Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



כ ע"א

שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני וכו' השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה

למה על שס"ד יש לו ולא על שס"ה, ומה ענין יש בו? אבל יובן גם המקרא, דפעם אחת אומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", ופעם אחת אומר "בעשירי לחדש". וחז"ל אמרו [לקמן פא ע"ב] כל האוכל ושותה וכו'.
ולהבין כל הענין הוא מה שאמרו חז"ל [ביצה ה.] שני יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי. והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חושך. ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי. וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש, כי החמה לא שקעה ביום א', וזהו "ועניתם בתשעה לחדש". אמנם למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב, וזהו בעשירי לחדש. וכן הענין, כי ט' סוף הנפרדים, ובצירוף עם א' נעשה יו"ד שהוא תחלת אחדים בעשירי. וכן יום כפור בצירוף ראש השנה נעשה יו"ד. ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה, לא נכחד יום אחד, והיינו למהלך החמה, כי אומות העולם מונים חמה [סוכה כט.], ובמהלך החמה היה רק שס"ד, ולכך השטן בגימטריא שס"ד, אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר, כי נחלק יום ראש השנה לשניים, ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי, והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה, כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים, ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי, אין לשטן רשות וחלק בו, ולכך הוא יום הכיפור יום אחד.
ודרשינן במדרש [ב"ר פב, ג] שיום הכפור יום מיוחד, והיינו כנ"ל, כי עשירי התחלת עשיריות, והוא אחד באמת, והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל. ולכך בתשיעי יש לאכול, כי בתשיעי יש לשטן רשות בו, יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע, אך לא בעשירי, והוא קודש לה', ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר, כי לית לשטן רשות בו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם - ע"פ מש"כ הג"ר יונתן ביערות דבש (עי' דרוש טו), "תאמר יש לה גנאי" (פסחים נו, א), שהמלאכים אין להם רשות להזכיר השם כי אם לאחר ג' תיבות, ואנו אומרים שמע ומזכירים השם לאחר ב' תיבות (חולין צא, ב). אמנם שישראל גבוהים מן המלאכים הוא מצד שעושים רצונו של מקום, אבל לב יודע מרת נפשו, ואנו מחזיקים עצמנו לבלתי-ראויים, על כן אנו אומרים בשכמל"ו. אך שעת קבלת עול מלכות שמים היא שעת חדוה, ואין להזכיר בה בפרהסיא שאינם ראויים, מפני המקטרגים, שלא יטילו פגם ח"ו במצוה הגדולה העיקרית קבלת עול מלכות שמים. אך ביוה"כ, דליכא רשות לאסטוני והשטן בחושבנא שס"ד ימים, אין לחוש ממקטרגים ואנו יכולים לאמרו בקול רם.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שמה, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסא)

הנני נדחף מעצמותי הפנימית, וגם דמות דיוקנו של רבינו, הריני כפרת משכבו, כאילו דוחף אותי לדבר ולהעיר למה שאני דובר כעת. השתוקקותו של מרן זלה"ה ליוה"כ היתה בלי גבול, כך יש לנו לשער. הוא, המתריע על האחדות השלמה, ראה חזות הכל ביום הסגולי הזה, היום שאין בו שליטה לשטן, ש"הוא היצר" (בבא בתרא טז, א) - המביא את החטא שהוא בא מכח הפירודי, שבאחדות הכללית אין אפשרות של חטא, ו"הוא מלאך המוות" (שם) - שהפירוד מביא גם את הפירוד הגדול הזה, את המוות.
בעצם עם קבלת התורה, לפני החטא, היו בכל המצב המתוקן, ורק בחטאם ירדו ממדרגתם (שבת פח, א). ונִתן היום הסגולי הזה יוה"כ, שבאופן כללי יהיה להם להתלכדות באחדות בלי שלטון של שטן. רק משה רבנו ע"ה נשאר במדרגתו הגדולה שעם מתן התורה. משום זה היה יכול להיכנס תמיד אל הקודש, ש"אחת בשנה" (ויקרא טז, לד) נאמר רק על אהרן.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' רטז-ריז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רלא-רלב, ליום הכפורים)

השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני

יש להבין במה שאמרו כי השטן אין לו רשות ביום הכפור לקטרג, כי השטן בגימטריא שס"ד, ויום הכפור אינו בכלל. ומקשים הא אנו מונים ללבנה, ושנותינו רק שנ"ה או שנ"ד, וא"כ נפיש יו"ד ימים. אבל הענין בזה בכמה בחינות, כי באמת נודע כי המ"ם ונו"ן מתחלפים, כדמצינו "מגרשיהם" "מגרשיהן" [במדבר לה, פסוק ג ופסוק ז], ובכתובים נאמר שטן, אבל בתורה נאמר [בראשית כז, מא] "וישטום עשו ליעקב", כי הוא השטן באמת והוא עשו, ונאמר שטם במ"ם, והוא שנות לבנה ותבין... והוא מ' של צדיקים... והם ישראל... ולכך אצלנו השטם במ"ם וישטום, ולכך אנו מונים ללבנה, שהוא רק השטם במ"ם... ולכך באומות העולם שהם מונים לחמה, נו"ן במקום מ"ם, ולכך נקרא השטן בנו"ן, והוא באמת שס"ה כמנין שלהם, אבל אצלנו רק השט"ם...
אין רשות למסטין לקטרג כלל רק בעת הדין, כאשר החל הדין אז רשות לתבוע דין על בני אינשא... בימים הנ"ל יו"ד ימי הדין שהדין כל היום, אף השטן יש לו רשות לקטרג כל היום, בבוקר ובערב בלי הפסק, וא"כ כל יום ויום מימים אלו השטן לשניים יחשב, כי בכל יום אינו מקטרג רק חצי יום, ובימים אלו כל היום, וא"כ הרי הם משלימים יו"ד ימים הנוסף ימי חמה על לבנה, וביום כפור לעת נעילה, אז אין לו רשות להשטין, כי כבר כלו כל השס"ד ימים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

ובזה תבין מ"ש חז"ל השטן בגימטריא שס"ד, ויום אחד יום הכפור אין לו רשות. ויש להבין, הא ה' דמלת השטן הוא רק משמש לפעולת ה' הידיעה, אבל עיקר שמו "שטן", וכי שמו "השטן"? וא"כ עדיין חסרו ה' ימים. אבל זה הוא אלו ה' ימים, ד' ימים בין יום הכפור לסוכות, ויום ראשון, דלולב ואתרוג מגין ואין לו רשות כנ"ל, ולכך אין לו רק שנ"ט ימים. וזוהיא כוונת המדרש [ויקרא רבה ל, ז]: "ולקחתם לכם ביום הראשון" - וכי ראשון הוא? אלא ראשון לחשבון עוונות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

[עי' גם לקט ביאורי אגדות נדרים לב ע"ב]



כ ע"ב

מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא רבי שילא אמר קרא תרנגולא רב איקלע לאתריה דרבי שילא לא הוה אמורא למיקם עליה דרבי שילא קם רב עליה וקא מפרש מאי קריאת הגבר קרא גברא אמר ליה רבי שילא ולימא מר קרא תרנגולא אמר ליה אבוב לחרי זמר לגרדאי לא מקבלוה מיניה כי הוה קאימנא עליה דרבי חייא ומפרישנא מאי קריאת הגבר קרא גברא ולא אמר לי ולא מידי ואת אמרת לי אימא קרא תרנגולא אמר ליה מר ניהו רב נינח מר

ונלפע"ד שיש נ"מ גדולה בין אלו הפירושים, דר' שילא סובר דכיון הכהנים זריזים הם (פסחים סה) א"כ אין צריך שום "קרא גברא" לזרזם שיעמדו לעבודתם, שהם מעצמם זריזים לקום ולעמוד לעבודתם עבודת הקודש, והם יעוררו את הלוים לדוכנם וישראל למעמדם, ולכן "קריאת הגבר" על כרחך צריך לפרש דהיינו "קרא תרנגולא". אבל רב ס"ל שאף שאמנם כן הוא שכהנים זריזים הם, מ"מ אכתי חיישינן דילמא איתרמי איזה סיבה שלא יזדרזו באיזה יום, לכן היה צריך ע"ז ממונה מיוחד לעוררם, שכיון שכל עיקרו של ממונה זה הוא רק לעוררם לקום לעבודתם, לכן לא חיישינן גם בו שמא לא יזדרז.... ועל כן מפרש ד"קריאת הגבר" היינו "קרא גברא".
והנה ביבמות קכא, אחר דמחלקינן שם בין אם נטבע במים שאין להם סוף דאשתו אסורה שמא יצא ולא ראוהו ובין אם נטבע במים שיש להם סוף דאשתו מותרת דהא אי נפק הוו חזו ליה, איתא שם: "ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי, אנסבה ר' שילא לדביתהו, אמר לו רב לשמואל תא נשמתיה, אמר לו נשלח לו ברישא, שלחו לו מים שאל"ס אשתו אסורה או מותרת? שלח להו אשתו אסורה. ואגמא דסמקי מים שיל"ס או מים שאל"ס? שלח להו מים שאין להם סוף הוא. ומר מאי טעמא עבד הכי? מיטעא טעינא, אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי (שהרי אינו יכול לשוט על פניהם למרחוק, הלכך אם איתא דסליק הוו חזו ליה), ולא היא, כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלו" (למקום רחוק ומשם יצא) ע"כ. באופן שהסברות הנן לאחדים עם הסברות שבכאן, דהיינו "אי חיישינן לשמא"... שרב ס"ל גם שם דאף דקוו וקיימי מיא ואינו יכול לשוט על פניהם למרחוק, מ"מ אכתי חיישינן אימור גלי אשפלו, אבל ר' שילא סבר דכיון דקוו וקיימי מיא ואינו יכול לשוט למרחוק, לכן שוב לא חיישינן יותר, ועל כן טעה ואנסבה לדביתהו.
נמצא שעל כל פנים אחרי שכבר נכשל ר' שילא וגם הודה שטעה משום דחיישינן לשמא... ממילא הרי היה לו לחזור בו גם בהך דיומא כ, שאף שכהנים זריזים הם מ"מ אכתי חיישינן אימור איתרמי שלא יזדרזו... היה צריך להודות ד"קריאת הגבר" צריך לפרש "קרא גברא", וכרב. לכן כשקם רב עליה דר' שילא באמורא ונפל לו בתוך הדרש שלחש לו ר' שילא "קריאת הגבר", הרי שפיר צדק רב מה שפירש "קריאת הגבר" - "קרא גברא"...
על כן כשאמר לו ר' שילא "ולימא מר קרא תרנגולא" (שבזה הורה שעובדא האגמא דסמקי לא פעלה עליו שום רושם, ועלול לחזור ולטעות עוד הפעם בכה"ג), שפיר כעס רב ואמר לו "אבוב לחרי זמר לגרדאי לא מקבלוה מיניה כי הוה קאימנא עליה דר' חייא" (שהוא לא טעה ולא יצא שום מכשול מתחת ידו) "לא אמר לי ולא מידי, ואת" (...שכבר יצא מכשול מתחת ידיך, וא"כ הרי היה לך לעמוד עי"ז על דברי תורה, כשבת קכ וגיטין מג, ומ"מ עוד הפעם) "אמרת אימא קרא תרנגולא". באופן כי מענותנותו דרב לא רצה להזכיר לו בפירוש מעשה אגמא דסמקי שלא לביישו ח"ו, ורק ברמיזא רמז לו עליו. ור' שילא תיכף הבין דבריו לאשורם, ואמר לו "מר ניהו רב, נינח מר" (שאיני כדאי שתהא מתורגמני), שבזה הודה שהצדק עם רב.

(רבי נתן נטע אולבסקי, מאורות נתן, סי' לה, עמ' קכח)

אבוב לחרי זמר לגרדאי

הגרדיים "אין מעמידין מהם לא מלך ולא כהן גדול וכו' משום דזיל אומנתיהו" (קידושין פב), היינו תגובתו של רב על שעמד רב שילא על דעתו שקריאת הגבר - קרא תרנגול, כתלונה חרישה על שהעמידהו לרבי שילא ומינוהו לריש סדרא בבבל (אגרת רב שרירא גאון). וכנראה שרק אחר פטירתו של רבי שילא נתמנה רב לריש סדרא, כהא "כי סליק איסי בר היני אשכחיה רבי יוחנן כו' אמר ליה מאן ריש סדרא בבבל? אמר ליה אבא אריכא" (חולין קלז ע"ב). וזה היה בודאי אחר פטירתו של רבי שילא, שהרי רב בענותנותו הכנה העתיק את מושבו לסורא כדי שלא ישיג גבולו של שמואל חברו הצעיר, ומה גם להסיר את רבי שילא מכנו ששימש כריש סדרא.

