Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מכות דף כד ע"ב

לדף הראשי על אגדות מכות



כד ע"ב

ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה

...שכבר יבואו אל הרשע טובות מצד ההשגחה האישית, וזה כדי לגומלו טוב על איזה זכות שיש לו או איזה מצוה שעשה, שלפי שהקב"ה צדיק וישר, אינו מקפח שכר כל בריה. ולזה ראוי שישלם לרשע שכר הזכיות שעשה, כדי לטורדו משכר הנפש ונעימותה... וכבר נמצא לרבותינו ז"ל שיביאו ראיה מן הטובות המגיעות לרשע על זה הדרך על גמול הצדיקים לעוה"ב. אמרו: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

(ספר העיקרים, מאמר ד, פרק יב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"ב]


שוב פעם אחת היו עולין לירושלים וכו' ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו וכו' ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו

ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקנות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפועל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקנות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סיבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהווה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סיבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כו)


...מה שכתב הרמב"ן ז"ל (בחי' לב"ב יב ע"ב), על מה שאמר בגמרא שם "חכם עדיף מנביא", שהוא ע"י השגה ברוח הקודש, וע"י זה יוכל להשיג במקום שאין הנביא יוכל להשיג על פי מחזה הנבואה. ויש לכוין בזה מאמר חז"ל בר"ג ור"א ור"י ור' עקיבא... ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו. ולהבין זאת, וכי הם לא ידעו ולא האמינו לכל היעודים אשר המה כתובים על הנחמות שלעתיד לבוא עד שהוצרכו לנחמתו של ר' עקיבא? אמנם זה יובן על פי דברינו הנ"ל על "חכם עדיף מנביא", ועל פי מאמרם ז"ל (מד"ת חקת) על פסוק "וכל יקר ראתה עינו": דברים שלא נגלו למשה נגלה לר' עקיבא וחבריו. היינו כי ר' עקיבא היה השורש של חכמת תורה שבעל פה (כמו דאיתא בכתבי האריז"ל), והיה השגתו יותר מהשגת משה רבינו ע"ה, שהיה בבחינת נבואה וראיה ממש כנ"ל. וע"י זה היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן דייקא את הנחמות הנבנה על ידה יותר מר"א ור"י. וזה שאמרו לו בלשון הזה עקיבא נחמתנו, שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כח הנחמה.

(פרי צדיק, פרשת דברים, אות יז)

ראו שועל יוצא וכו' ור"ע מצחק וכו' לכך אני משחק וכו' ציון שדה תחרש וכו' עוד ישבו זקנים וזקנות וכו' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת

ואמרו בגמרא סוף מכות כי ר"ע וזקנים באו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדשי קדשים, והתחילו בוכים, מקום קדושה זה יהיה שועל יוצא, ור"ע שמח, ואמר להם הטעם הואיל ונתקיים יעוד אוריה דהר הבית יהיה לבמות יער, אף יעוד זכריה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים מרוב ימים יתקיים וכו'. עכ"ל. והדבר תמוה, דכי ח"ו ספיקא קמיה שיעוד הנביא לא יתקיים, עד שראה הליכת שועלים? וגם למה בחר ביעוד זה עוד ישבו זקנים וכו', והלא הרבה יעודים טובים אשר בזכריה?
אבל יש להבין, דמה חרדה שחרדו זקנים ברואם שועלים הלכו, הלא מקרא מלא: "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" [איכה ה, יח]? אבל כבר כתבו התוספות [ערכין ו. ד"ה כגון] דאמה כליא עורב הסירו בבית ראשון, הואיל ושריה שכינה לא באו שם עופות. וידוע דקדושת שלמה בטלה, אבל קדושת עזרא איכא למ"ד דלא בטלה ואיכא למ"ד דבטלה, ועיין ברמב"ם בהלכות בית הבחירה והראב"ד [פ"ו הי"ד והט"ז], ונתן הרמב"ם טעם דלא בטלה, כי אף על פי ששמם בעוונותינו הרבים, השכינה לא זזה משם ועדיין קדושתו עליו. וזהו היה ענין בכיות זקנים, כי הם חשבו שקדושת עזרא לא בטלה, והטעם כמ"ש הרמב"ם כי עדיין שכינה שורה שם, ולכך שפטו הא דקונן ירמיה "שועלים הלכו בו", היינו בחורבן בית שלמה דבטלה קדושה, והיינו משום דנסתלקה שריית שכינה מכל, וא"כ שועלים הלכו בו כי אין כאן שכינה, אבל בבית שני דאף על פי שחרב, לא בטלה קדושה, משום דשכינה שורה, א"כ אין לשועלים להלך בו, כמו באמה כליא עורב, ובהר סיני "צאן ובקר אל ירעו" וכו' [שמות לד, ג]. לכן כשראו אף בחורבן בית שני שועלים הלכו, ומזה שפטו כי גם בבית שני יש סילוק שכינה בכל, ובטלה קדושה בעוונותינו הרבים, על זה התחילו לבכות כי פנה הוד שכינה, וחשבו כי המציץ אחר כתלנו, ולשוא שמרנו.
אמנם ר"ע ניחם אותם, דאמרינן בגמרא [ברכות ח ע"א]: איכא סבי בבבל, תמה דכתיב למען ירבו ימיכם על האדמה, וא"ל דמקדמי ומחשכי לבית כנישתא וכו'. ויש להבין למה דוקא בארץ ישראל? אבל הדבר ידוע, כי בארץ ישראל אינם יושבים תחת המזל, ובחוץ לארץ יושבים תחת המזל, ו"ירבו ימיכם" היינו חוץ לטבע וסדר עולם, וחיי במזלא תליא מילתא, ולכך בא"י שאינם יושבים תחת המזל ניחא, אבל בחו"ל שיושבים תחת המזל, א"כ איך יהיה סבא יוצא מהטבע, והלא חיי במזלא תליא? אבל הטעם אמרו על שבא"י משדד המזל כי שם שכינה שרויה, ובאתרא דמלכא שריא מאי בעי עבדא תמן, ובכל בית הכנסת שכינה שרויה, כנודע [ברכות ו ע"א], ולכך אמרו "דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא" וכו'.
וזהו הכל אם קדושת ארץ לא בטלה ושריית שכינה עדיין אף בגלות, אבל אם בטלה ונסתלקה שכינה, אף בא"י אין שידוד המזל, ואין כאן מעלה לא"י יותר, וגם כן אין ראוי שיהיה סבא יותר מהטבע בא"י. והנה אם אף בגלות לא זזה שכינה, ושוכנת בה, יכולים להאריך יותר מהמזל, ואם כן י"ל יעוד עוד ישבו זקנים וזקנות קאי אף על גלות וחורבן בית, כי עדיין שכינה שרויה שם, ועוד יהיה סבי בא"י כמאמר ר"י. אבל ברואו שועל הולך מהר הבית, ש"מ דנסתלקה שכינה מכל וכל וקדושה, וא"כ שוה א"י לחו"ל בענין זה שלא ישודד המזל, ועל כרחך הוא היעוד עוד ישבו וכו' קאי על בנין שיבנה במהרה בימינו, ושמח ויגל. כן תשמחנו ה' ויבולע המות לנצח ועוד ישבו זקנים וזקנות מרוב ימים אמן סלה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

