Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


יד ע"א

אותן שעומדים למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה

עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] במדבר עמ' קעז, שלכן נאמר "ולא ידע איש את קבורתו" ולא נאמר "את קברו", להורות כי סיבת מותו וקבורתו לא נודעה, וכמו שמספרים לנו חז"ל שבני אדם העומדים למטה ראו קבר משה למעלה והעומדים למעלה ראוהו למטה, כן גם ענין חטאו ישנם אומרים שהוא למעלה, כלומר שהגביה עצמו, כדעת הרמב"ן, באמרו "נוציא לכם מים" שמשמע שהדבר תלוי בו, וישנם אומרים שהיא למטה, היינו שהשפיל את עצמו ולא ציוה בעצמו אל הסלע שיוציא מים, כדעת מהר"י אלבו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה וכו' לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו

אני חושב שבכלל דבריהם אלו כיוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו. וזה שהזקנים הללו, כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו, מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים, מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה, במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו. אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה, ראו כנגדם מה שראו אותה למעלה מכל בני האדם, במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו, המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו. עד שנחלקו לחצאין, ונמנו וגמרו שאי אפשר שלא הוסכמו בו שני העניינים, ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה, והיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה. והיא עצמו טבע הדבר המסופר, אשר עליו אמרו: לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו, יורו, כי לענין הספק ההוא ולהעלם עניניו נאמר כן, לא לבד להעלם קברו.

(עקדת יצחק, שער קה)

למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה וכו' אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור וכו' משה איש האלהים

דע, כאשר היה משה רבינו ע"ה בחייו לפי מדרגתו שהיה לו מדרגת הצורה הנבדלת כמו שרמזנו למעלה, כמו שאמר הכתוב (שמות לב) "כי זה משה האיש" וגו', כי מלת "זה" מורה על הצורה הנבדלת שהיה למשה, וכאשר היה חי היה לו מדרגה זאת, וכאשר נגנז האיש משה שנקרא "זה", אשר לשון "זה" מורה על דבר הרמוז הנגלה, אז לא נודע קבורה שלו, כי הקבורה היא הגניזה, וזהו הפך מדתו של משה שנקרא [זה], ולכך לא היה משה מתחבר אל הקבר, ומפני שאין מתחבר אל הקבר לא נודע קברו. וגם משה עצמו אינו יודע היכן הוא קבור, מפני שאין לו חיבור אל הקבר. והעליונים היה קברו נדמה להם למטה והתחתונים למעלה, הכל בשביל מדתו של משה שהיה צורה נבדלת ואינו במקום מוגבל. ומ"מ מורה דבר זה על העדר קצת, כאשר היה נגנז ולא נודע קבורתו, כמו דבר שהוא נאבד, ואמר כי אף משה לא ידע היכן הוא קבור, מפני כי בסלוק דבר שנקרא "זה" אינו יודע היכן הוא קבור, כי הגניזה הפך מדתו שלו, הוא "זה". ומה שאמר כי העליונים נדמה להם שקברו הוא למטה, ולתחתונים נדמה שקברו הוא למעלה, דבר זה שהקבר שלו נבדל מן הבריות, ולכך העליונים היו רואים קברו למטה נבדל מהם, והתחתונים רואים קברו למעלה נבדל מהם...
[יש לפרש] דבר זה, כי אמרו על משה שנקרא "איש האלקים", נקרא איש ונקרא אלקים, [ואמרו במדרש]: מחציו ולמעלה מלאך ומחציו ולמטה איש, הרי משה אינו שייך לעליונים לגמרי ואינו שייך ג"כ לתחתונים לגמרי, ועל זה אמרו כי העליונים נדמה להם שהיה קברו [למטה], דהיינו המקום סוף אינו שייך מקומו לגמרי לעליונים, והתחתונים היו רואים קברו למעלה כי אין שייך לגמרי אל התחתונים... ולפיכך מצד שתי בחינות אלו אף משה לא ידע היכן הוא קבור, כי יש לו בחינה אל עליונים ואל תחתונים.
יש לך לדעת כי משה רבינו ע"ה היה לו מעלת הצורה הנבדלת, [והיה נבדל במעלתו מכל אדם כמו שנקרא איש אלקים]. ובמסכת מנחות (נג ע"ב): יבא משה שנקרא זה... ופרשנו לשם כי לכך נקרא בשם "זה", כי לשון "זה" מורה על מעלת הצורה השלמה הנבדלת שהיה מיוחד בו משה, ומפני כי הצורה נותנת הכרה והבדל לכל דבר עד שיאמר עליו כי הוא "זה", לכך נקרא משה בשם "זה". וכן נקרא בשם "איש" בשביל זה, "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר יב), כי הצורה נקראת בשם "איש" כמו שידוע... והצורה הנבדלת [אינה] כמו הצורה שהיא עומדת בחומר, יש לה מקום הוא הגוף שעומדת בו, אבל הצורה הנבדלת אין לה מקום מיוחד. ואף כי היה בודאי גוף למשה, לא היה הצורה מוטבעת בגוף עד שיהיה נחשב הצורה שעומדת בגוף, רק הצורה הנבדלת. ולפי שהקבר הוא יחוד מקום אל אותו שנקבר שהוא במקום הזה. ולכך לא היה מתיחס אל משה דבר זה כלל, ואילו היה לו מקום ידוע מיוחד שהוא קברו, היה דבר זה יוצא לגמרי מגדר הצורה הנבדלת שאין לה מקום מיוחד, ולכך "לא ידע איש את קבורתו", כי משה הוא הצורה הנבדלת, ואין אל הצורה מקום ידוע מיוחד, וזה אין שייך בשאר צדיקים... לכך העליונים רואים קברו למטה, לא אצלם, כי כאשר היה אצלם היה מיוחד מקום קברו שהוא אצלם, וכן התחתונים רואים קברו למעלה...
ותבין עוד יותר מה שאמר כי גם משה [לא] ידע את קבורתו, כאשר אין לו קבורה מיוחדת מצד שהוא כמו צורה, וזה שאמר אף משה עצמו אין יודע היכן קבור, ולמד זה מן "והאיש משה", כי האיש הוא הצורה, שהצורה מצד עצמה אין לה מקום, והבן הדברים האלו. ויש לפרש ג"כ כי הצורה נגלית בפועל, שמשים הדבר נגלה וניכר, ולכך נקרא משה בשם "זה", כי לשון "זה" שהוא ניכר ונגלה, והיה למשה הצורה הנבדלת, לכך נקרא בשם "זה", כי יאמר כי הוא זה על דבר שהוא ניכר בגלוי, והקבר הוא הפך זה, ששם נטמן הנקבר. ואילו היה נודע קבר משה שהוא הטמנתו במקום ידוע, היה הקבורה שהיא הטמנה, הפך מה שראוי ומתיחס למשה שיש לו משפט הצורה, שאין ראוי אל הצורה הטמנה כמו שהיא הקבר. ודבר זה כאשר ידוע מקום קברו שהוא הטמנתו, אבל משה רבינו ע"ה אין לו הטמנה מצד מדתו שהיה מיוחד בה, ולכך לא היה נודע מקום קברו. וגם משה לא היה יודע היכן הוא קבור שנאמר כי זה משה האיש, ו"האיש" כמו שאמרנו מורה על הצורה... והוא פירוש הראשון בעצמו כאשר תבין.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


ולא ידע איש את קבורתו וכו' אף משה אינו יודע היכן קבור וכו'

הענין, כי קבורה דיליה ב"גחון", בצלמא דלאו הגונה ליה כמ"ש ברעיא מהימנא פ' כי תצא, וכמ"ש רבינו הגדול בפירושו להיכלות באריכות ששם הוא בארץ ציה ועיף בלי מים, והוא גניזת התורה בסלע בתורה שבע"פ בלבושא נוכראה והוא גלותא דיליה, וכמ"ש שם ברע"מ (דף רפ ע"א): ומה דאתמר בך "ולא ידע איש את קבורתו" וכו' ווי לאנון אטימין לבא וכו' דלא ידעי קבורא דילך וכו', אלא הכא רזא רברבא, קבורה דיליה בצלמא דלאו הגונה ליה וכו', ובגין ההיא קבורה הוי בעי רחמי דלא ימות תמן וכו' ולא ניתן לו. ודבר זה נעלם גם ממשה הטעם למה לא נענה בזה... ושם ברע"מ: ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו וכו'. והענין, כי רמיזא דפורקנא הוא נוקב עד תהום רבה, שצריך לנקוב הסלע עד הבריאה ששם תהומא רבה ושם הוא גניזת משה רבינו ע"ה שהוא סוד שיל"ה, גואל האחרון, וכמ"ש לבא לפומא לא גלי, שלא נתגלה גם למשה רבינו ע"ה, והוא גניזתו ב"גחון" שהוא נח"ש מש"ה וי"ג, "ויקבור אותו בג"י", שהוא סוד חיוורת עילאה שמתפשט בסוד לויתן נחש בריח עד עט' היסוד ושם נגנז האור...
גם גניזתו בגחון הוא סוד גלותא וקבורה דיליה בין ת"ח ומתגלה בהם, אבל "ולא ידע איש את קבורתו", לית מאן דאפיק מיניה חכמה דאיהו מלגאו, הלכה למשה מסיני... וע"ז נאמר ג"כ "ולא ידע איש את קבורתו" כמ"ש "והאיש גבריאל" וכו' שהוא בגחון כמ"ש בהיכלות שם תניינא בגיחון וכו', וכמ"ש רבינו בפירושו שם באריכות. ושם גם ת"ח שבדור אין מתגלה להם רק מוצאים טיפין טיפין לבד. והוא מ"ש שגם משה לא ידע וכו', והם ניצוצי ת"ח שבדור שבהם נתעלם נשמת משה, וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות: משה שפיר קאמרת וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור

בעל ילקוט סופר מפרש, היות שמה "שלא ידע איש קבורתו" היה משום שהקב"ה בעצמו התעסק בקבורתו, ובמה זכה באמת משה רבינו ע"ה להכבוד הגדול הזה, מחמת ענוותנותו הרבה, שלא ידע מדוע הוא זוכה לזה שהקב"ה מתעסק עמו. ומה שאמרו שאף משה רבינו ע"ה "אינו יודע היכן הוא קבור", הכוונה היא שאף הוא לא ידע במה זכה הוא שכל העולם אינו יודע היכן הוא קבור, שהסיבה היתה שהקב"ה בעצמו קברו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מה שנאמר נח "איש צדיק תמים" - "איש" מצינו (ברכות נד ע"ב) עמדו ע"ג איש זה משה דכתיב והאיש משה עניו מאד... וכן נדרש ולא ידע איש על משה רבינו איש האלהים. ובכמה דוכתי דרשו "איש" על משה במדרש רבה וזוהר הקדוש. "צדיק" - מדת יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. "תמים" - שלים, מדת "יעקב איש תם", ומתרגמינן גבר שלים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נח, אות ד דף יב ע"א)


מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור
10-12

ומ"ש "בגללכם" ולא אמר בעבורכם, יש ליישב על פי מה שאמרו רז"ל שמשה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור, שהיו מתריזים כנגדו רעי וגלל, לכך אמר "בגללכם" מלשון "כאשר יבער הגלל" (מלכים א' יד, י). ולכן נאמר "גם אתה", לרבות עצמותיו... וכל זה כדי לכפר על מעשה פעור.

(כלי יקר, דברים פרק א פסוק לז)

כי אין ע"ז בעולם שכל כך גנאי לאדם כמו פעור, שהיו מתריזים לפניה, ולא היו ע"ז שהיו ישראל להוטים אחריה כמו פעור, וכדכתיב (במדבר כה) "הנצמדים לבעל פעור", וכדאיתא במסכת סנהדרין (סד ע"א)... ומפני כי משה רבינו ע"ה היה איש אלקים, ובפרט במיתתו היה יותר מתעלה בקדושה עליונה, היה מסלק מישראל עוון פעור שהוא הטומאה והתיעוב, כי המיתה של הצדיק והקבורה היא מכפרת על הדור. וכבר בארנו הטעם, כי ראוי שיהיה הסתלקות הצדיק שהוא עיקר הדור [כאשר מסתלק מן הגשמי והחמרי, סילוק החטא מן הדור, כי נתקדש הדור ע"י הצדיק שהוא חלק הדור] בקדושה עליונה. ולפיכך משה רבינו ע"ה, כאשר נסתלק והיה שב אל מדרגת הפשיטות יותר, זהו כפרת והסרת חטא פעור. וראוי היה שנקבר משה מול פעור, כי כנגד הקדושה הוא הטומאה והתיעוב, שאם ימצא קדושה עליונה כך ימצא כנגד זה התיעוב.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

הוא סוד עמוק ונורא, כי משה רבינו ע"ה דרגא דיליה בדעת בפנים, ונגדו מדרגת פרעה בעורף, וכמ"ש רבינו הגדול בפירוש לספרא דצניעותא בסוד פרעה ותנינים. ובמשה כתיב (דברים לד, י) "אשר ידעו ה' פנים אל פנים", והוא בקדושה דעת הנעלם דסליק בצניעותא לעילא לעילא לאתר צניעו דכולא. ולכן "ולא ידע איש את קבורתו". ונגדו בהיפוכא דרגא דפעור שהוא חוצפא וגילוייא נגד הקדושה מצח הרצון שם הוא העורף, והוא קליפת מואב שפרסמה אותו וכמ"ש (ירמיה ג, ג) "ומצח אשה זונה היה לך" וכו'. ומואב היא מ"ט שערי טומאה נגד מדרגת משה רבינו ע"ה שזכה למ"ט שערי בינה. ומשה רבינו ע"ה הוא משופרא דשופרא, שעולה לסוד המוח בדעת, אבל פעור מואב הוא בהיפוכא שהוא זוהמא אחרונה, "צא תאמר לו", והוא נקודה דחורבה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

בעל לשמוע בלמודים מפרש על פי הילקוט "למה נתעלמה הלכה ממשה כדי שיטול פנחס הראוי לו, ולפי שנתעצל משה, לא ידע איש את קבורתו", והכוונה דכמו שנתעלמה הלבה ממנו כמו כן נתעלם מקום קבורתו. הרי דמיחסים הענין של התעצלות משה במעשה פעור לאיזו פחיתות. בצדק איפוא אמרו כאן שלכן נקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור שנתעצל להשיג ההלכה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

והוא, דידוע ששורש קלקול הנחש היה להכניס תאוה באכילה, וע"י זה נעשה פסולת ומותרות מהמאכלים... וקודם הקלקול לא היה פסולת מהאכילה, כשהיה אדם הראשון בגן עדן, כמו המן. רק ע"י הנחש שהכניס כח התאוה והנאת עצמו, נעשו המותרות ופסולת. וזהו ענין עבודת הפוער לפעור (כמו שאמרו סנהדרין סד.), ומשום זה אף דמכוין לבזויה, מכל מקום נותן בזה כח להקליפה ע"י המותרות שהם משורש הנחש. ומשה רבינו תיקן הקלקול הזה מהשורש, וזה שאמר לכפר על מעשה פעור. וזה שנאמר "ונשב בגיא מול בית פעור", ששם קבורת משה, וידע משה רבינו שאחר פטירתו כשיתמו ימי אבל משה יזכו לתקן שורש הקלקול הזה... ולשון "ונשב" הוא לשון נייחא... וזה פירוש מה שאמר "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור" וגו', היינו שזכו לכח הראיה, שבזה מוציאין כל החיות מהקליפה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות יט)


מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם וכו' ועומד משה ומבטל את הגזירה [בעין יעקב]
אחרי 12

ומה שאמר בסמוך כי לכך לא נודע קברו של משה שלא יבאו להתפלל על קברו של משה ויבטלו הגזירה, אע"ג שכך ראוי שלא יהיה נודע קברו של משה, כבר אמרנו כי נראה זה קצת העדר מה שלא נודע קברו של משה ולא היה ראוי זה, רק מפני שאם היה נודע קברו של משה יבאו על קברו ויבטלו הגזירה. אף על גב שנודע קברי אבות, לא קשיא, כי משה הוא עצם ישראל, ונקראו ישראל על שמו, "ויזכור ימי עולם משה עמו" (ישעיה סג), וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר פ"ל), ולפיכך היה משה מתפלל עליהם כמו שעשה משה [דכתיב] "ויחל משה" (שמות לב). ועוד דלא דמי תפילת משה רבינו ע"ה, שאמרו במדרש בפרשת ואתחנן כי היה נקרא איש אלקים, ולפני איש אלקים שעלה שמים וירד לא ננעל לפניו שום מחיצה, ולכך תפילתו נשמעת ביותר והיה מבטל הגזירה...
ומה שאמרו שלכך לא נודע קבורתו שלא יבאו להתפלל על קברו, דמשמע שאי אפשר שיהיה נודע קבורתו, אין זה קשיא, דודאי אפשר שיהיה נודע כמו כאשר היה משה בחייו כי בחייו היה הצורה בפעל לגמרי, ואף אם הוא במקום הרי היא נבדל מן המקום, והיה משה בחייו נבדל מן הגוף לגמרי שהוא מקומו ולא נחשב שהיה במקום, אבל לאחר מיתה אין הצורה בפעל לגמרי כמו שהוא בחיים, והאדם שב אל העפר ולא היה נבדל לגמרי מן העפר אשר שם שב האדם, לכך אין לומר בזה שהיה נבדל לגמרי מן המקום, ומ"מ שיהיה הסבה לגמרי אליו עד שיהיה נודע מקומו המיוחד הוא קברו, לא היה זה רק לא היה נודע קברו וזה למעלת הצורה כמו שיתבאר, ומ"מ היה ראוי שיתן לו ה' יתברך מעלה זאת שאף אחר מיתתו יהיה נבדל לגמרי מן הקבר, ואז היה נודע קברו כמו שהיה בחייו שנודע מקומו, רק כי לא נתן לו דבר זה שלא יבאו [על] קברו להתפלל כמו שמפרש והבן הדברים האלו (ואמר) כי הם דברים ברורים...
מ"מ היה אפשר שיהיה [נודע] קברו [אף] אם [יש] לו מעלה זאת שאף אחר קברו היה נבדל מן הקברו כמו שהתבאר למעלה, רק כי לא היה לו זה, שלא יבאו על קברו להתפלל ואין להאריך עוד.
ובמדרש תנחומא בפרשת פנחס אמר שם ויקם פנחס מתוך העדה ויקח רומח בידו. ולפי שנתעצל משה מן המצוה לכך לא נודע קבורתו, שצריך האדם שיהיה עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים ע"כ שם. ויש שדחו מדרש זה ואמרו שאין ראוי לקבל דבר זה, כי משמע מזה מה שלא נודע קבר משה הוא בשביל חסרון שנמצא [בו] ח"ו, ואינו כך רק הוא לגודל מעלתו כך אמרו קצת, ואלו האנשים לא ירדו להבין דברי המדרש, כי המדרש בא לבאר עיקר הסוד מה שלא נודע קברו, והן הן הדברים אשר אמרנו, כי היה למשה משפט הצורה שנקרא איש ולכן לא נודע מקום קברו כמו שהתבאר, ומ"מ אם היה למשה משפט הצורה הנבדלת לגמרי, וזה היה למשה אם היה זריז לגמרי שאז היה נקרא איש לגמרי, אשר האיש שהוא צורה זריז ביותר ואין בו מכבידת החמרי כמו שהוא באשה, שלכך נקרא הצורה איש והחומר בשם אשה, ואם היה זריז לגמרי במצוה היה משה צורה הנבדלת לגמרי... עד שאף אחר מיתה לא היה לו [הטמנה והיה נודע קברו] וכמו שאמרנו למעלה, וכאשר היה נבדל הצורה מן הקבר היה נודע הקבר, כי עיקר מה שלא נודע הקבר, מפני כי היה למשה [הטמנה בקברו] ולכך לא היה נודע קברו כמו שהתבאר, מה שלא היה אם היה לו צורה נבדלת לגמרי ולא היה לו צירוף אל הקבר ואז היה נודע קברו ובזה די אם תבין [ומי שאמר] שלכך לא נודע קברו שלא יבאו על קברו להתפלל, אע"ג שהאבות היה נודע קברם מ"מ מן אשר אמרנו כאשר משה היה צורה נבדלת והיה כמו מלאך בשביל זה כל מה שהתפללו על קברו היה נעשה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

