Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה


טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב


טו ע"א

מלאכי זה עזרא
15

בא מלאכי, חותם הנבואה, והזהיר את ישראל "זכרו תורת משה עבדי" וגו', וכמו שביארנו לעיל שהזהיר על דרך החקירה וחידושי הלכה ע"י חקים ומשפטים. וידוע במגילה דמלאכי זה עזרא הסופר, וכתיב ביה בעזרא ז "סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל". ואם היה כתוב "סופר מצות ה'" היה המשמעות שהיה עונה תרי"ג מצות שיש בזה חכמה גדולה, אבל לשון "דברי מצות ה'" משמעו הפרטים שיש בכל המצות, כמו דפירש בירושלמי שקלים פ"ה על לשון "משפחות סופרים", שהיו סופרים פרטי הדינים בכל מצוה. ויותר משמע לשון "סופר דברי מצות ה'" כדאיתא בקדושין דף ל שהיה מונה אותיות בכל מצוה לדרוש על כל יתור וחסר הלכות חדשות. והיינו דברי מצות ה' הדיבור שבמצות ה'. וחקיו של עזרא מה שהעלה ע"י שהי' מחקק ומחדש הלכות על ישראל. לימד אותם לכל ישראל לעשות כן ומאז והלאה נתרחב כח תורה שבע"פ בכל דור ודור.

(העמק דבר, דברים פרק א פסוק ג)

כמו מלאכי, זה עזרא, העולה ומעלה וחוזר מבבל לארץ ישראל, הוא אחרון הנביאים וחותמם, בהזכרת "תורת משה עבד ד'", מצוות חוקיה ומשפטיה, עם הודעת שליחותו של אליהו הנביא להשיב לב אבות ובנים, ובסיומו נמשכה בישראל רוח הקודש המכוונת למעשים ולמצבים השונים. - כן חג החנוכה, בהחזרת המלכות הישראלית, מלכות הארץ ותורת אלהיה במלוא מפלאות נצחונה בבית המקדש, הוא סיומם של החגים, של סדרי זמנים מקודשים בישראל, האחרון והחותם שלהם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות מד, עמ' פח)

חז"ל מבארים בגמרא מגילה ש"מלאכי זה עזרא" - המשך הנבואה בבית שני. "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה" [סנהדרין כא ע"ב]. על-ידי עזרא חזרה התורה בזמן שיבת ציון, והיא המשך אותה התורה של משה רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, תולדות, עמ' 240)

שני האישים הבולטים של תקופת שיבת ציון הם עזרא ונחמיה, והם נכנסו לכתבי הקודש. עזרא היה איש רוח עליון. יש דעה בגמרא שעזרא הוא מלאכי הנביא.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 107-108)

הרמב"ן (בהקדמתו לפירושו לתורה, עמ' ז) כותב: "... עד עזרא הסופר הנביא...", והעיר רבינו: "מלאכי זה עזרא (מגילה טו.)".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 107-108, הערה 3)

כל האומר רחב רחב מיד ניקרי
22-23

במדרש רבה (פ' טז): אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע וכו' וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וכו' ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם... הפירוש שנתנו נפשם לעשות שליחותם, היינו שלא לבד את גופם הפקירו והלכו ע"מ ליהרג, שאין זה כ"כ רבותא, אלא אף את נפשם הפקירו אפילו ללכת לשאול תחתית, שהרי "באו בית אשה זונה ושמה רחב", שעליה איתא בש"ס מגילה כל האומר רחב רחב מיד ניקרי, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, א"כ הרי הכניסו עצמם לסכנה עצומה כזו אפילו בנפש כדי שייעשה צורך גבוה.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ה, עמ' רכג [ובדומה שם סוף ס' דברים, לקוטים מלפני שנת עת"ר, לפ' בשלח, עמ' רנב-רנג])

כשבא יהושע לירש את הארץ חשש פן חלילה יתגבר כח האומות, מאחר שיש ביניהם התחברות בצד מה ע"י מעשה שטים, ע"כ שלח שני אנשים מרגלים, ובמה ששלוחי כל ישראל ימסרו גופם ונפשם בשליחות הזאת כבמדרש (פרשה זו), שאין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע, כי היו מסוכנים ממש בגוף ונפש, שהלכו אל רחב הזונה אשר עליה אמרו ז"ל כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ובלקוטי התורה להאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, ומאחר שהלכו בשליחות ישראל ושלוחו של אדם כמותו כאילו כל ישראל מסרו נפשם, וע"כ בזה הכח ינצח את האומות כמו שהיתה הכוונה בשליחת המרגלים הראשונים בימי משה.

(שם משמואל, סוף ס' דברים, לקוטים מלפני שנת עת"ר, לפ' בשלח, עמ' רנב-רנג)

טו. גבה המן מאחשורוש
25

"ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו" - ויש לדקדק שלא כתיב תבקש או תשאל מהמלך אלא אמור למלך דהוא לשון ציווי, וכן לקמן "והמן בא אל בית המלך החיצונה לאמור למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו", ומשמע שהמן היה אז במעלה גבוהה על המלך, וכמו שאמרו ז"ל שעשה לו בימה למעלה מבימתו, וכמו שאמרו ז"ל "ויזעק זעקה גדולה ומרה", מה אמר, גבה המן מאחשורוש.
ומכאן כל איש משכיל ישים אל לבו, היות בית המן ניתן לאסתר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובכל פורים מתעורר רשימו מזה, ואז בכח כל איש ישראל "לאמור למלך" מלכי המלכים הקב"ה [דרך אמירה וציווי כענין הצדיקים גוזרים על הקב"ה והוא עושה] לתלות את המן ולמחות את שמו מתוך לבו של עצמו עכ"פ. אך האמירה צריכה להיות לא מהשפה ולחוץ אלא בכל אות נפשו, ובאותו חשק ורצון נמרץ שהיה אז להמן לתלות את מרדכי, ואז בודאי אמירתו תעשה פירות. וזהו שאמרו חסידי קדמאי שבפורים יכול כל איש להושע ולהתברר.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצו)

מאי אמר וכו' גבה המן מאחשורוש וכו' גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה
25-26

...דהנה במהר"ל דאסתר נקראת ע"ש מדתה שהיה לה כח נעלם גדול מעולם המצפון וההסתר, עכ"ד. וי"ל שנצרך גואל כזה לעמוד כנגד המן מזרע עשו שהיה לו כח גדול מחמת שהיתה רשעתו בהסתר... וע"כ כפי מדתה שלחה בגדים להלביש את מרדכי, היינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שרמזה לו שצריכין לעשות הכל בהסתר ובהצנע לעומת כחו של המן, אך מרדכי לא קיבל.... דהנה בש"ס מגילה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו', מאי אמר [פירש רש"י: כשצעק צעקה גדולה, מה היה אומר בצעקתו], רב אמר גבה המן מאחשורוש [שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש], ושמואל אמר גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה [כינוי הוא להיפוך בלשון נקיה]. ויש לפרש שרב אמר שהצעקה היתה בשביל המן, ושמואל סובר שהצעקה היתה בשביל אחשורוש מלכא תתאה. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, שהיה צועק על שניהם שנזדמנו לפונדק אחד וכמשל בעל התל ובעל החריץ בש"ס שם, והיינו שהמן היה לו כח גדול כנ"ל, וזהו גבה מאחשורוש, שכחו גדול וגבוה יותר מאחשורוש, לעומת כחו של יוסף להבדיל בקדושה. אבל כמו שבקדושה שהיותר גבוהה אינה יורדת כ"כ מטה מטה, כן הוא להבדיל בטומאה. וע"כ בשביל המן לבד לא היה לו כח גדול כ"כ, מ"מ היה בו כח המלכות, להמשיך כ"כ מטה מטה, לעומת כחו של יהודה בקדושה. וע"כ כשהתאחדו שניהם יחד היה רע בתכלית, זה מושך כח ממקום גבוה ביותר וזה מושכו למטה מטה, ועל אלה יש לזעוק זעקה גדולה ומרה, "גדולה" מחמת כח המן, "ומרה" מחמת כח אחשורוש. וע"כ היתה עצת מרדכי לחגור שארית כחם בקדושה לא בהסתר לבד, אלא שאסתר תעשה מעשיה בהסתר בחצר המלך פנימה מלך העליון, ולהבדיל בפועל במלך התחתון, אבל הוא יעשה מעשיו באתגליא, שיצעק מר צורח לעורר לבבות ישראל בתשובה באתגליא.
וזהו הענין שמרדכי היה בא משני שבטים, שבט יהודה ובנימין, שיהיו בו שני הכחות, כח בנימין בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה למשוך הישועה ממקום היותר עליון, וגם כח יהודה בהתגלות למשוך הישועה מטה מטה, אסתר תמשוך ממקום עליון גבוה ומרדכי ימשוך גם למטה מטה, ושניהם כאחד הם בקדושה לעומת המן ואחשורוש בטומאה. וע"כ לא קיבל הבגדים, היינו לעשות מעשהו בהסתר לבד, כי ענין זה של בגדים היינו לעשות בהסתר שייך רק לאסתר, וע"כ בדידה כתיב "ותלבש אסתר מלכות" וגו'. וי"ל עוד דנערות אסתר וסריסיה שהגידו לה ממה שמרדכי הולך בשוק וצועק לא שמעו או שלא סיימו קמה אלא זה שגבה המן מאחשורוש, וא"כ לא היה נצרך אלא לעמוד נגד כח המן לבד, ע"כ היתה עצתה לעשות הכל בהסתר. אבל באמת היתה צעקתו גם בשביל כח אחשורוש כנ"ל וגבה מלכא עלאה וכו', ע"כ לא קיבל.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ט, עמ' קעד)

[עיין עוד לעיל יב ע"א בשם אבן פנה]


טו. מאי אמר רב אמר גבה המן מאחשורוש ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה וכו' לדעת מה זה ועל מה זה וכו' שלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתבים
25-31

מה זה ששלחה בגדים להלבישו, וכי חשבה שחסרים לו בגדים? אך י"ל דגם מעיקרא ידעה כי מעשה מרדכי משום כי עת צרה היא ליעקב, וכבש"ס מגילה מאי אמר, רב אמר גבה המן מאחשורוש..., ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, א"כ הרי ידעה שנתבקש כח נעלם ונסתר לעמוד נגד המן הרשע [ואף שלכאורה משמע מפשטא דלישנא שכתוב אח"כ "ותקרא אסתר להתך וגו' ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה", משמע שעדיין לא ידעה מאומה. אך חז"ל הוציאו הכתוב מפשוטו ופירשו ששלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וכן במשמע שבודאי נערות אסתר וסריסיה הגידו לה מה שמרדכי הולך וצועק ברחוב העיר, וא"כ הרי ידעה מה זה, אלא ודאי כמו שפירשו ז"ל שמא עברו ישראל וכו']. ע"כ שלחה לו בגדים להלבישו, היינו שרמזה לו שבכח הנעלם והנסתר שיש לו ישתמש נגד המן, ולזה בא ענין הבגדים לכסות את כח הפנימיות שבו ואיש לא ידע.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ח, עמ' שג-שד)

מאי ותתחלחל וכו' שפירסה נדה וכו' ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וכו' מלמד שלבשתה רוח הקדש
26-38

ואמרינן בגמרא, ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, מלמד שלבשתה רוח הקודש. ופירש תוספות: ביום השלישי כנגד תנ"ך או כהנים לוים וישראלים. ויש להבין למה העמידו תוספות דבריהם דוקא בהאי קרא? גם על פסוק זה [אסתר ד, טז] "צומו עלי שלשת ימים" הוי ליה לתוספות ליתן טעם הנ"ל. ונראה לי, דלכאורה יש ליתן טעם למה דוקא ביום ג', כי ודאי אסתר היתה מפקפקת מתחלה לכנוס עצמה למלך, כי מקודם באונס ועכשיו ברצון, רק מרדכי אמר עד מתי תמתין, אולי לא תהיה נקראת למלך בזמן ארוך, וכי בין כך יהיו ישראל בצרה, כאמרו "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אך קשה, תינח מחמת ביאת איסור אשת איש או נכרי, כי לא סגי בלאו הכי, אבל הלא היה כאן עוד איסור חמור באסתר, דאמרינן "ותתחלחל המלכה" - שפירסה נדה, ונדה הנבעלת לאיש הן יהודי או אינו יהודי הרי הוא בכרת, ואם כן איך תעבור אסתר בשאט נפש כרת במקום שיש לה לתקן, כי מה בכך אם תמתין שבעה ימים עד טהרה מטומאתה ואז תכנס למלך, ומה הנחיצות גדולה באיזה ימים, הלא היה כמעט זמן י"ב חדשים? וצריך לומר בדוחק, כי ידע מרדכי כי ימים אלו ימי פסח ט"ו וט"ז מסוגלים לישועה לישראל, ועת רצון לה' אשר פדה מיד צר, ולכך הקפיד שתכנס דוקא בימים אלו, וזהו דייקא "לעת כזאת הגעת למלכות".
ויותר נראה, כי הרי אסתר מחמת חרדה פירסה נדה שלא בעונתה כנ"ל, ואם כן היתה בימי זיבה ואין לה רק לשמור יום אחד, ולכך ביום שני לא נכנסה, כי אף שלא ראתה, הלא כל היום צריכה להמתין שמא תראה ותסתור, ודעת ב"י בהלכות נדה [סי' קפג] - אפילו מהתורה אסור. אמנם ביום ג' שכבר טבלה ומותרת אין כאן איסור נדה, וזהו טעם הגון דביום ג' נכנסה. ולכך "צומו ג' ימים", כי כוונה לכנוס ביום שלישי. והנה המהרש"א דייק באמרו ביום השלישי ותלבש אסתר, שלבשתה רוח הקודש, מה שייך שלבשתה רוח הקודש ביום ג', הלא מקדם היה רוח הקודש אצלה? ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא, דודאי בימי נדה דהוא ימי סאבתה, אל הקודש ואל המקדש לא תבוא, כי הוא מסאבה למאוד... א"כ פשיטא סילק רוח הקודש, ומה לכהן בבית הקברות. אבל בשעה שנכנסה היתה טהורה.
אך לפ"ז ליכא למימר דהיה בימי זיבה, ושומרת יום כנגד יום, ודאי אסתר טבלה עצמה ביום שני, כי טבילה בזמנה מצוה, כמבואר בגמרא בשמעתיה דטועה (נדה ל.), רק דהיא אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור, אבל קמי שמיא גליה דלא תראה עוד, דלולי ראתה באמת ביום ב', א"כ בג' לא היתה אסתר רשאית להבעל שמא תראה ותסתור, ועל כרחך דלא ראתה, א"כ הוי ליה לרוח הקודש ללבוש ביום השני. ועל כרחך צריך לומר דבאמת נדה גמורה היתה, והא דמיהרה לכנוס כמש"ל משום ימי רצון, ורוח הקודש מ"מ לבשה, כי הוא ברוב רחמיו שוכן בתוך טומאתנו לבל יבוא צר לצער אותנו. ואם כן שפיר קשה למה דוקא ביום ג', כי מהא דאמרינן שלבשה רוח הקודש ביום ג' מוכח כנ"ל דהיתה נדה גמורה ולא שומרת יום כנ"ל, והקשו תוספות שפיר אם כן למה ביום ג', ודוקא על אותו פסוק קשה, כי מזה מוכח שהיתה נדה גמורה, והוצרך תוספות לתירוצו כנגד תנ"ך או כנגד כהנים לוים ישראלים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

שהוצרכה לנקביה
27

ואמרו במדרש כי מלאך היה מביא לה לאכול. וזהו שאמר שמואל ותתחלחל המלכה, שהוצרכה לנקבים. והוא לכאורה תמוה, מה זה מן השינוי שאדם נצרך לנקביו? אבל שמואל לשיטתו, דס"ל [לעיל יג ע"א] דהאכילה קדלי דחזירי, והיא ח"ו לא היתה אוכלת, א"כ מלאך הביא, ולחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אין מוציא רעי כנודע במן [יומא עה ע"ב], ולכך תמיד לא היתה היא אסתר מוציאה רעי כלל, ולא הוצרכה לנקבים, ואז מחמת חרדה הוצרכה, והוא שינוי גדול בטבע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו
27-28

בגמרא התך זה דניאל שחתכוהו מגדולתו... כמ"ש רש"י שכתוב בדניאל שהצליח במלכות דריוש ובלשצר, ואילו באחשורוש לא כתוב, ולא מצינו זכר לו בכל ימי אחשורוש. ואני אמרתי טעם למה חתכוהו מגדולתו, כי אמרו במדרש רבה כי לכך לא רצה יעקב להקבר במצרים, שלא יעשוהו עכו"ם ונפרעים מן נעבדים, כדכתיב "באלהי מצרים אעשה שפטים". וידוע כי נבוכדנאצר שם לדניאל לעבודה זרה, ואמרינן בגמרא דסנהדרין [צג ע"א] כי לכך לא המציא עצמו לכבשן אש, לבל יקויים ביה "פסילי אלהיהם תשרפון" וגו'. ואם כן וכי משוא פנים, הלא נפרעין מן נעבדים אפילו באונס כמו יעקב, וכאשר נלקה בבל, באלהיה יש שופטים, והיה לדניאל משפט מות? ומבואר בזוהר כל מאן דנחית מדרגא לדרגא, קרינן ביה מיתה. ולכך היה משמים להעבירו מגדולתו, כדי שיהיה בגדר מיתה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו וכו' שכל דברי מלכות נחתכין על פיו
27-29

התוספות [לעיל יב ע"ב] כתבו בשם המדרש כי ממוכן היה דניאל, כי ידע כי רע בלבב המלך, ויעצהו לכתוב שטות כזו כדי שיהיו אחר כך כל דבריו בלי נשמע. וזהו אמרו חז"ל התך זה דניאל, שכל דברי מלכות נחתכים על פיו. ולכאורה קשה הא המן היה מִשנֶה? אבל הכוונה על פיו כל דברי מלכות היו נחתכים ונתבטלו, כמו שאמרו מקדם שחתכוהו מגדולתו, רוצה לומר נתבטל, כן הפירוש הזה, שעל פיו ועצתו הראשונה כל דברי מלכות נחתכים ונתבטלים פסקים לא שרירא, ולכך צוהו על ידו "מה זה" וכו', כי יש תקוה כי אין לדתו כל כך תוקף.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו בסופו)

שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתבים
30-31

ושלחה ביד התך "לדעת מה זה ועל מה זה", ואמרו ז"ל שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה (שנכללו בעשרת הדברות) דכתיב בהו מזה ומזה. והנה לפי הכרעת נגינת הטעמים הפירוש הוא בפשיטות מה הוא הצער הגדול הזה, ועל מה לא טובה עצתה בעיניו, ולזה דרשו ז"ל שמא עברו ישראל על הלוחות ועשרת הדברות, שכתוב "לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים", היינו שהדיבור נחקק על האבן ומפולש מעבר לעבר, ורומז לאדם שהדברות נחקקו על לוח לבם בעומק הפנימיות, ואם ח"ו עברו על עשרת הדברות נתקלקלה ח"ו אצלם הפנימיות, וחשבה שעל כן מיאן מרדכי להסכים לעצתה.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ב, עמ' קסט)

י"ל דזה היה טעמה של אסתר וכוונתה ששלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, שהיא הבינה שזה שמרדכי עושה בודאי מחמת שיש צרה גדולה ואיומה על ישראל ח"ו, וזעקתו היא בתפלה שתעלה השמימה, וחשבה שבזה אין תועלת שבאשר הזעקה תהיה נודעת לשר הארץ שבודאי יהיה סותם וחוצץ בפני התפלה... ע"כ שלחה לו "לדעת מה זה ועל מה", ובגמרא שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים. ויש לפרש שהתורה היא כולה נעלמת, כמ"ש (איוב כח) "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה", ובמדרש (דברים רבה פ' ח)... "ומעוף השמים נסתרה" - אלו המלאכים. ועל כן מה שיכולין ישראל לעורר למעלה ושיהיה נעלם משר הארץ הוא רק בכח התורה ובאמצעותה, שהיא נעלמה אף מהמלאכים. ואם ח"ו עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, היינו על כל התורה כולה בלי שום שיור, א"כ שוב אין מקום לעורר באופן שיהיה בהעלם משר הארץ.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תר"פ, עמ' רח-רט)

אסתר היתה לה מעלה רמה ונישאה מעולם הנסתר כמ"ש מהר"ל, ע"כ תחלה ששמעה אשר מרדכי הולך וזועק צעקה גדולה ומרה ברחוב העיר, הבינה שבודאי עת צרה היא ליעקב, והיתה עצתה להשתמש בכחה הגדול מעולם הנסתר ששום איש לא ירגיש. אבל מרדכי לא קיבל את עצתה. ובש"ס ובמדרש ששלחה לו שמא עברו ישראל על עשרת הדברות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, והיינו שמא ח"ו נתקלקלה הפנימיות שלהם ואין למשוך הישועה היום. והגיד לה מרדכי "את כל אשר קרהו", ובמדרש: זרעו של זה שנאמר לו "אשר קרך בדרך", כי עמלק תמצית הרע של עשו וכחו היה נמי בפנימיות... ועל כן לא קיבל מרדכי עצת אסתר, שזה איננו בטוח אלא נגד שונאים שכוחם בחיצוניות לבד, אבל לא כנגד רשע כזה שכחו בפנימיות, ואין מספיק כנגדו אלא זעקה בקול לעורר לבב ישראל בתשובה מעומקא דליבא.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרע"ט, עמ' קמז-קמח)


ויגידו למרדכי את דברי אסתר ואילו איהו לא אזל לגביה מכאן שאין משיבין על הקלקלה וכו' וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך
31-35

אמרו ויגידו למרדכי דברי אסתר, והתך להיכן הלך, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. והקשה המהרש"א, איך אמרו שלוחים אחרים? וגם, מתחילה היה אחד, התך, ולמה שלחה אחר כך שני שלוחים, דכתיב "ויגידו"?... התוספות [סנהדרין עד ע"ב ד"ה והא] הקשו בסוף, למה אמרה אסתר "כאשר אבדתי" וכו', שתהא אסורה עוד למרדכי, למה לא גירשהּ מרדכי לאסתר, ותהיה מותרת לחזור לו? ותירצו דחשש אולי יתוודע למלך. והקשה מהרש"א דלמה לא הקשה ביותר, דהוי ליה לגרשה כדי להימלט מאיסור, כי עכשיו נבעלה ברצון ויש איסור אשת איש.
ונראה ליישבו, דבלאו הכי קשה, מה ירא, הלא הם שני שלוחים שאמרו למרדכי כל דברי אסתר, והם באים בסודם, הם יכולים לחתום הגט... ומה צריך עוד? אבל כבר נודע הכלל, הואיל ונאמר במגילה [ב, ה] "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש", והוצרך לומר "ימיני", ש"מ שהיו בשושן עוד אנשים אחרים ששמם כך, והוצרך הכתוב ליתן סימן "יהודי" ו"ימיני", כמאמרם אמו מיהודה [לעיל יב ע"ב], כי זולת זה לא היה מספיק, שהיו אחרים ג"כ ששמותם כך... ואנן קיי"ל [ב"ב קס ע"ב]: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין אלא זה בפני זה. וא"כ אילו מרדכי היה רוצה לגרשה, היה צריך לכנוס ולאסוף כל אנשים הנמצאים בשושן ששמם כשם מרדכי, כי זהו שאמו מיהודה אין סימן בגט כנודע. וא"כ שפיר י"ל שיתוודע הדבר כמ"ש התוספות, כי הוא פומבי ביותר. ואך זהו מדרבנן, אבל מהתורה ודאי דהוי גט. ולכך איסור אשת איש לא עבדה אסתר, כי י"ל דגירשהּ באמת ע"י שלוחים ההמה, הן הן שלוחיו והן הן עדיו, רק מכל מקום למרדכי היה אסור, כיון דמדרבנן ליכא גט כמ"ש, תו לא נשאה. ולכך אמרה אבדתי ממך. ולכך הקשה תוספות דהוי ליה לגרשה באמת המועיל אף מדרבנן, ולקבץ כל יוסף בן שמעון, ולזה תירץ שמא יוודע למלך.
ובזה יובנו דשלחה שני שלוחים, כי היא ביקשה לשלוח לה גט על ידם, כדי שאם תיכנס אחר כך שלא יהיה איסור אשת איש, ולכך שלחה שני שלוחים, כי... צריך עדי חתימה... ובזה אפשר לומר כי לכך לא היה התך בכלל השלוחים, כי התך דימה בנפשו שהוא קלקלה, שאם יסכים שלא תלך אסתר לאחשורוש, איה איפוא הצלת ישראל, ולהיפך, אם יסכים, איסור אשת איש קשה עליו להתיר, אולי ריוח והצלה יעמוד ממקום אחר, רק כל התרופה היה בגט כמ"ש. והנה ר"ע ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין. וא"כ מבואר בגמרא בפרק הערל [יבמות נב ע"ב] למ"ד קהל גרים איקרי קהל, אין הסריס בגדר תורת גיטין וקדושין, כי אסור באיסור לאו ליקח ולקדש אשה ישראלית, והוי ליה כחייבי כריתות. וידוע כי רב ס"ל [סנהדרין צג ע"ב] "והיו בניך סריסים בהיכל המלך" - שהיו דניאל חנניה מישאל ועזריה סריסים ממש, כי נבוכדנצר הניח לסרסם כדי שיהיה להם כח בהיכל המלך לשרת באמונה, כנודע וככתוב. גלל כן, התך שהוא דניאל אחד מסריסי המלך, וא"כ לא היה יכול להיות לשליחות ולחתימת הגט... דאינו בתורת גיטין וקדושין, ולכך לא הלך התך, כי אם שנים אחרים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

טו. שאין משיבין על הקלקלה
32

...האי (בראשית רבה פרשה פט) דההיא איתתא דאתת לגביה רבי אלעזר, אמרה לי החזית בחלמי דשריתא דביתא פקעה, אמר לה ההיא איתתא ילדת בר דכר, אזלת וכן הות לה. אתת זמן אחורן ואמרת ליה הכי, ואיהו אתיב לה הכי. אזלת זמן תליתאי, אשכחת תלמידוי דיתבין בבית ספרא, אמרין לה: ההיא איתתא קברה בעלה. וזה, כי בקיעת או שבירת קורת הבית יורה על שברון הגוף וחלחלה בכל מתניים, ואם תחלום זה החלום אשה הרה או ראויה לילד, הנה הוא מורה כי בעת לידתה יהפכו ציריה עליה והמליטה זכר, לפי שלידת הזכר הוא בצירים חבלים חדים יותר מהנקבה. אמנם כשתחלום מי שאינה הרה, או שנסתלקה, יורה על שיאחזנה צירים וחבלים על מות אישה. ואם קרה לה שבפעמיים הראשונים באת אצל פותר אחד, ובאחרונה אצל אחר, ידמה ששינוי הפותרין או הפתרונות גורם, ואינו כן, רק שהם לומדים ענין מענין כמו שאמרנו. ומה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו "אבדתון גברא, לא כן כתוב 'ויהי כאשר פתר לנו'" וגו', לומר שלא היה להם לבשר רע, והרי הוא חשוב כאילו רגוהו, וכמו שאמרו אין משיבין על הקלקלה. והוא מוסר גדול אצל החכמים.