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

אי תגרת ליה פוץ עמריה

והוא לרמז, שלא ירצה האדם דווקא התבוננות גדול ומוחין גדולים, רק איזה עבודה שהיא ביכולת כעת לעשות - יראה לעבוד בזה את ה' יתברך, כמו שכיר יום, שצריך לעשות כל עניני עבודה מה שנותנים לו. ונראה למשל בעבודת המלך, צריך כל איש ואיש לעשות איזה עבודה שנותנים לו, ואם לא יעבוד הוא מורד במלכות. וזה פירוש "אי תגרת ליה", היינו אם תעבוד ה' יתברך כמו השכיר יום, אזי לא יהיה לך שום חילוק איזה עבודה לעשות, אלא אפילו "פוץ עמריה", כי זה הוא עצת היצר שהוא מזכיר להאדם בעת שאין לו התבוננות גדול, ועי"ז הוא מתרשל לגמרי, רק צריך לעבוד ה' יתברך בפשיטות.

(רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא, דברי בינה, שמות, ה, יז)

אי תגרת ליה פוץ עמריה איכא דאמרי הכי אמר ליה מעלין בקדש ולא מורידין

הענין לדעתי דתלוי בפלוגתא דאיתא (בחו"מ סי' שלה סעיף א) בהשוכר את הפועל למלאכה ידועה ונשלמה המלאכה בחצי היום, אם יכול ליתן לו אחר כך מלאכה כבדה מהראשונה, ע"ש. דלישנא קמא סבר דיכול ליתן לו אף מלאכה כבדה ובזויה מהראשונה, ולכן אמר אי תגרת ליה פוץ עמריה אף שהיא מלאכה בזויה. ואיכא דאמרי סבר דאינו יכול, ומשום הכי הוצרך לומר הטעם משום מעלין בקודש.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו כאן)

גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם

"עוף דא מיכאל יעופף דא גבריאל" [זוהר בראשית מו ע"ב], והיינו מחמת שמיכאל באחת וגבריאל בשתים [ברכות ד ע"ב], לכן נאמר אצל מיכאל עוף ואצל גבריאל יעופף... והן סוד גביני כרוז, עפעפי עינא [גבינים הם עפעפיים], תרין כרובין הסוגרין ופותחין או"ר יקו"ק [שם הוי"ה], גי' כרוז, רוח פסקון פסקניות [עי' סנהדרין מד ע"ב שהוא כינוי לגבריאל]. וזה הגבריאל נקרא בשם צפור, "ויקם לקול הצפור" [קהלת יב], קריאת הגבר [שלפי אחד הפירושים הוא תרנגול - צפור].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קסו)

כדין חד כרוזא כו' [זוהר בראשית קעב ע"א] - הוא סוד גביני כרוז, זמן קריאת הגבר, ואמר קרא גברא או קרא תרנגולא, והכל סוד אחד, והן סוד כנפי הכרובים המכסים על העינים [הגבינים], מתגלין ומתפתחין אז.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף יב)

מנהג ישראל עתיק ותיק שהיה השַמָש דופק על פתחי ישראל עם קדושים לעוררם ולזרזם לתפילה. וכבר בירושלמי (ביצה ה, ב): "אמר ר' שמואל ב"ר יצחק סבא, מקושא דבי כנישתא חדתא הוה", וכן (שם מגילה ג, א) מסופר שהיו מצניעיו את המכוש שמקישין בו לבית הכנסת בתוך ארון הקודש. יסוד ושורש מנהג זה נעוץ גם הוא בעבודת בית המקדש... "גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם... ועוד בימינו היה מנהג בבית הכנסת "בית אל" של המקובלים בירושלים העתיקה, כשרואה זקן הרבנים ב"קהל חסידים בית אל" קרן אור ראשונה של שחר, הוא שולח את חזן הכנסת (השמש) ועולה על הכיפה הגבוהה של בית הכנסת הנשקפת מזרחה, ומכריז וקורא: תפילה! תפילה!

(רבי מרדכי הכהן, סיני נב, עמ' רפז-רפח = תורה שבעל פה חוב' ה עמ' צט)

גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם והיה קולו נשמע בשלש פרסאות וכו' כהן גדול משובח ממנו דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו וכו' עשר פרסי ואף על גב דהכא איכא חולשא והכא ליכא חולשא והכא יממא והתם ליליא

בסוף פרק קמא דיומא בגמרא דקולות שמסוף עולם עד סופו נזכר מקודם שני קולות דכהן גדול ודגביני כרוז יעוין שם כל הגמרא. ופירושו כי כלל קולות המדברים לזולתו הם רק שני אלו, לקבל ממנו או להשפיע לו. ובכלל קולות דעבדות ה' הם קול תורה וקול תפילה, שהם "עורו ישנים", שזהו התורה המעוררת האדם, ואחר כך הצעקה דאנא ה' [וכהן גדול הוא השליח ציבור של כל ישראל, וגם כן הוא השליח בית דין והשמש של כל ישראל מצד הבית דין והסנהדרין ראשי העם שעליהם לעורר העם]. וזהו ביום כשכבר התעורר משנתו ומכיר את ה' יתברך, והוא מתפשט עד עשרה פרסאות, רצה לומר בכל המדרגות מראש עד סוף, כי תפילה שייך לכל. וקול תורה ד"עורו ישנים" הוא רק בלילה בשעת שינה, שאז צריך לעורר, וגם נשמע רק שלושה (פעמים) [פרסאות], הם נגד שלושה ראשים [שהם שלושה מדרגות דאנשי המעמד שהיו מראשי העם והתלמידי חכמים - כהנים לויים וישראלים] לבד, דדי ההתעוררות בראש לבד. וזה משובח, דקול הצעקה דאנא ה' מתגבר יותר, שהוא הצעקה מצד החסרון, וזהו אף על גב דאיכא חולשי דיומא, ומכל מקום מצד זה הוא התגברות הקול כשמכיר חסרונו...
ולפי שקול דאנא ה' משובח טפי שעובר כל העשרה מדרגות, לכך תפילה בלחש, שאין צריך התגברות הקול, כי דבוק בכל העשרה מדרגות ובהנעת שפתיים לבד דבוק בכולם.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פ' אחרי מות, דף עז ע"ג-ע"ד, סי' קלו במהד' הר ברכה)

וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו ביריחו

שמעתי מרבי ז"ל [ר' אלימלך מליז'נסק] הלצה קרוב לדרך אמת, פירוש ודאי צריך לאדם הצנע, מה שאין כן אם עשה תשובה כבר זמן רב ומורגל באמת, אין חשש אפילו בגלוי. וזה וכבר אמר אנא השם, שביקש כבר רחמים, על כן ונשמע קולו, מה שאין כן אם מקרוב בא.

(רבי יעקב יצחק הורוויץ מלובלין, דברי אמת, פ' תצוה ד"ה והיה על אהרן)

פירש הרה"ק מוה' אלימלך, שצריך לצווח [אנא ה' מכבר, באריכות] זמן רב עד שישמע קולו לפניו ית' להיות לריח ניחוח לפניו יתברך כביכול, כדרך המפתה את אחד לאיזה דבר, שמדבר יום יום עד שמוצא עת שמתפתה אליו.

(רבי נפתלי מרופשיץ, זרע קודש, פרשת כי תבא ד"ה הנה ידוע, דף קמא ע"ב)

וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו וכו' מירושלים ליריחו עשר פרסי

וכל הקולות שיוכל לצאת מן האדם המה מוגבלים ממספר ע"ב רעדות, עד מספר 1722 רעדות, כמנין א"ם פעמים מ"ב, שהם כנגד א"ם אותיות שבשם אהי"ה, כי כל אות ואות שולט ומאיר על מ"ב רעדות. וידוע שכל כוונת הכהן גדול ביום הכפורים היה בבינה, שבתוכה מאיר שם מ"ב דאהי"ה, ולזה היו שומעים את קולו מיריחו בעת שאמר אנא השם, וכבר כתב הריטב"א (יומא פ"ד) הא דהיו שומעים קול שער הגדול שנפתח היה בדרך נס ולא בדרך הטבע, ובודאי קול הכהן גדול היה ג"כ בדרך נס, כי בדרך הטבע יימצאו אך אנשים מעטים אשר יוכלו להרים את קולם איזה הרעדות יותר על ת"ל הרעדות, ואפילו אגריפס המלך שנשמע קולו בלילה על ג' פרסאות היה ג"כ בדרך חידוש... ואעפ"כ כ"ג משובח ממנו, כי בכח שהיה מכוון בהרמת קולו עם כל חלקי מ"ב הרעדות, לא"ם אותיות שבשם אהי"ה שבבינה, היו שומעים את קולו בכל יום הכפורים מיריחו שהוא י' פרסאות מירושלים.

(רבי אלתר נח קייזר, נתיבות חן, שער הכללים, נתיב יב, דף כה ע"א)

מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע וכו' אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה

"בלי נשמע קולם" [תהלים יט, ד] - כי אפילו בתנועתם לא יורגש שום קול... ומה שאמרו... מפני מה אין אדם נשמע קולו ביום כדרך שנשמע בלילה מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש שמנסר בארזים, שקבלו הרב המורה כפשוטו לפי ענינו שם בפ"ח חלק שני, הנה הוא באמת דרך משל להכרת בני אדם ההומים בפעולותיהם ותנועותיהם בעוד שהחמה על הרקיע ומדמימים ומשתיקין הקולות הקטנות מהן, משא"כ בלילה שכולם יושבים בשתיקה, ולכן נשמע הקול בדבר איש לרעהו. וראיה גדולה לזה מה שאמרו שם: ת"ר אלמלא קול גלגל חמה נשמע כקול המונה של כרך..., [ומפורסם הוא שא"א להיות דברים אלו ככתבם, אבל קול גלגל חמה הוא בודאי כקול המונה של כרך], והכוונה כי מפני שמלכות (כרך) [רומי] בזמן ההוא היתה משתדלת בכל עוז להעביר ממשלתו יתברך מהעולם ולהשכיח שמו וזכרו כמו שנודע מדורות השמדות... וזה במה שראו לבטל תורה ומצוות אלקיות מהעולם, ולהמציא ולחדש אמונות נפסדות בהכחשת א-לוה ממעל כי רבו אז האפיקורוסים, בהפך מה שיתפרסם אמתתו מצד אלו הנמצאות כמו שאמרנו. לזה אמר שאלמלא קול גלגל חמה שמנסר ברקיע ומשמיע באזני כל בעל שכל אמתת מציאותו ית', וכמו שאמרו ז"ל על "וידעת היום והשבות אל לבבך" וכו' (ר"ה לב ע"ב) כי בתנועה היומית כדאי להכיר זה... היה ודאי נשמע קול המונה של כרך ונוצח לכל העולם ומהפכין אותו למינות. וכן אלמלא קול המונה של כרך שמבטלין ומפריעין אותם מהאמנת הדעות האמיתיות ואונסים אותם בכח הזרוע לקבל הנפסדות, לא היה אדם שלא היה משיג השגה זו בשלמות מקול גלגל חמה. סוף דבר שיצדק מאד אמרו "בלי נשמע קולם" על עוצם פלאי מעשיהם.

