Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה


יב ע"א
יב ע"ב


יב ע"א

אף דניאל טעה בהאי חושבנא
2-3

וזהו "גזירת נביא חוזרת לשעה", כי אין נבחן מתוכו זמן מוגבל בהחלט. ואיזה זמן מוגבל יותר שאמרו נביאים "מקץ שבעים שנה אפקוד על גלות בבל", ראה כמה פירושים בחשבונות יש בו, עד שאמרו חז"ל דניאל טעה והוצרך להבין בספרים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

[הוא חשב שגלות יכניה, חכמי התורה, היא עיקר החורבן. וגם אחשורוש טעה בכך, כי גם הוא הכיר את חשיבות התורה. אבל באמת החשבון הוא מחורבן בהמ"ק, שמאז פסקו השירות ושבחים לה', שהיא מטרת בריאת האדם.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קח - לטקסט)

יב. וכי כורש משיח היה
11-12

ויתכן שנאמר עוד כי ומשחת את חזאל למלך על ארם, שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא... ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר "למשיחו לכרש". ורבותינו אמרו וכי כרש משיח הוא וכו'. והנה כולן משיחות ממש.

(רמב"ן, שמות פרק כט פסוק כט)

אמר לו הקב"ה למשיח קובל אני לך על כורש אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי והוא אמר מי בכם מכל עמו ויעל
11-12

תמהו מפרשים, מה קובל בזה למשיח. אבל הענין, אמרו בגמרא [יומא י ע"א]: אין בן דוד בא עד שיפלו פרסיים ביד רומיים. ודייקו מפרשים, מדלא קאמר "קודם שבן דוד בא יפלו פרסיים ביד רומיים", אלא להורות אפילו יגיע זמן קץ, מכל מקום יתמהמה עד שיפלו פרסיים ביד רומיים. וכן משמעו בגמרא, דדייק מדכתיב "לכן יתנם עד עת יולד", דיתפשטו רומיים ט' ירחים בכל עולם, זה ראיה דלאחר שכבר הגיע העת מכל מקום צריך להיות בושש ט' חדשים להתגברות הרומיים. ופריך הגמרא: בונים ביד סותרים?! ומשני: גזירת המלך הוא... ויש לומר דבשביל גזירת המלך מי בכל עמו ויעל, ושינה ציווי הקב"ה, נענשו. וזהו הנ"ל, דמשיח בראותו כי הגיעה העת והוא סובל מרעין, ממהר על הגאולה, רק צריך להמתין עד שיתפשטו הרומיים על פרסיים, וזה קשה למשיח - בונים ביד סותרים?! ואמר הקב"ה קובל אני על כורש שעבר על ציוויי, ולכך יענשו, וזהו גורם עיכובו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג בסופו)

חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רבא אתנויי אתנו בהדדי אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי
13-15

והטעם, שגבי "למלכי מדי ופרס" כתוב מדי ברישא, ובכל המגילה כתיב פרס ברישא, והיינו לפי שאחשורוש היה מפרס. וא"כ לא היה מדי אלא אפרכי, לכך כתב תחילה פרס. אבל בסוף המגילה בדברי הימים כתוב "למלכי מדי ופרס", והדברי הימים היה מקודם, ומקודם היה מדי תחילה מלך כמ"ש "ודריוש מדאה קבל מלכותו" כו' [דניאל ד, א], לכך כתיב "למלכי מדי ופרס".

(ביאור הגר"א, אסתר א, ג)

אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי
15

"הצילני נא מיד" וגו' - יש לומר בזה רמז על המן שהיה במדי, כי הצילני נא מיד ראשי תיבות המ"ן, ו"מיד" אותיות מדי, ורמז בתפלתו להצילני מיד המן הרשע, שהוא עתיד להיות במדי, על דרך דאיתא בגמרא שהתנו ביניהם מלכי מדי ופרס אי מינייכו מלכי, מינן אפרכי וכו', ואחשורוש שהיה פרסי והיה מלך, על כרחך המן המדי היה אפרכס.

(רבי משה חיים אפרים אשכנזי, דגל מחנה אפרים, פרשת וישלח)

מלמד שלבש בגדי כהונה
16-17

ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כמו שלמדו במסכת מגילה בגזירה שווה, נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן לכבוד ולתפארת, מה להלן בגדי כהונה אף כאן בגדי כהונה, כי גם הוא טעה בזה לומר שלבישתם יהיה לו לכפרה על כל שמונה ראשי עבירות אלו.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט [וראה בשמו עוד לקמן יב ע"ב])

מלכות פרס ומדי היה ענינה התמשכות אחר תאוה וניאוף... וסעודת אחשורוש לעֵד. והוא היפוך מכתר כהונה, שמדת הכהן הוא חסד, ומדת החסד הוא לגמול חסד עם זולתו, ולחבר את העליונים והתחתונים, ומדת התאוה הוא היפוך מזה, שכל אחד כוונתו רק למלאות תאות נפשו, ועם זה עושה פירוד בין העליונים והתחתונים, כאמרם ז"ל (סנהדרין קו.): אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, וכתיב (משלי יח) "לתאוה יבקש נפרד", כמ"ש האבן עזרא (פ' וילך) עיי"ש, היפוך מדת הכהן. ובזה יש לפרש ענין אחשורוש שלבש בגדי כהונה, היינו להתפאר שגבר על מדת הכהונה, ולקח את חסד דקדושה שהיא אהבה לאהבות חיצוניות.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ז, עמ' קמט)

מלמד שלבש בגדי כהונה וכו' שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם
16-25

...בתקה"ז (ג ע"ב) דארבעה בגדי לבן מכפרים על ג"ע, וד' בגדי זהב מכפרין על ע"ז. וידוע דחטא ג"ע הוא מצד התאוה הנטועה בלב וא"כ הוא פגם הלב, וחטא ע"ז הוא בשכל שבמוח וא"כ הוא פגם המוח... ולפי האמור, שבגדי כ"ג הם תיקון פגם הלב והמוח, יש לפרש הא דאמרו ז"ל באחשורוש שלבש בגדי כהונה [פירש רש"י: שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים], כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. והענין צריך ביאור, מה ענין בגדי כהונה לסעודה? ואם להראות כי כביר מצאה ידו היה די להראותם בלתי מלובש בהם. אך יש לומר דהנה ישראל היה בידם חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, והוא חטא ע"ז שהוא פגם המוח, וגם חטא נשים נכריות שהוא פגם הלב... שמחמת פגם ישראל במוח ולב, נתחזקה קליפת אחשורוש במוח ולב על ישראל, והיינו שהאפיל את שכלם והכניס בלבם תאוות רעות, ולשניהם היתה כוונתו בסעודתו, כי הסעודה נעשתה בשביל דלפי חשבונו מטו שבעין שנין ולא אפרקו תו ודאי לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], וח"ו לעולם העבד ימלוך ושפחה תירש גבירתה, וכאשר ישראל יהיו באותה סעודה הרי כאילו מודים לו בזה ושמחים עמו ע"ז, והוא כעין החטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וכן מבואר במדרשים שרצה למשכם לתאוות רעות כחטא נשים נכריות, א"כ רצה לפגום במוח ולב. וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו, היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב ע"י מה שנטל כח בגדי כהונה מישראל, שהם תיקון מוח ולב על ידי שני החטאים הנ"ל.
ועם זה יובן שהחטא מה שנהנו מסעודת של אותו רשע נמשך עוד מהחטא הקדום שהשתחוו לצלם ונשאו נשים נכריות. ובזה יתיישב מה שאמרו ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, מפני שהשתחוו לצלם, הלא מיום שמת נבוכדנצר עד מעשה המן עברו מ"ג שנים, עשרים ותלת דאויל מרודך ותלתא דבלשצר הן כ"ו וחמש דדריוש וכורש ושתים עשרה דאחשורוש עד מעשה המן הרי מ"ג, והרבה שנים שממעשה דצלם עד שמת נבוכדנצר וב"ד של מעלה אין מענישים עד בן עשרים, נמצא רוב אנשים שהיו במעשה דצלם כבר הלכו לעולמם, והעולם נידון אחר רובו, ורוב הדור נתחלף, למה יענשו עתה במעשה המן בשביל מעשה אבותיהם? אך להנ"ל ניחא, שהחטאים הנ"ל שנשתאבו בקרבם משכו אותם לסעודה, וא"כ עוד מרחף עליהם חטא אבותיהם, ועוד שבאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם נענשין בעון אבותיהם. ויש לומר עוד שאף אלה שלא היו בשושן ולא נטלו חלק בסעודה זו, מ"מ באשר היה טמון בקרבם חטא אבותיהם אף שלא יצא לפועל נמי צריכין מירוק.
ולפי"ז יש לומר שכל דברי חכמים קיימין: רשב"י שאמר מפני שהשתחוו לצלם, ותלמידיו שהיו אומרים מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, דבריהם אחדים המה. ויש להעמיס זה בלשון הגמרא בויכוח שביניהם, שהם שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, דקדקו בדבריהם "שבאותו הדור" להוציא הטעם שהשתחוו לצלם, מפני שלא היו באותו הדור אלא הדור הקודם כנ"ל. ע"ז אמר להם אמרו אתם, לשמוע מה בפיהם, אם כוונו אל האמת אחר שמצא אותם מבינים שלא מפני החטא הקודם לבדו נענשו. ע"ז אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע. ושוב בדק אותם מה כוונתם אם סבורים שע"ז לבד בלי צירוף חטא הקודם, או ע"י צירוף כנ"ל, ושאל אותם א"כ שבכל עולם כולו אל יהרוגו. והם בקשו לידע מה בלבו, אם לא נטו מדרך האמת, אמרו אמור אתה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם, כלומר על כן נענשו כולם, מפני שנשתאב בקרב ישראל חטא זה, והוא שהביאם לחטא הסעודה, וכולם צריכין מירוק אפילו אותם שלא נטלו חלק בה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ד, עמ' קכה-קכו)

מלמד שלבש בגדי כהונה וכו' חור כרפס ותכלת וכו' חרי חרי וכו' מילת לבנה הציע להם וכו' ודר וסחרת וכו' אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים וכו' וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה
16-39

בגמ' מגילה דף י"ב מפרש שהוא אבן טוב שמאירה כצהרים. ורש"י בגמ' מפרש שהוא לשון סיהרא שהיא הלבנה. ואפשר שבא לעשות שהלבנה תהא כשמש בשלמותה כבזמן שלמה המלך. ואפשר דיונח בזה מה שהרעק"א בגמ' מציין דנמצא כסתירה בלשון רש"י אם זה לבנה או חמה. ובהנ"ל אין הכי נמי שבא לרמז בזה על שניהם, והיינו דכל זה שהיו מחשבין קיצין לקבוע דתו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב] והיינו כטענת המן דישן הוא, והיינו שנתרחק עד שאין לישראל קשר אתו, וא"כ ח"ו שאינו שליט על הארץ, ורצו הם להדמות אליו כעין שעשה חירם מלך צור. וזהו שנדחקו להביא את כלי ביהמ"ק לשתות בהם, דלכאורה מה ראו על ככה לשתות יין בכלים שונים הללו, וכי לא היו להם כלי כסף וזהב? והרי הכלים הללו לכאורה היו של מזרקי הדם, וכי איזה נוי הוא לשתות דוקא בהם? וזהו שקראם הכתוב "כלים שונים", שמשונים מכלי שתיה. אלא שבאו לעשות את עצמן כאלקות, והכלים שבהם יהיו כמביאים נסכים לפניהם, ובמה שהם שותים יהא במקום המזבח דכתיב ביה "הסך נסך שכר". וזהו שא"ל דניאל לבלשצר "על מרא שמיא התרוממת והיתיב קדמך", והיינו דמה שהוא לדעתך רק מרי שמיא ולכך נתגאית עליו והביאו לפניך את כלי תשמישיו. וזהו שגם אחשורוש לבש בגדי כהונה לצורך זה. וגם מה שמפרט את סדר סעודתו היינו לשם זה, דלכך הביא את הסחרת שיהא במקום הלבנה שהיא המלכות, ושהיתה אז פקידה שתהיה אורה כאור החמה בצהרים. וזהו נמי שעשה את הוילונות שלו מחור כרפס ותכלת, דמפרש חורי חורי, שיהיו דוגמת קלעי המשכן. ומילת לבנה כפי פירושי האמוראים... שהוא דוגמא ליריעות האהל מועד שעיקרן נקרא ע"ש הפשתן שהוא לבן, וכדאיתא שבת דף כח.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, אסתר א, ו)

חד אמר מלך פיקח היה וחד אמר מלך טיפש היה
18

הגיאות והתפארות הוא בשלושה דברים: חכמה וגבורה ועושר... ושלמה המלך ע"ה נתברך בשלושתם... וכבוד הוא נגד מעלת הגבורה כי עיקר הגבורה הוא נגד אויבים ובמלחמה, והוא היה איש מנוחות... והאשת זנונים רוצית לעולם להתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם. וזהו המשתה דאחשורוש להיות אוכלים ושותים ושמחים, "בהראותו את עושר וגו' ואת יקר" וגו', שהיה לו גם עושר וגם כבוד בשלוה, שאין צריך למלחמה. אבל העיקר שהוא החכמה, שזה היה עיקר שאלת ומבוקש שלמה המלך ע"ה, היה אצלו חסר, דאצלו היה עיקר המבוקש עושר וכבוד, ומלך טיפש היה. וגם למאן דאמר מלך חכם היינו בחכמה אנושית. ושניהם אמת, דודאי זה לעומת זה היה גם בו חכמה אנושית, אבל על האמת הוא טפשות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות כ)

בנוגע לאחשורוש מצינו פלוגתא בגמרא אם "מלך פיקח היה, שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא" (שהקדים משתה הרחוקים יותר ממשתה בני עירו), או "מלך טיפש היה, דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא". ועד"ז אמרו רז"ל בנוגע לדוד: "אמר לו הקב"ה סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש כו'". אבל, במה דברים אמורים - בזמן ההוא, משא"כ בזמן הזה "לא יש סדר והדרגה כו'" [מתוך מכתב של הריי"צ], ובמילא, צריכים לחטוף כל דבר הבא לידינו, כאמור, "חטוף ואכול חטוף ואישתי".

(רמ"מ שניאורסון, תורת מנחם ה, תשי"ב, שיחת חג הפורים תשי"ב, עמ' נה-נו)

מאן דאמר מלך פיקח היה שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו ומאן דאמר טפש היה דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדו ביה הנך הני הוו קיימי בהדיה וכו' רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה הראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן והחזיקתן
19-29

היתכן לחשוב לטפשות אם עשה מעשה אשר לדעת השני נעשתה בחכמה ובהשכל? ויתכן לומר שמחלקותם הוא בביאור הכתוב "כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו בשנת ג' למלכו", ופירש רש"י שאמר "כשבת" לפי שאז נתקיימה המלכות בידו, ובלשון התרגום "ומטול מה עבד משקיא אית דאמרין דמרדין עלוהי אפרכיא ואזל וכבשנון, ואית דאמר יומא דאיבא הוה ליה" ורבא אמר "מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו, אמר בלשצר חשב וטעה", ובזה נחלקו רב ושמואל, דמ"ד מלך פקח הוה, סובר שישב על כסאו בהשקט ובטח ולא ידע פחד ומגור ממרד, וממילא שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו, ומ"ד מלך טפש היה סובר כדעת המפרש "דמרדין עלוהי אפרכיא ואזל וכבשנון" ובשעת מבוכה אשר יש מקום לפחוד מהתעוררות רוח פרצות ומרד, איבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדי ביה הנך הני היו קיימי בהדיה, וראשית דבר היה לו לקנות לב אנשי עירו למען יגינו עליו מאויבים ואורבים. ואולי גם מ"ש רב אמר גבה המן מאחשורוש [לקמן טו ע"א], ושמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש, היינו משום דסבר מלך טפש היה. וכן פלוגתת רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן, היינו ג"כ שבעת מרד שישרש לרכוש לב ההמון, לא הבדיל בין השרים והפחותים להושיב כל אחד ואחד לפי ערכו, או כי בטפשותו לא ראה מראש כי צר החצר מהכיל.

(רבי אליהו קלאצקין, אבן פנה, סעיף מג אות י, דף פב ע"א)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע
22-23

אשר דייק, מפני מה נתחייבו ישראל באותו הדור דייקא, כי ידוע מ"ש [ברכות ד ע"א]: ראוים להיות ישראל לעשות להם נס בימי עזרא וכו', אלא שגרם החטא. ופירש רש"י שנשאו נשים נכריות (היינו כי למראית עין נתגיירו, אבל לא היו גיורות שלימות רק לשם אישות). וא"כ מרי וחטא זה כדאי להביא לחוטא זה כליון, ח"ו לבעול בת אל נכר, ומְשַקְרָא בברית קדישא גדול עוונם מנשוא. רק זהו עשו כל ימי גלות בבל בעוונות הרבים, ואדרבה אז נתגלגל טובה על ידי כך, כי כבר כתבנו שזהו שלא ידעו באסתר שהיא מזרע ישראל היה טובה גדולה כנ"ל. רק לכאורה י"ל איך לא הרגישו, הא מרדכי לקחה לו לבת ונהג עמה שנים רבות מנהג אישות בפומבי, דכי ידע שאחר כך תובל בהיכל המלך, שיצניע אותה? אבל זהו אם לא היו יהודים לוקחים לנשים מעמים בני נכר, א"כ היה אות וראיה שהיא מעם מרדכי, אבל כיון שאז לקחו יהודים נשים מבני נכר, א"כ אין מופת בשביל שהיא אשת מרדכי שתהיה מזרע ישראל, וא"כ היה לטובה.
וזוהיא שאלתו באותו דור דייקא, כי אדרבה יותר היה להיות בשאר זמן חייבים? ועל זה השיב כי ודאי בדור אחר אף כי קצת העם לקחו נכריות מ"מ אין להעניש לכל ישראל, ואי שלא מיחו לא היה סיפוק בידם, כי ישבו תחת ממשלת העמים. אבל כאן שנהנו מסעודת של אחשורוש, וגזרו על פתן משום חתנות, והם הסכימו לאכול, שמע מינה דמינח ניחא להו החתנות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

ידוע שגזירת המן הצרה הגדולה שהיתה בא לישראל, היה בשביל שני חטאים: חטא בגוף וחטא בנפש. חטא הנפש - שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, כי עון עבודה זרה תלוי בנפש ולא בגוף במעשה דוקא, רק מיד שמקבל בלבו עבודה זרה לאלוה אז מתחייב בנפשו... חטא הגוף דהיינו מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אלו שני החטאים ביחד גרמו להגזירה ההיא [וכן פרש"י בהדיא בפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"] . במסכת מגילה: שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כו'. עיין בספר מנות הלוי בהקדמה, אשר הכלל העולה הוא מתשובת רשב"י, שהגזירה היתה בשביל החטאים. ועל אלו שני חטאים היתה השאלה אם בדם החתימה או בטיט, כי אף שהגזירה נגזרה בשביל שניהם, מכל מקום השאלה מצד איזה מהחטאים היה נחתם הגזר דין שהוא יותר עיקר...
ועל ענין זה אמרו רז"ל במסכת חולין בפרק שלוח הקן (קלט ע"ב): משה מן התורה מנין, שנאמר, "בשגם הוא בשר", בשגם בגימטריא משה. המן מן התורה מנין, שנאמר, "המן העץ". אסתר מן התורה מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין, שנאמר "ואתה קח לך בשמים מר דרור", ומתרגמינן מרי דכיא. עד כאן. ידוע כי רָאֹה ראינו תיקון אלו החטאים. במשה רבינו ע"ה תיקן עון עבודה זרה, במעשה עגל שעמד נגד ששים רבוא מישראל ודן אותם. וכן ענין האכילה, מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל, פרש את עצמו אפילו מן המותר... ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אף על פי כן היה הסוף שנתלה על העץ, וזהו המן - "המן העץ". בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר" שכתוב אצל עון עבודה זרה, נרמז שבעון עבודה זרה יסתיר פניו מהם, כמו שאירע כאן מפני חטא שהשתחוו לצלם, ואף על פי כן באתה התשועה על ידי אסתר... מרדכי תיקן עבודה זרה במה שהיה מתקן עצמו שלא השתחוה לצלם המן. וחטא אכילה נתקן על ידי אסתר וחרדה את ישראל בסעודה שהזמינה להמן, כמו שאמרו רז"ל (מגילה טו ע"ב) טעם אחד מה ראתה אסתר שזימנה כו', וכדי שיהיה החרדה מהסעודה כפרה להנאה מהסעודה שחטאו, לכן ציותה "צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", שהוא תיקון לאותו החטא... (ה) ...וכן אמרו רז"ל (שבת פח ע"א) שקבלו בימי אחשורוש התורה ברצון... נוכל להגיד שלושה טעמים למה קבלו עתה התורה ברצון, אחד: שחטא שחטאו במה שנהנו מסעודה של אותו רשע היה ברצון בלי שום אונס, כמו שנאמר (אסתר א, ח), "והשתיה כדת אין אונס", וכתיב, "לעשות כרצון איש ואיש", ודרשו רז"ל (מגילה יב ע"א), כרצון מרדכי וכרצון המן כו', לכך תקנו נגד זה מה שקבלו התורה מתחילה באונס קבלו עתה ברצון.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ד-ה)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

בהעמדת צלם של נבוכדנאצר, מרדכי הצדיק... נשאר בשושן, ולא הלך לבבל מקום עמידת הצלם, ונמלט לנפשו... נראה כי מרדכי בשושן מלט גם כן כל בני העיר בחכמתו, שכל בני שושן לא הלכו לשם, כי הוא היה מנהלם ועל פיו עשו הכל, וכאשר הוא לא הלך כן הם לא הלכו. ולכך אמרו בגמרא מפני מה נתחייבו כליה, מפני שנהנו מסעודתו וכו', א"ל אם כן בשושן לבד יהרגו, והשיב שהשתחוו לצלם. וקשה אם כן למה אמר מתחילה שנהנו מסעודה וכו'? אלא תרווייהו בעי, כי עם שושן נמלטו ולא השתחוו לצלם, לעומת זה נהנו מסעודה, ושאר ישראל שלא נהנו, לעומת זה השתחוו לצלם, ולכך היתה גזירה כללית.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