וראוי להקשות במאמר הלז, למה לא לקח לעדים את מיכה אשר הוא עצמו אשר אמר ציון שדה תחרש וגו'? ותוספות הקשו זה, ותירצו ממלת "וגם איש היה מתנבא" שר"ל שמוסיף על נבואת מיכה. וא"כ לימא בהדיא מיכה? ועוד למה נקט ענין זכריה מסוף נבואתו, מעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וכו', יותר מתיישב מה שקודם זה לנדון דידן, שהוא אמרו: "כה אמר ה', שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים, ונקראה ירושלים עיר האמת" וכו' [זכריה ח, ג]? ועוד אשר אני רואה כי גם פסוק זה לא יכשר בעיני בעל המאמר, שהלך לקחת לו ראיה מפסוק "ורחובות העיר ימלאו ילדים" וגו'. וכן השכל נותן, כי טוב לקחת הפסוק הלז בעבור כי הוא הפך נבואת אוריה, שהיא "ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה", שכל זה יורה שממון רב. וההפך הוא "ילדים וילדות משחקים ברחובותיה", אם כן למה לן פסוק עוד ישבו זקנים וזקנות? כי עוד יש קושיא עצומה, דשו בה רבים, שאם יבוטלו דברי אוריה יבוטלו דברי זכריה הטובות, וכי היכן מצינו שהקב"ה חוזר על הטובה בשום מקום? רק אחד היה ופרסמו הכתוב: "וממקודשי תחלו" וגו' [שבת נד ע"א], וזה מפני מדת הדין כנודע, אבל בזולת זה לא נמצא הקב"ה חוזר על הטובה.
אמנם לקושיא הראשונה אשר הקשינו, כי למה לקח אוריה ולא לקח מיכה, הענין הוא כי ענין נבואת מיכה המורשתי אשר ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה לא בא לפועל, כי אז שבו בתשובה שלמה ולא נתקיימה הנבואה. אמנם אוריה נתקיימה נבואתו בעוונות, ונלמד ממלת "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו" וגו'. ולמה שהקשינו למה נקט פסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות" וגו' ולא לקח תחלת הנבואה, מפני שהייתי אומר שכבר נתקיימה במקדש שני כל היעודים הטובים ההם. אבל בקחתו את הפסוק הלז, אשר גילו חכמים במקום אחר [פסחים סח ע"א] שהוא מדבר על התחייה שעתידים צדיקים להחיות מתים, מפסוק "ואיש משענתו בידו", וכמו שאמר "ושמת משענתי על פני הנער" וגו' [מלכים ב ד, כט], וא"כ זאת גילוי כי דיבר לעתיד לבוא וחוזר על כל הטובות אשר אנו מקווים לעתיד.
ובזה מתרץ הקושיא השלישית, כי עדיין יש לומר כי מה שאמר אוריה מן היעודים הרעים היה במקדש ראשון ונתקיימו. וגם מה שאמר זכריה מן היעודים הטובים נתקיימו גם במקדש דאשון. אמנם שיתף היעודים האלו, ללמד שכל מקום אשר תראה נבואת אוריהו הרעה, תוחיל לנבואת זכריהו הטובה. וזאת היתה שמחת רבי עקיבא כשראה השועל בבית שני, לומר כי הא בהא תליא, כי בראות נבואת אוריה גם בבית שני, שראה השועל יוצא מבית קדשי הקדשים, אמר מובטח אני שגם נבואת זכריה תתקיים לעתיד לבוא, ולא נאמר שזה וזה נתקיים כבר, אלא הכל לעתיד.

(רבי ישראל נג'ארה, מקוה ישראל, סאה יט, עמ' 370-371)

בעל חתם סופר דרשות א' (סא ע"ג) מעורר על נבואתו של ישעיה ג' "כי הנני מסיר מירושלים משען ומשענה" היינו זכר ונקבה, רב ותלמידיו, ולעומת זה בברכותינו אומר הנביא עוד ישבו זקנים וזקנות, הייני חכמי ישראל, זקן זה שקנה חכמה, וזקנות אלו התלמידים, שהם בבחינת נקבה מקבלים. ובזה נבוא אל המכוון של מאמר זה, כי גם החכמים הבוכים אז ידעו שאם תתקיים הנבואה של "ציון שדה תחרש והר הבית לבמות יער" יש לצפות לישועה, אולם הם חשבו שרק אם יהיו רובצים בו ציים וחוחים אז יש לצפות לישועה. אבל כאשר ראו רק שועל יוצא, שהוא מן החיות בת תרבות שהיא רגילה במקום ישוב ולא ביער, אז אין לצפות על נבואת זכריה שתתקיים. אבל ר"ע לטעמיה במשל הזה, כי הוא הבין שהס"ם מתלבש בשועל, והוא גרוע מציים וחוחים, והוא מוציא אף דגים מן הים ומסיר משען ומשענה, לכן ע"י זה יש לצפות על הטוב שיבוא, היינו "שישבו זקנים וזקנות ומשענתם בידם".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

