Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


לד ע"ב

שלח לך מדעתך

לזאת כה גדולה היתה תשוקתו של משה רבינו להיכנס לארץ... כיסוד לכל קיומן של המצוות. לא מצא מרגוע ושקט ושלוה בנפשו עד שייכנס לארץ ישראל ויכניס האור הפנימי לכל המצוות כולם שיפעלו לאשר צריכים לפעול...
זהו שאמר הקב"ה למשה "שלח לך אנשים", שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. רצונו העליון ב"ה להרבות הגעגועים והתשוקה אצל משה להכניס בזה הבלתי גבולי בארץ ובמצוות כולן. ציווי לא היה כאן, מפני שהתגברות התשוקה צריך שתהיה בזה למעלה מהגדרת מקום המצוה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כז, עמ' עט-פ)

וזהו סוד בקשתו של משה ליכנס לארץ ישראל, מאחר וגילוי האורות הגנוזים בטבע אי אפשר לגלותם כי אם בארץ ישראל, על ידי קיום הטבע ומצוות התלויות בארץ, ולא הגיע זמנם עד לעתיד לבא. ובשעה שנתעוררו ישראל לגלות את האורות הגנוזים, באו בערבוביא, כי לא הגיע עדיין הזמן לפי סדר סוד הנקודות שלפני הכלים, ומפני שכניסתם בלי סדר, נשתברו הכלים [עיין בעץ חיים היכל נקודים שער א, ב, ט].
והיה דבר ד' אל משה "שלח לך אנשים", לדעתך, אני איני מצוה אותך, אם תרצה שלח (רש"י שם). והכוונה, דשליחות כזו צריכה שתבוא מלמטה, היינו מצדו התחתון של משה, צד האנושי שבו, כי אז אם יצליח הדבר ולא יגיע לידי נפילה או שבירה, אין חקר אל השלמות שיגיעו אליה, בגילוי האורות הנשגבים ביותר שגנוזים ונעלמים מצד גדלותם.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר ל, עמ' צב)

"ויקח תרח את אברם וגו' ואת לוט וגו' ואת שרי וגו' ויצאו אתם וגו'" - רש"י ז"ל פירש: ויצאו אתם תרח ואברם עם לוט ושרי. ונמצאת למד אשר אברם מעצמו רצה ללכת בדרך הזה גם שלא בעצת תרח אביו. וכן נראה מדברי חז"ל שאמרו: שלח לך לדעתך וכו', כלומר שהסכים על ידו, אבל הוא מעצמו כבר רצה ללכת.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יא, לא)

חשש יעקב פן יאמרו נשיו: הן לו יהי כדבריך שהקב"ה אמר לך "שוב אל ארץ אבותיך", אבל זה הוא מחמת שראה שלבך חפץ בזה שתשוב למגורי אבותיך ותחפוץ למשפחתך לאביך ולאמך אשר שם, ועל כן צוך הקב"ה בכך. וכמה פעמים מצינו שכאשר יצוה הקב"ה דבר שהוא תאות האדם, שלא יהיה כי אם מצד שרואה הקב"ה שכן בלבבו, אבל לא יקפיד הקב"ה על כך אם לא יעשנו. או אפשר לפעמים גם לא יסכים הקב"ה לזה, כי אם מצד רצון האדם, כאשר מצינו בשילוח המרגלים, שאמר הקב"ה "שלח לך אנשים", ואמרו חז"ל: אם תרצה שלח וגו', או במצות יפת תואר, שאמרו חז"ל (קידושין כא ע"ב): לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע (ולך ראה במה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים במה שאמר משה "בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי", שלא יחשבו קרח ועדתו כי לצד שמצא משה חן בעיני ה', כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו, היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או לאשר שהיה חפץ וחושק בלבו, נתן לו ה' תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר וכו' עיין שם).

(באר מים חיים, בראשית, פרק לא)

וזה שאמרו גם בנו דיבר וגו'... והם רצו תיכף תיקון התאוה השניה שהוא רק בתיקון הרע בשורשו... ולכך דיברו בו. ובאמת היה לשון הרע, כי אינו עדיין זמנו, ואז אין ברית המעור מתוקן עדיין. וידוע דברית הלשון מכוון נגדו, לכך דיברו גם כן לשון הרע... ולכך תיכף אחר כך שלח משה מרגלים... שחשב שכבר נתקן גם לשון הרע וברית הלשון נגד ברית המעור והם עכשיו על הגבול ארץ ישראל ועל המצר. וזה סוד: שלח לך לדעתך אני איני מצוך, היינו כי משה רבינו ע"ה חשב כן לדעתו כדי שיכנס גם הוא לתיקון ברית הלשון ברזא דארץ, לדבר דבר הנראה נפרד מרצון ה' יתברך, ושיהיו באמת מה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף נא ע"ד-נב ע"א)

להבין הענין שילוח המרגלים... הענין, דכתיב "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה". ואמרנו הפירוש "דרך שלשת ימים", היינו הג' מדות חסד גבורה תפארת, שנקראו ימים שהאבות איו"י מרכבה להן, והם נגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד (כמו שנתבאר בפ' הקודם). וזה היה ע"י תורה שבכתב, שהוא ארון ברית ה', שרצה הקב"ה לטהרם מכל הג' קליפות ויכנסו תיכף לארץ ישראל. אבל הם קלקלו (כמו שנתבאר לעיל). לכן רצו ישראל אחר כך לתקן זה ע"י אתערותא דלתתא, והוא ע"י שישלחו אנשים גדולים תלמידי חכמים, שהם גם כן בחינת ארון, וכמו שנלמד (יומא עב ע"ב) מהארון דכתיב "מבית ומחוץ תצפנו" - כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו וכו'. והיינו דהתלמיד חכם נקרא ארון, שבו התורה שבעל פה. ורצו שהם יבררו אותם בג' מדות אלו לטהרם מן הג' קליפות שכנגדם...
וזה שאמרו: שלח לך מדעתך, ופירש רש"י: אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים וכו'. והיינו שה' יתברך רצה לבררם ע"י בחינת תורה שבכתב מצידו, רק ישראל רצו שליחים כדי שיהיה ע"י אתערותא דלתתא, וזה מעין תורה שבעל פה. וזה שאמר "מדעתך", על דרך מה שהקשה המגן אברהם (רס"י תצד) איך אנו אומרים בשבועות שהוא נ' לספירה "זמן מתן תורתנו", הא התורה נתנה בנ"א לספירה? ותירץ שבא לרמז יום טוב שני של גליות. וכתב המגן אברהם: ואפשר דהיינו דקאמר יום אחד הוסיף משה מדעתו. והיינו מדעתו, שהוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא הדעת, כמו שכתב הרמב"ן (ב"ב יב ע"ב) שתורה שבעל פה הוא ברוח הקודש, ורש"י פרשת תשא פירש "ובדעת" - רוח הקודש. וזה שאמר: שלח לך מדעתך, משורש תורה שבעל פה, אני איני מצוה לך שיהיה מצוה, שמצד ה' יתברך היה רוצה שיהיה "וארון ברית ה' נוסע" וגו' שהוא ע"י תורה שבכתב כאמור.
ומה שנאמר "וישלח אותם משה על פי ה'" הוא על פי שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג רא, ב): אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה'. והיינו תורה שבעל פה שידבר דבר ויהיה פי ה', והוא מדת שבת, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שנאמר "על פי ה'" שהוא בחינת תורה שבעל פה, שאם היה ה' יתברך מצוה, היה מצוה ותורה שבכתב. אך כיון שנאמר לו "שלח לך מדעתך" שהוא תורה שבעל פה, משום הכי כתיב "וישלח אותם משה וגו' על פי ה'" כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שלח, אות ב)

טעות מרגלים לא היה חס ושלום בעצם, כי באמת משה רבינו ע"ה ששלחם לדעתו, כמו שאמרו ז"ל, שידע שהם אנשים גדולים מעין מדרגותו, שהוא השורש תורת אמת שבכתב, ושלחם לרגל הארץ שהוא פרי התורה שבכתב, כמו שנתבאר למעלה... והיינו שבמדבר היו אוכלי מן שזה לחם ה' יתברך ממש כמו שאמרו בפרק יום הכפורים (יומא ע"ה ע"ב) לחם שמלאכי שרת אוכלים, פירוש שאינו מענין עולם הזה כלל... בכל הדור נפש פרנס ומנהיג הדור היא נפש הכוללת כל נפשות הדור כמו שהמלך הוא כלל כל האומה...
וכללות הארץ נקרא ארץ ישראל, כמו כללות הכנסיה כנסת ישראל, ששייכה לכל הכנסיות ואומה הישראלית, שהם בהשתדלותם ועסקם הטבעים ימצאו די מחייתם שם ולא בלחם מן השמים. והיא בענין חיות הנפש ממש דוגמת תורה שבעל פה, שהיא חכמות שבני אדם מולידים מעצמם משכלם, רק שיודעים שהוא מה' יתברך ואז נקרא תורה שבעל פה, אבל כשאינו יודע שהוא מה' יתברך, אז נקרא חכמה חיצונות, והיא ארץ העמים, כי חיי הגוף וחיי הנפש ענין אחד, שהרי מלובשים זה בזה רק שכל אחד יש (לו) לבוש וגוון אחר, שחיי הגוף הוא מאכילה ושתיה ועניני עולם הזה שממנו נברא וחיי הנפש הוא מחכמה ותורה שמשם נברא כמו שנתבאר, וכמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ב, כח): כל אכילה ושתיה שבמגילה זו בדברי תורה הכתוב מדבר, שהיא מאכל הנפש. וכך היו ישראל במדבר מאכל הנפש מתורה מן השמים שהיא תורה שבכתב, וכן לגוף מאכלו לחם מן השמים.
והכניסה לארץ הוא שיהיה מאכל לגוף לחם מן הארץ והשתדלות בני אדם, וכך מאכל הנפש וחיותה תורה שבעל פה וחכמת בני אדם, והוא פרי התורה שבכתב. ורצה משה רבינו ע"ה להשיג גם כן השורש של תורה שבעל פה, שהוא שורש נפש של רבי עקיבא גם כן, והיינו שהוא ינחילם גם כן הארץ ושיהיו הדור ההוא אוכלים גם כן פרי התורה, וכן הוא שהוא נפש הכוללם הוא יכלול כל פרי התורה גם כן. ולכן שלח מרגלים, ואמרו ז"ל: לך לדעתך, אני איני מצוך, כי באמת שליחות מרגלים הוא הנהגה בדרך הטבע, כמלכים הנלחמים זה עם זה, מה שאין כן דור המדבר, שהיה כל הנהגתם חוץ לדרך הטבע ממש, ורק על פי ה' יתברך, מה ענין למרגלים? רק לפי שרצה משה רבינו ע"ה לנחול ארץ ישראל שהוא הנהגה הטבעיית בהשתדלות האדם, לכך רצה להתחיל בענינה [וכמו שראינו שגם יהושע עשה כן] גם כן בדרך השתדלות בני אדם. וגם ענין השליחות הוא חכמה שחידש מלבו ולא מה שה' יתברך ציוהו. הנה זה חשב שיהיה לשורש והתחלה לחכמות תורה שבעל פה. אבל באמת לפי ששורש נפשו היה שורש כל התורה שבכתב, גם דבר זה נכתב בתורה שבכתב, ונאמר עליו מאמר ה' "שלח לך" וגו', רק חז"ל גילו עומקו, שבאמת הוא חשב והשתוקק שמאותו עת יתחיל תורה שבעל פה, וכך נתרצה לו ה' יתברך שיהיה לדעתו אבל הוא אינו מצוה. וזאת באמת לא הצליח, כי באמת כל שורשו הוא תורה שבכתב דהיינו מה שה' יתברך מצוה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מב ע"ב-מג ע"ג)

זהר שלח קנז, א: בגינך.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


שלח לך מדעתך וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו וכו' בעיני ולא בעיניו של מקום
5-7

נראה דכך פירושו, שכך אמר: שלח לך לדעתך, כלומר אני איני רוצה בכך, אבל אם תרצה שלח, וכי יש אדם בורר חלק רע לעצמו, שישראל יבררו וירצו לשלוח ויבא ע"י זה להם תקלה? והיינו דכתיב "ויטב בעיני" ולא בעיני המקום, שלא היה ה' יתברך רוצה בכך, והנה בררו חלק רע לעצמם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


שלח לך מדעתך וכו' וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו וכו' וייטב בעיני וכו' ולא בעיניו של מקום
5-7

כוונת המאמר מובנת על פי המובא בספרי [לקוטי בתר לקוט] במדבר תנינא עמ' קה, שלכן שלחו המרגלים אחר צרעת מרים, כי אז היו בטוחים שלא יוציאו המרגלים דיבה על הארץ. והיינו דאמר הקב"ה למשה "שלח לך לדעתך", שאתה חושב שכעת לא יוציאו דיבה על א"י משום "וכי אדם בורר חלק רע לעצמו", שילקו על עיסקי דיבה כמו שלקתה מרים, אבל אני איני מצווה לך, כי לפניי גלוי שרשעים לא יקחו מוסר ממה שלקתה מרים.
בעל לשמוע בלמודים מפרש "מדעתך" כפי שביאר בפ' שלח, דכאשר קונה האדם איזה דבר במחיר הוא מבחין אם הוא טוב, אולם מקבל מתנה אין דרכו לבחון אם טובה המתנה. והנה לישראל ניתנה הארץ במתנה לא לפי מעשיהם, ורק משה רבינו ע"ה אם היה נכנס היתה מתיחסת לו במחיר מעשיו הטובים. נמצא דלישראל לא היה בכלל רשות לבקש לראות, כי להם היתה הארץ מתנה, ורק למשה היה רשות לראות אם טובה היא לפי ערך מחירו. אולם באמת לא נכנס הוא לארץ, רק הוא סבר שיכנס. וזה שא"ל הקב"ה "שלח לך לדעתך", היינו לפי דעתך שתחשוב ליכנס, ראוי לך לשלוח, דאין אדם הקונה בורר לו חלק רע, אבל להם אין ראוי לשלוח, כי אני נותן לבני ישראל הארץ במתנה, ואין דרך לבחון מתנה כאמור. וזה "וייטב בעיני הדבר" ולא בעיני ד', שהרי אמר שלח לך ולא להם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שלח לך מדעתך וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
5-26

ואמרו חז"ל שהתפלל עליו י"ה יושיעך וכו'. ולכאורה מה ענין התפילה אל קריאת שמו? היה לו להתפלל עליו בלי ההוספה על שמו. ואמנם כי כוונת משה היה על דרך מאמר הכתוב (שמות יז, יד) "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" וגו', כי יהושע הוא המסוגל לבטל קליפת עמלק כנודע (וכמו שאיתא בזוה"ק בשלח סו.). וזה היתה כוונת קריאת שמו, בכדי שלא יוכל עמלק להזדווג להם ח"ו, כי "עמלק יושב בארץ הנגב". ואמנם גם זה נרמז שהתפלל עליו י"ה יושיעך וגו', והוא לפי ששמע משמו יתברך שאמר לו "שלח לך", ופירושו: שלח לך לדעתך, אני איני מצוה אותך כמאמר חז"ל (סוטה לד, וברש"י שם), עלה בלבו לומר: מפני מה אינו מצויני יתברך על הדבר הזה, אם לא שיש איזה חשש בדבר, ועל כן התפלל על יהושע שינצל מזה.

