Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


לט ע"ב

אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וכו' שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן וכו' לא ה' שלחני
4-9

"אם כמות כל האדם ימותון אלה" וגו' - במסכת נדרים אמר ריש לקיש רמז לביקור חולים מן התורה... לא ה' שלחני. ופירש רש"י, שסמך על סוף המקרא שאמר "ופקודת כל האדם יפקד עליהם", פקידה זו היינו ביקור. והנה מקום אתי לפרש פקידה זו בדרך אחר. כי יש שני מיני תועלת בביקור זה. האחד הוא שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא לצורך ההולכים שמה, כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל כדי שהחי יתן אל לבו, כך טוב ללכת אל החולה, כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו, כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה, אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם, ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תוהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם, כי הסוף הוא פקודת כל אדם, "יפקד עליהם", יפקד לשון זכירה. ורצה לומר, אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם, היינו המיתה, וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם, ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם, ואינן מקבלים עונש כמידתם, אז כדבריהם כן הוא שלא ה' שלחני. אבל "אם בריאה יברא ה'" וגו' שלא ימותו כדרך כל העולם, ואז לא יזכר על ידם פקודת כל האדם, כי מחידוש לא ילפינן, כי לא יעלה על לב אדם למות במיתה משונה כזו, "בזאת ידעון כי נאצו האנשים את ה'", ואינן ראוין שיתגלגל על ידם שום זכות לזולתם.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק כט)


שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן וכו' אם בריאה גיהנם מוטב תהיה אם לאו יברא ה'
7-10

"אם בריאה יברא"... אם נברא, איך יאמר "יברא"? ואם לא נברא, לישתוק מ"ואם בריאה", ויאמר "יברא ה'" כו'. ואם היה מסתפק, כמו שאמרו ז"ל אם נברא ואם לאו יברא עתה, קשה כי הלא משנה שלמה היא: עשרה דברים נבראו בין השמשות, ואחד מהן הוא פי הארץ. ומפי מי קבלנו המשנה אם לא מפי משה?... מהנראה מדברי רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א), כי שלשה דברים המה כללות אשמתם זו. א. שכפרו בנבואת משה רבינו ע"ה. ב. בכהונת אהרן. ג. בתורה מן השמים. על כן יאמר על נבואת משה, "אם כמות כל האדם ימותון אלה" על ידי שליח ה', על שכפרו בשליחות משה. ולעומת כהונת אהרן שהיא בקרבנותיו וטהרת נגעים, כרופא המבקר את החולה ומרפאו מחולאי נפשו, על כן, גם "פקודת" בקור חולים "לא יפקד עליהם"....
ועל אומרם שאין תורה מן השמים אלא מן הארץ בהמצאתי, כי כמו זר נחשב להם יבוא דבר לארץ מן השמים, ולא ישיתו לב, כי נפשותם הן מן השמים, והן בארץ בקרבם, על כן מדה כנגד מדה, נפשותם שהן מן השמים לא יעלו לשמים, כי אם "ופצתה האדמה את פיה ובלעה כו', וירדו חיים שאולה" בגוף ונפש, שרוחם שהיא מן השמים תבלענה הארץ. והנה הן אמת כי פי הארץ היה נברא מבין השמשות, אך היה אפשר כי לא נברא בכוח מספיק לבלוע, ומה גם עתה נפשות רוחניות שעל השמים כבודם. כי מאין ולאין תוכל הארץ לבלוע נפשות שמעל לשמים, כי אם גופים חומריים בלי נפש? והיה אפשר תצא נפשם ויבלעו גויותם ולא ירדו חיים, ונפשם תעלה אל שורשה. על כן אמר "ואם בריאה" עוד "יברא ה'" במה ש"ופצתה האדמה וכו' ובלעה כו'", באופן שבגוף ונפש ירדו חיים וכו', שגם את הנפש תבלע עודנה בגופם.
או יאמר... כי כל מה שנברא בין השמשות הוא כח רוחני בארץ, למעלה מאיכות העולם הזה... פי הארץ אינו חור נעשה בארץ חלול, שאם כן לא היה בו כח לשאוף ולבלוע.... אך הוא פה חלול אשר בו כח לשאוב ולבלוע, כפי האדם השואב ובולע בפיו פנימה, כן ברא הוא יתברך כח רוחני אשר כח בו לבלוע את הרשע עד שאול, כאשר הוא חי. והנה מאז נברא, ברא אלקים את הכח ההוא לבלוע את הרשע, אלא שלא ניתן לו רשות לבלע ולהשחית עד כה.... אמר משה רבינו ע"ה, "אם בריאה היא כבר", בל יהיה בכל אחד מהמשחיתים הכח ההוא שאינו מבחין בין צדיק לרשע, ויבלע גם צדיקים שאצל אלו, כי אם "יברא ה'" בעל הרחמים באופן שפצתה ובלעה רשעים בלבד.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק טז פסוק כט-ל)

אם בריאה
10

ור"ש פי' בריאה לשון נקב, כמו "וברא אותם בחרבותם" [יחזקאל כג, מז], כלומר אם ינקוב ה' נקב בארץ ופצתה הארץ את פיה ותבלעם, אז "וידעתם כי נאצו".

(פירוש הריב"א, במדבר פרק טז פסוק ל)

ואם לאו יברא ה'
10

מה שביקש מרע"ה דוקא לענשם בענין זה, שאמר אם לאו יברא עתה, וכי לא היה יכול לעונשם בעונשין שנבראו כבר במעשה בראשית? וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל וקרח שפקח היה, ראה שלשלת גדולה יוצאה כו'. וקשה, הלא גם הוא ידע שיכולין בניו לשוב בתשובה? אכן יראה ודאי הבין קרח כי לפי גדולתן של בני קרח אח"כ, אם היה נשאר להם החטא מאביהם שנטה מדרך האמת לא היו יכולין להיות במדרגה זו העליונה, כי מכל חטא האדם נשאר לדורות מעט, כמאמר "פוקד עון אבות" כו'. ובני קרח היתה מעלתם גדולה מאוד. ולכן היה מוכרח להיות יורד חיים שאולה, ואז לא ירשו בניו מחטא שלו כלום, ונשתנה עליו סדרי בראשית. ולכן נכשל קרח, שלא עלה על דעתו להיות שינוי סדר העולם בעבורו. לכן סבר שהאמת אתו... לכן נאמר "ויאבדו מתוך הקהל", פירוש, שכל מי שמסתלק מעוה"ז במיתה, יורשין בניו מקומו ונשאר כחו בכלל הקהל. אבל הם שירדו חיים, נאבדו הם ומעשיהם מכלל הקהל כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת קרח, שנת תרל"ו)

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם
11-12

כי התשובה שישוב האדם מן החטא, ויקבל אותו השם יתברך בתשובה, הוא דבר גדול מאד המדרגה העליונה שיש לעולם. כי אחר שחטא האדם, ישוב אל התחלתו כאשר היה בראשונה. ובשביל כך אמרו במסכת פסחים בפרק מקום שנהגו (נד א), ובמסכת נדרים (לט ב), שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה' (פ"ע), ושם מבואר שהיא על כל העולם.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק מח)

בבראשית רבה א, ד: "ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות...". והעיר רבינו: "כנראה אותם שנבראו נתגלו כבר בעיקרם בעולם ובריאתו, ואותם שעלו במחשבה עיקר התגלות ערכם הוא לעתיד. ועי' נדרים לט:".

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 272, בהערה, ובמדבר עמ' 385 בהערה)

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם אלו הן תורה ותשובה גן עדן וגיהנם כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח
11-14

...שאמרו: שבעה דברים נבראו קודם העולם, גן עדן ותורה וצדיקים וישראל וכסא הכבוד וירושלים ומשיח בן דוד, דומה למה שאמרו החכמים: תחלת המחשבה סוף המעשה. וכאשר היתה כוונת החכמה בבריאת העולם, התורה שהיא גוף החכמה, ונושאיה, הם הצדיקים, וביניהם כסא הכבוד, והצדיקים באמת לא יהיו כי אם מהסגולה והם בעלי דת האמתית, ואין ראוי להם כי אם הסגולה מהמקומות והיא ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב שבברואים והוא המשיח, ואחריתם והליכתם אל גן עדן, היה בדין שיושמו אלה ברואים בכח קודם העולם.

(ספר הכוזרי, מאמר ג, אות עג)

כבר נודע שתחילת המחשבה הוא סוף המעשה. וכולנו מאמינים... שהעולם מחודש חידוש רצוני, לא מחויב. גם מושכל ראשון שהוא יתברך אינו בורא דבר לתוהו... ועיקר הכוונה בבריאת עולם - המין האנושי, כי הוא באמת החלק הנבחר שבתחתונים, והוא מושל בכל הנבראים השפלים ברצון בוראו יתברך, ונברא בעולם השפל מכיר עובד לפניו יתברך מלאך גופני כמלאכי עליון מלאכים מופרדים, ועל כן נברא בתחתונים משכיל הוא לבדו... ואחר שנברא על הכוונה הזאת, אי אפשר לו [להיות] בלתי לימוד מה העבודה ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן צריך לתורה על כל פנים לנהוג עליה בעשה ולא תעשה. ואם כן, לא נברא העולם עד שקדמה המחשבה במין הזה, ושתקדם גם כן התורה שיצטוה עליה.
ומפני שהאדם אינו מוכרח על מעשיו, שכך חייבה חכמתו יתברך, והוא נדון על מעשיו, אם כן כל מה שקדמה מחשבת בריאתו ומחשבת התורה על כל פנים הוצרך שתקדים מחשבת התשובה, שאם יחטא אדם שינתן לו זמן לשוב, שאם לא כן לא היה העולם קיים דור אחד, ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואחר הנהגת מעשיו צריך לו ענינים שישולם בהם לפי מעשיו, והם גן עדן וגיהנום. וכסא הכבוד הוא השמים העליון שהעולם התחתון נתלה בהם, והוא עומד ברצון הבורא יתברך בסיבת סיבות כדעת מקצת החכמים, אם כן הוצרכה קדימת המחשבה בו, מלבד שהוא קודם לבריאת העולם השפל לפי דעת בית הלל [חגיגה יב ע"א], והוא דעת חכמי המחקר. וה"שמים" נקראו "כסא כבודו" יתברך, דכתיב "השמים כסאי" (ישעיהו סו, א). ותכלית כל זה, לזמן שהוא הנבחר שבכל הזמנים ותכליתן, והוא זמן המשיח, שאז כתיב שתמלא הארץ "דעה את ה' כמים לים מכסים". ולא אמר שהמשיח בעצמו קדם אלא "שמו" של משיח, כלומר מחשבת היותו.