סוטה פ' המקנא (יד א, כ"ה בע"י) - א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף ממנ' ואשמידם (דברים ט יד) כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד ושבעים זקנים ושאר חכמים ותלמידים, ולא עשה בשבילם ולא בטל הגזרה אלא בשביל משה...
ואם הדבר כן בחיי הצדיקים, יותר ויותר נתעלה מדרגתם אחרי מותם בלי שום ערך ודמיון, כאשר בארו והוכיחו במאמרנו.
וראוי לדייק בו. א', שהאריך בשאלה מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, כאלו עיקר הספק היה למה בא ההעלם אצל עיני בשר ודם, יאמר בקצור ובסתם למה נסתתר קברו של משה. הב', זרות התשובה בזה, כי אין מדרך חסדו ית' עם ישראל למנוע דרך בקשת הרחמים על הגזרות הרעות אדרבא הוא פותח פתח על ככה, כאשר דרשו ז"ל על הניחה לי וגו' (שמות לב י), ואיך אמר שהסתיר קברו כדי שלא יעוררוהו לבקש עליהם רחמים. הג', באריכות לשונו שמא יבאו לקבורתו באותה שעה וכו', כי מה איכפת לן אם תהיה הביאה באותה שעה או בזולתה. הד', למה הוצרך להודיענו שעל שסרחו בעגל קצף על ישראל כשאמר למשה הרף ממני וגו', כי הכל שפת יתר, והיה מספיק לומר בלבד כשעשו ישראל העגל כמה צדיקים היו שם וכו', שעיקר מה שהודיענו הוא שעם היות שם צדיקים לא עשה בשבילם. ואלו מנוסח לשונו נראה שההודעה היא שקצף ה' וכו', ואין זה מכוונתו, והא מיהא לפי דרכו היל"ל וקצף הקב"ה בוי"ו ההמשך. הה', קשה כי מאמרו שחביבין צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שכן אתה מוצא וכו', נראה שרצה להביא ראיה על הנחתו מענין העגל, ואיך הוכיח זה מכאן והרי משה רבינו ע"ה חי היה באותה שעה, ומנין לנו שבמיתתן חביבין יותר מבחייהם. וכבר היינו יכולים לומר בזה כי אין כוונתו להוכיח שחביבים במותם יותר מבחייהם, כי זה הוא מונח קיים חייבהו השכל, יען אחר מותם נקבצו יחד כל השלמיות והזכיות אשר היו להם בזמן חייהם מיום היותם עד סופם ועולים למנין גדול, מה שאין כן בשום זמן מחייהם כי עדיין לא נמצאו אצלם השלמיות העתידים להיות בהם, א"כ דבר פשוט הוא מעצמו שהם יותר חביבים מיתתן מבחייהם, ואין צריך להביא ראיה עליו. אלא הכוונה לקיים מה שאמר שאילו ילכו אצל משה היה מבטל הגזרה, כי כיון שהוא מושכל פשוט שהצדיקים חביבים במיתתן יותר מבחייהם, ואנחנו ראינו למשה רבינו ע"ה שאפילו בחיים חייתו הספיקה חבתו לבטל הגזרה בדבר העגל, אף כי אחרי מותו שודאי יבטלהו בלי שום עכוב. אלא שלפ"ז נראה שלא היה לו לומר השלילה בשאר הצדיקים שלא עשה בשבילם, כי מה לנו עתה בזה די לנו שבחייו בטל הגזרה כ"ש במותו. ואולי נאמר, כי הכוונה להשיב על קושיא יפול בדבריו, שאם נסתר קברו של משה רבינו ע"ה לסבה הנ"ל ומטעם שהצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם מה הועיל בהעלם קברו של משה רבינו ע"ה בפרטות, הא כמה וכמה קדושים וחסידי עליון היו בישראל מדור דור הידועים בקבריהם, ומי המונע שילכו לאותם הקברים ומתוך חבתם אחרי מיתתם כפי ההנחה הפשוטה הזאת יבטלו גם הם הגזרה. על כן אמר, כי לא היתה ההקפדה אלא על משה רבינו ע"ה יען רגיל הוא בכך, וזה מדתו לבטל הגזרות אף מזמן חייו יותר משאר החסידים שכן מצינו שהוא ולא אחר בטל גזרת העגל, ולפיכך יש לחוש שמא גם אחר מיתתו ילכו אליו על כך, מה שאין לחוש על חסידים אחרים. ועם שזה ענין מחודש הנה פשוטן של דברים מורה שאין הכוונה אלא להוכיח מעלת הצדיקים במיתתן יותר מבחייהם ויובן על פי דרכנו. הו', למה הביא פסוק הרף ממני שהם דברי משה ע"ה ולא הביא דבריו ית' בשעת מעשה ועתה הניחה לי. הז', נראה שהוא כסותר את עצמו, כי תחלה אמר כמה צדיקים היו משה ואהרן ויהושע ולא עשה בשבילם וכו', כלל משה רבינו ע"ה עם האחרים ואמר סתם ולא עשה בשבילם אם כן גם הוא היה כמותם שלא עשה בשבילו, ואח"כ אמר ולא בטל את הגזרה אלא בשביל משה. ומהראוי לא היה לו להזכיר תחלה משה, אלא יאמר כמה צדיקים היו באותו הדור אהרן יהושע וכו' ולא עשה בשבילם. ולכל הפחות לא יאמר לשון ולא עשה בשבילם שכלל את כלם, אלא יאמר ולא עשה בשביל כולם אלא בשביל משה. הח', למה כפל ולא עשה בשבילם ולא בטל את הגזרה, דהיא היא ובחדא מנייהו סגי.
והנראה לי בישוב כל זה, כי הכוונה הכוללת במאמר הוא להורות עוצם אהבתו יתב' את עמו ונחלתו. כי כל מחשבותיו אלינו להיטיבנו, ובעידן ריתחא יבקש צדדים להמעיט העונש ולסבב יתיסרו ברע במעוטו, ודטבא להו עביד להו כדי שינצלו מעונש יותר חמור. וכבר נודע מדרשתם ז"ל (ב"ר מד כד) על מראה בין הבתרים שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכות, ובאה המסקנא שהובררו המלכיות להנצל מדינה של גיהנם. ואצל חרבן הבית נאמר מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' (תהלים עט א), ודרשו בו (קדושין לא ב) קינה מיבעי ליה אלא מזמור ששפך אפו בעצים ובאבנים ולא המית את בניו וכו'. הנה כי כל ישעו ית' וכל חפץ להקל את העונש בתת להם יסורין ממרקין כי בם ינצלו מהעונש העתיד החמור והקשה יותר, אלא שהבריות עיני בשר להם ולא יחכמו ישכילו אחריתם העתיד לראות את הנולד, אלא ישימו לנגד עיניהם המזדמן בעת ובעונה הזאת, וישתדלו לפרוק מעליהם הצער ההווה ואם מעט הוא בערך הבא, באין מבין כי בחלופו מרה תהיה באחרונה, ואלהינו מרחם מרחיק השגת ההשתדלות הזה לטוב לנו כל הימים.
וזה הורה, במה שיש מקום ספק מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, כי הנה ראינו הכתוב הודיענו איה מקום קבורתו באמרו - ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור וגו' (דברים לד ו), באופן שיש כאן ידיעה ציוריית בפרטית המקום אשר הוא שם קבור, עד שאם ישאל איש עליו יאמר אותו במצריו ובסימניו, אלא שבבא אחר כך לידי ראייה חושיית נסתר מנגד עינינו. וכפי אמרו (סוטה יג ב) סימן בתוך סימן ואפ"ה ולא ידע וגו', וספרו ששלחו מלכות אצל גייסתא של בית פעור הראוני היכן משה קבור, עמדו למעלה נראה להם למטה למטה נראה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות וכו'. הרי שאעפ"י שהיתה להם ידיעה על מקומו ביחוד, מכל מקום בבואם לידי ראייה בחוש העין היה נעלם מהם ונסתר מנגד עינם. ע"כ שאל מפני מה נסתתר קבר משה מעיני בשר ודם, כי הסתרה זאת לא היתה אלא מהעינים בלבד, דאלו לענין הידיעה השכלית כבר באו לנו כמה סמנים כאמור. וכיון שכבר יש הקדמת ידיעה זאת מה היה שבאה ההסתרה מעיני בשר ודם, שבבואו אל המקום ההוא תתבלבל ראייתו שהעומדים למטה נדמה להם למעלה וכו'. והשיב כי היה זה כן ממנו ית', לפי שגלוי לפניו שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל, אשר לפי האמת הם שני חסדים גדולים לשכך את הדין לטובתן של ישראל לשפוך החימה על העצים ועל האבנים ולא תהיה בהם כליה חלילה ולהנצל מדינה של גיהנם, אלא שהם עיניהם לא לנוכח יביטו מה שעתיד להיות רק יראו לעינים מה שתזדמן להם מן הצער להווה, ויבואו אל משה באותה שעה, כי לא יעמוד בפניהם רק הסתכלות אותה השעה בלבד שמרגישין בה היסורין ובה שעתא יבואו אל משה לבכות, כבכיית הולד כשאמו רוחצתו מטנופו, ויתחננו לו לבקש מלפניו ית' להעביר אותה הגזרה, ויגרום זה שתתחלף לעונש עתיד רע ומר ממנו. ע"כ קדם לסגור הדלת בזה, בהסתיר מן העין קברו של משה, שאם לא כן יבואו לראותו ויעוררוהו על ככה, יוכרח כב"י לבטל את הגזרה לעשות רצונו של משה כיון שהוא באותו מצב אשר הצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם.
ומביא ראיה שכן אתה מוצא וכו', לדעתי נתייסד זה על מה שאמרו בפ' במה מדליקין (ל א) על פסוק ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד ב) כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות וכמה תחנונים לפניו ולא נענה. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, נמצא שלא הועיל משה ע"ה עם כל גדולתו לשיקובל בזכות עצמו אלא בזכות הקדושים המתים. והוא מה שרצה רב חמא במאמרנו באמרו שכן אתה מוצא וכו'. כי כשסרחו ישראל מעשיהם במדבר, הנה כיון שנמצאו שם משה ואהרן ושאר הצדיקים היה נראה כפי מעלת צדקת כל אחד מהם, ומה גם משה ע"ה, יתרבה ויספיק זכותם לאחד משני דברים - אם שבשבילם יעבור הקב"ה על חטאת ישראל ולא יקצוף עליהם, ואם באולי אי אפשר שלא להתקצף מצד הדין לכל הפחות יבטל אח"כ הנגזר ויסתור הגזירה בשבילם. והוא ית' לא כן עשה, אלא כשסרחו קצף הקב"ה עם שלא היה לו לקצוף, ועוד שאמר למשה הרף ממני, שאפילו אחר שקצף לא ערב משה אל לבו להתפלל עד שהקב"ה פתח לו פתח.
וזה יתבאר במה שראינו למשה ע"ה שנה במשנה תורה מדבריו ית', כי הוא אמר ועתה הניחה לי ומשה אמר הרף ממני. אלא ודאי הענין הוא מה שפירשו ז"ל (שמו"ר מב י) על ועתה הניחה לי (שמות לב י) וכי תופש הייתי וכו', כי כל ימי נצטערתי על זה איך יתכן שמה שאמר ה' בשלילה שיניחהו ואל יתפלל יפרשו על הפכו, והוא ית' יצוה יניחהו ויערב משה על לבו לעבור על צוויו, כי הלא לירמיה ע"ה אמר ואתה אל תתפלל וגו' (ירמיה יד יא), ובדברו ית' עם משה לבדו שלא היו שם ישראל לא היה צריך לדבר בחירות הפך הכוונה כדי שלא יבינו ישראל כאשר יקרה במשל הפדגוג. אבל הכוונה לפי קצורי, משה ע"ה בארה בשנותו מלשון ועתה הניחה לי ללשון הרף ממני. והוא כי משה דקדק מלת ועתה למה לא אמר סתם הניחה לי, אלא ודאי רצונו ית' לומר מה שאני מצוה לך הוא שעתה בלבד לפי שעה בעידן ריתחא קמייתא תניחני שתפוג חמתי, אבל אח"כ לא תניחני אלא התפלל ותפוס בי. לכך בארה משה שאמר לו ה' הרף ממני, ר"ל לא צוני על ההנחה המוחלטת אלא על הרפיון בלבד שהוא ממש נתינת מעט הנפשה, כעין (השע) [ושית] ממני ואבליגה מעט (איוב י כ). הרי שאם לא היה ה' מעוררו על ככה לא היה בידו של משה להתפלל, ואעפ"י שהיו שם כמה צדיקים ובתוכם משה לא הספיק זכותם כלם יחד, כי לא עשה בשבילם ממילא לבלתי בא לידי גזרה, וגם אחר הגזרה לא היה מי שבטלה אלא בשביל משה, ולא מחמת עצמו אלא בשביל מה שהזכיר לפניו יתברך זכות האבות המתים ע"ה, אלמא הצדיקים המתים הם חביבים יותר מבחייהם. ואם כן ודאי היה מספיק כח משה רבינו ע"ה לבטל גזרת הגלות והחורבן כיון שהיה אחרי מותו, וימשך מזה רע יותר גדול לישראל חלילה. לפיכך הקדים יתברך הרפואה לזה בהעלים קברו מן העין.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש א להספד (דרוש עב))


וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו' אלא להלך אחר מדותיו

אי אפשר להנצל משמץ של עבודה זרה כי אם ע"י השינון שהדבקות של"ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום" היא הדבקות במדותיו של הקב"ה, כי איאפשר להידבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו. מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחוםוחנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים.

(מדות הראיה, דבקות, אות ה)


להלך אחר מדותיו

דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקב"ה והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות כאשר הוא יתברך נבדל מכל מה שזולתו... וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וציוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש. ופירשו רבותינו ז"ל בפסוק "והלכת בדרכיו": מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. וא"כ נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוחסת על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק א ד"ה דע כי)

וכל הדברים הטובים כמו הצדקה ולעשות משפט דבר זה אין צריך לפרש כי על ידם הוא זוכה אל הצלחה אחרונה. וזה כי בדברים ההם יש לו ההתמדות וההתיחסות אל ה' יתברך, במה שאלו הדברים הם דרכי ה' יתברך, שהוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ, וההתיחסות הזה הוא הדבוק בו יתברך, וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה: "אחרי ה' אלהיכם תלכו"... הלוך אחר מדותיו, הרי כי ההתדמות אליו במעשים מה שאפשר נקרא הליכה אחריו, וההליכה אחריו הוא דיבוק בו יתברך, כי ראוי ההתדמות באין ספק להביא החיבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חיבור יחד, והדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד, ודבר זה אין צריך ראיה... והנה המצות האלו ועם שהם מעשים גשמיים באין ספק שהם קונים אליו ההצלחה אחרונה מצד הדבוק בו יתברך כי הם צירוף הנפש כאשר יש לאדם ההתדמות לבוראו.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ט)

ומתוך לעג זה שהתנשאה הטומאה על הכל, באו לידי כפירה איומה, להעריך כל הערכים על הכח העליון באמת המדה של הכח התחתון, בניגוד מגמת הקודש של ישראל שכל ישעה וכל חפצה לדמות תחתון לעליון, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום", "אחרי ה' א-להיכם תלכו... להלך אחר מדותיו של הקב"ה וכו'", "הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). בניגוד לזה באה הטומאה וחפצה לבלע את הקודש ולהעריך את הכח העליון דוקא ממה שנמצא בכח התחתון, ואם יש בתחתון רחמים יש גם בעליון.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על פרק אבות פ"א מ"ו, עמ' נו-נז)

וגם כשתקרא להלן בפרשה זו ולנגד עיניך תופיע הזהרה מחרידה שאין בידך, לכאורה, לקיימה: "אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון". ואתה תתמה ותשאל: "וכי אפשר לבשר ודם להלך אחרי הקב"ה?" אל תיבהל, ואל יפול רוחך, כי שאלה זו כבר נשאלה ע"י חז"ל. והשיבו שהכוונה היא שידבק האדם במצוותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום". מה הוא כשברא את העולם, לא התעסק אלא במטע תחילה, שנאמר: "ויטע ה' אלקים גן בעדן" - כך אתם "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג). וכן בכל העבודות שבעולם, אם הן נעשות בקדושה ובטהרה אפשר להתדמות בהן להקב"ה.
וגם בזה תקיים מצות "ובו תדבקון", בכל מעשה אשר תעשה בארץ הקודש לפתחה ולבנותה, כדי שעם קדוש יחיה בה חיים של קדושה ודבקות באלקים חיים, יהיה זה חשוב בעיני הקב"ה כאילו עסקת בתורה, כי רוב גופי התורה קשורים בארץ ישראל, וכשאתה מקיים מצוות התלויות בארץ אתה מקיים מצוות "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ו). אם תעשה ככה - תגיע לקדושה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' קדושים עמ' רצב)

אמיתתן של מידות מתבררת מתוך התבוננות בתורה, במידותיו של הקב"ה.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 169)

יש ספר מוסר ומחשבה בשם 'שער בת רבים', ושם ביאור ארוך על הפסוק: 'ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום' [דברים ד, ד]. ושם הוא כותב: א. דבקות היא מעל החיים, ואנו חיים בעולם הזה. ב. דבקות היא בשביל יחידי סגולה, ולא בשביל כולנו. ג. אולי כן יהיה לעתיד לבוא אך לא עכשיו. ולא היא: 'חיים' - בעולם הזה, 'כולכם' - ולא יחידי סגולה, 'היום' - ולא רק לעתיד לבוא. אין בדבקות ניתוק מהחיים, או רק מגמה של לעתיד לבוא, אלא 'הידבק במדותיו'. בשלימות מידותיו, בממשיות החיים המציאותיים, עכשיו, היום.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 38, אורות ישראל, א, ה, סע' 10 = שיעורים בספר אורות, עמ' 188 = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 118)

ה"חפץ חיים" סיפר שפעם שאל רבי חיים מוולוז'ין את הגר"א: כל המידות נלמדות מהקב"ה בתור הליכה בדרכיו, "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". נשאלת השאלה: היכן מתגלה אצל הקב"ה המידה של שמח בחלקו, שנמשך ממנה החיוב אצלנו להיות שמחים בחלקנו? השיב לו הגר"א: מהפסוק "כי חלק ד' עמו", שבשירת "האזינו", כי "בין כך ובין כך קרויין בנים". ד' שמח בבניו גם אם אינם נוהגים מנהג בנים.

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 507-508)

כך למדו חכמים ... "הלך אחר מדותיו של הקב"ה... אף אתה קבור מתים". כלומר: "להידמות בפעולותיו הטובות" [ס' המצוות], ו"לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד הרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה' יתברך וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו, כי חפץ חסד הוא" [ס' החינוך].
ומסתבר כי עיקר מצוה זו בשטח המדות, ורק נופה בשטת המעשים: "ההליכה בדרכיו כוללת כל ענין יושר המדות ותקונן. והוא מה שביארו חז"ל: 'מה הוא רחום אף אתה רחום'. וכלל כל זה: שינהג האדם כל מדותיו - לכל מיני פעולותיו - על פי היושר והמוסר" [הקדמת מסילת ישרים].
אלא שעדיין צריך בירור: טה באה להוסיף מצוה כללית זו, על כל הציוויים הפרטיים המפורשים בתורה, לרגשות ומעשים של חסד ורחמים וחסידות וקדושה ותמימות וגבורה? הרי כל מצוות עשה נתייחדה לדבר מסוים, ומהו איפוא המיוחד שבמצוה זו? מה נקבל ממצווה זאת שלא קיבלנוהו מן הציוויים הפרטיים השונים?
אמנם כאשר מתבוננים יפה בהגדרתה של המצוה לאור רבותינו ז"ל, מתברר לנו המיוחד שבה, התוכן החדש של מצות ההליכה בדרכיו לא חדש במובן של חידוש נושא, אלא חידוש מגמה וקנה מדה. הנושאים של מצוה זו הם בערך אותם הנושאים של ציוויים פרטיים שונים, אלא ששם הזולת הוא המגמה, וטובת הזולת הוא קנה המדה, ואילו כאן מגמה יותר עליונה, וקנה מדה יותר מקיף. וזהו שעושה את המצוה הזאת למצוה מיוחדת גדולה. המגמה היא כאן: הידמות לבורא.
וזהו הדבר: "האדם ראוי שיתדמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה: צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הריהו מכזיב הצורה, ויאמרו עליו: צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות העליון - פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו, ובפעולותיו לא יתדמה לקונו? לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולת הכתר, שהן י"ג מדות של רחמים עליונות" [תומר דבורה פ"א]. כלומר: האדם שנברא בצלם אלקים ודמותו, במבנה נשמתו ומהותו, וגם במבנה גופו יש מרמזי מעלה, ראוי לו שיגלה בפועל את שיש בו בכח מסגולות הנשמה, מצלמו ודמותו.

