יט ע"ב

הוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי

"ויבך יוסף" וגו' (בראשית נ, יז) - כדאיתא ביומא פ"א הוא פורש ובוכה, ומפרש בגמרא מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה, שיש אדם שאין לבו נבהל כ"כ להגיר דמע תיכף ומיד, וגם כי כבר ידע הכה"ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו', משום הכי נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא"כ כאן נבהל יוסף והתבייש מזה החשד, ע"כ תיכף ומיד בדברם אליו החל לבכות.

(העמק דבר, בראשית פרק נ פסוק יז)

"ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ, יז) - כנראה שבכה יוסף על מה שחשדוהו האחים כענין שאמרו... הוא פורש ובוכה שחשדוהו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ה - נימוקי המקראות, בראשית נ, יז)

הוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי והם פורשין ובוכין דאמר רבי יהושע בן לוי כל החושד בכשרים לוקה בגופו

פירש הרמב"ם: והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות. והם היו בוכים שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד, ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי. ואף על גב שהיו שלוחי בית דין, ומוכרחים במעשיהם, ועוד שהיו מתכוונים לשם שמים, מכל מקום היו דואגים מן העונש ובוכים, שהרי על כל פנים אם אין בלבו כלום, כבר ציערו אותו בחינם, והם היו המצערים ולא הבית דין, שבכל התורה כולה, אין שליח לדבר עבירה ובכיוצא בה.

(רבי דוד חיים קורינאלדי, בית דוד, יומא, פרק ב[משוכתב באתר "החכם היומי"])

כל החושד בכשרים לוקה בגופו

יהא כל אדם בעיניך כלסטים לשמור ממנו. ומה שאמרו חכמים החושד בכשרים לוקה, זה מי שחושד בפה, אבל לשמור ממנו - ישמור.

(ספר חסידים, סימן תתרפח)

החושד בכשרים ראוי ללקות בגופו, משל למי שהוא זורק אבן בכותל - אם הכותל של אבנים ואין מקבל את האבן, הרי אותו האבן חוזר עליו כיון שאין הכותל מקבל את האבן, ואם הכותל מן טיט, מקבל את האבן, אז אין האבן חוזר עליו. וכך אם האדם חושד את אחר, אם מקבל אותו החשד מפני שהדברים הם אמת, אז אין חוזר עליו אותו החשד כי מקבל אותו האדם, אבל אם חושד בכשרים ואינו מקבל [הנחשד] כי אינו אמת הרי חוזר עליו אותו החשד.

(מהר"ל, חידושי אגדות, שבת צו ע"ב [ובדומה בגור אריה, דברים פרק יט פסוק יט, בבאר הגולה, באר ב, ובחידושי אגדות, סנהדרין מח ע"ב])

איתא במדרש (הובא בספר חסידים סימן קלז ובראשית חכמה שער ענוה פרק ח): 'בשביל שאמר משה לבני גד "תרבות אנשים חטאים" [במדבר לב, יד], נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה'. והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו ע"ז? והתירוץ, כי אמרו חז"ל (כתובות קי:): 'כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו א-לוה', ואמרו חז"ל: 'החושד בכשרים לוקה בגופו'. ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם א-לוה. בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו א-לוה, כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן.

(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא סימן קד)

שלא יתקן מבחוץ ויכניס

קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטורת הסמים, כמו שנאמר "כי בענן אראה על הכפרת"... ונראה שהכוונה בזה, כדי שיהא שם טרוד בעבודה ההיא הקשה ולא יזון עיניו מהשכינה, ולא ימות, כמו שנאמר (שמות כד) "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". אמנם הצדוקים קלקלו בזה, והיו מתקנים מבחוץ, והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם, קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם.

(עקידת יצחק, שער סג)

אמר הכתוב "ונתן הקטורת", ר"ל הקשר והדבקות יהיה "על האש", היא היראה, שמתחלה יכנס ביראת ה' שהוא מערכה גדולה והוא אשא דאכלה כל אשין ומבטל כל התאוות. ודרשו רז"ל שלא יתקן מבחוץ ויכניס, פירוש שיראה חיצונית אינו כלום, שאפילו יש לו יראה החיצונית אינו יכול לכנוס בה אל המלך, אלא מבפנים, יראה פנימית דוקא, לא כדעת הצדוקין שאומרים תקן מבחוץ.

(ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, השמטות, לפרשת אחרי מות)

בא הרמז בזה דצריך ליתן הקטורת על האש מבפנים לרמז שההתלהבות צריך שיהיה בפנימיות, אבל הצדוקים אומרים דסגי גם אם ההתלהבות הוא רק מבחוץ. א"נ י"ל בפשיטות דרומז דלא יתקן את עצמו מבחוץ לפני אנשים ומבפנים יהיה מלא תועבות אלא יתקן מבפנים.