יש לומר שהפסוק "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" יש בו כדי נחמה, ואולי התכוון ר"ע גם על זה, כי במה שראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים, ראו רמז לרשע עריץ, וכינהו בשם שועל שהוא ערום, וכדרך שאמרו חו"ל כמה פעמים "רשע ערום" וכו', והיינו שמלכות הרשעה מלכותם היא רק זמנית כשם שמלכות השועל היא רק לזמן כידוע, כמו שפירש רש"י בפ' ויחי על הפסוק "וישתחו ישראל על ראש המטה" - "תעלא בעידניה סגיד ליה", ופירש בשפתי חכמים שיש חודש שהשועל הוא מלך החיות ואח"כ מעבירין ממנו המלכות, עיי"ש. ולכן היה ר"ע מצחק, שראה שועל יוצא, שועל דייקא, לרמז שבקרוב יורידוהו ממלכותו ותחזור עטרה ליושנה, ועוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וכו' במהרה בימינו אמן.
ובזה יובן המשך הכתוב הנ"ל, "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, אתה ה' לעולם תשב" וכו', כלומר: אבל מלכותך אתה ד' הלא אינה מלכות זמנית כדרך שועלים הלכו בו, אלא "אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור", וא"כ למה תתארך ממשלתם, וזה שאמר: "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים"...
ואולם כידוע מרגלא בפומיה דאינשי כי אם אמנם זמן המשפט בגיהנם עצמו אינו כי אם י"ב חודש, כמו שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב) "משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש", ובזה עוד ניתן לעמוד, אבל הדרך עד לגיהנם היא ארוכה ביותר, ולפעמים יותר משבעים שנה, וזהו הצער הגדול עד שיזכה לבוא לגיהנם. ועל זאת רמז ר"ע בתשובתו השניה, לכן אני משחק, עד שלא נתקיימה ציון שדה תחרש הייתי מתירא, כי מי יודע מתי יגיע, ואולי הדרך ארוכה עוד, אולם עכשו שכבר הגיענו לנבואת אוריה שהוא בחי' הגיהנם, ציון שדה תחרש וכו', מעתה לא יארך עוד הרבה, ובידוע שנבואתו של זכריה תתקיים.

(ר' חיים אלתר פאנעט, תפוחי חיים כאן, עמ' פז-פח)

לכאורה צריך להבין מה חידוש יש בדברי רבי עקיבא, וכי ס"ד שחבריו התנאים היו מסתפקים בקיום נבואת זכריה עד שהוצרך ר"ע לנחם אותם בדברים? ויש לבאר... ודאי שהיו חבריו של ר"ע סמוכים ובטוחים בקיום נבואת זכריה, אבל עדיין יש מקום לחשוש שמא תתקיים רק בעניין רוחניות, עד שבא ר"ע ולימד, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שתתקיים נבואתו של זכריה, כלומר כשם שהרעה נתקיימה בפועל ממש בגשמיות, "ציון שדה תחרש", "שועלים הלכו בו", על כרחך גם היעודים הטובים יתקיימו בפועל ממש גם בגשמיות. וז"ש לכך אני משחק, שלולא הייתי רואה בעיני את הרעה ממש בגשמיות לא הייתי יכול לשחק, אבל עכשו שראיתי בפועל ממש, אני משחק, שכן יש לי מופת חותך על הישועה שתבוא בקרוב.

(ר' חיים אלתר פאנעט, תפוחי חיים כאן, עמ' פח-פט)

"מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, שנאמר (ירמיה יז, יג): מקוה ישראל ה'" (יומא פ"ח מ"ט). הזכרנו שדברי רבי עקיבא נאמרו במצב מיוחד - אחרי חורבן בית המקדש [ראה עמ' 162]. אותו מצב של מצוקה נפשית איומה - מתקרב יום הכיפורים ללא מקדש, ללא סדר העבודה.
סדר העבודה - אנחנו רואים איזו התרגשות היתה, הכהנים והעם שעומדים בעזרה כששומעים את השם הנכבד והנורא יוצא בקדושה ובטהרה מפי כהן גדול, כורעים ומשתחווים! (יומא פ"ו מ"ב). אנחנו עושים את זה מפני שזה כתוב במחזור, הדפיסו לנו את הסדר. שם - היתה זו תגובה טבעית. כהן גדול היה משמיע את השם בקול אדיר וחזק, היו שומעים במרחקים קולו של כהן גדול (תמיד פ"ג מ"ח), והיה מרעיש את הנפש. היתה התרגשות גדולה מאוד, חוויה דתית עמוקה מאוד.
והנה חרב בית המקדש, וכל זה לא קיים. ואז, רבי עקיבא, שמסוגל היה להעמיק במחשבה ולהעמיק באמונה, עד כדי להגיע לחוויה - שעל יד חורבות בית המקדש, חבריו התנאים בוכים והוא שמח - אתם יודעים את דברי האגדה בסוף מסכת מכות: חורבן, שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, כולם המומים, שבורים ורצוצים, והוא כבר רואה שם את חזון הגאולה: כיוון שנתקיימה נבואתו של אוריה: "ירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער" - תתקיים גם נבואתו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחבתיה". רבי עקיבא, בעל המבט העמוק הזה, ניסה בדרך זו לעודד ולחזק את רוחו של העם: "אשריכם ישראל" - קיומו של העם איננו תלוי בקיומו של בית המקדש!

(מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 87)

באותה שנה, ביום ט' באב, משיב הרב כך:... היום, יום האבל המהול באור הגאולה (על פי הגמרא בסוף מסכת מכות)...

(מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 114)

ור"ע מצחק וכו' ועכשיו שועלים וכו' תלה הכתוב וכו' באוריה כתיב וכו' ציון שדה תחרש וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת וכו' עקיבא ניחמתנו

אף על פי שאמרו ז"ל, שאדם מוזהר שלא ימלא שחוק פיו למען אבלות חרבן בית המקדש, מצינו שחכמים הראשונים כשהיו מסתכלים בבירור נחמת ירושלים היו שמחים ושוחקים, כדגרסינן בסוף מסכת מכות: וכבר היו רבן גמליאל... ור"ע מצחק... עקיבא, נחמתנו.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, אות סט)

מצחק גימטריא "רחל", וכתיב "רחל מבבה על בניה, כה אמר [ה'] מנעי קולך מבכי" וכו'. וכל זה רומז ג"כ לשכינה שהיא עמנו בגליות, וזוהי תקוותנו כמ"ש בזהר: ועמה יפקון, "לא מאסתים לכלותם", וכהנה רבות. ודורשי רשומות אמרו מנע"י ראשי תיבות: מקבץ נדחי עמו ישראל. ולכך מצחק, לרמוז לשכינה, גימטריא רחל, שבשבילה גאולה תהיה לנו.
ואפשר עוד לרמוז דמצחק להזכיר להם ענין יצחק, והענין דפירש הגאון מעשה רקח במאמר זה, דבית שני נגד יצחק אבינו ע"ה שקראו "שדה", ולכן לא בטלה הקדושה לגמרי, דכתיב "לא תכלה פאת שדך". וכמ"ש הרב הנזכר באורך בגיטין, וכאן האריך, ותורף דבריו בפירוש מאמרנו הוא זה: דהם חשבו דבית ראשון שנקרא "הר" ובטלה הקדושה לגמרי, כתיב "הר ציון שועלים" וכו', אבל אחר בית שני, "שדה", שיש קדושה קצת לא ילכו שועלים וזהו, ועכשי"ו שועלים וכו'. וא"ל ר"ע דזה אינו, דאוריה אמר ציון שדה תחרש, ואפ"ה קאמר "הר הבית לבמות יער", שמצויין כל מיני חיות, וא"כ, אחר שנתקיים נבואת אוריה, תתקיים נבואת זכריה, דהכתוב תלאן. זהו תורף דבריו. ועיין בספרו בגיטין וכאן, שורש ההקדמות והרמזים מתוקים מדבש, ע"ש.
ומהר"י פינטו [הרי"ף בעין יעקב] פירש דהיו סוברים כי כל הנבואות בין לרעה בין לטובה היו על חרבן בית ראשון ועל בנין בית שני, ובבית שני פסקה הנבואה ולא אתנו יודע עד מה. אמנם מנבואת אוריה, דנתנבא בסגנון אחד עם מיכה, צ"ל דמתנבא על חרבן בית שני, כדי שלא יהיו בסגנון אחד, דזה על בית ראשון וזה על בית שני, ועכשיו תתקיים נבואת זכריה בבית שני. והוא האריך הרבה וזה תורף קצור דבריו. והבאתי דבריו בס' הקטן ראש דוד ריש פ' ואתחנן. וע"פ דרכו פירשתי מ"ש ועכשי"ו שועלים וכו' עש"ב. והשתא אם נרכיב שני דרכים מהרב הרי"ף והרב מעשה רקח, יתיישבו הדברים היטב, כי הם סברו דכל הנביאים נתנבאו על חרבן בית ראשון ובנין בית שני, ואיזה נבואות שלא נתקיימו בבית שני תוקף העוונות גרמו, ולפי שמסורת בידם שבבית שני נשאר קדושה, סברו שלא ילכו שועלים, אף שבבית ראשון הלכו, היינו טעמא, דנקרא הר ולא נשאר קדושה. והיה ר"ע מצחק לרמוז ליצחק, דאליו רומז בית שני, שנקרא "שדה", וכתיב "לא תכלה פאת שדך", ונשאר בו קדושה, וזה יספיק ליתובי דעתא, שהקדושה הנשארת אות לטובה שיחזור הכל. והכריח דאוריה התנבא על בית שני, דעל הראשון כבר נתנבא מיכה נבואה זו, ומוכרח דאוריה נתנבא על בית שני, וא"כ גם נבואת זכריה תתקיים לפי שתלאן הכתוב. ועפ"י הקדמה זו, דשדה מורה דנשאר קדושה, יומתק מה שפירשתי בעניותי בספר הקטן ראש דוד פ' ויצא דף כה ע"ב פ' "כריח השדה" ופ' "מלך לשדה" ע"ש ודו"ק.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי ה ענין וכו' תלה הכתוב וכו' באוריה כתיב וכו' ציון שדה תחרש וגו' בזכריה כתיב וכו'