חטא מכירת יוסף... נראה שכל זה בא להם מחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים, ובכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם השתוקקו בכלות הנפש לקרבת האלקים, והיו מתיראים שע"י דבת יוסף לאביהם יהיו נדחים ח"ו... והנה מחמת חטא זה פגמו בהתגלות מדת הדעת וברצון עליון של ה' יתברך על ישראל... והנה חטא זה שהוא חטא הדעת והרצון נעשה תיכף בגמר דינו, אף אם היתה מתהוה מניעה שלא היו יכולין להורגו או למוכרו, נמי היה החטא והפגם נגמר. ומעתה מובן שאח"כ כשעשו בו מעשה שמכרוהו ניתוסף להם עוד חטא, שהרעו ליוסף הצדיק מרכבה למדת יסוד חי עלמין והביאוהו בסכנה עצומה בגוף ובנפש במה שמכרוהו למצרים ערות הארץ לבל יפול שמה לבאר שחת, ונסתעף מזה נסיונו הגדול בענין פגם ברית... ונראה שזה גרם מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושחטאו בנשים נכריות, שני חטאים אלה מקבילים לשני סוגי החטאים שהיו במכירת יוסף. ויש לומר עוד דהא דנהנו מסעודתו של אותו הרשע בימי המן נמי מסתעף משני סוגי חטאים אלה שהיו במכירת יוסף, דבמה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע שנעשית בשביל שחשב דמטו שבעין ולא אפרקי תו לא מפרקי [לעיל יא ע"ב], היה מראה שישראל מודים לו בזה שנתיישר בלבבם התגברות כח החיצונים על הענין האלקי ח"ו, וזהו חטא שבשכל ובמוח כענין ע"ז, ועוד זאת שבמדרש שהסעודה נעשתה בכוונה למשוך את ישראל לפגם ברית ר"ל, וכמו שנראה ממעשה ושתי, א"כ פתוכים בסעודה זו ובמה שנהנו ישראל ממנה שני סוגי חטאים אלו של מכירת יוסף, חטא פגם השכל וחטא פגם הלב. והנה בזוהר חדש דהא דויבא עמלק בראשונה היה בשביל חטא מכירת יוסף עיי"ש, וע"כ כמו בראשונה מחמת שני סוגי חטאים אלה בא עליהם עמלק, כן בימי המן.
וזהו שבש"ס מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, והשיבו תלמידי רשב"י מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ומשום שהשכילו למצוא חטא שהוא בכפלים כמו מכירת יוסף. ורשב"י השיב להם א"כ שבשושן וכו' אלא מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וס"ל דמאחר דחטא פגם הלב איקלשא עכ"פ על ידי המירוק במצרים שנמצאו שלמים כנ"ל באריכות, אין סברא לומר שמפני זה יתחייבו ח"ו כליה, וחטא נשים נכריות היה רק בקצת אנשים, ומה"ט הוא שלא היה לכחות הרעים האלה שליטה כ"כ, ע"כ נכשלו בהן רק אחדים מתי מספר. וחיוב כליה בא רק מפני שהשתחוו אז לצלם שהיה בו רוב ישראל. ומשום שחטא זה שפוגם במוח עדיין לא נתמרק כלל במצרים ולא עמדו בנסיון העגל, וע"כ גם הוא מודה בחטא שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, והיינו שמאחר שנתעורר קטרוג על אותן שבשושן מפני שנהנו וכו', מצא מין את מינו ונתעורר הקטרוג על כל ישראל משום שהשתחוו מאז לצלם, דבלא"ה אינו מובן למה המתין המקטרג עד עתה.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תר"פ, עמ' ס-סה)

...ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר, יש שמסיתהו אל האיסור אף שיודע שמוזהר עליו מסיתהו לעבור על מצות ה'... ויש יצה"ר שמראה לו פנים שהדבר מותר ואולי עוד מצוה... והנה קליפת עמלק, שהוא ס"ם שרו של עשו, שני מיני יצה"ר הנ"ל, התגברה על ישראל ע"י שני מיני חטאים, שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה זה שהשתחוו לצלם היא עבירה שהיו יודעין שהיא עבירה, בזה משכו עליהם הקליפה הראשונה של עמלק להסיתו אל האיסור שיודע שהוא אסור. ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נראה שלא היו מרגישין שיש כאן עבירה. ובמדרש (אסתר רבה פ' ב): "אין אונס" - ביין נסך, ובפרקי דר"א (פ' מט): וכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנים לו מאכלו בטהרה, שנמצא שהיה שם מאכל כשר והיה מקום לטעות שאין כאן עבירה, אבל באמת היתה עבירה, שכל הסעודה היתה למושכם לזנות כמ"ש במדרש. ועיקר הסעודה היתה מפני שחשב דתו לא מפרקי [לעיל יא ע"ב], וכאשר היו ישראל בסעודה זו היה נראה כמסכימים, והיה חילול השם בדבר, ומ"מ היצה"ר סימא את עיניהם משום שלום מלכות וכדומה תירוצים של יצה"ר, ולא הרגישו שיש איסור בדבר, בזה משכו על עצמם הקליפה השניה של עמלק שמראה לו פנים על טמא שהוא טהור. ועל כן כשעשו ישראל תשובה מאהבה, וזדונות נעשו להם כזכיות, נהפוך הדבר שבמה שהשתחוו לצלם התגברו על הקליפה הראשונה של עמלק, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע התגברו גם על הקליפה השניה.
והנה כתיב (משלי כה) "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו", וא"כ מוקף חומה רומז לאיש אשר יש מעצור לרוחו, זהו נגד הקליפה הראשונה, אבל נגד הקליפה השניה להראות לו פנים על טמא שהוא טהור, אין לחומה מעלה בזה. והנה החטא שנהנו מסעודתו של אותו הרשע היה רק בשושן, וכמאמר הש"ס א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. והחטא שהשתחוו לצלם היה בכל העולם. ועל כן, כשנעשו הזדונות כזכיות, כל העולם שהם הפרזים שלא היה מעצור לרוחם עתה השיגו ע"כ מעצור לרוחם, אבל על טעות השכל כנ"ל שיעמדו נגד יצה"ר לא השיגו מעלה, וע"כ הרגו בעמלקים רק ביום אחד. ובשושן שהיו שני חטאים בידם והתגברו על שתי הקליפות של עמלק, הרגו בעמלקים שני ימים. וע"כ יו"ט של המוקפים במעלה יותר, שהוא בזמן דסיהרא בשלימותא, דפגימת הלבנה מורה שיש עוד צד לסט"א לאחוז בקדושה, וסיהרא בשלימותא מורה שנדחתה הקליפה מכל וכל כמבואר בזוהר. וע"כ בשושן שהתגברו על שתי הקליפות של עמלק ודחו את הסט"א מכל וכל, יש להם היו"ט בסיהרא בשלימותא. ולפי האמור יובן מה שהשוו את כל המוקפין לשושן, שהרי המוקפין בלא"ה הרי הם יש להם מעצור לרוחם ואין עליהם שליטת הקליפה הראשונה, וכל המעלה שהשיגו בפורים ע"כ היתה ההתגברות על הקליפה השנייה. והנה הפרזים אף שבעצמם לא התגברו כ"כ רק על הקליפה הראשונה, מ"מ יש להם כח מצד המוקפים, וזה שאמרו (מגילה ה ע"ב) לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, והנ"מ הוא דמוקפים יש להם מעלה זו בעצם והפרזים רק באמצעות המוקפין. ובזה יובנו דברי הרמב"ן שהמוקפין לא היו כ"כ בסכנה, והוא רמז לדברינו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ב, שושן פורים, עמ' קעג [ובדומה שם עמ' רד-רז])

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' וכי משוא פנים יש בדבר וכו' הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
22-26

מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף או דור אחריו בימי בלשאצר וכורש? ומדרש אמר: מפני מה נתחייבו ישראל כליון, שנהנו מסעודת אחשורוש, ועוד מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וכן איתא בגמרא.
והענין באמת כך, כי... ומבואר במדרש - והובא בספר מנות הלוי - כי בצלם אשר הקים נבוכדנצר היה ציץ הקודש עליו מבית המקדש פתוחי חותם שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו. ולפי זה היה ענין ישראל... כי השתחוו לציץ הקודש אשר עליו שם ה', ולא לצלם ח"ו. אבל נבוכדנצר טעה וחשב שהשתחוו לצלם. אך באמת מאז שנפל הציץ לבין האומות וליד נבוכדנצר, גם קדושתו חלפה והלכה לו, ודרשינן בגמרא [ע"ז נב ע"ב] "ובאו פריצים וחללוה" - כיון שנפל ליד פריצים נתחלל, וא"כ אזלה קדושת הציץ ושם שעליו, ולא היה להם להשתחוות לו.
והנה כולם תמהו, בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה, מה עוון מיתה יש בזה, דעוון לאו הוא? ותירצו משום דשתו מכלי קודש, וקיי"ל הזיד במעילה במיתה, והם מעלו בכלי קודש. אך הא ניחא [צ"ל ליתא] אי אמרת דליכא תו עון מעילה, כי באו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד בבל ופרס. ובזה אתי שפיר דבממה נפשך נענשו עכשיו, דמקדם בימי נבוכדנצר לא היה לעונשם, כי יטענו שהשתחוו לציץ כנ"ל, ולא ס"ל הך דרשה דבאו פריצים וחללוהו, אבל עכשיו שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו מכלי קודש דבית המקדש, ממה נפשך, אם אתם דורשים "באו פריצים", א"כ יש כאן עונש שהשתחוו לצלם, ואם אין אתם דורשים "באו פריצים", א"כ עליהם העונש ששתו מכלי בית המקדש, לכך בממה נפשך נגזר עליהם העונש. כך י"ל.
אבל יש עוד פנים בזה, כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש, ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות, אבל עברו איסורא דרבנן שתיית יין נסך, בישול עכו"ם, בשר שנתעלם מן העין, כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה, וכהנה יתר מאסורא דרבנן, מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו. ולכך היה עונשם חמור, כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה, והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא. ולכאורה נ"ל במה שאמר רשב"י דלכך נתחייבו כליה שהשתחוו לצלם, ושאלו תלמידיו וכי משוא פנים יש בדבר, דמה קושיא, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה [ירושלמי פאה א, א], והלא בימי מרדכי הרבו לשוב בכי צום ושק ליהודים, והוא תכלית התשובה.
אמנם אמרו בגמרא [ברכות כ ע"ב]: אמרו מלאכי השרת לפני קב"ה, כתבת בתורה "אשר לא ישא פנים", ואתה נושא פנים לישראל, כדכתיב "ישא ה' פניו אליך"? והשיב: כתבתי בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקין עד כזית וכביצה. הרצון, הואיל שהם מדקדקין ומוסיפין להחמיר על דברי תורה בתוספת קדושה, והולכים לפנים משורת הדין, אף אני נושא פנים. ונשיאת פנים היא בתשובה, כמ"ש המתרגם "ישא ה' פניו" - "בתיובתא". וכן אמרינן בגמרא דנדה (דף ע ע"ב) ע"ש. ולפ"ז כשישראל מקיימין גזירות וגדרן של סופרים יותר ממה שכתוב בתורת משה, אז אף הקב"ה נושא פנים להם בתשובה, והגמרא ב"ואכלת ושבעת" וכו', חדא מנייהו נקט, שהחמירו בדברי סופרים יותר מדברי תורה, אבל לולא כן, אין נשיאת פנים בתשובה.
ועיקר תשובה בחרטה ובתום לבב. ובלי ספק מאז והלאה תיכף שהשתחוו לצלם נתחרטו ישראל, ובפרטות כראות הנס דחנניה מישאל ועזריה, ובאו עכו"ם וטפחו על פניהם כמבואר בגמרא (סנהדרין צג.), וא"כ היה מקום לחול התשובה. אבל כאן בימי אחשורוש, שנהנו מסעודות אחשורוש ולא שמרו דברי סופרים וחז"ל - רק כפי תורת משה, א"כ ננעל דלת התשובה בפניהם, כי אז אין הקב"ה נושא פנים, ולכך נענשו שהשתחוו לצלם, כי התשובה לא היה מהני אותן, על דבר שלא שמרו דברי סופרים וחזותא מוכיח. וא"ש. וזוהיא נמי שאלת תלמידים, וכי משוא פנים יש בדבר, דהרי אין כאן נשיאות פנים מה', ולמה באמת התשובה ביטלה הגזירה, והשיב כי העון לא היה אלא לפנים וכו' ע"ש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

וכבר תמהו מנא ליה שהתחייבו כליה, הלא לא היה רק לעורר בתשובה, כמאמרם [סנהדרין צז ע"ב] הקב"ה מקים מלך כהמן לעורר לבבות בתשובה, אבל שיהיה נגמר דינם לחייב, עד שאמרו במדרש [אסתר רבה פרשה ז, יח] שהיה כבר חתום בחותם של טיט - מנא ליה? וגם מלת דור ההוא מיותרת, הוי ליה למימר סתמא "למה נתחייבו כליה". וגם קשה דשאלו וכי משוא פנים יש בדבר, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה, עגל יוכיח. ועוד דא"כ לא יועיל רק הטעם הואיל שלא עשו רק לפנים, א"כ יהודים שבשושן שנהנו מסעודתו בפועל ולא בפנים על כל פנים הם יהרגו, ועליהם קשה וכי משוא פנים יש בדבר?
אבל... אמרו [שבת פח ע"א]: מודעה רבה לאורייתא... הדר קבלוהו בימי אחשורוש וכו'. ויש להבין הלא אונס אחשורוש היה יותר מן אונס מתן תורה, כי קבלוהו כי ראו שגזירת המן נחרצה עליהם והם לטבח מוכן, ודוד צווח "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", וא"כ הרי זה יותר אונס מאונס דסיני שהיה ביד ה'. אבל כבר כתב מהרי"ק [שורש קלג ושורש קסו - מניעת טובה], וכן הוא בשו"ע [אהע"ז סי' קנד, כא], אם אחד מעליל על אחד "תן לי מאה זהובים, או עֲשֵה כך", והוא עשה כך, הרי זה אונס להינצל מן מאה זהובים; אבל אם חייב מאה זהובים, ואמר "הרי נתונים לך על מנת שתעשה כך", ונתרצה, אין זה אונס, כי מי מכריח ליתן לו חובו במתנה. וא"כ א"ש, בשלמא דלא היו ישראל חייבים כליה, שפיר יתכן אונס היה מפחד המן, אבל באמת חייבים כליה, רק הקב"ה ויתר להם על מנת לקבל התורה, אין זה קרוי אונס, וקבלה ברצון מיקרי. ושפיר פריך מפני מה נתחייבו באמת כליה, דעל כרחך היו חייבים כבר כליה....
והנה אמרו בגמרא [יומא פו ע"ב]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד ולמעלה מכסא כבוד, ואמרינן כאן מאהבה וכאן מיראה. וידוע מ"ש בזוהר ובכל ספרים, כי העובר עבירה ושונה, אין מלאכי השרת מניחים לקבל תשובתו, אלא שה' חותר חתירה מתחת כסא כבוד, וזהו שנאמר [ירמיה ד, א] "אם תשוב אלי תשוב". ולפי זה על כרחך צריך תשובה מאהבה, דאילו מיראה, הוא רק עד כסא כבוד, היינו עד מלאכי השרת ולא ה' בעצמו. והנה ישראל שהיו משתחוים לצלם, שנו בו בעונות הרבים בימי נבוכדנצר והמן שהיה צלם על לבו. וזוהיא שאלתם וכי משוא פנים יש בדבר, דודאי ידעו כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, אבל תשובה זו היא מיראה, כי ראו כי כלתה הרעה ח"ו להשמיד, וכאמרם [מגילה יד] גדולה הסרת טבעת וכו'. א"כ דהיה מיראה אינה מגעת לשם, ואיך תועיל? והשיב, אמת אם גוף עבירה בכוונה, אז בשונה באיוולתו אין מקבלה אלא ה', אבל זהו גוף עבירה נעשתה רק מיראה, וכהחטא כן התשובה. וזוהיא תשובתו הם לא עשו רק לפנים וכו', והועילה התשובה. ולכך לא קשה מן אכילת סעודה, דזה היה רק פעם אחת, ולא קשה וכי משוא פנים, דהועילה התשובה אף דהיתה מיראה ודוק.
כללו של דבר, כל הענין היה בתשובה על ידי מרדכי. ואמרו בגמרא [יומא פו ע"ב]: גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. והנה כל ישראל בכל מדינות לא חטאו רק שהשתחוו לצלם, ונעשתה בתשובה זכות אחת. אמנם בשושן השתחוו לצלם כמו שאר מדינות ונהנו גם כן מסעודה, א"כ בשובם נעשו כאן שתי זכיות, ולכך זכותם יותר משאר מדינות, ולכך "ינתן גם מחר לשושן", כי זכותם ביותר, כי הרבו בתשובה ביותר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

ואמרו בגמרא דמגילה מפני מה נתחייבו ישראל כליה, אמרו שנהנו מסעודות אחשורוש, אמר א"כ רק בשושן יהרגו, א"ל שהשתחוו לצלם, א"ל וכי משוא פנים יש בדבר, א"ל הם לא עשו רק לפנים וכו'. ויש להבין, למה מתחילה שאמרו שנהנו מסעודה ונתחייבה שושן, למה לא שאל וכי משוא פנים יש בדבר, הלא גם שושן ניצלה?... אמרו [נדה ע ע"ב]: כתיב "ישא ה' פניו", וכתיב "אשר לא ישא פנים", ומשני: כאן קודם גזר דין, ולאחר גזר דין אז אין נושא פנים. והתוספות [ד"ה כתוב אחד] כתבו דגם יש הבדל בין ישראל לעכו"ם, דלישראל אפילו לאחר גזר דין נושא פנים. וכבר כתבו הטעם דעכו"ם מחשבה רעה מצרף למעשה, ולא לישראל, חוץ מעבודה זרה [תוס' קידושין לט ע"ב]. והטעם דישראל שעבד עכו"ם יצא מכלל ישראל ודינו כעכו"ם. וא"כ א"ש דאז נתחייבו כליה וכבר היה גזר דין, ומ"מ לא היה יכול להקשות וכי משוא פנים, דלישראל נושא פנים אפילו לאחר גזר דין. אבל באמרו שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה, א"כ דינם כעכו"ם ואין נושא פנים לאחר גזר דין, ושאלו וכי משוא פנים יש? ועל זה השיב אמת דינם כעכו"ם אילו עבדו בלב, אבל הם לבם היה לשמים, ורחמנא ליבא בעי, ולכך נדונים כישראל, וביטל הקב"ה גזר דין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו
22-45

...שושן אף י"ד תענית ויום מלחמה, רק ביום ט"ו שלא הלכו, אז הוקבע להם למשתה ושמחה. ולכך אמרו [ירושלמי מגילה פ"א ה"א] שעשו כן לכל מוקפי חומה מימות יהושע בן נון, כדי שיהיה זכר לארץ ישראל. כי צריך טעם למה בחרו זה לזכר ארץ ישראל? אבל כבר אמרו למה יתחייבו כליה, בשביל אכילת סעודה. ואמת אמרתי שזהו שאמרו בגמרא והשתיה כדת אין אונס, מלמד שהשקה לכל אחד יין ממדינתו, וצריך ביאור מנין נלמד זה? אבל הוא הענין, כי לכך לא אנסום לשתות, כדי שלא יהיה תירוץ באמרם אנוסים היינו לשתות. אך מה כל כך החטא בשתיה? סתם יין לא נגזר אז. אבל כבר פירש ר"ת ביבמות [דף פב ע"ב תוד"ה ירושה] דבגלות ראשונה לא נתבטלה קדושת ארץ ישראל. וקיי"ל [גיטין מז ע"א] אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות. וכיון שהשקה לכל אחד יין ממדינתו, לישראל השקהו יין א"י, שהיה נשלח לאחשורוש מא"י, שהיו עושים שם הגוים הדרים שם, ויש בו חיוב מעשר ותרומה, והיה טבל וטבל במיתה, ולכך נתחייבו כליה. ולכך היה בלי אונס, שלא יתנצלו כנ"ל. והמפרשים פירשו כי היה שנהנו וקבלו הנאה, והסעודה היתה שלא היתה הגאולה, א"כ לא היה להם לשמוח בזה, ומדברי כולם היה החטא נוגע לארץ ישראל, ולכך בזכרון הנס שושן עושים מזכרת לא"י.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע
23

המן מהתורה מנין - רצה לומר היאך מצא רמוז בתורה שעלה אדעתו לכלות ישראל, והוא בודאי ידע אהבת הקב"ה לישראל. על זה אמר "המן העץ" וגו', אשר נגזר מיתה מחמת עון אכילה. וכן כאן אמרו רז"ל שנתחייבו מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, ולא ידע כי המן יהיה על העץ.

