Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


נ ע"א

דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא חזי מאי איכא
1

ופירשו בתוספות וברא"ש שם שסמך על הנס שיראה שם מעות... הרי לנו מעלה גבוהה ונשגבה של מידת הביטחון שהייתה בו בר' יהודה ב"ר אלעאי, שכל כך פשוט היה בעיניו שימצא שם מעות, כיוון שהיה זקוק להם, אף שזהו נס שלמעלה מדרך הטבע, עד שאמר בפשטות "חזי מאי דאיכא". שהביטחון היה נטוע בו בכל חושיו והרגשותיו, וכשאמר כן, היה זה כמו שהיה מטמין מעות תחת המחצלת ואומר "דלי ציפתא חזי מאי איכא". עד כאן הגיעה מעלת בטחונו...
מידת הבטחון כגון... של ר"י בר אלעאי... אינה באה ע"י הכרה שכלית בלבד. ההכרה השכלית, עד כמה שתהיה חזקה, אינה נמלטת מהרהורי הספיקות, והבוטח לעולם לא יוכל להגיע לאותה פשטות מציאותית שהגיעו אליה... ורק מי שבטחונו בטחון שבחוש, החי בבטחונו ובאמונתו, הוא הוא המסוגל להגיע לכך, שיהא הבטחון ודאי אצלו בלא צל של ספק, עד שהוא יכול להגביה את המחצלת ולבקש את הנס הגלוי ושינוי הטבע הגמור, כמי שמבקש אחר דבר שבטבע.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), שנת תשל"ג, מאמר טז, עמ' נד)

שמע כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה וכו' אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי וכו' איעתר רבי עקיבא מן כלבא שבוע
4-32

איתא בפרקי ר"א [אינו לפנינו] דצדקיה נשבע לנבוכדנצר ואתשיל על נדרו ועיוורו עיניו. תיקונו כלבא שבוע דנדר שלא יהנה רבי עקיבא מנכסיו ואתשיל על נדרו. ואז צדקיה בעבורו "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" כי נבוכדנצר פרע להם [לקמן סה ע"א], ועתה נהנה רבי עקיבא ותלמידיו בעבורו להנות מעשרו, ומתיר השבועה כמו שהיה בראשונה להפסד ולגרעון.

(רמ"ע מפאנו, גלגולי נשמות, אות צ, ס"ק ג [אות קכב])

אמר לה אי הואי לי רמינא ליך ירושלם דדהבא
8

והנקבה אין לה מבית אביה כלום, 'ומאן דעביד כלילא לברתיה' הוא בשליחות הבעל, כדתנן 'האב אינו חייב במזונות בתו' [כתובות מ"ט א'], והבן זן ומפרנס אותה, והבעל נותן לה עטרה אחת סוד ירושלים דדהבא. כי כשתמנה "ירושלם" ותוסיף עליה מנין "זהב" יעלו בידך ת"ר, והן האותיות של ק"ך אלהים כלל הגבורות [ק"כ פעמים ה' שווה ת"ר], וזאת "העטרה שעטרה לו אמו"[שיר השירים ג, יא], היינו דעת אחד.

(רבי נפתלי בכרך, עמק המלך, שער יג (אבא ואימא), פרק כח, דף עג ע"ג)

וע"ד רמז ומוסר, ר"ע אחר חורבן היה ומצטער על ירושלים יושבת גלמודה אין דורש לה, אמר, אם אעשיר אעשה לך ירושלים דדהבא לזכור העוני שהיה לנו... והשמחה כפולה, כן כשנזכה לראות בשמחת ירושלים תהיה השמחה כפולה כשנזכור בהיותה שפלה ועתה חזרה לאיתנה ביתר שאת, כמבואר בכתובים "אז יאמרו... הגדיל ה' היינו שמחים" [תהלים קכו, ב-ג].

(רבי יוסף תאומים, ראש יוסף, שבת נט ע"ב)

בר"ן, דהכי עביד לה כדאיתא בשבת נט סע"ב. ועי' צוואת ר"י החסיד אזהרה לז: האומר דרך שחוק או דרך גיזום לעשות כך וכך, אפילו אומר פעם אחת, צריך שיעשה כן קודם מותו, ומה שכתבתי במקור חסד שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

[כוונתו היא שבמקום לתת לה תכשיטי זהב, יעשה את ירושלים מזהב, שינקה אותה משמץ ומאי-נקיות, והוא אכן היה מהראשונים שהשתדלו להביא חופש לירושלים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 43) לטקסט

אתא אליהו אידמי להון כאנשא וכו' דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה
9-11

והנה קשה טובא איך עשה אליהו ז"ל שקר בנפשו לומר שאשתו ילדה וכו' אשר לא כן היה? ואף שנוכל לומר כי היה נמצא בעולם איש עני שילדה אשתו ולא מצא אף תבן ואליהו נדמה כאותו האיש, מ"מ מידי שקרא לא נפיק? ואפשר לומר ע"פ מ"ש רז"ל: גדול השלום, שאפילו הקב"ה שינה בו (ב"מ פז ע"א)... הכא נמי ראה אליהו שהיו מתרעמים על רוע מזלם, שינה מפני השלום בינם לבין בוראם, להודיעם שיש גרועי מזל יותר מהם.

(רבי יוסף משאש, נחלת אבות ח"א, דרוש כג, עמ' צג [ובדומה בשו"ת תורה לשמה, סי' שסד])

שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו שפיר עביד ליך אבוך וכו' אמר הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי וכו' ואף היא קמת למיפק לאפיה אמר לה ההוא רשיעא ואת להיכא
16-26

שמעיה לההוא סבא [כך הגירסה בכתובות סב ע"ב במקום "חד רשע"]. אפשר לפרש ע"פ הכלל הידוע דההוא סבא הוה אליהו זכור לטוב, ואמר לה דברים אלו כדי שישמע רבי עקיבה תשובתה, ויחזור קודם שיתראה עמה פנים בפנים, והוא היה שלוח מן השמים לדבר זה. מיהו בנדרים פרק ו' איתא שמע מאחורי ביתיה דקא אמר לה חד רשע... להוי תרתי סרי שנין אחרני ע''ש. ואפשר אין סותרין הגמרות זו את זו, ותרווייהו איתנהו, והיינו כאשר נדמה לה אליהו זכור לטוב בדמות סבא, ודבר עמה דברים אלו דאיתא כאן [בכתובות], והשיבה לו כדאיתא כאן, היה עומד שם אדם רשע, ובשמעו תשובתה לההוא סבא, חרה אפו ואמר לה שפיר עבד לך אבוך וכו' כדי לקנטרה ולהכעיסה, והיא לא נתכעסה מדבריו אלא השיבה לו בהשקט רוח אותם דברים שהשיבה לההוא סבא, שחזרה ואמרה אותם פעם שנית לאותו רשע, ואפשר גם זה היה בהשגחה מן השמים, שיחזור אותו רשע ויאמר לה כן, כדי שהיא תחזור ותשיב דברים אלו פעם שנית, ורבי עקיבה שהיה עומד בחוץ ששמע כל הדברים... נתחזק לבו בחזקה יותר, דהשתא שמע דברים אלו מפיה פעמיים, שנותנת רשות ברצון לב שישאר שם, ולכן הסכים לחזור תיכף. ונראה דגם על עת שהלכה להקביל פניו, דכאן [בכתובות] אמרו דשכנותיה אמרו לה עצה טובה, ובנדרים איתא דאחד רשע דבר עמה אונאת דברים, אין סתירה מזה לזה, אלא הא והא איתא, וכאן הביא מסדר התלמוד דברי השכנות, ובנדרים הביא דברי אותו רשע.

(רבי יוסף חיים, בן יהוידע, כתובות סב ע"ב)

אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא אמר הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי וכו' שלי ושלכם שלה הוא
20-29

לאחר פרידה של י"ב שנה מאשתו, שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, למה לא נכנס לרגע קט לשמח את ליבה? והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד י"ב שנה! ואיה הכרת הטוב (כפי שאמר ר"ע אח"כ "שלי ושלכם שלה הוא")? אלא על כרחין אנו צריכים לומר כי ידוע ידע ר' עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה, ואפילו ייכנס לרגע אחד בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מידה שהייתה בו כל י"ב שנה, כי הפסק כל דהו גורם לירידה.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר טז, עמ' נג במהד' תש"מ)

והקשה הגרא"י בלאך זצ"ל, ולמה זה לא הואיל להיכנס לבית ליום אחד או לשעה אחת ואח"כ לשוב לביהמ"ד? ואמר דבר נפלא: כי אז לא היה נחשב לו לר"ע כ"ד שנים של לימוד בישיבה, כי אם "פעמיים י"ב", לא המשך רצוף אחד של כ"ד שנים אלא של סירוגין והפסק אפילו קל ביותר, וזה כבר דרגא אחריתא.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אור הנפש, פ' תצוה, עמ' תכ)

יש הבדל בין ידיעה לראייה. כלומר, היא ידעה שבעלה ר' עקיבא לומד תורה זה י"ב שנה, ור"ע שמע גם כן שהיא מסכימה שילמד עוד י"ב שנים, אבל היה חושש, אולי כשתראה אותו, ראייה זו עלולה להשפיע עליה שתתחרט על הסכמתה בתוקף הגעגועים שיתעוררו אצלה להיות יחד עם בעלה, ובפרט שכבר נעשה לגדול מרבן שמו, ומפני חשש זה שאולי לא תהיה לו האפשרות לחזור וללמוד, מנע את עצמו ליכנס לביתו.

(רבי חיים אלעזרי, מסלות חיים, פ' חוקת, עמ' קסז)

אמר הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי וכו' אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי
21-24

"בטח בה לב בעלה" וכו' - יש לפרש על פי מה שאמרו ז"ל... אמר הואיל ויהבא לי רשותא אהדר לאחורי, הדר אזל תרתי סרי שנין אחרינא אתא בכ"ד אלף זוגין תלמידים. יעויין שם. וזהו אומרו "בטח בה לב בעלה", שברשות קא עביד, ועל ידי כך "ושלל" התלמידים "לא יחסר" ממה שישלל באחר.

(רבי אהרן בן סמחון, אם למקרא ואם למסורת, על משלי פרק לא, עמ' קיב)

אמרה ליה יודע צדיק נפש בהמתו
26-27

כתיב "יודע צדיק נפש בהמתו". והוא יסוד ז''א וכדאיתא בפ' פנחס שם [זוהר דף ריז ע"א] במקדש מלך. וזהו ענין עמוד אחד וצדיק שמו שעליו העולם עומד [חגיגה יב ע"ב]. וז''ש בזהר [שם] ההוא אדם דרכיב ושליט על בהמה דא כו'. וזהו שאמרה אשת ר' עקיבא על ר' עקיבא יודע צדיק נפש בהמתו.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי תורה, פ' שמיני, דף יט ע"א)

מן שית מילי איעתר רבי עקיבא
30

אופן הט': כששכח משה הו"וים, לא זכרן עד שבא אליו נשמתו של ר"ע. וטעם הדבר, לפי שר"ע מסוד תורה שבע"פ, שהם ו' סדרים, ר"ע הוא דדרש ווין [יבמות סח ע"ב], לכן מן שית מילין איעתר ר"ע.

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות על התורה, פרשת ויקרא)

תלמידי ר"ע, הרי בודאי שהיו אנשי אמת [הערה: רע"ק גלגול (ואותיות) יעקב (ראה שער הגלגולים הקדמה לו), ו"אביר יעקב" אותיות רבי עקיבא (ליקוטי תורה להאריז"ל פ' ויחי), ומן שית מילי איעתר, והי' דורש ווי"ן (יבמות סח, ב; כוונות האריז"ל וכו', הובאו בילקוט ראובני פ' וישב), ויעקב מדתו אמת, ואות ו - אות אמת (זח"ג ב, א)].

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, אגרות קודש, כרך כו, עמ' שפ)

עשר בשביל שתתעשר [תענית ו ע"א] - עי' אבות פ"ג מי"ג: ר' עקיבא אומר כו' מעשרות סייג לעושר. ואולי זה הוא הטעם מ"ש בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א: ר' עקיבא היה לוקח שלשה מינין בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין. ומצינו שר' עקיבא התעשר שלא כדרך הטבע - ראה נדרים נ, א.

(רבי יואל הרצוג, גליוני יואל תענית ט ע"א)

מן שית מילי איעתר רבי עקיבא וכו' מן אילא דספינתא וכו' ומן גווזא וכו' דמן דסרוקיתא ומן מטרוניתא ומן אשתו של טורנוסרופוס
30-נ:

אם נטה אחריו לבב כל בני הגולה להשתתף עמו בזרוע כוחם בדבר התקומה על רומי, אין לדעת עוד, אך קרוב הוא מאד כי כולם הרימו את תרומת כספם, ויאספו הון עתק מאד אשר הפקידו בידו ואשר הביא אותו אל ארץ מולדתו [הערה 7: יש להתבונן היטב בענין "אילא דספינתא" ו"גווזא" הנחשבים בתוך "שית מילי דאיעתר מינייהו רע"ק", ולהבין כי את העושר ההוא הביא עמו ממדינת הים, וגם "מן דסרוקיתא" הנאמר שם, אשר לפי דברי הערוך פירושו (בע' סרק ז') "שיירות", יש לשמוע כי מן הדרך הביא עמו את עשרו], ויוסף אותו על העושר הגדול אשר הנחילו השר הרומי כלמנס הגר במותו, ועל הכסף הרב אשר הרימו לו מטרוניות רומיות אשר נטה לבן בסתר אל תורת ישראל [הערה 8: זהו עיקר פשוטה של פסקת "ומן דמטרוניתא ודמן אשתו של טורנוסרופוס"]... ומי יודע אם לא הוציא את הכסף לקנות בר מן הארצות אשר מסביב מיד העמים הקרובים ומיד הכותים, לצבור אותו באוצרות יבנה לצרה ליום מלחמה [הערה 10: "אוצרות של יבנה שלפני המלחמה" (תוספתא דמאי א, י)].