(עקידת יצחק, שער כט)

שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון
33-34

בעצם סבורה אני שההליכה היא שלא כדת, שמאחר וההליכה היא ברצון - שוב אין פיקוח נפש מתיר [וכמו שכתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קס"א בעניין זה, יעו"ש]. ואעפ"כ עושה אני כדבריך והולכת אל המלך, ואיני סומכת על דעתי בזה, שייתכן שגם הסיבות והטעמים הללו אינם אלא מחמת המחשבה להימלט בית המלך.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת שמיני תשל"ב, מאמר סב, עמ' רסח)

שלא כדת היה וכו' עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך
33-35

באסתר נאמר "ואני אבוא אל המלך אשר לא כדת", כמ"ש שלא כדת של תורה, מעיקרא באונס ועכשיו ברצון, "וכאשר אבדתי אבדתי", ודרשו חז"ל כאשר אבדתי מבית אבי אבדתי ממך. והקשו תוספות דלגרשה ותהיה מותרת לחזור לו? וכבר תמה מהרש"א דלמה נקטו בלשונם "תהיה מותרת לחזור לו", ולא "תהיה ניצולת מאיסור אשת איש" ולעבור עבירה ברצון, והיא צעקה "אשר לא כדת". ונראה דמבואר בגמרא דע"ז [דף יח ע"א] באחות ברוריה דהיתה בקובה של זונות, כד אתי אחד לתבעה לזנות אמרה דשתנא אני ע"ש. הרי דאפילו עכו"ם נמנעים לבעול אשה בעוד יזוב דמי נדתה... ואמרו בגמרא ותתחלחל המלכה, מלמד שפרסה נדה, א"כ לא היה ראוי לבעול. ובזה תבין מה שהיה מרדכי ממהר כל כך על אסתר ליכנס לבית המלך וצוה "אם החרש תחרישי" [אסתר ד, יד], ומה שהוא המתין אחר כך בהשבת הדתות זה כמה, אלא שאחר כך תהיה טהורה מנידתה, א"כ כשתיכנס, יבעול לה ותעביד איסורא. ולכך לחץ עליה שתכנס תיכף. וכן אחשורוש שאל לה "מה לך אסתר המלכה", ותמהו המפרשים וכי זו שאלת אשה הנכנסת לבעלה, כבר אמרו [אדר"נ א, ז]: איש תובע בפה ואשה בלב. אבל שאלתו היותה בלתי ראויה לביאה, אם כן מה לך שחרדת חרדה כזו.
אמנם אסתר אמרה עם כל זה "אשר לא כדת", כי חששה שהמלך על כל פנים יחבק וינשק לה וזוהיא קריבה דגלוי עריות, והוא גם כן בכלל יהרג ואל יעבור, כמבואר בשו"ע [אהע"ז סי' כ, א] וכדעת הרמב"ם [הל' איסורי ביאה פכ"א ה"א]. ועיין ברבה [אסתר רבה ט, א] כתיב להדיא דחיבק ונשק לה אחשורוש, וזהו "שלא כדת". אך בזה לא הועיל הגט, כי עכשיו היא קריבה דגלוי עריות דאשת איש ולא נדה, דאין איסור חל על איסור, ואם יגרשנה יהיה קריבה דנדה, ומאי שנא זה מזה, וא"כ לא יועיל גט, ולכך לא הקשה תוספות מזה. אמנם זה הכלל אשה שנתייחדה לרצון עם אחר, אסורה לבעלה הן טהורה והן נדה משום לא פלוג, ושפיר הקשו דהוי ליה לגרשה להיות מותרת לו, ועל זה שפיר משני פן יתוודע הדבר, כיון דלא נפקא מינה באיסורא רק משום דידיה, לא ביקש להכניס הצלת ישראל בספק, פן יתוודע הדבר.
ובזה יש להבין מ"ש במדרש [אסתר רבה פרשה י, יב] "ומרדכי יצא מלפני" כו', מה אחשורוש מלך אף מרדכי מלך, ויצא לו מוניטין מרדכי מכאן אסתר מכאן - דמה ענין זה דהיה מלך להא דמרדכי מצד אחד ואסתר מצד אחר? אמנם ודאי אי כך היה במטבע על כרחך דהיתה אשתו, דאם לא כן מה טיבו של מרדכי עם אסתר? וצ"ל למדרש דס"ל באמת כקושיית התוספות, דמרדכי גירשהּ והיתה מותרת לחזור לו. והנה לכאורה קושית התוספות על כלל הענין מתחילה, איך הניחהּ מרדכי להיות אנוסה, ולמה לא גירשהּ ולא תעשה איסור כלל? ונראה דודאי הרשע היה מצוי לה בתמידות, כמבואר בגמרא [מגילה יג ע"ב]: לא ראינו שינה בעינינו, וכמ"ש התוספות, וא"כ לקדש ולגרש תמידי אי אפשר, ולהניחה בלי קידושין, א"כ הרי היא פנויה והרי היא בכלל קדשה ואסורה למרדכי כמ"ש הרמב"ם [הלכות אישות פ"א ה"ד], ולכך גירשהּ מותר, דאונס שריא ואינו עובר בלאו. רק קשה א"כ איך נתגרשה לבסוף, בממה נפשך, אי חזר וקדשהּ, איך יקדש להכניסהּ לאונס, בשלמא מקודשת כבר שפיר, אבל לקדשהּ מכאן ולהבא להביאהּ שתיאנס ותיבעל ודאי לא נכון לעשותו, ואי לא קדשהּ א"כ הרי היא קדשה כנ"ל. אבל הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ד הלכה ד] פסק דמלך מותר בפילגש ולית ביה משום איסור קדשה, וא"כ א"ש, ולכך כתב המדרש הנ"ל דהיה מלך והיה יצא מוניטין שלו מרדכי ואסתר, דהיתה מותרת לו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון
34

חז"ל אמרו (סוטה יא ע"ב)... מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו וכו'....כי אמרו חז"ל (נזיר כג ע"ב): גדולה עבירה לשמה וכו' ממה דכתיב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וגו' עד בין רגליה כרע שכב נפל"... הרי שאף גילוי עריות שהוא אחד משלושת העבירות שדינם ביהרג ואל יעבור, מכל מקום להצלות נפשות רבות מישראל מותר לאשה למסור עצמם למשכב הערל בכדי להציל את ישראל, ואף מצוה היא כאומרם "גדולה עבירה לשמה" וכו'. וגם ראיה מאסתר המלכה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי, ואמרו חז"ל כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שעד עתה באונס ועכשיו ברצון, הרי שנכנסה ברצון למשכב הגוי בשביל הצלת נפשות ישראל. ואמנם אפשר זה דוקא באשה לפי שקרקע עולם היא, אבל באיש יאסר זה וכמו שאיתא (בתוספות נזיר שם). ועל כל פנים באשה ודאי מותר. ועל כן סבר פרעה בדעתו כי ודאי כאשר יהיה תובען לדבר עבירה, ישמעו לו, כדי שעל ידי זה ימצאו חן בעיניו ולא יעשה להם דבר אם לא ישמעו לגזירתו, ויצילו בזה נפשות רבות מישראל. ואכן הם ברוב צדקתם לא חפצו בזה, כי מסרו נפשייהו על קדושת השם וקבלו על עצמן מה שיעשה פרעה עמם והם לא ישמעו אליו לא לזה ולא לזה, או שבטחו בה' שיצילם למען שמו וכאשר היה בסופן.

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק א פסוק יז)

אסתר הלכה באונס... כי חשבה שלא יהיה מזה שום תועלת. אבל אח"כ כאשר ראתה שיכול לצמוח עי"ז צמיחת קרן הישועה לישראל, ויתגלה עי"ז בחינת גילוי תורה שבע"פ ע"י מקרא מגילה, על כן הלכה ברצון, כמו שכתוב "ותלבש אסתר מלכות", שהיא לבשה בגדי מלכות ברצון, וכמו שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי" - עד עתה באונס ומכאן ואילך ברצון.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ח, בראשית, מאמר לד, עמ' קט)

וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך
34-35

אמרה כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך. ויש להבין מה הדמיון הזה, ומהי שאבדה מבית אבא, אבידה זו מה טיבה? ואם כי מתו, הלא היתה אשת דודה ועכשיו אשת מלך. בקצת ספרים גרס כאשר אבדה בית אביו. אבל הענין כך, כי תוספות [ד"ה כשם] הקשו למה לא גירשה מרדכי ותהיה פנויה, ותירצו שמא יתפרסם הדבר. ולכאורה תמוה, וכי בכל ישראל בשושן לא יהיו שנים צנועים מכסים סוד שלא יפרסמו הדבר? והלא אמרו [מגילה יג ע"ב] שהיתה מראה דם נידה להנשים ולא פרסמוהו. אבל הענין... דכתיב [אסתר ב, ה] "מרדכי בן יאיר בן שמעי", ודילג דורות רבים מן יאיר עד שמעי, והטעם כי רבים היו בשושן שנקראים מרדכי בן יאיר, ואפילו בשם אבי יאיר היו שם זקנים ג"כ, ולכך הוצרך הקרא לדלג עד שמעי ליתן סימן. ולפי זה בגט אי אפשר לדלג, וא"כ אילו היו כותבים "מרדכי בן יאיר" ואבי יאיר גם כן, עדיין היו הרבה בשושן שנקראים כך, וקי"ל [בבא בתרא קסז ע"ב] שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינם נמגרשים אלא זה בפני זה. וא"כ לגט כזה הוצרך לאסוף כל מרדכי בן יאיר הנמצאים בשושן, והם רבים עד למאוד, ובהם פוחזים מרגלים, אית מרדכי לטב אית מרדכי לביש, והם יגלו. וזו כוונת התוספות פן יתפרסם הדבר. וא"כ כל הענין היה בעונות הרבים הואיל ויש מרגלים ורוכלין, דלולי כן היה מרדכי יכול לגרשה.
והנה ידוע [ירושלמי פאה פ"א ה"א] כל אובדן בית שאול היה על ידי אנשים דילטורים, ואמרו [שם] דורו של שאול היה צדיק, רק מחמת לשון הרע הלכו למלחמה ונפלו. וזהו שאמרה כשם שאבדתי מבית אבא, או כשם שאבדו בית אביו, והכל הולך למקום אחד, כמו שנאבדה המלוכה והיה כל בית שאול לבוז והלכו לטמיון בשביל לשון הרע, כך אבדתי ממך, כי לולי כן היה אפשרי גט.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

ונ"ל ראיה דממקום אחד ג"כ חשיב איבוד, אע"פ שאינו מאבד מן המציאות, מהא דמכילתא פ' בא "'מעדת ישראל', שומע אני מעדת ישראל תכרת ותלך לה לעם אחר, ת"ל 'מלפני אני ד'' - בכל מקום שהוא רשותי", ובת"כ פ' אמור איתא על פסוק "והאבדתי את הנפש ההיא": "לפי שהוא אומר בכ"מ כרת ואייני יודע מהו, כשהוא אומר 'והאבדתי' לימד על הכרת שאינו אלא אבדן". וכיון שלמדנו על כרת שהוא אבדן א"כ קשה ל"ל 'מלפני', איך הייתי אומר תכרת מעדת ישראל ותלך לעם אחר, הא כתיב 'והאבדתי'? אלא ש"מ שגם זה בכלל 'והאבדתי', כיון שעכ"פ מעמה תהא אבודה. ונראה שמהא דרשו חז"ל במגילה "כאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך".

(דעת כהן, סי' קסב)

שהעביר יום ראשון של פסח בתענית
35-36

ואמרו חז"ל אי נמי ויעבור, שעבר יום טוב ראשון של פסח בתענית. והיינו כמ"ש כי שלשה ימים שגזרו צום היו י"ג י"ד ט"ו. ויש להבין למה דוקא דעבר מרדכי, הא כל ישראל עברו וצמו? וגם מה זה דנקט דהתענה ביום טוב, דאיכא למ"ד דיכול לישב כל היום להתענות, ולא קאמר דעבר ולא אכל מצה בליל פסח הראשון, דכתיב "בערב תאכלו מצות", והם התענו ג' ימים וג' לילות.
ולכן נראה דכבר עמד מהרש"א [שם ד"ה ויעבור] דג' תעניות היו י"ג י"ד ט"ו, וא"כ בליל י"ו היה הלילה אשר נדדה שנת המלך ובי"ו נתלה המן, ואיך יתכן מ"ש בתרגום ובכל פיוטים ומדרשים דבלילה ההוא היה ליל משומר ובא לנסים וגאולת ישראל? ע"ש שדחק לומר אין מוקדם וכו', והדוחק מבואר. אבל הענין... כי אז ישבו בית דין הגדול בירושלים ממש רוב כנסת הגדולה ונביאים, וא"כ המה קבעו חדשים ושנים, ובחוץ לארץ לא ידעו זמן קביעתם, ומתחילה אמרינן דהיה חודש חסר, ולכך בשושן מסתם חשבוהו לאדר חסר, וממנו חשבו ראש חדש ניסן ביום שלשים של אדר, והיה בי"ג בו גזירת המן, ותענית אסתר י"ג י"ד ט"ו, ובאמת חשבו להתענות מבלי לאכול מצה של מצוה, עת לעשות לה', וביום ט"ו נכנסה אסתר, ובלילה אכלו ישראל כי פסקה התענית, ובו בלילה נדדה שנת המלך. אבל מאת ה' היה לבל יבטלו ישראל ממצות מצה, נתן בלב כנסת הגדולה בירושלים לעבר אדר, והיה ראש חדש ניסן ביום ל"א של אדר, וא"כ באמת באה אסתר למלך ביום י"ד ניסן, ובלילה שפסק התענית אכלו ישראל מצות כראוי, ואז נדדה שנת המלך, והוא באמת ליל ט"ו כראוי ליל המשומר וכו'.
והנה היפה ענף וכולם כתבו במ"ש [מגילה טז ע"א] "וישב מרדכי אל שער המלך, ששב לשקו ותעניתו", כי מרדכי החמיר להוסיף ולהתענות אף ביום ט"ז, אף שכבר תמו שלשה ימי תענית. וא"כ התענה באמת ביום ט"ו ניסן שהוא יום טוב דאורייתא. ולכך התורה העידה לנו כפי האמת וקביעת אנשי כה"ג שעבר מרדכי י"ט ראשון של פסח בתענית ומצה, כי כך היה כפי קביעת האמת, וישראל בכלל אכלו ולא עברו בביטול מצה ויום טוב כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

ולא אוכל להימנע מלהביע את השתוממותי על דברי כת"ר [ר' שלמה זלמן פינס], שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, וי"ל שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך ליטול רשות מב"ד, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דב"ד קא עביד, וע"ז אומר כת"ר שאין נקרא מגדר מילתא כי אם הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל... ולפי דבריו לא היה שום היתר למרדכי להעביר יום ראשון של פסח בתענית, מגילה ט"ו א', ולבטל מצות אכילת מצה מכלל ישראל, שבודאי לא הותר כי אם לצורך גדול ומגדר מילתא, ולדעת מר לא צריך לנקוף אצבע על הצלת כלל ישראל, שהרי ברית כרותה היא לנו קיום האומה, אתמהה.

(משפט כהן, סי' קמד, אות ו)

שהעביר יום ראשון של פסח בתענית וכו' דעבר ערקומא דמיא
35-36

אסתר... הבינה שזה שמרדכי עושה... היא בתפלה שתעלה השמימה, וחשבה שבזה אין תועלת שבאשר הזעקה תהיה נודעת לשר הארץ שבודאי יהיה סותם וחוצץ בפני התפלה... יש לפרש מה שאמרו שהעביר יום ראשון של פסח בתענית, ואף שבודאי התיקונים הגדולים שנעשים ע"י עבודת ישראל בליל הפסח ואכילת מצה ומרור וארבע כוסות והסיפור של יציאת מצרים גדולים יותר מתיקון התענית, וכמו שאיתא בתנחומא (פ' בראשית) שעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות, ומזה תקיש לתיקון עבודת ישראל בליל פסח, מ"מ באשר כל תיקונים אלו נעשו בגלוי בעובדא ובמלולא שזה נרגש לשר הארץ, על כן בחר מרדכי יותר בתעניות שהם בלתי שום עשייה אלא שלילת אכילה, זה יתכן שיהיה נעלם משר הארץ.
ואפשר לומר דאידך מ"ד שאמר שעבר ערקומא דמיא רמז יש בו, היות ידוע שכמה כחות חיצונים אין להם כח ושליטה אלא מעבר אחד של נהר ואין בכוחם לעבור לצד השני, כי מים הם מקום טהרה, וענין זה נרמז בש"ס סנהדרין (סד ע"ב) שכישוף אינו שולט במים, וזהו שאמר שעבר ערקומא דמיא, רמז למקום עליון נעלם שאין לשר הארץ שליטה שם, היינו למעלה מהשמים, שאין כח בשר הארץ לעבור שם.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תר"פ, עמ' רח-רט)

דעבר ערקומא דמיא
36

אמרו במרדכי ויעבור מרדכי - שעבר ערקומא דנהרא. ויש להבין מה ביקש המגילה להשמיענו או ללמדנו אם עבר ערקומא דנהרא או לאו... והיינו כמו שכתב הראב"ע [אסתר ב, ה, ד"ה בשושן] לחלק בין שושן הבירה לשושן, כי שושן הבירה היינו ארמון המלך, ושמה לא ישבו יהודים רק מרדכי לבדו היותו משרי המלך ויושבי שער, אבל יהודים ישבו בעיר שושן... והנה לפני שושן הבירה, שהוא ארמון, היה נהר ששמו אובל אולי, כדכתיב בדניאל [ח, ב] "ואני בשושן הבירה על נהר אובל אולי". וא"כ היה נהר מפסיק בין ארמון להעיר. וזהו החלום שחלם מרדכי בשני תנינים שנלחמו, עיין בתרגום ומדרש רבה [אסתר רבה פרשה ח, ב], שפתרונו על מרדכי והמן, וגוי קטן צר להם מאוד, שהוא ישראל, אבל אחר כך בא נהר והפריד בין תנינים, ומאז נתגדל הגוי הקטן... כל זמן שצדיק לבד ואינו מתחבר עם ישראל, אפילו היה צדיק רב וגדול, מ"מ מדת הדין מתוחה עליו, כי מדקדקים אחריו ואין צדיק וכו', ובפרט היותו פרוש מצבור מבלי ליישרם כנ"ל. אבל כשמתחבר לצבור ליישרם ולהשתתף עמם עם הצבור ולהיות עמם בחבורא חדא ויהיה גוי אחד שלא יקבל הפסד ונזק כטבע האחד, והן אל כביר לא ימאס. ולכך כאשר היה מרדכי בשושן הבירה, יעצה לו אסתר מבלי לשכון לבדו, כי אם לילך לישראל ולהתחבר עמם בתשובה ותפלה. וזהו "לך" אל העם "כנוס את כל היהודים", ואז ירצה ה' פעלך.
וזהו מה שהתחלנו, כי כאשר הלך מרדכי משושן הבירה להעיר, הוצרך לעבור הנהר אובל, והיה הנהר מפסיק בינו לבין המן, וזהו כאשר יפסיק מים בינו לבין התנין השני, אז יתגדל הגוי ויתרומם ותהיה רוחה בעולם. ולכן שמע מרדכי בקולם, ועבר הנהר להתחבר לישראל. וזהו מאמרם דעבר ערקומא, והבן. ולכך עיקר להתחבר עם ישראל וליישר כולם בתשובה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך וכו' אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך
39-43

וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה' יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהווית ע"י דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כענין מ"ש חז"ל על ההוא גברא דמפחד: "יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב: 'כי פחד פחדתי ויאתיני וגו'", וכמו כן הוא לטובה. ע"כ גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז"ל שלא תהא קלה בעינינו, כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכח אל הפועל. וכן שם ה' יתברך ג"כ בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה, א"כ היא נכונה יותר אל פעולתה עי"ז. ע"כ הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, ע"כ נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ד', וכמש"כ: "המזכִרים את ד' אל דֳמי לכם, ואל תתנו דֳמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". א"כ ג"כ מה שאנחנו מזכירין את ישועת ד' ית' לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה ג"כ הכין ה' יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש כד)

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
48-49

גדול ערך הוא הענין של שמירת האומרים בכל מאמר, כי רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו, ומתגלה ביותר לאוהבי תורה ועוסקים בה לשמה הערך המתיחש אל עצמות האומר שבמאמר ע"י ידיעת שם אומרו, כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי. על כן, מצד ידיעת שם האומר, כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות התוכן של הדבר המקיף המניע את האומר למאמרו, והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם הנרצית מאנשי הרוח בעבודתם הרוחנית, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. הרושם של האומר, שהוא מצטרף עם המאמר, "לעולם יראה אדם כאילו בעל שמועה עומד לנגדו", הוא פועל בזמן ההכרה של האומר לפי מדתו, ופועל בדורות הבאים ג"כ ע"פ ההכרה המארכת, ע"י רשימת הדברים המקובצים, שהם עומדים לעד ועושים את הבעלים לחיי חיי עולמים גם בעוה"ז, "אגורה באהלך עולמים", חוץ ממה שהרושם החי שפועל בעת ההכרה, עושה ג"כ את פריו בגניזה בכללות האומה, בהיותו מצורף להרושם של המאמר עצמו, ולא יוכל להיות בטל ועובר.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, שבת נד ע"ב)

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי
48-49

במה שאמרו כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, והקושיא מבוארת, התם שאמרה כי מרדכי הצילו מנפשו פשיטא שהוא דבר גדול. אבל יש להבין מה זה שאחשורוש ציווה לכתוב בספר ולא לשלם תיכף לגומליו טובה, והלהן יעגנו ויוחילו מתי יהיה התור לשלם? אמנם נראה כי בלאו הכי הקשה במדרש [ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתרנג] למה גילה מרדכי עצת בגתן ותרש, מה איפכת ליה להציל ממות איש אשר ביטל בנין בית המקדש? ונראה כי ידוע במדרש וכן בתרגום כי אמרו להרוג לאחשורוש ואסתר, א"כ אמר לאסתר בשביל הצלת נפשה, אך לא רצה בזה לקבל גמול מאחשורוש, ולכך לא אמר למלך, וציווה לאסתר שלא תגיד למלך בשמו כדי שלא יקבל שכר על כך. ואסתר עברה פיו, כי לא חפצה לעבור מבלי להגיד בלתי שם אומרו, ואמרה למלך בשם מרדכי וכי צוה עליה אשר לא תגיד, ולכך לא היה יכול המלך לגמול תיכף גמול טוב, כי היה המורגש שאסתר אמרה למלך בשמו. ולכך כתיב "וימצא"... באמת לא עלה ברוח מרדכי שיהיה כתוב, כי הוא גילה סוד בגתן ותרש, ולכך לבסוף נמצא. וזהו האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם מוכח מאסתר כנ"ל והבן.
אבל יש בזה עוד טעם ופירוש, דכתיב [אסתר ב, כג] "ויכתב בספר דברי הימים למלך", וכל מקום שנאמר "מלך" פירושו מלכו של עולם [אסתר רבה ג, י], וקשה מה נכתב בספר למעלה לשכך חמתו של מלך מלכי המלכים? וע"ז קאמר דזהו דנכתב, דאמרה דבר בשם אומרו, וזהו לבד כדאי להביא גאולה וישועה בעולם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב בסופו)

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי
48-49

ואמרו בגמרא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי וכו'. ומקשים הלא דבר כזה נאה לומר בשם אומרו להגיע לו יקר, אבל מנלן בכל דבר?... צריך להבין, כי לכאורה עשתה אסתר שלא כדת, שאמרה למלך בשם מרדכי על שרי המלך קודם החקירה, כי אם יחקרו ולא ימצאו, הלא יחרה אפו במרדכי היהודי שהוציא דיבה על שרים נכבדים שומרי סף. ואמר בגמרא ומדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתרנ"ג] מלמד שהעבירו הסם רק בא מלאך והמציאו, וא"כ לולי נס זה לא היו מוצאים אצלם דבר כלל, והיתה למרדכי סכנה בזה, ואיך סמכינא אניסא? היה לה לאסתר לומר סתם "כך שמעתי", וכשיהיה הדבר נמצא, אז תאמר בשם מרדכי ולא מקדם. אלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וזהו היה מקובל ביד אסתר, שעל ידי אמירת דבר בשם אומרו לא יקרה היזק, כי אם גאולה וישועה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח בסופו)

כל מקום שהיא מרגלית שמה

50

העולם המוחשי, שנתטשטש מההכרה וההרגשה ע"י הנטייה לעולם הקדוש העיוני, תובע הוא את תפקידו, והתרעומות של עלבונו, הם הם הפרצים ודברי הדופי, שהקטיגוריא הכפירית והחצפנית רגילה בהם ביותר בימים האחרונים. וכשחודרים לעומק הדברים, מוצאים ברפש זהום זה פנינים יקרים, שדולים אותם ממעמקי השאול, מנקים ורוחצים אותם, מצחצחים אותם ולוטשים אותם, וקובעים אותם בעטרת תפארת הגיון הקודש, הנותן פאר לחי העולמים. ומעוצם הטוב והקודש מתברר כי מעולם לא היו ברעל הכיעור והרמה, כי מרגלית בכל מקום שהיא - מרגלית שמה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ג אות עח)


טו ע"ב

עבדא דמזדבן בטלמי
1-2

"תחת עבד כי ימלוך" זהו מדי, המן נמכר בטולמא דלחמא, תיקונו בנימין הנער והיה לו עבד, דהיינו ליוסף שטנו של עשו, והוא כובש את המן בסוד "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", כי בנימין אביו לא השתחוה לעשו, כי עדיין לא נולד... והנה נודע כי גלות מדי ופרס היא גלות אחת, ועיקר גלות מדי הוא גזירת המן, על כן ניחא דוב ודב, כי הקרי הוא דוב והכתיב דב, והכל אמת. ויתורץ הקושיא שהקשיתי, במסכת ברכות (קידושין עב ע"א) משמע הפרסיים מגדלים שער כדוב כו', שמע מינה דדוב ממש קאמר, והכל אמת. דוב רומז על פרס, ודב שהוא זאב רומז על מדי, דהיינו המן "עבד כי ימלוך". כי מצינו ארי טורף ומצינו זאב טורף, ונודע ארי מלך שבחיות וזאב הוא עבד שבחיות, ואלו שתי מלכיות שתים שהן ארבע כדפירשתי לעיל.

(של"ה, מסכת תענית, דרוש לפרשת מטות אות כג)

קינה דזכור וד' אלפ"י ביתות הם על הד' הנ"ל שהם ד' מלכיות. כיצד, בבל צרה מתוך רווחה, כי גלינו מארצנו, ומאז לא היתה לנו רווחה אמיתית, כי כל זמן בית שני מלחמות, "ואכבדה" חסר. צרת מדי "תחת עבד כי ימלוך", דהמן נמכר למרדכי בטולמא דלחמא, ורצה למשול עליו בקום עלינו אדם ולא מלך [לעיל יא ע"א]. גלות יון ביטול תורה ומעשים, שאמרו כתבו על קרן השור. צרה נמשכה גלות אדום בעוונותינו הרבים.

(של"ה, מסכת תענית, דרוש לפרשת מטות אות טז)

"אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות" וגו' - הכוונה אם הוא מאותן היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניהם, דהיינו מבנימין אשר הוחל לנפול לפני שאול, אז "נפול תפול". הענין, המן לא היה יכול ליפול כי אם דוקא לפני מרדכי שבא מבנימין. ובזה יהיה מתורץ, וכי לא היה די לישראל שינצלו מגזירת המן, ולמה שידד הקב"ה להיפך שיהיה המן נתלה הוא ובניו?. עוד קשה, בשלמא "ומרדכי לא יכרע" שפיר עביד שלא להשתחוות לאנדרטא. אמנם שפשט יריכו להמן והראה לו שנמכר בטולמא דלחם, למה עשה זה? וכי זה קידוש השם להתנגד ולמסור עצמו למיתה בחנם?

(של"ה, דרוש לפרשת זכור)

עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק
6-7

במצות שאדם מסגל בעולם הזה נעשה לו מלבוש רוחני הנקרא בלשון רז"ל חלוק (ראה זוהר ח"א סו, א), ולפיכך מצות עשה רמ"ח כנגד אברי האדם, ובהסתלקו מן העולם מתלבש במלבוש זה לאור באור החיים להתעדן בעדון העולם העליון להכילו באמצעותו... וכתיב במרדכי הצדיק (אסתר ח, טו) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", דוגמת הלבוש שמתלבשים בו הצדיקים בגן עדן, "ועטרת זהב גדולה", דוגמת העטרה שמתעטרים בה הצדיקים לעתיד לבא... ובמסכת מגלה פרקא קמא: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה, לעושים צביונו ולמצפים תפארתו.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד התשובה [הובא בשל"ה, מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות לו])

המוסר האלהי אור החיים הוא מצד עצמו, לא רצועות על קרני שור מועד הוא כי אם עטרת תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ. והתעלות ההויה תעלה עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב ונושאיהם.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תתסה)

ולמצפין תפארתו
9-10

והוא למצפים תפארתו, כלומר אל המצפים לישועתו, כי אין הישועה אלא ע"י התפארת.

(רבי טודרוס אבולעפיא, אוצר הכבוד, כאן)

למי שמשים עצמו כשירים
10-12

"ויאמר משה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים" - ופירש אבי אדמו"ר זצללה"ה לשון "הנותרים" עפ"י דברי הש"ס מגילה לשאר עמו - שמשים עצמו כשיריים, והיינו שהם היו בעיני עצמם כנותרים, עכ"ד. ונראה דבשביל זה נשתיירו, שהרי היה זה היפוך חטא נדב ואביהוא שהורו הלכה בפני רבם או שנתחייבו עוד מסיני "ויחזו את האלקים", ולכל הדעות היה ענינם היפוך הכנעה, ועל כן הם, שהיו נכנעים, ניצולו. ובזה יש לומר הטעם דבשביל שהושוו בדמימה זכו שנתיחדו בדיבור בפרשת מאכלות אסורות, דהנה הדמימה נצמחה ג"כ מפאת גודל ההכנעה, שנכנע יכול יותר לקבל גזירת המקום מאהבה, כמובן.

