ר' יוחנן אומר תשלומין לראשון כו'
עי' זהר צו כ"ח א אין תשלומין לראשון ושאר יומין תשלומין זה בזה כו' ובניצוצי אות ט מעטרת צבי דאין תשלומין לראשון היינו שלא עשה מצוה כהוגן כו', והגר"א בבאורו הגיה הן תשלומין לראשון, ונקטו שתי הדיעות שבגמרא תשלומין לראשון ותשלומין זה לזה, ובהגהות קהלת יעקב מהגאון בעל מלא הרועים כו' אפשר כוונתם לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני למ"ד כולם תשלומין לראשון, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' ע"ח תירץ אליבא דר"ע בטמא וגר וגם חיגר שהרע"מ ס"ל כהירושלמי חגיגה פ"א עיי"ש, וראה בבירורי הלכה שבסוף מס' ביצה (ירושלים ת"ש) יט ע"א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מעות לא יוכל לתקן זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית או שביטל תפלה של שחרית או תפלה של ערבית

דבמה שהאדם מסגל במצות ובמעשים טובים בכל יום, היום ההוא קונה שלמותו... מדת הצדיקים לסגל בכל יום מצות ומע"ט וללמוד תורה למען לא יחסר לו יום אחד משנותיו... ואמרו חז"ל... "מעות לא יוכל להתקן" זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית, וכוונתם שבאם לא סיגל יום או לילה אחד במצות היום, כמ"ש חז"ל במדרש שוחר טוב "שבע ביום הללתיך" - זו ברכת ק"ש שחרית וערבית, הלא חסר לו אותו יום ואין שנותיו תמימות, וא"א לתקן זולת בתשובה מאהבה שזדונות נעשה כזכיות [יומא פו ע"ב].

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ח, אות א)

מעות לא יוכל לתקן זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית או שביטל תפלה של שחרית או תפלה של ערבית וחסרון לא יוכל להימנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן

שחיתות המידות ורעת העולם נגרמו על ידי סילוף וקלקול הדעות, והעדר פעולה טובה ומוגברת לחיזוק התורה ורוממות האמונה, קיומן והתפתחותן. תכלית הנרצה הוא התקרבותנו לאל עליון חי, "מתי אבא ואראה פני אלהים" [תהלים מב, ג]. געגועינו העזים והכיסופים היוצאים מנשמתנו המפרפרת בין ירידה ועלייה, מתבטאים בקבלת עול מלכות שמים באמונה, והשתפכות נפשנו מתוך כניעה ורוממות, בתפילתנו הקבועה על ידי אנשי כנסת הגדולה - בשתים אלה אנו ממריאים אל על, ומכוונים את רגלינו עמידה ישרה גם בשעה שיורדים אנו עלי אדמות.
"מעוות לא יוכל לתקון" - ישנם דברים שבהעדרם מחסרים המה הטובה וגם גורמים ירידה וסילוף במושגי הטוב. הפסד יותר גדול נגרם מעיוות דיוקן הרוחני של האמת, מהמעטת מעשים ופיגור בהתגשמות הטוב והאמת.
כיצד - וכי מה הם הדברים שעיוותם אינם נתונים לתיקון ונשארים בפגמיהם?
זה שביטל קריאת שמע וכו' ותפלה - עבודת הקודש שבלב, ק"ש ותפלה, המהווים ביסודם ותכנם שני היסודות: התקרבות אלוהים, והכנעת האדם, ביטולן לא ניתנת לתקון והשלמה.
משאת נפשנו ושאיפתנו העיקרית והכוללת להביא איחוד פנימי בנו, בקרבנו, בכוחות נפשנו, "בכל נפשך" - "בכל ונפש ונפש שברא בך" (דברים רבה פ"ב), לאחות את הקרע שבנשמתנו, "בכל לבבך" - "בשני יצריך, ביצ"ט וביצ"ר" [ברכות נד ע"א], לעלות ולצאת מתוך מערבלת היצרים ולהטות הטבע והרצונות לעבודת שמים. קריאת פרשה זו משמשת אות למרידה הרוחנית הצבורית, התקפת כוחות הקדושה על השתוללות הטבע והרע שבאדם, הפצת אמונת אלהים בכל תחומי ההווייה ועולמיה.
וכה אמר רבינו מנחם לבית המאירי (ברכות ה.): "יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר מציאות האל ואחדותו, והוא ענין ליקרא את שמע, ששתי אלו הפינות רמוזות בק"ש, ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני". בחגיגיות ושמחה אנו מכריזים שהננו מוכנים להיות עובדי ה', נאמניו ואוהביו, ולהבליט בכל צורות החיים והזמנים נאמנתנו ומסירותנו למלא חובתנו המוטלת עלינו באמונה. ומתוך כניעה זו הנובעת מאהבה מסותרת וכיסופין טמירין, מתייצבים אנו הכן לקראת עבודה שבלב, תיקון ורוממות האדם, להשתחרר מכבלי הטבע ושעבודו, להשיג עצמאותנו המוחלטת ולהיות בני חורין.
ולמרות השינויים הרבים וההתחלפות בהווייה ועולם, עומדים אנו על משמרתנו ואמונתנו "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" [תהלים צב, ג], לומר שהחילופים האלה אינם תופסים מקום בעמידתנו הרוחנית כלפי תפקידנו בעולם. קביעות התפילות דוקא בחילוף הזמנים ערבית ושחרית, מחסנים את רוחנו ומחשלים את רצוננו בל ירפה ויחלש, ומקשרים אנו תקופת הזמנים לשרשרת אחת של עבודה והתקדשות, "שהתפילות נתקנו ג' פעמים ביום על שם השינוי, שהיום משתנה ג' פעמים, להכיר ולהודות כי הכל מאתו, כמו שנרמז בענין יוצר אור ומעריב ערבים" (מאירי ברכות ו:). לשיא הרוחני ברוממות ודביקות באלהים חיים אנו עולים ומגיעים רק כאשר נקבל עלינו רוממות אל בהכנעה גמורה, הבאה מתוך הכרה ושיתוף פנימי במערכה הכללית של קביעות עול מלכות שמים בישראל, בתקופותיה השונות, יומם ולילה לא ישבתו.
ומתוך מחשבת מהלך קודש זה, ממשיכים אנו בתפילתנו הכוללת ענייני כל העולם וישראל, זולת צרכי הפרט, ומסיימים בבקשה קצרה, "אלהי נצור וגו' עושה שלום במרומיו" וכו'. יערה עלינו רוח ממרום למצוא הנקודה המרכזית להאחז בה באור תורת חיים, לתקן פגמי הנפש ודביקותה באלהים וישראל, "רצוננו לעשות רצונך ושאור שבעיסה מעכב" [ברכות יז ע"א]. ובמערכה כללית ובשלום הציבור והאומה קיומנו בטוח בהצטרפות רצון היחיד לכל הכלל. מתמזגים ומצטרפים כל הרצונות, ועולים לשירה אדירה ורצון כביר כח להשליט בישראל ובעולם תורת יה וחסד עליון על כל ברואיו.
"ומעוות לא יוכל לתקון" זה שביטל קריאת שמע ותפלה - בזמניהם ומצביהם. זה שמקומו נפקד מחזית מערכת עבודת שמים, להפוך את שפלות החיים והבלי עולם וזמן למקור של חסד וברכה, לחיי שפע ועלייה, והתפשטות תורה בעולם, בלי סיבת אונסין והצדקה, כי אם מחמת מאסו באידיאלים הקדושים של האומה, ובחירתו בתענוגי הזמן והחיים, ובהעדפתו חיי שעה על חיי עולם, עיוות הוא וסילף צורת החיים הישראליים, והתכחש לצביונה האמיתי של כנסת ישראל, וניתק קשריו מאותם הכלים והמכשירים אשר כוללים אותו בכללות ישראל. עיוות זה לא יוכל לתקן.
"וחסרון לא יוכל להמנות" - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם - ישנם חסרונות הבאים מרפיון רוח ורשלנות כללית, וכאשר מתגבר אדם, ועולה בידו לכלכל ולחסן רוחו הטהור, מתעודד הוא מאליו במהלך מחשבת קודש והמעשה בכל השטחים. אבל מי שפירש מן הצבור עת שנמנו לדבר מצוה, החסרון הוא כפול: חסרון המעשה בהשתתפות כוחות הצבור אשר הם עולים על פעולת היחיד בכמותה ואיכותה, וניתוק הקשרים הפנימיים והסגוליים עם הצבור והכלל. הזלזול ברעיון התחברות היחיד אל הכלל, והבדידות במקום שאדם זקוק להצטרף למחנה העושים והמעשים, בקדושת מעשים טובים, בהחסנת היהדות, קדושת התורה והאמונה, גורמת לאסון כללי וצבורי, ומי שהתפרד מחבורת עושי מצוה נפרד מאלופו של עולם. וחסרון זה לא יוכל להמנות.

(רבי מנחם יהודה אושפיזאי, בחירת ציון, כאן)

זה שביטל ק"ש כו' או תפלה וכו'
וכל מבין יבין, דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התיקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תיקונים חדשים בסידור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים, שמעת שתיקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל, דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתיקונים תכ"ב, וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן אמרו רז"ל (חגיגה ט ע"ב וברבה במדבר פ"ט): מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפרי עץ חיים פ"ז משער התפלה ע"ש.

(נפש החיים, שער ב, פרק יג)

זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית וכו' זה שמנוהו חביריו לדבר מצוה וכו'
ועוד דרשו שם, תניא מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית והתפלה של שחרית ושל ערבית, וחסרון לא יוכל להמנות, זה שמנוהו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. וגם אין פירוש זה שלא יהיה תקנה בתשובה, דודאי יש תקנה אל הכל בתשובה. ונקט דוקא שבטל קריאת שמע או תפלה, אף שכמה מצות יש להם זמן ואם עבר הזמן אין תקנה לו, לא דמי, כי כבר אמרנו כי הדבר זה שאינו תולה בגשם, ואינו כמו כל המצות שהם ע"י מעשה, יש להם תקון שאפשר שיעשה מצוה אחרת והוא תקון לאותה מצוה שביטל, אבל המצות שהם בלא גשם כמו קריאת שמע והתפלה שהם ע"י דבר שכלי, שייך בזה מעוות לא יוכל לתקון, כי אין תקנה לדבר שהוא שכלי. וכן מי שמנוהו חביריו לדבר מצוה ולא עשה עמהם, מצות הרבים הוא דבר עליון עד שנחשב מצות הרבים דבר נבדל לגמרי, ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות, אע"ג שנמנה אח"כ עם אחרים, מנין הראשון כבר הלך, וזהו מנין אחר, ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות. ולפיכך על אלו נאמר עליהם מעוות לא יוכל לתקון, כי הדברים שהם בלתי גשמי אין תקון להם כלל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה)

וחסרון לא יוכל להימנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן

עיקר הכפרה ביוה"כ בעת שישראל עושין שלום ביניהם, והקב"ה משגיח עליהם בכללות, והכללות הוא טוב... ובעל החשבון רואה זאת איך הכללות חשוב במספר העיגול הנקרא נוללע [אפס], שהוא אפס ומאומה, ועם כל זה, אם במספר המאה יחסר תוארו, חסר תשעים מהמספר, ומאלף יחסר תשע מאות. כן הגוי הזה בפני עצמו אינו נחשב מאומה, ובכללות מצטרף לחשבון גדול. ובצדק אמרו חז"ל "וחסרון לא יוכל להמנות" - זה שמנאוהו חבירו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, כי ההכרח לכל דבר מצוה ומנין לבל יחסר המזג, ויצטרפו כל אחד לטובת העדה והקהלה וכל עדת ישראל.