(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"א, עמ' 182-183)

ובדרשותיו היה רגיל רבנו לדון בפרטי המצוה ד"והלכת בדרכיו", שהיא מצות ההדמות לאלקים. דבגמ' ספ"ק דסוטה רק איתא: מה הוא מלביש ערומים... הקב"ה קבר מתים... וכו'. וכן בגמ' שבת (קלג:) הובאה דרשת אבא שאול... מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום. אכן הרמב"ם הרי כתב (פ"א מדעות ה"ו) שכל התכלית היוצאת לנו מכל מה שתיארו הנביאים את הקב"ה היא להודיענו פרטי קיום זאת המצוה של "והלכת בדרכיו", דמצוה זו קיימא אכל דרכי ד'. ועד"ז הוסיף רבנו כמה וכמה פרטים מחודשים והערות נוספות בקשר למצוה זו... [הערה 1: עי' בס' איש ההלכה (עמ' רנב), שהמצוה המרכזית בתרי"ג מצוות היא מצות ההליכה בדרכיו של הקב"ה. ועיין עוד בס' השקפת הרב (ח"א, מאמר ב') מזה. ועיין שם עוד בס' איש ההלכה (עמ' רמט) לגבי ג' שבחי ד' הנאמרים בשמונה עשרה, דאיתא בגמ' (ברכות לג:) דאי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא... לא הוינן יכולין למימר להו... והרמב"ם ניסח כאן שיטה נהדרה, כי תארי הפעולות ששימושם הותר לאדם, כולם עיקרים מוסריים המה, המטילים על האדם חובה מוסרית... לא היינו רשאים לספר בשבחו של מקום, אם זה השבח לא היה מחייבנו בהליכה בדרכי ד' ובהידמות אליו (שם עמ' רנב). וכן הוא בס' ימי זכרון (עמ' פו)].

(רבי צבי שכטר, נפש הרב [רי"ד סולובייצ'יק], עמ' נט)

ראה רעיא מהימנא תצא רעח, א: פקודא ט"ז - למיהך באורחא דקב"ה, וזהו כשיטת ההלכות גדולות, עי' סהמ"צ להרמב"ם שורש א וברמב"ן שם שורש ג ד"ה והתשובה השלישית.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שלוש עשרה שבטים שעם מנשה ואפרים הם נגד שלוש עשרה מידות של רחמים, כי כל אחד יש לו ענין קדושה [של דביקות בה' יתברך דהדבק במדותיו, כמו שאמרו בסוטה] בפני עצמו שיש בו משורשו.

(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות כה בתחלתו)

עיקר הדבקות בו יתברך הוא העסק התורה, הוא שמותיו של הקב"ה, ואוריתא וקודשא בריך הוא חד הוא... ועל זה אמר הכתוב,"לאהבה את ה' כו' ולדבקה בו" (דברים יא, כב) ואמרו: הדבק במדותיו כו', שע"י התורה משיג מדותיו יתברך ופרטי עניני הנהגתו בנבראים, וכל המדות שלו יתברך הם שמותיו הקדושים, כי כל שם הוא לפי הפעלה וההשגחה המושג לנו מאתו יתברך. וכל התורה שמותיו של הקב"ה, הכל מדותיו יתברך, שבתורה הודיע את דרכיו, כמו שאמר הכתוב "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו" (תהלים קג, ז). והיאך ידע מדותיו להתדבק בהם, אם לא יעסוק בתורה יומם ולילה, אשר היא מבוארת בפרטות כל המצות כללותיהם ופרטותיהם, שמדותיו יתברך אשר הם רוחניים למעלה למעלה, הם נתגשמו ונתלבשו בפרטי המצות בעולם הזה על פי התורה.

(רי"א חבר, אור תורה, אות יא)


להלך אחר מדותיו וכו' מה הוא מלביש ערומים וכו'

ובפרק קמא דסוטה: אמר רב אחא... מה הוא מלביש ערומים... מבקר חולים... קובר מתים... ומה שע"י המדה הזאת בפרט אפשר להתדמות לבוראו, מפני שזאת המדה היא מה שעושה האדם בעצמו. כי המשפט לא שייך לומר שהוא הולך בדרכי ה' יתברך, כי ההולך הוא הולך מצד עצמו ועושה מעצמו מרצונו ומדעתו, וזה נקרא שהוא הולך בדרכי ה' יתברך כאשר עושה דבר מדעתו, ואילו המשפט הוא מחויב לעשות משפט ולא נקרא זה שהולך בדרכי הקב"ה. רק כאשר הוא עושה חסד לפנים משורת הדין והוא עושה מדעתו ומרצונו, בזה שייך שהולך בדרכי ה' יתברך. וכן הרחמים כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה, אין בכל זה שיאמר שהולך בדרכי ה' יתברך, כי אם לא היה העני בצרה, אפשר כי לא היה עושה. ולכך לא יאמר בזה שהולך בדרכי ה' יתברך רק כאשר עושה חסד, שהחסד הוא עושה מעצמו ואינו חייב בזה. ולפיכך ע"י המדה הזאת נאמר עליו שהולך בדרכי ה' והולך אחריו. ויותר מזה, כי כבר התבאר בברכת המזון אצל "כי לעולם חסדו", כי המדה הזאת מתייחס אל ה' יתברך עצמו בפרט יותר משאר המדות וע"ש, ולפיכך הגומל חסדים נקרא שהולך אחר ה' יתברך.
ועוד יש לך לדעת, אף על פי שהאדם עושה משפט אמת וישר, אין המשפט הוא מדת האדם, כי אי אפשר שלא יהיה האדם משקר במשפט בשגגה, ולפיכך אין מדת המשפט מדת האדם, ולכך אין לומר במדת המשפט שהאדם הולך אחר הקב"ה, רק כאשר הוא בעל חסד ועושה חסד שלא במשפט, והאדם מדה זאת אפשר לו לעשות והיא שייכת לו, ודבר זה יתבאר לקמן אצל חסד ואמת נפגשו, כי גמילות חסד בפרט הוא מדת האדם והוא שייך לאדם, לא מדת המשפט ולא שאר המדות רק מדה זאת. ולפיכך במדה זאת שהיא מיוחדת לאדם יאמר בזה שהולך אחר הקב"ה. והמדה הזאת מתייחס אל ה' יתברך עצמו גם כן... ועוד כי פירוש זה כמו שאמרנו לפני זה, כי ע"י החסד מתעלה ומתרומם אחר ה' יתברך כמו שאמרנו לפני זה, ובזה נקרא שהוא הולך אחר הקב"ה, כאשר מתרומם מן השפלות עד המעלה העליונה כמו שהתבאר... ולכך כתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו ובו תדבקון", וזה כאשר האדם מסלק מדה הגשמית ואז מתעלה למעלה אחר ה' יתברך כמו שאמרנו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק א [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])

אמנם הר"י ז"ל בשערי תשובה (ב, א; ג, כז) אמר "בד' יצדקו כו' כל זרע ישראל" (ישעיה מה, כה), שזכר שלמות אדון הכל יתברך ומדותיו הטובות, מביא את האדם לכל שלמות וצדקות אמיתית, והוא מפני שמושכל ראשון הוא באדם לדבקה במדותיו של הקב"ה השלם האמיתי יתברך כדי לדבקה בשלמותו יתברך, על כן גדלה מאד מצות "והלכת בדרכיו" הכוללת כל התורה כולה כמעט.
והנה רוב מדותיו של הקב"ה ועלילותיו יתברך אף לפי ראיית שכל האנושי הוא רק טוב וחסד, א"כ אנו למדים מזה לבוא לאהבת חסד והטבת הבריות. ואם אנו רואים לפעמים, נודע ה' יתברך משפט עשה (עפ"י תהילים ט, יז), ונדמה כענין פעולה נוראה ונקמה ח"ו, דרך אמונה בחרנו (עפ"י תהילים קיט, ל), כי הטוב כרוך בעקבו וממנו נעלם. והנה לא די שלא נלמוד ח"ו מזה להרע, כי אם עוד נוסיף להרבות ולהעמיק בעשיית טוב בעצה עמוקה כמו שהקב"ה מפליא מחשבות בהנהגתו, ובחכמה נוראה יסבב טובות בריותיו עד שקצרו דעותינו מהבין. וגם נלמוד דרך ענוה להסתיר טובת עצמנו כשאפשר בלא זה, שהרי רוב הטובות שהקב"ה עושה אין אנו יודעים מהן אף אחת מני אלף, ולא זו בלבד שאחרים אינם יודעים אלא גם המקבל בעצמו אינו יודע כלל, וכמ"ש חז"ל (נדה לא, א): אין בעל הנס מכיר בניסו.
אבל לולא האמונה ע"פ המוסד בנצירת [או: ביצירת] נפש האדם להידמות בפעולותיו ככל האפשרי לקונו יתברך, וזה עיקר משקל שלמות הפעולות, כי דעותינו חלשות מהשיג ערך שלמות אמיתית, א"כ ח"ו לולא אמונת אומן היה הלימוד מפעולות של נקמה ורעה ח"ו לעשות ג"כ כמוהם, והפתי ימצא הרבה רעות בסכלותו, וכמו שנכשל והכשיל רבים הפתי אל-רזי בפחזותו ואיוולתו כמובא במורה נבוכים (פ' יב משלישי) וכיו"ב רבים שר"י, ע"כ החליק הקב"ה להם בדברים שיאמרו שעיקר ההנהגה למערכה, א"כ אין הרעות תלויות לפי דעתם בבורא יתברך, ולכו"ע הוא יתברך המטיב הכללי, א"כ עכ"פ יהיה מקום לישובו של עולם. אבל מי שמבין ומאמין שדרך המשפט היא ג"כ טובה גמורה, הוא יכול לדעת "סוד ד' ליראיו" (תהילים כה, יד) שהוא יתברך עושה כל, "עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מה, ז), ועכ"ז נלמוד להשתמש במדת משפט במקום הראוי המביא לטובה.

(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' קפה-קפו)

דרכו של ישראל שקיבל בנחלה מאביה הראשון של האומה, אברהם העברי, הוא דרך ה'... דרך מקובלת מפי הגבורה בדרך נבואה בלתי מסופקת, ולפיכך בלתי משתנה ובלתי מתחלפת.... ודרך עליונה שהיא מעלה את האדם שלבים שלבים בדרך חכמה ובינה, לדעת רזי עולם וסודות ההשגחה העליונה... ולהתרומם ברוח ונפש בפעולות ומעשים המובילים אל דרכי ה' הטובים והישרים, וכמאמרם ז"ל: מאי דכתיב: "אחרי ה' אלקיכם תלכו"... להלך אחרי מדותיו של הקב"ה... אף אתה קבור מתים. ועוד אמרו: אבא שאול אומר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב) - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה רחום וחנון (שבת קלג ע"ב, ירושלמי פאה פ"א ה"א). היה חנון ורחום מעצם הווייתך, להידמות אל יוצר האדם והעולם שהוא רחום וחנון, מרחם ומחונן לכל בריותיו ולכל מעשיו...
כל הדברים האלה, שהם דרכי חכמה ובינה, דרכי חנינה חסד ורחמים, לקוחים ואצולים ממקורותיהם הראשונים והנאמנים, שהם יציבים וקיימים - נקראים "דרך ה'", והיא הדרך אשר הנחילנו אביה הראשון של האומה ובניו אחריו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 98)

"אחרי ה' אלקיכם תלכו... אף אתה נחם אבלים וכו'". ישנו חילוק יסודי בין דברי הספרי [עקב פיסקא מט] ונוסח הגמרא. בסוגיא בסוטה מוצאים אנו חובה לעשות כמעשי הקב"ה (בזעיר אנפין) - לבקר חולים, לנחם אבלים, לעזור לעניים ולדלים, וכן כל כיוצא בזה. ברם בספרי מבואר כי על המצווה לא רק להקפיד על פעולותיו שתהיינה דומות לאלה של הקב"ה, אלא שהוא בעצמו ידמה לכינויי הקב"ה - שיהא נקרא חנון, רחום, צדיק וחסיד. המרחק בין עשיית טוב וחסד והיות חנון וחסיד הוא גדול מאד. על פי דברי רבי חמא, המעשה הוא העיקר, ואילו הכוונה, הרגשת הלב, החווייה, אינה בכלל מצות "אחרי ה' אלקיכם תלכו". ברם, לפי נוסח הספרי, לא הפעולה אלא גם התגובה הפנימית חשובה. כשאדם מבקר חולה צריך הוא להשתתף בצערו (צריך שיחלה עצמו עליו), כשהוא מנחם אבלים יתאבל עמהם בלבו, כשהוא נותן צדקה לאדם עליו לשאת בעול מוכה זה ולהרגיש את כאבו. בשעה שרבי חמא דורש רק פעולת מצוה, הספרי מדגיש את הקיום שבלב במצוות צדקה וגמילות חסדים...
עיין ברמב"ם פ"א מהל' דעות, הל' ה-ו: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו', וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו וכו'". מבואר ברמב"ם, כי בגזירת הכתוב של והלכת בדרכיו שני היבטים נכללו: א) ללכת בדרכים אלו, כלומר לעשות מעשים טובים, כגמילות חסד וצדקה. הלכה זו מבוארת בדברי רבי חמא בר חנינא; ב) שיהיו מעשיהם קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. במלים אחרות, אישיותו תקלוט מדות אלו והאדם יתן להן ביטוי באופן טבעי. תגובותיו ורגשותיו וכל זיקתו לזולת תהיינה טבועות בחותם חסד ורחמים, כלומר שיהיה חנון ורחום בעצמו בלי שום כפייה ע"י גורמי חוץ.

(רבי יוסף דב סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב, עמ' קע-קעא)

עוד אמרו... להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... הרי שמדות אלו, הנובעות כולן ממדת החסד, הן מדות ה', וכבר בראשית העולם גמל הקב"ה חסד כאשר הלביש ערומים. ומדות ה' שהן טהורות וקדושות כולן ומשקפות את הטוב הכולל והמקיף ואת כל-יכולתו של הקב"ה, מצוות הן על האדם בישראל, כדי שיהיה דומה לו ככל שאפשר, בזה שהוא כופה ומכניע את גאוותו ואת אנוכיותו ואת יצרו, שהם הם שורש הטומאה והרע והכיעור בעולם. ומדת החסד של הקב"ה היא חלק ממדותיו כולן, כאשר כל אחת מהן נמצאת במקומה ובזמנה המתאים.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ז עמ' סט-ע)

פירוש כי ההליכה אחר אחד הוא שנמשך אחריו, וכאשר הלך אחר מדותיו של הקב"ה נמשך אחר הקב"ה. [אמנם] מה שאמר דוקא הלוך אחר מדותיו לעשות חסד ולא לעשות משפט, כי אי אפשר שיהיה עושה משפט כמו שעושה ה' יתברך, רק גמילת חסד דבר זה ראוי אל הכל, אבל מדת המשפט אין יחוס משפט האדם אל משפט ה' יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט, ולכך עליו אין שייך לומר הלוך אחר מדותיו, רק בחסדי ה' יתברך שייך לומר כך, כי החסד הוא שייך אל האדם, ויכול האדם ללכת בדרכי ה' יתברך, ושייך בזה הלוך אחר מדותיו. וכבר בארנו זה. ועוד כי אין נחשב שהולך אחר הקב"ה רק ע"י גמילות חסדים, שזאת המדה שעושה חסד וטוב והוא יתברך הטוב הגמור, ומפני זה דוקא במדה הזאת נקרא שהולך אחר ה' יתברך בעצמו. וזה עיקר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" - פירוש שישמרו ללכת בדרך שה' הולך בה... כאומרם ז"ל: הדבק במדותיו, מה הוא רחום וכו' מה הוא מלביש ערומים, מבקר חולים אף אתה היה מלביש ערומים, מבקר חולים וכו'. וגם זה הוא דוקא בישראל, כי סימני אומה ישראלית ביישנים רחמים גומלי חסדים כמאמרם (יבמות עט.), מה שאין כן בנכרים אשר אין להם זאת.

(באר מים חיים, פרשת וירא, פרק יח, פסוק יט)


להלך אחר מידותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ויעש ד' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים

היה זה אחרי החטא הראשון, אשר בגללו נגזרה מיתה על העולם, והאדם ואשתו עמדו נזופים כאשר "נפקחו עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". ואחרי שהוכיחם הבורא קשות והודיע לכל אחד מהם את עונשו לשעה ולדורות, ועתה עמד לגרש אותם מגן עדן ולהשכין עליו את להט החרב המתהפכת, בשעה ההיא בא הקב"ה בכבודו ובעצמו ופייסם; וכל זה עשה אחרי שהם עצמם כבר תפרו להם עלה תאנה ויעשו להם חגורות (ג, ז). זהו החסד שלימד אותנו ד' לעשות, בהפלגת גמילות הטוב, גם למי שאינו ראוי. ומכאן גם המצווה לקרב את החוטא אחרי ענשו, להאיר לו אפלתו. "בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: כתנות אור" (ב"ר כ, כט).

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 99)


מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים וכו' אף אתה קבור מתים

בעל בינה לעתים מעורר מדוע בחלוקה הראשונה נאמר מה הקב"ה הלביש ערומים מה שלא אמר באחרות, אלא הקב"ה ביקר חולים, הקב"ה קבר מתים? ומתרץ הוא על פי מאמרם: בג' דברים גדולה גמ"ח מן הצדקה, שהצדקה בממונו, גמ"ח בין בגופו בין בממונו, צדקה לעניים, גמ"ח בין לעניים בין לעשירים, צדקה לחיים, גמ"ח בין לחיים בין למתים. באופן שנתעלתה הגמ"ח במה שהיא בגוף, לעשיר, ולמת. למען איפוא לא יאמר האדם, כיון שהגמ"ח נתעלתה על הצדקה, אם כן אחריה ארדוף ולא אטפל בצדקה, לכן עוררו אותנו חז"ל מה הקב"ה הלביש ערומים, שהוא ענין צדקה בממון, וכן היה זאת לעניים באותה שעה שלא היה להם דבר ללבוש וכן לחיים, כן עלינו לעשות צדקה שיש בה ג' מעלות אלו. ולמען לא נאמר, א"כ די לנו לעשות צדקה ולא לעסוק בגמ"ח, לכן אמרו שהוא יתברך עסק בג' מעלות שיש בגמ"ח נוסף על הצדקה, וזה הוא ביקר חולים שהוא ענין של גופו לא בממונו, הוא קבר מתים, וכן הוא ניחם אבלים בנחמו את יצחק שהיה עשיר, קיים איפוא הקב"ה כל היתרונות הנמצאים בגמ"ח גופו, מתים ועשירים, לכן גם עלינו לעסוק לא רק בצדקה כי אם גם בגמ"ח, מפני שיש בגמ"ח ג' יהרונות אלה על הצדקה.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] דברים קמא עמ' קיח, כוונת שינוי זה, בשם ילקוט סופר.
והגאון ר' אליעזר דייטש ז"ל כתב שבהבנת שינוי זה, באו חז"ל לעורר כמה אינה נכונה הדרך של עמי הארץ בחשבם שבשביל צדקה וגמ"ח מותר לעבור איזה עבירה, ומפאת זה עושים טיאטראות ומחולות עם נשים למען ילבישו יתומים וכדומה מן המעות המקובץ. לכן הדגישו "מה הוא כביכול מלביש ערומים" כן גם אתה תלביש ערומים בלי לעבור שום עבירה. וזה רמז הפסוק באמרו "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", כלומר, גם בעשותם צדקה יזהרו ללכת בדרך ד', ולא לעשות צדקה עם מעות הנקבצים ע"י עבירות שונות. ואולי לזה כיוון הירושלמי הנפלא פאה פרק א: "חד אמר אף כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה", כלומר אין האדם רשאי לעבור איסור אחד כדי שע"י זה יקיים אפילו כל המצוות שבתורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