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, כאן, עמ' צד)

שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין וכו' לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו וכו' ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

באותה שעה שהננו מסורים לכל נאצל ונשגב... הננו מתייראים מפני העתיד, פן בעבור היום הזה... לא יהיה כל קשר וחיבור בין מחשבותינו כעת ובין מחשבותינו בלכתנו בדרך החיים בימים יבואו. ולמען הסר מעלינו את כל הספקות... עלינו להשביע את עצמנו ביום הזה את השבועה שהשביעו את הכהן הגדול... "שלא תשנה דבר מכל אשר אמרנו לך", שבל יתקן בחוץ ויכניס בפנים, לבל יביא אש מן החוץ על הקטורת שהוא מקטיר מבפנים, כי רק אש קודש המואר בפנים הוא מסוגל להאיר את נשמותינו, אבל האש שתיקנו אותו מבחוץ פגול הוא ולא ירצה בפנים, כי רק הפרושים שהשגיחו שבל יביאו האש מבחוץ לפנים נתקיימו על הארץ, אבל אין זכר להצדוקים שהכניסו מבחוץ לפנים וערבבו את החול עם הקודש, החיים החומריים עם כל הזוהמה שבהם הכניסו במקום רוחני, כי המכניס מבחוץ לפנים הוא מת ומוטל באשפה ותולעים יוצאים מחוטמו ואין בו הכח הרוחני הגדול המחיה את כל איש ואיש... כאמרם ז"ל על הצדוקי שתקן מבחוץ והכניס לפנים, לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו", ור"ל כי המתקן בחוץ ומכניס בפנים הוא בחייו קרוי מת, וגם בעת שהוא חושב שהתרומם מעל החלאה שבחיים, באמת הוא מוטל באשפת החיים המגושמים, וגם ממקום שהחיים הרוחניים דופקים שם בחזקה ניכר בו סימני מיתה וריקבון. ומה נאה מליצתם ע"ז "והיו תולעין יוצאין מחוטמו", ועל כתפי האנשים האלה נוכל להכיר כף רגל עגל ולא סימן אנושות, כאמרם שם ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו.

(רבי משה הורוויץ, חזיונות הרמ"ה, דרוש כח, עמ' 190-191)

שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס וכו' ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

[בימינו, למדנו השקפות זרות מהנכרים, ותפילתנו אינה תפילת המעשים אלא תפילת השפתיים, כי לבנו מלא מחשבות זרות. זה כמו הצדוקים שלמדו מדרכי האומות, תיקנו את הקטורת בחוץ, עירבו את עבודתם עם דעות זרות וכך נכנסו אל הקודש. קטורת זו מתועבת בעיני ה' והיא מורידה את ישראל לעפר, ותוצאותיה קשות כחטא העגל. גם את העגל עשו כדי להידמות למצרים שעבדו את השור. לכן נענש בכף רגל עגל, כי מה שתיקן מבחוץ היה "רגל העגל", המשך חטא העגל, התאוה להידמות לגוים. איננו צריכים ללמוד מהגוים מידות טובות. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 209) לטקסט

מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס וכו' שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

מפני שבחטא הערב רב היה כפירה, שכפרו בקדושתם הנצחית של ישראל... וחשבו כי המלאכים יותר גדולים מישראל, לפיכך בחרו בעגל כדאמרינן: מעשה בצדוקי אחד... שבא מלאך וחבטו על פניו נכנסו אחריו ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל. עיי"ש. ובחרו יותר שיהיה להם מלאך לאלקים ולא ישראל. ובאמת ישראל הם יותר לפנים ממלאכי השרת, כי ישראל הם בחינת תושבע"פ. והצדוקי ההוא שכפר בתושבע"פ בא מלאך וחבטו על פניו. וגם הערב רב כפרו בתושבע"פ ובישראל ומתוך זה באו לע"ז.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ט, פ' כי תשא, מאמר צא, עמ' רפז)

בני אע"פ שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים

הצדוקים היו מוכרחים להרכין ראשיהם ולקבל עליהם מרות הפרושים בעניני הלכה כלליים, כי הלא האומה בכללה, ההמונים הרחבים, היו עם חכמי התורה ושמעו בקול חכמי התורה ולא לקול הצדוקים, כמפורש בגמרא יומא יט, באותו צדוקי שעשה מעשה בקטורת כנגד דעת חכמי התורה:... אע"פ שצדוקים אנו מתיראין אנו מן הפרושים. ויוזפוס פלביוס ב"קדמוניות" שלו יאמר: "אבל בעניני הדת לא ילכו הצדוקים בגדולות, ואם יקחו על עצמם משרה במדינה יעשו ככל מעשי הפרושים, כי בלא זה לא יסבול אותם העם" (קדמוניות יח, א, ד).