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ב, אות ט)

מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו וכו' ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד וכו' צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי

ובזה יובן מ"ש "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, שלא יתלבש באברי הגוף, שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר, כמו שם חכם או מלך, שכבר נעשה חכם או מלך, כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש ג"כ שתי מדרגות, "עובד אלהים" "ואשר לא עבדו", ואעפ"כ אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא, אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל, מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה, וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו, וכן בשאר תענוגי עוה"ז הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו, ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, להישמר שלא לעבור על מצות ל"ת, ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצוות ות"ת כנגד כולן, אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו. ולכן אינו נקרא "עובד" כלל, כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמ"ש לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת זו אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ו"לא עבדו" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים, שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא "עובד אלהים", מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו, לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע, וזו היא עבודה תמה לבינוני, או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזו נקרא ג"כ עבודה, להילחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו. משא"כ כשאין לו מלחמה כלל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק טו)

מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו וכו' עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו אמר ליה אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי

כאשר יתכחש עם ישראל למהותו ועצמיותו, ויאמר "שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" [מלאכי ג, יד], ובהשקפת חיצונית שטחית יביט על מעשי אלהים בעולם, ושם ה' לא יזכר חלילה במעשיו, כי על כן רואה הוא שהולך "קדורנית מפני ה' צבאות" [שם], ולכן מתרחק הוא ממקור חי העולמים, מבלי התבוננות נכונה והשגה עמוקה במחצב העם הזה וקשריו עם אלהים - פונה הנביא לישראל מזהירם ומעוררם שלא נכונה מה שעולה על דעתם כי חלילה לית דין ודיין, מעודדם ומחזקם שנר ישראל לא יכבה. ובשעה טרגית זו, שידים רפו וברכים כשלו בתקופת הרת אסונות עולם, "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" [שם ג, טז] - יבא האיחוד האמיתי בין אנשי אמונה "בניך בוניך - למודי ה".
"ויקשב ה' וישמע" [שם] - דבריהם ישאו פרי ויבואו לכלל מעשה והגשמה, "ויכתבו בספר זכרון לפניו" - יחקקו בחיי הנצח של העם, כי על ידי דבר אמיתי שיצא מפיהם יתרומם העם ויתפכח משברונו ומשיבושי דעותיו, שמנהיגיו נביאי השקר רימוהו, פיתוהו והסיתוהו מדרכי ה'.
ואז יאמר "ה' צבאות אני עושה" אותו "סגולה" [שם ג, יז] - יתגלו אוצרות הרוח הצפונים בו בסגולה מאבותיו הקדושים, ויתגלמו במעשה העם בכל הופעות החיים של כלל האומה.
ומציין הנביא מלאכי בדבריו הדרגות בדרכי אלהים שבהם ידרכו ישראל, ועל ידם ישובו למקורם ויתפסו שוב את מקומם הראוי בעולם.
"ושבתם" - יחד עם הסגולה, מורשת אבות ומתנת י-ה הנטועה בנשמתכם, התכוננו לתשובת עולמים, ויגדל תוכן התשובה כאשר מעשה הישר והפעולה המושלמת תודרך על פי השכל ודעת אמיתית.
"וראיתם" - המעשה יביאכם גם לדעה האמיתית, וכאשר רק תשובו לחיים המקוריים, תראו גם בעין שכלכם מה שעד כה נבצרה מהבנתכם מפאת השתקעותכם בחטא.
"בין צדיק לרשע" - התשובה מחייבת אתכם להתבונן, לראות ולדעת גם הבדלי ההשקפות שבין צדיק לרשע, כי אחרי שנכשלתם ולא הלכתם במורשת אבות, וסרתם מתורת ה' וחוקותיה, היזהרו שלא תהיה כעת תשובתכם כמצוות אנשים מלומדה. התעמקו להבין בהכרה עצמית ומושלמת מה פעל הצדק בעולם ומה חלקו של הרע בהרס העולם. ותשובה בלי הכרה היא הונאה עצמית ואינה ראויה אפילו לשמה, ואין בכוחה של תשובה כזאת להביא את האדם לידי ההחלטיות והסכמה גמורה שיעזוב החוטא את דרכיו ו"לא ישוב עוד לכסלו" (כדברי הרמב"ם הלכות תשובה). ועל כן, הידיעה בין הרע והטוב היא אחת מיסודות התשובה והיא גופא חשובה תשובה, "ורוב החטאים מקורם באי הכרה וידיעה עמוקה בדרכי ה'" (רמח"ל). ועל כל פנים, ברגע של העבירה בוודאי עזָבַתו הידיעה וההכרה, "כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג.).
"בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" - תרווייהו צדיקי גמורי - אחרי אשר התרוממתם משפלות החיים לשוב למקור הטוב והחסד הצפונים בתשובתם של ישראל, על פי ההכרה המלאה, תוסיפו לצעד קדימה, ולהיכנס בפנימיות עולם התשובה, להכיר דרגותיה העליונות והתפתחותן.
אבל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד - התשובה הבאה מאהבה רבה וגעגועים עזים אינה מסתיימת ומסתייגת בחשבונות סטטיסטיים, ועל כן אין מעשיה מכילים מידה ושיעור. שאיפתה היא "לעשות נחת רוח ליוצרה". הרדיפה אחרי ריבוי מעשים טובים מסמלת את השאיפה ותפיסה כנה בתיקון האדם ומהות התשובה, וריבוי הכמות במצוות ומעשים טובים גוררים אחריהם עלייה ותפיסה מוגדלת באיכות כל המעשים, אפילו אם הריבוי עולה במספר מוקטן מאד, ממש אחד. ומתבטא על ידי פרט זה האהבה הנסתרת של העובד, שחשוב אצלו לאין ערך כל צעד והתקדמות בעבודת שמים.
והפעולה היחידה הזאת פותחת אופק חדש ובסיס יותר איתן לחיי תורה ותשובה עליונה. ומפאת העדר ההשגה והשאיפה לעלייה בלתי פוסקת ומוגבלת, וחוסר כושר הנפשי לקליטת תורה ומעשים טובים בלי עייפות וליאות, נקרא הוא לעומת חברו הבלתי מסתפק השואף לגדלות והתרוממות ולהדבק בחי העולמים - "אינו עבדו".
א"ל משום חדא זימנא קרי ליה לא עבדו - כיצד זה ייתכן שפעולה קטנה יחידה תכיל בקרבה את חזון התשובה העליונה, ואשר כוחה יפה לרומם את האדם במדה כל כך גדולה עד שלעומתו יקרא השני "לא עבדו"?
א"ל אין, צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסאות בזוזי י"א בתרי זוזי - הוכיח לו ממילי דעלמא שריבוי המספר לא מבדיל רק בכמות, כי יש לו גם השפעה מכרעת על השתנות האיכות. כי למה זה נוהגין שבי"א פרסאות ישלמו שני זוזים? מפני שהתחנה היא עד השטח הנקוב, וכאן מתחיל קו אחר, ולא חשוב אם יורד הוא בפרסה הי"א, כי בזוז שהִרבה בשכרו יש לו האפשרות לנסוע עשרים פרסאות. כן בחיי השלמות, יש שאדם מרבה לעשות עוד פעולה אחת, והיא פותחת לו תקופה חדשה בחיי הפרט והכלל, כי באיכותה מכילה היא היכולת והאפשרות להתרוממות, השלמה, ועלייה נוספת. ומי שהגדיל לעשות ושנה פרקו עוד פעם הכשיר את נפשו בפעם הזאת לעוד מאה פעמים, ועלה לדרגא אחרת, ונקרא הוא "עבדו" במושג יותר נעלה.

(רבי מנחם יהודה אושפיזאי, בחירת ציון, כאן)

ושבתם וראיתם וכו' בין עובד אלקים וכו' תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד וכו' צא ולמד משוק של חמרין וכו'
לכאורה הענין תמוה מאד. אמנם החמרים נוקבים את שכר עבודתם לפי שיעורים קבועים, וכשעוברים שיעור אחד צריך להכפיל את השכר. אולם שכר מצוה הרי הוא המדרגה הרוחנית שקונה האדם על ידי עשיית המצוה, וכיצד יתכן שבין מאה למאה ואחת פעם יהיה ההבדל ברוחניות בכפלים? כאן מתגלה לנו יסוד חשוב: כל עלייה במדרגה אינה רק מוסיפה על זו שלפניה, אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה, כי היא נותנת לכל פרט ופרט שבמדרגה הקודמת ערך יותר נעלה, לכן כל מדרגה מהוה עולם חדש. זהו היחס האמיתי שבין דרגה לדרגה.
והקשה אאמו"ר זצ"ל: עדיין צריך הדבר עיון, כיצד נוכל להשוות את ההבדל שבין צדיק לרשע - מן הקצה אל הקצה - להבדל הקטן (באופן יחסי) שבין למוד מאה פעם לבין למוד מאה ואחת פעם של שני צדיקים גמורים? וכיצד קוראים לצדיק גמור שלמד רק מאה פעמים "לא עבדו"?
וביאר הוא ז"ל את הענין כך: הצדיקים לעתיד לבוא יתפעלו מאד כשיכירו את ההפרש העצום שבין צדיק לרשע. אמנם כבר בעולם הזה ידעו הצדיקים את ההבדל הגדול מאד שבין שתי הקצוות האלה, אך לעתיד לבא יתברר להם שכל מה ששיערו בהיותם בעולם הזה אודות ההפרש הזה - הפרש שבין קצה הקדושה לקצה הטומאה - איננו כלום, לא מיניה ולא מקצתיה, לעומת ההבדל הכביר והאיום אשר יגלו לאמיתו בין צדיק לרשע. זהו מה שאמר הנביא: "ושבתם וראיתם", היינו שישובו ויראו לעתיד לבוא בכח ההבחנה האמיתית עד כמה טעו בהערכתם בהיותם בעולם הזה.
אך התפעלותם תגדל עוד יותר כשיגלו טעות יסודית נוספת בהערכתם. בעולם הזה, גם הצדיק הגדול ביותר המלומד במלחמת היצר ויודע את קושי העבודה, גם הוא כמעט לא יבחין בהבדל שבין מאה למאה ואחת פעם. הן כל דבר קשה בראשיתו, אך זה שכבר כפה את יצרו מאה פעם, שוב לא תכבד עליו כל כך הפעם המאה ואחת, ומשום כך סבורים שההפרש בזה קטן הוא מאד. אולם בעלמא דקשוט, במקום הערכים האמיתיים, ישתוממו ויווכחו לדעת שגם הצעד הקטן ביותר בעלייה מרומם את האדם לדרגה הכפולה ממדרגתו הקודמת, והתפלאותם בזה תשוה בתוקפה להתפעלותם מהכרת ההבדל האמיתי שבין צדיק לרשע ממש!
ויש להעמיק יותר בדבר. מה היינו אומרים לוּ ראינו צדיק שעובד את ה' הרבה מאד, אך חסר לו עדיין הצעד האחרון שלפני השלמות, וצדיק שני שהגיע אל השלמות ממש. האין ההפרש ביניהם גדול עד מאד? הן זה שלם וזה חסר! אמנם חסר רק משהו, אבל על כל פנים חסר הוא. והנה במדרגות הרוחניות, בכל צעד וצעד באה איזו בחינה לידי שלמותה. זהו ביאור מה שאמרנו לעיל, שבכל דרגה מגיע לעולם חדש. כי מי שחסר לו כלשהו מהשלמות לעומת חברו - חסר הוא את השלמות של הבחינה ההיא אשר לה הגיע חברו, בחינה המהוה בשבילו עולם חדש לגמרי; לכן הוא עדיין בגדר "לא עבדו" כלפי חברו שהגיע בבחינת השלמות שלו לגדר "עובד אלקים".
וביותר יובן מדוע הביאו רז"ל את המשל של מאה ומאה ואחת, שכן מאה ואחת פעם היא בחינת השלמות של כח הזכרון, ששוב אינו שוכח (כמוזכר בספרים הקדושים). והרי מי שחוזר על למודו עושה זאת למען לא ישכח, ואם חיסר פעם אחת, ולא שנה אלא מאה פעמים, על ידי חסרון צעד קטן זה הפסיד הוא את שלמות הזכרון. דבר זה הוא דוגמא לכל הענינים הרוחניים, בכל דרגותיהם; כל צעד נוסף מזכה את האדם בבחינת שלמות מיוחדת, ובשל חסרון כל שהוא תחסר לו השלמות ההיא. אין "עובד אלקים" אלא השואף לשלמות האפשרית שבמדרגתו.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ג עמ' 105-107)

בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכו' ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד
מצאתי רמז גדול בזה הפסוק בין עובד אלקים. הנה "עובד אלקים לאשר" ראשי תיבות עא"ל, בגימטריא ק"א, "לא עבדו" ראשי תיבות עולה ק'. הרי כששונה ק' עדיין נקרא לא עבדו. וכן בא הרמז החכמה מאין תמצא, מאין עולה ק"א, ואותיות 'מאין' הם הנעלמים מאותיות משה דמילואו, כזה, 'מם' 'הא' 'שין', וכן זוגנוגאל רבו של משה הנגלה לו בסנה כמבואר בתרגום יונתן עולה ק"א.

(שני לוחות הברית, הגהות למסכת שבועות, נר מצוה כה [אות מט])

ואפשר לומר עוד בענין ואותו תעבודו, על דרך מה שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ואמרו רז"ל עובד ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד... עכ"פ דבחינת עובד אלקים הוא למעלה מבחינת צדיק גמור. וזהו שאחר ד' מדרגות תלכו, תיראו, תשמורו, תשמעו, שזהו ודאי בחינת צדיק גמור, נאמר אח"כ ואותו תעבודו, שזהו בחי' שלמעלה במדרגה יותר. והיינו על ידי שמהפך טבעו, מלשון עורות עבודים... והנה אלקים גימטריא הטבע, היינו כי שמש ומגן הוי"ה אלקים, ששם אלקים הוא מגן ונרתק המסתיר על גילוי שם הוי', ומזה נמשך מה שעולם כמנהגו נוהג, שבחי' זו נקרא הטבע. אף שהוא באמת הכל משם הוי' המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, רק שנמשך ע"י מגן ונרתק המכסה ומסתיר... לכן ע"י שהאדם הוא עוסק בעבודת ה' יתברך יותר מטבעו ומשנה טבעו, נקרא עובד אלקים, היינו שלא יהיה הסתר הנרתק. לכן עי"ז זוכה למ"ש אח"כ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, שהוא ענין מאמר רז"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה (בפ"ק דע"ז דף ד' ע"א)... וזהו ענין אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו', וכמ"ש בספרן של בינונים, שע"י זו האחד היתירה על מאה מהפך טבעו והרגלו כו'. ועיין במהרש"א בח"א שם שפי' דמספר מאה זהו מגיע עד נר"נ שהם בסוד יחידות עשירות מאות וזהו ענין מאה ברכות. אבל השונה פעם אחת יותר מזה הוא חלק א-לוה ממעל כו' ע"ש.
ובשל"ה במסכת שבועות שלו (דקפ"ב ע"א) כתב, כי החכמה מאין תמצא, מאין הוא מספר מאה ואחד כו'. והנה פירוש "מאין" ידוע, שהוא בחינת שלמעלה מהחכמה. וזהו הנמשך ע"י שעובד אלקים ומשנה טבעו שהוא ביטול היש ומשנה מבחינת יש לאין, ועי"ז ממשיך מבחי' אין תמצא. והנה אמרו רז"ל פ"ק דקדושין (ד"ל ע"ב) ע"פ ושמתם סם תם, נמשלה התורה לסם חיים... והוא ענין רפואה כמ"ש ולכל בשרו מרפא. והנה בזח"ב תרומה (קכ"ז ע"ב) סמ"ך מ"ם כו' רזא דאינון מאה ברכאן כו', ובמק"מ ובהרמ"ז שם דבחי' מ"ם זהו תבונה ובחינת סמ"ך זהו בינה עילאה המקבלת מששה ספירות ראשונות דחכמה כו' והוא ב' בחינות דעולם הנשמות דהיינו גן עדן ועולם התחייה. ואפשר לומר שזהו ענין מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים כו', וזהו ענין סם חיים בחי' הנ"ל דמאה ברכות שהם סמ"ך ומ"ם כו'. ומבואר במקום אחר ע"פ מאמר הזח"א פ' חיי (קכ"ג א') בענין חיי שרה מאה שנה, ששרש מאה ברכות הוא המשכות מבחי' א"א דהיינו מבחי' סובב כל עלמין. אך ע"י שעובד אלקים ומשנה טבעו להיות שונה פרקו מאה פעמים ואחד, ממשיך עוד מבחי' שלמעלה מבחי' סובב כל עלמין שהוא בחי' חד ולא בחושבן כו'.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת ראה כב ע"ב-ע"ג)

ולאחר מתן תורה נמסר חידוש ההלכות לנפשות ישראל, ולכן נקראים תלמידי חכמים בַּנָאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמו שאמרו שבת קיד.), שבונים בכל יום על ידי שנמצא בנפשם התחדשות בדברי תורה לטעום טעם חדש, לא מצד ההרגל בכל יום ויום. ודרשו זה מתיבת ועבדתם, שזה עיקר העבודה מה שנתחדש הרצון בנפש יותר מטבעו. כדאיתא על פסוק בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד כו'... וכתב בספר התניא מפני שהיה הרגילות לשנות פרקו מאה פעמים, ופעם אחת יותר על ההרגל נקרא עובד אלקים מפני שנתחדש לו הרצון בזה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ויצא, אות ג)

והיינו שגילה לנו הנביא דמדת הקב"ה לא כמדת בשר ודם, דבשר ודם כשזכו אצלו הרבה אנשים ומשלם שכרם אינו יכול לבחון כל כך עד כמה גדול זכות כל אחד ואחד, אלא נותן להם שכרם בשוה. אבל הקב"ה כשמשלם שכר הצדיקים ישלם כפי פעלם במדה ובמשקל, כל אחד כפי מה שהוא, דאף בשני צדיקים גמורים ואחד שנה פרקו מאה פעמים שלמים והשני בפעם אחד יותר יתראה זאת לעיני הכל שזה עבד אלקים יותר מזה. והוא כמו דאיתא בתנא דבי אליהו שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה לעתיד לבא מאור פנים לפי התורה שיש בו. וזהו שאמר הכתוב "ושבתם וראיתם" וגו', דהיינו ראיה ממש, שמאור פניו יתראה יתרון מדרגתו לעיני הכל. והוא מכוון למאמר הנ"ל [ב"מ פג ע"ב] אל מעונתם ירבצון, כל צדיק וצדיק נותנין לו מעון לפי כבודו.

(רבי ישראל מאיר הכהן, נדחי ישראל, פרק מה)

...כן הוא גם בענין התורה, ועוד יותר ויותר, דהיינו אם אחד עמל על פרשה אחת בתורה והשיג הלכותיה על בוריָם, וחבירו עמל יותר והשיג ב' פרשיות, עולה במדרגתו הרבה והרבה יותר על חברו, עד שכמעט אינו נחשב נגד מעלתו כלל. וכאשר ימצא עוד אחד שעמל יותר וזכה להשיג עוד פרשה אחת יתירה מהראשונים נתעצם מדרגת קדושתו מאד עד שאינם שוים לו בערך כלל וכלל. וזה כונת הכתוב "יקרה היא מפנינים", שגם בה שייך הענין כמו בפנינים ועוד יותר ויותר וכנ"ל. וכן מוכח ממה שאמרו חז"ל על הפסוק: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו"... בין השונה פרקו מאה פעמים להשונה מאה פעמים ואחת. אף שלמד רק פעם אחת יותר, נחשב הראשון אצלו כלא עבדו. ומזה נשכיל להבין לענייננו, מה אם בזה שגם הראשון יודע אותו הפרק ואותה ההלכה אלא שחבירו שנה פעם אחת יותר ממנו, בכל זאת נתעלה מדרגתו מאד עד שהראשון נחשב נגדו כלא עבדו, ומכל שכן אם האחרון עמל הרבה על התורה והשיג כמה פרשיות יותר מחברו, על אחת כמה וכמה שנתעצם מדרגת קדושתו מאד, הרבה יותר מחברו, ואינם שוים לו בערך כלל וכלל.

(רבי ישראל מאיר הכהן, מאמר תורה אור, פרק ח)

האיש העושה ועובד כפי כחו וטבעו עדיין לא נגע בכח נשמתו... אך אם עובד בכח גדול למעלה מכפי טבעו והרגלו, בזה מעורר כח הנשמה, וכמ"ש בזוה"ק [בראשית קצו ע"ב] כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה [קהלת ט, י], בכוחך דא נשמתא דבר נש. הרי דאם עובד בכח גדול נחשבים ומתיחסים מעשיו אל הנשמה... ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד ונקרא אשר לא עבדו, שמאה פעמים היה אז ההרגל, וע"כ הרי עדיין לא עבד בכח נשמתו, ואינה נחשבת כלל עבודה לעומת העבודה בכח נשמתו.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ג)

מבואר בספרים הקדושים שהנשמה איננה מוטבעת בגוף האדם, אלא משכנה בעליונים והיא משלחת זהרורין לתוך הגוף, ועבודת האדם כפי הטבע וההרגל איננה נוגעת להנשמה, אלא כשהאדם עושה יותר מכפי הטבע וההרגל מעורר את כח הנשמה למעלה... ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כי זה שעושה יותר מכפי הרגיל מעורר כח הנשמה, אבל זה ששונה מאה פעמים שכך היה ההרגל אז הוא כשונה בלי כח הנשמה.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ז)

כדי לקיים מצות תלמוד התורה, שינונה והגיונה, בשלמותה, לקנות לו את קביעות דברי התורה בקרבו בבירור העמקת ההבנה ובבטחון שמירת הזכירה, צריכה חזרה מרובה עליהם כמה וכמה פעמים לפי הכחות והתכונות השונים והמיוחדים של כל אחד ואחד. יש דתנא ארבעין זימני והוה ליה כמאן דמנח בכיסתיה ויש גם דתנא ארבע מאה זימני. ויש לומר שבאופן כללי המדה הממוצעת ביניהם למלוא ערך החזרה היא מאה פעמים, אשר בכלל לכל מי ששונה פרקו מאה פעמים הוא בודאי כבר קנוי וקבוע לו בהחלט גמור, ובתכלית השלמות, עד שאין לו ואי אפשר להיות לו שום צורך וענין להוסיף עוד חזרה, וגם תוכל להיות כהכבדת מעמסה, הגורמת טשטוש צורה, וכנטירותא יתירתא דחשיבא משאוי. אכן ההוספה הזאת של החזרה והשנון, שאחרי מלוא הקנין והקביעות של דברי תורה במדה הכללית, באה היא כבר לא לשם השמוש של תועלת הלמוד של מצות תורה כשהיא לעצמה, אלא מצד החבה היתרה והקשור הנפשי הפנימי לתורה האלהית ולכל דבריה, שבאהבתה תשגה תמיד, וכל היום היא שיחתי, בלא מדה והגבלת שיעור. לפיכך מתרומם אז ערכה של התורה עצמה, בעסק למודה, למעלת עבודת אלקים, והעוסק בתורה במעלה כזו הריהו, בשנותו יותר על מאה פעמים כראוי לשלמות למוד התורה, עובד אלקים, שהוא עוסק בה לא להשלמתו הרוחנית במצות לימוד התורה וקביעות קנינה, שכבר נשלמה ונתמלאה לו, אלא מתוך עצם תכונת טבעיותו ושאיפת רוחו התמידית להשלמת רצון עליון וצורך גבוה...