כתנות עור רב ושמואל ח"א דבר הבא מן העור וח"א דבר שהעור נהנה הימנו

מחלוקת שלהם, כי המלבוש משמש שני דברים, האחד שאין ראוי שיהיה האדם ערום מפני הבריות לכסות ערותו, כדכתיב בקרא שלכך עשה הקב"ה אליו כתנות עור וילבישם, ולכך ראוי שיהיה המלבוש מה שראוי לכסות העור, כי הצמר הוא על העור מכסה העור. ולאידך היה בגדי אדם הראשון מה שראוי לו מצד עצמו, מה שהאדם נהנה בו. [לדעת] הראשון עשה מה שהבגד הוא כנגד הבריות ומצד הזה ראוי שיהיה צמר, ולאידך יותר מה שהבגד על בשרו לחממו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בס' שם עולם אות ג הוכחתי שרב הוא דנקט פשוטו של מקרא ושמואל הדורש, כמו בברכות לא, ב: מאי זרע אנשים? רב אמר גבר בגוברין, ושמואל אמר זרע שימשח שני אנשים; בבבא מציעא פו, א: ברבורים אבוסים - אמר רב שאובסין אותן בעל כרחן, ושמואל אמר שאובסין ועומדין מאליהם כו'; וכאלו הרבה, ראה להלן סוטה לו, ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים

...וזה אמרם:... תורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח... ופירוש זה, שיש לתורה התחלה, ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, א"כ ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית מאחר שנמצאת אחר ההעדר, אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחילת התורה גמ"ח, וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר, שהרי גמ"ח הוא טוב, ואין דבק בטוב ההעדר שהוא רע, ואדרבה, הטוב הוא מורה שיש לתורה מצד ההתחלה דביקות אל ה' יתברך שהוא טוב, ומצד הזה התורה נצחית... וכן סוף שלה גמ"ח, שלא תאמר שדבק ההעדר בסוף שלה, ולכך סוף שלה גמ"ח. דע שהוא טוב, ואין דבק ההעדר בטוב, רק זה מורה כי גם מצד הסוף יש לה דביקות אל ה' יתברך שהוא טוב, ומצד הזה היא נצחית כמו שבארנו למעלה.
ועוד ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד, מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט לא היה כאן דין כלל, כי אם לא היה האדם חוטא לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה, רק הטוב והחסד והוא התחלתה של התורה, מפני שזהו עיקר כוונת התורה, שיהיה הכל בטוב, שיעשו הכל התורה ולא יהיה שום רע בעולם, ואם יש שום רע, כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב, אף אם נמצא בעולם הרע, יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא, לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב כאשר הרע מסולק מן העולם ע"י מיתות בית דין ושאר עונשים, ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב ולהסיר הרע, ויהיה חוזר הכל אל הטוב... נמצא כי התחלה של תורה שיהיה הטוב בעולם ולא יהיה שום רע בעולם, זהו עיקר כונת התורה, ולכך התחלת התורה גמילות חסדים, כי גמילות חסדים בפרט הוא הטוב. וכן הסוף הוא גמילות חסדים, מפני שזהו תכלית התורה, לסלק הרע ולהיות טוב.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק א [ובדומה בחידושי אגדות כאן, ובקיצור בתפארת ישראל, פרק כ])

אמרו ז"ל: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמ"ח... דהנה התורה היא למעלה ומרוממת ונישאה וגבוהה מאוד שאין שום אדם ראוי לה, ואמרו ז"ל (יבמות קה ע"ב) וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה, הרי שאף משה רבינו ע"ה אחר כל הזדככותו וקדושתו לא היה ראוי לתורה, מה גם כל הנבראים. אך התורה ניתנה בחסד עליון אף לבלתי ראויים, וכמו כן בכל יום, שלכך אומרים "נותן התורה", לשון הווה, שהקב"ה נותן התורה תמיד, ואין הנבראים ראויין לזה והוא רק מצד החסד. ובגמ"ח שאנו עושין, מעוררין למעלה חסד עליון להשפיע תמיד נתינת התורה. וז"ש תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח, להורות שהכל הוא ע"י גמ"ח. והנה התורה, אם כי בפשטות מדברת בעניני עוה"ז, וזה ודאי שייך לאדם, אך בנסתר איננה שייכת לשום נברא רק בחסד ה' יתברך כנ"ל... שע"י גמ"ח זוכין לפנימיות התורה.

(שם משמואל, פרשת תבוא, שנת תר"ע)

...כידוע מאמר חז"ל תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, רצה לומר כי תכלית חכמת התורה להטיב לברואים... וה' יתברך ברא העולם להטיב ולא להעיק ולהציר בריה לזולתו... ולכך היתה התגלותו [של משה רבינו] ע"י גמילות חסדים [שגמלתו בתיה] שהוא התחלת התורה כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, אות ו דף י ע"ד)

ואמר לו הקב"ה "אל תירא אברם". ממי פחד שאמר לו "אל תירא"? רעד אברם, חס ושלום, לבל יגרמו עוונותינו, ותהיה מניעה לשני כסא אלה, תיר"א גמטריא סמאל לילית, גמטריא אדום, המ' סתומה הוא ת"ר, פחד אברהם, פן חס ושלום יתחזקו הללו ויעכבו את מלוי השם והכסא חס ושלום. ענה לו הקב"ה: אל תירא אברם, אני נותן לך זוג אחר שכנגד, שהוא חשבונו ונוטל את כחו, תור"ה וגמילו"ת חסדי"ם שסכומם תרי"א. כתב ר' של"ה, ס"מ אדום, תקועים אחד בשני, כשכותבים בשנים (ס"מ/אל ו"ם/א"ד) אותיות החוץ הן ס"ם, אותיות הפנים אדום. וכן שתי מעלות אלה, תורה וגמילות חסדים, קשורות אחת ברעותה. התורה, ראשיתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים, לאמר, כל הארבעה חשבון אחד הוא. כשזה קם זה נופל. בהרימנו את השתים: תורה וגמילות חסדים, נתיש את ס"מ, לילית אדום.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 181)

גם בעלי ה"שלי שלי" הרי המה באמת לווים מהחברה האנושית, לווים כסדר ובלי הרף, מיום גוחם מבטן אמם עד יום מותם ועד בכלל, כי לולי שריבוא רבבות אנשים "בני אדם יושבי חושך וצלמות, אסירי עני וברזל" עמלו בעדם, לא היו יכולים להתקיים, וכמאמר חכז"ל "תורה תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח... ויקבור אותו בגי". וספר התורה וספר החיים שוים בזה לגמרי, כי גם ספר החיים תחילתו וסופו גמ"ח, כשנולד האדם ויוצא לאור החיים הוא נצרך תיכף לגמ"ח, שאנשים אחרים יטפלו בו לעשות לו כתונת עור לכסות את מערומיו, וכשהוא נפטר מן העולם הרי הוא זקוק שוב לגמ"ח, שתבוא איזו "חברה" לעסוק ב"ויקבור אותו". והתחלה והסוף מלמדים לא על עצמם, אך על הכלל כולו, על כל ספר החיים של כל אדם, כי רק הודות להגמ"ח הוא מתקיים. ופריעת הגמ"ח הזה אפשר רק ע"י אמירת "שלי - שלך", להשיב את המותרות שוב להחברה, אבל אם האדם מחזיק רק ב"שלי - שלי", הרי הוא באמת לווה רשע ולא ישלם.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, ח"א, דרשה כב, עמ' 121 במהד' תשס"ה)

התורה - תחילתה חסד וסופה חסד, והתגלותה - גבורה (עיין יומא עב, ב וסוכה מט, ב), כ"משה מפי הגבורה". וכהכנה למתן תורה, לקבלת תורה, נצטוו במרה על הדינים (סנהדרין נו, ב). החסד המתגלה בגבורה - זוהי מידת התפארת: "והתפארת - זו מתן תורה" (ברכות נח, א). שפע חסדה וגבורת דיניה משמשים בה כאחד, "כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז, ב).

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 203)

ובקשת אליעזר היה "עשה חסד עם אדוני אברהם". במדרש: התחלת - גמור. כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה: בך חותמין. כי התחלה בחסד וסופו בחסד, כמ"ש חז"ל: התורה התחילה בגמ"ח וסופה בגמ"ח. ומצינו דאברהם קיבל עיקר ברכותיו בסופו, כמ"ש "ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל".

(שפת אמת, פרשת חיי שרה, שנת תרנ"ח)

פירוש ראוי שתהיה התחלת התורה וסופה גמילת חסדים, כי החסד הוא טוב בעצמו. ומה שהתורה תחלתה חסד וסופה חסד הוא מפני שעיקר התורה הטוב, רק מצד האדם צריך דין ומשפט, ויותר טוב היה שלא היה מחלוקת ביניהם ולא היה צריך לדין ומשפט ולא היה אדם חוטא ולא היה צריך לארבע מיתות ב"ד, וכן כל הקרבנות רק מפני שהאדם הוא חוטא מפני כך צריך לעשות דין בו, ולכך הדין אינו רק להעמיד הטוב, כי בסילוק החטא שהוא רע נשאר הטוב. והרי כל כוונת התורה אינו רק הטוב והחסד. לכך התחלת התורה בחסד, ומפני שזהו עיקר כוונת התורה. והסוף ג"כ גמילות חסדים, מפני שכל הדברים אשר הם בתורה, התכלית [שלהם] מביאים אל הטוב עד שיהיה הטוב נשאר, כי אף אם נזכר בתורה מיתות ומלקות וכמה עונשים, תכלית שלהם להעלות המציאות אל הטוב ולהסיר הרע.
ועוד יש לך לדעת כי התורה יש לה חיבור עם ה' יתברך, וכל חבור הוא (אל) מצד ההתחלה ומצד הסוף, כי הקצה מתחבר אל אחר, ולפיכך התחלת התורה וסופה גמילות חסדים, כי דרכי ה' יתברך הוא החסד, שזהו מדותיו של ה' יתברך. ועוד יש לך לדעת, דמה שאמר כי התורה תחלתה חסד וסופה חסד, כי זה מורה על שיש לחסד מעלה עליונה על שאר המדות, כי ההתחלה מתעלה על הכל שבא אחריו, והסוף מתעלה על הכל שהיה לפניו, ודבר זה יורה דרך האמת כי החסד הוא מדה על הכל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כי התורה תקרא תורת חסד דכתיב (משלי לא) "ותורת חסד על לשונה", וזה מצד כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואף כאשר תמצא בתורה מיתות וכריתות אין תכלית התורה רק להעמיד הטוב בעולם שלא יהיה נמצא שום רע. ודבר זה רמזו חכמי האמת בפרק קמא דסוטה... התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחלתה גמילות חסדים... בארו בזה דבר גדול, כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, ולפיכך התחלתה גמילות חסדים, שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כ)

עי' זהר בראשית לו, ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים וכו' דכתיב ויקבר אותו בגיא

תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים... וקשה מה יוצא מזה שהוא בתחילת התורה ובסוף התורה, כל התורה כולה קדושה? אלא כוונת ר' שמלאי... הזכיר שני הקצוות... וכשיש התחלה וסוף, בהכרח יש אמצעי ביניהם, רק כוונתו היא אצל הקב"ה נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, כולם נאים לטובה, מה הסוף קבורת מתים שאפילו אצל בני אדם הוא חסד של אמת, כך אצל הקב"ה גם הקצה הראשון... הוא חסד של אמת.

(של"ה, מסכת פסחים, פרק נר מצוה, אות נא)


תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש וכו' כתנות עור וסופה גמ"ח דכתיב ויקבור אותו בגיא

בעל עיני יצחק מפרש שרמזו חז"ל בזה שדברים אלה תלויים זה בזה, שאם לא היה חוטא אדם הראשון לא היה צריך הכתנות עור ולא היה מת, ממילא לא היה צריך קבורה רק היה מסתלק ומתעלה כחנוך ואליהו (סנהדרין צב), אולם אחר שחטא נגזרה עליו מיתה.
בעל חתם סופר מפרש על פי מאמר זה את הפסוק במשלי "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד", כי ידוע שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, א"כ ראוי להמקיים גמ"ח של קבורה אורך ימים, ועבור גמ"ח של הכנסת כלה - עושר וכבוד. והנה הנוטל ספר תורה בידו, ופני התורה כנגד העם, אז בראשית בשמאל וזאת הברכה בימין. וזה שאמר שלמה המלך ע"ה: "אורך ימים" להמקיימים התורה "בימינה", זו קבורת מתים, ו"בשמאלה" של תורה, להמקיימים אותה, "עושר וכבוד", היא עבור גמ"ח כמו הכנסת כלה.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] דברים קמא עמ' רצו, הכוונה בשם כתב סופר, כמו שתחילת התורה ידועה שהיא גמ"ח, כן גם הרע בסוף התורה, שמת משה רבינו ע"ה ונקבר בחו"ל, גם זו היא גמ"ח ולא חלילה רעה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ואלה הם שני סוגי החסד אשר הקב"ה הכתיב על עצמו בתורה; בתחילתה שהוא מלביש ערומים, ובסופה שהוא קובר מתים. ושניהם רמוזים במגילתנו, בפסוקה של נעמי: "ותאמר נעמי לכלתה, ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים".

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 102)


מפני מה נתאוה משה ליכנס לא"י

לא נקטו בפשטות בכדי לקיים מצות ישוב א"י, לפי ששבט לוי לא לקחו חלק בקרקע וגם לא היו רשאין לקנות נחלאות בא"י, עי' ילקוט פ' קרח. והנה מבואר בבבא מציעא קא רע"ב ביורד לתוך חורבתו של חבירו לבנאה שלא ברשותו כו' בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו, בשדה מאי טעמא דאין שומעין לו, משום ישוב א"י. הרי כי בבנין בית אין משום ישוב א"י, אך בנטיעות קרקע, ומי שלא לקח חלק בארץ לא יוכל לומר "משום מצות ישוב א"י".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מהמקובלים בפולין מפורסם ר' נתן שפירא, מקראקא, בעל ס' מגלה עמוקות, רנ"ב אופנים, על פ' ואתחנן. יסוד כל האופנים הוא סוד השמות והאותיות, גימטריאות וגם סוד השמיטות... בכל רנ"ב האופנים מבואר למה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל, והתשובה בגילוי עמוקות סוד האותיות והשמות. [הערה שעט: לדוגמא, אופן ד', יש לתרץ קושית ר' שמלאי, סוטה יד, מפני מה נתאוה משה ליכנס לא"י, ואומר אני, מפני שמי שיש לו זכות של א"י יכול להעביר יצה"ר של ע"ז מן העולם. לכן אמר, "אעברה נא", שכתב הרמב"ם בס' היד (בראש הל' ע"ז), שיש בתורה נ"א לאוין (צ"ל נ"א מצות, שתי מצות עשה ומ"ט מצות לא תעשה) בענינים השייכים לע"ז, רמז באמרו נ"א, שרצונו להעביר נ"א לאוין דע"ז].

(רבי דוד כהן (הנזיר), קול הנבואה, פרק צו, עמ' רסט)

בהיות האדם בצער מכל מיני צער הנמצאות מבנים וחיים ומזוני וכדומה, את זה יתן אל לבו לומר: מה גרמתי ח"ו בעוונותי, ח"ו ח"ו להצר במקום עליון לגרום צער חלילה וחלילה בשכינת עוזינו, וזאת באמת צר לו מאוד במה שבצרתו לו צר. ולא צרת עצמו, כי הלא כל עצמו הבל ותהו, רק להרגיש חסרון עליון ח"ו מחסרון התחתון. ואל זה ישא עיניו למרום ויתפלל שיתוקן שם בשורש במקום עליון ויתמלאו כל העולמות שפע אור וברכה... או שיתפלל לה' בעת צרתו שיושיע לו, להיות כי הוא חפץ חסד מאוד ורצונו מאוד בישועת ישראל, רק שצריך לזה אתערותא דלתתא ותיקון הפגמים, ועל כן הוא מפיל תחנוניו שיתוקן כל הפגמים ויושיע לו ה' בכדי שימולא רצונו יתברך החפץ חסד ומצפה לישועת ישראל. או בכדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, על ידי זה שידעו כי הוא האל מלך רופא נאמן ורחמן, והוא המושיע לעמו ישראל מכל צרותיהם. והכל למען שמו באהבה לא זולת.
והנה תאות משה רבינו ע"ה לארץ ישראל ידוע לכל שח"ו לא היה בזה שום מין הנאה לעצמו. וכבר אמרו חז"ל: מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו'. ונודע שאם היה משה נכנס לארץ ישראל לא היו שולטין זרים במעשה ידינו ולא גלינו מארצינו והיו כל הדברים באים לתיקון כידוע, אשר לזה וליותר מזה נתאוה משה, שאין אנו יודעים דעת אדון הנביאים בכולו אף לא במקצתו, והכל מודים שלמען ה' לבד נתאוה לזה. וזה אמרו "ואתחנן אל ה'", לא אמר "לה'" אלא "אל ה'", כלומר שהתפללתי בדבר הנוגע לה', לומר הלא רצונך אלהי חפצתי וכבודך וגדולתך אני דורש ולא למעני ח"ו.

(באר מים חיים, דברים, פרק ג, כג)


מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו' כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם

רבות התמיהות במדרש חכמים זה. ראשית, מדוע צריך היה משה להשיב שיש מצוות שאינן מתקיימות אלא בארץ ישראל, ולא העלה כטענה את עצם מצות ישוב ארץ ישראל. זאת ועוד, תשובת הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, תמוהה היא, וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו עבד את האלקים על מנת לקבל פרס? גם מה שאומר בעל המדרש לכתחילה וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך, וכי אפשר להעלות על הדעת כך על משה רבנו?
ביאור הדברים: מדרגתו של משה היתה כזו שנעשה כולו קודש לד', לא רק במעשיו, אלא גם ברצונו במאווייו ובמחשבתו... מעתה, כשרצונו של משה הוא הרצון הפנימי של הקב"ה, בודאי שיש להתפלא על רצונו הכביר של משה להכנס לארץ אחר שרצונו של הקב"ה לא היה כן. זהו שאמר רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך - רוצה לומר, מאחר שאין הקב"ה רוצה בכניסתו של משה לארץ ואין בזה כל מצוה, מה מקום יש לבקשתו של משה רבנו להכנס לארץ? האם רצונו איננו טהור? האם גם למשה יש רצון לדברים גשמיים כמו שלאחרים? על זאת באה התשובה, שכך אמר משה: הרבה מצוות יש בארץ שאינן מתקיימות אלא בארץ ורצוני לקיימן, היינו שרצה משה לתרץ עצמו, שיסוד תשוקתו להיכנס לארץ איננה מצד עצם מצות הישיבה בארץ, שעל זה אמנם נגזרה עליו הגזרה ואין רצון הקב"ה בזה, אלא יסוד התשוקה ברצון לקיים את המצוות התלויות כארץ, שעליהן לא נגזרה עליו הגזרה שלא יקיימן, והיתה דרישתו שיותן לו לקיים מצוות אלו [אמנם, לכאורה יכול היה לקיימן על ידי שליח, יתכן שבמקום שאין האדם יכול לקיים בעצמו איננו יכול לקיים גם ע"י שליח, ועיין בחכמת אדם על מצוות התלויות בארץ שער מצוות הארץ פרק ח ובבינת אדם שם, ובהגהות שבהסכמת גאוני ירושלים הנדפס פעיה"ק שנת תרכ"ד).
על כך ענה לו הקב"ה: כלום מבקש אתה אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם. וביאור הדברים: כבר עמדו ראשונים על כך שלא נזכר בתורה ענין השכר והעונש שבעולם הבא. אולם זאת יש לדעת, שעיקר השכר הנאמר בתורה מתייחס לארץ ישראל, שאם ישמרו את מצוות ד', יירשו את הארץ, ואם לא ישמעו, יאבדו מן הארץ... נמצא שארץ ישראל, אף על פי שבעיני הבשר נראית כשאר הארצות, באמת ארץ שמיימית היא, וזוהי בחינת השכר של העולם העליון, אלא שעל השכר של הארץ יש גם מצוות כדי לקבל את השכר הנורא הזה.
זהו שאמר הקב"ה למשה "כלום מבקש אתה אלא שכר", כלומר שכל תשוקותיך להגיע לארץ ישראל מפני שזוהי בחינת השכר האמיתי, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, כלומר שאף על פי שעל שכר אי אפשר לומר לאדם שקיבלו כאשר בפועל לא קיבלו, וכך אי אפשר לומר על התשוקה לבוא לארץ ישראל כאילו עשיתם, מכל מקום מחמת עוז תשוקתך מעלה אני עליך כאילו עשיתם, ויהיה הדבר נחשב לך כאילו באת לארץ ישראל, מעין קפיצת הדרך של הר המוריה שבא לו אצל יעקב, כן תקפוץ הארץ אליך עד שתהיה אתה נמצא בה, אבל אתה "לא תעבור את הירדן" אליה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ואתחנן, מאמר י, עמ' כו-כח)