(של"ה, פרשת שקלים אות ג)

ועוד היה המרי באוכלם מסעודת אחשורוש, כי מרדכי אשר היה אב לסנהדרין וראש למקבלי תורה שבע"פ, מיחה בעם שלא יאכלו ושלא ישתו, כמבואר בתרגום המגילה, וישראל מאנו לשמוע בקולו, ואין ספק כי גם הסנהדרין הסכימו למרדכי באזהרתו, ומרדכי היה ראש ומופלא שבב"ד, והם מאנו לשמוע בקולם, ונעשו זקנים ממרים ע"פ ב"ד גדול, ואיש אשר ימרה את פיהם יומת כמאמר פי ה', ולכך נענשו ונתחייבו כליון כדין ממרא. ולא קשה מה טיבו של כליון, כי המה זקנים ממרים. ולכך כעת תיקונם כאשר התחרטו ושמעו לקול מרדכי, לקבל עליהם דברי פורים עד עולם, ולעשות מה שמרדכי וב"ד אוסרים עליהם מבלי סור ימין ושמאל, ובזה יכופר עונם. ולכך אף כי היה ברוח הקדש, לא נזכר שם במגילה, כי אז לא היה עדיין מכופר עון ממה שעברו על צוואת מרדכי גרידא, ומה שעושים פורים הוא לשמוע בקול ה', ולכך צוה עליהם מרדכי כאילו הוא מגזירתו וגזירת ב"ד שלו, וקימו וקבלו על נפשם, בזה יכופר להם עון הראשון כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ונקדים לבאר במ"ש חז"ל שהיה חטא ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ונראה שעשו איסורים חמורים, והיו רבים, ואיך נהיתה כזאת בעם ד'?... והנה נודע שעיקר התוה"ק וקבלתה היא בא"י, וחיוב התורה בחו"ל הוא מצד שיש לנו אחיזה בארץ ישראל, כי אנו עתודים לבא בה. והנה קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, א"כ לכאורה יצאה מרשות ישראל לגמרי, ובמה היו נאחזים בארץ חמדה? אלא מפני שהיה קצוב רק ע' שנה, א"כ היו עומדים להיכנס בה, על כן נמשך חיוב התורה להם. אמנם לפי חשבונם, שהיה בטעות אחשורוש, שכבר עבר זמן ע' שנה [לעיל יא ע"ב], חשבו שגרמו עונותיהם לגרוע מהם גאולה זו, וכיון שקדושת הארץ בטלה, והם לא יחזרו לה, שוב נפקעה מהם ח"ו חובת התוה"ק, שאין להם שוב אחיזה בארץ, כי אנו יש לנו אחיזה מפני שקדושה השניה לא בטלה, והם אם היה רק ע' שנה, אז הדור העבר היה משועבד לתורה מפני שלידתו בא"י, והדור הבא עתיד לבא, אבל כיון שחשבו שעבר המועד, אין להם שיעבוד להתוה"ק, זו היתה טעותם. אבל באמת אף שבטלה קדושת הארץ, מ"מ קדושת המקדש לא בטלה, ומזה נמשך קדושה לכל ישראל בגלותם ושעבודם לתוה"ק.
והנה נודע שעיקר עיבור השנה הוא בא"י, כדכתיב (דברים יב, ה) "לשכנו תדרשו" (עי' סנהדרין יא ע"ב), אלא אם לא הניח כמותו בא"י (ברכות סג א), והטעם נלע"ד מפני שכל חודש יש לו מזל, והמזלות הם י"ב. אמנם להחודש הי"ג אין לו מזל, ע"כ בא"י שהיא גורלו של הקב"ה, ועיני ד' אלקיך בה, כמו שמשגיח בעצמו לפקדה בשאר חדשי השנה, ה"נ בחודש זה שאין לו מזל, אבל חו"ל שהיא תחת מזלות, אי אפשר להיות חודש בלא מזל. אמנם כיון שקדושת א"י נמשכת לכל ישראל בארצות פזוריהם, ע"כ כשמעברים השנה בא"י נמשכת הקדושה על כל ישראל, ונמצא שבחודש העיבור ודאי עין ד' על עמו, כיון שאין שר. ע"כ עיבר השנה [ירושלמי מגילה א, ה], כדי להורות להם שקדושת א"י מתפשטת גם בחו"ל עליהם, ואין להם רשות להנתק ממוסרי תוה"ק. ע"כ שבו בתשובה שלמה ממה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וזה גרם שיעלו לנצח הטבע, כדי שלא יעמוד כח עמלק, מפני שלא היתה ממשלת שר.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' קפז, קצה-קצו)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם
23-25

כמה גדרים צריך אדם לעשות, וביחוד בעל תשובה, שבמה שחטא צריך אדם לשמור עצמו ביותר ולעשות תקנות וסייגים, ולכך אסתר המלכה קבעה מועד להוחיל שלשה ימים לבוא אל המלך ולהציל ישראל, ולמה המתינה? ואם בשביל התענית, הלא מעת קבלה די, כדאמרינן [דניאל י, יב] "מיום אשר נתת לבך להתענות". אבל ישראל חטאו בהשתחוות לצלם, ומזה קרתה גזירת המן כנודע, ולכך ראתה אסתר להרחיק מן שמץ חשש איסור עבודה זרה. ואמרינן בגמרא [ע"ז ב ע"א]: ג' ימים לפני אידיהן אסור לקבל מהם, דאזלו ומודו לעכו"ם. וכמו כן כתבו תוספות לבקש מהם דבר אשר הוא חוב, חשוב כמו מתנה, וביותר פשיטא דאסור, דיותר מתייקרא בהו ומודו לעכו"ם. ואמרינן שם בגמרא [שם ע"ב] דיום שתפסו בו רומיים המלכות, שהוא חיה רביעית מדניאל, יום אידיהן. וא"כ הוא הדין למדי ופרס, יום שקבלו הם המלכות היה אידיהן. וידוע כי בלשאצר נהרג בליל פסח, ולמחרתו קיבל דריוש (וכורש) המלכות. ולכך המתינה אסתר ג' ימים עד יעברו ג' ימים ימי אידיהן, כי אם אז תבקש וינתן לה מבוקש גדול כזה כאמרה "עמי" וכו', הרי מתנה גדולה, הרי אזל ומודה לעכו"ם. לכך לא הלכה רק ביום ט"ו, והמתינה בשאילתה עד למחרת, וכבר עבר יום איד ולאחריו מותר, ואז התחילה בקשתה, אבל ג' ימים לפני איד לא רצתה לבקש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

ויש לומר שזה עצמו היתה הגאולה מה שישראל זכו לבחי' לב ומוח, כי שעבוד מתיחס לחומר... וכאשר נשלמה בישראל תכלית ההתעוררות וההתפעלות בחיות נפלא בלב ובמוח, שהיא צורת האדם היפוך מהות הבהמה כנ"ל, ממילא נסתלק השיעבוד. וגם כל גלות היא בחי' שינה, כמ"ש (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". וכמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז) שאמר המן אלוהיהם של אלו ישן הוא, והיינו שישראל אז באותו זמן היו בלתי חיות והתעוררות כלל, ונהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשית בשביל שאמר אחשורוש "השתא ודאי תו לא מיפרקי" כבש"ס מגילה [יא ע"ב], וישראל נהנו מסעודה זו שהיא כאילו ח"ו מודים לו ומתיאשים מן הגאולה. מה גם כי עיקר הסעודה היתה להמשיך את ישראל לתאוות רעות היפוך בחי' לב דקדושה. וחטא שהשתחוו לצלם הוא היפוך מוח ושכל דקדושה. ע"כ באשר מצא המן אז את ישראל כאילו היו ישנים ונרדמים, בלי מוח ולב, שפט בשכלו המטונף שזהו חסרון ח"ו בחוקו ית"ש, וכאילו למעלה ח"ו יש שינה, ומזה נסתעפה בישראל בחי' השינה. אבל ח"ו הדבר להיפוך, שבשביל שהיו ישראל בבחי' שינה, זה גרם התפשטות הגלות, וכאשר התעוררו בשביל גזירת המן קרבה שנת הגאולה, וכתיב (תהלים עח) "ויקץ כישן ה'".

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ד, עמ' קל)

כבר אמרנו ששורש החטא שהיה אז ביד ישראל הוא התקררות בעבודה והיאוש הנורא [ומזה נסתעף חטא ההשתחואה לצלם, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שהיתה משום שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק שצננך והפשירך עוד יותר עד ששלטו עליהם לגזור גזירה זו].

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ד, עמ' קעט-קפ)

באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל... אמרו ז"ל: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליי' ח"ו, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ויש לומר שחטאים אלו נמשכים מחטא נשים נכריות, הגם כי רק מעט מעט מהעם שחטאו בזה כמבואר בכתוב, מ"מ בגללם הוטל פגם בכלל כולו... מחמת פגם נשים נכריות שפגמו בברית נספחו להם כחות רעים מבית, ונבוכדנצר מבחוץ, והטעו להשתחוות לצלם, כי איתא בספה"ק וכן הוא בתוספות (ע"ז ג. ד"ה שלא) שלא היתה ע"ז להדיא. וכן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמשך נמי מפגם הנ"ל, שבני בקתא חדא נינהו, ומבואר במדרשות שהיתה כוונתו של אחשורוש למשכם לזנות רח"ל, ומעשה ושתי לעד.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ב, עמ' יב)

והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר: יש שתוקף את האדם בכח, שלא ישום מעצור לרוחו, אף שיודע שזה אסור יתכוון לעשות איסור. ויש יצה"ר המסמא את עין האדם להחליק הדבר בעיניו, שאיננו כ"כ חמור, ויכול להיות יהודי נאמן רוח גם אחר מעשה זה, או לומר שהוא צורך ומצוה בו עד לומר לטוב רע ולרע טוב. והנה יצה"ר זה התוקפהו בכח לעבור עבירה אף שיודע שהיא עבירה, זהו "כגוי נדמה לו" [חולין צא ע"א] הלהוט אחר הרע, ויצה"ר המסמא את עיניו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, זהו "כת"ח נדמה לו", המראה פנים להיתר, עכ"ד...
ידוע שישראל בשעת גזירת המן היו בידם שני חטאים, חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועוד חטא לאנשי שושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה ענין סעודתו של אותו רשע איתא במדרש (פרשה ז): אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זימה העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה, א"ר ישמעאל י"ח אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו'. הרי שכל ענין הסעודה היתה עצת יצה"ר למשכם לפגם ברית, אבל היה הדבר מוסתר מכלל העם, שפורש רשת לרגליהם והיה נראה שהוא כבוד מלכים לבד, ולא עוד אלא שבפרקי דר"א (פרק מט) שכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכלו בטהרה, עד שמצא היצה"ר מקום לסמא את עיניהם שאין בו נדנוד עבירה, ואולי עוד מצוה לכבוד המלכות ותצמח מזה טובה לכלל הגלות. א"כ זהו ממש יצה"ר שכת"ח נדמה לו, שבענין זה יש לו שליטה כמ"ש ויגע בכך ירכו שרומז לפגם ברית כנ"ל, ובעוה"ר עלה בידו, כי רבים נתקלקלו ר"ל כנ"ל במדרש. אך יצה"ר שכגוי נדמה לו, להשתחוות לצלם בימי נבוכדנצר, לא עלה בידו כלום למעט ח"ו כבוד שמים, כי לעומת רוב המשתחוים התגבר כבוד שמים תיכף במעשה דחנניה מישאל ועזריה, עד שכל הגוים אמרו יש לכם אלוק כזה, וגם נבוכדנצר בעצמו הודה בכבוד ה' וכמו שהגדנו לעיל שזה נרמז פסוק וירא כי לא יכול לו.
ומ"מ מחמת חטא המשתחוים נצמחה גזירת המן על כל המקומות. וא"כ בכל העולם היה רק חטא אחד של המשתחוים בסיבת יצה"ר שכגוי נדמה לו. והנה תשובת ישראל ודברי הצומות וזעקתם עלו למעלה ראש, והיתה תשובתם כעין תשובה מאהבה כדאיתא בספה"ק, שהרי הגזירה לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היה מי מהם נתרצה לעזוב דתו ח"ו לא היתה חלה עליו הגזירה, וע"כ היה כמשפט תשובה מאהבה שזדונות נעשו להם כזכיות, וע"כ לא די שנצולו אלא אדרבה "ונהפוך הוא אשר ישלטו המה בשונאיהם", כאילו היו ידיהם מלאות זכיות.
ולפי האמור יתבאר מה שבכל העולם לא הרגו בשונאיהם אלא יום אחד ובשושן שני ימים, דבכל העולם שלא היה בידם אלא חטא של השתחואה לצלם מיצה"ר דכגוי נדמה לו שלא הצליח במעשיו כנ"ל שנצמח קידוש השם גדול יותר מהחילול שעל ידי המשתחוים, ע"כ כשנהפכו להיות זכיות נמי לא היה נחשב זכות כ"כ גדול, שהרי בזכות שנהפך להיות אי אפשר שיהיה יותר גדול מכפי מסת החטא שהיה מעיקרא. וע"כ נזדמן להם שהיום שנחו מאויביהם ועשו אותו יו"ט היה ביום ארבעה עשר, ביום שסיהרא איננה כ"כ בשלימותא. אך אנשי שושן שהיה בידם גם חטא הסעודה מיצה"ר שכת"ח נדמה לו, שהצליח מעשה שטן מרבים שנתקלקלו, ולא היה אז התיקון כ"כ מהרה, מתחילת מלכות אחשורוש בשנת שלש למלכו עד זמן גזירת המן שעשו תשובה שלימה ונהפך לזכיות, היו הזכיות גדולות עוד יותר, על כן הרגו בשונאיהם עוד יום אחד. ובאשר היה חטאם גם בפגם הברית וידוע שפגם ברית נוגע למלכות שמים שנמשלה ללבנה, ע"כ עלה בידם יום נוח שלהם ביום ט"ו לחודש דסיהרא בשלימותא....
ומכל מה שכתבנו מובן הטעם שקבעו אנשי כנה"ג את ימי הפורים לימים חלוקים, ולא ראי זה כראי זה, אלא משום התאחדות ישראל אסרו של זה בזה, כי כל אחד משפיע לזולתו היהודים, אבל עיקר הקביעות משום הזדונות שנעשו כזכיות היתה צריכה להתחלק לכל מקום כפי הזדונות שהיו שם שנעשו כזכיות.

(שם משמואל, פרשת תצוה - שושן פורים, עמ' רד-רז)

הגרם למה שקבלוה בימי אחשורוש ברצון [שבת פח ע"א] היה מפני שכל עיקר פגם המעשים שלהם היה מצד שנאת אומות-העולם להם ע"י ריחוקם מהם וזרותם להם, וכיון שהראה להם הקב"ה שנגזרה הגזרה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם לפנים, ראו כי קרבת העמים היא לא להועיל ורק ד' ית' הוא שומר ישראל, ועל כן קבלוה למפרע, כי נתברר, כמו טעות מעיקרא, שבאמת גם מאז מקדם חשקו בתורה.

(עולת ראיה, חלק א, עמוד תמא)

היסוד הטבעי שבקדושה שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה החפשית להתגלות בכל מילואה... עד אשר רק בהשתערות רוח עועים של שכרות נוראה, אשר ליצרא דע"ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין תואר של בחירה בישראל... הירידות הכלליות גרמו אח"כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש, ובימי אחשורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם וההתנאות מסעודתו של אותו רשע, כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל, גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה, מבלי להיגלות בהופעת כחה. וזו גופא היתה עצת ד' עמוקה, כדי שתהיה אפשרות לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה. וזה נעשה אח"כ לטובה אחרי התשובה שבאה ע"י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה בחירית, הבאה מהכרעה חפשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים בפועל, בתור אישור וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך בו קיום לקיים את המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית, חטיבה של מהותיות קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת קיימו מה שקבלו כבר [שבת פח ע"א].

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, שבת פח ע"א, אות סט)

והגורם שקבלו ברצון בימי אחשורוש - י"ל כיון שכתבנו שעיקר הטעם שלהם בענין המעשים היה מצד שנאת אומות העולם ע"י ריחוקם מהם, וכאן הראה להם הקב"ה שנגזרה הגזירה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם (מגילה יב א), א"כ ראו כי לא תועיל קרבת העמים, רק ד' ית' הוא שומר ישראל, ע"כ קבלו מרצון למפרע, כי היתה הטעות מעקרו, כי באמת חשקו בתורה גם אז.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' קפה)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' הם לא עשו אלא לפנים
23-26

ו"ענן גדול" הוא כאשר מתגבר עד הלב שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק לרע... וזהו מלכות פרס שביקשו להשמיד וכו', כי הלב ממנו תוצאות חיים, וכאשר לב אַיִן, הרי זה מבקש להרוג. וזה שאמרו מפני שנהנו וכו' - ההנאה הוא ההרגשה בלב. רק באמת הם לא עשו אלא לפנים, כי באמת הקב"ה לבן של ישראל שנאמר (תהלים עג, כו) "צור לבבי" (שיר השירים רבה ה, ב), רק הוא על ידי ענן גדול המחשיך לרגע, וכאשר ישב רוחו ויתפזרו העננים, יתראה אור בהיר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רכח)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים
23-26

יש כאן שתי חותמות: חותם זרוע, חותם מעשה, וכל זה בפועל הוא רק בגשם, והכל חומרי, כי הכל היה מעפר וחומר, ולכך נקרא זה חותם טיט. אבל חותם שבלב הוא מחשבה, והוא בנפש הלב והוא דם, כי דם משכן הנפש וקיבוץ הדם בלב, ולכך בלב משכן נפש, ולכך אמרו "כחותם על לבך", וזהו חותם של דם. ובזו נבין מ"ש במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתרנ"ז] ובפיוט סדר סליחות, כי כאשר אמר אליהו ז"ל שנגזרה גזירה על ישראל בימי המן, שאלהו אם בחותם טיט או דם, וכוונו לזה, כי ישראל מעלו באכילת סעודתו של אחשורוש וגם השתחוו לצלם, והכל היה בפועל בגשם וחומר. אבל זה היה ספק אם חס ושלום עבדו בלבם עכו"ם ותפוש ישראל בלבם, היה עונשם חמור, אבל אם לא היה בלב רק לפנים, אף הגזירה תהיה לפנים, כמאמר רשב"י הם עשו לפנים וכו'. וזוהיא השאלה אם החותם הוא מחותם זרוע שהוא בטיט, או שפשעו בלב וכפרו בה', וא"כ חותם מלב והוא חותם דם וזהו ברור. והבטיח אליהו שהוא רק בטיט, כי לבבם היה שלם עם ה', ולכך היתה תקוה לאחריתם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

רבו הדיוקים מאי הוא "ביהודים לאבדם", ובשושן "להשמידם", גם "להתחנן ולבקש" כפול, גם למה היהודים אשר בשושן דוקא, גם מאי "הנמצאים". ונראה שהיו כאן ב' עבירות, א' מה שהשתחוו לצלם, ב' מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה ה' יתברך חשב מחשבות לנקותם מחטא, ע"כ נגזרה עליהם גזירת איבוד, והם לא עשו אלא לפנים, היה חשוב כאילו נהרגו, ונמחל עון הצלם, אבל היהודים אשר בשושן היו צריכים כפרה יתירה גם על אכילת הסעודה, ע"כ נראה שעליהם נגזרה השמדה היינו שימירו דתם ח"ו, וכשימסרו נפשם על קדוש השם מכפרת על כל עונותיהם. ע"כ אמר "ביהודים לאבדם", ובשושן ניתן דת "להשמידם", לשון שמד והמרת דת ח"ו. ואסתר רצתה לתקן ב' הדברים, וצריך תחינה על המרת הדת כי זה נוגע לדת אמונת המלך וצריך השתדלות גדולה, אבל לענין איבוד שאר היהודים א"צ השתדלות גדולה, ע"כ אמרה "להתחנן" על ההמרה של שושן, "ולבקש" על כל ישראל שבכל מדינות המלך.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רס)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים וכו' לעשות כרצון מרדכי והמן
23-46

...רק ששמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין... ואמרינן בחולין (ד ע"ב): אין הסתה בלא אכילה ושתיה. וזה טעם משתה אחשורוש שהוא הסתה להיות נכנעים תחתיו. והכניעות הוא קבלת אדנותו וממשלתו, על ידי זה מקבל כוחו עליו... ותוקף כח האומה ביותר הוא במלך והמקורבים קולטים כוחו. ואמרו ז"ל כרצון איש ואיש - מרדכי והמן שהיו שרי משקים בסעודה, ודאי קלטו מהסתה זו ביותר. ולכן פתיחת המגילה בהסעודה שמזה צמיחת הגזירה כמו שאמרו ז"ל שנהנו וכו'. הגם דמסיק דהשתחוו לצלם, מכל מקום הרי לא נענשו אז תיכף, על כרחך דבאמת הם עשו לפנים, וה' יראה ללבב, אין חטא רק מצידם, דאדם יראה לעינים. רק כאשר מתנהגים בטובת עין, גם ה' יתברך יש לו טובת עין כנגדם, להשפיעם כמדתו, דיראה ללבב. אבל מצד נהנו וכו' דהיינו הסתת כח צרות עין, גם ה' יתברך אמר שלי שלי ושלך שלך לראות לעינים. ועל זה העונש בהמן גם כן על ידי צרות עינו במרדכי שרוצה להשתחוות לו. וכן מרדכי דאיקני בהמן גם כן מצד צרות עין שזה שהיה עבדו יעלה כל כך. הגם דהיה גנוז בזה צד טוב גם כן כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה אסתר ז, ה, הובא בתוס' סנהדרין סא ע"ב) דצלם חקוק על לבו ותיקן על ידי זה שורש חטא דהשתחוו לצלם, מכל מקום יש בו צרות עין.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנה)

מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
25-26

ידוע [עיין אס"ר ג, ט]: כל "מלך" הנאמר במגילה סתם הוא מלכו של עולם, ו"המן" כינוי לס"ם מקטרג על ישראל. וכאשר עברו ישראל והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר גבר כחו של ס"ם לקטרג על ישראל, ולכך "אחר הדברים האלה גידל המלך את המן" מעל כל השרים [אסתר ג, א], וכל מלאכי השרת הסכימו עמו, אין דורש אין גם אחד ממש, וזהו "וכל עבדי המלך כורעים" וכו'. והטעם כי כל תירוץ של ישראל היה, שלא היה רק לפנים, כמבואר בגמרא. וזהו לא ידעו מלאכי השרת, כי הם אינם יודעים מה שבלבו של אדם, וא"כ לפי דעתם כפרו ישראל בעיקר וחייבים כלייה. אבל מרדכי הקיש דלתי מעלה [לקמן יב ע"ב], כי ה' יודע מחשבות אדם, הוא ידע כי לב ישראל היה שלם עם ה' ולכך שמע בקול מרדכי וביטל גיאות המן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
26

וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם מלבד חנניה מישאל ועזריה... ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד, אם היו אז בבבל. ואולי לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות, ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע"ז, מפני שהיו אנוסים. וכך אמרו ע"ה: הם עשו לפנים, אף אני אעשה עמהם לפנים, בימי המן.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

...על דרך אומרם ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה וכו' מפני שהשתחוו לצלם... הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים וכו'. עד כאן. והראת לדעת בזה כי לצד שהם לא נתכוונו בלבבם לשם עבודה זרה כי אם מן השפה ולחוץ, על כן לא עשה עמהם רעה בתכלית כי אם מבחוץ, ליראם לחשוש שמא יגיע להם הרעה, והעמיד עליהם המן הרשע ותיכף נפל בידם. והוא נודע אשר "נבל" פירושו לשון נופל, כמו פירות הנושרין מן האילן שנקראו "נובלות", כמו ששנינו (ברכות מ ע"ב): על החומץ ועל הנובלות וכו'. וזה אומרו "הם קנאוני בלא אל" - פירוש שגם בהיותם רע לשמים, אין כוונתם לעבודה זרה, כי אם "כעסוני בהבליהם", בדבר הבל, שאינו אלא משפה ולחוץ. ולעומתם גם "אני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם", פירוש בגוי שמוכן תיכף להיות נובל ונופל תחת ידם, ו"חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כמעשה המן הרשע שתיכף נטל את שלו מתחת ידם.

(באר מים חיים, פרשת האזינו, פרק לב, פסוק כא)

נראה בטעמו של דבר שתקנו חכמים לבסומי בפוריא וכן בטעם מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, על פי מה שאמרו... הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים. עיי"ש. וכדי להראות שכל כשלונות ישראל לא היו אלא לפנים, מצד חיצוניותם נצטוו במצוות אלו, שכן בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו (עירובין סה ע"ב), שאעפ"י שמתבסמים בפוריא עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי, בכ"ז גם אז אינם מחלטים את המן במרדכי ולהיפך, ואינם מוציאים מפיהם שום קללה ח"ו על מרדכי. לא כן אומות העולם, שכשמתבסמים כופרים באלוהיהם. כי קשורים ישראל בקב"ה קשר אמיץ שלא יתכן כלל בפרוד, ומתגלה זו הבחינה דוקא בסילוק הידיעה "עד דלא ידע". וזו היא עדות נאמנה שכל שעשו לא עשו אלא לפנים. מגלים הם כן בכוסו, ומגלים כך גם בכיסו, שמרבים בצדקה ובחסד ביום שמחה זה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ג, על סדור התפלה, עמ' רסט)

[עיין עוד לקמן יג ע"א בשם צדקת הצדיק]



מאי חור רב אמר חרי חרי ושמואל אמר מילת לבנה הציע להם
31-32

...שפתח להם ב' פתחים, א' לגינה, וא' לביתן, כדי שיקבלו שפע מאותם הב' כלים פרטים שהם החסדים שיוצאים משם לחוץ, כדי למתק הגבורות שהם בכלי החיצון... חד אמר חורי חורי, מלאכת המצעות היתה עשויה נקבים נקבים. וחד אמר מילת לבנה הציע להם, שמלת חור הוא לשון חיוור. ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והכוונה הוא על מה שכתבנו שפתח להם ב' פתחים כנ"ל, ובכאן מפרש מה הם הב' פתחים. ואמר חור כפרס ותכלת, מאי חור? הכוונה כמ"ש בזוהר פרשת אמור דף קו ע"א: "ויקוב בן איש הישראלי" - כמה דאת אמרת "ויקוב חור בדלתו", רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט ולאגנא על אימיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב שמא קדישא ולמחצדי חקלא, ורזא דמלה "כן דרך אשה מנאפת". ורזא דמלה ג"כ בכאן שנקב חור ביסוד דנוקבא שנקרא דלת, כדי להוציא הארת של כרפס ותכלת שהם חסדים וגבורות. כי הכרפס הוא בתפארת שהוא ירוק, וגם התכלת הוא במלכות, ולכן [אות] חית גדולה ב"חור", כמו ב' חיתין שהם ב' פתחים כנ"ל. וז"ש חורי חורי, שהם ב' נקבים מב' פתחים. וחד אמר חור הוא לשון חיוור, ר"ל הכוונה למה עשה שני פתחים? כדי להוציא ב' מיני חיוור שהם ב' מיני הארות, החסדים והגבורות. החסדים מן התפארת שנקרא כרפס, והגבורות מהנוקבא שהיא נקראת תכלת.