(רבי זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק ו, עמ' 104)

יהיב ארבעה זוזי לספונאי אמר להו אייתי לי מדעם וכו' רב גמדא יהיב ד' זוזי לספונאי לאתויי בהון מידעם
34-נ:

כמו שיש בקנייני העולם הזה פעמים שאדם מוצא מציאה הון רב או זוכה בגורל לאטעריע [פייס] ומתעשר בלא שום יגיעה, כך יש גם כן בקניני עולם הבא... כי פעמים אדם זוכה בלא שום יגיעה שהוא שמור מן העבירה ונקרא צדיק, וזהו מדרגת נח [שמדה כנגד מדה היה שמור מן הפורעניות]. ופעמים אדם זוכה להשיג השגות מידיעת ה' יתברך ואורו, וזהו מציאת ישראל שהקב"ה מצא, שבזה מיוחס גם כן המציאה למעלה, כי יותר מה שעגל וכו'... ומציאה אמרו ז"ל (סנהדרין צז.) שאינה באה אלא בהיסח הדעת, אבל מי שיושב ומצפה לכך לא ימצא לעולם. ומכל מקום מצינו בדרשת חז"ל (בבא מציעא יב ע"ב): שוכר פועל ללקט מציאות, והם בדברים קטנים, וגם בדברים גדולים כמו יהיב ארבע זוזי לספונאי בר' עקיבא ורב גמדא בנדרים.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות פג)


נ ע"ב

ומן אשתו של טורנוסרופוס
1

טונוסרופוס שהיה בימי ביתר חי גם אחרי מות ר' עקיבא, כי על ידו הומת ר' עקיבא. ובירושלמי סוטה פרק ה הלכה ה: ר' עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע... אבל הנה בגמרא במס' נדרים דף נ, נאמר: מן שית מילי איעתר ר' עקיבא... ומן אשתו של טורנסרופוס". והאם אפשר להעלות על הדעת כי בחיי נציב המדינה הלכה אשתו ונתגיירה ונשאה ר' עקיבא ותביא אליו מבית בעלה עושר ונכסים וטורנוסרופוס ראה ושתק?.... ובאמת כי שם בנדרים דף נ, בא בדברי רש"י ז"ל מפורש "ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול". ורבינו גם הוא ידע כי ר' עקיבא נהרג ע"י טונוסרופוס, אבל היה פשוט לרבינו שוה טורנוסרופוס אחר, ימים רבים לפני זה, ולאחר מותו נשאת אשתו לר' עקיבא. והדבר אי אפשר גם מצד אחר, כי בימי טונוסרופוס הנציב אשר היה נציב בארץ יהודה אחרי קוויעטוס, דהיינו בימי ממשלת אדריאנוס, אז כבר היה ר' עקיבא בזקנותו הגדולה והמופלגת, ועוד מעט וכל הארץ גם רגזה תחתיה, והגזירות באו בכל תקפם. והדבר פשוט שהכוונה בנדרים שם לטורנוסרופוס אחר, אם לשר הצבא בירושלים אשר חרש את ההיכל, או שהיה שם גם עוד שלישי, והשמות האלה היו שכיחים מאד אצל הרומיים. ובימים ההם היה ר' עקיבא עוד בימי העמידה, ולקחה לאחר מות בעלה.

(רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א, כרך ה, שער א, פרק כ, דף לט)

ומן אשתו של טורנוסרופוס וכו' אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה תורה מפוארה בכלי מכוער וכו' גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה
1-18

וענין מעשה הזה דריב"ח אין מקומו כאן... הוה ליה לבעל הש"ס להביא האי מעשה בסנהדרין (דף לט, א) דשם נמצאו הרבה ויכוחים בכמו אלו... שהביא עוד מעשה דההיא איתתא... דשמואל היה גוצא ורבה כריסיה... וכל אלה אין להם שום שייכות והתקשרות לדלעיל מיניה. אבל בשנפרש כפי האמת הא דאירע לר"ע עם אשת טורנוסרופוס הרשע ושאמר ובכה בסוף על שופרא דילה להורות שמזה בא מכשול לעולם וכמעשה דברתיה דר' יוסי דמן יוקרת [תענית כד ע"א], ולכך מקודם רָק עליה, שבאה מטפה סרוחה, ואח"כ בכה שענין היופי הוא דבר שבלה בעפר. ולזה מביא בעל הש"ס שני מעשיות אלו, שריב"ח היה מכוער וששמואל מגדולי ורבני האמוראים היה גוצא ורבה כריסיה.

(רבי יהודה יודיל אפשטיין, מנחת יהודה, ברכות ה ע"ב)

תורה מפוארה בכלי מכוער
7-13

ופי' זה כמו שאמרו (תענית ז' א') על התורה שנשמלה למים מה מקים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך אף דברי תורה אינם נמצאים במי שנתגאה רק במי שמשפיל עצמו, ודבר זה בארנו במקום אחר באריכת כי הגאוה הוא מתיחס אל הגשמי, והתורה חכמה אלקית נבדלת אין ראוי למי שנפשו יש לו יחוס אל הגשמי, ולפיכך אמר שהיופי היא מעלה גשמית שהיופי לגוף ואינו ראוי אל התורה ובאנו דבר זה במסכת תענית ע"ש. ולא יקשה לך הא דלעיל שאמר חכמת אדם תאיר פניו, שתראה מזה כי היופי ראוי לאדם השכלי, וכאן אמר אדרבא כי אין ראוי היופי לאדם שיש לו החכמה. כי אין זה קשיא כי מה שאמר חכמת אדם תאיר פניו דבר זה כמו שהיה אצל משה שנאמר בו כי קרן אור פניו, ואין היופי ההוא יופי גשמי רק אור נבדל שראוי לבעל שכל, כי החכמה היא אור בודאי אבל היופי שנאמר כאן הוא היופי הגשמי ואין זה גמור אור שדבר זה אין ראוי לחכמה, ודבר זה מבואר אין להאריך בו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

דאמרינן פרק [עשרה] יוחסין, עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחת בכל העולם. ופירש הרב פר"ח דהיינו רבותא דירושלים, דאמרו... חכמה מפוארה בכלי מכוער, משל ליין, אם יתנהו בחבית זהב, מחמיץ. וירושלים בשתים עלתה להם, שהיו חכמים ויפים. והיינו דקתני הברייתא... עשרה קבין של יופי, ט' נטלה ירושלים, ועם כל זה, [עשרה] קבין של חכמה, תשע נטלה ירושלים.

(חיד"א, פתח עינים, בבא מציעא פד ע"א)

עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית ז ע"א

במה מניחין יין אמרה ליה במאני דפחרא אמר לה אף אורייתא כן
8-13

נמשלה התורה ליין, שכמו שהיין פעולתו להמשיך ההעלם אל הגילוי, כך"בעטרה שעטרה לו אמו" ופי' בזהר: דא יין דמנטרא, שע"י הבינה הנקרא יין המשמח נמשך גילוי העטרה... וזהו "ויספו ענוים בה' שמחה", פי' שממשיכים שמחה בשם הוי' ע"י גילוי מבחי' ע"ס הגנוז' שהן הנק' ג"כ ענוים... וכמ"כ באדם אין ד"ת מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה כמ"ש בגמ' פ"ק דתענית דף ז ע"א... לכן היין אינו מתקיים אלא במאני דפחרא. וזהו "ויספו ענוים" דוקא "בה' שמחה", שע"י ענוה שדעתו שפלה שעי"ז ד"ת שנמשלו ליין מתקיימים בידו, עי"ז ממשיך השמחה למעלה.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, אור התורה, פ' ויחי, דף שעג ע"ב)

במקהלות הסברתי דאין להעלות על הדעת על בת קיסר שהיתה אשה חכמה שרצתה לבייש את רבי יהושע על לא דבר ולכנות אותו "כלי מכוער" בשביל שנולד ככה. אמנם כנראה ר' יהושע לא רצה להנות מכבוד התורה, כמבואר בברכות "מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה". הוא וביתו חיו בעניות ולא הקפיד על חצוניותו ליפות את עצמו להתלבש בבגדים יפים וכדומה, כראוי לחכם שכמותו. והבת קיסר העירה לו על כך שזה לא לכבוד התורה, כמו תורה מפוארה בכלי מכוער. והוא השיב לה "אף אורייתא כן" צריכה להיות במאני דפחרא ולא במאני דדהבא, כי אדם שמקפיד על גופו ובגדיו שיהיו יפים ונותן מחשבתו על כך אי אפשר לו להתמיד בלמודו לשמה.

(ר' אשר רוזנבוים, מטעמי אשר כאן, עמ' עט)

כלי חרס - מאני דפחרא - אמנם החומר שנעשו מהם הוא זול ואינו מבריק, אבל מפני שהוא רך, הוא בולע וסופג מהיין הנתון בתוכו בדופני הכלי, ונעשה ריח הכלי וטעמו כטעם היין וריחו, ולכן מתקיים היין הנתון בכלים כאלה, כי מין במינו הוא, ואינו בטל ואינו מתקלקל. לא כל כלי הכסף והזהב. אמנם חמרם יקר הוא... אבל מפני שהוא קשה מאוד, הכלים הנעשים ממנו אינם בולעים מן היין הנתון בתוכם אל דופנותיהם, ופולטים מארס חלודת המתכת אל היין, והוא מתקלקל. אמר לה: אף אורייתא כן. גם תורתנו נקראת בשם "יין" ותכונת יין לה. והאדם שפל הרוח, שאינו בעל קומה וצורה ואינו יכול להתגאות ולהתרהב במראהו ובתארו החיצוני, כשהוא שותה מיין תורתנו, שיסודה אהבת איש לרעהו, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", הוא קולט טעמה וריחה לתוך רוחו ונשמתו, ויהי לדורש כל חכמה ומדע, תורה ותושיה, וחכמתו ותורתו תעמוד לו לעולם.

(רבי גרשון זאב דמשק, לאור האגדה, כאן)

אמר לה ידעת ליה וכו' גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה אמר לה לבזוייה קאתית תיהוי ההיא אתתא בשמתא פקעה ומתה
17-20

ובפרק הנודר מן המבושל אמרו ההיא איתתא... תהוי ההיא אתתא בשמתא ופסעה ומיתה. ובלי ספק שכבר מת שמואל, שהרי זה המעשה בנהרדעא היה ונהרדעא הוא מקום שמואל, כדמוכח בברכות בפרק הרואה [ברכות נח ע"ב], ואיך היה שואל אותה רב יהודה אם היא מכרת אותו? ואפילו הכי אעפ"י שהיה מת, נידה אותה רב יהודה לפי שהזכירה אותו בבזיון. ובכאן מביא א"א מורי הרשב"ץ ז"ל ראיה שאפילו המזכיר מומי ת"ת אפילו לאחר מותו חייב נידוי אפילו מומין דגופו. וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ו מהלכות תלמוד תורה בכלל עשרים וארבעה דברים שמנדין עליהם המבזה תלמיד חכם אפילו לאחר מותו.

(שו"ת הרשב"ש, סי' שנד)

מאי ביצה טורמיטא וכו' עד דמתזוטרא כי היכי דבלעיתה וכו' וכד נפקא ואתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה
21-27

שאלתי את פי הרופאים ואמרו לי שהביצה לא תקטן, זאת ראשית, ואם יבלע איש ביצה, בין עם קליפתה בין בלעדיה תמס בקיבה, וא"כ ממילא לא יוציאוה שידע הרופא על פיה איזה מחלות יש לאיש ואיך לרפאותו, ואיך נפרנס את מאמרו זה?... אמנם בירושלמי נדרים פ"ו ה"א "ומותר בביצה טרמיטן... טרומיטא רופיטון"... והפני משה פירש... "והיא ביצה רכה ביותר שנהג ו הרופאים לעשות לרפואה כדמפרש בבבלי"... והעיר שם התוספות יו"ט: "וכ"פ הרמב"ם וכ"כ הכ"מ בפ"ט מהלכות נדרים וז"ל: ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד.... ביצה שנהגוט הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר". ועיין ערוך טרמיטא: "ביצה מגולגלת וצלויה והיא רכה". וכתב ע"ז קאהוט [[בערוך השלם]: לגירסת רבינו מסכים הירו' נדרים פ"ו דף לט ע"ג, ושם מפורש טרומיטא רופיטון, והוא לשון יוונית, כלומר צלויה רכה כ"כ שיוכל לגומעה"... ולרעתי נראה כי מ"ש בבבלי "ומתזוטרא" היא בלשון שאלה על רכה, כי על "צעיר אנכי ונבזה" תרגם "זוטר אנא" (תהלים קיט, קכא), וכמו שמפרש בירושלמי. ונהגו הרופאים ליתן להחולה ביצה רכה "כי היכי דבלעיתא", כי דבר קשה אי אפשר להחולה לבלוע, "וכד נפקא ואתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי", וזה ידוע אצל מחלת הקיבה שנותנים להחולה טעע ואחרי הקאתו יודע הרופא מה לו. ולפי זה אין כאן שום קושיה.

