Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חגיגה דפים י-יא

לדף הראשי על אגדות חגיגה



י ע"א

וליוצא ולבא אין שלום וכו' מדבר הלכה לדבר מקרא
בישיבה מתעלה התורה ממסגרת פרטית למסגרת כללית. יש עולמות ומסגרות שונים, ולכל אחד מהם ערך משלו. בכל מעבר מדרך אחת לדרך אחרת יש צורך באחריות ובזהירות. הגמרא אומרת, כי הפסוק: 'וליוצא ולבא אין שלום', עוסק במעבר מתלמוד לתלמוד. במעבר מדבר לדבר אין שלום, ועל כן יש צורך באחריות ובזהירות מיוחדת. ככל שהמעבר גדול, כך גם יגדל ה'אין שלום', המלחמה בנפשו של האדם גדלה.

(רבי צבי יהודה קוק, קנין תורה [מהד' רקובר] עמ' מב-מג)


כהררים התלויים בשערה
ובזח"ג פ' אמור (דצ"ח ע"ב) פי' שש שעורים הם שיתא סדרי משנה... י"ל שעורים בשי"ן שמאלית מלשון וסביביו נשערה מאד שפי' רז"ל ס"פ בתרא דיבמות לשון חוט השערה. והיינו כי הלכות תשבע"פ נק' קווצותיו תלתלים כו' וכמשארז"ל ספ"ק דחגיגה כהררים התלויים בשערה.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת בחקותי נ ע"ג)


היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו וכו' רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו וכו' הוא אינו מוחל וכו'
דאיתא בגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש מן התורה. וקשה הלא קל וחומר הוא, מה האב והבעל יכולין להפר הנדר בלי שום טעם רק שאמר אי אפשי בו הוא מופר, מכל שכן יחיד מומחה שיכול להתיר הנדר בפתח חרטה. ועוד מה הוא הלשון פורחות באויר. ונראה בזה על פי מה דאיתא במדרש [שמות רבה, פרשה מג, אות ד] ויחל משה, אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק, שהתיר נדרו של יוצרו, שאמר לו הקב"ה נשבעתי זובח לאלקים יחרם וגו', מיד ישב משה כזקן והתיר נדרו. ומסתמא היה הקב"ה מדבר אז עם משה בהעולם העליון בעולם שאין בו השגה אשר אין שם שום מלאך יכול להשיג אותו, ועולם שאין בו השגה נקראת אויר כמו שאין השגה באויר. וזהו פירוש הגמרא היתר נדרים פורחות באויר שאין להם מקרא מפורש, פירוש, היתר נדרים ביחיד מומחה למד משה מהקב"ה בהעולם העליון שאין בו השגה, לכן אין צריך להיות מקרא מפורש.

(מאור ושמש, פרשת מטות ד"ה עוד)


...מאמרם ז"ל שאמרו וז"ל היתר נדרים פורחים באויר ע"כ, ויש להעיר למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה, מה שלא עשה כן בכל התורה, שכל דבר ודבר כתוב יושר, וזו פורחת באויר.
אכן הטעם הוא, כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההיתר לגדולי ישראל, שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהיתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה, כאומרו לא יחל וגו' ככל היוצא מפיו וגו'.

(אור החיים, במדבר פרק ל פסוק ב)


...והוא כמו כתרי אותיות והתגין שעל גבי האותיות, דגם כן אין להם קביעות למעלה, אלא שהם אינם מגוף האות רק כתר על גבי האות, והרי גוף האות יש לו קביעות למעלה, והכתר כך הוא קביעותו להיות עומד על גבי הראש, ואף על פי שהוא כתר ועומד למעלה, אינו אלא נטפל להגוף הנכתר וקביעותו הוא בקביעת הגוף, מה שאין כן גג הל', שהוא מגופו של אות, ואין האות נשלם כלל עדיין שם בגופו של מטה אצל השרטוט, רק כולו עם הגג אות אחד, על כן כולו אין לו קביעות על ידי הגג.
וזהו הפריחה באויר על דרך שאמרו: היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, פירש רש"י שהוא מתורה שבעל פה ורמז מועט בתורה שבכתב. ואין הכוונה ברמז זה על מה שאמרו בגמרא מקרא דהוא אין מוחל וכו', וכיוצא בו, דהני מאן דאמרי סבירא להו יש להם על מה שיסמוכו, עיין שם בגמרא, דכל דרש מלשון הכתוב הרי יש לו סמך בכתב. אבל הפריחה באויר הוא מה שאין לו רמז דרש בגופו של כתב, אלא רמיזא בעלמא בכתרי אותיות שהיה רבי עקיבא דורש (מנחות כט ע"ב), שכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה יג, טו) דבלוחות בין דיבור לדיבור היו כל מצוותיה של תורה, כך בתורה שבכתב בין שיטה לשיטה רמוז כל תורה שבעל פה כולה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, הכל רמוז באויר שבינתים בתגין וכתרי האותיות וכיוצא. וזהו כוונת הלשון "פורחין באויר", היינו האויר שבין הכתב.
וגופו של כתב הוא בנין הקבוע וקיים שבנה וקבע מלכו של עולם, וההשפעה מצידו יתברך בקביעות שוה, על כן תורה שבכתב כתיבא ומנחא לכל באי עולם, והתורה שבעל פה הוא מה שנמסר לחכמים לחדש ולהשיג כל אחד כפי כוחו וחכמתו, ומי שאינו חכם אין משיג ומחדש כלום, וכל ההשגה הוא מצד המקבל, ומצידו אין לו קביעות, ואפילו לאותו המשיג ההשגה היא דרך פריחה בשכל בלא קביעות, פעם נגלה ופעם נעלם.

והיתר נדרים אף שהוא הלכה מקובלת ולא מחידוש חכמים, מכל מקום הואיל והדבר נמסר לחכמים להיות לשונם מרפא ושיוכלו להתיר מה שאסרה תורה, ואין בזה הלכה קבועה. ואינו דומה לגופו של נדר דגם כן אינו הלכה קבועה ותלוי בדעתו של נודר אם ירצה יאסור על עצמו, דזה מסור לכל אחד ואין צריך חכמה כלל, ואם כן אין איסורו מצד כוחו וחכמתו אלא מצד התורה שקבעה עליו ד"כל היוצא מפיו יעשה" ו"לא יחל", ושפיר נכתב איסורו בתורה בהדיא ויש לו על מה לסמוך. מה שאין כן ההיתר, דתלוי בחכמה, שהרי נמסר לחכמים, יחיד מומחה דוקא או הדיוטות שלושה דוקא, שהם בית דין לכל דבר הצריך בית דין, דאי אפשר דליכא חד דגמיר (סנהדרין ג.), ויש בהם חכמה ותלוי כפי השגת חכמת המתירים, דהחכם יותר יוכל למצוא פתח לנדר מה שאין אחר יכול למצוא, דעל כן היו הולכים לחכמים לבקש פתח, וכמו שאמרו בנדרים (כב.), ועל כן השאירתו תורה פורח באויר, שכיון שנמסר לחכמים, מצד השגת החכמים, אין לו קביעות.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יב)


ע' רע"מ פנחס רנ''ה סע"א תפארת אויר ובג"ד אוקמוה מ"מ היתר נדרים פורחין באויר כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו כו'
ע' בטורי אבן ומש"כ במחקרי ר' אליעזר הגדול הערה ט.

(ר' ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו
אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר, וזה היתרון שיש לו על כל הברואים. וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור. כי דיבור נקרא על שם ההנהגה שהוא עיקר האדם, שע"ז חל שם שמים, כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חיה לרוח ממללא. ונעשה בנין מדיבור האדם... ושבועה נקראת קיימא בתרגום, שנעשה מזה קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע, ולכן הבנין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו, כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו, כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו, להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת מטות, שנת תרנ"ד)


עמ"ש מהרש"א באגדתיה והרב המוסמך מהר"י פינטו ועיין מ"ש בעניותי על דבר קדשם בספרי הקטן ראש דוד דף קמ"ב ע"ד וקמ"ג ע"א ומ"ש שם על הרב המבי"ט עמ"ש בפאת הראש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
ונלך אל חלק השבועה אשר יש בה סרך מצוה, והוא הנרצה במאמרנו, אשר יש בו מהדקדוק למה אמר לקיים את המצוה לשון יחיד ולא אמר המצות, כלשון הפסוק שמביא - לשמור משפטי צדקך. אמנם הכוונה לדעתי לומר, שעם היות כל מין שבועה דרך כלל ממה שלא יצדק, וכל שכן שנאמר היות בשבועה עצמה קיום מצוה, מ"מ הודיענו רב גידל ע"ה שאין הדבר כן בכללות, כי יש צד בשבועה כשישבע האדם הוא עושה מצוה בגוף השבועה עצמה בעת הוציאו אותה בפה, כי ה' צוה לו להשבע. וזה הוא מנין שנשבעין, כדי שבשבועה עצמה נאמר שהוא מקיים אז המצוה שצוה ה' להשבע, והוכיח זה מפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כי הדבר קשה, יאמר דוד ע"ה שנשבע והיה מקיים, וכי יעלה על לב לא יקיים את שבועתו? אבל רצונו כי על כל דבר שמירת משפט היה לזרז עצמו על כך, והיה מתכוין בזה לעשות שתי מצות ולשמור שני מיני משפטים, האחת בשעת השבועה, שאז אני מקיים מצוה אחת דהיינו להשבע לעבודת ה', והשנית כשאני מקיים המצוה שעליה נשבעתי, נמצאתי בזה שומר שני משפטי צדקך. והוא מה שאמרו במדרש תהלים [קיט, מה], נשבעתי ואקיימה - שני שכרים היה נוטל דוד המלך, שכר השבועה ושכר המצוה, לומר שהשבועה עצמה היא מצוה ונוטל עליה שכר.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ד לדבור [דרוש סז במהד' מישור])


ועל יצה"ר, תקנתו היא ובשמו תשבע, תתגבר עליו ע"י שבועה של מצוה שתשבע לבלתי חטוא ולקיים את המצוה כדבריהם ז"ל מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו'.

