Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


ט ע"ב

וכן מצינו בנחש הקדמוני וכו' אני אמרתי יהלך בקומה זקופה וכו' אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם וכו' ואשא את חוה

דע שהמאמר הזה הוא סוד עמוק, שלא מצינו רמז מן המקרא שנזדווג נחש לחוה. ועוד שחטאה של חוה היה שהטע[ת]ה את בעלה והאכילתו מפרי עץ הדעת. ורז"ל הם אמרו שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כמו שכתבנו פרק ר"א דמילה. אבל הוי יודע שדברים אלו דברי קבלה הם, שלא ניתנו להיכתב בפירוש, ויש להם סמך מן המקראות בענין שאין רשומו ניכר אלא ליודעים, וסודו תלוי מו' ימי בראשית, (ולא) [ולכן] אמרו כאן "וכן מצינו בנחש הקדמוני" בפירוש ולא אמרו נחש סתם, ולמה נאמר מאמר זה לענין סוטה שמנחתה תוכיח...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

דע כי סוד נחש הקדמוני, כי [כמו] האדם הזה (נברא) [נבדל] מן כל הנמצאים, [כך] הוא הנחש דכתיב (בראשית ג) "והנחש היה ערום מכל חית השדה", הרי כי [כמו ש]האדם היה נבדל מן הכל והיה תמים, כך הנחש היה ערום, ומפני כך היה הנחש בקומה זקופה, כי הנחש הוא הפך האדם, ומפני זה הנחש הוא קטרוג והסתה של אדם המחטיא אותו, כי הנחש הוא חסרון והעדר האדם, ולכך הביא הנחש חסרון אל האדם להיות מתאוה מצד החסרון לאכול הפרי, כי כל בעל תאוה הוא בעל חסרון. ואל יקשה לך, כי למה נברא דבר כמו זה שהוא הסתה לאדם, אבל דבר זה כי התבאר במקום אחר כי כך מחויב הבריאה מן ה' יתברך, כי אי אפשר שתהיה הבריאה בשלמות הגמור, ולכך כנגד מה שנברא האדם שהוא בריאה שלימה ביותר, נברא ג"כ הנחש שהוא בריאה החסירה ביותר, ולא שהוא בריאה חסירה ביותר רק שהוא הסה לאדם לחטא, ודבר זה עמוק.
והבן זה מה שאמר שהיה נחש רוצה לישא את חוה, כי אשר הם מתנגדים [היא] מצד הצורת שהם מחולקים ויש להם נושא אחד, שאם אין הנושא אחד הם אינם שייכים זה לזה ולא ימצא התנגדות להם, ודבר זה ידוע כי אותם שהם משותפים בנושא אחד הם מתנגדים זה לזה ביותר ונקראו צרות מעיקרות זו את זו, כמו שיקרא צרות שתי נשים שיש להם בעל אחד (יבמות ב ע"א), ולכך אילו לא היה רוצה הנחש לישא את חוה עד שהיו נחשבים משתתפים בנושא אחד, לא היה כאן התנגדות מן הנחש, אבל היה כאן התנגדות מצד הנושא שיש להם נושא, ולפיכך אמרו ז"ל כי הנחש היה רוצה לישא את חוה, כי חוה הוא חומר שהוא נושא לצורה.
ויש לך להבין את הדברים אשר זכר, אני אמרתי שילך בקומה זקופה, אני אמרתי שיהיה מאכלו מאכל אדם, כי כל אלו דברים ראויים לאדם במה שהוא אדם, והנחש הפך האדם וההפכים הם תחת סוג אחד, ולכך יש לו כל הדברים. ובמדרש (פרקי דר"א פי"ג) אמר שהיה הנחש כגמל והיה רוכב עליו סמאל והקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, כי הנחש הזה ורוכבו חוץ למציאות וחוץ לסדר העולם, ולכך הקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, ואין לכתוב יותר באלו דברים הגדולים מאוד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

האדם יש לו שייכות אל הנחש, שאם לא היה לאדם שייכות אל הנחש לא התחבר הנחש אל האדם להיות מסית אותו ולא היה בא הנחש על חוה. וראיה לזה שיש לאדם שייכות אל הנחש, כי האדם היה מלך על התחתונים, וכן הנחש היה מלך בחיות בתחתונים קודם שנתקלל, והיה האדם בלבד הולך בקומה זקופה, וגם הנחש היה הולך בקומה זקופה קודם שנתקלל. וכך אמרו במסכת סוטה: אמר הקב"ה אני אמרתי הנחש יהא מלך על כל בהמה וחיה... ואיבה אשית. הרי שהיו דומין עד שהיה רוצה לישא חוה, ודבר זה קודם קללה, שהנחש יש לו דמיון וקירוב אל האדם והאדם אל הנחש.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק י)



וכן מצינו בנחש הקדמוני כו'
1

עי' זהר חיי שרה קכה, ב: ההוא חיוויא קדמאה כו', ועי' מו"נ ח"ב פ"ל.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וכן מצינו בנחש הקדמוני כו' אני אמרתי יהלך בקומה זקופה כו'
1-4

עיין בס' אבות הראש שעל האבות דר' נתן פ"א (ח"א סה ע"ד).

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

נחש הקדמוני נתן עיניו וכו' מה שביקש לא נתנו לו הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה וכו' ואיבה אשית
1-5

בעל פנינים יקרים מקשה הלא תמות גם היא, ומתרץ על פי מה שכתב בעל שערי משפט שלכן וויתר הקב"ה על חטא של דוד ולא על של שאול כי בדוד שהיה לחטא זה מקיימים אחרים קיבל השי"ת תשובתו, אבל לחטאו של שאול לא היו מקיימים זולתו לכן לא נתקבלה תשובתו, ולפי"ז ניחא גם כאן דהנחש ידע שאדם וגם חוה ישובו אחר חטאם, אולם לחוה תועיל תשובה כי באכלה מן עץ הדעת נשאר אדם שיקיים ולא יאכל, אבל כשתפתה חוה את בעלה שיאכל גם הוא לא ישאר עוד מי שיקיים המצוה ולא תועיל לו תשובה וימות וישא הוא את חוה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שמשון הלך אחר עיניו

עיקר החמדה מהעין כמו שנאמר (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם", דעין רואה ולב חומד, ועיקר הניאוף בעין כמו שנאמר (איוב כד, טו) "ועין נואף" וגו', וכמו שאמרו שמשון הלך אחר עיניו.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף לא ע"ג-ע"ד)

כח הגבורה בעינים, כמו שנתבאר לעיל (אות מב ו-מד), וכמו שנתבאר במקום אחר שלכן אמרו ז"ל שמשון בעיניו, שהיה לו גבורה. וכח יצחק שהיה מרכבה למדת היראה, בכל מקום שנותן עיניו נופל יראה ופחד ה'.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות מו)

"וירא שם יהודה בת איש כנעני" וגו' - לא פרט הכתוב שם האשה אשר לקח כי אם שם אביה, להגיד שבחו כי לא נתן עיניו באשה עצמה לקחתה בשביל נוי ח"ו או שאר דברים, ולא כשמשון שאמרו חז"ל עליו שמשון הלך אחר עיניו וכו' שנאמר "כי היא ישרה בעיני".

(באר מים חיים, בראשית, פרק לח, ב)

...שהעיניים הם בנו"ה ברגלין כמ"ש הלך אחר עיניו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), בבא בתרא עג ע"א)


שמשון בעיניו מרד וכו' שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו

העינים הם שערי הלב, ונקראים שערי גן עדן, וע"כ הכל תלוי בראיה, שבראייה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו ח"ו בהיפוך. וזהו שאמרו ז"ל שמשון בעיניו מרד וכו' שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. וזהו הענין עין טובה ועין רעה הנזכר במשנת אבות.

(שם משמואל, פרשת שלח-ר"ח תמוז)


שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו וכו' ג' גניבות לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל לפיכך נתקעו בו ג' שבטים

אלו שני דברים הם דברים גדולים, כי אלו שנים, שמשון ואבשלום, כל אחד ואחד היה לו חטא מיוחד, שמשון מצד העין, שהיה חסר והיה מבקש למלאות תאותו, כי עינו של אדם אינו שבע, ודבר זה היה חטאו וכפי חטאו היה עונשו, ואבשלום הפך זה שנתגאה, והמתגאה הוא שמתגדל יותר ממה שראוי. ושתי חטאים אלו הם זה כנגד זה, האחד הוא החסרון, והחסרון הזה בעין אשר אינו שבע לעולם, וחסרון זה היה דבק בשמשון, והחסרון השני הוא התוספת, שכבר אמרנו פעמים [הרבה] כי התוספת הוא חסרון ג"כ, וכמו שאמרו ז"ל (חולין נח ע"ב) כל [יתר כנטול] דמי. והגאוה אשר לוקח לעצמו תוספות חשיבות, דבר זה הוא חסרון מצד התוספות.
ויש לך לדעת, כי אבשלום נתגאה בשערו, כי השער של אדם הוא תוספת ויתר, שהרי דרך לסלק השער, ולפיכך השער הם דבר תוספת, והיה מתגאה ומתגדל בדבר כשהוא תוספת, ודבר זה הוא חסרון. כלל הדבר כי מדת אבשלום לקשר לו המלוכה ולהתגדל בגדולה אשר אין ראוי לו, ליטול מלכות אביו, כי היה רודף התוספת והמותרת. ויש לך להבין כי שמשון ואבשלום שניהם נזירים היו, וכדאמרינן במסכת נזיר (ד ע"ב) אבשלום נזיר עולם היה, ומפני אותה מדרגה עליונה אשר היה להם בשערות שלהם אשר על הראש, הלך שמשון אחר עיניו, שלא היה שבע עינו לגודל העין, וכן אבשלום שהיה המבקש התוספת והמותרת מצד הנזירות אשר היה דבק באותה מדרגה עליונה והגדולה. וכאשר חטאו שילם הקב"ה לכל אחד מדה במדה...
גם עניין הגניבות אשר גנב לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל, יש לך להבין ממדת אבשלום לעשות בסתר דבריו, והכל הוא משום שהיה נזיר עולם. ולפי דעתי, מפני שנתגאה בשערו אשר השערות הם כמו קוצים, לכך נדקרו בו ג' שבטים והיו כנגד ג' גניבות.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' כי היא ישרה בעיני

כידוע מאמר חז"ל (ראש השנה כה ע"ב) על פסוק (שמואל א יב, יא) "את ירובעל ואת בדן" וגו' דשקיל וכו' ושמשון בדורו כאהרן בדורו, כי הוא דוגמת אהרן [והאריז"ל אמר דבדן אותיות נדב, שהיה גילגולו, והוא פנחס ואליהו כנודע], כי השיג האור מקיף. וחשב להשיג גם העיגולים בהיותו בסוד עיגולים אמו מיהודה ואביו מדן, כמו שנתבאר למעלה.
וזהו כי היא ישרה בעיני, שאמרו ז"ל שמשון בעיניו וכו', פירוש שהיה מופלג בעיניו, והיינו שהיה כל כך קדושה בעיניו עד שאמר: מאחר שהיא ישרה בעיני, בודאי רצון ה' יתברך כך, שאי אפשר שעיני יחמדו דבר טמא. ובאמת מפורש בכתוב כי מאת ה' וגו', ואם כן למה נענש? רק לפי שנתגאה בעיניו, כמו שהמשילוהו לסוטה דביקשה את שאינה שלה, שפירוש עיניו הוא סוד שהגיע לאבני שיש טהור דהוא לקביל תרין עיינין וכו' כמו שנתבאר למעלה...
האור מקיף שמהעינים הם התרין דמעין דנחתין לימא רבא היא מדת המלכות... ושמשון היה בעיניו מרכבה לעיני ה' יתברך כביכול, והגיע להני תרין עיינין, וביקש לתקן הכל ולהשיג האור מקיף דיחידה ועיגולים, ובאמת היה מדרגתו מדרגת האור מקיף דאהרן וכנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף קו ע"א-קז ע"א)


שמשון הלך אחר עיניו וכו' בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' תחילת קלקולו בעזה וכו'

...וזהו עיקר חילול הקדושה כמו שנאמר (מלאכי ב, יא) "כי חלל יהודה קודש ה'" וגו' על לקיחת הנשים נכריות, שזה בא לעשות דיבוק בין דברים הנבדלים ומסיר ההבדל שבין קודש לחול וחילול. ומכל מקום, בישראל באמת אין דבר מלבר, ושבט דן עצמו הוא המאסף לכל המחנות, אותן שפלט הענן, להחזירם אל הקודש, כאשר נתברר בשמשון דאתי מדן והלך אחר עיניו לקחת מבנות פלשתים הערלים, בטענה כי היא ישרה בעיני. ואמרו ז"ל דהלך אחר עיניו ובתר ישרותו, אף על גב דמכל מקום תחילת קלקולו נחשב בעזה וההוא לא היה קלקול עדיין. והיינו שהוא הכיר בנפשו כי עיניו נקיים בחיזו דהאי עלמא להיות העין רואה ולב חומד דבר שאינו שלו. וידע כיון דישרה בעיניו, ודאי כך הוא רצון ה' יתברך. ובתנחומא (בשלח יב) על פסוק "כי גאה גאה" - שמשון במה שנתגאה וגו' כי היא ישרה בעיני וגו', עיין שם. ומזה מבואר כמו שכתבנו, דמה גיאות הוא אי כוונתו ליישרות תאוה גשמיית בעיניו? ועל כרחך כמו שכתבנו, שנתגאה להאמין בעצמו שמה שעיניו חומדות ודאי הוא רצון ה' יתברך. והאמת כן היה, ונענש רק על הגיאות.
ואפשר דזהו גם כן כוונת המרד והחטא שבסוטה שם רק על שנתגאה בעיניו. וכן העיד הכתוב תיכף אחר כך (פסוק ד) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" וגו'. ואף על פי שלמראית עיני בני אדם בעולם הזה, נחשב זה כהולך אחר עיניו לחמוד בתאוות עולם הזה ולחלל קודש ה' לבעול בת אל נכר, הוא בסוד (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" לאדם בליעל. ובאמת בטח בנפשו, דעינו לא יכול להכניס בלבבו חמדות זרות כלל. ולפי שסביביו נשערה מאד, נחשב זה לחטא, מה שהכניס עצמו לענין כזה ולתקיפות כזה לסמוך על עצמו כל כך אף בדבר זר כזה.
ועל כן נקרא דן גור אריה, כמו יהודה, מצד התוקף שהיה בשמשון דוגמת שלמה המלך ע"ה דמיהודה, בנשיאת נשים נכריות, והיה לו תוקף כזה לומר "אני ארבה ולא אסור", שאף ביציאה מגדר התורה לא יפלטנו הענן לחוץ כלל. וביהודה היה זה בהתגלות עולם הזה, כי הוא ראש לכל המחנות, ולא נפלט שום נפש מהם לחוץ כלל, וכל העמים היו עבדי שלמה שמלך על כל העולם כולו. מה שאין כן שמשון שנפל בידיהם, דע"י הסרת ההבדלה מזה נמשך שליטה חס ושלום להם להיות של נבוכדנצר וחבריו, ועל כן כשנסתלקו ענני כבוד יכול לשבות ממנו שבי, וכן שמשון נשבה בידם. אבל גם זה היה לרע להם, כי רבים אשר המית במותו, שאז יצאה נפשו הקדושה מתחת ידם, מאשר המית בחייו...
וסוף סוף גם שמשון היה שופט ישראל וראש הדור כשמואל בדורו (...כפי סדר לשון הכתוב (שמואל א יב, יא) "את ירובעל ואת בדן ואת יפתח", יהיה שמשון נגד אהרן, וכן הוא בראש השנה (כה ע"ב) עיין שם), שהיה שקול נגד משה ואהרן כי היה כלול מנצח והוד, שמשם יניקת הנביאים. וכך שמשון מצד הגבורה, דאיזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). וכל גבורה דבני ישראל הוא רק בזה, וגם גבורה גופנית הנשפעת להם מצד הקדושה ומה' יתברך, הוא רק ע"י תוקף גבורת נפשם בכבישת היצר. ובודאי כך היה שמשון שנתגאה בעיניו, ששם התחלת שליטת היצר דעין רואה, וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי וגו' ותאוה הוא לעינים".