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, פרק ב, עמ' כג-כד)

יש לבאר את דברי חז"ל: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". מאה פעמים! מעט מאוד אנשים חוזרים מאה פעמים. גם מעט אנשים חוזרים עשר פעמים, על-פי הדרכת האגרת הידועה (אגרות הראיה א, עמ' ט). יש שחוזרים שלוש פעמים. ופה מדובר על מאה פעמים! דברים מזעזעים ומרעישים. הלואי שנזכה להתקרב למצבים כאלה.
כל מטרת הלימוד היא להביא לקנין תורה. כמובן, יש צורך שהדברים יהיו ברורים ומובנים. וכדי להתקדם בהבנה יש צורך בחזרות. אחרי הרבה חזרות, הדברים מתבררים ומבריקים. כמו כן, יש צורך בזכירה, ואחרי הרבה חזרות הדברים נזכרים יותר...
בכל דבר שיש בו הבחנות של מדרגות ומספרים, קיימת מדרגה של מידה בינונית. יש מספר שהוא באמצע: מאה פעמים. מי שחזר מאה פעמים, יש להניח שקנה קנין תורה בפנימיותו, במוח בלב ובנפש, בכל תוקף. יש להניח שאם הוא למד מאה פעמים, הלימוד נמצא אצלו בתכלית השלמות והכל ברור אצלו בבהירות ההבנה והזכירה. אם כן, למה אומרים חז"ל שזה עדיין לא נקרא עבודה? מה הענין של מאה ואחת פעמים? מה תועיל לו הפעם הנוספת הזאת, הרי הוא קנה כבר את התורה בשלמות, בין בהבנה בין בזכירה?!
אלא, נכון שמבחינה לימודית אין לו עוד מה להוסיף, מפני שההבנה והזכירה הן בתכלית השלמות, אבל פה מופיעה מדרגה יותר עליונה מסתם לימוד: גילוי ערך התורה, דבקות בתורה, אהבת התורה, שייכות נפשית-נשמתית. התורה נעשית עבודת ד'. התורה מתגלה בנשמתו של האדם ובחיוניותו, ונעשית עבודה.
זה החילוק בין "עובד אלקים" ל"אשר לא עבדו", בין הנמצא במצב של שלמות אינטלקטואלית-מדעית-לימודית של הבנה וזכירה שאינה עבודת ד', לבין עובד אלוהים שהתורה נעשית חיוניותו ונפשיותו.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 18)

חז"ל מגדירים לנו שהשונה פרקו מאה פעמים זו מדרגה פחותה. צריך לחזור פעם אחת נוספת ורק אז זו נקראת עבודת אלוהים. אמנם מסופר על מי שחזר ארבעים פעמים על פרקו (פסחים עב ע"א), אבל באופן כללי צריך לחזור כמה שיותר ואז הלימוד מתברר ונחרת בזכרון. ואין גבול מדוייק לזה. זהו דבר אישי, אינדיבידואלי. מי שהוא יותר כשרוני יכול להסתפק בארבעים פעם, מי שאינו עילוי גדול צריך מאה פעמים. אמנם חז"ל מסבירים לנו שמי שחוזר על פרקו מאה פעמים - עדיין אין זה נקרא עבודה. אחרי מאה פעמים התורה אמנם קנויה לו בהבנה ובזכירה, ואם-כן - מה תועיל לו הפעם הנוספת? לכאורה זה מגוחך. אלא, נכון שמצד מדרגת קניןהתורה אין מה להוסיף, אך פה מדובר על כך שהתורה תתגלה בתור עבודת ד'. בפעם המאה ואחת, זו דבקות אלוהית שאינה נותנת לו להיפרד. כאן מופיע לימוד התורה בתור עבודה, "כל בניך לימודי ד'". תלמידי-חכמים נקראים עבדי ד', ותיכף אחר-כך "כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ו"אין מים אלא תורה" (ב"ק יז ע"א).

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 226)

בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכו' ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד וכו' עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד, והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים... חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם, ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולם ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עוז להיות נקרא "עובד א-להים". מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' בכחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע. וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו. מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל.

(תניא, פרק טו)

אמר הכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א-להים לאשר לא עבדו". ואם היינו מקילים לעצמנו להיות רדופים רק אחרי מה שמכונה "פשוטו של מקרא", אולי היינו אומרים כי הוא "צדיק" הוא "עובד", הוא "רשע" הוא "לא עבדו", וכי אין כאן אלא משפט אחד בכפל מליצות ומונחים שונים. אך חז"ל גילו לנו לפנים מפשוטו את משמעותו של מקרא, וכך דנו וסיכמו: "אמר לו בר הא הא להלל: היינו צדיק היינו עובד א-להים... אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים... עשר פרסאות בזוז, ואחת עשרה פרסאות בשני זוזים".
ולכאורה, היאך הבדל קטן בכמות יכול לקבוע הבדל גדול באיכות, ולא סתם הבדל גדול, אלא הבדל קטבי, מן הקצה אל הקצה: או "עובד" או "לא עבדו"! שנה ק"א פעמים נקרא "עובד א-להים", ואם שנה "רק" מאה פעמים, ולא הוסיף עוד פעם אחת הריהו עדיין בבחינת "לא עבדו". וגם המשל משוק של חמרים, אם כי הוא לקוח מן המציאות החיה על תהלוכותיה ותהפוכותיה, הרי אינו דומה לנמשל, כי שער שקובעים בני אומנות מסוימת לשכר טרחתם ודאי שהם קובעים אותו מתוך נסיונם ולשם צרכיהם, ויש מן הסתם איזה תחשיב הגיוני בקביעתם. אבל בדרך כלל אין לומר שיש בקביעת השער ההוא משום הערכה בלתי תלויה. במלים פשוטות: יכולים בני אדם לדרוש שכר טרחתם הרבה למעלה מן המגיע להם באמת, אם הם רואים שהפונה אליהם ומבקש שירותם אי אפשר לו בלעדם. אבל מה זה ענין לצדק ויושר, ומה זה ענין להיות משל להבנתה של הערכה רוחנית-מהותית של דבר ה' בנבואה.
אלא צריך להבין, כי דרך של י"א פרסאות היא אמנם דרך יותר ארוכה בפרסה אחת בלבד מאשר דרך של י' פרסאות, אבל מדה זו היא נכונה לגבי הדרך כשלעצמה. לגביה קובע רק קנה המדה של הצורך בלבד. אך מיד שאתה מביא בחשבון לא את הדרך כשלעצמה, אלא בני אדם המהלכים בה ומחמרים עליה, שוב אי אתה יכול לנקוט קנה מדה של אורך כמותי בלבד. כאן אתה צריך לקחת בחשבון גבולות של כח אדם ובהמה, וברור הדבר, כי מאמץ גופני בדרך של י"א פרסאות הוא יחסית הרבה יותר גדול ממאמץ גופני של י' פרסאות. אותם י' פרסאות ראשונות הם מאמץ מסוים, והלאה מהן זה כבר ענין של מאמץ שונה לגמרי, שלא ממינו של המאמץ הקודם. ולכן אפשר שהפרסה היתירה שקולה כנגד י' פרסאות ראשונות. הרי עשר ראשונות באו לאחר מנוחה וכתחילת דרך, ואילו הפרסה היתירה עליהן באה לאחר יגיעה בדרך ארוכה. כך אנו רואים כיצד ומדוע הופכת לעתים כמות יותר גדולה לאיכות שונה מעיקרה. ולפי זה מתקרב המשל לנמשל לנגד עינינו, ומקרבו ומסבירו שלנו.
והעמקה נוספת במשל ונמשל גם יחד אנו מוצאים בדברי ה"תניא": "ובזה יובן מה שאמרו בגמרא דעובד א-להים...". ולמיצוי הכוונה בשבילנו נתיר לעצמנו לצקת מה שנראה לבו כמשהו מן התוכן מכלי ראשון אל כלי שני פשוט הימנו. שניהם צדיקים, גם מי שנקרא "עובד" וגם מי שנקרא כאן "לא עבדו". אלא שההבדל המהותי ביניהם הוא בזה: זה שנקרא "לא עבדו" נמשכת אצלו צדקותו כתמול וכשלשום, ללא תוספת וללא גירעון, לא בהיקף וגם לא בעומק. הוא צדיק של שיגרא. הוא חי בהרגליו הטובים ונוח לו בהם ומהם, והם אינם עוזבים אותו והוא אינו עוזב אותם אף לרגע. חייו הרוחניים של זה קולחים כמי השילוח ההולכים לאט ומן הסתם אינם עוברים על גדותיהם אף פעם, וכל שכן שאינם נסערים ונפרצים ונגעשים. ואמנם אין ספק, שאף זו מדריגה חשובה לכל אדם, ואשרי מי שכבר הגיע אליה ונאחז בה. אך הרבה למעלה הימנה היא מדריגתו של מי שנקרא "עובד". הוא לגמרי מחוץ לכל שיגרא. אמנם התמול והשלשום משמשים לו מסד ליום ולמחר, אבל אין הם המשך אחד. אין הם משך אחד של זמן חולף ומשתנה כמנהגו. אדרבה, הוא תמיד פורץ מסגרות קודמות, כדי לעלות על עצמו, כדי להגיע להישגים חדשים אשר לפני כן לא יכול היה אפילו לשער אותם. הוא תמיד נאבק עם עצמו, כדי לנצח את עצמו תמיד מחדש. הוא אינו אומר אף פעם די בדרך עלייתו הרוחנית, כי אין המלה הזאת "די" נמצאת כלל בגנזי נפשו. על כן הוא נקרא "עובד", כי הוא באמת "עובד" הרבה בחייו הרוחניים, "עבודה" במובן של פעילות נפשית ומעשית, של התקלפות מתמדת מקליפין של הרגלים יבשים ושל שיגרא חוזרת על עצמה בחדגוניות דחוסה, של הסתערות מתמדת אל יעדים רוחניים בדעות ומדות ומעשים כאלה הנראים רק לעין חדה ביותר. ואין לך "עבודה" גדולה מזאת, ואין לך "עובד" גדול מזה.
דברים אלה אמורים לגבי מדריגתו הכללית של ה"עובד", וכל זה גם משתקף בהרבה מאד פרטים. בכל מצוה שהוא מקיים, ובכל דרך שילך בה. הוא עושה את המצוה כ"עובד", וכל הליכות חייו - "עבודה".