(רבי טוביה יהודה טביומי, טל אורות, חלק ב, עמ' כח)

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה

[הרי שהצדוקים עשו לשם שמים, ובכל זאת נחשבים מינים. מכאן שגם הריפורמים נחשבים מינים גם אם עושים לשם שמים, כי הם עושים נגד חז"ל. (וכן שם דף לג ע"א: שהרי גם מסית לע"ז כוונתו לטובה, להביאו לעולם הבא שלהם).]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף ל ע"א) לטקסט

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו

הרי רואים עד כמה ולידי איזו ממדים עלולה הצוותא והשהייה בחברת מרעים להגיע. האדיקות וההתחברות הממושכת של הבן בחברת הצדוקים הביאתו לחשוב ולהאמין ולהתיימר לומר שביאורם לתורה ויחסם השלילי לתושבע"פ היא היא הדרך הנכונה והאמיתית. וכבר התחיל להצטער שאינו יכול להוציא לפועל את השקפתם הנלוזה, וכשנזדמנה לו היכולת להפוך את הקערה ולבצוע מעשה נגד המסורת, היה שמח שמחה גדולה. וכמובן שכל עזותו ורהב לבו של הבן הנ"ל באו לו בגלל התחברותו המוצקת בחברת הצדוקים שהדריכוהו ועודדוהו לעשות את המעשה הנ"ל.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אורות החיים, עמ' קלג-קלד)

והיו תולעין יוצאין מחוטמו

לפי שפגם בקטורת דהוא ענין ריח והוא החוש שבחוטם. ועפ"ז י"ל טעם להא דמצינו דקטורת הוא העבודה היותר חשובה כמש"כ רש"י בפ' קרח, לפי שהחוטם לא פגם בעץ הדעת כידוע מספרים הקדושים (עי' בני יששכר חשון מאמר א אות ב).

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, כאן, עמ' צד)

פירש רש"י: מחוטמו - דהוא ראשון לאיברים ליכנס לבית, לפי שהוא בולט לפניו.
והרי עונש זה בא לאחר מיתתו, ואין זה כדי ללמדו!
אלא כדי להראות לכל את טעותו, על ידי שיראו את עונשו מידה כנגד מידה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד, עמ' שכו)

ביציאתו ניגף

"בקרבתם לפני ה' וימותו" -... דאע"ג שמתו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה... בכל זאת לא היו ראויים שימותו מיד... ולמה מתו נדב ואביהוא מיד?... כי "בקרבתם לפני ה' וימותו" - משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה' בפלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה. משום הכי פגעו בהם תיכף ומיד מלאכי מות.... ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפרשה של יוה"כ, אשר מי שלא יהא נזהר בקטורת לפני ולפנים דמו בראשו, וכמו שאירע בבית שני כדאיתא ביומא.

(העמק דבר, ויקרא פרק טז פסוק א)

ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו

ולא הזכיר בכרובים כף רגל כי ביקש יחזקאל והפכו השור לכרוב [חגיגה יג ע"ב] וגם כנף רגל, וזה היה רק לאותו מרכבה שראה יחזקאל רגליהם. והנה אמרו (במדבר רבה פב, ב): כ"ב אלף מרכבות היו במתן תורה כאותה שראה יחזקאל, וא"כ כף רגליהם ככף רגל עגל, א"כ מה יועיל זה להפוך פני שור שלא להזכיר פני עגל כי עדיין כף רגל? וא"ת "בשתיים יכסה רגליו", כמו כן "יכסה פניו", א"כ למה הוצרך להפך פני שור, והלא מכוסים הם?... אלא הכל הפך, פני שור אע"פ שמכוסין, וכן כף רגל עגל, לכך לא הזכיר כף רגל עגל.
ומה שאמר אותו שהכין את הקטורת מבחוץ ונכנס ויצא מלאך והכהו בין כתפיו ומצאו ככף רגל עגל, מפני שבבית שני חזר הדבר ליושנו. וזה קשה לאמרו, כיון שביקש רחמים והפכו לכרוב, שחזר הדבר. אלא רק בפָּנים שינה, ומה שלא שינה רגליהם, לפי שכתב (ישעיהו ג) "הכרת פניהם ענתה בם".