(חמדת ימים, פורים, פרק ו)

כרים של פסים
32

אמר רבי יוסי בר חנינא כרים של פסים היו. ופירוש כר - כסת, שמשים תחת מראשותיו ששוכב עליו, כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי "כרסי כרי", שפירש רש"י "בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת", שדרכו היה לשכב על בטנו... ופירוש "כרים של פסים" - כסתות של צמר נקי, שכל אותן בגדים של "חור כרפס ותכלת" של צמר היו, דתכלת בכל מקום עמרא הוא, וכן אמרו שם, "חור - מילת לבנה".

(רבי אליהו מזרחי, על בראשית פרק לז פסוק ג)

הם של כסף ורגליהן של זהב
34-35

ולפי הסברא היה ראוי שיהיה הפוך, הרגלים יהיו מן הפחות והמטה עצמה מן החשוב. אבל דבר זה כי הרגלים הם נושאים אל המטה והם קיום של מטה, וראוי שיהיה הנושא יותר חזק, שאז הוא קיים יותר, ולכך עשה אותם של זהב, כי הזהב הוא היותר חזק מן הכסף. ועוד כי הרגלים, אף כי הם פחותים מן הכל, היינו הרגלים שבהם הולך ממקום למקום, ויש מקום מגונה מטונף שהולך לשם. אבל הרגלים שעומדים במקום אחד כמו רגלי המטה, והם יסוד קיים, הוא יותר חשוב. ולכך עשה הרגלים שהם נושאים למטה של זהב והמטה עצמה של כסף.

(מהר"ל, אור חדש עמ' פז במהד' הוניג)

אבנים שמתחוטטות על בעליהן
35

אבנים שמתחוטטות על בעליהן - שחזר עליהם למרחקים מאד... דשמא תאמר שלא חזר אחר עשרו רק מחמת שגרם לו מזלו או מן השמים נתנו לו, לכן אמר שמתחוטטות וכו'.

(גר"א, ביאור מגילת אסתר על דרך הרמז, אסתר א, ו)

אבנים שמתחוטטות על בעליהן וכן הוא אומר אבני נזר מתנוססות על אדמתו
35-36

ובבאור הלשון מתחוטטות, פירש רש"י שעשה להם רצפה באבנים חוטטות... עד שמוצאין אותן בדמים יקרים, עכ"ל. והנה לבד קושי הבאור, אינו מבואר כלל הראיה מהפסוק אבני נזר מתנוססות. ובפי' ר"ח כתב: מתחוטטות כמו מחטיאות בעליהן, כלומר, כל מי שנמצאת אצלו מתחייב למלכות מפני שאינן ראויות להדיוט, ולכן בעליהן נסים ובורחים. ולפי"ז יפרש הראיה מלשון מתנוססות כמו מניסות, מבריחות, יעוי"ש. וכמה דחוקים וטרודים כל הדברים. ואמר בני החו"ש כמ"ר מאיר שיחיה, דקרוב לומר דיש כאן אך ט"ס קל... כי במקום מתחוטטות צ"ל מתבוטטות [ב' תחת הח'], והבאור הוא, כי השם בהט שרשו נרחב מן בט, אבי נבט, וענינו מאיר ומבריק, כמו אלבסט"ר, ותרגום "בהיר הוא בשחקים" (איוב לז, כא) - בטיט הוא בשחקיא. ובב"מ פה, ב: תרי בוטטי [או בוטיטי] דנורא, ופירש רש"י: ניצוצות. וא"כ הוי שם זה נרדף עם שם נס, נסס. ולפי"ז יהיה הבאור שמתבוטטות על בעליהן - שמצהירים ומבריקים על בעליהן, כלומר, שנותנין להם חן ותפארת ויופי, מענין "לוית חן לראשך", ומקביל להלשון והענין אבני נזר מתנוססות על אדמתו. ואשמעינן הכתוב מעשרו של אחשורוש שהיתה ביתו מרוצף באבנים טובות כאלה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, אסתר פרק א הערה סו)

אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים
37-38

לפי דברי שמואל בגמרא שאמר אבן טובה... ומאירה להם כצהרים, בזה היה ג"כ דעתן וכונתן להכשיל לישראל ולהעלות על לבם מחשבה רעה, כמו דאיתא בחלק [סנהדרין קג ע"ב]: כי אתא יהויקים אמר... כלום אנו צריכין אלא לאורו? יש לנו זהב פרוים שאנו משתמשין בו, יטול את אורו. והיה כונתם שיאמרו ישראל כזאת על אבן דרה שמאיר כצהרים. ואפשר שהשרים ועבדי המלך שהיו שם על המשתה אמרו כן לפני ישראל לפתותם למרוד בהקב"ה כמו שמרד יהויקים.

(רבי משה רפפורט, אמרי משה, אסתר א, ו, דף יב ע"ד)

שקרא דרור לכל בעלי סחורה
38-39

לפי מה שכתבנו שכל הנעשה במשתה זו היה למען להטעות את ישראל ולהכשילן... נראה... שגם הדבר הזה נעשה במשתה זו להעביר המכס לכוונה הנ"ל, והוא ע"פ מאמרם במס' ע"ז (דף יג): ר' נתן אומר יום שמנחת בו את המכס מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה ויניח ברישו ובראש חמורו לכבוד כו' יניח לו את המכס ואם לאו אל יניח לו את המכס; יהודי שנמצא שם מה יעשה? מניח - נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה. ע"כ. מעתה כיון שדרכם בכך, שכאשר מניחין את המכס הכרוז יוצא כנ"ל, בודאי גם כאן, כאשר הניחו את המכס כמו שאמרו שנתן דרור לבעלי סחורה, בודאי יצא הכרוז גם כן כנ"ל. מעתה נראה לעינים כי פרשו רשת לפני ישראל שלא היה להם מקום לפנות ימין ושמאל להיות ניצולים מן המכשול הזה, כמו שאמרו יהודי שנמצא שם מה יעשה, מניח את העטרה נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה.

(רבי משה רפפורט, אמרי משה, אסתר א, ו, דף יג ע"א)

וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם
39-40

וחז"ל דרשו על כלי בית המקדש. יראה שפירוש הכתוב לדבריהם שהיו להם כלים מכלים השונים היינו המשונים (והמשכיל יוכל להבין פירוש שונים מלשון "שונה"). ובמדרש [אסתר רבה, פרשה ב פסקה יב]: הביא כלי בית המקדש כליו משתנים, משל למטרונה [שהיתה לה שפחה יפה, כל זמן שמבטת בשפחתה, היו פניה משתנות, כך כל זמן שהיו כלי בית המקדש מביטין בכליו, היו משתנין כליו ונעשין כעופרת]. פירוש הכתוב, שהביא כלים משונים, מקודם פשוטי כלי זהב ואחרי כן יותר טובים, ונמצא הראשונים משתנים, ואחרי כן כלי בית המקדש, ונמצא משתנים הראשונים כמשל המטרונה. אולם צריכין להבין מה משמיענו הכתוב בזה שאמר משונים, שוודאי כן הוא כפי המשל? ויראה לפרש בפנימיות הענין כי וודאי מה שהיו משתמשין בכלי בית המקדש היה לאשר שבני ישראל בגלות, היה אז להם הכח להשתמש בהם. וידוע כי הגלות היא לעולם ירידה צורך עלייה, והיינו על ידי שמשתמשין בכלים של בית המקדש, והיו סבורים שהם ברשותם לגמרי, ממילא היה בטל אצלם הכלים שלהם, וממילא אחר כך שהיה הגאולה וניטל מהם כח הזה, שוב גם מה שהיה להם אבדו, וכמו המטרונה כשמסתכלת, משתנות פני השפחה, ואחר כך שהמטרונה הולכת לביתה, מכל מקום זה נשאר ביטול פניה של השפחה אצל הדרים עם השפחה... עוד במדרש ובש"ס: ראשונים כלו מפני כלים ואלו שונין בהם כו'. עיין שם. ודריש כלים מלשון כליה. ומכל מקום יראה כי אין הכתוב יוצא מידי פשוטו, שזה עצמו שכלו על ידי שנשתמשו הוא גם כן כמו שכתבתי, שעל ידי שמשתמשין בדבר גבוה ממדרגתם, ממילא בטל שלהם, וכשניטל זה מהם נמצא כלים לגמרי כנ"ל.

(שפת אמת, ליקוטים, אסתר א, ו)

[עיין עוד לקמן יב ע"ב בשם כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט]



מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים
41-42

ונראה לפרש, דהנה אמרינן [פסחים קו.]: "זכור את יום השבת לקדשו" - זוכרהו על היין, ופירשו התוס'... דזכירה כתוב על היין, "זכרו כיין לבנון" (הושע יד)... וחזינן דע"י היין יש זכירה כלפי מעלה. וא"כ יוקשה, דאחשורוש הרשע שהיה רוצה להסיבם לרעה, האיך נתן להם יין לשתות, הלא יש זכירה בהיין כלפי מעלה, ויזכירו להם בוראם?... אולם לזה נטל יין משכר ביותר, ומזה לא ימשוך להם זכירה, שהוא חזק ומשכרת ביותר, ולכן ממילא לא יזכרו כלל על בוראם... ולכן כל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים. ועוד נראה לפרש בס"ד ע"פ מה דאיתא בזוהר (פרשת קדושים) וז"ל: כתוב דרך וכתוב ארח, דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא, ועל ארחא דא כתוב (משלי ד) "ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" אכי"ר. עכ"ל עי"ש. ורצונו לומר דלאחר מקרא זה כתוב "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", וחזינן דדרך הרשעים נקרא "דרך", להראות דשאר קרסולי בני נשא אזלי בה, וכבר הוא מוגרע ומאוס דרך זו וכבר מקולקל הוא ע"י שהרבה בני נשי קילקלו ונתקלקלו בה, אבל דרך הצדיקים נקרא "ארח" להראות דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא דאתפתח מחדש, ולית ביה עדיין שום דופי ולא היתה בה עדיין קילקול. ולכן השקהו לכל אחד ואחד יין שגדול הימנו בשנים, והוא דבר שכבר נתקלקלו אנשים מן יין כזה מן אותו יין דשנת זאת, ובוודאי כיון דהוא דבר שכבר זמן הרבה הביא קילקול וגירעון לכל בשר, בוודאי ינחם וינהלם גם להני בדרך רשעים... אבל אי הוי נתן להם יין מהשנים הקרובים מיין חדש... ועדיין לא נתקלקלו בה כ"כ בני אדם.... א"כ הוא יעורר לארח הצדיקים, דאיהו אתפתח גם הכי מן זמנא זעירא, ולא יתקלקלו הני על ידה. ולכן נתן לכל אחד ואחד יין שגדול הימנו בשנים, שיין ישן זה יעורר להם דרך הרשעים ח"ו ששניהם ישנים הם.

(רבי אהרן צבי גרוס, כל דאמר רחמנא, דף לא ע"א)

מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה
43

ובמדרש (פ' יז)... "אכול בשמחה לחמך" - זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" - זו פרשת נסכים... דלעומת שני חלקי התשובה, הבכייה והצעקה בקול, זכו לשתי מצוות אלו, והיינו שמהדמעות שהורידו שהן נקראות מים טהורין שיורדין מן המוח, זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שרשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת המים העליונים, זהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחניות תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא... "ושתה בלב טוב יינך", כי תענוג ישראל הנמשך מן המים העליונים מביא ללב טוב וכמ"ש (משלי טו) "וטוב לב משתה תמיד", וזה גורמים הנסכים כנ"ל. ובמה שפירשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקראו נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שמביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל כדת של תורה אכילה מרובה משתייה, ונקראת רק "מנחת נסכים" כאילו המנחה טפלה להיין. ולהנ"ל אתי שפיר, שכל הגורם לזה הן הדמעות שנקראות מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש, שהוא המשקה.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ז, עמ' רלב-רלג)

והנה יש אוסף ויש מקבץ [ישעיהו פרק סב, ט: "כי מאספיו יאכלהו והללו את ה' ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי"], וההפרש ביניהם: המאסף מאסף למקום התכלית, "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג), והמקבץ מקבץ שלא יהיה מפוזר ולא יהיה מוכן כלל אל התכלית. והנה עובדי ה' יתברך ההולכים בדרכיו, יש מהם מי שמשכיל תכלית הענין ועושה דברים לשם פעלם, למען יבואו הדברים למקומם הראוי להם. ומהם העושה מצוות ד' בתומת לב ונשמר מדבר מכוער, אף על פי שלא ידע תכלית ענין כלל, מכל מקום שומר הוא כוחותיו שלא יתפזרו בין הזרים עד שלא יוכלו לבא ח"ו לכלל תכלית. ודומים המקבצים כמהלכים בחצר, לפי דברי הרמב"ם במורה נבוכים בחלוקי המשיגים, והמאספים מביאים לפני המלך פנימה. וכמו כן סילוק חסרון והעדר בא גם מהמקבצים, הם העובדים מיראה, ומעלה יתרה בא מהמאספים שהוא עילוי ויתרון ועטרה. אבל עצם תענוג עולם הבא, כל מה שישכיל יותר יבין שהוא יותר הכרחי מכל הכרח מוכרח המורגל, ויהיה התענוג כעל מילוי דבר מוכרח לקיומו, שזהו תענוג, "מים קרים על נפש עיפה" (משלי כה), כי כמו שהוא יתעלה מחויב הוא במציאותו, כמו כן השגתו מחויבת לשלמות הקיום, שהוא קיום באמת. על כן המאספים, שבעולם-הזה נדמה ליתרון, שם יאכלוהו, יבינו שהוא הכרח לקיום. ומקבציו לא ישיגו כל כך, רק עונג: "ישתוהו בחצרות קדשי", על כן "דתה של תורה, אכילה מרובה משתיה", שהוא חיוב הקיום.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, חבש פאר, פרק טז, עמ' נט)

[עיין עוד לקמן יב ע"ב בשם כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט]



מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו
44-45

אמרו שהשקהו לכל אחד יין מדינתו, והטעם שלפי זה ישתו ישראל מיין ארץ ישראל, ואין קנין לנכרים בארץ ישראל להפקיע מידי תרומה ומעשרות [גיטין מז ע"א], וא"כ יין שביד אחשורוש טבל, ושתו טבלים, וכל מגמת אחשורוש היה להרע לישראל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

לעשות כרצון איש ואיש וכו' לעשות כרצון מרדכי והמן
45-46

...השקה בכלי בית המקדש, כדכתיב "וכלים מכלים שונים", ודרשינן [אסתר רבה פרשה ב, יא] כלים של בית המקדש, "ויין מלכות רב כיד המלך כי כן יסד וכו' לעשות כרצון איש ואיש", ודרשינן מרדכי והמן... טעם הדבר כי המן ביקש להשקות כוסות רבות, וא"כ ישתו הרבה יין וישתכרו, ומרדכי רצה שלא ישתו רק כוס אחת, דא"כ לא ישתו רוב יין ולא ישתכרו. וא"כ לעשות רצון איש ואיש, התחבולה היתה ליתן בכוס של בית המקדש, וכלי קודש מועט מחזיק מרובה כנודע, וכמו כלים של אשת עובדיה בשמן [מלכים ב' ד, ו], וא"כ שתו רק כוס אחת, והיה בו הרבה יין יותר מאילו שתו כוסות רבות. וזהו שאמר הפסוק "והשקות בכלים מכלים שונים", היינו כלי בית המקדש, והטעם כי "יין מלכות רב", ששתו הרבה יין, וזהו היה בכלי ביהמ"ק שכוס אחת החזיקה הרבה יין, והוא "כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש", ואיך אפשר? והוצרך לכלי ביהמ"ק.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

שניהן לדבר עבירה נתכוונו וכו' (יב:) אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא וכו' שבת היה וכו' ובלבד שתהא ערומה
48-יב:

רבים תמהו - וכן חז"ל [אסתר רבה ג, יד] - בוושתי שנתכוונה לדבר עבירה למה סירבה לבוא? אבל הענין כי אמרו בגמרא ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד האידנא לאו טוב וכו' אלא שבת היה. ועדיין הקושיא אינה מיושבת. אלא דיש לדקדק במשמעות הפסוק דלכך צוה להביא ושתי ערומה היותו נפתה ביינו, והרבה קלות ראש וזנות יין ותירוש גורם טוב לב ביין. אבל זהו באמת אינו, דאף דלא היה נפתה ביין צוה כן, דהא לדבר עבירה נתכוונו כמ"ש חז"ל, ועל זה היה כל קוטר כוונת המשתה, אבל כל כוונתו היה בזה להכשיל לישראל כי אלהינו שונא זימה. וכתב בספר מנות הלוי בשם סודי רזיא, דבשבת לא היו ישראל הולכים לסעודה היותו בגינה פן יתלשו עשבים או יחללו שבת בכיוצא בזה. וא"כ נכזבה תוחלתו להכשיל לישראל, ולכך לולי דנשתכר לא היה מצוה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח [ובדומה שם דרוש יג])

יב. איהו בקרי ואתתיה (יב:) בבוציני
48

"איש איש כי תשטה אשתו" וגו' - סמיכות פרשה זו לפסוק הקודם, פירש רש"י: אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה. פירוש לפירושו, לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני, כמו שפירש רש"י למעלה (ה, י), ואמרו רז"ל (סוטה ד ע"ב): כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא... וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני, היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות, כמ"ש (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"... ובסיבה זו תזנה גם היא מאחריו, לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני. לכך נאמר "ומעלה בו מעל", שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל, זה המעל תלוי בו, כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד. וכל זה גרם הוא, שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש, כי עי"ז הוא בא לידי עוני, והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון.

(כלי יקר על במדבר פרק ה פסוק יב)

לצד שיש ב' הדרגות בסוטות, אחת נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע... כפל לומר "איש איש", והוא על דרך אומרם ז"ל באומרו "ומעלה בו מעל" - אם מעלה בו מעל, איהו בקרי וכו'. ומעתה יאמר, אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל, תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה, ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה. לזה אמר "איש איש" - בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור, בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן.

(אור החיים, במדבר פרק ה פסוק יב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה י ע"א]


יב. רש"י ד"ה קובל אני - ננקד למשיחו בזרקא, ולכורש ננקד במאריך, להפרישו ולנתקו

יש קושיא בנגינות הטעמים, ש"לעיני כל ישראל" מנוקדין בזרקא, ו"חזק ואמץ" בסגול, ונמשך "חזק ואמץ" אחר תיבת "ישראל". ולכאורה היה צריך לנקד "ישראל" במפסיק. ועי' רש"י מגילה, בד"ה קובל אני לך. וע"כ לומר שהפירוש הוא: לעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ, אבל בינך לבין עצמך תהיה שפל ברך.

(שם משמואל, פרשת וילך, שנת תרע"ב, עמ' רכז)


יב ע"ב

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וכו' שבת היה
1-3

וזהו אמרם כטוב לב המלך ביין, שבת היתה, והיינו כי ידוע כי יין המטיב לבב, הוא למי שלבו רע מדאגות וצער ועצבון, אם ישתה יין ישכח צערו, וכאמרם [עירובין סה ע"א]: לא נברא יין אלא לנחם אבלים, "ותנו שכר לאובד ויין למרי נפש" [משלי לא, ו]. והם המיטיבים, אבל מי שלבבו בלאו הכי טוב ואין לו שום צער ודאגה, אין היין מטיב לבב, אדרבה מוסיף חום ושמחה עד שידמה למבושם ושיכור קצת, כי כל מה שיוצא מגדר הממוצע הוא בלתי נאות, ולכך מי שטוב לבו וישתה יין שמרבה שמחה הרי יוצא מגדר הממוצע. והנה המלך אחשורוש הלא לא ייבצר מאתו כל טוב עושר וכבוד וסגולות מלכים, וכל די שאלו עיניו לא נאצל ממנו ברכה, א"כ היה טוב לבב בלתי יין, וא"כ קשה איך אמר "כטוב לבו ביין", דמשמע דהטבת לבב היתה על ידי יין, הא הטבת לבבו היה זולת יין? אמנם בשבת ידוע - זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל - כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, "ולא נתתו לגויי הארצות", כי להם השבת לעצבון גדול. ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

וזהו אמרם ויהי ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד האידנא לאו טוב ביין, אלא שבת היה וכו'. ועדיין קשה אטו עד האידנא וכו', דבפסוק משמע דהיה יום שביעי לסעודה ג"כ. אבל נראה דעיקר קושיא היתה, הא כל מגמת אחשורוש בסעודה היתה להכשיל ישראל בזנות. וא"כ איך קאמר כטוב לבו ביין, דמשמע דעשה מחמת שכרות ויין השיאו לכך, ועל זה קשה הא בלאו הכי היתה דעתו לכך כדי להכשיל, ואפילו לא היה שותה יין כלל היתה דעתו לכך? ולכך קאמר דבשבת היה, וכתב בספר מנות הלוי, דבשבת לא היו ישראל נכנסים לסעודה שלא יחללו שבת בירק שבגינה, וא"כ לשוא עמל, כיון שאין כאן ישראל, ולכך לולי דנשתכר לא היה מבקש כן, רק מחמת טוב לבו ביין. וזהו שדייק ביום השביעי כטוב לבו ביין, דבשאר ימים היה מצוה אפילו לא היה שותה יין כלל כדי להכשיל ישראל, אבל ביום שביעי, דלא היו ישראל, הוצרך לזה שתית יין.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

שבת היה
3

בש"ס מגילה (יג ע"ב): שהקדים הקב"ה לישראל רפואה למכה שנא' "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". ובש"ס (שם י ע"ב) שפתחו פתחא להאי פרשתא מהריגת ושתי. מבואר שהריגת ושתי היתה פתיחת הפתח לכל ענין המגילה, וכמו בפשיטות שכל הנס בא ע"י אסתר שנכנסה למלכות במקום ושתי. והנה אמרו ז"ל ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגו' שנהרגה ושתי, ביום השביעי שבת היה. ובודאי לא היה הדבר במקרה, אלא כמו שהקדים משה שבת למלאכת המשכן... משום דשבת היא רזא דאחד וחידוש חיים והתרוממות הנפש, כן התחלת הרפואה שקודם למכה... היתה ביום השבת, שבו מתעוררת החיות שזוהי עצם הרפואה למכה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט, עמ' שטז)

שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות
3-4

"ושם אלהים אחרים לא תזכירו" - באשר יום מנוחה מיוחד לשירה וזמרה, כלשון המשורר ב"מזמור שיר ליום השבת" - "טוב להודות לה'" וגו', משום הכי הזהיר כאן [אחרי הפסוק בעניין השבת] ביותר שלא יזכר שם אלהים אחרים בשיריו. ומזה למדנו בכל הימים ובכל אופן. והיינו דאיתא במגילה דישראל בשבת אוכלין ושותין ועוסקין בד"ת ובדברי תשבחות.