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף ט ע"א-ע"ג)


שמשון הלך אחר עיניו וכו' לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו וכו' תחילת קלקולו בעזה וכו'

...ואחר שגרם הקלקול ונתברר שגם הוא אינו נקי לגמרי עדיין. אף דלא חטא כלום בפועל מכל מקום "סביביו נשערה מאוד" (תהלים נ, ג), ולאיש שכמוהו הנקי לגמרי די בזה שנמצא גם בו חסרון. ממילא נתגלגל עליו הראשונות גם כן, דכיון דאין נקי לגמרי איגלאי מילתא למפרע דהיה הליכה אחר עיניו, ושבעזה היה תחילת קלקול, דגם על מעשיו הקודמים יש טענה מעתה מצד האדם אשר יראה לעינים בעולם הזה וצריך לבירורים. ועל כן ניקרו עיניו והוליכוהו לעזה לבית האסורים כמו שאמרו ז"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טו)


שמשון הלך אחר עיניו וכו' היתה שכינה מקשקשת לפניו

ירידה זו של חלק מישראל איננה כריתה מן השרש ח"ו, אלא שהוא הסתרה וצמצום, כדי שיוכלו העמים והיצורים לקבל מהם כפי חלקם ומדתם, והם הם פליטי הענן משבט דן, שהוא מהירודין שבשבטים (עי' רש"י שמות לה, לד), המאסף לכל המחנות. וזה היה גם אצל שמשון שהיה משבט דן, והיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, ודן את ישראל כאביהם שבשמים, והוא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל, ועם זה הלך אחר עיניו כדי להאיר למי שירצה להיות נאות לקבל הארתו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ממעיני הישועה פרק ז, עמ' כג = מי מרום, פ' תצוה, מאמר פה, עי' רסו)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' באותו צדיק וכו' (י.) דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' מגין בדורו על ישראל

...דחלילה לחשוב על משיח ה' במחשבת יעקב אבינו ע"ה ושופט ישראל, והתורה העידה עליו מנבואת יעקב אבינו ע"ה שידין עמו כמיוחד שבשבטים וכיחודו של עולם כאביהם שבשמים ומגין עליהם כהקב"ה [וחז"ל קראוהו גם כן אותו צדיק בסוטה במקום שדיברו גם כן מגנותו, והמשנה אמרה עליו שהלך אחר עיניו. וידוע שאין נקרא צדיק אלא שומר הברית, ומי שלא קילקל ופגם בריתו כלל מימיו], שהיה אוהב נשים ורודף אחר התאוה כאחד מהפריצים שטופי זימה, חס ושלום וחס וחלילה.
אבל דבר זה ממדרגת הקדושה הגמורה והגדולה שיש בישראל, דלא עשה כן לכל גוי שיוכל לעשות כל ענינים גופנים והנאות חמדות עולם הזה ולא ירגיש שום הנאת עולם הזה, אלא הכל בכוונת הלב לשם שמים לבד.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טז-יז ע"א)


שמשון הלך אחר עיניו וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא

שמשון נקרא על שם של הקב"ה, והוא הנושך עקבי סוס בעקביים שהוא תכלית ההשתקעות דרגליה היורדות, דסוס מורה זימה כמו שנאמר (ירמיה ה, ח) "סוסים מיוזנים", וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב) דאוהב הזימה, וזהו הנחש דקדושה שהוא היפך הנחש דסיטרא אחרא שהוא אשת זנונים המסית לתאוה ומטיל זוהמא, ומכל מקום נקרא נחש כי למראית עין היה גם הוא הולך אחר מראה עיניו כמו שאמרו שמשון בעיניו, שזהו תחילת הסתת הנחש בעין רואה, דנחמד העץ למראה, שזהו התחלת הרע ואחר כך לב חומד וכלי המעשה גומרים בפועל פגם הברית היותר גדול דביאת ארמית. אבל מה' היה הדבר לבקש תואנה לכלות הרע ע"י זה בהריגת הפלשתים ע"י זה.
ובזה זכה להיות שופט ישראל ומנהיג הדור, שכוחו היה להשיב כל הנדחים מישראל גם כן תחת כנפי השכינה שנעשו אחר התיקון כל חטאיהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, דמאת ה' יצא הדבר, וכמו עבירה לשמה דזה הזדונות שנעשים כזכויות ע"י התשובה הגמורה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יב ע"א-ע"ב)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' הוא איוה לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא וכו' כל אחד ואחד הביא לו אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר ממנו

והנה שמשון שנקרא על שמו של הקב"ה, ויעקב דימה עליו שהוא משיח, והכתוב מעיד עליו שהחל רוח ה' לפעמו (שופטים יג, כה), שהיה בעל רוח הקודש, ודאי שהיה מלא קדושה ומרוחק מתאוות בתכלית, בפרט שהיה נזיר אלקים, וענין הנזירות הוא פרישות מתאוות, והוא היה נזיר מבטן כי נוצר כך, ולפיכך תמהו עליו אביו ואמו "האין" וגו' (שם יד, ג), כי הם ידעו שאיננו משוקע בתאוות, והוא השיב דישרה בעיניו, דהוא מכיר שהדבר ישר...
ואי אפשר להיות לבו שמח בה' יתברך כאשר הוא ממולא בתאוות גופניות שהם שני הפכים, כי ה' יתברך קדוש ומרוחק מתאוות, ואי אפשר ליכנס בלב שני הפכים ורק מי שלבו ישר שאינו נוטה לשום תאוות זוכה לשמחה...
ויעקב אבינו ע"ה לא מת לפי שהיה נקי מתאוות, כי הוא היה דבוק תמיד בשם הוי"ה שהוא מדרגתו, ולא ניתק לעולם מדבקותו, ולפיכך אי אפשר למיתה לחול עליו. ואף שמשון נקרא על שמו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל, ועל כן אמרו (בראשית רבה צט, י) דכשראה יעקב שגם הוא מת אמר "לישועתך קויתי ה'", שחשב תחילה שלא ימות כלל כי היה גם כן דבוק בה' יתברך תמיד, דעל כן נקרא על שמו ומנוקה מכל תאוה.
וחז"ל אמרו בסוטה דשמשון הלך אחר עיניו, ובאמת הוא היה בדוגמא דלמעלה. ולפי שהתחלת כניסת התאוות הוא ע"י העין רואה, ע"י זה לב חומד, ועיניו של שמשון צופות רק למה שהוא רצון ה' יתברך כמו שעיני ה' יתברך רק אל צדיקים ואל יראיו להשגיח על מה שהם רוצים, ועל כן אמר כי ישרה בעיניו, שסמך על ראיית עיניו שיש בזה ישרות ולא נטייה לשום תאוה, רק שכך רצון ה' יתברך.
אבל הוא טעה בזה, במה שחשב דמאחר דישר בעיניו על כן תלה הישרות בה לומר דגם היא ישרה, דלולי כן לא היה חושק לה, והאמת דהיה מה' אבל רק לבקש תואנה בפלשתים, ולא שיחשוק לה באמת כלל, ואף שהוא נקי מתאוות, דמה שרצה היה מאת ה', מכל מקום מה שסמך על זה וחשק ע"י זה לה עצמה, לחשוב שהיא גם כן ישרה, זהו נקרא הליכה אחר עיניו ושמרד בעיניו.
ורמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יג הלכה יג) כתב דגיירן. ופשטות הכתוב לא משמע כן, דעל זה לא אמרו לו אביו ואמו "האין" וגו', וגדולי ישראל נשאו גיורות כיהושע לרחב, וחז"ל קראו לזה מרד, ואמרו היא איוה לדבר טמא. ואף שהמשנה למלך שם כתב ליישב זה, הואיל ונתגיירו לשם איש ולא לשם שמים ושלא כדין קיבלה, על כן מחשיבן הכתוב כגויות עיין שם בשמשון ושלמה, הנה מאחר דהכתוב וחז"ל חשבוה לעכו"ם שפיר קרינהו בנות הערלים אף דתתגייר, כיון דאינו גרות כראוי. וחז"ל אמרו שם דעל כן נתלו חייו בדבר טמא, בלחי החמור, והוא לפי שנתאוה לבשר חמורים. ואף על פי שנעשה לו נס בזה וניתן לו חיים, מכל מקום היה ע"י דבר טמא, כמו שהוא הושיע את ישראל ע"י דבר טמא דע"י זה היתה התואנה בפלשתים. ואף דמאת ה' היה להיות התואנה לדרך זה, אי לאו דחשבה לישרה מפני ההליכה אחר עיניו לא היה מתאוה לה ולא נוגע בה, רק משתדך לבד, דכל חשק פלשתים להתדבק בישראל כמו שאמרו בסוטה דכל אחד הביא לו אשתו לבית האסורים שתתעבר ממנו, וכן אבימלך שלקח לשרה וגם פרעה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ה)


שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' (י.) ויהי טוחן בבית האסורים וכו' שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' על שמו של הקב"ה נקרא וכו' כי שמש ומגן ה' אלקים וכו' חיגר בשתי רגליו היה

שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים - הוא כמו שכתבתי שהיה בסוד היכל הזכות, ששם הם סנהדרין בי"ד דינא דלעילא, וז"ש כאביהם שבשמים, דהוא היכלא די קוב"ה אשתמודע שלטניה בארעא בגיניה, כמ"ש בפ' פקודי (רנא ע"א), וכמ"ש "ועשית בהם שפטים גדולים וידעו כי אני ה'" וכו' (יחזקאל כה, יא), וכמו כן ע"י הגבורה ודינא שעשה שמשון בפלישתים נודע מעלת ישראל וכבודם בארץ, "כי ה' יריב ריבם" וכו'. ודרגא דשמשון היה שם, שלכן אמרו למעלה (ט ע"ב) שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו', כי שם מקום הפרצה, שהרבה לא היו יכולים לעמוד שם וכמ"ש רבינו שם בפירושו. ושם סוד העיניים שהם עין סנהדרין, ושם שבעה עיני ה' דמשטטין בעלמא, ושם סוד חד חיותא מלהטא שהוא אש לוהט ועיינין ליה כעיני אנשא שהם לאשגחא על עובדין דבני נשא, וכמ"ש בפ' בהעלותך (דף קנד ע"ב): דגלא תליתאה שור גבריאל צפון וכו', האי שור מסט' דשמאלא קרנוי דליקין בין תרין עינוי רגיז באסתכלותא עיינין מלהטין כאשא וכו', וכמ"ש רבינו בפירושו להיכלות, הבאתיו למעלה, שהוא בדגל מחנה דן. ולכן שם פגם בעיניו ונענש בעיניו, שניטל כוחו שהיה לו מסט' דהיכל זכות מסוד העיניים הנ"ל, וגם נקרו את עיניו. והנה הרגליים הם תלויים בעיניים כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספרא דצניעותא פ"א דף י ע"א, כמ"ש הלך אחר עיניו וכו'. והם סוד קין והבל, תרין דימעין דימא רבא ותהומא רבה, שהם סוד ב' המרגלים שהולכים עם האדם והם משגיחים על כל דרכי איש והם המרגלים ומסטינים למעלה. ולכן הם עצמם שנקרו את עיניו. והם הפלשתים יושבי חבל הים שהם בימא רבא ותהומא רבא, והביאו אותו עזתה בסוד העזים מאללי ארעא הנ"ל, ששם היתה תחילת קלקולו, ושם נענש. והוא סוד מ"ש כאן ואר"י שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון עלי ארח וכו', שפגם בב' עיניו, גם ב' רגליו נלקו, שפסיעה גסה נוטלת אחד מה' מאות ממאור עיניו של אדם, והוא סוד פסיעה גסה ו"אץ ברגליים חוטא", שהולך חוץ למקומו לסוד האי אשה זונה הולך אחריה כשור לטבח וכו' (משלי ז, כב).
ואמר ר' יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' - הענין כמ"ש בפ' בהעלותך שם (קנד ע"ב) בסוד דגל מחנה דן, וז"ל: חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדינין נימוסין אזלין ושאטין בחשוכא וכו'. והוא כי השמש הליכתו בדרום, ובצפון היא בלילה למעלה מן הרקיע, ולכן שם החושך ושם פרוץ בצפון כידוע, וכל עיקר השראת הסט"א וכל חיילין דליה שם, כמ"ש "מצפון תפתח הרעה" וכו' (ירמיה א, יד). אבל שמשון היה בסט' דקדושה, ששם נהיר אור מסט' דימינא מחד ארי', כמש"ש: ואלמלא דמסט' דאריה וכו' וכמו שכתבתי לעיל, ולכן נקרא שמשון, כידוע שאותיות האמנתי"ו הם להקטין הענין, והוא שעיקרו בצפון דלית שם נהורא, ורק נהורא דיליה מסט' דימינא, וכן השמש ביום כשהולכת לדרום משם מאירה ג"כ בצפון. וזה סוד מדרגת שמשון שהיה בסוד העיניים דהיכל זכות, שעין עצמו הוא חשוך, ורק אור העין הוא בא מן המוח בסט' דימינא. ולכן כשפגם שמשון והלך אחר עיניו, נשאר בחושך בסט' דצפון, ונקרו את עיניו. וזה סוד מ"ש כי שמש ומגן ה' אלקים וכו', ר"ל כמו שכתבתי במקום אחר שעיקר האור הוא אור הראשון דימינא, והוא נגנז ביום רביעי בנרתיק שהוא השמש שהוא מגן נגדו שלא יאיר במדרגתו הראשונה, והוא סוד החסדים שנגנזו בגבורות ואין יוצא רק מים לבד כמ"ש כמה פעמים. וז"ש כי שמש ומגן ה' אלקים, שהם חסד וגבורה.
וענין מג"ן זה הוא סוד עמוק ונורא, כי ידוע שה"ג הם וה"ח ממתקין את הגבורות שהם ה' אותיות מנצפ"ך, ואותיות מ"ן הם בנצח והוד וצפ"ך בחסד גבורה תפארת, ואלו ג' גבורות דחג"ת הם מתמתקים ע"י ג' חסדים דחג"ת בסוד אור ישר מלמעלה למטה, משא"כ ב' של נו"ה אינם מתמתקים אלא בסוד אור חוזר לבד. והטעם כי נו"ה עיקר אחיזתם בהם דרדפין בתר רגלין ואינם יכולים להתמתק אלא בזכות גדול ע"י מעשים, משא"כ חג"ת יכולים להתמתק בסט' דלעילא. ורבינו הגדול בפירושו למס' ברכות האריך ברזין עילאין בסוד ניסי מצרים, וכתב שם דצפ"ך נתמקו ע"י האבות שדילג את הק"ץ, מ"ן דמנצפ"ך נמתקו ע"י משה ואהרן שהם בנו"ה, ושם שחקים ריחיים שטוחנים מ"ן לצדיקים, שצריך לעיסה ושחיקה למתק הגבורות אשר שם. והנה אם היה שמשון נזהר בעינין ולא היה הולך אחר עיניו, היה עושה דין ברשעים למתק כל הה"ג, והיה מתקן גם נצח והוד שהם הרגלין, אבל כשפגם בעיניו לא נשאר המיתוק רק בחג"ת בסט' דאבהן לבד שהוא באור ישר בסט' דלעילא. ולכן כתיב ביה ויהי טוחן בבית האסורים, שהם בסוד מ"ן שחקים ריחיים הנ"ל, ועי"ז נעשה חיגר בשתי רגליו שלא תיקן אותם. והמיתוק היה רק בג' חסדים של חג"ת שהם ג"פ שם א"ל. וזה שכתוב כי שמש ומג"ן וכו' שהוא בסט' דלעילא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' (י.) זכרני נא וחזקני נא וכו' נקם אחת משתי עיני וכו' זכור לי עשרים שנה וכו' על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן

...וזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר שהיה בו בתולדה ובשורשו, דעל כן היה נזיר אלקים מן הבטן, וגידול השערות בקדושה כנזיר דנקרא קדוש הוא המורה התגברות הגבורות הקדושות על שונאי ישראל... ועל כן חשב גם הוא לתקן הכל שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי, היינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים, אפילו משתקע למקום שמשתקע אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום...
שהוא חשב לתקן זה בחייו דאם זכו אחישנה אף על פי שלא הגיע הקץ עדיין כי נפיש זכותיה ובגבורתו העצומה יכבוש השאור שבעיסה לגמרי וממילא יבוטלו גם כן שעבוד כל הגלויות דהא בהא תליא. וזה נקרא שהלך אחר עיניו, דבמשיח נאמר (ישעיה יא, ג) "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט" וגו', שאין לו שום כח משלו, שזרעא דדוד נמשל ללבנה דלית לה מגרמה כלום, והוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, מה שאין כן שמשון דנקרא על שם "שמש ומגן" וגו', דזהו ענין רגליה יורדות וגו' שרצה לומר אחיזה וקצת שייכות עם אומות העולם המונין לחמה (סוכה כט.), אלא שהם תולים הכל בכוחם ועוצם ידם לבד, והוא ידע דכל כוחו מה' יתברך ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. אבל מכל מקום חשב מאחר דשורשו כך חלק אלוה ממעל וה' יתברך קראו בשמו, הרי הוא בכח גבורתו שחלק לו ה' יתברך יכול לנצח הכל. וזה רצון ה' יתברך שיהיה הכל בהשתדלות אדם ושיהיה בכוחם לזכות לאחישנה נגד העת שקבע ה' יתברך, כי זהו כח הבחירה שיסד בעולם הזה. אבל באמת כל כח הבחירה הוא רק מצד העולם הזה, אבל כשמגיע לברר האמת הרי מגיע לבירור זה דלא בכח יגבר איש, וברוב חילו לא ימלט אפילו שמשון, שהוא הגבור שבישראל, והיה לו תכלית כח הגבורה של השתדלות אדם שאפשר במציאות, אבל כשאני לעצמי מה אני, ורק עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו היא המאירה לו ולא עיני עצמו...
וכמו שאמר גם כן שמשון אחר כך זכרני נא וחזקני וגו' ואנקמה נקם אחת משתי עיני, כשבא אחר כך אל האמת ותכלית הבירור שרצה בו, ונתגלה לו דכל טעותו היה מה שתלה בזכות עצמו והשתדלותו. ואף דגם עתה אמר זכרני, דמשמע דרצה לומר בזכותו, וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ג ע"ב) אנחמיה שאמר זכרה לי, וכאומרם ז"ל דאמר זכור וכו', הוא על דרך שאמרו (יומא סט ע"ב) לפי שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא וכו', הכי נמי אמר האמת, דודאי לא לחנם נשתבח בגבורה שהיה לו תכלית הגבורה האמיתית בכבישת היצר כפי האפשר בכח השתדלות אדם, אבל מכל מקום הכיר עוד דכל זה אינו כלום עדיין בלא חיזוק ה' יתברך...
ועל כן משביקש חזקני, אמר זכרני גם כן, כי אחר שהקב"ה עוזרו, אז שפיר הוא יכול לו והקב"ה קורא על שמו, וכדרך האב המנסה את בנו קטן באיזה דבר חכמה ומשים לפניו הכל רק משייר כחוט השערה ואף על זה פותח לו פתח בדברים ורוצה רק שהתינוק יוכל לעמוד על הדבר ושיגידה לו בענין שיוכל לקראה על שם התינוק ולהתפאר שהוא הגידה, אף על פי שהכל היה ממנו, וכך ה' יתברך רוצה להתפאר בבניו כמו שנאמר (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר", ומבקש שהם ישתדלו כדי שיהיה נקרא על שמם אף על פי שהכל ממנו... ולפי שהוא גם עתה הקדים זכרני וחזקני, אף דידע דצריך לישועת ה' וזולת זה שוא כל השתדלותו והכל ממנו, מכל מקום לא דחה הקודם, ועל כן אמר נקם אחת משתי עיני, דהרגיש שהיה במשפט לפי שהלך אחר עיניו כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז בסופו, דף קיג ע"ב-קיד ע"ב)