(שם משמואל, פרשת שמיני, שנת תרע"ב, עמ' קסג)

השמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שיריים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה. משים עצמו כשיריים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות שיב)

אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד'. שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפציו ושאיפותיו, אמונותיו ורעיוניו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להיכלל כולו באוצר חיים זה, להתחסד עם קן דיליה, דא כנסת ישראל. ההכרה הפנימית שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים בהווה ובנצח, היא תביא את תחיית האומה למגמתה. היא, ואך היא, תקיץ את הקץ שאליו אנו עורגים, ותתן לנו חוסן ישועות.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רעד)

ולרוח משפט זה הדן את יצרו
12-14

...משפטים, דפירושו כמו שאמרו על "לרוח משפט" - זה הדן את יצרו, פירוש כי ניצוח היצרים נקרא מלחמה בדברי חז"ל, והדיין השופט ביניהם צריך שלא יהיה נוגע לכאן ולכאן, ועל פיו יקום דבר, ושניהם צריכים לשמוע, וזה מי שיצרו בידו, שאונו בידו, שבכוחו לסלק עצמו מנגיעה ולשפוט על כל דבר אשר יעלה במחשבתו לדעת אם טוב אם רע... דמשפטים... לתת קדושה בלב כמו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", מה שהוא מורגש בשכל וכן בניצוח היצר בכח אדם ברוח משפט.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רלז)

בגדי כהן גדול... אמרו ז"ל (זבחים פח ע"ב) שגם כן מכפרים... וחושן נגד הלב כאבנט מכפר על הדינין, הוא כטעם מאמרם ז"ל לרוח משפט זה הדן את יצרו, וזה כל ענין דינין ומשפטים שבדברי תורה כנזכר לעיל (אות רלז).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רסג)

בספר יצירה (פ"ה מ"י): המליך אות ע' ברוגז... וצר בהם גדי בעולם וטבת בשנה... ויש להקדים מאמר הזוה"ק: אית רוגזא ואית רוגזא אית רוגזא דמתברכא מעילא ותתא ואית רוגזא דאתלטיא מעילא ותתא, עכ"ל. רוגזא דאתלטיא מבואר דהוא כחו של עשו. והנה לפי סדר האר"י ז"ל שסדר החדשים על סדר הדגלים חודש טבת מיוחס לשבט דן, והוא מלשון דין... בש"ס מגילה: "ולרוח משפט" - זה הדן את יצרו. פירש רש"י: כופהו לשוב בתשובה. ונראה דמי שהוא דן את יצרו, בזה מסלק מעליו כל הדינים, כמו שאמרו (דברים רבה פרשה ה): במקום שיש דין אין דין, וכן (ב"ר פ' כ"ו) בכל מקום שיש דין [למטה] אין דין [למעלה]. ומהפך מרוגזא דאתלטיא לרוגזא דמתברכא. ולדעתי זהו ענין חודש טבת, דהוא מירחין דעשו ושורים בו דינים ורוגזא, ובמה שאדם דן את יצרו נהפך לרוגזא דקדושה, כאמרם ז"ל (ברכות ה.): לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ובזמן החורבן שלא הפכוהו שלט הרוגזא דאתלטיא, ובעשירי בו סמך מלך בבל על ירושלים.

(שם משמואל, פרשת מקץ - חנוכה, שנת תרע"ב, ר"ח טבת, עמ' קצא)

...וכך יהיה לעתיד שכתיב (ישעיהו א) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", וענין משפט איננו בין אדם לחברו לבד, כי בגלות אין או"ה נותנין לנו רשות לעשות משפט, אלא הפירוש כבש"ס מגילה ולרוח משפט זה הדן את יצרו, היינו שהאדם ידין את עצמו כמה הוא גבוה ולאן הוא נוטה, וירחיק את חלק הרע ממנו בכל כחו. והנה כמו שישראל עוסקין לדחות מהם את כחות החיצונים כן מעוררין למעלה להוציאם מן הגלות, וענין המשפט בגאולה האחרונה הוא מעין מילה [הקרוא נמי משפט כבמדרש ריש פ' וירא] בגאולת מצרים... והנה המצוות שיהיו לעתיד כדי שיגאלו הם משפט וצדקה כנ"ל, שזה אפשרות ביד ישראל לעשות, כי מעולם לא פסקו מישראל אנשים ששופטים את יצרם ומארי דחושבנא, אך לעורר את התגלות הנעלם שתהיה אז, זה בודאי אי אפשר בעודנו בגלות ותרעין סתומים, ובהכרח שזה יעשה ה' יתברך ברוב חסדו בלתי שום אתערותא דלתתא.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרפ"א, עמ' קנג-קנד)

במצות "קדושים תהיו" שכבר פירשנו שהיא מצוה לכל איש ואיש לפי מדרגתו ומהותו שיהיה נבדל ממה שהוא עומד בו: לאיש פשוט המצוה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מעניני עצמו אלא לעשות הכל צורך גבוה, ובין אלה יש חלוקי חילוקין לאלפים ולרבבות, ובענין זה שייך לומר שאפילו צדיקים גמורים מתיראים שמא לפי מדרגתם לא יצאו ידי חובתם. ובאמת זה עצמו נקרא משפט, שהאדם ישפוט את עצמו לפי מהותו ומדרגתו, אם מעשיו הם ראויים. ולזה אמרו ז"ל בש"ס מגילה לרוח משפט הדן את יצרו.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תרע"ו, עמ' עג)

משפט מתיחס לרוח כמ"ש "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט", ובמגילה "ולרוח משפט" - הדן את יצרו, פירש רש"י: לשופטים את רוחם. והיינו שבמה שמשה רבינו ע"ה היה שופט להם הכניס בהם רוח משפט, שיהיה כל אחד שופט את רוחו.

(שם משמואל, פרשת יתרו, שנת תרע"ו, עמ' רעד)

משפט הוא הכרעת כף המאזנים זה מתיחס לנפש שיש בה דבר והיפוכו, וכענין שכתוב לרוח משפט, כבש"ס מגילה זה הדן את יצרו, פירש רש"י: כופהו לשוב בתשובה שזה מכחות הנפש... ר"ה ויוה"כ ימים נוראים מקבילים למ"ש "את ה' אלקיך תירא", והוא זמן מעותד למשפט כמו שאומרים "המלך המשפט" ומשפיע גם באדם רוח משפט כנ"ל בש"ס מגילה.

(שם משמואל, פרשת מטות, שנת תרע"ג, עמ' שצ-שצא)

וזה שכתוב "ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה", הזכיר שלשה דברים הללו כנגד שלשת האבות:" אמת היא דרגא דיעקב כמ"ש (מיכה ז) "תתן אמת ליעקב". משפט הוא הדן את יצרו ומתגבר על יצרו כבש"ס מגילה, והוא דרגא דיצחק גבורות הקדושים. וצדקה זה דרגא דאברהם כבמדרש (בראשית רבה פ' מח): הולך צדקות זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

(שם משמואל, פרשת מטות, שנת תרפ"א, עמ' תג-תד)

יש להתבונן למה פרט כאן משפטים דוקא, הלא בתורה יש עדות ומצוות חקים ומשפטים, ולמה השכר רק בשביל שמירת המשפטים? אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס מגילה ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט זה הדן את יצרו, פירש רש"י ז"ל: לרוח משפט - השופטים את רוחם יהיה לעטרה. דן את יצרו - כופהו לשוב בתשובה. וכענין הזה יש לפרש "עקב תשמעון את המשפטים", היינו לשפוט את רוחו אם הוא הולך בדרך התורה, וכמה יש לו נטייה לצד הטוב, ומחמת שהאדם ממשמש בכל אבריו ולא נמצא בו מתום מכף רגל ועד ראש, ממילא נשבר לבו בקרבו ומתמרמר על נפשו, ומזה בא האדם לידי תשובה בהכרח. וזה שאמרו בש"ס הדן את יצרו - שכופהו לשוב בתשובה, ואז שורה בו אור נפש האלקי, כענין "אני את דכא", ועל הנפש שורה רוח ועל הרוח שורה נשמה, והכל הוא מחמת הכנעה ושברון רוחו שמתמרמר על נפשו וגופו.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תר"ע, עמ' ס)

והנה בש"ס מגילה ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט זה הדן את יצרו, היינו לשפוט את מעשיו אם ראויים. וכ"כ יש לפרש כאן "את המשפטים האלה" - היינו שכל אחד ישפוט את יצרו ויהיה נכנע לה' יתברך, ואז הוא היפוך מדת עשו שכל דרכו ישר בעיניו, ועי"ז ישמור לנו ה' יתברך "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותינו", לנו דייקא ולא לעשו.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תרע"ד, עמ' סה)

יש לפרש עפ"י דברי הש"ס מגילה לרוח משפט זה הדן את יצרו, ופירש רש"י: כופהו לשוב בתשובה, והיינו דכל המעשים שאינם ראויים לאדם אילו היו עיניו פקוחות לא היה אפשר לו לעשותם, אלא מחמת שיצה"ר מסמא את עיניו, וע"כ כשהוא כמו שופט לעצמו המברר את הדין לאמתו, זה בעצמו כופהו לשוב בתשובה, שהרי רואה את עצמו אובד משני העולמות ונופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והנה דין זה שדן את עצמו נעשה לבוש לדין של מעלה להוציא לאור משפטנו שישראל ראויים לקבל את ההארה העליונה, ואם נמצא בהם מעט מעשים בלתי ראויים לא מהם היו אלא כמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם.

(שם משמואל, פרשת נצבים, שנת תרע"ט, עמ' רכא)

ונראה דהא דאמר ר"ה יומא דדינא היא מצות השופר לעורר הלבבות גנוחי גנח ילולי יליל. וכענין שאמרו ז"ל בש"ס מגילה ולרוח משפט זה הדן את יצרו, ופירש רש"י: דן את יצרו - כופהו לשוב בתשובה.

(שם משמואל, מועדים, סוכות שנת תרע"ד, עמ' קנא-קנב)

וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמתו
14-17

...באדם הפרטי - בירור מעשיו הראויים מהבלתי ראויים, אף שכמעט גם בעצמו אינו מרגיש ונעלם ממנו מחמת הגשמיות שהיא כעין השוחד יעור עיני פקחים, אלא להיות דיין ושופט נאמן לעצמו. כעין אמרם ז"ל בש"ס: ולרוח משפט זה הדן את יצרו, וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו, ולגבורה זה המתגבר על יצרו, וברש"י: לרוח משפט - לשופטים את רוחן יהיה לעטרה, דן את יצרו - כופהו לשוב בתשובה, ומתגבר על יצרו - אינו הולך אחריו לעבור עבירה, עכ"ל... מדקאמר הכתוב וליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו באמצע, מוכח שדין אמת לאמיתו מיירי נמי באדם עצמו ולא לזולתו, וכאמרם ז"ל במדרש (דברים רבה פ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך" - תרין אמוראי, חד אמר אעורר כל לעיניך, וחד אמר אסדר כל לעיניך. היינו שלא תהיה עוד נעלמת מן האדם עצמו מהות מעשיו, אלא יעוררם ויעמדו כמו חיים לנגד עיניו. וזהו פירוש "אעורר כל לעיניך", כמו המעורר את הישן. וחד אמר אסדר כל לעיניך, היינו שיהיה מסודר נגד עיניו מה שירד פלאים דרגא אחר דרגא, ואז יכיר ביותר את יתרון האור, מה שהיה סוד ה' עלי אהלו לפנים, מן החושך שעומד בו בעת הנוכחית.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ז, עמ' כד-כה)

כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה
27

כשאדם עושה עבירה כענין "עת לעשות" וגו' ו"בכל דרכיך" וגו' מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה, וכאותה שאמרו (ברכות לא ע"ב) דמתענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה... וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים הוא לעונש אעבירה אף על גב דמצוה רבה קעבדא. [וזה סוד שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב ואין כאן מקומו].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קכח)

כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה וכו' שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון
27-28

למה נסתלקה שכינה? ואם כי שם מקום טומאה והוי כמו כהן בבית הקברות, אם כן מה זה שמתמיהה אסתר ואמרה שמא וכו' - לא משום זה, רק המקום גורם מקום טומאה? וגם יש להקשות מה שוגג כמזיד, הלא אסתר לא היתה שוגגת כלל מעולם, ואנה טעתה בדין וכדומה, והיה מאתה דבר בהעלם מתחילה ועד סוף, ואיך שייך שוגג וגם אונס כרצון, כי עכשיו הלא נכנסה להבעל ברצון? ואם כי מתחילה היתה אנוסה, הלא קודם בית הצלמים שורה עליה רוח הקודש, ואם היה מקדם עוולתה בה, איך שורה עליה מתחילה?...
אמנם ידוע מ"ש בגמרא [מגילה יב.] כי עיקר חיוב כליון לישראל היה בשביל שהשתחוו לצלם של אותו רשע, ואמרו שלא עשו אלא מחמת אונס, כי יראו שישרפו באש, כמו שקרה באמת לחנניה מישאל ועזריה. ואמרו בגמרא דסנהדרין פרק ארבע מיתות [דף סא ע"ב]: העובד עכו"ם מאהבה ויראה, אביי אמר חייב, ורבא אמר פטור. ופריך הגמרא, דתנן כהן משיח אינו חייב בקרבן עד שיהיה שגגת מעשה, מה שגגת מעשה, לאו דעבד עכו"ם מאהבה ויראה, ש"מ דעובד עכו"ם מאהבה ומיראה חייב במזיד. ומשני: לא, דאומר מותר, וס"ל אומר מותר שוגג הוא. אבל איכא למ"ד במכות ר"פ אלו הגולין [דף ז ע"ב] דאומר מותר מזיד הוא. ובזה יובן, כי אסתר נכנסה לאחשורוש לבקש על הצלת עמה, ולא על עצמה נכנסה כי אם בשביל ישראל, וכאשר הגיעה לבית הצלמים, ניעור האיסור וחומר העבירה שהשתחוו לצלם ונעשה קטיגור וערעור וקטרוג ושטנה בישראל, כי היה למזכרת עון על דבר חטא ופשע שעשו ישראל, ולכך נסתלקה רוח הקודש. ואסתר הרגישה, ואמרה שמא אתה דן שוגג כמזיד, רוצה לומר "אומר מותר" שדינו כמזיד, וא"כ איך מצינו בהעלם דבר שגגת מעשה, וא"כ העובד מאהבה ויראה חייב אף שהוא מאונס פן יהרג. וזה מאמרם אונס כרצון, אף שהוא מיראה שיהרג, מ"מ חייב מיתה, כי אין נפקא מינה באונס. וא"כ יש להם משפט מיתה ח"ו, כי לא היה לחוש להם לאונס. וזהו לא ס"ל לאסתר, דסברה דאין לחייב, דאונס רחמנא פטריה, ולכך תמהה אסתר וביקשה רחמים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

אמרו בגמרא כי כשנכנסה לבית צלמין ונסתלקה שכינה, אמרה שמא אתה דן אונס כרצון. והקשה מהרש"א, הא נכנסה ברצון? אבל באמת על כניסה זו לא עלתה בלבבה שיהיה לה עונש, כיון שנכנסה להציל וברשות מרדכי ובית דין הגדול, רק כאשר הוגד לאסתר רעת המן היה בי"ד בניסן, כי גזרתו היתה בי"ג ופשוט, והיא אמרה "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום", א"כ בי"ג באדר נקראת להבעל לו, וחשבה אסתר שבעון זה שנבעלה אז לעכו"ם גבר כח המן שגזר בי"ג אדר להשמיד כו', כי יום ההוא קרה עון זה, ולכך אמרה שמא אתה דן על אונס כרצון, כי באמת אז אונס היה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה וכו' שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב וכו' חזרה וקראתו אריה
27-29

ובגמרא אמרינן שנסתלקה השכינה מאסתר, אמרה שמא אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, שמא בשביל שקראתיו כלב, חזרה לקרותו אריה וכו'. מזה יש ללמוד תוכחת מוסר מאחשורוש צורר ישראל... ובכל זה חשבה אסתר לחטאת מה שכינתהו לכלב, מה נעשה אנחנו בעו"ה שיחה בפי הבריות אחד לחבירו, יאמר עשיר לעני והנכבד בנקלה, "מה איכפת לי בכלב הזה"... ואם בשביל מה שאמרה בשביל שקראתיו כלב, נראה דיש לו טעם, דאמרינן בגמרא דסנהדרין (עד ע"ב): והא אסתר פרהסיא הוי ואיך נבעלת לאחשורוש? ומשני: אסתר קרקע עולם הוי. והקשה ר"ת הא הוי גלוי עריות, וג"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור? ותירץ התוספות דביאת העכו"ם אינו חשיב ג"ע, דחשיבי כבהמה, דכתיב [יחזקאל כג, ב] "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם".
התוספת הקשו במה דאמרינן [יבמות סא] אתם קרוים אדם ולא עכו"ם קרוים אדם, הא אמרינן [סנהדרין נט ע"א] "אלה המצות", אפילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול כו'. ובאמת י"ל בישוב קושיית התוספות, בודאי נכרי שאין מאמין ביחוד ה' כי הוא היוצר ומשגיח בתחתונים, זהו אינו בגדר אדם כלל, וע"ז נאמר אין עכו"ם קרוים אדם, ומזה דברו כל הנביאים, כי היו עכו"ם כופרים בה' ואומרים לעץ אבי אתה, אבל נכרי שעוסק בתורה, הרי מאמין בבעל מתן תורה שהוא ה', ומאמין שלו נתכנו עלילות ומצעדי גבר, ויש שכר ללומדי תורתנו, זהו בכלל אדם. וא"כ לפ"ז הנבעלת לנכרי כזה, הרי הוא בכלל אדם והוי כג"ע, אבל הנבעלת לנכרי כופר בה', לבהמה ייחשב ואין ביאתו רק כבהמה כמ"ש בהנ"ל. ואמרינן בגמרא (הוריות יג ע"ב) הכלב מכיר את קונו. וא"כ אם אחשורוש היה מכיר ה'... יתכן עליו שם כלב היותו מכיר קונו, אבל אם היה כופר בה' כשאר עכו"ם עובדי תוהו, לא יתכן עליו באמת שם כלב.
זו היא כוונת אסתר באמרה, שמא אתה דן על אונס כרצון, קשה פשיטא, דלא שייך בגלוי עריות אונס, ויהרג ואל יעבור? וצ"ל כתירוץ ר"ת דביאת עכו"ם לא יחשב ג"ע, דאינם בתואר ותורת אדם כלל. ועל זה אמרה שמא על שקראתיו כלב, א"כ הודיתי בעצמי שמכיר בקונו וא"כ הרי הוא בתורת אדם, וא"כ אף אונס בגדר עונש כי יהרג ואל יעבור, ולכך אני נענשתי. חזרה לקרותו אריה, שמולך מעצמו ואמר מי אדון לי, וכן הוא אחשורוש שכפר בה' וחשב מי אדון לי. וזהו שמולך מעצמו שדרשו חכמינו ז"ל (מגילה יא ע"א), הרצון, שחשב שאין על גביה מלך והוא לבדו יחיד במלוכה, ואין ה' הממליך מלכים, וא"כ אינו בתורת אדם כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ויש להבין, בשלמא מתחלה שפיר קטענה, דאם בשביל שנהנו מסעודתו של אחשורוש, היה בשוגג, כי מתחלה הלכו אל המשתה לאכול בכשרות, כדכתיב "לעשות כרצון איש" - זה מרדכי, והלכו לקיים רצון המלך. אחר כך כאשר הרבו לשתות כמו שנאמר "והשתיה כדת אין אונס", באו לכלל חטא, כי יין הרבה עושה כנודע. וזהו שוגג גדול, כי יש להם טענה, שכורים היו, כנודע כי שיכור יחשב לשוגג, כאמרם [עירובין סה.] יכול אני לפטור את העולם וכו'. וזהו מאמרם שמא אתה דן שוגג כמזיד. ועל חטא השתחויה לצלם אחשורוש היו אנוסים, שהיו מאיימים עליהם להשליכן לכבשן אש כמו שעשו לחנניה מישאל ועזריה, על זה אמרה שמא אתה דן אונס כרצון. וזה ניחא. אבל מה שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב תמוה, דכי בשביל שקראה רשע כזה אשר שלח יד בעם ה' לאבדם - כלב, יהיה חטא גדול בזה לסילוק שכינה?
אבל הענין כך... כי אמרו [ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתל] במדרש: "יכרסמנה חזיר מיער" - עי"ן שביער תלוי, אם ישראל זכאים, נעשה אלף, וא"כ הוא חזיר מיאור וכל העולים מים ליבשה מתים, אבל אם אינם זכאים, אזי הוא חזיר מיער מזיק. ואמרינן במשנה בכלים (פי"ז מי"ג עיי"ש בפירוש הר"ש והר"ב): כל העולים מים ליבשה מתים חוץ מן הכלב... וזהו הענין באסתר, כי אסתר חשבה כי ישראל זכאים באותו זמן, ולכך שלחה אל מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה נחתם גזר דינם, כי חשבה ישראל הם צדיקים. אבל מרדכי צוה לה את אשר קרהו בסעודה, כי נכשלו ישראל בעבירה ובטלו מהתורה וכדומה. ולכך קראתו כלב, כי היו ישראל זכאים לדעתה, אם כן הרי כאן יאור, וא"כ איך יעלה וילחם ויציר לישראל? אין זה אלא כלב דעולה מים ליבשה וחי, לכך קראתו כלב. וחשבה אסתר, אולי זה החטא דחשבה לישראל שהם זכאים, ולכך קראתו כלב, וזה שקר, כי אין ישראל זכאים, ולכך החרי אף למעלה, לומר כי ישראל חף מפשע ושקר הוא, וכמאמר הקרא [ירמיה ב, לה] "יען אמרך לא חטאתי" וכו'. ולכך חזרה קראתו אריה העולה מים ליבשה מת, רק כי ישראל לא היו זכאים, והיה ארי מיער דמזיק לטרוף טרף.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח [ובדומה בדרוש יז])

בש"ס מגילה ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, אמר ר' לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה... חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה. ויש לדקדק דמשמע שסילוק השכינה היה מחמת שהגיעה לבית הצלמים. ובודאי שהוא כענין שאיתא במשה רבינו ע"ה שלא היה נגלה עליו ה' יתברך בתוך פלטין של פרעה, וכן לא היה מתפלל בתוך הכרך מפני שהיתה מלאה גלולים, חוץ מבפעם האחרונה שלא ימצא משה בדאי במה שאמר לפרעה "לא אוסיף עוד ראות פניך", כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה. וכעין זה נמי באסתר, כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה. ולמה לא תלתה היא בזה, אלא יצאה לחפש אחרים בשביל שאתה דן וכו', או בשביל שקראתו כלב? ותו דמשמע דבמה שחזרה וקראתו אריה תיקנה שחזרה עליה שכינה, שהרי הצליחה בהליכתה, שלענין זה לבשה מעיקרא מלכות שאמרו ז"ל [לעיל יד ע"ב] שלבשתה רוה"ק. אך בלתי מובן, הלוא מפני הצלמים נסתלקה שכינה ולמה חזרה?...
והנה מה שנסתלקה ממנה שכינה כשהגיעה לבית הצלמים, אף שמצינו כעין זה במשה רבינו ע"ה כנ"ל, יש להבין, הלוא "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו", ולמה הצלמים יתפסו מקום למנוע השראת השכינה? והרי כתיב (תהלים קג) "ומלכותו בכל משלה"? ונראה דהנה ענין השראת השכינה היא זיו והארה בעלמא מכבודו ית"ש, כמו שביאר זה הרב ז"ל, ומובן אשר יש בזה אלפים ורבבות מדרגות, יש זיו והארה מועטת ויש מרובה הימנה... ויש חושך עבה וגס שצריך רב אור להאיר בתוך חושך זה... וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים, מקום החושך הגס, הרי הזיו וההארה המועטת שהיה די מקודם לכן לא היה מספיק עתה, וע"כ נסתלק זיו והארה זו אחר שהיה לא להועיל...
שאסתר חשבה ליחס את הגזירה להמן, כמאמר הכתוב "בקום עלינו אדם" [לעיל יא ע"א]. והנה המן הוא קליפת עמלק, שהוא קליפת כלב כבזוה"ק (פ' בשלח). וזהו שאמרה מיד כלב יחידתי, שהיא קליפת עמלק, שעומד לשטן עלי דרכה. והנה קליפה זו של המן אף שהיא קשה קליפת עמלק, מ"מ אין בה כ"כ חוזק וקיום ככח המלכיות, שהמלכיות נמשלות כחיות ועמלק ככלב, וכח עמלק בערכן הוא ככח כלב בערך החיות, והוא רק חצוף יותר מכחו וחוצפה מלכותא בלא תגא. וע"כ להדחות קליפה זו ולהאיר את החושך, היה לדעתה די בזיו והארה בעלמא כנ"ל. ועל כן כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, שאין די בזיו והארה זו להאיר חושך עבה וגס כזה. וזהו שאמרה שמא אתה דן על השוגג, היינו שהיא איננה ראויה, או בשביל שקראתיו כלב והקטנתי את צורך גודל האור שצריך לדחות את החושך שכזה. וזהו הטעם האמתי, שאף שהגזירה מתיחסת להמן קליפת כלב, מ"מ מתיחסת נמי לאחשורוש כנ"ל, שהיא גזירה כפולה, תרתי לריעותא, וצריכין לזיו והארה יותר גדולה. על כן חזרה וקראתו אריה, היינו שמשכה עליה זיו והארה אלקית יותר גדולה להדחות גזירה שיש לה חוזק וקיום בכח המלוכה, ושוב לא נסתלק ממנה מחמת שהיה המקום טמא בית הצלמים כנ"ל... וזה נשאר לדורות שבפורים מתגלים אורות כ"כ גדולים אשר מאירים בכל אופני החושך והאלילים כליל יחלופו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ד, עמ' קפא-קפב [ובדומה שם פרשת תצוה, שנת תר"פ, עמ' רי-ריא])

בש"ס מגילה א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה. ויש להבין מדקאמר לבית הצלמים ולא לבית אחשורוש סתם, משמע דצלמים הם שגרמו [וכיוצא בו מצינו במצרים שלא היה הדיבור נגלה למשה בתוך הכרך לפי שהיא מלאה גלולים], א"כ למה לא הרגישה אסתר שהצלמים הם שגרמו, ויצאה לידון בדבר חדש, שמא אתה דן וכו' או בשביל שקראתו כלב, ולא עוד אלא דמשמע דכשחזרה וקראתו אריה חזרה עליה שכינה, ולמה? הרי עדיין הצלמים לא נסתלקו?...
ונראה דהנה בזוה"ק (ח"ג רנא ע"ב) דיש עננין חשוכין דכל אור שבא בהן נטבע ונאבד, והם כדמיון שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה דכתיב "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה". ונראה שזוהי קליפת עמלק, שהיה השקר שלו כפול ומכופל עד שהיה מחשיך כל אור... א"כ עמלק הוא העננין החשוכין הבולעין כל אור ולא נודע שבאו בקרבו. והנה אחשורוש שגידל את המן וינשאהו, ובמדרש שעשה לו בימה למעלה מבימתו, א"כ הרי אחשורוש נעשה מחובר וטפל להמן, והרי הוא כמוהו, עד ששב גם אחשורוש להיות כעננין חשוכין הנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמרו שהגיעה לבית הצלמים, כי לשון צלם הוא דמות ודמיון של דבר אחר, וע"כ ע"ז נקראת צלם, שבאמת אין בה ענין אלקי כלל אלא היא מתחפשת בדמות ודמיון, וזהו ענין שקר שהוא מטעה לומר על דמות ודמיון שיש בו כח אלקי. וע"ז כוונו ז"ל לכנות את בית מלכותו של אחשורוש בית הצלמים, אחרי שנטפל להמן שורש השקר.
ולפי האמור יש ליתן טעם למה נסתלקה הימנה שכינה בהגיעה לבית הצלמים, כי כבר הגדנו שמהותו של עמלק וכחו הגדול היה מחמת שהיו בו ניצוצי קדושה שנסתעף מיצחק אבינו ע"ה, אלא שהרשע הזה הפכם לרע והפך מתקא למרירו ונהורא לחשוכא, ע"כ בשביל ניצוצי הקדושה שהיו נבלעים בו היה בו כח יותר. ויש לומר שזה עצמו הוא באשר היה כדמיון עננין חשוכין שאין שום אור יכול להאיר אותם ונבלע האור בתוך העננין החשוכין עד שלא נודע שבא אל קרבו, ע"כ היה יכול להיעשות להיפוך, שהחושך יתגבר עד שיהפך נהורא לחשוכא. ועל כן להתגבר על כחות עמלק, אין עצה ע"י ריבוי האור שידחה את החושך, כי אדרבה יש חשש שהאור עוד יתהפך לחושך ועי"ז יתחזק החושך וכחו של עמלק עוד יותר... וע"כ אסתר שלבשתה מלכות שהיא רוה"ק והבהיק ממנה זיו השכינה, היה האור רב מאד לדחות את חושך מלכות מדי. אך כיון שהגיעה לבית הצלמים שהוא כחו של עמלק שהשתרר אז שמה, שאינו נדחה מפני שום אור, ויש חשש להיפוך שיתחזק עי"ז עוד יותר ברשעתו, נסתלקה הימנה שכינה.
והנה אסתר בחכמתה הרגישה שסילוק השכינה הוא מפאת החשש שהאור לא ידחה את החושך, ויתחזקו כחות הרע עוד יותר, וחשבה שבאשר יש לאחשורוש שליטה עליה כבעל על אשתו והיא המצאתה אליו, והיתה נמי שליטה ח"ו על זיו כבוד הוד השכינה שעליה, אמרה אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד וכו'. והיינו דהנה שם א-ל הוא הראשון מי"ג המדות של רחמים לפי סדר האריז"ל, וידוע שהיא תכלית הנסתר והנעלם, ונאות למדתה כשמה אסתר שמורה על עולם הנסתר כמ"ש מהר"ל. על כן אמרה "אלי", היינו שהוא נאות להקרא בשמי זה לי ועלי, וע"כ מאחר שמהותי היא הסתר והעלם ופנימיות, לא יתכן לדון אותי שוגג כמזיד ואונס כרצון, שזה היא רק בחיצונית המעשה אבל לא בפנימיות רעותא דלבא, וע"כ אי אפשר שתהיה לאחשורוש שליטה על מהות הנעלם, וממילא אין עוד שום חשש שתתחזק רשעתו של אחשורוש מחמת שליטתו עלי שאיננה רק בחיצוניות ולא בפנימיות, וזיו כבוד הוד השכינה שעליה הוא רק מכח שבא אל קרבו, ע"כ היה יכול להעשות להיפוך ע"ז שום שליטה כלל. חזרה ואמרה שמא על שקראתיו כלב, והיינו שידוע שעמלק נקרא כלב, ואחשורוש בשביל שנטפל להמן והרי הוא כמוהו ע"כ קראתיו כלב, ונגד כח רע זה אין עצה בריבוי האורות ומש"ה נסתלקה השכינה. וזה באמת היה טעמו של דבר כנ"ל, שהגיעה לבית הצלמים שהיא מהותו של עמלק. ע"כ חזרה וקראתו אריה, והיינו שבקריאתה שמו אריה הוציאה אותו מהיות לו בחי' כלב נטפל להמן, אלא העמידתו בעצם כח המלוכה שלו, וא"כ שוב הרי הוא כיתר העמים שריבוי האורות יכולין להחזירו למוטב.
ויש לומר עוד דהנה אריה אף שהוא חי' טמאה, מ"מ צורתו נרשמת במרכבת יחזקאל, מורה שורשו בקדושה, וע"כ יכול להתהפך לקדושה, היפוך כחו של עמלק שהוא המהפך נהורא לחשוכא, והם כלבים עזי נפש, חוצפא מלכותא בלי תגא, שאין בו שום שורש קדוש, ואדרבה מעט שורש טוב שיש בו הוא בחי' שמירה לאדוניו הוא מהפך לעזות, היפוך מדת האריה שיש בו מדת רחמנות אף בשעה שהולך לטרוף טרף כמו שאיתא בספרי הטבעיים. והיינו שנהפכה מדת הרע שבו לטובה, ומטעם הנ"ל. וע"כ במה שקראתו כלב שהוא נטפל להמן, בזה עצמו התגברה בו מדת עמלק שאינו נדחה מפני האור הגדול ונסתלקה הימנה שכינה, חזרה ותקנה במה שקראתו אריה שהוא המתהפך לטובה, ע"כ חזרה עליה שכינה ונעשה נכנע לשעתו על כל פנים לאסתר ולסטרא דקדושה.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תר"פ, עמ' רי-ריא)

אלי אלי למה עזבתני
27-28

"א-ל" - מדה שלישית, לשון חוזק במדה זאת שהיא מדת הרחמים כמ"ש ראשונה. ובא אחר שתי המדות הראשונות, לומר שלמי שלא חטא או חטא ושב, הוא מבצר וגואל חזק לעתות בצרה ואף נגד הטבע. וכן דרשו רז"ל מזמור אלי אלי למה עזבתני על אסתר המלכה שאמרה אותו בעת צרה מחשבת המן.

