Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


טז ע"א

את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו

אע"פ שרז"ל דרשו זה בכלל ופרט, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו, לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. "את ראשו", לכפר על גסות הרוח, הרוצה להיות לראש לכל דבר, כמ"ש (ישעיהו ג, טז-יז) "יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון". "ואת זקנו", הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה"ר, "ואת גבות עיניו", לכפר על צרות העין.

(כלי יקר, ויקרא פרק יד פסוק ט)

בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא

התורה כוללת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כפי שנמצא בפרשתנו בפסוק "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" - והכוונה לתורה ופירושה, התורה בכל שלמותה, כפי שהרמב"ם מביא. "תורת ד' תמימה", והתמימות האלוהית הזאת מתגלה בשני צדדים שהם ענין אחד - צד שמימי וצד ארצי, כפי שמבואר בפרק הראשון של "אורות התורה". יש חילוקים ביניהם - אבל לא פירוד. יש אפילו חילוקים בלשון ובסגנון. לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד. ויש דברים שנראים כל כך מחולקים עד כדי כך שאמרו חז"ל: "בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא". חז"ל מדגישים שיש כאן סתירה כביכול. כמה גדולים הקשו שישנם עוד מספר מקומות וחילקו חילוקים [הערה: בענין אכילה בכזית, מל"מ חמץ ומצה פרק א הל' ז; שו"ת חתם סופר או"ח סי' קמ]. גם המלבי"ם עסק בזה.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 234)

רש"י ד"ה והלכה - אהלכה למשה מסיני סמכינן

שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. [נ"ב] ועיין רש"י בסוטה בהא דהלכה עוקבת יעוין שם.

(רבי צדוק מלובלין, אור זרוע לצדיק, הרי"ף במסכת שבת פרק ז דף מג ע"ד)




טז ע"ב

ת"ר הקדים עפר למים פסול ר"ש מכשיר

עי זהר פקודי רל"ז ב, ויעוין בקובץ סיני כרך י"ז ע' רכז-רמ.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

תוס' ד"ה שינה - והכתיב וידק לעפר וכן וכו' עד אשר דק לעפר וכו'

בהגהות הגרש"ש כתב: לענ"ד נראה דשם שבא בשימוש למ"ד, פירושו שעשאו דק כעפר, כמו "וימס לבב העם ויהיו למים" (יהושע ז), שתרגמו בו (ווי וואססער). וראה בהגהותיו לנדרים נה, א, ד"ה ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה, שכתב: לפי מש"כ מחקרי הלשון דזמננו דאותיות הסמוכות לפעמים מתחלפות זו בזו (וכן משמע קצת מלשון הרמ"א ביו"ד ס"ס רפח: נוהגין לכתוב על קלף המזוזה מבחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, נגד ה' א' ה' כו', כדי שיגיע כל אות נגד האות שמתחלף בו באלפ"א בית"א), יש לפרש כאן דדריש ונשקפה כמו ונשקעה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)




יז ע"א

יתן ה' אותך

...בא פרשת סוטה גם כן להורות שה' יתברך חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, שגם מתכלית הריחוק יש תקוה לנפש ישראל להחזיר לשורש קדושת כנסת ישראל. והיינו מה שנזכר בשבועת האלה "בתת ה' את ירכך" וגו', וגם נאמר "יתן ה' אותך לאלה" וגו'. והוא באמת פלא גדול מה שנזכר בזה השם הויה ברוך הוא, וזאת ידוע שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה... ומכל שכן כאן שנזכר עוד השם הויה ברוך הוא, וגם נזכר בלשון נתינה "בתת ה'", "ויתן ה'", וכידוע שהוא מלשון מתנה, כאמרם ז"ל על ג' דברים שניתנו מתנה לעולם בשביל שנאמר בהם לשון נתינה. אמנם כן כנ"ל, שבאמת הוא מתנה טובה וגדולה מה' יתברך... בסוטה, שאין תכלית ריחוק יותר מזה, שגם לאחר שנמחק השם הויה על המים, שהיה רק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, שאם נטמאה שתודה, וזו עומדת במרדה גם אם נטמאת ואינה חוששת שתפחד מעונש המים, וזהו פריקת עול, להכחיש ההשגחה דלעילא בתכלית ההסתר חס ושלום. עם כל זה, בא לה מתנה טובה מרחמי שמים להחזירה לשורש הקדושה ע"י שיקויים בה תיכף העונש, ואז תרגיש בנפשה השגחת ה' יתברך, אז תכנע לבבה הערל ובזה יהיה לה תיקון להחזירה לשורש הקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשוא, אות ג)


לצבות בטן
6

עי' זהר משפטים קיא, ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


איש ואשה זכו שכינה ביניהם

טעם המאמר הזה לי"ה, ליו"ד שבאיש וה"א שבאישה, שהם שתי אותיות שבשם הנכבד [עי' שער הרזים יד], ולכך אמר שכינה ביניהם. ודע שבה"א שבאשה שהיא אחרונה שבשם, אל תחשוב זולת זה. ואם ידעת סוד פנימיות בנין השם הגדול, לא תסתפק בזה כלל. ותדע ותבין עוד סוד השכינה שביניהם, ולפי שהיא משתתפת עמם ביצירת הולד, כמו שמפורש במקומו ונרמז בב"ר.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

...שענין זכר ונקבה כדמות האצילות העליון שהם עילה ועלול פועל ומקבל כדמות איש ואשה בתחתונים... ולכן אמרו פרק קמא דסוטה: זכו שכינה ביניהם. והוא נכון ג"כ מצד עצמו, כי כמו שענין כל העולם והקשר חלקיו זה בזה מורים על ה' יתעלה, כן הוא בענין האדם השלם עם בת זוגו שהוא העולם הקטן, ולזה אמר (יחזקאל א, כו) "ודמות אדם עליו מלמעלה".

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק ע)

עוד יש לך לדעת, כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן ה' יתברך החיבור והזיווג. לכך באיש ואשה יש שם י"ה, היו"ד באיש הה"א באשה, לפי שהוא יתברך מחבר אותם.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד עמ' פג)

...שצריכין לברר כל הפסולת בעולם הזה, לזכך החומר להיות מוכן לעולם הבא, ולא יצטרך להזדכך באשו של גיהנם... וזהו עבודת האדם, לזכך החומר להפכו לצורה. והוא שם איש ואשה, כדאיתא בגמרא זכו שכינה ביניהם כו' ואש הוא החומר והיו"ד הוא בחי' הצורה. מטבע של אש - החותם שבו.

(שפת אמת, פרשת ויקהל, שנת תרנ"ד)

יעקב אבינו ע"ה, כאשר גלה לבית לבן... נתן על לבו לתקן הפגמים של הג' מדות רעות. ועל זה אמר ריב"ל שהיה אומר ט"ו שיר המעלות, והיינו לתקן פגם התאוה, כענין מה שאמרו (סוכה נא ע"ב) על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים. כי המספר ט"ו מרמז על איש ואשה כשמתנהגים בקדושה שכינה ביניהן, י' באיש וה' באשה (כמו שאמרו סוטה יז. ופירש"י שם). וזה מרמז על שלמות חיות הקדושה מהעולם הזה ועולם הבא, כי יו"ד מרמז על שלמות עולם הבא, והוא באיש על ידי לימוד התורה שהוא עץ חיים למחזיקים בה, וה' מרמז על שלמות חיי עולם הזה, שאינה בתלמוד תורה רק בסייעתא בסיבת עולם הזה באקרויי בנייהו לבי כנישתא כו' (כמו שאמרו ברכות יז.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויצא, אות ז)

בשלמות עצמו יש מעלות, והם חמישה עשר [וכך קיבלתי] כדתנן במדות (פרק ב, משנה ה): חמש עשרה מעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים. שחמש עשרה עליות במעלות יש [מעזרת נשים עד עזרת ישראל, שהאשה היא המעלה הראשונה שהוא תוקף התשוקה לה' יתברך... והאחרונה הוא האיש, שהוא מילוי התשוקה, והוא שלמה המלך ע"ה שבנה הבית המקדש, שהוא מילוי התשוקה בתוקף גילוי השכינה וההשגה. וכשזכו איש ואשה שם י-ה ביניהם, שהוא בגימטריא חמש עשרה המעלות. ובזה השם נבראו שני עולמות, כמו שאמרו במנחות (כט ע"ב), והה"א היא באשה, ובו נברא העולם הזה שבו היא התשוקה והיום לעשותם]. ולא המילוי לתשוקה בהשגה שלמה, שהוא הקיבול שכר, והוא לעתיד לבוא, והוא העולם הבא שנברא ביו"ד, שהוא באיש. כי כל דבר נחלק לשלוש, ראש, תוך, סוף. והראש הוא התשוקה, והתוך כבר הוא התחלת המילוי. ולכך תוך וסוף שניהם באיש והם בעולם, עולם הזה וימות המשיח ועולם הבא. וימות המשיח הוא התוך, וכן הגן עדן שאחר המיתה והקיבול שכר. ועולם הבא נקרא הבא כמו שמובא בזוהר (ח"ג רל"ט.) שהוא בא, בכל עת בא עד שיבוא לגמרי. והוא במספר המעלות שעולים מעלה אחר מעלה. ולבאים בסוד ה' ידוע כי הה"א שבשם רומזים לנוקבין ואשה והיא במדריגת הה"א כנ"ל... והיו"ד והוי"ו רומזים לדכר ואיש, והכל אחד, שהוי"ו הוא רובו של יו"ד וככולו כמו שנתבאר לעיל, רק שזה במקור וזה בנרגש מצד האדם כמו שנתבאר לעיל...]

