Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



י ע"א

אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם

ברור, שתרבות ו"התקדמות" של גוים או של ישראל מומרים שאינן באות על יסוד התורה אלא הן יופי ותרבות לשמה, אינן אלא הבל וגאוה וגסות הרוח. כבר גזר הכתוב על תרבות הגוים וחכמת הגוים המסומלות ע"י יפת, בנו של נח, "יַפְתְ אלקים ליפת וישכֹן באהלי שם", ואמרו על זה חז"ל: "אע"ג ד'יפת אלקים ליפת', אין השכינה שורה אלא באהלי שם". כל החכמה של הגוים אינה שוה ואינה חשובה בפני הקב"ה, שלגביו כל חכמת האדם היא אפס ואין. רק אם חכמת יפת הגוי שוכנת באהלי שם, כלומר, אם היא באמת באה לעולם כדי לקדש את תורת ה', רק אז היא לרצון לפני הבורא. על זה אמרו (אבות ג, ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", וכן (איכה רבה ב, יג): "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים - תאמין; יש תורה בגוים - אל תאמין", וכן (סנהדרין נט ע"א): "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' תיז)

בית תרייקי

היא מדינת "טורקומאניא" למזרח ים "כספיא", ועל שמה נקראת מדינת ישמעאל ארץ טורקיא (טירקייא), כי משם יצא העם טורקוס לשבת בארץ הזאת. או תרקי היא מדינת "טראציא" בארץ אנאטאל (ק' נחלף בצ').

(רבי יהוסף שוורץ, תבואות הארץ, ספר ב, פרק ה, עמ' רפו)

ארך זה אוריכות וכו' כלנה זה נופר נינפי

ארך זה אוריכות (נ"א ארכש, ואין נראה לי). במסעות של ר' בנימין וז"ל: רכיא היא כלנה. עכ"ל. ומוכח שבזמנו על תילה. והיא לפי דעתי אוריכות הנ"ל ביומא... כלנה זו גופר (נ"א נופר נינפי). לפי דעתי צ"ל גיפר, והוא שקוראין אלג'ובר על שפת פרת (ור' בנימין בעל המסעות קוראה איליוביר היא פומבדיתא). ונינפי נ"ל שהוא בדרך דרוש, שדורש כלנה כמו כלה נאה, כמו שאמרינן במסכת ר"ה דף כו ע"א: ארשב"ל, כשהלכתי לתחום קן נשרייא (עיר בארץ בבל) היו קוראים לכלה נינפי. עכ"ל. והכונה נימפפע כמו שידוע בספרי הבלי היוונים.

(רבי יהוסף שוורץ, תבואות הארץ, ספר ב, פרק ה, עמ' רצט)

איני יודע אם נינוה העיר הגדולה אם רסן העיר הגדולה כשהוא אומר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים הוי אומר נינוה היא העיר הגדולה

והא דלא כתוב כן בפסוק שלפניו גבי "ויבן את ננוה", ושם הוא עיקר בנין העיר ושם מקומו לציין שהיא היא עיר הגדולה, י"ל שמתחילה שנבנתה נינוה לא היתה עדיין עיר גדולה, רק אחר שבנה את רסן בין נינוה ובין כלח נצטרפו שלשתן יחד לעיר גדולה, אלא שהיו לה ג' שמות נינוה רסן וכלח, וע"ז פריך בגמרא איני יודע איזה היתה העיר הגדולה, ועל איזה שם היתה נקראת מאחר שנעשית גדולה ע"י שלשתן גם יחד, ומשני כשהוא אומר נינוה היא העיר הגדולה ש"מ שעל שמה נקראה "העיר הגדולה".

(רבי אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

אחימן מיומן שבאחים וכו'

ואף ששמות אלו אינם בלה"ק רק בלשונותיהם לגוייהם, עם כל זה מקורם בלה"ק, וכהא דמס' כתובות דף י ע"ב: דרגא - דרך גג, פוריא - שפרין ורבין עליה, וכמוהו רבות בדברי חז"ל.

(רבי אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

ששי שמשים את הארץ כשחיתות תלמי שמשים את הארץ תלמים תלמים

שעושה בארץ שחתות - ר"ל שהיה הלוכו משונה, מגביה רגל ומניח רגל בחזקה, שאז עושה בארץ גומות גומות. ותלמי היה הלוכו מושך רגליו רגל אחר רגל, שאז עושה תלמים בארץ כמחרישה... המלה ששי... דרשי לה נוטריקון ש'ם ש'חתות י'תרות, דהיינו גדולות.

(רבי יוסף משאש, נחלת אבות, חלק ה, דרוש שז, עמ' קנז)

מה שאמר משה רבנו ע"ה "וראיתם את הארץ" קאי על הארץ כמשמעו, שתראו אם יש שם שחיתות ותלמים בארץ, ובזה תדעו "ואת העם היושב עליה החזק הוא או הרפה", א"כ בראייתכם על הארץ יהיה ניכר גבורתם.

(רבי יהודה אריה ליב האשקי, לב אריה, פ' שלח, עמ' 393)

שמעניקין החמה בקומתן

יש פירוש שמוזגין מכח השמש, שהן עובדין אותה. ויש פירוש, שמגעת חומת העיר עד ענק שלהן.

(רבי שלם שבזי, חמדת הימים, פרשת שלח, עמ' שס במהד' תשל"ז)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוטה לד ע"ב]


עתידה פרס שתפול ביד רומי וכו' בנויי ביד סתורי וכו' גזירת מלך היא אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים

ודייקו מפרשים, מדלא קאמר קודם שבן דוד בא יפלו פרסיים ביד רומיים, אלא להורות אפילו יגיע זמן קץ, מכל מקום יתמהמה עד שיפלו פרסיים ביד רומיים. וכן משמעו בגמרא, דדייק מדכתיב לכן יתנם עד עת יולדה, דיתפשטו רומיים ט' ירחים בכל עולם, זה ראיה דלאחר שכבר הגיע העת, מכל מקום צריך להיות בושש ט' חדשים להתגברות הרומיים.
ופריך הגמרא בונים ביד סותרים? ומשני גזירת המלך הוא. ויש להבין מה תירץ בזה. ויש לומר דבשביל גזירת המלך "מי בכם [מכל] עמו... ויעל" [עזרא א, ג], ושינה ציווי הקב"ה [כמבואר במגילה יב ע"א], נענשו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

עתידה רומי שתפול ביד פרס וכו' עתידה פרס שתפול ביד רומי

"שם עילם" - וגם עילם שהם פרס ומדי יבואו "סביבות קבורתה" - של מצרים להינקם נקמתם, והם ג"כ "כולם חללים הנופלים בחרב", ע"י "אשר ירדו ערלים אל ארץ תחתיות" - ע"י שעילם יהרגו הרבה מן הערלים, שיהרגו אותם בהשגחתו להענישם על ש"נתנו חתיתם בארץ חיים" והחריבו בית שני והרעו לישראל, ועי"כ "ישאו כלימתם את יורדי בור" - (ויפלו שמה). ובסיבה זו, שע"י עילם ירדו ערלים שהם הרגו אותם, עי"ז יהיו בני עילם חללים נופלים בחרב, כי יבואו עמים אחרים מבני אדום לנקום נקמת אחיהם.
"בתוך חללים" - של הערלים שנהרגו, "נתנו משכב לה" - לעילם, "בכל המונה", ו"קברותיה" יהיו "סביבותיו" - של פרעה. ומפרש מי הם החללים? "כולם ערלים חללי חרב" - הם החללים של הערלים שהם חללי חרב על ש"נתן חתיתם בארץ חיים" והחריבו את בהמ"ק, "וישאו כלימתם" - ר"ל ועילם ישאו הכלימה מה ש"בתוך חללים נתן" - שנתן בין חללי הערלים שהם טמאים בעיניהם. (וזה מ"ש חז"ל עתידה פרס שתפול ביד אדום שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן, ואמרו עתידה אדום שתפול ביד פרס, ושניהם אמת).

(מלבי"ם, יחזקאל פרק לב פסוקים כד-כה)

אינהו נמי הא קא סתרי בי כנישתא

בשלשלת הקבלה [ערך רב ושמואל, עמ' עו במהד' תשכ"ב] מעתיק לשון רבינו "ואומר בס' כריתות שאחרי מותו (של שמואל) בא פפוס בן פולמוס והחריב את בית מדרשו הגדול שנת תקפ"ט לשטרות". וכן מביא הסדר הדורות [שנת ד' אלפים לז] משם רבינו "בית מדרשו הגדול של שמואל" (הנה איתא ביומא "סתרי בי כנישתא", דהפרסאים חרבו ג"כ בית הכנטת ולא רק הרומיים חרבו את בית המקדש ע"ש. ואולי זהו החורבן הנזכר כאן, וכיוונו לכתוב "בית מדרשו הגדול" לדמות קצת לבית הגדול והקדוש שנחרב ע"י הרומיים).

(רבי שמחה בונם דוד סופר, עיטור סופרים על ספר כריתות, חלק ד, שער ב, הערה יב, עמ' קע)

אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו

מתנת הג' [אומות לישראל] הוא חסד מופלא, שהם מלבד ארץ כנען. והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם, כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל. [והוסיף על כך אהלי יעקב (הוסיאטין) פ' חיי שרה עמ' מ: ואפשר שזה מקור המאמר "עתידה א"י להתפשט בכל הארצות"].

(אור החיים, דברים פרק ז פסוק יב)

אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" [תהלים קכב, ב] - אלה ג' רגלים, שהם ג' רגלים, "אח" ד"אחד", שבהם "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלקינו", וזה ד' דאחד. והכל נקשר ביחוד שלם, ובשעה שנחרב הבית, נתעלם יחודך ממנו ונשאר ישראל "שה פזורה ישראל", ומה שהיו נקשרים בד' דאחד נתפזרו כנגד זה לד' כנפות הארץ, עד שיתעוררו ג' אבות שהם רגלים לגלות יחודך בשכינה הקדושה, ומיד שערים אלה יפתחו. וזה סוד ישראל שהם אחד, שעתידים להתקשר בט' ירחים בגילוי יחודך, שהם ט' ירחי לידה להתעוררות ג' אבות, שבאותו הזמן שיתחילו להתעורר ועת צרה היא ליעקב בעבור סטרא אחרא שהיא משלח מדנים בין אחים שלא להתחבר, באותו הזמן תתפשט הרשעה ט' ירחים, וזה עד עת יולדה ילדה, משם והלאה ג' רגלים עומדים בירושלים וישראל עומדים בשערי ירושלים, יחוד שלך יתגלה לקשרם כאחד "והיה ה' למלך" וכו'.

(רמח"ל, תקט"ו תפילות, תפילה קפ)

והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיהו סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'". ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפועל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא.). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפועל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק כא)


יא ע"א

שלוחי מצוה אין ניזוקין

"לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א, יז) - הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רז"ל: שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פירוש "כי המשפט לאלקים הוא" - שלא יבואכם נזק בסיבתו.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג, אות לג)

האדם כאשר עושה מצות בוראו אין הפגעים יכולין לשלוט בו, לכך אמרו שלוחי מצוה אינם נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. וזה מפני כי כאשר הולך בשליחותו לעשות מצוה, בזה נקרא עבד אל ה' יתברך כאשר הולך בעבודתו, ולכך ראוי שישמור אותו האדון שלו מן אחרים, כי העבד הוא נכנס תחת רשות אדון שלו ותחת כנפיו הוא.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק טז [ובדומה בחידושי אגדות, קידושין לט ע"ב])

היכא דקביע היזקא שאני דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני

החמשה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיסמוך על הנס ואע"פ שהוא שלם מאד והוא דבק בה' יתברך. הלא תראה כי שמואל, עם גודל מעלתו, ירא שיהרגהו שאול, ולקח עצות איך ימלט מזה, במה שאמר "איך אלך ושמע שאול והרגני", ולא נסמך על הנס, אע"פ שהיה הולך במצות ה' ית', כי רצון ה' יתברך שישתדל האדם בסיבות הראויות בהצלתו, כי המופת לא יעשהו ה' ית' כי אם במקומות ההכרחיים. ולזה אמרו ז"ל [מדרש תהלים קלו, י]: "למען יברכך ה' אלקיך" - יכול בטל? ת"ל "בכל אשר תעשה".

(רלב"ג, שמואל ב' פרק א פסוק כז, תועלת טו)

"וכי תאמרו מה נאכל" וגו' - איך יתכן שישאלו ויאמרו "מה נאכל", והלא מי שהכין טרף ומזון מ' שנה במדבר והוא אמר לעשות שנת השמיטה ולא יזון אותך?... וי"ל כי יוכל האדם לשאול ולומר "מה נאכל", כי במקום דשכיח היזק מותר, כמו שמצינו בשמואל כשאמר לו "לך ומשחת את דוד למלך" וגו' והשיב לו "איך אלך ושמע שאול והרגני".

(רבי יצחק קארו, תולדות יצחק, ויקרא פרק כה פסוק כ)

"ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל" (רש"י בראשית כד, י)... ואע"פ שבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, כדאיתא בפרק קמא דחולין [ז ע"א] גבי חמורו של רבי פנחס בן יאיר, הני מילי היכא דלא קביע הזיקא, אבל היכא דקביע הזיקא, כגון בעוברו בין השדות, אין סומכין על הנס... דכתיב, 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני".

(רבי אליהו מזרחי, בראשית פרק כד פסוק י)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



יא ע"ב

הני בעו חיי והני לא בעו חיי

ויותר מהמה, בני, היזהר בדבר הזה עם חברתך ואשת בריתך, כי יש אנשים אשר ישמרו עצמן מעשות רע לכל אדם ויאהבו ויכבדו אותם אבל ישנאו את נשותיהם ויבזו אותם, ואומרים "אין בזה עון כי אני בעל האשה ואשתי כגופי ואין אני מצער לשום אדם חוץ ממני", ולא יבינו כי גדול עונם מנשוא יותר מאם עשו כן לאדם אחר, כי למה יגרעו הנשים מהיות בכלל "לא תשנא את אחיך בלבבך" ובכלל "ואהבת לרעך כמוך", וכי גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי עם בעליהן באהבה ואחוה שלום ורעות? אך ענשם יותר חמור ומדותם יותר מגונה על כי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ועוכר שארו אכזרי, ואסור לצער את אשתו בדברים, ומכש"כ שאסור להרים יד עליה.