אבשלום נתגאה בשערו וכו' שגנב ג' לבבות לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל

ובאמת היה בו חסרון בשורש, שהיה בן יפת תואר וע"י זה נעשה בן סורר ומורה. אלא שהיה רק בשורש והעלימו מכל מדות התפשטות שמכף רגלו עד קדקדו שהוא ממדה האחרונה עד החכמה שבמוח ששם תחילת ההתגלות דיש מאין היה כולו יפה בלא מום רק המום שלו היה בשורש. ועל כן היה מהולל ביופיו בכל ישראל כי זה השורש נעלם בעולם הזה וחשב להעלימו ולהשיג גם כתר מלכות שבזה יברר גם השורש והכתר שכולו טוב ויפה. וכח ההעלמה שלו היה בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש...
ואבשלום נתגאה בשערו כמו שאמרו בסוטה, היינו שחשב שהוא נזר אלהיו שעל ראשו. ושורשו דרע מיפת תואר הוא בתאוה והוא היפך מזה מוגדר בכל תאוות גופניות, וכן נזר אלהיו הוא היפך הגאות. אבל כל תאוה שלו היה לכתר המלכות, וזה התאוה זרה שהיה בו בשורשו הנעלם בהעלם עצום ובגניבה גמור בכל שלושה חלקי נפש רוח נשמה שהם מתפשטים בכוחות הגוף ובמדותיו ואפשר למבין להכירם. וזהו השלושה לבבות ששנינו שם שגנב לב אביו היינו מצד החכמה שבמוח. ולב בית דין היינו מצד הבינה שבלב. ולב כל ישראל היינו מצד כוחות הנפש המתפשטים בכל איברי הגוף, והיא שהביאתו להיות כסורר ומורה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"א-ע"ב)


מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעה ימים

אמרו כי מדה טובה מרובה ת"ק וכו'. הקשו בתוספות [נדפס בדף יא ע"א] מרים דהמתינה למשה שעה, המתינו עליה ישראל ז' ימים, וכתבו התוספות דאינו מדוקדק לפי חשבון ת"ק, ותירצו לא המתינה רק שליש או רביע שעה, ותמהו רביע שעה אינו עולה לת"ק.
ונראה דבב"ק איתא [אינו לפנינו בב"ק] דבסיון נסגרה מרים, ואין סוגרין רק בד' שעות ביום [נגעים פ"ב מ"ב], אם כן מה שלא נסעו מקודם הסגרה לא היה בשביל מרים, וא"כ לא נסעו ביום ההוא בשביל מרים רק ח' שעות, והוא בחשבון יום א' מימי הסגרה, וידוע בשבת [שבת פז ע"א] למ"ד על תחומין אפקדו, לא נסעו בשבת, ותוך ז' ימים הסגר של מרים היה שבת, כי א' בסיון היה ביום א', וא"א שכ"ב סיון יהיה בשבת, וא"כ דל יום שבת שבלאו הכי זולת סגירת מרים לא היה נוסע, ותוספת חול לקודש ב' שעות לערך מקודם ולאחריו, א"כ לא היו ממתינים בשביל מרים רק ה' ימים ה' שעות לערך, שהוא קכ"ה שעות לערך, שהוא ת"ק רביע שעה, והחשבון מכוון. ולכך כתבו התוספות "או", כי זהו בפלוגתא אי תחומין אפקדו ונסעו בשבת או לא.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש טו)

ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'... איך שני צדיקים כאלה יעשו כזאת לדבר לשון הרע שידוע שהוא כמעט חמור מכל העבירות שבתורה. ובפרט במשה איש אלהים שעלה לשמים ומי אשר לא יירא לדבר בו. ואמנם סיבת הסיבות ברוך הוא נורא עלילות על בני אדם ונעשה הדבר הזה לכמה סיבות... ב', לפרסם בישראל שאין הקב"ה וברוך שמו מקפח שכר כל בריה, וכמאמר חז"ל מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעה ימים...

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

בעונש זה של מרים נתקיים "צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). מידה היא לפניו יתברך להזכיר בעת המשפט את צדקות האדם, לכן בזמן שנענשה מרים בעונש כה כבד, שלקתה בצרעת, ומצורע חשוב כמת, והיה זה לעיני כל ישראל, באותה שעה עצמה נאמר "והעם לא נסע עד האסף מרים", כך שכלל ישראל, משה אהרן וארון ה' המתינו לה שבעה ימים עד שנרפאה. וזאת כשכר על שהמתינה למשה כשליש או כרבע שעה כשהיה בתיבה על שפת היאור.

(שיחות מוסר, תשל"ג, פרשת האזינו, מאמר צח, עמ' תטז)


משה זכה בעצמות יוסף

"קול התור" (שיה"ש ב) - זה קולו של יהושע בטוריא דמשיח בן יוסף. בטוריא זו היה משה רבנו עד מתן תורה, וזהו סוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (וברמזי רבנו: "קול התור" בחושבנא "משה בן עמרם", וזה שייך לעקבות משיחא עפ"י האמור שם: "הנצנים נראו בארץ"). וממתן תורה עלה מרע"ה לדרגה דתפארת, וברזא דתו"ר, ואחרי זה האציל את דרגתו הקודמת בסוד קול התור ליהושע.

(קול התור, פרק ב, אות קמא [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תצח, ומהד' תשס"א, עמ' 582])

מי גדול ממשה שלא נתעסק עמו אלא המקום

[עי' לקט באורי אגדה לקמן יג: בשם יערות דבש].


מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה... וכבוד ד' יאספך
23-26

בעל תנובת יהודא מעורר הלא גם באהרן נתעסק רק משה ואף שגם אלעזר עלה עם משה אולם הלא לבש שם בגדי כהונת גדולה ובתור כה"ג היה אסור להטמאות לאביו, מעתה לא יוסף לבד זכה להתעסקותו של משה כי אם גם אהרן. אולם בכ"ז אין קושיא על המשנה, דשפיר אמרו שבמדה שאדם מודד מודדים לו, מדזכה יוסף שנתעסק בו משה ומשה שנתעסק בו השי"ת, ומה בכך שגם אהרן זכה להתעסקותו של משה. ובעל ילקוט הגרשוני מתרץ בשם רב אחד היות דאלעזר היה אסור לעסוק באביו, היה אהרן בבחינת מת מצוה ובתור מת מצוה עסק משה בו, ובאמת רק עם יוסף נתעסק משה בתור מת סתם ובצדק הזכירו חז"ל שרק עם יוסף נתעסק משרע"ה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


לא על משה בלבד אמרו אלא כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך

בעל עין אליהו מפרש, היינו כמו שזכה משה שד' קבר אותו, כך יזכו כל הצדיקים כמו משה לראות את פני ד' בעת אסיפתם. וזו כוונת הכתוב "כי לא יראני האדם וחי" אבל במותו יראני. וזה שלמדו מן הפסוק, כאשר "והלך לפניך צדקך" אז "כבוד ד' יאספך", ואז תזכה לראות כבוד ד'.
בעל לשמוע בלמודים מפרש דאין הכוונה שתהיה שוה קבורת הצדיקים לקבורת משה, אלא הכוונה דכמו שזכה משה רבינו ע"ה שקבורתו היתה כפי ערך המצוה שעשה בקבורת יוסף, כמו כן זוכים כל הצדיקים להשיג איזו מעלה מהקב"ה בעת קבורתם כפי תכונות המצוות שעשו. ועל זה הביאו ראיה מן הפסוק והלך לפניך צדקך, של המצוות שעשית, וכפי אותו ערך כבוד ד' יאספך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כי היא ישרה בעיני וכו' והכתיב וכו' כי מה' הוא וכו' כי אזל מיהא בתר ישרות עיניו אזל וכו' תחלת קלקולו בעזה וכו'

בעל דברי שאול מתקשה על תירוצם "כי אזיל מיהת בתר ישרות עיניו הלך", אבל סוף סוף מד' היה הדבר להנקם בפלשתים? ומתרץ שלכן הדגישו חז"ל "שתחילת קלקולו בעזה הוה," כלומר מאחר ששם לא נקם מפלשתים.
ולי נראה שחטאו היה באמרו "כי היא ישרה בעיני", מזה נראה שדעתו היה שענין הזיווג תלוי בבחירת האדם, ובאמת אמרו חז"ל [מו"ק יח ע"ב] שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדין שמד' אשה לאיש, ולא לפי ישרת עיני האדם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בעל איי הים מפרש שחטאו היה שהשתמש בלשון "ישרה" ולא בלשון "טובה", כי לשון טוב היא משותפת אל היופי כמו "יפה עינים" "יפה תואר", אבל ענין ישר ראוי להיאמר על היושר האמיתי, וכיון שאשה זו היתה מבנות פלשתים, לא היה ראוי שיאמר "כי היא ישרה בעיני". וזה שאמרו חז"ל לקמן "כי אזיל מיהא בתר ישרות עיניו אזיל", רצה לומר לא היה לו לתאר הטוב והיופי הגשמי בתואר ישר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שמשון בעיניו מרד וכו' לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' ידעה בו באותו צדיק וכו' (י.) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים וכו' דן את ישראל כאביהם שבשמים

המידה של נקמה מושרשת אצל ישראל ואצל מנהיגיהם הגדולים. כך מצאנו בשמשון... "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (שופטים טו, יא). והלא שמשון הוכתר בשם "צדיק", וכמו שאמר אביי "ידעה בו [דלילה] באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה". ועוד אמרו "שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים"...
וצדיק זה, כל חייו עד יום מותו קינא לבני ישראל ונקם את נקמתם, כמו שנאמר: "ה' אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". ואפשר לומר שביקש נקמה רק על אחת משתי עיניו שניקרו הפלשתים, כי ידע שחלק מהמעשה בא כעונש על מעשיו, כמו שאמרו חז"ל "שמשון בעיניו מרד... לפיכך נקרו פלשתים את עיניו". מכל מקום, הקב"ה נענה לבקשה זו של שמשון לנקמה באויבי ישראל ובאויבי ה', כי "א-ל נקמות ה'".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יב עמ' קכג)


שמשון בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו וכו' ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא וכו' (י.) ויהי טוחן בבית האסורים וכו' לשון עבירה וכו' על שמו של הקב"ה נקרא וכו' אלא מעין שמו וכו' אף שמשון מגין וכו'

וזהו [ביוסף] קדושת ההתחלה קודם שיחטא וקדושת התורה שבכתב, אבל קדושת הבעל תשובה אחר שיחטא שהיא קדושת התורה שבעל פה הוא ביהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה...
וההתחלה בשמשון דנקרא גם כן על שמו של הקב"ה כי שמש ומגן ה', וכמו שאמרו בסוטה, ומסיק מעין וכו' אף שמשון מגין וכו', כי היה לו מעין השגת אור זה לענין ההגנה נגד אומות לבד, וכמו יוסף שטנו של אומות, כן הוא "רבים אשר המית במותו" וגו', כי זה כל כוחו לכלות האומות שהם שורש הערלה המקפת לאות ברית קודש, דאין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא ע"ב), ובביאת ארמית ממשכא ערלתו ועל כן נשבה בידם.
ולפי שנתגאה בעיניו היינו מה שאומר כי היא ישרה בעיני, שהכיר את עצמו כי עיניו מלאות קדושה, ומה שישר בעיניו ודאי הוא ישר גם בעיני השם יתברך, וכמו שהיה באמת כמפורש בכתוב שם אחר כך "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" וגו', אבל מכל מקום סביביו נשערה מאד, ונחשב זה לגיאות מה שסמך על זה דישרה בעיניו, דאדם בעולם הזה צריך לעולם לחשוד את עצמו אולי גרם החטא לאיזה טעות, דעל כן אין השם יתברך מיחד שמו על החיים שעדיין אינו מבורר, ומאחר דזה נחשב לגביה לגיאות שעדיין אינו מבורר, אם כן גם גוף המעשה אין מבורר והגיע לו העונש אגוף המעשה מה שנפל בידם.
והוא טוחן בבית האסורים כמאמרם ז"ל, דזהו חיבור עוד יותר עמהם להיות נמשך ערלה עוד יותר, והם חשבו עוד עליו להשקיעו בטומאה חס ושלום לגמרי, ועל כן ניקרו עיניו כי היה נראה מזה שלא היה קדושה גמורה בעיניו, שעדיין לא נתברר הדבר בעולם הזה ונחשב לגיאות, כי בעולם הזה לא יכול עדיין ולא נתברר דמה' הוא כי תואנה וגו', שכל שורש שמשון היה אדרבא לכלות הערלה ולהסירה מעל הברית קודש שהוא כליון האומות שהם הערלה והקוצים הסובבים ומקיפים לשושנה העליונה הם כנסת ישראל, ולברר שלמותו ותיקונו הוצרך למסור את עצמו למיתה, ואז "רבים אשר המית במותו" וכו', ואז נתגלה לכל כי מה' הדבר להמית הפלשתים, וגם שבייתו בידם כדי להמית ע"י זה רבים, וזהו התיקון להחטא שהיה נראה כחיבור לעכו"ם והמשכת ערלה, ובאמת הוא אדרבא כריתתם והסרתם.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יג ע"ב-ע"ג)

כי מה' היא וכו' ותחל רוח ד' לפעמו וכו' (י.) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ד' אלהים

שמשון הוא תופעה בפני עצמה ששייכת לעניננו. במשכן ישנם תפקידים עליונים... הניתנים לנציגים של שני שבטים: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן [שמות רבה מ, ד]. הם מהווים שני קצוות: הצד העליון הממלכתי של יהודה, והצד של קצה המחנה של דן, שמתגלה בשמשון ה"אתלט" השרירי של עם ישראל.
"ותחל רוח ד' לפעמו וכו'". רוח ד' היא מעלה שמימית, רוח הקודש, כדברי חז"ל שרוח ד' התלבשה על הגיבור הזה.
לעומת זאת, לכאורה יש אצלו תסבוכת מכאיבה של קיום קשרים עם גויה. כאשר יהודי משתמד זהו דבר מזעזע, בושה וחרפה לכולם. ולהיות "בעל הגויה" [עי' להלכות צבור, כרוז מב, עמ' מט], זאת היא דרגה שניה אחרי שמד, כי הדורות הבאים יהיו גויים. זהו פסוק מפורש [דברים ז, ג-ד].
אבל באמת אין שום דמיון. כי שמשון עשה את הכל מתוך רוח ד' שהחלה לפעמו, "כי מד' היא, כי תואנה הוא מבקש". כל מטרת ההתקשרות עם פלישתים היתה כדי להפילם. והוא עשה זאת במשך כל חייו, ואף במותו כמו שכתוב "...ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו" [שופטים טז, ל], אלפים רבים. ומתוך כל זה, הוא הושיע את ישראל למשך תקופה ארוכה.
אם כן, אנו נפגשים במצב כזה שבו הגבורה הגופנית מקורה הוא מרוח ד', וכל ההתקשרות עם סביבתו נעשתה מתוך חישובים מיוחדים של הצלת ישראל.
בגמרא סוטה אומרים חז"ל ששמשון נקרא על שמו של הקב"ה. היכן מופיע שמו של הקב"ה בתוך שמו? בפסוק "שמש ומגן ד' אלהים". והסבירו גדולי החסידות פסוק זה, שהנה יש שני שמות של הקב"ה, שם הוי"ה שאי אפשר לנו להפגש אתו, ושם אלהים שאפשר לנו להפגש אתו. לכן נפגשים בשם ד' ע"י שם אלהים, כמו פגישת השמש ע"י המגן, אחרת יש סכנה לעיניים בלא כיסוי [תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד]. על פי זה יש להבין למה לא נקרא שמשון באופן גלוי. מה שמש אי אפשר להביט בה בלא מגן, כך אי אפשר לנו בשם הוי"ה בלא כיסוי של שם אלהים, כיסוי שהוא בגבורת שמשון. גם גבורת ישראל וכונניות ישראל, נקראות על שם ד'.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 48-51)