(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיא, שם אלעזר אות א, ס"ק ז-ח)

על פי מ"ש בחן טוב (פרשת תשא דף קצד) בשם חכמי קאשטיליא על הפסוק (שמות לד, ט) "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", וז"ל בקצרה, שאמר משה להקב"ה "למה יחרה אפך בעמך" (שמות לב, יא), ואם מפני קושי ערפם ועודם מחזיקים בהטומאה שהורגלו במצרים, הלא אדרבה זו טענה חזקה לקרבם אליך, כיון שטבעם קשה עורף וחזקים להפוך פניהם מדבר שהורגלו, כמו כן יהיו עם קשה עורף שלא ימירוך, אזי אחר שיורגלו עבודתך ויהיו חזקים באמונתם ולא ישיבו מפני כל. וזה שאמר משה רבינו ע"ה "ילך נא ה' בקרבנו", כיון ש"עם קשה עורף הוא" כנ"ל. עכ"ל. ונמצא הוי מליצה לזכות... ובזה מבואר הא דמצאו ככף רגל עגל בין כתפיו [ליד העורף], היינו מפני שבא לשנות המסורת מימות משה, וא"כ דחהו המליצה של קשה עורף.

(ישמח משה, פרשת קדושים דף כז ע"א)

ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים

כל אחד מוזהר שלא לבטל אף רגע מן התורה, ומכל שכן שלא לדבר דברים בטלים, כמו שאמרו על זה "ודברת בם - בם ולא בדברים אחרים" [ויש לעיין אם מבטל מן התורה ואינו מדבר דברים בטלים אם ג"כ עובר על מצות עשה זו, ואם באמת כן הוא, למה אומר "ולא בדברים אחרים", הא גם באינו מדבר דברים בטלים עובר על מצות עשה זו, וצ"ע להלכה], וא"כ כל זה נכנס בכלל אופן המעשה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רכז)

יש לפרש... דתנאי התנה הקב"ה, רק אז תוכל לקיים "ודברת בם", אם לא תדבר דברים בטלים בפיך. וי"ל ד"בם" רומז על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דתורה שבכתב מתחלת בבי"ת ושבעל פה במ"ם, "מאימתי".
ויונעם יותר ע"פ מה שפי' אדמו"ר הה"ק מהרי"ש זצ"ל מקאסוב "ודברת בם" ולא בדברים בטלים, שצריך ליזהר שה"בם" גופא לא יהי' ח"ו דברים בטלים. ודפח"ח. וי"ל דעיקר הזהירות הוא דמוצא שפתיו ישמור לבל ידבר בם דברים בטלים, אזי הדברי תורה שלו לא יהיו דברים בטלים, אלא יעשו רושם בגבהי מרומים, וכמו שפירשו הספרים הקדושים "לא יחל דברו", (אז) "ככל היוצא מפיו יעשה" פעולתו למעלה (עי' נחל קדומים שם). וזה שאמר רשב"י (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב ושבת פ"א ה"ב): אילו הוינא קאים על טורא דסיני, הוי שאילנא דיתברא לבני נשא תרין פומין, חד דלאי באוריית' וחד דעביד כל צרכיהון, חזר ומר, ומה אין חד הוי, לית עלמא יכיל קאים בי' מדלטורא דיליה, אילון הוון תרין עאכו"כ. ע"ש.

(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)

ההפסקות המזדמנות בעבודות הרוחניות ובבטויי עניניהן, יש להן ערך כפול, גם מצד השלילה של ההתבטלות בעצמה המגיעה אל הדברים הנפסקים, וגם מצד החיוב של תפיסת הפניה של הענינים האחרים, הנפגשים ומתנגשים אתם. וכפי תכונת קביעותם התמידית, היציבה וקיימת, חיה ונאמנת, השייכת אל ההגיון הפנימי הבלתי-פוסק, שהוא מתגלה בכל מהלכי אמתת השכלתם המעשית, נאמר בדברי תורה ודברת בם ולא בדברים אחרים.
וכן דרך התיקון הוא מכוון בכפלים, גם במילואו של עצם התוכן החיובי שנחסר ונתבטל בהפסקה שחלה בו וגם בשכלול שלמות כל ענינו עד למרחב שפעו גם על פני שאר הענינים המתנגשים ומפסיקים. ויש ערך מיוחד ומרומם למידת התעלות זו של התיקון, המילוא והשכלול, שהוא מוסיף ומעלה ברכוש גדול, יקר ונשגב, בבחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, שלמעלה מצדיקים גמורים, לפי תכונת החסידות שלפנים משורת הדין הנפשי, המגברת ומאירה את טובו וישרו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' פח)

ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים וכו' כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