(ספר הברית, חלק ב, מאמר יג, פרק יז)

מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו

"והזה (אל הבית)" - על המשקוף וכו' (בתורת כהנים). הנה רמז גדול בדבר, שבבתים הנגע הוא על צרות עין וכדאמר הגמרא יומא יא, ב: תניא הנגעים באים על צרות העין דכתיב "אשר לו הבית", (ותנא דבי רבי ישמעאל מי) שמיחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים (ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו). ולכך מזה על המשקוף, הוא על פתח הבית, להראות שתהא ביתו פתוח לרבים וכו'... והנה מלשון הגמרא בערכין טז, א דעל שבעה דברים נגעים באים... משמע דנגעי אדם גם כן באין על צרות העין וכו', ומאי זו מדה במדה? ונראה דצרות העין גורם שירחקו ממנו בני אדם, שלא יאהב חברת האנושי, וכמו שאמרו בכתובות [עב ע"א]: הנודר אשתו שלא תשאיל, יוציא. ולכן ענוש להיות מצורע ולישב בדד, שלא ישבו שאר טמאים עמו.

(משך חכמה ויקרא פרק יד פסוק נא)


יב ע"א

ירושלים לא נתחלקה לשבטים

...ירושלים, שיוריד הקב"ה משמי מרום, שנאמר "ירושלים הבנויה" [תהלים קכב, ג], מאז שנברא העולם [בראשית רבה נו, י], "כעיר שחוברה לה יחדיו". שיש לה י"ב שערים שמזכירם יחזקאל [מח], וכל שבט בעצמו עומד על פתחו, וקורא לו שילך דרך פתחו להיכל שלו. וזהו סוד אמירת הפסוק 'שער ראובן אחד' [יחזקאל מח, לא], לפי שהוא [ראובן] בעצמו עומד על פתחו... וכן אמרו רז"ל... 'ירושלים לא נתחלקה לשבטים' אלא כל שבט ושבט יש לו חלק בה, והוא מחולק לי"ב שערים והיכלות, נמצא ירושלים היא עיר שחברו לה השבטים יחדיו, והיא כוללת דירת י"ב שבטי יה. והוא "עדות לישראל" שהוא מזרע יעקב הנקרא ישראל.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער ה, פרק עא)

וחיבה יתירה נודעת ללומדים תורה בארץ ישראל, בירושלים 'שלא נתחלקה לשבטים'. כאן התורה עצמה מקבלת משמעות גבוהה יותר, כאן התורה היא כללית, היא מאחדת את הפרטים והופכת אותם לכלל, נשמת הפרט מתמזגת בנשמת הכלל, בנשמת היחד של שבטי ישראל.

(דברי ראי"ה קוק, בשמחת תורה, כפי שרשמם ר' שבתי דניאל, מובא במועדי הראי"ה, עמ' קלג, ומשם בשיחות הרב צבי יהודה, האזינו, עמ' 542)

ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין

בתורת כהנים (בהר, פרשתא ב פרק ב) כתוב: "היו עליה אבל היו מעורבבים שבטי יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהיה היובל נוהג, ת"ל 'יושביה', לכל יושביה וכו'", והעיר רבינו: "נקט אפילו שני אלה שהיו כרוכים יחד ברצועה שנכנסת מחלקו של יהודה לתוך חלקו של בנימין במקום המקדש, יומא יב, ולחיוב יובל צריכים הם להיות מבוררים, כרפ"א".

(שיחות הרב צבי יהודה, בהר, עמ' 243-244, הערה 101)

ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה וכו' ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה וכו' ובין כתפיו שכן

יאמר הוא מצטער על אותה רצועה שעליה בנוי המזבח. "ובין כתפיו" הוא ההיכל והאולם, "שכן" - הוא בית קדשי הקדשים. "ידיד" היינו יד יד, ופירוש יד מקום כמו "ויד תהיה לך ויצאת שמה" (דברים כג, יג), א"כ יד יד שני מקומות, שהן מקדש ראשון ומקדש שלישי שיבנה במהרה בימינו. ובראשון אמר "ישכון" עתיד, ובשלישי "שכן" עבר, לומר שמה שעבר עתיד, וכאילו בא.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, דברים פרק לג פסוק יב)

ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה

אילו לא היה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה, היה כאן פירוד מה שהיה השכינה שורה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלקו של יוסף. אבל בשביל שהיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה לא נחשב זה פירוד כלל.

(מהר"ל, חדושי אגדות, זבחים נג)

בצדקות יש שני מיני צדקות, דכתיב "כי [צדיק] ד' צדקות [אהב]" [תהלים יא, ז], יש צדקות עליונה, וזו מדרגת יוסף, הנקרא צדיק עליון, ויש צדקות שניה זו של בנימין, הנקרא בפי חז"ל בנימין הצדיק, היה מצטער על שבית המקדש לא נפל בחלקו, ואמרו חז"ל שרצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין שעליה בית המקדש נבנה.

(שמועות ראיה, פרשת וישב, עמ' עח-עט, הובא בטוב רואי, שבת, פרק ב, אות מה)

ובנימין הצדיק היה מצטער עליה וכו' לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה

פירש רש"י: זה היה שכרו שהיה הארון נתון בחלקו. וקשה, והלא כבר צפה ברוה"ק שבחלקו יהיה קדשי קדשים והיכל, ורק היה מצטער על אותה רצועה של מזבח, וכיון דמקדם קדמתא היה בית ק"ק אצלו והארון הוא בבית ק"ק, א"כ מה שכר נטל על זה הצער שהיה מצטער על מקום המזבח שיהיה אצלו? ונ"ל בס"ד דמ"ש נעשה אושפזכן היינו כי בית ק"ק ששם הארון והשראת שכינה היתה בחלקו גם בבית שני וגם בבית שלישי, כי מן הראוי אחר שהעמידו צלם בהיכל בבית ראשון צריך לשנות מקום ההיכל ובית ק"ק בבית שני, ועם כל זה נשאר אצלו בשכרו שהיה מצטער על המזבח.

(רבי יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע כאן)

אין משכירין בתים בירושלים וכו' אף לא מטות לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע וכו' אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה

אם נטיב להתבונן... בהקדם דין מעשר שני שהיו פודין אותו ומוליכין דמיו לירושלים להוציאו שם בצרכי מאכל אדם שגידוליו מן הארץ, ובעירובין כז, ב, איתא... שלוקחין בקר על גב עורו... יין על גב קנקנו, והעור והקנקן יוצאין לחולין, דלא נחשב בקנינו אלא הבשר והיין בלבד. והנה רוב העם בעלותם לרגל היו מביאין מעות מעשר שני להוציאם במאכל ובמשתה, והיו מתאכסנים אצל אנשי ירושלים בחנם כי אין משכירין בתים ומטות בירושלים כנ"ל. ומשמיענו רבי אלעזר ברבי שמעון לפיכך עורות קדשים שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם, בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע, כי העור באנפי נפשיה לא חזי ליקח אותו במעות מעשר שני, ולא בשבילו קיהיב דמי. ועל זה אמר אביי, אחרי שמדרך הנימוס צריך האדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו, ובירושלים כיון שאין משכירין בתים ומטות, איך יהנה את בעל אושפזיכניה בדבר שלא יוציא עליו כסף, על כן אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא, היינו העור והקנקן שמריקין ממנו היין, שלא נחשבו לשוה כסף כלל בערך מקנתם כנ"ל.

(רבי אהרן שמחה בלומנטל, שערי שמחה, עמ' 182-183)

לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה

וצ"ב ואיך נוטלים בזרוע? אם אין הבע"ב מוחל הרי זה גזל ויכול להוציא בדיינים! והיה נראה שאחרי דרך ארץ כן הוא, הרי זה מהלכות דרך ארץ, ויש בזה משום לצאת ידי שמים ליתנו לאושפיזו. והיה מזה ראיה לדעת הפוסקים המובאים בפתחי תשובה חו"מ כח סק"ב דכל שיש לו זכות לצי"ש מהני תפיסה. וזהו מאי דמסיק אביי ש"מ אורח ארעא וכו' ומפני כן מועיל תפיסה. ולפוסקים הסוברים שאינו, שתפיסה אינה מועילה, צריך לומר שהיה בזה דעת ב"ד מתנה ויש בו משום הפקר ב"ד הפקר.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, ירושלמי פסחים פ"א ה"א עמ' ר)

אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה

"עור העולה... לכהן לו יהיה" - ולמדו רז"ל מזה כי ארח ארעא למשבק אינש גולפא ומשכא לאושפיזיה.

(ר' מנחם צבי טאקסין, אור תורה, ויקרא פרק ז פסוק ח)


יב ע"ב

אבנטו של כהן הדיוט וכו' של כלאים

טעם איסור שעטנז, שסגולת הפשתן שיש בה נפש הצומחת בשפע רב, וכשאדם מלובש בפשתן, הנפש הצומחת שולטת בו הרבה. ויש בזה מעלה, אע"פ שהנפש הצומחת אין בה השכל מ"מ היא תקיפה בפעולותיה, וכשהשכל בא עליה הוא מטה אותה לכל חפצו. על כן כתבו המקובלים סגולות בלבישת פשתן. אמנם הצמר יש בו כח נפש הבהמית בשפע רב, וכשהאדם לובשו, מתגברת בו נפש הבהמית, מ"מ כשהיא עומדת בעצמה, שכל האדם שולט עליה להטותה לחפצו. וג"כ כשהנפש הבהמית ונפש הצומחת שניהם שולטים באדם אבל הם בפירוד ולא התאחדו לכח אחד, עדיין יש ביד האדם להטותם לכל חפצו. אבל אם יתחברו יחד ב' הכוחות הללו בצמר ובפשתים, מתחזקים מאד ב' הכוחות הללו, והנפש הצומחת נעשית טפלה ומרכבה לנפש הבהמית, ולא יוכל שכל האדם לעמוד בפני תקפם, ויטו כל דרכיו לנפש הבהמית. ע"כ אמרו חז"ל "שהוא נלוז ומליז עליו אביו שבשמים" (ספרא, ויקרא ט, יט).
רק ע"י קדושת העבודה או קדושת ציצית, הקדושה העליונה תקיפה ומהפכת תוקף ב' הכוחות לטוב, ואז הוא משובח מאד כי אתהפך חשוכא לנהורא (זהר א, ד), והכוחות החזקים פעולתם יעשו שמשים לשכל הקודש. וכה"ג לולא חטא אדה"ר היה הנחש שַמָש גדול (סנהדרין נט ע"ב). אלא אחר החטא שנחלש השכל א"א להשתמש בו כלל, כי ימָשך אחריו ח"ו. ע"כ בא האבנט מכלאים, כי מקום החגור מחבר משכן נפש הצומחת לנפש הבהמית שגם היא בחלל הלב השמאלי, ועליהם תחול הקדושה ומהם יוקח לעבדים לשם ד'.

(ראי"ה קוק, בשמן רענן, ח"א עמ' שלט = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב כרך ב עמ' 514-515)

הפשתן עולה בד בבד, וסגולתו הפנימית היא הארת כח החיים בהחטיביות הפרטית, ושמירת הפרט באור נשמתו מהתערובות של פרטי הכלל, שהם מחשיכים את אור הקודש מצד מאפל הפרטיות שלהם. וזהו הפך הצמר הבא מן הכבשים, שה שלוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, וחי במעמק המהות של הצמר הכשר הכללות, וההבלעה של הפרט בתוך הכלל. כל מדה ומדה לעצמה תופסת היא את מקומה בתיקון ושכלול החיים ואורם, אבל ההתערבות של הפרטיות בתוכנה המיוחד עם הכלליות ותוכנה, גורמת טשטוש צורה, עד שלא יצא אל הפועל לא הופעה פרטית, ולא הארה כללית, איסור שעטנז... ובעבודת המקדש המאגדת שמים וארץ, וכל פרטיות עולה ע"י הסולם המוצב ארצה לרוממות הכלליות, מוכשרה היא ההתערבות של צמר ופשתן לבא בתוך הארה כוללת, מאגדת את הכל, ומרבה אור החיים והשלום.

(ראש מילין, השרשים, הבית, בד, עמ' קכט-קל)

מעלין בקודש ולא מורידין

ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאילו היה לכתחילה משולל ממנו, ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם.

(עין איה, ברכות ו ע"ב, אות נג)

לכבוד הועד הנכבד במושבה עקרון... כאשר שאלת בנין הבית לכבוד הרב דעדתם שליט"א היא נוגעת בעיקר מעמד הרבנות, שזכתה עדתם כבר לקבוע לה יד ושם, להיות שרוי בתוכה רב גדול בישראל שכמותו שיחיה. ומובטחים אנחנו בע"ה, שיקיימו "מעלין בקודש ואין מורידין", ועדתם שכבר נעטרה בעטרת מושב רבנות לא תרד מכבודה בקדושת תוה"ק.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת כה)

על דבר שאלתו בענין הס"ת, שיש לו בירושה מזקנו ז"ל, והוא רוצה להביאה לא"י לביהמ"ד, שיוּסד על שם זקנו ועל שם אביו ז"ל בת"א ת"ו, אם יש מקום לחוש משום טלטול ס"ת ממקום הקבוע לו למקום אחר... ודבר גדול דבר הגה"ק בעל חת"ס בתשו' סי' רלג בחלק יו"ד, שכתב על דברי התורה שכתב בחו"ל: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה...", א"כ הרינו רואים שדברי תורה אפילו שכבר נכתבו בחו"ל מתעלים הם כשבאים לא"י... וא"כ אם תורה שבע"פ מתעלה היא כשבאה לא"י גם אחרי כתיבתה בחו"ל, ולדעת החת"ס עוד ביותר אחרי כתיבתה בחו"ל, ק"ו שיש עילוי לקדושת ס"ת כשתזכה להיות חוזרת לא"י, שזהו מקורה ויסודה, וה"ז בכלל מעלין בקודש.