(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יג, טז)

מרגלים לא נתכונו אלא לבושתה של ארץ ישראל
9-10

מענה בפיהם היה שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", כלומר על הארץ לבד צריך לחקור אם אינה ארץ אוכלת יושביה, כי הנה יש ארץ מגדלת חלשים ויש ארץ מגדלת גבורים כמאמר חז"ל (במדבר רבה טז, יב), והארץ שמגדלת גבורים, אז החלשים שבתוכה אינן מאריכין ימים עליה לרוב תוקפה וחזקתה. וממילא אנו שנבוא ממדינה אחרת ואפשר אנו חלשים נגדה, ותקיא הארץ אותנו... וזה שאמרו ז"ל: מרגלים לא נתכונו אלא לבושתה של ארץ ישראל... כי לבושתה ודאי נתכוונו, לומר: אולי היא ארץ אוכלת יושביה, היפך ממה שנקראת ארץ החיים.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י וכו' וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה
9-11

כיוונו בזה סוד עמוק בענין חטא מרגלים, והוא מ"ש בזוהר פ' שלח לך (דף קנו ע"ב-קנז ע"א): תא חזי, משה היה שמשא ובעא לאעלאה לארעא, א"ל קוב"ה, משה, כד אתי נהורא דשמשא אתכליל סיהרא בגויה, השתא דאנת שמשא וכו' וסיהרא לא נהיר וכו' ת"ח משה וכו'. ורבינו הגדול בביאורו שם ע"ז כתב שהענין כי רצון הקב"ה היה להגדיל פני סיהרא, שיהא אור הלבנה כאור החמה ויכולים שניהם להאיר, וזה היה כוונת משה ובקשתו שיכנס לארץ, להאיר לארץ שהיא סיהרא שתהא בשלימותה, והיא סיהרא דעץ החיים דלית לה פסק כלת משה דיכולה להאיר גם ביום, שעליו נאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה", והיה רצון ה' יתברך שיתוקן ע"י משה ולא היה גלות כלל, ועיי"ש שהאריך בזה. והנה ע"י חטא מרגלים פגמו שהוציאו שם רע על בתולת ישראל, שהיא הנער"ה כלת משה, ונשארו בסט' דעץ הדעת דירדה למט"ט, ושם לית לה מדילה אלא ההוא חוט דנהיר לה בליליא ואתעבר מינה ביממא וכו' יעו"ש שזה גרם גלותא.
וזה שכתוב כאן שמרגלים נתכוונו לבושתה של א"י. וענין הבושה הוא דבר עמוק, שהוא כמ"ש דאזיל סומקא ואתי חיוורא (ב"מ נח ע"ב), והוא מ"ש בזוהר בראשית (דף כח ע"א) "ויקח אחת מצלעותיו", מצלעותיו דמאן, אלא מאילין עולמין דמטרוניתא נטלו או"א חד מנייהו ואיהו סטרא חיוורא יפה כלבנה, "ויסגור בשר תחתנה", דא בשר דאתמר ביה "בשגם הוא בשר", בשר דמשה סומק ועליה אמרו פני משה כפני חמה וכו', ובגין דא "יפה כלבנה ברה כחמה" וכו'. וכמו שפי' רבינו הגדול בפירושו לתיקונים (דף קז ע"ב) דסומקא דבה היא כלת משה הפנימית, והוא בשר מבשרו, שהוא פני חמה, וחיוורא הוא העצם סלע שהוא קשה שהוא סיהרא דעץ הדעת, וכמ"ש שם (דף מו ע"ב): דא סלע מט"ט וכו', דבגיניה אתמר "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה", מאי בשר ההוא דאתמר ביה "בשגם הוא בשר" וכו', והוא דעת דילה שהם גבורות דחילא ואימתני שהיא "איומה כנדגלות" וכו', יעו"ש באריכות בדברי רבינו. ומעתה תראה עומק מליצת חז"ל מה שהסתירו סוד נורא ואיום במליצת לשונם, מה שאמרו שמרגלים נתכוונו לבושתה של א"י, שהיא נוקבא דנסתלק ממנה סומקא, כלת משה הפנימית שהיו זוכים אליה אילו לא חטאו ע"י דמשה רע"ה, ועכשיו אתי חיורא, סלע סיהרא דעה"ד במט"ט. וזה שכתוב: ממ"ש "וחפרה הלבנה וכו' ובושה החמה", שדרגא דשמשא דמשה נסתלק ממנה ונשארת בסוד לבנה בגוון חיור.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל וכו' על שם מעשיהם נקראו וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים וכו'
9-26

פירוש, שאין ראוי שיבא מכשול ותקלה כמו זאת שימותו ששים רבוא אם לא היה כוונתם רק לדעת ענין הארץ, בודאי אין הקב"ה מביא מכשול כמו זה ע"י [מעשה] שלא היה כוונתו לעבירה, אלא שהיה תחילת מחשבתם לעבירה, לכך בא תקלה כמו זאת על ידם. וכן מה שאמר בסמוך כי מרגלים נקראים על שם מעשיהם, שאל"כ, שתחלת תולדתם היו מוכנים לתקלה זאת, לא היה בא על ידם תקלה כמו זאת, שימותו כל שהוא מבן עשרים ומעלה, אלא כי שמם הוא מורה על עצמם, כדאמרינן בעלמא (יומא פג ע"ב) ר"מ בדק בשמא, ואם לא שהיה השם מורה על עצם כל בריאה ובריאה, מה רבותא של אדם הראשון ומה חכמתו שקרא שמות לכל בריאה? אלא כמו שאמרנו, שהשם מורה על עצם הדבר, ואלו האנשים מוכנים בעצם לחטא, ולא כמו שאר חוטאים אשר הם חוטאים במקרה, ואלו היה חוטאים בעצם, ולכך בא על ידיהם תקלה וקללה כמו זאת.
[ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם, מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם ע"י נסים, ומי שכל ענינו ע"י נסים וכל הנהגתו ע"י נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ, שאין הנהגת יוצאי מצרים כמו הנהגת באי הארץ מטעם אשר אמרנו, ולא היה רק יהושע בן נון מן אפרים וכלב בן יפונה הם חבבו הארץ, כי יוסף חיבב הארץ ואפרים הוא עיקר זרעו, ודבר זה ענין מופלג מאד. וכן יהודה מפני שהוא קדוש ה' יתברך זכה אל הארץ הקדושה, מכ"ש כל שבט לוים קדושים היו וזכו לארץ. וכל הדברים האלו מופלגים ועמוקים מאד מאד. ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים. והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו
14-13

דע, כמו שהיו הלכות במעשה המצוות מקובלות אצלם, כן הרבה אגדות המפוזרות בברייתות ובתלמוד מקובל אצל חז"ל מדורות ראשונים, ובפרט מה שמתיחס לקורות האומה בכלל, ומה שנוגע ומתיחס לקורות ימי חיי הגדולים המצויינים בעם, אשר שמם עומד היום לתפארת אצלנו, בצדקתם ויראתם הקודמת לחכמתם... ואולם קורות העם והאומה היה מקובל להם מאבות לבנים, מה שהורישו אותם דורות הראשונים מה שאירע בימיהם... ולפעמים השתמשו חז"ל באגדות כאלו אשר מתעסקות בסיפור המאורעות בלשון "גמירי" ובלשון "מסורת"... כמו... מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיח])

גם היה נהוג בדרכי הדרוש אצלם לדרוש שמות האנשים... ובפרט היה להם פעמים הרבה, מסורת אגדה בזה מאבותיהם, עי' (סוטה לד ע"ב): דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך ע"ש. ולדרוש את שמות האנשים בדברי הימים היה להם קבלה מיוחדת: לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש, עי' ריש מדרש חזית, ומדרש ריש קוהלת, ואע"ג דכל כתבי קודש ניתנו לדרוש... בכל זאת הלכה פסוקה בכל מקום, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ושניהם אמת...

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כב [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכו])

מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד
14-15

עי' ניצוצי אורות לזהר שלח קנח, ב, אות א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


סתור שסתר מעשיו של הקב"ה
16

הוא מה שכתבתי שה' יתברך היה להגדיל פני סיהרא שיהא אור הלבנה כאור החמה בסוד פרצוף שלם בדרגא דמשה, כמ"ש "שלח לך אנשים" וכו', וע"י חטאם נסתר בנין זה, ששלימות הנוק' בדרגא עילאה נקרא בנין, כמ"ש "ויבן ה' אלקים את הצלע" וכו', שהוא מ"ש "ויסגור בשר תחתנה".

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

בעל איי הים מפרש "שסתר מעשיו של הקב"ה" על פי מה שאמרו חז"ל: אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות [לקמן לה ע"א], ואז נגזרה גזירה על ביהמ"ק ליחרב. והיות כי ביהמ"ק מתואר בשם מעשיו של הקב"ה, כאמור "מכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך", הרי לפנינו שכל המרגיל בכיה בחנם סותר בנין המקדש.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מיכאל שעשה עצמו מך

הוא מה שכתבתי שבעוון מרגלים אבדו דרגא עליונה וירדו לסלע דמט"ט, והוא דרגא דעני, כמ"ש ברע"מ פ' כי תצא (דף רעח ע"א): פתח רע"מ ואמר פקודא וכו' לתת שכר שכיר וכו' מטטרו"ן איהו שכר שכיר מח"י עלמין שליח דיליה וכו', "כי עני הוא", ודאי עני הוא בגלותא וכו' "לעני ולגר תעזוב אותם", דעד"א בר מאתריה גר אתקרי וכו'. והוא כי צדיק במקומו למעלה הוא עשיר, שהוא גומל דלים, וזה סוד מ"ש "סתור בן מיכאל", שסת"ר הוא שמ"ש, והוא י' דרגא דרע"מ, שרצה ה' יתברך דגם סיהרא יהיה אור כאור השמש, והוא סתר בנינא דילה וירד לדרגא דמט"ט שגרם גלותא, שאם לא היה חטא מרגלים לא היה גלות כלל. ובגלותא בתרא לית תמן מותה אלא עוני כמ"ש ברע"מ ובתיקונים בכ"מ, ומט"ט הוא ששים מסכתות משנה דו' סדרים כידוע, והוא מ"ש שנעשה מ"ך, כמ"ש (ב"ב קמה ע"ב) כל ימי עני רעים אלו בעלי גמרא וכו', שאין מוצאים הלכה ברורה וצריכים להכות במטה ולא נפקי אלא טיפין טיפין, העניים ואביונים מבקשים מים וכו' שהמים נסתר בסלע, והוא הכלה, הלכ"ה למשה מסינ"י, דאתלבשא במשנה דמט"ט. ונשאר אותיות אי"ל שהוא סוד הגבורות איל, ואיל"ת זו רחמה צר ומזמין לה נחש וכו', שהיא סתמא במט"ט במוחא דאגוזא שבה צריך הכאה ונשיכה, משא"כ בכלת משה ששם א"צ אלא דבור בפיוסא, וכמ"ש רבינו הגדול בפירושו להיכלות ובכ"מ.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

רש"י נדחק לפרש שעשה שונאו של הקב"ה מך. ובעל איי הים מפרש בפשטות, מאין יצא לו לאמר "לא נוכל לעלות", ומי הוליד דעתו לומר עזב ד' אותנו? על זה רמזו התשובה: מיכאל - שעשה עצמו מך, כלומר הוא החזיק בדעת של דור אנוש, שאין כבודו יתברך להשרות שכינתו והשגחתו על אדם ילוד אשה אשר הוא מך בערכו נגד עליונים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


נחבי שהביא דבריו של הקב"ה ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה
18-20

מפרש יותר ענין החטא והפגם שנעשה ע"י בנוקבא, והוא מה שדברו לה"ר והוציאו דבת הארץ רעה. והענין, כי כלת משה הפנימית היא בדרגא דיליה, שהוא מוצא פי ה', הדעת דגנוז בפומא דמלכא, שלכן היה משה כוחו בפיו. והוא בהיכל הרצון, דשם אסתלק משה ושם נשיקין דרחימותא, ושם זיווגא בדבור בפיוסא "כחוט השני שפתותיך", ושם נקרא ארץ טובה כמ"ש (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון" וכו', ואמרו (יבמות סג ע"ב): כמה טובה אשה טובה וכו' אי בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שתורה נמשלה בה וכו', שהוא כלת משה, תורה ארוסה דיליה, ואמרו (אבות ו, ג): אין טו"ב אלא תורה, שהיא גנ"ת אגו"ז, והוא שם הדעת דרגא דיליה. וטוב"ה הוא כ"ב אתוון, ושם הוא סוד תולעת שני, "חוט השני שפתותיך", שאין כוחו אלא בפה, בפיוסא ולא בהכאה במלחמה. וכן אם לא היו מוציאים דבת הארץ, היו יכולים ליכנס בה שלא במלחמה כי אם בדבור פיו יתברך, שאמר "אעלה אתכם" וכו'. וע"י שהוציאו דבת הארץ, ירדו ממדרגתם לסלע דמט"ט שצריך הכאה, ושם המלחמה בעלי תריסין דאתכשו עלה ופסקין מינה פסקות כמ"ש בתיקון כא (דף מה ע"ב) דצריכים למאני קרבא בקירטא באבנא דקירטא בקשתא בגירין ברומחא וסייפא וכו'. ולכן יהושע כשנכנס לארץ ראה מלאך ה' ואמר לו "עתה באתי" וכו', והוא מט"ט בימי יהושע רבך וכו' ונשתכחו ג' אלפים הלכות, ואמר לו הקב"ה צא וטורדם במלחמה שהוא בהכאה במטה, וכתיב "וחרבו שלופה בידו" וכו', שצריכים היו לחרב ומאני קרבא. ולכן נענשו המרגלים מדה במדה "וימותו במגפה" וכו', ואמרו (סוטה לה ע"א) שהיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים לטיבורם וכו', שהוא סוד מה שפגמו בתול"ע בפומא וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד.
ושם בהיכל הזה הוא "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים" (שיר השירים ז, י), בסוד "אתה כוננת מישרים", שהם כ"ב אתוון וה' אותיות מנצפ"ך, הארץ הטוב"ה יי"ן הטו"ב, ואמרו (עירובין סה ע"א): יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יי"ן יצא סו"ד, ששם השמחה, "נגילה ונשמחה בך הביאני המלך חדריו", חדרים שבדעת כמ"ש (משלי כד, ד) "ובדעת חדרים ימלאו" וכו' כמ"ש רבינו שם בהיכלות באריכות. ושם מתגלה הסוד בדבור שהוא כלת משה הפנימית ע"י השמחה ונשיקין דרחימותא, כמו במתן תורה "ישקני מנשיקות פיהו" וכו', שנתגלה הדבור בי' הדברות וגילוי התורה לישראל.והמרגלים פגמו כל זה.
וזה שכתוב נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, שלא יתגלה הדבור לחוץ, ונשאר גנוז בסלע. וכן במשה, כמ"ש "כאלם לא יפתח פיו", שגרמו לו גלותא לאתערבא בצולמא דלאו הגונה ליה, והוא הפגם בלשון כמ"ש במס' מנחות (סג ע"א) מחבת דאתי על מחבואי הפה, וכן נחב"י הוא גי' ע' יין הנ"ל שפגמו שלא נתגלה הסו"ד.
בן ופס"י שפסע על מדותיו של הקב"ה, שכאן בפה גניז בוצד"ק דמדיד משחתן דשם גניז טורנא בסומא יהא רעותא דאתכליל בבוצינא, והוא סוד הדבור, שהמחשבה הוא רעותא עילאה דגניז במוחא, והמחשבה אין לו גבול, והדבור מגלה המחשבה כי הוא נותן גבול ומדה לדבור, ויכול להתגלות על ה' מוצאות הפה שהם סוד ה"ג, ושם בפומא מתבסמין בסוד יי"ן המשמח. ולכן זיווגא דפומא נקרא דבור, שהקול יוצא מן הגרון מסוד המחשבה בלא גבול ונגמר בלשון ובפה ע"י גבול ומדה, והם סוד אותיות ונקודות, שהנקודות הם במחשבה ואותיות בהתיבה בגלוי, וכן בדבור ניכרים האותיות אבל לא הנקודות, והוא סוד כו"ס יי"ן אלקים בנקודותיו, ועיין בסתרי אותיות בז"ח (דף א ע"ב) אתחפייא תחותיה חד אגוזא וכו' ההוא אגוזא קיימא בשית סטרין וכו' במשחתא דבוצינא אנון שית סטרין גניזין בההוא אגוזא וכו'. והוא גנ"ת אגו"ז. ולכן התפלל משה לכנוס לא"י לזכות לההוא ארוסה דיליה ויתקן פגם המרגלים, ואמר "ואתחנן אל ה' בע"ת ההיא" וכו', שהוא עת רצון וכו'. והוא מ"ש כאן שפסע על מדותיו של הקב"ה, שהוא משחתא דבוצינא הנ"ל, והוא מרומז בתיבת ופס"י שהוא אלקי"ם בנקודותיו מנצפ"ך הנ"ל.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

