא משלח 'קרבנותיו כלומר קרבן פסח, ופרכינן והא דתניא במכסת נפשות מכאן שאין הפסח נשחט אלא למנוייו ואתקש אוכליו למנוייו, וכח בהדיא דטמא נפ"ל מאיש לפי אכלו עכ"ד. וכן פי' רש"יבגמרא (סא:) ד"ה הואיל וטומאה פוסלת פי' רש"י דעינן הראוי לאכילה דכתיב איש לפי אכלו, ושם ד"ה הואיל וערלה פוסלת, פי' רש"י מהאי טעמא דבעינן הראוי לאכילה, אלמא דגם רש"י ס"ל כדעת התוס' דטעמא דהשוחט לערלים ולטמאים פסול היינו משום דהני אינם ראוים לאכילה, והוה שוחט שלא לאוכליו דע"ז איכא קרא דאיש לפי אכלו תכוסו דאיתקש אוכלין למנויין כדאמרינן בגמרא.

והנה יש לעיין בזה טוהבא דמש"כ דטמא נ"ל מקרא דאיש לפי אכלו דטמא לאו בר אכילה הוא, קשה לכאורה בא מקרא מלא הוא איש איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח בחדש השני, א"כ איכא קרא דטמא לא יעשה פסח ראשון, ותדע דהא למ"ד (פסחים צ:) דאין שו"ז /שוחטין וזורקין/ העל טמא שרץ ויליף נמי מהאי קרא דאיש איש כי יהיה טמא לנפש ןאע"ג דטמא שרץ חזי לאכילה באורתא מ"מ רחמנא דחיה אלמא דמקרא דאיש איש כי יהיה טמא לנפש ילפינן דדחי רחמנא לטמא, ומה שהביא בתוס' ראיה מההיא דזבחים (כב) לכאורה תמוה הא התם אמרינן דקסברי זקני דרום דהאי קרא דאיש איש כי יהיה טמא לנפש וכו' הוא למצוה בעלמא אבל אינו מעכב שאם הביא הפסח כשר, וע"ז שפיר פרכינן דמ"מ כיון דאינו ראוי לאכילה הוה שלא לאוכליו אבל לפי מה דקיי"ל דהאי קרא דאיש איש כי יהיה טמא הוא לעיכובא, א"כ ילפינן מניה דדחי רחמנא טמא מפסח, והיה א"ל /אפשר לומר/ דסל לתוס' דלמ"ד (פסחים צ:) דשו"ז על טמא שרץ, דס,ל התם דקרא דאיש איש מיירי בטמא מת בתוך ז' דלא חזי לאכילה לאורתא, אבל ביום ז' שלו דחזי לאכילה באורתא לא דחי רחמנא לפסח שני, א"כ לדידיה ע"כ טעמא דדחי רחמנא לטמא מת הוא משום דלא חזי לאכילה באואתא, וקמ"ל קרא דיעשה פסח שני משו"ה כתבו בתוס' דטעמא דטמא הוא משום דהוה שלא לאוכליו שא"ר לאכילה, אך לפנינו יתבאר תי*רוץ מרווח דהאי קרא דאיש איש אינו נוגע לדינא דמשנתנו.

גם במש"כ בתוס' דשחטו לערלים נמי ילפינן מקרא דאיש לפי אכלו דערל א"ר /אינו ראוי/ לאכילה לכאורה יש לעיין בזה טובא, חדא דהא ערל יכול למול א"ע /את עצמו/ לאחר עשיית הפסח ודמי למחו"כ /למחוסר כפורים/ דאמרינן (פסחים צ:) שמביאין את פסחן ואח"כ מביאין את כפרתן. וכן ביבמות (עא:) גבי הא דמילת זכרין מעכבין אותו בפסח אמרינן שם שאם היה חבוש בבית האסורים שו"ז עליו את הפסח ואח"כ מל את בנו, אלמא דאע"ג דבשעת עשיית הפסבח הוה מחוסר מעשה דמילת בנו, שאם לא ימול אותו אסור באכילת פסחו, מ"מ שו"ז עליו ולא הוה שוחט שלא לאוכליו, כיון שאפשר למול אותו אחר עשיית הפסח, ה"נ גבי ערל הול"ל דלא הוה שוחט שלא לאוכליו כיון שאפשר לו למול אח"כ. והנה בתוס' (פסחים סט:) ד"ה האי מחזי חזי, כתבו ז"ל דערל שמחוסר מעשה בגופו שלא לאוכליו נראה שמחלקים בין מחוסר מעשה בגופו או לא. ולפ"ז א"ל דגבי מילת זכריו כשהיה אביו חבוש בבית האסורים שפיר שו"ז עליו, משום שאפשר למול אח"כ כיון דלא הוה מחוסר מעשה בגופו, וכן מחו"כ לא הוה מחוסר מעשה בגופו. אבל ערל דמחוסר מעשה בגופו משו"ה כשהנשחט עליו הוה שוחט שלא לאוכליו אע"ג דיכול למול א"ע אח"כ. אבל הא גופא קשיא טובא