(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"ב עמ' 65-69)

ובדברים אלו יתבארו דברי חז"ל באופן יותר עמוק, וממנו נלמד להבין היכן טמון ענין העבדות, ושבתם וראיתם... אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. ונוראות הדברים, שיתכן ואדם נחשב לצדיק גמור מ"מ עדיין הוא במדריגת אשר לא עבדו, והיינו בשעה שאינו שונה פרקו מאה פעמים ואחד. ופריך, וכי משום חדא זימנא מיקרי אינו עבדו. א"ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסאי בזוזא עשרה וחד פרסאי בתרי זוזא. וביאור הדבר, שעשר פרסאות מורגל בנסיעתו ולכן המחיר אחר. משא"כ בנסיעה שאינה מורגלת, שונה המחיר ומשלם תרי זוזא. וכן בעניני עבודת ה' יתברך. שונה פרקו מאה פעמים, נכון, דבר גדול הוא, אבל כיון שהרגיל את עצמו בעבודה זו אין הענין קשה עליו, ואילו להוסיף פעם אחת ולשנות את הרגיליו הקודמים זה קשה מאוד, ולכן יכונה בתורת עבד רק השונה פרקו מאה פעמים ואחד, שעושה פעולות ומעשים שהם היפך טבעו והרגליו הקודמים [ואף שלשנות פרקו מאה פעמים ג"כ הוצרך להגיע לעבדות, מ"מ הרי עבודתו מסתיימת במאה פעמים, ואילו לשנות מאה פעמים ואחד אינו מסוגל, ולכן אינו נקרא עבד]. וכל שאין בכחו לשבור כוחותיו והרגליו אינו מכלל העבדים. והטעם לזה, שהרי נתבאר שעבדות פירושו שאין עליו שום רשות אלא רבו, ומעתה כל אשר כפוף להרגליו וטבעיו ואינו יכול לכוף אותם, נמצא שכאילו כפוף לרשות אחרת, "רשות הרגליו", ולכן אינו בכלל העבדים.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, אמונה עמ' רסח)

ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד
עוד דרשו רז"ל מן פסוק ושבתם וראיתם... שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. ושמעתי רמז לדבר [מביא את הרמז של השל"ה]...
וזו משלי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח, תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים, ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א, וישאר מן שכח מלת זכר. ע"כ מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע שהמלאך הממונה על הזכרון זכר שמו ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון, ע"כ השכחה גוברת על האדם. לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים, כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו, וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד, ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א. ור"ת של תיבת לך היינו למ"ד, וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים, פן תשכח את הדברים.

(כלי יקר, דברים פרק ד פסוק ט)

אפשר במ"ש בזהר הקדוש כי אות ק' מאותיות שקר והוא מסט"א. לכך שונה פרקו ק' פעמים יש בו סרך סט"א. אבל כשמצרף עוד א' שהוא אלף אותיות פלא, מתקיים בידו. והרב עיון יעקב ז"ל כתב כי מיכאל שר התורה גימטריא ק"א, והשכחה מצד ס"מ גימט' ק' וכו' ע"ש. ויתישב במ"ש המקובלים דאל אשר בשם ס"מ הוא קדושה, ודוק היטב. ומעין דוגמא יש לרמוז בפסוק סומך ה' לכל הנופלים, ס"מ רומז לנז', ובתוכו כ"ו גי' הויה, לבטלו ולהיות עזר לכל הנופלים. וזה רמז סילה כל אבירי, סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים, ונותן טעם, ה' בקרבי, דכ"ו גימטריא הויה מפריד ס"מ. ודוק כי קצרתי.

(חיד"א, מראית העין כאן)

כשהוא בלב אז הוא מספר י' ובמוח אז כל עשרה מתמלא מעשרה ונעשה מאה... ושמעתי על מה שאמרו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד, כי האחד הוא כשחוזר ומתחיל.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד)

...ועל דרך ששמעתי על שונה פרקו מאה ואחד פעם, דהאחד הוא החזרה פעם שני לתחילת, זה שקול נגד הכל. והוא על דרך נעוץ סופן בתחילתן, כידוע בסוד והחיות רצוא ושוב, ואמרו ז"ל(בבא בתרא כה.) שלמעלה ממקום שנשלחים שם הם שבים שנאמר (איוב לח, לה) ויאמרו לך הננו. והיינו כשמגיע למדריגה התחתונה, אז הוא כמראה הבזק חוזר חלילה ונעשה עליונה ומתחיל שנית הכל.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, מסכת עבודה זרה אות ג)

...וכל שהוא בטבע יש בו שכחה כי הטבע משכח. וזהו שאמרו ז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כי עד מאה הוא ההרגל שהיו אז רגילין לשנות מאה פעמים, וכל ההרגל הוא בטבע, ע"כ עדיין יש בו שכחה, אבל השונה מאה ואחד שיוצא מן ההרגל, הוא נוגע למעלה מן הטבע מעט, ע"כ יש לו קיום יותר.

(שם משמואל, חלק המועדים, שנת תרע"ב שמיני עצרת)

זכירת התורה מביאה לידי ענוה. כי 'סימן לגסות הרוח עניות דתורה' (קידושין מט ב). ענוה בגי' קל"א - למ"ד ק"א, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה ק"א פעמים.

(אורות התורה יא, ז)

ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו אמר ליה אין

כל אחד מכיר פעולת הצדיק וטובו, וכולם מכירים את הרשע כי רע ומר לו. אבל היסוד הוא להכיר את הבינתים של הצדיק והבינתיים של הרשע, כי אם לא יכיר זאת לא יועיל כלום, אם יראה את הצדיק ואם יראה את הרשע להתלמד ממנו, להיות רודף אחר האמת ולברוח מן השקר, כי על הצדיק יאמר: לכן הוא צדיק מפני שלא הי' לו מדותיו המגונות והקשות, ועל הרשע יאמר כי גם אם לא יעבוד על תיקון המדות לא יהי' כמוהו. אבל אם יראה הבינתיים שלהם, היינו, האמצעים שעל ידם הגיע הצדיק לצדקו, ולא שנולד כן או לא טעם טעם עבירה, אלא השתדל באמצעים לעלות על ידם ולשוב אל ה', והרשע לא נולד כך ולא שטעם טעם מצוה אלא האמצעים הורידו אותו מעט מעט, מטה, מטה. אז, רק אז יוכח מה לרחק ומה לקרב, ורק אז ירגיש הסכנה הגדולה הכרוך בכל חוט השערה, שעם חוט השערה יכול להיות צדיק, ועם חוט השערה יכול להיות רשע, כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד. שניהם שנו המאה פעמים, אבל בהאחד הפרדו. ולכאורה אם שנה את המאה פעמים ולא שנה גם האחד מדוע קוראים לו "לא עבדו"? אלא שזה הוא טבע הדבר: כיון ששייר את האחד מסתמא יש בו דבר המעכבהו לקיים גם האחד, והמפריע הזה אשר פעל עליו בל ילך מעלה, הוא בעצמו יפעול עליו לילך מטה מטה, ובחוט השערה תלוי כל התורה, וכל חוט השערה יש לה כח להרוס כל הלשמה.

(רבי יוסף יוזל הורוביץ, מדרגת האדם, תיקון המדות פרק ה)

שונה פרקו מאה פעמים
ומאה הוא מספר שלם בתכלית השלמות, כי עשר הוא מספר שלם כמו שנתבאר לעיל. וכאשר הוא שלם בתכלית הוא שכל אחד מאלו העשר גם כן שלם בתכלית, עד שמגיע למספר עשר והוא מאה. ועל דרך שנאמר (תהלים יב, ז) מזוקק שבעתים, כי הזיקוק בכל מקום שבע פעמים והזיקוק השלם בתכלית הוא שבע פעמים שבע. וכן דרכם בכל מקום לומר על השלמות היותר גמור ושלם מספר מאה, כמו (שבת כה ע"ב) איזהו עשיר וכו' מאה כרמים מאה שדות מאה עבדים [וכן דרכם לתפוס מאה למספר מרובה בכמה מקומות כמו (פסחים פט ע"ב) מאה פפי, שונה פרקו מאה פעמים (חגיגה ט ע"ב) בר מאה פפי (סוטה מב ע"ב), מאה פנדי בפנדא (בבא קמא כז ע"ב) ושאר דוכתי והוא לטעם הנ"ל].

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק ג)

הנה צרפתיך וכו' שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות וכו' יאה עניותא ליהודאי וכו'
ועל דרך המליצה דרשו ז"ל הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, מלמד שהחזיר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא להם לישראל אלא עניות. וענין הפסוק לדעת בעל הדרש, כי הצרוף הוא ענין זקוק הכסף והסרת הסיגים ממנו, והוא משל על כפרת העונות בתשובה, כאילו אמר הנה צרפתיך, ר"ל שמחיתי פשעיך וקיבלתי תשובתך עד שנשארת צרוף ומזוקק, ר"ל מאין חטא ופשע. ואמנם לא בכסף, כלומר לא היית מתעורר לתשובה מעולה כזאת עד אפס כסף, אבל בהיותך בכור העוני והדלות ותכיפת הצרות, אז שויתני נגדך וזכרתני אתך, והתבוננת כי לה' הגדולה ובידו לגדל ולחזק לכל, כאמרו וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, והוא אמרם ז"ל יאי להו עניותא ליהודאי כורדא סומקא לסוסיא חיורא.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה מאמר א פ"א עמ' 21)

מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות וכו' יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא

ישעיהו הנביא מזהיר לישראל את המדה האחרונה שבה יתנסו, ועל ידה ייבחנו וייצרפו מסיגיהם ומזוהמתם שנדבק בהם על ידי מעשיהם הרעים.
מלמד שחזר הקב"ה - כביכול, כאב המגלגל עם בנו לייסרו ולהטותו, שיטיב מעשיו ולהנהיגו בדרך נכונה, ומדות הטובות הן: אשר נתן הקב"ה לישראל ארץ טובה ורחבה עבור ישמרו תורתו ומצוותיו, ורובי תורתו מותנים וקשורים בארץ חמדתו (עפ"י הרמב"ן ויקרא יח, כה). ורצה הקב"ה שיתעלה העם בכללו, ושפע הטוב בנחלת ישראל ישמש לאחי עזר וסעד רוחני לשלמות רוח העם, וכפי קדושת גזע מחצבתם ראוים המה להערכה הזאת, והוספת טובה וברכה בבנין ארץ הקדושה תוסיף חיל וחוסן לבנין קדושת נשמת האומה בארץ בחירתה.
ותורת א-ל ומצוותיה המה הבסיסים האיתנים שעליהם הושתה המדינה הזאת. והתורה מחייבת את העם על בנין והתפתחות ארצו, ואין סתירה במהות היהדות לבין מדינת היהודים, כי הן שתי קדושות הצמודות אחת לחברתה, ומי שכופר באחת מהן נוגע הוא בבבת עיניהם של ישראל. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" [דברי הימים א' יז, כא]. בארץ חפץ מתעלה ישראל בתורתו ואמונתו בה' לחטיבה מפוארה ואומה מיוחדת.
וממדות הטובות הן שרוממנו הקב"ה מעל כל עמי הארץ, והראה לנו חיבה יתירה ששום אומה ולשון לא זכו לזה, ונתגלה האהבה הזאת ע"י נתינת תורה לישראל. ואז ירדה השנאה בעולם לישראל, כי באותו המעמד הוברר והוחלט לעדי עד הגבולים החוצצים בינינו ובין כל אנשי העולם, ואבדה מהם כל זיק של תקוה לאפשרות שהעם הזה יתערב ויתבולל בין כל העמים. ואז קיבלנו אופיינו המיוחד, "עם לבדד ישכון". התגלות האהבה ופרסומה לפי מהותה ותכונתה השרישה בנפשנו האמונה בנצח ישראל וההקשרותנו הנצחית בצור ישראל וגואלו. ומדות אלה מושרשים בנשמת ישראל, ובהעלם לא נגרעו מסגולתם, ואוצרותיהם הכבירים הצפונים פועלים מתחת לסף הכרתם, ורק בחיים הגלויים אין כוחם יפה להעפיל ולהפעיל.
ולא מצא לישראל - כרופא ואיש המדע העושה נסיונות למצוא הרפואה המדויקת למחלה הזאת, כן הקב"ה ברוב רחמיו על ישראל גלגל איתם, אולי יעלה בידו לטעת בקרבם הכרת קדמונים, ולא יצטרך להורידם ממדרגתם ולהכניסם בכור מבחן העניות. אבל כאשר כל התרופות ומדות הטובות לא הועילו, בחָנָם וצרפם.
במידה טובה - בכור העוני, למרות שעניות בעצם היא מדה רעה (כמה שאפשר בכלל להלביש מדות בשמות עצמים), ועניות מעבירה את האדם על דעתו ודעת קונו [עירובין מא ע"ב], ושבעתיים קשה עניות לאומה, ואין אסון יותר נורא לעם שהוא עני. אבל כאשר עברו ישראל כל הבחינות במדות שהן טובות בעצמיותן ונכשלו, הכרח הוא להעמידם בניסיון המדה הזאת.
עניות - אמרו חכמינו ז"ל: אומה זו משולה לכוכבים ועפר, אם עולים, מגיע שיאם עד לכוכבים, ואם חלילה יורדים, באה הירידה בצורת מנוסה ונפילה מאגרא רמא לבירא עמיקתא, עד עפר [מגילה טז ע"א]. וכשהיו חביבים לפני המקום, נשאם על כנפי נשרים והתנהג איתם בהנהגה ניסית, ועתה בירידתם הם פחותים ושפלים, ובשום אופן אין בכוחם להגיע למעמדם הרם, על פי המדרגות הגדולות אהבה, אמונה, ורוממות, וצריכים להתחיל הכל מהתחלה. עניות פירושה אין כל, חוסר הכל, ושפל מכל, והיא מביאה את האדם להכנעה אמיתית, לא על ידי הסתכלות בגדלות הבורא וידיעת הבחינות בבריאת העולם, כי אם הכנעה הבאה על ידי לחץ חיצוני, ודחיקת רגלי ישראל מכל עמדות החיים והחברה בעולם הגדול הנכרי, והיא תעוררם לתשובה עליונה הקשורה בשיבת ישראל לארץ חמדתו, ודרישת היהדות והכרת מהותה, על פי חוטה המשולש: ארץ מורשת, לעם יורש, תורה מורשה, ביחוד קודשא בריך הוא, ויראו מתוך אספקלריא מאירה כיצד נצח ישראל לא ישקר.
היינו דאמרי אינשי יאה עניותא לישראל - כל עמי הארץ, כאשר בא עליהם אסון והם מתדלדלים מכוחות פוריים, ואוצרם הלאומי חדל מליצור ולהתפתח, נאבדים המה מתחת שמי ה'. אבל כוחם הסגולי של ישראל מתנסה, מתלבן, ומתחסן עת מוקף הוא אסונות, וגם בעת דלדולו וטלטולו יוצר הוא ערכים גדולים וקדושים, ומהם הוא ניזון ומתפרנס, שהקרקע לא תשמט מתחת רגליו. מתהדר הוא גם בלבוש העניות ועושהו לחלוקא דרבנן, "שחורה אני ונאוה" [שיר השירים א, ה].
כורדא סומקא לסוסיא חיורא - ביטוי הסוס בכתובים משמש דוגמא להשתוללות הטבע ופראותו, "כסום כפרד אין הבין" [תהלים לב, ט], "כסוס שוטף במלחמה" [ירמיהו ח, ו]. חיורא משמשת לסמל הטוב והחסד הבא מצד רצון להטיב, וסמל לשלום. עת מלחמה, שהמנוצחים נכנעים, מרימים נס לבן, סימן להפסק המלחמה ושפיכות הדמים. ורדא סומקא, שהוא רסן אדום, מסמל את המרות והשלטון, המשמעת הקפדנית, וגם סבל הנשלט והמיוסר.
סוסיא חיורא - אף שמצד השטח החיצון מראהו מרמז על יופי ועדנת התכונה, בכל זאת, מצד מהותו הפנימית ותבונתו הוא רע. כן האדם, אף שעושה דברים טובים, "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" [בראשית ו, ה], ולא נבלע בעצמיותו ממהותם ופנימיותם של המעשים הטובים, ונסחף אדם בדעת עולם כסוס שוטף במלחמה, בלי התבוננות לתוצאות הרת סכנות, וזקוק הוא לשרביט ורסן לייסרו ולהדריכו.
כנסת ישראל, שכל המדות הטובות מצד עצמיותן ופנימיותן לא פעלו על פנימיותה הפעלה מתמדת, גזרה ההשגחה העליונה, אשר זקוקים הם למצרף העוני ואבדן החירות המדעית, לרסנם, להדריכם ולהעמידם בדרך הנכונה והישרה. ומדה זו היא שלב ומעבר לרמת החיים הישראליים, ארץ טובה ומבורכה, זבת חלב ודבש, ארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו ולבנינו עד עולם.

(רבי מנחם יהודה אושפיזאי, בחירת ציון, כאן)

שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות
כשישראל בגלות וסובלין יסורין וצרות, הם מחזיקים באמונתם ובכוונתם יותר מהזמן שהם בריוח. וידוע בחכמת הטבע, כי היונה כשהיא שבעה מתרחקת מבת זוגה, וכשהיא במיעוט המזונות מתדבקת עמו. וזהו הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, חזר הקב"ה ולא ראה מדה טובה לישראל כעניות. ואמרו יפה עניות לישראל.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת נח)

אמר ר' ינאי אמר משה לפני הב"ה רבש"ע כו' [יומא פו ע"ב], ופירש רש"י משל לאדם שהיה לו בן נאה [ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו] כו'... ומשמע מהכא דהעושר הוא רע לאדם. וכן אמרו בפ"ק דחגיגה... מלמד שחזר הב"ה על כל מדות טובות ולא מצא מדה טובה לישראל אלא עניות. וכן אמרו במ"ר פרשת שמיני ופרשת בחקתי. וקשה דאמרינן בעלמא עניות לא הניחה מדה טובה לישראל, והגם שאיני זוכר היכא אתמר, מ"מ הך מאמר הוא שגור בפינו. ויש ליישב, דעושר גדול הוא רע, שמתוך העושר הגדול רוב בני אדם מבעטים. גם תכלית העניות והדלות הוא רע, שמתוך כך חוטאים בגזל וגניבה, וכמ"ש במשלי סי' ל' שתים שאלתי מאתך ריש ועושר אל תתן כו'. וכבר שאלו במ"ר פרשת אחרי מות פכ"ב איזו היא הקשה, ואמרו דהעניות היא היותר קשה דמביאה לידי חילול ה' יע"ש.

(רבי משה אבן חביב, תוספת יום הכיפורים, יומא פו ע"ב)

ע' רע"מ עקב רע"ג ב שביעאה כו' צריך לארכאה על פתורא דאיהי ד' כלילא מד' רגלין דפתורא כו' צריך לארכא על פתורא בגין עניים ובגינה אוקמוה רבנן דבקש הקב"ה מדה יפה לישראל ולא אשכח כמדה דדלות, ואקשו עלה בגין דאוקמי קדמאי כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות וחסרון כיס קשה מכולם, ואיך אמרין אינון דלא אשכח לישראל מדה יפה כעניותא, אלא בגין דכל עמא ולישנא כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה אבל ישראל אינון קיימא דקוב"ה בהאי מדה ולא אכחישן ביה ובג"ד במדה דא יתפרקון הה"ד (ש"ב כ"ב) ואת עם עני תושיע ועני לישנא דענויא דאפי' אית ליה לב"נ עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין עני אתקרי אז כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות אמר שמואל ואיתימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא

[בניגוד לנצרות, שרואה בעוני אידיאל, לפי חז"ל לא רצוי לקחת צדקה, אלא רצוי לעבוד, ולמצות בזה את הכשרונות ה' נתן. דברי הגמרא כאן הם רק התעוררות תוכחה, כשרואים שהעושר מעביר את העם על דעת קונו, וגורם להם להקל במצות ולהימשך אחר התענוגות, אומרים שהעניות עדיפה ממצב זה, כדי שלא יגבה לבם ולא יבעטו בה'. המשל "דאמרי אינשי" היינו מה שהגוים אומרים עלינו, שהרי "יהודאי" הוא כינוי שהגוים משתמשים בו כלפינו כגנאי (כמו שמופיע הרבה במדרש איכה, בפתגמים שאומרים הגוים על ישראל), ולא כינוי שאנחנו משתמשים בו. גם המשל לסוס אדום אינו משל יהודי, אלא הגוים שאוהבים סוסים ואת הצבע האדום ציירו תמונה כזאת. גם מה שאומר המדרש (ויקרא רבה פרשה לה סימן ו) "צריכים ישראל לחרובא עבדון תתובא אמר ר' עקיבא יאה מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא ברישא דסוסיא חיורא" הוא רק על דרך המוסר ותוכחה. ר' עקיבא לא רצה להשתמש במלה "יהודאי" שהוא שם גנאי, והעדיף את הביטוי "ברתיה דיעקב" שהוא יפה יותר, מתוך אהבת ישראל.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 4) לטקסט

שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות וכו' יאה עניותא ליהודאי וכו'
בריבויו [של העושר] נמצאים נזקים רבים ומכשולות העצומים, כי הוא סיבה למידת הגאוה וענות עזות, כענין שכתוב (משלי יח, כג) "ועשיר יענה עזות", ואוהביו הרבים יחזיקו את ידו על כל דבר פשע, והוא ימשיכם אחריו לעשות מעשהו זר מעשהו ולעשות עבודתו נכריה עבודתו. ובסיבת עשרו, ירצה לנצח ולהתגבר על בני אדם, ואם החזיק בשקר ירצה לאמת דבריו ולא ירצה לחזור בו. ואמר הכתוב בענין העושר (דברים ח): "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". לימדך הכתוב כי ריבוי העושר יביאנו לידי גאוה, וממנה יבא שישכח את ה' יתברך. ומצינו שהתפלל שלמה על זה. הוא שאמר (משלי ל): "ריש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי". וביאר הטעם ואמר (שם): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי".
לרוב הנזקים הנמצאים בעושר, ולרוב הצרות הרבות והרעות שפרות ורבות ממנו, שבחו החכמים את הפכו והוא מדת העניות. שכן דרשו במסכת חגיגה פרק ראשון... ולא מצא להם לישראל תקנה אלא עניות. אמר שמואל: היינו דאמרי אינשי, יאי עניותא לישראל כברזא סומקא לסוסיא חיורא.

(כד הקמח, ערך עושר)

יאה עניותא ליהודאי
פעמים יבואו על הצדיק יסורין מצד ההשגחה האישית, כדי לשמרו מן החטא שהוא מתחיל להיכשל בו, או שהוא מוכן אליו, על דרך וישמן ישורון ויבעט (דברים לב), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חוורא. וזה כדי שלא יבעטו מרוב הטובה, כמאמר הנביא וכסף הרביתי להם וגו' (הושע ב).

(ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק יג)

...להורות לנו על כור הגלות, כי לא היה מצד השכחה או מצד עזיבת השגחת השם יתעלה בעולמו, אמנם לא היו רק מצד הכוונה האלקית, שיכנעו ישראל בגלות ושיעבדו בגופן כדי שיעסקו בתורה ובמצוות, כמו שדרשו ז"ל יאי עניותא לישראל.