ויבא עד חברון כו'
20

עי' זהר שמות טז, ב; וארא לא רע"א; שלח קנח, ב. ועי' זוהר ויחי רכה, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות
21-23

ומערת המכפלה, שאז לא נתקדש עדיין מקום המקדש, היה השראת השכינה במקום קבורת הצדיקים, וכמו שמצינו שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות כו', עיין שם דשם היה מקום מקודש לתפלה. וכיון שראה אברהם אבינו ע"ה דשם היה קבורת אדם הראשון, ובאמת מקודם היה משכן אדם הראשון בגן עדן שהיה מלובש בגוף מזוכך, ושם היה השראת השכינה, ואחר הקלקול כתיב "משנה פניו ותשלחהו" ונשאר הגן עדן משכן הנשמות, והיינו דשם מתלבשים הנשמות בגוף מזוכך כתנות אור כמו אדם הראשון קודם הקלקול. ואיתא במדרש רבה (במדבר פ' ד): לבש בגדי כהונה גדולה כו', בגדי שבת היו כו', והיינו שאף לאחר הקלקול שנתלבש במשכא דחויא כמו שאמרו בזוהר הקדוש מכל מקום במקדש ושבת זוכין לכתנות אור כמו אדם הראשון קודם הקלקול וזהו שאמרו (בראשית רבה ס"פ כ) בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור. וכן זכה לזה אדם הראשון במערת המכפלה וכיון שהיה מקום מקודש קנאו גם כן בדמים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות ט)

ויבוא עד חברון וכו' מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
20-26

כמ"ש בזוהר פ' שלח לך (דף קנח ע"ב): אמר ר' יצחק, משה ידע דלא יצליחון בארחייהו, כדין צלי וכו', הא יהושע אזל בסייעתא עילאה דמשה דשדר ביה נהירו דסיהרא, והא אנהיר עליה בצלותא בגין דאיהו שמשא וכו'. ועיין בפירוש רבינו שם, דנהורא דסיהרא הוא משמשא והם אתוון יה"ו, ונוק' דעתה קלה, שהם י"ה חו"ב. וז"ש י"ה יושיעך. וצלותא עצמו וא"ו, ואנהיר לה בעלה בדעת. והנה אלו יה"ו הם בחב"ד, ולכן אזל כלב לאתחברא באבהן שהם חג"ת, ענפי חב"ד שהם ג"כ סוד יה"ו. ועיין בביאורי הגאון שם דכלב ויהושע הם שני הבריתות שכוללים הכל, יוסף ברית, יהודה מלכות פה. וע"ש עוד במ"ש בביאורו לספרא דצניעותא שיהודה הוא במקום דיבוקה באחורי חדוי מבין תרין דרועין, שלכן נולד אחר לוי בת"ת. וז"ש כאן שנתחבר באבהן והבן שהוא בפה, ששם סוד המשנה דשם קארי ושנה, כמ"ש בזוהר שם ובביאורי רבינו. ושם בפה בהיכל הרצון הוא סוד ד' רגלי המרכבה ארגמ"ן, ושם ד' נהרות "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" ד' חולקין דאגוזא שהוא רתיכא עילאה כמ"ש בביאורו להיכלות שם, שהוא גנתא דצרורא דחיי, כמ"ש בזוהר שם "היש בה ע"ץ", שהוא ע'ץ חיים וצ'רורא דחיי, ושם מתחברים הד' כחדא, ולכן נקרא חברון, והוא דאתחבר עם אבהן ונעשים רתיכא חדא.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
21-26

ובזה מובן אצלי מאמרם ז"ל ברבה (טז, ז)...: מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם" (יהושע יד, ט), ויהושע נטל שכר עשרה אנשים מרגלים, שנתוסף בו יו"ד יתרה, יו"ד עשרה... דבר אחר, כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמר ליהושע י"ה יושיעך מן הדור הזה. וראוי לבקש טעם, אם כלב ויהושע שניהם הושוו במדת טובם שלא נשתתפו עם המרגלים בעצתם הרעה, למה יהושע נטל שכר העשר שהוא בלי ספק שכר גדול, וכלב הספיק לשכרו הארץ אשר דרכה רגלו בה? וגם מה שהרגישו בזה הענין, אם התפלל מרע"ה על יהושע שינצל מאותה העצה, למה לא התפלל גם על כלב, כי אין ראוי להיות משוא פנים בדבר. על כן נראה לי כי נתייסד זה על מה שאמרו ז"ל בפרק אלו נאמרים... מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבות העולם בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים שנא' "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", א"ל י"ה יושיעך מעצת מרגלים, והיינו דכתיב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו".
והנה מוהר"א בן חיים ז"ל בפירוש יהושע שלו כתב שיהושע היה מעולם בלתי משתוקק להיכנס בעצת מרגלים ולא נדחק ולא נלחץ מיצרו כלום, אמנם כלב היה חושב כי בעצת המרגלים גם לבו ודמיונו יתפעלו מזה וכזה, וכזה היה מהרהר, אלא שהוא בשכלו הזך נתעורר ונתגבר כארי לעמוד מנגד וכו'. והוא אצלי דבר זר מאד, לומר שמעולם נכנס שום מין התעוררות או דמיון אצל כלב הצדיק בהסכמת העצם ושאח"כ פירש הימנה. ואם הדבר כן, נכפל קושייתנו, למה נתן שכר כ"כ גדול ליהושע? אדרבא, כלב היה ראוי לשכר יותר גדול כיון דלפום צערא אגרא. ומה גם יקשה יותר על משה ע"ה, למה לא התפלל גם על כלב אחר שהיה צריך יותר סעד לתומכו?
אמנם תמצית הענין לדעתי כי נתחלפו יהושע וכלב, כעין ההיא דלפני אידיהן (יז ע"א): ר' חנינא ור' יונתן הוו אזלי באורחא, כי מטו להנהו תרי שבילי, חד הוה פצי אפיתחא דע"ז וחד הוה פצי אפיתחא דזונות, א"ל חד לחבריה ניזיל אפיתחא דע"ז דנכיס יצריה, א"ל אידך אדרבא ניזיל אפיתחא דזונות דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא. כי מטו להתם חזנהו לזונות דאיכנען מקמייהו. א"ל מנא לך הא, א"ל כתיב "מזימה תשמור עליך תבונה תנצרך" (משלי ב, ו). ופרש"י: מנא לך הא דסמכת אנפשיך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצה"ר. ע"כ. וקשה לי, דא"כ אמאי נטר לומר זה עד אחר שבא שם, מיד כשא"ל "ניזיל אפיתחא דזונות", קודם שהלך, תיכף היה לו לשאול: איך אתה רוצה ללכת שם, ותסמוך על נפשך ולא תירא מהיצה"ר? ואפשר כי לא היתה השאלה על מה שאמר "ניזיל" וכו', כי כבר אמר היותו עושה כן כדי לכוף את יצרו, שבזה יקבל שכר, ורוצה להיכנס בקצת סכנה זו, כי תועלתה מרובה והוא קרוב לריוח גדול ורחוק מן ההפסד, דודאי הם להיותם צדיקים גמורים ישימו כל כוחם להכנעת יצרם. אמנם מאחר שראה כשבא לשם נתוסף להם זכות אחר, כי לא מבעיא שלא נכשלו ולא נמסרו ביד היצה"ר אלא שהזונות עצמן ברחו ונתחבאו מפניהם, על זה שאל מנא לך הא, מאין בא לך זכות כזה שאפילו הזונות מתרחקות כאילו הן רוצות להרחיקך מן החטא, כי לא הייתי חושב אלא שתעמודנה במקומן ויהיה לנו כח לכוף יצרנו, אבל דבר זה מהיכן בא? והשיב כי הפסוק אמר כן באמרו "מזימה תשמור עליך", דהיינו מדבר זימה עצמה תשמור עליך התורה, כי תעשה באופן שהזימה עצמה תסבב שמירה לך כעין זה שתברח הזונה מפניך...
ככל החזיון הזה בא בענין יהושע וכלב השלמים. כי אחרי לכתם כולם יחד, התחילו המרגלים לגלות דעתם הרעה, והיו מתייעצים להוציא הדיבה לתכלית כוונתם הנפסדת. וכלב, כשראה רוע עצתם, לא בטח מעצמו לעצור כח לעמוד נגדם, ונתיירא שמא מרוב הפצרם ופיתויים וטענותיהם המזוייפות אולי ינוצח. ולכך לא רצה להיכנס בנסיון ולבטוח על עצמו, אלא לקח לו עצת החכם ע"ה "ירא את ה' וסור מרע", ותיכף אחרי התחלת עצתם, פירש מהם ונתרחק מעמם והלך על קברי האבות ע"ה, למען יעבור זעם פתאומית ועצמת אותה העצה, כי באותה ההתחלה ישתדלו בכח גדול להתחזק להסיתו, וכשיעבור אותו הרגע, אף על פי שאח"כ הם יתמידו בקשיות ערפם, לא יתחזקו כ"כ לנצחו. ומ"מ התפלל על קברי האבות, יבקשו עליו רחמים שאפילו אחרי שובו אליהם ינצל מעצתם ולא יסכים עמהם. אמנם יהושע ע"ה לא כן דימה, אלא אדרבא בחר להישאר עמהם ולחלוק על דבריהם וערך מלחמה נגדם. ועם שלא עלתה בידו להכריחם לבטל עצתם, לכל הפחות ניצח אותם במה שלא הועילו כלום לפתותו והוא עמד בנסיונו. ואדון הנביאים ע"ה את הכל ראה ברוח נבואתו, וידע מה תהיה עצת המרגלים כי ברעה הם ולא ישובו מפני כל, כי נפסדה דעתם בבחירתם ורצונם הרעוע, ומי יוכל להכריח חפצם המוחלט ולהפכו מרע לטובה, כי הכל בידי שמים וכו'. גם נסתכל בכלב שהוא מציל את עצמו מצער סיבות פיתויים בהיותו בורח ופירש מהם מפחדו פן יסיתוהו, וזולת זה הוא מסתופף בצל קורת האבות ע"ה לשיבקשו עליו רחמים, וא"כ כלב אינו צריך שום תפלה של משה לסייעו, כי הוא ברח ומלט מהסכנה. אך יהושע ע"ה שהוא רצה להכניס את עצמו בתוך האש, ושם נפשו בכפו להתקומם נגדם, על זה מתפלל משה ע"ה שנוסף על התעוררותו הטוב, שהיא עיקר ההתחלה, יתוסף עליו הסיוע האלהי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו. והוא ודאי יצטרך לעזרו יתברך, כי מלחמות ה' יהושע נלחם לבדו נגד עשרה כלבים עזי נפש.
ועתה הטעם צודק מאד במאמרנו מהיות יהושע נוטל שכר עשרה מרגלים וכלב נטל שכרו הארץ אשר דרך בה, כי כלב לא היה לו שום צער וטורח לערוך מלחמה נגד המרגלים, וכל עיקר יגיעו היה מה שכיתת רגליו ללכת אל עזר האבות, ולכן די לו לשכרו הארץ ההיא. כ"ש שנתלוה עמו עזר האבות, שהוא בלי ספק סיוע גדול להינצל מפח מוקש זה. והיינו דכתיב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" וגו', ירצה: אילו עבדי כלב היה הוא לבדו בזרוע כחו מתגבר על המרגלים ומנצחם אז היה ראוי לשכר גדול, אבל כיון שהיתה ונמצאת רוח אחרת טהורה וקדושה עמו בחברתו, היא רוח האבות הקדושים שנתלוותה עמו וסייעתו, ובזה מלא אחרי, לפיכך יספיק לשכרו שאביאנו אל הארץ אשר בא שמה וגו'. אכן יהושע שערך מלחמה חזקה נגד עשרה מרגלים אשר היו מתעצמים להפילו ברשתם, והוא נתגבר כארי נגדם ועמד בתפקידו של קונו, ראוי הוא ליטול השכר של כולם, כי אסף אל עצמו חלקיהם הטובים כיון שהוא עמד בצדקו והם אבדו עולמם, כי עם היות ראו יושר לבו וטוב טעמו לא הספיק להם ללמוד ממעשיו הטובים, ונתחייבו בעונש כפול.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב להספד (דרוש עג))