(ר' עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ג לאלול [דרוש נח במהד' מישור])


עי' ס' חסידים סי' תכ, דבזמן הזה אין נשבעין, שמא יעבור, אבל הראשונים אם היו ממיתין אותם לא היו עוברים על שבועתם, וע' מקור חסד שם אות א-ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ח ע"א]


רש"י, ד"ה מתלמוד, להבין המשניות הסותרות זו את זו וכו' זו קרוי תלמוד
והנה התלמוד הוא פי' וביאור המשנה ליתן טעם המשניות להבין המשניות הסותרים זו את זו למצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר (רש"י חגיגה דף י ע"א), והוא מה שפלפלו האמוראים בכח עצמן בכח חכמתם להבין טעמי ההלכות שבמשנה ולתרץ הענינים הסותרים בכמה קושיות ותירוצים עד שהעמידו הדבר על בוריו, כמו הכא במאי עסקינן וכמו חסורי מחסרא כו', וחידשו כמה דינים מתוך פלפולם בכח חכמתם ודעתם כו' (ומ"ש בפע"ח דהדינים שבתלמוד הן בכלל משנה צ"ל שזהו מה שבא להם בקבלה וכמש"ש שאינם ביאור המשנה, אבל מה שנתחדש מתוך פלפולם ה"ז בכלל תלמוד). והענין דהנה ההלכות שבמשנה שסידר רבי הכל היה מקובל איש מפי איש עד הזוגות ואנשי כנה"ג עד יהושע מפי משה, שתורה צוה לנו משה שקיבל מפי הגבורה, והיינו שנמסר בע"פ ברור וצלול כל דין והלכה כמו שהוא בלי נצרך לזה עיון ופלפול כלל... וכן היה עד שמאי והלל שנחלקו רק במקצת דברים כו', ואח"כ תלמידיהם אחריהם שנתרבה המחלוקת בכמה דיני התורה מ"מ היו דבריהם דברי קבלה איש מפי איש... ורבינו הקדוש קבל כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים ופירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו כל ב"ד שבכל דור ודור וחבר את המשניות בל' קצרה וברורה כו' והיו עמו הרבה מהחכמים כו', ועם כי בררו ולבנו הדברים כו' היה הכל ע"פ הקבלה איש מפי איש כו', ומה שיש מחלוקת התנאים כמעט בכל דיני התורה באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כו', והוא מבחי' הקוין דימין ושמאל, וכידוע דשלימות הוא בבחי' הקוין דוקא לא כשהוא בקו א' לבד כו', וכן כשנתנה תורה למשה ניתנה ג"כ בבחי' קוין וכמארז"ל לא ניתנו ד"ת חתוכין למשה אלא על כל דבר ודבר א"ל מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כו', והיינו בחי' ב' קוין וההכרעה ביניהם כו'... ורבי וב"ד אספו וקבצו כל השמועות כנ"ל וביררו איך היא הקבלה האמיתית ומן השמים הסייעוהו לכוין כל הדברים לאמיתתן כו', אך בהמשניות הדברים הן בקיצור מאד וכמה דברים סתומים ויש מהם שאינם להלכה כי הם דעת יחידאה (וכמו שאמרו במשנה פ"א דעדיות ולמה מזכירין דברי היחיד כו', ובהרבה משניות לא נאמר שהן דעת יחיד ובאמת הן דברי יחיד), ומזה באו הסתירות במשניות. וזהו"ע התלמוד שהוא פירוש המשניות וביאור עמקותי' שמזה באים כמה פרטי הדינים שהן בהמשנה ברמז בלבד, והעמידו ההלכה על בוריה ע"י הקושיות בהמשנה והסתירות מזו לזו, ואמרו הא מני רבי פלוני או הכא במאי עסקינן כו' ומזה מתברר הדין וההלכה כו'. וכ"ז הוא בפלפול רב בקושיות ותירוצים, ומתוך פלפולם נתחדשו הרבה דינים והלכות כו'. והלכות אלו הוא שחידשו בכח עצמן מתוך פלפולם ולא שהיה בקבלה איש מפי איש כו' (והגם דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לאמר הכל נאמרו למשה מסיני, מ"מ לא היה זה בהתגלות, והאמוראים גילו זה בכח עצמן במסירת נפשם על חכמת התורה כו'...), והיינו שאינו מאיר בהם מאור דח"ע כמו משנה שזהו מה שבא בקבלה עד מרע"ה מפי הגבורה והיינו שזהו מאור דח"ע דתושב"כ שמאיר בח"ת תושבע"פ כו' כנ"ל. אבל הלכות שנתחדשו בתלמוד מתוך הפלפול אינם בקבלה ואינו מאיר בהם בחי' ח"ע כו'.

(רש"ב מליובביץ', המשך תער"ב חלק שלישי א'שעב-א'שעד)


רש"י ד"ה אפילו, במחשכים הושיבני וכו' זו תלמודה של בבל
...וקרי להו מלאכי השרת שכן היו קורין בארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל כנ"ל. ונקטינהו משום דקאי לענין החידושין דאורייתא דעל ידי זה הם עושי דברו וגו', כנ"ל. ובבבל עיקר התחדשות דתורה שבעל פה, דעל זה אמרו סנהדרין כד, א, במחשכים זה תלמודה של בבל, דשם העמיקו ביותר בפלפול, וכמו שכתב רש"י חגיגה י רע"א ד"ה אפילו מש"ס. ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמו שאמרו בתנחומא פרשת נח ג, עיין שם. ובשבת קמה סע"ב דתלמידי חכמים שבבבל עושים ציצין ופרחים לתורה, והיינו חידושין דאורייתא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שקלים, אות א)



י ע"ב


חוגו חגא
תחוג. שיעשה חג שמחה וריקוד כלשון הגמ' חגיגה ד"י ב' דחוגו חגא, היינו להרבות שמחה.

(העמק דבר, שמות פרק כג פסוק יד)


דחג הוא לשון שמחה בכמה מקומות דלכן בלשון חכמינו ז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתנו, וכמו שאמרו חוגו חגא, פירש רש"י להרבות שמחה. ומה שכתוב בתוספות דיש מפרשים חג מלשון רקידה כמו יחוגו וינועו כשכור, גם שם הוא מלשון שמחה, שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א' ל) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל, היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתיה וגם מחולות בכלל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחמשה עשר באב, אות א)


תוס' ד"ה חוגו, יש מפרשים לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור
וחגיגה הוא על דרך מה שכתבו בתוספות חוגו חגא, יש מפרשים לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור. והיינו מה שמבטל עצמו ודעתו לגמרי לכבוד ה' יתברך כעין שמצינו בדוד המלך ע"ה ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו', ומיכל אמרה על זה כהגלות נגלות וגו', והיינו שביטל כל דעתו לכבוד ה' יתברך. וכעין שמצינו (כתובות יז.) ר"ש בר"י מרקד אתלת אר"ז קא מכסיף לן סבא כו' אהנייה ליה כו' שטותיה לסבא, שהיה מתנהג כשוטה לשם שמים לשם מצוה. ועל זה מביא בתוספות המשל כמו יחוגו וינועו כשיכור, שמבטל כל דעתו לשם שמים.
וכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך וגו', וכתיב ושמחת בחגך, קאי על שניהם על מצות סוכה ועל מצות חג שהוא חוגו חגא המחולות...
והז' שמחות נגד הז' רועים האושפיזין... וחגיגה נגד דוד המלך ע"ה שבו מצינו המחולות ורקידין שביטל עצמו וכבודו לכבוד ה' יתברך וכמו שנאמר ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת וגו' והוא חוגו חגא. ועל זה הביאו בתוספות מלשון יחוגו וינועו כשיכור.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג הסכות, אות יז)


והנה לשון חג פרשו התוספות מלשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשיכור. וכן פסח נקרא חג המצות, שכיון שזוכין לבער השאור שבעיסה, מרקדין בתופים ומחולות יחוגו וינועו כשיכור. שהזמן בחג המצות להיות נגאלין מיד מכל וכל, ובניסן עתידין להגאל (כמו שאמרו ר"ה יא.), והזמן לזכות למחול כמו לעתיד שיהיה כל אחד מראה באצבעו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחג הפסח, אות נג)



יא ע"ב


אין דורשין בעריות בשלשה
עי' הקדמת תק"ז (י"א רע"ב) שלש שנים יהיו לכם ערלים כו', שם (י"ד סע"ב) מאי עריות ס"ם ונחש לא צריך למהוי בשלשה דאינון משחית אף וחימה כו', וראה תנ"ו (צ ע"א), תנ"ח (צ"ב ב) דאינון עריות תלת קליפין.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד
וכמו שאמרו בפ"ב דחגיגה, אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה ביחיד. ופי' המשנה, כי מעשה מרכבה, דהיינו החכמה המגעת אל ה' יתברך בעצמו, כי המרכבה הוא שכבודו יתברך עליהם כמו חיות הקודש, ומפני מעלת חכמה זאת שמרבה בכבודו יתברך ראוי להסתיר יותר. ומעשה בראשית הוא בריאת עולמו, שהוא יתברך פעל בעצמו, הוא מדריגה למטה מזה, לכך הוא בשנים, שבשנים אין לדרוש. אמנם סדר חבור העולם זה עם זה, שדבר זה אין קרוב אל ה' יתברך, ר"ל חיבור האדם, ולכך הוא בשלשה, והעריות הוא חיבור הנמצאים זה עם זה כפי מה שהוא חיבור המציאות, ע"ז נבנה סוד העריות, כי העריות הוא חבור האדם אל אשר ראוי לו, והוא יוצא מן סדר חיבור המציאות, ואין זה כמו מעשה בראשית, ולכך הוא בשלשה. נמצא מדריגת החכמה שלשה, האחד החכמה מה שהגיע אל מרכבות כבודו יתברך, והשני דברי חכמה השייך אל פעולותיו שהוא פועל בעצמו, והשלישי חכמת סדור וחבור המציאות זה עם זה באיזה עניין ראוי להם החיבור, וזה נקרא חכמת עריות. ואין חכמה עליונה שאינה נכללת בג' מיני חכמות אלו, ואפילו מפה לפה אסרו לגלות, ואיך יכתוב אותם, ויהיו ענינים הגדולים כמו אלו מטרה לחץ כל סכל יורה חצי סכלתו אליהם, לכן הם הם נאמני רוח היו מכסים הדבר כפי הראוי.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ה)


אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא מעשה במרכבה ביחיד וכו' אין דורשין בסתרי עריות
ושלושה סדרים, בראשית, נח, ולך שעד לידת יצחק... שהם לימודי חכמה עליונה המשפיעים לבינה שבלב.
כי שלוש מיני לימודי חכמה נזכרים בריש פרק אין דורשין: מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי עריות, פירוש חכמה שבבריאה ובברואים, וזהו מעשי בראשית שבפרשת בראשית, וחכמה שבפעולת הנבראים אחר כך, להוציא מכח פעולתם ברואים אחרים כמותם, כי "לא תוהו בראה", שמזה הוא מצוות דעריות שלימד ה' יתברך דרכים הראויים לזה, וזהו חכמת סתרי עריות, ולימודים אלו בפרשת נח, שבו נתפרש שתילת העולם והתפרדם למשפחותם ולשבעים אומות, ושני דורות דדור המבול ודור הפלגה הם כללות סתרי עריות, כי הם נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי בדור המבול היה ראוי להיות מתן תורה, כמו שמובא בזוהר (ח"ג רטז ע"ב), וכמו שאמרו ז"ל (חולין קלט ע"ב) על פסוק (בראשית ו, ג) "בשגם" - זה משה, וכן עוונם בהוצאת זרע לבטלה ביסוד, כידוע בזוהר דכתב ביסוד...
וחכמת מעשה מרכבה הוא בפרשת לך, המדבר מגילוי ה' יתברך לאברהם אבינו ע"ה, ואיך ה' יתברך רוכב עליו, כי האבות הן המרכבה, כמו שאמרו בבראשית רבה (פב, ו), ולמדוהו מאברהם ביחוד שם...
ואלו השלוש הם הרמוזים במה שאמרו (זוהר ח"ג עג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד, והוא גם כן מה שאמרו (שבת לא.) "ואהבת לרעך כמוך" - כלל גדול בתורה, פירוש "ואהבת" כמה דאת אמר "ואהבת את ה' אלקיך", שסתם אהבת בני ישראל לה' יתברך, ו"לרעך" שיהיה גם כן טובה לרעך, וגם "כמוך" - טובה לעצמך. וזהו מעשה בראשית - טובת הנבראים עצמם, ומעשה מרכבה - רצון ה' יתברך, וסתרי עריות הוא מצד השפעתם לזולתם...
ושלוש אלו הם גם כן נגד שלוש מיני חכמות הנזכרים... משה רבינו ע"ה הוא המגלה ומפרסם אלקות בעולם במתן תורה... שה' יתברך רוכב ומנהיג העולם הוא מעשה מרכבה. וזהו תורה שבכתב, שהוא מה' יתברך עצמו, דמעשה מרכבה הוא מצד ה' יתברך והשגת מדותיו יתברך...
שה' יתברך רוכב בכל מעמקי לב האדם גם כן, ואין הכתר נבדל מן הראש כלל, וזהו דעת דמשה רבינו ע"ה, מה שאין כן בלעם, היה דעת דסיטרא אחרא, שהלב שלו מלא מכל מיני רע, ומצד זה חכמת מעשה מרכבה שלו הולידה מיני כשפים שמכחישים פמליא של מעלה (סנהדרין סז ע"ב)... ושלמה המלך ע"ה, חכמתו מעשה בראשית, כמו שנאמר (מלכים, א ה, יג) "וידבר על העצים" וגו'. וספריו נקראו רוח הקודש, שהוא גם כן פעולת ה' יתברך רק שהוא יוצא מפה האדם, וכן מעשה בראשית היינו חכמת ה' יתברך המלובשת בנבראים. ורבי שמעון בר יוחאי חכמתו בסתרי תורה, שהוא תורה שבעל פה, וחכמת האדם עצמו הוא החכמה דפעולתן של הנבראים...
וספר יצירה הוא ברייתא דמעשה בראשית, לימוד חכמת מעשה בראשית, ושנינו שם (בריש פרק א): וברא את עולמו בשלושה ספרים ספר וספר וסיפור, הם גם כן שלוש מיני חכמות אלו...
וה"ר משה בוטריל בשם ר' אלעזר הקליר בשם זקינו, שהם שכל, משכיל, מושכל, שיש בחכמת מעשה בראשית עצמו שהוא חכמת הטבע כדברי הרמב"ם... והשכל שהוא הידיעה וההכרה בבורא זהו מעשה מרכבה, והמושכל שהוא החיות דנבראים הוא מעשה בראשית, והמשכיל הוא שכל האדם המתבונן, הרי הנבראים פעלו והולידו זה באדם והוא פעולת הנבראים.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח, דף נד ע"א-נה ע"ד)


והיינו כי בעולם הזה יש סודות וסתרי תורה שאי אפשר לגלותם, שלא יבואו לידי קלות ראש מפני היצר. עיין בספר ברית מנוחה כתב כן על מאור אחד, דאילו ידעו תוקפו אפשר לבוא לידי קלות ראש. וזהו טעם (חגיגה יא ע"ב) אין דורשין וכו'.

(ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רלא)


אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד וכו' בסתרי עריות וכו' בתרי כי יתבי וכו' ואתו למישרי איסורא בעריות
ובפרק ב' דחגיגה, אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד. פירוש אלו שלשה דברים, הראשון שה' יתברך מציאותו מובדל מכל הנמצאים ואין לו השתתפות עמהם. השני שהוא יתברך המציא שאר הנמצאים. השלישי שהם מסודרים מאתו בסדר שלהם, כי מה שהמציא אותם שהוא הוצאתם לפועל - דבר בפני עצמו, ואילו זה שסידר אותם כפי מה שהם עליו - ענין בפני עצמו. כי הבנאי הבונה בית, מתחלה מסדר אותו בשכלו ואחר כך מוציא אותו לפועל... וזה שאמר לא במרכבה ליחיד, כי המרכבה מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, כי כל רוכב במה שהוא רוכב עליו הוא נבדל מן אשר רוכב עליו, וכל ענין המרכבה, ההשגה המורה על שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, ואיך הוא רוכב עליהם ומנהיג, כי בזה שהוא נבדל מהם מנהיג אותם כמו הרוכב המנהיג אשר רוכב עליו, וכמו הנשמה שבאדם שהיא נבדלת מגוף האדם, ובמה שהיא נבדלת מן הגוף מחיה אותו ומנהיגו. וכמו שזאת השגה מורה על שהוא יתברך נבדל מזולתו ואין בו השתתפות עם זולתו, כענין זה תהיה השגה שלא תהא בה השתתפות בזאת הידיעה רק לעצמו.
אמנם מעשה בראשית, שרצה לומר שהקב"ה המציא המציאות ובאיזה ענין יצאו לפועל ונמצאו. לכך אמר [בראשית רבה פרשה ט אות א] עד ויכולו - כבוד אלקים הסתר דבר, שזה הוא אשר המציא אותם לפועל, אבל מן ויכולו ואילך אינו מדבר במה שנמצאים מאתו יתברך, רק מדבר במה שנמצאו התולדות זה מזה, ומפני שהחכמה של מעשה בראשית - יציאתם לפועל, ונמצא ה' יתברך לזולתו שהרי המציא אותם, ובענין זה מותר לדרוש, שהחכמה מגיע אל זולתו, לכך מותר לדרוש ליחיד.