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו' כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם שנאמר לכן אחלק לו ברבים

... בפ"ק דסוטה: דרש רבי שמלאי... לכן אחלק לו ברבים וכו'.
ובפשוטו נראה בביאור כמה היה מצטער שלא יהיה חסר מקיום המצוות שלא יהיה יכול לקיימן בחו"ל. וראוי להרגיש בו על מה נתייסדה שאלת רבי שמלאי ע"ה מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ, האם לא ידענו כמה וכמה גדול זכות הדר בא"י מפני קדושתה? והאבות ע"ה וזולתם מהקדושים לעולם נתאוו לזה, ויצחק ע"ה לא הורשה לצאת ממנה להיות עולה תמימה, ואם כן מה זו שאלה מפני מה נתאווה משה להכנס וכו'? גם אמרו יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, יראה דבר זר לייחס לאדון הנביאים ע"ה יכוין לשמש את רבו על מנת לקבל פרס, כי אפילו יהיה לשכר העולם הבא לא יאות, כנודע. ואגב אורחין יש לדייק למה האריך לומר הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות וכו', כי פשוט הוא שהמצות נצטוו לישראל, יאמר בקיצור עיקר הכוונה: הרבה מצות אינן מתקיימות אלא בארץ. וכן אמרו כדי שיתקיימו על ידי, הוא לשון כבד, ולא היה לו לומר אלא "כדי שאקיימם". ואיך מוכיח מפסוק "לכן אחלק לו ברבים" שיתן לו שכר כאילו עשאם, ושעל תאוותו לקיים אותם המצוות נאמר, כי אין אנו רואים רמז מזה בכתוב, עם שנדרשו כולם על משה רבינו ע"ה.
ונאמר בביאורו, כי רז"ל המה ראו בששאל משה רבינו ע"ה "אעברה נא ואראה" וגו', משמעות דברים אלו הוא שלא היה מבקש להתיישב שם בדירת קבע, אלא היה מספיק לו לעבור שם עד כדי שיראנה בלבד, ולא היה חושש לצאת אח"כ ממנה. נמצא שלא היה שואל אלא הכניסה בלבד, לא הישיבה בה. ועל כן חקר רבי שמלאי ע"ה, כי בשלמא אם היה רוצה לעלות שם כדי להשתקע, ניחא, שהיתה כוונתו לזכות לדירת הארץ הקדושה מפני מעלתה וכתאוות יתר האבות, אבל אנו רואים שלא נתאוה אלא ליכנס בלבד ולא לדור... וא"כ מפני מה נוכל לייחס שנתאוה לכניסה זו בקרבה, האם נאמר שהיתה כוונתו למלאות תאוותו לשבוע מטובה ופריה כדרך הרוצים להיכנס בגן או בפרדס למלאות כרסם כדי שבעם מפירותיו פעם אחת, אע"פ שלשעה קלה יצאו ממנו ועוד לא ישובו, זה ודאי לא יתכן, חלילה באביר הרועים הנאמן ע"ה.
ולכן אמר שכוונתו היתה רצויה לתכלית מעולה מאד, והוא מה שנודע מטבע עוצם שלמותו של משה רבינו ע"ה כי לא הספיק לו מה שהשיג להשלים את עצמו, אבל השתדל תמיד להידמות לקונו יתברך בהשלמת זולתו, עד שנאמר עליו: משה זכה וזכה את הרבים וכו' [אבות פ"ה מי"ח]. ולפיכך כל מהמצוה שהיה יכול לזרז את ישראל לעשותם, היה מעוררם ומדריכם על כך. אלא שבהיותו עמהם במדבר, לא היה באפשרות לנחותם בדרך ילכו בה, אלא במצוות שאינן תלויות בארץ. ועתה אמר משה ע"ה: הנני רואה שיש כמה מצוות אשר קהל עדת ישראל נצטוו בכללה לעשותם שאינם מתקיימות אלא בארץ, ולפי זה איני יכול לזכות להיות אני עילה וסבה שיעשו אותם ישראל ויקיימום, בהיותי חוצה לארץ, ולפיכך שאלתי מאת ה': אכנס בארץ, שהכניסה בלבד תספיק לי בזה, לא לשאני אקיימם, שזה אי אפשר אלא בהתיישב שם בהמשך הזמן, וכבר נגזרה גזרה על זה נגדי, אלא למען יתקיימו על ידי, שבית ישראל יקיימו אותן על ידי, בסיבתי ובשבילי, כי בהיותי שם עמהם במקום קיומם אפילו שעה אחת, אז ארבה מאד לזרזם ולהזהירם על קיומם ועשייתם, באמור להם: הנה אתם עתה במקום אשר חל עליכם חיוב קיום מצוות אלו, הישמרו בנפשותיכם לבלתי התרשל כלל בעת בא זמן קיום כל אחד מהן. כי דברים אלו וכיוצא בהן יתרשמו בלבם ויוחקו אצלם בהיותם במקום עצמו, ובלי ספק כן יעשו, ונמצא שיתקיימו מישראל על ידו של משה רבינו ע"ה ובסיבתו. וזו היתה כוונתו ברצותו להיכנס שמה.
אז אמר לו הוא יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר וכו', לא ידבר על מתן שכר מהמצוות ממש, לא מהעולם הזה ולא מהעולם הבא, כי זה ודאי לא היה מבוקש ממנו ע"ה. אלא הכוונה על השכר הפרטי, אשר יזכה אליו המזכה את הרבים, אשר בלי ספק יבקשהו וידרשהו. והוא מה שנאמר על עצמו ע"ה: זכות הרבים תלוי בו, שמה שנשתלמו אחרים על ידו מוסיף שלמות על עצמו וכל שלמותם תלוי בו. והיא בקשה יקרה ורצויה אצל גדול הנפש, שאינה להגדלת פרס או תועלת, אלא להיות בגדר שלם מוחלט בהיותו משפיע כמוהו יתברך כאשר אמרנו, ושכל מה שיעשו אחרים יהיה נחשב כאילו הוא עשהו. וזה הוא כלום אתה מבקש בתאוותך זו לשיתקיימו אותם המצות מישראל ע"י אזהרתך והשפעתך, אלא כדי שתקבל השכר הטבעי לזה, שהוא היות זכות הרבים תלוי בך, וכאילו אתה עשית אותן המצוות? הרי אתה עתה בגדר זה והשגת אותו התכלית, כי מעלה אני עליך כאילו כבר עשיתם, כי סוף סוף מה שיקיימום ישראל ייקרא שהוא על ידך, ממה שהזהרתם ולימדת אותם כאן, וזכות הרבים יהיה תלוי בך.
וכמה נתבאר כל זה בנעימות בפסוק שמביא "לכן אחלק לו ברבים" וגו', אשר מלת "לכן" היא גזירה נמשכת מהפסוק הקודם שאמר: "מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול, לכן אחלק" וגו', כי הם באמת דברים קשי ההיתוך ומחוסרי הבנה. אבל בדברם על ענין זה של משה רבינו ע"ה יבואו נכון ככל דברי ר' שמלאי ע"ה. כי הנה ראינו שמשה לא שאל רק "אעברה נא ואראה", שהיה שבע מרוצה ומפוייס לעבור בעבור הראייה בלבד, ולא היה מבקש יותר לקביעות דירה שם. וזה הוא "מעמל נפשו יראה ישבע", אם העבד הנאמן הזה מעמל נפשו ומרירות רוחו שנגזר עליו שלא יהיה לו חלק בירושת הארץ הורה בתפלתו שהוא שבע ומפוייס במה שיראה אותה בלבד כשיעבור שמה, אודיעך מה שהיה בדעתו בזה וכוונתו הנכבדת, כי לא היתה לתועלת עצמו ממנה מאומה, אלא בדעתו ובפנייתו היה ש"יצדיק צדיק עבדי לרבים", רצה עבדי זה הצדיק להצדיק את הרבים ולזכותם ולהזהירם ולגרום להם יהיו צדיקים בקיום המצוות התלויות בארץ כדרכו כל הימים, שזכה וזכה את הרבים. ולכן הנה שכרו אתו: "אחלק לו ברבים", שהוא ממש "זכות הרבים תלוי בו", כי זה כל פרי שלמות הצדיק המאושר.
ואין הדבר יוצא מהכוונה שאמרנו, כי כל זה הוא בעבור שכל המצוות בכללן משלימות כל אברי האדם, ובכללם ובכל אחד מהם עובד את בוראו יתברך, ובהחסר אחת מהנה יחסר השלמת אותו האבר.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לשבועות (דרוש מו))

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו' הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי

יש מקום לברר את דברי חז"ל במסכת סוטה בהם משתמשים אנשים באופן בלתי מדוייק כדי למעט את הערך של ארץ ישראל. נאמר שם: "מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס... כדי שיתקיימו כולן על ידי". יש אנשים שמבינים באופן שטחי שאין לארץ ישראל ערך עצמי, ורק "נותנת רווחים" של קיום מצוות התלויות בארץ, כגון שמיטה, תרומות ומעשרות וכדומה, כך שהארץ אינה אלא מכשיר ואמצעי, והמצוות מהוות את התכלית. כל זה מסולף מעיקרו. האמת היא הפוכה מזה. כל הרווחים האלו הם תוצאות של נצחיות קדושת ארץ ישראל. הפרטים נמשכים מן הכלל ולא להיפך: כל פרטיה ודקדוקיה של תורה נמשכים מקדושת כלל ישראל, "אשר בחר בנו מכל העמים".
על הסילוף הזה יש הערה יסודית של בעל "גידולי תרומה", ר' עזריה פיגו זצ"ל, תלמיד חכם גדול ועצום, שהיה חי באיטליה לפני כמה מאות שנים. בספרו "בינה לעיתים" הוא מעיר שלא נאמר בגמרא "אכנס לארץ כדי לקיים מצוות" אלא "הרבה מצות נצטוו ישראל... אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". במעוף מחשבה ענק הוא מבאר שלא מדובר ברווח פרטי של מצוות ע"י הכניסה לארץ, אלא בדבר אחר לגמרי. משה רבינו, ה"שקול כנגד כל ישראל" [מכילתא מסכת דשירה פ' א], דואג לביסוסם היסודי של ישראל בכניסתם לארץ. הוא יודע שישנה חשיבות לכניסתו לארץ כדי שתחת הדרכתו תתקיימנה המצוות של כלל ישראל בשלמותן. "הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי", בשביל זכות הרבים והשראת השכינה בישראל. "לא שאני אקיימם... ארבה מאד לזרזם ולהזהירם על קיומם ועשייתם".

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 420-422)

ועל מאמר חז"ל בספ"ק דסוטה... כבר ביאר הבינה לעיתים... את הפשט הפשוט והברור, שלא נאמר שם 'כדי שאקיים את המצוות', אלא 'הרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ - אכנס לארץ כדי שיתקיימו על ידי', דהיינו בשביל זכות הרבים והדרכתם והשרשת קדושתם על ידו.

(רבי צבי יהודה, לנתיבות ישראל ב, עמ' רכד = שיחות רצ"י במדבר עמ' 422 הערה 107)

דעת הרמב"ן (ספר המצות מ"ע ד לרמב"ן) דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד"מ (חדושי רב דוב בער מייזליש לסה"מ שם) בחדושיו תמה ממה דדריש ר' שמלאי במסכת סוטה מפני מה נתאוה משה לכנוס לא"י כו' הרבה מצות כו' ואין מתקיים אלא בארץ כו'. ומאי מקשה, הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה? עיי"ש. ולא קשה מידי, דלפי זה בני גד ובני ראובן לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו, שזהו האמורי, מה שאמר (במדבר ס"פ לג) "והורשתם את הארץ וישבתם בה", וא"כ מדוע היה משה מבקש לכנוס לארץ, ודאי כל זמן שלא היה כיבוש וחילוק בארץ היו מקיימים בזה ישיבת א"י. וזה פשוט.

(משך חכמה, דברים פרק יא פסוק לא)

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו' אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו' כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם

וזהו מה שהשתוקק לקיים מצוות התלויות בארץ, ולא אמר שנתאוה לארץ ישראל עצמה שהוא שורש כל המצוות, כי קדושת ארץ ישראל אינה מחמת המצוות, אלא להיפך: מתוך קדושת א"י על כן יש בה מצוות מיוחדות. ולפי שבכוחו של משה ליצור ארץ קדושה כארץ ישראל ע"י דיבורו, לא שייך להתאונן שאין לו א"י, שהרי יכל לברוא ארץ קדושה כארץ ישראל, רק אפילו אם יברא ארץ כזו בכל קדושתה, מ"מ לא תתחייב הארץ ההיא במצוות, שזה תלוי רק ביושבים עליה, ובאין ישראל יושבים על אדמתם אין מצוות, כמו יובל נוהגות שהן תלויות ביושביה עליה, ושביעית אתקש ליובל למאן דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן, ולהרמב"ם ז"ל ספ"א דתרומות גם תרומ"ע תלויים בביאת כולכם ולפיכך הצטער משה רק על המצוות בלבד. וא"ל הקב"ה: כלום אתה מבקש רק שכר, היינו שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב), מעלה אני עליך כאילו כבר עשיתם, ותשיג המצוה שהיא השכר גם על ידי הדיבור והרצון שלך.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ויקרא, מאמר ב, עמ' י-יא)


מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו' הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי
32-34

יש נשמות יחידיות אישיות, אולם משה רבינו הוא מין נשמה אחרת, נשמה צבורית.
מתוך כך אפשר לגשת אל בירור הדברים שנמצא בגמרא סוטה: "מפני מה נתאוה משה... כדי שיתקיימו כולן על ידי". יש המבינים דברים אלה באופן לא מדוייק, כאילו הכוונה היא לקיים תרומות ומעשרות, שמיטה ושאר מצוות התלויות בארץ. זו טעות, כי לא ארץ ישראל תלויה במצוות אלא להיפך, המצוות הן התלויות בארץ! הכלל הגדול של קדושת הארץ מתגלה בפרטים של מצוות התלויות בארץ. הכלל הוא המקור והשורש של הפרטים. הכלל של "עם זו יצרתי לי" מתגלה על ידי התורה כולה לכל פרטיה ודקדוקיה. מתוך הנורמליות והבריאות של אוירא דארץ ישראל, נמשך השכלול של המצוות התלויות בארץ.
המובן האמיתי של דברי חז"ל במסכת סוטה מתברר על ידי רבי עזריה פיגו בעל "גידולי תרומה", שהיה גאון בהלכה, מהגאונים הגדולים באיטליה, בספרו "בינה לעיתים", העוסק בעניני אמונה. הוא מעיר שלא כתוב בלשון חז"ל שמשה רבינו ביקש ליכנס לארץ בשביל קיום מצוות, אלא "הרבה מצות נצטוו ישראל... אכנס אני לארץ" - לא בשביל הפרטיות שלי, אלא "כדי" שהמצוות של כלל ישראל "יתקיימו על ידי". משה רבינו ידע את הערך שלו בתור מחנך של עם ישראל. לכן מתוך הערך הכלל ישראלי של משה רבינו השקול כנגד כל ישראל, נבעו הגעגועים והשאיפה לזכות את הרבים.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים סדרה ב, עמ' 47-49)

מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו' הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי
32-34

בגמרא סוטה אומרים חז"ל: "מפני מה נתאוה משה...שיתקיימו כולן על ידי". הבנה שטחית של מאמר זה, היא שכל הערך של ארץ ישראל הוא משום קיום המצוות שבה, ולכן רצה משה רבינו ליכנס לארץ, כדי לקיים בה מצוותיה. ובודאי שאין זה נכון, כי ארץ ישראל היא ארץ חיינו, וסגולתה וקדושתה מצד עצמה. בגלל ששכינתא בגלותא, תפיסת עצם ענין ארץ ישראל נעשית מוטעית.
אלא שבעל "גידולי תרומה", כתב ספר אמונה בשם "בינה לעיתים", ובמאמר "עת דודים" ביאר את הגמרא הזאת. "כדי שיתקיימו על ידי", זאת אומרת שרצה משה רבינו ליכנס לארץ, כדי שהמצוות של כלל ישראל תתקיימנה בכוחו, זכותו והשפעתו הרבה. אם יכנס לארץ, עם ישראל יסתדר וישתרש בארץ בצורה יותר שלמה ויסודית.
משה רבינו, מצד אישיותו, ודאי אינו צריך לארץ ישראל, כדי להגיע לגדלות רוחנית, שהרי הוא בדרגת איש האלוהים. לדוגמא, בהספד רב זירא שנפטר בטבריה נאמר "ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה" [מגילה ו א]. כי לימוד תורה לשמה, הוא לא בתור אמצעי, אלא לשם עצם הדבקות בתורה. וכן לגבי קיום מצוות. וכן ישיבת ארץ ישראל צריכה להיות מתוך דבקות בעצם, ולא בתור קרדום לחפור בה. לכן נאמר על רב זירא שארץ שנער הרה וילדה, כלומר הוא כבר היה גדול בתורה בבבל ולא בא לארץ ישראל על מנת להחכים, וכל ההתגדלות שלו בארץ ישראל היתה שעשועים, מתוך דבקות עצמית בה.
לכן משה רבינו רצה ליכנס לארץ ישראל, לא למען שכלול גדלותו האישית, אלא מתוך שאיפה אידיאלית למען כלל ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו סדרה א, עמ' 508-509)


וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך

משה רבינו "שקול כנגד כל ישראל" [מכילתא מסכת דשירה פ' א]... "מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?". לפי ערך גדלותו של משה רבינו, האם לאכילת ממתקים - בכל המובנים - הוא דואג? האם למעלות פרטיות, הוא דואג? חס ושלום! אלא פה מתגלה ענקיות הקדושה של משה רבינו, הדאגה להנהגת האומה, כפי שמתברר מהמשך לשון הגמרא: "אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". אנשים רבים מבינים מאמר חז"ל זה בצורה משובשת, ומגיעים מזה למין תפיסה כאילו כל הערך של ארץ ישראל תלוי בקיום המצוות התלויות בה. בפרק האחרון של ההקדמה ל"שבת הארץ", מתבאר שערך ארץ ישראל אינו מצד המצוות, היא אינה אמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ. אדרבה, המצוות הן תוצאה של גדולת ארץ ישראל וקדושתה, ולא שארץ ישראל היא קדושה כתוצאה מן המצוות. מתוך כך אפשר להגיע להבנה הנכונה של מאמר חז"ל זה.
היה גאון גדול באיטליה, רבי עזריה פיגו, שכתב ספר ענק בהלכה "גידולי תרומה", ועוד ספר דברי מחשבה ופילוסופיה - "בינה לעיתים". שם, בדרוש "עת דודים" הוא מזכיר את השיבוש שבתפיסת מאמר זה. לא נאמר בגמרא "אכנס לארץ בשביל שאקיים בה מצוות", אלא הלשון המדוייקת היא: "הרבה מצות נצטוו ישראל... אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי", ויש לזה מובן אחר לגמרי. לא בשביל הפרטיות שלו רצה משה רבינו ליכנס לארץ, אלא מפני שהוא הכיר את כוחו החינוכי, ורצה שהמצוות של כלל ישראל יתקיימו בארץ ישראל על ידו.
נפגשים עם ענקיותו הקדושה של משה אשר "קיבל תורה מסיני", וכל ענין ישראל ואורייתא מופיע על ידו. כמו כן נפגשים בבירור חשבונות חותך ונאדר בקודש: האם זיקתנו לארץ ישראל היא מצד מה שהיא משמשת להשגת טובות רוחניות וסגולות, או שהערך של אוירא דארץ ישראל הוא מצד עצמו.

(שיחות הרב צבי יהודה, ואתחנן, סדרה ב, עמ' 122-123 [ובדומה שם דברים סדרה ב, עמ' 47-49, והאזינו סדרה א, עמ' 508-509, ושמות עמ' 26-27])

אמרו חז"ל: "מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?" - אמנם בדברי החת"ם סופר מופיע הביטוי: "להוציא את פירותיה הקדושים" [חידושי חת"ס סוכה לו, א]. וכן הב"ח על הטור [או"ח סי' רח] מזכיר דעה, על פיה אינו נאה לומר "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" בברכה מעין שלוש. לקקנות... לאכול, לשבוע! הב"ח מתמרמר וצועק נגד עצם דעת הטור, מכיון שיש לדעת מה ענינם של פירות ארץ ישראל; השכינה משרה קדושתה על כל ארץ ישראל, על ההרים ועל הגבעות, כולל הפירות של ארץ ישראל. צריך להכיר ולדעת את זה. הגמרא אמנם אומרת: "וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?"! וצריך להבין.
"אלא כך אמר: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". לקיים מצוות. וצריך לברר: חשיבותה של ארץ ישראל היא מצד עצמה או מצד מצוותיה?