(רבי חיים יהודה עהרנרייך, אוצר החיים, ספר י, תרצ"ד, עמ' 43-44)

בירושלמי מפרש "רנפיטון" ופי' ביצה רכה מגולגלת. ואפשר שע"כ מלאכתה יקרה, כי דבר קשה הוא לשום אותה כמה פעמים בחמים ובקרים עד שתקטן כדי בליעה ובכ"ז תשאר רכה.

(רבי משה פרלמן, מדרש הרפואה, חלק א, פרק ה, אות יב, עמ' 65, הערה קפו)

שמואל הוה בדיק נפשיה בקולחא
27-28

בקולחא - בקנה חלול....שהיה מכניסו דרך הושט עד הקיבה ושואב מן הנוזל שבה וממנו היה מכיר מחלתו ומכוין רפואתה.

(רבי משה פרלמן, מדרש הרפואה, חלק ב, פרק יד, אות ג, עמ' 101, הערה כא)

ההוא גברא דיהב עבדא לחבריה לאגמוריה אלפא מיני לפדי אגמריה תמני מאה אזמניה לדינא לקמיה דרבי אמר רבי אבותינו אמרו נשינו טובה אנו אפילו בעינינו לא ראינו
32-35

ואמר רבינו [ר' משה צבי מסאווראן] להבין דברי חכמים וחידותם, דלפדי רומז ליחוד, דכמו שעושין מיני מאכל מהרכבת וחיבור כמה מינים ועי"ז נעשה טעם מורכב משובח מאוד, כן ברוחניות, כשמיחד ענינים רוחניים נעשה ענין ושמחה בעולמות עליונים. ואמר שלכן קורין להרכבת המאכלים צימת, שהוא לשון חיבור כמו צומת הגידין וכמו מבעד לצמתך. והנה יש אלף מיני יחודים המרומזים בפסוק "האלף לך שלמה", ושמנה מאות יחודים יש כח בצדיקים ליחדם, אמנם מאתים מהם א"א להשיג אותם רק מי שזכה לשמור בריתו בלי שום נידנוד פגם כ"ש מנעוריו. וזהו סוד "ומאתים לנוטרים את פריו", שר"ל שהשני מאות יחודים א"א להשיגם רק הנוטר ברית בשלמות אמיתי. וזהו סוד דכתיב בדוד "על שמונה מאות חלל בפעם אחת" [שמואל ב' כג, ח], והיה מצטער על שני מאות, ויצא בת קול "רק בדבר אוריה החתי" [מלכים א' טו, ה; מו"ק טז ע"ב], שהכוונה שהיה מייחד השמונה מאות יחודים ומשפיל בזה הסט"א, והיה מצטער שלא זכה להמאתים יחודים, ויצתה בת קול "רק בדבר אוריה החתי", דע"י מעשה זו שוב לא הוי בשלמות אמיתי להחשב מנוטרים את פריו, ולכן לא השיג המאתים יחודים.
וזה כוונת הש"ס דיהיב עבדא לחבריה לאגמוריה אלף מיני לפדי, היינו שילמדהו ליחד האלף יחודים, ולא אגמריה רק השמנה מאות, ואזמניה לקמיה דרבי, דידוע דלכן נקרא רבינו הקדוש שמעולם לא שם ידו מאבנטו ולמטה [שבת קיח ע"ב], ובודאי נחשב מנוטרים את פריו, והוא יוכל ללמוד גם המאתים יחודים. אמנם רבי מחמת דאתי מבית דוד, וכיון שדוד המלך ע"ה לא זכה למאתים יחודים כנ"ל, לא רצה להחזיק טובה לעצמו שיפה כוחו מזקנו, ולכן אמר אבותינו אמרו נשינו טובה (רומז לזקנו דוד המלך ע"ה) שהוא לא זכה למאתים היחודים, אנו אפילו בעינינו לא ראינו.

(רבי עזריאל דוב הלוי, ליקוטי שושנים, סי' מג)

אבותינו אמרו נשינו טובה אנו אפילו בעינינו לא ראינו
35-36

באמת לא נברא האדם אלא לענג ועידון אף בעוה"ז, שהרי כל אי נעימות, אף היותר קטנה, הרי היא בכלל יסורים, כמאמרם (ערכין טז)... ואילולי החטא לא היה יודע האדם מה זה יסורים ואי נעימות, וכל משאלותיו היו נמלאים, כי רצון ד' להנות בני אדם בכל ההנאות שבעולם... וביחוד לישראל לא די להם אפי' בתענוגי ותפנוקי מלכים, שהרי אמרו בב"מ פג: אפילו אתה נותן להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך לפי שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ואעפ"י שלא חסר בשולחנו של שלמה כלום מכל הנאות מאכל והנאות משתה, שאבותינו אמרו ע"ז "נשיתי טובה", ואנחנו אפילו בעינינו לא ראינו.

(רבי רפאל ראובן גרוזובסקי, שיחות רבי ראובן, מאמר ו, עמ' פו)

רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי כתב על בית גננא עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא אמר ליה אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה אזמניה אמר לעושי רצונו בעולם הזה כך לעוה"ב עאכ"ו
36-42

רבי היה אחד ממתנגדי השחוק, ההיתול והבדחנות בנישואין שבגולה. לכן בהלולא דר"ש בריה לא הזמין לבר קפרא שהיה בדחן. בר קפרא הקפיד והתרעם על שיטת רבי זו, וכתב לו על בית החתנות "רמ" דינרים הוציאו על בית גננא זה ולא חסו על ההוצאה הגדולה הזאת, ועשו הכל ברוב פאר והדר בכדי להרחיב דעות עגומי הגולה, ולא אזמניה לבר קפרא שיכול בדבריו ובתנועותיו ובמעשיו להרנין, לשמח ולבדח את הנאספים בלא הוצאת ממון, וכר"ע שהתלוה בדרך עם ר"ג, ראב"ע ור"י שבכו בשמעם... קול המונה של ארם... שחק ונחמם ודן ק"ו, ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שהמקום ירחם עלינו... כן דן בר קפרא ק"ו זה ואמר: הלאה כל תוגה, כי תקוותנו אתנו, "ואם לעוברי רצונו כך" וכו', עלינו רק להשתדל שבנינו יהיו עושים רצון קונם ומתחבבים על אביהם שבשמים, ואז יהפך לב השרים שבידיו לטוב עלינו... הדברים של טעם הללו שנאמרו מפי ר"ע... נכנסו בלב רבי והזמין לבר קפרא למשתה בנו.
כשהיה בר קפרא בין הקרואים ונתכבד לדבר דברי בדוחים וניבים משמחים לפני המסובים, אמר להם: "לעושי רצונו בעוה"ז כך, לעוה"ב על אחת כמה וכמה". ויש בזה המאמר תוכחה ומוסר וניחומי נפש גם יחד, וניחומים הם לעושי רצון יוצרם, שרבי משמש להם לדוגמה בזה שזכה לשני שולחנות ערוכים בכל טוב, בחכמה עושר כבוד וגדולה... וכמו שזכה לשני שולחנות כן יזכה לשני עולמים, ואם הפירות שאוכל בעוה"ז הם כך, הקרן העומד וקיים לעוה"ב על אחת כמה וכמה שיהיה ביד רחבה. והתוכחה היא, הקדושים כרבינו נשיא ישראל פזרו ממונם לעוה"ז, ולפעמים הוציאו כ"ד אלפין רבואין דינרין לבנין אחד לפי שעה לצורך חתונת בנו, אבל לעוה"ב פזרו בלא שיעור, ורבי פתח אוצרותיו בשני בצורת לעניים [ב"ב ח ע"א]... ולעצמו הכין צנון, קישות וחזרת... ויותר משעשה לפרנסת גופו עשה לפרנסת נפשו.

(רבי יעקב גורדון, מנחת יעקב, עמ' 108-109)

רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי כתב על בית גננא עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא אמר ליה אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה... יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא א"ל לבר קפרא לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי א"ל ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא וכו' וסחפיה על רישיה וכו' א"ל לאו אזהרתך דלא תבדחן א"ל חיטי דרשינא קא נסיבנא א"ל בר קפרא לברתיה דרבי למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך וכו' מאי תועבה כל דא"ל רבי דהכין הוא תועבה פרכה בר קפרא וכו' תועה אתה בה מאי תבל וכו' תבלין יש בה מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות וכו' ומאי זימה וכו' לא יכיל בן אלעשה למיסבל קם ונפק וכו' לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא להראות בהן תספורת של כ"ג
36-נא.

לבאר את האגדה הזאת צריכים אנחנו לשום עין על התקופה אשר בה נכתבה... אשר הבקורת (צענזורא) היתה שלטת בכל, ובכל פינה ופינה שרצו המוסרים, ועל כל הגה שיצא מפי איש נגד ממשלת רומי שפטו במשפט מוות... בעת ההיא למדו לדבר במליצות חדות ובלשון ערומים...
מימות רבן יוחנן בן זכאי והלאה שלטו בישראל שתי שיטות בהפאליטיק עם ממשלת רומי... ריב"ז וחבריו אמרו לעשות שלום עם רומי ולהיכנע תחתיה... נגד הכיתה הזאת חפצי שלום, היתה כיתה גדולה של תנאים... אשר אמרו ללחום עד נטף דם האחרון... והנה הנשיאים שקיבלו נשיאותם מידי הרומים כולם היו חפצי שלום... מצינו אשר כל המתקרב אל העכו"ם וכורת ברית עמהם נקרא בכל לשון של גנאי... אלה החסידים אשר לא השלימו את הרומים ומסרו את נפשם על קידוש השם היו שמחים כל ימיהם בבטחונם הגדול כי ישועה קרובה לבוא... וכנגדם, אלה אשר השלימו את הרומאים וקיבלו משרות מאתם וישבו בחברתם, היו עצבים כל ימיהם... על גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם, כי בישיבתן בין השרים שם ראו את שפלות ישראל...
רבינו הקדוש השלים את הרומים... ובהלולא דבריה בנה בית גננא והוציא עליו כ"ד אלפים דינרים, וזימן לכל גדולי רומי. גיננא הוא מלשון גינוני מלכות... בר קפרא היה שונא את הרומים, ולכן לא הזמין רבי אותו, ואולי חשב שלא ירצה בר קפרא לישב בסעודה עם הרומים שנואי נפשו... א"ל בר קפרא, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ. עוברי רצונו, כוונתו לשרי רומי, לעושי רצונו כוונתו על עצמו, וקרא את עצמו עושי רצונו, בזה שהוא שונא את הרומים ואינו נהנה מהם, וכלשון הזה איתא במס' מכות...
עתה מספרת האגדה את הויכוח אשר היה בין רבי ובין בר קפרא על אודות שיטותיהן, אם לקרב לרומים או להתרחק מהם. רבי אמר כמאמר ר' יהודה בר אלעאי [שבת לג ע"ב] "כמה נאים מעשיה של אומה זו"... ובר קפרא אמר אשר כל אלה לטובת עצמן... ומפני שיראו לדבר בהדיא לפני שרי רומי, דיברו במשל... יומא דמחייך ביה רבי... ומתרחק מהרומים, אתיא פורענותא לעלמא, ולכן אמר לבר קפרא לא תבדחן, פירוש, הַכניע עצמך לפני הרומים, ואתן לך משרה ושכרך יהיה ארבעין גריוי דחיטי, כי הרומים קיבלו המס בחיטין... והמה הרומים שילמו לעבדיהם ולשריהם את שכרם בחטים... השיב לו בר קפרא דכל גריווי דבעינא שקילנא, פירוש, השכר אשר ממשלת רומי נותנת הלא משלנו הוא... הפכו על ראשו. וכאשר א"ל רבי לא אזהרתיך דלא תבדחן ותשלים את רומי, ואם לא, אין לך לדרוש ממני ארבעין גריוי דחיטי, השיב לו בר קפרא חיטי דרשינא בך, פירוש, אינני דורש שכר, אך הנני דורש את שלנו כי משלנו שללו ובזזו.
אחרי זה אמר בר קפרא לברתיה דרבי, למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך... כי רבי בעצמו יודה לי אשר ההתחברות עם הרומים הוא טעות ושגיאה, ואז יהיה גם הוא שמח כמוני.
בר קפרא בחר לו לשון ערומים וַידַמֶה את הברית עם הרומים לעריות. והוא שואל את רבי מאי תועבה, והוא מדמה את הברית עם הרומים למשכב זכור כמו שדימו את הברית עם נבוכדנצר למשכב זכור (שבת קמט ע"ב), מפני שאיננו נושא פרי וגם רק צד אחד יש לו הנאה, וכן הברית עם שליטי הארץ הם מקרבין לאדם רק בשעת הנאתן. כל דא"ל דהכין הוא תועבה, והוכיח לו שאין לדמות את השלום עם הרומים לתועבה, מפני שעושים חסד עם אותם העמים אשר מכניעין את עצמן לפניהם... פרכיה בר קפרא והוכיח לו שהכל המה עושין לצורך עצמן... א"ל שהכינוי תועבה נאה להם, ואמר תועה אתה בה, וזה אמר כלפי רבי אשר הוא תועה בממשלת הרומים, ולכן הוסיף מלת "אתה". אח"כ כינה את הברית עם הרומים בשם תבל כמו השוכב עם בהמה, והנה השוכב עם בהמה הוא קל מכל העריות כי אין זנות לבהמה, וע"ז השיב לו בר קפרא אמנם תבלין יש בה, אך מה נשתנה ביאה זו מכל הביאות, פירוש, ברית עם הרומים לא נשתנתה מכל הבריתות עם מצרים ועם אשור, כי סוף כל סוף צמחו מהם רעות גדולות לישראל...
כן הוכיח לו בר קפרא אשר רומי מעגבת עם עמים רבים, וקרא עליה את הכתוב "ומלאה הארץ זימה", ומפרש רש"י ע"פ הגמרא ביבמות באיש הבא על נשים הרבה... רק למלאות תאותם, כן הרומים מעגבים על עמים רבים רק למען לשלוט עליהם... ונראה שניצח בר קפרא את רבי והודה לו רבי, ומאז שינה את דעתו על הרומים...
בן אלעשה חתנו של רבי התקרב לרומים בכל נפשו... ולא יכול למיסבל, קם ונפק. ואולי התספורת שלו... אשר הוציא עליה ממון הרבה, היתה קרובה למספר קומי, ורק לרבי אמר שהוא חפץ להראות תספורת של כה"ג...
ואפשר כי שינה רבי את שיטתו כלפי הרומים... וגם בר קפרא נהרג על קידוש השם והיה מן הרוגי מלכות, כדאיתא במדרש תהלים מזמור ט פסוק יג.