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח דף ט ע"א-ע"ב)

רצון ה' יתברך האמיתי הוא דרך המיצוע... וכך רצה ה' יתברך שיתקנו גם שני הקצוות ויהיה מבורר מצד הבירור להיות איש ואשה זכו שם י' ביניהם, שהוא כטעם "אין טיפה וכו' אלא אם כן טיפיים" וכו' והטיפיים נכנסים בו [עי' תענית כה ע"ב], וכך בו י' ובה ה', שבהם נבראו שני עולמות כמו שאמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב), ועולם הבא על ידי י' שהוא על ידי טיפיים שלה, דהיינו על ידי מה שיתקין עצמו בפרוזדור, מה שאין כן בעולם הזה, הוא הטיפה שלו, על ידי זה יוכל להתקין בפרוזדור, דאלמלא הקב"ה עוזרו וכו' (סוכה נב ע"ב). וכל טיפה חלוק לחמש, נגד חמש פרצופין, שהם חמישה כוחות שבנפש הידועים.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות יג דף עב ע"א)

והנה בש"ס סנהדרין (לז.): א"ל ההוא צדוקי לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, א"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים וכו'... ופירשנו שתשובתו היתה שטבענו נשתנה מטבע זולתנו, ונראה בטעמו של דבר על פי מאמרם ז"ל שאיש ואשה שנוהגין בכשרות ובצניעות, שם יו"ד ה"א שוכן ביניהם, יו"ד באיש וה"א באשה, והשם הזה היה המעיד במצרים שהם בני אבותיהם כברש"י (פ' פינחס). וטעם שם זה דוקא, י"ל עפ"י הידוע בדברי חכמי האמת שאות יו"ד ואות ה"א שבשם זה נקראין תרין ריעין דלא מתפרשין, והוא עלמא דאתכסיא, והוא המביא ביניהם כח נעלם השומר מחיבור הנמאס לשאינו ראוי, שהוא היפוך לגמרי... וע"כ שרי לנדה לייחודי עם גברא, דהיו"ד שבאיש והה"א שבאשה שם זה הוא השומר ומושך להעדר חיבור נמאס.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ח)

אמרו ז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ופירש"י שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן י' באיש וה' באשה. ויש להבין למה נתיחד לזה שם זה? ונראה, דהנה איש ואשה הם חומר וצורה, לא ראי זה כראי זה, והם הפכים, ונצרכין לכח המאחד. והנה ידוע דשם זה רומז לספירות עליונות הנקראין תרין רעין דלא מתפרשין, ע"כ כח השם הזה לאחד את הנפרדים, חומר וצורה, לעשותם כאחד.

(שם משמואל, פרשת אמור, שנת תרע"ג)

השכל מצד עצם טבעו הוא מסכים עם הרגש, והוא מחוללו ג"כ ומחזקו. אמנם מצד טבע הגוף וכחותיו, שהם מוגבלים, השכל והרגש דוחקים איש את רעהו, ובחכמה צריך לנהג, שלא תביא התנגשותם פרעות במצב הנפשי, כי אם יינתן לכל אחד מקומו וערכו. מובן הדבר שיד השכל צריכה להיות רוממה, אבל כ"כ תהיה שליטתו שלמה, שגם במקום שישכיל שכבר אין זה מקומו, יסתלק לצדדים, ויניח לכח אחר שבנפש לעשות את תפקידו. וכשהרגש לקוי מתגבורת השכל, נעשה האדם בעל מום, וגם השכל מתמסכן והולך. איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם, האיש יש בו יותר נטיה אל המשפט והשכל, האשה אל הרגש הטבעי האנושי, וצריכים להיות מתפעלים זה מזה כפי המדה הממוזגת.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה מח עמ' קנ-קנא)

מהות האשה היא שתהא מקבלת שפע מן האיש. בלא התמלאות שפע מן האיש, מצד עצמה נעדרת היא, שכן שורש האשה היא שלא תהיה לה מציאות מצד עצמה. מעלה גדולה היא לאשה, שמצד עצמה היא בבחינת "ובבואה לפני המלך לא בקשה דבר" (על פי אסתר ב, טו), ומדגרמה לית לה כלום, שבזה מסוגלת היא לקבל מן האיש את השפע העליון ביותר, ומכאן לבחינת "איש ואשה - זכו שכינה ביניהן".

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על הסידור, קבלת שבת, עמ' קסג [במהד' החדשה] = מי מרום על פרקי אבות, פ"א מ"ה, עמ' מא)

כך רצה הבורא, אשר יצר את האדם בצלמו והתקין לו ממנו בניין עדי עד, ויהי מוסדו אהבה, אחווה, שלום ורעות, ויהי מוסדו קדושה אשר טבעה בחיי המשפחה בישראל. איש ואשה, אבהות ואחווה, ירושה ונחלה, מהם אבן שתייה לתפארת בית בישראל, ובהם תורת חיים. "דרש ר"ע: איש ואשה זכו, שכינה ביניהם".

(רבי יהושע בכרך, אמה של מלכות, עמ' 64)

הנפש והרוח שניהם הם בדמות אב ואם אל האדם, שחלק הנפש שבו הוא מן הארץ, שהיא נקראת "אם", שהוא מתגדל בה ויונק ממנה. וחלק נשמה העליונה נקרא "אב", שהוא הנותן שפע חיים לנפש. וזהו ענין מה שבכל א' ממשפחות ישראל נחתם שם י"ה וכמ"ש (תהילים קכב, ד): "ששם עלו שבטים שבטי י"ה" כו', להורות על מדרגת נשמותיהם ונפשותיהם, שהם במדרגת אב ואם, וכמ"ש "איש ואשה שכינה שרויה ביניהם" כו', אות י' באיש ואות ה' באשה.

(רי"א חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת תרומה, אות צז)

בענין פרשת סוטה כתב הרמב"ן (במדבר ה, כ) שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע, עכ"ל. ויש ליתן טעם למה משפט זה תלוי בנס, דהנה אמרו ז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהן, וברש"י דשם י"ה הוא בין איש לאשה, יו"ד באיש וה"א באשה. וידוע שהשם יו"ד ה"א הוא עלמא דאתכסיא, ומעלמא דאתכסיא באים הנסים כידוע. וע"כ אשה כי "תמעול מעל באישה" היא פוגמת בשם זה, וע"כ העונש שהוא לעומת הפגם בא ג"כ מעלמא דאתכסיא, הוא עולם הנסים, לעולם הזה, וע"כ נעשים נסים במשפט הזה. ואף דכל העריות הפגם בשם הזה, והוא מרומז במשנה כריתות שמונה חמש עשרה עריות, וכן ריש יבמות, אף שנמצא יותר, ונראה שהתנא רומז בזה שהפגם בשם הזה, מ"מ אינו דומה לכאן, דשם הפגם הוא למעלה, וכאן הפגם הוא בשם זה שהוא למטה בין איש לאשה, וע"כ בא העונש ג"כ למטה. אבל בכל עריות שהפגם הוא למעלה בעלמא דאתכסיא, נשאר העונש ג"כ למעלה בעלמא דאתכסיא ואינו בא העונש לעלמא דאתגליא.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"א [ובדומה בשנת תרע"ח])

... ע"פ מאמר כ"ק אבי זצללה"ה בענין סוטה שהעלה אותה למקום גבוה שאם נטמאה לא יכלה לסבול, עכ"ד. ויש לבאר הדברים עפ"י דברי המדרש ששם י"ה בין איש לאשה ע"כ, ואם הכל ביושר הרי הם דוגמא, שם שלם. ובמדרש (שמ"ר פרק יג): הארץ מהיכן נבראת תחילה נטל עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ. ויש לפרש שזה צירוף שני אותיות י"ה, שהוא עלמא דאתכסיא. ובדוגמא זו עפר אשר יהיה בקרקע המשכן על מים קדושים, ובכח שם הקדוש הנמחק על המים מעורר בה את כח שם י"ה עלמא דאתכסיא עולם הנסים. ואם טהורה היא... ובאם לאו, אין הקדושה יכולה לסבול, ובורחת ממנה ונדבק בה מה שהוא לעומתם, והוא כענין טומאת מת, וכמו שע"י צירוף שתי האותיות הנ"ל נבראה הארץ, כן כאשר נדבק בה דבר שהוא לעומתם היא נשחתת, ומכח זה צבתה בטנה ונפלה ירכה, וכענין שכתוב (איוב לח) "מבטן מי יצא הקרח", ואמרם ז"ל (סוכה מט ע"ב): מה ירך בסתר. והבן הדברים. וזה שכתב הרמב"ן שאין במשפטי התורה דבר תלוי בנס כמו זה, והטעם מפני שהוא לעומת שם י"ה עלמא דאתכסיא עולם הנסים.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"ב)


איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן

ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל: בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה, שכינה שרויה ביניהם; נתחממו, שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש. כדגרסינן בסוטה: היה דורש ר"ע, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם. פירוש, כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה, שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ובשם האשה ה', הרי זה שמו של הקב"ה מצוי ביניהם. אבל אם לא נתכוונו לחיבור קדושה אלא למלאות תאותם, ומתוך התאוה והחימוד נתחממו כאש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם, ונשאר אש ואש... [והנה סוד זה שאמרנו, בזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה, וזה הוא סוד "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" וסוד "קדש לי כל בכור פטר כל רחם". ומה שאמרו נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם, בסוד אש ואש, והוא סוד "זורו רשעים מרחם"...].