(עקידת יצחק, שער א - נעילת שער, דף יג ע"א במהד' פרשבורג תר"ח [הובא בחלקו בכלי יקר, בראשית פרק לב פסוק כה])

גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים והאי חירגא דיומא לא שמיה והיינו דקאמר נבוכדנצר וכל דיירי ארעא (כלא) [כלה] חשיבין

בההוא חירגא דיומא דאמור רבנן לא שמיה דכתיב וכל דארי ארעא כלה חשיבין... והמלה נגזרת מן "ותלה ארץ מצרים" [בראשית מז, יג], והכף לדמיון, כנודע. והכוונה לנו בפסוק זה לדרוש ולקבל שכר, כי חשבונם של אותן החלקים דקים ונלאים בהחלט שמנסרת החמה בכל יום בסוד חלוני רקיע, הוא כמנין כל דארי ארעא, הכולל עוג מלך הבשן בעודנו חי ודכוותיה בכל דור ודור מן הענקים, וכל האדם... עד הקטן שביתושים... וכל הבריות שבאויר וגם הרואים ואינם נראים מבעלי הגשם, כיון שבריאתם תחת הגלגלים והרכבתם ממשות היסודות וכבר נימוחו גם הם במבול, סברא היא שכולם שוים, שדרכם לימנות בחשבון הזה. אם מת אתמול אחד מהם, יחסר האי חירגא דיומא חלק אחד, ואם נולד אחד או יותר, ירבו אותן החלקים כנגדם... כי החי נולד הוא, והשמש החי, על כן אינו מאיר אלא למנוייו. ואוזן שומעת תוכחת חיים שלא להתגאות כלל, כיון שכולם שוים במנין זה. והנך רואה כי מה שאמרנו בפסוק שאמר "כלא חשיבין" להתפרש לפי המפורסם שמשמעו נחשבים לכלום, וכאילו כתיב באל"ף, והיו כלא היו, ומדרשו לא זז ממקומו, שיהיה לשון חשבון.
וכשם שהחמה מנסרת שחרית ברקיע המשיר צרורות לעומת פניה באופק שלנו, שהאמצע אליו מגדל הלבנון... כך מנסרת ערבית ונופלת ההוא חירגא מאחוריה באופק שכנגדו למטה בארץ להשלים סיבובה מערב עד ערב בכל כיפת הרקיע, רק שביום גופה של החמה תלוי למטה בקערורית הגלגל שלה ובלילה עולה בגבנונית הגלגל. משל לאדם המקיף ברגליו עיר חומה דלתים ובריח, חציה הקיר העיר וחוצה, בצאתו מן השער המערבי, וחציה פנימה, אחרי שנכנס מן השער המזרח, ואינו נמנע מהלוכו בסיבוב תמיד עד תומו, כי גם כניסה ויציאה אינן לו אלא בהיקף גמור כפי מה שיסבלהו יפה יפה רוחב השערים. כן הדבר הזה...
והנה מציאת הדבר בעצמו מוכיח שאין חלון ולא נסירה אלא בעצם הגלגל הרביעי שגוף החמה פותח ונועל בו, ובהתערב ניצוץ האור מגופה של החמה באותן החלקים דקים, יחליפו כח לבקע הרקיעים התחתונים שכולם מגשם זך אוירי, ונופל ההוא חירגא באויר העולם הזה, ונראה לעינים, וחום השמש מושך נצוצות אלה מההוא חירגא אחריו כל אותו היום, אע"פ שהוא הולך תמיד ומתרחק מנגד לחלון, עד שהיא ממסמסן ומחזירן ליסוד האש והאויר... הוא הדרך ישר ליוצר בראשית שבו ערב אש ומים ועשה מהם שמים. ויש חלוף רב בההוא חירגא בין שני צדדי האופק, כי ממנו ולמעלה ירד העליון תחלה והשאר סמוך לו, וממנו ולמטה ירד התחתון תחלה והשאר סמוך לו. ואין ספק שגם זה יחשיך אור היום קצת ליושבי חציו התחתון מהכדור, כי מי יגלה להם עפר מעינים נוסף על היותו עולה ומסתלק פניו למעלה ואחוריו אליהם, לא כן ברדתו אלינו, כי אז ישיש כגבור בפנים מאירות.

(רבי מנחה עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר העיתים, סימן ט)

והאי חירגא דיומא לא שמיה

בעת חשיפת הצורה העצמית, הוכר כי מולדתה של הנשמה הישראלית והטבעת כל הוייתה אינה אחרת כי אם הופעתה של התשוקה האלהית הכמוסה, החיה בתוכה בצורה יותר עזיזה ויותר תופסת מקום מכל הויה ומכל חיות שבכל יצור נברא שבעולם, והעצם לא יוכל להשתנות. והראשית המחשבתית הזאת, שהיא התכונה האידיאלית של חפץ אלה בעולמו בכלל, מקור החכמה של אור הקודש, שלא יוכל לקבל מעולם שום שינוי, תמורה וחלישות, ע"כ הם כמאז גם עתה בניך, בניך ולא בני. ולא יוכל (ו) להיות גם אחרי שנתגלו מאורעות מקריים המכסים את אור האמת של המהות הפנימית של עוצם הויית נשמתם התוכית, שיקראו ביחש אחר, ביחש ירוד מהמעלה האלהית העליונה. א"כ, הערך היסודי נשאר שהם "בני אל חי". ולגבי עשירות מופלגה זו, כל דלדול וכל עניות חצונית כלא נחשב.

(עין איה, שבת ב, פרק ט, דף פט ע"ב, אות קלט)

ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה

כשם שהדיבור הבטל והמותר מגביר את הטשטוש הנפשי, ומערפל את האור הטהור שהנשמה משפעת מתוך פנימיותה, שהאדם עלול לקבלו בטהרו וליהנות בזיוו החודר והעמוק, לולא החשיך בעצמו את הסביבה ההסתכלותית הרוחנית שלו ע"י אותן ההמשכות החיצוניות הריקות והאפלות של הדיבורים הבטלים שאין בהם חיים ואור - כמו כן כל הסתכלות חיצונית בלא מטרה, בלא חכמה ושכל, בלא חשבון ודעת, היא מזרמת לתוך העין זרמים חיצונים אפלים וכהים, מטעים ומשבשים. הכיווץ ההבטתי הוא מכניס אור הרבה לתוך החוג המצומצם, וכשהעינים נישאות להביט למרחוק במטרה התבוננותית, אז החיים ההבטיים הם מלאים לשד, והם מחיים את הנושאים המוּצצים, ומשיבים אותם אל תוך הנפש רוויי חיים ומחשבה, והאדם מחיה את העולם, ומחיה את עצמו בזיו פנימיות נשמתו. כל אופן שההגברה החיצונית באה על האור הפנימי, הרי הוא אוטמו. ואפילו הברה קולנית ריקה, הגבהת קול יותר מערך המטרה שהרוח, הרצון, והעריגה המקודשה תובעת, הרי היא מאפילה את אור הרגש, וסותמת את חרכי הנשמה מהופיע את מאורותיה. ובעולם, התנועה ההומה של הרשעה, של הבהמות הגסה האנושית, קול המונה של רומי, משתקת קול גלגל חמה, עד אשר הרשעה תקפץ פיה, וקול מבשר ישמע, ה"אומר לציון מלך אלקיך" [ישעיהו נב, ז].

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות מ)

כנסת ישראל הולכת לקראת השחרור העליון שלה, לקראת השחרור הרוחני משעבוד מלכויות, לקראת שליליות כל השתעבדות הרוח מכל הדמיונות והסברות של אומות העולם, שהם כולם תוצאות העיוורון האנושי הרואה את העולם לפנים, של אי-האפשרות להסתגל להבהירות העליונה של כבוד שמים, של שיגוב שם ד' לבדו. ותנועת החופש המורגשת בכל השדרות, אפילו אצל קלי הקלים שבאומה, בפנימיותה יונקת היא את לשד חיותה מהצמאון של השחרור העליון, של עלמא דחירו, אשר הקול קול יעקב לא תהיה לו שום השפעה מידי עשו, וקול גלגל חמה לא יהיה בלתי נשמע מפני קול המונה של רומא, ו"ממזרח שמש עד מבואו" יהיה גדול שם ד'.

(אורות, אורות ישראל, פרק ה, אות טז, עמ' קנח)

ע"פ דברי חז"ל "אלמלא קול המונה של העיר [כך הנוסח המצונזר] נשמע קול גלגל חמה", הנה נמצאים אנו מראשית יציאתנו לאויר העולם תחת השפעת קול המונה של העיר. הכול מטילים עלינו היפנוז, המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה, וכדומה. וגם אם תרצה להיות "פרא" ותתרחק מכל מפלגה, הרי אתה לא תוכל להתרחק מקול המונה של העיר, ההולך למרחוק של ק"כ מיל ויותר [ע"פ מכות כד ע"א], ולא קול אחד, אך רבוא רבבות קולות כמספר הערים, והקולות האלה מטילים עליך שכרון הנפש, עד כי לא תשמע לא את הקול של גלגל חמה ולא את הקול הפנימי גופא שבך.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, חלק א, דרוש ח, עמ' 42-43)

ידוע פירוש המפרשים ז"ל [עקידת יצחק, שער א, נעילת שער], דגלגל חמה מפרסם מציאותו ית' בעולם כענין "השמים מספרים כבוד א-ל וגו' לשמש שם אוהל בהם" [תהלים יט, ה]... וזה שאמר אלמלא קול גלגל חמה היה נשמע קול המונה של רומי, שם רמז לחכמת הפילוסופיא המכחשת מציאותו ית', ואלמלא קול המונה של רומי הממלאה פני תבל מינות ואפיקורסות ר"ל, היה נשמע קול גלגל חמה המכריז ומודיע בעולם שיש בורא ית' המניע הגלגלים תמיד בלי הפסק.

(ילקוט הגרשוני, כאן)

ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה תנו רבנן שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף לידה (כא.) ויש אומרים אף רידייא ובעו רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה

הכוח אשר הוא יוצא אל הפועל נקרא קול... ה' ית' נתן לחמה כח פועל בכל העולם, ולכך אמר כי קול חמה הולך מסוף העולם עד סופו. ואף כי למעלה אמר אלמלא קול המונה של רומי היה קול גלגל חמה נשמע, אין זה קשיא, דמ"מ קולם הולך, רק שאינו יוצא אל הפועל הגמור ולכך אינו נשמע. וכן קול המונה של רומי, שנתן להם הממשלה בעולם, לכך קולם הולך מסוף העולם עד סופו מצד הממשלה שמתפשט בעולם ויוצא לפועל. וקול נשמה בשעה שיוצאת מן הגוף, כי הנשמה היא נבדלת בלתי גשמית, וכאשר הנשמה היא בגוף, יש עליה משפט גוף גשמי שהגשמי מוגבל, אבל כאשר יוצא מן הגוף והיא נעשה נבדלת בלתי גשמית שאינו מוגבל, נחשב זה שהוא מסוף העולם עד סופו. ואמר כי בעו רבנן רחמים על זה, פירוש, אף כי הנשמה היא מוטבעת בגוף וכאשר היא יוצאת ודבר זה הוא מסוף העולם עד סופו, מ"מ השכל נבדל מן הגוף ואינו מוטבע בגוף, ומצד הזה אין דבר זה ראוי, וזהו הרחמים שהיו מבקשים על זה.
וי"א אף לידה, כי האדם במה שהוא בריאה עליונה מאוד עד שנחשב כמו כל העולם... ולפיכך אף הלידה, כאשר האדם בא לעולם ויוצא אל הפועל, נחשב פועל זה מסוף העולם עד סופו. וכן יש לפרש כאשר ניטלה נשמתו ממנו, מאחר שהוא בריאה עליונה ונחשב כמו כל העולם, שכך אמרו (סנהדרין לז, א): השופך דם נפש אחד כאילו החריב את כל העולם כולו, וכן ההפך, המקיים נפש אחד כאלו קיים את כל העולם כולו, ולכך פועל זה הוא מסוף העולם עד סופו. וי"א אף רדיא, כי השקאת המטר יוצא אל הפועל להשקאת כל העולם, אף אם אינו משקה כל העולם, מ"מ כח הפועל הוא מסוף העולם עד סופו...
כל אלו שזכר, פועל שלהם בכח ובגבורה, דכתיב (שופטים ה) "כצאת השמש בגבורתו". וכח מלכות רביעית פועלת בגבורה, שלכך ראה דניאל (דניאל ב) "די תיהוי תקיפא כפרזלא", מפני שהיא פועלת בכח כמו הברזל. ויציאת הנשמה הוא בגבורה. וכן הלידה שנאמר (בראשית ל) "ויפתח אלקים את רחמה". וכן הגשמים, כדאיתא בפרק קמא דתענית (ב, א) אצל "מזכירין גבורת גשמים"... ולכך נזכרו כולם בברכת "אתה גבור לעולם ה' מלך ממית ומחיה", והכל בדין ובגבורה, "ומתיר אסורים" זהו הלידה שמוציא אותו מן האסורין כמו שהוא ידוע, "ומוריד הגשם" זו רדיא שגם הוא בגבורה, שמביא המטר מעליונים לתחתונים... רק המונה של מלכות רביעית וכן החמה לא נזכר, כי אין ראוי להזכיר בברכה בתפילה שבח אלו שניים. ומחמת שהם בגבורה קולם נשמע מסוף עולם עד סופו... כי לא יתחלק דבר שהוא בדין כלל.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו)

קול גלגל חמה

מן הדעות הקדומים המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים, שלתנועת הגלגלים קולות נוראים ועצומים מאוד... וסיעת פיתגורס כולה תאמין, שיש להם קולות ערבים, נערכים עם גדלם כערך נגוני המוסיקה... וזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן. הלא תראה החכמים יתארו גודל קול השמש בעת מרוצתה בכל יום בגלגל; וכן ראוי לכולם. אמנם אריסטו ימאן זה ויבאר שאין קול להם... ולא תרחיק היות דעת אריסטו חולק על דעת החכמים ז"ל בזה, כי זה הדעת... אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים; וכבר ידעת הכרעתם דעת חכמי אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו, והוא אמרם בפרוש, "ונצחו חכמי אומות העולם" [פסחים צד ע"ב]. וזה אמת, כי הענינים העיוניים אמנם דיבר בהם כל מי שדיבר כפי מה שהביא אליו העיון, ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ח)


כא ע"א

היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו רבי יאשיה אומר עד שישנה ויש אומרים עד שישלש

ולהלכה למ"ד ביבמות סג, במילה ונשואין הלכה כרבי דבתרי הוי חזקה מפני הסכנה, י"ל דלזה נהפוך הוא דהלכה כרשב"ג עד שישלש כי"א.