(רבי ברוך פריידנברג, מקור ברוך, עמ' צח-קד)

אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה
39-40

"ד' לי בעוזרי, ואני אראה בשונאי" [תהלים קיח, ז]. "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". כשאני רואה בשונאי, עוברי רצונו, בשלוותם והצלחתם, אני יודע מזה עצמו, שהקב"ה יעזור לי ויקיים את רצונו. וכיון שגם העונשים, אע"פ שלא יאותו מצד עצמם לרצונו ית', כי בזמן שאדם מצטער שכינה אומרת קלני וכו' (חגיגה טו ע"ב), מ"מ הרי הם בהנהגתו העליונה העושה אותם, ואע"פ שהם נעשים ע"י שלוחי בשר ודם, א"כ מדה טובה מרובה וק"ו הדברים, שכל הטוב, אע"פ שהוא מסתבב ע"י בני אדם, מ"מ יד ד' עשתה כל זאת. וגם בזה, מתוך מה שאני רואה בשונאי, ובהסתבבות הרע על ידם לתכלית סדר ההנהגה העליונה, הרי אני יודע כי ד' לי הפועל בעוזרי, בבני אדם העוזרים לי.

(עולת ראיה, ח"א, עמ' תכה)

הנה זה מפליא איך הרשה בר קפרא לעצמו לכנות את רבו הגדול כאחד מעוברי רצונו ח"ו, ולא עוד אלא שרבי לא קפד עליו כלל, בעוד שכאשר התבטא בר קפרא "וכי מה רבי אומר בדבר זה" כן קפד עליו רבי לפי שאין מן הנימוס סגנון דיבור כזה מתלמיד לרבו, ובר קפרא נהג נזיפותא בנפשיה, ראה מו"ק טז, א, ובזה לא רק שלא קפד רבי על בר קפרא כי אם גם אזמניה. אמנם בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קפא, העיר שהמלים הללו "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ" אנחנו מוצאים כבר בדור שקדם לרבי ובר קפרא, כשהיו רבן גמליאל וראב"ע ור' עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק, וכששאלו אותו על סיבת שחוקו ענה ואמר פתגם זה (עיין מכות כד, ב), ובכן בר קפרא רק השתמש באמרה זו בראותו שמחת ההילולא בבית רבי, לאשר ממנה הוכחה שרשאים לשמוח גם בימים הללו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"ב]

יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא
42-43

בעל לשמוע בלמודים מפרש על פי מה דאיתא במדרש איכה שהיסורים שולטים תמיד בעולם רק הולכים מזה ובאים לזה. לכן כל זמן שהיה רבינו הקדוש מקבל היסורים על עצמו לא הלכו היסורים למקום אחר בעולם. אולם ביומא דמחייך רבי אז הלכו היסורים ממנו והלכו למקום אחר, ממילא אתיא אז פורענותא לעלמא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רש"י ד"ה ומן אשתו - ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו

[שו"ת חוט השני סי' כ מקשה על רש"י, שבירושלמי ברכות פ"ה נאמר שטורנוסרופוס הרג את ר"ע, א"כ לא ייתכן שנשא את אשתו אחרי מותו. ותירץ שהיו שני טורנוסרופוס. יותר נראה שהמלים "לאחר שמת בעלה" הן ט"ס, כמו שאינן כתובות בתוס', בר"ן וברא"ש שם, ובאמת התגיירה בחיי בעלה ונשא אותה ר"ע. ואולי זו אחת הסיבות שהרג אותו טורנוסרופוס, כי נודע לו שנשא את אשתו.]

(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף ח ע"א) לטקסט


נא ע"א

מאי תועבה וכו' תועה אתה בה
10-14

יראה כי לכך אמר בר קפרא אלו ג' דברים להודיע כי התאוה הגופנית כמו הזנות והשכרות ושאר תאות הגוף אין בהם ממש כלל, ובא לומר שהיה שעת משתה ולא ימשך האדם אחר תאות הגוף ביותר רק לשמוח בדבר מצוה לשמח חתן וכלה, ועוד להודיע כי אלו דברים אשר עשה בר קפרא בשביל השמחה שאינו עושה אותם כמו שאר הליצים אשר ילכו אחר הליצנות שאינם רק שחוק בלבד רק שעושה זה לשמח חתן וכלה שהרי יודע הוא כי הדברים הגופנים הם הבל. ולכך רמזה תורה אצל עריות שהם תאות הגוף שהם הבל ואין בהם ממש, ואין דומה חטא עריות לשאר חטאים כי הרוצח שהרג אין זה נחשב מעשה הבל כמו שנחשב הזנות שאפילו כאשר הוא בהיתר הוא גנאי וחרפה ומה יהיה כאשר הוא באסור. וג' מיני עריות הם ובפרשת אחרי מות (ויקרא י"ח) נכתבו ג' לשונות מחולקים בעריות אצל שאר בשר כתוב ערות אשה ובתה לא תגלה שארה הנה זמה היא, ואצל הדבר שאינו ערוה כמו שאר עריות כתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ואצל בהמה שהוא ג"כ דבר פני עצמו כתיב לשון מיוחד ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל היא, הרי לך ג' לשונת בפרשה הזאת מחולקים לג' חלוקי ערוה, כי אצל קורבת עריות אמר זימה היא כלומר זו מה היא כלומר שאין בזה ממש כלל, ואצל זכר שהוא יותר זר אמר תועבה היא כי הוא טעות גמור ענין כזה, ואצל בהמה שהוא עוד יותר זר שאין זה מין אדם לגמרי אמר תבל היא, ודרש תבלין יש בזה. כלומר כי מצד עצמו אין דבר זה ראוי כלל כי מה שייך תאוה אל בהמה שאינה אדם, וכי תבלין יש בה כמו מאכל שאין ראוי לאכול מצד עצמו רק שתבלין מעורב בו מוכח התבלין אוכל ולא מצד עצמו, כך אין הבהמה ראוי לחבור כלל.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

תשובה לנכשל במשכב זכור ר"ל... ראשית, הידיעה דחומר האיסור דסקילה וכרת וגם שנקרא תועבה והוא מחטאים המגונים ביותר ואף בני נח נצטוו ע"ז הוא כח גדול לעמוד כנגד היצר הרע. ושנית, שהוא דבר שלא מובן שיהיה ע"ז ענין תאוה, דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור, שלכן אמר בר קפרא לרבי על תועבה זו שנאמר באיסור דמשכב זכור דפירושו תועה אתה בה, בנדרים דף נא ע"א, ופי' הר"ן: שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר, וכוונתו דהוא על לשון תועבה שנאמר במשכב זכור יתר על לשון התועבות הנאמר ד' פעמים בסוף פרשת אחרי, שקאי על כל העריות, דעל קרא דתועבות לא הוקשה לו, משום שאין צורך לבאור, שפירוש שהם דברים מתועבין ומאוסין מצד איסורי התורה, אבל הוקשה לו על לשון תועבה הנאמר בזכור שני פעמים, בפ' אחרי כשנאמרה אזהרה בלאו ובפ' קדושים שנאמר העונש, מה שלא נאמר כן בשאר איסורי עריות, דאם מצד האיסור מ"ט לא נאמר זה בשאר עריות? וע"ז תירץ בר קפרא שהוא תביעת הקב"ה בהקרא להרשעים, שלעבירה זו דמשכב זכור הרי ליכא כלל תאוה מצד הטבע שבראתי שיהיה להם תאוה למשכב הנשים, דבלא תאוה לא היה אפשר לקיום ישוב העולם... אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה, וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר, אשר גם רשעים בעלי תאוה שלא נמנעין מצד חטא ועוון אין הולכין לשם, שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס ח"ו. והחילוק הוא דהרשע הרי איתא ביומא דף לה ע"ב שמתרץ עצמו "נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי", ומחייבין אותו רק מצד שיוסף מחייב את הרשעים, אבל על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו, כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו...
ועיין בפרש"י שם בנדרים שכתב: כלומר שמניח אשתו של היתר ותפס זו של זנות. וזה תמוה, דזה הא שייך על כל איסורי עריות שנאמרו שם בפרשה, ולא נקט לשון תועבה בכולם אלא בזכור. אבל ידוע שפירוש רש"י הנדפס בנדרים הוא פירוש מוטעה בכמה מקומות, ואינו מרש"י, או שאיזה מעתיק טועה ומשבש. בכל אופן אין לסמוך על לשונו. ואם היה העתקה מפירש"י, פשוט שהיה הגירסא שם: כלומר שמניח את אשתו ותפס זו של זכור, והמעתיק הוסיף תיבות "של היתר", והוא מטעם שלשון של "אשתו" הוא בדוקא, שא"כ הוא מחמת שהיא היתר, ולכן הוסיף לפרש כוונת פירש"י, והוקשה לו על לשון "של זכור", דהא כל הנשים אסורות אינם של היתר, ולכך הגיה לכתוב "של זנות", והוא טעות ברור. ובלשון שכתבתי שאפשר היה כתוב כן, הכי הוא בתוס' ורא"ש: "שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור". ופשוט שמש"כ "נשותיהן" אין הכוונה כאן לענין היתר ואיסור, אלא משום דהקרא הא איירי אף באינו חשוד לעבור על זנות עם עריות אלא על משכב זכור, שג"כ הוא נחשב תועה אף לענין התאוה... והוא פירוש אחד עם של הר"ן, ולרבותא פירשו כן. והר"ן חשש לטעות איזה מעתיק לכן כתב סתם שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר שהוא לשון שלא שייך לטעות בו...
וקרא מפורש בהאזינו: "בתועבות יכעיסוהו", ופרש"י: כגון משכב זכור, שזה קרא הכתוב שהוא להכעיס... והוא משום דכל העריות הוא ודאי בתאוה ואינו להכעיסו, שלכן הוכרח לפרש רק על משכב זכור.