ב' עונות ראשונים היו ביד אהרן... והב', עוון בניו שמתו בעונו, כנודע כי הגורם מיתת איזה אדם, הוא מוכרח שיתגלגל וימות, או יהרג... ונתגלגלו שלשתם באוריה הכהן בימי יהויקים, ולכן נרמזו בו ג' אותיות אה"ר מן אהרן. ועוד, שהיה כהן כמוהו... ואז נהרג אוריה הכהן ע"י יהויקים, ונתקן אהרן הכהן משתי עונותיו בתכלית. ונדב ואביהוא שהיו שם בדרך השאלה, לא הרגישו צער ההריגה כלל, רק הוא לבדו.
ואמנם סיבת התחברות נדב ואביהוא שם היה, לפי שכיון שהוא גרם מיתתם, נמצא שגם לסיבתו לא תיקנו עצמם בענין מעשה המצות כנז"ל, ולכן הוכרח הוא לתקנם על ידו, ולכן נתחברו אז עמו שם. ואחר שנתקן אהרן לגמרי, בהריגת אוריה הכהן, אז כבר היה בידו כח לתקן את בניו היטב, משא"כ בתחלה, שגם הוא היה חסר תיקון עצמו, ואז באו שלשתם בגלגול ממש, בזכריהו בן יברכיהו הכהן, וגם זה היה כהן, כמו שהיו שלשתם כהנים, ואז תיקן את בניו היטב, בהיותם שם יחד.
וזה סוד פסוק: ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן, ואת זכריהו בן יברכיהו. ומי חיבר זה עם זה, ולא הכירו זה את זה, ולא היו בדור אחד? אבל לסיבה הנזכרת, ששניהם הם שורש גלגול אחד שם, ולכן נקראים עדים נאמנים בעצם. ולפי שבהיותו באוריהו, לא היה נתקן לגמרי, לכן ניבא על חרבן הבית, ציון שדה תחרש וכו'. ובהיותו בזכריה נתקן לגמרי, לכן ניבא על שלוותה ובנינה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הנזכר, והובא בגמרא מסכת מכות.

(שער הפסוקים, פרשת וארא)

לכך אני משחק וכו' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה וכו'

...שלא תאמר נזדקנה תורת אמך ואינו לפי העת, כדרך הרשעים הכופרים, אלא היא חיינו ואורך ימינו בכל עת והיא נצחית לכל דור... ויש להביא ראיה ומופת לזה, שכן הקללות מן התוכחה נתקיימו בזמננו בעוונותינו הרבים ולא נפל דבר ארצה, ומזה יש ללמוד ק"ו לדברי טובה שבתורה, וכן החוקים והמשפטים ודאי נאמרו לכל דור ודור גם לעת הזאת ולכל העתים. וזה שאמר רבי עקיבא: כל זמן שלא נתקיימו הקללות לא היה בידינו מופת חותך לעודד את ההמון שהתורה היא חיינו גם בזה"ז בדורנו, עכשו שנתקיימו יש בידינו ראיה ניצחת שהתורה היא נצחית ויקוימו ההבטחות הטובות, וע"ז אני משחק ושמח.