(דעת כהן, סי' קעח)


יג ע"א

ביתו אמר רחמנא וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים

נדב ואביהוא חשבו שאין לייחס דבקות ישראל רק עם בחינת הנגלה לבד ועל כן כל התקרבותם היתה בבחינה של "לפני ה'"... וחשבו שבזה ורק בזה תתגלה האחדות שלהם... ואילו מצד הבחינה הנסתרת אין לישראל חלק, ונמצא דמצד הנסתר הם ישראל בבחינת נפרד. ובאמת אין קצבה לבחינה הנגלית, כי מה שהיום הוא נעלם הוא אח"כ לנגלה, וממילא כשם שאין סוף לבחינותיו ית"ש כן אין סוף לבחינת ישראל, ולפי הרצון של מעלה שלא יתגלה שום גילוי זולת ע"י ישראל הרי דבקותם של ישראל עמו ית"ש גם הוא בבחינת אישות שנעשים לבשר אחד. ולשיטת נדב ואביהוא שע"י "קדושתי שהיא למעלה מקדושתכם" אין לישראל חיבור גמור עמו ית"ש, רק מצד הבחירה הנגלית לבד, אין החיבור של הקב"ה עם ישראל בבחינת אישות שנעשים לבשר אחד. וזהו מה שאמרו חז"ל על נדב ואביהוא שלא נשאו נשים [ויקרא רבה פרשה כ, ט], שמצד חוק ההשגה שלהם אין חיבור של אישות בישראל, וגם לפי מחשבתם שכל החיבור עם הבחינה הנגלית בלבד, ודימו שרק עי"ז אפשר לייחס לישראל אחדות עם הבחינה הנגלית, ובאמת כשמפרידים את הנגלה מהנסתר זה עצמו ריבוי ולכן כתוב "שני בני אהרן"... כי כל ריבוי הוא במספר שניים... ולהורות כי נגד מה שהם דימו לאחדות הם ריבוי, "שני בני אהרן", וגם נגד מה שהם לא ייחסו הדבקות באישות ולא נשאו נשים נצטוה אהרן "וכיפר בעדו ובעד ביתו" - בלא ביתו זו אשתו לא יכנס לפני ולפנים, ורק בית אחד הוא בונה ולא שני בתים, כי בית אחד הוא בבחינת "והיו לבשר אחד", משא"כ שני בתים הם בבחינת ריבוי. וגם נגד מה שהם נכנסו שניהם, נצטוה "וכל אדם לא יהיה באהל מועד".

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, חלק י, פ' אחרי מות, מאמר כו, אות ד, עמ' עח-עט)


יד ע"א

אם על הטמא טהור על הטהור לא כל שכן וכו' היינו דקאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

טהרה היא מדרגה גדולה... שמטהרת טמאים, פירוש מי שהיה מחזיק עצמו כשפל וטמא, היה מטהר, ומטמא טהורים, מי שמחזיק עצמו לטהור שהוא מתוקן וטהור כל צרכו זה בוודאי עדיין בתוך טומאתו הוא יושב, כי המדרגה הזאת אין לה קץ ותכלית.

(נועם אלימלך, פרשת צו)

ונקדים מה שנודע מדברי חז"ל מגדולת עומק טעם פרה אדומה, שנפלאת היא מכל המצוות שבתורה שיוכלו חכמי לב להשיג טעמם העיקרי, משא"כ בפרה, כדברי חז"ל שאפילו שלמה המלך ע"ה אמר על זה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"... יובן ע"פ דברי חז"ל שהפרה באה לכפר עון העגל, כמשלם ז"ל [במדבר רבה פרשה יט, ח]: מפני מה היא נקבה? משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו, תבוא אמו ותקנח צואת בנה...
אמנם כשנחקור על תוכן מרי העגל הלא נודע... כי המה ג"כ קרבת אלקים חפצו, אך חשבו להתקרב אל ד' במעשה כזה שחקרוהו ע"פ מושכלם, ומצות ה' ית' היא למעלה מרום ונישא מסוג השכל האנושי, ע"כ נהפך לרועץ ויצא מזה ג"כ תקלה, שהיו מי שנכשלו ג"כ בו לשם ע"ז. והכל מפני שה' ית' בחר בישראל להודיעם רצונו בדרך החכמה העליונה שהיא למעלה מכל מושכל אנושי, ע"כ ההתחכמות להוסיף קרבת אלקים ע"י תחבולה אנושית, תועבה היא כשמוסיף בה במצוה של תורה וכיו"ב. אך מפני מה עשה ד' ככה ונעל השער בפני השכל האנושי, ומה היה חסר אם כל אחד ע"פ חכמתו היה מוסיף מצוה או מצוות או בעצם המצוה כשהיה משנה אותה ע"פ הדרך שבעין שכלו יחזה לו שבזה יתקרב יותר אל ה' ית'?
פתרון הדבר לדעתי הוא, כי רצונו של ה' ית' א"א שיכיר אפילו החכם שבחכמים, כי אם ע"פ החקר במעשיו ית' והנהגתו. והחכם הגדול המעמיק הרבה בסוד ההנהגה וענינה יתגלו לו דברים נפלאים, ועל פיהן, אם יותן לו הרשיון, יעמיד כוונים לעבוד את ה' ית', בראותו מדרך ההנהגה שע"פ זה הדרך רצונו ית' נוטה ע"פ הנהגתו. אמנם כל זה היה נכון אם היה ה' ית' מנהיג את עולמו בדרך מפולש, דהיינו שכמו שרצונו ית' הוא תכלית השלמות והאושר האמתי, כן עשה הוא ית' שיהיו גם כל האמצעיים המובילים אל דרך הכוונה השלמה ג"כ אמצעיים שלמים ומעולים והנהגה מפוארת. שאז מכל חלק מחלקי ההנהגה, יצוק בתוכו דבר לימוד להחכם הראוי להיות מכלל לימודי ד', לייסד דרך עבודה ע"פ דרכו ית' בהנהגתו. אבל ה' ית' בחכמתו הנפלאה לא כן יעץ, רק הוא ית' נותן "טהור מטמא", ובחכמתו גזר שיהיו האמצעיים בהנהגה נעשים הרבה פעמים בסיבות כאלה שבעצמן הן נגד השלמות, כשליטת הרשעים וכיו"ב הרבה, רק שהכל יוליך ישר אל מרכז התכלית לסוף הימים. א"כ האדם שהוא קצר השכל, וכל מעשה האלקים מראש ועד סוף ודאי לא ימצא, כשתינתן לו רשות להתלמד בעצמו לחוקק חוקים ומשפטים ע"פ התלמוד בעיון ההנהגה, יבור לו לפעמים דרך רע ומר ע"י הסתכלותו בחלקי ההנהגה שהם בעצמם נגד רצונו ית' התכליתי אלא שהם מתהפכים בהתקשרם אל התכלית המכוונת להם מראש, והוא בקוצר שכלו מחזה שווא ותפל יחזה לו, לחוקק חוקים שאינם שלמים כלל. ע"כ זה הדרך נסגר בפני השכל האנושי, ודרך המעשים הקצובים א"א שינתנו כי אם מאת ד'... והדרך שהוא ית' נותן ע"פ הנהגתו האמיתית, זו היא דרך השלמות, ולא יוכל האדם לדעת את אשר עם המלך, מלכו של עולם ב"ה, במלאכת חכמת הנהגתו המופלאה מאד.
והנה ברור הדבר כי יסוד הטומאות והטהרות, הוא הקירוב והריחוק בערך אור פני ה' ית', כי קרבתו ית' והשגת רצונו היא הטהרה האמיתית, והריחוק מאור פניו היא הטומאה. והנה ענין המיתה באדם הוא ג"כ אחת מהנהגות ה' ית' בעולמו, אשר באמת תכליתה הנראית לעין היא היפך כונתו ית' האמיתית, כי הוא ב"ה הוא מלך חפץ בחיים, רק שע"פ עומק חכמתו א"א להגיע אל התכלית המכוונת הבלתי מושגת כי אם באמצעות המיתה. ע"כ המת מטמא, פירוש, העומד על ענין המת ומבחין ענינו כמו שהוא, בלא ביטול אל האמונה שאנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע עומק חכמתו, יוכל להשיג ההיפוך מאמיתת כונתו בהנהגה. ע"כ נקראו עבודה זרה "מתים", וזבחיהם "זבחי מתים", כי המיתה היא ההיפוך ממש מרצון ה' ית' ותכליתו בעולמו, שהוא מלך חיים וחפץ בחיים. ומטומאת המת החמורה אנו למדים יפה איך אסור לנו להתחכם על רצון ה' ית' ולחדש עבודות שלא כדעת התורה ח"ו. כי מקור ההסתכלות אינו כי אם במעשיו, שעל ידיהם נמצא רצונו, והרי המיתה לנו למופת כי ההנהגה לפעמים כשהיא בגילויה היא ממש ההיפוך מאמתת רצונו, והלמד ממנה ללכת ע"פ הדרך שיתגלה רק בחלק הגלוי ממנה, ילך בדרך הפוך מכוונתו ית', דרך חושך ולא אור. ע"כ במה זה תטהר טומאת המת כי אם ע"י מה שיבטל האדם השקפתו בתכלית, וידע שאין עמנו יודע עד מה לערך רוממות הנהגתו ית'. ובעשותו מצוה כזאת שא"א כלל להשיג בטעמה, והיא אחוזה בתשלום ההנהגה שנראה היפוך הכונה העליונה בענין המיתה, היא ערוכה בסוד התיקון שיצמח ע"י המיתה, אבל דבר זה אינו מושג כלל. אך בעסק המצוה בגמר תכליתה ימצא התכלית המכוונת מן המיתה, ולא יהיה ענין המיתה עוד למכשול. ולהורות נתן, שרק בבוא הגמר האמיתי אל התכלית, אז תראה אמתת הרצון העליון שהיא הטהרה האמיתית, אבל כל זמן שלא בא הגמר האמיתי, הכל נראה נגד רצונו ית' ונגד השלמות האמיתית. ע"כ כל העוסקים בפרה מטמאים, שהרי עוד לא נגמרה התכלית עד עצם המצוה כתיקונה, שהיא מכוונת כנגד גמר התכלית, וכל זמן שלא בא גמר התכלית, הכל נראה נגד התכלית והרצון האמיתי.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש נג)


טו ע"א

מאי כמצליף מחוי רב יהודה כמנגדנא

מצאתי בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" - "ארבעין יצליף וחסר חד ילקוניה" וכו'. והנה נראה שרוצה לפרש מה שנכתב בתורה "ארבעים" וחז"ל קבלו שהוא רק ל"ט, ולמה נכתב "ארבעים"? וס"ל שהמכה האחרונה אחר מספר ל"ט לא יכה במעשה, רק כעין מחשבה יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופיה להלקותו. ולשון "יצליף" היינו יעשה בידו כמו צלף, שענפיו מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ (כמו שאמרו רז"ל [שבת קנ ע"ב] באותו חסיד שעלה אצלו צלף שיהיה גדר לשדהו) ואעפ"כ אינו מגיע לארץ... וזה לדעתי גם במשנתנו כמנגדנא לא היה מתכוין וכו' אלא כמצליף כנ"ל.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, בני יששכר ח"ב, חודש תשרי, מאמר ח, אות ה)


טו ע"ב

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין

יש בזה רמז נפלא, כי ההולך בתום ומקדש שיעור קומה שלו, כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ומחשבותיו והרהוריו, אז הוא מרכבה לסטרא דימינא. ואם הוא מטמא עצמו ח"ו, אז הוא מרכבה לסטרא דשמאלא בר מינן. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח, ב): למיימינים בה סמא דחייא, למשמאלים בה סמא דמותא.

(של"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות ח)

מדוע לא הודעתני בני חמודי בפרטיות משיעוריך, בקודש וגם בחול. ע"ד ההכשרה לאוניברסיטה הלא אמרתי כמה פעמים שתעשה כנטיית רוחך הטהור. אקווה בחסדי ה' ית', שכל פינותיך יהיו לימין וכל מעשיך לשם שמים, ואיך שתפלס ארחיך בזה יהי ד' עמך. כמובן ענוגי הפנימי הנני מרגיש בהתגדלך בתורת ד' תמימה בעזה"י. כל החול בהמון סעיפיו, למודיו, ידיעותיו והגיוניו, איננו סוף כל סוף כי אם מתודה עוזרת אל הגילוי האידיאלי של הקודש שאנו שואבים בששון ממעיני ישועתו, ממקור תורת ד' החיה בקרבנו, "אשרי העם שככה לו" (תהלים קמד, טו).

(אגרות הראיה, ח"ג, אגרת תשעא, עמ' לט, הובא ב מאורות הראיה לשבועות מהד' תשנ"ד עמ' סח)

ונמצא שכל זמן שלא השלימו יחד הגוף והנשמה, הרי הרוח היחידי מתחלק ממש לשתי מערכות, וקונה שתי טבעיות מחולקות ורצוניות נפרדות זה מזה ושונות תכלית שינוי. אבל כשהנפש והנשמה השלימו יחד, כי השיגה יד הרוח להשכיל שורש חפץ הנשמה, וכי רצונה הטוב האמיתי מכל צד ומאמן [את] הגוף על ברכי הנשמה אז רק רוח אחד, "בכל פינות שהוא פונה רק אל הימין" להדריך הנפש במעגלי הנשמה ואורחות צִדקה.

(אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, דרשה לפרשת פנחס, עמ' 184-185)


טז ע"א

שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומכוון ורואה כנגד פתחו של היכל בשעת הזאת הדם

הטיהור הגדול של כלל ישראל הוא ענינו של יום הכיפורים. "אומר להם: תטהרו". לעומת הטיהור הכללי, ביום המיוחד ובמקדש - מרכז הקדושה ו"לבם של ישראל", מופיע כאן [בפרה אדומה] הטיהור האישי. אבל הפרטיות של כל אחד אינה ריקה וערטילאית, אינה מנותקת משייכוּת לכלל ישראל, לכן מודיעים לנו חז"ל שהטיפול באפר הפרה על הר הזיתים היה מול קודש הקדשים. על פי תוכנית מיוחדת של בנין בית המקדש, יש סדר נפלא, דלת מול דלת, פתח מול פתח, כך שקודש הקדשים נראה מהר הזיתים. יוצא שמקום סידור הטהרה האישית היחידית הישראלית, מכוּון במבט ברור בדיוק מול פתח בית המקדש, מרכזם של ישראל. הטהרה הפרטית מכוּונת ללבם של ישראל הפנים פנים פנימי. היא נמשכת מהטהרה הכלל ישראלית הגדולה ביותר.

(שיחות הרב צבי יהודה, חקת, עמ' 249)

רבי יהודה אומר המזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה

ע"ד אשר עלה על רצון אנשים אחדים מעדתו להעתיק הבימה שבבהכ"נ הגדולה הבנויה באמצע ולהעמידה סמוך לארון הקודש... ולפי מנהגנו לקרות בתורה על הבימה דוקא, ממילא יש לעשות הבימה באמצע ביהכ"נ נגד ההיכל, ועיקר הטעם שקריאת התורה צריך להיות באמצע ביהכ"נ, נראה משום דהשולחן שקורין עליו הוא במקום מזבח שבעזרה כמש"כ הגר"א ז"ל בסי' תרס, דמשום הכי אנו מקיפים בלולב את הבימה וס"ת שעליו כמו שהיו מקיפין את המזבח בעזרה... מעתה כמו שהמזבח היה עומד הרחק מקה"ק ומכוון נגד הארון שהוא באמצע ההיכל לר' יהודה בפ"ק דיומא, כך עלינו להעמיד את השולחן רחוק מן הארון ומכוון נגדו.

(שו"ת משיב דבר חלק א סימן טו)

רבי יהודה אומר המזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה וכו' (טז:) בין האולם ולמזבח עשרים ושתים וכו' רובא דמזבח בדרום קאי

כשהבימה, שהוא דוגמת מזבח, משוך לצד, אין קפידא, דבמזבח גופא פליגא תנאי ביומא טז אי היה באמצע ממש או שהיה רובו בדרום ע"ש. ומה שהבימה ממוצע בין מזרח למערב אע"ג דאחר המזבח עד אולם היו כ"ב אמה כמו מעזרת ישראל למזבח ואחר הכ"ב אמה היה היכל וק"ק, וכשהבימה ממוצע, על כרחך ההיכל נכנס באותו השיעור, ג"כ אין קפידא, דבזה מעלין בקודש, שהמקום שכנגד בין האולם ולמזבח קצתו מתקדש בקדושת היכל שקדוש יותר. אבל אם יעשו הבימה למעלה, מורידין בקודש הן מן הפתח לבימה שהוא רק עזרת ישראל, והן למעלה הבימה שהוא דוגמת מזבח אוכל מקום האולם. לכן ודאי אין לעשות הבימה רק באמצע בין מזרח למערב, או קצת משוך לצד צפון או דרום או למערב באופן שיהיה אפשר להקיף כל יום, אבל למעלה לצד מזרח ודאי לא.

(רבי נתן נטע לנדא, שו"ת כנף רננה, או"ח סי' ט, דף י ע"ד)


יח ע"א

אישי כהן גדול

עי' ס' קהילת יעקב ח"ב [לשון חכמים] אות א סי' סז בשם צרור המור [פרשת ויצא, דף לו ע"ב] שקורין לו אישי כה"ג ולא אדוני, משום דזה השם קראו לאה אמנו, "ילוה אישי" [בראשית כט, לד], וגם מצד אומנותו שהיה באש, ומאכלו באש, דכתיב "אשי ה' יאכלון" ע"ש. וכוונת הטעם הראשון נראה פשוט, דזהו השם נתנה לאה ללוי, מטעם "הפעם ילוה אישי", וכל הכהנים בני לוי הם, והכה"ג הוא אישם וראשם.... ולטעם השני יש להוסיף דשם רמזו ג"כ דאם ח"ו ישנה דבר, אישא תיכליה.

(שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן פז)

להבין לשון ומליצה של אישי כהן גדול שרגילים לפרש "אדוני" כמו "איש ירושלים" - עי' בתשו' רלב"ח בסופו בענין הסמיכה, וכן פירש"י לקמן (דף מח ע"ב). ובלתי מובן למה לא אמרו "אדוני" כמורגל בלשון, ולמה החליפוהו בלשון אישות. ואולי יש לפרש לשון בעל, וכאיש לאשתו, להורות שכל השפעות הטובה באים על ידו, והוא כצינור המביא השפעה לישראל, לא כנדמה שהוא המקבל כמ"ש הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו, וכן מקבל הוא מתנות כהונה, לזה קוראין אותו אישי, שהוא האיש ואנחנו המקבלים על ידו. ובמק"א כתבתי לפרש כי יש הרבה מכובדים ונקראים בשם גדולים שאין גדולתם מפני שהם גדולים בעצמם, כי אם מפני מקומם ושעתם, שבזמן הזה נקרא זה גדול, ואילו בדור אחר היה, לא היה נחשב להיקרא כן, וא"כ לא נקראהו רק גדול הזמן, או מי שהוא גדול רק במקום הזה שאין גדול הימנו, ואילו היה במקום גדולים לא היה נחשב גדול, א"כ לא נקראהו רק גדול המקום. משא"כ מי שהוא גדול בעצמו, מצד קנין מעלות אנושותו וצורתו האישית, נוכל לקראו גדול האנושי. וזהו הוראת אישי כהן גדול, רצונו, ראוי להיות כהן גדול מצד צורתו האישית ומעלותיו בעצמו, לא בשביל סיבה אחרת.

(רבי יחיאל מיכל גולדשלאג, אמרי אמת כאן, דף לה ע"ד)

קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת

למה מהפך הסדר, הלא מתחלה לומדים ואח"כ שוכחים? ויש לומר ע"פ דאיתא בגמרא שמא לא למדת והא כתיב הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה כו' ותירץ דמיירי בבית שני שהיו מעמידין כה"ג ע"י ממון אף שאינו הגון. ולפי"ז יתכן דשמא שכחת קאי אבית ראשון ושמא לא למדת קאי אבית שני. [הערת ר' צבי הירש מייזליש, בעמ' תמ: הנה מלשון הרמב"ם בה' עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ה וה"ז משמע דגם בבית ראשון אמרו לו הב' שאלתות ע"ש. ובר"ח דפוס ווילנא מפורש דבבית ראשון לא היו צריכין כלל לשאלו, ורק בבית שני שלא היו בו המדות הוצרכו לבוחנו ע"ש. ואפשר לתרץ ע"פ הגמרא עירובין (נד ע"א) "חיים הם למוצאיהם" - למוצאיהם בפה, ותלמיד אחד שלמד בלחש שכח תלמודו לאחר ג' שנים ע"ש. וזה שאמרו לו קרא אתה בפיך, היינו לעוררו שיאמר בפיו, שמא שכחת, היינו שלמדת בלחש וזה היה סיבה ששכחת או שמא לא למדת כלל אף בלחש].

(רבי יצחק חיות, זרע יצחק, על המשנה כאן)

ומעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה

עיקר עבודת הכהן גדול האמיתי ביום הכפורים להכניס את כל הגשמיים והנראים כחיצונים לפנים, ע"י בחינת קטורת, בחינת התקשרות לה' יתברך. ולכן היו צריכין להזהירו ולזרזו על זה, שיראה להכניס את כל הדברים הגשמיים וכל העבודות של כל אחד ואחד מישראל, להכניסן הכל לפנים ולהעלותן לה' יתברך. וזהו ״ערב יום הכפורים... ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה", היינו כי פרים אילים וכבשים רומז לג׳ בחינות שיש בישראל. פרים רומז "כשור לעול וכחמור למשא׳׳ (ע״ז ה׃), היינו שהם רק בבחינות גשמיות מאוד ואינם עוסקים רק בדברים גשמיים, וגם אין מרגישים שום טעם בעבודה. ואילים רומז לבחינת התחזקות, כמו שכתוב (בראשית כב, יג) "איל אחר נאחז בסבך בקרניו", היינו שהם עובדים ה' יתברך בהתחזקות גדול. וכבשים, הוא מלשון (ברכות י.) "בהדי דכבשי רחמנא למה לך", היינו שעובדים ה' ית' בבחינות נעלמות כמו בחוקים הנעלמים. וזהו כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, היינו שיראה כל המיני העבודות של ישראל ויכניסם לפנים ולקשרן לה' יתברך.

(רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא, דברי בינה, מועדים, ליוה"כ, עמ' קסט במהד' תשנ"ח)

ומעבירים לפניו לפני הכהן גדול פרים אילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה - לראות איך אפילו בהמות משתוקקות שיעשו בהן נחת רוח לה' ית'. ולא רק בהקרבת קרבנות מצינו כן, אלא ידוע על שוחטים שהיו צדיקים, שבעלי חיים בהמות ועופות נדחקו לידיהם להישחט על ידם, שהבעלי חיים הרגישו שע"י שהצדיק ישחוט אותם יהיה להם עלייה ותיקון.

(רבי מרדכי דוד כהנא, ברכות אבי, פ' בא, עמ' לט)

שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ט ע"א]


מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו

הרב ר' בעריש מביאלע זצוקללה"ה פירש, אם הכהן הגדול במדרגת אין, אחיו מגדלים אותו ונותנים לו השפעה ברכה ויריק השפעה יתירה על אחיו. וכן הוא שבת קודש שהוא כאין, ולפי ההנהגה דאוכלים בימות החול בקדושה, כן תוסיף כח קדושת השבת, ואז יריק ברכה לימות החול הבאים.

(שיח שרפי קודש, פרשת אמור)

גדלהו משל אחיו

ורמז באומרו "זהב ותכלת" וכו', כי להיות זה [האפוד] ראשון שבבגדים של כהן גדול, ירמזו בו עניינו, והוא, כי מצוה על כל הכהנים להעשירו כמו שאמרו ז"ל גדלהו משל אחיו, וכעובדא דסתת (תוספתא יומא א, ו). וזה ירמוז באומרו "ועשו את האפד זהב", שיעשירוהו. ושמא תאמר הלא טוב היה יהיה דל נכנע, כי הלא יתגאה, ואיך תקובל תפלתו וכפרת עבודתו על ישראל? לזה אמר "ותכלת", כי יתן אל לבו שעתיד ליתן דין לפני הנמשל לתכלת שדומה לכסא הכבוד (מנחות מג, ב).

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות פרק כח פסוק ו)

אמר שהיה ירמיה "בן חלקיהו" - שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ"ג ונביא, ומבואר שהיה ג"כ עשיר, כי אביו בודאי היה עשיר, כמ"ש הכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו.

(מלבי"ם, ירמיהו פרק א פסוק א)

וכמו שבכלל העולם, ישראל הם הלב, ומהם מקבלין חיות כל הגוים כמבואר בזוהר הקדוש, כך בישראל עצמם בחר הקב"ה בשבט לוי באמצע כלל ישראל, ועוד מהם בחר הכהנים שהם נקודה האמצעית משבט לוי, ומהם עוד בחר בכהן גדול שהוא הגדול מכל אחיו, והיא נקודה אמצעית שבאמצעית, ומתיחס לבית קדשי קדשים כי בו נכלל כל החיות של כהנים ולוים וישראלים, ועל זה אמר הכתוב והכהן גדול מאחיו, ר"ל שגדולתו הוא מאחיו, שכל קדושתם נכלל בו והוא לב שלהם, ועל סוד זה דרשו רז"ל גדלהו משל אחיו.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, אחרי פ' אמור, לר"ה שחל בשבת)

יש מלך והוא נגד הלב כמו שמובא בספר יצירה [פ"ו אות ד], שממנו רוח חיים לכל ישראל... והוא נבנה ע"י "בכל לבבך" שבלב עצמו שאינו ניכר על המעשה. ומצד הגברת החשק שבלב עד "בכל נפשך" במסירות נפש על רצון ה' יתברך, מזה נבנה קדושת הסנהדרין ומופלא שבבית דין, והיא נגד הכבד והדם הדנים דיני נפשות ושופטים על כוחות הפעולה שבבני ישראל, ומעברים שנים וחדשים, היינו שקדושת הזמן נבנה על ידם. וע"י הגברת החשק עד "בכל מאודך" להיותו כל רכושו כלא חשיב בלבו נגד רצון ה' יתברך, נבנה קדושת הכהן גדול, שאמרו בו גדלהו משל אחיו בעושר, שהוא שייך לקדושת המקום ביחוד, והוא המוח שבגוף הכנסת ישראל המשפיע השכלה לכל ישראל, כמו שנאמר (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנג)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות הוריות ט ע"א]


על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי

וצ"ע לשיטת התוס' שם במס' ב"ב דף כא ע"א ד"ה ברם וכו' שצדיק גמור היה רק שהיו אחרים חשובים ממנו וצ"ע.