(של"ה, שער האותיות, אות א' אמת ואמונה אות ה)

טו: שמא על שקראתיו כלב וכו' חזרה וקראתו אריה
28-29

יש להבין במה שאמרה שמא על שקראתיו כלב, וכי יחוס המקום על כבוד אותו רשע לסלק שכינתו מהצדקת הלזו?... מרדכי, כי ראה שהמן גובר, ולא ראה לכבשו כי אם בתורה, וכמ"ש בתרגום שני, כי לקח תינוקות מבית רבן ולמד עמם, ובכל מקום היה תורה, וכן דרשינן "ליהודים היתה אורה" - זו תורה [מגילה טז ע"ב], כי התורה היא מגינה, והיא כתריס בפני פורענות. ולכך בכל צרתם לא זזו מכותלי בית המדרש, ואפילו בשעה שבא המן למרדכי וחשב מרדכי כי בנפשו הוא, היה לומד הלכות עומר. ואמרינן במדרש [שוחר טוב פ]: "יכרסמנה חזיר מיער" - ע' תלויה, בזמן שאין ישראל עוסקים בתורה הוא מיער, אבל בזמן שעוסקים בתורה הוא א' במקום ע' והוא מיאור. ותנינן [חולין קכז.]: כל החיות העולים מים ליבשה מיד מתים, חוץ מהכלב דזה חי. וזהו מאמר אסתר, כי אמרה הלא ישראל עוסקים בתורה וזכותם ראויה להגן שלא ישלוט בהם ידי זר. וחזרה ואמרה שמא הואיל שקראתיו כלב, וא"כ כלב אף שעולה מים ליבשה חי, וא"כ עדיין יש לו שליטה בישראל אף שעסקו בתורה. ולכך חזרה לקרותו ארי, וזה העולה מים ליבשה מת, ואף הוא ימות בים של תורה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

שמתח את השרביט וכו' על ששים וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים
31-33

היד נעשתה ארוכה ששים אמות, כמו שאומרת הגמרא: שמתח את השרביט. וכמה?... במתניתא תנא: על ששים. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים... וכתב על כך בדעת זקנים: "ורמז לדבר: 'כי מן המים משיתהו'. נ' ד'מן המים' וי' ד'משיתהו' יתרים הם", כלומר, שהיה יכול לכתוב "מהמים משתהו", והאותיות המיותרות, מספרם ששים. נ"ל לפרש את כל הענין כך... חז"ל התכוונו בזה לגסות הרוח ולגאוה של שונאי ישראל. עוג, בגלל חוזקו וגודלו, התגאה והגדיל על ה', ולכן הקב"ה העניש אותו מדה כנגד מדה, שגידל והאריך את שיניו, וגודל זה לרעתו היה, ומזה נהרג... כלומר, הקב"ה מעניש את גס הרוח שמתגאה בגודלו, באותו גודל עצמו... וכן פרעה שנתגאה בגדולתו, בא הקב"ה והתחיל את מפלתו בנס של יד בתו שהתארכה וגדלה. וכן המן, בגלל גאותו, נפל ע"י שרביט שנמתח ששים אמה, מדה כנגד מדה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמות פרק ב פסוק ה, עמ' צח)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יב ע"ב]


עד חצי המלכות ותעש וכו' ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש
35-36

אמרו בגמרא "עד חצי המלכות" - ולא דבר החוצץ בין המלכות, זה בנין בית המקדש. ויש להבין מה ענין חוצץ למלכות. ולולי דברי הגמרא נוכל לפתור כמ"ש בפרקי דר"א [ע"ש בפ' יא] כי רנ"ד מלכיות יש בעולם, ובכולן מלך אחשורוש, וכאשר ביטל בנין בית המקדש, ענשו ה' שחצי המלכות מרד בו ולא מלך רק על קכ"ז, וא"כ בית המקדש הפסיד לו חצי המלכות. וזהו מאמרו "עד חצי המלכות" - היינו בית המקדש שגורם הפסד חצי המלכות - "ותעש". אמנם חז"ל אמרו: דבר החוצץ למלכות. והוא כי כבר נודע יעודי נביאים ויעוד דוד שנבאו על תיקון ובנין הבית האחרון, שיהיו כולם עבדים למלך המשיח "והיו מלכים אומניך" וכו' [ישעיה מט, כג], "וירד מים עד ים" [תהלים עד, ח], ומלכי שבא כולם מנחה יקריבו וכהנה מיעודים. ובאמת כונתם היתה על בנין בית המקדש העתיד - יה"ר שיהיה בקרוב. אבל דברי הנביאים סתומים, וחשבו ישראל וכל האומות כי הם יעודים על בנין בית המקדש שני, כי כאשר תהיה פקידה בבית שני אז יהיה חל הכל, כל היעודים, ובגלות שבעים שנה כבר תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך עוד, וכהנה מיעודים, ולא ידעו כי היתה בימי עזרא פקידה בעלמא... ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל, וימלכו בכל העולם, והכל עבדים לישראל, אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום, כי בין לילה היה ובין לילה אבד, מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי, ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט... אך אחר הגיעה שנת שלש למלכו, ולפי דעתו קרב הזמן ולא בא [כמבואר לעיל יא ע"ב], אז גאות לבש וחגר עוז במלוכה, כי כעת מלוכה נכונה בידו. ולכך קרא לבית המקדש "חוצץ", כי חשב בבנין הבית יתקיים יעוד הנביאים ויהיה עבד לישראל ולא מלך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

איך ס"ד באחשורוש, שלא ידע מולדת אסתר, שתבקש בנין בהמ"ק, וזה כמה שנים שלא ביקשה ממנו, ומה תראה על ככה עכשיו להכניס עצמה בסכנה ללכת לחצר המלכות אשר דתו להמית בשביל בנין בהמ"ק? אבל מקדם נבין באומרם כי אחשורוש עשה סעודה, בראותו כי הפקידה המיועדת לבנין בהמ"ק עברה בחשבונו המדומה [לעיל יא ע"ב], ומה ביקש בזה? מה איכפת ליה אם תהיה פקידה, וכי יהיה זה חסרון במלכותו? הלא מלך על קכ"ז מדינות, והיה להם מלכים תחת ממשלתו, וכן יהיה ביהודים, וכמו שהיה באמת אחר כך אף שהיתה פקידה, כולם היו נכנעים ועבדים לממשלת פרס, והיתה דמות שושן בבית ה'. וביותר יש לתמוה, מלך רב כזה השליט בכיפה, אין ספק שיש לו תואר ממשלה להכין בחסד ובמשפט כסאו, לנהוג עמים במישור... ואם כן איך אמרו [מגילה יד.] שאחשורוש והמן נמשלו לבעל תל וחריץ, שהיה שונא לישראל יותר מהמן, עד שאמר "הכסף נתון לך"? ויש להבין מה ראה על ככה, עם שלא פשע, ועבדים נאמנים היו למלכי פרס... וגם יש להבין, במה שהתאמץ אחשורוש בהון יקר למרדכי ליתן כתר מלכות בראשו, וצוה להמן "אל תפל דבר" וכו'... ומה ביקש בזה, הלא הוא שונא לישראל? וביחוד אחר כך, כאשר אמרה לו אסתר שהיא בת יהודית, איך פרחה שנאתו, היהפוך כושי עורו?...
אבל הענין כך, כי ידוע מ"ש בגמרא [קידושין סח ע"ב] לכמה דעות נכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל, אלא שנקרא ממזר... וא"כ דריוש היה בן אסתר היה ישראל רק היה ממזר, אבל היה נקרא ישראל, כי בזה הכל הולך אחר אם. והנה כבר נודע, כי מלכים קדמונים, כך דרכם כסל למו, להתחכם בקסמים ועצבים ותרפים לדעת מי ימשול אחריהם... אחשורוש התחכם לדעת מי ימלוך אחריו, ראה בקסמים והוברי שמים וכלדיים, שיהודי ימלוך אחריו... ולזה חרה לו עד למות, כי לריק יגע ויבוזו אחרים ממשלתו. וחשב מתחילה שהגיעו ימי פקידה והם יגרשוהו מכסא מלכותו. וכאשר לדעתו הגיע קץ ויכזב, שמח ועשה משתה. ועם כל זה חשב מזימות, כי לבו מלא תוגה שיהודים יירשו כבוד ממשלתו, ולכך שנאתם כבושה בלבו, וחשב מזימות לכלותם אפס בל יקומו לירש כבוד ממשלתו. ולכך כאשר בא המן והלשין עליהם לכלותם, נתמלא שמחה, כי זה יום שקיוה, ויפה דימו חז"ל [מגילה יד ע"ב], משל לבעל חריץ ותל...
וכבר נודע, מפאת גזירת כוכבים אף שזכות מעשה וכדומה מבטל גזירתם, מ"מ צריך לחול הדבר במקצת, וצריך לחול הדבר בצד מה... ולכך כאשר בלילה נדדה שנת המלך, וחשב כי הגיע קצו כמבואר במדרש [אסתר רבה י, א], ונתוודע לו שראוי לשלם גמול למרדכי היהודי, התחכם ליתן קיום למזל והחזיון שיחול בדבר מה, ולכך צוה ליתן כתר מלכות בראשו ולחלוק לו יקר וכבוד ולא יאצל ממנו דבר, כאילו מלך לשעה בכל אופנים, כי בזה יתקיים החזיון והקסם שיהודי יירש כתרו וכבודו... אבל כאשר נתוודע לו אח"כ שאסתר יהודית, הבין... שבנו שיהיה לו ממנה יורש עצר - הוא יהודי בתואר משפחת אמו, והוא יירש אחריו כבודו וכסאו... ואם כן נחה דעתו... ולכך נהפך לעם ישראל לאוהב, כי ראה כי בחנם שנאם והיה רוצה לשפוך דם בחנם וחשב מחשבת תוהו, ולכך נתחרט, ואמר [אסתר ח, ח] "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"...
נשוב להנ"ל, למה הגביה המן וזרעו, ולמה אמר דבר שחוצץ? והוא, כי אמרו [סנהדרין כ ע"ב]: שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, וזהו סדרן, ראשון להעמיד מלך, ואחר כך להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות בית הבחירה. והטעם, כי אין כסא שלם עד שיעשה נקמה בעמלק, ואם אין כסא שלם אי אפשר לבנות בית המקדש, כי הוא כסא כבוד ה' וזה שער השמים... וכן היה הדבר בבית שני, ובפרט למ"ד קדושה ראשונה בטלה [לעיל י ע"א], והיתה קדושת עזרא קדושה חדשה, ולכך היה צריך ראשונה להכניע זרעו של עמלק ולקעקע ביצתם, ואחר כך לבנות בית המקדש כמו בראשונה. ולכך בימי כורש לא היה נבנה, אף שהיתה פקידה, כי עדיין לא נכרת זרעו של עמלק. אבל בימי מרדכי ואסתר, שנכרת זרעו של עמלק ונמחה כמעט שמם, אז החל לציץ ציץ מטע ישע, ולא איחר הדבר שנה שנתיים שנבנה הבית, והיה זה סיבת הבית ובנינו. ואחשורוש ידע זאת, כי תלוי בנין בית המקדש בהכניע זרעו של עמלק. ולהיות כל מגמתו שבל יעלה ישראל מעלה, כאשר כתבתי טעמו כנ"ל, ולכך הגביה המן ובניו וגידל ממשלתם, כי בזה היה בטוח כל זמן שהם בתואר המעלה, שאי אפשר להיות מתרומם קרן ישראל ובנין הבית כסא ה'.
ולהיות כי אחשורוש ידע שאסתר שנאה להמן ועמו העמלקים, כי לא ימלט שנים רבות שהיתה לו לאשה ובחיקו תשכב, שלא ירגיש בה מעניניה ודבריה ותנועתה, את אשר לאהוב ואשר לשנוא, ולכך כאשר באה אסתר והרגיש שבאה לשאול דבר, ירא לנפשו אולי תבקש מפלת והכנעת עמלקים, אמר עד חצי המלכות, ולא דבר החוצץ, היינו להכניע עמלקים, כי הוא החוצץ, כי בו תלוי בנין בית המקדש... ובזה יובן מה שקשה למאד, כי אחרי מפלת המן לא נזכר בדברי אחשורוש "עד חצי המלכות". וקשה בממה נפשך, אם גם אז הקפיד על בנין בית המקדש, למה לא אמר "עד חצי המלכות", ואי לא הקפיד, למה לא ביקשה אסתר על בנין בית המקדש, שהוא שלמות כל אומתנו?... אבל לפי הנ"ל ניחא, כי כל כונתו מבלי להכרית עמלקים, ובאשר שכבר נפל שדוד ונכרתו, תו לא אמר עד חצי המלכות, ואסתר גם כן לא נצטרכה לבקש על זה, כי הבינו בעצמם שיהיה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

...שכל החיות הטורפות כוונתן להנאתן, וכן ג' המלכיות הראשונות שהיו נמשכות לע"ז ג"ע ושפ"ד, ובשביל זה היו שונאים לישראל שהיו עומדים לשטן על דרכם, והיו חוצצין בפניהם למלאות תאותם וכמ"ש באחשורוש עד חצי המלכות ותעש, ולא דבר שחוצץ למלכות שהוא בנין בהמ"ק, וזה הוא עיקר שנאתם לישראל.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ז, עמ' קמט)

מה ראתה אסתר שזימנה את המן וכו' כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך
36-39

"אסתר מן התורה מנין" [חולין קלט ע"ב] - הרבה טעמים אמרו רז"ל מה ראתה אסתר שזימנה את המן, וחד טעמא שלא יאמרו אחות לנו כו', כדי שיחשבו ישראל אף היא נוספה על שונאינו. ומנין היה לה זה להשתנות עצמה ח"ו מיהודית כדי שיסברו שנפרדה מהקב"ה, והוא חילול השם? ילפה מ"אנכי הסתר אסתיר", שהקב"ה מסתיר פניו כדי שיעשו ישראל תשובה, אף שכביכול חלול השם "למה יאמרו הגוים" וגו'.

(של"ה, פרשת שקלים אות ג)

מבית אביה למדה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם
37-38

בגמרא דידן נאמר מבית אביה למדה. וכבר דחק רש"י בזה מה ענין בית אביה. אבל הענין כך, כי ברעב שונאך י"ל דוקא רעב כמ"ש, או י"ל לא מיבעיא קאמר, אם אינו רעב פשיטא, אלא אפילו רעב, והוי אמינא דתניח אותו מת ברעב - היותו שונאך, מכל מקום מדה טובה להאכילו לחם. נפקא מינה בשני סברות גבי המן, אם ליתן לו לחם או לא כמ"ש. והנה מצינו דשאול הקפיד מאוד שלא בא דוד אל הלחם גם תמול גם היום, ויהונתן דהרשהו ללכת, ביקש שאול להכותו, ואמר לו "בן נעות המרדות" [שמואל א' ב, ל], ומה כל החרדה אם דוד יבוא אל הלחם או לאו, אבל הוא הדבר כמ"ש, כי שאול רוח רעה ביעתתו כאילו דוד עומד עליו בנפשו להרגו, ולכך רצה להרגו, וא"כ ביקש להאכילו לחם כענין אם רעב שונאך וכו'. ומזה נלמד כי "רעב" לאו דוקא, כי לא היה אז חסר לחם לדוד, אלא מאי "רעב" לאו דוקא, רק תמיד אף שהוא שונא הטיב עמו והאכילהו לחם. וזהו מבית אביה - היינו שאול שהיה זקנה - למדה על רעב שהוא לאו דוקא, ולכך חרדה להאכיל להמן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט [ובקיצור בדרוש טו])

הענין, כי יש להבין בשמואל א' [כ, כז] שקצף שאול עד מאוד כאשר לא בא דוד אל הלחם, וביקש להכות ליהונתן שהרשהו לילך, ומה נפקא מינה ליה בו? ואם רצונו להמיתו, לא היה שייך בסעודה שישבו שם אבנר ויהונתן ועבדי מלך משרתי מלך, הלא היה יכול לקרות לו לנגן לפניו ולהכותו בחנית וכדומה. אבל שאול הצדיק רוח רעה בעתהו, כי דוד הוא אויב נפשו וחושב להמיתו, ולכך ביקש הוא להמיתו, כי דן אותו כרודף. ולכך התאמץ שאול להאכיל לחם לדוד, כי כך קבלה בידו "אם רעב וכו' וה' ישלימנו לך", ויהיה נמסר בידו. ולכך הקפיד מאד כאשר לא בא אל הלחם. ומזה למדה אסתר לעשות כן להמן. ושפיר אמרו מבית אביה, הוא שאול המלך, הוא ראש יחוסים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס
40-41

פירש רש"י: אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף רשע זה ולזלזל בכבודי. על פי רש"י, הטעם שהזמינה אסתר את המן לסעודה היה שזוהי שבירת המידות. ראה כמה גדול כוחה של שבירת מידה של יחיד, ובכוחה להציל את כלל ישראל כולו.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, ערב סוכות תשל"ד, עמ' תנט)

טו: קנאתו במלך קנאתו בשרים
42-43

בזמן אסתר הותחל הדבר הזה, להיות נעשה הנס בהסתר ובהתעטף בתוך הטבע, ש"תלקח אסתר אל בית המלך", ותעשה סעודה אל אחשורוש והמן, ואמרו חז"ל קנאתו במלך קנאתו בשרים, גם אמרו שם (טז.) על פסוק "כי אין הצר שוה בנזק המלך", אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך, איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי. ולזה אמרו: אסתר מן התורה מנין, פירוש, מנין דבר זה מן התורה שיהיה נעשה דבר כזה שהקב"ה יעשה נס לישראל ויבוא בתוך סיבות טבע העולם, ואמרו "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'... שזה מורה על בחינת הסתרת הנס הנגלה הנקרא פני ה'.

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק טו)

מה שהקב"ה עושה הנס לישראל בהסתר בתוך דרך טבע העולם, הגם שניכר לכל כי נס ופלא הוא, אף על פי כן נגלל ונסתר הוא בתוך הטבע, כעין נס מרדכי ואסתר, הגם שהיה נס פלא להשיב מחשבת המן הרשע אשר חשב על היהודים על ראשו ויתלו אותו ואת בניו על העץ, מכל מקום לעין העולם נראה כדרך הטבע, כמאמר חז"ל קנאתו במלך קנאתו בשרים וכו', ואמר (באסתר רבה בתחילתו): "מלך חנף" - זה אחשורש, הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו וכו'. ועל זה אמרו חז"ל (חולין קלט ע"ב): אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר פני"... כי הפעולות הגדולות והישועות שעושה ה' בעולמו זה נקרא "פני ה'", כי הוא הפנים להכיר בהן הבורא יתברך על ידי פעולותיו, ובעת שהקב"ה מוכרח להסתיר הנס בתוך טבע העולם, נקרא הסתרת פנים, שמסתיר פניו כביכול מלהביט ולהכיר אותו על ידי נפלאותיו. וזה שאמרו: אסתר מן התורה מניין - היכן כתוב זה בתורה שיעשה ה' נס נפלא כזה ויסתירנו בהטבע שלא יהיה נראה כל כך? ואמרו, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני", שזה נקרא הסתרת פנים, כאמור. ובחינה זו נקרא "סיבת הסיבות", פירוש שהקב"ה מסתיר הנס בסיבות העולם שיוכלו בני אדם לתלות הנס בהסיבה לומר מפני שכך אירע, כמו באסתר, כמה סיבב הקב"ה סיבות להנס במרידת ושתי במלך ובהריגתה ובלקיחת אסתר, וכל זה ודאי מה' הוא בנס. אך שסיבב הקב"ה להסתירו בטבע מפני שלא היו ישראל ראוין לנס נגלה.

(באר מים חיים, פרשת וארא, פרק ח פסוק יד)

שני מיני נסים נמצאים בעולם מאת ה' הטוב, שעליהם שיבח אליהו למרי עלמא ואמר (בהקדמה תנינא בתיקוני זוהר): אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. האחד הוא, מה שהקב"ה עושה נס מופלא ונראה לעין כל בשידוד כל מערכת השמים וכוכביהם ומבטל טבע העולם, כמו להחריב הים לפני בני ישראל או עמידת השמש בגבעון בחצי השמים וירידת המן וכדומה, וזה נעשה על ידי גילוי כבודו יתברך, שעל ידי זה נתגלה כבודו יתברך לעין כל, בהראותו כי הוא אין עוד מלבדו וכל העולם כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, ובידו לעשות כחפצו כאדם העושה בשלו ועל זה נאמר (תהלים לד, יז) "פני ה' בעושי רע" וגו', כי זה נקרא פני ה' מאחר שעל ידי זה נתוודע וניכר שמו יתברך... ועל ידי זה נקרא "עילת העילות", שהוא העילה הראשונה קדמון לכל דבר אשר נברא, והוא המציא כל נמצא וכל הנמצאים בשמים וארץ מן הצורה הראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ, הכל עלולים מאתו יתברך, והוא המציאם מאמתת המצאו, ועל כן כולם בידו לעשות עמהם כאשר יחפוץ, ולקרוע הים ולהעמיד השמש. והשני הוא, הנס הנעשה נסתר ומעוטף בתוך טבע העולם שאין הכל מכירין שמאתו הוא, כמו נס מרדכי ואסתר, אף שהיה נס מופלג והוציא את עמו ישראל ממות לחיים, עם כל זה היה נסתר בטבע העולם, וכמאמר חז"ל (אסתר רבה בתחילתו): הרג אשתו בשביל אוהבו ואחר כך הרג אוהבו בשביל אשתו, ועוד אמרו קנאתו במלך קנאתו בשרים, וזה נקרא הסתרת פנים מאתו יתברך, שמסתיר פניו מלהראות גדולתו והכרתו לעין כל, כי אלו הרחוקים מאור פניו יתברך ורחוקים מאמונתו יכולין לומר שזה נעשה בדרך טבע העולם, ומקרה הוא אשר קרה כך, ולא ה' פעל כל זאת. ועל כן אמרו חז"ל (חולין קלט ע"ב): אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום" וגו'... שאלו היכן מרומז בתורה בחינה זו שיפליא הקב"ה נסיו בהסתר בטבע העולם שלא הכל יראו את פניו כמו שהיה בנס אסתר, ואמרו "ואנכי אסתר אסתיר פני" וגו', שזה הוא הסתרת פנים מאתו, שאף שעושה הנס אינו מגלהו לעין כל, רק מסתירו בטבע העולם שיאמרו רשעי ארץ אשר לא מאת ה' הוא, וזה הכל על ידי עוונות בני ישראל שאינם זוכים שיפליא הקב"ה עמם נסיו בגילוי כבודו יתברך לעין כל, רק בהחבא. ואכן אלו המאמינים בה' ויודעים דרכי אלהיהם יתברך במקצת דמקצת ומשגיחים באמיתיות הלב שלא להשטות עצמו, אז רואה בעיניו כי זה ודאי סיבה מאת ה' להושיע את עמו ישראל רק שנסתר בטבע. ולא זו בלבד שרואין זאת בנס נפלא כמו בנס אסתר וכדומה, רק בכל יום ויום כשמביטין על כל טבע העולם ואת אשר נעשה בו רואין הפלגת נסיו יתברך שאין להם שיעור וערך ונעשים בכל יום ובכל עת ובכל שעה ורגע... ובחינה זו אין הכל זוכים אליה כי אם אינון זכאי קשוט הממיתים עצמן על עבודת בוראם ונותנים לבם עליו ומשגיחין בכל אשר יעשה הקב"ה בעולמו, אז רואין בחוש ממש כי אין מקרה בעולם לומר זה אשר קרה כך וכך, רק יודעים ומאמינין שהכל מאת ה' היתה זאת, והוא המושיע לעמו ישראל מכל צרותיהם תמיד בכחו ברוב רחמיו וחסדיו, רק שמסתירו בתוך איזה סיבה בטבע העולם. ועל זה אמר "וסיבת הסיבות", כי האדם אשר על הארץ אינו רואה כי אם הסיבה ונדמה לו שהסיבה בא אליו ממילא במקרה העולם להצליח ולהוושע בכל עניניו, אבל האמת הוא שהקב"ה וברוך שמו הוא המסבב כל הסיבות, ומפליא נסיו עם כל האדם תמיד בתוך הטבע.

(באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק יח פסוק א)

נסים שהם נסתרים בתוך טבע העולם נקראים בשם הסתרת פנים, שהקב"ה מסתיר פניו כביכול שאין הכל רואין את פועל ה' בדבר ההוא וסוברין מקרה הוא שקרה כך. אם לא אלו המאמינים בני מאמינים שיודעין אשר אין דבר קל בטבע העולם נעשה במקרה כי אם הכל בהשגחה מאתו יתברך. כי הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ותמיד עיני ה' המשוטטים בכל פינות העולם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ובחינה הזו התחיל בנס מרדכי ואסתר, אף שהיה נס נפלא נראה לעין כל, מכל מקום היה מלובש בטבע העולם, שתלקח אסתר אל בית המלך ולבקש מלפניו על עמה. וכמאמר חז"ל (ריש אסתר רבה): הרג את אשתו מפני אוהבו הרג את אוהבו מפני אשתו, ואמרו קנאתו במלך קנאתו בשרים, ואמרו שם (לקמן טז.): איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי וכו'. על כן אמרו (חולין קלט ע"א): אסתר מן התורה מנין, פירוש היכן מרומז דבר זה בתורה שיעשה הקב"ה נסים כאלה שיהיו מלובשים בטבע העולם. ואמרו: שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני" - זה הוא הסתרת פנים הנאמר שאין הכל מכירין פני ה' אשר בדבר ההוא.