הובא זה כאן איידי דא' רב הוה קרי, ולפי זה אין כאן מקומו. וי"ל דנסמך למשנה, שהיו קורין לפניו בדברי הימים, שהם ספורי מלכים, וכן בסדר העבודה בסידור רס"ג, ליוסי בן יוסי: "נפשו ישובבו בשיח מלכי קדם, אם בער הוא ולא למד לקח". ולזה נסמך, שבספורי רשות בדברי הימים של מלכים, אסור לדבר. ולא עוד אלא "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר", כי אין למצות ולכלול כל המאורעות בדברי הימים.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קד)

אנשי מחשבה רציניים סוברים שאי אפשר להמלט מלדבר על אלוהים, לטובת העולם והאדם התרבותי והמוסרי אשר בתוכו. ריקנות גמורה הינה בלתי אפשרית. אם כך איך נבטא את יחסנו כלפי אלוהים? בדיבור, שכן האדם הוא "האדם המדבר". האדם בצורתו הנורמלית הוא אדם בעל שכל, מחשבה ותוכן רוחני, כפי שמסביר הרמב"ם ש"צלם אלהים" הוא השכל שבאדם. תוכן זה מתבטא ע"י הדיבור. כמובן, הכוונה היא על אדם שמדבר דברים הגונים וצנועים ולא לשון הרע. "ודברת בם" - בם, ולא בדברים בטלים. יש לך כח וכשרון של "ודברת בם", דרך ארץ וגמילות חסדים. הדיבור ההגון של האדם המגלה את התוכן הפנימי שלו, וזה נעשה דרך איברי הגוף.

(שיחות הרב צבי יהודה, יתרו, עמ' 200-202)

ערכו המיוחד של האדם מוגדר בתחילת מעשה בראשית: "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא". זה בולט באדם לעומת בעלי חיים. האדם מוגדר כ"חי מדבר", מתוך ערך הדיבור וכח הדיבור - כמובן הדיבור הנכון. "ודברת בם" - ולא בדברים אחרים, בלשון הרע וכדומה. לאדם הישר, הבריא, הטוב, היהודי הנכון, יש ערך ותוכן פנימי המתגלה בדיבור. אשרי האדם המשתמש בכח הדיבור שלו כהוגן, בדיבור טוב, נכון וישר, ולא בדיבור מקולקל.
מכאן לסוגיה בערכין על קלקול כח הדיבור.
כח הדיבור ניתן לאדם ליצירת גילוי בלשון, בשפה: "ד' שפתי תפתח", אך לפעמים יש מצב שהשפה והלשון מתקלקלות, ועל זה אנו אומרים: "ועל חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע".
הדיבור הוא ביטוי אריסטוקרטי עילאי אצילי של ערך האדם, וכשהוא מעוּות ומבולבל, מוטב שלא לדבר. יש על כך ביטוי מיוחד של חז"ל: אם הדיבור אינו נכון, מוטב שיהיה האדם אילם: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאִלם". מוטב לשתוק. "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים". כמה טוב לאדם שמדבר דברים טובים, בדברי מצוות וגמילות חסד, בדברי תורה ובדברי קדושה, בדברי אהבה וחיים. ו"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", בביטוי ערך האדם המדבר ואהבת האדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 128)

אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה

אין להתפלא על שיטתו קפדנית זו של רבא בלימוד התורה, כי נאה מקיים היה תורת פיו: "דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא" (שבת פח ע"א). ולא הרגיש כלל. וכאשר "רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב קמיה דרב יוסף, פסק ליה שית שנין. כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי. שמע אבוהי (רבא) שקל מנא ונפק לאפיה, א"ל יונתן נזכרת?" (כתובות סג ע"א).

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

השח שיחת חולין עובר בעשה

התורה נקראת עץ חיים, "ואכל וחי לעולם" (בראשית ג, כב)... שתענוגי הנשמות בגן עדן הוא במה שיתגלה להם פנימיות התורה, והוא באמת אכילה ממש לנשמות, כענין שכתוב "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא). וכמו שעסק התורה הוא אכילה לנשמות ותענוג נפלא, כמו כן להפך, דברים בטלים הוא קיום בנין הסטרא אחרא שהם הבלי שוא... ונקראים שי"ח, שהוא נגד אילן דקדושה שנקרא גם כן שי"ח, כמו שנאמר "וכל שיח השדה" כו' (בראשית ב, ה), אבל דברים בטלים נקרא שיחת חולין.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, על ס' מעלות התורה, אות נט)

הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור. היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה. קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו. ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין. וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש, בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות ריט)

