Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת חגיגה דפים יז-כז

לדף הראשי על אגדות חגיגה


יז ע"א


א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וכו' עד אימור דאמרינן רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב וכו'
מכאן אתה למד שעצרת של חג רגל בפני עצמו הוא והוא כנגד פרוכת המסך השמיני מלמטה למעלה היא הנימא השמינית שעתידים להיות לימות המשיח בכנור וע"כ הקרבן פר אחד ואיל אחד ושני כבשים בני שנה משא"כ בשאר ימי החג שהפרים מתחילין בי"ד והם מתמעטין והולכין עד ז' והכבשים בכל ימי החג אינו פחות מז' וע"כ נקרא במשלי חכמים וחידותם סעודה קטנה וז"ל בפסיקתא א"ר אלכסנדר משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו בני יודע אני שכל שבעת ימי המשתה הייתי טורח עם האורחים ועכשיו אני ואתה נשמח יום א' ואינו מטריח עליך הרבה אלא תרנגול א' וליטרא אחת בשר כך על ז' ימי החג היו ישראל עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם וכיון שיצאו ימי החג אמר להן הקב"ה לישראל יודע אני שכל ז' ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של או"ה ועכשיו אני ואתם נשמח יום א' ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר א' ואיל א'. כיון ששמעו ישראל התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו עכ"ל המדרש. וכמדומה שהוא מבואר למשכיל ועוד נאמר שם בלשון אחר ושם ימצאו מבקשי ה' וזכור אל תשכח מספר פרי החג והנני פותח לך פתח קטן כדי להוציא לך את האור לחוץ. דע שבעצרת של חג כתיב בעצרת תהיה לכם ובעצרת של פסח כתיב עצרת לה' אלהיך ואמרו משל למלך שבאה לו שמחה ז' ימי המשתה מטרונא רומזת לבני פלטרין ואומרת עד שהמלך עוסק במילודיה שלו שאלו צרכיהם וכיון שלא התבוננו כבשה להם מטרונא עוד יום א' כך כל ז' ימי החג התורה מרמזת לישראל ואומרת להם שאלו מה' מטר תדע לך שהוא כן בשני ונסכהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מי"ם מכאן לניסוך המים בחג וכיון שלא התבוננו כבשה להם עוד יום א' לכך צריך הכתוב לומר עצרת תהיה לכם ומה אוסיף לבאר ולהוסיף ביאור על מה שביארו הם ז"ל אלא שיש לך לדעת שעצרת של מתן תורה כעין עצרת של חג ואם בינה שמענה זאת ותיכף זה יתבאר סודה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


תוס' ד"ה אף, בירושלמי וכו' א"ר יוסי בר' בון דוד מת בעצרת וכו' ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא
כונתם דהירושלמי לית ליה דהיה שבת, אבל תלמודין סבר דהיה שבת, ומצינן למימר דגם לתלמודין היה עצרת וכן מצאתי ברות רבתי ריש פרשתא ג' דאתמר בי מדרשא דדוד הע"ה מת בעצרת שחל להיות בשבת ע"ש. ועיין מ"ש הרב בכור שור דף קכא ע"ב ועמ"ש בקונטריס שמחת הרגל רות לימוד ג, דף ו ע"א ע"ש.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


תוס', דוד המלך ע"ה מת בעצרת
דוד המלך ע"ה מת בעצרת (כמו שאמרו בירושלמי והובא בתוספות חגיגה יז.) וכן נולד בעצרת כמו שכתוב בספרים הקדושים שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומטעם זה קורין בעצרת מגלת רות עיין שם.
ואיתא ברעיא מהימנא אמור צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה' דהאי איהו נהמא דאורייתא דאתמר ביה לכו לחמו בלחמי ה' ה' מן המוציא לחם מן הארץ. והיינו דאות ה' מן הארץ הוא ה' תתאה דמדת מלכות נקרא בזוהר הקדוש ארץ שכינתא תתאה וה' מן המוציא הוא ה' עלאה שהוא בינה שכינתא עלאה שהוא המוציא וכו'. ושניהם הם מדת דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה והוא ה' תתאה, ושלמה בנו דכתיב ביה וישב על כסא ה' זכה לכל חכמה תתאה. ודוד המלך ע"ה היה רבן של בעל רוח הקודש כמו שאמר האריז"ל, והיינו רוח מקודש עלאה שהוא בחינת תורה שבעל פה כמו שזכרנו.
וכן דוד המלך ע"ה הוא הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה (כמו שאמרו מו"ק טז ע"ב)... ובמאמר ראשון כתיב ורוח אלקים מרחפת וגו' ודרשו (ב"ר פ"ב) זה רוחו של מלך המשיח וכו' מרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלת כמים וכו' והוא דוד המלך ע"ה דכתיב ועבדי דוד נשיא להם לעולם. ועיקר התגלות בחינת תורה שבעל פה יהיה לעתיד על ידי משיח וכמו שדרשו (קה"ר ב, א) כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא וכו'. ובאמת ב' הענינים אחד הם דתורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא כמו שנאמר תזל כטל אמרתי. ותשובה אף שהיה מועיל תמיד היה רק להנצל מעונש אך שיעשה מזדונות זכיות זכו רק במתן תורה שהוא רק על ידי שזוכין להתגלות מעתיקא, היינו שנתברר שקשורים בשורש בהשם יתברך בראשית המחשבה...
ואז זכו לאור תורה שבעל פה שההופעה מטלא דעתיקא ולתשובה שיהיו זדונות כזכיות שעל זה מורה התרין ההי"ן ה' עלאה בינה עלמא דחירו תשובה. וה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה וכו' ושניהם הם מדריגת דוד המלך ע"ה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג השבועות, אות יט)


והזמן בשבועות לתקן הרב כעס על ידי התורה שבעל פה והתשובה. ודוד המלך ע"ה נולד בעצרת כיון שמת בו (כמו שאמרו בירושלמי הובא בתוספת חגיגה יז.) והקב"ה ממלא שנותן של צדיקים מיום ליום (קידושין לח.) מן הסתם נולד גם כן בעצרת וכן כתבו בספרים, ועל דוד המלך ע"ה אמרו (מו"ק טז ע"ב) הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה כדי לתקן הרב כעס. וזה הטעם שקורין מגלת רות שהיא אמה של מלכות, היינו שורש בנין מלכות בית דוד קורין בעצרת שאז הזמן לתקן על ידי תשובה ועל ידי תורה שבעל פה לזכות לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי כמו בלוחות הראשונות.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג השבועות, אות כב)


בתוס' מירושלמי אריב"ב דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כו'
הנה משמע דמת בשחרית, ועי' שבת ל' ע"א אבא מת ומוטל בחמה כו' הרי שבחום היום היה, אמנם בזהר תרומה קנ"ו א אמרו דהוה שעתא דמנחה, מוכח דהן מדרשות חלוקות כדסיימו בתוס'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)



יז ע"ב


ת"ש מי שלא חג כו' מאי לאו יו"ט של עצרת, לא יום טבוח
בבירורים י"ב שבס"ס יסוד המשנה ועריכתה, בררתי שגם בתקופת חז"ל למדו המשנה מתוך ספר כתוב, ולפעמים רשם המעתיק ראשי תיבות ואחרי כן התוכחו הכמים איך לקרוא ולפענח הר"ת, ראה חדושי הגרש"ש בס"ס נתיבות עולם שביאר אמרם בפסחים יג, ב, אר"י שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב האצטבא, תני תנא קמיה דר"י על גב האצטבא, א"ל וכי להצניען הוא צריך, תני על גג האיצטבא, וכן במשנה סוכה מב, ב, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גבי האיצטבא, ובגמ' שם מד סע"ב, תני תנא קמיה דר"נ סודרין על גג האיצטבא, א"ל וכי לייבשן הוא צריך, אלא אימא על גב האיצטבא, וכן בדהכא שהיה כתוב וי"ט של עצרת בר"ת וחשבו בתחילה פענוח הר"ת "יום טוב" והשיבו כי הכוונה "יום טבוח", שוב שאלו א"כ ניפשוט כו' ועל זה אמרו אימא ראשי תיבות י"ט אלו צריכין להקראות ימי טבוח.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


מפני שיום טבוח היה
ביטוי זה מופלא דלכאורה הוי להו למנקט בלישנא מעליא יום השלמה וכדומה, ויתכן שיסוד כינוי זה לאותו יום הוא, אמרם בשבת קכט, א, יומא דעצרת דנפק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה כו', ובכן נתכנה זמן מתן תורה על זיקא דנפק ביה ושמיה טבוח ע' בס' נפש חיה סי' תצד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


אמר רבה ותסברא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן והאמר אי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי כו'
דע שעצרת של מתן תורה רומזת לענין גבוה ומגלה לנו סוד מעמד הר סיני ורומזת עוד לעתיד. הלא תראה שהוא לסוף חמשים יום ותחלתן יום טוב ראשון של פסח וסופן חג עצרת והן שבעה שבועות כנגד שבעת ימי השבוע שתחלתן וסופן שבת ולכך מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי שהם נ' יום כנגד חמשים שערי בינה האמורים בדברי חכמים שנמסרו למשה ע"ה חוץ מאחד ולכך אין מונין יום חמשים שהוא שורש השרשים וקדש הקדשים. אבל מונין מ"ט לפי שהם ז' שביעיות ומצוה לממני שבועי שהם ז' שבועים והשמיני עצרת לה' אלהיך שהוא מכלל שבוע שביעי שרומז לעולם שכולו שבת והיודע סוד זה יודע שמיטין ויובלות ויבן סוד ימות עולם ושנות דור ודור וידע מה הוא דבר צוה לאלף דור ואין לי לפרש יותר.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


מצוה למימני יומי כו'
זהר חדש בשלח ל"א א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)



יח ע"א


ולא הניחן ר' טרפון וכו'
כתב בעין יעקב מכאן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג השבועות אפי' בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חרבן הוה. וקשיא לי תפוק לי ממאי דאמרינן פ' לולב וערבה כל העושה איסור לחג ע"ש ופירש"י וצ"ע. ואפשר דניחא ליה לאוכוחי מבריתא טפי מאמורא. אך ק"ל מ"ש דהא רבי טרפון בימי חרבן הוה הא רבי טרפון היה אף בזמן שבהמ"ק קיים והוי יום טבוח ועשאוהו י"ט אבל לאחר חרבן דלא הוה יום טבוח מאן יימר לן דעשאוהו י"ט. וצ"ע. לקוטי מהר"א פליף כ"י.
והנה לשון הרב מהר"י ן' חביב בעין יעקב שכתב מכאן מוכיח וכו' הביאו מרן בב"י או"ח סי' תצד על שם מהר"י ן' חביב. והאמת דהאי הוכחה שכתב בעין יעקב מאיש לוקחה זאת הוא רבי' ישעיה הראשון בחידושיו לחגיגה הביאם הרב שבלי לקט והוא כלשון מהר"י ן' חביב ממש. ונמצא דהרב הכותב מהר"א הנז' לא על הרב מהר"י ן' חביב בעין יעקב לבד תלונותיו כי אם על רבינו ישעיה ומרן שהביא דברי הרב עין יעקב. ויען שהלשון שכתב הרב עין ועקב הוא הלשון ממש של רבינו ישעיה אין ספק שהרב ז"ל כתב הדברים בשם אומרם ונשמט מהדפוס אך על מרן יש להעיר שהביאו בשם הרב עין יעקב ולא זכר שהם דברי הרב שבלי הלקט בשם רבינו ישעיה הראשון.
איכו השתא הבא נא אבא למה שהקשה מהר"א פליף דתפוק לי ממ"ש פ' לולב וערבה כל העושה אסור לחג, ותריץ יתיב דניחא ליה לאוכוחי מבריתא וכו'. ואינו מחוור דאם הראשונים כתבו כן למאי דבעי הש"ס ולא פשיט ממימרא אין לומר זה על הרב עין יעקב ואפי' על רבינו ישעיה וכ"ש דהול"ל תרוויהו. אמנם לק"מ דמהתם לא מוכח אלא דהעושה אסור לחג הנה שכרו אתו אבל לא מוכח דאסור להתענות. ותו דההיא אית בה תרי פירושי וכמ"ש רש"י איסור לחג עצמו וי"א על מוצאי י"ט דהוא אסרו חג ע"ש ומעתה מה יוכיח הוכח מההיא כיון דיש לפרש דבחג עצמו מיירי. ומאי דקשיא ליה דר' טרפון היה קודם החרבן בזמן שבה"מ קיים אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה סי' תצד, באתי לכלל ישו"ב ע"ש ובספר הקטן ברכי יוסף שם ומשם בארה.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


ולא הניחן ר' טרפון וכו'
מכאן הוכיח רבינו ישעיה ז"ל דאסור להתענות במוצאי חג השבועות וכן פסק מרן בש"ע א"ח סי' תצד. וכבר כתבתי בזה בפתח עינים ובמחזיק ברכה שם סי' תצד, ורבינו האר"י ז"ל האריך בטעם סוד אסרו חג ע"ש הוא ברחמיו יאריך ימינו ושנותינו על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים לעשות רצון ה' אלקים חיים.