ועריות מותר לדרוש לשנים, מפרש עריות - סוד עריות. ופירוש סוד עריות - סדר המציאות וחבורם זה עם זה, ועל זה בא סוד העריות, שה' יתברך סדר בחכמה שזה אסור עם זאת וזאת אסורה עם זה כפי הסדר שסדר ה' יתברך הנמצאות בחכמה, וכל סדר במה, אי אפשר רק בין שני דברים, כי בדבר אחד ובנמצא אחד אין סדר, ולפיכך דורשין בעריות לשנים, וזהו הדורש השלישי המוציא הדבר, כי ראוי שיהיה הלמוד כפי הלמד שהיא החכמה עצמה, שאם הלמד שהוא החכמה מתפשט, כך הלמוד מתפשט גם כן לפרסם אותו, ולפיכך במה שסוד עריות תולה בסדור הנמצאים והתחבר זה עם זה והתרחקם זה מזה, ואין סדר רק בשנים המסודרים מן המסדר, ודבר זה בודאי התפשטות בעולם, לא כמו מעשה בראשית שאינו רק הוצאתם לפועל, לפיכך דורשין בעריות בשנים והדורש הוא השלישי. ועוד, במה שהעריות כולם התרחקות מדבר שאין ראוי החבור, ויהיו הנמצאים עומדים בחוקם וגבולם שנתן ה' יתברך להם. ולכך נקראים העריות חוק כדכתיב את חקותי תשמרו, גבי עריות. וזהו סוד העריות, כי ה' יתברך המציא הנמצאים ונתן להם חוק ולא יצאו מחוקם, וזהו כולל כל הנבראים שיש להם חוק שישמרו חוקם, והעריות שהוא החבור במי שאין ראוי לו, הוא יציאה מן החוק, ולפיכך ענין העריות הוא יותר קרוב אל העולם במה שהוא חוק הנמצאים, שלא יצאו מחוק אשר ראוי להם מצד עצמם.
והרי המדריגות הם שלש, האחד הוא המרכבה במה שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים לגמרי, ומפני כי ההשגה הזאת במה שהוא יתברך נבדל מן העולם, לכך אין ראוי שיהיה פרסום בעולם לגמרי לדבר זה, ואין דורשין במרכבה ליחיד. ומעשה בראשית שהוא יציאת העולם לפועל מן ה' יתברך, והוא מדרגה יותר נראה בעולם, דורשין לאחד, ולשנים אסור, שהרי אין מעשה בראשית רק מה שהוציא לפועל הנבראים. אבל העריות שהוא חוק הנמצאים עצמם שלא יצאו מסדר הראוי להם, הוא מדריגה עוד יותר נתלה בנמצאים עצמם, הוא יותר קרוב אל העולם, ולפיכך לשנים מותר ולשלשה אסור. כי כבר אמרנו, כי כל דבר זה הוא נבדל מן העולם עצמו אחר המצאו ואחר שסדרו ה' יתברך, ולפיכך יותר יש הטעה ג"כ בדבר הזה, כמו שמפרש שם שאם ידרוש לשלשה, מתוך שהרב מסביר דבר לאחד דבר שראוי להסתירו בעצמו, אם אחד ישא ויתן עם חבירו בענינים שהם נסתרים כמו אלו שנפרשים ונבדלים מבני אדם, יבא לטעות, אחר שהשגה זאת בדבר שהוא נבדל מן העולם עצמו. ודבר זה ברור...
הרי שאסור לדרוש ברבים מעשה בראשית איך שהוא המציא לפועל הנמצאים, ומכל שכן שאין לדרוש את כבודו במה שהוא נבדל מן הנמצאים, וכן לדרוש בסתרי עריות החוק שנתן לנמצאים שעליו נבראו שלא יצאו מחקם, שכל הדברים האלו אינם כבודו של מלך, שכבודו כשיש לו עם במציאות שהם כבודו ומנהיג אותם, לא איך המציא אותם. ומי שדורש אלו דברים דומה שנכנס תוך חדר פנימי של מלך בשר ודם, שאין זה כבוד למלך להיות משתתף עם המלך כאשר הוא ביחידי, ולכך כל אלו דברים הסתר דבר. אבל מן ויכולו, שכבר נבראו הנמצאים כלם שהם כבודו יתברך, ומכאן ואילך אינו מדבר רק בהנהגתו יתברך את הנמצאים שהם כבודו, יש לחקור אחר זה, שכל ענין זה כבודו יתברך שמו. ואף אם הם דברים מופלאים מן האדם, והם יותר פלא ממעשה בראשית, כמו כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה, במה שהם אחר מציאות העולם נאמר בזה כבוד מלכים חקור דבר, שאין ההסתר רק איך היה מציאות העולם ממנו. וסוד עריות ג"כ חוק שנתן ה' יתברך לנמצאים ודבר זה סדר שלהם, דבר זה יש להסתיר. אבל הנהגתו את הנבראים אחר המצאם, הוא כבודו יתברך, שהרי כל הנמצאים אחר המצאם הם כבודו, וכל אשר יש בו יותר פלא הוא יותר כבוד אל ה' יתברך לחקור עליו, לפי שהוא מורה על גבורתו יתברך ויכולתו ויש לחקור על זה, ומכל שכן שחקירתנו בזה הוא לכבוד ה' יתברך, לסתום פיהם של דוברי שקר הדוברים על צדיק של עולם עתק, וזכות האמת יעמוד לנו והוא יתברך דרך אמת יורנו.

(מהר"ל, גבורות ה', הקדמה ראשונה)


ולא במעשה בראשית בשנים
מה שאמרו תקופת שמואל בפרהסיא ותקופת רב אדא בצינעא... ומה שכתב ביסוד עולם שהיה דרכם להצניע דברי חכמה, אמנם כן אכל דברי חכמת האמת הנעלמת ושאין ראוי לדורשה ברבים כדאיתא בפרק אין דורשין, אבל דברי חכמות פילסופיות מתכונה והדומה הרבה מהם, מה שיש בהם צורך לדעת, גילו לנו רבותינו ז"ל בפרהסיא, ואין בזה טעם להצניע, אלא על דברים שהם כבשונו של עולם. ונראה שהראשונים כבעל יסוד עולם וזולתו נמשכו כולם אחר דברי הרמב"ם (בפרק ג' וד' מיסודי התורה) שמעשה בראשית הוא חכמת התכונה והטבע, וכבר ציוו על הסתרת מעשה בראשית (חגיגה שם). אבל כבר נודע מכל המחברים שאחריהם והכל יודעים כי לא כאלה הם מעשה בראשית אשר ראוי להסתירם, רק המכוון על חכמת האמת הנסתרת בלבד כידוע.

(רבי צדוק הכהן, קונטרס משיב הטענה)


ואיתא אין דורשין במעשה בראשית בשנים. יראה לפרש, הנה ה' יתברך ברוך הוא ברא ועשה את עולמו ועושה בו כרצונו, ולעומת זה ברא ה' יתברך הצדיק שיכול לבטל גזירותיו. והנה איך אפשרי שיבטל הגזירות שכבר נגזרו בשמים בעולמות עליונים? אך הוא כאשר כתבנו כמה פעמים, בדבר ה' שמים נעשו, דהיינו הצדיק על ידי עסקו בתורה לשמה ומחדש בה חידושים נעשו שמים חדשים ועושה מעשה בראשית, ונמצא ממילא הגזירות בטלין, שלא היו באותן העולמות שנבראו מחדש. ואמרינן במסכת תענית [ח ע"ב] בימי רבי שמואל בר נחמני הוי כפנא ומותנא, אמרו היכי נעבד, נבעי על תרווייהו, אין מבקשין על שני דברים כאחד ע"ש. וזהו אין דורשין במעשה בראשית, רוצה לומר כשהצדיק רוצה לדרוש במעשה בראשית על ידי עוסק בתורה לחדש שמים חדשים לבטל הגזירות ולהשפיע לישראל, אל ידרוש בשנים, דהיינו לבקש על שני דברים כאחד, כי אם ידרוש כל דבר בפני עצמו.

(נועם אלימלך, פרשת כי תצא)


ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד
כי כל מה שאנו מדברים במעשה בראשית, וכל מה שהבינו בו החכמים כלם, אם לא בשפע אלקי, אינו מכלל מעשה בראשית שחייבו רז"ל יודעיו להסתירו ולהעלימו, וכמו שאנו עתידין לבאר, ואם כן חזר דבורנו בזה כיתר הדרושים בעת החתונה וכיוצא. אמנם ענין מעשה בראשית מהו, צריך ביאור רחב, כי הנה הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע. ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדבורנו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם דבר שיתחייבו בו ההסתר וההעלמה. ועוד אם הוא כן - שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע - היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק שכל מה שהוא בענין הטבע וביאורו, אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, והנה אם כן היושבים בערי הפרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וגם כן לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולו בעולם התחתון לא בעליון, כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהיה מעשה בראשית ידיעת טבעיו ועניניו, אם לא אפוא מהו, וזהו אם כן דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור.
והתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תיוודע אלא בשפע אלקי, והוא: שיש לכל הנמצאים שני פעלים, פעל נמשך אחר חמרם, ופעל נמשך מצד צורתם אשר הוא עצמותם. והפעלים הנמשכים מצד חמרם, יוודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל [הפעלים] אשר מצד צורתם, אי אפשר שיוודעו בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נדע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע [סיבת] פעליהם כלל. כי אנחנו נדע בפלפל שהוא מחמם ונדע סבת החמום להיות היסוד האשיי גובר עליו, מפני שזה נמשך אחר חומרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק ושנדע שהאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נדע סבתו, מפני שהם [דברים] נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה, במחקר אנושי לבד לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל [הפועלים] המתחייבים מצד עצם הדבר [הם] כמר מדלי, כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד טבען נותני הצורה או נותן איזה שיהיה. וזה העיון נמנע שיושג מצד החכמה האנושית, אבל יוודע בה שההשגה בזה הוא מכת הנמנע...
הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתת ידיעת עצמי הדברים, וזה הוא נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיוודע כי אם בשפע אלקי נבואיי, ולכן תהיה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה, ושניה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניים שהם השכליים הנבדלים.
ואם תשאל לדברינו, הנה מעשה בראשית היא בעצמה מעשה מרכבה, שאחרי שמעשה בראשית איננו כי אם ידיעת צורות הדברים שהוא נתלה ונמשך מצד נותני צורתם שהם השכליים הנבדלים, הנה הנכון בזה דההשגה היא בשכלים הנבדלים, וראוי שיהיה זה מעשה מרכבה. התשובה, ראוי שתדע, כי יש בהשגת עניני השכלים הנבדלים שני חלקים, אחד מהם התלות והקשר מה שלמטה מהם בהם, והשני, התלותם והמשכם ממה שהוא למעלה מהם. ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל רב, והוא שהעיון וההשגה במה שלמעלה מהם, אין ספק שהוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שהוא למטה מהם. ולזה, יהיה מעשה בראשית ידיעת צורות הדברים על אמתתם, שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים, ויהיה מעשה מרכבה ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מה'...