(שיחות הרב צבי יהודה, ראה, סדרה א, עמ' 211-212)


וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו' אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי

משה רבינו לא עבור הנאתו אמר 'אעברה נא ואראה את הארץ' (דברים ג כה) וכי בעבור הנאתו היה מבקש, אמר: אם אני אהיה בארץ אני אזכה ישראל.

(ספר חסידים סי' תקלד)


וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי

מצות ערי מקלט היא מוטלת על הצבור, (ובס' החינוך [מצוה] ת"ח ביותר על ראשי העם), והנה לפי ענינו של משה רבינו ע"ה שייכת היא לכל מעלתו ושלמותו, וכדדריש רב שמלאי סוטה יד., וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך, אלא אמר משה רבינו הרבה מצוות נצטוו ישראל אכנס לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, שאין מתקיימין אלא בא"י, והנה התקיימותן על ידו היא כמו אכילת פריה ושביעת טובה בשבילו.

(הערת רבי צבי יהודה בגליון פירוש המשנה לרמב"ם, אבות פ"ד מ"ב [נדפס בשיחות רצ"י במדבר עמ' 420 הערה 103])

וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך וכו' הרבה מצוות וכו' כדי שיתקיימו כולן על ידי
33-34

ולכך נאמר בו "לא ידע איש את קבורתו", כי מצד ידיעה אנושיות לא נודע שייכות שלו עם הארץ [שהוא דרגא דדוד כנודע], שלא היה בו רק השורש הנעלם שלא נתקן עדיין מדרגתו כנ"ל, וזה נעלם מעיני בני אדם לגמרי... שגם חטאו לא היה בתאוה ארצית כלל, רק אדרבה בהיפך מזה... כי גם מה שביקש ליכנס לארץ אמרו ז"ל לא לאכול מפריה וכו' רק לקיים מצוות.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף פ ע"ג)


הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי

בבחינת המצוה, התכלית האחרון הוא האהבה, ובבחינת המצוה, התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצחי בזיו השכינה. והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם (אבות ד, כב), "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב", ירצו, שהעובד והאוהב האמיתי, תכלית חשקו הוא העבודה, ואליה כל מגמתו, מבלתי פנות לדבר אחר. וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו 'אעברה נא' וגו', וכמו שדרשו ז"ל "הרבה מצוות מתקימות בארץ ישראל" וכו'. כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים, והתענג בזיו שכינתו, היה ראוי שיכסף לעבודה, הגם אם היה לו תועלת בהיפרד נפשו. מצורף, שכל עוד שיעבוד, שיתרבה ויתוסף הדבקות.

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב כלל ו, פרק א)

במדרש תנחומא (סי' ו): כיון ששמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שאין תפילתו מתקבלת הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה... אמ"ר שמלאי: באותה שעה נתמלא הקב"ה בעברה עליו... ובש"ס (סוטה יד.) דריש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו... כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו', ואם כן היתכן שבאשר התחבט לעשות מצוות יתמלא הקב"ה עברה עליו?...
ונראה לפרש דהנה בזוה"ק (ח"ג קנז.): הכי אמר משה: "אם יש בה עץ", הא ידענא דאנא איעול לתמן, מאי "עץ"? דא אילנא דחיי, ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא, עכ"ל. ומשמע מדברי הזוה"ק דמחמת שאין בה אילנא דחיי איננה לפי מעלתו ומדרגתו של משה על כן לא נכנס. וא"כ יש להבין למה התחבט משה כל כך להיכנס אחר שאיננה לפי מעלתו?... אפילו לדברי הש"ס סוטה הנ"ל שרצה לקיים המצוות התלויות בה, ובמצוות אין שייך להבחין אם הן לפי מדרגתו או לא, מ"מ זה שייך כשכבר מחויב ועומד, אבל לא להביא עצמו לידי חיוב. ואפילו לפי דברי הרח"ו משום שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצוות עשה, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצוות עשה שאינן שייכות בכל אדם, זו במלך וזו בכ"ג... ובודאי הוא כמ"ש אבי אדמו"ר זצללה"ה (בהקדמת ספר אגלי טל)... שללמוד וללמד הן מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצוות עשה של כהנים, אף שישראל אינם במצוות אלו בעשיה, מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה שוה בכל וחמורה, עיי"ש. וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דאי אפשר בעשיה... וא"כ יש להבין מה הרעש הזה שנתחבט משה רבינו ע"ה?...
ונראה דמשה רבינו ע"ה לא השגיח על תועלת עצמו וטובתו אפילו בענין הרוחניות והשלמת נפשו... רק לטובת וצורך גבוה והשלמת ישראל. והא דנתחבט ליכנס לא"י לקיים המצוות התלויות בה כדי להשלים את נפשו, נמי לאו לתועלת עצמו אלא הכל צורך גבוה... דמאחר דעוה"ז נברא לתשמישו של אדם [הראשון], בהכרח שאז לא היתה הארץ כל כך גשמית כמו עתה, שהארץ היא לפי מזג האדם, ובאשר האדם היה רוחני הארץ נמי שהיתה לתשמישו נמי היתה רוחנית, וכמו עתה ג"ע לנשמות, מה גם א"י שבודאי היתה רוחנית ביותר אלא שנתגשמה מחמת חטאו, ולעתיד לבוא כאשר יהיה החטא מתוקן יזדכך הכל בין האדם בין העולם וישובו לקדמותם...
ולפי האמור יש לומר הא דנתחבט משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ לקיים המצוות התלויות בה להשלמת נפשו נמי היה צורך גבוה, שכמו שלעתיד הזיכוך בא מחמת המצוות ומעש"ט של כל ישראל בגלות ובקיום המצוות התלויות בה בעת שישראל יושבים בה... חשב משה, היות משה שקול ככל ישראל, אם הוא יכנס לארץ ויקיים המצוות התלויות בה וישלים את כל אברי נפשו, בזה עצמו יהיה נשלם שיעור הזיכוך לארץ, כמו לעתיד ע"י עבודת כל ישראל והוא שקול ככולם, ואז שוב תהיה ראויה לו, כי בודאי ישוב אילנא דחיי להיות תמן...
שמשה רבינו ע"ה כל ימיו היה משתוקק ומתאוה ומצפה לעשות גמר התיקון ושיעביר הרע מן הארץ... זאת היתה נחמתו, אחרי ראותו שישראל לא הגיעה זכותם לזה, שכאשר יכנס הוא עמהם לארץ יעשה הוא בעצמו גמר התיקון ע"י המצוות התלויות בארץ, ויגביה את הארץ לשמים, ואז ממילא רוח הטומאה יתבער מן הארץ וכל הרשעה כולה בעשן תכלה... אך לא כן היתה הכוונה האלקית, כי... באם היה משה לבדו עושה גמר התיקון ע"י השלמת נפשו על ידי המצוות התלויות בארץ, אף שהיתה הארץ נתעלה מגשמית לרוחנית, מ"מ ישראל היו נשארים במצבם הקודם, כי להם לא היתה מועילה השלמת נפשו כמו שמועילה לארץ, שלארץ היתה מועילה מחמת שהשלמת נפשו באה ע"י המצוות שהארץ סיבה להן, אבל ישראל שאינם סיבה לה לא היתה מועילה להם השלמת נפשו... לא היה נשאר לישראל במה לזכות... וע"כ ה' יתברך, שחס על צורך ישראל יותר מעל צורך גבוה, לא הסכים לבקשת משה, אדרבה נתמלא עליו עברה מדוע לא זכר לחוש על טובתם וצורכם של ישראל.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תרע"ה)

...דהנה בש"ס סוטה: דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה... כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו'... בספר פרי הארץ [במכתב מהרה"ק ר"א הכהן] דקדק בדברי הש"ס הנ"ל כדי שיתקיימו כולן על ידי, דהוה ליה למימר "כדי שאקיים כולן בעצמי". ונראה לתרץ, דהנה איתא במדרשים דבאם היה משה נכנס לארץ לא היו ישראל גולין ממנה לעולם. וי"ל הטעם... דנבואת משה רבינו ע"ה שהיתה נצחית דהיינו נבואת התורה... שכך היתה צורת משה רבינו ע"ה בכללו בלי שינוי, "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", ו"משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום". וי"ל דכמו שהוא ע"ה לא היה בעל שינוי, כן נמי מעשיו היה בהם קיום לעד... וע"כ נמי אם היה משה מביא את ישראל לארץ היה למעשיו קיום לעד, ואף שמ"מ הדורות מתחלפים, מ"מ אם היה מקיים המצוות התלויות בארץ, היה למצוות אלו קיום לעד, בלתי אפשר בהן הסרה כלל, וא"כ לא היה אפשר להיות גולים ממנה, שבגלות נתבטלו המצוות התלויות בארץ.
ומעתה מיושב לשון הש"ס כדי שיתקיימו כולם על ידי, היינו שלא דרש לטובתו אלא לטובת המצוות שיתקיימו על ידו, ובזה יהיה להם קיום לעד בלתי הסרה כלל.

(שם משמואל, חלק המועדים, שמחת תורה שנת תרע"ח)

...מדברי הש"ס סוטה: דרש ר' שמלאי... כדי שיתקיימו כולן על ידי, וכתב הרח"ו מפני שמשה רבינו ע"ה ידע שרמ"ח אברי הנפש אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצוות עשה, לכן נתאוה לקיים את כולן... קשה, שא"א לאיש פרטי לקיים כל תרי"ג המצוות, שהרבה מצוות הן רק במלך או בכ"ג או בציבור או באקראי...
והנה ידוע דאברי האדם כלולים המה, דהיינו שיש בכל אבר ואבר כח הכולל מכל האברים, כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא ולא קיטע קטוע, ומוכרח דכח העין וכח הרגל פתיך גם בשאר האברים. ולפי"ז יש לומר דגם רמ"ח מצוות עשה שהן כנגד רמ"ח האברים נמי כלולות, וכח מצוה זו וסגולתה פתיך נמי בחברתה... ובזה מיושב מה שהקשינו שכמה מצוות אינן נמסרות לכל פרט ופרט ואיך נשלמים אברי הנפש לעומתן - דמאחר שמקיימים המצוות שיש לאל ידם לקיימן, כח הכללי שבהן משלים את אברי הנפש שהם לעומת שאר המצוות שא"א לקיימן...
אך יש לומר דכח הכללי שבמצוות הוא מחמת שהן כולן מצוות ה', ובדבר זה הן כולן כאחת, וכמו הכח הכללי שבאברי האדם הוא הנפש המחיה אותם ובצאת מהם הנפש אין בהם עוד כח כללי, וכן אבר ואבר כמאן דמפרת דמי, כן בדומה לו מצוות ה' שציווי ה' יתברך הוא חיות המצוות והוא הכח הכללי שבהן...
ולפי האמור מיושב מה דמשה רבינו ע"ה נתאוה ליכנס לארץ לקיים את המצוות התלויות בה, שכתב הרח"ו כדי להשלים רמ"ח אברי נפשו, והרי הם נשלמים ע"י הכח הכללי כנ"ל? אבל לפי דברינו אלה, שהכח הכללי שבהם הוא ציווי ה' יתברך, ניחא, דהתינח מצוות שנצטוו, אבל מצוות התלויות בארץ קודם שנכנסו לארץ שעדיין אין בהם ציווי ה' יתברך, שוב אינן נכללות ביתר המצוות.
ולפי האמור יתישב לנו מה שלכאורה קשה לשון הש"ס סוטה אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, הלוא משה לוי היה והלויים אינם נוטלין חלק בארץ, הגם שיש מצוות התלויות בארץ שאפשר גם ללויים לקיימן, אבל לשון "כולן" יקשה. אך לפי דברינו אלה יתיישב בטוב, דכאשר יכנס לא"י ויהיה ציווי על מצוות התלויות בארץ, שוב יהיו נכללין בכל יתר המצוות, ובקיום יתר המצוות יושלמו גם אברי הנפש שהם לעומת המצוות שא"א להם לקיימן.

(שם משמואל, פרשת תצא, שנת תרע"ה)

עי' זהר חדש בראשית יד סע"ד: אמר משה לפני הקב"ה אכנס לארץ לקיימא פקודיך כו' ותמן הוא קיומא דפקודיך כו'. ועי' ניצוצי זהר שמות יא, ב, אות ח; הקדמת תקו"ז (ב רע"א) אות א-ג; וברמב"ן אחרי יח, כה, ושם ואתחנן ד, ה, שעיקר המצות כולן בארץ כו' - ראה ספרי עקב יא, יז.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

והוצרך לפרט "ההר הטוב והלבנון", לדבריהם ז"ל שאמרו שכוונת משה היה לקיים מצות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות, לומר שחפץ הוא לקיים כל המצות הנוהגות בכל המקומות.

(אור החיים, דברים פרק ג פסוק כה)

"ואתחנן אל ה'" וגו' - במדרש רבה ריש פרשה זו אדם מישראל וכו' מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול וכו' כבר פרשה חנה "וחנה היא מדברת על לבה"... בוודאי הוא שסתם תפלה לה' יתברך אין להגביה קולו והוא מקטני אמנה, אבל לפעמים כאשר צר להאדם מאוד, ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה, אז הוא צועק מעומקא דלבא, והוא אין מכוון להגביה קולו לפני ה' יתברך רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה... ותפלה בצעקה כזו מתקבלת לפניו יתברך ואינה חוזרת ריקם. ולזה מביא המדרש ענין תפלת חנה שלא יגביה קולו, על פרשת ואתחנן שהוא תפלת משה רבינו ע"ה שיכנס לארץ, מפני ששניהם בסיגנון אחד נאמרו, כי חנה לא היה אפשר להיות לה צעקה בלב על דבר זה שהיתה מתפללת על בנים, כי באמת אשה אינה מצווה על פריה ורביה, רק שהיתה משתוקקת לבנים. ולכן היתה מדברת על לבה ולא בקולה מאחר שלא היתה לה הצעקה מקירות לבה. וכמו כן בתפלת משה רבינו ע"ה לכנוס לארץ, הגם שאמרו ז"ל וכי לאכול מפריה הוא צריך אלא שרצה לקיים מצות הנוהגת בארץ, אבל על כל פנים לא היה מחוייב בזה מאחר שכן הוא רצון ה' יתברך, אלא שהוא בעצמו היה משתוקק לזה. ממילא אין מקום להצעקה בקול, ומפני זה לא נענה גם כן בתפלתו. אבל הצעקה שהוא מפנימיות הלב מפאת הדוחק ואין לו עצה להמלט כזה בודאי מתקבלת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות ב)

בש"ס סוטה בהא דביקש משה ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך אלא לקיים מצוות התלויות בארץ, והרח"ו כתב דהא שהיה מהדר לקיים את המצוות התלויות בארץ משום דידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש מתוקנים אלא ברמ"ח מצ"ע, ע"כ למען השלים את האברים שלו שהן לעומת מצוות אלה היה מהדר עליהן... והנה איתא במדרשים ובספה"ק דאם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ היה בלתי אפשר להיות גולין ממנה ובהמ"ק להחרב, ואם היו ישראל חוטאין היתה ח"ו כליה בשונאיהם של ישראל, שלא היה יכול לשפוך חמתו על העצים והאבנים. וא"כ אף שהיתה נצמחת טובה גם לישראל בכניסתו לארץ, אבל תקנתן היתה קלקלתן ח"ו. וכן נמי מה שהיה חפץ משה בכהונה גדולה בודאי לא ללבוש את הבגדים או לכבוד המדומה היה צריך, אלא דמבואר בכתבי האר"י שכל נפש צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי לקיים כל המצוות שנוהגין רק בכהן או בלוי, וע"כ י"ל דהיינו טעמא של משה רבינו ע"ה שחפץ להשלים המצוות שנוהגין בכ"ג שלא יצטרך לבוא לגלגול וישלים כל המצוות בעודנו בזה העולם כי היה גם לוי והיה נשלם בכל קומתו.

(שם משמואל, פרשת שמיני, שנת תרע"ב)

ונראה דהנה בזוה"ק שמעלת משה רבינו ע"ה היתה גבוהה ממעלת הארץ, וע"כ לא היתה הארץ ראויה לו. וי"ל שמה שמשה רבינו ע"ה היה כ"כ מתחבט ליכנס לארץ היה לא למען תועלתו אלא לתועלת ישראל ולא השגיח על עצמו כלל, וכבר פירשנו מאמר הש"ס סוטה שרצה לקיים מצוות התלויות בארץ, שזה היה נמי לתועלת ישראל, אבל מצד עצמו לא היתה הארץ ראויה לו.
והנה ברמב"ן פ' קרח (טז, כא) בענין בנין ביהמ"ק שמנע הקב"ה את דהמע"ה מלבנותו מפני שאמר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ומ"מ אם היו שבטי ישראל מתעוררים בדבר לא היה נחשב שדוד הוא הבונה אלא נחשב שהם הבונים, אף שדוד באשר היה מולך עליהם היה הוא בונה, מ"מ היה נחשב הבנין להם ולא לו. ובדוגמא זו י"ל אם היו ישראל מתפללין עליו ובזכותם הוא בא לארץ, לא היתה נחשבת ביאתו לארץ אלא להם ולא לו, והיה יכול לבוא לארץ אף שאינה ראויה לו. ובפשיטות י"ל, שמאחר שכל ביאתו לארץ היתה לתועלתם ולא לו, א"כ הם כדמיון החולה, ויפה תפילת החולה יותר מתפילת אחרים עליו.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תרע"ח)

... בראש פ' ואתחנן ברש"י: אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. והדבר תמוה, הלא במדרש רבה שם: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו. וידוע דכל שהוא צדיק ביותר רואה את עצמו כאילו לא עשה עדיין מאומה וכל מעשיו כאפס ואין בעיניו, מה גם משה רבינו ע"ה הענו מאד. וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד ש"לתלות במעשיהם הטובים" היינו שעתידים לעשות, עכדה"ק. וגם זה איננו מובן וצריך פירוש, כי כתיב (משלי כז) "אל תתהלל ביום מחר"...
יובן עפ"י דברי הש"ס סוטה, שמשה רבינו ע"ה התחבט ליכנס לארץ כדי לקיים המצוות התלויות בה. והנה מן התפלה עצמה, ששפך תפילות כמנין "ואתחנן" כדי ליכנס לארץ ולקיים המצוות התלויות בה, יובן עד כמה גדלה אצלו ע"ה התשוקה למצוות וגודל הקבלה על עצמו כל אשר יצווה. ולפי האמור, שבקבלת המצוות זוכין תיכף לברכה והתאחדות והדיבוק באלקים חיים, א"כ שפיר היה לו למשה רבינו ע"ה לתלות במעשיו הטובים שהוא מקבל על עצמו ומשתוקק לעשות להתחטא כבן על אביו לעשות את בקשתו.
ומעתה יובנו דברי התנחומא, שמשה רבינו ע"ה אמר: ראה אנכי שבחרתי בטובה היאך אנכי משונה, שלא אמר "שעשיתי", אלא "שבחרתי בטובה" [שבאמת מעשיותיו של משה רבינו ע"ה לא היתה כ"כ ראיה, כי מי הוא שוטה שיאמר שיעשה כמעשהו מיום הוולדו והנסיונות שעברו עליו ומסירת נפשו באמת עבור ישראל, אבל משה רבינו ע"ה לא אמר "שעשיתי", כי בעיני עצמו עדיין לא עשה כלום לעומת חובת נפשו לה' יתברך], ואדרבה מחמת ענוותנותו היתירה לא מצא בעצמו שום מעלה, וכל מה שנעשה משונה מכל אדם וקרן עור פניו אשר לא היה כמוהו בעולם לא תלה אלא בשביל תשוקתו היתירה ובחירתו במצוות וקבלתו על עצמו לעשות, על כן ממני תראו ותעשו גם אתם, שתבחרו בטובה ותזכו כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת ראה ור"ח אלול, שנת תרע"ז)