(חיד"א, מראית העין כאן)


יום טבוח
...שאצלנו החג לעולם בו' ומתן תורה היה בז' בחודש... ובזה נבין חשיבות היום שאחרי העצרת, יום טבוח, חגיגה יח [וכינוי זה הוא לההבנה השטחית כחידה סתומה, למה לא נקטו יום השלמה וכדומה דמעליא טפי, ונראה שלרמז באו על האמור בשבת קכט ע"א יומא דעצרת דנפק ביה זיקא ושמו טבוח דאי לא קיבלו ישראל תורה וכו'...], וזהו המקור לאסרו חג, עיין מג"א להלן סק"ד, מפני שבאמת זהו היום שבו ניתנה תורה.

(נפש חיה, סי' תצד, בתחילתו)



יח ע"ב


בגדי עם הארץ מדרס לפרושים
בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו, וכך שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכר בכל מקום בתלמוד שבעליהם נקראים פרושים. והנה כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. ולפיכך בא הכתוב הזה, אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מהמותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב, א), שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים, ולא ישתמשו בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ולוט. וכן יפרוש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, וכענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות מה שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו.

(רמב"ן, ויקרא יט, ב, הובא בשני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - המאמר השביעי (יב) [אות ר])


ובהתחלתו של הצדיק להרגיל את עצמו כנ"ל בכל דברי גשמי הוא בעיניו כדבר טמא ע"ד שאמרו חז"ל בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו' אך אחר כך בהרגיל את עצמו שיהא לו לטבעיות בודאי הוא טהרה וקדושה גדולה בהמשכתו בכל דבר גשמי קדושת הבורא.

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)


אכילת חולין בטהרה
עוד יש טהרה באכילה, וכמו שהיו נוהגים הקדמונים שהיו אוכלין חולין שלהן בטהרה, אבל הוא דבר כבד במאוד לקיים זה, מאחר שאנחנו כולנו טמאים, אם כן צריך לראות שלא יהיה המאכל מוכשר לקבל טומאה, דהיינו הלחם שהוא אוכל צריך להיות לו דגן שהיה משומר שלא בא עליו מים משעת קצירה, נמצא שלא הוכשר לקבל טומאה, וילוש העיסה במי פירות גם כן שהם משומרים שלא בא עליהם מים משעת קצירה, ולא יוכל לאכול כי אם ביצים ופירות שלא הוכשרו, וכשירצה לשתות ילך אל הבאר או אל הנהר וישוח וישתה שלא יגע בהם ויטמאם. והאלהי הקדוש האר"י ז"ל היה נוהג כן מראש השנה עד אחר יום כפורים. ובטור סוף הלכות ראש השנה (סימן רג) כתב, ירושלמי, רבי חייא מפקיד לרב, אי את יוכל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים. וכתב אבי העזרי אלו הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום כפורים כו', עד ועל כן נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של גוים, בעשרת ימי תשובה הוא נזהר, עכ"ל הטור.
וזה לשון הבית יוסף, וכתב בתשב"ץ על דברי אבי העזרי, והר"ר שמואל מבונבערק אומר דלא דק, דדוקא חולין בטהרה דלית בהו איסור טוב הוא לטהר עצמו, אבל פת של גוים דמשום איסורא הוא, אי נהיג בהני י' יומין בכולא שתא נמי לא מצי אכיל, ואין זו טענה דכיון כו' עיין שם. והרב הקדוש האריז"ל אמר בודאי האמת הוא דלא קאי רק אענין חולין בטהרה. ומה שכתב הר"ש מבונבערק דלא דק, דפת של גוים דמשום איסורא כו', לא הבין את הפשט, הפת של גוים שכתבו כאן אין רצונם לומר שיש בו איסור פת של גוים, אלא הוא כשר, רק שאפאו גוים, כיצד, כגון שהוכשר בקיסם. ואלו שנהגו שלא לאכול פת של גוים כו' רצו לומר פת שאפו גוים והוא כשר, מכל מקום לא אכלו אותו משום טומאה, שבודאי הוכשר לקבל טומאה, וצריכין לאפות בעצמן ולבחור מה שלא הוכשר כדלעיל, נמצא פת של גוים שהוזכר כאן הוא משום לתא דאוכל חולין בטהרה.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - אות ט' טהרה (יג-יד) [אות כה])



כ ע"ב


חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש
הצדיק מחמת שהוא עובד הבורא ומחזיר אחר הרשעים גם כן להיותם מעובדי הבורא ברוך הוא ומוכיח אותם להכניס אותם תחת כנפי השכינה ומכח זה שהם מגביהים את הרשעים לעשות רצון קונם צריך הצדיק ללחום מלחמות מצוה עם החיצונים לברר הנצוצות שנפלו בקליפה עד הנה על ידי מעשה הרשעים שהיו עושים והצדיק מעלה אותם לקדושה ומזה באה להצדיק מחשבת תאות עולם הזה.
וזה פירוש המשנה, חומר בקודש מבתרומה, רצה לומר המשנה מקשה חומר בקודש מהיכן הוא בא דבר זה חומריות לקודש רצה לומר להצדיק שהוא עובד הבורא ואין לו רק תשוקה להיות עובד הבורא ברוך הוא מהיכן בא להצדיק דבר חומריות. ותירץ מבתרומה, רצה לומר מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא בא להצדיק מחשבה רעה של גשמיות של הרשע שתרומה לשון הגבהה הוא שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש...
אותיות אהבה הם כלי לבהירות הבורא שבתוכו וכשאדם אוהב מעשה גשמיות אזי הוי מעשה גשמיות כמו כלי לאהבת הבורא נמצא כשאדם הולך אחר התאות הגשמיות אז הבהירות הבורא עמנו בכלי בתוך כלי אבל כשאדם אוהב את הבורא ברוך הוא בלב שלם אזי היא בהירות בתוך כלי אחד וכו'.
וזהו פירוש שמטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש, שמטבילין הוא לשון תערובת שמערבין הבהירות. בכלי תוך כלי לתרומה, רצה לומר שמכניס אהבתו בגשמיות וצדיק צריך להעלותן ולהגביה אהבתם לקדושה וזהו לשון תרומה ואז היא בכלי תוך כלי כנ"ל, כי האהבה היא כלי לבהירות והתאוה הגשמיות הוא כלי לאהבה שעל ידי תאות הגשמיות גופא בא לידי אהבת הבורא כנ"ל בפסוק מאויבי תחכמני וכו'. ונמצא כשאדם הוא בתאות גשמיות הבהירות הוא בשני כלים וזהו כלי בתוך כלי אבל כשאדם באהבת השם יתברך הוא בכלי אחד דהיינו בתוך אותיות אהבה כנ"ל. וזהו אבל לא לקודש, רצה לומר לקודש כשהצדיק מכניס אהבתו להבורא ברוך הוא כנ"ל אזי הוא בכלי אחד.

(קדושת לוי, פרשת נח)


חומר בקודש מבתרומה כו'
עי' זהר בלק קפ"ט א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש
ונראה דהנה הענין מה שדם טעון כלי יש לומר שהדם בעודו בבעלי החיים הוא מפוזר ומתחלק בכל אברי הגוף וחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וכשנתקבל בכלי הכלי מצרפן להכלל ולהעשות אחד, והוא כענין הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, ואז רק אז נעשה ראוי להכלל במזבח רומז לכנס"י. וזה רומז להתאחדות ישראל בפרט ובכלל, בפרט הוא להיות כל איש פיו ולבו דעתו ומחשבתו אחד ממש, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נד.) בכל לבבך בשני יצריך, ובכלל היינו כל ישראל יחד יהיו כאיש אחד חברים.

(שם משמואל, פרשת פינחס, שנת תרע"ג)



כב ע"ב


נעניתי לכם עצמות בית שמאי
הדר חזא סיוטא וכו' [יומא כב]. הקשה הרב מהרח"א במקראי קדש ובישרש יעקב משם הרב מהרש"א בתאוה לעינים דמוכח דחזא סיוטא על שאמר עצמות שאול ואיך לר' יהושע בחגיגה דף כ"ב ע"ב דאמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי לא אחזיאו ליה סיוטא. ותירצו הרבנים הנז' בכמה אופנים עיין בדברי קדשם. ואנכי איש צעיר אומר דהתם מקמי הכי אמר ר' יהושע בושני מדבריכם בית שמאי ואח"כ הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי ואלו ברישא כי אמר בושני מדבריכם ב"ש אחזיאו ליה סיוטא ואח"כ שאמר נעניתי לכם עצמות לא אחזיאו סיוטא אז מצאה החקירה מקום לנוח אמנם מכיון דגם בתחילה כשאמר בושני לא אחזיאו אין מקום לחקירה וי"ל דבית שמאי לא הקפידו על ר' יהושע כלל לא בתחילה ולא בסוף. ושאול המלך הקפיד מתחילה ועד סוף. א"נ שר' יהושע היה מבית הלל, דתלמיד ריב"ז היה שהיה תלמירו של הלל ובחיים חייתם של בית שמאי שקיל וטרי בהדייהו ולבו גס בהם משא"כ רב נחמן שאמר על שאול המלך, א"נ דקמי שמיא גלייא דר' יהושע לא כיוין לבזות כלל רק אגב ריהטיה הוא דאמר ולהכי לא ציערוהו. ועכיז לרוב חסידותו כל ימיו הושחרו שיניו מפני התעניות כמ"ש שם.

(חיד"א, פתח עינים יומא כב)


עמש"כ לעיל יומא כב, א, וראה רע"מ ויקרא טז, ב, צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו, ניצוצי זהר אות ז, זהר תרומה קמב, א, ושם קנא, א, אות ה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


עי' זהר ויקרא ט"ז ב צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו. ועי' יומא כ"ב ב נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש כו', וראה זהר תרומה קנ"א א ניצוצי אות ה, שלח ק"ע ע"א אות ג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו
מכאן יש ללמוד כמה צריך אדם לדקדק בדבריו הן בעודנו פניו הולכים בקרב מלחמתה של תורה חד"ד ותימא על הראשונים ועל גדולי הדור להזהר בדבריו, ובשגם נראה בעיניו כי לא באו אל נכון, יתלה החסרון בו די לא שלו, חסר"ו של אדם גדול ישא ביום ההוא, ק"ו מאריא דבי עילאי רבי יהושע, שהיה פשוט אצלו שטעו ב"ש, ואמר בושני מדבריכם, ועמד תלמיד אחד ואסבריה טעמן של ב"ש, ומיד הלך רבי יהושע ונשתטח וכו' נעניתי לכם עצמות ב"ש וכו' הושחרו שיניו וכו' [ועיין בנזיר דף נב ע"ב דאמר על רבי עקיבא איני יודע אם משמת חזר בו והושחרו שיניו מפני התעניות. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס זה לעיל ביומא על דף כב ע"ב ע"ש]. והעיני בשר לו יכיר מיעוט ערכו וקוצר דעתו ואל יוציא מפיו דבר שאינו הגון נגד גדולים רק בדרך משא ומתן כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע. וזכור יזכור מ"ש גדולי הפוסקים דעתה לא יש דין ת"ח והוכחנו בעניותנו במקומו דאפי' דין צורבא מרבנן לא יש כדמוכח בפ' אז"נ דרבינא לא החזיק עצמו אפי' לצורבא מרבנן ובשאר דוכתי. וכבר אמרו בירושלמי פ"ב דשקלים לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ופירש מהר"ש סירילייו שלא יזכירנה בקלות ראש. וזאת לפנים פירשנו בעניותנו מ"ש ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע דהתנא לימדנו מוסר השכל שאל יגזור אומר המעיין לומר קושיא זו לית נגר דיפריקינה וכיוצא, שסופו להשמע, כי על הרוב אחד חכם או אפי' תלמיד יסביר פנים יפות להעמיד הדבר על בורייו.
והא דאמרו בערובין דף נג, דאמר רבי יהושע מימי לא נצחני אדם אלא אשה תנוק ותנוקת, והא הכא תלמיד זה נצחו. אפשר דהתם קאמר במילי דעלמא ע"ד מאי דתנן הם אמרו שלשה דברים, והיינו במוסר ובדרך ארץ. ועוד אפשר לומר דההיא דאמר רבי יהושע הוה מקמי האי עובדא. ועיין תשובת הרב חוות יאיר סי' קנב.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