(חידושי הרשב"א על אגדות הש"ס, כאן)

נתבארה הפרשה היטב, ועל פיה עלו בידינו שבעה דברים שנתחייבו הידיעה בזה הענין... ואליהם כוונו חז"ל במאמר... שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו', כי הכרחיותם אל מציאות האדם והצלחתו מקדים אותם קדימה טבעית לבריאת עולם... ועל הענין הראשון אמרו כסא הכבוד, כי הוא באמת הכרת התכלית האמתי, אשר אליו יכוונו כל השלמים בכל פעולותיהם, כי על זה נקרא בכל מקום מפיו יתברך "אני ראשון ואני אחרון", כי התכלית הוא מה שעלה על דעת הפועל ראשונה, והוא אשר יצא אל המציאות באחרונה... ולזה אמר נכון כסאך מאז, כי מאז היה נכון כסאו זה מכוון להיות תל שאליו יפנו כל השלמים, לבחור בכל מיני החיים, אותם החיים אשר יגיעוהו לזכות ולחיות לפניו, כמו שאמר "ובחרת בחיים למען תחיה"...
על הענין השני אמר תורה, הוא הוראת הדרך אשר פירש באומרו "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו" וגו', כי הוא הדרך הישר מכל זולתה... אשר מכלל מצותיה ועיקרן הוא הענין השלישי אשר אמרו "תשובה", כי היא ההוראה לשוב אל הדרך כאשר יטעה ההולך בה... ואלו הדברים קדמו לעולם, אם להשלמת מציאות בריאת האדם, ואם להצדיק מדותיו של יוצר בראשית להסכים בין יושרו ומדת טובו, כמו שאמר "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה), כי הוא סוד "נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה" (שמות לד)... והטעם, שהתשובה הוא תיקון מסודר מפאת הסדר האלקי לכל חוטא, למען יזכה בשפטו, ואם יזדרז החוטא במעשה התשובה אין מקום למדת הדין לפגוע בו, כעין חותם המלך הנמסר ביד האדם לבל יגעו בו השופטים... על הכרחיותה אמר שקדמה לעולם, מלבד מה שאמרו מקדימת התורה, כמו שאמר בטרם הרים יולדו וגו' תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.
אמנם על הענין רביעי אשר זכרו בכאן הכתוב, באומרו "וחיית ורבית וברכך ה' אלקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" [דברים ל, טז], כענין שנאמר "ועמך כלם צדיקים" (ישעיה ס)... אמרו גן עדן, והוא השם המיוחד לחז"ל לחיים הערבים ההם אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, והוא אשר נאמר עליו "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" [בראשית ב, ח], כי הצלחת הנפש וקיומה כוונה מתחלת הבריאה.
וכן גם כן על הענין החמישי שזכר באומרו "ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון" וגו' [דברים ל, יז-יח], אשר פירשנו אותו על העונש נפשיי, אמרו גיהנם, כי הא-ל יתעלה הקדים במחשבתו שיושג עונש והפסד למקלקל דרכיו ומשבש ארחותיו, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. והיה הדבר נכון מאד, לפי שעם היות שהשלמים אינם משגיחין בטוב פעולותיהם אל הצלתם מהעונש, אבל להשגתם השכר, הנה האנשים החסרים על הרוב הם נמנעין מהרעות ליראת העונש וצערו...
והנה על הענין הששי שאמר בכאן "העידותי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים" וגו' [דברים ל, יט], והוא פרסום הלימוד מפי מלמד ישר ונאמן, אשר עמו לא הוצרך עוד לזולתו, אמרו חז"ל במאמר "שמו של משיח". ולזה לא אמר המשיח עצמו אלא שמו, לפי שלא כיוון מהם רק במה שיורה עליו השם שהוא רועה ומנהיג בצדק וביושר, וזה שאמר "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו" [ירמיהו כג, ו]. והוא אומרו "לפני שמש ינון שמו", והכוונה שהוא שם מורה על שררה ואדנות ביושר, כמו שעל השררה בהפך נאמר "ואחריתו יהיה מנון" (משלי כט), כי לפני הימצא אור המסורות המוציא לפועל השגת החושים ההיולאנים, ראתה חכמתו להמציא המלמד או המלמדים המאירים ומזהירים להוציא אל הפועל השלמות אשר בכח האנשים.
אמנם על הענין השביעי אשר בכאן אמר "כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה" וגו' [דברים ל, כ], שנתבאר על סיפוק הצרכים להעמידו בטוב המצב ובאופן נאות להשיג אלו השלמיות הנפשיות, אמר בית המקדש, כי הנה באמת בהיות מקדש על מכונו ועבודה במעמדה, היתה השגחת ה' מצויה באדמה ההיא, היתה מתברכת לפניה ולא תחסר כל בה מהשלים כל צרכיהם, ועוד היום בשבתנו על אדמת נכר, עינינו ולבנו להתפלל נוכח ארצנו ונוכח בית מקדשנו להמציא מלפניו יתברך כל צרכינו ולהשלים כל מאויינו. ועל זה נאמר מרום מראשון מקום מקדשנו, כי מראש כוונה חכמתו לשבתו בבית הגדול והקדוש להיות שם אלקים קרובים אלינו בכל קראנו אליו. ובזה הושלמו כל השבעה עניינים שעליהם הושתת העולם... להכין לנו את הדרך כי יחם לבבנו לרדוף אחר שלמותנו ולא נשוב עד השיגו.

(עקדת יצחק, שער קא, דפים פח ע"ד-פט ע"ג במהד' תרמ"ג)

עיקר פירוש זה, כי רז"ל יודעי מצפוני החכמה, כאשר עמדו על עניין העולם הזה, אמרו, מאחר שיש לעולם הרכבה וחיבור העולם מדברים מחולפים והעולם מורכב מהם, והפשוט הוא קודם למורכב, אם כן יש דברים יאמר עליהם שנבראו קודם שנברא העולם המורכב, והם דברים פשוטים. ואין לומר שאין ההרכבה רק באותן המורכבים מד' יסודות, אבל השמים וד' יסודות פשוטים אין בהם הרכבה, זה אינו, שהרי הגשם יש בו הרכבה, שהרי כל גשם מתחלק לחלקים, ואם כן כל גשם מורכב מן החלקים, וגדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה... ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים שהם האורך והרוחב והגובה...
וכאשר הפליגו חכמים עוד בחכמתם על צורת העולם הזה, מצאו כי המורכב האחרון הוא האדם, וקודם לו מורכב הבעלי חיים, וקודם לו מורכב הצמחים, וקודם לו מורכב הדוממים, וקודם לו הגשם הפשוט הנאמר על הרחוקים בלבד, וזהו התחלת העולם. כי כל [דבר] שבעולם הוא גשמי, ודבר ברור הוא כי הגשם הפשוט אשר יש לו הרחקים השלשה, דהיינו האורך והרוחב והגובה, ויש לו שש פאות, דהיינו פאת המעלה ופאת המטה ופאת הימין ופאת השמאל ופאת הפנים ופאת האחור... ומפני כי אלו ו' פאות נוכחים זה לזה, נחשב האמצעי שאינו פאה רק עומד באמצע לעניין בפני עצמו, והם נקראים שש קצוות, עם היכל הקודש מכוון באמצע, כי האמצעי מה שהוא באמצע אין לו בחינת שום צד כלל. ודבר זה יש לו מעלה נבדלת מן הגשם, כי כל גשם יש לו התפשטות צד, שזהו ענין הגשם התפשטות הרחוקים, והאמצעי שעומד באמצע מתיחס דבר בלתי גשמי שאין לו רוחק, ולכך נקרא היכל הקודש מקודש מן הגשמי... ונחשב העולם הגשמי מורכב מאלו שש פאות והאמצעי הם שבע דברים. וכאשר הפשוט קודם למורכב... אתה צריך לומר שיש ז' דברים, ואינם מתיחסים לעולם הגשמי כלל, שהרי הגשם הוא שמורכב מאלו הפאות, אבל הם דברים בלתי גשמים והם קודמים לעולם והם מתיחסים לפשוטים יותר במה שאין בהם חיבור הפיאות, רק כל אחד מתיחס לפיאה אחת פשוטה מבלי הרכבה.
ואם תאמר, איך יצוייר דבר זה, שהרי כל פיאה בגשם שוה? אין קשיא, כי אין אנו אומרים רק שהוא מתיחס בענינו אל פיאה ההיא בלבד, רק כיון שהגשם מורכב מו' פיאות והז' העומד באמצע, אי אפשר שלא ימצא הפשוט קודם לו, והוא פשוט יותר שאין לו הרכבה הזאת. על זה אמר כי אלו ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם, והיינו כי כנגד האמצעי שיש בעולם המורכב הוא האמצעי הפשוט לגמרי, והוא התורה שהוא דרך האמצעי והיושר, שאין התורה נוטה מן הנקודה האמצעית הוא היושר. ועוד כי כבר אמרנו לך למעלה, כי האמצעי מתיחס לדבר בלתי הגשמי יותר בעבור שהוא אמצעי ואינו נוטה לשום צד, ואין לך דבר בלתי גשמי רק התורה שהיא שכלית. אע"ג שכל הדברים האלו הם בלתי גשמיים, אין דבר שכלי נבדל לגמרי רק התורה. ואם תאמר, מה שייך בריאה בתורה, והיא דבר שאין בו ממש כלל? ואין זה קשיא למבין זה... כי הגזירה על דבר מה שהוא גוזר הוא נקרא "בריאה", וגזר הוא יתברך קודם על התורה, לפי שגזירת היושר והאמת שהיה העולם נוהג בו הוא קודם לכל. ואם תאמר, אם כן יהיו יותר מששת ימי המעשה? אין זה קשיא, כי אלו אין נופלים תחת המשך זמן, כי כל אלו דברים הם דברים בלתי גשמיים... כי זמן ששת ימי בראשית תולה בגשם הגלגל, ולכך לא שייך באלו זמן שהם ששת ימי המעשה. ומעתה התבאר לך מה שאמרו כי התורה נבראת קודם שנברא העולם, שמאחר שהפשוט קודם למורכב, והעולם הגשמי יש בו אמצעי, והתורה השכלית היא קודם למורכב.
אמנם התשובה היא הפשיטות מן צד המזרח, וזה כי מזרח נקרא התחלה וקדם בכל מקום בכתוב... ומצאנו מזרח הוא התחלת העולם ומערב אחרית העולם. ואל התחילה מתייחס התשובה, כי כל בעל תשובה צריך הסתלקות החטא שלו, ואין דבר מסלק החטא רק ההתחלה, כי ההתחלה היא נבדלת מן החטא, שהרי אין חטא בהתחלה, וכאשר יחזור להתחלתו נסתלק ממנו החטא. ובבראשית רבה (ב"ר פכ"א): "וישכן מקדם לגן עדן" - מצאנו בכל מקום רוח מזרחית קולטת, הוא שקלטה האדם דכתיב "וישכן מקדם לגן עדן", הוא שקלטה קין דכתיב "וישב בארץ נוד קדמת עדן"... ולפיכך מתנועע הבעל תשובה תמיד אל המזרח, כי שם ימצא הסתלקות החטא. ואמרו כי התשובה נבראת קודם שנברא העולם, כי ההתחלה שחוזר אליו בעל תשובה צריך שיהיה ההתחלה פשוטה, כי התחלה שאינה פשוטה אינה נבדלת מן החטא, שכל דבר שאינו פשוט הוא גשמי, והגשמי שייך בו החטא, ובעל התשובה צריך שיהיה נבדל מן החטא, ואינו נבדל מן החטא רק בשביל התחלה הפשוטה הנבדלת שאין שייך בה חטא לגמרי, ולא בהתחלה גשמית, שאף שמים שייך בו חטא דכתיב "הן שמים לא זכו בעיניו" [איוב טו, טו], ר"ל כי אף שמים שהם גשמים נכבדים זכים בתכלית הזכות, מצד שהם גשם... שהם בעלי חסרון, לא זכו בעיני ה' יתברך שהוא פשוט נבדל. ולפיכך אי אפשר שלא יהיה התשובה באדם בכח התחלה גשמית, ולא היה כאן הבדל מן החטא אלא בכח התחלה אלקית בלתי גשמית, והיא פשוטה, ולכך מדרגת התחלה הזאת קודם שנברא העולם...
ואמרו עוד כי גן עדן נברא קודם שנברא העולם, כי גן עדן הוא הפשיטות מן דרום, כי דרום נקרא ימין בכל מקום... והימין נקרא יד אחת, והיא ראשונה ואין בה שניות, ויד השמאלי נקראת יד שנית, וכאשר יש יד שנית אז יש שניות, ובכל שניות יש התנגדות, ולפיכך גן עדן ששם המנוח והעונג ואין התנגדות כלל הוא כנגד צד דרום שהיא אחת ואין בה שניות, והגיהנם שהוא הפך זה שיש דין והתנגדות ונמצא הוא נגד צד שמאל ששם שניות. וזה תבין ממה שאמרו (ב"ר פ"ד): למה לא נאמר "כי טוב" בשני, מפני שבו נברא גיהנם, ויש בו התנגדות שהוא מתיחס לשניות. ולפיכך הפשיטות הגמור שאין בו הרכבה מן צד דרום שהוא ימין הוא גן עדן... וכן פשיטת צפון שהוא פשיטת לרע הוא הגיהנם, ומפני שה' יתברך גזר על הפשוטים בבריאתם קודם למורכבים, לכן יאמר שגן עדן נברא תחלה וכן גיהנם, דהיינו שקודם הם בריאת הפשוטים למורכבים.
ואמר שכסא כבוד נברא תחלה, הוא כנגד צד המעלה, כי המעלה הוא ההתנשאות על הדבר, וההתנשאות הפשוטה שהוא מבלי שמתערב עמו שום צד נוטה, הוא כסא הכבוד, כי צד המעלה של עולם הגשמי אינו המעלה במוחלט שהוא בלי הצטרפות לו שום מטה, אבל המעלה המוחלט הוא המעלה הפשוט, והוא כסא הכבוד שהוא רם ונישא, כדכתיב (ישעיהו ו) "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא", ואף כי אין ה' יתברך צריך לכסא, מ"מ מה שהוא ית' מתנשא על הכל הוא כסא כבודו. ולפיכך אמרו שכסא כבוד נברא קודם שנברא העולם, כי הפשוט הוא נברא תחלה.
וכן מה שאמרו [שבית המקדש נברא קודם] שנברא העולם זהו מצד המערב, כי המערב נקרא אחורי, וכל דבר שהוא אחור הוא השלמה כמו שמבואר למעלה, ובית המקדש הוא השלמה, שהוא משלים העולם, והוא השלמה פשוטה, שהמערב הוא השלמה לעולם הגשמי, אבל בית המקדש הוא נבדל בעצמו, כי מעלת בית המקדש אינו העצים והאבנים רק קדושתו האלוקית שבמקדש. ודבר זה נברא קודם שנברא העולם, שבריאת הפשוט קודם למורכב, וידוע כי השכינה במערב, ולכך בית המקדש שבו השכינה הוא פשיטת המערב.
וכן מה שאמר שמו של משיח, ר"ל עצם מעלת המשיח, מה שהוא מיוחד מבין שאר הנבראים מעלתו המיוחדת לו, נקרא שמו, כי השם הוא מורה על דבר המיוחד בו מבין שאר הנמצאים, ולפיכך אף כי המשיח בעצמו לא נברא קודם שנברא העולם, אבל שמו דהיינו מה שהוא מיוחד בו נברא קודם שנברא העולם, שגזר ה' יתברך קודם שנברא העולם על המעשה שלו המיוחדת לו, וגזירתו יתברך הוא הבריאה בעצמו. ודבר זה הוא כנגד צד המטה, כי משיח הוא ראשית לבני אדם שהם בתחתונים, ולפיכך משיח יש לו יחוס שהוא ראשון ועליון לתחתונים. וג"כ יש לך לדעת, כי המשיח הוא מתהוה מצד כי יש לישראל השפלות יותר מכל, כמו שאמרו בפ' חלק (סנהדרין צז, ב) דור שבן דוד בא, שמבואר תכלית השפלות שיהיה להם אל דור שבן דוד בא, ואי אפשר שיבוא המשיח שיהיה מתרומם מאד מאד רק כי אם הגיעו קודם אל השפלות שאי אפשר לספר, ולכך שמו של משיח ר"ל ענין המשיח הוא מצד המטה לגמרי, כאשר יהיה לישראל המטה לגמרי ואז יהיה עולה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