(דרשות הר"ן, דרוש א)


אחר שרבותינו ז"ל הזהירו אזהרה זו, מי הוא גדול וחכם אשר יעבור על דבריהם ויפרוץ גדר שגדרו באזהרותיהם, אף כי אנחנו קלים שבקלים הדיוטים שבהדיוטים, מאין חכמה ואין עצה ואין תבונה, ואם שמענו דבר, שמא לא הבננו על בוריו, ואיך ימלא לנו לבנו לכתבו על הספר בדיו. אמנם משום עת לעשות לה', וישר הוא לרשום נקודות נקודות דקות כגון זכרונות במאמרים הללו כפי מה שהיד משגת.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


כתב הרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל, שמעתי ממורי הרב זלה"ה כי מעשה בראשית הם דרושי עולם התהו שזה היה בבראשית קודם התקון, ומעשה מרכבה הם דרושי התקון והתלבשות הפרצופים זה בזה והרכבת פרקי אי' בזו"ן, וזה נקרא חידוש העולם והשינויים שיש מזמן לזמן בעניני סדרי התלבשות.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


ויציבא מילתא מה שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק א פרק יז) בפירוש מעשה בראשית ומעשה מרכבה כנודע. ואין טענה עליו מה שכתב בספר עבודת הקודש וכדומה לו, דאם כן היו חכמי אומות העולם כאריסטו והדומה בקיאים במעשה בראשית ומעשה מרכבה כנביאי ישראל. כי אמת הוא כן, דיש חכמה באומות העולם, והיינו חכמת אמת, רק שאינו מורגש ללב, ואינו תורה להדריך הלב על ידו, מה שאין כן חכמת בני ישראל נקרא "תורה", כי מרכבה דיחזקאל באובנתא דליבא תליא, כמו שאמרו במגילה (כד ע"ב) דהעיקר על ידי הרגשת הלב באור ה' יתברך, וזה אינו באומות העולם כלל, רק בישראל, שהקב"ה לבן של ישראל (שיר השירים רבה ה, ב). ומעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי פעולות הנבראים בכל מיני חכמות לימודיות דבני ישראל הוא עצמו אותן חכמות אלקיות וטבעיות ולימודיות דאומות העולם, רק מצד נביעותן מהבינה שבלב להכיר בכל דבר אמיתות ה' יתברך - הוא בענין אחר ממש.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח)


...כמו שכתוב שם [זוהר שמות דף לד] בעמוד ב' עובדא דבראשית ברזא דהתנינים הגדולים וכו', עיין שם פירושו, כי יש מעשה בראשית ומעשה מרכבה: מעשה בראשית היינו ההכרה מצד הנבראים, שזה ענין הבריאה דמעשה בראשית, להיות נבראים נראים נבדלים מן ה' יתברך כענין מלך ועם, ומכירים מלכותו ואדנותו ומיחדים עצמם בו. וזהו פתיחה לתורה, כי על זה נוסד כל ענין התורה, ללמד לנבראים שנראים נבדלים מה' יתברך שיכירו שאינם נבדלים. ועל זה הוא כל התרי"ג עטין להגיע להכרה וכל חכמת התורה. ומעשה מרכבה הוא מצד ה' יתברך איך הוא רוכב על כל הבריאה כולה ומתאחד בהם. והם העשרה מאמרות דמעשה בראשית שפעולות המאמרות הוא מעשה בראשית, והמאמר עצמו דויאמר אלקים הוא מעשה מרכבה, איך המאמר ה' רוכב על הפעולה, כי כח הפועל בנפעל ומתיחד בו. וזה נקרא מראות אלקים ביחזקאל, שאין ההכרה מצד הנפעל רק מצד הפועל. והיינו מצד שחלק ה' עמו, ונפשו מתיחדת כל כך בפועלה עד ששבה להיות היא והוא אחד, ואז מכרת מצידו.
ולכך אין דורשין, וכו' כי במעשה בראשית הם שנים, בורא ונברא. ואין דורשין לשנים חוץ ממנו, דהיינו שלושה, שזהו העדר ההכרה בבורא שאז יש יותר משנים, אבל בהכרה שיש בורא אין יותר משני דברים, בורא ונברא. ומעשה מרכבה הוא התיחדות כל כך עד שאינו אלא אחד. ולכך אמרו (מכילתא בשלח ג) ראתה שפחה על הים וכו', פירוש שאז באבדן מצרים כולו שהוא שורש הנעלם דרע, אז נתברר שורשם הנעלם דטוב ששורשם רק מה' יתברך וזה תכלית היחוד כאשר מתברר זה לעין ואז ראתה וכו' כל המעשה מרכבה דיחזקאל, שרצה לומר איך ה' יתברך רוכב על כל הבריאה כולה והם רק ככסא ומרכבה לו, לא זולת ודבר בפני עצמו.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף נט ע"א-ע"ב [ובקיצור בצדקת הצדיק אות קפט])


ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המוות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.

(אורות הקודש חלק א, עמ' ז)


ולא במעשה בראשית וכו' מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור
א"ר אלעזר, משל לאמבטי מלאה מים והיה בה ב' דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיא מלאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסין נראת, כיון שפתקה וניער המים מתוכה נראת מלאכת דיוסקוסים. כך כל זמן שהיתה תהו ובהו בעולם, לא נראת מלאכת שמים וארץ בעולם, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי, נעשו כלים (בראשית רבה פ"י, ב). ועל זה אמר עוד בזה הפרק: אין דורשין במרכבה ביחיד ולא במעשה בראשית בשנים, שמא יבוא השואל לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. פי' מה לפנים לפני ברייתו של עולם, מה לאחור אחר ברייתו וגמר מלאכתו... מה למעלה, מעליוני העליונים, ומה למטה, מתחתוני התחתונים. וזהו מה שאין לו תכלית עומק ראשית ועומק אחרית, כי אין חוקר יכול לחקור חקר זה מה למעלה מה למטה.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 103)


ולא במעשה בראשית בשנים וכו' מה למעלה וכו' מנה"מ וכו' ואין שנים שואלין
ולא במעשה בראשית בשנים, משום מאי דאמרו בגמרא, דהאי דקאמרינן הכא מעשה בראשית לדברים ההווים מן היסודות הוא דמיכוונו, אלא מיהו בתוך דבריהם רמזו לכחות העליונים והנני מלקט משם שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, וארמוז לך מה שאפשר להגדיל תורה ולהאדיר. אמרו כי שאל נא לימים ראשונים, יחיד שואל ואין שנים שואלין. ואנו יש לנו לשאול ולומר מה טעם לא שאל התלמוד ולשנים מ"ט לא, כי היכי דאמרינן גבי עריות ולשלשה מ"ט לא. אלא שיש לומר שעכ"פ אין זה צריך טעם, לפי שכוונתם במעשה בראשית רומזות להויות הפנימיות הדקות שאין ראוי לגלותן שאין דעת כל אדם סובלת חכמה זו, וחוששין שמא יבאו לידי שאלה למה שהזהירו מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, כמה שיתבאר להבא, שאם לא כן למה הזהירו מלשאול על בריית הדברים הגשמיים המורכבים או הדברים הטבעיים ההוים מן היסודות, אלא שלפיכך אמרו שאין דורשין במעשה בראשית לשנים, לפי שהם דברים מקובלים, ואילו קבלו שנים כל אחד מפי הרב, שמא יבוא לחדד זה את זה ויפרצו גדר ויצאו לתרבות רעה כדרך שעשה אלישע אחר. אבל אחד אפי' יסתפק בדבר, לרבו ישאל וסודו לאחר אל יגלה, והוא יודיענו כפי מה שראוי להודיעו כפי מה שדעתו סובלת, ואם רף לבו, אומר לו שוב למקום ומזהירו כפי הצורך.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו וכו' מה למעלה וכו' כי שאל נא לימים ראשונים וכו'
צריך התבוננות גדול להבין היטב כל פרטי הבריאה כולם, איך אין שום דבר חוץ ממנו... לדעת שאין שום דבר נפרד ממנו וחוצץ בפניו, גם אחר שנברא העולם. אבל מצות וידעת וכו' הוא ההתבוננות בזה. והוא כל חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה הידועים לחכמי האמת, שכל ענין חכמה זו הוא להראות אמיתות היחוד הזה, שכל הבריאה כולה שנראית כנפרדת מן הבורא, באמת אין שום פירוד כלל. ודבר זה תכלית כל הבריאה, שיהיו הנבראים כולם מכירים שאינם דבר נפרד מן הבורא...
ומה שנגד זה הפליגו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין שאינו ראויה לכל אחד אלא למי שכבר נשלם בכל מעלות המדות, הוא גם כן נלמד מלשון המקרא שאמר "וידעת היום" (דברים ד, לט), ולא נמצא בשום מצוה שיאמר בהם "היום", שהרי כל המצוות הם חובת עולם. אבל לימדתנו תורה בזה, שאין זו מידה הראויה לכל אחד, רק כלפי שנאמר שם לפני זה "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (פסוק לה), אמר אתה לנוכח לדורו, שזכו לראיה הזו שאין עוד מלבדו כלל, "וידעת היום", אחר שזכית לראיה זו תדע ותתבונן להשיב על הלב ידיעת ענין זה על בוריו, ואינו חובת דורות עולם כשאר המצוות שהם חובה לכל אחד.
ויראה, שזה שנאמר שם בפסוק לפני זה "כי שאל נא לימים הראשונים" וגו' (פסוק לב), שפירשו חז"ל בפרק אין דורשין על החקירה במעשה בראשית, הוא גם כן מצות עשה לדרוש במעשה בראשית, ותכלית הדרישה הוא מה שסיים שם הנהיה וגו' השמע עם וגו' או הנסה וגו'.
והרמב"ם (פרק ג ו-ד מהלכות יסודי התורה) שפירש ענין מעשה בראשית הוא חכמת טבעי הנבראים, מצא בו מבוא תועלת לעבודת ה' יתברך לאהבתו ויראתו. ואמנם אם היה זה אמת אצלו, אינו אמת לרוב המתעסקים בחכמות אלו, ולא היה ראוי לו לקבוע ידיעת ענינים כאלה בהלכות יסודי התורה שלו כלל, [שהם] דברים שאינם צריכים למאמיני התורה לידיעתם, וכל שכן שהרבה מדבריו אינם אמת כפי דעת חכמיהם היום. והכלל, מה לדברי חכמי אומות העולם עם דברי התורה שמן השמים לעשות דבריהם יסודות לתורה, וכל מה שאסף שם הם מדברי חכמי אומות העולם, וראויה להם, שכל חכמתם בחכמה השייכת בעולם הזה וידיעת נבראי העולם הזה מצד טבעם, שהוא כידיעת כל מיני אומניות, שאין בזה שייכות לתורה. אבל חכמת מעשה בראשית שזכרו רבותינו ז"ל, שהשיגוה מתוך ספור התורה במעשה בראשית, הוא ידיעת חכמתו יתברך בבריאה זו.
וביאור זה, כי מעשה מרכבה הוא איך ה' יתברך רוכב על כל הנבראים כולם גם אחר שנברא העולם כקודם. וזהו יחוד הנקרא בזוהר (ח"א יח ע"ב) יחודא עלאה, רצה לומר מצד ההתעלות הכל לאלקות גמור, שהשגתו הגמורה אינו אלא לנביאים כיחזקאל והדומה. ויש עוד יחודא תתאה שאמרו בזוהר, שעל זה אומרים פסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אחר שמע ישראל, ורצה לומר השגה תחתאה מענין היחוד (עיין בזוה"ק תרומה ק"ס ע"ב). וההשגה ההיא בדרך כלל היא ידיעת כבוד מלכותו יתברך, היינו כי כבוד המלכות הוא שיהיה לו עבדים תחתיו, כי אין מלך בלא עם (פרקי דרבי אליעזר פרק יא). וזהו סיבת הבריאה כולה להתגלות כבוד מלכותו, שיהיו נבראים ויכירו שיש בורא. והוא ענין מלא כל הארץ כבודו, שכבודו יתברך הוא מלא כל הארץ, שהיא כלל הבריאה היותר שפלה, שם מלא כבודו, כי כל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוחר טוב יט, קמח), לגלות כבוד מלכותו. וזה הכבוד ממלא כל מדריגות היותר תחתונות, כי מדריגה התחתונה מן היחוד היא המושגת לכל נברא בקל, שישיג שה' יתברך בראו לקילוסו, והוא הנותן בו חיות וכח קיומו, ולהיות תחת המציאות, וכיוצא.
וזהו כלל מעשה בראשית, שהוא ההכרה איך כל הנבראים הם מעשה ה' יתברך לקילוסו. והוא כבוד מלכים חקור דבר (משלי כה, ב), שדבר זה מצוה על כל אחד לחקור בזה ולהתבונן עד מקום שידו מגעת. וכן במצות שאל נא וגו' לא אמר "היום", שמצותה בכל אדם. רק מה שאמרו שאין דורשין במעשה בראשית לשנים, שהוא המשא ומתן בזה ברבים שיוכל לבוא לחקירת מה למעלה וכו', המביאים לידי כפירות רחמנא ליצלן...
וזה השמע וגו' ויחי, או הנסה וגו', שמצד האחדות גמור מה מקום להבדלת גוי מקרב גוי לקחת אליו יתברך, זה הכל מצד מדת כבוד מלכותו, והוא החקירה במעשה בראשית.
ובזה ישיגו הפלא העצום שיש בתורה, שהיא המאחדת מעשה בראשית עם מעשה מרכבה. כי השגת מעשה בראשית כבר היה קודם מתן תורה, ועל דרך זה התחיל אברהם אבינו ע"ה להשיג את בוראו, והוא עשה ספר יצירה שהוא חכמת מעשה בראשית, כדפירש רש"י (בד"ה אין דורשין) בנוסח העין יעקב (חגיגה ריש פרק אין דורשין). אבל התורה היא התגלות הראיה אמת לאמיתו כמו שנתבאר...
ומשה רבינו ע"ה במראה הראשון באש שבסנה ובמראה השני בהעברת כל טובו על פניו הראו לו גם כן אמיתות יחודו יתברך על דרך ראיית המרכבה, אלא שלא ראה מרכבה וחיות ואופנים וכו' כדרך שראה יחזקאל, רק במראות אחרות כפי הראוי לו. ואליהו ראה מראה רוח ורעש ואש וקול דממה דקה...וכפי הנראה רוב או כל חכמי האמת שבאו אחר הרמב"ן שהפליגו בשבחה ובחובת העסק בה והכוונות על פיה, אותן שלא ידעו אמיתותה, מכל מקום שמץ מנה בדרך ההבנה ללב בקבלתם רב מפי רב מהיודעים האמיתים, ועל פי אותו הדרך המובן להם התבוננו בה בינה ובכוונותיה. ועל הדרך הזה הוא מצוה וחובה וכמו שנתבאר, שזה בכלל מעשה בראשית.
ומכל מקום חכמים הראשונים היו זהירים מאוד בגילוי זה ופרסומו גם כן, לפי שאמרו אין דורשין במעשה בראשית בשנים גם כן, ולפיכך אף על פי שלא חשו לפרסם סתרי התורה שהם בעצמם הניחוהו בכתב מפני שאין בזה פרסום וגילוי כלל כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום לענין גילוי הדברים על דרך המובן שכבר יש בהם התגלות לכל קורא בספר, לא רצו לפרסמם.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)


ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו
דע, כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאוד - רצוני לומר, החכמה האלוקית; וכן באור עניני משלי הנבואה וההערה על ההשאלות הנעשות בסיפור, אשר ספרי הנביאים מלאים מהם... ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה - רצוני לומר, מדרגת העיון המופתי וההוראות השכליות האמיתיות - יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו או מעצמו.
אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלוקית, לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות, אבל בטול גמור. ואין המשל בו אצלי אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החיטה והבשר ושתית היין, שהוא ימיתהו בלא ספק; לא שאלו המזונות רעים, בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות, לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון; אבל העלימום, לקצור השכל בתחילה לקבלם, וגילו בהם מעט, שילמדם השלם. ולזה נקראו 'סודות' ו'סתרי תורה', כמו שנבאר...
וכשיהיה האיש שלם ונמסרו לו סתרי תורה, אם מזולתו או מעצמו, כשיעוררוהו קצתם אל קצתם, יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמיתיות ההם בדרכי ההאמנה האמיתית, אם במופת - במה שאפשר בו מופת, או בטענות החזקות - במה שאפשר בו זה; וכן יצייר הענינים ההם, אשר היו לו דמיונות ומשלים, באמיתותיהם, ויבין מהותם.
וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם, "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו", ואז "מוסרין לו ראשי פרקים" [לקמן יג ע"א]. ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה, האחד מהם - היותו 'חכם' - כלומר, שעלו בידו החכמות שילקחו מהם הקדמות העיון; והשני - שיהיה מבין, משכיל, זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז - והוא ענין אמרם 'מבין מדעתו'.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לג)


וכשהצדיק ממשיך את הבורא ברוך הוא להעולמות, זה הוא היחוד. וזהו דאמרינן בגמרא אין דורשין במרכבה ביחיד אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו, פירוש אין דורשין להמשיך יחידו של עולם להביאו להמרכבה שלו אלא אם כן מי שהוא במדריגה הזאת להמשיך השפעות ממדת חכמה ובינה, "מדעתו", שהוא דעת שלישית המכרעת כמאמר חז"ל [קידושין מ ע"ב] עשה מצוה אחת מכריע כל העולם לכף זכות, דהיינו שיהא העולם בעיניו כאילו הוא מחצה על מחצה, ובעשותו מצוה אחת מכריע כל העולם לזכות, והוא המכריע על ידי הדעת שבו, שהוא דע את אלקי אביך ועבדהו [דברי הימים א' כח, ט] שעובד ה' יתברך בדביקות ובדעת.

(נועם אלימלך, פרשת כי תצא)


אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו
צריך להיות גם כן חכם מבין מדעתו יותר ממה ששומע מרבו, וזה שאמר דע את אלהי אביך, מוסיף מה שקבלת מאביך, דע אתה את אלהי אביך. כהא דתנינן בספר יצירה, הבן בחכמה וחכם בבינה. ופירש הפרדס בשער הראשון פרק ו' וזה לשונו, הבן בחכמה, רוצה לומר עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות, שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים, וצריך שאדם יבין בה דבר מתוך הדבר, כענין אמרם ז"ל, אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה שכל מוליד ולא שכל עקר.

(שני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - המאמר הראשון (כב) [אות מ במהד' יד רמה])


ומי שמשים עצמו כמי שאינו, נעשה מרכבה למדת "אין", שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשה זו [בשלח] סד, ב), ויכול לזכות כרגע להתגלות עתיקא על ידי בחינת הדעת. וזהו שאמרו ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעת"ו דייקא, שיכול להבין על ידי בחינת הדעת, וזוכה להשיג כרגע על דרך מה שאמרו והחיות רצוא ושוב וגו'.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בשלח, אות יא)


כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם
מה שצריכים אנו להאמין בזה הוא, כי הוא יתברך שמו, מציאותו נודע לנו ודאי שהוא מוכרח מעצמו, אך מהותו אי אפשר לנו להשיגו כלל ועיקר; ולא עוד, אלא שכבר אסור לנו איסור עולם להיכנס בחקירה זאת. וכבר אמרו חכמים, "המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם"; וכן אמרו (חגיגה יג ע"א), "במופלא ממך אל תדרוש וכו' - אין לך עסק בנסתרות". וכללא הוא, כל מה שיכולה מחשבת בני האדם לתפוס ולצייר - אינו ודאי מהותו ית', כי הוא מרומם ונשגב מכל מחשבה ורעיון, ואין בו שום אחד מן הענינים מה שיש בנבראיו, לא מן הגדולים ולא מן השפלים, כי מה שהוא השלמות הגדול יותר בנבראיו - חסרון הוא לגביו ית', ולא נדמהו בחוקו כלל ועיקר.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות מו)



כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור
...להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב. מכאן אמרו: אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים ראתוי לו כאילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא ולא ראה את העולם לידע מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראתוי לו שלא בא לעולם.
מפני מה לא יאמר אדם מה למעלה? משל למי שהיה שותה יין במשתה מים מתוך הקנקן, ונמצא יין זה תלוי באויר. כך ברא הקב"ה את העולם ותלאו ברוח, שנאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח... כך אמר לו הקב"ה לאדם זה: בני רצונך לדעת עולמי האיך עמד? למוד מרוחך ומגופך, שכל זמן שהרוח בגוף, הרוח סובלתו, יצאתה הרוח מן הגוף, אחרים סובלים אותו, שנאמר (תהלים קמו, ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו וגו'. לכך לא יאמר אדם מה למעלה.
ומפני מה לא יאמר אדם מה למטה? משל למלך שהיה לו ביב של בורסקי, ובנה על גבו פלטורין. אם יאמר אדם לחברו כמה נאה ומשובחת פלטורין אלו, אלא שהיא עומדת על גבי ביב של בורסקי, לא נמצא מבזה פלטורין של מלך? כך ברא הקב"ה את העולם ורקעו על המים, שנאמר (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים, למטה מן המים אי אתה יודע מה הוא, ודבר שאין אתה יודע מה הוא אי אתה רשאי לדרשו ולחקרו. לכך לא יאמר אדם מה למטה.
ומפני מה לא יאמר אדם מה לפנים? ר' שמעון בן גמליאל אומר, משל למלך שבנה פלטורין ושכללה, והיה מקומה של פלטורין לשעבר מקום אשפתות וגלי אבנים. משבנה המלך פלטורין ושכללה, אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת פלטורין לשעבר. כך היה העולם, מתחלה תהו ובהו, משברא הקב"ה את העולם ושכללו אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת ברייתו של עולם. לכך לא יאמר אדם מה לפנים.
ומפני מה לא יאמר אדם מה לאחור? משל למלך שחשב בלבו, ואינו רוצה לאמרו בפיו. אם יאמר אדם לחברו: יודע אני מה בלבו של מלך, אין שבחו של מלך בכך. כך ברא הקב"ה יום נקם ונתנו בלבו, שנאמר (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי וגו'. ואם יאמר אדם לחברו: יודע אני אימתי תדון, אימתי הקץ בא, אימתי משיח בא, אימתי גאולה באה, נתקצרו ימיו, שכבר בקשו (אח) אחרים לימוד (ימוד) על הקץ ונטלו נשמתן. לכך לא יאמר אדם מה לאחור.

(מדרש שני כתובים, פרק א [בתי מדרשות חלק א])



ואם יאמר אומר הנה חכמי ישראל הזהירו מזה, ובלבד העיון בתחלת הזמן ותחלת המקום, כאמרם כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם - מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, נאמר ונעזר באלקים כי העיון האמתי לא יתכן שימנעוהו ממנו, ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנת, כאמרו (ישעיהו ט, כא) הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ. ואמרו החסידים קצתם לקצתם (איוב לד, ד) משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב, וכאשר יש לחמשת האנשים בזה, רוצה לומר איוב וחבריו, מאמרים נרחבים. אבל מנעו שנעזוב ספרי הנביאים לצד ושנסמך על מה שיצא לכל אחד ואחד בעדת עצמו בהעלותו על דעתו התחלות הזמן והמקום, כי כל המעיין מן הצד הזה אפשר שימצא ואפשר שיטעה, ועד שימצא יהיה בלא דת, ואם ימצא הדת ויחזיק בה לא יבטח מהעתקתו ממנה בספק שיעמוד לפניו ויפסיד עליו אמונתו, ואנחנו כלנו מסכימים שהעושה זה חוטא, אם הוא בעל עיון, אבל אנחנו קהל בני ישראל חוקרים ומעיינים על דרך זולת זו, שהוא מה שאני עתיד לזכרו ולבאר בע"ה.

(אמונות ודעות, הקדמה, ד"ה ואנחנו עתה)


הכל צפוי והרשות נתונה - כתב הר"ב בשם הרמב"ם... וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא (איוב יא, ז), כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה... [והראב"ד השיג עליו בספ"ה מהלכות תשובה וז"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה, וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. עכ"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז"ל (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה: כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב"ם, שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם, שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם, טוב היה לו לתנא לשתוק, כי שמא יבא הרהור בלבם. וא"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם, א"כ אף דברי הרמב"ם כן, שהודיע לנו שאין להשיג, לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו.

(תוספות יום טוב, אבות פרק ג משנה טו)


כל המסתכל בארבעה דברים וכו' מה לפנים מה לאחור
רבינו הקדוש ע"ה במשנה זו [אבות ב, א: דע מה למעלה ממך וכו']
, וכן עקיבא בן מהללאל ע"ה במשנת הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו', שהוא לשון זה עצמו, חששו מאיש שוגה ומפתי פן יטעה בהבנתם, שסגר לנו הפתח לבלתי התבונן בשום דבר שאינו נראה ונגלה לעין, ומה גם במה שנוגע אליו ית' מידיעתו וכיוצא, וכן במה שהיה האדם קודם הווייתו זאת או מה שיהיה אחרי כן, שיהיה ההסתכלות בכל זה עון אשר חטא, מעין כל המסתכל בד' דברים מה לפנים מה לאחור וכו'. על כן אמרו שניהם, הסתכל והתבונן מאד וחקור ודרוש בכל אלו הג' דברים שאומר, ואל תחוש שבהסתכלות בהם או בקצתם אתה עושה עבירה כמסתכל בנסתרות. אין הדבר כן, הסתכל בכל שלשתן ואין אתה בא בהסתכלות זה לידי עבירה, כי אדרבא בזה תלוי כל שלמותך כי יצילוך מן החטא ויביאוך אל מעשה המצות.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לפרקי אבות [דרוש לח במהד' מישור])


כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה וגו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'
בגדר היסודות לבאר כי כל עיקרי תורתנו נרשמים ורמוזים בתנ"ך, ושלשה צדדים להיותנו מחוייבים לחקור על העיקרים והאמונות מדרך השכל והסברא, ומה הם העיקרים שנחקור עליהם ומה הם שנאמין אותם בקבלה...
ואם מצד השלישי, שיש צד איסור לחקור על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתוב, יש לו ג"כ פנים מההראות, כנראה שאינו מאמין אותם אם לא שיורה עליהם השכל, נחשב לו למיעוט אמנה, וכמו שאירע לאותו תלמיד שלגלג על מה שדרש רבי יוחנן ושמתי כדכוד שמשותיך, עתיד הקב"ה וכו', ואח"כ ראה בעיניו מה שבאזניו שמע ונענש על זה (סנהדרין ק, ב"ב עה), וכן נענשו דור המדבר בענין המרגלים שלא האמינו מה שאמר להם ה' יתברך שהיתה ארץ זבת חלב ודבש. וכן ממה שאמרו (חגיגה יג) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור וכו', נראה שאין לאדם לחקור בכמו אלו הענינים שהם עמוקים ומכוסים, וכמו שאמרו במשנה: אין דורשין וכו' וכל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה וגו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'...
ואם הצד השלישי, ג"כ נמצא אותו אמתי בקצת מן האמונות שא"א לשכל האנושי לעמוד על אמיתתם ולהשיגם, כמהות ה', וידיעתו, באיזה צד היא שלא תכריח את האדם במה שיעשה ויבחר אם טוב ואם רע, ותארי שלמיותיו ע"ד חיוב, וכיוצא באלו האמונות שאי אפשר לשכל האנושי להשיגם עד תכונתם - אסור לו לחקור עליהם כיון שלא ישיג אמיתתם, ואפשר שיטעה ויבוא להכחיש המקובל בעיקר ההוא. כל שכן לדעת קצת קדמונים שאומרים שא"א לאדם שישיג וידע דבר על אמתתו, כמ"ש הר"י אלבו ז"ל ([ספר העיקרים] פט"ז מהמאמר הראשון). ועוד שהוא חסרון או פחיתות ח"ו בחוקו ית', שיתגאה ילוד אשה לדעת מהותו יתברך, או כוונת פעולותיו וסודותיו, וכאמרם (ברכות י) בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שכינוי לך מורה כי בהיותך בעל חומר לא תשיג סודותיו. וכן אמרו (חגיגה יג) במופלא ממך וכו' ושנינו כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. רצה לפי כוונתנו פה, כי מהותו ית', וידיעתו מעשה בני אדם בלי שיכריחם, אינו מושג לשכל האנושי באיזה אופן הוא, ולזה אין ראוי לעיין ולהסתכל בכמו אלו, אלא להאמין אמונה שלימה כי מהותו הוא היותר שלם שאפשר, וידיעתו היא שלימה ואינה מכרחת, כי ידיעתו ומהותו אחד. וזהו הנרצה במה שאמרו מה למעלה מה למטה, ר"ל השגת מהותו ית' שהוא למעלה, והשגת ידיעתו מעשה בני אדם שהם למטה, ולא הכריחם ידיעתו.
וכן הוא עיקר ושורש משרשי התורה שהאל ית' הוא פועל בבחירה ורצון, כי האל ית' ראוי שימצאו בו כל השלמיות, ושיהיה מסולק מכל החסרונות. ולפי המושכל יקשה, כי כל בעל רצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, ויהיה א"כ מתפעל ומקבל שנוי, וכן כל רוצה הנה הוא חסר דבר הנרצה, והאל ית' לא יחסר לו דבר שירצה, וכן הבוחר יהיה חסר לו הדבר הנבחר קודם שיבחרהו, והאל יתברך לא יחסר לו דבר, ואם כן בבריאת העולם כשרצה אז לברוא אותו למה לא רצה קודם או לא אח"כ. ואין היתר לספק זה כמו שכתב בעל העיקרים פ"ב ממאמר ב', אלא כשנאמר כי מה שניחס אליו ית' הרצון, הוא כדי שנבין ממנו סילוק היותו פועל על צד החיוב כפועלים החסרים, אבל לא נדע עצמות רצונו היאך הוא, כמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם כן רצונו נעלם תכלית ההעלם. וא"כ רצונו ה' יתברך הוא כולל מבריאת העולם ועד סוף העולם, שברא העולם כרצונו בזמן שבראו, ולא קודם ולא אחר כך לסבה ידועה אליו, וכן הוא פועל בכל דור עם הצדיקים כפי רצונו בשנות עליהם טבע הבריאה, ובזמן שיהיה רצונו שיהיה העולם חרב יהיה, כמו שאמרו (בפ' חלק) שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. ואין לנו ידיעה והשגה למה ירצה בכך ולא ירצה בכך, ולמה ירצה במה שירצה בזמן שירצהו ולא קודם לו או לאחריו, ואם נסתכל ונרצה לעיין בזה יחשב לנו לחטא כיון שאין ידיעתנו יכולה להשיגו, כמו שנאמר למעלה. וזה שאמרו מה לפנים מה לאחור, מה היה לפנים בשעת הבריאה שברא העולם אז ולא היה קודם, או אחר כך, מה היה אחר כך בפעולותיו שפועל בעולמו בבחירה ורצון ובזמן, כליון וחרבן העולם, למה לא פעל או לא עשה מה שעשה קודם או אחר כך, וזה הנרצה במה לאחור. או ירצה הענין עצמו, כרצונו בכל הדברים שרצה ושירצה דרך כלל, מה היה שלא רצה כך לפנים מזמן הבריאה או הפעולה או החורבן, או שלא רצה כך לאחור, כלומר לאחר זמן הבריאה והפעולה, כי העיון וההסתכלות בזה יזיק לו ולא יועיל.
ואמנם אמרו ראוי לו כאילו לא בא לעולם, הרצון בו כי השלימות הנקנה לאדם בדעות הוא כשישיג הדבר האמיתי, אבל כשלא יוכל להשיגו תהיה יגיעתו לריק ולבטלה, וראוי לו כאילו לא בא לעולם בערך דבר זה שלא השיג אמתתו, כי ביאתו לעולם הוא להשלים עצמו במעשיו הטובים ובדעותיו ואמונותיו האמיתיות. וחזר ואמר וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו וכו', לכלול דברים כיוצא באלו שאין האדם יכול להשיגם, וכשנחקור עליהם יהיה פועל בטל כי לא יעלה בידו מה שרצה, כיון שאין בכחו להשיגו גם מה שבכחו יפסיד, כמו שכתב הרב המורה ז"ל פרק לב מח"א.