כבר נודע כי אמרו חז"ל [תענית יא ע"א] כל המתענה נקרא חוטא, ומצינו בחז"ל להיפך שהושחרו שיניהם מפני תענית, אבל שניהם אמת, אם בלאו הכי היצר הרע נכבש אף כי יאכל וישתה, רק אם יתענה יבטל כח יצה"ר לגמרי ממנו, זהו אינו, כי צריך ליתן ליצה"ר קצת, כמ"ש בדרוש מקדם, דוגמת שעיר המשתלח, ולכך אסרו להתענות, אבל מי שמרגיש שזולת התענית וסיגוף, יגבר יצרו עליו, ובזה יכניעו שלא יכול להסית אותו, פשיטא שיש להתענות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א, עמ' טו)



כו ע"א


ר' יוחנן ור' אלעזר ח"א אימת נכרי עליהם וח"א אימת מלכות עליהם
בס' שם עולם אות נב, הבאתי מזבחים קב, לעולם תהא אימת מלכות עליך כו' אמר ר' יוחנן מהכא ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב וכו' שר' יוחנן הוא שאמר אפילו ריש גרגיתא משמיא מנו ליה ברכות נח סע"א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


הכתוב עשאן כולם חברים
והנה בש"ס חגיגה, שטומאת עם הארץ נחשבת כטהורה ברגל משום שנאמר ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים, והנה כי גם ביו"ט מתאחדים ישראל, ע"כ בזה"ז שיום עצרת הוא יו"ט יכולין לקבל הארת מתן תורה אף בלי יום השבת.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ב)


...דקבלת פני רבו בשבת ורגל, יותר מבימי החול, כי שבת הוא רזא דאחד וגם ברגל כתיב (שופטים כ, יא) כאיש אחד חברים ואמרו ז"ל, הכתוב עשאם כולם חברים ברגל, ע"כ אז הזמן ביותר שיכול איש להאיר גם לזולתו, וכעין קרבן ציבור שהנסכים שבו היו מועילים גם לכל יחיד.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב)


...ששלשה הדברים המאחדים את כלל ישראל, הראשון הוא ארץ ישראל... והשני הוא מלך ישראל... והשלישי הוא בהמ"ק שכל ישראל מתקבצין בבית אחד, ובו נעשים כל ישראל חברים ברגל... בהמ"ק הוא המאחד את כל השכלים של ישראל. וע"כ נאמר (דברים יז, ח) כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית וגו' והוא מקום השראת השכינה שהוא כדמיון השכל ששורה במוח.

(שם משמואל, מועדים, סוכות שנת תרע"ג)


...דהנה במדרש (ויק"ר פ"ל) וכן בגמרא (מנחות כז.) דלולב ומיניו רומזים לכתות שבישראל ויעשו כולם אגודה אחת... דזה בא מצד מדת החסד... שהגדולים יתחסדו עם הקטנים להתחבר עמהם... והנה ידוע בכוונות שיום הראשון הוא חסד שבחסד מקיף ופנימי, ע"כ מצוות לולב מדאורייתא היא יום הראשון בלבד, אבל בשאר הימים שהם מדות מתחלפות כמו גבורה שבחסד וכו' שאין החסדים כ"כ בתכלית אין בהם מצות לולב, לבד במקדש, שהמקדש בעצמו הוא המקבץ את כל ישראל, שכולם מתקבצים בבית אחד, וכל ישראל נעשו חברים ברגל כולו (חגיגה כו. וירושלמי שם פ"ג ה"ו) ע"כ גם בשאר הימים נוהגת מצות לולב, היינו שהמקדש מסייע שאפילו בשאר הימים יתאגדו ויתאחדו יחד מצד החסד כנ"ל.

(שם משמואל, מועדים, שבת חול המועד סוכות, שנת תרע"ד)


ענין הערבה שניטלת בפ"ע, אף דאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת לאלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות, ועם הלולב מצרפין אותה כאמרם ז"ל (מנחות כז) יבואו אלו ויכפרו על אלו, כמו חלבנה עם סממני הקטורת, וא"כ למה ניטלת בפ"ע כל שבעה במקדש... י"ל כענין אמרם ז"ל הכתוב עשאן כולן חברים ברגל, דמש"ה טומאת ע"ה טהרו ברגל, וע"כ אף כשהוא בפ"ע נמי יש לה מעלת הכלל.

(שם משמואל, מועדים, הושענא רבה שנת תרע"ט)


וזהו עיקר יחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. והארה זו הוא דייקא ביום טוב. והנה גם בכנסת ישראל בעצמם נצרך להיות יחוד כי גם הרקנים שבישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח כערבה נעשים אגודה אחת. ובכך השם יתברך מתעלה ומתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחד על ידי הארתו יתברך בנפשות ישראל ברגל וכדאיתא בגמרא, שברגל הכל נאמנים על טהרה מפני שנעשים כולם חברים אפילו עמי הארץ כמו שנאמר ויאספו כל ישראל כאיש אחד חברים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג השבועות, אות ח)


וזה הפירוש והיה לך למקרא העדה, היינו שיהיו כל העדה כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי זה ונועדו אליך אל פתח אוהל מועד כדי ללמוד תורה. כמו שהיה במתן תורה דכתיב ויחן שם ישראל וגו' ובמכילתא כאיש אחד בלב אחד וכו' וזה היה ההכנה למתן תורה. וכן במועדים העיקר שיהיו ישראל באגודה אחת וכמו שאמרו על יום טוב, כאיש אחד חברים, הכתוב עשאן כולם חברים, שיהיו כאיש אחד בלב אחד וכלשון הכתוב כאיש אחד חברים.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת מטות, אות ז)


קדושת שבת וקדושת יו"ט, מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תושבע"פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה יז, א, ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מט., הוא תוכן תושבע"פ, ומשום הכי היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כו, א. וע"פ האמת אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת.

(עולת ראיה חלק ב עמ' מג = משפט כהן עמ' רעד = מאורות הראי"ה שבועות עמ' כג)


וביום שכל ישראל נפגשים ליראות פני ד', כשכולם מתקבצים בירושלים, אומרת הגמרא, שכולם נעשים חברים. דבר משונה! אותו אדם שהיתה בו לפני כן השלילה של עם הארץ, הוא עכשיו חבר. זהו מתוך רוממות קודש כלל ישראל המופיעה ברגל, שמקיפה את הכל. "יראה כל זכורך" "מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ".

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 224)


חכ"א לא יגמור
יש נוהגין שלא לאכול בשר. ...ויש לדמות למה שהותר לכבוד שבת שמותר אף לאחר השבת משום דהוי אך מנהגא להחמיר, ולכן כיון דהותרה הותרה, כדלעיל סי' קסח סעיף ה גבי פת עכו"ם. וצ"ע מחגיגה כו ע"א... חכ"א לא יגמור... ולא אומרים כיון דהותרה הותרה.

(נפש חיה, סי' תקנא סעיף ט)


משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה
והנה מובן שכל דבר הניתן מצד החסד לבד איננו מתמיד, וכשעבר הרגל שוב חוזר וגונזו לאותו אור, וע"כ מעבירין על טהרת העזרה.

(שם משמואל, פרשת בראשית, שנת תרע"ד)



כו ע"ב


הזהרו שלא תגעו בשלחן כו'
עמש"כ בס' נפש חיה סי' א סע' א, ובמלואים אשר בהוצאה שניה שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


לא היו יכולים להטביל את השלחן
...עפ"ד הירושלמי יומא פ"א ה"א... ר' יוסי אומר אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד, א"ר יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי כמה דתימה בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום [...שלא היו יושבים על פתח אהל מועד כל היום וכל הלילה אלא שהיו משלימין ובאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה, ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא - קרבן העדה], כך הכא [גבי לחם הפנים] צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום, ואין חיוב שיהיה לחם הפנים על השלחן אשר לפני ה' רק בזמן התחברות יום ולילה, וזהו שאמרה תורה לפני תמיד [ומה שנשנה בסוף חגיגה שברגל אמרו לעמי הארץ הזהרו שלא תגעו בשלחן לאשר אין יכולים לטבלו כי אי אפשר לסלק לחם הפנים שעליו, ולכאורה לר' יוסי הרי יכולים לטבלו בשבת כל היום כולו אחרי שסלקו לחם הפנים הישן וטרם שערכו הלחם הפנים של שבוע זו, הנה מבואר ברמב"ם הל' משכב ומושב פי"א הי"א שזהו לאשר הנטמא מנגיעת עם הארץ צריך הערב שמש... ואי אפשר לערוך עליו לחם הפנים מבעוד יום והרי בעינן שימסור יום ללילה].
מילואים שם: למש"כ על שנשנה בסוף חגיגה שברגל אמרו לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לאשר אין יכולים לטבלו כי אי אפשר לסלק הלחה"פ שעליו - הנה בגמ' שם אמרו תנא דידן מ"ט לא תני שלא תגעו במנורה, ומשני מנורה לא כתוב בה תמיד, ולכאורה יוקשה מאי בכך שלא צריד לדלוק כל היום הרי עכ"פ צריך להדליק לפני הערב שמש, ונראה שזהו משום דבדיעבד אם הדליק בלילה לא בטיל מצוה עי' זבחים יא סע"ב איך לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד.

(נפש חיה, סי' א, על מג"א ס"ק א, ומילואים שם)


על השלחן הטהור
עוד נמצא טהרה בשלחן על השלחן הטהור, עוד ועם היות שנוגע לענין הדין שיקרא טהור כדפירשו רבותינו ז"ל, מכל מקום התורה נדרשת לכמה פנים, ונוכל לומר כי נכתב טהור ללמד מוסר לאדם שיהיה שולחנו טהור, דהיינו שלא ימשך אחר תענוגי הגוף הנמשכים מצד יצר הרע, כי שולחנו של אדם נקרא מזבח לכפר עליו ובהיות שלא יהיה נמשך אחר תענוגי יצרו ודאי בזה מכניע יצרו והוא מזבח כפרה לטהר עונותיו.

(ראשית חכמה, שער האהבה, פרק אחד עשר [הראשון] [אות מז])


מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים
ואיתא בגמ' שלחן הטהור מכלל דאיכא טמא והא עשוי לנחת הוא אלא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כו' פי' שכל הסידור תלוי במדרגת בני ישראל אם היה להם עלי' ברגל היו מגביהין הלחם לשורש עליון ביותר. ולא היה מסודר בסדר אחד בשוה לכן אינו בכלל עשוי לנחת כן י"ל ע"ד הרמז.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ט)


אמר ריש לקיש מאי דכתיב ונתת על השלחן הטהור וכו' עד נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר לשום לחם חוס ביום הלקחו
מה נאה חתימה זו למסכת זאת. דע שסוד השלחן עמוק עמו, והוא בצפון לסוד נעלם שאע"פ שמשם יצאה הרעה לעולם משם הטובה יצאה לעולם כי זה השער לה' ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ישב ר' אמורא ודרש אמי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משענות יעקב שערי ציון הם פתחי עולם ואין שער אלא פתוחה כדאמר ופתח לנו שערי רחמים כך אמר הקב"ה אוהב אני שערי ציון כשהם פתוחים למה שהם מצד הרעה וכשישראל טובים לפני הקב"ה וראויין להפתח הקב"ה אוהבם מכל משכנות יעקב שהם כולם שלום משל לב' בני אדם א' מזומן לעשות רע ועשה טוב וא' מזומן לעשות טוב ועשה טוב למי משבחין יותר לזה שרגיל לעשות רע ושעשה טוב אולי פעם שניה יעשה הה"ד אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב שהם וכולם שלום שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים ע"כ. אם יש לך עינים לראות הביטה וראה.
ומנורה בדרום לפי שמשם האור יוצא לעולם ומשם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאים. וכבר ידעת שהתורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור והבן זה היטב ודע שעין יעקב בצפון ותפארת ישראל בדרום ונקראת לחם הפנים על שם לפני תמיד ע"כ נאמר לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל וגו'. וכבר ידעת שלחם הפנים לא היו מסלקין אותו אלא משבת לשבת משום לפני תמיד. והיודע סוד הפנים הנראים ופנים שאינם נראים ידע דברים נפלאים ונוראים ויבין מה הם הפנים האמורים בתורה ובנביאים ובכתובים ומה בין פנים האמורים לישראל ובין פנים אל פנים האמורים במשה רבינו ע"ה. והשם למען רחמיו וחסדיו יעשה עמנו גדולות ונוראות ויראנו מתורתו הקדושה נפלאות.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)


ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו
המשכת פרנסה ושפע שזה ענין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגביהו השלחן ברגלים ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חם ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה. גם התוס' עמדו על לשון חם כי היה נאפה בע"ש וכשהכניסו בשבת לא היה חם כלל. אבל הרמז היה להודיע שבעבודת בני ישראל במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם. שלכן המצוה י"ב חלות. שכל השפעות הצריכים בעולם הם י"ב מינים. שע"ז סידרו י"ב בקשות בתפילה נגד י"ב שבטים כמ"ש במ"א שהם שערים הנפתחים בשמים להמשכת השפע. ולהודיע שמבה"מ יוצא כל השפע. ומטעם זה המצוה בשבת שמיניה מתברכין שיתא יומין. וכפי הכנה וסידור שסידרו בני ישראל וכפי רוב התלהבות שלהם. כך היה יורד באופן ובסדר הזה השפע מן השמים. וזה החיבה שהראו להם שכפי הסידור ואתערותא דלתתא שלהם כך בא אח"כ השפע בסדר זה.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ג)


בענין סידור לחם הפנים. ואמרו חז"ל, לחם חם ביום הלקחו כסידורו כך סילוקו להראות חיבתן של ישראל ע"ש. כי הקב"ה זן את העולם כולו. אבל יש הרבה מיני מקבלים ויש שניזונים כלאחר יד ובני ישראל מקבלין המזון פנים בפנים כענין שאמרו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן נקרא לחם הפנים שהוא המזון המיוחד לבני ישראל כענין שכתוב ופניתי אליכם. ולכן מיוחד לחם הפנים לבני ישראל וביום השבת ובבהמ"ק כמ"ש במ"א. והנה בעוה"ז תחת השמש יש לכל הברואים שינוים. ולכן העליונים נקראו עומדים ותחתונים מהלכים. כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. ומדומם נולד צומח ומצומח ניזון החי ומחי מדבר והכל למיתה הולכין ובעבור המיתה אין עמידה בעולם כידוע שאין כל שעה שלא יהיה שינוי והתחלפות בכל הברואים מטעם הנ"ל. אבל הדברים שמתחברין לשורש אין בהם שינוי. לכן כמו שנסדר הלחם נשאר כך בלי שינוי. וזה היה עדות לבני ישראל שהגם שהלחם כבר נעשה בו כמה שינוים עד שנעשה לחם. מ"מ בכח איש ישראל להעלות הכל אל השורש ונפשט מכל השינוים.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרנ"ו)


העליה לרגל שלש פעמים בשנה, היתה כדי להכליל את ישראל בשרשם, בשרש יעקב שמטתו שלמה, שאז עולים הם לדרגת "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ד' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". אז אין הזעם חל עליהם כלל, כי הזעם של הרגע הוא מצד הזמן, ואילו בעת ראיית הפנים בעזרה הכל הוא למעלה מן הזמן, שהרי באותה העת היו מגביהים את לחם הפנים להראות להם שסילוקו כסידורו. היינו שהזמן לא פעל כלל על לחם הפנים, והורו בזה לבאים ליראות בעזרה שגם הם במדרגה הנשאה של למעלה מן הזמן.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום פרשת בלק עמ' קמז)


ביאור הדבר, כי יסוד כל הקלקולים הוא רק כשמתרחקים מן המקור, אולם כאשר מתדבקים במקור, אין שום קלקול, ועל כן לחם הפנים שהיה במקור, מוצא השפע, מקום ששיכן את שמו יתברך, לא שלט בהם שום קלקול ונשארו תמיד כשעת הנחתם שם.
וכמו כן כל מי שמתדבק בהקב"ה הרי הוא נידון כמקור והוא מתדמה לעליון שכל הרצונות שלו יהיו זכאים וטהורים נובעים מלמעלה דוגמת הרצון העליון ב"ה, ובזה מתגלה חבתו של הקב"ה לישראל עמו, "ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו".

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ה - נימוקי המקראות, ויקרא כד, ו)


ההוראה של לחם הפנים היא לגלות קדושתם של ישראל, שהיו מגביהים את השלחן והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו, והגם שעל ידי הגבהה זו היו מכשירים את השלחן לקבלת הטומאה, שלא היה כלי העשוי לנחת, והיה זה להוראה שגזע הקדש של ישראל אינו מקבל טומאה וכל כלי יוצר עליך לא יצלח, וגם להורות בזה שאפשר להכיר את ישראל בין מצד גדולתם ובין מצד ירידתם, ואותו בן איש מצרי שצחק על זה וכפר בקדושת ישראל יצא מעולמו לברך את ה'.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ח"ו - ממעיני הישועה ח"א פרק ל)


הפליא הוא ית' חסדו, להורות גם לעיני דורות הבאים שהנהגתו עמהם בדרך נפלא למעלה מן הטבע בלתי מושגות לשכל אנושי, והם הנסים המופלאים שהיו מתמידים בבית המקדש, כמו אש שירדה מן השמים... ונס גדול שנעשה בלחם הפנים שכסדורו כך סלוקו חם, ואמרו (סוף חגיגה) שהיו מגביהין את השולחן ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו...
הנה לראות כל איש ישראל בכל אחד מימים טובים, את כבוד מלך העליון ית' במקדשו, הלא תגע בלבבו רוממות כבוד יוצרו במדה גדולה, ויבין מעט מהדרת ענין אלהי, יחזק את לבבו לאהבת ה' ולדבקה בו, ויתן הכבוד למלך הכבוד להכנע לפניו ולעבדו כעבד נאמן, ואף שלא ימצא טוב טעם ודעת במצותיו השמעיות ישמור אותם בכל לב... הנה להשגת תכלית נפלא הלזה שהיו חגי ה' ומועדיו מוליכים כל איש ישראלי, שע"י הנסים שראו בבית מקדשו בהתאספם בו, היו מונהגים ומובאים לקבל ולקיים חקי ה' לכן נקראו רגלים.

(הכתב והקבלה, שמות פרק כג פסוק יד)


פרשת לחם הפנים שרומז על אהבת ה' יתברך לישראל היינו ראו חבתכם שכל מה שה' יתברך עושה הוא רק לטובת ישראל, אך מי שאין שורשו וגזעו מישראל מוכרח להוציא תרועומות על ה' יתברך ולא יוכל לעצור רוחו רק להוציאו על שפתות כמו שמבואר בפ' מקלל, ובישראל לא נמצא שום תרעומות כי יודעים שהכל לטובתם.

(מי השילוח, פרשת אמור)


...דבגמרא (יומא כא.) איתא נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו... והנה התוספות (מנחות כט. צו ע"ב) כתבו דהגמרא אתי כמאן דאמר אפייתו דוחה שבת דלמ"ד אינו דוחה שבת לא היה חם בשעת סידורו גם כן, ובחגיגה כתבו התוספות לתרץ דלמאן דאמר שנאפית בערב שבת בתנור לשמור חומו עד השבת בבוקר. אך מכל מקום תיקשה בחל ב' יום טוב של ראש השנה קודם שאז נאפה ביום ד' ערב ראש השנה (כמו שאמרו מנחות ק ע"ב) ואי אפשר לשמור חומו ג' מעת לעת אף בתנור, והכתוב אומר לחם חום, ויתכן שבאמת נעשה נס גם בסידורו שהיה חם. אך זה אינו רבותא, שאז היה לצורך עיקר המצוה כמו כל הקרבנות שנקרא לחמי לאשי שאמר ונעשה רצונו. וכיון שהיה אז סעודתא דמלכא לא היה זה רבותא יותר מכל העשרה נסים שנעשו בבית המקדש. אך מה שנשאר חומו לשבת הבאה, שאז לא עשו ישראל שום פעולה ומצוה רק היה מונח מעצמו כל ששת ימי המעשה עד שיתקדש השבת הבאה... ומכל מקום היה חם בסילוקו כסידורו, וזה הנס היה מצד קדושת כנסת ישראל.
וזה שאמרו בגמרא שמגביהין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו, ולמה הוזכר נס זה בפרט, ולמה לא הראו להם הנס שנעשה בנר מערבי שממנה היה מדליק ובה היה מסיים ועל זה אמרו (שבת כב ע"ב) עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. אך בזה יש לומר דאפשר ימצא מי שאין מאמין שנותן בו שמן כמדת חברותיה מה שאין כן בשלחן שהיו מגביהין להראותם שזהו הלחם המתחלק, ואחרי זה ראוהו בידי הכהנים שהוא לחם חם כסידורו. אבל הנס שהיו עומדין צפופין ומשתחוין רוחים (כמו שאמרו יומא שם) וזה היה יודע כל אחד בעצמו וטפי הוה ליה להזכיר נס זה ראו חבתכם כו'. אלא שמהנסים שנעשו במקדש לא אמרו להם, ועיקר הנס שהזכירו בלחם הפנים ראו חבתכם שהיה חם אף בשבת הבא שהיה מונח כל ששת ימי המעשה עד שיעבור עליו כניסת השבת סעודת חקל תפוחין קדושת ישראל, והנס שנעשה בו מורה על קדושת ישראל, וזהו ראו חבתכם לפני המקום.
וגם הטומאה שהיה בהשלחן בסיבת הגבהה להראותו לעולי רגלים (כמו שאמרו בגמרא חגיגה שם) הוא גם כן על דרך ששמעתי מהמעשה שהיה אצל רה"ק הרבי מלובלין זצוק"ל שנתנו לו לקידוש על פי טעות צלוחית מי דבש וכשהסתכל בכוס אמר שהוא כשר אבל אינו רואה בו הבהירות של כשר ועל כן לא רצה לקדש עליו. ועל זה א' רבה"ק זצ"ל כי בדבר שנמצא גם ההיפוך מהקדושה באותו דבר יש בהירות הקדושה, ובדבר שאין בו ההיפוך אין בו גם בהירות ההכשר, וכמו שאמרו (ידים פ"ד מ"ו) שהשיבו לצדוקי עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים, ולפי חבתן הוא טומאתן. ועל כן גם בזה שעל ידי הגבהת השלחן היה השלחן מקבל טומאה זה בעצמו גם כן מראה חבתן דבאומות ליכא טומאת זיבה ונגעים והכל רק בישראל לפי חיבתן. ולכך כאן נקרא שלחן הטהור מכלל וכו'.
והנה המגדף לא האמין בקדושת כנסת ישראל שהוא נולד ממצרי שבא על אמו... ועל ידי זה כפר בקדושת ישראל, ואמר מה נפקא מינה שנולד ממצרי כיון ששומר התורה הרי הוא כישראל, וזה שכפר בהנס שנעשה בלחם הפנים בסילוקו שמורה על קדושת כנסת ישראל וכמו שנאמר ראו חבתכם לפני המקום וכנזכר לעיל, וזה שכתב בזוהר הקדוש [קו ע"א] נטיל ה' דשמא קדישא ולייט שכפר בקדושת כנסת ישראל שהוא ה' אחרונה משם הקדוש וזה שאמר לאגנא על אימיה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת אמור, אות יא)


"ולכל היד החזקה" - הוא ההנהגה הנסיית, "ולכל המורא הגדול" - זו גלוי שכינה, ובמקדש כשכל ישראל באין לראות ברגל היו מראים להם שלחן הפנים סלוקו כסדורו, והוא ההנהגה הנסיית, והיו מגלין פני הפרכת והכרובין מעורין זב"ז (יומא נד), וזה מעין גלוי שכינה מקום משכן כבודו ית', וזה "לעיני כל ישראל", ברגל.