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ב)

דע, שיש פעולות טובות, בבחינה אחת טובות מאד ובבחינה אחרת רעות מאד, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בשער הקדושה על חיבור האדם עם אשתו, כי כשהם מפשיטים עצמן מן התאוה ומכוונים לש"ש בלבד, נקראים קדושים ופעולותם טובות מאד לאין קץ, וכשהוא להפך, צדק החכם באומרו כי חרפה היא להם, ואין ביניהם על הבהמות יתרון כלל. וכן אמרו ז"ל: נתקדשו שכינה ביניהם, יו"ד של איש ה"א של אשה, נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש.

(רבי יוסף יעבץ, פירוש לאבות, פרק ו משנה א)

אמרנו, "דג לחולה" גמטריא אלהים, ד"ג אלהים - שבע פעמים "אלהים" גמטריא בת"ר. "ויבתר אותם בתוך, ואת הצפור לא בת"ר". צפו"ר גמטריה שלו"ם. בקופת "שלום ירושלים" זו, את הצפור שהוא ישראל לא בתר, כי במצוה זו אנו מעוררים את זכות האבות. שנות האבות הן בש"ר (לעיל אות מד), הוסף ק' ויהיה בת"ר. "בתר" הוא שתי פעמים אש. איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן. השם י"ה שרוי בין איש ואשה. שם זה הוא כחו של שם אלהים, כדברי רז"ל, כשמוציאים י-ה מאת אלהים, נשאר אלם. במצוה זו שהיא ירושת האבות, אנו מעוררים את זכותו, וזכות האמהות, איש ואשה שזכו, ועל שלשה ס"מ, שהם שלשה קל"א, הוסף שלש ה' שהוא י"ה, יהיה, צו"ם, קו"ל, ממו"ן, שהוא תיקון חצות. ויהיה תקון לאה ותקון רחל. יעקב, רחל, לאה, בלהה, זלפה [עם המלים], גמט' כתר.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 173)

עי' זהר בראשית נה, ב; חיי שרה קכב, א: שכינתא לא שריא בביתא לאתתקנא בה אלא בזמנא דאתנסיב ב"נ כו'; ויחי רכח, ב: "ויסב חזקיה פניו אל הקיר" - דשוי רעיוני וכוון אנפוהי למיסב איתתא בגין דתשרי עלוי שכינתא; בשלח נה, א; ויקרא ה ע"ב: מאן דלא אתנסיב כו' שכינתא לא שריא עלוהי בגין דאיהו פגום כו', ניצוצי אות ז; שם ז ע"א אות יב; רע"מ צו לד, א; עקב ערב סע"א; אד"ז האזינו רצא רע"א: י"ה אב ואם כו'; הק' תקו"ז (י ע"ב): ברית א"ש כו'; תכ"ב (סח, א): רשפיה רשפי אש כו'; זהר חדש אחרי מח, ד; שם נ ע"ג, וריש רות (עה, ג).

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שם ה"איש" הנה הוא יורה על דרגה ובחינה ממוצעת בין "אנוש" ו"גבר", ל"אדם" שהוא הדרגה העליונה מכולם, כאשר נבאר להלן. כי האיש נמצא בו היוד משם הוי"ה ברוך הוא, ובכל מקום היוד מרמז על יחוד שמו יתברך בעשרה מאמרות שנברא העולם. והוא מורה על בחינת הטוב שבו, אשר על ידי זה חשקה נפשו לדרוש בתורת אלהים ולשמור בריתו ועדותיו בכדי לקרב ולדבק נפשו לאור באור פני מלך חיים, ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו. ונשאר בו עוד אותיות א"ש, המורה על אש של היצר הרע, אשר גם כן בקרבו המחממו ומבעירו להדיחו מן הדרך אשר צונו ה' אלהינו. ועליו אמרו חז"ל זכה איש לא זכה אש אכלתו וכו', כי הוא בבחינת הממוצע, בעמל אנוש אינימו, שיצא מגדר האנוש להיות כל עמלו לפיהו, "ועם אדם לא ינוגעו", שעדיין לא בא לגדר האדם לעשות מעשהו בתמידות לאל עליון ברוך הוא, כי אם בבחינת להט החרב המתהפכת מטב לביש ומביש לטב כמו שאיתא בזוה"ק (ח"א רכא ע"ב) כנודע.

(באר מים חיים, דברים, פרק כא)

...והם ב' אשות, אש דאי"ש ואש דאש"ה, כמו שמבואר: זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם, כי איש ואשה הם ב' חלקי התורה, שבכתב ושבעל פה, ושורש תורה שבכתב הם י' הדברות, והם טיפה דדכורא, שממנו נתבנה כל אברי הולד. וכן י' הדברות הוא כל תורה שבכתב בכלל, כמו שכל האברים נכללים בכח בטיפה דדכורא. וטפה דנוקבא הוא ה', כידוע, שב' טפין הם ה' חסדים וה' גבורות, וגם ה' גבורות תחלה הם בדכורא, והוא נותן לנוקבא, ועל ידו מעוררת מ"ן, ומצירת אברי הולד. וטפה דדכורא הם ה' חסדים מאבא, חכמה בכלל יוד עלאה, וה' גבורות הם מאימא בינה, שהיא בפרט מפרשת דרכי החכמה. וכן הוא בתורה, שנובלות חכמה ובינה של מעלה הם ב' תורות, תורה שבכתב הוא בכלל נובלות חכמה של מעלה, ולכן היא יו"ד שבאיש, ונובלות בינה של מעלה בפרט היא ה'. ועל זה נאמר "שמע בני מוסר אביך" (משלי א, ח), תורה שבכתב, "ואל תטוש תורת אמך" (שם), תורה שבעל פה, והוא ה' דאשה. וכן ה' גבורות מקבלת מדכורא, והוא בחינת ה' ספרים שבתורה שבכתב, והם השרש של תורה שבעל פה, ולכן נתנה התורה באש.

(רי"א חבר, אור תורה, אות קלו)


איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן וכו' ודאשה עדיפא מדאיש

כידוע שאיש ואשה הם זו"נ, והם מתבנים מב' עטרין של הדעת, חסדים בדכורא וגבורות בנוק'. וב' עטרים אלו הם מקבלים מאבא ואימא ז"א, חסדים דאבא ונוקבא גבורות דאימא, שהם י"ה דאו"א. ולכן י' באיש וה' באש"ה. ובהקדמת תיקונים (דף יב ע"א): "והמשכילים יזהירו" - אילין דידעין במלת בראשית פקודא תלתאה דאיהו ברית מילה, והיינו בראשית ברי"ת א"ש, וברית איהו י', ועם א"ש אתעביד איש, ואוף הכא את ה' עם א"ש, אתעביד אשה, ואיהי נוקבא, ועל תרין אשות אתמר בקדמותא "כתנות אור" דבהון מכהה גלגל חמה, והיינו "בורא מאורי האש" דאנון בהבדלה, י"ה מן איש ואשה, בתר דחאבו "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור", ודא עור של נחש לאתדכאה במה דחאב וכו'. ובתיקון סד (דף קי ע"ב): בראשית וכו' תמן איש תמן אשה וכו', ועלייהו אתמר "סמכוני באשישות", באיש ואשה, ומאן גרם דא, בגין דאתפשטו מכתנות אור וכו'.
וכלל הענין, כי ע"י חטא עץ הדעת נכנס יצה"ר בהם, שזיווגם בסוד התאוה, כמ"ש (תהלים נא, ז) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" וכו'. ולכן מצד זה דבק החטא באדם מעת הולדו, שיצירתו באש התאוה, והוא אש דגיהנם. והם סוד "כתנות עור" דחויא שנתלבש הנפש דאדם וחוה, דאתפשטו מלבושא דשכינתא, כמ"ש בזוהר: חב אדם אפשיט מלבושא וכו'. והוא פגם עץ הדעת, שהוא הנהר המתפשט בגופא ונתערב בו הרע, והם ב' אשות דאיש ואשה. וכאשר הם זוכים להתחבר בסט' דקדושה, אז מאירים בהם י"ה, אתוון דאבא ואימא, עלמא דחירו, והם מאורי האש, כתנות אור. אבל אם לא זכו ח"ו אש אוכלתם, שנשארים בסטרא דנחש, "כתנות עור", באש התאוה, ונודע כי אש דידה קשה יותר, שלכן הנחש תחילת ביאתו היתה לחוה, כי היא מסטרא דגבורות משמאלא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן וכו' ודאשה עדיפא מדאיש האי מצרף והאי לא מצרף