תחלת קלקולו בעזה

יש לך לדעת ולהבין השם הזה, שהיה התחלת קלקולו בעזה שהיא לשון עז וחוזק, כי במדה זאת היה חטא שמשון. והבן מלת "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", וכן מה שנאמר "יהי דן נחש עלי דרך" וגו', כל זה מעיד על מה שאמרנו כי חטא שמשון שהלך אחר עינו, וכן מה שנאמר "כאחד שבטי ישראל" כיחידו של עולם ששפט שבטי ישראל [בראשית רבה פרשה צח אות יג].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


תחילת קלקולו בעזה וכו' והכתיב וירד שמשון תמנתה תחילת קלקולו מיהא בעזה היה

ופירש רש"י דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי, שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות. ולא זכיתי להבין, הלא קלקול של לקיחה גדול יותר משל זנות, דדרך חתנות אסרה תורה, ודרך זנות אינו כי אם מדבריהם, וב"ד של חשמונאי גזרו על זה, וכדאיתא בגמ' דאין מעמידין [ע"ז לו ע"ב] דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. ואפילו לשיטת הטור [אהע"ז סי' טז] דבגיותן ליכא חתנות, עכ"פ אין מקום להחמיר בזנות יותר מבחתנות. ואולי ס"ל לרש"י דגייר אותן, ומ"מ הרי זה קלקול, שאינו גרות כהוגן, שעשו כדי לרצותו, וכמש"כ הראשונים בשלמה. ומצאתי שכ"כ בחידושי אגדות, וכ"כ הר"ץ חיות בהגהותיו שכן הוא בדברי הרמב"ם ג"כ. מ"מ לע"ד נראה מלשון הרמב"ם [הל' איסורי ביאה פי"ג הט"ז] שגם ההיא דעזה גייר, וכמש"כ בשלמה, א"כ דרך זנות הוא יותר קלקול עכ"פ. ואכתי צ"ע. גם לשון הגמרא אינו מיושב, דאמרינן תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה, האי תחילת קלקולה מאן קדייק לן, היה לו לומר "קלקול גדול מיהא בעזה הוה". ואם גייר שתיהן, הדרא קושיא לדוכתא, דעיקר הטעם מפני שחשובות כנכריות שהן גיורות שלא כהוגן, מ"מ דרך חתנות הוא קלקול יותר גדול, ובדרך שכתבתי.
ולע"ד לפרש כי בפרשה דתמנת לא כתיב כלל דבא עליה, ואח"כ כתוב שם שלא נתנו אביה לבא, א"כ י"ל אע"ג דקלקל במחשבה, מ"מ מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, א"כ לא היה קלקול ממש, אבל בעזה כתיב "ויבא אליה", ע"ז קא אמר תחילת קלקולו ממש בפועל מיהא בעזה הוה.
ואולי יש לבאר דברי הגמרא ע"פ דברי חז"ל בפ"ק דקידושין דף מ: מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכו' ואלא מה אני מקיים הנני מביא על העם הזה רעה פרי מחשבותם כו', עולא אמר כדרב הונא דא"ר הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר. ויש לדייק למה אמר רב הונא לשון הותרה לו דנצטרך למפרך ס"ד ולתרץ נעשית לו כהיתר, יאמר נעשית לו כהיתר, ונראה דיש לחקור אם העובר עבירה ושנה בה דאמרינן ביה דמחשבה רעה מצטרפת לו למעשה, והיינו אע"פ שאינו עושה אותה מצד שלא נזדמנה לו, מ"מ יש לדייק מהו לשון שמצרפה למעשה, ונלע"ד דבעינן דוקא מעשה שע"י תצטרף המחשבה, אלא שיש נפ"מ בין הך דעבר ושנה להא דאמר לעיל בגמרא מחשבה שיש לה פירות הקב"ה מצרפה למעשה, שכוונת מחשבה שיש לה פירות הכוונה שיעשה אותה המעשה שחשב עליה, אז נענש גם על המחשבה, ובעבר ושנה דאמרינן הקב"ה מצרפה למעשה היינו כשלא עשה זאת המעשה שחשב בזה הפעם, ונזדמן שעושה פעם אחר, חוזרת וניעורת אותה המחשבה, אע"פ שכבר נתבטלה, ונענש עליה. עכ"פ למדנו דפירוש מצטרפת למעשה ואינה מצטרפת הכוונה על ענין חוזרת וניעורת של המחשבה הקודמת.
ועפ"ז יש להסתפק אם הא דאמרינן הקב"ה מצרפה למעשה בעבר ושנה, אם הוא מכן ולהבא דוקא באותן המחשבות שיחשוב אחרי ששנה, או גם למפרע, כיון דפקר כולי האי, הוכיח סופו על תחילתו דמחשבותיו הרעות חשובות לו כמעשה, ונענש גם על המחשבה שקודם שעבר ושנה. ולע"ד מש"ה בחר רב הונא בלשון "הותרה לו", להודיענו זה החידוש, שגם על המחשבות שקודם שעבר ושנה נענש כמו על שלאח"כ, דחכם עוקר הנדר מעיקרו והוא צריך לומר דוקא לשון התרה ולא הפרה, על כן אמר "הותרה לו", פירוש שמצדו נעשה כאילו נעקר האיסור למפרע גם קודם שעבר ושנה, והוא מטעם שנעשה לו כהיתר מעיקרא.
וכיון שגם על המחשבה הקודמת ג"כ נענש כשעבר ושנה, פריך הגמרא שפיר והא כתיב (וילך) [וירד] שמשון תמנתה, אע"ג דידע המקשה דשם לא היה מעשה כי אם מחשבה, מ"מ הרי עבר ושנה בעזה ובדלילה, א"כ שוב נענש גם על המחשבה כמעשה, אע"פ שהיתה מחשבה שלא עשתה פירות. וע"ז מתרץ: תחילת קלקולו, דייקא תחילת הקלקול בפועל, מיהא בעזה הוה, אע"ג דלסוף עבר ושנה, ואיגלי למפרע דגם של תמנת היה קלקול, ולפ"ז זה היה באמת ראשית חטאת, מ"מ התחלת הקלקול בפועל בעזה הוה.
ויש לעיין בזה, דהא המעשה בכוונתו היה טוב, ואין העונש ראוי לה, כדאמרינן כי מד' הוא, ולא נשאר כי אם כוונתו, ובכה"ג צ"ע אם מצטרף למעשה. ועיין דברי אמת בדרושין דרוש ראשון שהאריך בענין מחשבה רעה בדבר שמד' הוא לטובה. ובמקום אחר פירשתי בדבריו דברי חז"ל פנחס בן אלעזר וכו' בא הכתוב וייחסו [סנהדרין פב ע"ב], ואכ"מ.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ושמה דלילה וכו' אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתיקרא דלילה דילדלה את כוחו וכו'

בעל דברי שאול כתב שלמדו זאת חז"ל מדכתיב "ושמה דלילה", הלא "ברשעים הם קודמים לשמם" [במדבר רבה פרשה י אות ה]? לכן אמרו דדלילה אינו שם העצם רק שם התואר "שדילדלה כוחו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ויאהב אשה בנחל שורק וכו' דילדלה את כוחו דילדלה את לבו דילדלה את מעשיו וכו' דאיסתלק שכינה מיניה וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא וכו' מה הקב"ה מגין וכו' אף שמשון מגין בדורו על ישראל

אבל באמת יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו אפילו בכל כח השתדלות אדם. ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כוחו ולבו, דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכולים לתולשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך, רק נשאר מדולדל, שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה. וכך היה בגילוח שערו והסרת כוחו, שחזר לצמוח וחזר אליו כוחו.
ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכוחו ולבו ומעשיו כמו שאמרו בסוטה. הכח נמשך מהחכמה, כח מה, כידוע (תיקוני זוהר הקדמה ד.). והלב בו כח הגבורה בכבישת היצר, וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה שלוש פעמים, דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכל לעצור נפשו כאשר אלצתו בתאוות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו. וזהו שתי המדרגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן, והיא דלדלתם, וע"י זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן, כי אלו שנים הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד, וע"י זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה, ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כוחו ולבו, אסתלק שכינה מעליו וממילא נתדלדלו מעשיו...
אף שידע שהיא תיישנו ותגלחו כאשר ראה שעשתה כבר זה שלוש פעמים לנסותו וגורם לבטל נזירותו, וזה החטא הוא הגורם הסרת כח שהוא קלקול להקדושה שבתולדה גם כן והגיע עד השורש. דימה דעם כל זה לא ינותק הקדושה שבשורשו ואצא כפעם בפעם ביציאה של צורך כניסה ואנער אחר כך מיציאה זו, כתרנגולתא דמנערא מקטמא ויכניס הכל לקדושה עוד בתוקף יותר. אבל לא ידע שכבר החזיר כל הקלקול למקומו, ועל כן ה' סר מעליו, כי נתדלדל הקדושה שבלב, ולא יוכל להיות עוד משכן לשכינתו יתברך כבית קודש קדשים...
ונראה ד"כפעם בפעם" הכוונה על שלוש פעמים הראשונים, דאף על פי שהתל בה לא היה היתול גמור, דהכתוב לא יכתוב ארבעה התילים וארבעה של מה בכך למה יכתבו במקרא. וגם לפי דברי מהרש"א בחידושי אגדות, דממה שנאמר "ותאמר דלילה שלוש פעמים" דייק דדלדלתו בשלושה דברים, יראה לעניות דעתי דזה נאמר גבי פעמיים ראשונים שהתל בה, ובאחרונה שהגיד האמת לא נזכר עוד שמה. ועל כרחך דבאמת כבר דלדלתו בשלוש פעמים ראשונים, שהרי כבר סר כח גבורתו ממנו במה שלא יכול לכבוש יצרו והוכרח להגיד לה כל לבו...
ושמשון בטח בגבורתו ותקפו... לתור אחר עיניו ולבו, כי היה בטוח בנפשו שהוא קדוש בתולדתו ומבטן. ואם יעקב חשב עליו שהוא משיח, ודאי גם הוא חשב בנפשו כן. וגם דבאמת היה בו אתחלתא דישועה השלמה העתידה, דעל כן נקרא על שמו של הקב"ה, שהיה מגין בדורו על ישראל כמו הקב"ה, כמו שאמרו בסוטה, אלא שהיה רק בדורו ולפי שעה...
והנה ידע דמשיח צריך לתקן חטא אדם הראשון, ולתקן חטא חוה צריך שיהיה גם אשה דוגמת חוה לתקן חטאה וכידוע [בזוה"ק תולדות קמה ע"ב עיין שם] שכן יהיה במשיח, ועל כן ודאי גם הוא השתדל בזה. ומה שאהב אשה בנחל שורק, וידע בנפשיה דאין אהבתו לתאוות גופניות וחמדת העולם, חשב דודאי על ידה יהיה גמר התיקון. וזהו בנחל שורק, על שם "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח), וכדרך שאמרו (חולין סג.) דכי יתיב ושריק ועביד שרקרק אתי משיחא. ונקראת אשה ולא זונה, כי לקחה לאשה ונזכר שמה, לא כראשונות, דהיא היתה זיווגו. ומכל מקום לא נאמר בה ליקוחין אלא ויאהב, דהאהבה גרמה הכל מה שהוא בטח באהבתו דודאי כך רצון ה' יתברך. ובאמת דרצון ה' יתברך היה כן לנסיון, ומשום דעדיין לא הגיע הקץ, וכל כח פיתוייה ע"י האהבה כמו שנאמר (שופטים טז, טו) "איך תאמר אהבתיך". ולא לחינם נכתב דברי געגועי האשה ופיתוייה אלא להודיע מה הגורם, שאף על פי שידע כי לבבו קדוש לה' מכל מקום כל זמן שהוא בגוף צריך לבירורים ולסייעתא דשמיא, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו...
ובודאי הרגיש בה שגם היא כן נקיה מתאוות, ושמה דלילה כאבר המדולדל ע"י חטא חוה שהביאה מיתה לעולם, ואם היתה המיתה מיתת עולם, הרי במיתה הוא כתלוש לגמרי ואפילו מקודם כל העומד לתלוש כתלוש דמי... גופות דבני ישראל שעתידין לקום בתחית המתים אינו אלא כאבר המדולדל שעתיד לחזור ולחיות. והיא שנקראת על שם זה ביחוד, חשב דהיא ביחוד מוכנת לחזור ולהתחבר ולחיות חיי עולם ע"י שיגמר התיקון על ידה בתיקון חטא התאוה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף יא ע"ב-יב ע"ב)

אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה דילדלה את כוחו וכו'

גם היה נהוג בדרכי הדרוש אצלם לדרוש שמות האנשים... ועי' גם כן מה שאמרו חז"ל אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה, דלדלה כחו דלדלה גבורתו וכו'.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כב [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכו])

דאיסתלק שכינה מיניה דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו

כשגילחתו חשב דהוא מוצל מאותו עוון כיון שהוא הזהירה מלעשות כן ואונס שינה היה דרחמנא פטריה... חשב אצא כפעם בפעם ואנער... אבל לא יכל כי רק "הן יפעל אל פעמים שלוש עם גבר", אבל בפעם הרביעית שכבר גילח שערו ונזר אלהיו שעליו בקדושה שבתולדה, וכל כך פעלו ההסתות ופיתויים בקרב לבו, כבר סר ה' מעליו והסייעתא דשמיא ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טו ע"א)

מאי ותאלצהו וכו' בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו

בעל עין אליהו כתב שיש רמז לזה בקרא דכתיב "ותאלצהו ותקצר נפשו למות", דאיתא בנדה פ"ב [יג ע"א]: המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, ומפרש הכתוב שאלצתו בעשותה מעשה שנשמטה מתחתיו, שע"י זה הוציא זרע לבטלה ונתחייב מיתה על ידה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


הוא איוה לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא

לע"ד מ"מ כיון שהיה צדיק, וכל מה שעשה עשה ע"י היתר, כדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה [פי"ג הט"ז] שגיירן אלא שלא היתה גירותן שלמה, א"כ לא היה בו איסור גמור כי אם לא היה נמלט מהכיעור, הכי נמי נתלו חייו בדבר טמא שהיה בו רק מהכיעור, ולא איסור, שהכתוב אומר "לחי חמור טריה" ללמדנו שנפסלה מאכילת הכלב, ולא היה איסור נבלה וטומאה עליה. ובלא"ה על דבר היוצא מדבר ע"י נס, [יש להסתפק] אם אסור מצד כל היוצא מן הטמא. ובכלל נסתפקתי בהא דקיי"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות [נט ע"ב] דאין דבר טמא יורד מן השמים, אם הוא דוקא ביורד ממש מלמעלה, או דילמא הוא הדין כל דבר שנעשה ונברא ע"י נס אמרינן אין דבר טמא יורד ע"י נס שהוא כמו מהשמים. ובזה היה ניחא קושיית התוספות בפ"ק דחולין [ה ע"א] על אליהו דהעורבים הביאו מבית טבחי דאחאב, דהתם נמי נס הוא שהיה מתמיד ע"פ ד' והוי כיורד מהשמים, שאין דבר טמא מזדמן בנס, ומובטח היה שהיה טהור וכשר. ולכאורה עובדא דשמשון סתירה לזה שנעשה ע"י נס דבר טמא, ועל פי מה שכתבתי י"ל דנפסלה מאכילת הכלב אין זה דבר טמא, וגם י"ל דאין זה יוצא מהטמא מה שנעשה ע"י נס.
וזקנינו סיפרו לנו, שרבנו הגר"א ז"ל נזדמן לו ביום שמחת לבו שסיים פירושו על תיקוני זוהר עוף שמן חשוב ממין השליו, כה"ג דאיתא בפ' יוה"כ על כמה מחז"ל, ולכאורה אנן קיי"ל אין עוף טהור נאכל אלא במסורת, כדברי הרמ"א יו"ד סי' פב בהגה"ה, והעוף הנ"ל ודאי מוזר היה, ואיך אכלוהו, והך דרמ"א דעת רש"י הוא, וכיון שנהגו כך, כך קבלו עליהם אבותינו. וי"ל מהשמים הודיעוהו ג"כ שהוא טהור, ע"י גילוי אליהו או מלאך, וכה"ג יש לסמוך, כמש"כ במקום אחר דלא שייך לא בשמים היא על עדות במציאות. וצ"ע קצת. אמנם אם נאמר דהך כללא דאין דבר טמא יורד מהשמים לאו דוקא דה"ה בכל דרך נס, אתי שפיר. ואין לומר דהתם מהשמים ממש הוי, דגם השליו שהיה במדבר לא היה מהשמים כי אם ד' יתברך הגיז שלוים מהים, ומסתמא כה"ג התם הוי. עיין עליות אליהו ותולדות הגרד"ל ז"ל שבס' קדמות הזוהר לו ז"ל בהגה"ה שם [הגהה ד].