(ר' חיים אלתר פאנעט, תפוחי חיים כאן, עמ' פט-צ)

תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות

ר"ל באוריה כתיב: לכן בגללכם: א) ציון שדה תחרש, ב) וירושלם עיים תהיה, ג) והר הבית לבמות יער, מקביל לנבואתו של זכריה: כה אמר ה': א) שבתי אל ציון, ב) ושכנתי בתוך ירושלם, ונקראה ירושלם עיר האמת, ג) והר ה' צ-באות הר הקודש. ועל זה מסיים הכתוב "כה אמר ה' צ-באות עוד ישבו זקנים וזקנות" וגו'. ראה בהגהותי לעיל ברכות ה ע"א ד"ה כל הקורא קריאת שמע וכו' ובכמה דוכתי, שגם בנקטם סיפא דקרא עיקר יסודם ברישא דענינא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה וכו' באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת

וכשם שנתקיימו מקראות אלו על פרעניות, אשר באו בעוונם של ישראל, כך עתיד להתקיים כל טובתם הכתובות בנבואות, כדגרסינן בסוף מכות: וכבר היו רבן גמליאל... תלה הכתוב נבואת זכריה... נחמתנו.

(ר' יצחק אבוהב, מנורת המאור, אות שז)

וכבר כתב הרמב"ן ענין אלו התוכחות בארוכה ומה שהם רומזות... וכמו שבאו אלו הקללות כולן בבית שני ונתקיימו כולן, כן יבואו כל הנחמות, וכמו שכתבו רז"ל בסוף מכות ברבן גמליאל... עקיבא נחמתנו נחמתנו. ע"כ. ולכן אנו בית ישראל מובטחים שיתקיימו ההבטחות האמורות אחרי זאת, דכתיב "והיה כי יבואו עליך" וכו'.

(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת כי תבא, ד"ה וכבר כתב)

כבר הקשו בתוס' הרי הפסוק לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' לא מצינו בנבואתו של אוריה כי אם בנבואתו של מיכה המורשתי [ראה מיכה ספ"ג וירמיה כו, יח], ותירצו דסמיך אהא דאיתא בספר ירמיהו שנתנבא ירמיהו על פורענות, ונתקבצו הכהנים והנביאים להרגו מפני שהיה מדבר פורענות, ואמרו להם השרים אין אנו מסכימים שהרי מיכה דיבר מפורענות ולא נהרג וגם אוריה וגו', משמע שדיבר אוריה כמו מיכה, ומהפורענות דיבר מיכה הוא קרא זה, והוי כמו שדיבר אוריה. עכ"ד. והנה עדיין מתמיה מאד, למה תלה ר' עקיבא דבריו בדלא תניא, מפורש פעמים במקרא שמיכה הוא שאמר פסוק זה ציון שדה תחרש וגו'. אמנם מוזכר כי גם אוריה בן שמעיהו מקרית היערים התנבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיה (שם כ), מה איפוא עדיפות הסתום על המפורש, למה נקט ר' עקיבא הרמז על דברי אוריה במקום נבואת מיכה המפורשת? בלתי מובנת היא גם ההוכחה מקיום נבואתו של אוריה על נבואתו של זכריה, שלולא כן היה מתיירא שלא תתקיים, מה היחס ההדדי שביניהם?
אמנם הנה נבואת מיכה הקדום לחורבן בית ראשון היינו מפרשים על התקופה הסמוכה לזמנו, כלומר לימי נבוכדנצר, ובכלל היינו יכולים לומר כי כל דברי הנביאים מוסבים על תקופת בית שני, שאז היו צריכים להתקיים היעודים המובטחים, ואם לא נתקיימו במלואם זהו על שעוונותיהם גרמו לכך. ובכן אם ירבו לפשוע עד שבגללם תבוא חורבה משנה, אין הבטחה נבואית כלל על תקומה. לכן הביא ר' עקיבא הוכחה מנבואת אוריה, שעל כרחנו מוסבת על העתיד הרחוק, שעל חורבן בית שני נאמרה, דאילו לחורבן בית ראשון, הרי כבר נאמרה מפי מיכה, ואין נבואה אחת נמסרת לשני נביאים. ואחרי שהוכחנו כי עיני הנביא למרחוק צופיות ומנבא על העתיד ברבות הימים, אז בוודאי שגם נבואתו של זכריה שלא נתקיימה בתקופת בית שני, לא לשעתה נאמרה כי אם לגאולה אחרונה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