(רבי אליהו פוסק, פסקי אליהו ח"ב, קונטרס אוהבי יש, עמ' כד)

עשרה נסים נעשו בבית המקדש

הפליא הוא ית' חסדו, להורות גם לעיני דורות הבאים שהנהגתו עמהם בדרך נפלא למעלה מן הטבע בלתי מושגות לשכל אנושי, והם הנסים המופלאים שהיו מתמידים בבית המקדש... הנה לראות כל איש ישראל בכל אחד מימים טובים, את כבוד מלך העליון ית' במקדשו, הלא תגע בלבבו רוממות כבוד יוצרו במדה גדולה, ויבין מעט מהדרת ענין אלקי, יחזק את לבבו לאהבת ה' ולדבקה בו, ויתן הכבוד למלך הכבוד להיכנע לפניו ולעבדו כעבד נאמן, ואף שלא ימצא טוב טעם ודעת במצוותיו השמעיות, ישמור אותם בכל לב, כי כל ענני תשובות שוא לא יכבו את נוגה האמת אשר זרח לעיניהם לראות את ההנהגה הנסית והנפלאה, וזרועות התנגדות טבעו תישברנה ולא ימנעוהו מלקיים חוקי אלקים ותורותיו. הנה להשגת תכלית נפלא הלזה, שהיו חגי ה' ומועדיו מוליכים כל איש ישראלי, שע"י הנסים שראו בבית מקדשו בהתאספם בו, היו מונהגים ומובאים לקבל ולקיים חוקי ה'.

(הכתב והקבלה, שמות פרק כג פסוק יד)

עשרה נסים נעשו בבית המקדש וכו'

מאלו עשרה לימוד לעשרה עניינים, והבחירה ביד אדם. והם חמש כנגד חמש, יד ימין ויד שמאל. יד ימין נגד שלושה דברים דנשמה שהזכיר עקביא [אבות פ"ג מ"א]: מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי כו', והנה צריך לעשות תיקון נגד כל אחד הרי ארבע, ואחר כך לפני מי אתה כו', ולא שייך לעומת זה תיקון רק זכירה, הרי ה'. וכן בגוף כיוצא בזה, הרי גם כן חמש. ועל זה משנתינו מתחיל בגנאי דהיינו הגוף, ומסיים בשבח דהיינו נשמה. א, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, זהו נגד בחינת "מאין באת מטיפה סרוחה"... ולא הסריח בשר הקודש, בחינת "לאן כו' למקום עפר רמה" כו', "וירום תולעים ויבאש" [שמות טז, כ], אבל בשר קודש לא שלט בה רימה. ענין ר' אלעזר בפרק הפועלים (פג, ב) והרבה צדיקים. ושני דברים תיקון לזה, ובמאי דסיים פתח, תיקון לשלא יסריח - לא נראה זבוב בבית המטבחיים, היינו מיעוט תאות הגוף האומר "הרוג בקר ושחוט צאן", והזבוב הוא היצר הרע כדאיתא בברכות (סא, א). אבל ההולך אחר המותרות, "ויותירו אנשים" וגו', "וזריתי פרש חגיכם" כו'. תיקון "מאין באת מטיפה סרוחה" - לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, סוד טהרת המחשבה במוח שמשם אשד הזרע. ויטהר אדם כל ימיו כי כל יום יום כיפור, כמו שאמר רבי אליעזר לתלמידיו, שוב יום אחד כו' (אבות ב י), ואז הוא דבוק וזוהמת הטיפה נתטהרה אז.
לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה, זהו רומז לנצחיות הדין של עתיד. ומתחילה נקדים ענין הגשם... לשוננו ואותיות אינם הסכמיים, רק עצמיים, וכל מה שאנו מדברים הכל מושאל, רק הלשון קודש, וזה נשתלשל מזה כענין שמות שקרא אדם. נמצא הרוחניות הוא האמיתיית בעצם. למשל גשם, באמיתות נקרא גשם ההשפעה העליונה הרוחניות, תכלית הרוחניית. ואחר כך מתפשט דוגמתו בכל העולמות, בכל עולם ועולם כפי מה שהוא, עד שבזה העולם הגשמיי נקרא טיפות היורדות "גשם", והוא שם מושאל כמו "ידות הכלים" כו'... אש של עצי המערכה העליונה - סוד נשמות ע"י מיכאל. והגשם משרשו הוא ההשפעה דיבוק הרוחניות. ומי שלא יזכה אז לא יוכל לסבול רוב ההשפעה, כי לא יוכל לקבל רוב הטובה לחסרונו. אבל השלם - "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה".
עתה ידבר מחמשה דנשמה, שלושה דברים ושני תיקונים יד ימין. לא נצחה הרוח עמוד העשן - בחינת "מאין באת", הנשמות למעלה מ"עושה מלאכיו רוחות", והעשן המחבר הבשר עם למעלה הוא סולם הנשמות. והנה כולם עומדים במעמד הר סיני אדם רוחני העולה, וכתיב (שמות יט, יח): "והר סיני עשן כולו", ואז היו המלאכים מקטרגים "תנה הודך" כו', אבל לא נצחה הרוח כו'. ולא נמצא פסול כו', נגד בחינת "לאן אתה הולך", זכאין אינון צדיקייא דדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה כו' [זוהר אחרי מות עא ע"ב]. והנה "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", כי אם על הלחם אשר הוא מוצא פי ה', דהיינו המזון. והנה שלושת אלה שהזכיר, הם לחמים דחול ויום טוב ושבת, רצוני לומר העומר נשתלשל מן המן, "והעומר" וגו', "וישבת המן ממחרת" [יהושע ה, יב], והמן ירד בחול, שני לחם ביום טוב דשבועות, לחם הפנים בשבת. כן מעלות נפש, רוח, נשמה. וצריך לראות בל יראה ובל ימצא פסול.
תיקון לב' אלו, עומדים צפופים נגד "מאין באת" - לא יתרומם, ואדרבה לפי גדולתו ענותנותו. ואמרו רז"ל (ערובין יג, ב): כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו עומדים - מי שירצה בקומה זקופה, אז אדרבה צפופים, ומשתחוים - אז רווחים. תיקון "לאן אתה הולך", דהיינו לא נמצא פסול בעומר כו', "עשה לך רב" (אבות א, ו), "כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו" (סנהדרין יט, ב), הנשמה היא התורה. אחר זה ולא הזיק נחש ועקרב, "עקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף" [אבות פ"ב מ"י]. ולא אמר אדם לחבירו - הערה "לפני מי אתה עתיד" כו', "כל צדיק וצדיק מדור לפי כבודו" כו' (שבת קנב, א), ירושלים של מעלה. הרי חמש כנגד חמש, כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ותלמידי חכמים מרבים שלום, ומחברים את האהל להיות אחד, והכל שב רוחני.

(של"ה, ספר ויקרא, תורה אור מספר תורת כהנים, אות כ)

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים

ולפעמים נקראת המדה הזאת "ארץ רחבה", והטעם כשהיא יונקת במילוי שלם מרחובות הנה"ר שהיא מדה שמינית עליה, אז היא מתרחבת והולכת, וסימן "ורחבה ונסבה למעלה" [יחזקאל מא, ז], וזהו סוד עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", "הרחיבי מקום אהליך".

(רבי יוסף בן קרניטול, שערי צדק, שער א)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כח ע"ב בשם מורשה]

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים וכו' מקום ארון אינו מן המדה

ומקום הארון אינו מחזיק כלום לפי ששכינה שורה עליו. וגם זה הטעם של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, לפי ששכינה שורה עליהם בשעת השתחוייה.

(בעלי התוספות, שמות פרק כה פסוק י)

לא הסריח בשר הקודש

[תוס' ישנים כתבו שזה היה רק בבית ראשון. בזה מיושב מה שמצאנו שהכהנים היו צריכים רופא כי היו אוכלים הרבה בשר - מדובר בבית שני שהבשר היה מתקלקל.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' רטו - לטקסט)

ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו

שהיה מתמר ועולה כמקל, שלא יזיק לעיני הכהנים העסוקין בעבודה. ועוד ללמד חשיבות לכל באי עולם שהיה בו כח לעמוד לפני הרוח.

(מחזור ויטרי, סימן תכח, עמ' 539)

ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו וכו' (כא:) דאזיל ואתי כדיקלי ואבדורי לא הוה מיבדר

ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו, נהי דאזיל ואתי כדיקלא, אבדורי לא מיבדר. כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר, ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים. ונתקיים בהם "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" (שיר השירים ג, ו). וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל.

(משך חכמה ויקרא פרק יט פסוק יח)

שברי כלי חרס נבלעין במקומן וכו' מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן

ומה הצורך לזה הנס?.... הזוכה ומזדכך גופו ונעשה כעין נפש אלוקית והוא השוכן בג"ע התחתון והנשמה בג"ע העליון... וזו היא גוף הקרבן הנשרף ועולה בלהב למעלה, וזה איננו עבודה שלמה כל כך, אך הלחלוחית של קדושת הקרבן הנשאר באפר ודשן ואינו עולה בלהב למעלה היא רומז לחלק הדק מגוף הצדיק כנ''ל, גם אותו "והרים הכהן" הרמה והעלאה, שישים אותו אצל המזבח, ונבלע ונעשה מהדשן עצמו מקדש עצמו ונתחבר לבית הקדוש כמו בגן עדן התחתון, והוא הרמה והעלאה בודאי וזה תכלית העבודה... וזו היא בעצמה שברי כלי חרס שנבלעו בתוכה צחצוחית קדושת הקדוש שא"א להוציאם שאינו יוצא מידי דפיו לעולם... יהיה קדוש כמוהו ויתאחד עם המשכן עצמו.

(רבי משה סופר, תורת משה, לפרשת צו ושבת הגדול, דף יט ע"ד במהד' תשל"ה)

נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו וכו' (כא:) שמגביהין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום

ובא לחם הפנים שסילוקו כסידורו, חם בסילוקו כשם שהוא חם בסידורו, להורות חיבתם של ישראל למקום, שיחס מושגם ודבקותם באלקים חיים איננו לפי ערך הציורים האנושיים בלבד, אלא לפי המושגים העליונים, למעלה מן המסגרות האנושיות כמסגרת הזמן, כי אם הפת נעשית צוננת יותר בהתאם לזמן העובר, בא בלחם הפנים נס כזה שנשאר חם בעת סילוקו ולא נכנע למסגרת הזמן. זהו שהיו מגביהין את השולחן לפני ישראל ואומרים להם "ראו חיבתכם לפני המקום", היינו שהחיבה גדולה כל כך ונשגבה עד שמגלה עצמו לישראל ומתקרב אליהם במושגים שלאין ערוך גבוהים מהם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק י, פרשת אמור, מאמר ל, אות ב, עמ' צג [ובדומה שם עמ' צח ועמ' קג])


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו ע"ב]


מקום ארון אינו מן המדה

נשמתו של בית המקדש היא פינה קטנה שאין לה חשבון, כדברי חז"ל שהארון אינו מן המידה. יסוד אחיזת דבר ד' השמימי הוא מעל לגאומטריה. בדומה לכך איננו רואים את נשמתנו. לוּ ראינו אותה, זה בודאי היה מענין מאוד. "הנשמה רואה ואינה נראית" [ברכות י ע"א], אבל אנו יודעים שהיא קיימת. כח החיים שלנו שבאמצעותו ומתוכו אנו פועלים, אינו נראה. הנשמה רואה ואינה נראית, והיא מחייה את הכל, וכך הקב"ה מחייה את כל העולמים.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 78)

בקודש הקדשים נמצאת נשמת בית המקדש - "ארון העדות". מתוך כך יש מקום לעבודת האדם. בית המקדש מתחיל בשמימיות, בפניית האלקים אל האדם. מזה נמשכת אפשרות פניית האדם אל האלקים. החלק הנשמתי של בית המקדש אינו תופס מקום בכמות, כשם שהלב והמוח אינם תופסים מקום גדול. ארון אינו מן המידה. מתוך השורש היסודי השמימי, מתוך הנשמה והלב שלמעלה מן המידה, נובעים כל סדרי העבודה המעשיים והריאליים.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות, עמ' 154-155)

מן הכלל הגדול של תורה מן השמים נמשכים כל פרטיה ודקדוקיה של תורה, וכמו כן היסוד העיקרי הנשמתי השמימי של המקדש הוא התורה: "ונתת אל הארן את העדות אשר אתן אליך", "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". עדות זו נאחזת משמי מרומים, "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפּרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות". הארון הוא נקודה איכותית שאין לה אחיזה במידה, ארון אינו מן המידה, הוא למעלה מן הפיסיקה והגאומטריה, הוא למעלה מן המידה והוא יסוד לכל מידה וממשות בעולם. הארון הוא הראשית היסודית והשורשית של כל הבנין, וממנו נמשך ערך למשכן כולו ולכל החיים כולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 274-275)

קודש הקדשים מוקף משאר בית המקדש שהוא פחות ממנו באיכות וגדול ממנו בכמות, כיחס האיברים ללב. כמו שהנשמה "רואה ואינה נראית" והיא מעל הגוף, כך אמרו חז"ל: "מקום ארון אינו מן המדה". "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים", בין היסודי, האיכותי והשמימי, לבין ההתפשטות והכמות. גם הוא קודש, אבל יש הרבה מדרגות בקודש: עזרת כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים וכו'... יש מדרגות בבית המקדש, כמו בארץ ישראל ובירושלים, וכמו בכל דבר. מן המקור האיכותי, יש המשך לכל העולם כולו, לחברתיות ולאור, אור הדעת. ב"תורת ד' תמימה" אין הפרדה בין "שמות" ל"ויקרא", בין בנין הבית לבין מה שנעשה בתוך הבית.