פירוש, כי איש ואשה שכל אחד מהם חלק האדם, ושניהם ביחד הם אדם שלם, ולפי מעלת האדם כאשר הוא שלם, השכינה עמו, כי ה' יתברך שמו חל על דבר שלם, ולכך כאשר יתחברו יחד, שמו יתברך חל עליהם. אמנם אם לא זכו ביחד, אז האש אוכלתן, וזה כי למעלת האדם שהוא נכנס במחיצה עליונה שהוא אש, ולכך שם "אש" במלת "איש" ובמלת "אשה", וכאשר ה' יתברך מסלק שמו מביניהם, אז האש שורף האיש וכן האש שורף האשה, כאשר הם נכנסים ועומדים במחיצת אש.
ואמר רבא האשה עדיפא מדאיש, פירוש אש של אשה יותר [מדאיש], כי האשה מפני שהיא להשלמת האדם, לכן האשה יותר קרובה אל ההשלמה, ולכך האותיות של "אשה" הם יחד והיא אש כמו שראוי, אבל דאיש אין אותיות של אש יחד, ומורה זה על אש בלתי מתוקן כראוי. ודבר זה ידוע, כי כח האש של אשה אינו יוצא מן הסדר כמו שהוא אצל האיש. והאש הזה, ר"ל כח הנבדל שיש באיש ובאשה, וכאשר זכו, ה' יתברך ביניהם, מתחבר לכח הנבדל שלהם, וכאשר לא זכו, אז ה' יתברך מסולק מן כח הנבדל שלהם, ואז כח הנבדל שלהם אינו דבק עם ה' יתבר, והוא אוכלתן.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

קז) ואמרו רז"ל במס' סוטה דף י"ז, "דרש ר"ע איש ואשה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם, אמר רבא ודאשה עדיפא, דאיש האי מצרף והאי לא מצרף", ע"כ. ויש בזה כוונה נפלאה, שהנה מצינו אש באיש, וכן באשה. ואין אחד דומה לחבירו, כי כבר כתבנו בכ"מ, שסגולת לשוננו הקדושה אינו כשאר הלשונות, שזהו הסכמי, אלא שם של כל דבר הוא בחכמה עמוקה, הרחבה מני ים. וענין שם "אש" הוא תוקף התלהבות וחמימות של כל דבר להתנועע ולצאת חוץ מגבול המוטבע בו. ושם א"ש מורכב מב' אותיות: א' וש', והוא אל"ף, התחלת ושורש מדת אמ"ת, ושי"ן, התחלה ושורש של שק"ר. והוא כי כל אדם הוא מורכב מטוב ורע ביחד, והוא רוח עליונה שבו משמים, שמצדו יצר טוב שבאדם וכוח תבערת אהבת יצרו, כמ"ש בשה"ש "כי עזה כמות אהבה וכו', רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" וכו', שבו הרוח בוער להתלהב ולהוסיף אומץ בעבודת שמים.
קח) וכן להיפוך, נפש הבהמה שבו נפש המתאוה לכל תאוה ומדה מגונה, והוא אש של גיהנום, שמצדו יצה"ר שבאדם, הבא מסט"א, מעלמא דשיקרא, ונמשל ג"כ לאש, כמ"ש רז"ל "חזי בשרא ואת נורא", וכתיב "היחתה איש אש בחיקו". ונמצא שכח יסוד האש שבאדם הוא שורש והתחלת האמת והשקר, ולכן נקרא א"ש. אבל יש הפרש בין אש של איש ובין אש של אשה, שהאיש הוא מתקרב יותר אל הקדושה, ויצה"ר אינו יכול לפתותו כל כך אל החטא, לרמותו להראות לו על אסור מותר, כמו האשה שלפי שדעתה קלה, נוחה להתפתות יותר, ואינה יכולה להבדיל בין האמת והשקר כמו איש, והכל מצד נטותה יותר אל תאוות חומריות, שכפי תשוקת האשה, כך דעתו נוטה יותר למצוא לה היתר.
קט) ...לכן יו"ד של שם הויה מבדיל בין אל"ף של "איש" ובין השי"ן ב"איש", שהוא הבדל האמת מן השקר, שהזכר שדעתו יותר נכונה, יכול להבדיל בין אמת לשקר, בין מצוה לחטא, בין טוב ובין רע, משא"כ באשה שאין לה דעת כל כך להבדיל בין האמת והשקר, ב' אותיות "אש" שבה, הם מצורפים, וה"א של הויה המורה על קשר קדושת הנשמה ושרשו, הוא מן הצד. ולכן אמר "דאשה עדיפא, האי מצרף, והאי לא מצרף".

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת פרשת בראשית, אותיות קז-קט)

ברש"י: האי מצרף - שאין אות של שם מפסיק המלה אש, לכן אש של אשה נוחה להדליק. וכתב בעל "איי הים" שנחוץ טעם לטעם זה, למה באיש מפסקת היו"ד בין אותיות אש ולא באשה? וכתב הוא הטעם, דהא מיירי באיש ואשה הנשואים זה לזו, א"כ האשה אסורה לכל העולם, והיא כי שטה תחת אישה, אש אוכלתה, אבל האיש אינו אסור לזולתה, ואם כן גם אם בא על אחרת בלא קידושין, אינו באש אוכלתו רק באזהרת לאו.
בעל כלי יקר כתב שבזה מובן מדוע כאשר העיד ד' על יחוסם של ישראל, הטל ה' בראש השם ויו"ד בסוף כמו "החנוכי", מדוע לא בא השם ככתיבתו יו"ד בתחילה? אבל כפי האמור כאן, אות ה' נלקחה מן האשה, והנשים היו צנועות יותר מן האנשים, לכן באה הקדימה לאות ה' שנלקחה מן האשה.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] ויקרא עמ' לח, שם הבאתי מאמר "איש ואשה" בתור דרשה לנשואין.
בעל מצודת דוד מעורר שרש"י פירש על המלה "זכו", שלא יהא לא הוא נואף ולא היא נואפת. נמצא שגם אם הבעל נואף, גורם גם הוא מחיקת השם, כי על ידו נעשה גם היא נואפת, לכן המים בודקים גם אותו, כי גם הוא גרם מחיקת השם.
בעל פנינים יקרים מפרש שלכן חלק ד' שמו יו"ד באיש וה"א באשה ולא להיפך, עפ"י מה שכתב בעל ל"א [לב אריה] חולין, שכמו דישנן בעוף ד' סימני טהרה, כ"כ יש בישראל ד' סימני טהרה, א) ביישנים, ב) רחמנים, ג) גומלי חסדים, ד) קשה עורף נגד היצה"ר. אבל באשה אינם כי אם ב' סימנים א) רחמנין, ב) ביישנין, אולם גמ"ח אין להן, כי אשה צרה עיניה באורחים וגם דעתן קלות להתפתות מן היצה"ר. לכן ניתנה לה ה"א, שהיא חצי של היו"ד, למען לא ילך במילי דשמיא אחר עצתה, כי נגד היצה"ר נחוץ קשיות עורף, ואשה דעתה קלה.
בעל ילקוט סופר כתב שלכן ניתנה היו"ד לאיש וה"א לאשה, ע"פ מאמרם (מנחות כט) "כי בי"ה ד' צור עולמים", בשתי אותיות אלו נברא העולם, עוה"ז בה"א ועוה"ב ביו"ד (ב"ר פי"ב). והיות שעל האשה לעסוק בצרכי הבית עוה"ז כדי שיהיה בעלה פנוי להשיג עוה"ב, לכן ניתנה לאשה ה"א, המרמזת על עוה"ז שנברא בה"א, ולאיש היו"ד המרמזת על עוה"ב, ובאופן זה נעשה ע"י שניהם רצון ד' להנחיל להם עוה"ז ועוה"ב.
כן מפרש הענין של אש אוכלתן, כי באמת אסרו חז"ל זוגות, ולכן לא נאמר ביום ב' "כי טוב" שבו נבראת המחלוקת. רק בזיווג אמר ד' "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ודרשו חז"ל "זכה עזר לא זכה כנגדו", והטעם הוא שכל זמן שהם בבחינת זכה, היינו בשלום, אז השכינה ביניהם כי הם כגוף אחד, אבל לא זכה, ויש פירוד, היא כנגדו מטעם זוגות, ומפאת זה אש אוכלתן.
בעל עין אליהו מעורר שמה שאמרו אש אוכלתן הכוונה היא כמו האש אוכל בין הראוי לה ובין שאינו ראוי לה, כן מחמת הזנות אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ודאשה עדיפא מדאיש

נוקבא הוא סיטרא דגבורות כנודע, וכמו שאמרו דאש דידה מצרף וקשה יותר.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צא ע"ב-ע"ד)


ודאשה עדיפא מדאיש האי מצרף והאי לא מצרף
29-30

וזה שאמרו בזוהר הקדוש כאן: דאיהו דינא חציפא דינא תקיפא יתיר מכלא... תקיפא היינו מצד שהיא נוקבא דקליפה, ועל דרך שאמרו איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן אמר רבא ודאשה עדיפא מדאיש האי מצרף וכו', דאותיות אש דאשה מצורפים. וזהו שאמרו על בחינה זו: דינא תקיפא יתיר מכלא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ט)


מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה וכו' לא זכתה וכו'