(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קטו)

[עיין גם לעיל כ ע"א בשם אורות הקודש]


לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא להראות בהן תספורת של כ"ג

דבר קפרא היה מקנטר לרבי על שהשיא בתו לבן אלעשה בשביל עשרו, והוא מפזר מעות הרבה, ואין זה מדת דרך ארץ. ומשו"ה לא אזמניה רבי לבר קפרא על הילולא דר"ש בריה... משום דאזמניה לבן אלעשה חתניה... והיה ירא שמא יקנטרו. וע''ז אמר רבי [כך הגירסה בסנהדרין כב ע"ב] דלא על חנם פזר בן אלעשה כו', ואינו מפזר על חנם ח"ו, אלא יש בו מידת דרך ארץ, ורק חיבב ד''ת הרבה עד שפיזר ע''ז את מעותיו.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, מרומי שדה, סנהדרין כב ע"ב)


נה ע"א

בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא
20-21

יעוין בבבא בתרא קמט, א: רב מרי בר רחל (שהיתה בתו של שמואל) הפקיד ביד רבא י"ב אלף זוז כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

הא לא קא מיבעיא לי וכו' וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף וכו' מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו' כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר וכו' תורה ניתנה לו במתנה וכו נחלו אל וכו' עולה לגדולה
27-39

הקפדתו של רב יוסף על רבא שתמה רב יוסף ואמר "וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן", ובערב יו"כ כשבא רבא לפייסו... ו"נתכוון רב יוסף להזהיר רבא שיהא שפל רוה ביותר" [ר"ן], מעין הגבה על מה שאמר רבא הא לא קא מיבעיא לי, מה גם שרבא אמר "ובשמתא דלית ביה" אחד משמונה בשמינית [סוטה ה ע"א], וראה רב יוסף במאמרו זה של רבא רמות רוחא, לפיכך רמז לו רב יוסף "שיהא שפל רוח". ורבא שעמד על הרמז השיב מיניה וביה לאמור: אם אדם משים עצמו כמדבר... ולא שידקדק עם זולתו על שהרהיב בנפשו לומר הא לא קא מיבעיא לי. וראה רב יוסף עלבון לנפשו והקפיד על רבא. והלא רב יוסף היה מחזיק את נפשו בענווה יתירה, דאמר ליה רב יוסף לתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא" [סוטה מט], ובכן ענוה זו מהי? ואחרי שרב יוסף שכח את תלמודו [לעיל מא ע"א] וירמז לו שהודות לענוה כנה ללא הקפדה, "ניתנה לו במתנה" ולא ישכח את תורתו כמשה רבינו ע"ה, דאמר רבי יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה [לעיל לח ע"א], ולא ישכחה עוד, כי הקפדה גורמת לשכחת התורה [לעיל כב ע"ב]. ולא עוד אלא "שנחלו א-ל, כלומר לא תפסק התורה מזרעו, כי רב יוסף ישב מאה ועשרים יום בתענית שלא תמוש התורה מפיו ומזרעו ומזרע זרעו [ב"מ פה ע"א]. ולא עוד אלא שיעלה לגדולה, ואחרי שמלך רבה עשרין ותרתין שנין והדר מלך רב יוסף [הוריות יד ע"א], והיינו "הקב"ה מגביהו.

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, עירובין נד = הדרום טז, עמ' 167, ובדומה בספרו זוטו של ים, עמ' 360-361)

וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף
30-31

דהקפדת רב יוסף היתה לא רק משום שהיה רבו של רבא אבל גם משום זה דעללתא מלה תרגומית, ורב יוסף היה מפורסם בבקיאותו בתרגום כדמצינו בגמ' ב"ק דף ג' ע"ב דאמרי שם "כדמתרגם רב יוסף", בתוספות שם ד"ה כדמתרגם מטעימים לפי שהיה בקי בתרגום, ולכן הקפיד.

(רבי ירוחם זאב צכנוביץ, תורת ירוחם, ח"ג, סי' סז, עמ' נב)

וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף וכו' מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו'
30-36

לכאורה קשה להבין, מדוע התבטא רב יוסף כלפי רבא בקפידא "וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן", הלא בזה גופו ששלח אליו לבקש ממנו תשובה לשאלה שלפניו הוכיח שהוא צריך לו?... מפני שרבא התכוון לעשות מעשה בניגוד לדעתו של רב יוסף, ועל כן ראה רב יוסף בכך פגיעה בכבודו... מכל מקום דבר זה ברור לנו שרבא לא טרח בסוגיה זו מחמת להיטותו אחר הממון וכדי להרחיב את זכות התביעה שלו לפי צוואת בר מר שמואל... אלא כל מאמציו היו לברר את ההלכה ללא שום נגיעה פרטית ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ואולם יש ריקי מח ונבובי לב שנאחזו במעשה זה להוצאת דיבה על רבא, כי בעניינים של דררא דממונא שהיה מעורב בהם היה משתמש בסמכותו הדיינית למצות את עומק הדין לטובתו ממש... אומנם רבא מאור העולם מעוז ההלכה אינו זקוק להמלצתנו... מכל מקום מצוה עלינו כי ייסכר פי דוברי שקר בביטול מחשבותיהם הפסולות. והרי גמרא מפורשת מעידה: "רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו, אמר הואיל ונפק מפומיה דרב" (סנהדרין עב)... הגיעו בעצמכם: גנבים מחזירים לו לרבא אילים שגנבו ממנו, ולפי סברתו הדין הוא שצריך הוא לקבלם בחזרה, אלא מפני כבודו של רב שאין דעתו כך הוא מוותר על שלו ואינו מקבל. הרי לפנינו התנהגות בחסידות לפנים משורת הדין ודוגמא למופת של ותרן מובהק על ממונו... והרי זה בנין אב שבכל שקלא וטריא בהלכה כשהיתה לרבא שייכות אישית לענין, לא היה לנגד עיניו אלא בירור הדין לאמיתו עד תומו ללא כל נגיעה פרטית. ועתה נחזור למה שפתחנו... הלא ר' יוסף היה ענוותן גדול כמבואר בסוף מס' סוטה "אמר ר' יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא", וכי יתכן שיגיע לכלל קפידא כזו?... ענוותן אמיתי עשוי לוותר על כבוד עצמו, אבל אם זה נוגע לכבוד התורה יתקומם כארי וילחם בכל עוזו וחום לבבו. אף רב יוסף כאן סבור היה שמתכוון רבא להקל בפסק הלכה שלו, ועל כן הקפיד - לא על כבודו אלא על כבוד ההלכה שתעמוד בכל תקפה. ולפי רעיון זה תתבאר כוונתו של רב יוסף בהצעתו לרבא כשזה בא לפייס אותו, שקודם כל יפרש לו את הפסוקים... שהיתה לרב יוסף כוונה בזה להסביר שאע"פ שענוה היא מדה שאין למעלה הימנה, אבל בנוגע לכבוד התורה מוכרחים לשמור על סדר מיוחד בהערכת לומדיה גבוה מעל גבוה, כפי שדרשו חז"ל: "ממדבר מתנה" - מי מקיים את התורה? מי שמשים עצמו כמדבר, מפנה עצמו מן הכל. "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", ג' מקומות אלו כנגד שלשה בתי דינין שבירושלים שהיו מפרשים תורה לכל ישראל. "ממתנה נחליאל" אלו סנהדרין שבהר הבית, "ומנחליאל במות" אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח, "ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" אלו סנהדרין שבלשכת הגזית... (תנחומא חוקת כא)... ובתוכן המדרש הזה רמז רב יוסף לרבא שגם בימיהם יש דוגמת הדרגות ההן, ובית דין הקטן צריך לשמש לבית דין הגדול ממנו. ורצה לשמוע פירוש זה מפי רבא. אבל רבא פירש את הכתובים פירוש משלו שיש בהם רמז למי שקלקל במה שהוא שעליו לתקן את הדבר, ואף הוא בא לתקן ולבקש מחילה ולהתפייס.

(רבי בן ציון פנדלר, גיא חזיון, פ' חוקת, עמ' קנו-קנח)

הב לי דאמזיג ליה אנא וכו' כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר
32-37

למה אמר לו האי ממריה יותר מכל הממריות? ונראה דרמז לו שטוב עשה שבא לפייס ולשמש לר' יוסף שמזיג לו כסא, ע"כ אמר ליה אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנה לו במתנה.

(רבי משה כץ, אשי משה, עירובין נד)

כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו
36-41

פירוש דבר זה, כי אין התורה שייכת אל מי שנפשו גשמית, כי איך יהיה עומדת התורה השכלית בגשמי שאינם מתחברים? ומי שעושה עצמו הפקר לכל, שאין לו גאוה, רק הכל שוה אצלו, ובזה הוא הפקר לכל, ראוי לו התורה, שהוא מדת משה רבינו ע"ה, שנאמר בו (במדבר יב) "והאיש משה עניו מאד". ומדת הענוה הוא מדת הפשיטות... ומי שעושה עצמו הפקר דבר זה בפרט הוא מדת הפשיטות, ולכך ניתנה התורה במדבר שהוא מקום הפקר, כי התורה יש בה הפשיטות שהיא שכל פשוט. ולכך אמר כאן כי מי שעושה עצמו הפקר ויש לו הפשיטות הגמור, אליו ניתנה התורה שהיא שכל פשוט, כמו שניתנה התורה במדבר בשביל פשיטות התורה.
ואמר, כאשר מקבל התורה, הוא חלק ה' יתברך, כי יוצא מן הגשמי להיות לו מדרגה השכלית, ולפיכך נחלו א-ל, ואז הוא מתעלה, כאשר יוצא מן הגשמי שהוא עולם הזה הוא מתעלה אל ה' יתברך. וכאשר הוא מתגאה, הקב"ה משפילו, מפני כי המתגאה הוא בעל גשם, וה' יתברך בלתי גשם משפיל אותו, כי הקב"ה משפיל גאים כמו שביארנו במסכת עירובין שכך מדת ה' יתברך. ואמר ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, וזה מפני שנדחה מן ה' יתברך, לכך נדחה בכח, כי ה' יתברך פעולתו בכח. ואם חוזר הקב"ה מגביהו, וזה כי אחר שהיה ראוי למעלה מכח התורה מצד עצם התורה כמו שהתבאר, אם חוזר בו ראוי שיחזור בו למעלתו הראשונה ולא הפסיד מעלתו וחזקתו הראשונה, כי מצד עצמה של תורה ראוי לו ההתעלות, ואם מצד המקרה שהוא החטא הגיעו לו השפלות, והוא חוזר בו, אין ראוי שתתבטל בשביל זה מה שהוא ראוי לו מצד עצם התורה ומעלתה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

בפרק הנודר (נדרים נ"ה ע"א) מ"ד וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל נתנה לו התורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שנתנה לו נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. פירוש דבר זה כמו שהתבאר לפני זה, כי אין התורה שייכת רק אל מי שאין לו גאוה והכל שוה אצלו ולזה ראוי התורה. ועוד כי התורה גם כן היא הפקר לעולם, ולכך אין מתיחס אל התורה כי אם מי שהוא הפקר גם כן כמו שהיא התורה. ומה שהתורה היא הפקר, לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון, ולכך התורה היא אל הכל בשוה ואין לאחד חלק יותר מאחר, והכל הוא מצד הפשיטות שבתורה, ולפיכך כאשר הוא עושה עצמו הפקר לכל ויש בו מדת הפשיטות ראוי אליו התורה שהיא הפקר. ודבר זה בארו במדרש (במ"ר פ"א) התורה נתנה במדבר ובאש ובמים מה אלו הפקר לעולם כך התורה הפקר לעולם. ואמר כאשר מקבל התורה הוא חלק השם יתברך לפי שיוצא מן הגשמי להיות לו מדרגה השכלית ואז נחלו אל, והאדם מתעלה למעלה כאשר הוא חלק השם יתברך. וכאשר הוא מתגאה הקדוש ברוך הוא משפילו, כי השם יתברך הגביה אותו ומפני שהוא יתברך משפיל גאים משפיל אותו ביותר. וזה שאמר ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע, ר"ל שנדחה מן השם יתברך בכח, כי היה מעלה אותו השם יתברך ולא הגיע אל המעלה מצד עצמו ועתה הגיס דעתו לכך שוקפין אותו בכח, לא כמו שאר אדם שיש לו המעלה מצד עצמו אין שוקפין אותו בכח כי ראוי אל המעלה מצד עצמו, אבל זה שלא היה לו הגדולה מצד עצמו רק השם יתברך הגביה אותו וכך מפלתו בכח מן השם יתברך. והתבאר לך כי לקנין התורה השכלית צריך הכנה עד שיקבל התורה, ועיקר הוא הענוה כמו שבארנו למעלה, כי מדת ענוה יותר מכל המדות הכנה אל התורה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ב)