(משך חכמה, דברים פרק לד פסוק יב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]

תוס' ד"ה סלוקו כסדורו וכו' חום כיום הלקחו לאו דוקא וכו'
במחילה מכבוד רבותינו הצרפתים הכל היה דרך נס ואם נשמר חומו משבת לשבת כ"ש שנשמר חומו מע"ש למחר ביום שבת. לקוטי רבינו בצלאל כ"י.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


תוס' ד"ה שאני שלחן וכו' אך צ"ע האי קרא דמזבח שלש אמות במאי מתוקם וכו'
וקשה הא שפיר מתוקם כדמתרגם יונתן כדלעיל דהיינו בשלחן שאצל המזבח. גיליון. לקוטי ר"ב כ''י.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


תוס', כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלים אותו וכו'
ובמחקר על ציוני הפסוקים בתלמוד הערתי כי לולא דברי התוס' שנקטו בפשטות כי כוונו על הכתוב בויקרא כד, הייתי מציע לציין באמר ריש לקיש מאי דכתיב (דברי הימים ב' יג, יא) על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא כו', ובזה לא יהיה מקום לקושיא, כי בדברי הימים שם ידובר על העבודה בבית המקדש שבנה שלמה אשר שם מקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב וקטורת סמים ומערכת לחם על השלחן הטהור וגו', וזה השלחן אשר במקדש שלמה לא טלטלו כשלחן המשכן אשר עליו ידובר ויקרא כ"ד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



כז ע"א


זה השולחן אשר לפני ה' וכו' שולחן כמזבח
ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושה' יתברך שוכן בקרבו ואתה מחיה את כולם, והחיות שמקבל מאכילה הוא גם כן רק ממה שרצון ה' יתברך היה שיאכל ויקבל מזה חיות, וכמו שנאמר (דברים ח, ג): "כי לא על הלחם לבדו וגו' על כל מוצא" וגו'. ורצה לומר לא לחם לבד נפרד מה' יתברך, רק בצירוף ה"מוצא פי ה'" עם הלחם, זה הוא המחיה, דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סה, יט) על פסוק (בראשית כז, כ): "כי הקרה ה' אלקיך לפני", אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן. כי השולחן דומה למזבח, וכן איתא (יומא עא.): הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים, כי היכל ה' ומזבח ה' המה, ועדיפי ממזבח אבנים הגשמיי. ואמנם לזה צריך שלימות הכוונה לשם שמים, שלא יאכל לתאותו רק לפי שה' יתברך קבע כן בבריאה, דקיום חיות הוא על ידי מאכל, על כן זהו רצונו, וכדרך שאמרו פרק קמא דחולין (ז.): אני הולך לעשות רצון קוני, על הילוך הטבעי של הנהר, כיון שקבע ה' יתברך הטבע כך, זה רצונו. ואיכא נמי מצוה על זה: נשמה שנתתי בך החיה, כמו שאמרו בתענית (כב ע"ב), ועל זה תיקנו חז"ל הברכה לפני כל אכילה, להכיר שה' יתברך הוא שיצר המאכל להחיותו.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות ט)


וידוע כל אכילות שבקדושה דעולם הזה דוגמת קרבנות כמו שאמרו שולחן דומה למזבח ודורון לתלמיד חכם כביכורים (כתובות קה ע"ב) ויין כנסכים ובבראשית רבה (ס"ה, י"ט) על פסוק (בראשית כז, כ) כי הקרה אם לקרבנך וגו' למאכלך על אחת כמה וכמה. מבואר דאכילת יצחק אבינו ע"ה היה גדול מקרבן אפילו מקרבן אותו איל שהיה תמורת יצחק ונחשב כעקידת יצחק דודאי היה בו קדושה גדולה משאר קרבנות. האכילה עוד גדולה יותר כי זה נשרף באש וזה נכנס לגוף הצדיק שהוא אש אוכלה כידוע דאש דרגא דיצחק.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ז)


השלחן דומה למזבח כדאיתא שלהי חגיגה... והיינו, כי ההנאה שיש להאדם מן המאכל אם נכנסת לנפש האלהית וחלק אלוה ממעל שבו, היינו כשהוא מכיר שהשם יתברך ברא את המאכל הזה ומחייהו ונותן לו הויה וקיום והוא נותן בו טעם והנאה ונותן לאדם חשק שיתאוה לו ושיטעום בו טעם טוב ושיוסיף בכוחו וחיותו. כשמכיר שזה הכל מהשם יתברך בהכרה ברורה מאיר בלב בלי הטעייה בנפשו לחשוב דמיון דרך העברה בעלמא להכרה ברורה. הנה הכרה הזו הוא מכח החלק אלוה וצד הטוב שבו ואותו הצד נתגבר והנאת אותו הצד הוא ממש הנאת הקרבן שלמעלה. כי שוה הוא החלק עם הכל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק קונטרס עת האוכל, אות ו)


מי שהגיע למדריגה שלבבו דביקה בתמידות במחשבת רצון ה' יתברך ושליטתו וכן כל איבריו אחריו כי ממנו תוצאות חיים הרי כללות גופו נעשה מרכבה לשכינה... ומשכן ובית המקדש וקודש הקדשים לשכינתו יתברך ששרוי בתוכו שהרי כל מחשבותיו ומגמותיו ותשוקותיו ורצונותיו וכוחותיו בזה. ועל זה אמרו (ראש השנה יח ע"ב) שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו כי גופו ממש דוגמת בית אלקינו כנ"ל. ואם כן היא מאכלו דוגמת הקרבנות ממש שמקריבין בבית ה'. וכמו שאמרו זה השולחן אשר לפני ה' דשולחנו של אדם השלם בזה כמזבח ואיתא (יומא עא.) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים. ואיתא (כתובות קה ע"ב) המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים והכל כנ"ל.
וגם כשהוא עצמו ממלא גרונו כמקריב קרבן למזבח ה' מאחר שהגיע למדריגה זו בחללות הלב מכל חמדות העולם הרי אין לו שום שייכות אל הגוף.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א)


וגם עיקר קדושת האכילה שיהיה דומה למזבח וכמו שאמרו, פתח במזבח וסיים בשולחן וכו', ובפרט בתלמידי חכמים וכמו שאמרו (יומא עא סוף ע"א) לנסך על גבי המזבח ימלא גרונן של תלמידי חכמים, ובכתובות (קה סוף ע"ב) המביא דורון לתלמיד חכם כמקריב לביכורים דכל אכילותיו ושתיותיו כקרבנות, ובבראשית רבה (סה, יט) אם לקרבנך המציא וכו' למאכלך על אחת כמה וכמה משמע דחשוב טפי מקרבנות, וזהו כל ענין אכילה דקדושה שברא ה' יתברך את האדם שיצטרך לאכילה לקיום חייו כי יש בזה עבודה כמו בקרבנות ומה שנאמר לאדם הראשון מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז) זו מצות עשה כמו קרבנות.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות י)


שולחנו של אדם מכפר עליו
וכיון שכן הרי באמת כל עניני עוה"ז יש בהם קדושה שהרי מוכנים המה למען הרבות קדושה והמה כלים לקדושה, וכמו בביהמ"ק כל הכלים וכל השייך שיצא התכלית המקודש על ידו הוא קדוש, אם כן גם בכל דבר ודבר יש בו מן השורש הזה, כי כל עניני עוה"ז מוכנים המה שישתמש בהם קודש, ומה נפלא הוא מה שאמרו ז"ל כי שולחנו של ת"ח דומה למזבח ואכילתו כקרבן, והיינו משום שכל ענין הסעודה היא באמת דבר קדוש עליון, להגביר חיילים לתורה, אשרי מי שזוכה לקיים מצוות אלו בקדושה וטהרה.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 5-6)


ולפעמים האכילה בסוד הקרבן, כמו שאמרו רז"ל, עכשיו השלחן של אדם מכפר והוא במקום קרבן.
הענין כי האכילה יש בה גופני ורוחני, כמו שכתבתי לעיל בשם האלהי האר"י ז"ל פירוש הפסוק (דברים ח, ג), על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אשר על כן חיבור הנפש עם הגוף על ידי המאכל, רוחניית המאכל מחזיק כח הנפש, וגופניות המאכל מחזיק כח הגוף, ושניהם מחוברים כמו הנפש הנעלמת בהגוף, ובזה מקדש הגוף ומדבקו לנשמה, והגוף שהוא נרתק ותיק הנשמה אז מתחבר תיק הספר עם הספר. וזהו בתנאי צדיק אוכל לשובע נפשו, רצוני לומר שמדקדק באכילה שהוא מן המותר בפיו שאין שום ספק וחשש איסור בו, ואינו אוכל אלא כדי חייו, ותכליתו בה חיים כדי לעבוד את בוראו לעסוק בתורה ובמצות, וגם מלחמו נותן לדל כאשר יתבאר לקמן בארוכה, אז נקרא סעודת מצוה, ועל בחינה זו נצטוה לאכול, כי כל אכילתו הוא מזבח כפרה קרבן כדלקמן. אבל לדעת טוב ורע, סוד כי תאוה הוא לאכול כו', לא תאכל. אבל תכלית בריאת האדם שנעשה בדמות וצלם היתה לדמות צורה ליוצרה כביכול להתדמות לו בכל דרכיו, כמו שנאמר (תהלים פב, ז), אלקים אתם, והאכילה אשר יאכל יהיה בסוד קרבן ונתקדש אכילותיו...
הכלל העולה, אדם שהוא צדיק ואוכל מן המותר לו, אז האכילה במקום קרבן, כי הצדיק מדמה הצורה ליוצרה כביכול, ואז אכילתו מקודשת כאכילת מזבח, כי אינו אוכל רק בשביל נפשו שתשאר דביקה בגוף לעבודת בוראו...
ה'שלחן' הטהור הוא אותיות 'לחשן', שהוא הקדושה העליונה שנושא הכהן הגדול, והשלחן מזבח כפרה, והמאכל במקום קרבן. וארז"ל (פסחים נט, ב) הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זה רומז על נשמות המגולגלות באוכלים הטהורים, וזה האוכל בדרך הנ"ל הוא הכהן, ובזה נתכפרו הבעלים שהם באוכלים.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - קדושת האכילה (סה-סו, סט, עא) [אותיות קנא-קנד])


וצריך לסלק הסכין מעל השלחן בשעת ברכה, משום שהשלחן הוא מזבח, וכתיב (שמות כ, כב), לא תבנה אתהן גזית, וכתיב (מלכים א ו, ז), ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - קדושת האכילה (צ) [אות קעב])


שלחן מכפר
עוד כתב רבינו בענין סדר התשובה, שאם אינו יכול להתענות, שבעוד שהוא תאב עדיין לאכול, יניח מתאותו לכבוד הבורא, וזה חשוב לו כענוי. וכתבו, שעל זה נאמר שהשלחן מכפר.

(ראשית חכמה, תוצאות חיים אות עח)


גם במשתה דאחשורוש... היתה צמיחת הרפואה והתחילו המלאכים לזכור לישראל זכות הקרבנות. כמו שאמרו (מגילה יב ע"ב) על פסוק (אסתר א, יד) והקרוב אליו. היינו דכל אכילת ישראל שהוא בקדושה הוא דוגמת קרבנות דשולחן דומה למזבח... כי באמת גם אותה אכילה הוא אצלם בקדושה שהרי נזהרו מדברים האסורים ולא נשתקעו על ידי אותו משתה בתאוות כלל.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יט)


תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן
במקום שהוא המחשבה של אדם, שם הוא כל האדם. כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש, והנפש אינה דבר, רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם. ומקום שמחשבתו אדוקה, כך הוא כל צורת האדם באותו עת. תדע, שכוח המחשבה שבאדם בעת הזיווג פועל בולד שיהיה כן, וכמו שהיה בכבשים דיעקב... וכן הדבק בתורה, שמחשב בה תמיד, כל איבריו כן, כמו שאמרו ז"ל: תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן, שכל גופן אש שנאמר (ירמיה כג, כט): הלא כה דברי כאש.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קמד)


ומכל מקום אנו אומרים כי אתה אבינו על יצחק אבינו ע"ה כמו שאמרו (שבת פט ע"ב): ודלא בסבא טעמא וכו', ושמעתי דסבא הוא יעקב ודרדקי אברהם, שהוא ההתחלה ויעקב הסוף, ומצד שניהם אין מקום לתיקון החוטאים רק כשימחו על קידוש השם ויתקדש שם שמים על ידם, ובזה יהיה עלייתם. אבל מצד יצחק, אש דתורה היא אש אוכלת אש ושורפת אש של גיהנם, וכמו שאמרו דתלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, כי היא התבלין ליצר, שנעשה "טוב מאוד", ועל ידי החטאים אשר כשנים "כשלג ילבינו", ו"יתמו חטאים" ולא חוטאים (כדרך שאמרו בברכות י.).