(רבי אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה בכולהו ישראל לא ידע אמר רבינא היינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחליף

מה זה בא רבינא עם פתגם הזה דאמרי אינשי, מה שייכות לזה לכהן גדול עם כהנים הדיוטים, אטו כהן גדול מבקש עלילה על כהן הדיוט למצוא אצלו חטאים כמו שוטר המלך שמבקש עלילה למצוא ממון אצל קרובו?...
ונראה לתרץ, דיש כאן קושיא גדולה בהא דאמר הש"ס דאי איכא כהן הדיוט שעבר עבירה מידע ידע הכהן גדול מחזירו בתשובה, וקשה איך פסקא למילתא דכהן גדול מידע ידע חטאים של כל כהנים הדיוטים ומחזירם בתשובה, אטו לא זזה ידו מתוך ידם לידע את כל מעשיהם? וכמו שאתה אומר דבכולהו ישראל לא ידע, דע"כ הטעם דאטו כהן גדול שומר ישראל הוא, כן נמי בכהנים הדיוטים, אטו שומר הכהנים הוא לידע חטאם להחזירם בתשובה?...
אשר מזה נראה לחדש סברא אחת, דהכהן הגדול חוץ מזה דכל ישראל ערבין זה לזה, יש על הכהן הגדול חיוב עוד מיוחד להיות חוקר ודורש ושוטר על הכהנים הדיוטים, להשגיח על עבודת הכהונה שלהם. הלא תראה [בפסחים ג] דכהן אחד אמר "הגיעני כזנב הלטאה", ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ או שחץ פסול... הרי דעל דיבור קל צריך בדיקה אחריו. ושם ברש"י דכהן שהוא גס רוח או שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהם אין לו חלק בכהונה עכ"ל. ובפסחים [פה] מבואר דיש עצלי כהונה ויש חשדי כהונה יע"ש. ומפורש בפ' במדבר פסוק "ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם", ועוד פסוקים בפ' קרח דצריכים כהנים שימור בעבודתם.
א"כ ברור דכהן גדול הוא באמת שומר לכהנים הדיוטים ולחקור על כל פסיעתם ושלא לחפות עליהם אף שהם ביתו. וזה קמ"ל רבינא בפתגם הזה להודיענו דכמו דשוטר המלך אין מחפה על קרובו וחוקר ודורש אחריו שלא יעלים ממון המס, וכדין הוא עושה שלא יהיה כמו מוכס שמחפה על קרובו [בשבועות לט] יע"ש, כן נמי כהן גדול לא יחפה על אחיו הכהנים אפילו על דיבור קל ומגונה או שאינו מודה בעבודה מגונה שבהם. ומתרץ רבינא בזה באמת קושיא הנ"ל אטו לא זזה ידו מתוך ידי כהנים, ובזה נכון, דבאמת כן הדין דכהן גדול צ"ל כמו שוטר המלך גבי מסים וארנוניות, לחקור ולדרוש במטמוניות של הנהגת הכהנים בעבודתם, אף שהם קרויין ביתו ומשפחתו לא ישא פנים, כמו ששומר המלך אינו נושא פנים לקרוביו. לכן סובר שפיר תנא דידן דגבי אחיו הכהנים כהן גדול מידע ידע ומהדר ליה בתשובה, דהם סמוכים רובם אצלו והוא יכול להיות שומר עליהם, דזה לא אפשר בכלל ישראל.

(רבי אברהם שמואל צבי זילברשטיין, שבעה שבועות, קונטרס תורות הכיפורים, אותיות מה-מח, דף נו ע"ד)

אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחליף

במסורה ג' "פדות", זה שבכאן [שמות ח, יט] והוא חסר ו' במקרא, וב' מלאים והם "פדות שלח לעמו" "והרבה עמו פדות". הענין, כי שלש גלויות יש. הא' הוא שישראל ביד גוים, זהו הקטן שבכל הגליות, כי כבר הקדים לנו אבינו הזקן כמה תחבולות איך להנצל מהם כמבואר ברמב"ן [בראשית לב, ד] ושל"ה, וה' ית' מפליא עמנו נסיו בכל עת. וע"ז נרמז כאן "ושמתי פדת" חסר, כי אין צריך פדיון כ"כ. הגלות הב' היותר גדול, כשישראל בגלות אצל ישראל חברו, כדאיתא אי בר אחתיך דיילא (שוטר) קמיה לא תחליף, שהוא מכירך ובקי בעושרך ובמעשיך. וע"ז רמז "פדות שלח לעמו", פדות מלא, שצריך פדיון יותר גדול. והגדול ביותר מזה כשאדם בגלות אצל עצמו מחמת יצרו הרע ומדות הגרועים ורוצה להתגבר ואינו יכול, ע"ז נאמר "והרבה עמו פדות", פירוש עם עצמו פדות, שצריך פדיון רב ופדות מלא.

(רבי שלום רוקח מבלז, בתוך ספר "בלז" לר' מתתיהו גוטמאן, עמ' 52 [הובא בדברי נפתלי פ' וילך, עמ' שצט])


יח ע"ב

ויצא אחד אל השדה ללקט אורות

"הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" [ישעיהו כו, יט] - הוא דרך מליצה, כי בעת רעב שאין גשם רק טל שאין נעצר לעולם, ואז מאותו הטל יגדל האורות ולא שאר עשבים, כמו שמצינו בהרעב בימי אלישע "ויצא אחד אל השדה ללקט אורות", אף אתם תחיו והרפאים תפיל.

(רבי משה אריה חרל"פ, דברי חפץ, דרוש ה, אות ח, דף לא ע"ב)

ויצא אחד אל השדה ללקט אורות וכו' זה גרגיר וכו' בגרגירא מצרנאה

סגולת המכלצה [המצילה] שמעתי מפי מנוסה שהחרף הנקרא חרף אל ברי... שהמים היוצאים באלנביק או מיץ העשב והשורש יפוצץ האבן והחצץ... ואנכי רפאתי מנשיכת נחש לבחור אחד בשתיית זרעה... ושמעתי מאנשים גדולים וחכמים במלכות זו תוגרמא כי מי שישתה מזה העשב הראשון שהיא חרף אלברי ביום תקופת ניסן משקל שני דרהם שלא יחלה בכל השנה משום חולי... וצריך הלוקט זה העשב שילקט אותה ויבחר מאותה שצומחת סביב לה לא עשב אחר שמחליש כחה. ולפי דעת הר' שלמה אלחנט ז"ל שזה העשב נקרא אורורה הנאכלת כעין חרדל בספרד. ומלשון חז"ל נקרא גרגיר... ובלשון הכתוב נקרא אורות כדכתיב ויצא אל השדה ללקט אורות, ופירש"י הגדל על המצר ואין סביב לה זרע אחר.

(יעקב ב"ר שמואל קטלאני, ספר רפואות וידיעות שונות, כ"י, מובא ע"י ר' יעקב משה טולידאנו, שריד ופליט, עמ' 72)

ולא יישן בטליתו של בעל הבית

עי' מס' ברכות דף י ע"ב: "איש אלקים קדוש הוא" וגו' - רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב, וחד אמר סדין של פשתן הציעה לו וכו'. ועל כרחך צ"ל שהוא לא היה חושש שלא יישן על טליתו של בעה"ב, שבטוח היה שלא יראה קרי. ובזה תתיישב נמי מה שהקשו וכי מפני שלא ראתה עליו קרי בפעם ההוא קדוש יאמר לו, בתמיה, אלא במה שהיה ישן על טליתו של בעה"ב שהציעה לו משם ראיה כי איש קדוש הוא שלא היה מתיירא מקרי, שיהיה צריך לחוש להא דרב גידל.

(רבי אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא

בספרי "זוטו של ים" [עמ' 145-146] הסברתי את הכרזתו של רב, שלא הכריז אלא כדי להפגין על תקנתו שאמר לתקן לשם צניעותן של בנות ישראל לשדך מתחילה, ד"רב מנגיד על דמקדש בלא שידוכי" (קידושין יב ע"א), כי סבר שיש לשדך בראשונה ואח"כ יבוא לקדש, וכדי להנהיג מנהג נאה זה בישראל עשה מעשה כדי שיהיה למופת ולא יקדשו בלא שידוכי מקודם. ועל כגון דא אמרו "רב בקעה מצא וגדר בה גדר" (חולין קי ע"א). גם שיערתי השערה קרובה לאמת שרב לשיטתו, דרב אמר "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה וכו'" (ב"ב קסד ע"ב), וקאי בשיטת רבי רבו הסובר "אפילו יום אחד אין אדם מעמיד את עצמו" (ירושלמי כתובות פ"א ה"ד) לפיכך הכריז מאן הוה ליומא .

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

והשביעוהו

בירושלמי בסוטה פ"א גבי סוטה אמר דמבזין על הספק היכי דהדבר נוגע לרבים ע"ש, זה מחמת דבר ר"ל ע"ש. ועיין ביומא יח ע"ב דמשביעין לכה"ג ובוכים, דזה בזיון וחשד אף שאין להם שום טענה טובה, אך שם גם כן משום רבים, ואף דשם ע"כ קבלוהו מתחלה, ומשום דזה נוגע לכל ישראל.

(רבי יוסף רוזין, שו"ת צפנת פענח מהד' נ"י-ירושלים תשכ"ה, סי' מב עמ' צז)

אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין

ב"ה, כ"ח אדר תרע"ח, לונדון. ברכתי נתונה לכם, שליחינו הגדולים חבר מלאכות הקודש לכונן ארץ אבות, ברכת ד' על דרככם, שליחינו היקרים, שליחינו הקדושים... בוא תבואו, מַלְאֲכוּת יקרה, להצלחה לארצנו הקדושה, בתור שליחים של עמנו עם הקודש, תתרוממו לאותה המדרגה הגבוהה של תפקידכם הנכבדה... תבינו ותשכילו, שליחים גדולים, כי לא אנשים פרטיים אתם כעת, לא שליחים של איזו חברה ואגודה, איזו שתהיה, לא, כי שלוחי ציבור אתם, שלוחי כלל ישראל... ואותו החסרון, שעוד לא השתכללנו עדיין עד כדי היכולת לאשר את משלחתכם בדרך רשמי ובצורה תכניתית, מאת כל כלל ישראל הגוי כולו, זה החסרון הבא מסיבת חולשתנו הזמנית, הוא מרומם עוד את ערככם הנעלה ואת ערך המשלחת שלכם, להציגכם בתור שלוחי דרחמנא [ע"פ להלן יט ע"א], מלאכי קודש, שלוחים המתמנים מתוך הרגש הבא מתוך הנשמה הלאומית, מתוך ההקשבה הפנימית הישראלית של כל הזמנים והתקופות התולדתיים, מתוך אותו כח הקודש, הכח האלקי המנהיג את העולם כולו, כוחו של שומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן, בכח עליון זה נמסרת לכם משלחתכם הגדולה לאומתנו הקדושה כולה.
בתור שלוחי הכלל, תבינו איך לכבד את כל קדשי הכלל כולו, כל קדשי ישראל... באותו הבטוי שזקני כהונה היו אומרים לכהן הגדול בערב יום הכפורים עם חשיכה - אנו אומרים לכם: "אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר ממה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים"... באותו מצב אנו מוצאים את עצמנו ובאותו המעמד הרציני אתם עומדים, שלוחים רמי ערך. בדמעות גיל אני מברך אתכם: יהי מסעכם לשלום ולהצלחה, ובואו ברוב שלום ובהצלחה על אדמתנו הקדושה והאהובה.

(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתעח)

משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר

...דלמה צריך השבועה, אמאי לא נאמר כן דמסלקין אותו מדין כה"ג אם ישנה דבר? לכן נראה להוכיח מזה שתליא עיקר במלך ואחיו הכהנים ולא היה ביד זקני ב"ד לסלקו מדין כה"ג כלל, ואז כשהיה חשש על הכה"ג היה חשש על המלך ג"כ, שאז יד הצדוקים תקיפה, ולכן לא היתה עצה בזה. ובזה נ''ל ליתן טוב טעם מה שלא מצאנו בשום מקום בהא דהיו מתקנים כהן אחר תחתיו שמא ימצא בו פסול שהיו משביעין את זה ג"כ שלא ישנה דבר מחשש הנ"ל, ועי' יומא מו ע"א בהא דבן קמחית דנראה שנכנס אחר ושימש תחתיו ולא היו משביעין אותו כלל. ולהנ"ל אתי שפיר, כיון שזקני ב''ד היו מתקנין כהן אחר תחתיו, א"כ מיד התקינו אותו באופן זה שיעשה כדעתם בענין הקטורת, ושפיר לא היה צריך שבועה.

(רבי מאיר דן פלאצקי, כלי חמדה, דברים סי' ג אות ג, עמ' 15)

משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה

וזה רמז שמשביעין את הכה"ג ביום הכיפורים במי ששכן שמו בבית הזה שלא ישנה, ואומרים לו "ראה לפני מי אתה נכנס למקום אש להבת שלהבת, קהל עדתנו עליך יסמוכו" [לשון פיוט "אתה כוננת"], היינו שמשביעין את הכה''ג שיזכור שהצדיקים שקדמו לו לא שכחו מעולם את צרכי ישראל, וזה הרמז שלא ישנה... לזאת אע"פ שאתה נכנס למקום להבת שלהבת, שבנקל לבטל צרכי הגוף, ולשכוח בצרכי ישראל, מ"מ תדע שקהל עדתינו עליך יסמוכו ואסור לשכוח צרכיהם. וזה הרמז שהוא פורש ובוכה על שחשדוהו, אע"פ שאדרבא צריך היה לשמוח שחשדו אותו ואין בו כדאיתא (שבת קיח ע"ב) "יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו", אלא ע״י אזהרתם לא לשכוח מצרכי הכלל נתלבש כל כך באהבת ישראל שהיה בוכה על שנכשלו לחשוד במי שאין בו.

(רבי יהודה משה דנציגר מאלכסנדר, אמונת משה, חנוכה, עמ' רפא-רפב)

הוא פורש ובוכה

נוכל לפרש שבכיות שאצל צדיקים מרומז רק על תפלה... כי כל דרכי הצדיקים המה רק בשמחה... אלא במקום שהיו להם להפציר בתפלה ולמחות עי"ז איזו חטא קל, היו בוכין בתפלתם. והשתא ניחא... הכ"ג היה מוחל להם על שחשדוהו לצדוקי, והיה מתפלל עליהם והיה בוכה בתפלתו שימחול להם אותו חטא מהחשד, כי זאת מעבירות שבין אדם לחבירו שאין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו.