אמרו חז"ל... שמשה ביקש עליו רחמים ואמר לו י"ה יושיעך מעצת מרגלים וכו'. ולכאורה, הלא גם המרגלים באותו שעה כשרים היו. וזה ודאי שלא ידע משה שסופן לדבר סרה. אחת, כי אם היה יודע שסוף הדבר לבוא לידי חורבה גדולה כזו, ודאי שהיה מבקש על זה מלפני המקום שלא ישלחם כלל, וכאשר אמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשל"ו וברש"י) בפסוק "שש מאות אלף רגלי" וגו' (במדבר יא, כא): אומר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים ואחר כך תהרגם וכי שבחך הוא זה, אומר לחמור טול כור שעורים ונחתוך את ראשך וכו'. והשנית, כי הנה צדיק ורשע לא קאמר, וזה ליבא לפומא לא גלי, ואין כח ביד שום נברא בעולם לידע זאת, כי הבחירה חפשית היא וכמו שכתב הרב האלשיך בזה. ואכן כי העצה רעה ראה מעת הליכתן, שהלכו לראות מהות הארץ, ועל כן התפלל על זה בעד יהושע שלא ילך בעצה הרעה הזו.
ואפשר לומר שעל כן נאמר בכלב (לקמן יד, כד) "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו' ואמרו חז"ל (במדבר רבה פרק טז, יט, ומובא ברש"י): שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים היה אומר אני עמכם בעצה, ולבו היה לומר האמת וכו'. וזהו שנאמר בספר יהושע (יד, ז) "ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי". עד כאן. ולכאורה מפני מה לא נאמר כן ביהושע שיהיה בפיו בעצה עם המרגלים, ובפרט לפי מה שפירש רש"י שם (יהושע יד, ז) שהיה כלב ירא מפני המרגלים והוא שלא יהרגוהו, ומפני מה לא ירא יהושע על זה. ואכן כי לפי שהתפלל משה על יהושע שיושיעו ה' מעצת המרגלים, הועילה תפילתו שמתחילת הליכתו נפרד מעצת המרגלים וממחשבותם, ולא הלך כי אם על דעת משה, לרגל את הארץ בקדושה דמאריה כאשר כתבנו. ואולם כלב, שלא התפלל משה עליו, הלך בתחילה בעצת המרגלים לחפור את מהות הארץ ולהשיב דבר. ואחר כך, כשבא אל הארץ, ובודאי קנה שם קדושה יתירה, אחזתו רעדה על זה ונתן אל לבו, וכי אפשר שיהיה הארץ הטובה אשר ה' נותן לנו צריך מרגלים לידע מהותה וכאמור. ועל כן הלך ונשתטח על קברי אבות וביקש רחמים על זה שיוציאו ה' מעצת המרגלים. ועל כן היה הוא ירא לומר בפניהם שלא כדבריהם, כי יאמרו לו: הלא עמנו היית באותו עצה. מה שאין כן יהושע, שמתחילה לא היה בדעתם ועצתם כלל. ועל כן היה בו כח להשתיקם, כנאמר "ויהס כלב", לפי שבעצה אחת היה עמם, ואף על פי כן הגיד שבחה של הארץ.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

ולפי האמור יובן מה שכלב לא היה נצרך שיתפלל משרע"ה עליו. ובפשיטות יש לומר לפי דברי התרגום יונתן שהחשש ליהושע היה מחמת ענותנותו, וממילא כלב שממנו יצא דוד המע"ה כבש"ס סוטה (יא ע"ב) ובשמות רבה (פ"א), שהיה לבו כלב אריה, לא היה כ"כ חשש זה. אך להנ"ל שהיה ענין טעות אינו מתורץ. אך יש לומר עפ"י דברי האר"י ז"ל בלקוטי תורה, שבכלב נתעברה נשמת יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה [לקמן לו ע"ב], וידוע ששם הויה במילוי ה"הין הוא שם המלכות, גמט' כלב, שממנו יצאה מלכות ב"ד. על כן היו בו גם מתחילה חכמה ובינה יתירה להכיר מראש עצתן כי ברע היא, וע"כ נאמר בו שנשתטח על קברי האבות, שלא יהיה ניסת לעצתן, ושמע מינה שהרגיש שעצתן ברע היא, דאי לאו הכי לא היה שייך להתפלל שלא יהיה ניסת לעצתן, אלא שיאיר ה' עינו לידע אם טובה היא, אבל לא בהחלט שלא יהיה ניסת, אלא ודאי שהרגיש מאי האי דקמן, ותפלתו היתה רק שהיה מתירא לנפשו שלא יהיה ניסת לרע, כענין "אל תאמין בעצמך".

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ג)

י"ה יושיעך מעצת מרגלים - ויש להבין למה לא התפלל גם על כלב? בשלמא על יתר המרגלים שקלקלו בבחירתם, והבחירה לעולם חפשית, אפשר שראה ברוה"ק שלא תועיל תפילתו עליהם, אבל על כלב שבחר בטוב, והשתטח על קברי האבות שלא יהיה ניסת לעצתם, שוב בודאי היתה מועלת לו תפלתו של משה. ובזוה"ק (קנח ע"ב) מפורש דכלב הוה בדוחקא, אמר מה אעביד, הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה וכו' והוא אנהיר עליה בצלותיה, משמע דכלב לא נסתייע בתפלתו של משה. ולמה לא התפלל עליו?
ונראה דהנה יש להתבונן ביו"ד שהוסיף ליהושע, דתפלה י"ה יושיעך מעצת מרגלים היתה יכולה להיות אף בלי תוספת היו"ד לשמו, ולמה דוקא שם זה, ולא אלקים יושיעך מעצת מרגלים או שם אד'? ונראה, דהנה המרגלים לא היו בפשיטות מורדים ופושעים, ח"ו כי היו ראשי בני ישראל, אלא שהיתה להם טעות דקה, וכבר הגדנו בכמה אנפי מה היתה הטעות, אלא מחמת שנשתאבו בהם ע"י שגגתם כחות רעים יותר ויותר בסוד עבירה גוררת עבירה עד שכחות רעים אלו תקפו אותם בכח והביאום למה שהביאום, כי אילו היה ח"ו בפשיטות פשע ומרד נגלה, לא היה יהושע צריך לתפילת משה, וכן כלב לא היה צריך להשתטחות על קברי אבות, כי צדיקים לבם ברשותם, אלא מחמת שהיתה טעות דקה מאד היה החשש פן מחמת שליטת הרע יחשכו ח"ו עיניהם מראות נכוחה, ויבואו גם המה לטעות, שתיטב בעיניהם עצת המרגלים, ולזה צריכין חכמה יתירה, כי בדבר אשר איננו ניכר כ"כ להדיא, כאשר בא להבדיל ביניהם צריכין לחכמה יתירה... ועל כן הוסיף אות יו"ד ליהושע, דידוע דיו"ד היא בחכמה, דשם של אדם הוא מהותו, וכאשר הוסיף יו"ד בשמו נשתנתה בזה מהותו ונתוספה בו חכמה יתירה להבין ולהבדיל מה שלא ידע מקודם, ואז תיתכן התפלה עליו שיהיה נושע מעצתם.
וי"ל עוד בלשון אחר, דהנה ידוע דכל טעות נמשכת מצד הכחות המסתירים את אור האמת, והכחות ההם מתהוים מחמת הבריאה שהיתה בהכרח ע"י צמצום והסתר אורו יתברך שמו, דאי לאו הכי היתה מתבטלת כל הבריאה במציאות כמ"ש חכמי האמת בזה. והנה ידוע שכל השמות מחודשים מחמת בריאת העולם, זולת שם הויה ב"ה וב"ש שהיה קודם שנברא העולם. על כן להסיר את הטעות יתכן מחמת הופעת שם זה שהיה קודם שנברא העולם קודם ההסתר והצמצום, דיתר השמות מביאים איתם גם בחינת ההסתר והצמצום, ע"כ הוסיף בו אות היו"ד שמעתה יש בו אותיות יו"ד ה"א וא"ו כסדר משם הויה ב"ה, שהם עיקר אותיות שם זה הקדוש, כמ"ש רבינו בחיי בענין הושענא רבא שהוא יום כ"א מבריאת העולם גימטריא שלש אותיות אלו, וכידוע בדברי חכמי האמת. וזה היה לו לסיוע להסיר ההסתר, ובזה יהיה ניצול מטעות וחשכת עצת מרגלים.
ולפי האמור יובן מה שלא התפלל על כלב, כי בליקוטי תורה מהאריז"ל שנתעברו בהם נשמות השבטים ובכלב נתעברה נשמת יהודה עיי"ש. והנה אמרו ז"ל (סוטה י ע"ב): יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. וע"כ י"ל נמי לפי דרכנו דמחמת קידוש שם שמים בפרהסיא זכה נמי שיהיה מאיר בו שם זה, שהוא התגלות בלתי צמצום והסתר כמו שהוא קידש ש"ש בהתגלות, ע"כ באשר ידע משה שנתעברה בו נשמת יהודה, שוב לא היה חושש לו מטעות וחשכת עצת מרגלים.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ח)

שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי וכו'

וכדי להנציח בלב בני ישראל את היסוד הגדול הזה, כדי שלא ימוש מזכר הלאום העברי אופיו הכללי המיוחד - בחר אברהם אבינו שהפנטיאון הלאומי העברי יהיה באותו המקום בו קבורים אבות האנושות. מיד כשראה אברהם אבינו את מערת המכפלה, חמדה לקבר בשבילו, כדי שעל ידי כך יתלכד העם הישראלי עם האנושות כולה.
והיה כי יבואו הבנים להשתטח על קברי האבות, ובעמדם לפני המערה הזאת, יתעוררו בקרבם כל ההרגשות וכל המחשבות של ה"אדם" האמיתי, יורשו של "האדם הגדול בענקים" ומקיים את המצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"; מתוך המערה הזאת יושפע עליהם רגש לאומי יהודי אמיתי חזק, כמו ששרתה הרוח על הגבור הלאומי כלב בן יפונה, כשבאו העברים הראשונים ארצה. כשעלו המרגלים לארץ כתוב: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", וחז"ל מפרשים... מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, ואמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (ילקוט רמז תש"ג). כלב בן יפונה בא לתוך המערה, לתוך הפנטיאון העברי, וממנו שאב גאוה לאומית ואומץ לב להיבדל מחבריו הנפחדים ולא ללכת בעצתם: "ויהס כלב את העם...". זה כחו של פנטיאון לאומי, של התיחדות עם קברי אבות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' חיי שרה עמ' עז)


שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים וכו' י-ה יושיעך מעצת מרגלים

המרגלים כפרו בקדושת מורשת אבות זו שלנו, והעמידו כל רוממותנו על מעמדנו העצמי. מתוך כך דימו שכל תועלת מעשינו מגיעה רק במקומות הגבוליים, ולא באו להכרה בתועלת שבגבהי גבהים, מקום אשר מוסרות הזמן והמקום אינם מגיעים. מתוך כך מחוייבים היו להתרחק ולהרחיק מכל תשוקה נפשית טבעית לחשק הארץ, ואמרו שעל פי הטבע אין לרצותה כלל, כי אוכלת יושביה היא, "וכשם שפירותיה משונים כך בריותיה" וכדומה, לאמר כי אם מצוה היא - נקיימנה, אבל לתשוקה פנימית טבעית לארץ ואשר עליה אין מקום במציאות כלל.
לזה התפלל משה על יהושע שלא יכשל בעצת מרגלים, והלך כלב להשתטח על קברי אבות, היינו לעורר עוז ימין דקדושה הפנימית הלזו אשר נמנעו המרגלים מלהמשיכה בקרב ישראל. וזהו שאמרו "טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ד' וגו' ונתנה לנו", היינו שמלבד מעשינו יש בנו זכות גדולה מהמה, שחפץ ד' בנו, זו מורשת האבות של הקדושה הפנימית; כאשר נגלה הכח הטמיר הזה, נכיר בארץ שטובה היא מאד מאד, "מאד זה המות" [בר"ר פ"ט], ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ולשללו לגמרי, לנצחו בקדושת חיינו הפנימיים הזורמים מאת האבות הקדושים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כז, עמ' פא)

חז"ל אומרים שעל יהושע התפלל משה וקרא להושע בן נון יהושע - "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". יש לנו להתבונן, וכי חשד משה את משרתו ותלמידו הנאמן שאף הוא מושפע משאר המרגלים וילך בעצת רשעים? וכן תמהים על זה במדרש תנחומא: "ומה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יוד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר: "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה. ויהושע לפי שהוסיף מצוות ומעשים טובים, הוסיפו לו אות על שמו" (תנחומא שלח).
מפליא הוא שלבסוף נתגלה, שכוחו של כלב שלא התפלל משה עבורו, גדול היה מכוחו של יהושע שהתפלל עבורו. כי כלב היה מאותו טיפוס של הלאומיים אשר אש אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, ואהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה. הם באים ורואים - כאן קברות אבותי, זאת הארץ אשר על כל צעד ושעל מלאה זכרונות עלומים מעבר עמו. מחשבות אלו מעוררות בהם מיד רוח חיבה וגבורה, ונכונים המה להילחם בחרף נפש עבור אדמה זו, למען תהיה להם. חז"ל מספרים לנו, שבבואו לחברון השתטח על קברי האבות, וזה גרם לו שלא יושפע מעצת המרגלים. כוח ההתעוררות הלאומית הטבעית הצילו. "הוא נטל שכרו מן הארץ" - מאהבתו הטבעית לארץ.
אבל יהושע משרת משה היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות ה'. הוא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית. גם על משה אמרו חז"ל שלא זכה להיכנס לארץ באשר לא הודה בתחילה בארץ (בפגישתו עם בנות יתרו), ורק בסוף ימיו ביקש והתחנן "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. אבל אז כבר לא רצה ה' לסלוח לו. ומשה שידע את מצב נפשו זה של יהושע חשש מאד שיכשל. ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יוד על שמו שהיא אות משמו של הקב"ה. רצה משה שהמצוות והמעשים הטובים שעסק בהם כל ימיו יעמדו לו ולא ילך בעצת מרגלים.
מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה. אף לצדיק הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו, ואל יתרעמו על כך, שהרי אמרו בגמרא על הצדיקים שבזמן החורבן: "וכי הוו צדיקי כולי האי, אמאי איענשו? דלא התאבלו על ירושלים" (גיטין נז). הרי לנו שגם בקדש הקדשים יכול להיות פגם עמוק. דבר זה נאמר על כל הדורות ואף על דור זה, כי חוסר הכרה בגדולת הארץ וקדושתה הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' שלח עמ' שסא-שסב)

שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים וכו' י-ה יושיעך מעצת מרגלים וכו' (לה.) כי חזק הוא ממנו

המרגלים לא האמינו בקדושתם של ישראל. לא הלכו הם בדרכו של אברהם אשר האמין בד', וחשבו שכניסתם של ישראל לא תיתכן אלא מבחינת רשעת הגויים האלה. זהו שאמרו "אפס כי עז העם", שלא נוכל להם מצד צדקתנו, ואילו רשעתם עדיין לא נתמלאה. ואמנם גרם הדבר שלא ייכנסו ישראל לארץ אלא רק בגלל רשעת הגויים האלה, כאמור "לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגויים האלה" (דברים ט, ה). היסוד העיקרי שגרם לזה הוא שהכניסו המרגלים ארס נחש בישראל, כפירה ברוממות קדושתה של נשמת ישראל, וכל הכופר ברוממות נצחיותם של ישראל מנותק גם מכל הרגשה ברוממות קדושתה ונצחיותה של ארץ ישראל, ממילא מנותק הוא מאמונת אומן בד' אלקי ישראל. אין פלא איפה, אם המרגלים עם כל גדולתם שהעיר עליהם הכתוב "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", מיד כשכחשו בישראל ובארץ ישראל, כפרו גם בד' ואמרו "כי חזק הוא ממנו" ואמרו זאת כלפי מעלה כביכול.
זהו שהתפלל משה על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", היינו מעצה עמוקה זו לחכות לכניסת ישראל לארץ רק עם מילוי רשעת הגויים, ולא לתלות את כניסתם לארץ בצדקתם של ישראל. וכלב הלך להתפלל על קברי האבות, היינו לגלות את עומק פנימיותם של ישראל, שהאבות כאמור, היו גילוי התמצית הפנימית של ישראל. ואמנם אלה השנים אמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" - הגיעה השעה שתתגלה בקרבנו מילוי צדקתנו, שצדקת עולמים היא.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כח, עמ' פה)