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות לו)


במד"ר (פ' מד) והנה תנור עשן ולפיד אש, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומתן תורה וביהמ"ק, א"ל כ"ז שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פרשו משתים הם נדונים בשתים... דהנה יש להבין הא דפרשו משתים נדונים בשתים שבודאי הם מדה במדה. כי תורה כתיב בה (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו שמגבהת את הנפש ומשיבתה לשרשה כי התורה שהיא למעלה היא המעלה את הנפש ג"כ ממטה למעלה...
דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהיא בשכל ומגביהה ומקשרת את הנפש בשרשה, אם פרשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות היפוך התורה שהיא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהתם כח הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה, ובש"ס, א"ר אבהו א"ר אלעזר ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם, ומכלל שזה היפוך מזה, ע"כ גיהנם מקביל לעומת פרשו מן התורה.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ו)


וחכמת התורה הוא הנותנת קיום באיש, רצה לומר בשורש הנשמה והנפש, שאין אור של גיהנום שולטת בה, וכמו שאמרו בסוף חגיגה. והוא השארת הנפש לעולמי עד, אף שבעולם הזה כבר מת, לא נאבד חס ושלום לגמרי. ומצוותיה, שהוא תולדותיהם של צדיקים, שהם הכל פעולות גשמיות בעולם הזה, הם הקיום במין, שהוא ההשארה בעולם הזה לעולמי עד. ואף תלמוד תורה עצמה הוא מכלל מצוותיה של תורה ובכלל תרי"ג מצוות, והוא הלימוד באיברים הגשמיים, בפה או בכתיבה בספר, שנשארו הדברי תורה שלו קיימים בעולם הזה בידי התלמידים הקרוים בנים תלמידים, מפיו או מפי כתביו...
וזהו דיוק הלשון: תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר וכו', יעוין שם בברכות (יט.). והרי אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב): דל פלגי דלילתא שאין חוטאים כלל, וכן איתא (בראשית רבה נ, ג) כשדן אינו יהודי דן בלילה שאין חוטאים. אבל הכוונה על חטא הברית שהוא בלילה, וכמו שנאמר (איוב כד, טו) "ועין נואף שמרה נשף", ועיקר גיהנום הוא על קלקולי הברית, כמו שאמרו בפרק עושין פסין (עירובין יט.), שהכל יורדין על עסקי הינם, ואין לזה תיקון רק על ידי התורה, דעל זה אמרו דתלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם, כי הם ודאי עשו תשובה, דהמאור דתורה מחזירם למוטב ומתקנים הקודם, ואחר התשובה חוזר להתחלה למצות פריה ורביה, שהיא המצוה הראשונה דקודם החטא, ועל ידי מצות "כתבו" האחרונה זוכה אחר כך לקיים מצות פריה ורביה הראשונה, שאחר התיקון חוזר להתחלה.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות טו)


ולכן אמרו שם בראש השנה [יז] גיהנום כלה והם אינם כלים שכל זמן שיש גיהנום בעולם עדיין נקרא עולם הזה. אבל כשגיהנום כלה אז הם אין כלים אף הקרקפתא דלא מנח תפילין ואין כאן מקום להאריך, ואיתא, העוסק בתורה אין אור של גיהנום שולט בו. והוא ההצלה מעונש של קרקפתא דלא מנח תפילין כי מאור של דברי תורה מאיר על כל השתדלותו בעולם הזה אף בעניני עולם הזה הכל מה' יתברך שזה ענין התורה כנ"ל והוא דוגמת תפילין.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת כי תבוא אות א)


למה נדונו [עדת קורח] בשרפה - והוא, כי הנה היה עם לבבם לפרוש מן התורה כמו שאמרו ז"ל, כי אש דת רוחנית היא, ולא תכון לבעלי חומר, רק ללכת אחר תאוות החומר כי מין במינו המה. והם לא ידעו כי התורה תזככם עד עשות מהחומר רוחניות. וכמו שאמרו ז"ל (ילקוט ירמיה רמז שו) על פסוק הלא כה דברי כאש וכו' (ירמיה כג, כט), מה אש כל מה שנותנים בו נעשה אש כך כל הדבק בתורה וכו'. וכן כל הדבק בתורה, אמרו רבותינו ז"ל, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם, קל וחומר מסלמנדרא וכו'. והוא מה שכתבנו כי תזכך את החומר.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק יא פסוק א-ג)


...הקדושה העצמית של ישראל כן המילה, כדאיתא במדרש (ב"ר פרשה מח) שאברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח ליכנס את מי שמהול. גם בתורה מצינו כן שת"ח אינו נכנס לגיהנם (עיין חגיגה כז, א ובשער הגלגולים הקדמה כב), כי יסוד הגיהנם הוא כח החבלה שיש בעולם, ובשני דברים הללו שהן עיקר קדושתם של ישראל א"א לשלוט בהן חבלה כלל.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום פרשת וירא עמ' עד)


עי' זהר חיי שרה קל"ב רע"ב כל מאן דאשתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא כו' חירו בעלמא דאתי בגין דלא יתבעון מניה דינא בהאי עלמא כלל, ויקהל ר' ע"א כד ב"נ עסיק באורייתא כו' אשתזיב מתלת דינין מדינא דהאי עלמא ומדינא דמלה"מ דלא יכל לשלטאה עליה ומדינה דגיהנם, ועי' בפי' רבינו משה אלשיך לאיכה א' פס' זכרה ירושלם כו' משל לתופס כנור שחטא ובכל פעם מחל לו המלך וכשנקצצה ידו נתלה על עונותיו. ובאור החיים בחקותי כ"ו י"ד, ובס' החיים מהגר"ח אחי מהר"ל מפראג ס' גאולה וישועה ח"ה רפ"ה, ויעוין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק שהרעיש נגד זה שלומד תורה יהיה פטור מעונש על אשר חטא ועמש"כ שם באריכות. וראה בתקו"ז תל"ב (ע"ו ב) כי שבע יפול צדיק וקם א"ל ר"א אם הוא צדיק אמאי נחית תמן, אלא בגין לאפקא מתמן כל נפשא ונפשא כו'. ובמלואים לניצוצי זהר שם בסה"ס קמ"ח ב דז"ש הכא דאין אור של גיהנם שולטת בהן בעברם שם להעלות נשמות דמצננים לו עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


אין אור של גיהנום שולט בת"ח לפי שכל גופן אש
התלמיד חכם אף דאמרו בהחליל (סוכה נב.)... ובתלמידי חכמים יותר מכולן, מכל מקום אמרו, דאין אור של גיהנום שולט בהם לפי שכל גופן אש, דאור של גיהנום הוא אש התאוות, כמו שאמרו (עירובין יט.) שהכל יורדין על עסקי חינם, ונאמר (ישעיה לג, יא): "רוחכם אש תאכלכם", שמהחטא עצמו נעשה האש של גיהנום. ועל כן אף דאיתא במנחות (ק ריש ע"א) "גם הוא למלך הוכן" - הוא התלמיד חכם דבו אש היצר גובר יותר, הוא רק דרך הכנה, לא דרך שליטה חס ושלום, כי אש התורה היא אש אוכלת אש דגיהנום ואין צריך הגנה כלל. ועל כן אין צריך לתפילין שהוא רק אות וקשר, והוא כמו מצוות מגינות, כי יש מקום לראיית עמי הארץ אלא ד"יראו ממך", מה שאין כן מאן דאחיד באורייתא אחיד בקודשא בריך הוא, "וה' בדד ינחנו" וגו', דאין מקום לראיית עמי הארץ כלל, וכדרך שאמרו (ברכות לד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו וכו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה, והם כל גופן אש, היינו יוצא מגדר גוף כלל, כי בכל מקום אש רומז דבר רוחני כמו "ה' אלקיך אש אוכלה", אבל תפילין הוא קשר הגוף.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)


ומה סלמנדרא שתולדת אש היא וכו' ת"ח שכל גופן אש
רש"י בחולין י מסביר, שהסלמנדרא היא 'שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים' ; ואילו בחגיגה הוא מסביר, כי סלמנדרא היא 'חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק'. יש שתי צורות להיווצרות הסלמנדרא - האחת ע"י כישוף והאחת בצורה הטבעית, וכך הוא גם ביצירת תלמיד-חכם [עי' לשלשה באלול, חוב' א, עמ' לז]. יש תלמיד-חכם, הנוצר ע"י כישוף, אשר האש נמצאת בו, אמנם, במדה מסוימת, אך זו אינה עצמותו; ויש תלמיד-חכם, הלומד ברציפות וללא הפסקה שבע שנים תמימות, שמיטה שלמה, וע"י כך הוא מתקדש ונהפך לאש. כל גופו אש, ועל כן האש החיצונית אינה שולטת בו; כולו קשור לתורה הנצחית.

(רבי צבי יהודה קוק, קנין תורה [מהד' רקובר] עמ' עו)


ק"ו מסלמנדרא
עי' זהר ויקהל רי"א ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


תלמידי חכמים שכל גופן אש
"מרפא לשון עץ חיים" שהיא רפואת הדיבור, וכנזכר לעיל כי עוסק בתורה נעשה כל שיחתו תורה, וזהו רפואת הלשון המרבה לפטפט, על ידי עץ חיים דתורה, שנעשה כל גופו אש, כמו שאמרו בשילהי חגיגה מקרא ד"הלא כה דברי כאש", והיינו דעל ידי דיבורים דברי תורה בחיות נעשה כך צירוף אותיות דשורש חיותו והרי כולו אש, ונאמר (מלאכי ג, ב) כאש מטהר, כי באש לא שייך טומאה כלל, והוא מרפא הקודם גם כן, כמו הליבון באש להוציא בליעת איסור, ונעשה כל שיחתו תורה מאחר שיצא מהאש בוער, דהיינו החיות בוערות בקרבו.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות יא)


דברי תורה הם כאש, ד"הלא כה דברי כאש" לשרוף כל תאוות רעות, דעל כן אמרו (סוכה נב.): אם פגע בך מנוול וכו', הוא יצרא דעריות ותאוות, שהוא ניוול, דאשה חמת וכו' כמו שאמרו בשבת (קנב.), וכשמושכו לבית המדרש נימוח ומתפוצץ.
ואש של תורה נמשל בסוף חגיגה לאש של גיהנם, דעל כן אין אש של גיהנם שולט בתלמידי חכמים ולמדו מסלמנדרא, דהכל אש אחת.
ואש של גיהנם המשילו שם אחר כך לאש של מזבח. ועיין שם בתוס' מהמדרש דהוא אש שלמעלה דאוכלת ואין מכלה, וכך אש של גיהנם, שהוא דוגמת הליבון לכלי ברזל, שמפליט טעמים הבלועים וגופו נשאר, ואינה אלא שורפת הרע שקלט בעולם הזה.
ובתלמידי חכמים אש התורה שורפתן בעולם הזה. וזה שאמרו (יומא עב ע"ב): לא תירתו תרתי גיהנם, כי התלמידי חכמים סובלים בעולם הזה כרשעים בגיהנם, דאש התורה מלהטת תאות היצר, וביקש שיראו שישרפם בעולם הזה לגמרי, שלא ישאר כלום, שלא יצטרכו עוד לסבול גם אש של גיהנם לשרוף הנשאר עדיין.
ואמרו: משכהו לבית המדרש, ולא שילך ללמוד בעצמו. וגם היה לו לומר: משכהו לדברי תורה. רק דאף על פי דכל דברי תורה כאש, ידוע דיש אש חזק ביותר וגדול ומלהט הרבה, ויש אש קטן וכוחו חלוש, וכך מדריגות דברי תורה ובבית המדרש שמרביצים תורה, ואיכא תלמוד תורה דרבים, וגם הרי יש מסתמא אדם גדול, דברי תורה כזו פועל יותר שכח האש בהם חזק יותר.
וזה שאמרו (בבא בתרא עח ע"ב): על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון וכו', שרק המושלים שכבר שרפו היצר רע שבגופם בכח אש דדברי תורה בהם, הם יכולים לפעול בדבריהם גם בלב השומעים.
וזה שאמרו אחר כך שם: תצא אש ממחשבין ותאכל וכו', היינו שהגם שזה אינו שומע לו ומהלך אחר יצרו עדיין, מכל מקום אש הדברי תורה דדיבורים שלו. וזה שאמרו צדיקים שנקראים שיחין, לשון שיח ודיבור כשיחה נאה דהתם כי כל שיחתם תורה, יוצאה ושורפת תאוות דאין מחשבין, שאין יכולים להתפשט כל כך. וזהו כמו הני דירתי תרתי גיהנם, שאף דהולך בשרירות לבו, כח הדברי תורה פועל בו גם כן, שאוכלת ומלהטת תוקף התפשטות היצר, שלא יוכל להתרחב כל כך בקרב לבו.