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ברש"י, לדבר טמא - לישא בת אל נכר. והמהרש"א ז"ל מיאן בפירושו, ומפרש איוה לדבר טמא היינו להכותם בלחי החמור ולא בידו. ובעל מצודת דוד מקיים פירוש רש"י, כי על בת אל נכר נאמר "אשר בשר חמורים בשרם", נמצא שהוא נתאוה לבשר חמורים, לכן נענש מדה כנגד מדה לשתות מלחי חמור. ואפשר שזו באמת כוונת רש"י.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ותחל רוח ה' לפעמו וכו' חלתה נבואתו של יעקב דכתיב יהי דן נחש עלי דרך

בעל לשמוע כלמודים מפרש שיתכן דדרשו "לפעמו" מן לשון צעד ברגל, שחלה עליו נבואתו של יעקב שאמר יהי דן נחש עלי דרך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ותחל רוח ה' וכו' שני הרים וכו' וטחנן זה בזה

עניין טחינת ההרים מצד כח מדת הדין, אשר בכח הדין טוחן ההרים ויהיו למישור. וזה שכתוב ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול, כי יד ה' היה עליו, ובכח זה שהיה יד ה' עליו היה טוחן ההרים זה בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

יהי דן נחש עלי דרך וכו' שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג

הענין שדן הוא בצפון, והוא נגד היכל הזכות, ששם סנהדרין שלמעלה כמו שיתבאר בס"ד לקמן, והוא סוד שור שבצפון... ושם לנגדו בסט"א בהיכל חובה הוא נחש דרוע שמאל דסט"א, ועד שם רדף אברהם אחרי המלכים כמ"ש (בראשית יד, טו) "וירדפם עד חובה וכו' וירדוף עד דן"...
וע"ז נאמר "יהי דן נחש עלי דרך" וכו', והוא בדרך מקום הפרצה אשר הוא שם, וכמ"ש בזוהר פ' ויחי (דף רמג ע"ב): יהי דן וכו' ר"י אמר דן היינו חוייא כמין על ארחין ושבילין וכו' מהכא נפקי אנון דכמאן לבני נשא על חובין וכו', ואלמלא דהאי חויא דאיהו כניש לכל משיריין כמין לסוף ארחין ובדר לון לאחרא הוי מטשטשי עלמא וכו'. והענין, כי דגל מחנה דן הוא בצפון, והועמד לנגד דגל ראובן שהוא בימינא לבסם הדין...
וע"ש עוד בפ' בהעלותך בדגל השני דימינא מחנה ראובן מ"ש שם (קנד ע"ב): בשעתא דחד מנייהו ההוא דאתי מסטרא דאריה פשיט קלא בגין דלא יזדעזעין כל אנון קלין כדין מתכנשין כל אנון משיריין וכו' בשעתא דאחרא קרי מתבר קלא וכו'. וע"ש בפירוש רבינו, שבמחנה שני תוקעים תרועה כדי לאכנייא סטר צפון, וכמ"ש בזוהר שם (דף קנה ע"א): אמאי תרועה כדי לאכנייא וכו' ת"ח שתי חצוצרות בגין דאנון מסט' תרי דקאמרי ממזרח ומדרום אנון זמינן לתברא דינין ולאכפייא לון וע"ז אנון מכסף וכו'.
וזה שכתוב כאן לפעמו וכו' א"ר יצחק וכו' מלמד שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, וכו' והוא סוד התרועה לתברא קלא לגדרא להני משיריין וגדר לון לאחורא וכו', וכמו שהיה הענין בכניסת הכ"ג להיכל דכתיב (שמות כח, לה) "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", כדי לגרש כל כוחות הסט"א בעת שבא לייחד...
וסוד הזה מבואר ג"כ בזוהר פ' ויחי (דף רמז ע"ב): תא חזי, בשעתא דמטו ברכאן לידא דמשה לברכא לכולהו שבטים חמא לדן קטיר בחויא, אהדר קטיר ליה באריה, הה"ד "ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן" וכו'. והוא כמו שכתבתי, שדן בסט' דצפון ששם מקום הפרצה שנגדו הנחש בהיכל חובה, ולכן צריך לבסם הדין ע"י מים ימינא אריה מיכאל העומד לנגדו, ובזה עביד נוקמין באומות. והוא מ"ש ג"כ יעקב אבינו בברכות "יהי דן נחש עלי דרך וכו' לישועתך קויתי ה'", שהישועה מסט' דימינא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שהיתה שכינה מקשקשת לפניו

"מלמד שהשכינה היתה מקשקשת לפניו כפעמון". וכן כתיב בכ"ג (שמות כח, לה) "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" וכו'. וכידוע בעת הזיווג דדו"נ אז כרוזא קרי בחיל וכו' והסט"א נטמנת בנוקבא דתה"ר, וכמו שמצינו בר"ע ור"מ שהכריזו ברקיע הזהרו בר"ע בתורתו וכו', ועי"ז לא יוכלו להזיק להם. וידוע כי מסטרא דבינה הסט"א נכנעת שהוא עלמא דחירו, והוא קול שופר להבעית את השטן שלא יקטרג, וכן במתן תורה היו קולות וברקים ועי"ז נדחה השטן.

(רי"א חבר, גנזי מרומים על מסכתא דאצילות, עמ' ג)

הכלל, שבמקום שאין ראוי להיות גלוי שכינה לפי ערך המקבל, אלא שהשעה גורמת שיהיה מ"מ גלוי שכינה, אז היא משמעת קול, כמליצת חז"ל אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. ומזה הטעם אמרו בסוטה ט' גבי שמשון שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. והיינו משום שלא היה מוכן בפרישות מתאות אשה כראוי להשגת רוה"ק, אלא שמ"מ השיג רוה"ק.

(העמק דבר, בראשית פרק ג פסוק ח)

...וזה בא יעקב אבינו ללמד בשעה שברך את השבטים, כמו שאמרו במדרש (ב"ר פרשה צח, יט): "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, לישועתך קויתי ה'", לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (את שמשון) וסבור שהוא מלך המשיח, כיון שראה בו שמת, אמר אף זה מת, "לישועתך קויתי ד'". שכן החצוניות היא הצל של הפנימיות, וכאשר מתגלה גבורה חיצונה גדולה ומופלגה עד מאוד, יודעים אנו למדי את עצמת הגבורה הפנימית, שמתגלה בפנימיותה בתוקף אור בהיר מאוד, ובזמן שמתאחדת הגבורה הפנימית עם הגבורה החיצונית, אז הזמן המוכשר להופעת הגאולה בכל הודה והדרה וגדולת נפלאותיה. ולכן כאשר ראה יעקב בשמשון התאחדות הגבורות האלה, שיחד עם היותו גבור עצום היתה השכינה מקשקשת לפניו כזוג, סבר בו שהוא המלך המשיח, והגאולה מגעת בימיו. וכאשר ראה שמת אמר "לישועתך קויתי ד'", להודיע שהעכוב הוא רק מפני שחסרו ציפיית וקיווי לישועה שלמה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ממעיני הישועה פרק ב, עמ' יב-יג)

ובעין יעקב: 'רוח הקודש מקשקשת לפניו כזוג'. זוהר תרומה קמז ע"א - 'דרוחא קדישא עלאה מכשכשא בכו' (שרוח הקודש העליון מקשקשת בכם), זוהר בלק קפח: 'דזגי פעמוני רוחא קדישא הוי אזלינן ביה' (שזוגים עם פעמונים של רוח הקודש הולכים בו).

(הערת רצ"י על אורות התשובה פרק ג הערה 9 [הובא בשיחות רצ"י במדבר עמ' 48, הערה 6])

עי' זוהר תרומה קמ"ז א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


צרעה ואשתאול שני הרים גדולים וכו' וטחנן זה בזה

כמ"ש בסוף פ"ה דספרא דצניעותא: חויא דרהיט בש"ע דילוגין מדלג על טורין מקפץ על גבעתא זנביה בפומיה וכו' נקוב בתרין גיסין כד נטיל גסטרא אתעביד וכו', ופי' רבינו הגדול שם דהאי חויא הוא התנין נחש דקאים תחות רגלוי דחיותא מלכות, והוא כלל הסט"א דוכרא ונוקבא, כמ"ש "על ההרים" בזכות אבות, וגבעות הם אמהות, והם דוכרא ונוקבא דסט"א שעקרם שמשון וטחנם וכו', כמ"ש כד נטיל גסטרא אתעביד וכו', כמ"ש "יתפרדו כל פועלי און", שארי בחיבורא וסיום בפירודא. צרע"ה הוא נוקבא דסט"א, שהוא מ"ש (דברים ז, כ) "גם את הצרעה אשלח בם" וכו', דהוא זנבא דיליה בפומוי נשיך בשינוי, שהוא נוקבא דיליה יותרת הכבד, ונשיך בפומיה כי "נופת תטופנה" וכו', וכמו שנוקבא דקדושה בה שס"ה צינורין שס"ה גבורות נגד שס"ה ל"ת משמאלא, וכן בסט"א נוקבא דיליה ג"כ שס"ה רשתין שבה מפתה האדם ונשיכא ליה לעבור על שס"ה ל"ת, וכן השט"ן כמנין שס"ה חסר יום אחד. והדכורא הוא בשינוי, שהוא יורד ונוטל נשמה והם תרין מתחבקין דהוו לעילא, תרין מאללי ארעא חו"ב דדכו' דסט"א, כמ"ש רבינו בפי' לספרא דצניעותא פ"ד ופ"ה יעו"ש, וכמ"ש (תהלים עד, יג) "שברת ראשי תנינים" וכו', דאסתריס שאין בו דעת, וידוע כי הם בסוד ל"ח דחו"ל הם חב"ד זיוגא דחב"ד בפומא כמ"ש רבינו בפי' בפ"א שם, והו' הוא סימנא דחיים אות אמת, משא"כ בסט"א שהוא בשקר, אין להם אלא ל"ח בלבד, וב' פעמים ש"ן דבהם נשיך בב' דרגין שבי' חו"ב הוא סוד אשתאו"ל [בביאור רמ"מ משקלוב לס' משנת חסידים, דף קצב: אשתאל - והן ב' פעמים שס"ו, וא' שס"ה, כי היומין עילאין הן "משכו", והוא "נושא משך הזרע" לשס"ה ימים אשר לחמה, שהוא סוד "צרעה", כמ"ש "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה", וזהו זמן חיבור גאולה לתפלה].

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


י ע"א

החל שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקר לי ולניני ולנכדי

אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך... וא"כ איך קם נגדם שמשון ונלחם בהם? הסבירו חז"ל... הוחל שבועתו של אבימלך, ופירש רש"י: "בטלה... לפי שהם עברו על השבועה תחילה". הרי מפורש שכאשר מוטלות על ישראל ועל גוים שבועות בענין אחד, והגוי מיפר את שבועתו, מאחר שהם "פרצו את הגדר תחלה", משוחררים ישראל מהתחייבותם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כו עמ' שלה)

במהרש"א רצה לומר שבאותו זמן היה נכדו של אבימלך קיים, שהשבועה לא היה רק עד נכדו כו'. וזה מפליא מאד, לומר שבימי שפוט שמשון, שזהו בערך מן ב' אלפים תתי"א עד ב' תתל"א (עי' סדר הדורות ח"א בערכו), חי עוד בן בנו של אבימלך שחי לפני שמונה מאות שנה. ועד כאן לא קאמרו שעדיין נכדו קיים אלא בימי משה, עיין חולין ס ע"ב. ואם נאמר כי "נין ונכד" אינו רק בן הבן ועוד דור אחריו, אך שנתכנו כן הבאים אחרי האיש גם לאחר דורות, הן אין גבול, וגם לאחר שמשון יקראו כן נכדיו של אבימלך או היושבים על כסאו. וצ"ע.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

[ב"י סי' רלו הבין שהטעם הוא שכיון שעברו על שבועתם, מותר לישראל לעבור על שבועתנו. אבל אפשר לפרש ע"פ אור החיים פ' תולדות, שכתב שאבימלך הוצרך לשבועת יצחק ולא הסתפק בשל אברהם, כי חשש שיתיר את השבועה שלא בפניו כי לא קיבל ממנו הנאה, שאז מותר להתיר שלא בפניו.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קעו-קעז - לטקסט)


ויברכהו ה' וכו' שברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף

דע כי עניין שמשון ומדרגתו שהיה נזיר מבטן אמו, והנזיר כתיב אצלו (במדבר ו) "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", נמצא כי הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר, ולכך כתיב "כי נזר אלקיו על ראשו", ועוד כתיב "וקדש את ראשו ביום ההוא" וגו'. והוא כמו הכתר, והמלך שיש לו הכתר הוא נבדל מכל העם, לפיכך אצל הנזיר כתיב "כי נזר אלקיו על ראשו", כי הקדוש הוא נבדל בקדושתו משאר הדברים שאינם קדושים. ויותר מזה הנזיר שהוא פרוש מתאות הגופנית, שכל בני אדם הם בעלי גוף, וזה נבדל מן העולם פרוש מן היין שהוא תאוה לעינים ונחמד למראה... אמנם מה שתולה הדבר בראש, מפני כי הראש שם כוחות הבלתי גופניות שראוי להם הקדושה, שכאשר הוא נבדל מן הגוף, הכוחות הבלתי גופניות מקבלים קדושת אלקים, וזהו קדושת הראש. ונאסר שער ראשו להשחית אותם, מפני שכל דבר קדוש אינו בעל הפסד... ושמשון היה מוכן למעלה זאת ביותר מכל אדם לקבל קדושה זאת, וזה היה כח שמשון וגבורתו, כי הדבר שהוא גוף, חלש ותש והוא מתפעל, אבל הדבר שהוא בלתי גוף, אינו מתפעל, ומה שהיה בשמשון קדושה אלקית שהיה נזיר והיה מקבל כח אלקי, זהו כחו וגבורתו של שמשון.
וידוע כי מן הראש ימשך הזרע אל אברי המשגל דרך חוט השדרה, וזה שאמר כי היה אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. וביאור ענין זה, כי היה הזרע הנמשך מן הראש המקבל קדושה אלקית, שהיה שמשון נזיר אלקים מקבל ראשו הקדושה האלקית יותר מכל אדם, לכך היה זרעו כנחל שוטף, כי היה בא הזרע מן המקור אשר לא יכזב הוא ה' יתברך, ומפני זה היה דומה לנחל שוטף, כי הנחל הוא שוטף כאשר יש לו מקור חזק... וכך היה לזרע הזה מקור חזק שממנו יתפשט הזרע. וזה שכתב "ויברכהו ה'", ר"ל כי היה מתברך מן ה' יתברך בדבר זה, שהיה בא הזרע מן המקור אשר לא יכזב הוא ה' יתברך, וזה היה ברכתו. וא"ת, ומה בא הכתוב לומר מה שהיה מתברך בדבר זה ולא היה לו תועלת בדבר זה? ולא קשיא כלל, כי דבר זה מורה הקדושה האלוקית שהיה מקבל ראשו של שמשון, שממנו בא הזרע שהיה כנחל שוטף כמו שנתבאר, ורז"ל פירשו הברכה שהיא לשמשון שהיה זרעו מושפע מן הראש המקבל הקדושה האלקית, ובזה היה מתברך מה' יתברך כאשר ראוי לנזיר בעצמו. ובפירוש זה גילו לך דברים נפלאים בענין שמשון, שהיה משתוקק אל הפועל הזה הוא המשגל עם שהיה קדוש ביותר, ולא עוד [אלא] שהיה משתוקק לבא אל נכרית ולבעול בת אל נכר, והוא הפך הקדושה ששייך לשמשון, ואין ספק בדבר [כי] לא היה במקרה כלל, כי אין דברים כאלו במקרה, אבל מפני שהיה זרעו כנחל שוטף פירוש שיש לו מקור שממנו בא, ודבר זה גרם לו השתוקקת ביותר לאחרים, וכמו שכל אדם [משתוקק] שיבא זרעו אל הזולת והוא האשה, כי כן הוא בענין הבריאה. ומפני שהיה זרעו עוד מופל בכח יותר והיה כנחל שוטף, היה יוצא חוץ לגדר עוד, כי היה משתוקק ומתאוה אל זולת שהוא יותר רחוק ממנו והיא הנכרית. ודבר זה גילו לך חכמים בפירוש זה. והוא פירוש ראוי שיובן על אמתתו כי בו נתגלה כמה דברים עמוקים ומופלאים. ובשביל שהיה שמשון מסוגל בעצמו לחטא הזה, כמו שזרעו כנחל שוטף בשביל קדושת ראשו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי את ישראל

עוד ראיתי לעורר בפרק זה על הרבה מקראות בכתבי קודש, אשר נעתקו בלשון חז"ל בשינוי מן מה שנמצאו אצלנו ע"פ המסורה... ועי' תוס' (שבת נה ע"ב) ד"ה מעבירם: כתב רש"י דהש"ס חולק לפעמים על המסורה כמו שדרשו בירושלמי פ"ק דסוטה על שמשון דשפט ארבעים שנה, ואצלנו לא נמצא זה רק מבואר במקרא דשפט עשרים שנה. ועי' תשובת הרשב"א סי' פח, על מה שאמרו בש"ס זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי את ישראל ע"ש.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק ל [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שמ-שמא])