(באר מים חיים, פרשת נשא, פרק ו פסוק כד)

אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא דכתיב שבעים בלחם נשכרו
46

אומות העולם יודעים כי מצות צדקה רבה... וזהו שהיה טוב בעיני כל השרים לחלקם לעניים, וכן עשה המן [עיין בשמו לקמן טז ע"א]... גרמה זכות צדקה להמן שלא נכלה זרעו, רק בניו חזרו על פתחים, כי צדקה תציל ממוות. ועל ידי כך זכה שיצאו ממנו גרים [גיטין נז ע"ב]. וזהו מאמר חנה, שבעים בלחם נשכרו, שדרשו חז"ל על בני המן, "רעבים חדלו", פירוש, הואיל שהיה זן רעבים, מכח זה בלחם נשכרו, ולא באו למוות. והנה ראוי היה הגאולה בימי עזרא להיות גאולה שלמה להיות ירושלים רבתי עם, כאמרם ביומא [דף ט ע"ב] לעלות כחומה, אמנם הואיל ולא נכרת זרעו של עמלק לגמרי, כי ע' בנים נשארו, לא היה הכסא שלם ולא היתה גאולה שלמה, רק עלו מתי מעט כדלת, כמאמר חז"ל, ועמים מעוטים כל הקהל ד' רבוא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

טו: נדדה שנת המלך
48

[מוכח שלא היה בליל ט"ו ניסן, שלא כפייטן שאמר "עוררת נצחך עליו בנדד שנת לילה" - בליל ט"ו].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לא ע"א - לטקסט)

ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאיליהן
53

אמנם כשנאנס מלעשות מצוה, ודאי לא נעשה קלקול בהנחת השל-יד, שהרי "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קדושין מ). וממילא קדושת הנפש מתעוררת לקודש כפי מקורה, אלא דאונסה כמאן דלא עבר וא"כ לא בטל מצוות עשה, אבל לא כמאן דעבד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו, ועי' ש"ך חו"מ סי' כא סק"ג), דעכ"פ לא עשה הפעולה עד שיהיה מלך על כחות השמאל לגמרי, ועד שיהיו בטלים ממש בהנהגה, דהיינו שיהיה שם ד' נקרא מאליו, כמו שדרשו רז"ל על "ויהיו נקראים": "מאליהן", דהיינו "משימים עצמם כבהמה" (חולין ה) שכתבנו במק"א: בלא בחירה כמעט, רק נמשך אחר רצונו של מקום ב"ה באהבה רבה בלי מצרים.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, חבש פאר, פרק טז, דרוש ד עמ' סה)

ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאיליהן וימצא כתוב וכו' מלמד (טז.) ששמשי מוחק וגבריאל כותב
53-טז.

וזה הוא שהקב"ה עושה הכל מידה כנגד מידה, דכתיב במגילה, ויהיו נקראים - מלמד שנקראים מעצמן, ופירשו המפרשים דזהו קודם "וימצא כתוב", כי מתחלה לא היה נכתב כלל, ונקראים מעצמן שלא מתוך הכתב, ואחר כך בא גבריאל וכתבו, ולכך כתב ראשון "ויהיו נקראים", קודם "וימצא כתוב", דאם לא כן הוי ליה למימר להיפך. ונראה כי התוספות כתבו הא דמודעא רבה לאורייתא [שבת פח ע"א], הכל בתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב קבלו ברצון, ואמרו "נעשה ונשמע". ולפי זה מה דהוצרכו לקבל בימי אחשורוש, היה לתורה שבעל פה. וא"כ שילם הקב"ה מידה כנגד מידה, כי הם קבלו התורה שבעל פה מה שלא ניתן ליכתב, אף מתוך ספר זכרונות היו נקראים מה שלא בא בכתב כלל וכלל ונקרא בעל פה, והיא מידה כנגד מידה. וישרים דרכי ה'.
אך זולת פירוש המפרשים נראה, דלכך היו נקראים, כי מה שגבריאל כתבו ולא אחר, הוא, דהא אמרינן [שבת יב. סוטה לג]: אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, זולת גבריאל שמבין בשבעים לשון. ואם כן כאן היה צריך לכתוב לשון פרסי שיבינו אחשורוש, ולכך לא היה יכול לכתוב אותו זולת גבריאל... מלאכים, אפילו גבריאל, אף שמדברים בכל לשון, אבל הכתב אין כותבין רק אשורית שיש בו קדושה, כי כל אות מרומזת בתגין וקוים על שם הוי"ה ברוך הוא. ולפי זה אף שבא גבריאל וכתבו ענין מרדכי בלשון ארמאי או פרס, מכל מקום הכתב אי אפשר לכתוב רק אשורית. ואיך היה אפשר לעבדי המלך אחשורוש לקרות אשר לא מבני ישראל המה? ולכך קאמר הגמרא שהיו נקראים מעצמן, ובאמת לא קראוהו כלל, להיותם בלתי מכירים הכתב. ומזה דייק הגמרא שגבריאל כתבו, כי אילו היה נכתב מבני אדם, היה נכתב בלשון וכתב הניתן לקרות למשרתי מלך, א"כ לא היה הנס לקרות מעצמו, וכל אמעוטי בניסא ממעטינן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)


טז ע"א

ששמשי מוחק
1

והטעם שלא היה תיכף למרדכי יקר, הוא כי מרדכי לא ביקש זה, כי מרדכי יתיב בהאי פחדא כל היום, כי המה חשבו מחשבות רעות עצות עמוקות לאבד אחשורוש ואסתר, רק הם לא הבינו ולא ידעו שמרדכי היהודי ידע בלשונם, ובמרדכי כתיב "בכל יום מתהלך לדעת שלום אסתר", והיינו שהיה מתהלך לבקר בפתחי עבדי המלך ולשמוע מה ידברו, כי הם לא פחדו ממנו כי לא חשבו שהוא מכיר לשון זולת עברי, ואילו היה נעשה לו יקר, נתפרסם הדבר, ולכך לא ביקש דבר. ולכך אמרו חז"ל ששמשי מחקו, ולכאורה קשה, אטו בשופטני עסקינן שסופר המלך ימחוק מספרי המלך אשר לא כדת? אבל לפמ"ש ניחא, כיון שלא ביקש יקר, א"כ רצונו של אדם הוא כבודו ובידיעתו מחקו. ואחשורוש הרגיש בזה, ולכך אמר סתם "למי אשר המלך חפץ ביקרו", ולא אמר שהוא גמול לו אשר הציל למלך, כי לא רצה לפרסם הענין שמרדכי מגליא רזיא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח בסופו)

הכין לו תנא לו הכין
4

אמרו חז"ל "לומר למלך לתלות מרדכי על העץ אשר הכין לו", תנא לו הכין... כי ביוסיפון לרומים, וכן הנוצרים בביבולי, שבהם נוסח האגרת השניה שכתב אחשורוש להשיב ספרי המן, נאמר בה, כי כוונת המן היה להרוג את אחשורוש, כאשר יהיה משולל מאסתר ומרדכי ע"ש. ואגרת זו כתב מרדכי ח"ו לשקר, אבל ידעו כי זו היתה כוונת המן. וא"כ העץ גבוה נ' שעשו לתלות בו ראשי עם לעשות בו פומבי לכל כנודע, הכין המן לתלות עליו אחשורוש, ואחר כך חשב לתלות בו מרדכי. וזהו "לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו", הרצון, לו - למלך, כי בתחילה הכין אותו לתלות בו המלך. וזה מאמר הגמרא תנא לו., פירוש לאחשורוש, ומלת לו מוסב על המלך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

הכין לו תנא לו הכין וכו' ויאמר חרבונה וכו' אף חרבונה רשע באותה עצה היה
4-47

בעונות הרבים צרי ישראל רבים, עד שאמרו שגם חרבונה היה אויב למרדכי, רק משנאתו להמן אמר כן. ונראה דלמדו כן, דמה ביקש בזה באמרו למלך כי העץ העומד בבית המן "גבוה חמישים אמה" אמה, מה נפקא מינה אם גבוה או נמוך? אבל ידוע כי מנימוסי מלכות, אם שרי מלך הקרובים למלכות מגיע להם משפט למות, אינם נהרגים פומבי, כי זהו גנאי למלך, רק בהצנע בחדרי חדרים. ולכך זה חרבונה לא ביקש להצדיק את מרדכי כי אין לו משפט מות, אדרבה, זהו נכון שחייב מיתה, כי עבר מצוות מלך, רק הואיל הוא משרי מלך ודיבר טוב עליו, אינו ראוי שיהיה נדון בפומבי ויהיה למלך ללעג, ולא יאתו עוד אנשים להציל למלך מרעתו, כי יאמרו מה עשה מרדכי ומה הגיע לו, רק היה לו לדונו בצנעה. אבל הוא עשה עץ גבוה נו"ן אמה לתלות עליו, שיהיה לעין רואה לכל בני עיר מרחוק, וזוהיא מרידה במלך. ונתכוון לרעת שניהם, והבן. ובאמת המן עשה עץ גבוה נו"ן, היינו כמ"ש כי מרחיקים הקברות מהעיר נו"ן אמה מפני ריח רע [ב"ב כה ע"א], והוא ביקש להרגו בתוך עיר, ולכך הרחיק הגביה נו"ן אמה, ודא ודא אחת היא. אך ידוע [ילקוט ראובני אמור בשם ציוני] צדיקים אף במותם אין להם ריח רע, אדרבה מעלים ריח כבשמים, ולכך אילו היה העץ למרדכי, לא היה צריך גבוה כל כך, רק הואיל והיה להמן הרשע, הוצרך הגובה הזה. וזוהיא כוונת מאמר חז"ל על העץ אשר הכין לו, תנא לו הכין... דלמרדכי אין צריך הכנה בעץ גבוה כל כך, רק כל הכנה היתה להיות שהוא יהיה הנתלה, וצריך גבוה כך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן
8-9

מרדכי, כי ראה שהמן גובר, ולא ראה לכבשו כי אם בתורה, וכמ"ש בתרגום שני, כי לקח תינוקות מבית רבן ולמד עמם, ובכל מקום היה תורה, וכן דרשינן "ליהודים היתה אורה" - זו תורה [מגילה טז ע"ב], כי התורה היא מגינה, והיא כתריס בפני פורענות. ולכך בכל צרתם לא זזו מכותלי בית המדרש, ואפילו בשעה שבא המן למרדכי וחשב מרדכי כי בנפשו הוא, היה לומד הלכות עומר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

במ"ש דהיה עוסק בהלכות עומר והלכות קמיצה. ויש להבין מה זה שעסק בהלכות קמיצה, מה נשתנה זה מכל קרבנות?... מרדכי נסתפק אי גם עליו נגזרה גזירה משמים וא"כ תפלתו קשה או לא [עיין בשמו לקמן בענין שב לשקו]. והיה הענין לחקור סיבת גזירת המן, כי במדרש [אסתר רבה פרשה ז, כה] מבואר כי גזירת המן בשביל מכירת יוסף: אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל, אף "המלך והמן ישבו לשתות" וכו'. וא"כ יש כאן ספק, בנימין דלא היה בהסכמה ההוא וחף מפשע, אם גם בניו בכלל העוון או לא? ודבר זה יובחן מן שקלים, דמבואר ג"כ במדרש [בראשית רבה פרשה ד, יז] דהיה בשביל מכירת יוסף דמכרו בה' שקלים, לכל אחד מחצית שקל, ומכל מקום חייב יוסף ובנימין ליתן שקלים. אך אם אמרינן דכהנים ולוים פטורים משקלים, שמע מינה דאין הטעם משום מכירת יוסף, דא"כ לוי היה בראש כנודע.
ומבואר במשנה דשקלים [פ"א מ"ד] כי טענת כהנים אם הם מביאים שקלים א"כ עומר שלהם, ואיך תהיה נקמצת "כל מנחת כהן כליל תהיה" וכו'. וא"ש, כי מרדכי עסק בקמיצת עומר, שמע מינה דכהנים פטורים, ועל כרחך דשקלים לא היו בשביל מכירת יוסף. אם כן שפיר י"ל דבנימין לא יענש כי לא היה בכלל מכירה כנ"ל. ולכך הוא ואסתר דבאים מבנימין חופשים מגזירה, ושפיר שלח לאסתר לבקש, וגם הוא שב לשקו ותעניתו להתפלל, כי לא עליהם הגזירה משמים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

"בית יעקב אש" הוא על ידי תורה, ד"הלא כה דברי כאש נאום ה'" [ירמיה כג, כט], ולכך למד מרדכי תורה, ובזה "כל לשון תקום למשפט תרשיע".

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

העומר נקצר מן התבואה החדשה, ועד אז אסור לאכול חדש ואסור אפילו לקוצרו, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ז, יג): "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר". בזה מכריזים אנו שה' נותן לחם לכל בשר, אליו עינינו תלויות, לתבואה הזאת, לברכותיו, לטלליו ולגשמיו. על כן, הקצירה הראשונה ניתנת לו בקרבן מנחה, כהודעה שקוינו לו באמונה ובבטחון, וכהודאה ותודה על שבירך אותנו בקציר זה. דבר זה רמוז גם בדין שעומר זה בא מן השעורים (מנחות סח:), שהם מאכל בהמה... הקב"ה רצה לרמוז לנו בתחילת התבואה החדשה, שהאדם כמו הבהמה, תלוי בחסדי ה'... וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה כח, ג): "...יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן הדין, 'שבועֹת חוקות קציר ישמר לנו' (ירמיהו ה, כד) - ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים. ואימתי? באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת". פירוש: אל תחשבו שכיון שהחורף חלף והיו גשמים ויש כבר תבואה, אין עוד צורך להתפלל אל ה' על תבואה זו, שהרי אפילו כאשר יש תבואה, אם בתקופת הקציר יֵרדו גשמים ויהיו רוחות רעות וטללים רעים, התבואה תלך לאבדון... ומשום כך מניפים את מנחת העומר, כפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כח, ה): "...מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים".
היסוד העיקרי כאן הוא שהאמונה קבועה במנחת העומר, כי מנחה בכלל מסמלת אמונה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' ["ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב, א)]? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר, העני, שקשה לו להביא אפילו קמח למנחה, ומ"מ הוא מקריב מנחה בבטחון שהקב"ה יפרנס אותו, מחשיב לו הקב"ה את הבטחון הזה כמסירות נפש, שהיא שיא ושלמות הבטחון. ומאחר שמנחת העומר מסמלת את הבטחון בה', בחר מרדכי ללמוד וללמד דוקא עליה כאשר ריחפה גזירת המן על ראשם של ישראל, כדברי חז"ל...: "אזל [המן] אשכחיה [למרדכי], דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... אמר [המן] להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה...". פירוש: מרדכי לימד הלכות קמיצה שלא היו נוהגות אז, שהרי לא היה המקדש קיים, ומכל מקום לימדן מרדכי כאות בטחון שעוד יהיה מקדש, ועוד יהיו ישראל מביאים שם מנחות.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' שא-שב)

טז. אתא מלי קומצי קמחא דידכו
14

וכל מי שמקדים ומזרז ביותר לעשות הסעודה בהשכמה הוא משובח בעיני, וכן כתב מהר"ר איסרל"ן שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית. וטעמא דמסתבר הוא, דהא זו הסעודה היא נגד סעודת אסתר שעשתה על המלך, ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול. ובסעודה זו נתלה המן, ונתנו הקדמונים סימן "וישבות המן ממחרת", כלומר המן נתלה במחרתו של פסח שהוא יום שני בעת העומר, כדאיתא ברבות מגילה (אסתר רבה י, ד) שאמר לו המן מלי קומץ עומר שלך כו'. וסימנא מילתא שאמר ממחרת נתלה, שמע מינה שסעודת אסתר היתה במחרת. על כן ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויתחיל סעודתו במחרת בזמן הסעודה.

(של"ה, מסכת מגילה, פרק נר מצוה אות יא)

אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי
14-15

ויובן גם כן מ"ש במדרש [ילקוט שמעוני אסתר ו] כי כאשר קרב למרדכי להרכיב אותו בסוס המלך, היה מרדכי עוסק בפרשת עומר, א"ל מאין בא זה, א"ל לא מחיטים רק משעורים, א"ל אתי הך ודחיה עשרת אלפים ככרי כסף דידי. ויש להבין למה עסק אז במנחת עומר, ואם כי היה ט"ז בניסן, מאי קמ"ל המדרש בזה? ומה נפקא מינה אי מחיטים או משעורים? ומנא ידע המן שזה דחה עשרת אלפים, דלמא דברים אחרים?
אבל יובן כי באמת צריך טעם, למה נעשה נס כזה על ידי אשה, ואין זה כבודם של ישראל... בימי המן בגלות שהיו ישראלים בתכלית הבוז ופירוד, נתונים בגוים לשבי ולביזה, והיו ארצות ההמה שטופים בזימה למאוד כנודע, מ"מ הנשים היו צדקניות, ולא היה בהן שכולה... ולכך נעשה הנס על ידי אשה, כי בזכותן נעשה כזה, כי הן לא זנו אחרי אחרים. אבל המן וצרי ישראל לא חשבו כזאת, כי חשבו כמו מצרים, אם בגופם שלטו ועם מפוזר ומפורד איך ימלטו מזנות? וידע שא-להים של אלו שונא זימה, ולכך חשב כי יהיו ידיו גוברות, כי ראה ה' בם ערות דבר ושב מאחריהם... והנה ידוע [עיין זוהר ח"ד צז.] הטעם למה מקריבין למחרת הפסח מנחת עומר, הוא מהך טעמא, כי בצאת ישראל ממצרים נחשדו כל הנשים לזונות עם מצרים כהנ"ל, אם בגופן שלטו וכו', ולכך הקריבו מנחת סוטה, מנחת קנאות הבא מן שעורים, ובצאתם ממצרים הוסיפו לשתות מי מרה, הם מים מאררים... ולכך בפסח מנחת עומר, מנחת קנאות כסוטה, שלא חטאו, ואם יחטאו, והיו לאלה בקרב הארץ ח"ו.
ולכן המן שהיתה כל מגמתו שהנשים מלאות זימה, ועל ידי כן חשב שה' סר מאתם, כי הוא שונא זימה, ולולי כן ידע שה' ילחם להם, וכבואו אל מרדכי אמר לו מנחת עומר, א"ל משעורים שהוא מנחת סוטה מנחת קנאות, כאומרם שלכך שעורים, היא עשתה מעשה בהמה אף מנחתה מעשה בהמה [סוטה יד ע"א]. וכשמוע המן, אמר זה דחה עשרת אלפים ככר כסף דידי, לשוא שמרתי, אמרתי בידיהם זימה, ועכשיו אני רואה כי בעומר נבדקו הנשים. ואף בימי מרדכי ואסתר קרבו בבית המקדש, כי מזמן כורש הראשון כבר קרבו, כמ"ש [מגילה י.] מקריבין אף על פי שאין בית, כי מימי כורש הראשון התחילו להקריב אף שלא נגמר בנינו... אך הוסיף ביותר, כי מבואר במדרש [אסתר רבה ז, ט] לפי גירסא ישנה, דאמר המן שרצונו ליתן בעד כל איש ישראל מאה שקלים... כי ערך ישראל חמשים שקל בשקל הקודש, ושקל הקודש כפול משקלים סתם, ולכך נתן ק' שקלים, ועיין מ"ש, כי ככרות המן משל פרס היו כבדים ביותר מככרות האמורות במשכן, כי בפרס היו ככרות משקלן יותר, ולכך נתן בעד כל אחד מאה שקלים. והנה המן הוציא שם רע על בנות ישראל לזנות תחת בעליהן, ושקר ענה בם, כאשר מנחת עומר מנחת קנאות מעידה, והמוציא שם רע ענשו מאה שקלים, וא"כ חזר המנין ליו"ד אלפים ככרי כסף, ולכך אמר אתי עומר ודחי יו"ד אלפים ככרי כסף דידי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

כחות החיצונים שמהם הפורענות באה לעולם, כשישראל מחוברין לאביהן שבשמים בהכרח שכחות החיצונים בורחים משם... הוא מה שאמר המן אייתי מלא קומצי דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, כי הקומץ נקרא בלשון הכתוב "אזכרתה", ובאמצעות הקומץ נעשה הכל מחובר לגבוה. וזהו לשון "עומר", שהוא לשון קיבוץ וקישור כמו עומרי תבואה, וזה עצמו שדחה את שקלי המן.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ו, עמ' לח)

עמלק תמצית הרע של עשו, וכחו היה נמי בפנימיות... כתיב "ותלבש אסתר מלכות", ואמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק[לעיל טו ע"א], היינו שהגיעה כ"כ לרום מעלתה הנסתרת פנימיות שבפנימיות עד שרוה"ק שהוא נמי כח פנימי היה כלבוש אצלה, ומכלל שהיא עצמה הגיעה לרום מעלה יותר ויותר, ושמה השיגה שאלתה. וזה עצמו שאמר המן אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי, דאגודת האצבעות רומזת לכניסת היהודים לצום, והמלא שבתוכם רומז לפנימיות, והוא שדחה לכחו של עמלק, כח פנימי רע כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרע"ט, עמ' קמז-קמח)

אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי וכו' עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי
14-15

יש להבין, במה שאמרו כי המן אמר אתיא מלא קומצא דידכו ודחי יו"ד אלפים ככר כסף דידי, מה ענין קומץ שהוא קרבן לה', מן יו"ד אלפים ככר שנתן למלך אחשורוש? וחברותא כלפי שמיא? ואם יתן איש מתנה למלך בשר ודם הירצה לה'? וכן אמרו [שם יג ע"ב]: גלוי וידוע שעתיד המן וכו' לפיכך הקדים - מה זו קדימה? זהו שקלים לקרבנות וזהו למלך טפש ורשע. וגם לא מצינו בקרא שנתן, הלא אמר "הכסף נתון לך"? אבל הענין כי אמר "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", כך פירושו הכסף והעם, שבשניהם תעשה כטוב בעיניך, ותכלית הטוב לחלקם לעניים, וכן אומות העולם יודעים כי מצות צדקה רבה, ולמדו מנבוכדנצר מלכא, "וחטאך בצדקה פרוק" [דניאל ד, כד], ואמרו חז"ל [ב"ב י ע"ב] "צדקה תרומם גוי". וזהו שהיה טוב בעיני כל השרים לחלקם לעניים. וכן עשה המן, וחשב שזהו יותר מכל קרבנות, דכתיב "ונבחר לה' מזבח". ולכך תמה שאיך מלא קומצא קרבן ידחה יו"ד אלפים ככר כסף לעניים, שהוא טוב בעיני ה' מכל הקרבנות? ולכך השיב מרדכי כי הצדקה מיוחסת לי, כי הכל שלי, עבד שקנה נכסים וכו'. וא"כ שכל בטחון המן שיצליח היה הואיל פיזר נתן לאביונים כהנ"ל, ולכך בעת הזכרת הנס צריך מתנות לאביונים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

כי סליק בעט ביה וכו' בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך
24-26

"ואתה על במותימו תדרוֹך" -...אתה, בעזרת ה' ובישועתו, תפיל ותשפיל את גאוות הגוים ואת אליליהם יחד, ותדרוך על במותיהם, על כל המקומות הגבוהים והגאים, ותשפיל אותם תחת כף רגליכם... והספרי (פיסקא שנו) מביא: "שנאמר (יהושע י, כד): '...שימו את רגליכם על צוארי [חמשת] המלכים האלה'". ודבר זה אינו רק ברכה, אלא מצוה וחיוב לדרוך על הגוי ולהשפילו עד שיכיר בה' וייכחש לו. ונראה שזאת כוונת חז"ל שאמרו: ...גחין [התכופף המן] וסליק [עלה מרדכי]. כי סליק, בעט [מרדכי] ביה. אמר ליה: לא כתיב לכו: 'בנפוֹל אויבְך אל תשמח'?! אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו [שרוצים לחלל את השם ולהכחיד את ישראל], כתיב: 'ואתה על במותימו תדרוֹך'! כלומר, שיש חיוב ליהודי לדרוך ולהשפיל את הגוי שמכחיש את גדולת ה' ואת אלוקותו. ולכן אמר הקב"ה (דברים יא, כד): "כל המקום אשר תדרוֹך כף רגלכם בו - לכם יהיה!" מפני שהנצחון - דריכת כף הרגל וכיבוש הגוי - הוא קידוש השם והוכחת גבורתו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי דברים פרק לג, פסוק כט, עמ' תלד)

וישב מרדכי אל שער המלך וכו' ששב לשקו ולתעניתו
30-31

מאין למדה הגמרא זה? אבל ידוע כי שער המלך היינו לדון דין, כדכתיב [דברים כה, ז] "ועלתה יבמתו השערה", וכהנה רבות במקרא... וזהו "מרדכי יושב בשער", כי ישב שם לשפוט בכל עבדי ומשרתי מלך. וידוע בגמרא [ביצה לו ע"ב] אין דנין ביום טוב. ומבואר בירושלמי [שם] כי מלבד גזירת חכמים שמא יכתוב, היה איסור משום דאתי למנוע משמחת יום טוב. והנה הגמרא ס"ל כמבואר שם, דהיה עוסק בהלכות עומר, דהוה מעשה דהכרזה וכדומה הכל בי"ו ניסן ויום טוב שני של גלויות. וקשה, איך שב לשער לדון ביום טוב? ואם כי עדיין לא נגזרה גזירה שמא יכתוב, מ"מ הא איכא טעם מונע משמחת יו"ט? ולזה קאמר מידי טעמא משום מניעה משמחת יו"ט הוא, הא שב לשקו ותעניתו והתענה ביום טוב ההוא, וא"כ מה מניעת שמחת י"ט שייך בזה, ולכך ישב בשער לשפוט בסנהדרין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

היפה ענף וכולם כתבו במ"ש וישב מרדכי אל שער המלך, ששב לשקו ותעניתו, כי מרדכי החמיר להוסיף ולהתענות אף ביום ט"ז, אף שכבר תמו שלשה ימי תענית... יש להבין ג"כ, מה צורך היה לנס זה שבלילה נדדה שנת המלך וכו' והרים למרדכי בכבוד, מה צורך היה לנס זה? היה די אם אסתר תבקש על עמה ומולדתה שיחרה אף אחשורוש בהמן ויצו לתלותו, כי לא נתלה בשביל מרדכי רק "על אשר שלח ידו ביהודים", כדכתיב, וא"כ מה צורך לנס הראשון? אבל ידוע מה שאמרו חז"ל [ב"ק צב ע"א]: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה...
והנה אז היתה כל ישועה על ידי תפלת מרדכי, כדאמרינן [מגילה יב ע"ב]: בן קיש, בן שהקיש דלתי מעלה. וכל זמן שהיה מרדכי בתוך הצרה, לא היתה תפלתו מועילה כל כך לבטל הגזירה ולהשיב מחשבת המן בראשו. ולכך קרה ראשון נס למרדכי, שאז נמלט מרדכי מגזרה, כי לא יתכן לאיש אשר רכב בלבוש וסוס מלכות וקראו לפניו "ככה" וכו' שיפגעו בו להמיתו. ואם כן כאשר נמלט מרדכי מצרה, היתה תפלתו מועילה על ישראל, כי הוא כבר נענה ואינו עוד בגדר אין חבוש וכו'. ולכך כאשר ראה מרדכי שניצל על ידי נפלאות ה', הבין שעכשיו יש מקום לתפלתו, ולכך מיהר לשקו ולתעניתו להפגיע בעד ישראל, כי אז תפלתו מקובלת.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

טז. כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי וגו'
32-33

ואמרו ויאמרו לו חכמיו - אפילו מאומות העולם אם אמר חכמה נקרא חכם, שאמרו לו אם מיהודים הוא, אם התחיל ליפול לפניו "נפול תפול" וכו'. יש להבין מה דבר חכמה יש בזה, ומה היתה שאלת המן, ומה היתה התשובה. אבל הענין אמרו [בראשית רבה עה, ו]: אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל, שנאמר "והיה בית עשו לקש ובית יוסף להבה", ומקשינן: הא כתיב "בית יעקב אש" ואף זה כדאי לשרוף קש. ותירץ כי ודאי פשיטא אם כבר החל עשו ליפול, כל בני יעקב גוברים עליו, אבל תחילת הנפילה צריכה על ידי יוסף, ולכך נמשל ללהבה, שמתחלת הדליקה, ואחר כך "בית יעקב אש", לגמור השריפה. ולכך נאמר ביהודה [בראשית מט, ח] "ידך בעורף אויבך", היינו שכבר התחיל לנוס, ואמרינן [סוטה מד ע"ב] תחילת נפילה ניסה, אז יהודה ג"כ גובר לגבור בידו החזקה. והנה כתבו המפרשים על מרדכי שנקרא "איש יהודי", כי אצל המן היו כל הגולים עם יכניה מירושלים, ששם מושב שבט יהודה, נקראים יהודים, כי רובם היו יהודים, והיה אצל המן מתואר לשבט יהודה, ע"ש ברש"י [אסתר ב, ה, ד"ה איש] ואבן עזרא ויתר מפרשים. ומזה תבין כי המן הלך אחר שיחות המון וחשבהו ליהודי, דכתיב "מרדכי היהודי", וא"כ לא פחד לנפשו, כי ידע כי אין לזרע עשו פחד רק מבניה של רחל. אבל הם השיבו לו דבר חכמה, אמת אם כבר לא החלות ליפול, אבל כיון דניכר דמשמים נלחמו בך שהחילות ליפול, אף שהוא מזרע יהודה נפול תפול לפניו, כיון דכבר החילות ליפול, וזהו דבר שאמרו לו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם
32-33

ב"ר פפ"ט [ו]... "ד"א 'וישלח ויקרא' (בראשית מא, ח) - להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם מעמדת ה' חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נתן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה ובינה וגבורה...", והעיר שם רבינו: "ע' רש"י דברים ל' ג' וע' מגילה טז: אפי' באוה"ע נקרא חכם".