(רבי שלמה גור אריה, בנין שלמה, פרשת ויחי, עמ' לב)

הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין

אפשר הפירוש, כשבאו אל הכהן וראו את זיו תואר צורתו הקדושה כמלאך מיכאל משרת, נשבר לבם כל כך עד שאפילו כשפורשין ממנו ובאו לביתם, בזכרם צורתו וקדושתו הנפלא גם כן בכו מאין הפוגות, בהתבוננם לעומת זה מצבם השפל. ומה גם הכהן, אחרי שראה את שברון לבם והכנה דרבה ליום הקדוש, נשבר לבו בקרבו כ"כ בהתבוננות מצבו לנגדם, עד שאפילו כשפרש מהם והיה לבדו בביתו, בכה בדמעות שליש על קוצר עבודתו, וכל זה היה מרוב שפלותו והכנעתו.

(רבי שמואל צבי דנציגר, תפארת שמואל, מוצאי יום כפור, דף קה ע"א)

ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו

מצב הדברים הגיע עד כדי כך שהעמידו כהנים גדולים כאלה שלא ידעו אפילו קרוא בתנ"ך וכדאיתא במשנה ביומא דף יח ע"ב: ואם היה רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו.

(רבי אליעזר יהודה ולדינברג, הלכות מדינה, ח"ג, שער א, אות ז, עמ' כב)

ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו וכו' פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל

בדורות אלו פשוטי העם לא דברו לשון הקודש אלא לשון ארמי וכנראה זאת הסיבה שקרו לפני הכהן הגדול פעמים הרבה ספר דניאל... בריש פרק שביעי מובא במשנה שהכהן הגדול קרא ביום הכפורים בתורה... לא מוזכר במשנה או בגמרא על כהן גדול שלא ידע לקרוא בתורה. לכן אין להבין את דברי המשנה על הלימוד בליל יוה"כ "אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו" כאילו היו כהנים גדולים שלא ידעו לקרוא כלל. כנראה, כולם ידעו לקרוא בתורה, אך לא כולם היו רגילים לקרוא שעות רבות, ובודאי לא בליל יום הכפורים, כאשר הכהן הגדול מתכונן לא לישון, לצום ולעבוד למחרת עבודה קשה וארוכה. לכן מובן שהיו כהנים גדולים שהעדיפו לא לדרוש ולקרוא לפני אחרים ובקשו שידרשו או יקראו לפניהם.

(רבי יונה עמנואל, המעין כד, עמ' 30)

ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל

בהתקדש ליל קדוש ה' מכובד, היו קוראים לפני הכה"ג ספר איוב לאמר לו:... בינה נא בדברי ימי האיש הלזה, איך ממרום מצבו נפל לעומק תחתיות ביום משפט אחד לפני ה', ואיך אחרי בואו לעמקי תהום בנשאו עינו למרום, עלה אל מרומי פסגת האושר בצדקת ה'... ומזה תשכיל ותדע כה"ג, אף בעמדך עתה ברום המעלה... אם תעוה את הישרה ביום הזה במה, הלא תוכל לררת מטה מטה, ובשפרך מעשיך ובתקנך מעלליך עוד תוכל לעלות מעלה מעלה בקרבת ה'...
אחרי זה קראו לפניו בספר עזרא, הוא פרשת תולדת ישראל... מראשית ההתעוררות לבנין הבית השני... בינה נא איך ישבו אבותינו על נהרות בבל בכו רב בכי, ואיך בנשאם עיניהם ולבם אל ה' עלו על הררי קדש בישע ה'. לכן דע לך אישי כה"ג כי בקרבך אל הקדש פנימה ביום הקדוש הלזה, במחשבה אחת תוכל להעלות או להוריד מעלת ישראל עמך...
אחרי כן קראו לפניו בספר דברי הימים, הוא פרשת תולדות כל עמי תבל מני אדם הראשון, באשר שעם ה' מרום תעודתו להיות ממלכת כהנים להורות דעה את ה' לכל באי תבל.... דע אישי כה"ג, כי אם תתקן מעשיך ותשפר מחשבותיך ביום הקדוש הלזה, אז תטיב את כל העולם כולו ותנשאהו, ואם תקלקל מעשיך, תרע לכל העולם כולו. ואם בעל נפש אתה המכיר מרום מצבך עורה למה תישן?
זכריה בן קבוטל הוסיף כי אחרי קראו לפניו את כל פרשת העבר, לאיש, לעם ולתבל, קראו לפניו גם את העתיד לבא, באחרית הימים וכן קראתי לפניו הרבה בספר דניאל, כי בו נמצא פרשת קץ הימין, ואם יזכה אורחותיו ביום ההיא האדיר והקדוש, אז יכול בזכותו לקרב הקץ ההוא.

(רבי ישראל בנימין פייבלזון, לבני ישראל, עמ' 104-105)

פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל

לא ידעתי במה נסתפקו [האם כה"ג צ"ל גדול מאחיו לעיכובא], דאם הוא לעיכובא ופסול, א"כ עבודת יה"כ שהיתה בכהנים כאלו היה פסול, והרי היו כהנים שלא היו יכולים אפילו לקרות והיו צריכים לקרות לפניהם, וכמו שאמר זכריה בן קבוטל פעמים הרבה קריתי לפניו, וא"כ היה עבודתם פסולה, וזה לא ניתן לאמור.

(רבי דוד זינצהיים, יד דוד כאן)

התכוונו בזה שהכ"ג בביהמ"ק ימשיך רחמים ע''י לימוד תורה, ולזה קראו בספר דניאל לרמז לו שעליו להמשיך ולהחיש את קץ הימין, שגם אז היו מצפים לבנין בית המקדש השלישי מקדש של אש מן השמים, וכשראו שעבר עוד שנה ועדיין לא נושעו, באו לפני כה"ג שהוא ימשיך זאת ע"י תלמוד תורה.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שפע חיים, ח"ב (תשמ"ג), יו"כ, עמ' קג)


יט ע"א

אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס אחת בצפון ואחת בדרום וכו' ומסתברא דלשכת פרהדרין בדרום הואי

וי"ל בדרך רמז לפי שדרום רומז לחכמה וצפון לעשירות (בבא בתרא כה ע"ב), ולכך לשכת בית אבטינס שמלמדין אותו שם מעשה הקטורת שמעשרת היה בצפון, אבל לשכת פרהדרין שהיה שם מופרש מהעולם ומתבונן שם כל שבעת הימים בעבודת היום, היה בדרום.

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, כאן, עמ' צד)

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' שלוחי דידן

עבודת הכהנים היא עבודת הכלל. התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה בעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים, מקום הכוחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכוחות בכלל האומה. האבנט, המכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכוחות הנפשיים לבין החלק התחתון שבגוף מקום הכוחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק שיש לכוחות השפלים אל הכוחות הנפשיים, עד שהקדושה, המעלה את הנטיות הנפשיות, פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות, לצד המעלה והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכוחות הגופניים.

(עין איה, שבת כא ע"א, עמ' נח = מאמרי הראיה עמ' ריח)

כח החיים הכבירים של האומה עושה אותה לחטיבה אחת, שההרגשה הרוחנית עוברת מהחלק הפנימי היותר רוחני שלה אל יתר חלקי האומה. עבודת הכהונה והלויה בבית המקדש, בכל רום הקודש שלה, הולכת היא ופועלת, ברוח של השתתפות חיה מלאה, על כל הכלל כולו. והדבקות האלקית, הטהרה והקדושה, חידוש החיים ועליצות הזהר העליון, עם כל תענוגיו ושאיפותיו ורעם גבורתו, ותכונת ההתעלות והארת הדעת שבו, הולכים ומפכים בכל נפש, בכל רוח ונשמה, מפרטיה של האומה, ע"י עבודת הקדש, של כהניה, בחיריה, שלוחיה, באי כחה, שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא גם יחד, וישראל עושה חיל בגאון ד' אלקיו.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קיח)

"מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" - ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל מָשָלָה... ישראל הם כהני ד' בעולם. מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפילו בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחס עם זרים, שהם עכ"פ עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם. אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית הכללית גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם ה' ית' בתוכו. ע"כ יש מושג של יחס בין קריאת ק"ש של ערבית לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.

(עין איה, ברכות ב ע"א)

כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, ולהראות ולקבוע בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים, ולהיות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש, והתשוקה הפנימית לקדושת החיים, ודעת התורה, וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעמק הלב הישראלי. [הערה: ירמיה יח: 'תורה מכהן'. רש"י שבת קיד [ב] ד"ה זריזים 'דכתיב בהם יורו משפטיך ליעקב', ושם כ' [א] ד"ה אברים 'שכולם היו בני תורה וחרדים'. חולין קל: למען יחזקו בתורת ד' - כל המחזיק בתורת ד' יש לו מנת'. לפי המבואר בתוס' יומא יט, שעיקרם דכהני שלוחי דרחמנא הם ויש להם גם צד של שלוחי דידן, אלא שהוא ענין שבכח, שבתוך פנימיות הנפש, ואינו מגיע להכריע בפועל לגבי הא דאנן לא מצינן למיעבד, יש לזה המשך של יסוד הכהונה שבכל ישראל].

(עולת ראיה ח"א, עמ' ת-תא, והערת רבי צבי יהודה שם ח"ב, עמ' תעט)

וכך הולך ומתגלה כהלכה ומתרומם ונשמע, מתוך אותן מעלות הקודש, קולה של התורה הגואלת, קולו של הכהן איש החסד, של "תומיך ואוריך לאיש חסידיך", "שלוחא דרחמנא ודשמיא ושלוחא דידן", אשר יורה משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. "והאמין אברהם בד' וכו'", "ונגש הכהן ודבר אל העם", "כי פקד ד' את עמו" ונחלתו, להודיע לבני בחיריו בחוניו, ולכל מלוא אפסי ארץ ודריה, תבל ויושבי בה, גבורותיו אשר באמונת עתו וחוסן ישועותיו וכבוד הדר מלכותו, מתוך החיבה היתירה הנודעת, של גדלות התורה ועמקות ורחבות חכמתה ודעתה, של אוצר יראת ד' הטהורה העומדת לעד, והחמלה הגדולה והיתירה, אשר בהן גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי עמ' רפב)

מצות ירושת הארץ שנזכרה בקיצור בתחילת "משנה תורה" הולכת ומתבארת יותר בפרשתנו. ענין הפרשה של היום "עקב תשמעון" הוא קיום המצוות בסדר המעשי של חיינו, לכן מתפרט בה באופן מעשי ענין כיבוש הארץ. מוזכר בהתחלת פרשתנו: "ונשל ד' אלהיך את הגוים האל מפניך". "וגם את הצרעה ישַׁלח ד' אלהיך בם". וצריך להתבונן: מי הוא העושה את המלחמה? אנחנו המצוּוים, או רבונו של עולם, הנושל ושולח את הצרעה? אלא שאין כאן סתירה. אנחנו פועלים עם אל בשותפות. "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו". אנחנו פועלים בתור "שלוחי דרחמנא", ו"סייעתא דשמיא" חלה על מעשי ידינו. אנו עוסקים באמונה במלאכת הנשק, ואחר כך מתברר שכל מעשינו - מעשי ד' המה, הפועל על ידינו ומתוכֵנו. " כי גם כל מעשינו פעלת לנו". כך הוא בתחום הצבאי וכך הוא בתחום המדיני.

(שיחות הרב צבי יהודה, עקב, עמ' 195-197)


יט ע"ב

הוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי

"ויבך יוסף" וגו' (בראשית נ, יז) - כדאיתא ביומא פ"א הוא פורש ובוכה, ומפרש בגמרא מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה, שיש אדם שאין לבו נבהל כ"כ להגיר דמע תיכף ומיד, וגם כי כבר ידע הכה"ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו', משום הכי נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא"כ כאן נבהל יוסף והתבייש מזה החשד, ע"כ תיכף ומיד בדברם אליו החל לבכות.

(העמק דבר, בראשית פרק נ פסוק יז)

"ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ, יז) - כנראה שבכה יוסף על מה שחשדוהו האחים כענין שאמרו... הוא פורש ובוכה שחשדוהו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ה - נימוקי המקראות, בראשית נ, יז)

כל החושד בכשרים לוקה בגופו

יהא כל אדם בעיניך כלסטים לשמור ממנו. ומה שאמרו חכמים החושד בכשרים לוקה, זה מי שחושד בפה, אבל לשמור ממנו - ישמור.

(ספר חסידים, סימן תתרפח)

החושד בכשרים ראוי ללקות בגופו, משל למי שהוא זורק אבן בכותל - אם הכותל של אבנים ואין מקבל את האבן, הרי אותו האבן חוזר עליו כיון שאין הכותל מקבל את האבן, ואם הכותל מן טיט, מקבל את האבן, אז אין האבן חוזר עליו. וכך אם האדם חושד את אחר, אם מקבל אותו החשד מפני שהדברים הם אמת, אז אין חוזר עליו אותו החשד כי מקבל אותו האדם, אבל אם חושד בכשרים ואינו מקבל [הנחשד] כי אינו אמת הרי חוזר עליו אותו החשד.

(מהר"ל, חידושי אגדות, שבת צו ע"ב [ובדומה בגור אריה, דברים פרק יט פסוק יט, בבאר הגולה, באר ב, ובחידושי אגדות, סנהדרין מח ע"ב])

איתא במדרש (הובא בספר חסידים סימן קלז ובראשית חכמה שער ענוה פרק ח): 'בשביל שאמר משה לבני גד "תרבות אנשים חטאים" [במדבר לב, יד], נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה'. והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו ע"ז? והתירוץ, כי אמרו חז"ל (כתובות קי:): 'כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו א-לוה', ואמרו חז"ל: 'החושד בכשרים לוקה בגופו'. ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם א-לוה. בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו א-לוה, כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן.

(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא סימן קד)

שלא יתקן מבחוץ ויכניס

קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטורת הסמים, כמו שנאמר "כי בענן אראה על הכפרת"... ונראה שהכוונה בזה, כדי שיהא שם טרוד בעבודה ההיא הקשה ולא יזון עיניו מהשכינה, ולא ימות, כמו שנאמר (שמות כד) "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". אמנם הצדוקים קלקלו בזה, והיו מתקנים מבחוץ, והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם, קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם.