ויהי טוחן בבית האסורים וכו' לשון עבירה וכו' היינו דאמרי אינשי קמי דשתי וכו' דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' חיגר בשתי רגליו היה

ושמשון, שכל השתדלותו בחייו היה בזה, להשיב כל נפשות הנדחים לגמרי הנטמעים בין העמים עד שכמעט אין להם תקוה לשוב למקור קדושתם כל ימי עולם הזה, עד אשר יתקע בשופר גדול... חשב שבימיו כבר הגיע עת קץ ושהוא יוכל להעלותם, וכאשר הוא היה מוכן באמת לענינים כאלו מצד שורשו, דעל כן ניתן לו גבורה עצומה כל כך. אלא שהוא היה מוכן להתחלה לבד, ולא להשלים, שעדיין לא הגיע העת. ועל כן גרם החטא שלא עלתה בידו להשלים. ועוד היה נראה כהוספת קלקול, שגם הוא עצמו נשבה ביניהם ועד שהיה טוחן בבית האסורים כפי דברי חז"ל, אין השקעת ניצוצות קדושים בין הקליפות יותר מזה. ולשון הכתוב ויהי טוחן, ובכל מקום "ויהי" הוא צרה, שאין צרה כיוצא בה. וגבי איש לא שייך אונס, דאין קישוי אלא לדעת, והוא בכלל אביזרייהו דגילוי עריות דיהרג ואל יעבור, וכל שכן לפי מה שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם דלשון "ויהי טוחן" משמע מדעתו ורצונו...
ואף על פי שהיה דרך זנות וליכא "לא תתחתן", מכל מקום קנאים פוגעין בו, ומפורש בתורה דנענשו גם על הזנות והוא מאבזרייהו דגילוי עריות. וחז"ל סמכו לזה שם מאמרים דר' יוחנן עצמו שדן ישראל כאביהם שבשמים ושנקרא על שמו של הקב"ה, כדי שלא יעלה על לב אדם לחשוב עליו שנכשל באיסור חמור כזה בשאט נפש איש גדול ורשום כזה. וגילו קצת הסוד במה שאמר ר' פפא על זה היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא וכו', שהביאו לו כהרגלו וכעסקיו שהיה עסוק תמיד להוציא בלעם מפיהם של העמים ולהושיע ישראל, וששליטת האדם באדם היה לרע לו. וגם עסקו זה היה כך, כאשר ראה שהוא עת שליטת האדם באדם, וידע דהוא לרע לו... דהבין שכפי מדרגתו נחשב חטאו לחילול השם, שאין שום תקנה לכפרה שלמה אלא במיתה... ורצה לקרב קיצו והשלמת כפרתו חשב מחשבות לעשות עבירה לשמה... וזו העבירה לשמה נעשית סם המוות לגוף אבל לנפש היתה סמא דחיי. כי היה חיגר בשתי רגליו כמו שאמרו בסוטה, היינו בסוד בעלי קבין הנזכר בתיקונים שהיו כולם חיגרים. וביאר סודם הר' חיים ויטאל בפירוש מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו (הנדרש בסוף ספר חסד לאברהם), ועיין שם הביא משל דחיגר וסומא בפרק חלק (סנהדרין צא ע"ב), שהנפש בזולת הגוף נקראת חיגר בעולם הזה עיין שם. ושמשון שחשב עליו יעקב אבינו ע"ה שלא ימות, ועל כרחך שהיה נקי לגמרי מחמדת עולם הזה הגופנים... כאילו הנפש אינה מלובשת בגוף כלל, וזהו שהיה חיגר, כי מצד תוקף קדושתו ופרישותו מעניני הגופניות היה כמופשט מגוף לגמרי...
ואמנם גם המשוקעים בתאוות דעלמא דשיקרא ושקועים בתאוות הכוזבות ובשקר הם חיגרים, דשקר אין לו רגלים, כמו שאמרו בשבת (קד.), וידוע בסוד "רגליה יורדות מוות" (משלי ה, ה), דשם עיקר שליטת הקליפות והרע. כי הרגלין רומז על איברי התאוה... ואותם נפשות האחוזות ברגלין היורדים מוות ונשקעים ונטמעים ברע לגמרי, אף על פי שמכל מקום יש בהם שורש קדושה בתולדה הם גם כן נקראין חיגרין, והיינו מצד שהם כאילו גופם כבר אבוד בידי אותם הצודים נפשו לקחתה... ושמשון בחיגרותו היה יכול להעלותם גם כן, אלא שגרם החטא ונמשך גם הוא אחריהם, ונפל גופו בידי העמים והקליפות סיטרא דרע. וחשש אולי נשקע גם הוא כל כך להיות כבר הגוף אבוד בידם. ועל כן נתרצה למות עמהם, היינו שיהיה חס ושלום גופו עמהם ואבוד כמוהם, אך להציל ע"י זה נפשו עם כל הניצוצות קדושים הנלוים לנפשו מהם...
וחשב דלפי שחמד את שאינו שלו להשיג קדושת משיח, גם מה שיש לו נטלו ממנו, ואפילו קדושה הטבעית שבתולדה לכל זרע יעקב. ועל כן חשב דגופו כבר אבוד, דקדושת המילה שבבשרו הוא חותם קדושת הגוף. וידע בנפשו דכל שיקועיו רק מצד הגוף והוא עצמותו חיגר, שאין לו התלבשות בגוף כלל, רק ע"י הסתת היצר נחש הקדמוני נעשה מגופו שהיה כתנות אור נשתנה לעור משכא דחויא, דע"י זה גרם המיתה דאין לו תקנה אלא בקבורה, וע"י זה נכנסה נפשו למאסר הגופני דחיויא, שהיתה כפי קדושת נפשו העצומה מורגש אליו ההתלבשות באותו גוף שיש בו התגברות היצר כל כך כיושב בבית האסורים ממש. וזהו הבית האסורים שהיה יושב שם, שהוא לנפשו והגוף הוא שהיה בית האסורים דנפשו. וזהו סוד ויהי טוחן בבית האסורים, דרומז על בשר הגוף החומריי דלא היה שום שייכות במעשים אלו לנפשו כלל.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טו ע"א-יז ע"א)


זכור לי כ"ב שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל

בעל עיני יצחק כתב שגם בזה גדר את עצמו מעולם כדי שלא יבוא לידי תרעומות אם לא ישמעו לו ויבוא לשפיכות דמים.
בעל מצודת דוד כתב רמז לדרש זה מקרא, כי המלה "אך" הפעם היא כמיותרת, כי מה באה למעט. אבל בהמלה אך נרמזו הכ"ב שנים ששפט את ישראל, כי "אך" עם הכולל עולה כ"ב.
בעל לשמוע בלמודים מתרץ קושיית המפרשים מדוע נקיט "מקל", ע"פ מה דאיתא (בסנהדרין ז): ר"ה כי הוה נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי "מקל ורצועה", הרי שנחוצים דברים אלו לשפיטת הדיינים. לכן התפאר שמשון שכל כ"ב שנה ששפט את ישראל והיה נחוץ "מקל", כמו שדרשו ואצוה את שופטיהם וכו' מקל ורצועה, בכל זאת לא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל של שפיטה כי אם הוצאתיו בעצמי.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום
9-10

למה לא נזכר כאן אזהרה לבני ישראל כמו בשארי מקומות שכתוב בהן "צו את בני ישראל" וכדומה, רק "ואלה המשפטים אשר תשים וגו' כי תקנה"? ורמז בזה כאילו למשה לבד אמר לנוכח "כי תקנה עבד" וגו', שאף אתה שאתה מלך וכל ישראל עבדיך, ובלא זה כל ישראל מחויבים בשמושך בשביל קיום מצות עשה להדבק בחכמים... אבל אם תקנה לך עבד לא יעבוד אותך כי אם שש שנים ובשביעית יצא לחפשי וגו', כדי שלא יהיה נראה שעבודת עבד עובד אותך. או יאמר שלא יהיה לך החיוב בשמושו כי אם שש שנים, כי אף שכל ישראל מחויבים בשמושך, הם מחויבים לשמשך ולא אתה תצוה להם, ומצינו בשמואל ושמשון ששפטו את ישראל ולא אמר אחד מהם לאחד מישראל העבר לי מקל ממקום למקום כמאמר חז"ל (עיין ברכות י', וסוטה י'.).

(באר מים חיים, שמות, פרק כא פסוק א)


ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום וכו' שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ד' אלקים

ברש"י: "כיחידו של עולם שפט בצדק". מדברי רש"י נראה שרצה לתרץ מדוע הפליגו כך חז"ל בשבחו של שמשון. ובעל כור לזהב כתב שחז"ל כיוונו בדבריהם אלו לכוונה אחרת, והיא: כי כפי שנראה בכתובים לא הושיע שמשון את בני ישראל כשאר השופטים שיצאו בראשם למלחמה, רק הוא לבדו עמד להושיעם מיד פלשתים באין איש עוזר לו, ממילא לא נעדר מהם איש כמו בשאר מלחמות. ולכן כאשר רצו חז"ל להגדיל ענינו הנפלא הזה, שחרץ את נפשו יחידי בלי עזר בעד עמו, לא מצאו הפלגה יותר נאותה מלומר "שדן את ישראל כאביהם שבשמים", כלומר שעזר להם כיחידו של עולם מבלי עזר של אחרים. וזה שהמליצו שנקרא מעין שמו של הקב"ה שנאמר "כי שמש ומגן ד'" כיוונו גם כן לכוונה זו, כי ד' יתעלה משפיע טובו לכל הנבראים בלי שום קבלת טובה מהם, וכן השמש מאירה לעולם ואף הירח בלתי קבלת שוב טובה מהם, וכן גם שמשון האיר לישראל בתשועותיו מבלי קבלת שום טובה מצדם, עד שלא אמר לשום אחד אף העבר לי מקל ממקום למקום.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


בין כתיפיו של שמשון ששים אמה

שר"ל כי כח ששים כחו, ובארנו במקום אחר (גבורות ה' פי"ב) כי מספר ששים שהוא מספר מלא ושלם, וכוחו של אדם הסובל המשא הוא בין כתיפיו של שמשון ששים אמה, כלומר כח שלם נושא הכל. ותדע עוד כי כח הגבורה מיוחד לששים בפרט, כדכתיב (שה"ש ג) "ששים גבורים סביב לה מגיבורי ישראל איש חרבו על ירכו". לכך בין כתיפיו, ששם היה שורה כח הדין והגבורה, היה ששים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היו שנאמר וכו' ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר וכו' ויסעם עם הבריח וישם על כתיפיו וגמירי דאין דלתות עזה פחותים מששים אמה

במליצות דבריהם אלו רמזו סוד עצום, שכבר נתבאר שכוחו של שמשון היה מסטרא דגבורה עילאה מדין שבצפון, שהוא מסוד היכל הזכות, שעמד שם לנגד הפרצה שנעשה בישראל ללחום מלחמת מצוה עם הנחשים השרפים, שהם ששים, שהם שרץ נפש חיה שיולדת ששים בכיס א', וכמ"ש בזוהר פ' בראשית (דף לז ע"א), בסוד הנפילים המה הגבורים, שתין הוי בארעא כחושבן דלעילא, כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם וכתיב התם ששים גבורים סביב לה וכו'. שסוד הנפילים הם מסוד בני האלקים שבאו אל בנות האדם, שהם מסוד תרין מתחבקין דהוי לעילא, ונגד ששים גבורים בקדושה כמ"ש בפ' אחרי מות (דף ס ע"א): הנה מטתו שלשלמה וכו', מאי מטתו דא כורסי יקרא וכו' ששים גבורים וכו'... ועיקר הששים הנ"ל הוא מהיכל אהבה ימינא ששם החרב... והם סוד שתין גילדי עיינא, שעין הוא בהיכל זכות...
וכן שמשון נטיל ג"כ גבורה מארי' ידא ימינא כדי לבסם הדינים ולמעבד נוקמין בסט"א, ונמצא שעיקרו של שמשון ביד שמאל, ונטיל ג"כ מימינא וכמו שיתבאר עוד בס"ד. לכן אמר שבין כתיפיו ששים אמה, שהם ששים הנ"ל דנהירין מהיכל אהבה להיכל זכות דנטיל משם למיעבד דינא, והם ב' כתפין ב' ידין חו"ג, ובזה עקר דלתות עזה שהם סוד העזים דנפקין ממאללי ארעא גדיא דיניק מחלבה, כמ"ש (שמות כג, יט) "לא תבשל גדי בחלב אמו" וכמ"ש בפ' א"מ שם, והם ג"כ מסוד עזה ועזאל, והם השרצים דנפקין מתמן ששים הגבורים. וז"ש וגמירי דאין דלתות עזה פחותים מששים אמה, וידוע כי יניקתם מסוד דדי בהמה שהם ב' הדלתות הידועים בשע"ר העיר. "ויקם בחצי הלילה", שאז עת רצון ורוח צפון נשיב, וכמו שנאמר באברהם (בראשית יד, טו) "ויחלק עליהם לילה וכו' וירדוף עד דן וכו' עד חובה" וכו' וכמו שכתבתי לעיל, וכתיב "ויסעם עם הבריח", והוא לויתן נחש בריח כידוע, "וישם על כתיפיו" וכו' בסוד ששים הנ"ל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

ויהי טוחן בבית האסורים וכו' לשון עבירה וכו' שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו

ופירוש זה, כי מפני שאמר הכתוב "ויהי טוחן בבית האסורים", והוה ליה למכתב ויהי טוחן קמח, כדכתיב (ישעיהו מז) "קחי רחיים וטחני קמח", ומפני זה פירש רבי יוחנן שהוא "לשון עבירה כמו תטחן לאחר אשתי". והעבירה הזאת, כי חכמים יקראו כל חיבור ביאה, כמו שנתבאר אצל מלמד שבא אדם הראשון על כל בהמה, בחיבור גור אריה (בראשית ב), כי כל התחברות נקרא בשם הזה, ודבר זה היה לשמשון, שהיה לו התחברות לנשי פלשתים כמו שהתבאר לפני זה, וזה שגרם שהניח כל בנות ישראל ודבק בבנות פלשתים, ודבר זה מסוגל לשמשון בעצמו, כמו שאמר שהיה זרעו כנחל שוטף, וזהו עצמו שבא על נשי פלשתים במה שמסוגל הוא אל חבור נכרי. ורמז אותו הכתוב במה שאמר ויהי טוחן בבית האסורים, שהוא לשון עבירה, לכך אמרו שהיה כל אחד ואחד מביא לו אשתו כדי שתתעבר ממנו, לבאר ענין החבור הזה שהיה רודף אחר נשי פלשתים, וכן הפלישתים גם כן מזדווגים אליו מצד שהזיוג הזה שלמות להם, להיות חיבור שלהם אל מי שיש לו שלמות כמו זה שהיה בו גבורה אלוקית, והוא שלמות להם מצד התולדות שיהיו כיוצא בו. אע"ג שהפלשתים שונאים את שמשון שהרע להם, מ"מ עצם הזיוג והתחברות בו היו מבקשים עד שהם מביאים לו נשותיהם אל הזיווג מצד השלמות שיש בזיוג הזה, מצד התולדת. וכל מה שאמרו כאן, אינו רק אלא ההתחברות בלבד שהיה שמשון מזדווג להם, מצד כי שמשון מוכן לזה, וגם הפלשתים מתחברים אליו מצד השלמות שמבקשים. וראיה שהיה לשמשון דוקא זיווג שלו עם פלשתים, שהרי לא היה לשמשון אשה מבנות ישראל כל ימיו, שמזה תדע כי לא היה לשמשון שום חיבור וזיווג עם ישראל רק לבנות פלשתים. וזה שאמר "קמי דשתי חמרא חמרא", פירוש מי שדרכו לשתות יין, תמיד לפניו יין, שכל מי שמיוחד בדבר תמיד, מגיע לו אותו דבר שהוא מסוגל לו, וכך שמשון שהיה מיוחד להיות לו חיבור עם פלשתים, לא יחסר לו החבור הזה כמו שאמרנו.
כלל הדבר, שהיה לשמשון חיבור שלו דווקא לבנות פלשתים, לכך היה כאן דבר עבירה, ובפרט כאשר היה אסור בבית האסורים והיה תחת ידם היה הקירוב והחיבור הזה יותר ויותר, כי קודם זה היו מתנגדים זה לזה במלחמות שנלחמו יחד, ועתה כאשר היה תחת ידם היה החיבור הגמור, ולפיכך אמרו כי כאשר היה בבית האסורים הביאו לו נשותיהם לזווג. ובאלו דברים גילו עניין שמשון בכלל ובפרט מה היה ענינו, כאשר תתבונן בדברים אלו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


אין טחינה אלא לשון עבירה

עי' איכה רבתי על הפסוק בחורים טחון נשאו: כד"א ויהי טוחן בבית האסורים; ובבראשית רבה פי"ט: ואדוני זקן - רי"א טוחן ואינו פולט. וזהו שהמליץ ר' יוחנן: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה - קדושין כט, ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו וכו'
20