עצת המרגלים היתה לגילוי האורות הגנוזים דוקא בדרך הטבע, ובלא זה לא ירצו בארץ ישראל. ואף שהיתה בזה מעלה גדולה, חשש משה מפניה, ובירך את יהושע שינצל מעצת המרגלים. וכן כתב בתרגום יונתן: "כד חמי משה ענותנותיה דיהושע", שראה בענותנותו של יהושע שהוא המכניס לארץ ישראל, בענותנותו שלא יוכל להכניסם לארץ ישראל בררך ניסית, ויסכים לעצת המרגלים שיכנסו בדרך טבעית, ובפרט שהיתה עטופה בזה כוונה גדולה, לנצל את האורות הגדולים הנעלמים ולהגיע אל התכלית העתידית הנרצית. ועל זה הלך כלב לקברי אבות, לבקש שלא יצליחו ולא תגיע הנפילה לידי כשלון שאין לו תקומה ח"ו.
אולם לא היתה השעה כשרה, ונפילתם של מרגלים היתה הנפילה והשבירה גדולה, עד שהתעקשו על זה שבלא טבע לא יכנסו; נכשלו לתת אמון לטבע, כי על פי הטבע אי אפשר ליכנס, ובזה ניתקו עצמם בחוזק מן הקשר של ישראל לארץ ישראל. וזה כלל, שאי אפשר לשום בר ישראל להיות קשור בד' זולת על ידי התקשרותו לארץ ישראל, ובניתוק הקשר לארץ ישראל ינותק גם הקשר אל ד'. וממילא לא יפלא שאמרו "כי חזק הוא ממנו", כלפי מעלה כביכול, כי כן הם הדברים, שכל הכופר בקדושת ארץ ישראל מוכרח הוא לכפור בד', אם בגלוי ואם בסתר, כי כל אמונת ד' באה דרך צינורה של ארץ ישראל.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר ל, עמ' צג)


י-ה יושיעך מעצת מרגלים

וכל המקדש שמו ברבים זוכה למתנה הגדולה הזאת, שהיא מתנת אברהם אבינו, שקידש שמו באור כשדים ובארבעה מלכים. ודוד שקידש שם ה' בקרב כל ישראל זכה והוסיפו לו אות יו"ד משמו הגדול, שנכתב בדברי הימים דויד מלא. וכן פינחס, "תחת אשר קנא לאלהיו", עיין מנחת שי ריש פ' פנחס... וכן יהושע המחליש את עמלק שזינב הנחשלים, זכה לאות משמו הגדול.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 225)

י"ה יושיעך מעצת מרגלים - יש להתבונן למה דווקא שם של י"ה, ולמה לא התפלל גם על כלב. ונראה לפי שאמר להם "עלו זה בנגב", והמרגלים אמרו "עמלק יושב בארץ הנגב". פירש רש"י: לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע, כי אדרבה הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא ג"כ בטוח, במה שנאמר (שמות יז, טז) "כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ובאותה שבועה שהיתה בשם י"ה יהיה בטוח לנצח את עמלק. על כן הוסיף לו משה י"ה על שמו, כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם י"ה, ובסיבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק.
וי"א לפי שיהושע היה תלמידו, הקפיד עליו שלא יקדיח תבשילו ויתלו ברבו. וי"א לפי שהיה משבט יוסף שהביא דבת אחיו, על כן היה ירא שלא ילך בדרך זקנו, כי מטעם זה לא הזכיר בו למטה יוסף, ובגדי בן סוסי הזכיר "למטה יוסף". ומה שלא התפלל על גדי, אולי חשב שאם זה שבא משבט אפרים הגדול ממנשה, לא ישנה את תפקידו, מסתמא גם הקטן ממנו לא ידבר כנגדו, וכבר נודע מברכות של יעקב כי שם שם לו חק להקדים את אפרים לכל דבר שבקדושה, או לפי שנקרא אביו מנשה על שם "כי נשני אלהים את כל בית אבי", וחשב משה שמסתמא כל זרעו שכחו כל מעשה אביהם.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק טז)

ידוע המדרש בפרש"י: י"ה יושיעך מעצת מרגלים. והוא פלא - אם ידע משה שמרגלים יקלקלו כ"כ, לא היה לו לשלחם! אלא כך הדבר: דכבר נקרא יהושע במלחמת עמלק, ומזה הטעם, שהתפלל משה עליו שיושיעו במלחמתו. אך לא היה זה השם כי אם לשעה זו בשעת מלחמה. ואח"כ נשתקע זה השם, וחזרו וקראו אותו הושע, עד אותה שעה שנתברר שיהושע מכניס ישראל לארץ, אם ע"י נבואת אלדד ומידד, אם מזה שהבין משה שלא תהיה ביאתם לארץ בדרך נס נגלה כ"כ, שהרי הסכים הקב"ה למרגלים, וא"כ יהיה ע"י יהושע. על כן ברכו לחלוטין בזה השם. מיהו נסמך זה השם לכאן, ללמדנו שבזו התפלה נכלל מלחמת היצר ג"כ - אם תהיה עצתם לרעה יהיה נושע בה' גם בזה.

(העמק דבר, במדבר פרק יג פסוק טז)

יהושע שהוא היה כלי מוכן להנחיל הארץ ולהיות פרנס דור נוחלי הארץ, מסתמא נפשו הכוללת כל הנפשות הדור, כמו שנתבאר למעלה, היא כוללת כל קדושת הארץ [ולכך המשילוהו חז"ל לפני לבנה (בבא בתרא עה.), שהוא דוגמת תורה שבעל פה המקבלת מתורה שבכתב, שהיא דוגמת החמה כנודע]. ולכך נתיירא משה רבינו ע"ה עליו ביותר, מאחר שאין אדם עומד על דברי תורה שלא יהיה נכשל, מאחר שראהו עומד על דברי תורה בתכלית ובשלימות, וכפי גודל ההעמדה על דברי תורה שאחר כך גודל המכשול שקודם, וכמו שנתבאר למעלה מענין הגלויות ולכך ביקש עליו ביחוד רחמים [וגם בהיותו מזרעא דיוסף, וכמו שנתבאר במקום אחר בענין תרין משיחין, שבן יוסף בא לתקן בחיצוניות ובן דוד בפנימיות, ומצינו חטא יוסף בלשון הרע, אבל דוד המלך ע"ה נקרא "נעים זמירות ישראל", ואמרו ז"ל (שוחר טוב א): כולכם נאים אלא וכו' שקולו נעים, רק שדוד המלך ע"ה תיקן רק הקול, אבל בעלי דלטוריא היו בדורו, כמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק א, הלכה א), והם שונאי נפשו שהוא הפכם, ומשיח בן דוד יתקן גם הדיבור ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולכך כלב שהיה משבט יהודה ניצול מעצמו ולא הוצרך לתפילת משה, ולא ניצולו ממכשול זה אלא שני שבטים אלו, יוסף ויהודה: יוסף הוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכן יהושע מנחיל הארץ, ויהודה עצם התורה שבעל פה, כמו דוד המלך ע"ה מלך הארץ, ולכך בו לא היה חשש מכשול, רק בהמשכה שהוא ההתחלה ובהתחלה שם חשש למכשול כנ"ל. ואין כאן מקומו להאריך בזה].
ולכך הוסיף לו י' שהוא על שם המחשבה והחכמה של ה' יתברך, רצה לומר שיהיה לו חכמה מצד ה' יתברך, וזהו י"ה יושיעך וגו', ובשם זה אמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב) דנברא העולם הזה והעולם הבא, ואם כן המכוון בשם זה הוא חיבור שני העולמות, ורצה לומר הכרת העולם הבא בעולם הזה, שזה ענין נחלת הארץ ותורה שבעל פה, לדעת גם בכל עניני עולם הזה הנפרדים מה' יתברך, שבאמת אין נפרדים והכל ממנו. ואמרו ז"ל (במדבר רבה טז, ט) שהוסיף לו י' שנטל שכר עשרה מרגלים, והיינו כי בהיות אין אדם עומד וכו' (חגיגה יד.), ומרגלים נכשלו בדברי תורה, והוא היה העומד על דברי תורה, נמצא נטל שכר שמגיע להם להיות עומד על דברי תורה אחר המכשול, ונתקיים חשק משה גם כן, שרצה הוא במדרגתו של תורה שבכתב יזכה לתורה שבעל פה גם כן, ונתקיימה ביהושע [כידוע כן בכל חשקי ותאוות אבות העולם גדולי ישראל, אף על פי שלא זכו לכך בעצמם, זכו לבניהם ותלמידיהם], שהוא היה גם כן מדור המדבר, והיה גם כן נפשו כלולה בנפש משה הכללית וחלק מתורה שבכתב, ואחר כך זכה לפריה גם כן. לכך הוא היה מנחיל הארץ, רצה לומר משפיע שפע החכמה שבעל פה וההשתדלות של בני אדם לבני הדור.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מד ע"א-ע"ג)

יהושע בן נון בקדושה [כי הוא היה בסוד היסוד דקדושה מזרעא דיוסף...] ובמרגלים, לפי שברית לשון נגד ברית המעור, וחשש משה רבינו ע"ה אולי יגרמו קלקול כל כך לתפוס גם יהושע במצודתם, ויקולקל חס ושלום שלא היו יכולים ליכנס אז לארץ, על כן ביקש עליו רחמים: י"ה יושיעך וכו', והוסיף ה-י' בשמו שרומז על החכמה... וכמו שידוע דאות י' מורה חכמה שע"י זה הוא קדושת היסוד.

(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות כב)

כל המדות רעות לפעמים טובות, כידוע. וכתבו מחברים דגאוה טוב נגד רשעים שלא להיכנעות לפניהם למשוך אחריהם. וזהו התרגום יהונתן (במדבר יג, טז): כד חמא משה ענותנותיה דיהושע קרא משה להושע בר נון יהושע, כמו שדרשו חז"ל: יה יושיעך וכו', שלא יכנע להם מענותנותיה.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות סח)

בעל עין אליהו כתב שלכן התפלל רק על יהושע ולא על כולם, כי חז"ל אמרו (סנהדרין קיא) אבא לא מזכי ברא, אמנם כפי שכתבו התוס' לעיל דף י, ע"י תפלה יכול גם האב לזכות את בנו, ותלמיד נקרא ג"כ בן, וא"כ יהושע שהיה תלמיד שלו עליו היתה מועלת תפלתו, אבל שאר המרגלים לא היו תלמידיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק אחימן מיומן שבאחיו וכו' אחימן בנה ענת וכו'
28-31

מדכתיב "ושם אחימן" וגו', כאילו ידוע מי הם, ולא נזכרו בשום מקום, והוה ליה למכתב "ושם ילידי הענק אחימן ששי ותלמי", ואי כתב הכי הוה פירושו שהכתוב בא להודיע לך כי היה שם ילידי הענק, ואגב זה מזכיר הכתוב שמותם, אבל עתה מזכיר אותם בשמותם, ולא נזכרו בשום מקום, ולפיכך אמר כי השם מורה על עצמם. ולפירוש [ד"א, אחימן] בנה גת ונודעים אלו הענקים ע"י שכל אחד ואחד בנה מקום, ולפיכך מפורסמים היו בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא י]


ילדי הענק שמעניקין חמה בקומתן
33

דרשו כך, דלא הוה ליה למכתב "ילידי הענק", שהרי שמם מורה על גבורתם ודי בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים וכו' אפשר אדם בונה בית לבנו קטן וכו' אלא שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען
33-37

ולפי זה יהיה פירוש "שנים" כמו שונים, כי שבע פעמים כ"כ טוב היה חברון מצוען מצרים. ואם תאמר, ולמה לא כתב כי חברון טוב ממצרים שבע פעמים? דאין לומר דלכך כתב כך שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, שהרי על כרחך אנו צריכין להוציא מפשוטו מקושיא זאת "אפשר שבנה חם" וכו', וא"כ אנו צריכין להוציאו מפשוטו, וקשה דהוי למכתב שהוא טוב שבע פעמים מצוען? ונראה לתרץ דלשון קדימה יבוא על קדימת מעלה, שיאמר זה לפני זה במעלה. ובא הכתוב לומר כאן, כי יש להפחות והגרוע שבמקומות בארץ ישראל, דהיא חברון, ז' מעלות נגד המעולה והטוב שהוא בארץ מצרים. ואם כתב "וחברון טוב שבע פעמים מצוען מצרים", היינו מפרשים אלו הז' פעמים כך, שהיא יותר טובה ע"י שיש בה דברים הרבה, שהרי לא תחסר כל בה, שלא תמצא בארץ אחרת, ובשביל כך הוא ז' פעמים טוב יותר. ואין כן, אלא אותו ז' פעמים שטובה חברון מצוען שבעה פעמים מעלה זו על זו שפירותיה יותר משובחים ומעולים, שעל דבר שהוא יותר טוב במעלה אומרים הבריות כי זה לפני זה. ולכך כתב "וחברון ז' שנים נבנתה לפני צוען מצרים", ר"ל כי יש לו ז' מעלות קודמות. ואם תאמר מאי נפקא מיניה, סוף סוף היה חברון ז' פעמים יותר טוב כמו צוען מצרים? ואין זה קשיא, כי כאשר יש לו מעלה, מורה שיש לארץ מעלה עליונה, אחר שפירותיה יש בהם מעלה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וחברון שבע שנים נבנתה וכו' שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען
33-37

"וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" - פרשו רז"ל שהיתה מברנה על אחד משבעה בצוען בכל טוב. ולשון "שבע שנים לפני" אינו משמע כן, כי אף אם נאמר שלשון "לפני" היינו קדימה במעלה ולא קדימה בזמן, מ"מ "שבע שנים" מדבר בקדימה זמנית דווקא. והרבה מפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק.
ואני אומר שהדבר כפשוטו ממש, כי מאחר שהונח ששייך לשון מבונה בפירות, א"כ אם עשתה צוען בכל שנה אלף מדות, יגיע לז' שנים ז' אלפים מדות, וחברון הוא מעולה ז' פעמים יותר מצוען, ממילא עשתה בשנה ראשונה ז' אלפים מדות, נמצא שאוצרות של תבואה שהיו מבונים בפירות בצוען בשבעה שנים, היו מבונים בחברון בשנה ראשונה. וא"כ שפיר קאמר "וחברון שבע שנים נבנתה" בתבואה "לפני צוען מצרים" קדימה בזמן ממש. ושייך בזה לשון בנין ממש, כי במקום שיש הרבה תבואה, בונין הרבה אוצרות, ואז המקום בנוי בבנינים ממש, או בהיות שיושבי המקום יש להם תבואה הרבה למכור, אז כסף וזהב ירביון, ויבנו להם בתים ספונים וחשובים, והיה חברון בנוי בכל עניני יופי ז' שנים לפני צוען מצרים, כי זה מעיד על עשירות המקום ורבוי תבואתם, כי יתרון ארץ בכל הוא. והזכיר שבח הארץ על ארץ מצרים, לפי שעתידין לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומטעם זה נאמר "ויבא עד חברון" ולא נאמר ויבואו, לפי שבבואם לחברון וראו שם מעלת הארץ על מצרים, היו כולם בלב אחד כאיש אחד לספר בשבח הארץ, ואחר כן נתקלקלו, ובאותה שעה צדיקים היו.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כב)

שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי
37-39

מעלת כל מקום מיוחד כפי מעלות הנפשות מישראל, וכל אחד הארבע אמות שלו בארץ ישראל שהם נחלתו שייכים לו. ופירוש ארבע אמות היינו מקום קבורה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גיטין סח ע"ב): מכדי כי מיית האי גברא לית ליה אלא ארבע גרמידא... וחברון נקרא "קרית ארבע" על שם ארבע זוגות וכו' (עירובין נג.), ודאי מאחר דאותה מערה ארבע אמות שלהם שייך נגדם. כי הם ארבעה רגלי המרכבה, כי אדם נגד דוד ומשיח כנודע... וכן האבות הם התחלות יסוד אומה הישראלית, ושורשם בחברון, דאמרו ז"ל: אין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי...
וברית חלוק לאוירות ו"יצב גבולות עמים" כל מקום בכח מיוחד, מה שאין כן בני ישראל נמשלו לצאן הנמשכים אחר הרועה להשתנות מכח לכח כפי רצון הרועה, וכן קדושת המקום דארץ ישראל המיוחדת לחלקם היא ארץ זבת וגו' משונה בפריה, שהוא מצד ריכוך הארץ, ושאינה מקום טרשין היא מוציאה פירות יותר כמו שאמרו ז"ל (פסחים שם) וזרעתיה וכו' שעל ידם הוא הריבוי המופלג ע"י הזריעה בקדושת הארץ...
ונאמר (הושע ב, טז) "והולכתיה המדבר", ומדבר היא לא מקום חרישה וזריעה. וכן התחלת אומה ישראלית במדבר, כי בהתחלת כל דבר צריך עקשות שלא יזוז ויתפתה, כי כל התחלות קשות, ונקרא קשה וטרשין. ולכך נקראו אז "עם קשה עורף", ומכל מקום נקראו זה בעת מעשה עגל שהיה רק ע"י ערב רב הגרים ולא ע"י בני ישראל כלל, כי הם אין להם קשה עורף כלל רק מצד הגרים, כי באמת חברון שהוא מקום טרשים מבונה אחד משבעה בצוען, כי גם הקשיות שבישראל אין דומה להריכוך ולב בשר דאומות העולם, רק דלגבי דידהו נקרא טרשין, כי ההתחלה והיסוד צריך להיות קשה וחזק אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות, וכך האבות שהם יסוד האומה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י דף נט ע"ב-ע"ד)


שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען וכו' ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים שנאמר כגן ה' כארץ מצרים
37-41

מצרים משובח מכל הארצות כמו שאמרו ז"ל ממה שנאמר "כגן ה'" וגו', היינו שארצה גם כן מרוככת ועושה פירות ואינה מקום טרשין, כגן ה' שאין בו טרשות ועקשות כלל. רק מכל מקום חברון מבונה אחד משבע בצוען, כי ארץ ישראל "למטר השמים תשתה" וכו', פירוש שבני ישראל מכירים כל מיני טובות הכל הוא מה' יתברך, מה שאין כן במצרים, פרעה אמר "לי יאורי ואני עשיתיני", ו"כוחי ועוצם ידי עשה" וגו', שגם זה הכח של ריכוך והשתנות שבו שאינו לב אבן זהו כח ידו, מה שאין כן בני ישראל נמשכים אחר ה' יתברך בכל מעשיהם, ומכירים דגם זה שנמשכים אחר ה' יתברך הוא עצמו גם כן מה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י דף סב ע"א-ע"ב)


ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי
39-37

נודע שחברון הוא מן הגרוע והפסולת שבארץ ישראל לתבואות ופירות הארץ, שהוא מקום טרשים, ועל כן הקצוה לקברות מתים כמאמר חז"ל. ולזה אמר הכתוב למעלה (לו, ו-ז) "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם", להספיק מרעה לבהמות שלהם כפירוש רש"י, כלומר מפני שהיה ישיבתם בבחינת הגירות, לא כתושבים, לא ישבו להם במקומות המשובחים שבארץ כי אם במקום הגרוע, כדרך הגר במדינה לא לו שמוכרח לישב באשר ימצא, ועל כן "לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם" עבור פחיתת מקום שישבו, לצד היותו ארץ מגוריהם בבחינת הגרים לא כתושבים, כי אילו היו יושבים במקומות המשובחים ודאי היו מוצאין מרעה לבהמותיהן. ולזה עשו הלך לו אל ארץ אחרת, כי לא רצה לקבל גירות ארץ כנען... אבל יעקב אבינו, להיותו יודע טוב הארץ ההיא במעלות הרוחניות הקדושה אשר בארץ ישראל שעיני ה' אלהים בה תמיד ובה שער השמים, לא רצה לזוז מן הארץ ההיא אף שלא היה שם כי אם גר בארץ וישב במקום הגרוע והפסולת שבה, כי חשקה נפשו בה, וכמאמרם ז"ל (עיין בראשית רבה לט, ח): לעולם ידור אדם אפילו במדברות של ארץ ישראל ולא במטרפולין של חוץ לארץ.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לז)


ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי וכו' כבשים מחברון וכו' עבדי רעיא
37-50

"קרית הארבע" שהם אברהם יצחק יעקב ואדם "הוא חברון", רצה לומר חיבור כל הנפשות שכלולות באלו הארבע, כי כל נברא בעל גבול, ובהכרח יש לו ארבע קצוות, ומזה הם ארבעה חלוקות שהם ארבע יסודות שבכל נברא, וכן בכל העולמות וכל פרטי חלוקות הנבראים וכמו שנתבאר במקום אחר, ונזכר לעיל כמה פעמים שהם בכלל הנפשות אברהם יצחק יעקב ודוד...
וידוע דאדם ראשי תיבות אדם דוד משיח, שהכל אחד, כי העולם ככדור כמו שאמרו בירושלמי דעבודה זרה (פרק ג הלכה א), ובכדור ההתחלה והסוף נקודה אחת, וכן אדם ומשיח היינו דוד הכל אחד. וחיבור כל הארבע שהוא התיחדות כל הנפשות הוא רק אחר המיתה, כי הגופים נפרדים אבל הנפשות מתחברות במקורן. ולכן מקום זה של העדר הגופות וחיבור הנפשות הוא בית ועליה על גביו [עירובין נג ע"א], כמו שאמרו ז"ל (בבא קמא טז ע"ב): מה עליה מעולה שבנכסיו, והוא רוכב על גבי הבית כנפש על הגוף ובבית שם הגופות הנפרדים ובעליה היחוד, וקבורה לגוף לההביל כל חמודות עולם שהיה מעט לו בחייו...
ולכך מקום קבורה זו של גופי אבות העולם הכוללים כל העולם הוא בקצה שדה עפרון, שהוא הרע עין, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה לא, יז) (וכן הוא בגימטריא) מה שהוא רע עין ואין מסתפק במעט ודבר זה הוא לו בקצה שדהו, ובסוף אדם למות, מראין לו הקבורה הרומז על הנזכר לעיל. ולכן אמרו דחברון מקום טרשין לכך נבחר לקבורה, רצה לומר שאין מגדל תענוגי העולם, ואמרו שם דעל כן כבשים מחברון דעבדא רעיא, רצה לומר דע"י זה נולד משה רבינו ע"ה טוב והנהגה טובה לצאן מרעיתם אדם אתם.
ולכך דוד המלך ע"ה הרועה נאמן נמשח למלך מכל ישראל בחברון מקום המרעה. וגם ששם חיבור הנפשות. וגם דוד כולל כולם ומחברם, דוגמת אדם שכלול כל הנפשות כמו שנתבאר במקום אחר.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות נא)

תוד"ה אבותי - ומשמע במסקנא אפילו אבות העולם

בגליון הש"ס מהג"ר ישעיהו ברלין כתב: עיין שם, ומצוה לישב. והנה ברור דאשר מסקי שם דידעו, היינו ע"י אינש אחרינא דשכיב ואזיל ואמר להו, דמעיקרא ס"ל לר"י שאפילו לא תגיע להם ידיעה, והדר ביה מהאי כדמפורש במהרש"א שם, אולם בלא סיפור גם אבות העולם אינם יודעים. ובכן שפיר הקשו בתוס' כאן, ונכון גם אשר תירצו דע"י תפלה שמתפללים מודיעים להם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



לה ע"א


אף הליכה בעצה רעה
3

כבר אמרנו זה, כי לא היה חטא המרגלים כמו שאר חוטאים שלפעמים בא חטא לידו, אבל אלו עיקר עצמם היו מוכנים לחטא זה להוציא דבה על הארץ, לכך היה שמם מורה על החטא הזה, ומפני זה הליכתן היה בעצה רעה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

עי' זהר שלח קס רע"א: "ויעלו בנגב" - בני נשא סלקין בגווה בנגב, בלבא עצלא כמאן דאשתדל במגנא כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


אף הליכה בעצה רעה וכו' דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו וכו' הם חשבו לרעה ארץ אוכלת יושביה
3-27

והנה נודע מאמר הכתוב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". כי אלהים עשה את הדבר ישר, שכאשר הגיעו אל הארץ בכח הקדושה שבהם, ובפרט קדושת יהושע וכלב, אז הקיאה הארץ את יושביה והרגה תיכף את גדוליהם, והם אותם שנכנסו בעומק הרע למאוד, כי נכנעה תוקף הרע שהיה בה. ויהושע וכלב נתנו זאת על לבם, והבינו זאת, שמה שראו בכל מקום עוברם קוברי מתים, זו היא מעלתה וקדושתה שמכלה הקוצים והרע עבור חיות האמת שנתוסף בה. ובודאי ח"ו אינה ארץ אוכלת יושביה, ואדרבה נותנת נשמה וחיות לעם קדוש אשר עליה. ואמנם שאר המרגלים לא חפצו להבין בטוב, ונכשלו בזה שראו שהעם ניגף לפניהם, לומר ח"ו שהיא ארץ אוכלת יושביה. וכל הרע הזה בא להם מרעת מחשבת ישראל ששלחום לחפור את הארץ אם אינה מכלה הדרים עליה כאשר ביארנו למעלה. והם הלכו על מחשבה הרעה הזו.
ועל כן אמרו חז"ל... אף הליכה בעצה רעה. ולכאורה הלא בהליכתן היו צדיקים? ואמנם כי על שם זה נקראו רשעים, בעבור שהלכו על דעת מחשבת ישראל לחפור את הארץ אם אנשיה מאריכין ימים עליה... המרגלים שנשארו בעצה הרעה הזו לחפור את הארץ מה היא ואם אינה ארץ אוכלת יושביה, על כן כאשר ראו שהיו קוברי מתים, אמרו מאי דקמן, הלא בשביל זה אנו נשלחים. ואם לומר שהקב"ה עושה זאת למעננו שיהיו טרודים במתיהם ולא יתנו לב עלינו, הלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך, והיה לו יתברך להציל אותנו באופן אחר, ולא בדבר הזה שאנחנו הולכים בשבילו, אם לא שח"ו כן טבע הארץ להרוג יושביה.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)


סימן אמת לבדו לויה

נודע שזהו סימן מאמרי ר' יוחנן בשם ר' מאיר שהוזכרו בזו המסכת, דהכא: כל לשון הרע שאין בו דבר "אמת"; לקמן מב, ב: "לכדו" פיו; הלאה מו, ב: כל שאינו "מלוה". ולא הובא המאמר דלקמן לו, ב, על הפסוק "ותשב באיתן קשתו", שעיקר הגירסא היא כמובא בילקוט רמז קמו, דאינו מדר' יוחנן משום ר' מאיר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


כל לשה"ר שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו

עי' הקדמת זהר בראשית ב ע"ב: עאלת את שי"ן כו' דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק"ר, מכאן דמאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא שי"ן את קשוט איהי. ועי' זהר ויקהל רטו, ב; פקודי רסד, א; שלח קסא, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

"ויספרו לו ויאמרו...". ובהארת חז"ל: "...כל דבר לשון הרע שאין אומרים דברי אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו". ו"כך דרכן של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה, ומשלימין ברעה" (במדב"ר, טז). "שמחזיקים השומעים אותם כבדאין, לפיכך אומרים דבר אמת תחילה, כדי שיאמינו. ואף מרגלים לכך פתחו בשבח הארץ תחילה" (רש"י לסוטה שם).
מספרי לשון הרע מסובבין בערמה את שומעיהם כדי לצוד את לבם שיקבלו את הסיפור כאמת שאין להרהר אחריה. על כן יפתחו בלשון של שבח, הנעימה לאוזן ונמשכת ללב, ובעקבות השבח תיגרר הגנות ותיראה כעין המשך טבעי לפתיחה הנאה. וביחוד אם אותו שבח שפותחין בו הוא לא רק נעים לאוזן ונמשך ללב, אלא גם מתקבל על הדעת משום גרעין של אמת שיש בו, אז עלול גם השקר הנגרר אחריו להיראות כעין המשך של האמת אשר פתחו בה. ויש גם אשר השקר הנגרר יהיה נראה כתוספת העמקה של האמת שבפתיחה.
ואין הסכנה מצומצמת רק לשעה ראשונה של הגדת לשון הרע, אלא יש גם לחוש שאותו שקר יתאזרח ויתקיים לזמן וזמנים. כי שקר הבא בגפו, הוא עצמו בלי בן לוויה, עד מהרה יוכר ויתגלה כמות שהוא. כי השקר הוא אפס וריק, פחות מ"כמוץ אשר ידפנו רוח". וכל אדם במעט הבינה שחונן בה מסוגל להבחין במופיע לנגד עיניו - אם שווא ושקר הוא. כל בגדי צבעונין שבעולם שיתעטף בהם השקר לא יוכלו להסתירו ולהסוותו ממבטה החד של עין בוחנת. אך אם יחזיק בכנף האמת ויצעד מעדנות אחורי גבה, יוכל להעלים זהותו גם מעין בוחנת הרואה את האמת הולכת ובאה ואינה רואה מי נטפל פה לאמת ואינו מרפה הימנה. "שקר אין לו רגלים", ובפרט כאשר הוא לשון הרע אין מתקיים בסופו. ואי אפשר להיות קיום לדבר זה אם לא שמתערב עמו לשון אמת, ועל ידי האמת יש לו קיום. ודווקא בראשיתו "צריך לומר דבר אמת שיהיה לו קיום, שאם לא יאמר בראשיתו דבר אמת, מתחילה בא לעולם בשקר ואין קיום לו" (פירושי מהר"ל לסוטה שם). כי מה שבא בתחילה עושה את הרושם החזק, וכל מה שבא אחר כך נזקף אל הרושם הראשון, ואין בודקין אותו. ואדם אומר בלבו: חזקה על הנכבד ההולך בראש, שכל הבא עמו מאנשי סודו הוא.
זאת ועוד: לא זו בלבד שהאמת שבתחילה מחפה על השקר שלאחריו, אלא האמת שבתחילה כביכול "מוכיח" כי מה שבא אחריו הוא גם כן אמת לאמיתה. כאילו אומר בפירוש אותו מספר לשון הרע: ראו כמה אינני חד צדדי, ואין לפני משוא פנים, ואיני מחפה ומעלים, וכל כולי רק מבקש אמת במלואה. וגדולה הסכנה מאד כי השומעים אמנם יקבלו את הדברים מבלי להרגיש את הסתירה שבהם, המירמה שבהם. ודרושה חכמת חיים עשירה כדי להכיר שה"רב צדדיות" של "מספר" פלוני היא רק הרכבת כלאים של מין בשאינו מינו. ויש מן ה"מספרים" שמתמחים היטב במלאכתם, לשזור חוטי שקר בלתי ניכרים בתוך דברי אמת, עד כדי כך שגם רבים וכן גדולים וטובים יטעו ויוטו ולא ירגישו כי חולל לבם בקרבם. ויש אשר מספרי לשון הרע לא ידברו כזב, אלא רק ישחיתו פני האמת, על ידי האפלת חלקים מן האמת והארה יתירה של חלקים ממנה, והסטת פרטים מן המרכז להיקף ומן ההיקף למרכז, והוספת דמעה יתומה שלא במקומה וזמנה, והבעת דאגה חסודה לקראת סכנה מדומה, והטלת היסוס קל בוודאות צלולה, וכעין אלה ובדומה דדומה להם, עד שהאמת עצמה תעורר זוועה. "מספרים" אלה הם המסוכנים ביותר לאמת, מפני שאלה יותר מאחרים מלעיבים באמת ומלעיזים עליה, והופכים אותה ללעג ולקלס. ולהרבה רחמים זקוק אותו מקום ואותו דור אם שכאלה מצויים שם ואז.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת שלח, עמ' 139-140)