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 461, הערה 79)

כי נפל תפול לפניו וכו' כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
35-37

אמרו נפל תפול לפניו, שתי נפילות הללו למה, אלא אמרו הם נמשלים לעפר והם נמשלים לכוכבים, כשהם יורדים עד לעפר, וכשהם עולים עד לכוכבים. והדבר בעצמו תמוה, מה פירושם של דברים הללו, ומה ענינם בעצתם להמן?... הענין, לא ייגאלו ישראל עד דשכיבתא לעפרא, והיינו אדם שהוא יושב על כסא יכול לנפול על הדום, ומן הדום יכול ליפול על קרקע, אבל על קרקע כשנפל תו לא יוכל ליפול יותר, כי הוא בתכלית השפלות ונמיכות... וזהו הדבר שאמרו יועצי המן: כשהם נופלים עד ארץ ותהיה תכלית הנפילה, כי משם תו אי אפשר לנפול, ואז כשהם מגיעים למידה זו, אז עולים עד כוכבים. לכך ישראל נפלו בתכלית נפילה שנגזר עליהם כליון אז יעלו, ולולי שהיית מסבב עליהם נפילה כל כך לא היתה סיבה להיות עולים. וזהו מאמרם "אם מזרע יהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, כי נפול", פירוש שכבר נפל בתכלית נפילה, אזי "תפול לפניו" - אילו לא נפל כל כך, לא נפלת לפניו, אבל כשנפל כל כך הרי מתחילה עלייתו. וכן תמיד כשאנו בתכלית השפלות מתחילה העלייה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט בסופו)

אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים
36

הנפשות של הדומם, הצומח, החי והמדבר, בכלליותם קשורות הן זו בזו, ובפרטיות צביונן הן הולכות ומתחלקות אלו מאלו. כל מה שהמדרגה היא יותר נמוכה, הכללות יותר פועלת עליה מהפרטיות. והפרטיות הדוממת היא מצד הנפשיות כמעט כאלו אינה, ונבלעת היא בעיקרה בהכלליות של נפש הדומם. בצומח, מתחילה כבר הפרטיות להיות מוכרה לפי המינים, והפרטיות האישית היא כמעט בלועה כולה בהמיניות. ובחי מתגלה כבר איזה רושם של פרטיות אישית, ומכל מקום רובה היא מובלעה בהמין, וזהו הגורם את השיווי של כל ארחות החיים המיניים שבבעלי החיים, וכיוון הפעולות שבבעלי החיים החברותיים, כהדבורים וכיוצא בו. והחילוק הגמור האישי מוצא הוא מקומו בהאדם. וחוזר אחר כך יסוד האחדות להתגלות בכנסת ישראל, שמעוצם עלייתה קנתה לה הנפשיות הכללית של האומה את היתרון הכללי אשר בדומם, בצומח, ובחי. אומה זו נמשלה לעפר, וזו היא עצמה מעלתה העליונה שנמשלה גם כן לכוכבים, ו"רבבה כצמח השדה נתתיך", ו"אתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם", אתם קרוים אדם, שסגולת הדוממיות הטובה והמופלאה נשארה בה, מראש צורים, שאמר "ואנכי עפר ואפר", "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ח אות פח = אורות הקודש, חלק ב, עמ' תיד)

כשהן יורדין יורדין עד עפר
37

...ומיוחדים בזה ישראל עם קדושו שכשהם עולים עולים עד לכוכבים, וכשהם יורדים יורדים עד עפר. וראוי לשים לב וכי לא די במה שאינם עולים, אלא שעוד צריכים להיות יורדים עד עפר? אולם הירידה הלזו אינה לשם ירידה אלא לשם חזרתה להשורש, דהנה יסוד הגידול לקוח משרשו, מראשית יצירתו, שמיד כשנוצר ניתן בו כח הגידול, וכל פעם שנצרך להתגדל צריך לשוב לראשיתו לשאוף משם כח גידולו, שהרי יצירה בלא כח גידול אינה נחשבת ליצירה, ואף גם הדומם יש בו כח מכשיר לגידול דברים אחרים, כמו העפר שיש בו כח לגדל זרעים וצמחים וכיוצא. באופן שבלי השורש הראשי בעת התחוללותו אין שום מציאות של גידול, ולהיות שהושם בכל דבר כח דוחף לגידולו, לכן הוא חוזר תמיד אל שרשו הראשי ומבקש את גידולו. וכשיודעים ומשתמשים בירידה זו לביקוש צד הגידול - מתגדלים ופורחים. אולם אם אין ידיעה כזו, הרי זה לירידה, כי כל זמן שאינם מוצאים את צד הגידול, הרי כח הדוחף הלזה מורידו ביותר לשרשו, שיסודו הוא ביקוש וחיפוש אחרי גידולו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב פ"ו מ"ב, עמ' רלח)

כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
37

צריך אני להודיע ענין אדם הבחיריי הכולל עליונים ותחתונים, כשהוא עולה עולה עד למעלה וכשהוא יורד יורד עד למטה מטה מטה, דוגמא למה שאמרו במסכת מגילה אומה זו משולה לכוכבים ומשולים לעפר, כשהן עולין עולין וכו'. והענין, דע כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שהואצל אצילות קודש סוד האחדות הנקרא אדם העליון, כמו שנאמר, "ועל הכסא דמות אדם", כן עשה אדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, והוא הנקרא עולם הקליפות יש בו עשר ספירות ושבעה היכלות. וכמו ד"ו פרצופין בתפארת ומלכות כולל אצילות הקודש, כן בקליפה סמאל ולילית בר מינן. ושמותיהן ועניניהן מבואר בארוכה בפרדס בשער התמורות.

(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה) אות יג)

עיקר הנבראים הוא האדם, ועיקר האדם - כנסת ישראל... צריכים אנו להבחין באדם שתי בחינות הפכיות שיש לו, והוא מה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה יד, א), "זכה, אומרים לו, אתה קדמת לכל מעשי בראשית, לא זכה, אומרים לו, יתוש קדמך". וזה, שאין יש בריה כל כך עלולה לרע כמו האדם, שיש באפשרותו לחטוא ולמרוד ח"ו, ויצר לב האדם רע מנעוריו, מה שאין כן לשום בריה אחרת. אך מצד אחר, כשהוא נתקן ונשלם, הוא המתנשא לכל לראש, ולו מגיע ההתדבק בו ית"ש; וכל שאר הבריות תלויות בו... וכן אמרו על ישראל שהם ככוכבי השמים וכעפר הארץ לרום ולעומק. והיינו, כי באמת גזרה החכמה העליונה לעשות מציאות האדם לפי אמתת ענינו נכבד ונעלה מאד, אלא שהשפילו תחילה כדי שישלוט בו הרע הזה, ובזמן שהוא שפל - הוא שפל מכל הנבראים, ששולט בו הרע, שאינו שולט בכל בריה אחרת. אך כשכבר נתקן ונשלם - חוזר לגובה יקר ענינו באמת, ואז הוא נישא ונעלה מן הכל, ועולה למדרגה שאין שום אחד מן הנבראים מגיע לה.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קנח)

ואחר כך ניחם אותו במה שאמר שאינו יודע מה יניח אחריו אם חכם אם כסיל, וזה נמשך לו ממה שאמר לו קודם "והיה זרעך כעפר הארץ" המשולים לעפר, אשר נמצא בו שני הבחינות, כי הן הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה, כאמור בדברי חז"ל (בראשית רבה יב, יא), והוא מעלה נפלאה שכל הנעשה על הארץ הכל יעשה מהם ובכוחם שהם ימשיכו על הארץ כל הברכות וכל ההשפעות הטובות. אבל עוד אמרו כשהם נופלין נופלין עד לעפר, והוא בחינה הגרוע למאוד, והוא בחינת רוח הבהמה "היורדת היא למטה לארץ", ולא כ"רוח בני אדם העולה הוא למעלה" (קהלת ג, יא). על כן אמר לו עתה "הבט נא השמימה וספור הכוכבים", והמשילם לכוכבי השמים אשר כשהן עולין עולין עד לשמים, ואף אם הם על הארץ, הנה ראשם מגיע השמימה, וזכה לזה ממה שהוא השפיל עצמו עד לארץ לומר שאין מגיע לו כי אם מתנת חנם בבחינת עפר ואפר, והכיר חסדי הבורא יתברך על הנבראים שהכל בחסד והכל בטובה עמהם, קיים בו הבורא יתברך "מקים מעפר דל" והגביהו למעלה מן הרקיע והמשיל בניו לכוכבים שיעלו למעלה למעלה. אמן ואמן.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק טו, פסוק ד)

"וכחול אשר על שפת הים" - הנה על דבר הריבוי, לכאורה היה די באומרו "ככוכבי השמים" ולא יכפיל הקב"ה דבריו חנם. ואולם דבר גדול מאוד הבטיח לו הבורא יתברך בזה. כי הנה חז"ל אמרו ישראל נמשלו לכוכבי השמים ולעפר הארץ כשהם עולין עולין עד לרקיע וכשהם נופלין נופלין עד לארץ. והנה דבר זה לא היה באפשרי להבטיח לאברהם שלא יפלו לארץ, כי זה מעשה בני אדם הוא, אם יריעו מעשיהם ממילא בודאי נופלים, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [לקמן כה ע"א]. ומיד כאשר הם פורקים מעליהם עול תורה ומצוות ומתרשלין מעבודתו יתברך, מתקיים בהם (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד ופרקת עולו" וגו'. ואמנם זה הבטיחו בוראנו... אשר אפילו כאשר יפלו עד לארץ, יהיו "כחול אשר על שפת הים", אשר זה החול הוא גבול סביב לים וכל הרעש הנעשה בהים, בהמות ים לגליו, לא יוכל לעבור זה מעט החול בשום אופן, כי כן צוהו הקב"ה ושם חול גבול סביב לים, ומעט החול הזה משביח שאון ימים ומשבר הגלים הבאים להציף העולם. כן בית ישראל, אף שהם בין האומות רק כמעט החול נגד הים הגדול וגליו הנוראים, מכל מקום לא יוכלו לעבור עליהם לכלותם ח"ו... כן זרעך, אף בעת אשר יהיו כעפר הארץ, לא יהיו כעפר הנדוש והיו למרמס עד אשר ידוש והיה לאפס ואין. לא כן, רק "כחול אשר על שפת הים", כאמור.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וירא, פרק כב פסוק יז)

היסורין הם לטובה גדולה מאוד מאוד... וכולם הם על צד החסד והטוב האמיתי, והוא בחינת הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, כי הטובה שאחרי היסורין היא טובה השלמה שבשלמות וטובה למאוד. ועל כן אמר הכתוב (עמוס ה, ב) "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ואמרו חז"ל (ברכות ד ע"ב): נפלה, ולא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל. כלומר כשישראל יפלו בתכלית הנפילה, שאין נפילה עוד אחריה, אז "קום בתולת ישראל", כי מוכרחין להיות בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. ועל כן אמרו ז"ל כשישראל נופלין, נופלין עד לארץ וכשהם עולים, עולים עד לרקיע, כי אחרי הנפילה אז העלייה הוא בלתי שיעור, ופורחים ועולים עד למעלה מכיפת השמים, כמאמרם ז"ל (שמות רבה א, ט) בפסוק (שמות א, י) "ועלה מן הארץ" - כשישראל הם בירידה התחתונה, מיד הם עולים, "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו", אז "קומה עזרתה לנו ופדנו" (תהלים מד, כו), והכל כי "משפטיך תהום רבה" - שהקב"ה מדקדק עמם לשלם על כל מה שבידם מפעולות הרע, בכדי שאחר כך יגביה אותם עד שמי שמיא. ולזה אמר לו כאן, כי הנה ודאי זה אני מבטיחך אשר "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך", אך באופן אשר "והיה זרעך כעפר הארץ" - כשקודם יהיה זרעך כעפר הארץ, כי כשהם נופלים נופלים עד לעפר, וכשיהיו בתכלית הנפילה שלא יהיה מקום לנפילה יותר, כי כבר מטה עד לעפר (ואפשר זהו סוד המבואר בזוהר עד דמטי רגלין ברגלין שאין עוד נפילה יותר, והבן), ואז יאמר הקב"ה "התנערי מעפר קומי", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" וגו', והוא בחינת הגאולה השלימה העתידה להיות במהרה בימינו. ועל כן אמרו חז"ל (דברים רבה א, כ) שהגאולה יהיה בזכות יעקב כמאמר הכתוב (עובדיה א, יח) "בית יעקב" וגו', כי הגאולה צריך להיות בבחינת הרחמים הכלול מחסד ודין, כי בבחינת החסד לבד לא יהיו נגאלין אחרי שאין שם נפילה תחילה, ובבחינת הדין לבד ודאי שקשה הגאולה, ורק בזכות יעקב כלול מחסד ודין, ותחילתן יסורין וסופן שלוה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כח פסוקים יג-יד)

כשהיו ישראל במצרים היו בירידה התחתונה מאוד... ואחר כך כשעלו ממצרים עלו למעלה למדריגה גבוה ומעולה מאוד, עד שהגיעו בעת מתן תורה לבחינת (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון", כי בני ישראל כשהם יורדים יורדים וכו' וכשהם עולין עולין וכו' כמאמר חז"ל. וכשהם עלו מלמטה ממטה למעלה, כן נעשה למעלה ביחוד המדות הקדושים, אשר נתקרב בחינה התחתונה אשר במטה מטה לרום המעלות אשר במעלה מעלה והיו לאחדים, ונתקשרו ונתבסמו כל העולמות ביחודא שלים... וזה אומרו "אנכי ה' אלהיך", פירוש מה ששמי הוי"ה נעשה בבחינת "אנכי" ביחוד האמת השלם להיותו תואר כלה מאוד נתעלה, הוא "אלהיך" פירוש שעל ידך נעשה זאת... על ידי ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו' ועלית מארץ של מצרים שהוא בחינת עפר אשר במצרים, שגם במצרים שהוא הדרגה התחתונה מאוד, ועלית מן הארץ עד למעלה גדולה, וכן נעשה בשמים בחינת אנכי ה' ונתייחדו כל העולמות ביחודא שלים.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ פסוק ב)

ובבחינה זו נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר, ואמרו חז"ל כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. כי בחינת נפשם ורוחם שהם בבחינת עליה וירידה, להתהפך מגוונא לגוונא. כשהם עולים עולים עד לרקיע, כי כאשר זוכין להתדבק בבחינת הנשמה אשר למעלה מהם, אז הם נאחזין בסבך בקרן מקום גבוה. כי בחינת הנשמה היא הנאחזת בה' הראשונה שבשם הגדול הוי"ה ברוך הוא, ששם מקום החירות והיובל שאין רע שולט שם כלל, בבחינת "כל הנשמה תהלל י"ה", כי הנשמה ומה שלמעלה ממנה נאחזין בבחינת י"ה שבשם. שחלק הנשמה הוא בה' והחיה ביו"ד ויחידה בקוצו של יו"ד. וזה הכל מקום שאין שום רע שולט שם כי קדושים הם לאלהיהם וזר לא יקרב אליהם. ועל כן כשהם עולים עולים עד שם, מקום החירות, וממילא כל שונאיהם ואויביהם נכנעין ונשברין ונשמדים עדי אובד... ואמנם ח"ו כשהם יורדין יורדין עד לעפר, כי כשהם נגררין אחר מעשה הבהמיות ותאוות הגוף, אז גם הם נכללים בבחינת הגוף שהוא עפר מן הארץ, שרוב בנינו מן העפר, כמו שכתוב ברמב"ם ז"ל (בפרק ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד), ונעשין בבחינת נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ושם מושלין כל בחינת הרשעים ח"ו והחיצונים, ושם נאמר "לא תגלה ערוה", כי הם נאחזין בבחינה ו"ה שבשם, שיוכל הרע ח"ו להאחז שם ונעשה בחינת ערוה, רע ו"ה כנודע.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת שלח, פרק טו פסוק יט)

מיד כשיצאו ממצרים מטינופת זוהמת עבירות שבידם מעבודה זרה, אז מחמת נפילתם עד כה ללא טוב, יעלו למעלה למעלה עד לקבל התורה. והוא כדמיון ציפור הנמלט מפח, שבעת המלטו יעופף בכח גדול ויתעלה למעלה למעלה כי נמלט מפח יוקשו... ועל כן אמרו חז"ל כשהם נופלים נופלים עד לארץ וכשהם עולין עולין עד לרקיע, כי עבור הנפילה שהוא עד לארץ, על ידי זה יעופפו למעלה עד לרקיע בכח גדול, כי נמלטו כצפור נמלטה מפח יוקשים שמעופף בכח גדול עד למעלה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כג פסוק כא)

צורך של יד החזקה הוא מפני שאנו מוכנים לגדולות ומעלות רמות, ואותן הגדולות לא היה אפשר לנו להגיע להן כי אם כשכבר נהיה אומה שלמה, ראויה להנהגה שלמה ולאושר גדול. על כן השאיפה לגדולות נשארה בנפשותינו. וטבע כל דבר שמתנשא למעלות גדולות, אם ימצא האמצעיים שעל ידם יבוא לאותן המעלות, יהיה גדול ונשגב, ואם לא ימצא המכשירים, יֵרד מערכו בערך גרוע ממי שלא הוכן כלל לגדולות. על כן ישראל, כשהן עולין עולין עד לכוכבים, וכשהם יורדין יורדין עד עפר. על כן, כיון שאנו ראויים לגדולות שהן באות רק בהיותנו אומה שלמה, על כן קודם שבאנו לידי זו השלמות, דהיינו קודם שנתרבו אבותינו במספר שיהיו ראויים להחשב כאומה שלמה, ירדנו מאד עד שבאנו לידי השפלות שהיתה לנו במצרים. וע"כ כיון שירדנו בשפלות, אז, כשנתמלא המספר הראוי, והמכשירים נמצאו לעשות אותנו לעם, היה צריך לזה יד חזקה להוציאנו משפלותנו.

(גנזי ראיה ח"ב = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עמ' רטו)

ויש להסביר עוד המאמר הנ"ל בענין קשה סילוקן של צדיקין יותר מחורבן ביהמ"ק וצ"ח קללות שבמשנה תורה משום שנאמר בו ג' לשונות של הפלאה. והוא דידוע שישראל יש להם מעלה וערך גדול, רק כשהם חוטאים הם יורדים ממעלתן ונגרעים בערכם לערך שפל, וכדאמרינן: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים". והנה עונש שהחוטא שהיתה לו מעלה מקבל, מצויר בג' דרכים. האחת, שנלקה וחוזר למעלתו הראשונה כיון שקיבל העונש, וכדאמרינן: כה"ג שחוזר לשררה שהיה בה. ויש חוטא שאינו חוזר לגדולתו גם אחר העונש, אבל מ"מ עצם העונש לא הוריד אותו ממעלתו רק נשאר כפי מה שהיה בשעת חטאו. ויש עוד מין עונש כזה, שעצם העונש מוריד אותו ממעלתו, וזהו רע ומר מאד. והנה נודע דברי חז"ל על פסוק: "ונשוא פנים" - "שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה", הרי שבדור שיש בו אדם גדול יש לכל הדור חשיבות יתירה מאד. והנה הקללות שבמשנה תורה כולן, הרי נשאר האדם אח"כ במעלתו כיון שמקבל העונש, וההפלאה אינה כי אם על המכה עצמה. אמנם חורבן בהמ"ק, הנה קודם החורבן כבר ירדו ממעלתן, וכדא"ל לנבוזראדן: "קימחא טחינא טחינת", והיה ראוי שע"י החורבן כיון שקבלו העונש יחזרו למעלתן, ולא חזרו... אבל בעוונותינו הרבים, ע"י העדר ת"ח, כשאין בדור מי שראוי להשלים החסרון, יורדים ממעלתם הרבה, ועי"ז הם מוסיפים עוד לרדת ח"ו. ואלו שלשת הפלאים, עצם העונש, ובלתי החזרה אל המעלה שאבדוה, ועוד ירידה להבא מהמעלה שהיתה להם קודם עונש זה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש לו)

"שחשדוהו באשת איש" (סנהדרין קי ע"א). המכוון בזה כי כל אחד לפי רוממות מעלתו, כן ערך הנפילה ממדרגתו. ואדם גדול אפילו אם נופל ממדרגתו רק נפילה כל דהו, עלול הוא ליפול יותר ויותר עד לידי הדיוטא התחתונה. והוא כענין שאמרו בגמ' על כלל ישראל: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. וזה היה ענין החשד שחשדו במשה, שהביטו תמיד אחריו לדעת אם עודנו במדרגתו הנפלאה והנשגבה, שכן אם אך ינוד קצת ממנה, עלולה הנפילה הזאת להורידו עד מדרגה פחותה מאד כענין אשת איש.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ה, נמוקי המקראות, במדבר טז, ד)

כשם שהעמים מונים את ישראל ומוצאים בהם חסרונות, אשר באמת כל החסרונות הם מצד המעלות והיתרונות של ישראל. שדוקא בשביל שכשעולים עולים עד לכוכבים, מפני זה כשהם יורדים יורדים עד עפר, כי תפקידם של ישראל הוא הגבהות העליונה, ובזמן שאין ממלאים את התפקיד שלהם אין להם כלום, ומפני זה גדולה ירידתם עד מאד - כן הוא גם ביחס לארץ ישראל. מצד הגוון הרוחני שלה היא מסוגלת להיות רק בגלוי מפולש, "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), ובזמן שחסר לה תפקיד עליון וגבוה זה, אין לה כלום, ומפני זה ישנן בתוכה ירידות רוחניות גדולות מאד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעיני הישועה ח"ג פרק כד, עמ' רעד)

האדם... מהות החיים שלו הוא ההתנועעות. ואף שלעינינו גם שאר בעלי חיים יש להם חיות, אין זה אלא פרפורי חיים, וכמו כל האומות, כי להם אין נשמה מגבוה. ועל כן עיקר החיים האמיתיים הוא אצל ישראל, "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד), אתם ולא שאר העמים, שגם בזמן שיאמרו שהם מתדבקים באלקים חיים, אין זה אלא בדותא...ולפיכך רק אתם הנכם חיים. ומפני זה ישראל @7כשהם עולים עולים עד לכוכבים ואם יורדים יורדים עד לעפר, לפי שמאחר שהחיים הם התנועה, אם אינם מתנועעים למעלה, כי אז מתנועעים למטה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ז, אורי וישעי, פרק לט, עמ' רכג)

כשם שמהותם של ישראל איננה סובלת מידה ממוצעת, כשהם עולים עולים עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד לעפר, כן הדבר גם לענין קיום מצוות התורה: או שמקיימים את הכל וזוהי דרך עלייתם עד לרקיע, או שאינם מקיימים כלל ויורדים עד עפר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פב, עמ' רנו)

גדולה היא הסכנה למי שהוא בר מעלה מזולתו שאינו בר מעלה, שכן האדם הרגיל, גם אם יצא ממעלתו, אין הוא יורד לגמרי. לא כן איש המעלה, שאם איננו ברום מעלתו, אין לו כלום. וזהו ענין אמרם על ישראל כשהם עולים עולים עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד עפר, היינו דכיון שזהו תפקידם לעלות עד לרקיע, על כן כל ירידה שלהם היא עד לעפר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר צט, עמ' שט)

וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
37

"וחמושים עלו" - כלומר שעלו למעלה למעלה למקום המכונה על שם החמשים, סוד החירות והיובל, כמאמר חז"ל כשהם עולים עולים עד כוכבים, והוא רומז על בחינה זו בסוד הכוכבים הנראים מסכך הסוכה כנודע.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בשלח, פרק יג פסוק יז)

ויבהלו מלמד שהביאוהו בבהלה
37-38

במ"ש "ויבהילו להביא את המן", ודרשינן שהביאו בבהלה, ופירוש שלא היה לו זמן להסיר הבגדים הצואים בהליכתו לפני מרדכי כנודע. ומה נפקא מינה בזה אם ילבש בגדים אחרים או לא, ומה טיבו של זה להנס? אבל יובן במ"ש כי יותר שהארת שכינה יש וה' בקרבנו, יותר נקל להנס... ויותר מיעוט השכינה, יותר יתמעט וקשה מציאות הנס. וכבר אמרו [מגילה טו ע"ב] כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה, כי בית אחשורוש היה מלא צלמי אנדרטי עבודה זרה, וסר צלם ה' מזה... אמנם אסתר להיות כי צריכה להיכנס לבית אחשורוש, התפללה "אלי אלי למה עזבתני" וכו', וכביכול ה' שוכן בתוך טומאתם להצלת אסתר. ולכך חשבה אסתר איך אבקש שם מן אחשורוש על הצלת ישראל שהוא נס גדול, ולזה צריך הארת שכינה ורוח הקדש, ואיך יהיה זה במקום צלמים ועבודה זרה? ולא סמכה על זה שבמקום טומאה כזה ישכון אור ה' לעשות נס. ולכך התחכמה שיבוא המלך לביתה אשר פנוי מעכו"ם. ואיך יבוא המלך לביתה? ולכך אמרה שיבוא אל המשתה, ויבוא בחדרה, ושם אין מה מעכו"ם הללו, ויחול כבוד ה' שם, ונקל ביותר לעשות נס...
אמנם בסעודה ראשונה תוחלתה נכזבה, כי ידוע כי לכך לא כרע מרדכי להמן, כי היה לובש מעכו"ם על בגדיו נגד לבו, וא"כ עדיין תועבה בביתה. ולכך באותו פעם לא אמרה שאלתה. ובפעם שניה שהלך המן לקרוא לפני מרדכי "ככה יעשה לאיש" וכו', ודאי לא היה לבוש עכו"ם על לבו, כי איך ילך כעבד לפני יהודי ועבודה זרה תהיה על לבו? ומסתמא לא היה אז העכו"ם על בגדיו. והם הבהילו להביאו טרם יחליף שמלותיו. וזהו שאמרו שהיו מביאים בבהלה מבלי תת זמן להחליף בגדיו, ואז היה ביתה נקי מעכו"ם, ואז סמכה כי ה' בקרבה, ולכך סמכה בה', ובקשה מאחשורוש על עמה כראוי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

כי אין הצר שוה בנזק המלך וכו' איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי
38-39

אמרינן אין שוה וכו', אקני בה בושתי וקטלה, השתא אקני בדידי ומבעי למיקטלי, ופירש רש"י: אין שוה, אין משגיח, ולא איכפת ליה בנזק. ויש להבין מה זה לנתינת טעם "ואילו לעבדים ולשפחות" וכו'? ועוד איך פתחה היא אסתר פה לשוטה הזה שונא ישראל, פן יאמר שיהיו נמכרים לעבדים ולשפחות, כמאמר אסתר דבזה תחריש. אבל הענין דיש כאן קושיא: אסתר שכל ו' שנים שהיתה נשואה לאחשורוש, תמיד אמרה שהיתה אסופי משוק, והיה מרדכי מכניס אותה לבית, והיה לה אומן, ולא נודע לה מאיזה עם היא - אם כן עכשיו שתרצה לבטל גזירת המן ואחשורוש, תאמר שהיא יהודית, וכי כיזבה באומרה שלא נודע לה עמה, הלא לא יאמינו לה, ויאמרו הוא מתחבולות לאהבת מרדכי שגידלה כאב, ולכך אמרה שהיא יהודית והכל שקר, ולדבריה הראשונים אנו מאמינים. ומה המופת שתתן אסתר לדבריה שהיא יהודית? ולא מפיה אנו חיין.
ולכך אסתר שביקשה לברר דבריה במופת אמרה, "אם לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי". כי זה הוא כלל: "עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו". אם אדם נדון למוות, יחפש בכל יכולתו אם אפשר להשתדל שיהיה עבד לעולם, אפס נפשו שמורה. וזה שנכנסה אסתר לאחשורוש ולא נקראת בשם המלך, היה כפסע בינה ובין המוות, כי היה בנס שנמשך עליה חוט של חסד, ולולי כך היתה נהרגת, כמבואר בתרגום ובמדרש. ואם כן מי הוא זה בשביל שלא יהיה עבד ימסור עצמו למיתה, הלא נבחר להיות עבד משיכניס עצמו למיתה? וזה הוא אומרה "אילו לעבדים וכו' החרשתי", כי איך אמסור נפשי למיתה, אבל בשביל שנמכרתי להשמיד ולמות, אם כן לית לי הפסד וסופי למות, מה לי היום ומה לי מחר, ולכך נכנסתי. וזה הוא היה מופת גם כן שהיא באמת יהודית, ועליהם נגזרה גזירת כליה מהמן, דאם לא כן בשביל אהבת מרדכי לא תכניס עצמה למיתה, ליכנס שלא ברשות ולהתיר עצמה למיתה, כולי האי אין מגיעה אהבת רעים אהובים, ועד לנפש יאהבו אבל המוות יפריד בינינו. וזה הוא ראיה שבאמת אני יהודית.
וזה אומרה "אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", מבלי הכניס עצמי לסכנה, איך אכניס עצמי למות על ריב לא לי בשביל אהבת מרדכי. רק זה ידוע, שכל הדת היתה שלא ליכנס בלי קריאה היא משום המן, וכמ"ש התרגום, ואם יאמר המן שהרשה, אין לה משפט מוות לפי זה, אם כן עדיין יש פתחון פה על דבריה הנ"ל שבטחה שלא תמות, כי המן יחוס לבל תהיה אשת המלך אשר אהבהּ כנפשו למיתה, ונסתרו דבריה הנ"ל. ועל זה אמרה, "אין הצר שוה בנזק", כפירוש רש"י אין משגיח בכך, כמו שלא השגיח בהריגת ושתי, וא"כ זה קנה רצוץ לסמוך עליו, והמופת מבואר ואתי שפיר. ולכך "אחרי הדברים האלה" וכו' הוא מתוקף של הנס [לקמן יט ע"א], כי על ידי כן שנעשה שכל איש ואשה אשר יבוא אל המלך מבלי קרוא אחת דתו להמית, בזו נתאמתו דברי אסתר היותה יהודית, ולולי זאת לא היה מאמין לה אחשורוש כלל, ולכך זה בכלל נס.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז בסופו)

טז. איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי
39

תמהו המפרשים מה החרי [של אחשורוש] על המן, הוא לא ידע כי המלכה יהודית, אילו היה יודע שהיא יהודית לא היה עושה. ולכך כתבו שהמן נבהל ומחמתו סגר עליו המדבר והתנצלות הנ"ל. אבל באמת כיון שהמן נתן טעם בהלשינו אצל המלך "ודתי המלך אינם עושים", כי עוברים על חוקיו כי כל נמוסים וחגם וענינים היה אז הכל על פי מלך כנ"ל, וחשבו למלך לאלוה הארץ, ולכך חרץ משפטם למות. א"כ מה יועיל שהיתה המלכה יהודית, מכל מקום אם היא אינה שומרת דת המלך, משפטה להמית בלי חמלה, כי כך חרץ ממוכן משפטה בושתי "על אשר לא עשתה מאמר המלך" שהיה במשתה יין, ומכל שכן מה שקבע חוקות לא יעבור בישוב הדעת וכדומה, ולא תינצל כלל בשביל היותה מלכה. וכך נאמר בדברי חז"ל איקני בה בושתי וקטלה השתא אקני בדידי ומבעי למקטלי, והיינו הכל משורש וטעם אחד כמ"ש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

טז. בתחלה על ידי תורגמן כיון דאמרה ליה מדבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה
40-41

"למה אמרת" וגו' - פירוש אילו לא אמרת אשר אחותך היא, לא הייתי נושא איזה אשה מאן דהוא הבאה מן השוק, כי כן דרך המלך לשאול על המשפחה ולא סתם לחטוף אשה יפה לו לאשה, וראיה מאחשורוש ששאל את אסתר תמיד על משפחתה, ועד אשר לא אמרה לו שהיא מזרע המלוכה לא היה מדבר עמה כי אם ידי מתורגמן כמו שאמרו חז"ל. ואפילו קודם ששאלהּ, מכל מקום היה יודע אשר לקחה מבית מרדכי שהיה ראש וגדול ליהודים גם אז בעת הילקחה, וגם אפילו אם יקרה ממשפחה הגונה, ומהוללת ביופי, לא יקחנה המלך תיכף לאשה כי אם לפילגש. אבל אתה שאמרת אחותך היא, וידוע גדולת אברהם אחד היה בכל הארצות ושמו נודע בגוים ועל כן "ואקח אותה לי לאשה".