סימן כו

והנה עוד יש לעיין בסוגיא זו, דאמרינן אלא אמר ר"א, ר"ח ורבה בהאי קרא קמיפלגי, ונרצה לו לכפר עליו, עליו ולא על חבירו, רבה סבר חבירו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא, ור"ח סבר כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא. ונ*ראה מעתה לכו"ע היכי דלאו בר חיובא הוא אינו פוסל משום שנוי בעלים, מה"ט דבעי חבירו דומיא דידיה, ובפשוטו כיון דמה"ט ס"ל לרבה דשוחט ע"מ להתכפר בו ערלים כשר, היינו ודאי דהבעלים יוצאין באותו פסח וא"צ לעשות פסח שני. ויש לעיין בזה, הא גבי שינוי בעלים שפוסל בחטאת, ג"כ אמרינן כה"ג בזבחים (ז.), דאמרינן שם, והאמר רבא חטאת ששחטו על מי שמחוייב חטאת פסולה, על מי שמחויב עולה כשרה, מ"ט וכפר עליו ולא על חבירו, חבירו דומיא דידיה, במחוייב כפרה כמותו. ומ"מ פסק הרמב"ם (בפ' ט"ו מהל' פסוהמ"ק ה"ז) דחטאת ששחטו לשם אדם אחר שמחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינו קבוע, פסולה, אבל אם שחטו לשם אחד שמחויב עולה, כשרה ולא עלתה לבעלים, וכפר עליו ולא על חברו, שמחוייב חטאת כמותו עכ"ל הרמב"ם. אלמא דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דממעטין גבי שינוי בעלים דבעי חברו דומיא דידיה, הא לאו הכי כשרה, דמ"מ לא עלתה לבעלים לשם חובה. מעתה קשה מ"ט גבי פסח אמרינן דבכה"ג כשרה ועלתה נמי לבעלים לשם חובה, הא פסח וחטאת דמי להדדי, דבהני תרתי שינוי בעלים פוסל לגמרי, וגם מחד דרשא דעליו ולא על חבירו דרשינן בהני תרתי דבעינן שיהא בר כפרה דומיא דידיה, מעתה מ"ט גבי פסח כה"ג כשר ועלה נמי לשם חובה, וגבי חטאת אע"ג דכשר מ"מ לא עלה לשם חובה. ובהכרח דלהרמב"ם צריך לחלק בזה בין פסח וחטאת. ובאמת גם גבי חטאת לא ידעתי טעמא דהרמב"ם, דמנ"ל דבכה"ג אע"ג שכשר מ"מ לא עלה לשם חובה, ומפרשי הרמב"ם לא העירו בזה כלל. ומצאתי בספר קרן אורה (זבחים ז) שהביא שם דברי הרמב"ם, וכתב שלא מצא שום מקור לדברי הרמב"ם, ודחק שם דאפשר לומר דטעמא דהרמב"ם, כיון דחטאת בא על חטא, משו"ה כשלא נזרק הדם לשם כפרה דהאי גברא, אינה מכפרת עליו, אע"ג שהיא כשרה. ולה"ט א"ש לחלק בזה בין פסח לחטאת. אך טעם זה אינו ברור כ"כ, וכש"כ דקשה היכי שנשחט ע"מ לזרוק על מי שמחויב עולה, ואח"כ זרקו לשם בעלים, מ"ט אינה מכפרת. והיה א"ל /אפשר לומר/ טעם אחר לדעת הרמב"ם, משום דבזבחים שם גבי חטאת מייתינן קרא דוכפר עליו דכתיב גבי חטאת, וכיון דמהאי קרא גופיה ילפינן בזבחים (ח.) דשינוי בעלים פוסל לגמרי בחטאת, א"כ שפיר א"ל /איכא למימר/ דאע"ג דמהאי קרא ילפינן דבעי חבירו דומיא דידיה, שחייב חטאת כמותו, היינו דכשאינו בר חיובא אינו פוסל לגמרי, אבל עדיין א"ל /איכא למימר/ דאע"ג דכשר מ"מ אינו עולה לשם חובה, אבל הכא בפסחים (סב.) גבי פסח מייתינן קרא דונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו, חבירו דומיא דידיה שיהא בר כפרה כמותו, ומהאי קרא ילפינן (זבחים ד.) דשינוי בעלים בכל הקרבנות אינן עולין לשם חובה, א"כ ממילא דהאי דממעטינן כשאינו בר כפרה היינו דעולה ג"כ לשם חובה, וא"כ שפיר אפשר לחלק בזה בין פסח לחטאת. אבל באמת זה ליתא, דודאי גם בזבחים (ז.) גבי חטאת היה אפשר ג"כ להביא האי קרא דונרצה לו לכפר עליו דמייתינן הכא בפסחים גבי פסח, דהא פסח וחטאת תרוייהו ילפי מקרא דונרצה לו דכתיב גבי שאר קרבנות דשינוי בעלים אינם עולים לשם חובה, כדאמרינן (זבחים ז.) גבי פסח ושם (ח.) גבי חטאת, אלא משום דמהאי קרא א"א למילף אלא למצוה בעלמא, משו"ה אמרינן בזבחים שם דבפסח וחטאת איכא בהו נמי קראי אחרינא לעיכובא שפסול לגמרי, והא דמייתינן הכא בפסחים גבי פסח קרא דונרצה לו דכתיב בשאר קרבנות, היינו משום דמהאי קרא ידעינן כל הקרבנות ופסח למצוה כדאמרינן בזבחים שם, וכיון דשינוי בעלים דלגבי מצוה מיירי בחבירו בר כפרה, ממילא ה"ה דהאי קרא דילפינן מיניה בזבחים (ז) גבי פסח לעיכובא, מיירי נמי דחבירו בר כפרה, ומה"ט גופא הוה אפשר להביא גם גבי חטאת האי קרא דונרצה, אלא משום דבחטאת גם קרא דאתי לעיכובא כתיב בהאי לישנא דכפר עליו, משו"ה מייתינן ליה בזבחים שם. אבל בקרא דאתי לעיכובא גבי פסח, דלא כתיב בהאי לישנא, משו"ה מייתינן קרא דונרצה לו. אבל ודאי דגם גבי חטאת היה אפשר להביא האי קרא. מעתה אין לנו בזה שום נ"מ בין פסח לחטאת.