(עקידת יצחק, שער סג)

אמר הכתוב "ונתן הקטורת", ר"ל הקשר והדבקות יהיה "על האש", היא היראה, שמתחלה יכנס ביראת ה' שהוא מערכה גדולה והוא אשא דאכלה כל אשין ומבטל כל התאוות. ודרשו רז"ל שלא יתקן מבחוץ ויכניס, פירוש שיראה חיצונית אינו כלום, שאפילו יש לו יראה החיצונית אינו יכול לכנוס בה אל המלך, אלא מבפנים, יראה פנימית דוקא, לא כדעת הצדוקין שאומרים תקן מבחוץ.

(ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, השמטות, לפרשת אחרי מות)

בא הרמז בזה דצריך ליתן הקטורת על האש מבפנים לרמז שההתלהבות צריך שיהיה בפנימיות, אבל הצדוקים אומרים דסגי גם אם ההתלהבות הוא רק מבחוץ. א"נ י"ל בפשיטות דרומז דלא יתקן את עצמו מבחוץ לפני אנשים ומבפנים יהיה מלא תועבות אלא יתקן מבפנים.

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, כאן, עמ' צד)

שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין וכו' לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו וכו' ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

באותה שעה שהננו מסורים לכל נאצל ונשגב... הננו מתייראים מפני העתיד, פן בעבור היום הזה... לא יהיה כל קשר וחיבור בין מחשבותינו כעת ובין מחשבותינו בלכתנו בדרך החיים בימים יבואו. ולמען הסר מעלינו את כל הספקות... עלינו להשביע את עצמנו ביום הזה את השבועה שהשביעו את הכהן הגדול... "שלא תשנה דבר מכל אשר אמרנו לך", שבל יתקן בחוץ ויכניס בפנים, לבל יביא אש מן החוץ על הקטורת שהוא מקטיר מבפנים, כי רק אש קודש המואר בפנים הוא מסוגל להאיר את נשמותינו, אבל האש שתיקנו אותו מבחוץ פגול הוא ולא ירצה בפנים, כי רק הפרושים שהשגיחו שבל יביאו האש מבחוץ לפנים נתקיימו על הארץ, אבל אין זכר להצדוקים שהכניסו מבחוץ לפנים וערבבו את החול עם הקודש, החיים החומריים עם כל הזוהמה שבהם הכניסו במקום רוחני, כי המכניס מבחוץ לפנים הוא מת ומוטל באשפה ותולעים יוצאים מחוטמו ואין בו הכח הרוחני הגדול המחיה את כל איש ואיש... כאמרם ז"ל על הצדוקי שתקן מבחוץ והכניס לפנים, לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו", ור"ל כי המתקן בחוץ ומכניס בפנים הוא בחייו קרוי מת, וגם בעת שהוא חושב שהתרומם מעל החלאה שבחיים, באמת הוא מוטל באשפת החיים המגושמים, וגם ממקום שהחיים הרוחניים דופקים שם בחזקה ניכר בו סימני מיתה וריקבון. ומה נאה מליצתם ע"ז "והיו תולעין יוצאין מחוטמו", ועל כתפי האנשים האלה נוכל להכיר כף רגל עגל ולא סימן אנושות, כאמרם שם ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו.

(רבי משה הורוויץ, חזיונות הרמ"ה, דרוש כח, עמ' 190-191)

מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס וכו' שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

מפני שבחטא הערב רב היה כפירה, שכפרו בקדושתם הנצחית של ישראל... וחשבו כי המלאכים יותר גדולים מישראל, לפיכך בחרו בעגל כדאמרינן: מעשה בצדוקי אחד... שבא מלאך וחבטו על פניו נכנסו אחריו ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל. עיי"ש. ובחרו יותר שיהיה להם מלאך לאלקים ולא ישראל. ובאמת ישראל הם יותר לפנים ממלאכי השרת, כי ישראל הם בחינת תושבע"פ. והצדוקי ההוא שכפר בתושבע"פ בא מלאך וחבטו על פניו. וגם הערב רב כפרו בתושבע"פ ובישראל ומתוך זה באו לע"ז.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ט, פ' כי תשא, מאמר צא, עמ' רפז)

בני אע"פ שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים

הצדוקים היו מוכרחים להרכין ראשיהם ולקבל עליהם מרות הפרושים בעניני הלכה כלליים, כי הלא האומה בכללה, ההמונים הרחבים, היו עם חכמי התורה ושמעו בקול חכמי התורה ולא לקול הצדוקים, כמפורש בגמרא יומא יט, באותו צדוקי שעשה מעשה בקטורת כנגד דעת חכמי התורה:... אע"פ שצדוקים אנו מתיראין אנו מן הפרושים. ויוזפוס פלביוס ב"קדמוניות" שלו יאמר: "אבל בעניני הדת לא ילכו הצדוקים בגדולות, ואם יקחו על עצמם משרה במדינה יעשו ככל מעשי הפרושים, כי בלא זה לא יסבול אותם העם" (קדמוניות יח, א, ד).

(רבי טוביה יהודה טביומי, טל אורות, חלק ב, עמ' כח)

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו

הרי רואים עד כמה ולידי איזו ממדים עלולה הצוותא והשהייה בחברת מרעים להגיע. האדיקות וההתחברות הממושכת של הבן בחברת הצדוקים הביאתו לחשוב ולהאמין ולהתיימר לומר שביאורם לתורה ויחסם השלילי לתושבע"פ היא היא הדרך הנכונה והאמיתית. וכבר התחיל להצטער שאינו יכול להוציא לפועל את השקפתם הנלוזה, וכשנזדמנה לו היכולת להפוך את הקערה ולבצוע מעשה נגד המסורת, היה שמח שמחה גדולה. וכמובן שכל עזותו ורהב לבו של הבן הנ"ל באו לו בגלל התחברותו המוצקת בחברת הצדוקים שהדריכוהו ועודדוהו לעשות את המעשה הנ"ל.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אורות החיים, עמ' קלג-קלד)

והיו תולעין יוצאין מחוטמו

לפי שפגם בקטורת דהוא ענין ריח והוא החוש שבחוטם. ועפ"ז י"ל טעם להא דמצינו דקטורת הוא העבודה היותר חשובה כמש"כ רש"י בפ' קרח, לפי שהחוטם לא פגם בעץ הדעת כידוע מספרים הקדושים (עי' בני יששכר חשון מאמר א אות ב).

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, כאן, עמ' צד)

פירש רש"י: מחוטמו - דהוא ראשון לאיברים ליכנס לבית, לפי שהוא בולט לפניו.
והרי עונש זה בא לאחר מיתתו, ואין זה כדי ללמדו!
אלא כדי להראות לכל את טעותו, על ידי שיראו את עונשו מידה כנגד מידה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד, עמ' שכו)

ביציאתו ניגף

"בקרבתם לפני ה' וימותו" -... דאע"ג שמתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה... בכל זאת לא היו ראויים שימותו מיד... ולמה מתו נדב ואביהוא מיד?... כי "בקרבתם לפני ה' וימותו" - משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה' בפלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה. משום הכי פגעו בהם תיכף ומיד מלאכי מות.... ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפרשה של יוה"כ, אשר מי שלא יהא נזהר בקטורת לפני ולפנים דמו בראשו, וכמו שאירע בבית שני כדאיתא ביומא.

(העמק דבר, ויקרא פרק טז פסוק א)

ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

ולא הזכיר בכרובים כף רגל כי ביקש יחזקאל והפכו השור לכרוב [חגיגה יג ע"ב] וגם כנף רגל, וזה היה רק לאותו מרכבה שראה יחזקאל רגליהם. והנה אמרו (במדבר רבה פב, ב): כ"ב אלף מרכבות היו במתן תורה כאותה שראה יחזקאל, וא"כ כף רגליהם ככף רגל עגל, א"כ מה יועיל זה להפוך פני שור שלא להזכיר פני עגל כי עדיין כף רגל? וא"ת "בשתיים יכסה רגליו", כמו כן "יכסה פניו", א"כ למה הוצרך להפך פני שור, והלא מכוסים הם?... אלא הכל הפך, פני שור אע"פ שמכוסין, וכן כף רגל עגל, לכך לא הזכיר כף רגל עגל.
ומה שאמר אותו שהכין את הקטורת מבחוץ ונכנס ויצא מלאך והכהו בין כתפיו ומצאו ככף רגל עגל, מפני שבבית שני חזר הדבר ליושנו. וזה קשה לאמרו, כיון שביקש רחמים והפכו לכרוב, שחזר הדבר. אלא רק בפָּנים שינה, ומה שלא שינה רגליהם, לפי שכתב (ישעיהו ג) "הכרת פניהם ענתה בם".

(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיא, שם אלעזר אות א, ס"ק ז-ח)

על פי מ"ש בחן טוב (פרשת תשא דף קצד) בשם חכמי קאשטיליא על הפסוק (שמות לד, ט) "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", וז"ל בקצרה, שאמר משה להקב"ה "למה יחרה אפך בעמך" (שמות לב, יא), ואם מפני קושי ערפם ועודם מחזיקים בהטומאה שהורגלו במצרים, הלא אדרבה זו טענה חזקה לקרבם אליך, כיון שטבעם קשה עורף וחזקים להפוך פניהם מדבר שהורגלו, כמו כן יהיו עם קשה עורף שלא ימירוך, אזי אחר שיורגלו עבודתך ויהיו חזקים באמונתם ולא ישיבו מפני כל. וזה שאמר משה רבינו ע"ה "ילך נא ה' בקרבנו", כיון ש"עם קשה עורף הוא" כנ"ל. עכ"ל. ונמצא הוי מליצה לזכות... ובזה מבואר הא דמצאו ככף רגל עגל בין כתפיו [ליד העורף], היינו מפני שבא לשנות המסורת מימות משה, וא"כ דחהו המליצה של קשה עורף.

(ישמח משה, פרשת קדושים דף כז ע"א)

ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים

כל אחד מוזהר שלא לבטל אף רגע מן התורה, ומכל שכן שלא לדבר דברים בטלים, כמו שאמרו על זה "ודברת בם - בם ולא בדברים אחרים" [ויש לעיין אם מבטל מן התורה ואינו מדבר דברים בטלים אם ג"כ עובר על מצות עשה זו, ואם באמת כן הוא, למה אומר "ולא בדברים אחרים", הא גם באינו מדבר דברים בטלים עובר על מצות עשה זו, וצ"ע להלכה], וא"כ כל זה נכנס בכלל אופן המעשה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רכז)

ההפסקות המזדמנות בעבודות הרוחניות ובבטויי עניניהן, יש להן ערך כפול, גם מצד השלילה של ההתבטלות בעצמה המגיעה אל הדברים הנפסקים, וגם מצד החיוב של תפיסת הפניה של הענינים האחרים, הנפגשים ומתנגשים אתם. וכפי תכונת קביעותם התמידית, היציבה וקיימת, חיה ונאמנת, השייכת אל ההגיון הפנימי הבלתי-פוסק, שהוא מתגלה בכל מהלכי אמתת השכלתם המעשית, נאמר בדברי תורה ודברת בם ולא בדברים אחרים.
וכן דרך התיקון הוא מכוון בכפלים, גם במילואו של עצם התוכן החיובי שנחסר ונתבטל בהפסקה שחלה בו וגם בשכלול שלמות כל ענינו עד למרחב שפעו גם על פני שאר הענינים המתנגשים ומפסיקים. ויש ערך מיוחד ומרומם למידת התעלות זו של התיקון, המילוא והשכלול, שהוא מוסיף ומעלה ברכוש גדול, יקר ונשגב, בבחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, שלמעלה מצדיקים גמורים, לפי תכונת החסידות שלפנים משורת הדין הנפשי, המגברת ומאירה את טובו וישרו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' פח)

ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים וכו' כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

הובא זה כאן איידי דא' רב הוה קרי, ולפי זה אין כאן מקומו. וי"ל דנסמך למשנה, שהיו קורין לפניו בדברי הימים, שהם ספורי מלכים, וכן בסדר העבודה בסידור רס"ג, ליוסי בן יוסי: "נפשו ישובבו בשיח מלכי קדם, אם בער הוא ולא למד לקח". ולזה נסמך, שבספורי רשות בדברי הימים של מלכים, אסור לדבר. ולא עוד אלא "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר", כי אין למצות ולכלול כל המאורעות בדברי הימים.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קד)

אנשי מחשבה רציניים סוברים שאי אפשר להמלט מלדבר על אלוהים, לטובת העולם והאדם התרבותי והמוסרי אשר בתוכו. ריקנות גמורה הינה בלתי אפשרית. אם כך איך נבטא את יחסנו כלפי אלוהים? בדיבור, שכן האדם הוא "האדם המדבר". האדם בצורתו הנורמלית הוא אדם בעל שכל, מחשבה ותוכן רוחני, כפי שמסביר הרמב"ם ש"צלם אלהים" הוא השכל שבאדם. תוכן זה מתבטא ע"י הדיבור. כמובן, הכוונה היא על אדם שמדבר דברים הגונים וצנועים ולא לשון הרע. "ודברת בם" - בם, ולא בדברים בטלים. יש לך כח וכשרון של "ודברת בם", דרך ארץ וגמילות חסדים. הדיבור ההגון של האדם המגלה את התוכן הפנימי שלו, וזה נעשה דרך איברי הגוף.