ונראה לפרש דהנה במדרש שהקב"ה עצמו שומר ומקיים מצוותיו, ובכן אם אדם רוצה לילך בדרך טובים ולעבוד עבודתו ית"ש הן בתורתו והן במצוותיו, כשם שמצוה על כל אדם להיות בעוזרי נפשו... בודאי גם הקב"ה מסייעו ומקיים מצוה זו. אך מובן שכל זה באם הכוונה זכה ונקיה לקיים מצות ה' לבד, כי ה' יתברך יודע תעלומות לב, ועל כן הצדיקים דכתיב בהם (תהלים קיב): "במצותיו חפץ מאד", ודרשו ז"ל (ע"ז יט.): ולא בשכר מצוותיו, בודאי הקב"ה מסייע להם ומגיעים למחוז חפצם. והנה בש"ס סוטה דמשה שהתאוה לארץ ישראל וכי לאכול מפריה היה צריך אלא כדי לקיים מצוות התלויות בה, ואם כן יכול היה משה לבוא בזרוע בטענה חזקה, שה' יתברך מחויב לסייעו לבוא לא"י לקיים את המצוות התלויות בה, כי תפילתו זכה בלי תערובת כוונה אחרת. וזה שכתב רש"י: אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, היינו שכל רצונם ובקשתם אינו אלא כדי לקיים מצוות ה' יתברך, ואם כן יש להם לתלות במעשיהם להבא, היינו אותם שרצונם לעשות, ואעפ"כ אינם מבקשים מאת הקב"ה אלא מתנת חנם.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תרע"ג)

הוא בעצמו לא נכנס ממש לארץ ישראל. ידוע מאמר חז"ל במסכת סוטה: "אמר (משה): הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". אין הכוונה שערך ארץ ישראל הוא משום קיום מצוות התלויות בה. לא הארץ תלויה במצוות, אלא המצוות תלויות בארץ. הארץ היא המקור, ומתוך קדושתה האלוהית נמשכות אלינו מצוות. אלא משה רבינו ידע ערכה ורצה לזכות את עם ישראל בזה שהמצוות של כלל ישראל תתקיימנה על ידו, בכוחו ובזכותו.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 26-27)


אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי

ונ"ל ע"פ מה שהחליטו המפרשים האלקיים, כי לא לשוא הרבה לנו הקב"ה תורה ומצות והעמידן על מנין תרי"ג כמספר אבריו וגידיו של אדם, כי אם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמצוות מכוונות לעמת האברים והגידים, רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים ושס"ה לא תעשה אינון שס"ה גידין; וע"כ כשיקיים איש כל התרי"ג מצות נקרא תמים, ועל זה נאמר "תמים תהיה עם ה' אלהיך" - הכוונה היא, שישתדל האדם לקיים כל המצות לבל יהיה בעל מום רוחני, כי האברים והגידים המכוונים לעומת המצוות שלא עשאן הם משוללי החיות ונחבלו ונחסרו ממנו. וכמ"ש הגר"א ז"ל בבאורו למשלי עה"כ: בז לדבר יחבל לו (ראה ספרי "ראשית דוד" דרוש "משפט צדק" וינעם לך). והנה מצוות רבות מתרי"ג מצוות תלויות בארץ ואי אפשר לקיימם בחו"ל, וכמ"ש בסוטה: דרש ר' שמלאי... כדי שיתקיימו כולן על ידי. ומאז גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ניטלו ממנו כל המצות התלויות בארץ ואין אנו יכולים לקיימם. ומה מאד ידאב לב כל ירא וחרד על דבר ה' בהעלותו על לבו פן לשוא יעמול, לשוא ייגע לזכך נשמתו ולתקן אבריו וגידיו בקיום המצוות, אחרי שאין בידינו לקיים כל המצוות התלויות בארץ, וא"כ יחסר לו ממנין תרי"ג מצוות.

(רבי דוד שלמה סלאסטש, שיבת ציון ח"א עמ' 87 במהד' תש"ס)

"רבי יוסי הגלילי אומר וכו' ויאמינו בד' ובמשה עבדו". פה מוזכר שמו של משה רעיא מהימנא בפעם היחידה בכל ההגדה. ויש להבין מדוע לא נזכר שמו בכל ההגדה? כמו כן יש להעיר כי בפרשת בכורים גם כן לא נזכר שמו של משה. ומדברי הגהות מיימוניות סוף הלכות חמץ ומצה, מתבאר שגם בעת הבאת בכורים היו קוראים עם פרשת הבכורים את הסדר שאנו אומרים בליל פסח, היינו הפרשה עם הדרשות של הספרי... בקריאת פרשת הבכורים הוקבעה הקריאה במטבע שגם משה היה קורא אותה אם היה הוא מביא בכורים כמו שחפץ, כפשטות הגמ' סוטה: כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי - נראה דמשה היה מתחייב בכניסתו לארץ ישראל בכל המצוות התלויות בארץ, ובתוכם גם מצות הבאת בכורים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, הגדה של פסח, הוספות במהד' תשמ"ט, עמ' קיז)

משה רבינו היה במעמד של מלך, ככתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", והכוונה למשה רבינו... ומשה בכל תחנוניו להכנס לארץ מטרתו היתה לקיים את המצוות הקשורות בארץ ישראל, כמו ששנינו במס' סוטה: "דרש ר' שמלאי... כדי שיתקיימו כולן על ידי" וכו'. והמצוות הראשונות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ הן שלש המצוות שמנינו לעיל. אם כן, אילו משה היה נכנס לארץ, היה מוטל עליו מיד בתור מלך לקיים את שתי המצוות החשובות, למחות את זרעו של עמלק כמו שנצטוה שאול, ולבנות את בית הבחירה, וודאי שהיה מקיים אותן בתחילה. לכן ביקש משה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". "'ההר הטוב הזה' - זו ירושלים, 'והלבנון' - זה בית המקדש", כמו שפירש רש"י. כאן מרומזת גם מצות מחיית עמלק, עליה כתוב (שמות יז, טז) "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"...

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פרשת ואתחנן, עמ' 343)


אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו' כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם

בארץ ישראל שנוהגות שם כל המצוות כולן, שמה הוא עיקר המקום לקיומן, משא"כ בחו"ל, שכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות שמה, על כן הקיום שלהן הוא רק בגדר אינו מצווה ועושה, שכן הצווי הוא על כולן ביחד.
זהו מה שנתאוה משה להכנס לארץ, כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועל ידי זה יהיו מתקיימות כל המצות בגדר מצווה ועושה, "כך אמר משה... כדי שיתקיימו כולן על ידי". אולם הקב"ה השיב לו, "כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם", כלומר, אתה מתאוה לקיים המצות בגדר מצווה ועושה, שהוא עצמו השכר הנעלם המחבר את מקיים המצוה עם המצוה ברוך הוא לצוותא חדא, "מעלה אני עליך כאילו עשיתם", שאתה בעצמך תתעלה לבחינת ארץ ישראל, ובכל מקום שהנך נמצא - שם הוא ארץ ישראל, והנך בגדר מצווה ועושה בכל המצוות כולן.
תשוקתו של משה לארץ ישראל נחדרה לכללות ישראל, שע"י שהם משתוקקים אליה, נחשבים הם כאילו נמצאים שם, ונעשים עי"ז מצווים בכל המצוות גם עוד בהיותם בחו"ל.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ממעיני הישועה, פרק יב עמ' רנב-רנג)

כה גדולה היתה תשוקתו של משה רבינו להיכנס לארץ, "לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא כך אמר משה... מעלה אני עליך כאילו עשיתם". לא אל המצוה הפרטית של ארץ ישראל נתאוה משה, אלא היתה תשוקתו אליה כיסוד לכל קיומן של המצוות. לא מצא מרגוע ושקט ושלוה בנפשו עד שיכנס לארץ ישראל ויכניס האור הפנימי לכל המצוות כולם שיפעלו לאשר צריכים לפעול.
השיב לו הקב"ה: "כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר", מבוקשך הוא אותה התועלת האלוקית היוצאת מקיום המצוות כולן, מעלה אני כאילו עשיתם, אדרבה, מפני שהתשוקה היא המכניסה ומביאה את הרוחניות הנעלמת שבמצוות הגבוליות, יש לחוש שדוקא סיפוק המבוקש יפסיק אולי את להבת התשוקה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כז, עמ' עט-פ)


אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו' כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו' ואת עצומים יחלק שלל כאברהם יצחק ויעקב

בעל מצודת דוד מעורר וכי משוא פנים יש בדבר, לשלם שכר על מצוה שלא קיים האדם? אולם הלא ידוע מאמרם שכל זמן שאדם קורא סדר הקרבנות, נחשב לו כאילו הקריבם. וכן רמז הקב"ה למשה רבינו ע"ה, שחפצו הכביר ליכנס לארץ ולקיים מצוות הנוהגות בה יהיה נחשב לו כאילו קיימן. ואם תאמר הלא משה ידע שהלומד דיני המצוות וכוונתו לקיימן נחשב לו כאילו קיימן; מדוע איפוא הפציר כל כך ליכנס? אבל באמת קודם שנכנס לא היה חייב במצוות אלו, ממילא לא היו נחשבין לו רק כמצוות שאינו מצווה בהן ועושן, לכן רצה ליכנס למען יקיים אותן בתור מצווה ועושה.
כן מתרץ קושית המפרשים איך אמר "ואקבל שכר", הלא אסור לעבוד על מנת לקבל שכר, על פי מה שכתב הרלב"ג שהאיסור הוא רק על מנת לקבל פרס בעוה"ז, אולם על מנת לקבל פרס בעוה"ב אשרי לו לאיש המאמין בגמול ועונש לעוה"ב.
בעל דברי שאול מפרש "כדי שיתקיימו על ידי", על פי מאמרם שכאשר חטאו ישראל בעגל לא מצא משה רבינו ע"ה הצטדקות יותר טובה מזו שאמר "לו צוית ולא להם", כי הדברות נאמרו בלשון יחיד, ובצדק אמר משה שאם חלילה לא יקיימו בני ישראל בארץ את המצוות הנוהגות בה, אז חלילה לא יהיה להם קיום, כי כאשר לא יהיה בשם, לא יהיה התירוץ "לי צוית ולא להם".
כן מתרץ קושית המהרש"א איך אמר לו הקב"ה "כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר", איך חשד הקב"ה את משה רבינו ע"ה שהוא עובד על מנת לקבל פרס? אבל באמת משה לא היה מחויב במצוות הנוהגות בארץ, כי רובן תלויין בקרקע, ומשה לא נטל חלק בארץ, לכן רצה רק "שיתקיימו על ידו", היינו אם יכוף אחרים לקיימן, יהיו נחשבות לו כאילו עשאן. ודבר זה אין איסור לעשות ע"מ לקבל פרס. וזה שסיימו חז"ל "לכן אחלק לו ברבים" - כראשונים, כאבות, ולא נודע הכוונה. אבל לפי האמור ניחא, דהאבות היו יכולים לעשות ע"מ לקבל פרס, כי הם לא היו מצווים, וכן משה רבינו ע"ה לא היה מצווה שישתדל שיעשו אחרים, ומצוה זו היה יכול לעשות על מנת לקבל שכר.
בעל לשמוע בלמודים מתרץ קושיא זו ע"פ מה שביאר את הפסוק "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וכו' למען הביא ד' לאברהם את אשר דיבר", שמשמעו בפשטות הוא שיצוה בניו לעשות משפט בשביל השכר, וקשה, הלא אסור לעבוד ע"מ לקבל שכר? אולם הכוונה היא כי ידוע ששכר מצוה מצוה, היינו כאשר נותן הקב"ה לאדם שכר מצוה, יש לו להבורא יתברך נחת רוח מזה, ממילא במה שגורם האדם שניתן לו השכר עבור מצוה, דבר זה עצמו נחשב למצוה. וכן מה שציוה אברהם אבינו את בניו לעשות משפט הוא: למען יביא עליהם הקב"ה את הטוב, היינו השכר על המצוה, ובזה יהיה לו נחת רוח, וזה נחשב למצוה, וחז"ל אסרו רק לשמש ע"מ לקבל בעצמו הפרס. וכן רצה משה רבינו ע"ה לקבל שכר עבור זה שיהיה להקב"ה נחת רוח במה שמיטיב עם ישראל.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם

מה שהוא עיקר עולם הבא, דנהנין מזיו השכינה (ברכות יז.) דזהו לאו הנאת גרמיה, ואף בעולם הזה מי שזוכה לכך והוא השעה אחת דתשובה ומעשים טובים בעולם הזה שיפה מכל העולם הבא (אבות ד, ב) ושכר מצוה מצוה... דזוכין לזה בשכר מצוה לבוא לתשובה ולאהבה ולדבקות, לשכר כזה יש לצפות ומותר על מנת לקבל פרס כזה, וזהו לשמה גמור שעושה מאהבה שרוצה לזכות על ידי זה לאהבת ה' יתברך.
ודייקא "לקבל פרס" לא ולא לקבל שכר... ובברכות (כח סוף ע"א) ועירובין (כח ריש ע"ב) איקום מקמיהו ואקבל אגרא... ובסוטה אמשה רבינו ע"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר... וכן בכמה דוכתי, אלא דפרס ושכר תרי מילי נינהו, ושכר מצוה האמיתי שהוא שיזכה על ידי זה להיות דבוק בה' יתברך, זהו עיקר תכלית מכוון כל מעשה המצוות, וזהו עיקר מצותו לעשות על מנת כן, וזהו "לשם פעלן" - לידבק על ידי זה בו יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ד)

"ויאמר ה' אלי רב לך"... ובפשוטו הוא על פי שאמרו: מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל... ועל זה אמר לו "רב לך" לעולם הבא, וכמו שאמר בגמרא שם: מעלה אני עליך כאלו עשיתם. אבל מכל מקום קשה, כיון שרצון משה רבינו ע"ה היה לקיים המצוות, מה יועיל לו על זה השכר? הלא הוא רצה רק בקיום המצוות, ולא בשכר המצוות, ובודאי היה עובד שלא על מנת לקבל פרס. אך הענין... רב לך בידי לעולם הבא, היינו בעד דבר זה שלא תפציר בתפלה, כי אם היה מפציר בתפלה היה כח ביד משה רבינו לפעול בתפלתו לבטל הגזירה, אבל רצון ה' יתברך היה שישאר משה רבינו ע"ה בחוץ לארץ כדי שע"י זה יכניס גם דור המדבר לעתיד... וכמו שאמרו (מ"ר חקת): תהא בצידן ותבוא עמהם. וזה שאמר: רב לך בידי לעולם הבא, לא בעד שכר המצוות, רק בעד זה שלא תרבה בתפלה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה כיון שכן הוא רצוני.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות א)

ובאמת זהו גם כן השכר שהקב"ה נתן למשה אע"פ שלא זכה להכנס לארץ, הקב"ה אמר למשה, "כלום אתה מבקש לקבל שכר - מעלה אני עליך כאילו עשית". משה לא עבד חלילה על מנת לקבל פרס. משה, שהיראה היתה אצלו מילתא זוטרתי, בלי ספק היה "ירא ה' במצותיו חפץ מאד, ולא בשכר מצוותיו". אלא משה רצה ה"שכר מצוה מצוה", לזכות לאותה התמימות של "שמור תם וראה ישר", שאין אפשרות בעולם להשיגו, כי אם דוקא ב"התהלך לפני" - "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", אז "והיה תמים", תנאי קודם למעשה. אבל הקב"ה, שכל אשר חפץ עשה עושה ויעשה, הבטיח לו למשה שהוא אינו צריך לכל זה, שכבר הגיע וזכה לאותה המדרגה גם בלי זכות ארץ ישראל, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

(רבי אהרן זסלנסקי, נצוצי אורות, עמ' ח)


מעלה אני עליך כאילו עשיתם
35

...וזהו הנאמר במדרש [תנחומא פרשת וזאת הברכה ג] נשמת משה לא היתה רוצה לצאת, עד שאמר לה משה "שובי נפשי למנוחיכי". והענין כי משה לא קיים מצות הרבה התלויות בארץ, וחשבה נשמתו שעוד תצטרך להתגלגל, ולכך היה קשה לה לצאת, כי מי יודע אם יזדמן עוד גוף קדוש וטהור כזה. ולכך נתקשתה לצאת, עד שמשה, שהיה לו מקב"ה בטחון שאין צריך להתגלגל, כי העלה לו הקב"ה כאילו קיימם, וכך אמר לה: "שובי נפשי למנוחיכי", שתהיה במנוחה עליונה, ומנוחתה כבוד בלי גלגול כלל, ושם תנוח ובצל עליון תשכון בנועם ה'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין מחני נא

מציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך", מן החובה לאהוב כל יחיד ויחיד כגופו, משתלשלת החובה המוסרית לאהוב את הרבים, את הציבור, את כלל ישראל יותר מגופו. זוהי להלכה, ואילו למעשה, לענין דרך התפתחות הרגש, נראה אדרבה, שראשונית היא האהבה לציבור בכללו, לאותו הגוף שהפרט הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והאהבה לכל יחיד ויחיד, לכל תא ותא מהגוף הציבורי, נאצלת ומושפעת ממנה.... גם ההגיון המוסרי מחייב שמדת האהבה ותקפה תהי לפי מדת היקפה, וזו, המקיפה את הגוי כולו, כלומר, האהבה לעם ישראל, תעלה על כולן.
ואמנם האגדה התלמודית מרימה על נס בין זכויות משה רבינו את תוקף אהבתו לעם ישראל, שהביאתו למסור נפשו על האומה אפילו בשעה שהיתה לקויה בחטא העגל, ודרשה עליו המקרא בישעיהו "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו"... שמסר עצמו למיתה "שנאמר ואם אין מחני נא וכו'".

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קנט-קס)

שנמנה עם מתי מדבר והוא חטא רבים נשא שכיפר על מעשה העגל וכו' שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה

בעל לשמוע בלמודים מפרש "שנמנה עם מתי מדבר", כי נקבר במדבר כדי להעלותם לארץ. ונשא חטא רבים על עצמו באמרו "ואם אין מחני נא" לכפר על חטא העגל, וכן ביקש על "הפושעים" שישובו באמרו "ילך נא ד' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", וכאשר תלך עמהם יחזרו בתשובה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה

כשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה: ולפושעים יפגיע, מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית (כג ע"א) אמרו על אבא חלקיה כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענתה היא תחילה... לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכונתה שישובו בתשובה, ושבו.

(ספר חרדים, פרק סח)

עי' מדרש הנעלם וירא קה, א: מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגיהנם כו'. וראה [שערי זוהר] לעיל ברכות י רע"א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וצו מוסר היהדות הוא: הוי דומה לו, מה הוא אינו מפלה בין אדם לאדם ומרחם אף על הרשעים, אף אתה היה מרחם עליהם, מה הוא אינו חפץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, אף אתה כן.... וזכות הוא לאדם וסימן יפה למוסרו העליון אם כך הוא יחסו אל הרשעים.... ויחס כזה לרשעים עשתה האגדה עטרה גם למשה רבינו, ודרשה עליו את הכתוב בישעיהו "ולפושעים יפגיע" - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה.

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קלו-קלז)

עי' מהנ"ע וירא קה, א, ניצוצי זהר אות ו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה וכו' מן השעורין

ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר... ולפי זאת הכוונה חסר הנוי והריח הטוב ממנחת חוטא ומנחת סוטה, מפני שהיא ג"כ לחשד חטא, והזהיר מהקריבה בשמן ולבונה וחיסר ממנה זה הנוי, להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאילו יעירהו זה לתשובה, ושיאמר לו: לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם, והסוטה שמעשיה יותר מגונים מן השוגג, היתה קרבנה מחומר יותר פחות, שהוא קמח שעורים.