ושמשון סופו גם כן גרם גלות לעצמו בין העמים, ועד שמאס בחייו ואמר (שופטים טז, ל) "תמות נפשי" וגו', שהוא מצד מרירות הנפש על מה שראה עצמו כבוש תחת ידם, "והוא טוחן בבית האסורים" כדרשת חז"ל שאנסוהו לבוא על בנותיהם ושיולידו ממנו בנים ערלים. ומצד מרירותו העצום על זה, נתרצה במיתת נפשו עם פלשתים.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף כג ע"א-ע"ב)

לפי דברי הרמב"ם [הל' איסורי ביאה פי"ג הט"ז] שבלא גירות לא בעל בת אל נכר, קשה מהכא דודאי לא נתגיירו. ואולי אנוס היה, שהיה בידם להורגו, ויהיה מזה מוכח לכאורה דאאביזרא דעריות שאינם מן התורה לא אמרו יהרג ואל יעבור. וצ"ע.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)


שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו וכו' היינו דאמרי אינשי וכו'

בעל לשמוע בלמודים מפרש שכל אחד הביא לו אשתו שתסתכל עליו ותלד גבור כמוהו. וזה שמסיימים "היינו דאמרי אינשי" וכו', כלומר לפי שבעיניו הוטבו בנות פלשתים לכן הביאו לפניו נשי הפלשתים שיסתכלו עליו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


כל המזנה אשתו מזננת עליו

פירוש כי האיש והאשה מתיחסים בחיבור שלהם, וכאשר האיש מזנה ואין חיבור מיוחד לאשתו [לגמרי], באופן זה וביחוס זה אשתו יש חיבור אליו, ולכך גם היא מזנה עליו, שכיון שכתוב (בראשית ב) "והיו לבשר אחד", א"כ כאשר האיש מזנה ואין כאן אחדות, גם אשתו מזנה עליו. ויש לך לדעת כי האיש הוא צורה לאשה, הצורה היא מיחדת החומר עד שאין לו הסרה מאתו, וכאשר אין חיבור לצורה בחומר לגמרי, אז החומר פושט צורה ולובש צורה אחרת. וזה שאמר כאן, כאשר האיש מזנה ואין לו חבור לגמרי אל האשה שהיא נחשבת כמו חומר, גם אשתו פשטה הצורה, מפני שהוא קל להסיר כאשר אין צורה מיוחדת אל האשה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל מראית העין הקשה בשם גדול אחד, דאם כן לא משכחת לה סוטה, דאם אין האיש מנוקה מעוון אז אין המים בודקים את אשתו? ותירץ דמשכחת לה שעשה הבעל תשובה, וכן מורה לשון הכתוב "ונקה האיש מעוון", היינו דהיה לו עוון ושב בתשובה.
בעל חתם סופר מפרש "כל המזנה", היינו עם אשתו של אחר, גורם הוא שאשתו מזנה ג"כ תחתיו. וזו כוונת הכתוב "כי ינאף איש אשת איש", היינו זאת אשתו של האיש "אשר ינאף את אשת רעהו", על כן זנתה אשתו תחתיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני

וכבר אמרו איהו בבוצינא ואתתיה בקרי, ולאו דוקא בזנות גמור אלא הוא הדין בכל אביזרייהו דתאוה וכוונה דהנאת עצמו, כפי מה שהוא באיש כן הוא באשה עוד יותר, דהם לבשר אחד מצד הגוף המתאוה ועיקר התאוה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף לב ע"ג)

בבני יעקב שהיה מיטתו שלימה התחיל הקלקול במכירת יוסף הצדיק שומר הברית, שמזה נמשך קלקולו... ואז "וירד יהודה" ירידה לצורך עליה להוליד נשמת משיח, אך היה ירידה מקודם, שהוליד ער ואונן שהשחיתו, ותיקונם הוא רק לידת משיח שהוא יתקן לגמרי עוון זה כמו שנתבאר במקום אחר. ואיכות התיקון הוא רק כמו בתמר כדרך שאמרו ז"ל איהו בקרי אתתיה בבוצינא, וגם היא זינתה, אך היה רק למראית עין נדמה שזינתה... כי לא זינתה כלל עם איש זר וממנו הרה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, דרשה לסיום הש"ס דף קיז ע"א-ע"ב)

"ומעלה בו מעל" - פירוש שהיא תמעל במעל שבו, על דרך אומרם ז"ל איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני וכו', ועל כן ומעלה המעל אשר בו.

(באר מים חיים, במדבר, פרק ה פסוק יב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יב ע"א]


שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים

עי' זהר ויחי רמג סע"א: דן ידין עמו בקדמיתא, ולבתר שבטי ישראל כאחד כיחידו של עולם. ויעוין ניצוצי זהר בלק קצ ע"א אות ו.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד וכו' על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש וכו'

כי ראוי היה שמשון שיהיה דן ישראל כאביהם שבשמים, והבן זה מה שאמר כאן כאחד שבטי ישראל, כי כל דבר שבעולם אפשר שיהיה בו שנים חוץ מן הדין, שאי אפשר שיהיה שנוי ושניות בדין כלל, רק הדין הוא אחד. ולכך נאמר דן ידין עמו כאחד, כי שמשון היה דן ישראל, והיה לו מדת המשפט והדין לגמרי, ולכך היה דן ישראל כאביהם שבשמים שהוא אחד. וזה עצמו מה שאמר אחר כך שהיה שמשון נקרא על שמו של הקב"ה, מצד שעליו נאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, והמשפט לאלוקים בפרט, ולכך היה נקרא שמשון על שמו של הקב"ה, מפני שהיה בו המשפט. וכן מה שאמר כאן שהיה שמשון מגין על כל העולם, ודבר זה תוכל להבין מה שהיה שמשון מיוחד כמו שאמר כאחד שבטי ישראל, וכל דבר שהוא מיוחד לגמרי אין לו שתוף עמו. ולפיכך נקרא שמשון בשם השמש, שהשמש הזה מיוחד בעולם, ולא כך הירח שמשמשים עם הירח הכוכבים, ולכך היה שמשון מגין על כל העולם כמו כל דבר שהוא אחד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

על ענין הגבורה שב"אורות" [אורות התחיה, ח, עמ' סג], הדברים מבוארים שלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קדוש ד' ודן את ישראל לאביהם שבשמים ונקרא על שמו של הקב"ה. ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים ע"י כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ד' באמת החובה מוטלת לזכור את היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדומה ברוחניות. וכפיר האריות ששסע שמשון, הוא מכוון נגד הארי שהכה בניהו בן יהוידע האיש החי, שהיתה כל עבודתו גבורה פנימית של קדושה ביחודי קודש נשגבים ונוראים מאד, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה, כן כל העבודה של התגברת הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל היא נמשכת מקדושת נזיר אלקים שמשון הגבור ע"ה. וכשם ששרשי הנשמות הללו הם אחוזים זה בזה, כן כל פרטי הענפים ג"כ אחוזים הם זה בזה.... והירידות והסיתומים הם בודאי מעובים מאד בחיצוניות הגבורה הנמשכת מיסוד הארתו של שמשון, ממה שהם בפנימיות מצד הארתו של בניהו בן יהוידע, והקריאה כולה כך הולכת, והנפשות כך מסתעפות.

(אגרות הראי"ה ח"ד, אגרת אלף עח, עמ' פט)


שמשון על שמו של הקב"ה נקרא

...דכל מגמת שלמה המלך ע"ה להשיג אור זה דמשיח... ובאמת עלתה בידו ברוחניות... אך לא בגשמיות והתגלות לעיני בני אדם... למראה בני אדם היה טענה אליו, ולכך נכתב בכתוב עליו מה שנכתב, וכן על שמשון, כי שניהם אהבו נשים נכריות וכן שניהם נקראו על שמו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל, והוא סוד התגלות האור, איך באמת לאמיתו גם גשמיות הגוף הוא ממש דבוק בה' יתברך, כי ה' הוא שורש החיות וחיות שלהם ממש הקב"ה, ונמצא הכלים גם כן ככלים שלמעלה דידוע באצילות איהו וגרמוהי חד, שגם הכלים אלקות כנודע וגם הגוף קדוש. והיינו כידוע מאמר חז"ל (ראש השנה כה ע"ב) על פסוק (שמואל א יב, יא) "את ירובעל ואת בדן" וגו' דשקיל וכו' ושמשון בדורו כאהרן בדורו כי הוא דוגמת אהרן [והאריז"ל אמר ד"בדן" אותיות נדב שהיה גילגולו, והוא פנחס ואליהו כנודע] כי השיג האור מקיף.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף קו ע"א-קז ע"א)

יש בכח דיבור הזה להתקדש לעולם באומר הריני נזיר עולם כנזירות שמשון. וכאמרם ז"ל שמשון על שמו של הקב"ה נקרא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות יד)

אשתו של מנוח שהיתה צריכה להוליד שמשון, דאיתא (בר"ר פ' צט) שהיה יעקב אבינו סבור שיהיה משיח, ואחר כך אמר "לישועתך קויתי ה'", מן הסתם היה במדרגה גדולה מאוד, ובגמרא שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו', ומן הסתם היה ראוי להיות משיח רק היה צריך עוד לבירורים. לכן נצטוה אמו להזהר מכל טומאה שהוא יהיה נזיר, וכיון שגלחו נזרו סר כוחו מעליו, אבל בודאי היה נפש יקרה מאוד, לכן הוצרכה אמו להיות עקרה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות י)

כבר נודע שכשם שיש נחש דטומאה, שורש הרע והרשעה, כן יש נחש דקדושה, בת נחש, שהוא ישי אבי דוד, שעליו נאמר "כי משֹׁרש נחש יֵצא צפע", ונמשל דן ע"ש שמשון הגבור, שנקרא על שמו של הקב"ה, כ"נחש עלי דרך".

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה י עמ' קעא)


שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלקים
26

...יעקב דנקרא על שם של הקב"ה, כמו שכתוב במגילה על פסוק "ויקרא לו אלוקים" וכו' וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, ונקרא שמש וירח כמפורש בתורה בחלום יוסף, והם קודשא בריך הוא ושכינתיה, דשמש נקרא הקב"ה כמו שאמרו בסוטה בשמשון.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת קדושים, אות ה)

עי' הקדמת תקו"ז (ט רע"א): כי שמש ומגן ה' אלהים כו'; תס"ט (קיא, א): שמש דא קוב"ה כו'; ועי' הקדמת זהר בראשית ט רע"א: ההוא שמשא קדישא; תרומה קלז, א, פקודי רכד, ב; זהר חדש איכה צב רע"ג: השמש דא קלסתר פנים של שכינה, ובניצוצי דזה שאמר הפייטן בסילוק לפ' החודש המתחיל הוא הנקרא ראש וראשון כו': ויצמצם שכינתו בתוך שער חדש, שמיוסד ע"ד הירושלמי עירובין פ"ח ה"א: כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרח שתהא החמה מצומצמת בו כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ההפטרה שלנו עוסקת בשמשון שהיה גיבור עצום, "גאון בגבורה". יחד עם זה, אין מקורה של גבורה זו בחיצוניות, אלא כפי שמדגיש הפסוק: "ותחל רוח ד' לפעמו". אין כאן הופעה חיצונית בלבד אלא קדושה עצומה של רוח ד'! "ונתתי רוחי בכם" [יחזקאל לז, יד]. מתוך אותה קדושה נמשכת הופעה גאונית של גבורה. יש בספר "אורות" בירורים מיוחדים על הקדושה שמתגלה בגבורה [אורות התחיה, ח, עמ' סג].
"ותחל רוח ד' לפעמו במחנה דן". בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, עסקו יחד בהקמת המשכן. הם מהווים שני קצוות. בצלאל שייך לשבט המלכות, ולעומתו אהליאב שייך לשבט דן, עליו נאמר: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" [בראשית מט, טז], במובן של התעוררות של גבורה. בזכות גבורת שבט דן, אהליאב עסק בהקמת מקום השראת השכינה בישראל.
שמשון היה "אתלט" ויחד עם זה שייך עוד לפני יציאתו לאויר העולם למדרגה הרוחנית העילאית המיוחדת של נזירות הקרובה לכהונה והנמצאת מעל לחיים. ממרום העילאיות הזאת מופיע אחר כך אתלט הנקרא על שמו של הקב"ה. יש כאן פרק מיוחד בסדר ההיסטוריה של עם ישראל: על פי הודעה אלוהית מוקדמת מופיעה עילאיות רוחנית המתגלה למעשה כאתלטיות, אע"פ שאין מוצאים בה לכאורה בגלוי את שמו של הקב"ה... ממקור ההודעה האלוהית, מופיעה נשמה מיוחדת אשר מתגלית בה גבורת הבשר והיא נקראת על שמו של הקב"ה.
"שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: 'כי שמש ומגן ד' אלהים'". לעומת שם "אלהים" שמתפרש גם במובן אלוהי העמים, שם הוי"ה מיוחד הוא לישראל. את שם הוי"ה לא ניתן לבטא, ומגיעים אליו ע"י שם אלהים. כשם שאי אפשר להסתכל ישירות בשמש אלא דרך מגן ומחסה, כך אי אפשר להתכוון אל שם ד' שהוא עילאי אלא באמצעות שם אלוהים. האור חזק כל כך עד שיש צורך לגלותו דרך קדושה פחותה יותר.
שמשון נקרא על שמו של הקב"ה העילאי (שמש כנגד שם הוי"ה), והוא מתגלה בצורה נסתרת באתלטיקה של שמשון, על פי ההודעה האלהית המוקדמת שאכן היא הופעה של שם שמים. גבורת הבשר היא גילוי של גבורת סגולת ישראל הנשמתית.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 71-73)

כידוע דחמה ולבנה רומז לקב"ה ושכינתיה וכמו שאמרו שמשון על שם הקב"ה שנאמר כי שמש ומגן ה'. ונאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה", וכן החמה גוף של אש. וזהו שאמרו "וליהט אותם היום הבא" וכמו שאמרו (נדרים ח ע"ב) דמוציא חמה מנרתיקה כו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בראשית, לר"ח, אחרי אות טו דף ח ע"א)


שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' אלא מעתה לא ימחה

ומה שכתב רבינו ויראה לי [שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא... אבל השמות שקוראין בהם את העם... קורא בהן לאחרים שלא בפניו] וכו'... נראה לי דהוציאו רבינו מגמרא דסוטה שמשון על שמו של הקב"ה, ופריך אלא מעתה לא ימחה. והיינו על כרחך שלא ימחה אותו שמשון שהוא שם דבר, עיין בכור שור בחידושיו לסנהדרין (סה.). ואם כן כמו דסלקא דעתך דאסור למחוק שם אחר הנקרא על שם הקב"ה, הכי נמי יש לומר בכיבוד אב ואם, דאמרינן (קידושין ל ע"ב) שהוקש כבודם לכבוד המקום, כיון דאסור לקרותו, אסור גם לקרות לאחרים הנקראים בשמו.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, על רמב"ם הלכות ממרים פ"ו ה"ג, דף מא ע"ג-ע"ד)


שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים
26-27

יעקב אבינו ע"ה, כיון שראה שהוא תכלית הבריאה בעולם, והוא שורש המרכבה כולה, והיינו כששמע שקראוהו המלאכים שמש, "אתא שמשא", ששמו כשמו של הקב"ה שנקרא שמש כמו שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים (וכמו שאמרו סוטה י.) וכן אמרו (מגילה יח.) שקראו הקב"ה ליעקב אל כו', "ויקרא לו ליעקב אל", וכן נקרא שמש שמאיר לסיהרא קדישא שתאיר אף בחשכת הלילה. ולכן לן שם ותיקן תפלת ערבית כמו שדרשו ממה שנאמר "ויפגע במקום".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויצא, אות ה)


חמשה נבראו מעין דוגמה של מעלה

דע שלא נאמר "נבראו מעין דוגמה של מעלה" אלא לפי שהדברים האלו כולן מצויין במקראות כלפי מעלה דרך משל למעלן גוף, לא קרי גוף חלילה אלא הכל לשכך את האוזן. והדבר שבה מתארים כל התארים האלו וזולתם דרך משל ידוע הוא למשכילים. ובמדרש תהלים: "הט אזנך לי" - כי אין אזנים של מילה (בריות) [כרויות] אלא לשמוע תפלה, שנאמר "אזנים כרית לי", ואומר "הטה ה' אזנך ושמע"...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

במדרש הנעלם חיי שרה קכא, ב: כד ברא קב"ה אדה"ר כו' יצר בדיוקנא דדין שיתא בני נשא, הה"ד "ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת", כלומר שיתא, אר"י מההוא עפרא ממש דאתברי אדה"ר נסיב קב"ה לאתבראה אלין שיתא וקרא ליה שת שיתא. ובניצוצי אות ט שכן היא בפדר"א פרק נג, עי' הגהות רד"ל שם אות כז.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

חמשה נבראו מעין דוגמה של מעלה וכולן לקו בהן

ומה שאמרו בפא מסוטה חמשה נבראו...אסא ברגליו, ואמר שכוונתם הוא שדמו להקב"ה והקב"ה נתקנא בהם. וזה כולו להבאיש התלמוד בעיני הנוצרים. ועפרא לפומיה, שלא נזכר בגמרא שנתקנא בהם... אבל כעין דוגמה של מעלה כוונתם לתאר יופיים באברים אלו עם יפה אדם הראשון שהיה בתכלית היופי והגבורה. וזהו כעין דוגמא שמענו מלשון עילוי ושבח. והיו מתגאים בהם, ולפי שהיו מתגאים בהם, כל המתגאה הקב"ה משפילו, לקו במה שנתגאו.. ואח"כ מצאתי בברייתא אחת: ששה נדמו לאדם הראשון ולקו, ומונה אותן המוזכרין בגמרא, והששי אמרו שהוא עוזיהו. וזכיתי להסכים לדעתם.