(שיחות הרב צבי יהודה, יתרו, עמ' 200-202)

ערכו המיוחד של האדם מוגדר בתחילת מעשה בראשית: "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא". זה בולט באדם לעומת בעלי חיים. האדם מוגדר כ"חי מדבר", מתוך ערך הדיבור וכח הדיבור - כמובן הדיבור הנכון. "ודברת בם" - ולא בדברים אחרים, בלשון הרע וכדומה. לאדם הישר, הבריא, הטוב, היהודי הנכון, יש ערך ותוכן פנימי המתגלה בדיבור. אשרי האדם המשתמש בכח הדיבור שלו כהוגן, בדיבור טוב, נכון וישר, ולא בדיבור מקולקל.
מכאן לסוגיה בערכין על קלקול כח הדיבור.
כח הדיבור ניתן לאדם ליצירת גילוי בלשון, בשפה: "ד' שפתי תפתח", אך לפעמים יש מצב שהשפה והלשון מתקלקלות, ועל זה אנו אומרים: "ועל חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע".
הדיבור הוא ביטוי אריסטוקרטי עילאי אצילי של ערך האדם, וכשהוא מעוּות ומבולבל, מוטב שלא לדבר. יש על כך ביטוי מיוחד של חז"ל: אם הדיבור אינו נכון, מוטב שיהיה האדם אילם: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאִלם". מוטב לשתוק. "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים". כמה טוב לאדם שמדבר דברים טובים, בדברי מצוות וגמילות חסד, בדברי תורה ובדברי קדושה, בדברי אהבה וחיים. ו"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", בביטוי ערך האדם המדבר ואהבת האדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 128)

אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה

אין להתפלא על שיטתו קפדנית זו של רבא בלימוד התורה, כי נאה מקיים היה תורת פיו: "דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא" (שבת פח ע"א). ולא הרגיש כלל. וכאשר "רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב קמיה דרב יוסף, פסק ליה שית שנין. כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי. שמע אבוהי (רבא) שקל מנא ונפק לאפיה, א"ל יונתן נזכרת?" (כתובות סג ע"א).

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

השח שיחת חולין עובר בעשה

התורה נקראת עץ חיים, "ואכל וחי לעולם" (בראשית ג, כב)... שתענוגי הנשמות בגן עדן הוא במה שיתגלה להם פנימיות התורה, והוא באמת אכילה ממש לנשמות, כענין שכתוב "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא). וכמו שעסק התורה הוא אכילה לנשמות ותענוג נפלא, כמו כן להפך, דברים בטלים הוא קיום בנין הסטרא אחרא שהם הבלי שוא... ונקראים שי"ח, שהוא נגד אילן דקדושה שנקרא גם כן שי"ח, כמו שנאמר "וכל שיח השדה" כו' (בראשית ב, ה), אבל דברים בטלים נקרא שיחת חולין.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, על ס' מעלות התורה, אות נט)

הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור. היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה. קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו. ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין. וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש, בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות ריט)

ב[ספר האורה] סי' א' בעשרה מילי דחסידותא דעביד רב. יש להעיר מכאן על דברי הרמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ד, "אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו", והיה ראוי להחשב מכלל מילי דחסידותא. ואולי משום דאמרינן יומא דף יט, ב, השח שיחת חולין עובר בעשה ובלאו, א"כ לא הוי מילי דחסידותא. והא דחשיב ליה הרמב"ם לרבותא, היינו משום דאין הבריות נזהרים בזה. אבל במאירי כתב: דרך צחות אמרו השח שיחת חולין כו'. נראה דס"ל דהוי מדברי חכמים וקרא אסמכתא בעלמא...
ובכלל י"ל, דמידי דרבנן, כל זמן שלא היו נהוגים ברוב ישראל, וליכא "הגוי כולו", לא חשיב עדיין איסור גמור, ומה"ט התירו שמן [של גוים], שבדקו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וכע"ז לו א, ועי' ר"מ הל' ממרים פ"ב ה"ו, וכ"מ שם, וה"ז בסוף דברי הכ"מ, ובלח"מ שם, דכל זמן שלא פשטה ברוב ישראל אין צריך היתר. א"כ אתי שפיר, דכל הדברים שחשיב, בימיהם עוד לא נתפשטו בכל ישראל, והיו מילי דחסידותא, אע"פ שאח"כ כשנתפשטו הויין איסורי דרבנן מדינא.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת מב עמ' מ-מא)

השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם וכו' עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

כוונתם בזה, שמי ששח שיחת חולין עושה שני דברים, א' שבאותו העת הוא מתבטל מדברי תורה, והב' ששיחת חולין ודברים בטלים בעצמו הוא עון גדול, ולכן עובר בעשה ד"ודברת בם" כו', רצה לומר שמבטל מדברי תורה, וגם בלאו על דברים בטלים עצמם. ומביא ראיה דכתיב "כל הדברים יגעים". והוא כמו שכתבתי, שכמו שכל העולם נברא בדיבור פיו יתברך, והוא מתקיים גם כן ע"י הבל פיהם של העוסקים בתורה, כמו כן בהפוך ממש כל בניני הסטרא אחרא, שהוא קומה שלמה ממש כמו כל סטרא דקדושה, כמו שנאמר "את זה לעמת זה עשה האלקים" (קהלת ז, יד), היא מתבנה ע"י דיבורים בטלים והבלי שוא... ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, יב), "ולהג הרבה יגיעת בשר", ואמרו חז"ל (ערובין כא, ב): כל המלעיג על דברי חכמים נדון ביגיעת בשר. והוא הסטרא אחרא שנקרא צואה רותחת, שהוא פסולת המאכל, והטוב נברר לקיום האדם, וכל הסטרא אחרא הוא סיגי הקדושה. וזה שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, שהם דברים בטלים, שהוא בחינת "יגיעת בשר" הנ"ל, והם הבלי שוא אותם לא יוכל איש לדבר.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, על ס' מעלות התורה, אות ס)

עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

"כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" - במדרש [שמות רבה פרק יג, יג], דכאן אסר בלאו דברים בטלים, דאמר הקב"ה: בראתי שמים ולא יגעתי, ואני יגע כשאתם מדברים דברים בטלים שנאמר (מלאכי ב, יז) "הוגעתם את ה' בדבריכם".

(ספר חרדים, פרק מז - מצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בפה ובקנה, אות כ)

פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו' מחוי רב הונא ואזל קלא בכולי בי רב

נקיט פרחי כהונה מפני שכחם רב וחזק וקול ההכאה היה נשמע ברוב עוז ומרחוק כדי למנוע אפשרות השינה. וזהו מאי דקאמר... מחוי רב הונא ואזל קלא בכולי בי רב, כלומר שכזה היה קול ההכאה של פרחי הכהונה, מה שאין כן בכח הזקנים, ומפני כן בחרו בפרחי הכהונה.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, יומא פ"א ה"ז, עמ' שלד)

אמרי ליה אחוי קידה ומעסיקין אותו וכו' ומה היו אומרין אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו

ואומרים לו:... אתה אשר גבה לבך, שמנה, עבה ולא תרך מפני כל ולא תֵּחָת, כפֵה קומתך, שחֵה גבהותך, אולי כאשר תשפיל גוך במעשה, תֵּחָת גם נפשך במחשבה. כי לפעמים תפעל המעשה על אדם יותר מכל רעיון נאצל מפעולה. אולי כאשר תשים עיניך למטה, תשאף לבך אל על לאבינו שבשמים, ובזה תטיב לך לכל בית ישראל ולכל באי תבל.
וכן העסיקו אותו כל הלילה... "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר", לאמר: לא ביתך ולא עמך ולא כל עמי תבל אשר עיר קדשנו ירושלם היתה למו לתל תלפיות ובית ה' מרום מראשון, לא יתכוננו ולא ישמרו בלי עזר ה' ומגנו...
אם מצא עצמו הכהן הגדול יחידי מוטל ארצה ופרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה ואין איש משועי ירושלם ומזקניה מתחרה ומתחזק עמדו להכין לבכם אל ה', אז היה תוקפו יאוש והשינה היתה חוטפתו. לכן מיקירי ירושלם היו משמיעים לו קול הברה, להראות לו שגם הם לו מעיר הקודש לעזרה, להכין לבבם אל ה' בונה הבית ושומר העיר, ויחדו ישאו עיניהם לבביהם ונפשותיהם אל צור ישראל.

(רבי ישראל בנימין פייבלזון, לבני ישראל, עמ' 105)

מאי צרדא אמר רב יהודה צרתה דדא

קשה המובן, כי מלת צרדה פענוחה 'צרה דה' ולא 'צרה דדא'. אכן ראיתי בספר 'ידי משה' בסופו בקבוצת המלות המנוקדות בפירוש המשנה כת"י שהגיה הרמב"ם, המלה מנוקדת 'צרדה' בדגשות הדל"ת, וידוע כי הדגש מורה על כפל האות. ולפי"ז הפיענוח עולה יפה 'צרה דדה'.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, יומא פ"א ה"ז, עמ' שלד)

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה וכו' אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאין וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ

חובה ליזהר במצות "והגית בו יומם ולילה" גם ביום הקדוש הזה... ולזה היו יקירי ירושלים נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה... ויקירי ירושלים לא היו מתבוננים בעבודתו של כהן גדול ואיך שלשון של זהורית מלבין, אלא היו עסוקים כל היום בהמתקת הדינים ע''י לימוד התורה. וכן מובא על החתם סופר זי"ע שדרכו בקודש היה בליל יוהכ''פ להגיד שיעור לפני התלמידים בהל' עבודת יוהכ''פ, וזה כמבואר בש"ס הנ''ל שאף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש... אפס שנתקשיתי בזה דא"כ מה הרבותא שלא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ עד שמנו זאת בין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש (אבות פ"ה), והרי לא הניחו אותו לבוא לידי שינה, וגם כבר עוררו מה החידוש בכהן הגדול מאחיו, והלא כל אדם פשוט נשמר מחטא בליל קדוש כזה? וי"ל שלזה סמך הש"ס לכאן הך דבגבולין היו חוטאין וכו' הקב"ה מאי אמר א''ל לפתח חטאת רובץ, היינו כי זה לעומת זה עשה האלקים, ובליל קדוש כזה הסט"א מתגברת ביותר, ומכ'ש במקום קדוש מקום המקדש שהתגברו ביותר, ואף שהיה נעור כל הלילה מוקף מפרחי כהונה הקדושים מ''מ עלול היה לבא לידי טומאה לולי הנס ששמרוהו מן השמים. ועיקר השמירה היה ע''י התורה שהיו לומדים, ולכן בגבולין אף שג''כ היו נעורין, מ''מ כיון שלא עסקו בתורה לא היה להם שמירה דלעילא.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שפע חיים, ח"ב (תשמ"ג), יו"כ, עמ' קב-קד)

לא היו ישנין כל הלילה וכו' אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ וכו' שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני וכו' השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה

כל זה [מה שעושים לשעיר לעזאזל] מה שיתן רושם נפלא בנפשותם, ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעשה הנעשה בחוץ, ולשלח מאיתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע, עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל. והוא מה שאמרו שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום, כי "בעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו" [ירמיהו נ, כ]. אמנם ענין העדרו... המעיד עליהם שהם כמלאכי השרת ביום ההוא שאין בהם יצר הרע כמותם, ולזה הם נקיים מכל חטא ביום הכפורים... ובפרקי ר' אלעזר (פרק מו): אמר סמאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, נתת לי רשות על כל העולם, ועל ישראל לא נתת לי רשות. אמר ליה: הרי לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא, ואם לא אין לך רשות עליהם. ולפיכך היו נותנין לו שוחד ביום הכפורים, שנאמר "גורל אחד לעזאזל"... ראה סמאל שלא נמצא בישראל ביום הכפורים חטא, אמר לפניו, רבונו של עולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו'. יורה בבירור שכבר הוא ראוי שיהיו תחת ממשלת השטן הזה תמיד אם יימצא בהם עוון ביום הכפורים, כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה עד הסיר מתוכה מוטות עולו, ודאי ראוי שתכרת מעמיה, גם כל הנפש אשר תעשה בו אחת ממלאכותיו ראויה היא ליאבד לעולם... והורה על ענין השוחד, כי הוא באמת העדר העונות אשר בו יעוור עיני השטן ומכריחו לענות אמן על כרחו ולומר "יש לך עם אחד כמלאכי השרת" וכו'...
והנה הענין הזה, אע"פ שהוא נעשה בירושלם ובבית מקדשו, הנה תועלתו היא מתפשטת לכל ישראל, עד שיהיו רובם יודעים אלו הענינים הנפלאים, ומתפעלים מהם היפעלות חזק בכל מקומות מושבותם, ולא ימָצא בהם רק קצת חטאים אשר לא נגע אלקים בלבם, אשר אי אפשר בילידי החומר זולת זה. אמנם לא יספיק זה המיעוט לבטל כח המשפט הכולל הזה שאמרנו, והוא מה שנזכר בפרקא קמא דיומא:... אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמהה בתולות בנהרדעא, אמר ליה והקב"ה מאי קאמר, לפתח חטאת רובץ. אמר ליה ושטן מאי אמר, אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני, אמאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטרי שס"ד הוי, תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני. הנך רואה כי להיות החטא במועטין, ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכה, ואלו לבדם הם בכרת, ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ הל' שביתת עשור פ"א ה"ה). ולזה אמר אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, דהא ודאי בזכותא תליא, וראוי שיהא הדור זכאי כולו בכל הדברים, קלים וחמורים. והוא הטעם שהליץ ה' ית' בעדם לומר לפתח חטאת רובץ, כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן. והנכון, שפרצה קוראה לגנב, והיותם בלתי ישנים כל הלילה, והולכים כולם בערבוביא, יגרום בנקל דברים כאלו. או שיצדקו שתי הכוונות יחד, ומשום זה לא נתן רשות לשטן, כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג, מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה, ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא. וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סיבת העדר כוחו ורשותו ביום הזה, לא הסיבה עצמה.

(עקידת יצחק, ויקרא, שער סג, דף עד במהד' ורשה תרמ"ג)

אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ

פירש רש"י: יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל. ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תישאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ. ולולא דבריו היה נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צד, א, דמשיח יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבוא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתח הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת - חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו...
ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל. ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכמה מקומות בש"ס, כמו בגיטין נז, א: בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכן הוא בב"מ פג, ב. והוא דבר פלא... ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כו, ב: לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו'. ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז, א), לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה. ובזה ארווחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ... שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסיבת מאורעת היום. ואע"פ שמהראוי היה לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה בראשית פרק ד הערה י)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US