שמו של משיח
13

אותו הזיק הקדוש מיסוד הגאולה, מקדושת שמו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם, שהיה טמון וגנוז באלפי עֲזקאין מאז נהרסה ממלכתנו, חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, החל להתלהב מתחת גלי אפרות הגלות המרה אשר רבצו עליו מאות בשנים. לאט לאט החל הניצוץ הקדוש הזה להתנער על ידי מכונני הישוב הישן. ובתקופה האחרונה החל להתגבר בתכונתו המעשית, על ידי התנועה של חיבת ציון שקדמה להציוניות.

(ראי"ה קוק, ארץ חפץ, פרק יב, אות טו = ההד אלול תרפ"ט)

תורה
14

משה רבינו כתב תולדות כל הדורות הראשונים ויחוס עצמו ותולדותיו ומקריו כשלישי המדבר. ולכן יאמר "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו", כמדבר בעד שניים אחרים. ומפני שהענין כן, לא נזכר משה בתורה עד שנולד ונזכר כאילו אחר מספר עליו... והטעם לכתיבת התורה בלשון זה, מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבינו, כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם.

(רמב"ן בהקדמה לפירושו לספר בראשית)

אי איברי ליה פומא מוטב ואם לא יברא ה' והכתיב אין כל חדש תחת השמש הכי קאמר אי הכא לא מקרב פומא להכא ליקרב
22-25

דעת האחרונים מחכמי תורתנו היא מסכמת למה שהתבאר מדברינו בזה הפרק, וזה שכבר תמצאם אומרים על אמרו ואם בריאה יברא ה': אם נברא פה לגיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה', רוצה לומר כי פתיחת פי הארץ יקרה שיהיה בסיבת האיד העשני והמתילד בבטן הארץ שתקרה ממנו הוייה דומה לאש ותפתח הארץ במקום ההוא כשארך זמן זאת ההוייה שם, כמו שהתבאר בספר האותות, ויצא האש מהמקום שתפתח הארץ בו. וזה דבר נקרא גיהנם בלשוננו, כמו שהתבאר מענין גיא בן הינום שהוא סמוך לירושלים. והקשו והא כתיב אין כל חדש, רוצה לומר שאי אפשר שתשתנה הטבע ממנהגו. ותרצו ההוא לאקרובי פתחא, רוצה לומר שלא היה בזה המופת דבר מחודש במוחלט, כי מציאת פתיחת פי הארץ בזה האופן הוא דבר יתכן שיימצא על המנהג הטבעי, לא היה מחודש כי אם באורך הזמן... הנה התבאר מזה המאמר שהם יראו שלא יתכן שיתחדש על דרך המופת אם לא מה שיתכן שיתחדש על המנהג הטבעי באורך הזמן.

(רלב"ג, מלחמות ה', מאמר ו, פרק יב)

אי הכא לא מקרב פומא להכא ליקרב
24-25

קצת קשה, דלמה הוצרך לשנות הטבע, כיון שאמרו ז"ל [ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א]... שאפילו מחט בסוף העולם היה מתגלגל ויורד על פי הארץ?... ואפשר עם מ"ש בפרק הספינה [ב"ב עד ע"א] דאחוי ליה ההוא טייעא בלועי קורח דהוו אמרי "משה אמת ותורתו אמת". לכך מתחנן משה רבינו ע"ה שיקריב הפה להכא, כדי שישמעו וכל הדורות וכל העולם איך צועקים עדת קרח בגיהנום "משה אמת ותורתו אמת"... ואם לא התפלל דליקרב פומא להכא... היו מרנני שמא בשביל עוונות אחרים ולא על שכפרו במשה.

(רבי נסים שלמה אלגזי, תאוה לעינים כאן)

בא לרמז למה שאמר במדרש רבי תנחומא (בובר, קורח, הוספה ד)... שנעשית הארץ כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם או ממונו היה מתגלגל ויורד עמו, אפילו כלים ביד כובס או מחט שאולה ביד אחר היתה מתגלגלת ויורדת עמו והכלים היו באים ומתגלגלים ויורדים עמו... אם כן לזה אמר ואם בריאה יברא, בריאה לקרובי פיתחא, יברא ה', שתעשה הארץ כמשפך, שאם יש שום אדם מהם באיזה מקום, שיתגלגל ויבוא לפתחה של האדמה.

(שפתי כהן, במדבר פרק טז פסוק ל)

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול וכו' אם אתה עושה דין לבן עמרם
28-30

רבינו הגדול... כתב בסוד שם אורים ותומים שהוא מכב"י ולבי"א, שם מ"ב ושם ע"ב, שהם מנהיגי השמש והירח. וכתבתי... שהוא שם ע"ב בחסד ושם מ"ב בגבורה, והם חסד וגבורה שהם מנהיגים שמש וירח שהם משמשים ביום ולילה, חסדים בדכורא ביום וגבורות בנוקבא בלילה, והם אור ומים של יום א' וב' של ו' ימי בראשית, ה' פעמים אור ה' פעמים מים. והם בסוד הנהגת ישראל ע"י העבודה בבהמ"ק בכהנים ולויים, ושרשין דלהון הם משה ואהרן, והם ג"כ סוד חשן ואפוד, בחושן שם ע"ב בי"ב אבנים ע"ב אתוון שבו, ומ"ב באפוד שהם פנים ואחור. והנה סוד אור ומים ברקיע נעשים אחד, שרקיע הוא יסוד שבו חמה ולבנה וכו' [חגיגה יב ע"ב], ושם יורדים המים בגבורה, והאור הוא גנוז שם, וגניזת האור בשמש... שהוא אור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא [חגיגה יב ע"א], וגניזתו הוא בשמש. והמים יוצאים מרקיע לנוקבא שהוא הלבנה, שלכן הלבנה מושלת במים, והם הגבורות שבחסדים, והאור נשאר בשמש, ורק מבתר כותלא מאירה השמש בלבנה. ולכן כשחלק קורח ועדתו על משה ואהרן שהם מנהיגי ישראל, והם שרשא דכולא בסוד אור ומים כהן ולוי, נעשה פירוד בין חסדים לגבורות, ולכן נסתלקו פנימיות של השמש והירח שהם שמות ע"ב ומ"ב הנ"ל לשרשם מרקיע לזבול, ששם מגיע עבודת הקרבנות שע"י כהן ולוי, כמ"ש (חגיגה יב ע"ב) שבו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב וכו', ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

שעלו שמש וירח מרקיע לזבול וכו' אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים וכו' ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים
28-34

דבר מפורסם הוא שהנכבד שבבעלי חיים השפלים, המין האנושי, מפני שהוא בעל שכל... יתרונו להבדיל בין האמת והשקר ולהכיר בוראו יתברך ולעבוד לפניו. ולא תתכן העבודה הנבחרת בלתי אם יברא הוא יתברך אחד מבני אדם ויצוה על ידו מה שרצהו ומה שלא רצהו, ולולי זה לא נברא העולם השפל... וכבר ביאר בתחילת התורה שהמאורות נקבעו ברקיע לקיום השפלים להאיר על הארץ, כאומרו "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה".
נמצא שתכלית כוונת העולם השפל - בתורה, וקיום העולם - במאורות ברצון בוראם יתברך. וכל מי שגורם סיבת סתירת התורה - כמסבב סתירת העולם בכללו. וא"כ כל המטיל שיבוש בדברי הנביא והמשתלח בנתינת התורה, סותר את התורה, ואם אין תורה אי אפשר לקיום העולם, ועם זה נתבטלה כוונת המאורות, וכאילו אינם צריכים להיות ברקיע להאיר על הארץ, רק ראויין להסתלק ולעלות משם כדי שלא תגיע תועלתם בעולם השפל כלל. וזהו מאמר רבותינו ז"ל שעלו השמש והירח ממקומם לזבול עד שינתן דין למשה רבינו ע"ה השליח הנאמן בכל בית ה' יתברך, על שהיה קורח מטיל שיבוש בשליחותו.
גם יש לך לדעת, כי בהרבה מקומות בהגדות מספרים עניינים קובעים בלבבות כי השגחתו יתברך על כל פרטי מעשה בני האדם, כדי לשרש דעת המתפלספים שמסלקין ההשגחה מן הפרטים. גם רומזים לנו במשלים תמיד שכל פעולותיו יתברך ברצון מכוון ובקו היושר והאמת, וכאילו שאלוהו והשיב. והוא אמרם: כל מעשה בראשית לדעתם נבראו (ראש השנה יא ע"א). ואמרו: אמרה לבנה לפני הקב"ה (חולין ס ע"ב). ועל הכוונה הזו בעצמה אמרו כאן כי השמש והירח עלו מן הרקיע שנקבעו שם לזבול קדשו, ואמרו אי אתה עושה דין לבן עמרם מוטב, כי יש תורה ויש עולם, ואם לאו אין תורה ואין עולם. ואמר להם הקב"ה כי מפני שוטים אלו שקלקלו אי אפשר לבטל את העולם, שגם לירח ולשמש עובדין ואין העולם מתבטל, אלא עולם כמנהגו נוהג כי כן יסד המלך יתברך. ואלו הם חיצים וחניתות שזורקים להם בכל יום. ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, וכענין שאמרו בע"ז [נד ע"ב]: מפני מה אינו מבטלה, אמר להם, אם לדבר אחד יהיו עובדין, הייתי אומר כן, אלא אף הם עובדין לחמה וללבנה, ואם כן נמצא מבטל עולמו מפני השוטים. אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

(חידושי הרשב"א על אגדות הש"ס, כאן)

שמש וירח בזבול מאי בעיין וכו' שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים וכו' באותה שעה ירה בהן חיצים וכו' בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין
27-34