(רמ"א, תורת העולה ח"ג פרק ס)

דע לך כי הלא לא מבלתי יכולת ה' חלילה לא העשיר את הדלים ולא יצטרכו לך, אך הוא על כי בגלל הדבר הזה יברכך, כי מה שלא נתן להם הוא למען זכותך להיטיב לך, כי בגלל הדבר הזה יברכך כו'. והוא, כי קרה לו יתברך עם בני אדם כרופא המרפא את שני חולים, ועל זה יצוה להאכילו הרבה ולזה להרעיבו, ואת שניהם יאהב ויקבל שכר, אך הוא רופא אומן והבין דרכו של זה שתרופת חליו הוא הַאכיל אותו, ותרופת חבירו הוא להרעיבו, כן יודע אלקים כי יאה עניותא לישראל זה, כי בו יתרפא מחולאי נפשו, ושתרופת השני הוא העושר כי בו יתוקן, ועל כן יתן לעשיר מדת רחמים לרחם כדי לזכות אל העושר אשר בו יתוקן.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק טו פסוק י)

ודוד המלך ע"ה שורש מדת המלכות, אמרו ז"ל (שוחר טוב כו) דאמר למה הרצועה תלויה, הלקיני, דהקב"ה אמר לו חיים אתה מבקש, צפה ליסורין (ילקוט ויקרא תרנא), שזהו סיטרא דידיה. והוא דל"ת שביהודה הרומז לכנסת ישראל העניה והדלה, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה עא, א) דכל מקום דל וכו' בישראל הכתוב מדבר שאין להם כלום מצד עצמם. וזהו תכלית יסורין, כמו שנאמר (איוב לו, כא) על זה בחרת מעוני, שהוא תוקף יסורי אדם בעולם הזה, דעל זה אמרו יאי עניותא לישראל, דעל ידי זה זוכין לעולם הבא שניתן רק על ידי יסורין, כמו שאמרו (ברכות ה.) על שלוש מתנות טובות.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות ו)

וה' האחרונה כולל כל הכנסת ישראל, אף אותם שלא טעם ולא ריח... דזהו כל כח ה' זו דד' הוות רק דקבילת עוברה, כי היא עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום, דעל כן ישראל מונין ללבנה שדומין לה ועתידין להתחדש כמותה בקבלת אור מחודש בכל יום תמיד, וכל מקום שנאמר דל עני וכו' בישראל מדבר דיאי עניותא להו, רצה לומר עניות בדעת, היינו הרגשת החסרון דלית להו מגרמייהו כלום, לא תורה ולא מצוות דמגנו עלן, ואין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים שהוא עוזר דלים, ואז ה' יתברך שוכן את דכא ושפל רוח להחיות וגו' ומתדבק באלקים חיים.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות טו)

מצד הפנימיות דישראל יאי עניותא בעולם הזה, וכמו שאמרו (נדרים לח ע"א) במשה רבינו ע"ה דהעשיר מפסולתן של לוחות, דהעושר בא מצד הפסולת, דהיינו מצד המשמאילים [שבת סג ע"א], ומשה רבינו ע"ה הוא שורש המיימינים, כידוע דמשה מלגאו יעקב מלבר (תיקוני זוהר תיקון יג) שהוא שורש הפנימיות דישראל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז, ס"ק נז, עמ' 127 במהד' הר ברכה)

בני אדם כאלה, שאינם מכירים בנסים, אין טוב להם שינהגו מן השמים עמהם בנס, כי כל אשר תהיה להם הזדמנות יותר ללמוד את ה', ופקרו ולא למדו, הלא חטאם מתרבה, וע"כ מתנהגים מן השמים עם כאלה ע"פ הנהגת הטבע...
אמנם גם ההנהגה ע"פ דרך הטבע רעה היא עבורו; ואין לו תיקון אלא אם גם ע"פ דרך הטבע לא יצליח, ויהיה עני ומדוכא, ולמרות רוב השתדלותו רק חסרון ודאגות ימצא, כי אז כאשר ישבר לבבו, יראה שלא הועילה לו השתדלותו העצומה, אולי ישוב ויתפלל אל ה', יגיע עי"ז אל הכרת השגחתו ית'. ובדרך זה נאמר (בראשית ג) "קוץ ודרדר תצמיח לך" (אם תתגשם); "טוב לי כי עוניתי" (תהלים קיט), "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב), "פן אשבע וכחשתי" (משלי ל'); "יאי עניותא כו'". וכבר ביאר גדר ההנהגה עם בעלי המדרגה הרביעית הזאת בעל חובות הלבבות ז"ל בשער הבטחון באמרו, "הבוטח בטבע ימסר ביד הטבע".

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 202)

וכן כתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"; וצריך לדעת שלא במקרה הושיבם בסוכות, ולא שייך "דיעבד" אצל הקב"ה, והיה יכול להושיבם בארמונות. אלא את עיקר גדר ביטול היש רצה ללמדנו בזה; כי "יאה עניותא לישראל", וכיון ד"יאה" היא צריך לשאוף אליה, כי ההושבה בסוכות היא גדר היציאה ממצרים, ובלי בחינת סוכה - ביטול היש - הרי עדיין הם במצרים הרוחנית. וגדר זה של סוכה הוא השמירה לרוחניות - בחינת ענני כבוד כנ"ל - ובה דוקא משיגים אנו את גדרי האושפיזין הקדישין.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ב עמ' 109)

יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא

והכוונה, כסוס הדרתו ותפארתו רק בעת צאתו החוצה, כן תפארת ישראל לעיני העמים שאין מבקשים גדולות ונפלאות אך יסתפקו במיעוט, כי כן מדת הישראלי. ויעקב אמר לבניו "למה תתראו", ופירש רש"י והוא מהמדרש שלא יראו כשבעים נגד האומות. ומה נעמה המליצה כי הסוס גאות ילבש ויתפאר בהדרו בעת יוציאוהו החוצה, ואיש הישראלי תפארתו ויקרתו נגד העמים מדת הענוה וההסתפקות.

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ב, אות ז)

ופירש זקני הגאון מ' אלעזר, דראוי לישראל שלא יראו העושר חוצה לבל יתקנאו בנו האומות. ועל כן אמר כברזי סומקא לסוסיא חוורא, כי אך בחוץ לעיני הרואים ראוי שלא להראות העושר, כמו הסוסיא שמקשטין בחוץ.

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות טז)

שאמרו ז"ל [סוטה ה ע"א]: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער... ואמרו ז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חוירא, ע"כ, כי העוני ישפיל גאון וזדון האדם ויהיה עניו ויגרום לו לזכות לתחיית המתים.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ז ע"ב)

[הטעם הפשוט - כי "וישמן ישורון ויבעט". סתם עני הוא בזוי כי מסתמא הוא שוטה, ומתעצל לעבוד, ונולד במזל רע, לכן מצד הטבע ראוי לשונאו. אבל בישראל זה שהוא עני הוא בגלל ההסכם שיעקב עשה עם עשו, שעוה"ז לעשו ועוה"ב ליעקב, וכך "יאה". והמשל לסוס, שסוס לבן הוא חשיבות, וטבע הסוס להתגאות, במיוחד אם הוא מקושט בפס אדום. וכן ישראל ראוי שיתפאר בעניותו מצד מעלת נפש ישראל. ואמנם ה' שונא דל גאה (פסחים קיג ע"ב), זה רק ה', אבל בני אדם אחרים צריכים לכבד את הדל היהודי.

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"א) לטקסט

[כשנותנים ברזא על סוס, אינו ניכר כל כך, ורק אם הוא ברזא אדום על סוס לבן, ניכר לכול. וכך כשישראל עשירים לא ניכר כל כך יושר לבבם, כי אומרים עליהם שעושים עושר ולא במשפט, ואם מתנהגים ביושר, אומרים שהוא מפני שלא חסר להם דבר. אבל אם ישראל עניים, שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ובכל זאת שומרים על יושרם, בזה ניכר לכל יושרם.
עוד יש לפרש, שכאשר יש עניים וישראל נותנים להם צדקה, מתרומם קרן ישראל, כמו שנאמר (עירובין פו ע"א: "אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נ ע"ב) לטקסט

רבי שמעון בן מנסיא אומר אי זה הוא מעות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה וכו' הבא על אשת איש ואסרה לבעלה וכו' רבי שמעון בן יוחי אומר אין אומר בקרו גמל בקרו חזיר אלא בקרו טלה ואי זה זה תלמיד חכם שפירש מן התורה

הפרישה מן התורה נגרמת מצד הרקבון שמתהוה ביסוד הרוחני שבאדם. הזלזול והארס מפעפעים בו וזוללים את נשמתו, עד שהוא יוצא ומתפרץ מתחומיה וגדריה של חיי תורה ואמונה. שרשיה של הפרישה ותוצאותיה הם מהצדדים השליליים ואף פעם לא מצדדים חיוביים, ואף שרבים הם הגורמים לפרישה, צעדיה הראשונים על פי רוב נעזרים בחסרון של התפתחות שכלית, להבחין ולהבדיל בין חלקי הקיום והסתירה, אשר בכל מערכות החיים ופועליהם, ואשר בשעות של בין השמשות לפני שקיעתו של ת"ח הפורש מן התורה נפגשים במעמד חייו התמימות והסכלות יחד. ידיעה זאת היא חובה בעבודת שמים, "כי אין ענין מעניני הטובה אלא אם יש לו פגע שיפסיד אותו, ומי שלא ידע כי אם הטוב לבדו, לא ימלט ממנו דבר לרוב הפגעים המשיגים אותו" (חובות הלבבות, יחוד המעשה).
ואין אומרין בקרו גמל - תורתנו הקדושה אסרה על מבחר המין האנושי, כנסת ישראל, אכילת סוג בהמות, והתירה רק לאלה שיש להם שני סימני טהרה, והן מפריסות פרסה ומעלות גרה. סימנים אלה, מלבד יסודתם בהררי קודש, מרמזים בתכונתם על שפלות ופחיתות חיים, שעלינו להינזר מהם ולהתקדש בקדושה עליונה. ואשר אינן מפריסות פרסה הן עפ"י רוב חיות הטורפות, ולהן צפרניים ושיניים חדות המוכיחות על תכונתן האכזרית, ואשר אינן מעלות גרה מראה על רעבונן ותאוותן השוטפת בעכירת החומרים הגסים (ראה עקידה ואברבנאל, שם). ויש מהן שיש להן סימן אחד טהרה. החכמה העליונה בחרה באלה שיש להן שני סימני טהרה להזין בהן נשמת ישראל הקדושה, ואשר הן מסוגלות לפי מזגן לסגולתנו העליונה, והשאר מהן פיגול לנו, לא ירָצה. ומצד אצילות נשמתנו, מאכלים אסורים אינם רק פגם פרטי בנפש האדם, כי אם הם מטמאים את הנפש כולה ועושים מחיצת ברזל בין ישראל למקום. והבדלה מטומאת מאכלים אסורים מבדילה בין ישראל לעמים, ומייחדת את ישראל לה', כאמור "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ). וסוג זה, אשר במקורו הוא מכוער ורע, אינו טעון ביקור, כי אינו מוכשר לתיקון.
ובניגוד לדברי ר' שמעון בן מנסיא, הוא אומר אשר המושג מעוות אינו הולם לזה שנכשל באיסורי עריות, ואשר לפי מסקנת הגמרא יש בהם שני חלקים. א: אשר טרף את חייו. ב: אסר האשה על בעלה. נגד זוהמת האיסור מצד בולמוס התאוה, הזכיר אלה אשר אינן מעלות גרה, ונגד השחתת המעשה והאיסור, אשר אסר גם את האשה והפרידה מבעלה, והרס שלום המשפחה, הזכיר אלה אשר אינן מפריסות פרסה. ומצד התגברות היצר וזוהמת התאוה אין לומר שאדם מעיקרו מתוקן היה ואחר כך נתעוות.
אלא בקרו טלה - קרבנות תמידים טעונים ביקור מומים טרם הקריבם לפני ה', ורק זה שמקורו טהור ופגעים מן החוץ פוסלים טהרתו, תועיל לו ביקרתו להבחין את הצדדים השליליים אשר ביסוד מעמדו. איש בית המדרש, אשר התמסר לתורה באהבה ואמונה, הוא בחינת קרבן תמיד, בחיי בית ישראל, וטעון ביקור מומיו. וזה שלא הבחין אשר הדעת שוכנת בגבולי ההבדלה, לא הבחין גם בין תמימות צרופה אשר מקורה מדעת קדושים, וראיה שקופה בכל צדי הדרכים, ובין תמימות טבעית פשוטה, אשר מעורבת בה מדה גדושה של סכלות, והוא לא הרגיש בראשית צעדיו שיסוד החיים שלו הולך ומתמוטט עד שפירש מן התורה.