(העמק דבר, שמות פרק כג פסוק יג)

כמו שבצירוף מועדי ישראל נשלמה שלמות הגוף ונפש ושכל וכח הדיבור הבא משלשתן, כן הוא נמי בשבת. וע"כ בשבת צריך ביותר לשמור את פיו, כי כל דבר שיש בו מעלה יתירה צריך שמירה יתירה. וזהו "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". ובמדרש (ויקרא רבה סוף פר' לד): אימיה דרשב"י כד הות משתעיא מותר מילין בשבתא, הוה אמר לה שבתא היא והוית שתקא. ושבת יעשה כולו תורה. וכתיב "טוב להודות לה'". ובש"ס מגילה יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ודברי תשבחות, ודברי חול הוא בכלל "לא יחל דברו".

(שם משמואל, פרשת מטות, שנת תרע"ג, עמ' שצא)

שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות
3-6

במכילתא: ארבעה אסרו בשמחה, אברהם יוסף בלעם ופרעה. הפירוש, דשמחה היא התגלות הנעלם שבלב, וע"כ אברהם ויוסף שהיה הנעלם טוב, כשבא לידם מעשה נתגלה הנעלם שבהם ועשו בשמחה. והנה השמחה עדות על הנעלם, שהיה אברהם מוסר תעלומות לבו לשמים, וכן יוסף לקיום מצות כיבוד אב... וההיפוך מזה היו פרעה ובלעם, שהנעלם שלהם רע, והשמחה היא עדות על מה שבנעלם מהם שכולו רע. ובזה יובן ענין שמחת יו"ט, כבש"ס מגילה שישראל כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות ואומות העולם בדברי תיפלות, כי הנעלם שבשניהם נתגלה.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרפ"א, עמ' קנב)

יב: שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות
3-4

רבים נכשלים בעוונותינו הרבים שאחר אכילתם ושתיתם נתקיים בהם ח"ו (דברים ח, יב) "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת" וגו'... כי קרובים הדברים האלה לבוא עבור מילוי בטנם מאכילה ושתיה, דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנד ע"ב). ולזה אמר הכתוב "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם", כלומר שה' בטובו יזכור זאת לכם לטובה מה שגם בעת שמחת יום טוב, "אני ה' אלהיכם", שתצאו מן המכשלה הזאת ולא תתקיים בכם "פן תאכל ושבעת" וגו', רק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" וגו' (דברים ח, י). וזה הוא הזכרון הטוב שה' זוכר לעמו ביום שמחתכם, כמאמר חז"ל שכשישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפילות... והקב"ה מזכיר זכות הזה לעמו בעת שמחתם ומתרצה עמהם להיות נקרא שמו עליהם. וזה "ה' אלהיכם", שמייחד שמו להיות נקרא ה' אלהי ישראל.

(באר מים חיים, פרשת בהעלותך, פרק י פסוק י)

יב: אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכו' הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות
5-8

"ויראו אותה שרי פרעה" וגו' - הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ, ה) שבאו לתבוע המכס וראו אותה... כי דרך הבא למטרפולין בבואו לשער העיר יפתחו כל אשר לו לראות מה סחורה מוליך למכור בכדי לקחת המכס, ולכן ויראו אותה, ולזה "ויהללו אתה אל פרעה" תיכף. ולכאורה הגם שהיו שטופי זימה, מכל מקום אין זה מהתנהגות המלוכה לדבר דברים כאלו בכל עת וזמן, כי אם לפעמים בעת שייטב לב המלך ביין, זה דרכם כסל למו לומר מדיות נאות פרסיות נאות, ולא בסתם שעה מהיום, וגם זה אין מדרך המלך לקחת אשה תיכף בבואה למדינה כדרך האנס. ואולם הם כשראו אותה טמונה בתיבה כדרך סחורה מסחורות הארץ, סברו שזה עיקר ביאתו עמה לסחור בה, וכמו שאמר אחר כך אבימלך לאברהם: אזלית למצרים סחרית בה וכו' (כמו שאיתא בבראשית רבה נב, יב), ועל כן הלכו תיכף לשאול את פי המלך בסכום המכס מה יעשו בסחורה זו שהוא דבר חדש ודבר פלא היא ביופיה, ועל כן "ותוקח האשה בית פרעה" לראות הדבר מה הוא ומה יעשה בה.

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק טו)

אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו
8-12

אחשורוש נענש בגלל שהשתמש בכלי המקדש, כמו שאמרו שם (יא ע"ב): אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו, בא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי. וכן אמרו שם (יב ע"א):... יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים... ואתם שונים בהם... כשהתווכחו אם מדיות נאות או פרסיות, הכשילו פיו ולשונו לומר כלי שאני משתמש בו אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, היינו שהוא ג"כ נענש מדה במדה... על זה שהוציא את כלי המקדש שהיו מוצנעים באוצר העזרה והיו משתמשים בהם בפנים העזרה ובהיכל ובקודש הקדשים, והוא הוציא וחילל אותם לשתות בהם יין לסבאה ולדבר עליהם דברי תיפלות וניבול - ענשו היה בזה שהוא בעצמו פקד וצוה שהכלי שלו, שמן הדין ומן המוסר וביחוד מצד כבוד המלכות היתה צריכה להיות צנועה וכבודה בביתו, ושלא יזכה לראותה אפילו בהיכלה אלא איש המעלה והמקורבים למלכות, והנה הוא משתגע ומצוה עליה שתבוא ערומה לפני כל פוחז וריק ושפל אנשים באופן גס ובזוי ביותר, וזה היה עונשו מדה במדה.

(רבי יוסף צבי סלנט, באר יוסף, על אסתר א, י, עמ' שס-שסא)

ובלבד שתהא ערומה
11

והבן מ"ש במדרש בוושתי שביקש שתבוא לפניו ערומה, כי רשעים נשפטים בגיהנם ערומים... אין לך אדם שאין לו אור מקיף כמו לבוש, והוא המשמר לאדם, והן "מלאכיו אשר יצוה לך לשמרך בדרכיך", שהוא אור מקיף לאדם. ואפילו לבהמה יש קצת אור מקיף, אך לא כל כך כמו לאדם כאשר האריך בזה בכתבי האר"י ז"ל. אבל לנחש אין אור מקיף כלל, כדכתיב [בראשית ג, א] "והנחש היה ערום מכל החיה", ערום ממש בלי אור מקיף כלל... בלהקת הנביאים ושאול בניות ברמה [שמואל א' יט, נג] שהיו מתנבאים ומפשיטים בגדיהם והיו ערומים כל היום וכל הלילה, חלילה מגנות הלזה, אבל היה להם אור מקיף ויתיצב כמו לבוש, ולכך היו מפשיטים בגדיהם... ולכך אחשורוש וכולם שהיה בעצת נחש להסית לישראל, בקשו שתבוא ושתי ערומה, וכן רשעים נדונים בגיהנם ערומים בלי אור מקיף כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

יב: שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו
11-12

"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" - אמרו בזוהר למה? אם משום צער ועגמת נפש של הבהמה, נשחוט כל אחד בבית מיוחד, או זה עתה ולאחר כך השנית. אבל הענין הוא שישראל הם בני רחמנים, ובמדה שאדם מודד מודדים לו, ואם יתהפך האדם להיות אכזר, בענין זה יעורר עליו דין אכזרי מלמעלה חס ושלום, לכן הזהירה התורה בזה.

(של"ה, פרשת אמור, דרך חיים תוכחות מוסר)

ונודע אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ולבעל החסד גם הקב"ה רודף לעשות צדקה וחסד אף שהוא אינו מתפלל ומבקש מלפניו כלל, וגם לפעמים אינו יודע כלל מהדבר, והקב"ה מפליא לו נסים ועושה לו חסדים. ולא כן בבעל המרחם, כי הקב"ה ירחם עליו בעת צרה, כשמצטער ומבקש רחמים מבוראו אז ירחמנו עושהו ולא קודם לראות בצרתו.

(באר מים חיים, פרשת חיי שרה, פרק כד פסוק יד)

תדע שאין הקב"ה עושה דבר עם האדם כי אם כמעשהו מדה כנגד מדה כמאמרם ז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו. והנה... מי שאין לבו שלם עם ה', אז גם כשרואה טובת הקב"ה אצלו ויודע שהוא מה', מכל מקום אם רואה בחבירו יותר טובה מה שהקב"ה מיטיב עמו, ירע לבבו על זה, וידמה לו שהקב"ה כביכול שולל מאתו זה אשר יחסר לו מטובת רעהו, ורעה עושה לו... מה שאין כן בצדיקים, שיודעין באמת שאין מגיע להם כלום מהקב"ה אם לא רוב רחמיו וחסדיו, ואיך יצויר לירע לבבו שאין נותן לו עוד כאשר לחבירו, אם יודע באמת שגם זה בחנם הוא? והנה יעקב אבינו ע"ה, כשראה כאן הפלאת נסיו יתברך להצילו משרפי אש, אף שעל כל פנים נגע בכף יריכו והיה צולע על יריכו, מה שאין כן לאברהם זקנו, הצילו הקב"ה מאור כשדים ומד' מלכים שלם בכל אבריו - מכל מקום לא עלה ח"ו על לבו דבר לומר כי רעה עשה לו כביכול, שלא הצילו גם מכף יריכו כמו לזקנו, רק אדרבה, הודה ושיבח ומפאר למלך הכבוד שהצילו בחיים חיותו על כל פנים, וכאשר אמר "ותנצל נפשי", כלומר ברוך ה' שהציל נפשו על כל פנים מרדת שחת... ומדה כנגד מדה עשה לו הקב"ה, כשם שהוא אינו מגרע בשבחו בדבר שחסר אצלו מבאחרים, כך עשה לו דבר שהוא רק אצלו ולא באחרים, ועל כן "ויזרח לו השמש" - לו לבדו, שיהיה לו זריחת השמש מיוחד אצלו בדבר שאינו אצל אחרים, שלכל העולם אינה עשויה כי אם להאיר, כמאמר הכתוב (בראשית א, טז) "להאיר על הארץ", ולו זרחה לרפואה לרפאותו מצלעתו.

(באר מים חיים, פרשת וישלח, פרק לב, פסוק לב)

[ראה גם לקט באורי אגדות, סוטה ח ע"ב]



ובלבד שתהא ערומה וכו' ידעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים
11-25

כבר נודע יעודי נביאים ויעוד דוד שנבאו על תיקון ובנין הבית האחרון, שיהיו כולם עבדים למלך המשיח "והיו מלכים אומניך" וכו' [ישעיה מט, כג], "וירד מים עד ים" [תהלים עד, ח], ומלכי שבא כולם מנחה יקריבו וכהנה מיעודים. ובאמת כונתם היתה על בנין בית המקדש העתיד - יה"ר שיהיה בקרוב. אבל דברי הנביאים סתומים, וחשבו ישראל וכל האומות כי הם יעודים על בנין בית המקדש שני, כי כאשר תהיה פקידה בבית שני אז יהיה חל הכל, כל היעודים, ובגלות שבעים שנה כבר תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך עוד, וכהנה מיעודים, ולא ידעו כי היתה בימי עזרא פקידה בעלמא... ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל, וימלכו בכל העולם, והכל עבדים לישראל, אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום, כי בין לילה היה ובין לילה אבד, מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי, ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט, ולכך המלוכה נבזית בעיניו לא נחשבת לכלום. אך אחר הגיעה שנת שלש למלכו, ולפי דעתו קרב הזמן ולא בא, אז גאות לבש וחגר עוז במלוכה, כי כעת מלוכה נכונה בידו... ולכך נאמר "ויהי בימי אחשורוש", ולא נאמר מלך, כי חשב עצמו להדיוט, ואין מלכותו נחשבת לו, אף כי "הוא אחשורוש המלך מהודו" וכו', בכל זאת לא כינה עצמו מלך ולא ישב על כסאו, כי חשב יבא יומו וישבע קלון. אמנם "בימים ההם", בשנה שלישית שראה לדעתו כי שקר נחלו ח"ו לישראל, אז ישב על כסאו וכינה עצמו למלך, ומאז החל המשתה.
והנה היה כאן ספק לאחשורוש, מאין ימנה אלו שבעים שנה בנין בית המקדש, לשל מלכי יהודה שהיה מנין שלהם מניסן, או מנין מלכי אומות העולם, כי בחורבן פסקה מלכות ישראל, והבית נחרב ט' באב ותיכף בהגיע תשרי התחילה שנה ראשונה, ולכך בשנת שלש - שהוא תשרי דבהגיע תשרי התחיל שנה שלישית - תיכף עשה משתה. אמנם בכל זאת לא הטיב לבו, כי אולי מניסן מנינן. אבל במלאות ק"פ ימים, שעברו ימי חורף והגיע ניסן, והרי עדיין אין קול ישועה, אז עשה משתה ואז הטיב לבו, ואז קרא לישראל והראם כלי בית המקדש בחשבו כי אפסה תקוה. ולכך קרא אז ביום הז' לושתי לבוא ערומה, כי כבר נודע מה שכתבו המפרשים, וביחוד איש אלהי מו"ה שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי, כי דעתו היתה כמ"ש במדרש [אסתר רבה ג] שתבא ערומה והוא ישגלנה לעין כל, והוא לרוב גבהותו במלכות חשב כל אנשים לְמַה אצלו, וכמו שלא ימנע לבעול בפני אווזים ותרגולים ושאר חיתו ארץ, כן נחשבו בעיניו שאר אנשים, ובזה ביקש להראות עוצם גובה לב מלכותו. ולכך כל זמן שהיה ספק אצלו אולי ימלוך מלך בישראל אז יהיה לבוז, לא ביקש לעשות כן.
ובמלאות הימים, הגיעו ימים שיש בהם חפץ וסר ספק מלבו, אז גבה רוחו, וחשב עדיין אולי מ"מ יש מקום לתשועת ישראל, אולי היתה השנה מעוברת, וא"כ עדיין לא מלאו ע' שנים, אם נחשב מניסן למלכי ישראל, כי עדיין הוא אדר שני ולא ניסן, ואם כן יפה עשתה ושתי שלא באה, כי אין להתגאות עוד במלוכה. לכך שאל ליודעי עתים היודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים, הם ידעו הקביעות וחשבון השנים אם היתה השנה מעוברת או לאו, ואחר כך יפסוק הדין על ושתי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ובלבד שתהא ערומה וכו' ידעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו' זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו וכו' דכתיב שאנן מואב
11-29

ובגמרא אמרו דשאל לבני יששכר הבקיאים בעיבור שנים, והם השיבו דילך לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתא דכתיב שאנן מואב וכו'. ולהבין הענין, מה טוב בבקיאות בעיבור שנים לדון דינה של ושתי? ומה השיבו דילך לבני עמון ומואב, מי ביקש זאת מידם, והליועצים למלך נתנם? אם לא רצו לדון ושתי היה די בזה, ולמה להם ליעץ למלך ממי תקום העצה ודבר משפט?
אבל באמת אחשורוש הלך הכל בדין ובמשפט עם ושתי. וכבר נודע כי בן נח הוא בר עונשין כשהוא בן כ' כמו למעלה, דבמתן תורה נתחדש הלכה דיהיה הזכר בן י"ג ובת י"ב שנה לעונש בגדלות, אבל בבן נח עונש שלמטה ושלמעלה שוים. ומבואר בילקוט [ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרמט] כשכבש כורש לבלשאצר היתה ושתי נערה ובא אחשורוש ולקחה. וידוע כי נערה שנותיה בת י"ב שנים ו' חדשים. ומבואר במגילה [מגילה יא ע"ב] כי כורש מלך ב' דריוש ג'. וא"כ בשנת שלש למלכו שעשה משתה, הרי עברו שבע שנים, וא"כ כאשר החל לעשות משתה, שהיה בתחילת שלש למלכו, היתה ושתי בת י"ט שנים וששה חדשים, ותחלת סעודתו היתה בתחלת שנה שלישית, שהוא תשרי, כי למלכי אומות העולם מתשרי מנינן. וא"כ משך הסעודה שהיה ק"פ ימים שהוא חצי שנה, א"כ כבר היתה בת עשרים והיתה בת עונשין. אך אם היה בחורף הלזה חודש עיבור, א"כ עדיין לא נשלמו העשרים שנה, כי נשלמו הק"פ ימים טרם שישלם חצי שנה, א"כ עדיין אינה בת עונשין. ולכך חקר לדעת אצלם אם נתעברה השנה.
והנה הם ידעו כי לא נתעברה השנה, וא"כ היא בת עונשים, ומכל מקום פתחו בהצלה תחלה, דנודע [יבמות עו ע"ב] דלכך עמוני ולא עמונית, דאין דרכה של אשה לקדם, ואמרו [שם]: היה להם לקדם נשים לקראת נשים, ואמרו "כל כבודה בת מלך פנימה" [תהלים מה, יד]. וא"כ אם אפילו נשים לקראת נשים אין להם לקדם, איך תלך ושתי ערומה לפני אנשים? ואמרו במדרש, בשביל צניעות נשי מואב ועמון - כאשר יעץ בלעם להפקיר בנותיהם לבני ישראל, מיאנו בנות מואב, ולכך הוצרכו להפקיר בנות מדין - זכו, ולא גלו בראש גולים, דכתיב "שאנן מואב" וכו'. וזה כונתם, דהם ביקשו להליץ בעד ושתי, ואמרו זיל לגבי עמון ומואב דיושבים שקט ושאנן, והכל בזכות צניעות נשים, א"כ הדין עם ושתי שלא ביקשה לעשות פריצות כזו, ולבוא ערומה בפני כל השרים והעמים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח [ובדומה בחלק ב, דרוש ב])

שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל וכו' ועושה בהן מלאכה בשבת
12-14

ומה מאוד רבה מצות שבת, עד שושתי המלכה הרגישה בו וידעה שאם יהיו ישראלים משמרים שבת שיהיה יום פקידה, לכך הכריחה לבנות ישראל לעשות מלאכתן ביום השבת.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

כשם שעשתה כך נגזר עליה
17-18

ובגמ' כשם שעשתה כך נגזר עליה. נראה לפרש שמה כשם שעשתה כך נגזר עליה נמי זכר אחשורוש, היינו שהרגיש שמאת ה' היתה זאת לה על חטאתה, ה' יתברך שילם לה מדה במדה. ויש לומר שבשביל זה זכה שנפלה אסתר בגורלו, שמדתה להרגיש האלקות בכל מיני הסתרות, ועל כן נקראת אסתר, ע"ש "ואנכי הסתר אסתיר" [חולין קלט ע"ב]. וכבר דקדקנו למה נקרא שמה ע"ש הגלות, ולהנ"ל יובן שזוהי מדתה, וזו מעלה גדולה מאד.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ד, עמ' קפד-קפה)

ותמאן המלכה ושתי וכו' שניהן לדבר עבירה נתכוונו
18-20

נראה שבתיבת ותמאן גופא, בכאן גילתה להראות קלונה שרצונה וחפצה לרוץ אחריו, כי ותמאן נוטריקון ותאמר משכני אחריך נרוצה, כלומר אתה רוצה למשכני, ובאמת אני אחריך נרוצה בחושק גדול, אלא שפרחה בה צרעת, ונתהפך התיבה ותמאן למיאון גמור עד שתהרג.

(רבי זאב וולף מזיטומיר, אור המאיר, שמות, אסתר א, י)

ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצתא הואי וכו' מלמד שפרחה בה צרעת במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב וכו' שלחה ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה
18-23

"ותמאן המלכה ושתי" - כי כשהמלאך המות בא לרשע ואומר לו בא קיצך, אומר לו: עדיין לא בא. ומקשה ערפו אפילו בשעת מיתה. וזה שנאמר "לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים", והוא ציווי ה' יתברך ע"י הממונה השטן הנ"ל. ולכך "ויקצוף המלך מאד", הוא המלך יתברך שמו וכי לא דייך בחיים אלא אף בשעת מיתה אתה מקשה ערפך? מכדי פריצתא הוא כו', כי כל דרך איש זך בעיניו, ואומר שלא חטא מעולם. אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת - כי כל חטא ועזן הוא צרעת לנשמה, כמו שאמרו בזוהר צרעת ממארת כו', אלא שהגוף מכסה ואינו ניכר, אבל בשעת מותו אז רואה נגעו, כמו שנאמר "תוסף רוחם" כו' [תהלים קד, כט]. במתניתא תנא וכו' - שהלילית היא זנבא, כמו שאמרו בזוהר דרישא כפוף דמדבר לזנבא כו', ובשעת מיתה אמרו בגמרא [סוטה ג ע"א] שקשורה בו ככלב. שלחה לו בר אהוריירא וכו' - שהרשעים בשעת מיתה אינם חוזרים, ומקשים ערפם כו' באמרם שעדיין לא הגיע זמנן, ואומר ליצר הרע: אבי גם כן עשה כמוני והאריך ימים הרבה ושתה יותר ממני. וזה שאמרה אבא וכו' וההוא גברא וכו' - על יצר הרע, שהוא אצלו כאיש, כמו שאמרו [סוכה נב עב]: בתחילה קראו אורח וכו'. אשתטי מחמרא - והוא שאומרת לו נשתה עוד, כמו שנאמר "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר" וכו' [ישכעיהו נו, יב].