(שיחות הרב צבי יהודה, פקודי, עמ' 396-397)

מקום ארון אינו מן המדה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה י ע"ב ]



כא ע"ב

חמשה דברים נאמרו באש של מערכה וכו' שש אשות הן

ונראה שאלה שרוצים לומר שהאש האלקטרי אינו בכלל אש שאסרה תורה להבעיר אותו, אין לזה יסוד, שמאחר שהתורה אמרה בסתם "לא תבערו אש", כל מה שנקרא בשם אש הרי הוא בכלל זה. וסמך לדבר מברייתא דיומא שמונה שש אשות הן יש אוכלת ואינה שותה וכו', משמע שכל אופן הבוער ומחמם, באיזה צורה שתהיה, הרי הוא בכלל אש, ואין לנו להוציא אותו מכלל האיסור של "לא תבערו אש". והרי האש מן השמים, שהיתה על המזבח, נקרא בשם אש, והתורה אמרה "את קרבני לחמי לאשי", ונקרא זה בשם אש, אע"פ שהיה לו תואר אחר ומשונה היה מהאש הרגילה שלנו, וכמש"כ בגמרא יומא שם בברייתא, חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן, ומ"מ לא יצאה מכלל שם אש.

(ראי"ה קוק, אורח משפט, או"ח, סימן עא)

אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט

לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח מתקצצות. וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה: רגש של גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול, ורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו. ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

(אורות התורה, פרק ט, אות ט = שמונה קבצים, קובץ א אות תמט)

את הצמאון האלקי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות... אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.

(אורות הקודש, חלק ג, עמ' רי = שמונה קבצים, קובץ ג, אות רטז)

המחשבות הבאות בדרך הופעה מברקת הן כמו מתנה יצירית מן השמים, ואלה שבאות בדרך חיפוש נמשך הן כמו תוצאות עבודה בחירית של האדם. אמנם שני הצדדים האלה הרי הם מעורבים ומושפעים אהדדי, גם בעולם המחשבה וגם בהויה המציאותית. והכל לפי ערכו וענינו של האדם, יש שצד הופעת המתנה הוא אצלו, באיכות או גם בכמות, העיקרי והמכריע, ויש שצד בירור העבודה הוא התופס עיקר מקומו וכחו. וכמה גדולה וחשובה היא עבודת אחריות שקל הקודש בין שני צדדי ההכרעות האלה. ומזה תוצאות וחשבונות רבים וגדולים גם לחיי הפרט וגם לחיי הכלל. אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, וברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' צה)

"'ביום חתונתו' - זה מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש" [תענית כו ע"ב]. אחרי שבעת ימי המשתה, ביום השמיני שמעל הטבע, "למנצח על השמינית", כדברי המהר"ל [חידושי אגדות, שבת כא ע"ב], מופיע משבר נורא. לעומת משבר מעשה העגל, שגם הוא קרה בעוד "המלך במסִבו", אבל היה שייך למרחב העם, כאן המשבר הוא פנים מקדשי ע"י בני אהרן שהיו גדולי עולם. הופיע בירור על דקוּת הפגישה בין הפְּנים לחוץ, בין האש השמימית לאש הארצית... המובן של "אִשַּׁי" בלשון רבים הוא שתי אישים. "אע"פ שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט". יסוד זה של הפגישה שבין האש הפנימית האלקית לבין האש האנושית, הוא "שורש האמונה ושורש המרי", ובו הסתבכו גדולי הגדולים, עד כדי כך שאירע זעזוע במקדש ד' וקדשיו.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 100-101)

"את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב). "אשי" - לשון רבים, האישים שלי. ובויקרא (א, ז): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". ובגמרא: "אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". הכהנים שמים אש על המזבח, והאש הזו נפגשת עם אש היורדת מן השמים, עם האש שלי, "אשי". האש האנושית, נפגשת עם השראת אש אלקית, ובזה, באש הכפולה הזו, נאכלים הקרבנות. כך בנוי האדם בשלמותו, בסדר של פגישת שמים וארץ. מעשים של מטה, נפגשים עם הכוונה האלקית שמלמעלה, עם השראת שכינה. זהו ענין הקרבנות, זיווג ויחוד של קוב"ה ושכינתיה. זהו סדר והדרכה אלקי, ממקור תורה שמן השמים, לסידור נכון של שיעור הקומה של האומה האלקית, שמאפשר הזרחת האור וחלות הענין האלקי באומה ובאדם.
התורה היא שם ה'. בתורה מתגלה הקב"ה בעצמו. הקב"ה פונה אלינו בתורה ומתוך כך אנו זוכים לפניה כלפי מעלה בעבודה. מתוך דבקותנו בתורה ושייכותנו לתורה, מתוך כך נמשך חיוב של עבודה, עבודת הקרבנות. כל החיים שלנו בנויים על ההדדיות הזו. "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". גם כאן שני הצדדים של הגוי הגדול: הפניה אלינו בתורה והפניה שלנו אליו בתפילה. אלו הם שני הצדדים של "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קי-קיא)

המובן של "לאִשַּׁי" בלשון רבים הוא: שתי אישים, כדברי חז"ל: "אע"פ שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט". יש פגישה בין האש מן השמים לבין האש מהאדם...
אנו זקוקים לאש עבור קרבן, למען הקטרתו ושריפתו. עבודה זו היא העבודה העיקרית בקרבן. לעומת עבודות ההכנה, כגון שחיטה, שכשרה אף בזר, נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". אש זו יסודה שמימי והאדם רואה רק את פעולתה. ישראל "הדבקים בד' אלהיכם" חייבים לזכור שלכל פעולותיהם יש ערך רק מתוך כך שהן נמשכות משמים. "לאִשַּׁי" - אש הדיוט ואש משמים. נס זה שאדם חוזה בו בכל יום, מקורו במקדש. "אע"פ שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט". כל מציאות חיי האדם, מקורה בשמים. הארץ נמצאת בעולם התחתון, וכל חיי האדם הם פגישה בין שמימיות לארציות.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 28-29)

"לאִשַּׁי" בלשון רבים - מובנו שתי אישים, כדברי חז"ל: "אע"פ שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט", שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". יש פגישה בין אש מן השמים ובין אש מן האדם...
יסוד הוא, שכל התעשיה וכל המשך שכלול חיי האדם נמשך מן האש. אבל האש הזאת שהאדם עושה בה כדי לשכללה ולפתחה וכדי להשתמש בה להארה, לחימום ולמכונית - תחילת האש הזו נמצאת בחומר הפיסי. נפגשים עם כוחות: כוחות האש, כוחות האור וכוחות החשמל - לא משנה השם שנקרא להם - כולם נמשכים מתוך היצירה של בורא עולם. ומזה יש המשך רב תוצאות ורב שכלולים בחיי האדם. מגילוי הכוחות, התכונות והעניינים שבעצם יסוד הבריאה - יש המשך בפעולות האדם: מן השמים להדיוט.
להקרבה ולהקטרה שבמקדש יש צורך באש, מתוך כך נפגשים ב"אש יורדת מן השמים". כוחות אש נמשכים מן השמים, דרך הבריאה והטבע, אל האדם אשר בארץ. ממקור האש האלוהית הטבעית המקורית, יש המשך לאש מן ההדיוט... יש להתבונן: "אִשַּׁי" - אישים שלי. האש שלכם אף היא שלי: "גם כל מעשינו פעלת לנו". המקור והשורש של כל אש במציאות הוא שמימי אלוהי.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 64-65)

אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו' אש אוכלת אש דשכינה

מובן המלה "לאִשַּׁי" בלשון רבים הוא שתי אישים: אש שמימית ואש אנושית. כמו כן, קדושת שבת היא קדושה שמימית אבסולוטית, ולעומתה קדושת יום טוב מופיעה על ידינו. "אשר תקראו אתם" - אתם קוראים אותם. כך "אע"פ שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט". אש מן השמים צריכה סיוע של אש מן ההדיוט. הביטוי "אִשַּׁי" בלשון רבים מבטא את הפגישה בין שמים לארץ, בין אש מן השמים לבין מעשי האדם. כל הענינים נעשים ע"י השתדלות בני אדם, אבל הם מופיעים מן השמים, בין אם אנו רואים זאת ובין אם איננו רואים. באמת יסוד הכל הוא שמימי, אבל צריך שהאדם ידע שמצוה להביא מן ההדיוט. הדברים מופיעים כאילו הם אנושיים, אבל באמת הם מכוּונים ע"י השראה שמימית. כל הענינים האמיתיים מופיעים "זה לעומת זה", מתוך התאמה בין מעשי האדם ליסוד השמימי. לאש ישנם שימושים חיוביים כגון בקרבנות, ושליליים כגון אש שבארבעה אבות נזיקין. למרות שהשימוש באש הוא דבר פשוט, הריהו שיתוף של מעשה האדם ושל היסוד האלקי; פגישה בין האש האבסטרקטית "היוצאת מלפני ד'" - ככל דבר בחול אשר יסודו בקודש - לבין מעשה האדם.
האש המקורית העליונה, "אש אוכלה", מבריקה למטה ונפגשת באש הדיוט. כיון שבאש נושקים שמים וארץ, הרי היא מסוכנת באמת. מתוך "קרובי" מתגלה התפוצצות של אש מן השמים. לעומת "אש זרה אשר לא צִוה אתם", יוצאת "אש מלפני ד'", אש פנימית יסודית, "אש אוכלה אש". משבר זה בדקוּת ההבחנה שבין אש לאש, הופיע ע"י בני אהרן, שמתוך גדלותם הרוחנית הביאו אש "אשר לא צוה", בניגוד לטבעיות הפגישה של אש שמימית עם אש הדיוט. הם נגשו שתויי יין, לא במובן של שיכורים כמובן, אלא במצב עליון של התרוממות. אבל התרוממות זאת לא היתה מסודרת אצלם על פי הציווי האלקי. הם התרוממו מעל למסגרת של "אִשַּׁי" לשון רבים, דהיינו סידור האש האנושית מול האש האלקית, והגיעו למשבר מזעזע של סידור האש של מטה בעצמם, כביכול, אשר מתוך כך היא בגדר של "אש זרה אשר לא צוה אתם".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 83-84)

חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון

מ"ש חז"ל ה' דברים חסרו בבית שני, וקחשיב ארון בתוכם, והקשה הריטב"א, למה לא קחשיב נמי שמן המשחה, ותירץ דבימי יאשיה נגנז, ולא קחשיב רק מה שהיה בבית ראשון ולא בבית שני. והדבר תמוה, דהא גניזת שמן המשחה ילפינן מארון [הוריות יב ע"א], "שם" - "שם" מארון, ויאשיה גנז לארון, ואיך חשב לארון אף דהיה נגנז בימי יאשיה, ולא חשב לשמן משחה? אבל הענין, עיקר החסרון הוא חסרון התועלת, וידוע כי תועלת שמן המשחה למשוח בו שמן משחת קודש לכהנים גדולים ומלכים, אשר בו חל הארת הקודש ולובשו רוח הקודש, ובעת אשר נגנז ולא חלו בו ידים, לא היה אפשר למשוח בו ותועלתו חסר. אמנם תועלת הארון הוא כי שם חביון עוז השכינה, ושם נגלה אלקים ושוכן בין הכרובים כנודע, וא"כ אף כי נגנז, הלא קמיה שמיא גליא, ואין תועלתו חסר, כי בכל מקום שהוא, השכינה שורה.
אך זהו אם הוא במקום הקודש, כי המקום גורם, כי צריך מקום מקודש, אז השכינה שורה, כדכתיב [דברים יד] "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", אבל במקום שאין מקודש, אין שכינה שורה. וידוע [יומא נד ע"א] כי במקומו בלשכת דיר עצים היה תחת קרקע, וקיי"ל [פסחים פו ע"ב] מחילות לא נתקדשו, א"כ כשאין במקום מקודש, לא חל השריית שכינה כראוי, והרי בעוונותינו הרבים חסרון גדול.
והנה הקשו, איך אמרו מחילות לא נתקדשו, הא שלמה קידש הרצפה עד תהום, כדאמרינן בזבחים [דף כד ע"א]? ותירצו בבית ראשון כך היה, אבל בבית שני שבטלה קדושה וחזרו וקידשו בימי עזרא, לא קידשו רק למעלה ולא מחילות. וא"כ נכונים דברי ריטב"א, דארון לא ניכר חסרונו רק בבית שני, כי בבית ראשון שעמד תחת קרקע היה במקום מקודש, ועדיין שרתה שכינה כמקדם, עד בית שני שעמד תחת קרקע ובטלה קדושה, ולא היה במקום מקודש, ולא שרתה שכינה, מה שאין כן שמן משחה, תיכף מעת גניזה ניכר חסרונו, והיה כבית ראשון.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני וכו' ושכינה