גם קשה לי לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן (זבחים ד.) דשינוי בעלים אינו נוהג בציבור, וכן אמרינן בפסחים (סא.), ופי' רש"י בפסחים שם משום דבציבור לא מ"ל /משכחת לה/ שינוי בעלים, דכל ישראל בעלים נינהו, ואי חשב לשם נכרי הא נכרי לאו בר כפרה הוא ואינו פוסל משום שינוי בעלים, וכ"כ בתוס' בזבחים שם. ואי נימא כדעת הרמב"ם, דאע"ג דלאו בני כפרה אינם פוסלים בחטאת משום שינוי בעלים, מ"מ לא עלה לבעלים לשם חובה, א"כ מ"ל /משכחת לה/ גבי ק"צ /קרבן ציבור/ נמי שינוי בעלים, כגון שחושב בשעירי הרגלים לשם נכרי, דלהרמב"ם הול"ל דלא עלה לבעלים לשם חובה. ומצאתי בק"א /בקרן אורה/ בזבחים שם שהקשה ג"כ קושיא זו. מ"מ צריך לחלק בזה בין פסח לחטאת.

ולדברינו בסימן הקודם, דהזורק לשם מי שאינו יוצא באותו פסח הוה נמי שינוי בעלים ואע"ג שהוא מן המנויין, והבאנו שם הא דתניא בפסחים (עח.) שחטו לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו י"ח, וכן אמרינן בעלמא דאין מחשבת אוכלין בזריקה, וכתבנו דא"א לפוסלו משום שינוי בעלים כיון דשלא לאוכליו כמו זקן וחולה לאו בני חיובא ולאו בני כפרה נינהו לד"ה, משו"ה אינו פוסל משום שינוי בעלים, א"כ מוכח נמי בהדיא דבכה"ג כשר ועלה לשם חובה וכדתניא ואדם יוצא בו. והנה הרמב"ם (בפ"ב מה' ק"פ ה"ו) הביא האי ברייתא ז"ל, שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו י"ח, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה. וטעות סופר הוא בהרמב"ם, וצ"ל ואדם יוצא בו י"ח בפסח, וכדתניא בהאי ברייתא, וגם בספר קרן אורה שם ובהקדמתו לזבחים הביא דברי הרמב"ם הללו, וכתב ג"כ שטעות סופר הוא, וזה מוכרח דהא הרמב"ם כתב שהוא כשר לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה, א"כ בהכרח שיוצא בה י"ח, ואע"ג דלדברינו דהזורק שלא לאוכליו הוה נמי שינוי בעלים בזריקה, והא דאינו פסול משום שינוי בעלים, היינו משום דלאו בני כפרה נינהו, וגבי שינוי בעלים בעי חבירו דומיא דידיה. מעתה היה א"ל /אפשר לומר/ דהרמב"ם לשיטתו, דס"ל גבי חטאת דהיכא דלאו בר כפרה הוא אע"ג דאינו פוסל משום שינוי בעלים והחטאת כשר, מ"מ לא עלה לשם חובה, א"כ א"ל /אפשר לומר/ דס"ל ג"כ דגבי פסח נמי הכי הוא, וא"כ א"ש הא דכתב הרמב"ם גבי מחשבת אוכלין בזריקה דכשר ואינו יוצא בו י"ח, דלדברינו זה הוה שינוני בעלים דלאו בר כפרה הוא. אך מ"מ א"א לומר כן, דהא בהדיא תניא בפסחים שם ואדם יוצא בה י"ח בפסח, ובגמרא שם אמרינן ע"ז /על זה/ לימא ר"נ היא דס"ל דאכילת פסח אינה מעכבת, ומשנינן רבנן היא וכו', א"כ מבואר בהדיא בגמרא דכשר וגם יוצא בה י"ח בפסח, הרי בהכרח שטעות סופר הוא בהרמב"ם, וגם מלשון הרמב"ם מוכי*ח הכי כמש"כ.