(רבי משה דטראני, המבי"ט, בית אלקים, שער היסודות, פרק א)


מה למעלה
נגד כח היחידה, שהוא התאחדות פרטי הכוחות במאציל יתברך שמו, בחלק הזה בכח שאצלו יתברך שמו בענין זה אסור להתבונן, כמו שמובא בספר יצירה (פרק א) ולפני אחד מה אתה סופר. וזה הוא בכלל מה שאמרו בשואל מה למעלה וכו'. כי זה הוא התבוננות במקור אחדות ה' יתברך. ועל דבר זה נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו ז"ל (במדבר רבה יד, כב) הא במיתתו רואה, שהוא על ידי הסתכלות ביום המיתה כמו שנתבאר לעיל, שאז מגיע למדריגה זו כאשר מתאחדת גם נפשו במאציל, וכמו שנתבאר לעיל.
והוא הנקרא בפי האריז"ל עולם אדם קדמון. שגם הוא עולם גמור ודמות אדם לו, שהוא הכולל כל כוחות העולמיות... שזה הוא הקשר והאיחוד שבין עולם האצילות לעצמות אין סוף יתברך שמו. ולכך אסר האריז"ל ההתבוננות בעולם זה רק בעולמות האורות היוצאות ממנו... עולם החמישי שהוא מספר חמש מאות, לא נמצא כלל במספר האותיות אות שיורה עליו, לפי שאי אפשר כלל להתבונן בו כמו שנתבאר.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק ג)


ובעבור כי הבנת זה קשה, איך יצוייר שיכלה העולם אל דבר שאינו לא ריקות ולא מלוי, וכן איך יצוייר משך קודם בריאת עולם בלי קודם ומתאחר כמו שהוא בסדר הזמן הנמצא היום, ע"כ אמרו רז"ל לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, כי מה למעלה ומה למטה ירמוז על מה שהוא חוץ לעולם, ומה לפנים ומה לאחור ירמוז על המשך שהוא קודם בריאת העולם ואחר העדרו. ויאמר שלא ישאל אם יפול בו קודם ומתאחר אם לאו.

(ספר העקרים, מאמר ב, פרק יח)


מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור
ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור, שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים.

(משך חכמה, שמות פרק לב פסוק יט)


וגם החקירה בעניני היחוד האמיתי להבדילו מאחד העובר, שזכר בחובות הלבבות, הוא החקירה בעצמותו יתברך שאסרו לנו חז"ל לחקור מה למעלה וכו'. ואין בזה מצות התבוננות אלא אזהרת שמירה ממחשבת שוא, וכמו שנתבאר למעלה.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)


וכלל הבריאה הוא ההווה האמצעי בין הראשית והאחרית, כמו שנאמר (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, שהראשית הוא ה' יתברך וכן האחרית יהיה ה' יתברך לבדו, הוא אחרון, והבריאה הוא האמצעי, שלכן אמרו שאסור לאדם שהוא האמצעי להתבונן (רק) בהווה שהוא האמצעי, ולא לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, שזהו הראשית והאחרית ואינו מגדר האדם שהוא האמצעי.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק ד)


אין דורשין בסתרי עריות וכו' ואתו למישרי איסורא בעריות
אסיקנא בגמרא בסתרי עריות. ומה שנתנו טעם משום דתרי כי יתבי קמי רבייהו... ולא יהבו דעתייהו ואתי למשרי איסורא בעריות - שפיר הוא דקאמרו. אלא מיהו איכא למימר דעריות מיגמר גמירי לה אינשי ולא אתי למישרי איסורא. אבל הוי יודע שסתרי עריות שאמרו כוונתם בו סוד סתרי עריות וטעם איסורם, שהוא סוד נסתר. שאע"פ שנאמר בהם חקים, כלומר שהם גזירת המלך, מ"מ בנוהג שבעולם אין המלך גוזר גזרות וקובע חקים בלא טעם ידוע אצלו ואצל יחידים מחכמיו ואנשי עצתו, אע"פ שהדבר אצלם מכוסה מהמון אנשי מלכותו. כ"ש מלך מלכי המלכים הקב"ה ית' וית' שמו, שאין ראוי לומר שיגזור גזרה לריק ללא דבר. ואם עמקו מחשבותיו, אי אפשר שלא היה בימות אדם הראשון נביא א' או צדיק א' שנתגלה לו הסוד, כענין שכתוב כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים [עמוס ג, ז]. ואין ספק במה שאמרו ז"ל שקין והבל נשאו אחיותיהן תאומות שנולדו עמהם [עי' ירושלמי יבמות יא, א], ואמרו שאדם הראשון גומל חסד לבניו להשיאן להם, שראויות היו לו לאדם, וכן אמרו שתאומות נולדו עם כל אחד מהשבטים ושכל א' מהם נשא תאומתו [עי' ילקוט שמעוני מקץ רמז קנב], וזהו מה שכתוב מלבד נשי בני יעקב, והרי יעקב נשא שתי אחיות, א"כ כשנתנה התורה נתחדשה הלכה באיסור העריות ואי אפשר שיהו איסורן בלא טעם. ודע שטעמן מתוקן ומקובל חכם מפי חכם, נביא מפי נביא, תלמיד מפי רב ותלמיד מפי רב עד משה רע"ה מפי הגבורה. והוא הוא יסוד סוד העיבור באמת, שאי אפשר לגלותו ולא לדרוש בו. ואני כבד פה וכבד לשון ורפה ידים איני רשאי לכתוב כלום בסוד החתום, כי הוא גבוה מעל גבוה, תלוי באילן גבוה. אבל אודיעך נאמנה שסיבת איסור העריות והרחקת הקרובים היתה תערובות שהיתה בימי אדם וחוה, נתערבב העולם ונפרדו הכחות שהיו מיוחדים, ולכך לא נתקיים הישוב בקין והבל, וספו תמו הם וזרעם, ונתקיים הישוב בשֵת, שממנו עלו ונתיחסו כל דורות הצדיקים. וכל מעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה זו היתה סיבתם הרעה. והיה כל העולם רתת על שנתנה תורה בהר סיני ונתבסם העולם, ונאסרו העריות לסיבה זו. ואילו ידעת מה טעם נתקבלה מנחת הבל, וסוף סוף נהרג, ומה טעם לא נתקבלה מנחת קין ונטרד מן העולם, ומה טעם נאמר כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין [בראשית ד, כה], אז תבין סודות נפלאים נשגבים ונוראים, ותדע תורתנו התמימה אשר לא תחסר כל בה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


כי שאל נא לימים ראשונים וכו' ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים וכו'
ולכן נאסר החקירה והתבוננות במהות ענין הצמצום כמ"ש האריז"ל, כמו שכתבתי לעיל שלא הורשינו להתבונן כלל לידע ולהשיג מהות ענין מקומו של עולם, איך שהכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך, ואין עוד מלבדו כלל לגמרי מצדו יתברך. והאמת שהוא בכלל שאלה וחקירה מה לפנים, שלמדוהו ז"ל מכתוב "כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלקים אדם" וכו', ואי אתה שואל וכו'.

(נפש החיים, שער ג, פרק ח)


יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם וכו' מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור
כי השלוש ראשונות, כתר חכמה בינה, הם נעלמות לרוב קירוב מקורם לענין הנהגת פעולות להנהיג העולם בחסד דין ורחמים וענפיהם, והם בלתי מושגות כלל וכלל ועיקר. רק הם סוד 'מחשבתו' ו'חכמתו' ו'בינתו' הוא הדעת והיודע והידוע, אשר מהעלמם נתגלה ד"ו פרצופין באצילתן במקומם. וכביכול דרך משל הוא כחושב ומתחכם ומבין ומחריט איך יעשה הבנין, הרי הבנין נעלם במחשבה ואח"כ מתגלה, כן לענין האצילות הקדוש והטהור. ועל זה אמר בשלוש ראשונות אין השגה ואין כח באדם להתבונן בהם, לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו, שהוא מהבנין ולמטה, שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה בפרק אין דורשין, תנו רבנן... יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, תלמוד לומר, למקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. הרי בארו עליהם השלום כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה, שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד.

(רבי מאיר גבאי, עבודת הקודש, חלק היחוד, פרק ט, הובא בשני לוחות הברית, תולדות אדם, בית ה' (כב) [אות נה])


גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US