כי שקר אין [לו] רגלים, ובפרט כאשר הוא לשון [הרע] אין מתקיים בסופו, ואי אפשר להיות קיום לדבר זה אם לא שמתערב עמו לשון אמת, וע"י האמת יש לו קיום. ודוקא בראשיתו צריך לומר דבר אמת, שאם לא יאמר בראשיתו דבר אמת מתחלה, הנה בא לעולם בשקר ואין קיום לו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

נודע אומרם ז"ל (בבא מציעא פז.) שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, על כן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והיו הכל אומרין ומודים "אברהם הוליד את יצחק". ואני אמרתי טעם בזה, כי הנה לכאורה הלא נודע אומרם ז"ל: כל דבר שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו וכו', וכאן הלא שקר גמור הוא מתחילה ועד סוף, לומר שמאבימלך נתעברה, ולמה הוצרך הקב"ה לצייר פני יצחק כפני אביו אברהם? ואמנם כי חז"ל אמרו (בבראשית רבה נג, ו): אמר רבי יצחק, כתיב "ואם לא נטמאה האשה וגו' ונקתה ונזרעה" וגו' (במדבר ה, כח), זו שנכנסה לביתו של אבימלך ויצתה טהורה אינו דין שתפקד וכו'. עד כאן. ולזה היו ליצני הדור מכוונים, שהיו אומרים "מאבימלך נתעברה", וכיוונו לדבר אמת בתחילתו, שבאמת על ידו נתעברה, לפי שיצתה טהורה ממנו ואז ונקתה ונזרעה, ואפשר שלחכמיהם היו אומרים כי הכוונה על שם זה. ואכן תוכן כוונתם לשם ליצנות, אולי השומע ישמע ויטעה לומר כפשוטו, שנתעברה ממנו ממש, ויבוזה אברהם ובנו. ובכדי לבטל השקר הזה מכל וכל, צר קלסתר פניו וכו' עד שכולם הודו ואמרו "אברהם הוליד" וכו'.

(באר מים חיים, בראשית, פרק כא, ב)

אמרו חז"ל (והובא ברש"י פרשת שלח): כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. והענין הוא על פי מה שכתב בזוה"ק (בהקדמה ב ע"ב) וז"ל: ק"ר אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי אות שי"ן בגווייהו והוי קשר. ועל כן הנה בחינת שקר יש בה דבר אמת בתחילתה, כי השי"ן אות קשוט הוא, והוא התחלה לאותיות. ולזה כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו מורה על היותם לבד בלתי השי"ן שבתחילתם, ואינם מתקיימים כאמור. וכן בכל מקום שיש להם אחיזה ח"ו בקדושה, מושכים אליהם איזה אות מן הקדושה בכדי שיהיה להם קיום, כי אין קיומם כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם, כי אין להם חיות מצד עצמם, רק מנגעי בני אדם, שבעוונותינו משליכים אותיות הקדושה ביניהם, ובזה הם מתקיימים.

(באר מים חיים, ויקרא, פרק טז)

דבר זה ביאר רבינו בפירושו לזוהר שם (דף קסא ע"א): ר"י אמר מאן וכו' לימא מילה וכו', כי אלולי הקשוט לא היה להם חיות כלל. והוא מ"ש פ' במדבר (דף קיט ע"ב): ר' אלעזר פתח "קולה כנחש ילך" וכו', והוא דרגא דנחש דמחי לכל סטר ע"י דרישא כפיף לעפרא, והוא ש' של נחש שהוא בסופו כפיף לעפרא, והם אותיות ק"ר שהם בשמאלא דב' עלמין יצירה ועשיה בסוד ח"ק ט"ר, וש' הוא בבריאה בשמאלא בסוד י"ש, ושם הוא קשוט דשם כולו טוב, ואתוון ק"ר נאחדים משם, וק' הוא לשון "איש לשון בל יכון בארץ" וכו', ור' הוא ר"ע והוא לשון הרע, ונטלין ש' קשוט בקדמותא ונתקיים השק"ר.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

טעות המרגלים היה כענין אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שע"י זה זכו אחר כך ישראל בדור (השני) לעמוד על דברי תורה, והם טעמו מפריה ונכשלו בה, ובודאי היה להם שייכות וחלק בה שהרי זכו לטעום מפריה, ולכך בחר בהם משה, כי הוא ידע והבין בנפשות שיש להם שייכות יותר לדבר, רק שהם טעו כנ"ל בענין המכשולים וגלויות שיארעו... ולפי שהם שטעמו מפירות הארץ מסתמא היה להם גם כן התחלת טעימה מתורה שבעל פה כנ"ל שהכל אחד.
והתחלת הטעימה והמושכל ראשון הוא המכשול, שהוא ההתדמות לחכמה חיצונית בזולת הכרת הנותן כנ"ל... ולפי שהם היו במדרגתן המכשול שאדם נכשל קודם שעמד על דברי תורה, לכך לא עמדו על דבר האמת לאמיתו, ודיברו לשון הרע על ארץ ישראל, כי לשון מדברת הוא רק מצד התורה, כמו שאמרו בדברים רבה (א, א), עיין שם באורך, והיינו כי הדיבור הוא מצד החכמה, שהרי הבהמה אינה יכולה לדבר לפי שאין לה החכמה של אדם, ומצד ספרים חיצונים וחכמה חיצונית המוכרתת ומובדלת מן נותן החכמה יתברך שמו הוא לשון מדברת גדולות להרע אשר שנא ולשון שקר, ולכך לפי שהם לא עמדו על דברי תורה מפרי הארץ וטובה, אבל במכשול הקודם לגוף הדברי תורה, לכך דיברו לשון הרע על הארץ, כי מצידה נמשך זה להם, וגם לשון הרע שלהם היה מצידם אמת ובמדרגתם שהיו בתחילתה ובמושכל ראשון כנ"ל, וזה שאמרו ז"ל: כל לשון הרע שאינו אומר אמת בתחילתו וכו'.
ובאמת אצלם היה כל הלשון הרע אמת, שהרי היתה אוכלת יושביה, שכילתה אותם, שהרי עד שלא טעמו מפריה לא טעו בזה, רק ע"י הטעימה מהוצאת חכמה מלב לבד, אז נכשלו בדבר זה להחכים שלא טובה הארץ [והוא על דרך שאמרו (סנהדרין קיג ע"ב) אבא אליהו קפדן וכו' הא קמן דקא קפיד מר], רק מכל מקום דבר זה אינו באמת לאמיתה כנ"ל, רק טעות נמשך מספרי חיצונים שהם רק בעולם הזה ומצד העלמא דשיקרא, ו"בשוב וגו' היינו כחולמים".

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מד ע"א-ע"ג)

"מדבר שקר תרחק" - הבה נתבונן ונראה, למה אמרה התורה 'מדבר' שקר תרחק, והרי היה די שתאמר "משקר תרחק"? ברם, בזה בנה אב להורות לנו את מהות השקר, ועד כמה חייבים אנחנו להתרחק ממנו. כי השקר בנוי תמיד על נקודה זעירה השייכת לאמת, משום שאחרת, הוא לא יתקבל על הדעת. וכמו שכתוב בזהר הקדוש (ח"ג קסא ע"ב) על הכתוב "וגם זבת חלב ודבש היא" (במדבר י"ג כז), אומר הזה"ק: מאן דבעי למימר כדיבא, אמר מילה דקשוט בקדמותא, בגין דיהמנו ליה כדיבוי. וכן פירש רש"י (במדבר שם): כל דבר שקר שאין אומרין בו קצת אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו. והוא כדוגמת מה שאמרו בפסוק זה הנ"ל: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו. נמצא, שבכדי להינצל משקר, זקוקים להבנה מיוחדת וסיעתא דשמיא, משום שאם עבירות אחרות הם גלויות לעין, הרי שונה השקר, שהוא מלובש בדרך כלל באמת. ולפיכך אמרה תורה "תרחק", שהוא לשון של סייג. לפי שסכנתו מרובה, ועלולים ח"ו להלכד ברשת היצר בגלל שקר. וזה מה שאמר הרבי ר' בונים ז"ל מפרשיסחא, כי לא מצינו בכל התורה לשון של התרחקות מאיסור פרט לשקר. שהתורה עצמה עשתה סייג, ולא רק שאסרה לומר שקר, אלא ציותה, 'תרחק'. התרחקות יתירה משקר וכל הסובב אותו, ואפילו זה שבמסוה של אמת. וכעת נבין מה שאמרה תורה "מדבר שקר תרחק", היינו, לא רק מהשקר עצמו, אלא אפילו מדבר שקר, כלומר, מאותו המעוטף באצטלא של אמת. וזה שתרגם אונקלוס, "מפתגמא דשיקרא הוי רחיק" - הרחקה בעצם, ולא ריחוק של הסתייגות בלבד, אלא שהשקר יהיה לגביו מנוגד למהותו הוא. וזוהי ההוספה [בת"א] "הוי", שכל עצמותו תהיה רחוקה משקר.

([באר משה [אוז'רוב], שמות כג, ז)

המהרש"א ז"ל הקשה, הלא בכלל לא אמרו שקר? וכתב בעל עין אליהו שלכן לקחו מפרי הארץ, להראות שהם עזים ר"ל שהם צדיקים, והראיה שהפרי הוא טוב, וזה הוא שקר שלהם, כי הכתוב מעיד (עקב ט) כי "ברשעת הגוים ד' מורישם מפניך".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


דין ראש קטיעה ימלל

עי' מש"כ המהרש"א. ובפשטות נראה דכמו שקוראים לאדם חכם בכינוי "קרקפנא" (עיין עירובין כה, א), כן קראו בקנטור מי שהוא "ריש קטוע", כמו אמרם "כמדומני שאין לו מח בקדקדו", יבמות ט ע"א ומנחות פ ע"ב (ויעוין בשו"ת חוות יאיר סי' קנב, שהאריך בכאלו, וכתב דמה שאמר רב ללוי כמדומני וכו' באמת שלא כהוגן דיבר, ובכן שקל למטרפסיה כאשר בכמה דוכתי אמר ר"ש: כד ניים ושכיב אמר רב להא שמעתתא כו', עיין בתו"י שם; ובמחילת כבוד גדולתו שלא כהוגן דיבר, ולכן שקל למטרפסיה, שהאומר כן הוא "רבי" היינו רבינו הקדוש ולא "רב", דוק ותשכח). וזו הכוונה בנקטם ריש קטיעי, כדמצינו בשוחר טוב פ' פו: תבירי קדל; ובמד"ר פ' כי תשא מא: עמד עליהם חור ואמר להם קטיעי צווריא אין אתם נזכרים מה נסים עשה להם הקב"ה וכו'; ובמדרש איכה רבתי פ"א פס' רבתי עם כו': עמא דתבירא קדל וכו'. ועי' בבבא קמא צט ע"ב ובגירסת השט"מ שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

עי' ס' הבהיר ח אור בהיר אות י, ממהרש"א סנהדרין קז ד"ה ומה יו"ד שנטלתה משרה כו' וכשנתוסף ליהושע לא זכה לבן כו', ובערוך שיו"ד נקראה אות קטועה.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ברש"י: ריש קטוע, היינו שאין לו בנים. וכתב בעל מצודת דוד הכוונה על פי מה שפירש רש"י את הפסוק "אשר אראך", כאן אי אתה זוכה לבנים אבל בא"י תזכה לבנים. וזה שאמרו ליהושע "ריש קטוע ימלל", כלומר, מפני שאין לו בנים, לכן רוצה הוא ליכנס לארץ כדי לזכות לבנים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם סברי בגנותיה קא משתעי

מה שנתן מקום לחשוב דבגנותיה קא משתעי היא אשר לא הזכיר את משה בשמו רק "בן עמרם". ראה במדבר רבה פמ"ח, יז, ושוחר טוב פ"ד, ח: "עד מה כבודי לכלימה" - קורין אותי "בן ישי" ולית לי שם. וכן נקטו בסנהדרין פב סע"א: תפס זמרי את כזבי בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת כו'; ובשמות רבה פנ"א, ג: אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם כו'. ויוסברו לנו הכתובים בשמואל א כ, כז-ל: "ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם, ויען יהונתן אל שאול שאול נשאל דוד מעמדי עד בית לחם, ויאמר שלחני כי זבח משפחה לנו כו', ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות, ידעתי כי בוחר את לבן ישי לבשתך וכו'". שלכאורה יפלא מה מקום מצא שאול להתרגש בשמעו מה שענה לו יהונתן בנו? הן אפשר שנכון הדבר שהלך לזבח משפחה, אבל הנה שאול בדברו על דוד לא הזכיר שמו הפרטי (כבאדם שאינו חביב - ראה רמב"ן מקץ מג, מד, "אחיכם אחר"), וכן הלאה "כי בוחר אתה לבן ישי", בעוד שיהונתן לא אמר "נשאל בן ישי מעמדי", כי אם קראו בשמו "נשאל דוד מעמדי". בזה ראה שאול הדגשת חביבת אישיותו, כי בשמו יקראהו ובמקומו ישיבהו (עי' יומא לח סע"א), לאשר אין מלכות נוגעת במלכות (יומא שם רע"ב), הכיר בזה כי בוחר יהונתן בנו בדוד למלך בישראל.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ר"א מזרחי ז"ל מפרש דלכן סברו דבגנותיה קא משתעי, לפי שהזכירו בשם אביו בן עמרם ולא בשמו העצמי.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן
13-14