בנדרים דף נ"ה ביארו דשירה זו היא על התורה. ולכאורה איזה שייכות יש לתורה להבאר? וגם אמאי קבעו שירה זו באותו מקום ובאותו זמן? אבל הענין יבואר בס' דברים [א, ה] בפי' הכתוב "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה", שלימד שם משה לישראל פלפולה של תורה, איך כל הקבלות בתורה שבע"פ מרומז בדקדוקי המקרא עפ"י י"ג מדות והויות התלמוד. והתועלת מזה הלימוד הוא שאפשר להוסיף לקח בכל עת, ונעשית כמעין המתגבר. והנה אחר שנעשה הענין של מי מריבה, סיפר משה לישראל טעם הגזרה שנגזר עליו, שרצונו ית' היה שיגיד דבר הלכה חדשה, ועפ"י זה היתה תפלתו נשמעת להשיב מי הבאר למקומם. ומזה מצאו לב להגיע לזה הדרך, אע"ג שקשה להשיגו ע"י עמל ויגיעה. נוסף ע"ז איתא בתנא דבי אליהו פי"ב שבזמן שהיו ישראל עושין רצונו של מקום במדבר, היה הבאר שוטף מים בבוקר. ובזמן שלא היו עושין רצונו של מקום, היה מתאחר להוציא מים, עד שבאו ת"ח ואמרו "עלי באר". ובהגיעם לשיר על הבאר, כוונו בזה ג"כ לשירה על התורה בפלפולה...
וממדבר מתנה נדרש בנדרים שם מי שעושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל התורה ניתנה לו במתנה. ופירוש מופקר לכל, כתבו הראשונים שלמדין תורה לכל אחד. ולי נראה שאינו מקפיד על כבודו. וזהו לשון הגמ' בעירובין דף נד, א: כמדבר שהכל דשין בו, ופרש"י בזה"ל: שאין לו גסות. ופי' מתנה - שאינו שוכח לימודו, וכלשון הגמ' נדרים דף לח, א: מתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה שנאמר ויתן אל משה...
וממתנה נחליאל - דרשו שם כיון שניתן לו במתנה נחלו א-ל. פירוש, כדאיתא בע"ז דף יט, א: אמר רבא דתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה. והכוונה בזה, שנעשה כמעין המתגבר לעשות חדשות ע"י הגיונו ועיונו, ומש"ה מיקרי תורתו, וכדאיתא בסנהדרין דף צט: כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו עשאם לד"ת כו'. ובשביל דמיירי במי שאינו עושה בעצמו הוי כאילו עשאם, אבל הממציא בעצמו מיקרי עשאם ממש... והיינו נחלו א-ל... ומנחליאל במות דרשו שם ובפ' קנין התורה [אבות פ"ו מ"ב] ומכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, דכך דרכה של תורה, מתחלה באה במיצר ולבסוף מנחלת כבוד ועושר... "ומבמות הגיא" - דרשו שם ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, פירוש דרך מי שמתגדל בעושר וכבוד להגביה עצמו, ומזה כבודו יורד...
"ונשקפה על פני הישימון" - דרשו שם ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע. ובשאלתות פרשת נשא הנוסח: ששוקפין, היינו מכין אותו... ובברכות דף ה, א, איתא: מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק באים יסורים מכוערין ומעכרין אותו... וזהו פי' ונשקפה על פני הישימון - עונש המתגאה ויורד ממעלתו מגיע כ"כ עד שנעשה שמם ונזוף למקום ולבריות. וכל זה הוא שבח לתורה, דבשביל שקדושתה וגדולתה וכבודה מרובה, ע"כ מי שזכה לה וירד ממנה עונשו מרובה כ"כ, ובזה ניכר שבחה, שלא כמו שאר חכמות, שאע"ג שהחכם נחל כבוד מחמתם, ואח"כ הסיח דעת מהם וירד מכבודו, מכ"מ לא נגרע כחו משארי אנשים שלא זכו מעולם לחכמה. משא"כ חכמת התורה, דשנה ופירש גרוע ומתגשם יותר מע"ה [פסחים מט ע"ב]. והטעם בזה, משום שזכה בה לצורה אחרת, וחוט של חסד היה משוך עליו עי"ז. וזה כלל בטבע, דמי שיש לו צורה גבוהה ואחר כך איבד צורתו, נעשה גרוע מה שתחתיו בצורה פחותה. וכך טבע דצח"מ, וכך טבע כל מעלה רוחנית. עוד יש טעם... דמי שהוא בן תורה הרי הוא איש חיל נושא חרבו של הקב"ה. וידוע דעונשי איש חיל חמור הרבה מאיש מדיני, מפני שהוא נושא חרב המלך, ובהעוותו ה"ז מבזה את המלך. כך עונש בן תורה חמור הרבה.

(הרחב דבר, על במדבר פרק כא פסוק כ)

ככל שאדם עמל יותר ומפעיל את כוחותיו, הוא מקבל מתנה מלמעלה. קשה לו להגיע, התורה אינה בהישג ידו... "ממדבר מתנה" - התורה ניתנת לו במתנה. תחילה מתנה, אחר כך הופכת המתנה לנחלה. "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". אך המתחיל בלימוד עצמי ומלמד לאחרים, כמדבר המופקר לכל, מלמד תורה בחינם לעם ישראל, אולם ממשיך ושוכח את אבותיו ומתמלא גאוה - סופו שהוא יורד ומידרדר. רק כשהעם זוכר את עברו הוא מקבל כח של זכות ואף חובה לשמירת התורה.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת חקת, הורשת התורה)

וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל

ויש לפרש בזה דברי קהלת [ז, יא] "טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה". הנה התורה המקובלת לנו מרבותינו דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה היא נקראת נחלה, כמ"ש "וממתנה נחליאל", וכמו שפירשו חז"ל. והוא מקרא מלא: "תורה צוה לנו משה מורשה". וזהו שאמר "טובה חכמה עם נחלה" - כשאדם מדבק שכלו וחכמתו בנחלת אבותינו בתורה המקובלת לנו דור אחר דור עד ירושת משה, שמקבל מהם ירושתו בהתקשרות הנשמות זה בזה.
...אמנם אף שיכול להתדבק בנחלת אבותינו ז"ל אף בדורות שאחריהם בירושה, מכל מקום הפרש גדול יש ברואה את רבו בחייו ומקבל מפיו ממש כמו בשעת קבלת התורה, ונתבאר לעיל שקבלו זה מזה עד משה רבינו ע"ה וכן לעתיד שנאמר "כי עין בעין" כנ"ל. וכן אמרו חז"ל [ערובין יג ע"ב] דאמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי' לרבי מאיר מאחורי' ואלו חזיתי' מקמי' הוי מחדדנא טפי. וזה שכתוב [קהלת שם] "ויותר לרואי שמש", כלומר דורו של משה שאמרו "פני משה כפני החמה" [ב"ב עה ע"א] שראו באור השמש. וכן כל התלמידי חכמים נקראים על שם השמש כמו שכתוב "וזרח השמש ובא השמש", עד שלא שקעה וכו' [יומא לח ע"ב], והוא הוראה גדולה שיתדבק תלמיד ברבו דביקות נמרץ כדכתיב ביהושע "לא ימיש מתוך האהל". ומתוך זה שמתדבק ברבו בראותו בחייו, מתדבק יותר בנחלה המקובלת מדור דור. וזה שכתוב [קהלת שם, יב] "כי בצל החכמה בצל הכסף", כמו שמצינו ירושה בכסף כן הוא ירושה בתורה בנחלת אבותינו אשר הורישו לנו דור אחר דור. ועל זה אמר שיותר הוא ירושת התורה מזה, שירושת הכסף כשיורש מאבותינו החיים יורשים את המתים אבל אין המתים יורשים את החיים... א"כ אין זה התקרבות כל כך, משא"כ בחכמה הוא דביקות גדול בירושה זו, שהרי כשם שהוא יורש מהם כמו כן הוא מחיה אותם בקבר ושפתותיהם דובבים [יבמות צז ע"א]... הרי אין לך דביקות באבותינו יותר מזה שבירושת החכמה תחיה בעליה ונשמתו מתקשרת בנשמתו ממש.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות י)

וממתנה נחליאל
38

שירת הבאר היא ביטוי בצורה שירית חיצונית למאורעות עם הגויים ומקומותיהם. היא שירה על המאורעות הפוליטיים והממלכתיים שלנו בדרך... כל המהלכים האלה שלנו עם אומות העולם שייכים לסיום עניני המדבר והתקרבותנו אל המקום אשר בחר ד'. לכן, אע"פ שלא נזכרת בה בפירוש המִלה "תורה" וענינה, נמצא אצל חז"ל שגם ביטויי השירה הזאת שייכים במידה מסויימת לענינה של תורה, לדוגמא: "וממתנה נחליאל" זו תורה. מתוך כל המאורעות האלה הולך ומתגלה אור תורה וישראל. כל המצבים האלה הם מדרגות של התגלות השראת השכינה בישראל. דרך כל הגלגולים הפוליטיים והארציים מופיע גילוי ענינם של ישראל, ואין הוא מנותק מבירור ערך אור התורה בישראל. לכן דרך כל סיבוכי המדבר הפנימיים והחיצוניים, הולך ומתגלה הערך הגדול של הנחלה לישראל, נחלת התורה ונחלת הארץ. וכך עכשיו דרך כל הסיבוכים, אנחנו מתקרבים יותר ויותר לגילוי אור תורה בישראל, בתוכֵנו ומתוכֵנו על כל מלוא רוחב ארצנו ועל כל כלל ישראל, לאור חדש על ציון.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 251)

ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע
39-40

"פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" - ע"י עסק פלפולה של תורה יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח"ו, וכדאיתא בנדרים דף נ"ה על הפסוק ומנחליאל במות ומבמות הגיא וגו' כיון שנחלו אל עולה לגדולה. ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו. וביארנו שם בפ' חקת, דירידה של ת"ח כשיורד עפ"י מדותיו ח"ו גדול מאד ממי שהוא שפל אנשים ולא הי' מעולם בן תורה. ומתבזה כ"כ כמו פשוטי הערך וזהו שפלות הנפש. וגם שוקפין אותו בקרקע כמבואר שם. וזהו אבדת הגוף. כ"ז מגיע למי שהוא ת"ח אין בו יראת שמים. והנה הקב"ה רצה להשריש בשעת מ"ת יראת ה' בלב ישראל ע"כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה'. ע"ז הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה ש"ת גורם חלילה לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך. היינו שראו דבר ה' עשרת הדברים יוצאות באמצעות ניצוצות אש ולפידים כמו שיבא במקרא יב.

(העמק דבר, דברים ד, ט)


סב ע"א

ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא
15-18

רבי טרפון הוא ירמיה. בנדרים פרק קונם יין: רבי טרפון דהושם בשק להשליכו ביאור על התאנים. הוא דרמז ירמיה כי התנבא על שני דודאי תאנים [וגו'] והדוד אחד תאנים רעות מאד [ירמיהו כד, ב], וגם ירמיה הפילו לבור וניצול. והנה גם רבי טרפון כהן היה.

(רמ"ע מפאנו, גלגולי נשמות, אות ט)

אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה
21-22

והתשלומין שנותנין היחיד או הרבים לכללות הלומדים התורה לשמה בכל מקצועותיה, יכוונו בנתינתם להם בתור נדבה ומתנה גמורה, ולשכר פסיעות ולשכר בטלה או למצוות פקוח נפשותיהם ונפשות בני ביתם העי"א, אך לא יכוונו בנתינת הכסף עבור לימודם והגייתם בתורה, כי בזה נקראים נותנים להם שכר תורה, וכמקח וממכר נחשבת ח"ו, ובזה הם עוברים על מאמרז"ל כל הנהנה מדברי תורה [אבות פ"ד מ"ה]... להמקבלים והוא הדין להנותנים, ועוברים משום ולפני עוור לא תתן מכשול... ואיתא... אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה.

(רבי יצחק אלפייה, יאיר נתיב, נתיב קעו, עמ' פה)

המאמר בגמרא (יומא כב) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח"... והנה לפי המושכל הראשון מאמר זה הוא נגד מעשה דר' טרפון... והנה ר' טרפון אע"פ שהציל את עצמו ממוות ע"י הזכירו את שמו, היה מצטער כל ימיו על זה, מפני שהציל עצמו ע"י כבוד תורתו, כי עליו היה לחפש תחבולות ולהציל עצמו באמצעים אחרים ולא בכבוד התורה... אכן אם נעיין בדבר בעין בוחנת, ניווכח לדעת כי אין שום סתירה בין שני המאמרים האלה, כי הלשון "נוקם ונוטר כנחש" מורה על נקמה מיוחדת במינה... כמו שהנחש, בין שהוא אוכל ובין שהוא נושך, בלי שום הנאת עצמו הוא עושה, כן תהיה חובת תלמיד חכם בנקמתו, שלא יבקש ממנה הנאה עצמית כל שהיא, רק ינקום את כבוד התורה. וממילא נבין היטב למה הצטער ר' טרפון כל כך על דיבורו... מפני שלא לכבוד התורה אמר כך, רק להנאת עצמו, להציל את נפשו ממות.

(רבי אשר כהן, מעדני מלך, עמ' יב-יג)

כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם
22-23

פי' כי התורה שהוא השכל הנבדל ובמדריגת הנבדל אין הגשמי נמצא כלל, וכאשר מחבר האדם הגשמי עם הנבדל, מאחר שבמדריגת הנבדל ובמעלתו אין מציאת לגשמי לכך הוא נעקר מן העולם, וכן המשתתף הנאת העולם הזה הגשמי עם התורה השכלית האלקית נעקר מן העולם, מפני שאין מציאת להנאת עולם הזה עם התורה האלקית הנבדלת כי לא ישתתפו אלו שניהם, ולכך נעקר מן העולם. והבן לשון המשתמש בכתרה של תורה, כי הכתר מורה לך על שיש לה מעלה נבדלת כי כך מורה הכתר שהמלך נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והמשתמש בכתר הזה לצורך גופו שהוא בעולם הזה נעקר מן העולם.
ועוד יש לך להבין מה שאמר המשתמש בכתר של תורה נעקר מן העולם, וזה כי השמוש הוא ענין חמרי בעצמו ואין ראוי לשמש רק הגשמי החמרי שהעבד אשר הוא דומה לחמור הוא ראוי לשמש, לא הנבדל, וכאשר הוא משתמש בדבר זה הנבדל, דבר זה בטול והעדר לדבר שהוא נבדל, שאין לדבר שהוא קדוש נבדל ענין חמרי להשתמש בו ולכך מגיע אל עצמו העדר כאשר הוא משתמש בדבר שהוא נבדל והבן דבר זה גם כן.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה והוה ליה לפייסו בדמים
29-30

רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא... זיל הב אגרייהו... וארחות צדיקים תשמר [ב"מ פג ע"א]. וכה"ג יש ללמוד מסוגיא דמס' נדרים סב ע"א, דרבי טרפון עשיר גדול הוה והוה ליה לפייסו בדמים.