יש יתרון של הסגולה שבישראל מצד קדושת הנפשות ויש יתרון מצד קדושת המעשים. בביאה ראשונה, בתכלית קדושתה בבית ראשון, היתה מדת קדושת הסגולת גדולה מאד, ששרתה השכינה בגלוי וכיו"ב. בבית שני היתה מדת קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל מדת קדושת המעשים היתה גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה ונתרבו כמה מצוות דרבנן.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' רלו)

ביסוד הטעמתו של הרמב"ם שם [הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז], שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, ודאי אין כונתו על השראת השכינה בגלוי, שזה מתחלף לפי הזמנים, ובבית שני לא שרתה שכינה, כדאמרינן יומא כא:, אלא כוונתו פשוטה, משום כבוד השכינה, שכיון שפעם אחת חל כבוד ד' על מקום המקדש, שייחד אותו שיהיה שמו הגדול נקרא על הבית הזה לעולם, א"א שיתבטל ויצא שום פעם מקדושתו, כי כבוד זה לשם שמים, שנקרא על הבית הגדול והקדוש לעולמי עולמים, אי אפשר להיות בטל, ושמו הגדול לעולם נקרא על הבית הגדול הזה גם בחורבנו, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" [ירמיהו יז, יב].

(משפט כהן סי' צו, אות ה, עמ' קצג)

אכן פשוט הוא, שגם דברי התוס' דמגילה [י ע"א ד"ה למה], אע"פ שנראה מהם כסברת הראב"ד [הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ו], אינם מוכיחים כלל את דעתם בעיקר הלכה זו, שהרי הם אמרו רק, שי"ל דלמ"ד קדושה שנייה קיימת, וקדושה ראשונה בטלה, שקדושה שנייה זו אינה כי אם בארץ ולא במקדש, וחוץ מסברת הראב"ד מ"סוד ד' ליראיו" יש בזה לדעתם סברא מדרשת המקרא, דדריש לה בענין ירושה, א"כ י"ל דזה קאי רק על הארץ, שהוא ענין של ירושה, ולא על המקדש וירושלים, שהוא ענין של שכינה. אבל בקדושה ראשונה יש לומר שהם מודים לדעת הרמב"ם, שהדבר הוא להיפך, דדוקא קדושת הארץ בטלה וקדושת המקדש וירושלים לא בטלה. והטעם הוא פשוט, שבקדושה השנייה לא היתה בה השראת השכינה במלואה, כדאמרינן ביומא... שבחמשת הדברים שבין מקדש ראשון למקדש שני, שמפני כך כתוב בו במקדש שני ואכבדה חסר הא, נמנה ג"כ חסרון שכינה, וכדאמרינן התם דף י ע"א על הפסוק "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם", שאע"ג דיפת אלקים ליפת, אין שכינה שורה אלא באהלי שם, וכדפירש"י התם ד"ה אע"פ: "אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון, שבנה שלמה, שבא מזרעו של שם", ע"כ. וכיון שלא היתה השראת השכינה במלואה, מסתברא לומר, שאין קדושת המקדש וירושלים חזקה כ"כ שלא תבטל גם בחרבנם. אבל קדושת הארץ, שהיתה אז ע"י חזקה וישיבה, וזהו דבר שאינו פוסק לגמרי מימי ביה שני והלאה, ע"כ היא יכולה להיות קיימת, למ"ד דלא בעינן לקדושת הארץ כל יושביה עליה. אבל בקדושה ראשונה הוא להפך, שקדושת הארץ באה ע"י כיבוש, וכיון שניטלה מאתנו בכיבוש הנכרים, בטלה קדושתה, וקדושת המקדש וירושלים, שבאה ע"י שכינה ששרתה במקדש ראשון ומילא כבוד ד' את הבית, י"ל דכו"ע מודים, דלמ"ד קדושה ראשונה דארץ לא בטלה, ודאי דקדושה ראשונה דמקדש לא בטלה, דהיא עדיפה מינה במקדש ראשון מטעמא דאמרן.

(משפט כהן סי' צו, אות ט, עמ' רכא-רכב)


כב ע"ב

אסור למנות את ישראל

טעם לאיסור זה שמעתי מהרב י"ד בער סולובייצ'יק, שהלא אי אפשר למנות יחד דברים שאינם מאותו מין (כגון תפוחים ואבנים) ולתת להם סכום אחד (אלא צריך לחלקם, למספר אחד שהוא סכום האבנים, ומספר שני שהוא סכום התפוחים), ורק בדברים שהם מאותו המין אפשר למנות בסכום אחד; והרי כל יהודי הוא נפש קדושה, מיוחד ונפרד.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל א' פרק טו פסוק ד, עמ' סד)

אסור למנות את ישראל וכו' כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

ויש להבין למה תליא בזה מספר ישראל. וגם אסור לספור, והסופר מביא ח"ו קצף ונגף, כאשר היה בימי דוד שמנה ישראל. אבל ענין מה שאמרו חז"ל [ברכות מט ע"ב] אל יוציא אדם עצמו מהכלל. ובזוהר [ח"א קס ע"ב] הוסיף יותר, בשונמית שאמר לה אלישע "היש לדבר לך אל המלך" [מלכים ב' ד, יג], היינו הקב"ה, ואמרה לו "תוך עמי אני יושבת", דלא לפקוד לה מכללא דישראל. והטעם מבואר, כי נידון עולם בתר רוב, ורוב ישראל ורוב מעשיהם כשרים, אבל אם יבוא לדון לכל א' בפני עצמו, מי גבר אשר לא ימצא בו מומים רבים ונגעים, פצע ומכה טריה בעוונותינו הרבים. ולכך אסור לספור לישראל, דכשהן בכלל א', הם נדונים דרך כלל, אבל כשאתה מפרידן וסופרן אחד לאחד, אף המשחית ושטן מביא לכל אחד חשבון יפקדנו מעשיו בפרט, ומי יצדק בדין. ולכך ח"ו יצא קצף ויהיה נגף ח"ו, כאשר קרה בימי דוד. אך זהו אם רוב ישראל צדיקים. אבל אם ח"ו נהפך, שרוב ישראל רשעים, א"כ אדרבה יש למנות, כי אם נדון בתר כלל ורובא, יצא חמת ה' אף על צדיקים, אמנם במספר יפרדו איש מעל רעהו, רשעים יהיה משפטם חרוץ, וצדיקים ינצלו.
ולכך אמרו כשעושין רצון ה', לא ימד ולא יספר, כי המספר אסור, משא"כ ח"ו באין עושין רצונו, אדרבה המספר צורך גדול, למלט צדיקים ונקיים שבדור, ולכך היה מספר בני ישראל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר

כפי הפשט אין זה קושיא, כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר, ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר, כך יש להם מספר, להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות. ומה שכתוב אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם, שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל ריבויים.

(כלי יקר, במדבר פרק א פסוק ב)

וז"ש "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", וכבר דקדקו חז"ל על סתירת הדברים של "והיה מספר" ותיכף אומר "אשר לא ימד ולא יספר". אבל יובן לדברינו, שעצם המספר שהוא שייך עתה, שמיוחס להם מצד שהנהגתם נראה מחיצוניותה שהיא בטבע, זה עצמו יתגלה שהוא "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", שהיה באמת הנהגה של נס, וגודל הנס - שהיה השגחה גדולה מוסתרת. וזהו "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" - ע"י שהיה נראה [ש]הם נתונים ג"כ תחת הטבע, "יאמר להם בני א-ל חי", שהוא יתרון יותר גדול מ"עמי", ש"עמי" היה מציין על נס גלוי שזה חוק עם נבחר, אבל כבודו של מלך הוא, אבל הנס הנסתר כשהוא לטובת ישראל, אין בו כ"כ הוראת כבודו של מלך, ואין זה כדרך המלך לעם נבחר לו, כ"א כדרך האב על בנו שמשקיף רק תועלת בנו ואינו חושש לכבודו רק מה שהוא טובת בנו, כן כביכול ע"י הנהגת הנס הנסתר שיתגלה למפרע, "יאמר להם בני א-ל חי", והמנין עצמו יתגלה שהיה בלתי מוגבל במנין.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' קמ)

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

וקשה הא כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים", וחול הים ודאי א"א לספור? אלא... דחול הים בשעת שטף יש מספר לגושים גדולים שנעשים, וכך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. אבל אח"כ הוא "אשר לא ימד ולא יספר", שישובו להתרבות כחול הים ששבים להתייבש ולהפרך ונעשים בלי מספר.

(העמק דבר, בראשית פרק יג פסוק טז, הרחב דבר)

על דברי פלוני שכתב: "ובזה נבין מ"ש בגמרא יומא רבי יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל... כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ותמוה, דאם עושין תשובה ועושים רצונו של מקום - היוחל ארץ ביום אחד?...", העיר רבינו: "תוכל להיות חלות ברכה עליונה זו גם ביום אחד כהא דמקרעין גזר דינו של אדם, ראש השנה טז: ובהלכות תשובה פ"ב ה"ו שבעשרת ימי תשובה מתקבלת מיד, ובציבור בכל זמן נענין, וגם תוכל להיות מכוונת בהדרגה, כמו שגם כל עצמה של תשובה ישנה פתאומית וישנה הדרגית, אורות התשובה פ"ב. עצם הלשון עושין רצונו של מקום ברור ואינו מצריך שום ביאור, ובפירוט ענינו וגדריו עי' ברכות לה: ושם בתוס' ובמהרש"א".

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 18 הערה 26)

אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים

ולא משיב דלמא שמא דמתא, כלעיל בבזק. ולמה? לפי חוקי הדקדוק והניקוד, בטלאים, בפתח, שהוא במקום ה"א הידיעה, וכלל הוא שאין ה"א הידיעה לשם העצם. הרי לא שם מקום הוא. והוא לא כתוספות ישנים לפי הפשט. ועומק מדרשי חכמים לפי עומק הפשט והדקדוק. ועיין רד"ק שמואל א' טו.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קה)

וירב בנחל וכו'

שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במדותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תמד)

וירב בנחל וכו' על עסקי נחל וכו' ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה וכו' אל תהי צדיק הרבה וכו' אל תרשע הרבה

אמרו בגמרא [סוטה מו ע"ב]: למה עגלה ערופה בנחל? יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות, ופריך הגמרא מאי פירות, אילימא בנים, זקן סריס מאי איכא למימר, ומשני: מצוות. והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא, דלכך בנחל, כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים. וכן אמרו [ב"ר כב, כא] בהבל: "קול דמי אחיך צועקים" [בראשית ד, י] - דמיו ודם זרעיותיו. ולא חש לקושיית הגמרא "זקן וחולה מאי איכא למימר", כי דברה התורה במצוות על הרוב, כמ"ש הרמב"ם [מורה נבוכים ח"ג פרק לד] בטעמי מצוות ע"ש. ולכך שפט כי ידוע [גיטין נז ע"ב] כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והכל מאגג. ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג, כי אמר: הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות, ואיך אהרוג לנפשות רבות, כי גדולים וחכמים יצאו מאגג, ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת? וזהו היה טעות לשם שמים. אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג, היו חכמי בני ברק נולדים ע"י ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל.
והנה נודע [יבמות עח ע"ב] על שאול שהמית את הגבעונים, דלא הרג גבעונים, רק את הכהנים אשר בנוב, והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל. וזהו למ"ד דגרים טובים לישראל, אבל למ"ד קשים גרים לישראל [קידושין ע ע"ב], אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים. וזהו מאמר חז"ל, דעת חיות אגג ס"ל לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל, ולכך החיה לאגג. ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב, לא חמל על מחיית גרים, כי חשב שהם קשים לישראל, והרכיב הדבר אתרי רכשי, ולכך נאמר לו בממה נפשך, או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

מצות מחיית עמלק אף היא תיחשב למצוה שמעית. אמנם הטעם נכתב בתורה, אבל צורת הציווי וחומרת הביצוע עושים אותה לחוקה, שהשטן ואומות העולם שואלים עליה...
"קל וחומר של שטות" קורא לזה בעל העיקרים [מאמר ד, פרק כו]. וכי לא ידע שאול שאין דוחים חוקה בקל וחומר? וכי לא הרגיש שהקל וחומר שלו מופרך מתוכו, שהרי עגלה ערופה עצמה היא חוקה, וגם עליה יש לשאול: אדם חטא, בהמה מה חטאה? בוודאי שלא התכוון שאול למרוד בנביא ובאלקיו. בשני המקומות הוא נכשל רק משום שלא אצר כח לשמוע לקול דברי ה', לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל.