הנה השמש והירח שהם רוב ענין ובנין מהנראה מהגרמים השמימיים, אשר בהם נתקיים העולם בדרך הטבע, אמרו שעלו ממדרגתם המלאכותיית לשימוש המציאות אל מדרגה מעולה ממנה, והוא זבול ההשכלה בסיבת מציאותם... ובנדרים אמר שמש וירח בזבול מאי בעי, לומר שאין מטבעם ומדרגתן רק להתמיד מעשיהם, לא להתבונן בהם ובסיבתם. אמנם לפי מה שרצוהו כלל החכמים, שהם בעלי נפש משכלת, הנה אלו הדברים לא נאמרו רק למשל בעלמא. ואמרו לפני הקב"ה שאם לא יעשה דין לבן עמרם, שלא יצאו לעשות פעולתם ולעמוד על משמרתם.
והכוונה, שבהיבטל הנבואה תיבטל התורה, ובהיבטל התורה יבטל העולם, כי העולם אינו מתקיים כי אם על פינות התורה ושרשיה, כי הם יסודותיו, תאיו ואלמיו אשר נבנה עליהם, והמה עמודיו ובריחיו אשר יתקיים בהם... וזהו מה שאמרנוהו ראשונה מיוקר הנבואה ומגודל צרכה, כי הנה במציאותה יעמד חי העולם הזה בכללו, ומבלתה מי יעמוד? ולזה היתה טענת (השמים והארץ) [השמש והירח] חזקה. ואמרו שזרק עליהם חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם כו'. לכאורה יראה שזריקת החצים הוא חוזק הטענה אשר נצחם בהם. וזה, כי כמו שאין ראוי להרוס סדרי המציאות מפני עובדי עבודת אלילים המשתחווים לשמש ולירח ולמזלות ולזולתם, כי בעבור השוטים שיחשבום לאלוהות, אין ראוי שיסורו סדרי המציאות ויאבדו כלם, כן בהימצא קצת רעים וחטאים בכפירת הנבואה והוצאת שמץ דיבה עליה, אין ראוי לבטל העולם, אבל יתקיים בשביל המאמינים. יורה בזה, שאם לא מפני טענה זו, היה הראוי לבטל העולם, והיא כוונה נכונה.
אמנם אחשוב שכוונו עוד אל מה שאמרנו לפרט עניני חטאתם, כי הנה השמש והירח היו מקנאים על שתי מדרגות הנבואה, אם בנבואת הנביאים בכלל, ואם לנבואתו של משה העולה על כולן בפרט, כי שני העניינים כוונו באומרם אם אין אתה עושה דין לבן עמרם, דתרוייהו איתנהו, רצוני - משה ונביא. ורמז גדול רמזו באומרם שמש וירח וכו', כמה דאתמר: פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה ע"א). וכאילו נאמר שהשמש קינא לכבוד משה המאור הגדול, והירח לכבוד יהושע ושאר הנביאים אשר כמוהו. אמנם ה' יתעלה שמע תלונתם, ויקנא לעצמו, והוא החטא העצום אשר חטאו בהכחשתם מציאותו או השגחתו ויכלתו, והוא מה שזרק עליהם חצים שנונים, לומר לכבודי לא מחיתם, שראיתם שכפרו בי והכחישו השגחתי "ויאמרו לא יראה י-ה" וגו', ולענין הנבואה אשר היא כבוד בשר ודם, מחיתם. וזו היא גערה חזקה באמת שבה צוה עליהם שיצאו ולא יעמדו רגע.
אמנם יש לשאול, והלא עשה דין לבן עמרם ככל אשר שאלו מאתו, ומאי חצים וחניתות זרק בהם, ולמה יגער בהם? אלא שבזה ודאי כוונו לתת סיבה נכונה למה שלא נעשה דינם באותות ומופתים בשמים ובארץ, כמו שהיה מהראוי בחטאים גדולים כאלו, וזה דאי לא נפקי התם עכשו עד שיעשה דין לבן עמרם, כבר יפול ביטול ובלבול סדר בנמצאים העליונים הקרובים אליו יתעלה, ויאמתו בזה אלו המכחישים רוע רעתם, בשיאמרו שהיה זה להיות שינוי בסיבה הראשונה יתעלה שמו, שפסק עיונו מהם, ויהיה יותר רע ממה שיאמרוהו מהנבואה. לזה ציווה שיצאו ולא יפסקו תנועתם לעת הזה כלל, והוא יעשה דין לבן עמרם ממקום אחר. ולזה נאמר שם "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", דאי לאו הכי היה מהראוי שיחרדו עליונים ותחתונים עליהם...
והנה לפי שבכל דור ודור יש למאורות השמים וכל צבאם התלונה הזאת עצמה, כי רבים אשר אתנו בעוונותינו מתלמידי האנשים החטאים האלה, חלושי האמונה, ומפקפקים על התורה ועל הנבואה, אמרו [בסנהדרין קי] דהאידנא אי לאו דמחו להו בההיא טענה עצמה לא נפקי, כלומר שמנהג הטבעי הנמשך מהסיבה הראשונה יחייב המשכם והתמדתם, בעוד שההשגחה העליונה אשר היא מעל שמים מאריכה להם... וכן יעשה תמיד, מאריך אפיה וגבי דיליה ביום פוקדו, ולא יוותר להם, כמו שעשה לאלו.

(עקדת יצחק, פרשת קורח, שער עח, דף סב ע"ב-סג ע"א במהד' תרכ"ח)

שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים וכו' בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם
28-34

יש לתמוה מאוד, כי מה ענין השמש והירח אל מחלוקת של קרח? אבל פירוש הדבר, דע לך כי לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית כמו התנועה של השמים אשר הם מתנועעים תנועה תמידית תדירה. והשמש והירח הם מושלים בצבא השמים, ואם אין השמש והירח, פעולת כל הנמצאים בטלה, ולכך תולה תנועת השמים בשמש וירח, שהם המושלים בעולם וכדכתיב (תהלים קלו) "את השמש לממשלת ביום" ו"את הירח וכוכבים לממשלות בלילה", וכולם פועלים במדת הדין. ודבר זה ידוע, כי הפעולה היא בכח... כי בכל מעשה בראשית אשר פעל ועשה ה' יתברך נאמר "אלקים", וכאשר אין כאן דין בעולם, אין ראוי התנועה שהוא פעולת השמש והירח אשר קודם כל פעולה צריך תנועה, כמו שידוע כי התנועה בפרט התנועה הסביבית היא הקודמת לכל התנועות... ואין דבר יותר ראוי שיהיה הדין בו כמו המחלוקת, כי בעלי המחלוקת אינם רוצים לוותר זה נגד זה, וכל עניניהם דין, ולכך מדת [הדין] הקשה מתוחה נגדם, וכמו שבארנו דבר זה בחיבור גור אריה בפ' קרח (במדבר טז), שלכך אע"ג שב"ד של מעלה אין מענישין רק עד עשרים וב"ד של מטה עד י"ג, נענשו אצל קרח כל הטף, והכל מצד מדת הדין שהיא מתוחה נגד בעלי מחלוקת. ודוקא אם לא נעשה דין במחלוקת זה עם משה, כי מדרגת משה היא למעלה מן השמש והירח... כי מאחר שהיה מעמיד משה השמש והירח בחצי השמים... ואין קטון אומר לגדול עמוד, רק הגדול אומר לקטון עמוד... וכאשר אין דין למשה, כאילו אין דין בעולם כלל ואפילו למעלה מן השמש. ולפיכך אמרו חמה ולבנה אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא, כי אם אין דין בעולם, אין כאן תנועת שמש וירח, פעולת המושלים בעולם.
והשיב בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם? ומה שלא מחו בכבוד המקום, כבר אמרנו כי מה שלא היו רוצים לצאת משום שאין דין בעולם מצד העולם הזה, ואם אין למשה דין, אין דין לשמש וירח שהם מכלל העולם, כי כאשר אין כאן דין בעולם אין כאן תנועה, אבל דין של הקב"ה שהוא עילת העולם, נבדל מן העולם, ואין זה שייך אל השמש והירח שהם מן העולם... מכל מקום השיב כאן שלא מחו בכבוד הקב"ה, כי כמה עובדים לשמש ואין מוחים. כך פי' רש"י. ולי יראה על מעשה עגל אמרו זה. אבל פי' רש"י ז"ל מוכח במדרש. ודבר זה מורה כי אין בהם דין הגמור, שאילו היה בהם דין הגמור, היו גם כן מוחים בכבוד המקום... ומאחר שאין בהם דין הגמור שתהיה התנועה התמידית מהם מצד דין הקב"ה שהוא דין גמור, ומאתו ראוי התנועה אל הגלגל לא מצד השמש. ולפיכך אמר דלא נפקי עד דשדי ביה גירא, פי' הגירא הוא גזירת ה' יתברך שמסבב אותם ומניע השמים וכל צבאיהם, והוא הפועל האמיתי אשר פועל הכל בדין הגמור, כי המשפט לאלקים הוא ולא לזולתו, ולכך הוא יתברך המניע ולא יתנועע [מעצמם]. וזהו גירא, פי' כי החץ אינה רק כח של הזורק החץ, וכן התנועה הזאת מכח ה' יתברך. והבן איך אומר זורק בחץ, לומר כי התנועה הוא מצד ה' יתברך לא מצד המישוש, כמו שיניע בעל גשם שהוא לא יניע רק במישוש בלבד, ולכך אמר דזרק בו חץ, אשר החץ הוא כח של הזורק בלבד, וכך ה' יתברך מניע את השמים מצד כחו הוא גזרתו אשר הוא מסבב השמים, ואין התנועה להם בעצמם... ומצד הגלגלים עצמם אין התנועה הזאת נמצאת, כמו שרמזו בכאן שאמרו שמש וירח לא נצא, כלומר כי יש בעולם ביטול דין כמו מחלוקת של קרח, ודבר זה הוא ביטול התנועה שהיא מצד עצמם, כי הם מן העולם ג"כ, וכאשר היו מבקשים דין מלפני הקב"ה השיב להם כי [אילו] נמצא אתם הדין הגמור, היו מוחים בכבוד המקום ג"כ, אבל מה שמבקשים דין בשביל משה, דבר זה מצד כי משה ג"כ מן עוה"ז, ומדרגתו ומעלתו על השמש, אבל דין של הקב"ה שהוא נבדל מן העולם לא היו מבקשים, התנועה והתמידות אין ראוי שיהיה כמו דין הזה, רק הדין הגמור, ומצד הזה ראוי שתהיה התנועה התמידית, והם לא היו מבקשים כי אם התנועה לפי שעה, לא התנועה התמידית.
ובודאי המחלוקת מבטל התנועה הזאת, שכל תנועה הוא יציאה אל הפועל, וצריך שלא יהיה פועל התנועה בכח, שאם היה בכח, במה היה צריך ג"כ לאחר שיהיה מוציא אותו אל הפועל, ואילו בכל בשמש עצמה לא נמצא הדין הגמור שהוא הפועל הגמור מבלי שיהיה בכח כלל, ולפיכך התנועה להם מצד ה' יתברך שהוא מחייב התנועה הזאת, והוא החץ שזורק בהם כמו שהתבאר...
ובמדרש (ויק"ר פל"א): אמר ר' יהושע בן לוי, בכל יום ויום החמה והלבנה מכסות עיניהם מן האורה של מעלה, והם מעכבין לצאת. מה עושה להם הקב"ה? מורה בהם חציו והם מהלכים לאורו, שנאמר לאור חציך יהלכו. ר' לוי אמר: בכל יום ויום עומדין לדין לפני הקב"ה, למה שהם מתביישים לצאת, אומרים שהבריות משתחוים להם ומכעיסים להקב"ה. מה הקב"ה עושה והם יוצאים על כרחם, שנאמר "בבקר יתן משפטו לאור"...
ודע כי הרב המורה בפרק ראשון מחלק השני האריך מאוד לבאר כי מניע הגלגל הוא ה' יתברך אשר הוא נבדל, ועיקר ראיותו הוא, שאם היה כח בגלגל, יהיה כח מתחלק בהחלק הגלגל או כח בלתי מחולק, יהיה המניע מתנועע במקרה, וכל מתנועע במקרה אי אפשר שלא ינוח, וכבר קיבלנו שזאת התנועה מן הגלגל הוא נצחי, ומאחר שהוא נצחי אי אפשר רק שיהיה כאן מניע נבדל לא יתנועע כלל בשום צד... אבל רז"ל חכמי האמת אין הוכחה שלהם מצד הזה, רק מצד עצם הגלגל במה שמניע הוא הפועל ומוציא התנועה אל הפועל, כי כל תנועה הוא יציאה לפועל, וצריך שלא יהיה הפועל בכח רק בפועל הגמור, ואין הגלגל ראוי שיהיה בפועל הגמור מצד שהוא משותף אל התחתונים אשר אינם בפועל הגמור... ולכך אי אפשר שתהיה התנועה רק מן ה' יתברך שהוא נבדל מן העולם ואינו בכח כלל, וזה לא שייך בשום נברא, וכמו שאמר בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם, ור"ל כי אין בהם הדין הגמור, לכך אין שייך זאת התנועה שהיא ראשונה כי אם אל מי שהוא נבדל לגמרי.
ואמר [בסנהדרין קי] דהאידנא לא נפקא עד דמחו להו, דבר זה מפני כי בראשונה שהיה דין, היו יוצאים מעצמם, כלומר אף כי הוא יתברך המניע, היו הם נמשכים אל ה' יתברך המניע אותם, אבל כאשר היה בעולם מחלוקת קרח עם משה ומצד הזה אין בהם התנועה. ובאולי יקשה לך, סוף סוף, כאשר אין בעולם דין ולמה נמצא התנועה? ואין זה קשיא כלל, כי גם דבר זה בדין שיהיו הם מתנועעים, שכך גזר מדת דינו בבריאת העולם, ולכך דבר זה מתחייב בדין, אבל אצל השמש והירח לא היו אומרים רק מצד דין שלהם, לא מצד שגזר ה' יתברך. וכך יש לפרש בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם. ומה שלא מחו בכבוד המקום, מפני שאין עושה דין מה שמגיע לעצמו, ולכך לא היה מבטל התנועה מה שעובדין להם, כי דבר זה לא נחשב יציאה מן הדין. אבל ר' לוי סובר במדרש שגם דבר זה נחשב להם יציאה מן הדין, מה שהבריות משתחוים להם, רק גמרא דידן סבירא לה דמה שהבריות עובדין אותה אין זה ביטול הדין אצל חמה ולבנה, כי כל אחד קרוב לעצמו... כי לדעת רבא לא נחשב מה שעובדין הבריות להם ביטול דין, אחר שהם מלכים בעצמם, ומצד שהם מלכים דרך להשתחוות להם, ולפיכך לא היו מונעים לצאת בשביל שהם משתחוים להם. ור' לוי סובר כי סוף סוף דבר זה יציאה חוץ מן הדין מה שהבריות משתחוים להם, ולכך דבר זה מבטל התנועה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו וכו' אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו' בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם
28-34