(רבי זרח ורהפטיג, זריחת השני, ב"מ פג ע"א)

לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי וכו' אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר דרכיה דרכי נועם ואומר עץ חיים היא
30-34

ביאור זה, כי האהבה אל ה' יתברך היא הדבקות בו יתברך, כי כל אהבה - דבקות האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם ע"י לימוד תורה מאהבה, כי ע"י התורה הוא הדבקות בו... ואם ילמד תורה לשום כוונה אחרת, לא יקנה ע"י התורה הדבקות בו יתברך שהוא האהבה, וכדכתיב לאהבה את ה' אלוקיך ולדבקה בו. ואם למד תורה לא מצד אהבת התורה רק לכוונה אחרת, אין קונה ע"י התורה אהבת ה' יתברך, שהרי אין לו חיבור ודיבוק אל התורה כאשר לא ילמד תורה מצד עצמה. ולכך מפרש הכתוב לאהבה את ה' אלקיך - שילמד מאהבה ולא לשום כבוד, שאז אינו דבק בתורה, כאשר אין כוונתו רק לשם כבוד, ואז אינו דבק בו יתברך. ומפני שאמר אקרא שאהיה חכם, וזה שייך אצל תורה שבכתב, מביא מן הכתוב קשרם על אצבעותיך, כי הקשירה על האצבע הוא קשירה לגמרי שלא תוסר מאתו התורה, ותמיד תהיה התורה שבכתב לפניו וירמז עליה באצבעו... ואמר כתבם על לוח לבך, ר"ל כי התורה שהיא כתובה לפניך על לוח, כָּתבָה ג"כ על לוח לבך. ומפני שאמר אשנה וכו' דהוא התורה שבעל פה, הביא ראייה לתורה שבעל פה מן "קשרם על לבך" [משלי ו, כא - גירסת עין יעקב], כלומר שבשכלו יבין התורה שבעל פה, ואמר "ענדם לגרגרותיך", שאחר שהבין תורה שבעל פה, יהגה בתורה שבעל פה בגרונו, זה "ענדם על גרגרותיך", וכמו שהביא קשרם על אצבעותיך לתורה שבכתב שירמוז תמיד באצבעו על התורה הכתובה לפניו, כך התורה שבעל פה ענדם על גרגרותיך לזכרון. ואצל תורה שבכתב מקדים קשרם על אצבעותיך, מפני שהתורה כבר כתובה לפניו, אבל גבי תורה שבעל פה צריך קודם ההבנה, שיקבל תורה שבעל פה מרבו, ולפיכך אמר כתבם על לבך, כלומר שיקבל התורה שבעל פה ויבין אותה, ואח"כ "ענדם על גרגרותיך". ואחר כך מביא ראייה לאהבת התורה ממה שאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ודבר כמו זה יש לאהוב מצד הנועם שיש בו, ויותר על זה מצד החיים שבתורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. ומפני שהתורה יש בה דברים אלו, ראוי שיאהב התורה, כי האדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב בעצמו, ואם אין אוהב דבר שהוא טוב, אין האדם טוב בעצמו, כי הטוב הוא אוהב את הטוב.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וכו' למד מאהבה וכו' אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו
30-36

בעל לשמוע בלמודים מפרש שלמדו זאת מדכתיב לאהבה ולדבקה בו, והלומד בשביל איזו תועלת אז הלימוד אינו מאהבה, וגם לא נקרא על ידו דבוק לד', כי רצון התועלת מפסיק בינו לבין ד'. כן מעורר שבמס' דרך ארץ פ"ב נאמר "אל תעשם כעטרה וכקרדום" וכאן נאמר "אל תעשם עטרה וקרדום", כי שם נאמר הציווי לת"ח והוא צריך להזהר שלא יכוון בהם אף לדבר שהוא דומה לעטרה וכמו קרדום, אולם כאן מדבר לשאר בני אדם ועליהם החוב רק להזהר שלא יעשום עטרה וקרדום ממש.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שלא יאמר האדם אקרא שיקראוני חכם
31

ובפרק קונם יין (נדרים ס"ב ע"א) לאהבה את ה' א' ולדבקה בו שלא יאמר האדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר קשרם על לבך ענדם על גרגרותיך ואומר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ביאור זה, כי האהבה אל השם יתברך הוא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה שהוא הדביקות בו כמו שבארנו למעלה, ואם ילמד תורה לשום כונה אחרת, לא יקנה על ידי התורה הדביקות בו יתברך וכדכתיב לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו, ולכך מפרש הכתוב לאהבה את ה' אלהיך שילמד מאהבה ולא לשום כבוד. ומפני שאמר אקרא שאהיה חכם, ואקרא שייך אצל התורה שבכתב, מביא מן הכתוב קשרם על אצבעותיך, כי הקשירה על האצבע הוא קשירה לגמרי שלא תוסר מאתו התורה ותמיד תהיה התורה שבכתב לפניו וירמוז עליה באצבעו וזהו קשירה על אצבעותיו. ואמר כתבם על לוח לבך, ר"ל כי תמיד יעיין בתורה בלבו וזהו נקרא כתבם על לוח הלב. ומפני שאמר אשנה וכו' וזהו התורה שבעל פה, הביא ראייה לתורה שבעל פה מן קשרם על לבך כלומר שיעיין בתורה בלבו ולא תוסר התורה מאתו, ואמר ענדם על גרגרותיך, שתמיד יהגה בתורה שבעל פה בגרונו זהו ענדם על גרגרותיך, כמו שהביא קשרם על אצבעותיך לתורה שבכתב שירמוז תמיד באצבעו על התורה הכתובה לפניו, כך התורה שבעל פה תהיה על גרגרותיך תמיד ולא לעיין בה בלבד רק ענדם על גרגרותיך. ואצל התורה שבכתב מקדים קשרם על אצבעותיך, מפני שהתורה כבר כתובה לפניו אבל גבי תורה שבעל פה צריך קודם ההכנה ולמוד שיקבל התורה שבעל פה, ולפיכך אמר קשרם על לבך ואחר כך ענדם על גרגרותיך. ואחר כך מביא ראיה לאהבת התורה ממה שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ודבר כמו זה יש לאהוב בודאי מצד הנועם והשלום שיש בתורה, ויותר על זה מצד החיים שבתורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ומפני שהתורה יש בה דברים אלו ראוי שיאהב התורה כי האדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב, ולפיכך העיקר שיהיה אוהב התורה בשביל מעלת התורה. וכאשר ילמד התורה בשביל אהבת התורה יש לו דביקות בו יתברך, כי האהבה לדבר הוא דבק בדבר שהוא אוהב, וכאשר דבק בתורה על ידי זה יש לו דביקות גמור בו יתברך.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ז)

שיקראנו רבי
32

ועיקר הרבצת תורה היתה בבבל כדאיתא בכתובות (ק"ו.) כי ריבוי התלמידים הוא ע"י הפלפול והחידוד שהוא ע"י המחלוקת וההפכין וזהו המחדדין ע"י זה עולין לגדולה דהיינו העמדת תלמידים. כי שני הפכים על כרחך צריכין לאמצעי ודעת המחבר וזה נקרא והדרך וכדרך שאמרו (שבת קמ"ה ע"ב) שתלמידי חכמים שבבבל עושין ציצין ופרחים לתורה. ובזוהר נקרא פלפול התלמוד קישוטי כלה שזהו ההדר באמת ולכך תלמידי חכמים שבבבל מצויינין כדאיתא (שבת שם) ופירש שאינן בני מקומן שהחידוד מוציאו ממקומו. כי נוחין בישוב הדעת הרי זה על דרך שאמרו (מגילה י"ב ע"ב) שאנן מואב וגו' ובגולה וגו' (ירמיה מ"ח י"א) דיתבי בדוכתייהו אבל החידוד מרחיב הדרוש ומרחיקו ממקומו וע"י זה מצויינין וזה גורם לגסות הרוח ולשלא לשמה דהיינו על מנת שיקראנו רבי כדאיתא בנדרים , ולכן אמרינן בקידושין (מט ע"ב) דגסות לבבל נחית לכן התנו בזה "על דבר אמת וענוה צדק". ואז זוכין לימין התורה שזהו מדריגה אחרונה ותכלית התורה עד שעולה לגדולה וכל אלו ארבע מדריגות הם בכל תלמיד מן עת דלית ליה רבה במתא שנפטר הרב ומתחבר לחבירים עד שעולה לגדולה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קפח)

סוף הכבוד לבא
33

מי שנפשו כוספת לעליות רוחניות ולהסתכליות בהירות, לא יניח את המדרגות הללו, אע"פ שסובל לפעמים מאיזה מידות בלתי הגונות. וע"ז נאמר: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" [קהלת י, ד], וסוף הכבוד לבא.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז אות קו)

החיים וכל החזיונות מתחלקים לאיכות וכמות. רוב עמל בני אדם וכל הסיבוכים שבדרכי החברה הינם באים מהסיבה של חסרון ההסתכלות בבחירת עושר החיים מצד איכותו, מבלי העמד את כל היסוד על הכמות שבו, שאינו כי אם מעוור את העין ומרמה את הדעה. רק באורה אלקית עליונה יוכל עם להתרומם עד אותה המידה העליונה, לבחור דוקא בעושר האיכותי, בלא שום הקפדה אם העושר הכמותי ידמה להיות דל ורזה מאד. אמנם סוף הכבוד לבא, העושר האיכותי ישפיע ג"כ על הכמות, אבל מתי יהיה לקנין הגון, כשידבק העם בהאיכות בבחירה עמוקה פנימית אפילו בתנאים שהעושר הכמותי יתנגד לזה מאד.

(עין איה, שבת פרק ו, אות כא)

התשובה העליונה, שיסודה היא ההשכלה הקדושה והתאדרות ההשגה בנועם ד', היא המקור והבסיס לתשובה התחתונה של הישרת המעשה ושל התעלות עדינות המזג. ויסוד התשובה העליונה הלא היא התורה, בכל התפשטות שרשיה וענפיה. ואם ישער האדם, שתשובה התחתונה היא מנועה ממנו לשעה, מלהשיגה בכל שלמותה, ירוץ אל התשובה העליונה, וסוף הכבוד לבא, כיון שבחפצו הפנימי הוא נוטה ורוצה לתמם בידו את שתי התשובות. ובמשך הזמן תביאהו התשובה העליונה גם לידי תשובה תחתונה, שהיא קדושת המעשים וקדושת הטבע הגופני, טהרת המזג והתעלות התכונות הטבעיות, ולבו ובשרו ירננו אל א-ל חי.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח אות עד)

עשה דברים לשם פעלם
35-36

בכל מקום שאנו מוצאים בספרות ובחיים איזה הורדה או הקטנת ערך של המצוות המעשיות ודקדוקיהם, הכל הוא נובע מתוך באר צרה נכריה של ארס המינות אשר תרה אחרי עיני אדם הזונות, וזו היא ראשית מעשי שורש ראש ולענה ע"פ המסורת בשיחתו של ראש המינות עם ר"י בן פרחיה "והלא עיניה טרוטות" באכסניא [סוטה מז ע"א]. והתרוּת אחרי העינים הרואות רק לפנים ובשטחי הדברים, היא היא המעכבת מלהסתכל באורן של ישראל הפנימי שעל ידו יראה ויגלה האור הצפון בכל מצוות ד', יסוד הציצית, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". וקדושת המעשים בישראל עומדת למשגב עדי עד, ונמשלת כנסת ישראל ליונה לומר "מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן" [שבת מט ע"א], דוקא מצוות בפועל, בעשיית דברים לשם פעלן, נגד פשיטת הטלפים החזירית האומר "ראו שאני טהור" [בראשית רבה סה, א] במצעדים הטבעיים של הבשר והרוח.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה, אות רלט)

אי אפשר להוציא לאור את הניצוץ של קודש היותר נשגב שהוא טבוע במעמקי הכפירה, שהוא לעשות דברים לשם פעלם, את הטוב לשם הטוב, כי אם ע"י יאוש פנימי מהאישיות המיוחדת, ע"י הספקנות שבאה לגדולי הדעה והיושר בצדקתם עצמם. והספקנות נוקבת עד התהום, עד הספק אם יש תקוה, אם יש חלק להיחיד, העורג, השואל ודורש, בין צדיקים לעתיד לבא. ומניות הספקות מתקבצים לאותו הערך של מניות הספיקות של הכפירה. ואחרי אבדת התקוה קם היושר והטוב ודורש את תפקידו, והולך הקשור בקדושת אמונה עליונה ופועל טוב בשביל הטוב, שמתגלה לו בצורה של רצון אביו שבשמים, ומה שהוא למעלה מתואר זה. ואחרי הצלת ניצוץ אורה זה מהכפירה, [הטמון] בתוך היאוש, מתחלת תקופת העוז, ההולכת ומתגדלת, היוצרת אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תרכו)

עשה דברים לשם פעלם. בעשיית דברים, ודיבורם וחישובם, למען התפאר והתכבד בהם מן האדם, יש מלבד שלילת האמתיות שבה, של הדברים ושל עצמו, עוד קשה מזה כרוכה בה, והיא הפנאתם אל צידודים פרטיים, שלא מעצם עניינם, והוצאתם בזה, ובמדה מסוימה של שייכות בעליהם גם את עצמו, מן מערכתם הכללית של עניני ההווייה, החיים, התורה והעבודה, וחלותו הישירה של שם שמים עליהם. אבל העסק בהם לשמם, לשם עצמם ולשם עצמיותו של העוסק, כשם שהוא מכוון לאמתיות עניינם וערך הווייתם, כן בזה עצמו מתגלה, וגם מתחזק ומשתכלל, קישור שלמותם האחדותית שבמערכת ההויה הכללית, והמשך כל פרטיהם מתוכה.
לכן הדרך שיבור לו האדם בין כל יחוסי חייו, המצריכים לו את בירור חשבונות עולמו, היא זו שבתפארת העצמית, שיש בה לעושיה, היא תפארת לו מן האדם [אבות פ"ב מ"א], ובזה מגיע למעלה זו של רוממות קדושת התורה, שהנקרא בה רע אהוב הוא אוהב ומשמח את המקום ואת הבריות כאחד, ונוחות רוחם ממנו עולה כאחת, "לב אדם יחשב דרכו וד' יכין צעדו" [משלי טז, ט].