(רבי מנחם יהודה אושפיזאי, בחירת ציון, כאן)

הוליד אין וכו' אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה וכו' כאן באונס כאן ברצון
ובעובדא דדוד בודאי לפי ס"ד דגמ', דלא ידעי עדיין מהא דגט פטורין כותב לאשתו, חשב הש"ס שאיים עליה שתחשב כמורדת במלכות אם לא תשמע לו, וממילא הוי אונס דנפשות. ובודאי הוה מסתבר להו דדוד אפילו אם היתה ח"ו תקלה באה לידו, לא הוה שביק גם אז לחסידותי' לגמרי, ולא יהיה גרע חלילה מעוברי עבירה דחמצן מותר, משום דכל כמה דאפשר לאהדורי למעט האיסור מהדרין, כפ"ק דחולין, וכיון דראויה היתה בת שבע לדוד ובדעתו היתה לקחתה לאשה בקביעות, ודאי חשב מחשבות שלא תהיה אסורה עליו איסור עולם וגם שתהיה לו תקנתא בתשובה. וכיון דברצון הלא נאמר ע"ז בחגיגה ט' דהוה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, חתר שתהיה באונס, ותהיה אח"כ מותרת, או לאורי' או לו, אם תשאר אשתו, דליהוי להו תקנתא בתשובה.
ואע"ג דבהוליד איכא מעוות עכ"פ, מ"מ י"ל דחשב אולי לא תוליד, ולידה בזנות לא שכיחא, דאשה מתהפכת ומזנה [יבמות לה ע"ב], ואולי ס"ד דנתהפכה ג"כ אלא דלא נתהפכה יפה יפה, ונתעברה, ועכ"פ אפילו בהוליד י"ל דחשוב מעוות לא יוכל לתקון רק כל זמן שהנולד באיסור הוא בחיים, אבל אם עשה תשובה והנולד מת ולא נשאר זכרו חשוב שנתקן, וכ"מ בחובות הלבבות שער התשובה [פרק י], אבל ברצון לעולם קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון, ועכ"פ לדידיה היתה אסורה איסור עולם, ובודאי לא חשב מעולם חלילה להכנס באיסור עולם, ודקדק לאיים עלי' בעונש מיתה של מורדת במלכות, והוי אונס גמור לפי הס"ד דגמ', רק במסקנא לא צריכים לזה, שלא היה כלל חטא, וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

(עזרת כהן, סי' ח, עמ' יח)

אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה כו'
גם שפחה חרופה נאסרה לבעלה. נמצא, דמלבד החטא שחטא לפני ה', שעל זה מביא קרבן, עוד צריך לרצות את חבירו ולפייסו דחמסו ועשקו, שאסר עליו את אשתו. ועיין פ"ק דחגיגה דף ט' שהבא על אשת איש ואסרה על בעלה הוי מעות שאינו יכול להתקן.

(משך חכמה, ויקרא פרק יט פסוק כב)

ע' זהר משפטים ק"ו סע"ב דוד מלכא אמר לך לבדך חטאתי כו' ועמש"כ לעיל שבת נ"ו א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר וכו'
מה טוב ומה נעים הא דנקט הני בי תרי, וגם הקדים גמל, על פי הקדמה יקרה היא נפלאת שמצאתי בס' משיבת נפש כ"י להרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל אשר לקט מגורי האר"י ז"ל, והבאתי כל ההקדמה בלקוטי, ואפס קצה הקדמה הנז' בקצר אמי"ץ יטמין ברמ"ז במדבר קדמות ערך גרים במערכת ג' אות ט' ע"ש.

(חיד"א, מראית העין כאן)

כל תלמיד חכם הפורש מן התורה וכו' כצפור נודדת מן קנה וכו'
ואמר שם, א"ר יהודא בן לקיש כל תלמיד חכם הפורש מן התורה, עליו הכתוב אומר כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו, ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי. ע"כ. ור"ל כמו הצפור יש לו קן אשר הוא מקום לו, וא"א שיהיה בלא קן, מפני שהוא נודד ומעופף תמיד וצריך אליו מקום למנוחתו, וכן האדם הגשמי שהוא בעל שינוי וחלל ואין עומד האדם על ענין אחד, והתורה היא מקום קביעתו ומנוחתו, לכך התורה נחשבת קן אל האדם מפני שהתורה עומדת נצחית... ולפיכך הפורש מן התורה כאלו פורש מן ה' יתברך אשר הוא מקומו וקן אליו ע"י התורה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה)

כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי

וכאשר בן התורה פורש מדברי אלהים חיים, תהמה נפשו על פרישתו מן החיים ועל שקיעתו התהומית. חייו העליזים אינם מלאים רצון, נפשו לא תמלא משיפור עמדותיו, מצביו הרוחניים והנפשיים מתפתחים בצורה טרגית ביותר, ואינו מוצא מרגוע לנשמתו העלובה בחיים הערטילאיים אשר נקלע בהם. מהסתערות תאוות החיים ומהלומת היצר, בינתו עליו נטרפה, את חושיו הוא מאבד, הרהורי התשובה אשר חודרים ונוקבים עד תהום נפשו הוא מרחיקם בזרוע, שלא יתפשו את לבו ויעוררו את הכרתו המעומעמת, מכביד את אזניו מלשמוע פרפורי נשמתו הסובלת, והוא משתיק את נפשו הסוערת שלא תפריעהו מתענוגות החיים ולהרגיש שביעות רצון לשעתו, והוא כאדם מבולבל עת שהוא מתאבק בגלי הים, הוא מסיע את עצמו מחוף מבטחים, ולקול שאון והמולה הוא טובע ושוקע תהומות.
ומרובה מדת ההרס והפורענות אשר מביא השונה ופורש על התורה והעולם. פרישתו היא כיבוי אורות הקודש ומאור התורה אשר כל פרטיה ודקדוקיה שואבים את אורותיהם ממנה, והיא עץ החיים אשר נטע אלהים במערכת הבריאה, תקומת העם, והיחיד. ואמר הגר"א אשר "שכר התורה נמשל לטל, שהכל אחד, ושכר המצוות נמשל למטר, שכל מצוה היא בפני עצמה, כטיפות המטר, ושכר התורה עץ חיים, והיא קולטת מן המיתה" (אבן שלמה פ"ז). ועת פרישתו בחינתו אז כמצב הציפור הנודדת, אף שהיא מתפרצת למרחב, והיא נמלטת מקינה העלוב להנות מחופש מלא באויר העולם, אבל עת שהיא משוטטת במרומי שחקים היא מקוננת על אבדן מקום מנוחתה העראי, ונרמז בזה על מצוות התפילה שהיא בפה (הגר"א משלי כז), אף שהיא מצוה לשעתה, כאשר בטלה אדם פעם אחת הוא נופל ממצבו לעולם מבולבל.
כן איש נודד ממקומו - כל שכן כאשר ת"ח פורש ממעין החיים, ממקור התורה, אשר היא חיי עולם ומבצר כל היהדות, שמצבו מעורר רחמים, כדברי המליץ "ובהעזב שמירת חמדת כתב הדת, תישאר עם הזמן כנודד יחיד במדבר נורא ונתיבה מעוותה, בליל חושך ורוח סערה וגשם שוטף באין משען ומשענה. יהי דרכו חושך וחלקלקות, ומלאך ה' רודפו, ובמה ייוושע איפה?" (בחינות עולם פט"ו).
וכאשר פורש מן התורה, ואפסו כוחותיו להתגבר על המצוקה הנפשית והלבטים הפנימיים, ולהביא את הרהורי התשובה לידי גילויָם בחיים, מתגבש אצלו מתוך הרגלי חיים והתקרבות לסביבה מזקת, דעה מסולפת על מהותה של תורה. ומתעוררות בו הרגשות ארסיות לקעקע את כל בנינה בכדי להצדיק את עצמו, מדוע התרחק ממקורה והמיר כבודה בקלון. ועל זה מביא הוא מאמר ה' לישראל "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי" - אמר רבי יצחק - זה שמניח ספר תורה ויוצא (ילקוט ירמיהו ב). כאשר התרחקה ופרשה כנסת ישראל מתורתה והשליכה אחרי גווה, דוגמת זה שמניח ס"ת ויוצא, שמתבלט בזה העלבון הצורב של קדושת התורה, קובלת עליה ההשגחה העליונה על קלות דעתה ופריקת עולה.
ובקובלנה זו מעביר הנביא לפניהם קורות הדורות מיום הבריאה עד הקמת האומה העברית, מעלותיהם והשגיהם של העם ברוממות תורה ומצוותיה, ירידותיהם ונזקיהם, ויראו נא שכרה של תורה והפסדה ליחיד, ללאום, בהליכת דורות בתקופותיהם המכריעות בדברי ימי עולם, ואשר גם האישים הגדולים מאורי הדורות ויוצריהם בכל מצביהם אישרו את הנחה היסודית מאמונת התורה, אשר "כל דרכיו משפט ואין עול". ובתוכם נמנה גם אחד מרשעי הדורות, ששעבד את העם, וחפצו היה אדיר לעקור משרשיו את רוח ה' אשר פעם בעורקיהם, ולא אבה לשלחם לחפשי, ולבסוף הודה ואמר, "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". וכאמור, אדם הראשון לא מצא עוול שקנסו הקב"ה מיתה, ביודעו כי הוא גרם לעצמו כאשר עבר צווי ה'. פרעה הודה על רשעותו. משה לא מצא עוול על המקום שנגזר עליו מיתה במדבר. דור המדבר מצאו דרכם לה' גם אחרי חטא העגל (באריכות מזה ראה בילקוט שמעוני ירמיהו ב).
בהירות הנחה זאת דרושה שיהא ברור שאין חוטא נשכר, ואף שעובר זמן שנדמה אשר דרך רשעים צלחה, מה ערכו של חיים בלים ונפסדים, לעומת חייה הנצחיים של כנסת ישראל בדורות עולמים? אימוץ ההכרה הזאת דרושה כתריס נגד תוצאותיהן של הפרישה והיציאה מן התורה.

(רבי מנחם יהודה אושפיזאי, בחירת ציון, כאן)

תוס' ד"ה בר הי הי כו', י"מ שגר היה והיינו בן אברהם ושרה כו' וכן בן בג בג כו'
בס' לחקר שמות וכנויים בתלמוד (עמ' י) כתבתי בן בג בג היינו ב'ן ג'ר ב'ן ג'יורת, שהוריו גם שניהם היו גרים, וע' יומא עח, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300