יש להתבונן, וכי היו מסופקים ח"ו בנבואה שלא תתקיים, והלא אמרו חז"ל (שבת נה.): מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה וכו', ואיך אמר רבי עקיבא עד שלא נתקיימה וכו' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה? ויש לומר שהוא אכן הדבר שפירש כאן רבי עקיבא, יען כי בכתוב "ואעידה לי עדים נאמנים" תלה הכתוב נבואה אחת בחברתה, נבואתו של זכריה הטובה בנבואת אוריה שהיא רעה ח"ו, ויש מקום לומר שהם כנבואה אחת. וע"ז היו החכמים תוהים, דמאחר שהטובה תלויה ברעה, והרי מהבטחה רעה אפשר שיחזור בו ה' יתברך, וא"כ נמצא שאם לא תתקיים הרעה במלואה הרי גם הטובה תהיה בטלה, כי בחדא מחתא מחתינהו. וזה שאמר "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה", כלומר מכיון שהטובה בנבואת זכריה היא על יסוד הרעה שבנבואת אוריה כתשלום גמול על הרשעה, הרי שאם לא באה הרעה, אזי גם הטובה לא תבוא. אבל עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה במלואה, על כרחך תתקיים נבואתו של זכריה, כי אם לא חזר בו הקב"ה מהרעה, ק"ו מהטובה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, ושפיר אמרו נחמתנו.

(ר' חיים אלתר פאנעט, תפוחי חיים כאן, עמ' פו)

באוריה כתיב וכו' ציון שדה תחרש

עוד נתקשית במה שמצאת במדרש קינות, בפסוק "על הר ציון ששמם", במעשה של רבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, וגם הוא מוזכר בספרי פ' עקב ובגמרא בסוף מכות, שאמרו שם שאוריה נתנבא ציון שדה תחרש, ולא מצאת נבואה זו בנבואת אוריה, ואוריה זה לא מצאת לו נבואה.
תשובה. דע כי אוריה זה הוא אוריה בן שמעיהו מקרית יערים, אשר הרגו יהויקים כמו שכתוב בספר ירמיה. ונבואתו היתה על חורבן הבית. בנבואת ירמיה כתיב: "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, ויתנבא על העיר הזאת ועל המקום הזה את כל דברי ירמיהו". ונבואת ירמיהו היתה על חורבן הבית, כמ"ש "ונתתי את הבית הזה כשילה" וגו'. ונבואה זו היתה דומה לנבואת מיכה שאמר ציון שדה תחרש וגו', כמו שכתוב שם סמוך לנבואת ירמיה: "מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיה וגו' ציון שדה תחרש" וגו'. וכן היא נבואה זו בספר מיכה. ודימו שם נבואת אוריה לנבואת מיכה, כמו שכתוב שם בסמוך: "וגם איש היה מתנבא בשם ה'" וגו'. ולפי שג' נבואות אלו של אוריה ומיכה וירמיה הם דומות זו לזו לענין חורבן הבית, ומיכה פירש שהחורבן יהיה בחרישה, אמרו בזה המדרש שאוריה אמר ציון שדה תחרש, שהנביאים, אע"פ שאין דבריהם דומין זה לזה בלשונן, עניינן הוא שוה, אלא שזה אמרו בלשון אחד וזה אמרו בלשון אחר, וכדאמרינן בפ' ואלו הן הנחנקין (פט ע"א): סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

(תשב"ץ חלק ב סימן פח)

עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת

"כי ידעתי את יצרו" וגו'... כמו שידעתי את יצרו וגו' ונתקיים לאמת ברור, כך הוא לעד אמת מה שכתוב בשירה לבסוף - הגאולה העתידה. והיינו דברי רבי עקיבא שלהי מסכת מכות כשם שנתקיימה נבואה זו כך תתקיים נבואה זו.

(העמק דבר, דברים פרק לא פסוק כא)

עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו

כה"ג בראש השנה כה, א: הלך ר' עקיבא ומצאו לר' יהושע כשהוא מיצר, אמר לו כו' בלשון הזה אמר לו: עקיבא נחמתני נחמתני.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US