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות כו)


...וכמו שאמרו (כתובות קיא ע"ב) וכי אפשר לידבק וכו', אף שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' וגו', זהו מצד מעמקי הלב ושורש נפשם הדבוקה בחיי עולם וקיימת לעד, מה שאין כן הגוף הכלה ונפסד בעולם הזה אין נגלה בו הדביקות הגמור שהיא האהבה הגמורה... ורק תלמידי חכמים שכל גופן אש כמו שאמרו סוף חגיגה, יכולים לידבק באש אוכלה.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יט)


כן הוא ממש לענין תורת ה', היא עצמה נמשלה לאש ממש, כמו שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה', ועל כן תלמידי חכמים עצמם שעוסקים תמיד בדברי תורה וכל מחשבותם תמיד בה, ודברי התורה מונחים על לבבם, יש בכחם לאהב את שם ה' גם על אחרים המתדבקים בהם [וכענין שאמרו בחגיגה כ"ז תלמידי חכמים שכל גופן אש שנאמר הלא כה דברי כאש], מה שאין כן מי שאינו לומד תורה בעצמו ורק שהוא מתקרב אצל תלמיד חכם ולומד ממעשיו, אף שהיא גם כן מצוה גדולה ומקיים בזה המצות עשה שכתוב בתורה ובו תדבק, שקאי על כל מי שמתדבק לתלמיד חכם (כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות), מכל מקום זה אינו מועיל רק על אותם הימים והשעות שמתדבק אצלו, אבל כשפורש ממנו, מעט מעט מתקרר רגש הקדושה שנכנס בו על ידי התדבקותו. ויותר מזה, שאפילו בעת התדבקותו אינו מועיל אלא לעצמו על ידי התקרבותו לתלמיד חכם, מה שאין כן לעוד אנשים שהם מקורבים אצלו אינו יכול להועיל כל כך.

(רבי ישראל מאיר הכהן, חומת הדת, פרק טו)


תלמידי חכמים שכל גופן אש כו'
התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו שאמרו, תלמידי חכמים שכל גופן אש כו', והוא אש שלמעלה שאוכלת אש עיין שם בתוספות ד"ה שאין (וביומא כא ע"ב), ורצה לומר דעל כן שורפת אש דגיהנם ואש דיצר הרע שהוא גם כן אש כמו שאמרו (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא סט ע"ב) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו', בוער כמו אש להבה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וירא, אות א)


וכן אמרו, תלמידי חכמים שכל גופן אש כו', והוא התורה שבעל פה אש אוכלה אש דיצר הרע.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות יא)


פחד יצחק אש דקדושה... וכמו שאמרו (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלא כה דברי כאש. והיינו תורה שבעל פה כמו שאמרו (שבת קלח ע"ב) דבר ה' זו הלכה. וכן למדו מקרא דברי כאש, לתלמידי חכמים שכל גופן אש. ועל ידי הדברי תורה שהיא אש אוכלה אש יש כח לנצח היצר הרע שנקרא אש כמו שאמרו (קידושין פא.) חזי דאת נורא כו', וכן כל הקליפות דיצר הרע נקרא אש.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות יח)


...תלמידי חכמים דאין צריכין לקדש גופן שהן עצמן קודש כמו שאמרו ז"ל הממלא גרונם כו', כמנסך כו', והמביא דורון כו', כמביא בכורים. וכן אכילתן כקרבן, כי הן עצמן כמזבח כמו שאמרו ז"ל בשילהי חגיגה שכל גופן אש שנאמר הלא כה דברי כאש. פירוש שבדבר שאדם מחשב כן הוא כל גופו כמו שאמרנו במקום אחר ראיה ממקלות דיעקב.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק קונטרס עת האוכל, אות י)


כל גופם אש שנאמר הלא כה דברי כאש
וישראל העוסקים בתורה ומצותיה הם מתאחדים בזה עמה שממנה שרשם מאותיות התורה כידוע. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד מצות עשה ולא תעשה והקב"ה אש אוכלה וכן התורה אש דת למו. וכן ישראל העוסקים בתורה כמו שאיתא בסוף חגיגה דכל גופם אש שנאמר הלא כה דברי כאש. וגם פושעי ישראל שאיתא שם דמלאים מצות, בשעת עסקם במצות התורה הרי עוסקים אז בתורה ודבוקים בה ונעשים אש. דעל כן אין אור של גיהנם שולטת בהם גם כן כמו שאמרו שם (ובשבת קה ע"ב דאדם מישראל שמת כספר תורה שנשרף עיין שם ברש"י דאפילו ריק שבישראל) וזהו על ידי הדיבוק שלהם בהשם יתברך בכח העסק במצותיו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)


הלא כה דברי כאש
מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה... כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל, הלא כה דברי כאש (ירמיהו כג, כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לד פסוק לג-לה)


אין גיהנום מכלה בפושעי ישראל
אמרו (עירובין יט.) דאברהם אבינו מסיק כל ישראל מגיהנום, חוץ מבועל ארמית דממשכא ערלתיה ולא מבשקר. דעל ידי המילה ניצולים מגיהנום כמו שאומרים צוה להציל ידידות שארינו משחת, וכמו שכתב רש"י (שבת קלז ע"ב) מקרא דגם את בדם בריתך (זכריה ט, יא). ועל כן אמרו בסוף חגיגה דאין גיהנום מכלה בפושעי ישראל.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ה)


אין אש של גיהנום מכלה בפושעי ישראל
כמו שאמרו (כתובות קיא ע"ב) מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים עיין שם. שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא וכמו שאמרו, שאין אש של גיהנום מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים לפי שמליאים מצוות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה והרי כאילו אור תורה קבוע בהם גם כן והוא המחיים.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק שני)


תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם
ו"אליך" דהיינו לגופא "לא יגש" דשם אין שליטת היצר רע כלל כנ"ל דאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו מגוף הדביקות דישראל לאביהם שבשמים ומים רבים לא יוכלו לכבות וגו'. וזה טעם תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם כמו שאמרו, כטעם אליך לא יגש דמאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא. ושלהובא דיצרא בישא הוא עצמו אור של גיהנום ולגופא לא יגש כלל ואין לו שליטה באמת.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות י)


ובשוחר טוב (מזמור קיט) על פסוק (תהלים קיט, יא) בלבי צפנתי אמרתך כל מי שדברי תורה בלבו אין יצר הרע שולט ונוגע בלבו. ואינו סותר מה שאמרו בסוכה (נב.) על פסוק (יואל ב, כ) כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם דטעם אין שולט כדרך שאמרו שילהי חגיגה, אין אור של גיהנום שולט ולא אמר אין נכנס לגיהנום רק למדו ממזבח הזהב דהיה אור בוער רק שאין מכלה.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות יב)


פושעי ישראל אין אור של גיהנום מכלה אותם, ק"ו ממזבח הזהב
ידוע מ"ש בגמרא דחגיגה, פושעי ישראל אין אור של גיהנום מכלה אותם, ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב אין אש מכלה אותו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרימון על אחת כמה וכמה, וכתבו בתוספות [שם ד"ה שאין בו], בתנחומא יש שהיה משה מתמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ, ואמר הקב"ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה, דכתיב והסנה איננו אוכל, עכ"ל. ותמהו רבים מה רצון התוספות בזה שהעתיקו דברי תנחומא, ועל מה היה סובב כוונתם.
אבל יובן כי ידוע מ"ש [שמות כז] ועשית מזבח נחשת, שהיה ג"כ של עצי שיטים מחופה נחושת כעובי דינר, וכן ועשית מזבח זהב, היה ג"כ של עצי שיטים מצופה זהב כעובי דינר, וידוע כי מזבח נחושת היה מזבח עולה, אשר נאמר עליו [ויקרא ו, ו] אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועל מזבח הזהב - נקרא מזבח קטורת - לא היה עליו אש, כי אם מחתה גחלים לקטורת בבקר ובערב, וא"כ הקושיא מבוארת, למה יליף ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו אש רק מעט ורק בבקר ובערב, ולא יליף ממזבח נחושת שהיה רק כעובי דינר והיה עליו חמשה מערכות יום ולילה ולא נכלה.
ולתרץ קושיא זו כתבו התוספות, דבאמת משה מתמיה על זה, ואמר לו השם כך דרכי באש של מעלה וכו', וא"כ במזבח העולה היה אש של מעלה כנודע, וכדכתיב וירד האש וכו', וא"כ אש אוכלה אש מן המזבח חומו של עצי מערכה והוא אינו מכלה, ואין כאן ק"ו לאש של גיהנום שהוא אינו אש של מעלה ומכלה, אבל מן מזבח זהב שלא היה עליו אש של מעלה רק גחלת מעצי מערכה, יליף שפיר ק"ו וא"ש, וזוהיא כוונת התוספות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז, עמ' קיג-קיד)