(ביאור הגר"א על דרך הרמז, אסתר א, יב)

שניהן לדבר עבירה נתכוונו וכו' בא גבריאל ועשה לה זנב
19-21

ומסורה בידינו מי ששותה יין נסך, לבסוף נכשל באיסור זנות ובועל ארמית וכדומה, כי הוא כוס תרעלה. וע"ז כוונה ושתי כמאמר חז"ל שניהם לדבר עבירה נתכוונו, כי כך היתה כוונתה כאשר שתו יי"נ וטוב לבם, ואמר שתפשוט ושתי מעצמה ערומה להראות היופי, ותהי בבית הנשים עם שאר נשים, וילכו המלך וכל העם אשר על המשתה לראותה, וכאשר יראו תואר יופיה, יאמרו שרים אחרים, גם נשים אחרות יסירו לבושך, ויהיה כאן תערובות נשים ואנשים ושותים יין הולכים ערומים מקושטים בזנות, ויבא גם השטן בתוכם כתנור אש לדבר עבירה, ומי גבר ינצל מידי עבירה ולא יחטא, ותקפו של יוסף ח"ו לא יועיל ביום ההוא, כן היתה כוונתה.
אמנם אחשורוש פקד שושתי תבוא לבית המלכות לבדה ערומה לפני האנשים, ובזה נכזבה תוחלתה, כי אם יוסיפו להביט בה, מה דבר עבירה יקרה לעם הזה, והסתכלות לא חשיב הנכרי לעוון, וכי תזנה ושתי עם כל העם היושבים בסעודה? ולכך נאמר [אסתר א, יב] "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים", והיא לא ביקשה ליתן טעם זה, ותפסה בלשונה דבר מוסר ונימוס, שלא יתכן לאשת המלך לגלות גופה וערותה בקהל עם. אמנם בעל המחשבות יודע מחשבתה לרוע, כי כל חפצה היה כנ"ל, להכשיל לישראל בדבר עבירה כעצת בלעם בן בעור לבלק... הוכחתי כבר דלגבריאל נמסר מה' הכח להבין מחשבות בני אדם, דבמדרש מקץ מבואר [זוהר מקץ דף קצו.] דגבריאל ממונה על החלומות, ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבו, וא"כ ע"כ צריך לדעת מה מהרהר אדם ומה מחשבתו להראות לו מענין זה חלומו. ולכך אמרו (סוטה לג.) גבריאל מכיר בע' לשון, כי הוא יודע מה הרהורי איש, מכ"ש דמכיר בלשון, כקושית התוספות שם, השתא מה שבלבו של אדם יודע וכו'. ולכך אמרו פה בא גבריאל ועשה לה זנב, כי הוא ידע מצפון לבה לרוע, והוא עשה לה כליון הזה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג [ובדומה בחלק ב דרוש ב])

מלמד שפרחה בה צרעת במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב
20-21

ודוקא צרעת שהיא בא כהרף עין, כמו שמצינו בעזיהו שבהרף עין זרח הצרעת במצחו... תנא שבא גבריאל ועשה לה זנב, פירוש זנב הנאמר בכאן שעשה לה מלאך כבידת הטבע, כי הזנב היא כבידת הבעל חיים, והוא תוספות הנגרר אחר הב"ח, ולפיכך לא רצתה לבוא משום הזנב הזה, כלומר כבידת הטבע שהיה לה באותה שעה, שכמה פעמים יש לאדם כבידת הטבע ומבטל דבר זה תנועת האדם שאינו רוצה לקום ממקומו. ודע כי מי שאמר שפרחה בה צרעת היא קלקול בצלם האדם, שזרחה הצרעת בפניה, שאדם יש לו צלם אדם בפניו. ומ"ד שעשה לה זנב הוא כבידת הטבע, שהוא קלקול בגוף החמריי... ומחלוקת שני החכמים האלו איזה הוא ראשון ויותר קרוב לקבל קלקול: למ"ד שפרחה בה צרעת, כי הצורה שהוא צלם אלקים מוכן יותר לקבל קלקול, ולמ"ד שעשה זנב סבר כי הגוף מוכן וראשון לקבל קלקול. ויש לכל אחד ואחד סברא שכלית, שהדבר שהיא פחות ושפל בעצמו כמו הגוף, ולכך הוא מוכן לקבל יותר... לכך גבריאל עשה לה כבידות... ואין להקשות, וכי בשביל כבידת הטבע היתה מונעה מלבא מלפני המלך? אין זה קשיא, כי בלאו הכי בודאי לא היתה נמשכת אחר המלך כמו שראוי לאשה, אלא דהוי קשיא מכדי פריצותא כו', וכאשר יש לו כבידות הטבע אז האדם מתאוה ומבקש מנוח, ודבר זה מבטל פריצותא ומפני כך מאנה לבא. ולמ"ד שפרחה בה צרעת ר"ל כי קלקול הגוף אינו ממהר כל כך לבוא כמו הקלקול של פנים שיש בו צלם אלקים, ודבר כמו זה ממהר לקבל קלקול, כי השיראין ממהר יותר לקבל קלקול מבגדי קנבוס, שכל דבר שהוא דק וזך, כאשר בא עליו שינוי מה, מתקלקל מיד. ולכך הצרעת ממהר לפרוח בפני האדם שהוא צלם אלקים דק וזך.

(מהר"ל, אור חדש, עמ' צח במהד' הוניג)

בא גבריאל ועשה לה זנב
21

ואמרו חז"ל בא גבריאל ועשה לה זנב, הרצון כי נתן בקרבה להיות צנועה, כי אמרו במדרש [בראשית רבה פרשה יח, ג] דלכך נבראת מן הצלע, מה צלע מכוסה וטמון, אף האשה צריכה להיות צנועה ויושבה בביתה, מבלי תראה ותמצא בחוץ. אך זהו אם נבראת מן הצלע, אבל למאן דאמר דו פרצופין נבראו, א"כ אין הבדל בין זכר ונקבה כלל. וחז"ל כינו לצלע - שנבראה אשה ממנה - זנב, כדאמרינן בברכות [ברכות סא.]: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. וזהו כי גבריאל נתן בלבה זנב, הוא הצלע ולא פרצוף, וא"כ צריכה להיות צנועה מבלי ללכת ערום לעין כל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

ואמרו שבא גבריאל ועשה לה זנב... כי ודאי כשאמר להביא ושתי ערומה לא אמר דרך חוצפה כ"כ שתבא מלכה בעצמה ערומה, רק כלומר להביא כאלו כפאו השרים הסריסים ומביאים אותה בעל כרחו, וזהו "להביא ושתי". ועם כל זה לא רצתה ושתי, וכונתה היה גם כן לזנות ולהחטיא לישראל כמאמר חז"ל, רק חשבה דאם תבוא בית המלך ושרים מה יועיל זה אם יזונו עיניהם מעבירה, מכל מקום לא יהיה מצוי להם שם לחטוא בפועל. רק ביקשה שהמלך ושרים יבואו כולם שם בית נשים, ושם תעמודנה היא וכל הנשים ערומות, להבחין מי הוא היפה בנשים, ושם יהיה שכיח הזנות, ובלי ספק שלא ילכו משם בלי חטא ואש בנעורת ולא יבער, ברוך שהפיר עצתם. וזהו היה מחשבה באמת, אף כי תפתה בפי' מדרך צניעות כמבואר בתרגום שלא נאות לבת ואשת מלך לילך כאחת נבלות. וכבר נודע מ"ש בזוהר [זוהר ח"א קא ע"ב] כי אין מלאכי השרת יודעים מה שבלבבו של אדם. אמנם במדרש מקץ [זוהר ח"א קצו] מבואר כי גבריאל ממונה על החלומות, ואין מראין לאדם אלא מהרהורי דלבא. וא"כ ע"כ צריך גבריאל לידע מה בלבבו כדי להראות להחולם לפי דמיונו... ואם כן שפיר בא גבריאל לעשות לה זנב, כי הוא יודע מחשבות לבבה לרוע.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

ויקצף המלך מאד אמאי דלקה ביה כולי האי אמר רבא שלחה ליה וכט' וההוא גברא אשתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו
21-23

ולכאורה אינו מבואר עיקר השאלה אמאי דלקה ביה כולי האי, דהא מפורש בכתוב סבת הקצף, מפני שמאנה לבוא? וצ"ל דסמיך על סוף הפסוק, "וחמתו בערה בו", דמשמע בו מבפנים, שלא גילה כעסו. ופריך למה זה דלקה בו מבפנים בסתר לבו? ומשני ששלחה לו בר אהוריירא וכו', והיה בוש מלהגיד זאת, ולכן בערה חמתו בו מבפנים. ומדוייק לפי"ז סיום לשון הדרשה מיד וחמתו בערה בו, ולא סיים במה שפתח "ויקצוף המלך".

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, הערות אסתר פרק א הערה קג)

שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים
24-25

מה ענין חושבי קביעת ירחים לדעת דבר חוק ומשפט האשה המסרבת לקיים צווי המלך, וכי זה מטיב לימודם וחכמתם?... יובן הדבר כך, כי בתחלת שלש למלכותו עשה משתה, ומלכי אומות העולם מתשרי מנינן, וא"כ החל המשתה בתשרי. ובמנות הלוי שחיבר ר' שלמה אלקבץ הביא מדרש: "ימים רבים" - ימים שנים, רבים שלשה, כי חמשה ימים היתה תחלת הסעודה קודם ק"פ ימים הנאמר בפסוק. וא"כ מתחילת תשרי קפ"ה, וששה חדשים ג' מלאים וג' חסרים כדרך הקביעות, נשלמו לפ"ז, הקפ"ה ימים בח' ניסן, ואח"כ עשה סעודה שבעת ימים להעם הנמצאים בשושן, א"כ יום השביעי היה ט"ו בניסן, שאמר להביא ושתי לפניו מקושטת בכתר מלכות וערומה להראות יפיה.
והנה ידוע דושתי בת בלשאצר היתה, והוא נהרג בט"ו בניסן כנודע בפיוט ליל פסח, א"כ אין אשמה ופשע גדול על ושתי שסירבה לבוא, כי יום ההוא הוא לה לאבלות גדולה מיתת אביה המלך הגדול, ונימוסם היה להתאבל ולהקריב קרבן לעבודת כו"ם, כמבואר בגמרא ובספר זכרונות הנ"ל. אמנם זהו אם לא היתה אז שנה מעוברת, אבל לפי מ"ש בספר הנ"ל כי אותה שנה היתה מעוברת, א"כ כלו ימים הנ"ל בט"ו לאדר השני ולא לניסן, וא"כ אין התנצלות לושתי כלל. וזהו מאמר אחשורוש, כי ביקש לידע אם יש למלכה ושתי התנצלות או לא, ולכך ראשון שאל ליודעי העתים הקובעים חדשים ועיבורים אם הוא אדר שני או ניסן, וזהו להיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וגם אם היה הקביעות כך כמ"ש שהיו ג' חסרים וג' מלאים, כל אחד היה אחד יותר חסר או מלא ולא איקלע יום ההוא לט"ו ניסן, אין לה התנצלות וחייבת מיתה, ולכך שאל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

והנה שאל לבני יששכר יודעי עתים, שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים... מה ענין קביעת שנים לדין של ושתי?... כי האלשיך כתב דוושתי חשבה כי היא מלכה יורשת מדינת בבל ואגפיה מן אביה, דנשארת בת יחידה והוא מלך על מדינתו, וא"כ אינה טפלה לו, אבל אחשורוש טען כי לו לבדו כל הארצות, והיא רק אשתו וטפלה לו. ע"ש. והנה ידוע בגמרא [חולין ס ע"ב] כי לבנה קטרגה "אי אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד", ואמר הקב"ה "לכי מעטי", ומזה נתהווה שינוי ירחים ותקופות השנים להשוות המהלכים, ונמסר להפסת דעתה לישראל. ע"ש בגמרא. וא"כ מזה, מקביעת ירחים ושנים, מופת דאי אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד, ולכך יפה טען אחשורוש, כי אי אפשר שיהיו שני מלכים משמשים בכתר אחד, ולכך מסר משפטה ביד בני יששכר יודעים קביעות, כי בזה יבורר כי הנכון אתו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

יש להבין במ"ש ויאמר המלך לחכמים יודעי עתים, שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. ויש להבין מה ענין עיבור שנים וקביעת חדשים, לדון דין מורד במלכות וכדומה מדיני נפשות, ומהו זה שאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, מה "כן דבר המלך", בסודם אל יבואו נפשות יודעי דינים, ומה טיב של אלו עם הבקיאים בקביעת השנה ומהלכי כוכבי שמים?...
בכל דת טרם ישפטו האיש על מעלו אשר מעל, צריכים לדעת תחילה כמה שני חייו, לדעת אם הגיע לבר עונשים. וידוע במדרש [שוחר טוב א, יב] כי בן נח אין בר עונשין פחות מכ' שנה, כמו בן עונשים למעלה (חד אמר בן ק') חד אמר בן עשרים [עיין שבת פט ע"ב]. והנה ושתי, מבואר בילקוט [ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתרמ"ט] כשנהרג בלשצר אביה, היתה נערה, ונשאת לאחשורוש. ואין נערה יותר מי"ב שנים וששה חדשים, ומבואר שם בגמרא דמגילה [דף יא ע"ב] בחשבון שטעה אחשורוש, כי מן מות בלשצר עד שלש למלכות אחשורוש היו שבע שנים, א"כ בתחלת שנת שלש היתה ושתי בת י"ט שנים וחצי. ודעת הרבה מפרשים, כי תיכף בתחילת שנת שלש התחילה סעודתו ק"פ יום, וא"כ הן ששה חדשים, ובמלאותם כבר נעשתה ושתי בת עשרים, והרי היא בת עונשין. אבל זהו אם לא נתעברה אז השנה, אבל אם נתעברה, א"כ כלו כל ימי משתה באדר שני, ולענין שנים אין עיבור נחשב, ועדיין לא נעשית בת עשרים עד הגיע ניסן, ובצרי ליה שנת גדלות לעונשין. וזהו ששאל ליודעי עתים, אם נתעברה שנה או לא, וזהו מאמר הפסוק "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין", לדעת אם הגיעה לשנת עונשים וגדלות, או לא.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות
27-28

כלומר כי טלטול האדם ממקום למקום סיבה שאי אפשר שתהיה חכמתו ודעתו על השלמות, ועל כן אמרו לו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות.

(רבינו בחיי בן אשר, כד הקמח, ע' פורים)

מה שכתב [איכה א, ג] "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", כי כל מי שאינו מבני אדמתו אין דעתו מיושבת עליו, הואיל ואינו מבני ארצו, כמבואר בגמרא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

חז"ל אמרו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו כו' זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כו' וטעמא אמרו ליה כו', ופירש רש"י ז"ל: ויפה אמרו לו, דודאי כן הוא שמתוך שהאדם שקט דעתו מיושבת עליו... והראת לדעת בזה כי יימנע לפעמים באדם ההתבוננות הנכון בתורה הקדושה וההשכלה בה, מצד גלותו מארצו. אשר בהיותו בארץ מולדתו ישכיל ויבין יותר, להיותו מקושר שם בשורשו, מה שאין כן בארץ לא לו. והנה ידוע מדברי חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשכו) אשר אין לגרים חלק בארץ. ולזה היה יתרו ירא את ה' שמא בהיותו גר בארץ נכריה, לא יוכל עבור זה להשכיל ולהבין בתורה ודרכי ה' על הדרך האמיתי הנכון...
ולזה אמר לו משה "הנה אתה ידעת את חנותנו במדבר", כלומר כי אתה מהיודעים טעם חנותינו במדבר, ומה שאנו עושים בה עבודה גדולה ונפלאה בהוצאת ניצוצי הקדושה ממדבר הגדול והנורא... היית מבין בעבודה החשובה הזו וברוב חכמתה ובינתה והידיעה בתורה על ידה, ותוכל לדעת מזה טבעך ודרכך בקודש, שאין אתה מהללו שמתבלבלים בגולה, כי הלא אין לך גולה ממקומו יותר מאשר היית אתנו במדבר ציה, ואף על פי כן "ידעת חנותנו במדבר", שהיית יודע מכל דבר החניה בכל דבר העבודה אשר בה. ומכל שכן שתוכל להתבונן בארץ הקדושה בתורה הקדושה ובעבודת שמו יתברך.

(באר מים חיים, פרשת בהעלותך, פרק י פסוק כט, לא)

מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו וכו' זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו וכו' וטעמא אמרו ליה דכתיב שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך
27-30

אינו מובן, דקאמרי האי לישנא למלך אדיר זיל לעמון וכו', והוה להו למימר "הא עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו"... והכי פירושו מיום שחרב בית המקדש וגלינו ניטלה עצה ממנו, ולא תסבור דצריך כל זה לאבד העצה, דע שאף בלי גלות וצרות אם יטלטלום ממקומם לארץ נכריה הן נגרע מערך חכמתם, ולכן זיל לגבי עמון ומואב, לא תקראם אצלך, דזה הטלטול מאבד החכמה. ולהיות דבר חמור כדת מה לעשות במלכה, הניחם במקומם וזיל גבייהו, כלומר שלח שלוחך אצלם. וללמדנו דבכוונה מכוונת אמור רבנן זיל לגבי עמון ומואב, להכי מסיים וטעמא אמרו ליה, דדבריהם טעמן ונימוקן עמם, דאף בלי גלות, יציאת חכם ממקומו עושה רושם בחכמתו, דכתיב שאנן וכו' לא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, הרי דתרתי קאמר: לא הורק, ובגולה לא הלך. שמעינן דגם דלא גלה, אם הורק, שנסע ממקומו, אינו בשלמות הכמתו. ומשום הכי דייקי לומר זיל לגבי עמון ומואב.

(חיד"א, ראש דוד, פרשת מקץ, עמ' קמא במהד' תשנ"ז)

זיל לגבי עמון ומואב
28

כאשר שלח אחשורוש ליודעי עתים, השיבו ואמרו שילך לעמון ומואב, ורמזו לו שיזכו לצאת מאתם כל זרע מלכות בית דוד, בשביל שהיו נשים צנועות, ולא קדמו נשים לקראת אנשים, מחמת "כל כבודה בת מלך פנימה", ואפילו בשיטים לא הפקירו עצמן בנות מואב, רק בנות מדין [ילקוט שמעוני ח"א רמז תשפה], דלכך נאמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" וכו'. וזהו שנרמז בפסוק, "והקרוב אליו כרשנא וכו' היושבים ראשונה במלכות", דהיינו עמון ומואב שהם היו יושבים ראשונה במלכות האמתית, שהם היו ראשונים שצץ חוטר גזע ישי, המלכים השלמים אשר נזר ה' על ראשם, ומשחם ה' למלך עד עולם, ועל זה מרמז "היושבים ראשונה במלכות", דקאי על מלכות ישראל, והם אשר באמת חל עליהם שם מלך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

והנה יעצו לו לילך למואב, דכתיב שאנן מואב, היינו כי בזה רמזו לו להגין עליה, כי האלשיך כתב, כי ושתי טענה היא בת מלך ואינה כשאר נשים ואין כבודה בשביל כבוד אחשורוש, וא"כ אין ראוי לה להתבזות. אבל הוא חשב במות בלטשצר אפס הכבוד, ואין שלטון ביום המוות, והכל מכבודו, ואף היא ראוי לה להתבזות בשבילו. והנה ידוע במדרש, כי לכך שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך, בזכות אברהם ולוט שהלך מארצו לארץ ישראל עם אברהם. וצריך טעם למה נשרפה כל ארץ מואב ואש אכלה ארמנותיו. וטעם מבואר בנביא עמוס [א, א] "על ג' פשעי מואב ועל ד' לא אשיבנו, על שרפם עצמות מלך אדום בסיד לכן תאכל אש" וכו'. ופירשו מפרשים כי אף על פי שמת, מלך היה, והיה ראוי להם לנהוג בו כבוד ולא לשרוף עצמותיו בבזיון. וזוהיא כוונתם, זילי לגבי מואב דכתיב שאנן וכו', ועל כרחך השריפה בארצם היתה, כמאמר הנביא שנהגו בזיון בעצמות מלך אדום, וא"כ שמע מינה הגוף במותו עדיין כבוד מלך עליו, וא"כ יש לושתי טענה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

יב: זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו
28

ארבע מדריגות בחברים כמו שאמרו (שבת סג ע"א:) מחדדים ונוחים ומקשיבין ומדגילין... ושתי האחרים [מחדדים ונוחים] הם כשמחדשין דברי תורה, ואז נקרא "יראי ה'" והם שתי מדריגות דנועם וחובלין הנדרש בסנהדרין (כד ע"א) על תלמידי חכמים דארץ ישראל ובבל. והנוחין זה נועם... ועיקר הרבצת תורה היתה בבבל כדאיתא בכתובות (קו ע"א), כי ריבוי התלמידים הוא על ידי הפלפול והחידוד שהוא על ידי המחלוקת וההפכין... ולכך תלמידי חכמים שבבבל מצויינין כדאיתא (שבת קמה ע"ב) ופירש שאינן בני מקומן שהחידוד מוציאו ממקומו. כי "נוחין" בישוב הדעת הרי זה על דרך שאמרו שאנן מואב וגו' ובגולה וגו' דיתבי בדוכתייהו, אבל החידוד מרחיב הדרוש ומרחיקו ממקומו ועל ידי זה מצויינין.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפח)

כחמרא דיתיב על דורדייה
28-29

לפי ההדרכה של הישארות החול בעינו, בטבעו וצביונו, למען היותו בדמות דורדיא דחמרא, המשביח את החמרא היושב עליו ושוקט על שמריו, צריך שלבד החול, ההופעה הראשונה של הקודש הצריכה לשעבד אליה את החול בכל תמותו וצביונו הגמור, לא תסבול שום חולשה גופנית, למען לא יתטשטשו הציורים העליונים מבהירותם בהצטיירם בחומר חלוש, שאור החיים יוכל רק מעט להאירו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, שבת פז ע"א, אות כז)

יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמך גם על-ידי הרשעים, שעם כל רשעתם, כל זמן שהם דבוקים בחפץ לבם בכללות האמה, עליהם נאמר: "ועמך כלם צדיקים". וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה במדה ידועה גם-כן לאמץ כחם של צדיקים "כדורדיא לחמרא", להתגבר יותר בצדקתם, והפירוד המדמה, חותר תחת יסוד הקדושה כלה, כמעשה עמלק שזנב את הנחשלים, פליטי הענן.

(אורות, אורות התחיה אות כ, עמ' עד = ערפלי טוהר עמ' קא-קב = ארץ חפץ, פרק יב [ובדומה בשמונה קבצים, קובץ ב אות רפג])

כשם שאי אפשר ליין בלי שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא שמרי החיים. וכשם שהשמרים מעמידין את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס והתפיסה החמרית, גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים. כשהשמרים חסרים, והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלל וחימוץ.
הגלות דלדלה את כח החיים של האומה, ושמרינו נתמעטו הרבה מאוד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה, ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק. לקיום המדולדל הזה, - שהוא חדלון יותר מהויה, - היה אפשר להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו, בשביל קיומו העצמי - הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי החוצפא של עקבתא-דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרה.
אלה הם הצדדים העכורים, שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על-ידם. וסוף המהלך הוא: שיקוע השמרים בתחתית החבית, - הנמכת הכוחות המחוצפים בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם, שהנם הולכים ביחד עם היין, - חיי האמה ורוחה המתעורר, - הם מעכירים אותו, והלבבות רועשים למראה התסיסה. וינוח הלב וישקט במכונו, רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסילתו במפלאות תמים דעים.