(רבי יהושע בכרך, מה בין שאול לדוד, עמ' 48)

וירב בנחל וכו' ומה נפש אחת וכו' אל תהי צדיק הרבה וכו' אל תרשע הרבה

במדות ה' אין "חינם", אלא יש סיבה ברורה לכל מדה ומדה - אהבה ושנאה במקומן ובזמנן, וחובה עלינו לקיימן כמצוותן וכהלכתן, וח"ו אל נחליפן לא בתור "צדיק הרבה" ולא בתור "רשע הרבה"... כמה שגה בזה שאול המלך, שהיה גדול בישראל ואב בית דין, ובשגגתו כמעט הביא חורבן על ישראל כאשר הירהר אחרי מדותיו של הקב"ה בעודף צידקות ורחמנות, כמו שנאמר "וירב בנחל", ודרשו חז"ל: "על עסקי נחל... 'אל תהי צדיק הרבה'". וכבר הוסיפו: "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך" [קהלת רבה ז, א[טז]]...
ויתכן שזאת כוונת ורמז הפסוק (שמואל א' יד, מז-מח): "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו... ובכל אשר יפנה ירשיע... ויצל את ישראל מיד שוסהו". בכוונה מיוחדת, כדי ללמדנו מוסר גדול, נכתב "ובכל אשר יפנה ירשיע". דוקא "ירשיע", שפירושו - מחייב ומכלה ומחריב, כי בתחילת מלכותו קיבל על עצמו שאול את עול מלכות ה' ואת עול מצוותיו, ואחז ברשע כביכול כהלכתו גם לגבי כל העמים וגם לגבי עמלק, ומשום כך "ויצל את ישראל מיד שוסהו", משום שאחז במדות ה' ודבק בהן להרשיע את הרשע. ופירוש המלה "ירשיע", הוא גם "יצליח"... אלא שהשתמש הכתוב בלשון "ירשיע", ללמדנו שהסיבה היתה שהיה מוכן להרשיע את הרשעים ולאחוז באכזריות במקומה ובזמנה לפי צו ה'.
בוא וראה איזו אכזריות יצאה מצדקתו של שאול ומרחמנותו המעוותות, מסירובו לקבל על עצמו עול מלכות ה', כאשר פנה שאול מדבקות בה', והתחיל לפקפק ולהרהר במדותיו, והפך לצדיק הרבה יותר מבוראו! הרי מחמלתו של שאול על אגג יצא המן הרשע, שכמעט השמיד ואיבד את ישראל. ולקח זה למדנו... מחז"ל (מגילה יא ע"א), שרבי לוי היה פותח את דרשתו על מגילת אסתר בפסוק "ואם לא תורישו את יושבי הארץ" (במדבר לג, נה). וז"ל רש"י שם: "אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' סד-סה)

וירב בנחל וכו' מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי

ישנם אנשים גדולים בעלי נפשות גדולות וטובות מאד, שהם מתנשאים בפנימיות טובם וזוך נפשם מעל כל אותן הדברים שבחטאות האדם שגרמו כמה דברים של עמל ושל טורח, ליישרם ולהעמיד על מכון הראוי את כל מערכת הנהגת התולדה. בתוכיות שלהם אינם חסים כל עמל ואוון, ע"כ אינם מכירים כלל את הערך של הרשע, ואת הצורך הגדול הנמצא בסדרי המוסר הכללי האלקי להכחידו ולמנוע את הזיקו, ולא עוד אלא להפכו לברכה ולקדושה, לטובה עדי עד. אותם האנשים, מתוך שאין בהם שום דופי, לא יוכלו למצוא לבבם שלם עם ההנהגה של ההווה, המשתרעת אל העתיד מעבר מזה ואל העבר מעבר מזה, לייחד את פרודותיו ולהישיר את עיוותיו. רק גדולים מזה הינם האנשים היותר כלליים, המבינים את עומק הטוב עם עומק הרע, המשכילים את עומק הצפיה האלקית הסוקרת עד סוף כל הדורות, מראשית ועד אחרית, שהם משיגים במבטם התמים והפנימי להגיע לסוד ההנהגה העליונה.
מפיבושת, בהיותו מגזע שאול, ירש ממנו את המדה הזאת, הנובעת מצד עדינות הנפש ורך הרגש, להיות נסלד מכל מראה שההווה שלו איננו לפי הטוב והמוסר היותר מבורר ונחמד, ולא יכול לחדור לעומק השפלות שהאדם נתון בו מצד קלקולי הבחירה הקדומים שהושפלה על ידם נפשו, עד שצריך רטיות חזקות למען השיבו למצבו העליון, שבו הוא ראוי להיות עומד מצד צלם אלקים אשר בקרבו. ע"כ, ההתגלות של האור האלקי שע"י מלכות בית דוד בפועל ובמעשה, הצופה מרחוק, ובנויה לתקן את כל מעקשי העולם, להאיר את כל המחשכים בכח גדול ובעוז אלקי, לא יכלה להתאים עם נפשו התובעת צדק ומוסר מוחלט, מאין פנות אל המציאות וירידותיה. הוא עשה ברעיון מריבה עם בעליו, מה ששאול עשה זה בפועל ג"כ בזה הדרך, שלא יכלה נפשו להיות משתפלת לעומק הרע כדי להתרומם על ידו לעומק הטוב, ולא נמשכה מלכות בית שאול משום שלא היה בה שום דופי. הוא היה קשור מאד בטוב המוחלט ולא יוכל לזוז ממנו, "וירב בנחל" על עסקי נחל. החילוק שבין צרכי הפרט לצרכי הכלל וצורך הצפיה הרחוקה המיתממת דוקא ע"י אור הנבואה, לא היתה יכולה להתגבר על כח השעה שהיה קשור עמו בחזקה, ע"כ לא היתה מלכותו [כי אם] מלכות של שעה.

(עין איה, שבת נו ע"א אות סח)

וירב בנחל וכו' אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו' מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

כאשר נבחר שאול, והוא היה בחיר ד' וצדיק תמים, היה ראוי שעל ידו יתעלו ישראל למדרגה למעלה מדרך הטבע, והיינו מפני שעבודתו היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע. וי"ל שהיא במדרגת קדושה, והיא העבודה השכלית שמפורש [במסילת ישרים פרק כו] שאין אדם זוכה לה מעצמו, כי אם ע"י מתנה מאת ד'. וי"ל שאיש כזה ודאי שאין בידו למחול על כבודו, מאחר שאין השלמות בכח אנושי, ולאו דיליה היא. ע"כ הקדים שמואל, שלא תאמר מאחר שנעשית מלך ברצון העם שרצו להשפיל עצמם בדרכי הטבע, א"כ אי אפשר לך לעלות למעלה מדרכי הטבע, רק תדע כי ד' שלח אותי, שאני מיוחד ביותר להנהגת הנס כמש"כ (שמואל א' יד, יז) "הלוא קציר חטים היום וגו'", וגם "על עמו על ישראל" (שם טו, א), ע"י שחביבים לפניו וראויים לעלות למדרגה גבוהה ע"י מדריך נכון, ע"כ חגור מתניך וייסד הנהגתך למעלה מן הטבע ותמחה זכר עמלק.
ואם היה שאול ממלא זה, אז היו ישראל תקיפים שלא יעמוד כנגדם איש בדרכי הטבע, כי עמלק "ראשית גוים" (במדבר כד, כ). אבל שאול רצה לבדוק את עצמו ואת העם אם הם ראויים להתגבר על הטבע מכל וכל, כדי שימחו לגמרי זכר עמלק, ע"כ היתה הבחינה כי העבודה הרצויה למעלה מן הטבע היא כשלא ירצה גם בטבע נפשו מה שהוא נגד ה' ית', שאז אות ששינה את טבעו לגמרי. א"כ כאשר ראה בנפשו ובנפש העם שבלב הם חומלים על הצאן, א"כ לא נשתנה טבעם, אע"פ שהיה בידם לעשות כפי התורה, מ"מ אין זו העבודה המעולה שיהיה שונא רע. ע"כ "לא אבו החרימם" (שמואל א' טו, ט), כי חשב שהם אינם ראויים לכלות לגמרי זרע עמלק, ע"כ חשב שראוי שיהיה גמר הכילוי ע"י שמואל, שהוא בודאי ראוי להנהגת הטבע [בדרך שלמעלה מהטבע].
והנה אף שבפסוק בחדא מחתא חמלת שאול והעם, מ"מ היה מרחק רב ביניהם, שחמלת שאול היתה מצד הרחמים שהיא מדה טובה ואין נכון לעוקרה, ע"כ אמר "וירב בנחל", ופי' חז"ל בענין עגלה ערופה, ושם פירשם בעל העקידה [שער מב] עמש"כ שם (דברים כא, ה) "ונגשו הכהנים כו' כי בם בחר ד' וכו' ולברך בשם ד', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", שהכוונה שבמידות רעות נכון הדבר שבמקום שימושן בעבודת ד' מ"מ נפשו תשנא המדה הרעה בעצמה. אבל בכל דרכיו הגיע למדרגה של עבודה הראויה לנס. אבל הוא מענוותו חשב, כיון שהוא חומל בלבו נגד רצון ה', [זהו] אות שאינו ראוי לתוקף נס, ע"כ לא אבה החרימם.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה, עמ' קצג-קצד)

שאול באחת ועלתה לו

ענין תרין המשיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, הוא שמשיח בן יוסף בא לעורר את הלבבות לקיום המצוות, והמצוה הראשונה שיעורר עליה תהיה מצות ישוב ארץ ישראל, וממנה יבואו לקיום שאר מצוות התורה, ומשיח בן דוד בא לעורר את הלבבות ללמוד התורה, וכמו שאמרו במדרש (קהלת רבה [יא, א[ח]]): "תורה שלנו הבל לפני תורתו של משיח".
התורה היא עצמיות האור, והמצוות הם הכלים של האור, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו), ולכן שאול המלך שהיה בבחינת משיח בן יוסף היה "נחבא אל הכלים" ולא גלי מסכת (עירובין נג, א), ודוד שהיה בבחינת משיח בן דוד "גלי מסכת" (שם), "וה' עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג, ב), ולולא ששאול חטא באחת ועלתה לו, היו שניהם מתקיימים כאחד, שאול מצד המצוות ודוד מצד התורה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"א פרק מט, עמ' עט)

שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו

האנשים התורנים האלקיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלקית, ולא שנמשכים בעיוניהם, גם בפעולות, אחר התחלתם הטבעית. ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות, הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם. והנה לזה הוא מבואר, כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגחה האלקית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו, והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה', ולא נוטה ימין ושמאל, הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו, כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד, כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים לג) "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה". אמנם האיש ההמוני, המהפך דברי התורה והנבואה אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות, הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלקית, וטועה מדרך המלך, אשר נאמר בו (שם יז) "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"... והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו.
והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל, ואין לו בו שום תקנה, לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו. וזה היה עוון שאול בלי ספק, כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו עבודה זרה וגילוי עריות וכדומה, והיה נאות במדותיו האנושיות, כי על זה אמרו עליו שלא נמצא בו שום דופי, כמו שאמר "בן שנה שאול במלכו" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא... אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלקי הלזה, לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלקית, אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים... וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והוותרנות ואל דרכי הפרישות, במה שלא היה לו רשות לעשות כן...
אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכוונה האלקית בענין ההנהגה, אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו... והיה מקווה המוות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א' י) "שבעת ימים תוחיל", כי כשראה שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא, במה שיבחן בו האדם. כמו שאמר לו שמואל אז (שם): "ביקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'". ולזה אמרו ראו מה בין שאול לדוד, והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו, כי היא אחת, אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים, לא נמשכה תשוקתם או תאוותם לזולתם, וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה', ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי, כמו שעשה שאול. ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו, כמו שנאמר (שמואל ב' יד): "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד". ואחרי כן אמר: "תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו". אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (שמואל א' טו): "ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

(עקידת יצחק, שער מב, דף צ ע"א-ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

ותמצא שאמרו ז"ל שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו, ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם, כאומרו (שמואל א' טז, יב) "והוא אדמוני", וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה', לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות.