קורח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית, וטען לא היו דברים מעולם. ואני אומר שיש בריאה, על כן אני אומר "אם בריאה", רצה לומר אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית, אז "יברא ה'" חדשה בארץ "ופצתה את פיה" וגו', "וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'" במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם, ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.
וזה דעת רבא שדרש... שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול וכו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם וכו'. והיינו טעמא, לפי שקרח ערער על גבולות בוקר וערב, דהיינו שמש וירח, וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה. על כן עלו מרקיע לזבול, כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם וכו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה.
ומה שעלו דוקא לזבול, אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה, ואמרו במדרש בעולת תמיד של בוקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח, אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה, אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות? על כן עלו לזבול, כי בו בית המקדש ומיכאל כהן גדול כדאיתא במסכת חגיגה (יב ע"ב). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה... ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה, וע"י זה הרתיח את העולם כולו כצהרים.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק א)

ביקור חולים אין לה שיעור
35

ילך [ביו"ט של פסח] לבקר חולים ולנחם אבלים ולשמח חתנים, כי גמילות חסדים אין לה שיעור, וכל הרודף אחריהם מאריך ימים והוא אהוב ונחמד למעלה ולמטה.

(רבי משה ב"ר מכיר, סדר היום, סדר תפילת שחרית של פסח)

וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות
36-38

הנ"ל שהזהיר שנהיה זריזין ומדקדקין בעשותנו המצות הקלות כחמורות, לפי שטבעו של אדם לזלזל בפעולות שתועלתם מעוטה... לכן הזהיר זה האדון שלא נעשה כן במצוות אלא שנהיה זריזין ומדקדקין במצוה קלה כבחמורה. ושֹם סיבת זה כי א"א לך לדעת בשום צד עד היכן כחן של מצות מגיע מרוב מתן שכרן... וא"כ למה נזלזל במצוה הקלה כיון שתוריש עולם שכולו ארוך?

(פירוש ר' יוסף יעב"ץ אבות פרק ב משנה א)

אפילו גדול אצל קטן
38

"הקב"ה ביקר חולים, אף אתה בקר חולים" (סוטה יד ע"א)... איתא בגמרא שאפילו גדול לקטן... וזה אומרו "הקב"ה ביקר חולים", דאין לך גדול לקטן יותר מזה, אף אתה כן שתבקר לקטן ממך.

(רבי יעקב אבן צור, ויקרא יעבץ, דרוש ח עמ' מא)

"לך ובקר את החולה" [ברכות י ע"א] - עיין נדרים דף לט ע"ב אפילו גדול אצל קטן. ועיין עירובין דף כו ע"א.

(גליון רבי צבי יהודה ברכות י ע"א)

כל המבקר חולה נוטל אחד מששים כו' א"כ ליעלון שיתין ולוקמיה
39-40

בפירוש: יכנסו ששים בני אדם כאחת לבקרו כו'. ועי' מהרש"א שכתב: לאו דוקא כאחד, דאי אפשר לצמצם שיבואו כאחד כו'. יתכן שהדגיש המפרש שיכנסו ששים ויהיו ביחד אצל החולה, דאם יבקרוהו ששים אחד אחר השני, כשיוצא אחד המבקרים חוזרת המחלה למקורה, עי' ילקוט ראובני פ' וירא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו וכו' ובבן גילו
39-41

ויקרא רבה פ' לד: אמר רב הונא כל מי שמבקר את החולה פוחתים לו א' מס' בחליו. ושם: מרויחין לו. וב"מ ל, ב: דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו. ובילקוט ראובני ריש פ' וירא, מסודי רזא: כשנסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו.

(גליון רבי דוד הכהן הנזיר, נזיר אחיו ח"ב עמ' קכו)

כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו וכו' ובבן גילו וכו' ניצול מדינה של גיהנם
39-מ.

דע כי כאשר הוא מבקר את החולה אז הוא מתחבר אל החולה, ובפרט כאשר הוא בן גילו, אז יותר יש לו חיבור אליו, וע"י כך החולי מתפשט ממנו, ולא שידבק על המבקר החולי, רק החולי מתפשט מן החולה, כי אין לחולי כ"כ תוקף שיפעל (כאחד) [באחר] הדבר שהוא מתפשט מן החולי.
ודע לך עוד בעניין מצות ביקור חולים, כי החולה הוא נבדל מן כלל הבריאות כאשר הוא חולה, כי כלל הנבראים הם כאשר ראויים להיות, אבל החולה אשר יצא מבריאות הוא נבדל מן הכלל. ובזה שמבקרים החולה הם מתחברים ומצטרפים אליו הנבראים, ובזה נוטל את חליו ממנו אחד מששים. ולפיכך דוקא כאשר הוא בן גילו, כי יש לו חיבור עמו, ואינו דומה הפרט שהוא היחיד אל הכלל, שהכלל הוא בשלמות. ולפיכך כאשר מבקרין את החולה שהוא תוך הכלל, הוא נותן קיום אל החולה, ולכך הוא פותח מקור הברכה העליונה להביא חיזוק וכח אל החולה, לכך הוא מתברך בעצמו, ולכך נצול מגיהנם שהוא ההעדר הגמור, שהרי הוא פותח מקור הברכה העליונה, ולכך ניצל מן הפכו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ר"ן: שא"א לעולם בלא הם וכדאמרי' שמחשבתן של ישראל קדמה לכל

בבראשית רבה פ"א, וכשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, תענית ג:.

(גליון רבי צבי יהודה קוק, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 150 ועמ' 385 ועמ' 406 בהערה)


מ ע"א

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה וכו' ונכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה וכו' יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים
2-7

מה בכך אם ר"ע כיבד אותו החולה וריבץ לפניו? האם במה ראה החולה כי הרבי הכניע עצמו נגדהו שמח ע"ז? האם נאמר ח"ו על תלמיד אחד מתלמידי ר"ע כי קינא בגדולת רבו ורק הכנעת האחרון החייהו?... והנני להעתיק בזה לשון השאלתות דר' אחאי ששם מובא אותו המאמר, וזה לשונו שם, שאילה צג: מעשה בתלמיד... נכנס ר"ע וביקרו, כיון שראה פונדקאו איך חשוב כולי האי, לאלתר אחימת ליה חמין וטרחת ביה, וכי הדר אתי ר"ע חזייה דאיתפח, מיד נכנס ר"ע ודרש כל שאין מבקר חולה נוטל נשמתו. ועפ"ז יובן הכל, כי אותו התלמיד שחלה מחלה אחת בהיותו שוכב בבית איש זר, לא נודע לו מתמול שלשום, לא חש בעה"ב להיות זריז להספיק לו מאכלו ושקיו כיאות לחולה... ורק ראותו אח"כ כי הגון הוא כ"כ עד כי המיוחד בין חכמי התלמוד, ר"ע, בא לבקרו, אמר: הן בטח גברא רבה תלמוד מובהק הוא, ומן אותו יום והלאה היה זריז להמציא לו כל העניינים הנחוצים לרפואתו... בשוב שנית ר"ע לראות התלמיד, חזי דאיתפח, ויען כי פקח היה, הבינו והבין מה יום מיומיים, וכי בקרו היה נסבה לרפואת התלמיד, נכנס לבהמ"ד ליתן לאחרים לקח על ימים יבואו אם יקרה כזאת.

(רבי שמואל יוסף אש, תל תלפיות, מחברת ו (תרנ"ח), סי' קמג, עמ' 178)

מה שנראה מראש דבריו [של ר' שמואל יוסף אש] שהבין דתיבת שכיבדו או שכיבד הנזכר כאן היינו מענין כבוד שחולקין לאדם, ובאמת זה אינו, כי הוא מענין כיבוד שמכבדין את הבית... ובמה שכיבד וריבץ ר"ע לפני אותו התלמיד החייה אותו, לפי שעי"כ נתהווה בבית אויר יותר זך ונקי צח ומצוחצח, וע"פ חכמת הרפואה ממש מביא חיים חדשים להחולה, כנודע שהכל תלוי באויר טוב ונקי.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני, כאן)

ולפי גרסת השאלתות... באמת "שכיבדוֹ" הוא לשון "כבוד", כלומר כיון שאדם גדול כר"ע כיבדו בבואו לבקרו, "ריבצוּ" היינו אחרים לפניו וחיה. ובחנם התפלא בעל ילקוט הגרשוני על בעל המאמר שמפרש "וכיבדו" לשון "כבוד", כי באמת כך הוא הפירוש, אשר שכיבדו מוסב על ר"ע, "וריבצו" היא לשון רבים, היינו הפונדק והפונדקית.