(אורות, אורות התחיה אות מה [עמ' פה] = ארץ חפץ, פרק יב, אות ד)

בשביל פגם שמרגיש אדם בעצמו במידותיו, אין ליפול כלל מסדרי העבודה הרוחנית של ההשגה, והתורה, והמצוות, והדבקות האלהית העליונה. וסוף כל סוף שכל המידות תתעלינה ותתהפכנה לטוב עליון, והמוֹתר שלא יהיה מתוקן כל כך ישמש כדורדיא לחמרא, לשמור מחימוץ ומכל פגם צדדי.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רכ)

יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמכת היא ברשעת הרשעים, שבאמת אינם רשעים כלל כל זמן שהם דבוקים בחפץ ליבם לכללות האומה, ועמך כולם צדיקים, וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה לאמץ כחם של צדיקים כדורדיא לחמרא. ועל ידי הפירוד המדומה חותרים תחת יסוד הקדושה כולה, עושים מעשה עמלק שזינב את הנחשלים, פליטי הענן. שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו.

(שמונה קבצים, קובץ ב אות רפג)

והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש וכו' אמרו מלאכי השרת וכו' כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה וכו' כלום הקריבו לפניך שתי תורין וכו' כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש וכו' מרס כלום מירסו בדם לפניך מרסנא כלום מירסו במנחות לפניך
31-36

ונוכל עוד ליישב בזה מה שדרשו רז"ל מסכת מגילה על פסוק והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא וגו', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה ושתי תורים על מזבח אדמה. ותרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שיש בהם תרשיש שהם וישפה. מרס מרסנא, כלום מרסו לפניך בדם ובמנחות כו'. ונ"ל לפרש מה שלא הזכיר מכל בגדי כהונה כי אם החשן שהיו בו האבנים, ומכולם לא זכר כי אם התרשיש, לפי שבכל בגדי כהונה לא היתה הקדושה מבוררת כל כך כמו בחשן שהיו שם האורים שם המפורש, והיו שם י"ב אבנים, ורמז לכולם בתרשיש דהיינו תרי שש, ב' פעמים שש, הרי י"ב.
והנה מדרש זה מחוסר ביאור, כי יש להקשות למה לא קטרגו לאמר "כלום קבלו התורה, כלום הם מניחין תפילין" וכדומה להם? אלא ודאי לפי שלא נצטוו עליהם, על כן אין להאשימם בזה. וא"כ הרי גם על הקרבנות לא נצטוו, ואיך קטרגו עליהם על שלא הקריבו פרים כו'? ועוד יש לדקדק בלשון, למה אמרו המלאכים בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך, ולמה לא אמרו סתם "הלא אין מקריבין לפניך קרבנות"? אלא ודאי שעיקר הקטרוג היה על שראו המלאכים את אחשורוש שנתעטף בטלית שאינו שלו, ונתלבש בבגדי כהונה [לעיל יב ע"א] ועוד שתה מן כלי המקדש, כמו שלמדו רז"ל מן פסוק "וכלים מכלים שונים", שרשע זה היה משתמש בכלי מקדש [לעיל יב ע"א], על כן מצאו המלאכים מקום לבלבל סעודתו ולקטרג עליו לומר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ראה איך זה הרשע נתלבש בבגדי כהונה כאילו היה כהן ומקריב קרבנות, וכי הקריב לפניך פרים ותורים? וראה איך נתלבש בתרשיש, תרי שש קודש קדשים הוא לה', וכי עבד בהם עבודת ה' יתברך? ובאמרם מרס מרסנא קראו תגר עליו על שנשתכר בכלי קודש, וכי מרס בהם דם ומנחות כמשפט כלים קדושים אלו? אלא נשתמש בכולם לצרכו, וא"כ ראוי הוא לעונש גדול, כי "הזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז). ובזה מדוקדק הלשון כלום הקריבו כמבואר לכל משכיל.
אך עדיין יש לנו מקום ללון על בעל מדרש זה, כי איך דרש כרשנא שתר אדמתא, שכל זה דברי המלאכים, ולשון הפסוק אינו משמע כן, שהרי נאמר "שבעת הסריסים רואי פני המלך", שמע מינה שכל אלו שמות הם, כי איך יהיה נקשר תחילת המקרא עם סופו? ועוד קשה, למה באמת לא נענש אחשורוש כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קודש? ועוד, מה ראה אחשורוש על ככה להשתמש בכלי קודש, וכי לא ראה או ידע מה שקרה לבלשצר? ועוד קשה, כי רז"ל [לעיל יב ע"א] אמרו: "והשתיה כדת" - היינו כדת של תורה, אכילה מרובה משתיה, כמו אכילה ושתיה של מזבח פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח וחצי ההין יין לשתיה, ומה ראה אחשורוש על ככה? והלא בנוהג שבעולם שבכל סעודה השתיה מרובה משל אכילה, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולמה היה אחשורוש משנה ממנהג העולם לעשות סעודתו דוגמת אכילת המזבח?
והקרוב אלי לומר בזה שאחשורוש רצה לתקן בזה שני דברים. האחת הוא, שמצינו בכל מקום שיש סעודה גדולה, ששלחנו מלא ושלחן רבו ריקם, ניתן פתחון פה למקטרגים לומר: רבונו של עולם, רְאֵה, מכל הסעודות הללו כלום הקריב לגבוה פר ואיל?... כך היה אחשורוש מתיירא שמא יקטרגו על סעודתו במרום, כלום הקריב מכל הסעודה לגבוה פרים או תורים? על כן טעה בדמיונו לומר שיהיה מתוקן הכל כשיעשה סעודתו מעין סעודות המזבח, ונרצה לו לכפר עליו כאלו הקריב ממש על המזבח. ועל כן לקח כלי הקדש, ונתלבש בבגדי כהונה, ועשה אכילה מרובה משתיה, וקרא לסריסיו שמות על שם הקרבנות, כי חשב שכל זה יעלה לו לרצון כאילו נעשה הכל על המזבח ממש. השניה הוא בהפך זה, שעיקר כוונתו היתה ללבוש בגדי כהונה להיות לו לכפרה, כי הוגד לו מן חכמי ישראל כי ח' בגדים אלו מכפרים על עונות ידועות, אז רצה להתפאר בהם לכבוד ולתפארת, וגם בכלי קודש רצה להתפאר כי לא נמצא כמותם, כמו שלמדו מן פסוק "וכלים מכלים שונים" (ילקוט שמעוני אסתר א תתרמח). ומכל מקום הוגד לרשע זה שאסור ללבוש בגדים אלו לזרים כי אם לכהן בשעת עבודה, וגם מצד כלי הקודש היה מתיירא מן העונש שקרה לבלשצר. על כן חשב לתקן זה ואמר: בשלמא בלשצר חשב וטעה, כי הוא נשתמש בכלים אלו שלא כדרכן, שהרי דרך תשמישם הוא שתהיה אכילה מרובה משתיה, ואצל בלשצר כתיב (דניאל ה, א) "לקבל אלפא חמרא שתי", ואם כן ודאי היה מרבה בשתיה יותר מבאכילה, והכל עשה כדי להרחיק הכלים מקדושתן להשתמש בהם שלא כדרכן על כן נענש, ועוד חשב שנענש לפי שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל כו'.
אמנם אחשורוש חשב להיות נקי מכל אלה, כי אמר: אני אשתמש בכלים אלו כדרכן, אכילה מרובה משתיה, ואז לא אחלל אותם מן קדושתם, גם בזה נקי אנכי וממלכתי מן הלבשת בגדי כהונה, כי דומה כאילו אני עומד ומקריב קרבנות, ובזה יהיה נקי גם מן קטרוג "כלום הקריב לפניך פר ואיל". וכדי לחזק טעותו קרא שמות לסריסיו שהיו משרתים לו בסעודה היושבים ראשונה במלכותו על שם הכהנים משרתי אלקינו בבהמ"ק, כי המה ראשונים במלכות שמים רואי פני מלך עליון. על כן קרא לשמות רואי פניו הקרובים אליו כרשנא שתר על שם פרים בני שנה ושתי תורים וכן כולם. וכל זה עשה להשוות סעודתו ומשרתיה מכל וכל לסעודות המזבח ולעבודת הכהנים משרתי המזבח, וחשב להיות פטור עי"ז, הן מן קטרוג "כלום הקריב לפניך פר ואיל", הן מן עונש של בלשצר, הן מעונש של לבישת הבגדים לאיש זר.
ולפי שכל זה היה דמיון לבד, ולא היה שם עבודה ממש, על כן מצאו המלאכים מקום לקטרג ולומר: רבש"ע, אל תפן אל מנחתם, מנחת שוא היא, כי אין בכל מעשיו כי אם הדמיון לבד, שהרי לא היתה שם שום הקרבה ממש. על כן אמרו בלשון שלילה: כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה או תורים כו', וכי בעבור שנקראו משרתיו על שם זה יהיה דומה כאילו הקריב ממש? ובדרך זה יהיה כל פירוש הפסוק והקרוב אליו כרשנא שתר כפשוטו ממש, גם לדברי בעל המדרש. ומ"מ אמר בעל המדרש מסברא דנפשיה שהמלאכים קטרגו, שהרי באמת היה להם מקום לקטרג ולטעון עליו כל הטענות הנזכרים, ומסתמא לא שתקו מלאכי רחמים מלהזכיר חובתו לטובת ישראל ולשוב עמלו בראשו, על שנתלבש בבגדי כהונה בלא הקרבת קרבן, ועל שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל, ועל שנשתמש בכלי קודש. על כן נתקלקלה סעודתו ע"י ושתי, אבל מ"מ לא נהרג כבלשצר, כי היה קרוב לשוגג, וטעה במזימות זו אשר חשב שכל סעודתו מעין של מעלה.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות וכו' מכאן שההדיוט קופץ בראש
37-38

מה שאמרו ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות, ומכאן שהדיוט קופץ בראש. והקשו הא בלאו הכי מוכח, יהיה מי שיהיה, דעל כל פנים הוא במנין אחרון ואמר דעתו ראשון, ומוכח הדיוט קופץ בראש?... והנה במדרש איתא על "ויאמר ממוכן" לא שדיבר תחילה, רק הואיל ודעתו שאמר עלתה במוסכם, ולא כן דעתם, ולכך לא נכתב בתורה רק דבריו ולא דבריהם שלא היה בהם מועיל. רק אם אמרינן דזהו המן, וקיימא לן [שבת לא ע"א] מגלגלים זכות ע"י זכאי, וקשה הא ע"י הך אגרת נתגולל טובה לישראל כהנ"ל ["אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט"], וא"כ איך נתגולל על ידי המן חייבא? אבל זו קושיא אם אמרינן דדעת אחרים לא היה כך, רק הוא אמר כך, וא"כ שפיר קשה. אבל אי אמרינן באמת כך היתה דעת כולם לומר, רק הוא קפץ בראש לומר דעה ראש לכולם, וא"כ אף זולתו היה דעה זו במוסכם, א"כ לא נתגולל זכות כלל על ידו, כי זולתו היה ג"כ זה בהסכמה. ואתי שפיר, דבלי זה לא היה יכול לומר הדיוט קופץ וכו', די"ל כנ"ל דדעתו היתה במוסכם אבל באמת אמר לבסוף. אבל עכשיו אמר דהוא המן, ואיך נתגולל על ידו דבר טוב? ועל כן צריך לומר דהיה קופץ בראש כדרך הדיוט, ובאמת דעתם היתה לומר ג"כ זה, לולי שקדם הוא להם וא"ש.
אמנם באופן השני כך, דבמדרש [אסתר רבה פרשה ד, ו] אמרו: פליגי תרי אמוראי, אי גם בדיניהם דיני נפשות מתחילין מהצד או לא, דמתחילין מהגדול. ויש להבין במה נחלקו. אבל כבר כתבתי בחדושי לחו"מ [תומים סי' יח ס"ק א] במ"ש בתוספות [סנהדרין לו. ד"ה דיני נפשות] דבדיני ממונות אין מתחילין מהצד רק בדיני נפשות, דלמה לא שייך "לא תענה על רב" גם בדיני ממונות? אבל הטעם, דדבר תורה, אחד כשר לדון דיני ממונות כמ"ש הרמב"ם [מהלכות סנהדרין פ"ה ה"ה], וא"כ יכול הגדול לומר דעתו בראשונה, ואי דאחריני לא יחלקו עליו משום "לא תענה על רב", מה בכך? לוּ יהיה דגדול דן, הלא דינו דין, וא"כ דל הנך אחריני וכלא יחשבו, הלא אחד כשר לדון. מה שאין כן בדיני נפשות, דבעינן מנין כ"ג, וכד בצרי ליה אפילו חדא מעכב, א"כ שייך "לא תענה על רב", דדעתם אין דעה שלמה, דנושאים פני הרב. והנה בבני נח אמרינן [סנהדרין נז ע"ב] דנדון בדיין אחד, אפילו בדיני נפשות, א"כ סבירא ליה דשוה דיני נפשות בבני נח כמו דיני ממונות לדידן ומתחילין מהגדול. אבל אי אמרינן דגם בבני נח בדיני נפשות לא דן יחיד, א"כ אין להתחיל מגדול.
ויש להבין במ"ש ממוכן שמוכן לפורענות מה פירושו. ורש"י פירש שעומד להיתלות. וזה דוחק, דא"כ אחר כך גם כן הוה ליה להזכירו "ממוכן", ולמה אח"כ כשנתגדל כסאו לא נקרא כן? אבל הענין כך, כי אמרו [תרגום שני] כי שבעה שרי פרס ומדי היו מחולקים לשבעה ימי השבוע, ובכל יום היה אחד דן. וביום השביעי היה יומו של ממוכן, רק הואיל והיה דבר גדול, דבר בין המלך והמלכה, נתקבצו כולם יחד לדין. וכבר אמרנו כי יום שבת מושל בו שבתאי וכל הדברים בו לא יצליחו, והכל הריסה ושממה וחורבן ואובדן. וא"כ מה שממוכן פועל בשבת, הכל לא יצליח וכל עסקו ודינו היה לרוע. ולכך אמרו מוכן לפורענות, כי היה מוכן שדינו יהיה לפורענות הואיל והיה בשבת. אך לפי פירוש זה מוכח שבשאר דינים היה תמיד דן יחידי, א"כ מתחיל מהגדול, ושפיר מוכח דהדיוט קופץ בראש וא"ש. ולכך כשעלה המן יותר לגדולה ולא היה ממונה לדון בשבת לא נקרא שוב ממוכן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט
39-40

...במה שאמרו לולי אגרות הראשונות לא נשתייר ח"ו שריד ופליט... יובן במה שאמרו [ויקרא רבה לב, ה]: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל: שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות. וידוע [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו, ואם ישראל שומרים שנים מהם, יש להם מכל מקום פתח תקוה... אבל אם ח"ו עוברים ואינם שומרים רק אחד מהם, מעמדם בעו"ה גרוע וקצף ה' שם. והנה בגלות בבל לא שינו את שמם, אבל נתערבו בבנות ארץ בעוונותינו הרבים, כמבואר בעזרא ונחמיה ותרגום מגילה... וא"כ בזה [תלוי], אם ישנו לשונם או לא ויהיה הרוב לרוע או לטובה. וא"כ הם דבעונות הרבים נשאו נשים נכריות ולשונם לשון נכר, אם ידי נשים על עליונה להיות הבעל מדבר בלשון אשתו, א"כ אף לשונם ישַנו, וא"כ הרי שניהם לרוע ויהיה ח"ו מבלי שריד לבית יעקב. ולכך באגרות ראשונות דנעשה פתגם המלך דאשה צריך לדבר בלשון בעלה, א"כ אף דנשאו נשים נכריות הם צריכים לדבר לשון עברי, וא"כ נעשה תקומה לישראל, כי היו שומרים שניים, שלא שינו שמם ולשונם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

וזהו מאמרם שאלמלא אגרות ראשונות לא נתקיימו אגרות אחרונות וכו', פירש רש"י דלא היו ממתינים עד זמן המוגבל, אבל עכשיו ראו שהוא שוטה וכו'. והדבר תמוה, וכי בשביל שהוא שוטה לא תתקיים דתו? הלא דת המלך אין להשיב אם פקח אם סכל. ואיך קיימו אגרות אחרונות להושיע ליהודים, כיון שהוא מלך שוטה הפכפך?
אבל נראה, כי באמת מ"ש "להיות כל איש שורר בביתו", היינו לכופו לקיים דתו בכל אופן, כי ושתי מיאנה כי כפי דת כשדים אין למלכה לילך לפני אנשים ודרכן להסתתר, כמ"ש הראב"ע ע"ש, והיה הציווי לקיים דת בעל. והראב"ע כתב דלכך לא גילתה אסתר מולדתה ועמה, לבל יכריחהּ המלך לעבור על דת ויאכילנה נבלות בעל כרחה. וזהו מ"ש, כי ודאי מהיכי תיתי יקדימו מזמן שגבל י"ג באדר? רק מפורסם היה בעמים כי אסתר היא יהודית ומבית מרדכי לקחהּ, ולכך חשבו למהר טרם תגלה אסתר מולדתה וינחם אחשורוש, רק בטחו כי אסתר לא תגלה עמה מטעם שכתב ראב"ע. רק מהיכי תיתי יכריח המלך למלכה אשר אהב לעבור על דתה בעל כרחה? אמנם באגרות ראשונות שכתב "להיות כל איש" וכו', וע"כ שתהיה מוכרחת לקיים דתו, וכתב בחוק פרס ומדי "ולא יעבור", וא"כ על כרחו יכריח אותה לדתו. בגין זה בטחו כי אסתר לא תגיד עמה, ולכך לא מהרו לעשות קודם זמן מוגבל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

...כאמרם לולי אגרת ראשונה לא היו מתקיימות אגרות אחרונות וכו'... כי בדתי המלך היה נכתב להרוג יהודים, אבל בפתשגן הכתב שנתן להראות לכל, שהוא פירוש הדת, לא היה כתוב רק "להיות עתידים" ליום י"ג אדר, ולא נתפרש מי למי יהרגו. והענין הבדל בין גוף הדת ופתשגן, שפירושו פירוש הדת, היינו שגוף הדת היה בלשון פרסי לשון המלך, כי אינו כבוד למלך לכתוב דתו בלשון אחרת, אבל פתשגן הכתב היה נכתב כל עם ועם כלשונו למען הבן טיב הדת. ולכך בספרים שכתב מרדכי לא נעשה פתשגן, אבל נאמר שנכתב גוף הדת לכל עם ועם כלשונו.
והנה באגרת ראשונה נאמר [אסתר א, כב] "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", ופירש ראב"ע [ד"ה שורר] כי זהו שדיבר כלשון עמו ענין נפרד, אינו מוסב על להיות איש וכו', והוסיפו ליתן קיום לבל יאמרו בשביל הראשון נכתב הדת. ולפי זה דאינו מוסב על לעיל, צריך לומר פירושו כמו שכתבו המפרשים, שיהיה כל עם ועם מדינה ומדינה מדברים בלשונם, ולא יאותו לדבר בלשון פרסי ולשון ארצות אחרות, כדרך השרים שמדברים בלשון שמדברים בו בחצר המלך. וא"כ א"ש, כי רש"י פירש [ד"ה לא נשתייר]: לא נתקיימו אגרות אחרונות, שלא היו ממתינים עד זמן מוגבל. רק הא לא ידעו, כי הלא היה כתוב סתם. אמנם אילולא אגרות ראשונות היו לומדים לשון פרסי והיו מבינים גוף דת המלך שכתב בו להרוג יהודים, אבל באגרות ראשונות ששחקו עליהם ותפסום לעיקר סוף הדבר מבלי ללמוד ולדבר בלשון פרסי, ולכך לא ידעו כי אם הנאמר בפתשגן, ולכך נתקיימו אגרות אחרונות, כי הוצרכו להמתין עד שיתברר מי הם הנהרגים, כי לא ידעו ולא קראו לשון פרסי.
אבל יש עוד ענין, כי ידוע מ"ש חז"ל [מגילה טז ע"א] כי מתחילה דיבר אחשורוש עם אסתר על ידי מתורגמן. ויש מקום לומר כי מ"ש אחשורוש "מדבר בלשון עמו", כי אחשורוש היה תמיד עם ושתי בסכסוך, כי ושתי דיברה לשון כשדים והוא לשון פרסי, וכל אחד לא רצה להיות נע מלשון עמו. וא"כ י"ל גם באסתר היא אינה רוצה לזוז מלשונה והוא מלשונו, ולכן המליץ בינותם. אך זהו שקר, כי כבר ניתן הדת להיותה מדברת בלשון בעלה, ועל כרחך הטעם להיות כי חשבה לשפחה כי לא ידע עמה ומולדתה, גלל כן לא יקרה בעיניו לדבר עמה. והנה פירש רש"י [שם] כי לא נתקיימו כי לא היו ממתינים עד י"ג אדר, היינו הטעם כי ידעו כי אסתר נתגדלה בבית מרדכי ושפט היותה יהודית, ואם כן פן ישוב לבב המלך להינחם, ולכך לשנאתם ליהודים היו ממהרים להרגם. אבל בשמעם כי המלך בעצמו אינו מדבר עמה רק על ידי מתורגמן, דמזה שפטו כי ודאי אינה יהודיה רק עם בזוי ושסוי כנ"ל, דזהו לא חשבו כי הטעם מחמת חילוק לשונות, כי ניתן הדת לדבר בלשון עמו ולכך לא מיהרו, אבל לולי כן היו נשפטים כנ"ל והיו מהירים להרוג.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג [כפירוש השני כתב גם בדרוש טו, בסופו])

ואמרו לולי אגרות ראשונות לא נתקיימו אחרונות, ופירש רש"י כי חשבהו לטפש. ולפי זה לא הדת הזו בלבד, כל הדתות שנתן לא היו תוקף לקיימם בחשבם לשוטה... יש להבין, וכי בשביל שמלך מצוה דברי שטות יסורו לשמוע בקולו? אבל הפירוש לא נשתייר, פירש רש"י שהיו ממהרים להרוג טרם בוא גבול שגבל י"ג אדר. ויש להבין איך יקדימו, כיון שהוטב בעיני המלך לתת גבול, שמע מינה שאין רצונו להקדים ההריגה? אבל חשבו: באמת אין המלך מקפיד אם יהיו נהרגים תיכף, והא דהאריך עד י"ג אדר, כי אין דרך המלך לצוות לעשות דבר בלי נתינת טעם, ואמרו בגמרא דע"ז [דף לה ע"א] גזירה חדשה אין מגלין טעמה אלא לאחר י"ב חודש, ולכך האריך הדת מי"ג ניסן לי"ג אדר שני שהוא י"ב חודש, ואז יגלה טעמה. אך זהו אם המלך אין מצווה בלי טעם, אבל באגרת ראשונה שציווה "להיות כל איש" וכו', אין כוונה כפשוטה כי פשיטא וכו', ועל כרחך שמוכרח "לדבר בלשון עמו", ואין בידו למחול, וזוהיא גזירה שאין בה טעם. הרי שמצַוֶה בלי טעם, וא"כ על כרחך הא דנתן זמן י"ב חודש הוא שאין רצונו מקדם, ולכך לא הרגו מקדם, ואתי שפיר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו בסופו)

ואמרו לולי אגרות ראשונות לא נתקיימו אחרונות... דהיו ממהרים להרוג, משום דידעו דאסתר נתגדלה בבית מרדכי ומשם נלקחה לאחשורוש, אולי תבקש רחמים בעד כל ישראל. אך המה ראו כי היא מבוזה בעיני המלך, כי אינו מדבר עמה רק על ידי מתורגמן כמבואר בגמרא [מגילה טז ע"א], וא"כ אין כחה כל כך להשיב ספרי מלך אשר בעצם אין להשיב. רק אולי לא משפלותה מדבר עמה על ידי מליץ, רק הוא אינו מבקש לדבר בלשונה, והיא דוקא בלשונה, ולכך הוצרך מליץ, אבל נכבדת בעיני מלך. אבל באגרות ראשונות שגזר אומר שאשה בעל כרחך תדבר כלשון בעלה, א"כ ליכא למימר זה הטעם, ועל כרחך דהיא אינה נחשבת בעיני המלך. ולכך המתינו עד הזמן מבלי מגור, ותהלה לאל נתקיימו אגרות אחרונות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו בסופו)

כל ערום יעשה בדעת זה דוד וכו' כל מאן דהוה ליה ברתא אייתה ניהליה וכסיל יפרש אולת זה אחשורוש דכתיב ויפקד המלך פקידים כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה
42-44

בדוד, כל מאן דהוה ליה ברתיה אפילו אינה יפה כ"כ, אפ"ה אייתיה ניהליה, דלמא ימצא חן. ובאחשורוש להיפך, כל מאן דהוה ליה ברתיה אפילו אינה יפה כ"כ אפ"ה איטמרה מיניה, דלמא יתן עיניו בה אותו רשע, לכן כל אחד הזהיר עצמו מדבר.
וכסיל יפרש אולת זה אחשורוש דכתיב ויפקד המלך פקידים... פירוש דלשון "ויפקד המלך פקידים" משמע דצריך לזה פקידים וממונים ונוגשים בחזקה. והנה בשלמא לגבות מסים וארנונות ממדינות, לזה צריך יד חזקה, אבל להביא בת אחת ממדינות לשום כתר מלכות בראשה למה צריך לזה פקידים ביד חזקה, אדרבה כל אחד ואחד ימהר להביא בתו לראות ולראות אולי ימצא חן? לכן דרש אלא ודאי לפי שכל מאן דהוה ליה ברתא איטמרא מיניה.