ב[ספר האורה] סי' א' בעשרה מילי דחסידותא דעביד רב. יש להעיר מכאן על דברי הרמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ד, "אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו", והיה ראוי להחשב מכלל מילי דחסידותא. ואולי משום דאמרינן יומא דף יט, ב, השח שיחת חולין עובר בעשה ובלאו, א"כ לא הוי מילי דחסידותא. והא דחשיב ליה הרמב"ם לרבותא, היינו משום דאין הבריות נזהרים בזה. אבל במאירי כתב: דרך צחות אמרו השח שיחת חולין כו'. נראה דס"ל דהוי מדברי חכמים וקרא אסמכתא בעלמא...
ובכלל י"ל, דמידי דרבנן, כל זמן שלא היו נהוגים ברוב ישראל, וליכא "הגוי כולו", לא חשיב עדיין איסור גמור, ומה"ט התירו שמן [של גוים], שבדקו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וכע"ז לו א, ועי' ר"מ הל' ממרים פ"ב ה"ו, וכ"מ שם, וה"ז בסוף דברי הכ"מ, ובלח"מ שם, דכל זמן שלא פשטה ברוב ישראל אין צריך היתר. א"כ אתי שפיר, דכל הדברים שחשיב, בימיהם עוד לא נתפשטו בכל ישראל, והיו מילי דחסידותא, אע"פ שאח"כ כשנתפשטו הויין איסורי דרבנן מדינא.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת מב עמ' מ-מא)

השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם וכו' עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

כוונתם בזה, שמי ששח שיחת חולין עושה שני דברים, א' שבאותו העת הוא מתבטל מדברי תורה, והב' ששיחת חולין ודברים בטלים בעצמו הוא עון גדול, ולכן עובר בעשה ד"ודברת בם" כו', רצה לומר שמבטל מדברי תורה, וגם בלאו על דברים בטלים עצמם. ומביא ראיה דכתיב "כל הדברים יגעים". והוא כמו שכתבתי, שכמו שכל העולם נברא בדיבור פיו יתברך, והוא מתקיים גם כן ע"י הבל פיהם של העוסקים בתורה, כמו כן בהפוך ממש כל בניני הסטרא אחרא, שהוא קומה שלמה ממש כמו כל סטרא דקדושה, כמו שנאמר "את זה לעמת זה עשה האלקים" (קהלת ז, יד), היא מתבנה ע"י דיבורים בטלים והבלי שוא... ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, יב), "ולהג הרבה יגיעת בשר", ואמרו חז"ל (ערובין כא, ב): כל המלעיג על דברי חכמים נדון ביגיעת בשר. והוא הסטרא אחרא שנקרא צואה רותחת, שהוא פסולת המאכל, והטוב נברר לקיום האדם, וכל הסטרא אחרא הוא סיגי הקדושה. וזה שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, שהם דברים בטלים, שהוא בחינת "יגיעת בשר" הנ"ל, והם הבלי שוא אותם לא יוכל איש לדבר.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, על ס' מעלות התורה, אות ס)

עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר

"כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" - במדרש [שמות רבה פרק יג, יג], דכאן אסר בלאו דברים בטלים, דאמר הקב"ה: בראתי שמים ולא יגעתי, ואני יגע כשאתם מדברים דברים בטלים שנאמר (מלאכי ב, יז) "הוגעתם את ה' בדבריכם".

(ספר חרדים, פרק מז - מצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בפה ובקנה, אות כ)

פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו' מחוי רב הונא ואזל קלא בכולי בי רב

נקיט פרחי כהונה מפני שכחם רב וחזק וקול ההכאה היה נשמע ברוב עוז ומרחוק כדי למנוע אפשרות השינה. וזהו מאי דקאמר... מחוי רב הונא ואזל קלא בכולי בי רב, כלומר שכזה היה קול ההכאה של פרחי הכהונה, מה שאין כן בכח הזקנים, ומפני כן בחרו בפרחי הכהונה.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, יומא פ"א ה"ז, עמ' שלד)

אמרי ליה אחוי קידה ומעסיקין אותו וכו' ומה היו אומרין אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו

ואומרים לו:... אתה אשר גבה לבך, שמנה, עבה ולא תרך מפני כל ולא תֵּחָת, כפֵה קומתך, שחֵה גבהותך, אולי כאשר תשפיל גוך במעשה, תֵּחָת גם נפשך במחשבה. כי לפעמים תפעל המעשה על אדם יותר מכל רעיון נאצל מפעולה. אולי כאשר תשים עיניך למטה, תשאף לבך אל על לאבינו שבשמים, ובזה תטיב לך לכל בית ישראל ולכל באי תבל.
וכן העסיקו אותו כל הלילה... "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר", לאמר: לא ביתך ולא עמך ולא כל עמי תבל אשר עיר קדשנו ירושלם היתה למו לתל תלפיות ובית ה' מרום מראשון, לא יתכוננו ולא ישמרו בלי עזר ה' ומגנו...
אם מצא עצמו הכהן הגדול יחידי מוטל ארצה ופרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה ואין איש משועי ירושלם ומזקניה מתחרה ומתחזק עמדו להכין לבכם אל ה', אז היה תוקפו יאוש והשינה היתה חוטפתו. לכן מיקירי ירושלם היו משמיעים לו קול הברה, להראות לו שגם הם לו מעיר הקודש לעזרה, להכין לבבם אל ה' בונה הבית ושומר העיר, ויחדו ישאו עיניהם לבביהם ונפשותיהם אל צור ישראל.

(רבי ישראל בנימין פייבלזון, לבני ישראל, עמ' 105)

מאי צרדא אמר רב יהודה צרתה דדא

קשה המובן, כי מלת צרדה פענוחה 'צרה דה' ולא 'צרה דדא'. אכן ראיתי בספר 'ידי משה' בסופו בקבוצת המלות המנוקדות בפירוש המשנה כת"י שהגיה הרמב"ם, המלה מנוקדת 'צרדה' בדגשות הדל"ת, וידוע כי הדגש מורה על כפל האות. ולפי"ז הפיענוח עולה יפה 'צרה דדה'.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, יומא פ"א ה"ז, עמ' שלד)

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה וכו' אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש אלא שהיו חוטאין וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ

חובה ליזהר במצות "והגית בו יומם ולילה" גם ביום הקדוש הזה... ולזה היו יקירי ירושלים נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה... ויקירי ירושלים לא היו מתבוננים בעבודתו של כהן גדול ואיך שלשון של זהורית מלבין, אלא היו עסוקים כל היום בהמתקת הדינים ע''י לימוד התורה. וכן מובא על החתם סופר זי"ע שדרכו בקודש היה בליל יוהכ''פ להגיד שיעור לפני התלמידים בהל' עבודת יוהכ''פ, וזה כמבואר בש"ס הנ''ל שאף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש... אפס שנתקשיתי בזה דא"כ מה הרבותא שלא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ עד שמנו זאת בין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש (אבות פ"ה), והרי לא הניחו אותו לבוא לידי שינה, וגם כבר עוררו מה החידוש בכהן הגדול מאחיו, והלא כל אדם פשוט נשמר מחטא בליל קדוש כזה? וי"ל שלזה סמך הש"ס לכאן הך דבגבולין היו חוטאין וכו' הקב"ה מאי אמר א''ל לפתח חטאת רובץ, היינו כי זה לעומת זה עשה האלקים, ובליל קדוש כזה הסט"א מתגברת ביותר, ומכ'ש במקום קדוש מקום המקדש שהתגברו ביותר, ואף שהיה נעור כל הלילה מוקף מפרחי כהונה הקדושים מ''מ עלול היה לבא לידי טומאה לולי הנס ששמרוהו מן השמים. ועיקר השמירה היה ע''י התורה שהיו לומדים, ולכן בגבולין אף שג''כ היו נעורין, מ''מ כיון שלא עסקו בתורה לא היה להם שמירה דלעילא.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שפע חיים, ח"ב (תשמ"ג), יו"כ, עמ' קב-קד)

לא היו ישנין כל הלילה וכו' אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ וכו' שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני וכו' השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה

כל זה [מה שעושים לשעיר לעזאזל] מה שיתן רושם נפלא בנפשותם, ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעשה הנעשה בחוץ, ולשלח מאיתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע, עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל. והוא מה שאמרו שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום, כי "בעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו" [ירמיהו נ, כ]. אמנם ענין העדרו... המעיד עליהם שהם כמלאכי השרת ביום ההוא שאין בהם יצר הרע כמותם, ולזה הם נקיים מכל חטא ביום הכפורים... ובפרקי ר' אלעזר (פרק מו): אמר סמאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, נתת לי רשות על כל העולם, ועל ישראל לא נתת לי רשות. אמר ליה: הרי לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא, ואם לא אין לך רשות עליהם. ולפיכך היו נותנין לו שוחד ביום הכפורים, שנאמר "גורל אחד לעזאזל"... ראה סמאל שלא נמצא בישראל ביום הכפורים חטא, אמר לפניו, רבונו של עולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו'. יורה בבירור שכבר הוא ראוי שיהיו תחת ממשלת השטן הזה תמיד אם יימצא בהם עוון ביום הכפורים, כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה עד הסיר מתוכה מוטות עולו, ודאי ראוי שתכרת מעמיה, גם כל הנפש אשר תעשה בו אחת ממלאכותיו ראויה היא ליאבד לעולם... והורה על ענין השוחד, כי הוא באמת העדר העונות אשר בו יעוור עיני השטן ומכריחו לענות אמן על כרחו ולומר "יש לך עם אחד כמלאכי השרת" וכו'...
והנה הענין הזה, אע"פ שהוא נעשה בירושלם ובבית מקדשו, הנה תועלתו היא מתפשטת לכל ישראל, עד שיהיו רובם יודעים אלו הענינים הנפלאים, ומתפעלים מהם היפעלות חזק בכל מקומות מושבותם, ולא ימָצא בהם רק קצת חטאים אשר לא נגע אלקים בלבם, אשר אי אפשר בילידי החומר זולת זה. אמנם לא יספיק זה המיעוט לבטל כח המשפט הכולל הזה שאמרנו, והוא מה שנזכר בפרקא קמא דיומא:... אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמהה בתולות בנהרדעא, אמר ליה והקב"ה מאי קאמר, לפתח חטאת רובץ. אמר ליה ושטן מאי אמר, אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני, אמאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטרי שס"ד הוי, תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני. הנך רואה כי להיות החטא במועטין, ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכה, ואלו לבדם הם בכרת, ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ הל' שביתת עשור פ"א ה"ה). ולזה אמר אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, דהא ודאי בזכותא תליא, וראוי שיהא הדור זכאי כולו בכל הדברים, קלים וחמורים. והוא הטעם שהליץ ה' ית' בעדם לומר לפתח חטאת רובץ, כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן. והנכון, שפרצה קוראה לגנב, והיותם בלתי ישנים כל הלילה, והולכים כולם בערבוביא, יגרום בנקל דברים כאלו. או שיצדקו שתי הכוונות יחד, ומשום זה לא נתן רשות לשטן, כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג, מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה, ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא. וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סיבת העדר כוחו ורשותו ביום הזה, לא הסיבה עצמה.

(עקידת יצחק, ויקרא, שער סג, דף עד במהד' ורשה תרמ"ג)

אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא וכו' (כ.) לפתח חטאת רבץ

פירש רש"י: יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל. ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תישאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ. ולולא דבריו היה נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צד, א, דמשיח יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבוא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתח הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת - חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו...
ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל. ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכמה מקומות בש"ס, כמו בגיטין נז, א: בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכן הוא בב"מ פג, ב. והוא דבר פלא... ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כו, ב: לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו'. ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז, א), לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה. ובזה ארווחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ... שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסיבת מאורעת היום. ואע"פ שמהראוי היה לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה בראשית פרק ד הערה י)

יומא יט ע"ב - ומה היו אומרין אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו

[ופירש רש"י "כלומר: הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים, שתהא לרצות, שאם אינה רצויה - אין טורחך עולה לכלום. שוא עמלו בוניו בו - בחנם יגעים בבנין, שלא יתקיים". איך זה נכנס למלים של הפסוק? (סח ע"ד) י"ל שמטרת בהמ"ק היא עבודת הקרבנות, שתהיה לה' נחת רוח מזה שאמר ונעשה רצונו. (סט ע"א) והשיא היה בעבודת כה"ג ביוה"כ בקדש הקדשים. אם כה"ג יעבוד לשם שמים, אפשר לומר שה' בנה את הבית, כי ה' עורר את הבונים לבנותו למען המטרה הזאת. אבל אם כה"ג עובד לשם גאווה וכבוד, א"א לומר שה' בנה את הבית, אלא הגאוה והכבוד בנו את הבית, שהרי המטרה של הבניין היא זו שממריצה את האנשים לעסוק בבנייתו, ולכן אפשר לומר שהמטרה היא הבונה. ואם בהמ"ק נבנה ע"י גאוה וכבוד, "שוא עמלו בוניו" - כל העמל היה לשווא, לבנות בניין שלא יתקיים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף סח ע"ג) לטקסט

[ר' מאיר נח מווילנא הסביר, שאם אנחנו רואים שה' לא בונה בית, סימן הוא שבוניו עמלו בו לשווא ועשו מלאכתם רמייה, כי אם לא כן, ה' היה עוזר להם. ואמרו את זה לכה"ג, ללמדו שיש לעשות את עבודת יוה"כ, שהיא העבודה הגבוהה ביותר, לשם שמים ולא לשם פנייה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 41) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300