פירוש, כי אין דבר מורה על שני דברים הפכים כמו העפר, שמורה על מעלה העליונה מאוד ומורה על השפלות, וזה כי העפר שאין בה דבר חשיבות מיוחד כמו שהוא לשאר יסודת שיש להם חשיבות מיוחד, ויש לעפר מעלת הפשיטות בשביל זה, כי כאשר יש בו דבר מיוחד אין זה פשיטות, לכך העפר יש לו בחינה לפשיטות. הבחינה השנית כי הוא השפלה יותר מכל. וכן הסוטה יש בה בחינות מחולקות, שאם זכתה, היא במדרגה עליונה, כמו שאמר "ונקתה ונזרעה זרע", ואם לא זכתה תמות ותרד מטה. ולכך ציוה ה' יתברך להשקותה עפר דוקא.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו' אפר פרה

ענין פרה אדומה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשייתה מחוץ לשלשה מחנות הוא רמז לאדם שיהיה רואה את עצמו כאילו הוא עומד מחוץ למחנה ישראל. ושורפין אותה עד שנעשית כאפר, וכמו דדריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה, הרי שרומזת להכנעה...
וי"ל שגם ההכנעה גופא זיכה אברהם אבינו ע"ה לבניו, שבאמת איננו דבר נקל לאדם לראות את עצמו באמת כאילו הוא עומד חוץ לשלשה מחנות ולהשפיל עצמו כאזוב ותולעת כברש"י, אלא זכותו של אברהם אבינו ע"ה שאמר אנכי עפר ואפר הכניס טבע זה בזרעו אחריו, שיהיה ביכולתם להשפיל את עצמם ולהיות באמת כעפר ואפר ואזוב ותולעת.

(שם משמואל, פרשת תשא ופרה, שנת תרע"ח [ובדומה בפרשת ויקהל-פקודי ופרה, שנת תרע"ד])

והנה בש"ס סוטה: דריש רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה. מבואר מזה דאפר פרה הוא ענין הכנעה. וברש"י (במדבר יט) בשם ר"מ הדרשן, בשביל החוטא שנתגאה, ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. ובפסיקתא: הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם", וכן "ואל הבקר רץ אברהם", אמר לו הקב"ה: היא טהרתם של בניך, יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, עכ"ל. מדברים האלו יש להתבונן היות כי מטבע הבקר להיות מתגאה, וכבפייט (בסלוק לפ' פרה): וצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו', וכן נמי כתיב (ישעיהו א) "ידע שור קונהו", שיש בו מבחינת דעת שהוא ענין שכלי, וזה ענין קרני השור שהוא ענין התרוממות, כענין שכתוב (שמואל א' ב) "רמה קרני בה'", וכל שכלי הוא מתרומם. ולעומתו יש בטבע השור לקבל עליו העול, כאמרם ז"ל (ע"ז ה ע"ב): לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול. והנה בב"ר (פ' מ"ח): ואל הבקר רץ אברהם - רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה "ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש". הרי שצורת ישראל נמשלה לשור, שעם היות ישראל שכלים ומטבע השכלי להתרומם ולא להתבטל בפני כל, כאמרם ז"ל (ביצה כה ע"ב) ג' עזים הם ישראל באומות, מ"מ הם נכנעים לה' יתברך ומקבלים עליהם עול מלכות שמים. ואמרו ז"ל (חולין פט.): כי אתם המעט מכל העמים - בשביל שאתם ממעטים עצמיכם. והכנעה כזו היא הכנעה הנרצית, כי יש הכנעה שאותו אדם יש לו בטבע נפש שפלה - בהכנעה כזו אין שבח, אלא אדרבא, כשהנפש גבוהה ומתרוממת ומ"מ היא מקבלת עליה עול מלכות שמים, זו נקראת הכנעה הנדרשת. וזה עצמו מרומז באפר פרה, שעם שטבעה להתרומם, ומ"מ נעשה אפר המורה על הכנעה. וא"כ דברי הפסיקתא ודברי רבא בזה שניהם לדבר אחד נתכוונו.

(שם משמואל, פרשת ויקהל-פקודי ופרה, שנת תרע"ד)


בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה

העפר מסוגל למצוות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצוות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדרגה פנימית, קרוב אל הדבר הנבדל...
ובסוטה: דרש רבא, בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות; עפר סוטה, ואפר פרה... ומנין לרבא זה לומר, כי בשכר שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות אלו? אבל הפירוש הוא, כי העפר יותר ראוי למצוות מטעם אשר אמרנו, כי העפר והאפר מיוחדים למצוות יותר משאר דברים. ומפני שהיה לאברהם יחוס אל העפר, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יהיה לו ע"י זה מצוה שהיא בעפר ואפר, כמו עפר סוטה ואפר פרה. ובפרט אלו שתי מצות, שיש בהם הטוב והזכות, שהרי יש בהם טהרת ישראל, כמו שהוא אפר פרה, וטהרת אשה לבעלה.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק נז)

בעל אהל יעקב כתב לפרש, איך נמשכו ב' מצוות אלה מסיבת מאמרו "ואנכי עפר ואפר", על פי משל של איש שעשה משתה גדול והזמין קרואיו, והיה ביניהם איש צדיק נשוא פנים, אשר לו היה נאה לשבת בראש הקרואים, אבל מחמת ענוותנותו הרבה בחר לו לשבת במושב השפל יותר. מה עשה בעה"ב להיוהו חפץ ביקרו? הושיב אצלו כל הקרואים היותר חשובים, ובזה הגביה את העניו ואת מקומו השפל. וכך הוא אצל אברהם אבינו. הוא, בהיותו שפל בעיניו באמת, אמר "ואנכי עפר ואפר", אולם הקב"ה, להיותו חס על כבוד הצדיק היקר הזה, אמר: חייך שאני עושה עפר ואפר לענין יקר, בעשותי מהם שתי מצוות, אפר פרה ועפר סוטה. ודפח"ח.
בעל מנחת עני מפרש המדה כנגד מדה בשתי מצוות אלה, דהנה ידוע שענין טהרת אפר פרה הוא שפרה מכפרת עוון העגל שהביא שוב מיתה לעולם. וזה שאמר שבזכות עפר, היינו בזכות אהבת האנושי, שהלך להציל את בן אחיו מאמרפל שהיה ראוי להיות עפר על ידו, ניתן לבניו עפר סוטה, להטיל שלום בעיקר האנושי בין איש לאשתו, ובזכות שהיה ראוי להיות אפר בשביל ע"ז ע"י נמרוד וניצול, זכו בניו לאפר פרה להיטהר על ידה מזוהמת ע"ז דעגל.
בעל ילקוט סופר מפרש על פי המדרש על הפסוק "ואנכי עפר ואפר": אמר אברהם, אילו הרג אותי אמרפל לא הייתי עפר, ואילו שרף אותי נמרוד לא הייתי אפר. וזה היה חק כנגד הטבע, על כן זכו בניו לשתי מצוות, אפר פרה, שהוא למעלה משכל אנושי, שמטמא טהורים ומטהר טמאים, ועפר סוטה, שהוא ג"כ כנגד הטבע, שאם יש בה עוון "וצבתה בטנה", ואם נקייה היא "ונזרעה זרע", וזכו לזה רק יען שאברהם אבינו התנהג ג"כ חוץ מדרך הטבע, ומסר נפשו בעד אמונת ד' ואחדותו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

"מי מנה עפר יעקב" היא לעומת כבוד, שישראל אינם מבקשים כבוד מדומה, ולהיפוך "אתם המעט מכל העמים", שאתם ממעטין עצמם ומקיימין "נפשי כעפר לכל תהיה". על כן זכו לברכה זו ולמצוות שהם מקיימין בעפר, וכענין שדרש רבא (חולין פח ע"ב) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה.

(שם משמואל, פרשת בלק, שנת תרע"ג)

...דאברהם אבינו ע"ה היה שפלות יתירה, שאמר "אנכי עפר ואפר" [ומכל מקום זכו בניו וכו', שיש בשפלות כזה טהרה מחטאים...].

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לד דף כז ע"ג)


בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וכו' הנאה ליכא

בפרק כסוי הדם (חולין פח ע"ב): "אמר רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: עפר סוטה ואפר פרה. וליחשוב נמי עפר כסוי הדם? התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא". צריך ביאור ההנאה. אך בראשונה צריך ביאור ענין "עפר ואפר", שהם עצם מעלת ענוותו של אברהם אבינו ע"ה.
ונדבר מעט אודות הענוה. אין בכל המדות הטובות דבר רחוק מהשכל האנושי, רק הענוה, שעם כל יקר ערכה, רבים נתקשו בהבנתה, כי היה נראה להם עיקר הענוה שיהיה האדם חושב בעצמו שאינו בן מעלות, א"כ ראוי לומר שהשלם ראוי לו שישא לשווא נפשו ולהכזיב בדעתו לחשוב שאין בו מעלה, אם הוא יודע חכמה יחשוב שאינו יודע וכיוצא בזה - הזאת היא נעמי, המדה החשובה שבמדות הנפש? זה ענין מר ודבר זר.
אך שני מיני ענוה יש. האחת הנובעת מהכרת פחיתות גוף האדם, והשניה מרוע המעשה. והנה דברים פחותים יתחלקו לשני מחנות. הא' - דבר שהוא פחות וגרוע מראשיתו. הב' - דבר שהיה חשוב, ונפסד ונעשה רע. והנה דרך הענוה הבאה מצד פחיתות גוף האדם ודלות הרכבתו, הוא הסייג הראשון למדת הקדושה, אחרי שהגוף וכל עניניו יהיו שפלי ערך בעיניו, לא ישעה להבלי נכר האלה, א"כ כל מה שיקח מדברי העולם לא יהיו רק לכונת עבודת ה', א"כ כל חייו אינם כי אם עבודת ה'.
והנה לכאורה יפלא, שמו שנכתב בקדושה איך ימחה כדי לעשות שלום (שבת קטז ע"א)? אך אם כל חיי הישראל ותכליתם אינם כי אם עבודת ד' יתברך, א"כ הוא כבוד המקום ברוך הוא. ובזה יתבאר מ"ש (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", ואמרו חז"ל (נדה לא ע"א): על זה נסמית עינו של בלעם הרשע, שאיך יתכן שיהיו הדברים השפלים כ"כ גבוהים לפניו. אך הוא באמת ע"י מדת הקדושה שנטועה בקרב נשמת ישראל, וזהו תכליתם, א"כ הכל הוא עבודת ה'. ומאין בא זה, ממדת השפלות שמצד פחיתת הגוף, שהוא ממידת עפר. ע"ז אמר מי מנה רום מעלת עפר, מדת עפר, אשר תקנה אותנו מדת הקדושה, שממנה נמשך שהשגחת ד' ועינו הוא גם על הדברים השפלים, ומספר רבע ישראל כדברי חז"ל.
מדת הענוה השניה היא מרוע המעשים. כאשר השלמות אין לה קצה, וטבע האדם רחוק ממנה, אשר אם יסתפק במועט יתרחק הרבה מאד, לכן צריך שיערוך מעלתו אל עצם השלמות שאפשר לאדם להגיע, תהיה נפשו שחה בראותו מה שקיצר ואיבד הדבר, הטובה אשר צרורה בנפשו, כי כל שלמות הנפש היא מוכנה בנפש, רק שע"י שפלות ידים תשאה שממה ולא תשא פרי חמד, הוא פחיתות דבר יקר שנפחת ונעשה גרוע. וזוהי מדרגת אפר, שאפשר שיהיה דבר יקר בעצם, אך נפחת ונגרע מערכו. והנה יתרון מדה זו הוא, שלא ישתרש בשום חטא ח"ו עד להשחית, כי תמיד ירע לבבו על אשר קיצר בדברי שגיאות הראויות מצד היותו בעל גויה, איך תחרץ נפשו לעבור ע"פ ה' בדברים שאפשר לו זהירותם. א"כ גם כשיכשל באיסור, יהיה כשלונו מועט ולזמן לא כביר, ואח"כ בעבור סופת הפרעות ישוב מאהבה את פני ד' ויתחזק בתשובה ויראת ד', כמאחז"ל (ברכות יט ע"א): ודאי עשה תשובה.
והנה עם קודש בני ישראל מושלמים בנפשם להיות מסוגלים להמדה היפה הזאת, ועל כן נוח להם להיטהר מעוונותם, כי טבע גופם ונפשם נוח לקבל עליהם עול עבודת ה' יתברך, על כן בנקל יטהרו מעבירות שבידם...
הרמב"ם ביאר שכל עוונות ישראל אינם כי אם בגדר שגגה, מצד זכות הנפש. אך מהיכן נולד זה, מכח תכונה זו של שמירת הענוה, ומהיכן באתה הענוה השניה מצד רוע המעשים, רק מכח הענוה הראשונה של שפלות הגוף, אז יהיה בלתי להוט אחרי תאוות עוה"ז, כ"כ תתעורר נפשו עליו להביא חשבון...
והזוכה בענוה זו נוח להפרד. נמצא הענוה הראשונה שממנה תתהוה מדת הקדושה, שהיא התרוממות הדברים השפלים למעלה רמה, זכו על ידה ישראל [ל]עפר סוטה, שימחה שמו של הקב"ה בשביל הבאת שלום בין איש לאשתו הישראלית, והוא כענין "ומספר את רובע". וע"י השניה, שנקל להיטהר מחטא, הוא רמז אפר פרה כמו "וזרקתי עליכם מים טהורים" (יחזקאל לו, כה), להורות שאין הרע נדבק בעצם, רק שהוא קצת למעלה, וע"י זריקה מועטת עובר.

(מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' רעט-רפא במהד' תשנה = עמ' רצג-רצה במהד' תשסד)

בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו וכו' אפר פרה ועפר סוטה וכו' בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות חוט של תכלת ורצועה של תפילין

פירוש זה ג"כ, כי מפני שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, שזהו מורה על ההפלגה של הענוה, וכאשר הוא מפליג במדה שהוא מדה טובה כמו שהיה מפליג אברהם במדת הענוה, ודבר זה קרוב אל ה' יתברך ע"י המדה העליונה, ולכך (קנו) [זכו] ע"י זה המצוה שהוא קרוב אל ה' יתברך לגמרי. כי אין ספק שהמצוה הוא קירוב הגמור אל ה' יתברך, וזכו למצוה שהוא מעין מצוה שהיה אברהם מפליג בה. וכן מה שהיה מפליג במצוה לומר "אם מחוט ועד שרוך [נעל]", שהיה מפליג במדה העליונה שלא היה רוצה להיות נהנה מאחר, והוא מדת הסתפקות, ודבר זה קירוב אל ה' יתברך, על ידו זכו בניו למצוה שהיא דומה לדבר שהיה אברהם מפליג בו, ולכך זכו בניו למצות ציצית, שהיא דבקות גמור אל ה' יתברך ע"י המצוה.
כלל הדבר, כאשר היה אברהם מפליג מאוד במדה עליונה (מאוד), כמו שהיה מפליג במדה זאת שאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יקנו בניו ע"י זה הדבקות הגמור אל ה' יתברך, ובודאי כיון שזכו ע"י זה למצוה שהיא הדבקות בין ה' יתברך ובין האדם, זכו במצוה שהיא מתיחסת יותר, וזהו אפר פרה [ועפר סוטה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל
38

עי' זהר שלח קעה, ב: חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתרוי כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות

וזהו שנאמר "ויהי בימי אמרפל מלך שנער" (בראשית יד, א), אמרפל הוא נמרוד (עי' עירובין נג ע"א), "גבור ציד לפני ה'", ואברהם הלך להילחם בו ולהכניעו, והתכוין להציל את אורו של משיח שהיה כלול בלוט, כמו שאמרו חז"ל "מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדום" (ילק"ש ח"א רמז ע). ואמרפל רצה באמת להכחיד אורו של משיח שהיה עתיד להתפרץ בסדום. וזהו מה שאמר "וישמע אברם כי נשבה אחיו" (שם, ז), היינו שאמרפל לקח את לוט וכל אשר לו. וכשהציל, ביקש ממנו מלך סדום "תן לי הנפש" (שם, כא), כי גם מלך סדום שהיה כאנשי סדום "רעים וחטאים לד' מאד" (שם, יג, יג), והם כיוונו להתנגד למדת "ועושה חסד למשיחו" (שמואל ב כב, נא) ולהכניע אורו של משיח, ולפיכך ביקש "תן לי הנפש", בתור מתנה, ויזכה הוא בהם. אבל אברהם מסר נפשו על אורו של משיח, ואמר "הרימותי ידי אל ד' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך (בראשית יד, כב-כג), ובזה לא נחשב כאילו הוא נתן לו, והציל בזה את אורו של משיח. ומשום שמסר נפשו כ"כ על אורו של משיח, זכה בזה לבניו לשתי מצוות, חוט של תכלת ורצועה של תפילין.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, לך לך, מאמר טו, עמ' מז)

בשכר שאמר אברהם אבינו וכו' זכו בניו וכו' חוט של תכלת
39-38

ואמרו ז"ל: בשכר כי אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של ציצית ורצועה של תפילין, והם לבושין דיקר של כלל ישראל שמצוינין גם בלבושיהם. והציצית היא בלבושי הגוף להסיר בגדים הצואים ע"י זה, וכמו שאמרו באותו תלמיד במנחות (מד.) דטפחו ציצותיו על פניו להצילו מתאוה רעה... ואמרו (עירובין יט.) שהכל יורדין על עסקי הנם, ושם דאברהם אבינו ע"ה מציל בני ישראל דנמולים, והיינו דהמילה מעידה דתאוותו לה' יתברך, וזהו השורש התקוע מאברהם אבינו ע"ה, ועל כן הוא מצילן...