(מורה נבוכים, חלק ג, פרק מו)

עתה באתי להשכילך בינה ולעורר אותך על ענייני סוטה להיות חתימה למסכת זאת, אשר חרדנו עליה חרדה זאת. דע, שסודה תלוי באילן גדול שאין ראוי לפרש. ולפי שאין לשוני מספקת לרמוז ולהסתיר, ואין ידי משגת לקשור ולהתיר, ארשום לך רשימות דקות, והסתכל בנקבי המשניות, אולי תוכל להבין מתוכם דעות פנימיות. ראה מה שאמרו "ואיש כי תשטה אשתו" וגו', הכתוב קרא אותה שוטה מלשון "שטה מעליו ועבור", ואמר הכתוב שיביא את מנחתם קמח שעורים, מלשון סערה, "הנה סערת ה' חמה יצאה" וגו'. ואמר הכתוב שלא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, לפי שאינה באה כשאר מנחות לכפר, ושאר מנחות שבאו לכפר נאמר בהם שאזכרתם לרצון, מה שאין כן בזו שאינה לרצון אלא לעונש. ואמר הכתוב עליה שהיא "מנחת קנאות", ב' קנאות, כשם שקנאה לבעל כך קנאה לבועל, וכשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה.
ואמר הכתוב בהיותה ביד האשה קודם הקרבה, "מנחת זכרון מזכרת עוון". מהו הזיכרון ומהו העוון שמזכרת? (אולי) [אילו] נאמר כן אחר שהשקה, הייתי אומר וכבר בדקו המים ונמצאת טמאה ונזכר עוונה, אבל קודם לכן עדיין אין אנו יודעין אם נטמאה ואם לאו, ואם אין שם עוון מהו "מנחת זכרון מזכרת עוון"? ואע"פ שמנחת קנאות אחר שהשקה, "מנחת זכרון מזכרת עון" לא נאמר בה. אבל הוי יודע ש"מנחת זכרון מזכרת עון", שהיא מזכרת ימים מקדם שנות עולמים. והמבין מהו העוון שמזכרת, יבין סודות רבים ונפלאים וידע דברים גדולים ופלאים הרמוזים בדברי רז"ל והנביאים. זאת תורת הקנאות, וה' אלוקי הצבאות, יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה לטובה אות.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד בסוף המסכת)


מן השעורין

וכל הבנים הנולדים מאשה נוטלים חלק ממ"ן דילה שנתן בה דכורא בביאה ראשונה בסוד רי"ו גבורה כידוע, והם בסוד שעורים שהם בגבורה, כמ"ש רבינו בפירושו לפ' הרואה בסוד ז' מינים שנשתבחה בהם א"י חטה ושעורה וכו', שהוא בז"ת חטה בחסד ושעורה בגבורה וכו', ולכן אשה סוטה נבדקת ע"י מנחת שעורים, והוא "מנחת קנאות" וכו' על שהפרה בריתו למי שעשאה כלי וכו' וכידוע בכ"מ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צג ע"א)

וסוד מנחת שעורים ידוע שהוא בגבורה, כי מנחת קנאות היא מזכרת עון, ששם שני סופרים כותבים דברי המזכים, ובהו אתרשים ההוא עובדא בז' "עיני ה' המשוטטים" והשני עדים רואים כמ"ש שם בהיכל ד' באריכות. "ובאו בה המים המאררים לצבות בטן", ששם הבטן, "ולנפיל ירך", שהוא בגבורה והוד.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) לעיל ז ע"א)


מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורין וכו' כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה

והעומר הוא של שעורים שהוא מאכל בהמה, ודוגמת מנחת סוטה שלפי שעשתה מעשה בהמה קרבנה וכו', שמקרבת נפש בהמיותה לה' יתברך, וזנות וכל קלקול הברית הוא מעשה בהמה. והתיקון הוא בקרבן עומר, שמקריב כל כוחות הבהמיות שלו גם כן לה' יתברך. ואז מתחילין לספור הימים לזמן מתן תורה שבו נעשים חרות מיצר רע וממלאך המות... ונצרף גם מעשה הבהמיות שלו במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים, ונזדכך קדושת היסוד ברית קודש.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות טו דף נו ע"ג)

מן השעורין וכו' כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה

בעל לשמוע בלמודים מעורר, התינח כשנטמאה עשתה מעשה בהמה, אבל הלא אפשר שהיא טהורה, ומאי טעמא קרבנה מאכל בהמה? ויתכן ע"פ מה דאיתא במס' ברכות: הרואה שעורים בחלום סרו עוונותיו. וביאר הוא הטעם, דשעורים יש בהן סימן טהרה, לפי שהן גדלים בלי פסולת המוץ של שאר תבואות. נמצא יש לשעורים ב' תכונות הפכיות: סימן טומאה - היותה מאכל בהמה, סימן טהרה - של סרו עוונותיו. לכן קרבנה של סוטה שעורים, ואם טמאה היא, מרמזין השעורים למאכל בהמה, ואם לא נטמאה, מרמזין השעורים שסרו עוונותיה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה

גילוי עריות הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ה [ובדומה בבאר הגולה, באר ו, עמ' קח, ובדרוש לשבת תשובה עמ' עח, ובדרך חיים, פרק א משנה ב, ופרק ה משנה ט])

...כמו שאמרו היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה, כי זנות נקרא מעשה בהמה, שהוא מצד הרע בנפש הבהמית שישנו גם בישראל, כי ה' יתברך יצר גם הבהמות, ויש בהמות טהורות, והאדם כלול בו גם נפש בהמית.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צד ע"ב-ע"ג)

...דסתם יצר הוא בתאוה... והחשק הוא המיין נוקבין, ובסיטרא אחרא הוא קליפת הכלב, כמו שכתב האר"י בליקוטי תורה (תהלים יח)... ודעל זה נאמר (שם כב, כא) "מיד כלב יחידתי", דעיקר התאוה מנפש הבהמית, וכמו שאמרו היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היינו שמקריב נפש הבהמית גם כן לה' יתברך. והמאכל הוא קיום הנפש הנותן בו כח וחיות, היינו שמקרבת כל כח וחיות נפש בהמיותה לה' יתברך... דעיקר המיתה הוא רק על ידי התאוה, שזהו עטיו של נחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו.), והיא ההתחברות לנפש הבהמית...

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ח דף כח ע"ג-כט ע"א)

חטאת... שהוא תיקון חטא גילוי עריות, שמתייחס למעשה גשמי וחומרי, כאמרם ז"ל כשם שמעשיה מעשה בהמה, וע"כ רוב חטאות שבתורה הן בעריות, והא דנמנו בכריתות חמש עשרה משום דסוגים קחשיב - דוק ותשכח. ובכלל, החטאת באה על שוגגין שאין בהם אלא מעשה חומרי בלי השכל, על כן הוא ביותר בחטא ג"ע.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ב [ובדומה בפרשת צו ושבת הגדול, שנת תרע"ד])

ואם היו העבירות פעולות בהמיות, יהיה זביחת הבעלי חיים בפנים ושריפת גופם כמו גערה לנפש הבהמית. ואי אפשר לעשות מעשה כזה בכחותיו הבהמיות והאברים אשר מהם יוצאים פעולותיו עד שישאר חי יעשה זה, ואם אי אפשר, הנה יעשה בפניו בגופי הבהמיות. וכבר תמצא קדמונינו ע"ה יאמרו במנחת סוטה מן השעורים: היא עשתה מעשה בהמה תביא (קרבן בהמה) [לקרבן מאכל בהמה].

(ראב"ד, האמונה הרמה, מאמר ג, ד"ה בזה הפרק)

כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ורמזו ז"ל בענין הסוטה: היא עשתה מעשה בהמה אף קרבנה שעורים שהוא מאכל בהמה. ודבר זה ידוע, כי כל זנות הוא חמרי, שנמשך אחר תאותו החמרית.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו, עמ' קח)

העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתיחס אל גוף החמרי. ואמרו חכמים ז"ל אצל סוטה: למה קרבנה שעורים? היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ועוד אמרו ז"ל (ויק"ר פכ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, וכל ענין זה כי גדר ערוה הוא פרישה מן החמרי, כי הערוה הוא ענין חמרי ואין קדושה רק שהוא קדוש ונבדל מן החמרי, ועוד כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף. כלל הדבר הזה כי פועל זה הוא לגוף בלבד.

(מהר"ל, דרוש לשבת תשובה עמ' עח)

...גילוי עריות שהולך אחר זנות, שהיא ג"כ, ובזה הולך אחר החמרי עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה, ובמס' סוטה... היא עשתה מעשה בהמה ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה, כי הזנות מעשה בהמה חמרית.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק א משנה ב)

כי הערוה והזנות היא תאוה גופנית ביותר, וכל קדושה שהיא נבדלת מן החמרי, שלכך מקדישין ה' יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד, שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי. ורמזו זה חכמים במה שאמרו ז"ל... היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. הרי לך כי הזנות מעשה חמרית, ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ה משנה ט)

מי שהוא שותה יין נסך בבית האושפיזות של ערלים הוא נכשל ג"כ בעון נשים זרות, כי עבירה גוררת עבירה, והוא עובר על לאו "לא ירבה נשים", והוא נותן זרעו כסוסים שהן שטופי זימה, כמו שאמר הכתוב "וזרמת סוסים זרמתם", כי הזנות הוא מעשה בהמה כמו שאמרו רז"ל בסוטה "היא עשתה מעשה בהמה לפיכך הביאה הסוטה קרבן של קמח שעורים ושעורים הוא מאכל בהמה".

(קב הישר, פרק עו)

חטאת הבאה על חטא המעשה בלא מחשבת עבירה, דהיינו שוגגין, היא מתיחסת לגוף. וכבר אמרנו שרוב החטאות שבתורה הן בעריות, כי היא עבירה שבגוף, ובש"ס סוטה: כשם שמעשיה מעשי בהמה.

(שם משמואל, פרשת צו ושבת הגדול, שנת תרע"ד)

ונקרא "שבת" בפרשת העומר ["ממחרת השבת"], שכן הקריבו אז העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה, וכמו שאמרו (פסחים ג ע"ב): שעורין נעשו יפות וכו' צא ובשר לסוסים וחמורים, וכן כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, והוא להורות שאף מעשה בהמה, שהוא ההיפוך מהטוב, והחושך שהוא מעשיהן של רשעים, הוא כדי שיהיה טוב מאד נהורא מגו חשוכא, ולכן דייקא בפרשת העומר נקרא יום טוב זה שבת סתם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות טו)

ועל זה בא בפסח העומר שהוא מן השעורים, שהוא מאכל בהמה, כמו שאמרו כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, והיינו שפגם זה מעשה בהמה כשאין המכוון לשם שמים, כמו שאמרו (חגיגה טז.) שלשה כבהמה כו', ומקריבין המאכל בהמה לה' יתברך, שישראל יש להם מכוון בזה לשם שמים ויש בו קדושה, ואחר כך בימי הספירה מתבררין בזה להיות מזוקק שבעתיים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ראש חודש אייר, אות ג)

וההלעטה לעשו מתבשיל זה... דרך הלעטה שהוא דרך לבהמה, כדמייתי בבראשית רבה (סג, יב) על זה מתניתין (שבת קנה.) ד"אבל מלעיטין לגמל", על דרך שאמרו בסוטה: היא עשתה מעשה בהמה, על כן קרבנה מאכל בהמה. וכן עשו באותו יום כמו שאמרו ז"ל. ובכל מאכל יש רוחניות, והוא המוצא פי ה' שבו, שעליו יחיה האדם. וגשמיותו הוא מאכל "עם הדומה לחמור" ובהמה, שאין חיותה אלא מהגשמיות שבמאכל, כי אין לה שייכות כלל לרוחניותו. ועל כן הבהמה אין בכוחה לתקן מאכל בבישול כיוצא בו, כל זה תיקונים להפריד הפסולת שבו בתולדה ויצירה, ומאכל בהמה כמו שנוצר, ואין צריך לתיקונים רק האדם. ובמין האדם יש גם כן אותם שהם רק כקוף המתדמה לאדם.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ז דף לח ע"ג-ע"ד)

פגם ברית הוא בכפלים, היינו פגם הגוף, כאמרם ז"ל כשם שמעשיה מעשה בהמה, וכמ"ש מהר"ל שע"י ג"ע ושפ"ד הם פגם בגוף ונפש ושכל, ע"ז בשכל, ג"ע בגוף, שפ"ד בנפש. מ"מ בפגם ברית נכלל גם פגם המוח שהזרע נמשך מהמוח ואין קישוי אלא לדעת (יבמות נג ע"ב).

(שם משמואל, פרשת וישב, שנת תרע"ה)

...שתאוה מתיחסת לגוף כאמרם ז"ל כשם שמעשיה מעשה בהמה, קנאה לנפש שהיא מכחות הנפש, ובהמה אין בה ענין קנאה.

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ה)

...דבש"ס ר"ה (ג.): הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר, וברש"י: ערוד חמור הבר. והיינו שהענין שנקרא חמור, שהוא תכלית החומר, היא קליפה המושכת לזנות רח"ל, וכאמרם ז"ל בסוטה: כשם שמעשיה מעשה בהמה. וחמור מיוחד בזה ביותר, כמ"ש (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", ולא חמור של ישוב אלא חמור הבר, שהיה כ"כ שטוף עד שיצא מגדר הישוב, והוא קלקול בכללות צורת האדם מקורא דכל שייפי גופא, וכאמרם ז"ל (נדה מג.): כל שאין כל גופו מרגיש וכו'. ועל כן נקרא "סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון", ובתיבת "חשבון" דרשו חז"ל (ב"ב עח ע"ב): חשבון הנפש, חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. שאין לך המאפיל את השכל כמו השטוף בתאוה רעה זו, שהיא מעשה בהמה, היפוך השכל, וברמב"ם (סוף הלכות איס"ב): שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה. ועל כן היא היפוך חשבון הנפש. וזהו שקליפת סיחון אשר בחשבון, ואינה מניחה לחשוב חשבונו של עולם.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרע"ח)

...וחטא גילוי עריות שהוא פגם בתחתונים, וכאמרם ז"ל: היא עשתה מעשה בהמה.

(שם משמואל, פרשת וירא, שנת תרע"ה)

...גילוי עריות שהוא קלקול בגוף, כאמרם ז"ל: כשם שמעשיה מעשה בהמה.

(שם משמואל, פרשת בהר, שנת תרע"ג)

...ומצרים שהיו שטופים בזנות ביותר הם חומרים לגמרי, כמו שאמרו ז"ל בסוטה כשם שמעשיה מעשה בהמה.

(שם משמואל, פרשת אחרי מות ושבת הגדול, שנת תרע"ג)


תוד"ה כדי ליגעה כו' ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפ"ל כו'.

עמש"כ במקור חסד לס' חסידים סי' תקי אות ב בס"ד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)




טו ע"א

שלא יהא קרבנו מהודר

ואת דרכם של הרשעים לפנים אפשר ללמוד גם מן המאמר הזה: "...שלא יהא קרבנו מהודר... שלא יהא קרבנו מהודר". ואנו רואים מזה, שגם על הרשעים דזמנם היתה המצוה חביבה כל כך, עד שכשרצו לקנסם בעד רשעתם, לא קנסו אותם בממון, כי זה לא נחשב אצלם לכלום, לעומת הקנס של "לא יהא קרבנו מהודר". ואילו היום גם הצדיקים גופא יש שיוותרו בנפש חפצה לא רק על ההידור מצוה, אך גם על המצוה גופה. ובלבד שלא יסבלו חסרון כיס. הה! מי יתן לנו שוב את הרשעים לכל הפחות שלפנים...

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, ח"א, דרשה יט, עמ' 101 במהד' תשס"ה)

והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר לא ישים עליה שמן כו'

עי' זהר ויקרא יב, ב: בר ממנחת קנאות דכתיב "לא יצוק עליה שמן", ובניצוצי אורות להגחיד"א: יש מקשים, דכל מנחת חוטא כתיב "לא יצוק" כו'? ואולי דמנחת סוטה באה על הספק, ואינה מנחת חוטא, דהיא לברר, והיינו דקאמר ושמן לא אעדי בר כו', דבכל מנחה שאינה על חטא, יש שמן, וזו שאני, דכלא דינא אם חטאה, ועי' זבחים צ' ובמנחות נט כו'. ומובא בס"ס שבת של מי, בקונטרס יעקב לחק, לימוד יט.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מנחת חוטא וכו' שאינה טעונה שמן ולבונה

...עשירית האיפה שהיא מנחת חוטא ואין בה שמן ולבונה, ובש"ס סוטה ששמן ולבונה רומזים לתורה ומעש"ט, וע"כ עשירית האיפה מכפרת גם על מי שאין בו לא תורה ולא מעש"ט.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ב)

וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים י ע"א]



טו ע"ב

פיילי של חרס

ונתינת המים בכלי חרש, היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם, כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא "מעוות לא יוכל לתקון" (חגיגה ט.).

(כלי יקר, במדבר פרק ה פסוק יז)

פיילי של חרס וכו' ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן

האשה אשר תשטה טומאה תחת בעלה היא נפילתה בסט"א וביטולה לגמרי דהיא בסוד המיתה באתלטייא, והם סוד "מים המאררים" במים בישין בנוק' דתה"ר, "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" וכו', והוא הארץ תניינא סוד העפר. והכהן לוקח מים קדושים בסט' דחסד משם ע"ב הנ"ל בכלי חרס בסוד צרור של חרס הנ"ל, ובזה הוא בודק אותה אם טהורה היא אם נפקא מאתלטייא. ואז "ונקתה ונזרעה זרע", כמ"ש "זה ינחמנו וכו' מן האדמה אשר אררה" וכו' (בראשית ה, כט), והם ט' קללות שנתקללה האדמה בעבורו בסוד ט"ס של נוקבא שהי' באתלטייא, כמ"ש רבינו בפירושו לספרא דצניעותא פ"א שם. ואז ראויה לזווגא בבעלה לאתתקנא בסט' דחסד. וז"ש "כדי לעשות שלום בין איש לאשתו" וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סוכה נג ע"א)


ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן

"ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן"... שב' נחשים הם, חד על עפרא וחד על מיא, סוד המוציא לחם מן הארץ "ונחש עפר לחמו", וכתיב (תהלים עח, כ) "הן הכה צור ויזובו מים וכו' הגם לחם יוכל תת"... ושניהם הם בשמאלא, והמטה שלקה בצור הוא בסטר שמאלא דביה גבורה והוד, דינא בדינא. ובזוהר חדש פ' בשלח: תרין חויין הם, חד דחיי וחד דמותא, "וראה אותו וחי", והוא על נס לנסיון, ותרין חויין הם יצ"ט ויצה"ר, ושניהם מצד שמאל, דקדושה הוא גבריאל וס"מ הוא יצה"ר. גבריאל הוא ג"כ על עפרא ועל מיא, על מיא כמ"ש שהוא בגבורה, שם המים בהיכל הזכות ששם איש לבוש הבדים, וכן על עפר כמ"ש ברעיא מהימנא פ' בא (מא ע"ב): "ויאבק איש עמו", דא גבריאל בההוא אבק דעפר, ובגין דא "וייצר" חד יצ"ט דאוליף ליה שבעים לשון וכו', ושם בדרגא דיליה ע' לשון של שבעים סנהדרין שהיו יודעים בשבעים לשון, ושם הוא נחשא דחיי, "קנא קנאתי" וכו', שמשמש בגבורה בסטרא דקדושה להכרית רשעים מן הארץ. ושם בהיכל הזכות הוא מפתח של חיה, נחש דנשיך ברחמה דאילתא ועל ידו הלידה, ושם ג"כ מפתח של גשמים ושל פרנסה, שולחן בצפון.
ולכן מעלין אותה ללשכת הגזית, להיכל הזכות לסנהדרי גדולה, סוד אבני גזית צור הנ"ל, ושם המים ועפר מסטרא דקדושה מנחשא דחיי, וגם לנגדו נחשא דמותא בהיכל חובה זרוע שמאל דסט"א, שהוא ג"כ ב', חד על מיא וחד על עפרא. ולכן בדיקתה ע"י מים קדושים דהיכל הנ"ל, וגם "עפר אשר יהיה בקרקע המשכן", והוא עפר מן האדמה, שמשם יצירת אדה"ר ממקום כפרתו, ולכן על ידו נבדקת.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) לעיל ז ע"א)

עי' זהר חיי שרה קל ע"ב: כד ברא קב"ה לאדם נטל עפריה מאתר דמקדשא כו'; וארא כג סע"ב: מעפרא דמקדשא דלתתא אתתקן כו'; שם כד, ב, ניצוצי אות ה-ו.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים

יש לפרש ענין המים הקדושים והעפר אשר יהיה בקרקע המשכן, דהנה במד"ר (ריש פ' בא)... הארץ היאך נבראת תחילה וכו' א"ל נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים... הרמב"ן בפירושו על שה"ש פירש שהכוונה על ההוויות הראשונות, והרגיל בלשונות הרמב"ן שם מבין שכוונתו על אותיות יו"ד ה"א משמו הגדול ית"ש. וי"ל שדוגמא דידהו עשה לה הכהן להמשיך להאשה קדושה של שתי אותיות אלה, אחרי אשר אבדה זה תחילה בנטייתה מדרכי הצניעות, ופועל דמיוני לזה היו המים הקדושים והעפר שבקרקע המשכן שנתן על המים, ובהופיע עליה שם זה... אם נטמאה, נעשית גוף הטומאה, וא"א לה שתסבול קדושה גבוהה זו, ונדחתה מהעולם היא עם הטומאה יחד, שהרי נעשו היא והיא דבר אחד.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ח)

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא טו ע"ב]



מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US