ולעולם גם כולהו מלאים תורה ומצוות כל שהם מזרע יעקב שמטתו שלימה דלא ידח ממנו נדח, ובסוף חגיגה, אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן לפי שכל גופן אש, ואחר כך אמר ריש לקיש דאין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב דעליו כעובי דינר זהב וכו' פושעי ישראל דמלאים מצוות כרימון וכו', ואמרו בזה לשון אמר ריש לקיש ולא ריש לקיש אמר כמי שבא לחלוק משמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וזה תימא לכאורה דאם גם בכל פושעי ישראל אין שולט מה צורך לר' אלעזר לומר רק בתלמידי חכמים ומפני שגופן אש.
ותוספות שם כתבו דלאו אפושעי ישראל בגופן קאמר דעליהם אמרו (ראש השנה יז.) גיהנום כלה והם אין כלים עיין שם, ולפי דבריהם יש לומר דבתלמידי חכמים אפילו הם פושעי ישראל בגופן גם כן אין אור של גיהנום שולט, אבל [בראש השנה שם] איתא הא דגיהנום כלה על מחטיאי הרבים כירבעם וחביריו, ובסנהדרין (קג ריש ע"ב) אהא דשלושה מלכים שהן ירבעם וחביריו אמר רב אשי נפתח בחברין פירש רש"י שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואחר כך ברברבתא הרי דגם על תלמיד חכם אמרו כן.
ומיהו אפשר לומר דמההוא דהם אין כלים אין קושיא דהא דאין שולט ולא אמרו דאין נכנסים כלל מבואר דנכנסים רק שהאור אין שולט וכן אמרו (מנחות ק ריש ע"א) שגם למלך שהוא תלמיד חכם הוכן, ואם כן על כרחך דאין רצונו לומר שאין שולט כלל שאין מרגיש כויית האש דאם כן לאיזה צורך נכנסין ולמה הוכן לו, וגם אמרו באחר (חגיגה טו ע"ב) דר' מאיר העלה עשן מקברו לדייניה הרי דשלט בו האש אף שהיה תלמיד חכם...
ושוב ראיתי במהרש"א שם (חגיגה [כז]) הרגיש בהא ונדחק דאחר גרע דידע ונתכוין למרוד עיין שם, ולשון שאמרו כאן בסתם דתלמידי חכמים אין שולט משמע בכל ענין שיחטא וגם לפי הטעם משום הנה כה דברי כאש (ירמיה כג, כט) משמע גם כן נגד כל חטאים כיון דאין אור של גיהנום שולט...
אבל לדעתי פשוט דלשון אין שולט היינו לכלותו שזהו שליטת האור השורף ומכלה הכל ולתלמיד חכם אין מכלה אבל מכל מקום מכאיב לו ומקבל הדין מיסורי הכויות דאור, ואם כן הרי גם [בראש השנה] אירבעם שאמרו דהם אין כלים אף דהוא לרעתם דמשמע דרצה לומר דאשן לא תכבה לעולם גם אחר שגיהנום כלה לשארי רשעי עולם בהם אש הגיהנום נאחז בגופן ואין כבה, מכל מקום כיון דהם אין כלים הרי אין האור שולט לכלותם, וקושית התוספות מפושעי ישראל בגופן ובזה הקושיא שפיר דבאמת בראש השנה שם הא דגיהנום כלה וכו' על המינין וחבריהם אמרו אבל הא דפושעי ישראל בגופן ברישא שם אמרו דלאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי צדיקים ובזה הקושיא שפיר דהרי שולט שנשרף ונעשה אפר, ומה שסיימו מגיהנום כלה על כרחך טעות סופר הוא דהרי לא אמרו שם זה אפושעי ישראל בגופן כלל, ולפי זה עדיין יש לומר הא דתלמידי חכמים איצטריך לפושעי ישראל בגופן, אך בראש השנה שם אמרו פושעי ישראל בגופן מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין ובתוספות שם כתבו דהעוסק בתורה פטור מתפילין עיין שם אם כן לא משכחת לה כלל תלמידי חכמים פושעי ישראל בגופן כיון דגביה ליכא חטא דלא מנח תפילין....
ומהתוספות (חגיגה שם) משמע דרק משום דאברהם מסיק מיד אין שולט מה שאין כן בנידונין שנים עשר חודש יעוין שם, וכן משמע בתוספות (בבא מציעא נ"ח ע"ב) דיבור המתחיל חוץ יעוין שם [ומה שכתבו מחגיגה קל וחומר מסלמנדרא צריך עיון דההוא בתלמידי חכמים והתם בכל יורדין דעלמא קאי] וכן בראש השנה (יז.) סוף דיבור המתחיל כי יעוין שם, והוא תמוה בעיני כיון דההוא שעתא על כל פנים שולט לכוותם ומתייסרין מדבוכין ומורידין דמעות ומצדיקין הדין ועל כרחך דרצה לומר דאין שולט לכלותם וכמו שכתבתי לעיל אם כן מאי נפקא מינה בין שעה אחת ועולה מיד או אחר שנים עשר חודש כיון דסוף סוף אין שולט לכלות ושליטה לשעתו איכא לייסרו מאי נפקא מינה אם הוא זמן מועט או זמן רב.
וגם לפי דברי תוספות דבבא מציעא נצטרך לומר דגם הני שלושה דהתם אינו בכלל פושעי ישראל שאור של גיהנום אין שולט וחדא מינייהו אשת איש ולא משמע כן בעירובין שם דאמר אחר כך גיהנום שהכל יורדין על עסקי חנם פירש רש"י עריות, ומשמע לפי שזהו עבירה השכיחה יותר ומיעוטו המצוי כמו שאמרו בבבא בתרא (קסה ריש ע"א) וגם עיקר שליטת אש של גיהנום הוא לכלות אש דיצרא דעריות שהוא גם כן אש כמו שנאמר (הושע ז, ד) כולם מנאפים כתנור בוערה וגו' בוער כאש להבה, ובקידושין (פא.) נורא בי עמרם וכו' חזי דאת נורא, ועל כל פנים מוכח דמה שאמרו שם דאין שולט בפושעי ישראל רק באומות העולם קאי על עסקי חנם שהכל יורדין ועליהם ביחוד שייך הא דאברהם אבינו ע"ה מסיק להו על ידי הכרת המילה שבבשרם שהוא תיקון לפגם הברית.
ובחגיגה שם לא נהירא להו לומר דהני לאו בכלל פושעי ישראל וכתבו דבבבא מציעא לאו בגיהנום מיירי יעוין שם, וזהו לפי מה שהעתיקו שם הלשון סתם יורדין ואין עולין ולא פירשו להיכן יורדין, אבל אין לגירסה זו טעם וביאור דודאי צריך להתפרש לאיזה מקום יורדין ולפנינו הגירסא יורדין לגיהנום והוא עיקר ודאי, ועל גיהנום שייך לשון ירידה לפי שעמוקה כגיא כמו שאמרו בעירובין (שם) ואם כן הרי מפורש דהך אין עולין מגיהנום קאמר, וגם יש לעיין מבועל ארמית שאמרו שם דאין אברהם מעלהו ולפי דבריהם גם זה אינו בכלל הני פושעי ישראל, ובתוספות (בבא מציעא שם) הקשו הא דלא חשבינן שם ותירצו דאינו בשביל עבירה זו לבד בלא עבירה אחרת שמחמתה יורד עיין שם, ולא הבנתי דבריהם וכי על עוון דבועל ארמית אין לו לירד גיהנום לקבל עונש וכיון שיורד ואברהם אבינו ע"ה אין מעלהו הרי אין עולה ממילא גם בעבירה זו לבד לפי דבריהם.
ובתוספות (עירובין שם) דיבור המתחיל בר תירצו דזה עולה כשקיבל דינו עיין שם, וזה לא יצדק רק כשנאמר דהני אין עולים לעולם ולא כפי דבריהם (בבבא מציעא) דגם הני עולין אחר שנים עשר חודש דאז קיבלו דינם ואם כן אכתי ליחשביה, ואפילו תימא דזה דינו בפחות משנים עשר חודש אטו שנים עשר חודש נזכר התם וכיון שאין עולין מיד על ידי אברהם אבינו ע"ה רק משיקבל דינו כל אחד לפי דינו הוי ליה לחשוב לפי דבריהם, והתוספות (בבא מציעא) הכריחו דבריהם ממה שאמרו בבא אאשת איש דיש לו חלק לעולם הבא ואי לא נימא כן הדרא קושיתם, וגם בברייתא (דראש השנה שם) משמע דהכל מצפצפין ועולין מגיהנום חוץ מפושעי ישראל בגופן מדמינן להו בפושעי אומות העולם ולא הוציא אלו מהכלל.
וראיתי בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק ג פרק ח ופרק טז) כתב דהני שלושה אילו ירדו לגיהנום היה מכלה אותן לגמרי ואין עולין ועל כן לא ירדו כלשון הגמרא שם מעיקרא רק נידונים בדין אחר [ועל פי דבריו יתיישבו דברי תוספות חגיגה הנ"ל על הני שלושה גם לגירסא דידן, אבל הם לא כיוונו לזה ודבריהם משמע דהוא על כל היורדים שאמרו שם, וגם העשרה מאמרות לא נסתייע מדבריהם אף שרימז להם שם בסוף פרק טז, ועיין שם מה שהביא משם דיישבו קושיתם בבבא מציעא בדין אחר לא ידעתי כוונתו כי לא נמצא שם זכרון להך קושיא ולא ישיב עליה רק דמפרשי שם בדין אחר וגם לפירושם שם בדין אחר תפול הך קושיא דעל כל פנים עולין גם משם מדיש להם חלק לעולם הבא וצריך לומר כתירוצם בבבא מציעא] עיין שם, והיינו דאותו דין אין בכוחו לכלות כאש של גיהנום השורפת ומכלה.
ולפי דבריו באלו היה אש של גיהנום שולטת לכלות לגמרי ומשמע אפילו היה תלמיד חכם דסתמא אמר על כל היורדין, וצריך לדחוק גם לפי דבריו דמה שאמרו בפושעי ישראל ובתלמידי חכמים דאין יכול לשלוט הוא חוץ מאלו אלא דלפי דבריו יש לומר דעל כל היורדין שם קאמר ולא באלו שאין יורדין, אבל דבריו תמוהין בעיני וכפי הנראה דנעלם ממנו גמרא דעירובין הנזכר לעיל דיורדין על עסקי חנם דהיינו עריות ומסתמא רצה לומר גם אשת איש דהוא עיקר עריות המצוי וגם לא משמע לחלק בין עריות דהוקשו כל אותן תועבות דעריות זה לזה, וגם בבבא מציעא דנקטו הבא על אשת איש נראה דלאו דוקא והוא הדין לכל עריות ונקט חדא המצוי ואין נראה שיהיה אשת איש חמור בזה משאר עריות אפילו מאותן שהם חייבי כרת לבד וכל שכן מאותן שיש בהם מיתת בית דין החמורה טפי מחנק דאשת איש ועל כרחך דחדא נקט.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)


ק"ו ממזבח הזהב
הרשב"ץ בתשובה ח"ג סי' ע, הקשה ותירץ בזה עיין בדבריו באורך. והרב פלתי סי' מג, פירש דברי התוס' מדנפשיה וכיוין לדברי הרשב"ץ. אך ק"ק על הרשב"ץ שלא זכר דברי התוספות.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


ע' בתוס' ובזהר יתרו פ"ט סע"ב אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא ובניצוצי שם אות י' שלכן תמה משה במזבח אם שכבר ראה בסנה שאיננו אוכל מפני שבמזבח הוי גם אש של הדיוט והרי אש של מטה אוכלת ואיך לא נשרף ע"י האש של מטה, והראו לו שהאש של מעלה אוכלת את כח האש של מטה עד כי גם האש של מטה אינו מכלה, ועי' זוהר ויקרא כ"ה ב כתוב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא כו' ניצוצי אות ה, זהר צו כ"ז ב, אד"ר נשא קל"ח א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן וכו' שמלאים מצות כרמון
וראיה מהא דגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין יט, א) ובשלהי חגיגה, פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן, קל וחומר ממזבח הזהב, ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב היה באש כמה שנים ואין האור שולט בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה. הנך רואה שמצות מעשיות מגינות מדינה של גיהנם.
[הגהה: פירוש אל תטעה שאין שולט בו כלל ועיקר, שאם כן אתה נותן יד לפושעים, שעל דבר זה ישענו. אך הפירוש הוא כו', כמו שישלוט האור במזבח הזהב סביבו ולא יתכהו ויאבדהו, כמו כן בנפשות החטאים ישלט האש לנקותם ולא לכלותם ולאבדם ח"ו. ובזכות המצות מעשיות עם היותם פושעים על דרך ופושעים יכשלו בם, שאוכלים הפסח לשם אכילה גסה, שכיון שיש כח בהם לעשות לשמה ולא עשו לא נסתפק עד שקראם פושעים ולא מעוותים, כי טוב מהם מי שלא אכלו כל עיקר, כי זה יודע מצותו ומורד ואוכל לשם אכילה גסה פושע הוא, ודלא כר"ל דקאמר מצוה קעביד].

(שני לוחות הברית, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר (כה) [אות קעא])


אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון
יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכן להיפך... דבאמת אין לך אדם שאין בו זכות וחובה כמו שאמרו, אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות. ואדם אין צדיק בארץ אשר וגו' (קהלת ז, כ). וענין שיקול הזכויות והעבירות כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה הלכה ד) שהם שקולים רק בדעתו של השם יתברך ויציב פתגם כי אין בזה ידיעה כלל אף על פי שחז"ל אמרו בכמה מקומות זה גדול מזה הוא בדרך כלל כפי משפט התורה אבל משפט שלמעלה כפי פרטי הנפשות אין שום נפש דומה לחבירו.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מג)

התאוה נקרא שקר אף על פי שכל עניני העולם שקר, רק התאוה ביחוד אחר שמילא תאוותו היא נמאסת וכן בסוף הכל בימי הזקנה בטלים כל התאוות. ושקר הוא דבר הפוסק... וכמו שנאמר (משלי כ, יז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ ימלא בעצמו שנמאס בעיניו, וזהו פושעי ישראל מלאים חרטה (עיין חגיגה כז.) אחר החטא.

(רבי צדוק הכהן, קומץ המנחה חלק ב, אות יח)


יעקב אבינו ע"ה... שנחשב נחשת לענין שמטתו שלימה. וכנגד זה היה מזבח הנחשת שהיה עומד בעזרה רומז שאף פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ואף החוטאים בפועל יתוקנו על ידי הקרבנות שקרבים על גבי מזבח הנחשת. ואף שנקרא מזבח אדמה נקרא גם כן מזבח הנחשת שחס וחלילה אין בישראל שיהיה נמשל לחרס דכיון שנשבר אין לו תקנה... וזה כח הנחשת שמטתו שלימה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת תצוה, אות יב)


מלאים מצוות כרמון
"מלאים מצוות כרמון" - מורה על העבודה דבירור עניני העולם (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא - שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע"י דבר זר, אלא) ע"י הרמון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות, ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" (ברכות מט ע"א), היינו, שכל מצוה היא בפ"ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה (לא ע"י דבר זר ח"ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע"ד הבדלת גרעיני הרמון זמ"ז ע"י בשר הרמון). ועד"ז י"ל בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות, שגם הבדלתם מהמצוות [לפני קיום המצוה, וגם לאחרי קיום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם (גם ממין זה) שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה] היא מצד ציווי התורה.
הערה: להעיר, שאיתא בספרים (מלבי"ם עה"פ שה"ש ד, ג) שמספר גרעיני הרמון הוא תרי"ג, כנגד תרי"ג מצוות, ויש אומרים שמספר הגרעינים הוא רמ"ח, כנגד רמ"ח מצוות עשה שקיומן באופן חיובי (משא"כ שס"ה מצוות לא תעשה שקיומן באופן שלילי).

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, שיחת חמשה עשר בשבט תשנ"ב, נדפס בספר "התוועדויות תשנ"ב" ח"ב, וב"ספר השיחות תשנ"ב" חלק ב)


תוס' ד"ה שאין, ובתנחומא יש שהיה משה תמה ע"ז שלא ישרף כו'
אשר תמה על המזבח אם כי ראה כבר כזה בסנה הבוער באש ואיננו אוכל, משום שבמזבח מצוה להביא מן ההדיוט (יומא כא, ב), והן אש של מטה אוכלת, לזאת הראה לו הקב"ה שאש של מעלה אוכלת האש של מטה עד שגם האש של מטה אינה מכלה, אולם צ"ע ענין אש של מעלה שאצל אליהו בהר הכרמל דכתיב ותפול אש וכו' ותאכל את העולה ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה (מלכים א יח, לח), ואולי משום שצורך שעה היה, ויעוין בפסקי תוס' הכא אות לו, שכתבו מזבח הנחושת לא היה לו גג אלא מלאו עפר, ומצויין לתוד"ה שאנו, ואינו שם, ונראה שהוציאו זה מדאמרו בגמ' אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב, ולכאורה יותר היה להם לנקוט מזבח החיצון שכל הקרבנות נקרבים עליו, לכן העירו שבו לא היה נס לאשר לא היה לו גג כלל רק שמלאוהו עפר, ולכן נקטו מזבח הזהב שכן היה לו גג ובכל זאת לא שלט בו האש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US