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, סי' קיג)

עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם
35-36

כשהרעיון והרצון והאופי איננו מתעלה מהחוג של השלמת העולם המעשי, עומד התוכן אז בצורה עבדותית, עבודת עבד. אין המגמה המעשית אפשרית להיות המעשה בעצמו, כי אם איזה פועל יוצא ממנו על מנת לקבל פרס. אבל כאשר התמצית של האידיאל המעשי כבר שולט, אז מתרומם כל העולם המעשי, ונשמה נזרקת בקרבה, הנותנת לו חיים חדשים עליונים, שמתאחד המעשה והרעיון, ומוצא שכרו בתוכו, שכר מצוה מצוה. עשה דברים לשם פעלן, ודבר בם לשמן.

(אורות הקודש ח"ג עמ' קמא = שמונה קבצים, קובץ ז אות קמב)

אינה דומה כלל מעלת התשובה הבאה עם השכל, שישכיל בגדולתו ית' ויקר קדושת התורה ומצוותיה ומעלת ישראל ומה שהאדם פועל לטוב בעשותו רצון קונו, שכל אלה הענינים יביאו את האדם לתשובה מאהבה, ש"זדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב), אל התשובה הבאה בלא חשבון כזה כי אם מיראת עונש פשוטה.... תשובה מאהבה דרושה לחשבון והבנה להשכיל בהעיקרים המביאים אליה... האיש שהלך בדרכי לבו משך זמן רב ולא שם לבבו אל דרכיו ליישרם כראוי, אם בא אח"כ לשוב רק מיראה, אע"פ שכבר יצא ממוקשי מות אל מקום ההצלה, עם כל זה אי אפשר כלל שתהיה תשובתו שלמה, כי אי אפשר שיכיר כל פרטי חטאיו וקלקולי מעשיו, כי דרך רשעים באפילה, והאור האלקי אינו שלם אצלו מאחר שלא הספיקה תשובתו כ"א שיעשו זדונותיו שגגות, והרי גם השגגות מחשיכות זוהר הנפש אפילו מצד עצמן, מכש"כ כשהן באות מכח זדונות. והאור האמיתי מאור קדושת התורה והמצוות בא אל נפש האדם רק כאשר יעשה אותן ויתבונן אל ערך קדושתן ורוממות תכליתן באשר נתונות הן מאדון כל המעשים ית"ש, וע"י האור הזה המאיר בנפשו יכיר היטב פרטי מעשיו ויתקן גם הדברים שלא הרגיש בהם זולת אור האלקי הזה... אי אפשר לבקש על נקיון השגיאות והנסתרות כ"א אחרי ההשתדלות להכיר את הנסתרות, והוא העסק בתשובה ובמצוות מאהבה, מצד הכרה בגדולת ה' יתברך וגדולת מצוותיו, כמו שאמרו חז"ל: "עשה דברים לשם פעלם".

(מדבר שור דרוש יח [הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לראש השנה, ו])

השירה היפה אינה מבקשת לה מגמות, אלא יוצאת היא מרוח אלקים שבנשמת המשורר. וכן הוא בכל יצירה, שהתעלותה ממגמתיות היא עילויה. וכן הוא בתלמוד תורה, בידיעתה ובחידושה, ובחידוש המעשי של כל מצוה ועבודה, שכל מה שהעושה מתרחק ממגמתיות, הרי הוא מתקרב לאצילות עליונה, לצרור החיים העצמיים. עשה דברים לשם פעלן ודבר בם לשמן. אז באה נשמה עליונה מעלמא דחירו, ושורה על האדם, וממלאתו בינה פנימית, "ונשמת שדי תבינם" [איוב לב, ח]. הדוחק שרוח הזמן דוחק את החיים הרוחניים המוסכמים, הוא בא משאיפה פנימית של רוח ד', המתנשא ממעל לכל שיעבוד מגמתי, ושואף לחירות, ולשחרור מכל מגמתיות. בצורתו הקטנה הרי הוא נראה במעטפת הקליפה של כפירה, חוצפא, רשעות ופריצות, ובפנימיותו גנוז בו היסוד העליון של החכמה המוחלטת, של שירת העולם האלקית, המתעלה מכל תכליתיות, השֹשֹה בגוונים שלה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג, אות קעט)

מטבעי אני נתבע לעשות כל הדברים לשם פעלם ולדבר בם לשמן, וכל מיני הפניות ופגמי המחשבות והרצונות הינם אצלי רק צדדים חיצוניים, שאם אתחזק באמונה גדולה בסגולת אור נשמתי, המאוחדת עם ענוה טהורה, אז אנצח את הכל, ואור ד' יאיר עלי בבהירות והרחבה, ואוכל לדבר דברי אמת, בלא שום פחד ובלא שום משוא פנים בעולם.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג, אות רכט)

דרך ההתעלות של הלב הוא תמיד שיתרחב להכיר את נועם העבודה של היושר והצדק מצד עצמו, עד שיגיע להיות עושה דברים לשם פעלן ולדבר בם לשמן, בלא תכלית של קרדום ושל עטרה.

(פנקסי הראי"ה, חלק ב, עמ' קסט)

שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו
38-39

ופירש הר"ן דאפשר שאליהו לא הוה ידע ליה לעובדיה. ועיין במהרש"א [שהקשה ממה שאמר עובדיה לאליהו "הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי" (מלכים א' יח, יג), משמע שהכיר אותו, וכתב שאפשר על פי השמועה הוה ידע ליה אלא שלא הכיר בו שזהו]. אבל לפענ"ד נראה שממשמעות המקרא משמע שאליהו הכיר אותו, דעובדיה אמר "ועבדך היה ירא את ד' מנעוריו", ולכאורה תיבת מנעוריו אך למותר, אלא מוכרח להיות שאליהו הכיר אותו בנעוריו, וירא לנפשו מאליהו שיסבור שלמד ממעשה אחאב... שהוא נעשה ג"כ אחד מנביאי הבעל ח"ו כיון שלא הרגתו איזבל. לפיכך נתן אמתלא לדבריו שהוא כמאז כן עתה ועומד בצדקתו, דגמירא "טבא לא הוה בישא" [ברכות כט ע"א], וא"כ מוכח שפיר דבאתרא דלא ידעין ליה שרי לאודועי נפשיה, שבזמן שפגע באליהו לא הכיר אליהו במעשיו ואף שהכירו בתבניתו.

(ר' דוד בן משה מווילנא, מצודת דוד כאן, דף כא ע"ב-ע"ג בדפי הספר)

שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכו' דר' טרפון דעשיר גדול היה והוה ליה לפייסיה בדמים
38-40

הקשה הרב עיון יעקב דהא מצינו שנענש שמואל שאמר "אנכי הרואה"? וכתב וז"ל: לכן נ"ל עיקר דהא דקאמר שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה היינו דוקא משום הצלה כמו בעובדיה שאמר "והרגני", אבל בלי שום הצלה אין להודיע. ותדע דאי אמרינן אפילו בלי שום הצלה מותר לאודועי נפשיה, א"כ איך מתרץ הש"ס שאני ר"ט דעשיר גדול היה לפייסו, הלא אפילו בחנם שרי לאודועי נפשיה? אלא ודאי דאסור, רק משום הצלה הוא דמותר כמו בעובדיה. עכ"ל. ולי ההדיוט קושיתו לא קשה מידי, דיש חילוק בין היכא שהת"ח הולך למקום שאין מכירין להיכא שהת"ח בעירו ובא אורח מעיר אחרת שאינו מכירו, דאז לא התירו לאודועי נפשיה כיון שהת"ח מפורסם בעירו, לכן שמואל הנביא שהוא במקומו מפורסם ושאול אורח אינו מכירו לא היה לו לומר "אנכי הרואה". ומה שהכריח ממאי דמשני דר"ט היה לו לפייסו אינו מוכרח, כמבואר. ועוד דאמאי העלים עין מדברי הרא"ש בפירושו שכתב וז"ל: באתרא דלא ידעי ליה - כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו עכ"ל. ומדבריו נראה שאפילו אינו צריך להצלה רק שלא יכבדוהו והוא זלזול בכבוד התורה שרי כדי שלא יענשו.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא
41

יעויין בנדרים סב ע"א שרי ליה לצורבא מדרבנן למימר צורבא מרבנן אנא וכו'. והקשה הרשב"א בתשובה סי' פד אמאי לא נקטו שחייב להודיע כי הינהו צורבא מרבנן, שאם לא יכבדוהו ייענש עליו?... ואם שיכול למחול על כבודו, למיחוש בעי שמא יבואו לידי זלזול, וכאמור על בזיונו לא יוכל למחול. אמנם... שבדיוק נקטו בפסחים ד ע"ב "צורבא מרבנן לא לפתח", להדגיש שכוונתו על בחור חריף שלא בא עוד למעלת ת"ח ששואלין לו דבר הלכה בכל מקום. והנה גם הכא כשייוודע להם שצורבא מרבנן הינהו, עכ"פ לא יזלזלו בו ולא יבזוהו, ואינו צריך להתהדר כי הנהו ת"ח, כי על כבודו יוכל למחול. ויעוין בזוהר הקדוש בלק קצג סע"ב: והא כתיב (משלי כז) יהללך זר ולא פיך ואם לא זר, פיך, לאו הכי אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך, אפתח פומך למללא באורייתא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מילך וינדעון מאן אנת.

(רבי ראובן מרגליות, נפש חיה סי' קכח סעיף מה)

תלמיד חכם היודע למדוד ולהעמיד את המדות על מקומן, לו הותר להשתמש גם במדת הגאוה, מפני שעליו אפשר לסמוך שידע להשתמש בה במדה הדרושה. ועוד אמרו חז"ל שת"ח הבא לעיר שאינם מכירים בו מותר לו לאמר צורבא מדרבנן אנא. במקרה זה הגאוה נחוצה היא ומוסיפה כבוד התורה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' ויצא, עמ' צו)

צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא וכו' מה כהן נוטל בראש אף תלמיד חכם נוטל בראש
41-42

ויתכן עפ"י דאיתא במס' ב"ב דף כב דצורבא מרבנן נקטי ליה שוקא למכור סחורתו בראשונה. זהו "שרי לי תגראי ברישא", שיניחו לו למכור סחורתו תחילה, תגראי לשון תגר - סוחר, וע"ז מסיים "שנוטל חלק בראש".

(רבי יצחק אליהו לנדא, לשמוע בלמודים כאן)

ברש"י: שרי לי תגראי ברישא - משום כבוד התורה. וברא"ש: כדי שלא אתבטל מלימודי. והמהרש"א ז"ל מקשה על הרא"ש ממסכת כתובות [קו ע"א] דהקדים ר' נחמן קרוביה דר' ענן לדינא דיתמי, ושם לא שייך ביטול תורה, רק כפירוש רש"י משום כבוד התורה. ובעל מצודת דוד כתב שמשם אין ראיה, כי קרוביה דר' ענן היה גם ת"ח, והא ראיה שאמר לרב ענן המאמר שהמביא דורון לת"ח כאילו הקריב ביכורים, והקדימו משום ביטול תורה. ושני הפירושים אמיתיים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

דכתיב ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל בראש אף תלמיד חכם נוטל בראש
42

ולכהן מדין שבע בנות... ונ"ל שהוא היה ממש כהן ולא רק שר... וכן כתב האבן עזרא: "וכל כהן שבמקרא משרת הוא לה' או לע"ז"... לפי מה שאמרנו, שכל מקום שכתוב "כהן", הכוונה היא לכהן דת, צריך לומר שמה שכתוב "ובני דוד כהנים היו", הוא משום שרצתה תורה ללמדנו הלכה מסוימת: שמכבדים ת"ח בקדימה כמו כהן. הלא בני דוד שבפסוק היו ת"ח, שהרי בתחילת הפסוק שם כתוב: "ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי", ואח"כ: "ובני דוד כהנים היו", והרי בניהו היה ראש הסנהדרין (כמו שכתוב בברכות [ד.]: "בניהו בן יהוידע זה סנהדרין"), ובני דוד נכתבו בהקשר לזה. וכך באמת דרשו משם חז"ל: "שרי ליה [מותר לו] לצורבא מרבנן [ת"ח] למימר: צורבא מרבנן אנא [ולכן] שרו לי תיגראי ברישא... דכתיב: 'ובני דוד כהנים היו'".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק טז, עמ' קעז)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US