(רשב"ץ, מלחמת מצוה, דף טז ע"ב במהד' תר"ע)

הכתוב מעיד שהאדם נברא בצלם אלקים, והצלם הזה הוא קרוב ורחוק, כי יש קרוב לגמרי בצלם הזה, עד שיש שנבראו לגמרי מעין דוגמא למעלה. ומפני כי ה' יתברך ברא העולם הזה באות ה' משמו, ולכך נבראו חמשה מעין דוגמה של מעלה. ואמר וכולן לקו, אף כי אפשר שיהיה הנברא בצלמו, אבל מעין דוגמה של מעלה אין ראוי שיהיה לעלול, וכאשר היה האדם מתלבש במעלה העליונה הזאת, ימשך אחר זה חסרון. ודבר זה בארנו במסכת אבות (דרך חיים פ"ה מ"ב), שכל הדורות שהיה קרובים אל אדם הראשון שהיה נברא בצלם אלקים, נמשך אחריהם ג"כ חסרון. ולפיכך אלו חמשה ג"כ שהיו מעין דוגמא של מעלה נמשך אחריהם חסרון, כי המעלה הזאת אי אפשר שלא ימשך אחריה חסרון.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל מצודת דוד מעורר מדוע לא חשב גם אדם הראשון שנברא מעין שופריה של מעלה? ומתרץ שהכא חשיב רק אלו שנלקו בזה שנבראו, אבל אדם לא נלקה ביפיו. כן מתרץ על פי תירוץ התוס' [מגילה טו ע"א] שלכן לא חשבו את חוה בין הד' יפיפיות מפני שלא חשבו רק את הנולדות מבני אדם, ומטעם זה לא חשב גם כאן אדם הראשון היותו יצור כפיו של הקב"ה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וכולן לקו

עי' מדרש הנעלם חיי שרה קכא, ב: וכלהו לקו בההוא ענינא ממש כו', ניצוצי אות ז; תקו"ז תס"ה (צו, ב): ת"ח אדה"ר בדיוקנא דיקו"ק אתברי כו' וכל מה דהוה בדיוקניה לקה כו', אות ג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מנא ידע וכו' ואיכא דאמרי מרביה שמיע ליה

בעל לשמוע בלמודים מעורד דכמו ששאלו על ר"נ מנא ידע, יש לשאול גם רביה מנא ליה? ואפשר לומר מרביה של בעל הפדגרא, או לגרוס: @8מרבים שמיע ליה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים

כלל הדבר, כי ראוי שיהיה שכל בן חורין, ואין שעבוד בשכל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

הממשלה הרוממה, שהיא מתחשבת, כראוי לממלכה נאורה, עם הרגשות העדינים של תושביה וזהירה ביותר מלפגוע בתוכן הקודש הנעלה של הדת והאמונה, צריכה לדעת, שע"פ תורת ישראל תלמידי חכמים אסור ללחצם ללכת למלחמה. וכל כך גדול הוא החטא של לחיצת תלמידי חכמים למלחמה, עד שלא הניחו חז"ל מלבקר את מעשה מלך צדיק כאסא מלך יהודה, ואמרו שנענש, שחלה את רגליו, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, כאמור "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה", ופירשו אין נקי שגם תלמידי חכמים קרא לעבודה זו, שהיתה צריכה לו לחזק את ערי ארצו במלחמתו עם בעשא.
ויותר מזה ראינו את גדולת האיסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים לכופם על יציאה למלחמה, אפילו על מלחמת מצוה גדולה מאד, שהרי אין לך מלחמת מצוה יותר גדולה מהמלחמה שערך אברהם אבינו נגד המלכים... ומכל מקום אמרו (נדרים לב ע"א): מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים [מאתים ועשר שנים], מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים...
ואנגריא היינו עבודה באונס ע"י לחץ, ותלמיד חכם נקרא כל שתורתו אומנותו ועיקר עסק שלו הוא בדברי תורה, ולא גרע כוחו כלל אם הוא מתעסק בעסק כדי פרנסתו ולא להתעשר כיון שבכל עת הפנאי הוא שב לתורתו, כמבואר ביורה דעה סי' רמג ס"ב, שזהו עיקר המעלה ע"פ האידיאל התורי להיות עוסק בתורה ובדרך ארץ... אלא שתהיה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כלומר שבכל עת שנפנה מעסקיו, שאינו מרחיב אותם להתעשר, הוא עוסק בתורה.
והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים...

(אגרות הראיה, ג, עמ' צ-צא = ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' קכג-קכד [עי' בהערה שם])

יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עלייה

יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עלייה, כי באמת היה לו ליהודה עלייה ע"י זה, שנולד מזה פרץ שהוא אורו של משיח, כי מפרץ התחיל התנוצצת אורו של משיח כדאיתא (בראשית רבה פ' יב), שנאמר "אלה תולדות פרץ" מלא ו' בשביל ו' דברים שיחזרו, והיינו הו' דברים שנחסרו מאדם הראשון ויחזרו על ידו, והיינו התגלות אורו של משיח בכל דורות והתולדות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות ה)

סוד ה' ליראיו
38

עמש"כ לעיל ד ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


שמשון שנתגנה בה כו'
42

עי' זהר נשא קכז, א, ניצוצי אות ז-ח.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו

בעל לשמוע בלימודים תפש בהגירסא של עין יעקב "שכל עינים מצפות לראותה", לכן מפרש דהמלה "לראותה" קאי על תמר שישבה בפתחו של אברהם אבינו, דשם היו שכיחים עוברים ושבים תמיד, וכל העינים של העוברים מצפים לראות מי היא היושבת על פתחו של אברהם אבינו, וממילא ראה אותה גם יהודה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


גיורת אני וכו' טהורה אני

וקשה דסוף סוף היא כלתו וכלתו אסורה. ויראה כי מפני כך אינה אסורה משום כלתו, כי כמו שנדחה מן התורה איסור אשת אחיו שהיא אסורה אליו מן התורה, ואפילו הכי היבום דוחה אותה, ולא עדיף איסור כלתו אפילו אם כלתו אסורה לבני נח, מצות יבום דוחה אותו. ומה שאין דוחה מן התורה אסור כלתו, אין זה קשיא, כי העריות אסורים יותר לישראל, ולכך אע"ג שאיסור אשת אחיו נדחה, איסור כלתו אינו נדחה. וזה מפני כי עיקר יבום שייך באחיו, אבל אצל אביו אין זה עיקר יבום, שהרי אף יהודה אמר מתחלה "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני", א"כ עיקר המצות יבום באחיו, ובה דוחה איסור ערוה באשת אחיו, אבל אצל כלתו אין אבי הבעל עיקר היבום, ולכך אע"ג שהוא אחיו מ"מ איסור [כלתו] אינו נדחה, לאפוקי אצל אחיו נדחה איסור אשת אחיו. רק קודם מתן תורה שלא היו ישראל, לא היה כ"כ האיסור, והיה נדחה איסור חמיה ג"כ, אע"ג שאין עיקר היבום רק באחיו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


ויטע אשל וכו' חד אמר פרדס וחד אמר פונדק וכו'

כבר התבאר מדה המשובחת הזאת של הכנסת אורחים שהיה מיוחד בה אברהם, וזה כמו שאמרנו למעלה כי אברהם היה מדתו לגמול חסד, ולפיכך היה לו מדה זאת להכניס את האורחים שהוא גמילות חסדים. ומחלוקת זה שחולקים אם היה האשל פרדס או פונדק... יש לפרש כי מחלוקת שלהם איזה עיקר הכנסת אורחים: אם עיקר הכנסת אורחים כאשר נותן לאורח דבר שהוא נהנה בו ביותר, דבר שהוא טובה והנאה יתרה, ולפיכך אמר שעיקר הכנסת אורחים שנטע פרדס ובו כל מיני מגדים, והיה מכניס אורחים לההנות אותם בפרדס הזה שהוא טובה יתירה מאוד, ובזה הוא איש טוב לגמרי כאשר הוא נותן אל האורח דבר זה. ולמ"ד שעשה פונדק, סבר כי עיקר הכנסת אורחים כאשר עושה הכרחי להם, אע"ג שאינו טובה יתירה, רק שהיה להם פונדק לאכול ולשתות, דבר זה הוא עיקר הכנסת אורחים, לא הפרדס שאינו אלא לטובה יתירה, ואין ראוי לאורח שיהיה מכביד על בעל הבית. ומ"ד פרדס כי ראוי שיהיה הבעל הבית מכבד את האורח בדברים אלו כמו פירות טובות שראוים לכבד בהם האורח, ואין זה הכבדה ג"כ על בעל הבית כאשר מביא לפניו פירות משובחים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ד)

כי תמצא גמילת חסדים שהיה מדת אברהם, כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילות חסדים, דהיינו קבלת אורחים, וכן ממה שהכתוב אומר ויטע אשל בבאר שבע, ודרשו ז"ל פונדק או פרדס, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכתיב (מיכה ז): תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק א משנה ב)


ויטע אשל וכו' חד אמר פרדס וחד אמר פונדק וכו' ויקרא שם בשם ה'

ויש לתמוה מה נפקא ליה מיניה אם פרדס היה או פונדק. ולפי דעתי יש רמז מופלא לכל אחד מאלו שתי דעות, כי למאן דאמר שנטע אברהם פרדס, רוצה לומר כי ראוי לאברהם נטיעת הפרדס, במה שאברהם הוא דומה ומתיחס לפרדס, מפני שהפרדס יש בו אילנות נטועות, כך אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם כדכתיב (בראשית ו) בהבראם, מפני שהיו שני אלפים תוהו ולא היתה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע ה' יתברך בעולמו, ובשבילו נברא הכל כי הכל נמשך אחר התחלה, ולפיכך ראוי לו שיטע פרדס שהיה דומה אברהם כמו הנטיעה והיה נטיעה מתברכת ממנו נהנים הכל. ולמאן דאמר פונדק, פירוש כי ראוי אברהם לנטיעת פונדק, כי היה אברהם מתיחס אל פונדק שבו נכנסים כל עוברים ושבים ומתאספים שם, כך היה אברהם נקרא "אב המון גוים", מאסף כל בני אדם בעולם אף האומות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי אברהם נקרא אב המון מאסף הכל, ובשביל כך נטע פונדק לכל העולם מאחר שהוא מאחד ומאסף הכל... ולפי הכל נטע אברהם דבר דומה ומתיחס אליו, וע"י זה קרא בשם ה', כי בין למ"ד פונדק ובין למ"ד פרדס, היה אברהם מורה על מציאות ה' יתברך ממה שהיה אברהם נוטע הפרדס או הפונדק. והבן הדברים האלו ובחבור גבורות השם נתבאר יותר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן [ובדומה בגור אריה, בראשית כא, לג])


ויטע אשל בבאר שבע וכו' חד אמר פונדק וכו' בשם ה' אל עולם
51-54

חז"ל אמרו חד אמר פונדק וכו' ובבראשית רבה אמרו (פרשה נד, ו) שאמר לו מה (כלומר מה תרצה) לאכול קופר חמר ביעין וכו'. ובדבריהם ז"ל אפשר עוד לומר בזה כי נודע אשר באר שבע הוא נקודת ציון וירושלים מקום המקדש ששם שער השמים אשר דרך בו עולים כל התפילות והבקשות לכל שאלות צרכי בני אדם, כי זה הוא השער לה', וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח, מד) "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך". ועל כן אמרו (בראשית רבה סט, ז): הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בשמים כי דרך שם הוא הכניסה לכל עובר לכל מי שרוצה לשאול דבר משמים, וגם דרך שם יורד כל מיני השפעות וצרכי בני אדם, כי ממקום שבאו התפילות, לשם ילכו ההשפעות הנענין ע"י התפילות, והכל ב"זה שער השמים". והנה אברהם אבינו ע"ה הוא הוא אשר פתח המקור הזה בראשון וראשונה בכח צדקתו וחסידותו, לסקל הדרך מאבנים וחול, לעשות במים עזים נתיבה שביל ודרך להיות תפילות בני אדם בוקעים ויוצאים בדרך הזה ושבים בכל מיני ברכות. וזה אומרו ויטע אשל בבאר שבע, שאברהם אבינו נטע זאת שבחינת אשל שהוא שאל מה, כלומר כל בחינת השאלות יהיה בבאר שבע וכל הבקשות ילכו דרך שם. וע"י מה נטע אברהם זאת, אומר הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כלומר כי ע"י שקרא אברהם שם בשם ה' בזה נעשה שם בחינת אל עולם, שלעולם כן יהיה להיות השאלות בוקעים ויוצאים ושבים דרך שם, עם חסד אל כל היום.

(באר מים חיים, בראשית פרק כא, לג)

ויטע אשל וכו' ויקרא שם בשם ה' וכו' (י:) משל אלהי עולם אכלתם

לפיכך אבותינו הקדושים עמלו הרבה כדי לרכוש מדת שלום זו ועד שהשיגוה... אברהם אבינו, "ויטע אש"ל בבאר שבע", אש"ל אומרים רז"ל [מדרש תהלים לז, א]: ר"ת: אכילה שתיה לויה. ויקרא שם בשם ה' אל עולם, בש"ם ר"ת: ברוך שאכלנו משלו, לאחר הסעודה היה מסביר להם ואומר כי משל"ו אכלו, כדי להשיג את השלום... והקב"ה עשה את רצון ידידו, וענה לו: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ונתן לו מתנת הארץ שנקראה שלום, ומלכות בית דוד שנקראה שלום.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 192)

ר' יהודה ור' נחמיה ח"א פרדס וח"א פונדק

בס' שם עולם אות קיח הבאתי מבראשית רבה ס"פ נד, דמפורש ר' יהודה אומר אשל פרדס כו' ר' נחמיה אומר אשל פונדק כו', וכן הוא בתנחומא פ' נח. ויעוין ברש"י על התורה שם שהביא רב ושמואל חד אמר כו', ולא אדע מקור לזה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


חד אמר פרדם וחד אמר פונדק וכו' (י:) מלמד שהקריא וכו' אמר להם וכי משלי אכלתם וכו' הודו ושבחו וברכו

בעל עין אליהו כתב דמ"ד פרדס סובר דאף על שבעה מינים מחויב לברך מן התורה, ואברהם אבינו חפץ רק שיברכו האורחים את ד', ממילא היה די לו בפרדס כי אף על הפירות היו מחויבים לברך. אולם מ"ד השני סובר דעל שבעת המינים אין חיוב לברך, לכן סבר שעשה פונדק והאכילם לחם שברכתו בוודאי הוא מן התורה.
בעל עיני יצחק מפרש פלוגתתם דלמ"ד פרדס לא התחיל תחילה להתווכח רק עם הקצינים שדרכם להתענג בפרדסים למען שעל ידיהם תתפרסם גדולתו יתברך שמו. ולמ"ד פונדק סובר שהתווכח קודם עם העניים הצריכים מחיה, ומהם התחיל לפרסם בעולם שיש בורא הכל, ועל ידם היה בטוח שתתפרסם יותר גדולתו יתברך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אל תיקרי ויקרא (י:) אלא ויקריא

בעל אורח ישרים מפרש מאמרו של ר"ל "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא", כלומר מתי נוכל לומר על אדם כי קרא בשם ד' ופרסם אלוקותו? רק בזה כאשר "ויקריא", כלומר שלימד גם לאחרים שיקראו בשם ד', כי דבר זה הוא עיקר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכו' (י:) שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל

דבר זה מבואר, אברהם שהיה יחיד בעולם כמו שהקב"ה יחיד בעולם, וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (קיא ע"א) באמרם נאה ליחיד להציל היחיד, לכך הקריא שמו בפי הכל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

והעיקר הוא הרצון, וכמו שאנו רואים שמכל פעולת אברהם אבינו ע"ה שהיה מכניס אורחים ומקרבן לידיעת ה' והקריא שם ה' בפי כל בריותיו, לא נכתב בתורה רק ברמז ויטע אשל וגו', כמו שנדרש ויקרא בשם ה', ויקריא כו', ובפרשה זו כתבה תורה כל פרטי הסעודה שהאכיל למלאכים, שלא היו צריכין למזונותיו ואכלו רק לכבודו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא, אות י)


רש"י ד"ה יתומה וכו' ולהך סברא לאו בתו של שם היתה

עי' מהרש"א. וצ"ע בדבריו, דעיקר דוחקיה דרש"י הוא כיון שס"ל שנזהר מאיסורי תורה, א"כ איך יכשל בכלתו, ואיך תכשילהו היא, על כן אמר דלא נכשל ולא הכשילתו, שהיתה מותרת לו.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US