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"ד)


בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות חוט של תכלת ורצועה של תפילין

העצות למחשבות זרות והרהורים הוא מצות ציצית ותפילין וכמו שאמרו: בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. כי שורש כל הדמיונות ומחשבות זרות הוא רק בלב חומד לעניני עולם הזה, אבל הנקי מזה לגמרי כאברהם אבינו ע"ה שמדתו זיכוך האהבות והתאוות בלתי לה' לבדו, ונתברר אז כמו שנאמר "אם וגו' ולא תאמר אני העשרתי" וגו', כי לא רצה בשום דבר מעניני עולם הזה, רק מה שה' יתברך יתן לו, בשביל כן זכו בניו לשני מצוות אלו השומרות אותם גם כן מזה. בציצית מפורש (במדבר טו, לט) "וראיתם אותו וגו' ולא תתורו" וגו'... כי כל זמן שהאדם נזכר בעול מלכות שמים ועול תורה ועול מצוות שעליו, יכול בקל לגעור ביצר ולדחות כל מחשבת חוץ מזה. רק פעולת היצר להשכיחו מזה... ועל זה הוא מצות ציצית להזכירו... ומעוררת היראה על האדם, וע"י זה מתבטלים כל חמדות עולם הזה כשנזכר גם מיראת העונש ע"י חוט תכלת, ואין צריך לומר מיראת הרוממות ע"י חוט לבן...
ציצית אינו אלא לבוש שמתעטף בו רוב גופו, דהשורש לא נתנקה עדיין, רק שמעוטף בלבוש של יראת שמים המזכירו בכל עת לבלתי לתור אחר הרהורים זרים. והוא כמו אור מקיף מה' יתברך, שמקיפו ומעוררו לזכור בה' יתברך ובתורתו... ואם הוא דבוק שם בה' יתברך, אז אורו מקיפו, וכל מחשבותיו ורצונותיו הנמשכים מזה הוא בלתי לה' לבדו. וזהו התפילין, שהוא גם כן לבוש ואור מקיף, רק שהוא בקשירה ודביקות לגמרי... ומי שזוכה לאור מקיף המקושר ודבוק עם מחשבות המוח ע"י תפילין של ראש ורצונות הלב ע"י תפילין של יד נגד הלב, אז זוכה לדעת שהוא מדת משה רבינו ע"ה שהיה נקי לגמרי מכל דמיונות ומחשבות זרות.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכ [ובקיצור בליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"ד])

ברש"י: "שהבריח עצמו מן הגזל". וכתב בעל אורח ישרים הכוונה, כי אברהם אבינו באמונתו ובטחונו החזק בד', אמר "הרימותי ידי" מליהנות, והנני מפריש הכל לשם ד', ואף "אם מחוט ועד שרוך נעל" שהם דברים קלי ערך לא יהנה מהם. וע"ז הראה לו הקב"ה שכדין עשה, שהרי גם מחוט זכו בני ישראל למצוה רבה שהיא מצות תכלת, ומשרוך נעל זכו למצות רצועה של תפילין, הרי שאף מדבר קטן נוכל להשיג דבר גדול. ממילא טוב עשה אברהם אבינו שלא רצה לקבל ממלך סדום אף דבר קטן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


בשכר שאמר אברהם אבינו וכו' זכו וכו' חוט של תכלת וכו' שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע

"ויקח שם ויפת את השמלה" - פירש רש"י: משם זכה לטלית של ציצית. והקשה הרא"ם ממה שארז"ל שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת. ונראה שלא קשה מידי, כי בזכות כיסוי שמלה זה, זכו לשמלה, ובזכות "חוט", זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב"ה תחלה שמלה, כדאיתא במדרש תנחומא... על פסוק מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג): מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית. זהו פשוטו.
ועל צד הרמז נ"ל, לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות, כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע"י הציצית, והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות, כי רועה זונות יאבד הון... ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים, מן חטא הזנות ומן העניות. וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות "ויקח שם ויפת את השמלה" לכסות ערות אביהם, זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות "אם מחוט ועד שרוך נעל", שלא חמד ממון אחרים, זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית, והוא ההצלה מן העניות, כי "איזהו עשיר השמח בחלקו".
ובפ' שלח לך (טו, לח) [ובבראשית פרק א, ו] יתבאר בע"ה טעם לארז"ל תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו', ע"ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו: הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו', וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו', וע"י מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט. וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט.

(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק כג)


בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות חוט של תכלת ורצועה של תפילין בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכו' אלא חוט של תכלת מאי היא וכו' מפני שהתכלת דומה לים וכו'

בש"ס סוטה דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצוות חוט של תכלת ורצועה של תפילין. בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכו' אלא חוט של תכלת מאי היא? פירש רש"י: רצועה של תפילין קיבול שכר הוא דאיכא הנאה, אבל חוט של תכלת מאי הנאה איכא? ומסיק מפני שהתכלת דומה לים... ועדיין צריך ביאור, דמ"מ מאי הנאה איכא, דליכא למימר על שכר עוה"ב, דאי הכי לא הוה מקשי מידי, ומדמקשה אלמא דמהדר על הנאה מורגשת בעוה"ז, ומאי מייתי מדדומה לרקיע, סוף סוף אין כאן הנאה מורגשת בעוה"ז?
ונראה לפרש, דהנה הא דאברהם לא רצה ליקח משלל סדום אף דמדינא המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מ"מ באשר התהוות הדברים היתה ביד הסדומים, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים [ביצה לז ע"א], וכמו שהם מושפעים משלוש הקליפות הטמאות לגמרי, כן היו כל החפצים שלהם, ולא רצה אברהם לזכות בהם למען לא יתדבק בו דבר ששרשו משורש נחש. וברש"י (סוטה יז.) ד"ה בשכר - שהבריח עצמו מן הגזל. היינו אף שמדינא הרי הוא שלו, מ"מ אברהם אבינו ע"ה עשה לתוספת טהרת הקודש... באשר הוא היה המחבר את כל באי עולם לה' יתברך... החמיר על עצמו לתוספת טהרת הקודש שלא יתחבר כנ"ל. והנה אברהם במה שאיחה את כל באי עולם, היה שכרו דבקות אלקים מדה במדה. ואולי יש לומר שזכו בניו למצות ציצית, שהלבן שבה רומז לאהבה כבזוה"ק, היינו להתקשר בה' יתברך באהבה כמדת אאע"ה. אך במה שלא רצה שיתדבק אליו משלל סדום, היה שכרו ששום דבר רע לא יוכל להתחבר לבניו, וזוהי מצות תכלת שבציצית, שמראה תכלת מפחיד את החיצונים כידוע, ועוד שתכלת רומזת ליראה והיא מושכת יראת שמים על האדם, ולעומת שהאדם יש עליו יראת שמים, מתיירא שוב דבר חיצוני לידבק באדם. והוא ממש מקביל לעומת מה שלא רצה שיתדבק אליו דבר שאינו ראוי לו.
ומעתה יובנו דברי הש"ס בשלמא רצועה של תפילין דכתיב ויראו ממך אלא תכלת מאי היא, ומשמע שיש בה ענין זה של "ויראו ממך", ע"ז משני: שתכלת דומה לרקיע וכו' עד כסא הכבוד, וזה מסמא עיני החיצונים.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב)



חוט של תכלת ורצועה של תפילין וכו' ויראו את אלהי ישראל

כמדומה שכבר הרחבתי פה והארכתי לשון בברכות ובשאר מקומות בסוד מצות תפילין ומצות ציצית וחוט של תכלת הצבוע בדם חלזון [עי' שער הרזים קעז], רמזו סוד על דרך חשבון שאין צריך להזכירו. וכבר רמזתי לך שהוא תי"ו של דיו. אבל אודיעך דבר חידוש במאמר הזה, שממנו תדע מה היה הדבר שהשיגו במעמד הקדוש שעליו נאמר "ויראו את אלקי ישראל", אם תסתכל בו יפה הפוך והפוך במאמרים שקדמו, ותדע ותשכיל שאין כל חדש, שהכל רשום וכתוב שנוי ומשולש.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)


רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ וכו' אלו תפילין שבראש

ורצועה של תפילין שהיא הקשר שיש לישראל עם אביהם שבשמים עד ד"ראו כל" וגו' ואמרו אלו תפילין שבראש, כידוע דתפילין של יד הוא קשר כל פעולותיו לה' יתברך, וזהו לך לאות ולא לאחרים (מנחות לז ע"ב), דאין זה גלוי לכל מצד המעשים הנגלים, אבל תפילין של ראש על התקשרות המחשבה וראשית שורש היהדות דהם מקושרים לה' יתברך ומים רבים לא יוכלו לכבות ולנתק, זה גלוי לכל העמים בדורן של שמד דהרבה מפושעי ישראל מסרו נפשם על קידוש ה' ואפילו האנוסים בצנעא שמרו כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"ד)

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכו' אלו תפלין שבראש

[עיין עוד לקט באורי אגדות
מגילה טז ע"ב ]


שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע
44

בחגיגה (יב.):... בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשני פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו... וכפי הנראה שבא להמליץ בעד האדם, מה שאנו רואין כי בטבעו תמיד הוא נכסף שיתפשטו מעשיו לבלי תכלית בלי גדר ושיהיה הכל היתר בעיניו כל אשר חפץ יעשה. ואם יונח האדם על טבעו, אז אין גבול וקצה למרכבות חמדת תאותו, ובהפקרא ניחא ליה שלא יהיה גדור וקשור בשום פעולה, עד אשר גער ה' בנו ע"י זאת התורה הנותנת גבול ומדה לכל המעשים, עד היכן יתפשטו ע"פ הרצון האלהי ועד היכן מותר לו לשלח רסן תאותו...
וזה טעם ארז"ל במצות ציצית: תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו', כי ע"י התכלת יזכור הים והרקיע, וילמוד מהם לעמוד בגערת ה' שלא לשנות המדה.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק ו)


שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד

כלומר כי זה מורה על מעלת מצות ציצית, שהם דומים לכסא הכבוד. ויש לך להבין, כי הגוף במה שהוא גוף חמרי, אינו מורה על המצוות, רק הציצית שהם בבגד, מפני שהמלבוש הוא כבוד האדם, והכבוד אינו דבר גוף, והמלבוש על הגוף החמרי הוא ראוי שיהיה מורה על מצות האלקיים שהם כבוד האדם. והמצוות הם יוצאים מן האדם העושה אותם, כמו הציצית שיוצאים. ולכך נאמר במצות ציצית (במדבר טו) "וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ה'", כי הציצית אשר הם [חוטין] נפרדים דקים [יוצאים] מן הטלית, מורים על המצוות היוצאים מן האדם. ולבן ותכלת מורים על עשה ולא תעשה, כי הלבן הוא זך, ומצות עשה מזכין ומצחצחין את האדם ע"י שמקיים מצוות עשה במעשה, ודבר זה הוא זכות לאדם, אבל תכלת בשביל לא תעשה, כי תכלת דומה לים והים לכסא הכבוד, אשר הכסא מורה על מלכותו יתברך, שהוא מלך נורא משלם גמול לעוברי עבירה, כי לא תעשה יש עליהם עונש. ודבר זה התבאר תרגום של [שכול] תכלא, כמו שפירש רש"י בפרשת שלח לך. וזה נאמר על העונש העובר על המצות... ומורים הציצית כי האדם יש בו הכנה לקבל מצוות שהם דקות הנמשכים כחוטים, והם גזירת המלך שגוזר עליו מצוות.
ומתדמים לכסא הכבוד, כי הכסא מורה על מלכותו יתברך שהוא מלך גוזר מצות על האדם, והאדם הוא תחת כסא הכבוד... וזה שמחייב לאדם המצוות, לא אל המלאכים, ולפיכך תכלת דומה לכסא. ויש לפרש התכלת דומה אל מראה הכסא, כמו שאמר תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא, והלבן מורה על עצם הכסא. ולפיכך כתיב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", ואמרו (מנחות מג ע"ב): המקיים מצות ציצית כאלו קבל פני שכינה, דכיון דכתיב אצל מצות ציצית "וראיתם אותו", והראייה הזאת הוא סימן לדבר של מעלה, ולכך הוא כמו קבלת שכינה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וזה ענין מצות ציצית שנאמר (במדבר טו, לח) "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" ואמרו רז"ל (סוכה ט.): "ועשו להם משלהם", והוא ההכנה והבחירה של האדם, שעל ידיה עושה מלבוש לנשמתו כמבואר. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" וכו', והוא רומז על הכח הנטוע בנפשו מאתו יתברך כמ"ש. ואמרו רז"ל: "תכלת דומה לים וכו' ורקיע דומה לכסה"כ" וכו', והוא כח הנטוע בנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד, שאינו מצד מעשה האדם אלא נשפע מאתו יתברך, ועי"ז "והיה לכם לציצית וראיתם אותו", ר"ל שיהיה נחשב המלבוש הזה של הנשמה כאילו היא משלכם, ולא יהיה לכם בבחינת נהמא דכסופא להתבייש להסתכל בזיו שכינתו יתברך, אלא "וראיתם אותו", כי במה שתבחרו דרכיכם "וזכרתם את מצות ה'" יהיה נחשב לכם כאילו "ועשיתם אותם" כמו שנתבאר.

(רבי יצחק אייזיק חבר, נר מצוה)

וימה של טבריה ג"כ בצפון של א"י, והוא בטיבורה של א"י, שהיכל זכות הוא סוד הטבור, "שררך אגן הסהר" וכו', ששם הסנהדרין. וחד לשבעין שנין אז חוזר התהום לאיתנו, שמתעורר תהומא רבא בסוד גוון תכלת, שהוא בהיכל השני, "עצם השמים" וכו' ברוחא דשמאלא הדרניא"ל. והוא מתחבר עם גוון סומק דרוחא דשמאלא דלבנת. וע"ז אמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. והיינו שסוד תכלת מורה ח"ו לשיצאה כולא, והוא גוון דמצולת ים, וגוון זה הוא בהיכל עצם השמים ברוחא דשמאלא הדרניא"ל. והוא סוד "ומראה א"ש בית לה סביב" (יחזקאל א, כז). ושם הוא ממותק קצת, בסוד אלקים דיודין גי' שם רוחא דשמאלא הנ"ל. וסוד א"ש הוא סוד שמי"ם, שהוא אש ומים, שרוחא דשמאלא הנ"ל כלילא מאש ומים, כמבואר בפירוש רבינו שם. ורקיע דומה לכסא, הוא היכל זכות, ששם כסא המשפט, סוד גוון תכלת כמ"ש.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), מגילה ו ע"ב)

שלמות האדם תלוי באשר יהיה לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלי העליון הזה כללוהו חכמינו האלהיים באמרם "כל מעשיך יהיו לשם שמים"...וע"ז נוסדו... דברים שבפרשת ציצית שקבעוה בק"ש להשלים תכלית קבלת עול מלכות שמים. מצות ציצית מעירה על המטרה הכללית ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", כמאמרם ז"ל תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד...

(ראי"ה קוק, עין איה ברכות פ"ב אות ב)


ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר

ורצו נדב ואביהוא לתקן את העולם ולהחזיר גם לאכילה ולשתיה את כבודם העליון שהיה להם קודם החטא, ומתוך זה כל מה שיוסיפו לאכול ולשתות יותר יחזו את האלהים. ורק משה ואהרן הבינו כי עדיין הזמן הוא בוסר למדרגה זו, כשעלה משה למרום לא אכל ולא שתה... והם שבאמת זכו להיות מעולם האצילות, חשבו שכבר הגיע הזמן של הסרת ההבדל שבין הנשמה והגוף, ולכן יהיה כן לעתיד, כשיתגלו כל התוצאות הנוראות העתידות להתגלות מכל היסורים והגלויות הקשות והענשים המרים שסבלו ישראל במשך שנות גלותם, ואז יתגלה כי גם הגלות עצמה תהיה גאולה, וגם יטעים כל העינוגים והנועמים שהיו צפונים בתוך הגאולה, בזמן הגלות והיסורים שעברו במשך כל הזמנים, ואז אין זכר עוד לגלות, דהוברר הדבר למפרע שגם זה היה גאולה, ולא גלות. ולכן כשראו "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", זכר ללבנים שעשו ישראל במצרים, היו צריכים לדון מזה שעדיין לא הגיעה שעת הגאולה, דהיינו שכחת הגלות למפרע, ורק לעתיד לבא יופיע אור ד' עלינו אור גאולתו למפרע וגם להטעימנו טעם העונג שבכל היסורים שעברו עלינו והוא כל יכול. ועל כן נענשו כשראו לבנת הספיר, אשר הוראתה זכרון צרת ישראל, היה להם לדעת כי עתה עוד לא הגיע הזמן של התיקון השלם, אשר אז לא נזכר שום צרה וצער כי הכל עונג ונועם נצחי.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, משפטים, מאמר נד, עמ' קעד-קעה)


תוס' ד"ה אינו - קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שמע ישראל, אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי

הנה תמיהת התוס' היא אליבא דת"ק במתניתין, שכותב מן "אם לא שכב" עד "ולנפיל ירך". ואמנם באותיות שיעור פרשה זו זוטר מדתפילין, אבל גדולה היא ממנה בתיבות. והן ידענו שבין כל תיבה ותיבה כמלא אות, א"כ פרשת סוטה עם האוירים שבין תיבה לתיבה עולים רנ"ד אותיות, ופרשת שמע עם האוירים אך רנ"ב. א"כ שפיר נקטו שיעור קלף דזוטר טפי, שיחזיק רק רנ"ב אותיות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)




יז ע"ב

כתבה למפרע פסולה

עי' זהר נשא קכד רע"ב: כהנא כתב שמא קדישא חד זימנא באורח מישור, לבתר כתב ליה למפרע אתוון כו'. וע' בס' דברי חכמים וחדותם מהגר"א פוסק לרמב"ם הל' סוטה פ"ד ה"ז, שכתב דהכוונה שבכל מקום כותבים היו"ד ואחר כך הה"א וכן הלאה השם כסדרו, אבל במגילת סוטה כתבו השם השני למפרע, היינו שהניחו חלק כדי ג' אותיות וכתב הה"א האחרונה, אחרי כן כתב לפניה וא"ו, ושוב כתב ה"א ולבסוף היו"ד הראשונה כו', עיין שם, ובחדושי הגר"ע איגר יו"ד סי' רעו, ובשו"ת מנחת יחיאל מהגר"י אלתר נבנצל ח"ג סי' קח.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)




יח ע"ב

אמר רבי יהודה מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין

בהגהות פורת יוסף הקשה, הא נחוניא חופר שיחין היה בזמן הבית, בימי ר"ח בן דוסא כו', ור' יהודה הא היה זמן רב אחרי החורבן כו'. ויעוין בהגהות הגרש"ש לבבא קמא נ ע"א, ד"ה וכן מנהגו של נחוניא כו', שכתב: קצת קשה, דבשקלים חשיב ליה בתוך הממונים שהיו במקדש כו'? נ"ל דתרי הוו, זה נקרא חופר בורות כו' ודשקלים חופר שיחין. וכן משמע לי מהירושלמי שם כו' עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US