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק יט)

ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר רבי אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן
41-42

ואמרו בגמרא ביקשה להראות על אחשורוש, ובא מלאך והטהו כלפי המן. ויש להבין, הלא אמרה בפה מלא "המן הרע הזה", ומה יועיל המראה באצבע לאחשורוש כיון שאמרה? ואם באמת ביקשה לומר "אחשורוש", אין זה תלוי באצבע רק באמירה. גם יש להבין, מה כפל אמירת אחשורוש "מי הוא זה ואיזה הוא"... וגם אסתר הפליגה הענין, "איש צר ואויב המן הרע הזה". כבר כנתהו "צר ואויב", למה חזרה לכנותו "הרע"? אין זה מדת חכמים להרבות בגנות וכפל הענין.
אבל תדע כי כל חכם, יהיה איך שיהיה, נאות לו לבחור יועץ... אמנם טיב יועצים משתנים: אם הוא יועץ אוהבו באמת, לא יניח לו לעשות דבר אף שחושב שהוא לפי שעה לטובתו... אבל מי שהוא אוהבו לפנים ובקרבו ישים ארבו, יועץ לו לפי דרכו כדי שיאהבו, ואם סופו רע ומר זוהיא כוונתו, כי בלבו שונאו וחפץ רעתו... אחשורוש ידע כי טיב כל השרים להחזיק להם יועץ, והיתה שאלתו "מי הוא זה", ואם תמצי לומר מחמת כעס או פנייה עלה בלבו לעשותו, ואיזהו "אשר מלאו לבו לעשות כן", הרצון, מי הוא היועץ אשר יעצהו לכך לעשותו, ואיזהו אשר מלאו לבו ויעצהו לכך לעשותו? והשיבה אסתר, "איש צר ואויב" של "המן הרע הזה", היינו יועץ שהוא באמת בלבו שונא ונראה כאוהב יעצהו. וא"כ "איש צר ואויב" מוסב על יועץ המן, וקאמר של "המן הרע הזה". ולא כפלה, רק "הרע" מוסב על המן, "ואיש צר ואויב" על יועץ שלו. והנה באמת אחשורוש היה מסכים ומלאהו לבו, כאמרם [מגילה יד ע"א] משל לבעל תל וחריץ, ולכך ביקשה להראות באצבע על אחשורוש [שהוא היועץ של המן].

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן חמש חליפת אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק (טז:) יכשל בו וכו' בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכו' רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'
49-טז:

כתיב "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות". ויש להבין הני חליפות שמלות מה עבידתייהו, כי בודאי לא היו חסרים לבושי כבוד כמ"ש הרמב"ן (בראשית מב, ט) שהיה לבושי מכלול כולם, וגם אינה דרך מתנת כבוד ליתן לאיש נכבד מתנה בגדים ללבוש. וגם יש להבין דברי הש"ס מגילה:... אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק... יכשל בו זרעו?... בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'. ועדיין אינו מובן התירוץ, שע"ז עצמו שייך קנאה, ומה לי הקנאה מחמת הנתינה של יעקב או קנאה מחמת שזוכה למתנת שמים, שסתם קנאה שבעולם שמקנאין את מי ששעתו עומדת לו שהיא לעולם מתנת שמים, ומה לי אם שעתו עומדת לו או לזרעו אחריו שעל כולם שייכת קנאה. ומצד הסברא ע"ז שעתיד לצאת ממנו בן כזה שייכת קנאה עוד יותר, כמ"ש מהר"ל שבנים נוגעים יותר לפנימיותו של אדם מאשר לו לעצמו, והם שקנאו את יוסף לא בשביל גשמיות כתונת הפסים שהוא הבל אלא על הענין הרוחני שבו, כמו שרמזו רז"ל בשביל משקל "שני" סלעים מילת, דקדקו בלשון "שני" סלעים אף שלא מצינו מפורש כמה היה משקלו, אלא שרמזו ז"ל שהיה בו ענין כפול, בגשמיות למטה וברוחניות למעלה, וע"ז היתה הקנאה. נמצא לפי"ז שעל מה שעתיד לצאת ממנו בן כזה שיצא בלבוש מלכות וכו' תגדל הקנאה עוד יותר ויותר מעל כתונת הפסים. ודוחק לומר שבזרעם לא איכפת להו, שזה לא יצדק באנשי השכל והמעלה...
יוסף היה לו כח נעלם גבוה מאד והוא בן רחל שתפסה פלך שתיקה, על כן כל מעשיו ותהלוכותיו היו בהסתר ובהצנע לכת ולא היה נראה מקדושתו בהתגלות... ובאמת בשביל זה היה כחו כ"כ גדול, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלהבדיל כחו של עשו היה כ"כ גדול מפני שרשעתו היתה בהצנע ובהסתר כאמרם ז"ל שנמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור... אבל יהודה היתה מדתו בהתגלות שהכל היו רואין צדקתו וקדושתו... ולפי דרכנו יש לפרש ענין החליפות שמלות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שהכהנים צריכין בגדים בשירותם... כי הכהנים עבודתם בחשאי והם פנימיים ביותר ע"כ הם צריכין לכיסוי בגדים... וע"כ י"ל דיוסף רמז להם שמעתה שמתחילה גלות מצרים שהרע מתגבר וישלוט בעולם צריכין להתנהג כמדתו ולתפוס פלך שתיקה ולהצנע לכת ואין לך יפה מן הצניעות, וכמ"ש (תהלים פא) "אענך בסתר רעם", כי הצעקה בתפלה בהתגלות שולטת בה עינא בישא של שר הגלות...
ולפי האמור יובן נמי הא דאמרו ז"ל שבחמש חליפות שמלות לבנימין רמז להם על מרדכי כנ"ל, מחמת שהיה בעצם תוקפה של הגלות וגודל כחו של המן זרעו של עשו שהיתה רשעתו בהסתר, פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, נתבקש שתבוא הגאולה ג"כ ע"י גואל שיהיה בו כח נעלם גבוה מאד, והם מרדכי ואסתר שהיה בהם כח נסתר ונעלם גבוה מעל גבוה כמ"ש מהר"ל ובספרי המקובלים. ע"כ נדרשו לו חמשה לבושים להסתיר הפנימיות שלו. וי"ל שמספר חמשה הוא לעומת חמש ההרגשות שבנפש שכולן היה בכח פנימי נסתר, והן לעומת חמשת חלקי הנפש נ"ר נח"י כידוע, ועי"כ יהיה ביכולתו להציל את ישראל מגזירת המן שהיה כחו כ"כ גדול. ומעתה מיושב ששוב אין כאן שייכות לקנאה, שהרי כל עצמו של זה הוא להצלתם ולגאולתם של ישראל, ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ח, עמ' שא-שד)

טז. רש"י ד"ה ולתעניתו

ולכאורה יש להקשות על זה היאך אפשר שנתלה המן ביום שני של פסח, שהרי הגזירה היתה ביום י"ג לניסן, ושלשת ימי התעניות היו יום י"ד וט"ו וי"ו כדפירש רש"י במגילה (טו ע"א, ד"ה יו"ט ראשון של פסח), והכתוב אומר "ויהי ביום השלישי" וגו', שאז בקשה אסתר יבא המלך והמן היום וגו', ויום הג' של תענית היה ביום הזה, ואז היתה סעודה הראשונה, ואז בקשה על מחר שיבא עם המן לסעודה, ולמחר היה י"ז בניסן. כבר פירש רש"י דבר זה בגמרא במסכת מגילה, דמה שכתוב "ויהי ביום השלישי" אינו רוצה לומר הג' מתענית, רק ביום השלישי מהגזירה, והגזירה היתה ביום י"ג, נמצא יום הג' ט"ו, ולמחר ביום י"ו נתלה. וראיתי מאחד מהמדקדקים שהיו עושים בסעודתם של יום שני של פסח איזה זכר לסעודת אסתר, כי בו ביום נתלה, כדי להזכיר שבחו של מקום ברוך הוא.

(של"ה, מסכת מגילה, אות יא, בהגהה)


טז ע"ב

מאי מטוב מצרים וכו' שלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו
19-22

"ולאביו שלח כזאת" וגו'... להיות שאמר "נושאים מטוב מצרים"... ולדברי רז"ל שאמרו טוב מצרים יין ישן, ולמאן דאמר גריסין של פול (ב"ר צד, ב), יהיה הכתוב חסר וא"ו, וכאילו אמר "כזאת ועשרה" וגו'.

(אור החיים, בראשית פרק מה פסוק כג)

שלח לו יין [ישן] שדעת זקנים נוחה הימנו
21-22

ואמרו רז"ל שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. דע כי יש שני מיני יינות. אחד, יין המשומר שהוא סוד עולם הבא, הוא מעל גבי ששת ימי בראשית שהוא בבינה בסוד הדעת, ומזה היין דעת זקנים נוחה הימנו, מנוחה לחיי עולם הבא, והוא יין ישן שמגיע בשרשו עד הכתר הנקרא עתיק יומין עתיקא קדישא. ב' יין שהוא המשכר וגורם רעה לעולם, ואין בו דעת. אבל דעתן של נשים קלות, והאשה היא חוה סחטה האשכול של ענבים והביאה היין הזה, ומרעה זו נמשך היין נסך שהוא סטרא דמסאבא מגע גוי. ודעת נשים קל, על כן ק"ל שנה שהיה פורש אדם מחוה יצא ממנו קרי. ואלו ק"ל שנה הוצרכו תיקון... על כן ק"ל שנה היו סובלים שיעבוד במצרים קודם שנולד הגואל, כי יוכבד נולדה בין החומות, ובת ק"ל היתה כשנולד משה רבינו ע"ה. והנה הגלות היה בעצת אברהם אבינו... כדאיתא ברבתי פרשת לך לך (עי' זוהר ח"ג רצט ע"א), ששאלו ה' יתברך אם רוצה שיבואו בניו לגיהנם או גליות, ובחר בגליות כדי להתרחק מסטרא דמסאבא, וכדי שיזדככו בגליות מכל זוהמא ויזכו לחזות בנועם ה'. ובזה יזכו ליין ישן שהדעת נוחה ולא ביין שהדעת 'קל'. ורמז יוסף לאביו שירד למצרים להגלות, כי כן הזקן בחר בזה בסוד יין ישן, ורמז לדבר, יין ישן [בגימטריא 430] עולה ת"ל שנה ישבו במצרים עם שאר ארצות. והסיבה היה על ידי יוסף, כי הוא בן זקונים, סוד יין ישן שדעת זקנים נוחה.

(של"ה, פרשת ויגש, תורה אור אות ב)

ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות
28-29

ומזה יתבאר מאמר בבראשית רבה בפרשה זו (צז, א): א"ר עזריא, בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות, והשבטים אומרים, דין כל עמא עם קיימא, בשביל שהוא מלך, עם מאן דקיימן קיימין. אמר להם יעקב אבינו, יראו את ה' קדושיו, אנא מספקא לכוליה. עד כאן. קשה איך חס ושלום יעלה על לבם לחשוד את אביהם יעקב, אשר צורתו חקוקה בכסא כבוד, להיות בו מדת החנופה?... הענין, ראו פניו מצהילות, כי "חכמת אדם תאיר פניו", וקיבל רוח הקודש הנאצל עליו מאביו. אז השבטים קנאו בו לשם שמים, על דרך קנאת סופרים, ואמרו: חס ושלום דמה שהיה מצהילות פני יוסף הוא משום שהחניף לו אבינו ביתר שאת, כי דין כל עמא שאצליהם חנופה, אבל חלילה לאבינו, כי אינו מכל עמא רק הוא מבני עליה, אלא ענין פניו מצהילין הוא עם מאן דקיימין קיימין, כי יוסף כבר הכין את עצמו לחכמה, ונשפע לו חכמה מרובה, כמו שנאמר "יהיב חכמה לחכימין". ויעקב אבינו ע"ה השיב להם: אתם זרע קודש תהיה יראת ה' על פניכם, תכינו עצמיכם גם כן, אז תמשיכו גם כן ההשפעה העליונה עליכם, "כי אין מחסור", אף שהמשיך יוסף על עצמו לא נחסר כלום מלמעלה, כמדליק נר מנר ואין הנר הראשון חסר כלום... וזהו ענין שרמז להם יוסף, עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד ואיך נר אחד יכבה עשרה נרות.

(של"ה, פרשת ויחי, דרך חיים תוכחת מוסר אות ב)

אורה זו תורה
29

ומצאתי כתוב... ולא היו ח"ו מבטלים שמחת פורים, אבל זה דרכם, היו מתפללים תפלתם בבית הכנסת ככל דיני תפלה ובכוונה הראויה כבכל שאר הימים, והיו שומעים קריאת מגילה מלה במלה מפי החזן ולא משיחים אפילו שיחה קלה, והיו מחלקין צדקה איש כפי מסת ידו בשמחה ובטוב לב. והיו הולכים לבתיהם והיו אוכלים ושותין ומדקדקים בנטילת ידים ובברכת המוציא ובברכת המזון, שמחים בזכרם את כל הנסים אשר עשה ה' לאבותינו, ומשבחים לשמו הגדול אשר בכל דור ודור מפליא חסדו עמנו. ושמחים בתלמוד תורה, כמו שנאמר, "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וקודם כל השמחה מטיילים בשמחת לימוד תורה, כדדרשינן ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה, כלומר אחר כך שמחה. וחוזרין ומתפללין בכונה ובשמחה, וכי יחזרו לקרות המגילה ישמעו בכונה ובלי הפסק שום שיחת חולין חס ושלום.

(של"ה, מסכת מגילה, פרק נר מצוה אות טו)

אמרה התורה "השמר לך ושמור נפשך", בכן גם כן ראוי שמירה יתירה לילד היוּלד בפני לילית המוכנת להמית ילדים, בר מינן. ועיקר השמירה להיות נעור בלילות עד המילה וללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים. גם זה סגולה להיות הבית מלא אורה. רמז לדבר: ליהודים היתה אורה, ודרשו רז"ל: זו תורה, ושניהם טובים.

(של"ה, מסכת חולין, נר מצוה אות מג)

חידוש העולם הבריאה הראשונה "יהי אור", והוא כלל כל הבריאה, וזה האור מורה על אור תורה, כמו שאמרו במדרש רבה (בראשית רבה ג, ה): "ויאמר אלהים יהי אור" - א"ר סימון, חמישה אור כתיב בפרשה כנגד חמישה חומשי תורה כו'. והנה מלאכת המשכן בפרשת תרומה מתחיל בעשיית ארון, ששם הלוחות שהוא אור התורה, וארון כמו "אורן", שהוא אורן של כל. ופרשת תצוה מתחיל באור המנורה, ושם גם כן רמוז התורה, כי "שמן זית זך", ז"ך הם כמנין אותיות התורה עם הכפולות, ו"כתית" רמז צריך לכתת עצמו לתורה כו'. ועל זה רמזו במסכת מגילה, ליהודים היתה אורה זו תורה כו', כי מתוך חשיכת המן יצאו לאור גדול הוא אור התורה.

(של"ה, פרשת תצוה תורה אור אות ג)

תכלית שמחתנו בפורים הוא שלימות הגוף והנפש שזכרנו אליו, כמו שאמרו רז"ל על פסוק "ליהודים היתה אורה" - זו תורה כו', וששים ושמחים אנו שזכינו מחמת פורים להתורה שהיא גם כן גוף ונפש, נגלה ונסתר כנודע. והיא שכל המעשה ושכל העיוני שקבלו זה. כי המן ביקש לעקור הגוף והנפש, כמו שנאמר (אסתר ג, יג), "להשמיד ולהרוג", להשמיד לשון שמד דהיינו לאבד הנפש, ולהרוג הגוף. כן פירש במנות הלוי בפסוק "להשמיד להרוג".

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ה)

כשעשו ישראל תשובה כתיב "ליהודים היתה אורה" - זו תורה, א"כ לא היה כח ביד אחשורוש והמן להרע לישראל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

ובעו"ה עכשיו בטלה התורה, ואין איש שם על לב להרים דגל התורה... איך נשמח בפורים, "וליהודים היתה אורה" - זו תורה, ואין לנו תורה בעו"ה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

היה העיקר העמדת התורה... לא עלה בלב אחשורוש ליתן ישראל להריגה, רק המן אמר "דתיהם שונות מכל העם ודתי המלך אינם עושים", הרצון: על ידי דתם אינם יכולים לקיים דת המלך כי מתנגדים זה לזה. ולכך "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" - היינו דתי ישראל, ולגזור שמד שלא ינהגו בדתי ישראל כלל, ומצינו בדברי חז"ל פעמים רבים לשון אבידה על שנוי וביטול דת תורתנו. ונתרצה המלך לזה. אבל המן הסיר דברי אחשורוש לאבד אומה קדישא בכלל, ונתן הדת להשמיד יהודים. ולכך חרה אף של המלך, כי מעולם לא נתכוון להרוג היהודים, והיה הנס כי אחר כך הואיל "ודת המלך אין להשיב", רק הוא צוה לכתוב כי המן רימה למלך כנ"ל. אבל על כל פנים זה היה עלול להתקיים לאבד הדת ח"ו, והוא קיים הדת רק היפך השמדה על עמלקים. זהו הנס הגדול. ולכך ליהודים היתה אורה זו תורה, שנתן הקב"ה חן לקיים התורה מבלי לבטלה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

וה' הפיר עצתם ושידד מערכתו למעלה, ונהפוך הוא, שישראל עלו ועמלקים ירדו, ומזה הכירו כח ה' ותורתו וקבלו בלב שלם, כי תורת ה' אמת ואמונה, וקימו וקיבלו היהודים מבלי לסור מתורת ה', כאשר מאז לא נשמע ולא נראה בכל גבול ישראל איש עושה כאלה, או סר מהתורה לשום כסלו בכוכבי השמים וכסיליהם. ולכך מאז והלאה פסקו נסים המפורסמים וגלוים באמונת ישראל, להיותם בלתי צריכים לשלמות אמונתנו, ולא בחינה בלתי שלמות נפשות ישראל יעשה הקב"ה נס ושינוי טבע בראשית ויהיה ניכוי זכות ישראל... עד אסתר, כאשר הגיעו ישראל למקום ספק וחשכת התורה לילך אחרי הבלי גוים, היה בחושך אור להם בניסים ובנפלאות ויאר להם הלילה למלט נפשם מרע, אמנם כאשר הבוקר אור בימי אסתר שקבלו התורה בלי פנייה אחרת, ולא נשאר בלבבם מקום ספק לילך בדרכי גוים וכדומה, לא היה צריך להאיר להם באור אבוקה, כי התורה אור להם, וליהודים היתה אורה, ודרשינן זו תורה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ועלינו לשמוח בפורים בשמחת תורה ולא בהבלי עולם, כדכתיב ליהודים היתה אורה - זו תורה, כי כל ענינם היה לבטל דת מישראל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

שמחת פורים, עיקר הוא כי קבלו ישראל התורה שניה, ולכך ליהודים היתה אורה, זו תורה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

ליהודים היתה אורה, ובגמרא: זו תורה. פירש המהר"ל דמה שקבלו עליהם המגילה שנתוספה על התורה מזה עצמו נעשתה קבלת התורה. ואינו מובן דהא בגמ' מבואר דלשנה הבאה קבלו עליהם, והיאך אפשר שהיתה אורה תיכף? אך הפירוש הפשוט דקליפת עמלק מונחת כאבן על הלב שלא להניח להכניס ד"ת בלב, וכשנמחתה קליפת עמלק נפתח הלב, ומפלת המן היתה מחיית עמלק ונפתח הלב ונכנסו ד"ת בלִבן.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים, שנת תרע"א, עמ' קסו)

ונראה שהרוחניות והגשמיות בחדא מתקלא סלקי, שהיונים החשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם בגשמיות, היתה התורה שהיא מאירה עיניהם של ישראל מתמעטת ומאספת אורה, ובניצוח על היונים נתגלה אור התורה ונתרבו הישיבות, ולעומת שהאיר עיניהם של ישראל בגשמיות כך היה ברוחניות, כאמרם ז"ל אורה זו תורה. וזה לימוד לאדם, שבחנוכה ישראל מקבלין עליהם עול תורה מחדש, ולעומת הקבלה זוכין שיאירו עיניהם בתורה.

(שם משמואל, פרשת מקץ - חנוכה, שנת תרפ"ג, ליל ה', עמ' רסג-רסד)

ולפי סדר האר"י שמונין השבטים לפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לנפתלי. ובמדרש רבה (בראשית רבה פרשה עא): דברי תורה שנאמר בהם "ומתוקים מדבש ונופת צופים" יהיו נאמרים בחלקו של נפתלי... ולכאורה אינו מובן מה שייכות שבט נפתלי לתורה יותר מכל השבטים... יש לומר שרומז על קבלת התורה מחדש בפורים מאהבת הנס... ובזה מיושבת קושית המהר"ל בספר אור חדש ליהודים היתה אורה זו תורה, מה צ"ל, הלוא כל מעלתן של ישראל אינה אלא התורה? ולהנ"ל ניחא, שהגיעו מחמת גודל האהבה לשרשי התורה, כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת, והם הגיעו למעלה גדולה.

(שם משמואל, פרשת משפטים - ר"ח אדר שנת תרע"ב, עמ' יד)

י"ל כי ענין שם אורה לתורה היינו במה שמאירה לכל העולם כולו, כמ"ש (יחזקאל מג, ב) "והארץ האירה מכבודו", וכמו שכתבתי לעיל שעיקר פעולת ישראל על כל העולם היה בימי המן, שראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, שאפילו בגלות לא יעזוב ד' את עמו, ועי"ז מתדבקים גרים בישראל, כי אין מקבלים גרים בשלוותן של ישראל. גם ע"י הפיזור בין אוה"ע מתוודעים אוה"ע מאמונת ישראל וחוזרים למוטב בכמה דברים. על כן אמר: "אורה זו תורה".

(גנזי הראיה, א - ימי הפורים)

זהו "שושנת יעקב צהלה ושמחה", שהשושנה כל זמן שהקוץ דוקר בה מריחה היא יותר (עיין זוהר כי תשא קעט ע"ב), כמו כן על ידי הקלקולים שהם הדקירות, נוסף ריח של אור הפורים. על כן "צהלה ושמחה" כשנוכחו לדעת שגם קלקולם מתברך, ומתוך צרה רוחנית נמצא להם פדות ורוחה, ושבים הם למקור קדושתם, ליהודים היתה אורה זו תורה וששון ויקר.

(מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פ, עמ' רנג)

אורה זו תורה וכו' שמחה זה יום טוב וכו' ששון זו מילה וכו' ויקר אלו תפלין
29-31

במסכת מגילה: "היתה אורה" זו תורה... יום טוב... מילה... תפילין... וקשה, למה חשיב אלו יותר מכל תרי"ג מצות שהיו בטלין בביטול ישראל, חס ושלום? ורש"י פירש: אלו רצה המן לבטל. וקשה מנא ליה? ועוד הלא עסקו בתורה, מרדכי עם כ"ב אלף יוכיח... והנראה בעיני, שהכוונה אלו ארבע נתהוו ביתר שאת ועוז ממה שהיו מקודם אף בעת שלוה. תורה, שאמרו רז"ל (שבת פח ע"א)... הדר קבלוה בימי אחשורוש. הרי שעד כאן היתה התורה באונס ועתה קבלוה ברצון, זהו היתה אורה זו תורה מה שלא היתה מקודם לזה, וסימנך "והדת נתנה בשושן הבירה". שמחה זו יום טוב, כי נעשה יום טוב חדש, פורים, מה שלא היה, וכל המועדים יהיו בטלין וימי פורים "זכרם לא יסוף מזרעם" ולא יתבטלו. הרי היתה שמחה זו יום טוב מה שלא היתה מקודם לזה. ששון זו מילה, היתה בטילה ועתה חזרה. כיצד? איתא ריש פרק ר' אליעזר דמילה (קל ע"א): כל מצוה שקבלו עליהן ישראל בשמחה, דהיינו שעשו סעודה וכו', ותוספות למדו מפסוק "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל", והם התענו שלושה ימים ולילות רצופין, ומסתמא אלפים מילות היו ולא היה סעודה, ועתה חזרו. ויקר אלו תפילין, לא הניחו תפילין י"ד ערב פסח, כי אבל גדול ליהודים, וגם מצטער שאין דעתו עליו פטור מהתפילין, ועתה הוחזר.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות א [וראה עוד בשמו שם, לקמן יט ע"א])

עמלק... היה שלם בכל שלש בחינות, מחשבה דיבור ומעשה לרע [עיין בשמו לעיל ז ע"א]... וע"כ בפורים כשנצחו את המן ומחו את שמו כתיב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ודרשו ז"ל אורה זו תורה, ושמחה זה יו"ט, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין, כי כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה נהפך לישראל ונתחזקו במחשבה דיבור ומעשה, וזו תורה שעיקרה במחשבה והגיון הלב, שמחה זה יו"ט, כי שמחה היא התגלות הנעלם ע"י דיבור פה, וע"כ ביו"ט קורין את ההלל, מילה ותפילין הם שני האותות שבאדם בעובדא, שצריך כל איש שלא יהיה בו פחות משני האותות האלה כבזוהר, והנה נתחזקו במחשבה דיבור ומעשה.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, שנת תרע"ב, עמ' קטז-קיח)

תמיד אחר מחיית עמלק נתעלו ישראל במדרגת שלמות מוח ולב, כי לעומת שע"י עמלק נפגמו בבחי' מוח ולב ע"כ במחייתו נתעלו בשני אלה... בימי מרדכי ואסתר זכו לתורה, היא עליית עזרא... וגם היתה קבלה מחדש כמ"ש במגילה קיימו וקבלו, ובנין בית שני... ובזה תתיישב קושית מהר"ל בספר אור חדש בהקדמה, במ"ש "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ופירשו ז"ל אורה זו תורה, והקשה שהרי כבר היתה להם התורה, עיי"ש. ולהנ"ל יש לומר פירוש הכתוב שנתעלו במדרגת השכל, זה התורה שהאירה עיניהם אחרי שהיה חושך ואפלה בשכל בימי המן, והשיגו שלמות השכל והמוח. וכן יש לפרש כל הכתוב שפירשו ז"ל שמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, והיינו שכמו שהתורה היא שלימות השכל כן יו"ט הוא שלמות הלב, וידוע ששמחה מקורה בלב. וכן וששון זה מילה, כי במילה יש שתי מצוות, מילה ופריעה, מילה היא סילוק הערלה, רומז לערלת הלב, ובזה נשלמת צורתו, כאמרם במדרש: "כבכורה בתאנה" - מה התאנה הזו אין בה פסולת אלא עוקצה בלבד כן הערלה, וכמו ערלת הגוף כן ערלת הלב, וא"כ המילה היא שלמות האדם בלב, פריעה היא מלשון התגלות, זהו בשכל שמגלה דברים נעלמים, וא"כ מילה ופריעה הן שלמות לב ומוח. וכן ויקר אלו תפילין, כי תפילין של יד כנגד הלב לשעבד כחות הלב לה' יתברך, ותפילין של ראש כנגד המוח, ושניהם הם שלמות המוח והלב.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, שנת תרע"ד, עמ' קכח-קכט)

בגמרא אורה זו תורה ושמחה זו יום טוב וששון זה מילה ויקר זה תפילין. ביאור הדברים, הנה כבר אמרנו שעמלק היה בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, ע"כ היה לו כח גדול... וזה עצמו תיקנו ישראל בימי המן, אף שהיה להם רשות לשלוח ידם בבזה דכתיב "ושללם לבוז", הם לא רצו לנגוע בבזה כדכתיב "ובבזה לא שלחו את ידם", ומסתמא החרימו הכל ולא הניחוה לעורבים ולעטלפים, ובזה היה מירוק לניצוץ הקדוש שבו, ובא ונדבק בישראל ומצא מין את מינו וניער. וע"כ ניתוספה ליהודים קדושה פנימית בהתגלות, שמחמת רוב אור הקדושה שהיתה אז, היתה בוקעת ועוברת בלי שום מסך המבדיל לפניו, על היפוך עמלק שהוא מסתיר בפני האור כי טוב, וכבמדרש תנחומא: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה, נעקר זרעו מן העולם, כתיב "ולא יכנף עוד מוריך". ואז השיגו ישראל זה לשעתם עכ"פ מעין לעתיד, ויצאה הקדושה כנוגה מאיר בהתגלות, ומזה נשאר רושם בצד מה בכל שנה. וזה ענין קריאת המגילה, מלשון התגלות.
וזה ליהודים היתה אורה זה תורה, כי תורה היא בהתגלות, ותורה היא אותיות אורה בחילוף אל"ף בתי"ו בא"ת ב"ש, ואורה שייכת כשהיא בהתגלות ומאירה לארץ ולדרים עליה, כי כל עוד שהיא בכיסוי ובהצנע אין האור מאיר, והיינו שאז נתגלו להם רזי תורה שדרכה בהצנע והעלם, ובזה מיושבת קושית האור חדש בהקדמה עיי"ש. וכן שמחה זה יו"ט, כי שמחת יו"ט היא התגלות פנימיות הלב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ושע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים שמלובשת בו קדושה פנימית, וכן יין הוא פנימיות ענבים, וזה מעורר התגלות הפנימיות שבלב, עכת"ד. וכן וששון זה מילה, התגלות אות ברית קודש ונשלם באתגליא שם שי"ן דל"ת יו"ד באברי האדם כידוע. וכן ויקר זה תפילין, שתפילין הן בגובה של ראש, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", והוא התגלות שם ה' השורה על איש ישראל. ויש עוד לומר כי ארבע אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש. תורה מתיחסת ליו"ד שבשם, כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת. תפילין מתיחסין לה"א הראשונה, כידוע בכוונות ובוידוי שבק"ש שעל המטה שפגם במצות תפילין נוגע לה"א הראשונה. מילה מתיחסת לוא"ו, כידוע שמילוי הוא"ו הוא יסוד ומשם צריך להסיר הערלה ונשאר הוא"ו מאיר במלואו. יו"ט מתיחס לה"א האחרונה זכר ליציאת מצרים, ואומרים הלל שהוא בגמטריא שם אד' כידוע. והנה הכל הולך אל כוונה אחת, היא התגלות הנעלם הנצמח מחמת מחיית עמלק והחרימוהו והוציאו את בלעו מפיו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ג, עמ' קעח)

בימי מרדכי ואסתר הגיעו כי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ואמרו בגמרא שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין. כלומר ידעו הבינו והכירו ועמדו על האמת, כי לא רק מה שאין אורה בלא תורה, אין תורה בלא אור, אלא שאינם שני דברים, אור זו תורה ותורה זו אורה, בניגוד לעמלק שחפצו רק להפריד ולחלק, שיש אורה בלי תורה ותורה בלי אורה, ואף כשמתאמצים לחבר התורה עם האורה והאורה עם התורה, יד עמלק שולטת שם, אלא שאין כלל צורך לדבר על דבר שני דברים, ואם אומרים אורה הרי זו תורה, שאינם שני דברים אלא הם אחת מוחלטת.
וכן שמחה זה יום טוב, לא שמצרפים את השמחה ביו"ט, אלא שמחה זה יו"ט, עצמיות היו"ט היא השמחה. ששון זו מילה, לא שמקיימים את המצוה של מילה בשמחה, אלא שאין ששון בעולם בלא מילה, והמילה היא היא הששון. ויקר זה תפילין, אין יקר אחר אלא זה מה שהתפילין פועלים, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" - מה שישראל נכרים בהדר קדשם ושם ד' נקרא עליהם הוא הוא היקר, ואם אומרים יקר, ידעו שהוא תפילין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר סה, עמ' ריא [ובדומה בחי"ג, על סדור התפלה, עמ' רי])

אורה זו תורה וכו' ויקר אלו תפלין
29-31

העיקר הוא התורה המשמרת אותנו מכל רע. אבל צריך מעשים גם כן כי הם המחזיק תורה. ולכך תפילין יד מורה על מעשים, ותפילין של ראש על מחשבה ותורה. ולכך התפארו עצמם חלוצי צבא שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד [שיר השירים רבה פרשה ד, ה], דהיינו מעשיהם קודם לתורה להחזיק התורה. וכן אמרו "נעשה ונשמע", מעשים קודם תורה, כי הלימוד בלי מעשה אינו כלום וכן להיפך. ולכך בפורים ליהודים היתה אורה, זו תורה, ויקר זו תפילין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

וזהו דאיתא בגמרא [שבת פח ע"א]: "קיימו וקבלו" - ודרשו: קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ישראל קבלו עליהם התורה אז בימי אחשורוש. ולכאורה וכי עד ימי אחשורוש לא קבלו עליהם את התורה? אלא הענין הוא שלא היו יכולים לבא לידי הרצון הזה של אהבה עד שראו גודל הנס הנעשה להם בימי אחשורוש. וכשנעשה נס לאדם, מחמת זה יבא אדם לידי אהבת הבורא ברוך הוא באמת. וזהו אורה זו תורה, רוצה לומר שבאו לידי אהבה והאור של תורה מחמת גודל הנס הנעשה להם. ויקר זה תפילין, כאשר פרשתי כבר תפילין הוא דבקות, ואז קבלו עליהם התורה ברצון, שבאו לידי מדרגת אהבה.

(נועם אלימלך, פרשת תצוה)

אורה זו תורה וכו' שמחה זה יום טוב וכו' ששון זו מילה וכו' ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכו' אלו תפלין שבראש
29-32

בגמרא: א"ר יהודה אורה זו תורה... אלו תפילין שבראש. וברש"י: ועל כל אלה גזר המן. ויש להבין מאי שנא אלו ארבעה דווקא? ונראה לפרש דהנה המן אמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", וכבר פירשנו ד"מפוזר" הוא בין אדם לחברו, שמפוזרין לכל רוח הן בגוף והן בנפש, "מפורד" הוא הלב מהמוח, והיינו שאין הלב נשמע לשכל ואין השכל משכיל את הלב, ודוגמתו הפירוד בין העליונים לתחתונים...
והנה תורה שהיא מן העולם העליון וניתנה לישראל לעולם התחתון, היא חיבור בין עליונים לתחתונים ממעלה למטה. ושמחת יו"ט שהיא חיבור הנפש למעלה ברגש השמחה של יו"ט והלל, היא ממטה למעלה. ושני אלה בישראל הם היפוך מפורד משני צדדים, ממעלה למטה וממטה למעלה.
ששון זו מילה, בפשיטות היא חותם ברית קודש המאחד את כל ישראל תחת חותם אחד. אך עוד לאלוק מילין עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם יש דבר זר בתוך האגוד מקלקל את כל האגוד... והנה ידוע שהערלה היא חלק זוהמת הנחש בגוף האדם, והיא פסולת הגוף, וטומאת הערלה הגדולה מכל הטומאות היא היא המושכת את לב האדם להפרד איש מעל אחיו, כי היא כמו דבר זר בתוך האגוד המקלקל את כל האגוד, ובהסרת הערלה הוא סילוק המונע והמקלקל אגודת ישראל.
וכן יש לומר נמי בהא דאמרו ז"ל ויקר אלו תפילין וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש. והדברים צריכין פירוש, כי בפשיטות אינו מובן מה ראיה היא זו שיקר אלו תפילין, כי ויקר פירושו כבוד ולא מורא. אך יש לומר דידוע שהכחות החיצונים רודפים להשתאב בגוף האדם, ותפילין שבראש מטילין אימה ופחד על כחות החיצונים ומתרחקים. וזהו פירושו של "וראו כל עמי הארץ" וגו', דהיינו כחות החיצונים. ובאמת שכמו שהם ברוחניות כן שונאי ישראל בגשמיות, שבזוה"ק שדוגמת מלאכי חבלה לעילא כן הגוים שונאי ישראל לתתא, וכשנחלשו אלו נחלשו אלו, כמאמר הכתוב (ישעיהו כד) "יפקוד ה' על צבא המרום במרום [ואח"כ] ועל מלכי האדמה על האדמה". והנה מובן שפחד התפילין על כחות החיצונים אינו יראת העונש אלא יראת הכבוד. על כן שפיר הביא מקרא זה לראיה שיקר שהוא לשון פאר וכבוד הוא התפילין שבראש.
והנה מניעת התאחדות ישראל בנפש היא מפאת כחות החיצונים, וכמו שאיתא בספה"ק פירוש "שנאת חינם" שהסט"א נקרא חנם, והיינו שנאה הבאה מכח הסט"א שנדחקין לתוך כלל ישראל ונקראה חנם. וע"כ מחמת תפילין של ראש המרחיקין את כחות החיצונים מתוך כלל ישראל מסלקת שנאת חנם. ואתיא נמי כהא שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצלהה"ה שדבר זר מקלקל את כל האגוד. וע"כ כשהתפילין מבריחין את כח החיצונים, שוב מתאחדין ומתאגדין כל ישראל כאיש אחד חברים, וענין אחד הוא עם מילה, אלא שזה בגוף וזה בנפש, ושני אלה הם היפוך מפוזר שפירושו איש מאחיו הן בגוף והן בנפש כנ"ל.
ולפי האמור מובן מ"ש דעל ארבעה אלה גזר המן, שארבעה אלה בישראל הם היפוך "מפוזר ומפורד"... וע"כ עם מפלת המן היתה ליהודים אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט היפוך מפורד, וששון זו מילה ויקר אלו תפילין שבראש היפוך מפוזר.
ויש להוסיף ולומר עוד, דלכאורה למה שינה הסדר, דמאחר שארבעה אלה מקבילים לעומת "מפוזר ומפורד", הוה ליה להקדים ששון ויקר שהם מקבילים לעומת "מפוזר", ואח"כ אורה ושמחה המקבילות לעומת "מפורד". אך י"ל דהנה הקלקול מתחיל לעולם ב"מפוזר", דמחמת שאין אחדות למטה גורם פירוד בין עולם התחתון לעולם העליון... אך בפורים שחזרו ונתקנו ע"י ישועה מעולם העליון שניתנו לישראל חיים חדשים, כי "כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב", והחיים שהיה להם מכבר אבדו אלא שניתנו להם חיים מחדש וכקטן שנולד דמי, ובמדרש (ויקרא רבה פ' ל): "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק" - אלו דור של מרדכי שהיו נטויים למיתה והקב"ה ברא אותן בריה חדשה. ועל כן אף מ"ש "נקהלו היהודים" וגו' לא מהם היתה, שהם היו נטויים למיתה ולא היה בכחם להיקהל, ועל כן לא מצינו להם לשון קהילה וכינוס מעצמם מקודם אף כשיצאו האגרות הראשונות, אלא שאסתר שלחה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", היינו שכחו של מרדכי יכנס אותם, אבל הם מעצמם לא היה בכחם, אלא אחר שיצאו האגרות האחרונות שניתנו להם חיים חדשים אז התחילה בהם תקופה חדשה ונקהלו. א"כ הרי חיבור העליונים ותחתונים ברישא, היפוך "מפורד", ואח"כ חיבור בין איש לרעהו, היפוך "מפוזר".

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצג-קצה)

אורה זו תורה וכו' שפירשו ממנו מקצת סנהדרין
29-45

מלבד החטא בעצם, היה חילול השם גדול, שישראל נהנו מסעודה שעשה על איחור בנין בית המקדש. ואמרו [יבמות קה ע"א] גבי בני עלי שהיה בידם חילול השם: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. ולכך מרדכי למד תורה ברבים [לעיל טז ע"א], ותיקן חילול השם הזה. ולכך ציווה על אסתר שלא תגיד עמה, כי אז יתוודע כי מרדכי דודה, ויעשהו המלך למלכו ויתבטל מדברי תורה, כדאמרינן שכאשר נעשה באמת משנה, פרשו ממנו סנהדרין... ולכך אח"כ בפורים, אשר אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, ליהודים היתה אורה, זו תורה, ומתנות לאביונים, זהו גמילות חסדים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

ושמחה זה יו"ט

[פירש רש"י - שקיבלו עליהם אז ימים טובים. קשה הרי קיבלו אז את כל התורה (שבת פח)? כוונתו בניגוד לשבת, שקיבלנו באהבה במרה.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ו ע"ג - לטקסט)


ששון זו מילה
30

ששון זה מילה... והוא ידוע מ"ש חז"ל (שבת קנו.) למאן דאתילד במזל מאדים, או אשיד דמא או מוהלא. והענין, כי מזל מאדים מורה על הריגת חרב, וזה שירש עשו בחלקו, ולכך נאמר לו [בראשית כז, מ] "על חרבך תחיה". ולכך מי שיבוא לנצח כח של עשו שמזלו מאדים, צריך להיות נימול בחרב, דא חרבא קדישא דמטיף דם ברית, ובזו נטלו זכותן לשפוך דם... ולכך נאמר כאן במפלת המן ועמלקים ששון זה מילה, דליהודים היתה מילה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

כתיב (תהלים קה, מד) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". והנה מצינו נמי להיפוך, שהעושר מביא לידי קלקול, כדכתיב (משלי ל) "פן אשבע וכחשתי" וגו'... אך יש לומר דהכל תלוי במצות מילה, שעי"ז יש בכח האיש להיות מושל ברוחו שלא יטהו העושר ורע ח"ו. וע"כ בעוד ישראל שומרים מצות מילה ומקיימין אותה, להם נאה עושר ונכסים, "בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" וכו' ו"ארצות גוים ועמל לאומים", אבל בלי מצות מילה ושמירת הברית הם ברשות לבם, והעושר מביא לידי גיאות ומטהו לשאול תחתית, ועושר כזה שמור לבעליו לרעתו. וע"כ לא גלו ישראל עד שבטלו מצות מילה, שנאמר (ירמיהו יא) "ובשר קודש יעברו מעליך" כבמדרש איכה, כי אז אפסה כל תקוה שארץ ישראל תהיה נאיתה להם, ואדרבה נתקיים בהם "עושר שמור לבעליו" וגו'. ובזה יתפרש בטוב הכתוב "ויוצא עמו בששון ברנה את בחוריו ויתן להם ארצות גוים" וגו', עפ"י מה שאמרו ז"ל ששון זו מילה שנאמר שש אנכי על אמרתך וגו', על כן, בשביל שהוציא עמו בששון, היינו שקיימו מצות מילה, "ברנה את בחוריו", כאמרם ז"ל (שבת קל.): עדיין עושין אותה בשמחה, ע"כ "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו", דבלאו מצות מילה נצמח מהעושר להיפוך ח"ו ולא שמירת החוקים.

(שם משמואל, פרשת יתרו - לברית מילה)

ויקר אלו תפלין
31

כל נסים ונפלאות אשר ה' עושה, הוא לעורר אותנו לתורתו ועבודתו ויראתו, ולמען נדע כי הוא המשגיח בנו בכל אופן ולא זז מחיבתנו, וזו היא תכלית השמחה שיש לנו לשמוח בפורים. ולכך דרשו חז"ל ויקר זה תפילין, כי תפילין על הראש ויד להורות כי השגחת ה' עלינו בכל מחשבותינו ובכל מעשינו ושם ה' נקרא עלינו מבלי שכחה בשום אופן. וגלל כן אמרו חז"ל (יומא ז ע"ב) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, להורות נתן שתמיד מבלי היסח הדעת מייחס כל המעשים ופעולות לה' ולא לטבע כלל, ולא נצייר שום רגע וזמן מהזמנים בלי השגחת ה' בפרטות, לכך נאמר ויקר זו תפילין

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ידוע מ"ש במדרש [אסתר רבה פרשה ג, י]: כל המלך סתם הנאמר במגילה, מרמז על הקב"ה. ואנו היינו קשורים חותם על זרועו וחותם על לבו כנ"ל, ואז לרוב חטאינו הסיר הקב"ה חותם מעל זרועו כנ"ל, ומסרו למקטריגים, ואין לנו שיור רק חותם על לבו. וזהו "ויסר המלך את טבעתו", היינו חותם על זרועו... אבל חותם על לב שהוא תפילין בראש, נשאר, ולכך נאמר "ליהודים היתה אורה ויקר" - זו תפילין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

בשושן, כל העם ישראלים היו מתנכרים בשוק מבלי להכירם בארמון המלך היותם בני גולים וישראלים, ומכ"ש בלכתם לסעודה, שתו פקו פליליה, לא היו לובשים תפילין וטלית של ציצית, לבל יכירו שהם יהודים... ולא כן מרדכי, בחוץ וברחוב לעיני כל, חותם ה' ונימוסו בתפילין וציצית היה על ראשו לקדש שם שמים ברבים כמו יהודה, ולהודיע יחודו הקדוש... ולכך אחר כך כשחזרו בתשובה, נאמר "ליהודים היתה אורה ויקר", ודרשינן זהו תפילין, כי מתחלה לא היה להם היקר הזה, כי על ידי תפילין בא יקר הזה להכריז הבו יקרא כנ"ל, ולכך אחר כך חזרו בתשובה לתפילין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

התפילין הם תפארתנו ופארנו, וכמש"כ (יחזקאל כד) "פארך חבוש עליך", ואמרו חז"ל (תענית טז) "אלו תפלין", שנאמר (ישעיהו סא) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר". וכמו כן אמרו "ויקר אלו תפלין", ויקר - פרושו "כבוד", וכמש"כ (אסתר א) "יתנו יקר לבעליהן", וכמש"כ (תהלים קלט) "ולי מה יקרו רעיך א-ל"... ובודאי תקצר היריעה מהכיל יקר ערך רוממות קדושת המצוה הזאת.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, חבש פאר, פרק א עמ' ט)

ואף כאשר ישראל מתרוממים ומתעלים ואינם מתרחקים ח"ו מהאור העליון, עדיין נשארים בבחינת הפירוד דק מן הדק עד שיתבער עמלק מן העולם כשיתגלה אורו של משיח. בחינת הפירוד הדק ההוא הוא מה שאמרו חז"ל במס' ברכות (ו ע"א): תפילין דמריה עלמא מה כתיב בהו, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחינת מי כעמך ובחינת ארץ מרמזות על הפירוד הדק ההוא, שבאמת היה צריך להיות "ומי כישראל גוי אחד" ולא יותר. ובאמת גם ביטוי זה אינו מספיק, ודי שיאמרו "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" שבזה כלולים קדושת ישראל ואחדותם איך שהם כלולים באור העליון ית"ש, והם שמו של הקב"ה, וא"כ גם תפילין דמריה עלמא היו צריכים להיות כמו תפילין שלנו, רק שקליפת עמלק מעכבת מבחינה זו להתגלות. ולעתיד לבא כאשר "והיה ביום ההוא יהיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שמיה דקוב"ה הוא כלל ישראל, ואז תתגלה בחינת תפילין דמריה עלמא "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד"... וזה שאמר משה להקב"ה "הראני נא את כבודך", ותרגם אונקלוס "אחזיני ית יקרך", יקר אלו תפילין כמו שדרשו חז"ל... והכוונה לגילוי תפילין של הקב"ה בשלמות מעלתה כפי שתהיה לעתיד לבא. ואמר הקב"ה למשה "וראית את אחורי ופני לא יראו", ודרשו חז"ל (ברכות ז ע"א) מכאן שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין, שעוד לא הגיע הזמן לגילוי זה, ורק קשר של תפילין יכל לגלות לו. ביום הפורים, בימי מרדכי ואסתר, התחיל להתגלות אור התפילין דלעתיד לבא, וע"כ ויקר אלו תפילין, והיינו תפילין של הקב"ה שיהיה כתוב בהם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר צג, עמ' רצד-רצה)

כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו ומלכי כנען
35-36

ואני מוסיף לומר בטעמו של אדם הראשון שלא אמר שירה כשנברא, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עיקר שירה היא על מפלתן של רשעים, וע"כ עשרת בני המן נקרא שירה וכן מלכי כנען כבש"ס כל השירות נכתבות אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח חוץ משירה זו [היינו עשרת בני המן] ומלכי כנען. ובש"ס ברכות (ט ע"ב): ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי', עכת"ד. וע"כ יש לומר דאדה"ר אף שבודאי השתמש ברוה"ק וצפה למרחוק, מ"מ מפלתן של רשעים לא היה אפשר לו לראות, שהרי עדיין לא ידע שיש מציאות הרע בעולם, וע"כ נכשל בעץ הדעת טוב ורע, ואז נתודע לו ממציאות הרע, וע"כ לא אמר שירה כשנברא.

(שם משמואל, פרשת צו - שביעי של פסח, עמ' קלג-קלד)

לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין
45-46

ויש להבין מנא ליה? דלמא כפשוטו, כי מי גבר אפילו בתכלית שלימות היצירה שלא יהיו מקצת אשר אין דעתם נוחה הימנו. משה בחיר ה' יוכיח, כמה רבו עליו והוציאו עליו דיבה כנודע. אבל הענין כי "אחרי רבים להטות" כתיב [שמות כג, ב], ומזה נלמד בכל דברים, הן בדעות בני אדם שבטלות ברוב, והן בעניני תערובות טמא בטהור דחד בתרי בטילי. והעלה הרא"ש [חולין פ"ז סימן לז] דטמא שנתערב בשתי חתיכות טהורות מותר לאדם אחד לאכול כל ג', אף דאיכא ודאי חד טמא בתוכם, דכיון דכבר נתבטל חזר איסור להיתר. וא"כ אף בדעות בני אדם, אם הרוב מכריע בטלים יחידים בדעתם, והוי כמו דעת הרוב. וא"כ עדיין הוי ליה למימר "כל אחיו" כיון דמרוצה לרוב. ולכך הוצרכו חז"ל לומר בפרישת סנהדרין מטרדתו בדבר המלכות, ולא שייך כאן ביטול, כי נגד סנהדרין לא שייך ביטול.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין
45-46

במרדכי נאמר רצוי לרוב אחיו, ולא לכל אחיו, שפירשו ממנו סנהדרין... ח"ו שמרדכי פירש רגע אחד מהתורה, אבל ידוע מ"ש במדרש [אסתר רבה פ"י, יב]: "ומרדכי יצא מלפני המלך" - שנעשה מלך, ומטבע שלו מרדכי מצד אחד ואסתר מצד אחד. וידוע דאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולכך פירשו ממנו סנהדרין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז [ובדומה בחלק ב דרוש ב])

ומה שאמרו חז"ל שפירשו ממנו סנהדרין, לא יודמה ח"ו שביטל מתורה לרוב טרדתו בעסקי רשות ומלכות, ח"ו לומר עליו כן... ידוע מ"ש במדרש מגילה [אסתר רבה פרשה י, יב]: "ומרדכי יצא" - שהיה מלך ויצא לו מוניטין, מרדכי מצד אחד, ואסתר מצד אחר. וידוע [סנהדרין יח ע"ב] דאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולכך פירשו ממנו סנהדרין, ולא ח"ו דפירש עצמו מדברי תורה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וגו'" -... לפי שמצינו מאמר חז"ל במרדכי שכתוב בו אחר גדולתו "גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו", ואמרו לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין וכו'. ועבור זה אמר כאן הכתוב כי לא כן היה במשה, כי אף אחר גדולתו יצא אל אחיו ולא פירש ממנו אף אחד מישראל, כי "גם במלכותו נולד רש" (קהלת ד, יד), והיה עניו מאוד בפני כל אדם ותמיד יצא לראות בסבלות ישראל, ויט שכמו לסבול עמהם כאומרם ז"ל (שמות רבה א, כז) שהיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם.

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק ב פסוק יא)

גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות
46

תלמידי חכמים ישנם ב' סוגים. הסוג האחד הוא העוסק בתורה ועמל בה לדון ולהורות ואינו עוסק בצרכי ציבור ודרך ארץ, והמין השני העוסק בדרך ארץ ג"כ. והנה באמת כח התורה גדול מאד, ודרשו חז"ל: "גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות". מזה ידענו שאע"פ שבודאי שלמותו של הת"ח היא כשנקבצו בתוכו ב' המעלות, גדולת התורה, וגדולתו בדרך ארץ והנהגת הציבור אפילו בענינים גשמיים, מ"מ עלינו לדעת שעיקר טעם של הת"ח וחשיבותו הוא מצד התורה, ומעלת הדרך ארץ היא מעלה נטפלת. וכמו שפירות העוללות של בציר אין טעמם דומה לעצם פרי הקיץ, הכי נמי אין דומה מעלת חשיבות התורה למעלת הדרך ארץ.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש לו)

טז: שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה
50-51

[מדוע לא הלך עזרא ללמוד מיחזקאל אחרי מות ברוך? אולי יחזקאל לא זכה ללמד, כמו שאמרו שדניאל לא זכה ללמד (קידושין מט). רמב"ם בהקדמתו למשנה תורה לא הזכיר את יחזקאל, ואולי סבר שעזרא היה גדול ממנו, מכח סוגיה זו.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' פא - לטקסט)

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש
51-52

רז"ל אמרו כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד אב ואם, וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או"א. זה שכתוב "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו", שאינו צריך לראות אחריהם.

(כלי יקר, דברים פרק לג פסוק ט)

והנה להנהיג ולייסד בכלל האומה ההנהגה ע"פ קדושת התורה מנקודת האמת שע"פ התורה לבדה, דבר זה הוא מעלה גדולה ועליונה, מ"מ רבים יהיו עפ"ז שלא יהיה להם חלק ונחלה בקדושת ישראל, אותן שריפו ידיהם מן התורה, מכללה. ובאמת רצון ה' יתברך לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. על כן תהיה תועלת גדולה ע"י התיסדות ההנהגה האלהית באומה ודיבוקם בשמו ית' ג"כ מצד עצמיות קדושתם של ישראל... והנה יוסף היה זיו איקונין שלו דומה ליעקב, והיה דומה לו בכל מקריו. ועיקר מבטו של יעקב, אע"פ שהיה כולל ב' השלמיות הללו, מ"מ כל מעיינו היה בתורה, ע"כ אפי' כבוד אב ביטל כדי לעסוק בתורה י"ד שנה שנטמן בבית שם ועבר. גם אל יוסף מסר כל חכמתו, והיה עיקרו של יוסף קבוע בשלמות התורה. על כן נאמר עליו: "כי בן זקֻנים הוא לו", כדמתרגמינן: "ארי בר חכים הוא ליה". וזה היה דרך עבודת הקודש אשר לו ג"כ, והיה מתאמץ שיהיה דרך זה העיקרי בהנהגת ישראל.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש כג)

נשאלתי בזה, מנלן דלא נענש על י"ד שנה שהיה בבית עבר, דילמא להיפך, על אותן י"ד שנה נענש, אלא דאותן י"ד שנה שעבד יעקב בעד בנותיו של לבן, לא חשיב, משום שיצחק ציוה עליו שילך לשם לקחת אשה מבנות לבן... גם קשה מה שהקשה הטורי אבן, מנלן דת"ת גדול מכיבוד אב ואם, דילמא שניהם שוין... והנראה לתרץ בזה, שיצחק אמר ליעקב שתיכף ילך לפדן ארם, ומכיון שיעקב שהה י"ד שנים בבית עבר, נמצא שבאותן י"ד השנים שעבד אח"כ בבית לבן, לא נחשב שקיים בזה את רצון אביו שאמר לו ללכת תיכף לפדן, ועל כרחך שהעונש היה בשביל י"ד שנים שבבית לבן ולא בשביל י"ד שנים שהיה בבית עבר. ומזה גופא מוכח שת"ת גדול מכבוד אב, דאם נימא ששניהם שוין, א"כ נמצא שלימודו בבית עבר היה מצוה הבאה בעבירה, שהרי עבר על עשה דכבוד אב שאמר לו ללכת תיכף לפדן ארם, והיה צריך להענש גם על זה, ועל כרחך דגדול ת"ת יותר מכבוד אב ואם, ולכן אתי שפיר עשה דת"ת ודחי עשה דכבוד אב ואם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ה, נמוקי המקראות, בראשית כח, ב, עמ' פ [עמ' סו במהד' תשסה])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US