(לקוטי בתר לקוטי, כאן)

כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים
6-7

בפרק אין בין המודר (נדרים ל"ט ע"ב) ר' חלבו חלש אכריז רב כהנא ר' חלבו באיש לא איכא דקא אתא אמר להו לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכבד ורבץ לפניו חיה א"ל החייתני יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות מאי גורם אי לימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמי' שיחי' ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות שימות סלקא דעתך אלא כל שאין מבקר את החולה אין מבקש עליו לא שיחיה ולא שימות ע"כ. ר"ל כאשר מבקר את החולה מבקש עליו רחמים, כי כך ענין הביקור עצמו שהוא בקשת חיות, אבל בקשת רחמים בביתו בלא ביקור אינו כ"כ, כיון שלא בא ע"י מעשה של בקור חולים אינו דומה לזה כמו שהולך אל ביתו לבקרו, ודבר זה בקשה גמורה עליו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ד)

כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים וכו' מאי גרמא
6-10

מצות ביקור חולים גדולה הוא מאד, מפני שהחולה מגיע עד שערי מוות ואפשר להציל אותו, וכיון שאפשר להציל והוא אינו עושה, כאילו שופך דם. ולכך דרש רבי עקיבא: כל שאינו מבקר חולים כאילו הוא שופך דם... ואפילו אם יש לו כמה בני אדם שהם מתעסקים עם החולה ואין צריך אליו, סוף סוף אפשר שעל ידו היה החיות של החולה, והוא אינו עושה, לכך כאילו שופך דמים.
מאי גרמא - והא דרבי עקיבא דאמר כאילו שופך דמים לא קשיא להא מלתא כלל, דאע"ג דאמר כאילו שופך דמים, אין בלשון זה משמע גרמא כאילו שופך דמים וכו', כי בדבר מעט אפשר לעשות תועלת לחולה אשר נוטה למות ע"י נחת רוח שעושה בביקור חולים, והוא ניצל ע"י זה, או שמבקש רחמים עליו ובזה מציל אותו, או שמכבד ומרבץ לפניו, אפשר שדבר קטון מציל אותו, ולכך הוא כאילו שופך דמים.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)


כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה
10-11

עיקר מצוות בקור חולים הוא כדי שיתפלל כשרואהו שהשי"ת ישלח לו רפואה... ומפורש בנדרים דף מ ע"א, כי אתא ר' דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ופי' בגמ' שהוא בזה שמבקש עליו רחמים שיחיה... ובקור חולים הוא ג"כ מצוה וחיוב על כל אחד מישראל, אפילו לאנשים פשוטים שמצד סברותינו לא היה שייך שיקבל השי"ת תפילתו. הרי מוכרחין לומר שתפילת וברכת כל איש ואיש, אפילו דפשוטים וגם אלו שלא נזהרו כל כך מחטאים, נמי מועיל תפילתם. והני מילי אפילו דיחידים, דהא ליכא חיוב דיבואו דוקא עשרה בנ"א יחד לבקר את החולה... משום דתפילת כל אחד ואחד, אפילו סתם אינשי ואפילו אלו שחטאו הרבה ואין חוששין כל כך לחטא, נמי אפשר שתתקבל תפילתו וברכתו. נמצא לפ"ז שמי שמבקש מחברו, מי שהוא אף אדם פשוט ואף אינו נזהר במצוות כל כך ואף עוד לגרועים מאלו, אם אך הוא מאמין בה' יתברך, בין שביקשוֹ בעל פה בין שביקשוֹ בכתב, צריך להתפלל עבורו לה' יתברך, דאפשר שה' יתברך יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל ה' יתברך תפילתו בשביל זה.

(שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סי' נא)

כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכו' כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות
10-14

פירוש, הביקור הזה עצמו הוא שחפץ שיחיה, ובזה מבקש עליו. ואם יאמר שיבקש עליו רחמים כך ולא ילך אליו, דבר זה אינו, כי בקשת רחמים ע"י מעשה של ביקור חולים יותר מכ"ש אם יבקש רחמים פי' מכל שכן אם הביקור היה בו בקשת הרחמים ותפילתו נחשב יותר. ומה שאמר כל שאינו מבקר החולה אינו מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, ומה שייך לומר שאינו מבקש עליו רחמים שימות? שלא תאמר כיון שאינו הולך לבקרו כאילו אמר שימות, דבר זה אינו ג"כ, כי אין זה נחשב כלל מבקש עליו רחמים שימות.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

מה נחוץ להאדם להשתדל עצמו שיקנה בנפשו הרגש להיות נושא בעול עם חברו... כשיראה לחברו שמצטער מאיזה דבר, יצייר בנפשו כמה צער יש לחברו מזה, ויעמיק בזה עד שירגיש שגם הוא בעצמו מרגיש הצער הזה... וידרוש מצבו של חברו בשעת דחקו (כמו שאמרו... כל המבקר את החולה... לא שיחיה ולא שימות, נראה מזה כי הרבה החוש פועל בהרגש עד שרחוקים כל כך מי שראה את החולה בעיניו וביקר את ענייני דחקו, אז מלאו כל בתי נפשו השתתפות בצערו של חברו עד שהרגש כ"כ חזק שהוא אצלו כמו צרת עצמו ח"ו שממילא מבקש עליו רחמים שיחיה... ואם לא ביקר אותו, אז לאותו האדם בעצמו טרם שביקר אותו רחוק כ"כ מזה הרגש ואינו מתפעל מצרת חברו, אף אם שמע מזאת, אינה דוחקתו לבקש רחמים עליו).

(רבי אליהו דושניצר, נחלת אליהו, עמ' שס)

רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא לתרע מזליה
15-16

והרחוקים אחר ג' ימים וכו' [שו"ע יו"ד סי' שלה, סעיף א] - הכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמסכת פיאה הלכה ט. וא"ת דבש"ס דידן פ"ד הנדרים דף מ' איתא: רבא יומא קדמאה דחלש א"ל לא תגלו לאיניש דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך א"ל פוקו ואכריזו בשוקא דכל דסני לי ליחדי וכו' ודרחים לי ליבעי עלי רחמי ע"כ, משמע דמיום שני ואילך לא חייש דליתרע מזליה, וא"כ הי"ל לפסוק כהש"ס דידן ודלא כהירושלמי? והיה אפשר לומר דשאני רבא דרב גובריה ונפיש זכותיה, לכך לא חייש לריע מזליה אלא ביום ראשון, משא"כ סתם בני אדם ראוי להם שיחושו כל השלשה ימים. ועוד יש לומר דהתם בירושלמי איתמר לענין שיתחייבו במצות הביקור, דבפחות משלשה ימים לא מטרחינן להו לקרובים, ולחברים לא קפדינן אטירחא דידהו דכיון דרגילי למיעל ולמפק גביה אף בעודו בריא. ורבא דהוה מכריז ביום ב' אינו אלא להודיע הודעה בעלמא שהוא חולה ויבקשו עליו רחמים כל אחד בביתו. אי נמי ההכרזה דביום שני היא להודיע שיבואו ליום שלישי לבקרו.

(רבי יהודה עייאש, שבט יהודה, על יו"ד סי' שלה, סעיף א)

בעל פתח עינים כתב שמאמר זה נרמז בדברי דוד המלך ע"ה "יקדמוני ביום אידי ויהי ד' למשען לי", כלומר דוד המלך ע"ה התאונן ששונאיו קידמו אותו לבקרו ביום א' לאידו כדי שיתרע מזליה, לכן "ויהי ד' למשען לו" להצילו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא לתרע מזליה וכו' לא בתלת שעי קדמייתא וכו' רווחא דעתיה
15-37

וזה לשון רבותינו במסכת מציעא (פו ע"ב): אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בו עכ"ל. וצריך לדעת טעמו, מי הגיד לו כי יום שלישי היה?... והלא מדברי רבותינו במסכת שבת (קלד ע"ב) משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום השלישי?... והנה לפי מה שכתב הר"ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג', אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת, יש טעם בדבר, כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה, דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם. ויום א' גם כן לא ביקרו, מטעם מה שאמרו בנדרים וז"ל: רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאיניש כי היכי דלא ליתרע מזליה, ופירש רש"י: כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע"כ. והוא הטעם שלא אמר רב חמא שביקרו ה' ביום א', כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדול אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (סוף פ"ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו, ופסקו מהר"י קארו (סי' שלה)... והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא... אין להקשות כי ה' אלקינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מילתא.

(אור החיים, בראשית יח, א)

כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' וכו' ואם ביקר מה שכרו מה שכרו כדאמר ניצול מדינה של גיהנם וכו' מה שכרו בעוה"ז
20-22

צריך ביאור מה דאמר... ניצול מדינה של גיהנם, דמה ענין זה לזה? אך נראה דבאמת ענין ביקור הוא על שני פנים, אחד שמבקר את חולה מה שצריך להחיות נפשו, אמנם יש ענין פנימי בזה שמעורר את החולה להשיב לה' ולפשפש במעשיו, כי לא חשיד הקב"ה לעשות דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב), אך צריך בזה השכלה רבה שלא ירגיש החולה, אך ברמז ירמוז לו למען יתעורר האדם לעשות בזה. וזהו שאמר המבקר את החולה, היינו שהוא מבקר לא את החולאת לבד, רק את החולה עצמו במה שצריך לפשפש במעשיו, על כן ניצול מדינה של גיהנם. וזהו שאמר אשרי משכיל אל דל, והיינו שהוא פועל יוצא, שישכיל וילמוד שירגיש במעשיו וישוב אל ה', ולזה אמר ואם בקרו, והיינו שבקרו על אופן זה, מה שכרו בעוה"ז.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול כאן)

מה ענין מצות בקור החולה להציל מדינה של גיהנם? ובמה שפירש ואם בקרו מה שכרו דהיינו מה שכרו בעוה"ז, יש מהדקדוק, כיון שכבר אמר מתחלה כל המבקר את החולה וכו', שיש לו שכר בעוה"ב שנצול מדינה של גיהנם, ועכשיו רוצה לשאול בזה מה יהיה שכרו בעוה"ז, למה הוצרך לחזור ולומר ואם בקרו מה שכרו, כאילו הוא שואל על פועל חדש? לא היל"ל אלא "ומה שכרו בעוה"ז". ולמה שינה, תחלה אמר מבקר ואח"כ ואם בקרו, יאמר ג"כ "ואם מבקרו"?...
בביקור החולה יש ב' בחינות, הא' במבקר והא' במבוקר. כי המבקר בלכתו אצל החולה יתן אל לבו להשכיל להטיב כל מה שיועיל לעצמו בפעולה זו של הביקור, ויחקור על הסיבות העצמיות הגורמות החולי, שהם העוונות, כי אין יסורין בלי עוון, ומתוך אופני ומיני החולי ומהותו יבוא להמשיל ולהעריך גם כן חלאי הנפש בכל מכאובי חטאותיה. ומתוך הרפואות וההרקות והקזות וכל יתר אופני הנהגה אשר יצטרך החולה להחזירו אל בריאותו, יצייר בדעתו יהיה כן בכל דרכי תשובה אל החוטא למען יגיע עד כסא הכבוד, וכיוצא מחקירות ודרישות אלו... יביאוהו כולם לפשפש בעצמו ולהשתדל כמו שיאות לו להשלמת נפשו להצילה מני שחת. והוא אמרו כל המבקר את החולה, כי לדעתי מבקר זה הוא לשון "יבקר הכהן" (ויקרא יג, לו), "ואחר נדרים לבקר" (משלי כ, כה), שהם ענין חקירה. ולא אמרו "ינצל מדינה של גיהנם" לעתיד, אלא נצול מדינה וכו', לשון הווה, כי בביקור וחיפוש זה בעת ובעונה הזאת, מציל את עצמו מדין הגיהנם ע"י טוב הַשכילוֹ בהשכלה פרטית כל ענייני החולה כאשר אמרנו. והכתוב אומר בפירוש זה אשרי משכיל אל דל, כי מלבד שלא אמר "נותן" או "חונן" וכיוצא, יש עוד מהדקדוק, שאם השכלה זאת היא במה שנוגע לדל עצמו, היה לו לכתוב "על דל". ע"כ הבינוהו ז"ל, שאין זה אלא כלפי מבקר את החולה, שהוא משכיל ומתבונן אל הדל לעשות כל פרטי עניניו, למה שנוגע מהם אל המבקר עצמו לתועלת נפשו, וירויח שביום רעה ימלטהו ה', כי ע"י השכלה זו העלה ארוכה לכל מה שיזיקהו.
ועתה בא אל הבחינה השנית, במה שנוגע אל המבוקר עצמו, שזה עושה מצות גמ"ח עם החולה שמוצא קורת רוח בביקור זה, מה יהיה שכרו בעוה"ז? כי הראשון שמשכיל אל דל, שעשה פועל שכלי, ראוי לו שכר נפשיי, שניצול מדינה של גיהנם, אך אם ביקרו, שלא נבחין אלא הביקור שביקרו והפיס דעתו, שזה אמנם הוא פועל גופני, מה יהי שכרו בעוה"ז? והשיב שה' ישמרהו ויחייהו וכו'. והמקשן שהקשה מה שכרו כדאמרן שנצול וכו' לא הבין הכוונה שאמרנו, עד שפירש ששאל על העוה"ז מחמת הפועל הגופניי.

(בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב לאלול [דרוש נז])

כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל וכו' מה שכרו בעוה"ז ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ה' ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין ואושר בארץ שיהו הכל מתכבדין בו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו ריעים כנעמן שריפו את צרעתו ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם
20-31

כי החולה הגיע עד שערי מות כאלו התחיל לירד שאול, והמבקר את החולה הוא מעלה את החולי מן שערי מות, ולפיכך הוא נצול משערי מות ומן שאול הוא הגיהנם. ואמר שהוא מתברך, פי' ברכות ישמרהו ויחייהו אושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו, ודבר זה מפני כי המבקר החולי ורוצה בחיים, ולכך אין דבק בו ההעדר שהוא בארבע צדדין ובהם דבק ההעדר, לפיכך הוא מתברך מכל צד אשר הם ד' צדדין והבן זה. ועיין בפרק רבי אליעזר (לקמן ס"ד ב') אצל ד' חשובים כמתים והמבקר החולי מתברך מימין וכנגד זה ישמרהו מיצר הרע אשר הוא עומד על ימינו לשטנו כי יצר הרע הוא בגוף אשר הוא מצד הימין, ומתברך מצד שמאל לשמור אותו ממדת יסורין שבאים מצד שמאל, ויהיו מכבדין אותו הכל כי הכבוד הוא לפנים שהוא מזרח שנקרא פנים, ויהיו הכל מהדרין את פניו ויהיו לו רעים וחבירים וברכה זאת מצד האחור אשר שם הרעות והבן זה ותמצא הדברים כמו שאמרנו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ובפרק הנ"ל (מ' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין דל אלא חולה שנא' מדלה יבצעני אי נמי מהדין קרא מדוע אתה ככה דל בן המלך ואין רעה אלא גיהנם שנא' כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ואם בקרו מה שכרו מה שכרו כדאמרי' ניצול מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעולם הזה ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ישמרהו מיצה"ר ויחיהו מן היסורין ואשר בארץ שיהיו הכל מכבדין אותו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחלקו מלכותו ע"כ, ביאור זה מעלת ומדריגת המבקר את החולה, אשר ראוי אליו שיהיה ניצול מדינו של גיהנם כמו שהוא מבקר את החולה ורוצה להוציא אותו במה שאפשר לו מן המיתה וליתן אליו הויה, לכך ניצול מדינו של גיהנם, שאין הגיהנם רק מיתת הנפש כי הצדיקים אפי' במיתתן נקראו חיים רק המיתה הוא הגיהנם כמו שבארנו הרבה דבר זה. ולפיכך מי שהוא מבקר את החולה לתת אליו החיות והמציאות להחזיר אותו אל בריאותו ולפיכך ניצול מדינו של גיהנם שהוא עיקר המיתה. ולא אמר שניצול מן המיתה שאין אדם ניצול מן המיתה, אבל אפשר שיהיה ניצול מן הגיהנם שהוא עיקר המיתה. ועוד כי בחולה שולט האש הוא הגיהנם וההולך לבקרו להצילו מזה בשביל כך הוא ניצול מדינו של גיהנם וזה מבואר וזה עיקר. ואמר שמתברך בד' ברכות, ואלו ד' דברים נמצא בחולה כי אין יצה"ר שולט בחולה ודבר זה ידוע כי אין יצה"ר בחולה, ואשר מבקר אותו הרי מקיל את החולה מן היסורים כי בקור חולים הוא נחת רוח לחולה, והבקור ג"כ הוא כבוד לחולה ולכך הכל יהיו מכבדין אותו, ומפני שנהג בו מנהג הריעים והחברים שהולכים לבקר זה את זה, ולכך אמרו לענין בקור חולים שחבריו נכנסין מיד אליו מפני שהם ריעים ודרך הריעים לבקר בלא חולי זה את זה ולכך יזדמנו לו ריעים טובים, אך כי אלו דברים מופלגים עוד בחכמה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ד)

אשרי משכיל אל דל - לרב הונא [בויקרא רבה פרשה לד, שפירש פסוק זה על המבקר חולה] שמבקר החולה ומשכיל עליו, יתפלל עליו, מה יתפלל עליו? הבטח לו בעוה"ב מדינה של גיהנם, ובעוה"ז מה שכרו? ה' ישמרהו מיצה"ר, כי אין חולה כחולה נפשי, ויחייהו מן היסורין, עכ"פ, אפילו ביקר את החולה שהוצרך להתפלל עליו שימות, מ"מ הרי הצילו מן היסורין. וזה מ"מ יחייהו ה' מן היסורין. ואמר ויאושר בארץ שיהיו הכל מכבדין אותו, תחת אשר לא חש לכבודו כעובדא דר"ע שכיבד וריבץ לפניו, יתן ה' שיהיה הכל מתכבדין בו. ואמר ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאו... קאי על הנערים שהיה עם נעמן אשר יעצהו לשמוע לעצת הנביא... היפך נערי רחבעם [שיעצוהו] שלא לשמוע לעצת זקנים.... כי האיש אשר לא יתקרבו רבים אליו, נקל לו למתי סודו ישרים, אך אשר הכל מתכבדים בו... יפחד פן יתלקטו אליו גם אנשים ריקים ופוחזים, לזה הובטח לו שאף כי יהיו הכל מתכבדין בו, לא יזדמנו לו רעים כרחבעם. והנה כל אלו יאותו בין למבקר חולה אשר לחיים ובין מבקר חולה אשר למות, כי עכ"פ יצילהו מן היסורין, כדברי הר"ן. אך אם החטא גרם שנפל למשכב, שירפאהו ה' בזכות ביקורו לחולה, והתפלל עליו שימות, זה אינו לפי המשפט. אך ה' בעל הרחמים יתברך שיעשה כל זה יסעדנו על ערש דוי.

(רבי מאיר איזנשטט, אמרי יושר, דרוש לגמילות חסדים, דף כה ע"ד)

ה' ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין ואושר בארץ שיהו הכל מתכבדין בו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו ריעים כנעמן
29-31

כל אלו הם מדה במדה, דעיקר הביקור הוא להחזיר את החולה בתשובה ולפשפש במעשיו, ולזה המבקר יישמר מיצר הרע ג"כ. ויחיהו מיסורין הוא שכר הביקור הגופני לפקח בצרכיו וברפואתו, וכמעשה דר' עקיבא. ואושר בארץ, שהכל מכבדים אותו, הוא בשביל שאינו מתכבד והולך גדול אצל קטן, כדאמרינן לעיל (לט ע"ב). ואל תתנהו, שיזדמנו לו רעים כנעמן כו', כי עיקר הביקור הוא מאוהבו ובן גילו, ומחמת קירוב הנפשות זה המבקר נוטל אחד מששים ומוסיף לו כח וחיות משלו, ולזה שכרו שיזדמנו לו רעים ואוהבים שלמים כרעי נעמן.

(קרן אורה כאן)

שיהו הכל מתכבדין בו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו ריעים כנעמן שריפו את צרעתו ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו
30-32

יש קונה הגאוה מצד עצמו וטבעו הרע, ויש קונה אותה במקרה... שהיה עניו מובלע בין האנשים... והיא היתה גרמא שאהבו אותו ההמון וינשאוהו... וזאת היתה לו לפוקה ולמכשול לקנות מחדש מקח רע לעצמו וללבוש מכף רגל ועד ראש מלבושי הגאוה... האיש הקונה מדת הגאוה מעצמו... אין לו רפואה עולמית... עד אשר מצד עצמו ישוב אל אלקיו... אמנם הסוג השני שהוא מצד עצמו עניו... מן השמים ירחמוהו ופותחין לו להציל מרעתו ולהחזירו לקדמותו... הנה כי כן, יפה דרשו ואם ביקר מה שכרו... שיהיו הכל מתכבדין בו. והנה כבר נלכד האיש הזה בפח... שכיון שהשיג מדרגה זו שיהיו הכל מתכבדין בו, נמצא קרוב להסתכן ולהלכד ברשת הגאוה... על כן אמר כי קרוב ה' לנשברי לב מתחילתם, שהואיל ותחילתו בטהרה היתה, וכשרון מעשיו סבבו לו גדולה, והגדולה חזרה להזיקו, וזאת היתה גרמא להימסר ביד אויביו מחמת גאותו, ה' לא יעזבנו... ואל יתנהו בנפש אויביו, אלא יזמין לו רפואה, שיזמין לו רעים כנעמן שרפאו מצרעתו, יען זה האיש דומה בדומה לנעמן, שנעמן מצד עצמו לא היה גאה, ביען היה איש הדיוט בהתחלותיו וע"י מקרה נזדמנה לו הגדולה... ודרשו חז"ל [מדרש תהלים מזמור עח, פסוק יא] שהוא האיש אשר משך בקשת לתומו והרג את אחאב, ובכן עלה לגדולה פתע פתאום, וזאת היתה לו גרמא לקנות מדת הגאוה, ועל ידה נצטרע. ועם היותו גוי, עם כל זה הא-ל יתברך נדרש לו הואיל ושורשו בהתחלותיו שורש יפה היה, וזימן לו רעים שהשיאו לו עצה... "דבר גדול הנביא דיבר אליך" [מלכים ב' ה, יג]... כן יזדמנו לו לאיש הזה אשר הכל אהבוהו והיו הכל מתכבדין בו בהתחלותיו... וינשאוהו, שמאחר שנשיאותו היא אשר קלקלה מזגו... גם הא-ל יתברך יקדים לו רפואה... שיזדמנו לו רעים כנעמן... שיחזירוהו למוטב וירפאהו. ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחלקו את מלכותו, יען כי שנא ושנא, כי רחבעם מצד עצמו מלידה ומבטן היה בו חוטר גאוה טבעית מצד היותו משתלשל ובא מזרע המלוכה... והיה כשבתו על כסא מלכותו ישיבה שאינה ישיבה, זחה דעתו עליו יותר ויותר. לאיש כזה יאות שיזדמנו לו רעים שישיאוהו עצה רעה להשיב אל העם "אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים", וכל החזות הקשה ההיא המסבבת עליו שלא תהיה מלכותו איומה ושתהיה מלכותו נחלקת, שכך היא המדה.

(רבי אברהם קונקי, אבק סופרים - אם הילד, פרשת תזריע, דף נד ע"ג-ע"ד)


וסתירת זקנים בנין
34

החורבן ועקירת ביתא דשכינתא, אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל, אין הדבר כן, אלא הנפילה היא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהיה מעשה שמים כבזוה"ק, שעל בנין זה אמרו בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך" ולא מעשה ידי אדם. וזה שרמזו סתירת זקנים בנין.

(שם משמואל, פרשת נח, תרע"ד)

...שאמרו חז"ל שהקב"ה קודם בריאת העולם הזה, היה בונה עולמות והחריבן, והיה אומר 'דין אהניין לי ודין לא אהניין לי' [זוהר השמטות רסב ע"ב], שכמעט נראה שהמאמר הזה הוא פותח פה לאפיקורסים ח"ו, שאומרים איך אפשר שהקב"ה עשה ככה לבנות ולהחריב, היה לו לברוא העולם בתחילה באופן דמהניין ליה?... שתי תשובות בדבר, הראשונה היא כמו שפירשנו למעלה בפרקים הקודמים, שמוכרח להיות הרע קודם אל הטוב, כי העולם הזה נקרא טוב בערך עולם התוהו שהוא רע... ועל כולם אמר "והחריבן", משמע שלא היה אפילו אחד ד'הניין ליה', להיות שהמאנין תבירין היו אותיות, ובנפילתם למטה נברא מהם שורש הרע, וסתירת עולמות זקנים וישנים - בנין עולם התיקון.

(רבי נפתלי בכרך, עמק המלך, שער עולם התוהו, פרק מו, דף כד ע"ד-כה ע"א)

וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה
34

יפה אמרו חז"ל ע"ז סתירת זקנים בנין, הם יעצוהו בהשכל ודעת מאד לסתור ע"מ לבנות, אמרו אליו שאם יסרב מלמלא בקשתם, הלא ימרדו בו וימליכו את הטוב בעיניהם, ואם יתחיל להתפשר עמהם עד כמה תהיה תוקף ממשלתו והמסים והעבודה, אז גם הם יעיזו פנים לבקש דברים רבים, ויאסרוהו בשבועת האלה ובחוקים קבועים לא יוכל להפרם. אבל העצה הוא שיבטיח להם יותר מאשר רוצים, כי ישיב להם שהעם אינם עבדי המלך רק הוא עבד העם, והוא צריך לעשות רצונם, באופן שישים בקשתם זאת כדבר קטן וכדבר שהשכל מחייבו מעצמו, ובזה ירויח, א] שירף רוחם מִדַבֵֹּר ומִבַקֵש עוד, כי יתן להם יותר מאשר שאלו, ב] שכאשר יקטין את הדבר, ימליכוהו סתם ואל ישבעוהו ולא יעשו ע"ז חוקים קבועים, ואחר שימלוך אז ישתרר כחפצו והם לא יוכלו למרוד כי ייראו מפניו.