(רבי אברהם אבא הרצל, שפתי חכמים, כאן)

בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו בן שמעי בן ששמע אל תפלתו בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו
46-47

בגמרא: בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי בן ששמע אל תפילתו, בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. ולכאורה הסדר מהופך, דבתחילה הקיש על דלתי רחמים ואח"כ שמע אלקים, ואח"כ האיר עיניהם של ישראל? הענין דחז"ל דרשו על הפסוק (ירמיהו ד) "והיה ביום ההוא נאום ה' יאבד לב המלך ולב השרים", דבחורבן הבית נסתם לבן של ישראל. וכן בכל פעם בכל צרה שלא תבוא נטמטם הלב ואינו מרגיש כ"כ החסרון שחסר לו, וכשמרגיש הלב היא התחלת הישועה. וכן היה בימי המן, שניטמטם הלב, וזה שהתעורר מרדכי "ויזעק זעקה" וגו' ופתח לִבן לידע החסרון, וזהו שהאיר עיניהם כו' שלא יהיו בחשכות וטמטום הלב, ואז עשו תשובה. וממילא אח"כ שמע ה' יתברך לתפלתו, כמאמר הכתוב (ירמיהו טו) "אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה", שפירש רש"י: משה ושמואל החזירם מקודם למוטב ואח"כ התפללו עליהם. וכן במרדכי, שמתחילה האיר עיניהם ועשו תשובה, ואח"כ שמע ה' תפלתו והחליף כח להקיש על שערי רחמים.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים, שנת תרע"א, עמ' קסו)

קרי ליה יהודי וכו' וקרי ליה ימיני וכו' מרדכי מוכתר בנימוסו היה וכו' אביו מבנימין ואמו מיהודה
47-49

אמרו איש יהודי היה וכו', מרדכי מוכתר בנימוסו היה. ופירשו כי מרדכי היה מוכתר לראש הדיינים, וכל נימוסים ממנו היו יוצאים, והיה ראש גולה בבבל, וזהו מוכתר בנימוסו, היינו ראש לבעלי נימוס ודת, וזהו "יושב בשער", כי הוא מקום משפט כנודע. וכבר אמרנו שאין לראש גולה כח אם לא בבאים משבט יהודה, דכתיב "לא יסור שבט" וכו'. ועיין ברמב"ן פרשת ויחי [מט, י, ד"ה לא יסור] כי חשמונאים נענשו שעברו על זה, וגם מרדכי לא היה לוקח זה לעבור על צוואת יעקב, רק אמרו [בראשית רבה צח, יג]: כל שלשלת הלל היתה מנוקבא מן משפחת יהודה, הרי אפילו מצד אם יכול להיות נשיא וריש גלותא. ולכך אמו שהיתה מיהודה, יכול להיות מוכתר בנימוסו. וזוהיא כוונת הגמרא דביקש ליישב, מה דקרו ליה יהודי, ואם כי אמו היתה מיהודה, מה ראה הפסוק לייחסו אחר אמו? ועל זה השיב מוכתר בנימוסו היה, ולא היה רשאי זולת כי אמו מיהודה. וזהו היה אצל אומות העולם, כי יש להם שאר אם, ולכך אצל או"ה היה מיוחס לשבט יהודה, ולכך הקימו לראש גולה וראש הדיינים לישב בשער.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו [ובדומה בדרוש יז])

במ"ש בגמ' קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני, ומשני אמו מיהודה אביו מבנימין. ויש להבין הלא לא מצינו בשום מקום שיהיה אחד מיוחס מצד אביו ואמו, רק הוה ליה למימר משפחת אב, אֵם מה בעי הכא? ולא עוד אלא שהקדים ואמר ראשון איש יהודי מצד אם ולבסוף סיים איש ימיני מצד אב, ודבר זה לכאורה אין לו שחר... במרדכי שהיה בימיו מנהיג וראש לדור, כנודע בכל ספרים, והיה בשושן ראש ליהודים, איך עבר על "לא יסור [שבט מיהודה]" וכו'? ולזה מתרץ הכתוב אמו מיהודה, ולו נאות, ולכך הקדים הכתוב טרם אמרו שהיה בשושן לראש ופרנס, אמר הטעם איש יהודי, שהיה מיהודה מצד אם, ולכך היה בשושן לראש ופרנס.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

מצינו שהתגברות עמלק בכל פעם היה בשביל חטא ופגם בשלשה דברים נטריקון שבת, דהיינו שבת ברית תורה... וכן בימי המן מצינו נמי שהיה שם פגם שלשה אלה, שבת ברית תורה... ונראה שלנצח את עמלק היו צריכין לשלשה זכותים אלו... בימי מרדכי ואסתר... היה הניצוח של ישראל ע"י זכות ג' אלה. מרדכי היה ראש סנהדרין, ובמדרש: מה משה לימד תורה לישראל אף מרדכי כן, הרי זכות תורה. וגם בא מבנימין צדיק דלתתא, הרי זכות שמירת הברית. ונראה מרומז בשמו מרדכי מר דכי, מר הוא ראש לכל הבשמים [לעיל י ע"ב], והוא תורה, שבכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וגם אברהם נקרא מור כבמדרש, ובמהר"ל ששמירת התורה במפורש מצינו רק באברהם, "וישמור משמרתי מצותי וחוקותי", על כן מתיחסת התורה לאברהם, "תורת חסד על לשונה". ו"דכי" הוא תרגום של טהרה, וידוע שזה שמירת הברית, ובזוה"ק: לית טהור אלא מגו טמא... ומובן שכן הוא שמירת הברית והדברים עתיקים. ואולי יש לומר שמטעם שיש בו זכות תורה וזכות שמירת הברית נקרא "איש יהודי" ו"איש ימיני" כבש"ס מגילה, מרדכי מוכתר בנימוסין היה, פירש"י בשמות נאים, יהודי ע"ש התורה, וע"כ אמרו ז"ל אמו מיהודה, ע"ש "אל תטוש תורת אמך", ואביו מבנימין, כי נקרא בנימין הצדיק ע"ש שמירת הברית שזוהי מדרגת צדיק. ובש"ס (יומא יב ע"א): והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה, והוא לשון תשוקה כמו שנאמר (ישעיהו כח) "בעודה בכפו יבלענה", וכבר אמרנו במקום אחר שבשביל שמירת הברית שהיא הבריחה מעיקר התשוקה דהאי עלמא זכה לעומתו שהיה בו כל השתוקקות להקדושה. ואסתר כנגד שבת מעין עוה"ב עולם המצפון, וע"כ נקראת אסתר מלשון הסתר והעלם, וסימנך שבע נערותיה שהיתה מונה בהן ימי שבת [לקמן יג ע"א]. והיא היתה בת זיווגו של מרדכי, תורה ושבת, שהם תרין רעין דלא מתפרשין כנ"ל. ומהאי טעמא היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי [לקמן יג ע"ב], ולא נתפרשה ממרדכי דומיא דתרין רעין דלא מתפרשין.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ו, עמ' קפח-קצ)

מרדכי מוכתר בנימוסו היה
48

חז"ל שאלו, כתיב איש יהודי, וכתיב איש ימיני, ומשני מרדכי מוכתר בנימוסו היה. והקשו תוספות, דמה ענין זו התשובה להך קושיא, וע"ש דדחקו דהיו לו שמות נאים. וכל זה בתכלית הדוחק, מה ענין זה לזה לייחסו בתר שתי משפחות?
אמנם נראה כך, כי במדרש [אסתר רבה פ"ו] דרשו "יהודי" - יחודי, כי ה' וח' מתחלפים כנודע, והיינו מרדכי, כי הוא מפרסם יחודו של מקום. והענין, כי ה' נתן לנו אות תפילין וציצית, והם לאות ברית על יחודו של מקום, וקשר האחדות ואהבה בינינו ובין הקב"ה, והם אות ברית, ובזה נשתנו ישראל מהעמים. והלובש תפילין כראוי וכן ציצית, כל רואיו יאמרו כי הוא ישראלי, והכתוב אומר [דברים כח, י] "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", כי תפילין שבראש הם מעידים בעצם יחוד הקב"ה, וראוי להיותם גלוים לכל, וכ"ש בציצית שהיא לזכרון למצות ה', וראויה להיות בגלוי לכל...
בשושן, כל העם ישראלים היו מתנכרים בשוק מבלי להכירם בארמון המלך היותם בני גולים וישראלים, ומכ"ש בלכתם לסעודה, שתו פקו פליליה, לא היו לובשים תפילין וטלית של ציצית, לבל יכירו שהם יהודים, והיו מסתירים פאר ונזר קודש ה' עליהם, המורים על יחוד ה', ובביתם בהצנע היו לובשים, אבל לא להלוך ברחובות קריה לעיני עמים ושרים, ונימוסו של אדון כל הארץ עלינו - כי אנחנו עבדיו - הסירו. ולא כן מרדכי, בחוץ וברחוב לעיני כל, חותם ה' ונימוסו בתפילין וציצית היה על ראשו לקדש שם שמים ברבים כמו יהודה, ולהודיע יחודו הקדוש. ולכך בכל שושן הבירה היה ניכר שהוא יהודי, כי נימוסו של הקב"ה עליו.
וזהו מאמר חז"ל בלשון מבואר ומתוק, מרדכי מוכתר בנימוסו, כי היה מוכתר בתפילין וציצית, שהם נימוסו של הקב"ה, והלך בהם ברבים לשם ולתפארת בכתר מלכות מלכו של עולם בראשו. ולכך נקרא "איש יהודי היה בשושן הבירה", כי ברבים היה ניכר שהוא יהודי ושמא דמרא עלמא עליו. ולכך נקרא יהודי, כי עשה מעשה יהודה לקדש שם שמים ברבים, וגם יהודה היו לו תמיד חותמו ופתילו כנ"ל. ולזה נתכוון המדרש וגמרא, "יחודי", כי בזה שהיה מוכתר בנימוסו, היה מעיד על יחודו של עולם כנודע, כי תפילין וציצית הם המעידים ביחודו של עולם, ולכך נקרא יהודי ויחודי. ולא כן ישראל שבעו"ה סרו עֶדיָם מעל ראשם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

מוכתר בנימוסו היה - שאין אדם יכול להיות מקדש ה' אלא א"כ הוא גם אדם טוב ומוכתר בנימוס.

(פירוש המכבי שמות פרק ב פסוק י, עמ' קיט)

אביו מבנימין ואמו מיהודה
49

"איש יהודי היה בשושן וכו' איש ימיני", וקאמר בגמרא אביו מבנימין ואמו מיהודה. ויש להבין למה מייחס הכתוב במגילת מרדכי משפחת אמו, אנה מצינו בכל תנ"ך שיהיה אחד מיוחס למשפחת אמו, ולמה נשתנה יחוס זה הצדיק?... ונראה דידוע מ"ש במדרש [ובב"ב קכג ע"ב] אין זרעו של עשו נופלים אלא ביד בני רחל. והנה תוספות בגיטין (דף נה ע"ב)... כתבו בשם מדרש, דיהודה הרג לעשו. ויש להבין למה כח הבנים יפה מכח אב, דהוא נפל ביד יהודה ובניו אינם נופלים אלא ביד בני רחל?
ונראה כי ידוע במדרש [שוחר טוב יח] "יהודה ידך בעורף אויביך" - אין לך מלחמה נוצחת אלא ביהודה, שיש לו הבטחה מיעקב... אך אמרינן (סנהדרין צט): תמנע שהיתה פלגש לאליפז, היתה בת מלך, ונדבקה בזרעו של אברהם, ולא השגיחה אף שהיא פלגש לבד, ולכך זכתה ויצא ממנה עמלק. אם כן יש לבנים של עשו שהם עמלקים זכות אם, כי הניחה בית אביה ונתדבקה לפלגש, ולא חסה על כבודה בשביל זרע אברהם. אבל אמנו רחל הצדקת עשתה יותר, שלא די שהיתה פלגש ליעקב, כי ידוע כי אשה שניה נקראת פלגש, והראשונה גבירה, והיא נתרצית להיות פלגש, אפס תהיה אשתו של יעקב, אף שהיה בידה להיות גבירה, ומרצונה מסרה הסימנים ללאה שתהא גבירה [לקמן יג ע"ב], והיא פלגש. ודבר זה יותר גדול ממעשה תמנע, שלא היה סיפק בידה להיות גבירה לאליפז, היות כבר לו נשים רבות מטרם שלקחה, מה שאין כן רחל דהיה ברירה בידה. ולכך עשו בעצמו נפל ביד יהודה, כי הוא אשר ירש חרבא קדישא להחליש חרבו דעשו... אבל זרע עשו שיש להם זכות תמנע, אינן נופלין אלא ביד בני רחל, כי זכותה של רחל גוברת כנ"ל...
ולפי זה השאר אומות נופלין דוקא ביד יהודה, וזרעו של עמלק דוקא בבנים של רחל כנ"ל. אם כן המן וזרעו המתיחסים מצד אב עד עמלק, כמבואר בתרגום למגילה [ג, א] ע"ש, א"כ אי אזלינן בתר משפחת אב, א"כ הן עמלקים ואינם נופלים רק בבניה של רחל. אבל אי אמרת דגוים אין להם יחוס כלל מצד אב, ואם כן המן וזרעו לא יחשב לעמלק, כי מצד אם אינם עמלקים, כי נתערבו בגויי הארצות ומשפחות האדמה, אם כן אין נופלים ביד בניה של רחל, רק ביד יהודה. וכדי לבוא עליהם בכל צד, זימן עליהם הקב"ה מרדכי היהודי, שהיה מוכתר בנימוסי אביו מבנימין ואמו מיהודה, וא"כ בממה נפשך ימשול בם, ולכך נאמר במגילה "איש יהודי כו' איש ימיני", כי שניהם לצורך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

אמרו בגמרא... אביו מבנימין ואמו מיהודה. יש להבין למה לא מצינו כן בשום מקום שיהיה אחד מתייחס גם כן למשפחת אם, ומעולם לא מתייחס לשבטו של אם...
והנה אמרו [בראשית רבה צט, ב]: אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל. והטעם... כי עשו יש לו שכר כיבוד. אבל איך יתכן כיבוד ששלח אליפז אחרי יעקב להורגו, והלא היה צער גדול ויגון ליצחק במיתת בנו אשר ברכו טרם ששלחו, וא"כ איך היה לבבו לכבד אביו ולא חס על צערו ואבלו ויגונו לחשוב מחשבות להרוג אחיו? וזהו שצווח הכתוב [עובדיה א, י] "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה". אבל בעוונותינו הרבים גם שבטי י-ה לא עמדו בזה, ומכרו יוסף ואמרו לאביהם "טרוף טורף יוסף", ולא חסו על צערו ואבלו. אך יוסף ובנימין לא היתה ידיהם במעל הזה, ולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל, כי למולם אין לו זכות כיבוד כמש"ל.
אמנם עוד זכות יש לעמלק... מצד אמו, כי אמרו [סנהדרין צט ע"ב] כי תמנע היתה בת מלכים, וביקשה להתגייר, ולא קיבלהּ יעקב, ונעשתה פילגש לעשו, ומזה העוון צץ עמלק, סילון ממאיר לבית יעקב. אך ידוע מ"ש במדרש על יהודה: למוד אותו שבט לקבל גרים: יהודה, שוע, ותמר, ובועז, רות, ושלמה, נעמה העמונית, ומהם יצא כל זרע בית דוד, וגואל האחרון אי"ה. וא"כ יהודה תיקן חטא תמנע, כי הוא מקבל גרים וקירבן לכנפי שכינה. וא"כ נגד המן שבא מכח אב עשו זכות כיבוד, ומכח אם תמנע, ולעומת זה במכוון בא מרדכי מצד אב בנימין, שמכניע כבודו של אב כנ"ל, ומחמת אמו אף אמו מיהודה שמקרבת גרים. ולכך במכוון אמרו אמו מיהודה ואביו מבנימין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

אביו מבנימין ואמו מיהודה וכו' (יג.) ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה וכו' כדכתיב איתי גברין יהודאין
49-יג.

ויש להבין במה שאמר אביו מבנימין ואמו מיהודה, דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו, הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה, מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל? והעיקר דהזכיר הטפל תחלה, שהוא משפחת אם, כדכתיב איש יהודי, והעיקר - דהיא משפחת אב - הזכיר לבסוף. אבל נראה דידוע [ב"ב קכג ע"ב] דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל, אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב [בראשית מט, ח] "ידך בעורף אויביך", וכדכתיב בראש ספר שופטים [א, כ] "מי יעלה, יהודה", ודרשינן כי אין נצחון במלחמה, רק זרעו של יהודה שברכו יעקב "ידך בעורף אויביך".
ולהבין הענין הוא כך, כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל, ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל. ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם, ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו... והנה שאול הכרית כל זרע עמלק, מאיש ועד אשה, ולא נשאר רק אגג, והוא בלילה בא על אשה, והקים זרע, אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי. וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו, ומצד אמו היה משארי עמים, ובן נח יש לו שאר אם ג"כ, דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים, דלא היה שריד לבית עמלק, רק אגג, ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות. וא"כ להמן היו שתי הבטחות, מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין, ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח. וא"כ מי הוא שיבוא עליו משני צדדים? ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור כמו המן מזרע טומאה, כי מצד אביו היה מבנימין, כמו המן מזרע עמלק, ומצד אם היה מיהודה, כמו המן משאר עמים, ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו, כי היה מכוון זה לעומת זה בכל אופנים. ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני, להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל. והבן.
והנה אילו היה המן יודע כי מרדכי ממשפחת בנימין, לא היה מכניס עצמו לתגר הלזה, כי היו לו חכמים יודעים כי לא יקום להילחם עם זרע רחל. רק להיותו חושב כי הוא ממשפחת יהודה, ובטוח היה לו כי עשו אינו נופל אלא ביד זרע רחל, לא ירא לנפשו עבורו כלל. וזהו "איש יהודי היה בשושן הבירה", הרצון, כי בשושן לא נתפרסמה משפחתו של מרדכי רק למשפחת יהודה ולא למשפחת בנימין, ולכך בשושן היה מרדכי מתואר לאיש יהודי. וקאמר הטעם, דהוא הוגלה "עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה", שהיו גולים עמו כל שועי יהודים, והיה מוחזק בעיר שושן לאיש יהודי. ונתחזק המן במחשבתו כי לא ינצחהו מרדכי. וזה אומרם [אסתר ג, ה] "לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי" דייקא, כי אילו היה מוחזק מבנימין, לא היו מסופקים שינצחו להמן, כי כבר ידעו שמלומדים ישראל בנסים, כאשר נעשה עם חנניה מישאל ועזריה ודניאל וכדומה. אבל כאשר חשבוהו שהוא מזרע יהודה, ואין זרע עמלק נופל בידו, לכך נסתפקו "היעמדו דברי מרדכי"... וזהו הטעם אשר מרדכי צוה אל אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה, היינו היותה ממשפחת שאול שהוא ימיני, ובזה יהיה המן חושב מחשבות ויפול במחשבתו אשר זמם...
לתירוץ קמא בגמרא, אין פירוש "יהודי" כופר בעבודה זרה, רק משבט יהודה. וא"כ צריך לומר הא דבכל המגילה נזכר לאבד "יהודים", היינו משבט יהודה, דהא להך תירוץ אין הפירוש כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. ואילו היה הפירוש במגילה כל ישראל, לא היה צריך להביא ראיה מדניאל, "אתו גוברין יהודאין", רק הוה ליה להביא ראיה ממקומו, דכתיב "יהודים", ופירוש כל ישראל... אלא ודאי דלהך תירוץ, לא היתה הגזרה רק על שבט יהודה לבד. ולכך כתיב "לשלוח יד בעם מרדכי", והיינו שבט יהודה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא
49-50

בגמרא: משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי כו'. הנה בזוה"ק (ח"ב קח.) על הפסוק "חי ה' אם אמיתך בחרב" - אם אמיתך סתמא. והשבועה היתה בחרב שחקוק עליה שם הוי' ב"ה. והענין, דהנה שמעי היה מורד במלכות, והיה מחויב מיתה, ונחשב גברא קטילא, רק שדוד היה מושך לו חיות משם הוי' ב"ה שמהוה הכל, דהחרב היא בעצם משחית, ורק דשם הוי' הוא מהוה גם אחר ההעדר. וזה הכח נתן לשמעי, דאף אחר שכבר היה גברא קטילא והיה לאחר העדר, היה מהווה ליה חיות. וזה הכח ג"כ היה למרדכי, דשונאיהם של ישראל היו חייבין כלייה ח"ו משום שנהנו וכו' [לעיל יב ע"א], והסכימו העליונים על כך, והיה מהווה להם חיות גם אחר ההעדר.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים, שנת תרע"א, עמ' קסז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US