(אור החיים, בראשית מט, ה)

"אין מלמדין תורה אלא תלמיד הגון נאה במעשיו" -... צריך תלמיד [להיות] הגון במוסר תלמיד חכם, ונאה במעשיו בכלל. ויש לפעמים קפידא יותר גדולה במחסר במוסר תלמיד חכם לענין מניעת הלימוד, משום שזהו עצם הענין של תלמיד חכם. וכהאי גוונא דכתב הר"י אברבנאל ז"ל (שמואל א' טו, כז) ב"שאול באחת ועלתה לו ודוד בשתים ולא עלתה לו", משום ששאול פגם בענין המלוכה עצמה, ודוד בענין פרטי. והכי נמי, יותר קפידא [מן ה]עונש של מניעת הלימוד, [יש ב]ענין מוסר של תלמיד חכם. [הערה: כלומר נענשים יותר על השני מאשר על הראשון]. על כן מקדים "תלמיד הגון ונאה במעשיו" על פי הדוגמא של פסול סופר ושוחט-בודק בענינו, יותר מאילו נמצא בו חטא יותר חמור בענין אחר (עיין יו"ד סימן ב ס"ה בהג"ה).

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק ד ה"א, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, חלק ג, עמ' 35)

שאול באחת מאי היא מעשה דאגג

קשה, דעדיין יש שתיים. שהרי לפני מעשה אגג כשל שאול כשהקריב את העולה ולא המתין לשמואל, ועל כך אמר לו שמואל "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבו" (שמואל א פרק יג פסוק יד)?
אלא יש להבין את חומר חטאו של שאול, שלא השמיד את עמלק לגמרי. החומר היה שהחטא בא מתוך חשבונות, היינו שהיו לו סיבות וטעמים לכך. "וירב בנחל", אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) "אל תהי צדיק הרבה".
לא עליך לחשב חשבונות. מצוות ה' עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
והנה גם החטא הראשון שלא המתין שאול לשמואל היה מעין חטא זה. כמו שמצינו בדבריו של שאול לפני שמואל: "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד וגו'" (שמואל א פרק יג פסוק יא). ועוד אמר (שם יב) "ואתאפק ואעלה העולה", ופירש רש"י: נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה. כלומר, רצונו היה לקיים את ציווי השם, אלא שגבר "שכלו" על "רצונו", ועל כך נענש. לא עליך לחשב חשבונות. מצוות השם עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
חטא זה הוא אותו החטא ששנה בו במעשה אגג, לכן נחשב "אחת". התחלת החטא היתה אז, ובמעשה אגג נשלם החטא.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור, מאמר נב, עמ' רכ-רכב)

כבן שנה שלא טעם טעם חטא

העולם מחזר אחרי חכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עיקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החינוך של הדור, והחינוך הוא הטיפול בילדים, בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך כהה, עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא יגש. אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החינוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו.

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות רה)

בפרשת לך לך נאמר לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול" - ומה גדולתו של עם זה? זה מתפרש במשנה תורה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו" - גוי גדול בתפילה, "ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום" - גוי גדול בתורה. גם על שאול נאמר שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". הוא היה גדול בשיעור קומתו הגופני, אבל הכוונה גם לגדלותו ברוח. מלכותו נמשכת מכח שמואל הנביא. יש לזכור שהמלכות בישראל נוצרת ע"י הנבואה והתורה, ולא להיפך. הרבנות היא שקובעת את המלכות, ולא להיפך. הנשמה עושה את הגוף, ולא הגוף עושה את הנשמה. המלכות והמקדש מקושרים יחד. "דוד מלך ישראל חי וקיים", ואנחנו עומדים בתפילת שחרית באמירת "ויברך דוד", מלכות ישראל! ממשיכו של דוד הוא שלמה שבונה בית המקדש. מתוך מלכות ישראל מתגלה המקדש. הכל ענין אחד.

(שיחות הרב צבי יהודה, תולדות, עמ' 234-235)

כבן שנה שלא טעם טעם חטא וכו' נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל וכו' מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

ישנם צדיקים נוראים כאלה, שאפילו כשפוגמים את המדות הרעות שלהם, ג"כ ממעטים בזה את הדמות של הקדושה העליונה, מפני שכבר נתמתק אצלם מרוב הקדושה וההשגה האלקית גם שורש הרע, והם בעצמם פוגמים הם כשעוברים על מידותיהם. וזאת היתה מדתו של שאול, אלא שנעלמה ממנו קדושתו, והיה נחבא אל הכלים ומחל על כבודו, והוא באמת בן שנה בלא חטא, ועומד במלכותו גם כשמלכות בית דוד קיימת, במדרגתו העליונה שלמעלה מהמדות, ונקרא שאול בן קיש מלך ישראל.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות קמ)

מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי

תוכן הענין, שיש בשלמות האדם מעלה היוצאת מתוך החסרון, כענין דברי חז"ל: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי", כיון שתכלית האדם היא שעם גודל האהבה אל ה' ית', יהיה מאד נכנע לפני הקב"ה ושיכיר תמיד הכנעתו מלפניו. וזהו בעצמו מעלה גדולה, כי הוא תכלית ידיעת האמת, שהאמת האמיתית היא שעם כל מעלת האדם היותר נשגבת, מ"מ הרי אינו כדאי והגון להיות נקרא עבד ד'. ע"כ רצון ה' ית' שיהיה לישראל תמיד הכרת השיעבוד אל ה' ית' מצד יראה, לבד מעלת הבן שיש להם שהוא מצד אהבה. ע"כ היתה קבלת התורה ע"פ כפיית הר כגיגית, להורות שזהו, הוא עצמו, הוא חלק מן השלמות, להכיר שלבד האהבה ראוי שתהיה משורשת יראה, ועם גודל הקירוב שה' ית' מקרב מ"מ יהיו יודעים שעבדים אנחנו לו ית'. וזהו עצמו טעם רצון ה' ית' שגם בגאולה העתידה לא ימתין עד שיגמר כל התיקון כולו ע"י ישראל, כי אז כיון שהם עצמם היו גורמי התיקון היו רק אוהבים, אבל לא היו מכירים כ"כ ענין עבדות לה' ית', ותכלית האמיתית היא להכיר עם האהבה ענין העבדות וההכנעה. ע"כ ימהר ה' ית' לגאול בלא הכנת ישראל כענין "אבן די לא בידַיִן" [דניאל ב, לד], ויהיו יודעים שעם האהבה צריך שיעבוד והכנעה יתירה.

(מדבר שור, דרוש ל, עמ' רעח-רעט)

תחיית המתים שיבוא הכל להשתלמות הגמורה, ויהיה ההבדל בין גדולי ישראל לכל ההמון, שגדולי ישראל כיון שגם בעולם הזה העוסק[ים] בתורה ג"כ כרשב"י וחבריו פטורים מכל המצוות אם אפשר לעשות ע"י אחרים, א"כ לעתיד לבוא לדידהו ג"כ יהיו מצוות בטלות, וכמש"כ שהמצוות הן דרך חיים דהיינו שיבואו לתכלית השלמות על ידן, אבל כאשר בא אל המטרה הרוממה, אז תתעלה עבודתו למעלה וישרת את פני ד' כאחד מצבא המרום במרום ולמעלה מזה. אבל כל זמן שחסרה לאדם איזו מעלה בגדר אנושי, עודו צריך למצוות. ע"כ המוני עם ד' שתחייתם תהיה ע"י טל תורה של תלמידי חכמים שנדבקו בהם, א"כ עוד מתחייבים במצוות כדי להשלים. א"כ הכרח מלוכת דוד ומשיח אלקי יעקב שיצא מגזעו. ע"כ נקרא "משיח אלקי יעקב" (שמואל ב כג, ב), מפני שהקב"ה כביכול השרה קדושתו על כל המון עם ד', גם הפשוטים שהם יבואו ג"כ לתכליתם, א"כ צריך שיהיה איזה קישור להמלך עם העם, וכל הצדיקים כיון שהם חפשים מן המצוות הם בגדר אחר, ואין להם התדבקות בהם כלל, ע"כ צריך שיהיה "דוד עבדי נשיא עליהם לעולם" (יחזקאל לז, כה), והכל מטעם תחיית המתים. וזהו מה שאמרו חז"ל שלא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי, א"כ איזו שייכות תהיה לעתיד לבוא עם העם לו? וזה שנאמר (זכריה יב, ח): "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד", שהנכשל ג"כ ירומם אלא שלא תהיה רוממותו מניה וביה, רק ע"י איזה סיבה מאחרים. מ"מ זה גופו כבודו ותפארתו של דהמע"ה שעי"ז זכה לכתר עולמים.

(מאורות הראיה לשבועות, מהד' תשנ"ד, דוד המלך, עמ' רפא)

גברא רבא, אריכא, דאתי לנהרדעא, מקום מרכזי, שהדברים עם הרעיונות המתלוים להם עומדים להשמע, ומטלע, וכן הם ציורי נפשו פנימה שגדלם הוא חסרונם, ועכ"ז הוא מעלתם, ודריש כלילא שרי. העין הצופיה לחסימת ההתהדרות כפי נחיצותה בעקב העולם המעשי, תתמה ע"ז ההרחבה, אבל לכ[ש]תתעלה מזה תכיר את היתרון שבא מתוך חסרון כזה, שאור הגדולה הפנימית גם הוא צריך למצוא לו נתיבות לפי תכונת ההכנה העומדת לצאת אל הפועל. "אז ידלג כאיל פסח", "והיית עטרת תפארת ביד ד'". וסימן לדבר בית שאול, שלא היה בו שום דופי, ו"משכמו ומעלה גבוה מכל העם", המעלה עדי זהב על לבושן של בנות ישראל ומלבישן שני עם עדנים. ושריד שנשאר ממנו, מפיבושת, נכה רגלים היה. וכך היא המדה עד יום חבוש ד' את שבר עמו, "אז ידלג כאיל פסח" סופי תיבות עם הכולל מ"ט, כלוי וג' אותיותיו, מ"ט שערי בינה ומקום החסרון, "ותחסרהו מעט מאלהים", והקב"ה קראו ליעקב אל, "והוא צולע על ירכו", אבל שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו, ותזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.

(עין איה, שבת פרק ו, אות ב)

מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

הצדיקים, עיקר נפילתם באה מתוך הענוה היתירה שלהם, שבעצמה הרי היא המידה היותר גדולה מכל המידות, ענוה גדולה מכולן [ע"ז כ ע"ב]. כשהם באים לשוב, מתעטרים הם עוד יותר בענוה, והיא מגדילה בעיניהם את האורה הרוחנית שבנשמתם האלקית, וטסים בבת אחת בתשובה כבירה.

(ערפלי טוהר דף עח-עט)

כל תלמיד חכם (כג.) שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם

ור"ל, כל שאינו בבחינה זו שיכול למחוץ ולרפא כמו הנחש שעשה משה שהיה בו נקימה, שהיה ממית, ושוב היה בו נטירה להחיות כששבו בתשובה. וענין החיות שהוא יראת הת"ח הירא את ה', ואז הוי כאילו ירא את ה' בעצמו, מה שאין כן כשאינו בבחינה זו אינו תלמיד חכם.
וזהו כוונת הפסוק גם כן "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח), ר"ל שלא תקום לנקום נקם ושוב תצטרך לנטור להתפלל עליו שיחיה כשישוב, ושמא פן לא יהיה נטירתך שמירה מעולה, לכך עצה היעוצה שלא תקום, ואז לא תצטרך לנטור...
הגם דיש לפרש הש"ס הנ"ל, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו', על דרך מליצה, דאיתא בפרק קמא דיומא (ט ע"ב): "מגורי אל חרב היו עמי" - ואר"א אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, ומפני זה שנאת חנם ירושלים חרבה. הגם שזה סותר למה שאמרו חז"ל [ב"מ ל]: אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין וכו'... ושמעתי אומרים על דרך הלצה כי הנחש היה לה כח הדיבור, כמו שנאמר "ויאמר הנחש" (בראשית ג, ד) וגו', וא"כ קשה הא בקללה שנתקללה הנחש לא מצינו שניטל ממנה הדיבור, ומאי טעמא אינה מדברת גם עתה? ומתרצין, גם עתה יש לה כח הדיבור, רק לפי שנאמר "ואיבה אשית בינך ובין" וכו' (שם ג, טו), ואינה מדברת מחמת איבה. ודפח"ח. א"כ זה שאמרו חז"ל כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ר"ל שאם התלמיד חכם אוחז במדת אנשי המוני עם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה וכו', אינו בגדר תלמיד חכם, רק בסוג אנשי המוני, רק ראוי שינקום וינטור השנאה בלבו ולא ידבר כלל מחמת איבה כנחש.

(תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו, אות ו)

כי ת"ח ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו, לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא, אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל, כאומרם [ערכין טו ע"ב] כלום הנאה יש לך, אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם, ולכך אמרו שצריך לנקום ולנטור כנחש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US