והנה בספר ק"א שם בהקדמתו לזבחים הקשה, איך א"ל /אפשר לומר/ גבי פסח דכשר ואין אדם יוצא י"ח וכדאמרינן (זבחים ז.) דשינוי קודש ושינוי בעלים ילפינן בפסח למצוה מהיקשא דזאת התורה מכל הקדשים, וקראי דגבי פסח הוא לעיכובא שפוסל לגמרי, וע"ז הקשה הא כיון דנילף גבי פסח שלא עלה לחובה, ממילא הוא פסול לגמרי, דהא כיון שאינו יוצא בו א"כ אינו רשאי לאכול ממנו, דהא הפסח אינו נאכל אלא למנוייו היוצאין בו, וכיון שאינו נאכל, ממילא הוא פסול לגמרי, כמו דאמרינן (פסחים סב.) דבפסח אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם. אך זה לא קשה כלל, דשינוי קודש ושינוי בעלים דילפינן בזבחים (ד) מקרא דמוצא שפתיך דהוה נדבה ולא עלו לחובה, זה הוא גזה"כ, וא"כ הול"ל נמי האי גזה"כ בפסח שהוקשה לכל הקדשים דבשינוי קודש ושינוי בעלים לא עלו לבעלים, והפסח הוה נדבה, ואע"ג דלא מצינו פסח נדבה, מ"מ שא"ה /שאני הכא/ דגזה"כ הוא. תדע, דהא באשם מצורע נמי תניא (מנחות ה.) אשם מצורע שנשחט שלא לשמו וכו' ה"ז עולה ע"ג המזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להכשירו, ואע"ג דלא מצינו אשם נדבה בכל התורה, כש"כ באשם מצורע שבא להכשיר, וכיון דבשינוי קודש לא עלה לבעלים ואינו מכשיר והבעלים אינם יוצאים בו, א"כ למה הוא קרב, הא לא מצינו אשם נדבה, מ"מ גזה"כ הוא בשינוי קודש. ה"נ הול"ל ג"כ כה"ג גבי פסח, וכמו דגבי אשם מצורע אמרינן שם שהוא טעון נסכים, ואע"ג דאשם א"צ נסכים מ"מ דיינינן ליה כמו אשם מצורע ממש, ואע"ג שלא עלה לחובתו, ה"נ הול"ל ג"כ גבי פסח בשנוי קודש דדמי לפסח שא"צ לא נסכים ולא תנופת חזה ושוק ונאכל בלילה כמו פסח ממש, אלא דמ"מ לא עלה לחובה דגזה"כ הוא בשנוי קודש, ומשו"ה בעי קרא בפסח דשינוי קודש ושינוי בעלים פוסל הפסח. והנה בררנו סוגיא זו על פי שיטת הרמב"ם בעז"ה, ופשטות הסוגיא מכרעת על אמיתת הדברים שכתבנו.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | מערכי שיעור
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US