(מלבי"ם, מלכים א פרק יב פסוק ז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה לא ע"ב]


לא ליסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא
35

"הקב"ה ביקר חולים" [סוטה יד ע"א], בהא דאיתא בגמרא לא ליסעוד קצירא לא בתלת שעי קמייתי ולא בתלת שעי בתרייתי... שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים... והנה הקב"ה בבקרו את אברהם נזהר בזה, ועם היות דלגבי קב"ה לא שייך שלא יחוש לבקש רחמים או שיתייאש, עם כל זה לא נתן דבריו לשיעורין כי לבעבור יורנו מדרכיו ללמדנו להועיל בא האלהים. וזה אומרו "הקב"ה בקר חולים", רצונו לומר: ראה והביטה באיזה אופן ביקר הקב"ה את החולה, וממנו תראה וכן תעשה, שנאמר... "כחום היום"... קמשמע לן שלא בא הקב"ה לבקרו לא בג' שעות ראשונות ולא בג' אחרונות, שאז הוא זמן קרירות, אלא "כחום היום" שהוא אמצע היום שהיום מתחמם והולך, כדי שנלמד ממנו ונלכה באורחותיו. וזהו "הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים" באותו אופן עצמו.

(רבי יעקב אבן צור, ויקרא יעבץ, דרוש ח עמ' מא)

תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה
35-36

ופירשו רש"י והר"ן דתלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה כדאמר בב"ב דף טז ע"ב אידלי יומא אידלי קצירא, וכסבור המבקר שאין לבקש רחמים עליו שכבר נתרפא, בתרייתא תקיף חולשיה וכסבור שהוא באפס תקוה ומתייאש מן הרחמים. ואיתא הטעם בספה"ק כי בבקר זמן התגברות החסד ולכן ניקל להחולה, ובערב התגברות הדינים ע"כ קשה להם.

(רבי צבי הירש יאיר, חמודי צבי, פ' וישלח, עמ' תרמו)


מניין שהקב"ה זן את החולה
37-38

ר"ל אחר שהטבע נפסד אצלו הרי הקב"ה קיומו וזה שהוא זן את החולה. וכן מה שאמר שהקב"ה למעלה מראשותיו של חולי, דבר זה הוא מצד כי החולה הוא מסולק מן הטבע החומרית, ומאחר שהוא מסולק מטבע החמרית שהרי הוא חולה ויש הפסד לטבע החמרית, אז ה' יתברך שהוא נבדל מטבע החמרי למעלה מראשותיו ששם השכל הבלתי טבעי והבן הדברים האלו מאוד.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

שעל פי הטבע לא היה באפשרי שהחולה יחיה כמה ימים בלא מזון ומחיה, ורק בכוח אלוקי שנתן בהחום הטבעי כאשר תתגבר, כי האדם יהיה ניזון מהחום עצמו.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים כאן)

מניין שהקב"ה זן את החולה... מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה
37-39

שתים אלו - אחת הן. כאשר הקב"ה מעניש את האדם ונותן לו יסורים - הרי הוא עושה כן בכל מידת האהבה וההתקרבות. לכן בעת המשפט הקב"ה מתקרב אליו ושכינה מראשותיו, והוא סועד וזן אותו לגודל האהבה. הגדלות של היסורים היא האהבה וההתקרבות של הקב"ה בשעה של משפט.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה, עמ' שסט)

מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה
39

...ובכל רגע ברצון הנשמה להתיר מאסריה ולצאת מן הגוף, וכשרואה היא את יוצרה, מחזרת לאחוריה... וכאשר האדם הוא חולה והגוף חלש, והלא אז על פי הטבע אי אפשר שהנשמה תישאר בגוף. וזאת היא מליצתם, שלולא השגחת יוצרה בזה שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה מראשותיו, ואיננה מניחהּ לצאת מן הגוף, ע"פ הטבע... היתה יוצאת ממנו.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים כאן)

...שכששאלו את הצדיק רבי מנדלי מקוצק ז"ל בקטנותו איה מקום כבודו, היכן נמצאת השכינה? השיב: בכל מקום ומקום שנותנים לה להכנס, כלומר: אצל כל אדם ואדם שמקדש את מוחו ולבו לעבודת ד'... והנה האדם הבריא הוא כמעט תמיד תפוס במחשבות כאלו אשר מראשן ועד סופן הן כסף וכסף, מבלי לתת מקום למחשבה אחרת על קדושה במוחו, לפתוח פתח להשכינה אפילו כחודו של מחט, לתת לה מקום להיכנס. אבל כשהאדם חולה לא עלינו ומדוכא, מגיע עי"ז לתשובה, וחשבון הנפש מטהר אח מוחו מרעיונות ההבל, ותחתיהן יעלו עתה במוחו מחשבות קדושות וטהורות, על חיים של תורה ויראת ד'; ומכיון שהוא מקדש א"ע מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ובאמת שכינה שרויה למעלה מראשותיו.

(רבי אשר רוזנבוים, מעדני אשר, עמ' קנב)

לא ישב לא על גבי מטה ולא ע"ג ספסל ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב ע"ג קרקע מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה
40-42

(ד) במאמרם זה של מתעטף ויושב לפניו, מכוון לא רק על צורת עטיפת הבגדים שעליו, אלא גם על אופי רציניות הישיבה של האדם כשלעצמו, שתהא בכובד ראש הראוי, במגביל למה שמצינו בישיבת הדיינים בחו"מ שם סימן ח' סעיף ב' דצריכים לישב באימה וביראה בעטיפה וכובד ראש, וכדמצינו שמבאר כן בהדיא המאירי על שבת [יב ע"ב], שכותב דמתעטף ויושב לפניו ועומד בהכנעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו עד שאף החולה ירגיש וישוב אל ה' בכל לבבו ע"ש. וכמובן לא בצורה שתפחיד את החולה ויצערהו, שזה אסור.
גם עיין בספר החיים (מאחיו של המהר"ל מפראג) בח"ב פ"ח שמסביר באופן נאות שלכן שכינה למעלה מראשותיו של חולה, מפני שכאשר יקרבו ימי האדם למות והכחות הגופניות נחלשות אזי השכל מתחיל להבהיק, וכאשר יחלה יחליש עוד משום כך, מפני טעם זה השכינה עצמה למעלה מראשותיו, ועוד טעם מפני ש"את שפל ואת דכא אשכון" ואין דכא כמו החולה ע"ש.
(ה) ופירוש מחודש... למדתי מדברי המאירי בחידושיו על נדרים דכותב וז"ל: הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על כסא אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים וכיוצא, מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה ומתפלל בכל לבו, וכשרואה זה יושב במקומות הגבוהים מתיאש מן התפלה, ולפי דרכך למדת שהחולה מדרכו לשוב ולהתפלל, ועל זה אמרו אין חולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו עכ"ל. ולכאורה תמוהים דברי המאירי שנתן טעם משלו בעיקר הדבר דלא ישב וכו', דהוא מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה וכו', ולא הזכיר כלל טעמא דגמרא על כך דהוא מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה. ובע"כ לומר דהמאירי פירש דזהו המכוון עצמו בדברי הגמ', דלכן שכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, מפני שדרכו של החולה להרהר בלבו תשובה ולהתפלל בכל לבו, והוא על דרך שאמרו בברכות ד' ו' ע"א דאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו... ועפי"ז המשיך המאירי... דסברת הטעם דלא ישב המבקר לא ע"ג מטה וכו' הוא לא בגלל כבוד השכינה אלא בגלל מצבו הנפשי של החולה, משום דכשרואה החולה את זה יושב במקומות הגבוהים מתיאש מן התפלה. וזה דיהבינן בגמ' טעמא על כך מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, המכוון ג"כ בכזה שהשכינה שרויה עקב תפלתו והשתפכות נפשו של החולה, וע"י שזה יתיישב במקומות הגבוהים, יתיאש החולה מן התפלה ויגרום להסתלקות השכינה. ואולי י"ל שהדבר שהביא למאירי לפירושו המחודש הזה הוא מפני שהיה קשה לו, דגם בביהכ"נ מצויה השכינה, דכל בי עשרה שכינתא שריא, ובכל זאת לא אסרינן מלישב ע"ג ספסל. לכן פירש כנ"ל.

(רבי אליעזר ולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, רמת רחל, סימן י)

נהרא מכיפיה מיבריך
43

כשהיה צריך שישראל יעמדו במרום פסגתם ולא היו עדיין זכאים לזה כל כך, התחכם משה להכות על הצור, לזכך את ישראל ע"י יסורים, זיכוך אחר זיכוך, זיכוך של יסורים וזיכוך של אהבה. ולכן הגם שאמר לו ה' יתברך שמו "ודברתם אל הסלע", והיתה הכוונה שיגיעו למרום פסגתם שיהיו הם ה"נביעו" של תושבע"פ... שיהיו המים מפכים והולכים, "נהרא מכיפיה מיבריך". וכמו שביארנו מכבר דתושבע"פ היא בבחינת "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" [ישעיה נא, טז], וזוהי בחינת עליית הדיבור. אבל לפי שלא מצאם משה ראויים לאותה דרגה, שעדיין לא יוכלו לקבל דרגא זו, לכן הכה קודם על הסלע, וכוונתו היתה שאחר ההכאה ידבר אל הסלע ויתמלא רצון ד'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פ' חוקת, מאמר מ, עמ' קכב)

ר"ן - פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות

...שבהיות המכוון לבקש על חיי הצדיק רק מצד התועלת הנמשכת בפעולותיו לנו שמטיב אל הכלל ומרביץ תורה, אז אם יהיה ח"ו בעל יסורים וא"א כלל שיועיל בפעולותיו בפועל, הלא אין תכלית נמצאת לנו בפעולות שלו, ולמה נבקש רחמים שיחיה ויצטער? ומצינו שלפעמים מצוה לבקש רחמים על מיתת החולה, לא עלינו, כשהוא בעל יסורין גדול ואין תקוה כלל להחיותו (נדרים). אבל מצד גודל הסגולה והאור שנמשך בעוה"ז ע"י חיי הצדיק עמנו, הרי אין ערך כלל לאותה הטובה הנמשכת מול צער ויסורין של הגוף. ע"כ ראוי לעולם לבקש רחמים אפילו על חיי שעה, כי כל שעה לא תסולא בכתם אופיר, כיון שיש בזה טובה של קדושה הרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז" [אבות ד, יז], ואין להעריך כלל ערך הצער של הגוף נגד הטובה הנמשכת. ע"כ הזהירו החכמים השלמים הללו [כתובות קד ע"א] כשעמדו להתפלל על אריכות ימי חיי רבינו הקדוש, אף שידעו שדבר זה א"א כי אם על חיי שעה.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש לו)

הא דשופך דם האדם... היינו בעושה מעשה בידים או שגרם מיתה ע"י איזה פעולה, אבל במה שמתפלל לאשר בידו נפש כל חי בעד המיתה... מה חטאו ומה פשעו? היד ד' תקצר להמית או להחיות? והוא רחום, והטוב בעיניו יעשה. וכן מפורש אצל אליהו הנביא ז"ל "וישאל נפשו למות" [מלכים א' יט, ד].

(רבי משה דב וולנר, התורה המדינה ז, עמ' שכ)


מ ע"ב

עשה לך כלי גולה זו נר וקערה ושטיח

ואפשר לרמוז ד"עשה" נוטריקון עור דהיינו שטיח כדפירש"י והר"ן, שמן דהיינו נר, כדנקט הרא"ש שמן למאור, הה' הוא הקערה.

(רבי אברהם פלאג'י, אברהם את עיניו, כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US