"ויהס כלב את העם אל משה"... כלומר השתיק את כולם והראם אל משה. לומר כי הן זה ודאי אמת אשר תוקף העמים וחזקם גדולה עד מאוד, אבל הביטו אל משה, וכי יש דבר בעולם שיעמוד נגדו? הלא הוא המשדד ומשבר בכוחו של שמו יתברך את כל המערכת השמים וכוכביהם, ומכל שכן את כל טבע עולם הזה, ומה עשה בפרעה ובכל עבדיו להכותם עשר מכות שלא בטבע העולם, וגער בים סוף ויחרב וניער פרעה וחילו בתוכו, וכמאמר חז"ל: הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו'. וכיון שהוא עושה דברים שלא בטבע העולם, כי אם במאמר פיו יתברך, ודאי "הלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו", "וכל דיירי ארעא כלא חשובין". ובזה ודאי "עלה נעלה וירשנו אותה" וגו'.
וכפל דבריו לומר "עלה נעלה", והיה די לומר "נעלה" לבד. ואמנם כי קאי למה שלמעלה, לומר שהשתיק את כולם אל משה, ואמר עלה, כלומר כיון שהוא עולה ודאי נעלה וירשנו אותה. "כי יכול נוכל לה", פירוש הוא ודאי יכול, ואנחנו אצלו נוכל לה, כיון שהוא עושה הכל בכוחו של הקב"ה, ומה כל הארץ הלזו לפניו יתברך.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג, ל)

אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע

"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". מתקשים חז"ל: "אם בים למה נאמר ביבשה? ואם ביבשה, למה נאמר בים? מכאן שלא נבקע הים עד שהגיעו המים עד חטמם, ולולא נחשון בן עמינדב אשר קפץ אל הים תחילה וישראל אחריו - לא היה הים נקרע". רק כשהגיע הים עד חוטמן נקרע. ההלכה היא שאם רואים אדם טובע במים שאין להם סוף, והעדים ראו שהגיעו המים עד חוטמו, יכולים להעיד שנטבע האיש וצלל תהומות. באותה שעה אין כבר שום אפשרות להנצל באופן טבעי. וכך היה באותה שעה מצבו של עם ישראל. כבר טבעו בים ולא נשארה להם דרך הצלה טבעית. אז, רק אז, בא הנס הגדול של קריעת ים סוף. זהו אות לבני מרי, שידעו שאין הקב"ה עושה נס לכל בני אדם, רק אחרי שאין דרך טבעית להצלתם.
דבר זה נדרש גם מדור המרגלים. ביקש אלקים מאותו דור שעתיד היה להיכנס לארץ, שיראו את גבורתם, אמונתם ובטחונם בו. אם יהיו מוכנים למסור את נפשם בעד חרותם, יהיו ראוים גם שיעשה להם נס. ואם לאו - גם משמים לא יסייעום. כלל זה בהשקפת היהדות הוא שבא לידי ביטוי בדברי כלב: תארו לכם - קרא כלב לעם - שבן עמרם אומר לנו: עלו לרקיע, שם נמצאת ארץ ישראל, שם, שם בעננים, שם, שם במקום הכוכבים - גם אז עלינו למלא את ציוויו. ואע"פ שאנו יודעים היטב שאפילו אם נקים אלפי אלפים של סולמות זה על גב זה - לרקיע לא נעלה, בכל זאת עלינו לעשות. כל זמן שאפשר לעלות בסולמות - זוהי דרך העליה, בהם נתרומם מעל הארץ. בהם נעשה את המאמץ הגדול ביותר שלנו, מבלי להיכנס בחשבונות וחששות למה שיהיה אחר זה. עלינו להאמין ולבטוח שכאשר נגיע לגובה שאי אפשר יהיה להתקדם בו בסולמות, אז יבוא זמנו של הנס, אז ישלח הקב"ה את ידו להעלותנו אליו.
וכן הדין בעלייה לארץ הנבחרת ובכל המעשים לבנינה ותקומתה. עלה נעלה, עלינו ללכת לרגל, להילחם, ואף שאין הדבר בכוחנו, אף שנראה לפעמים שהדברים רחוקים מאתנו ממש כמי שמתכנן לעלות לשמים בסולמות, כי "וירשנו אותה" בעזרת הקב"ה, בדרכי נסים שישלימו את פעולותינו הטבעיות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' שלח עמ' שנט-שס)

אפס בל נהיה כפתאים המאמינים שבאופן כזה תהיה גאולתנו המיועדת לנו, כי סימני הגאולה מסורים בידינו משנות דור דור מפי הנביאים הקדושים בשם ה', כי חנם נמכרנו ולא בכסף נגאל ולא זרוע אדם יושיענו, אכן מזרה ישראל יקבצנו, מרחקהו יקרבהו, האלקים יאמר יהי אור ויהי אור. אכן יוכל היות אשר בזכות המצוה הגדולה וההשתוקקות החזקה לארצנו, יערה עלינו ה' רוח ממרום, ואחרי תקצר יד כוחנו, תחל ישועתנו בדרך נסיי, וכאשר השיבו השלוחים הנאמנים: אילו אמר לנו בן עמרם עשו סולמות ועלו לשמים היינו עושים ועולים, שבאמת היו עושים סולמות הרבה אחד ע"ג חברו ועולים עד מקום היכולת, ואחרי זה יעשה ה' יתברך ניסיו ונפלאותיו. כן אולי גם עתה מצווים ועומדים אנחנו להחל בקיבוץ נידחינו עד יכולתנו, ומשם והלאה יראנו ה' יתברך נפלאות ויקרב גאולתנו האמיתית.

(ר' מיכאל ברוך רייזעס, ר' מרדכי אברהם שלאנק, ור' ישעיה ור' יעקב אורינשטין, שיבת ציון ח"א עמ' 104 במהד' תש"ס)

ורמזו חז"ל בפסוק "עלה נעלה" - אפילו אומר עשו סולמות ועלו לשמים נצליח כו'. והרי זה ממש כמאמר "נבנה עיר וראשו בשמים" כו', רק ע"י שהיה לשם שמים, נתקיים בידם.

(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרמ"ו)


כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו

עי' זהר שמות יז, א: מאי ממנו? ר"ל ממנא דלהון; שלח קסא, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אל תקרי ממנו אלא ממנו
19

נראה שאין צריך למחוק הגרסא [שאל תקרי], דאע"ג שאין הפרש בין "ממנו" שמדבר בעד היחיד הנסתר ובין "ממנו" שמדבר בעד רבים המדבר בעדם, מ"מ חילוק יש, וזה כי המדקדקים אמרו כי "ממנו" שהוא ליחיד הנסתר כאלו כתיב ממנהו, רק שהפילו הה' ונשאר ממנו, ולפיכך יש דגוש בנו"ן של "ממנו", המורה על ה"א החסירה [ו"ממנו" שהוא למדברים בעד עצמם הדגש בנו"ן בא על נו"ן חסירה] כאלו כתיב ממננו, ומפני זה הפרש יש קריאה, שצריך לדגוש נו"ן של "ממנו" הבא על רבים מדברים בעד עצמם כענין זה שמורה נו"ן, ואילו בלשון "ממנו" הבא על יחיד הנסתר, צריך להדגיש הנו"ן שיהיה מורה על ה"א, ואין זה כמו זה, כך יראה נכון.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם

והנה מעלת ארץ ישראל היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ד' באמת... כיון שעל כל פנים ארץ ישראל יסדה הקב"ה בתכלית הטוב לעניני הגוף, 'ארץ זבת חלב ודבש' [עיין במדבר יג כז. טז יג, יד. ועוד], אם כן יש ח"ו סכנה שיתחזק הגוף ועל ידו יחלש השכל... על כן הקדים הקב"ה מצות תפלין לכניסת הארץ... ותבדיל שכלך מעניני החומר, אז כל מה שיוסיף הגוף ישוב וטובה, יוסיף השכל קדושה וכבוד אמת... יש לומר, שהמרגלים שלקחו מפרי הארץ גם כן כיוונו בהם להסיר לבבותיהם של ישראל מן הארץ. כי עיקר תכליתם לעבוד את ד', ולזה דרושה הגברת השכל, ולפי טבע הארץ תתגבר התאוה. ויש לומר, שזהו שאמרו "כי חזק הוא ממנו" - "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם", שחשבו: כיון שבחירת הטוב ורע נתן הקב"ה לבני אדם, הרי זה כביכול סילק רשותו מזה, ואמרו שלפי תגבורת הגופני שבארץ אי אפשר כלל שיבחרו בטוב, והקב"ה סילק מזה רשותו כביכול. אבל שקר הדבר, כי ודאי הקב"ה מושל בלב, כמו שכתוב (ירמיהו יח) "הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל", ובידו להשיב ליבות שובבים, שכן גזר בחכמתו העליונה שיטו רצונם לחפוץ עבודתו, ועיקר קדושת הארץ כך היא, שכל מה שיתגבר בה הגוף, יוסיף השכל אומץ, רק בבחירה הדבר תלוי.

(ראי"ה קוק, חבש פאר דרוש א, דף כג ע"ב-כד ע"א (עמ' נג במהד' תשמ"ה))

ילקוט פרשת שלח רמז תשמג בענין המרגלים: כדו כלום אמו של משה יכולה לבלום צפרנו של אחד מהם, אני יודע מה ראיתי. עי' דפוס ווארשא. והמדפיס כתב שכבר הרעיש ע"ז עולם מלא ולא קיבל מענה נאות, גם ע"י הגהות רבות שאין להן שחר.
ולי נראה פשוט, רק הגהה אחת קרובה. וכצ"ל: וכי כלום נאמו של משה יכולה לבלום צפרנו של אחד מהם. הוא מאמר ציורי, שהיו כל ישראל בוטחים במשה רבינו ע"ה כי ע"י דברי פיו ותפילתו יפלו כל העמים, וכמאמר הנודע: כלום כוחו אלא בפיו [עיין תנחומא בלק, אות ג]. והיה הציור בזה, אע"פ שיבואו העמים לעומתם בכלי ברזל (מזיונים) [מזוינים] רבים מאד, כולם יהיו חשובים כסגורים ובלומים, שלא יפעלו לרעה על ישראל ע"י דיבורו של משה רבינו ע"ה בתפילתו (ונודעו דברי חז"ל ברשעת המרגלים באמרם "כי חזק הוא ממנו", אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא כליו כו', והיינו כי חשבו שלעומת גבורים כמו אלה לא יועיל משה בתפילתו לשנות הטבע כ"כ, להפיל גבורים ענקים. וטח מראות עיניהם, כי יותר מהנה עשה ד' להם ע"י דברי משה). על כן אמרו בדרך גיזום, כי אפילו את ציפורן של אחד מהם לא יפעלו דברי משה לסגור ולבלום שלא יוכל לעשות רעה, ומכל שכן כלי זיינם הרבים והגדולים בצירוף גבורתם, וכי נאומו של משה בתפילתו יכול לבלום ולסגור צפורנו של אחד מהם? ואח"כ מסיים דבריו כאדם המגזם, שראה דבר מבהיל כ"כ שאינו רוצה להוציא מפיו, ואומר: אני יודע מה ראיתי עוד רבות כמו אלה.

(ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' שפא-שפב)

המרגלים טעו טעות גדולה, בדבר שעוד רבים הטועים בו גם היום. ממה נפשך - שואלים הם - אם רוצה הקב"ה שהארץ תהיה לישראל, למה לו להטריח אותנו לרשת אותה? ולא עוד אלא שהוא מטיל עלינו מצוה לרשת את הארץ, שנאמר: "וירשת וישבת" - בזכות ירושה, ישיבה; הלא כל יכול הוא - יבוא בעל הבית ויוציא את כליו משם! למה לו להטיל את העבודה הזו על עמו? יפנה את המקום לעמו הנבחר ולא נצטרך לשום טורח ועמל? זו שאלה שרבים שואלים אותה היום, והיא הכשילה את העם גם באותה שעה.
אבל משה לא ידע את אשר בלבם, והסכים לבקשתם. גם הוא התחיל לטפל לשלוח אנשים לתור את הארץ, ולראות מה העם היושב עליה, אם חזק הוא או רפה, ומה הערים אשר הוא יושב בהם. דברים אלו כשיצאו מפי משה עודדו בקרב העם את הספק שקינן בלבם.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' שלח עמ' שנז)


כי חזק הוא ממנו וכו' אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם
19-21

בטעות זו נלכדו כל הערב רב ונפתו אחריהם המוני עם מישראל, כי חשבו כי ה' לרוב מעלתו ויקר גדולתו, לא ישגיח בעצם בישראל להנחיל להם תורתו, כי אם ע"י מלאך כי הוא אמצעי... במרגלים שכפרו ואמרו "כי חזק הוא ממנו", ודרשו: כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, אשר לא יאומן על דור דעה שיחשבו שבורא עולם לא יהיה סיפק בידו לגרש קרוצי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא הדבר, כי חשבו שהכל ע"י מלאך, וחשבו ששר ארצות חזק הוא מהמלאך ההולך לפניהם במדבר, ולכן אמרו "כי חזק הוא", היינו שר ארץ ישראל, "ממנו", היינו ממלאך ההולך לפניהם במדבר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

כי א"י הוא סוד נוקבא שהייתה באתלטייא בסוד הכנעני שהם ז' אומין בסוד אדמ"ת עפ"ר, שהם ז' רישין דחוייא דנפקין מז' מאנין תבירין, דעדיין לא נתקן המתקלא כראוי, כמ"ש "כנען בידו מאזני מרמה", וכמ"ש בזוהר פ' לך לך (דף עט ע"ב): "והכנעני אז בארץ" - הא אתמר דעד כדין שלטא חויא בישא דאתלטייא ואייתי לווטין על עלמא וכו'. והוא ית', בהכנסת ישראל לשם, אז נפקא מאתלטייא, והוא אשר ציוה "לא תחיה כל נשמה" וכו', להסיר כל הז' כוחות הסט"א השולטים שם. ואז רצה ה' יתברך לבנותה בסוד פרצוף גמור, שרצה להמשיך שם נהורא דשכינתא שתתבנה בי"ב גבולים דילה, בסוד שם אדנ"י במילואו ע"י י"ב שבטים, ולבער ממנה כל סט"א שהם ז' אומין דילה ע"י המרגלים י"ב שהם ניצוצי י"ב שבטים. והם הוציאו דבתה רעה, לומר שכח הסט"א חזק שם, והוא מ"ש "עמלק יושב בארץ הנגב" וכו', ואמרו שא"א לטהר את הארץ להוציאה מאתלטייא, והוא מ"ש "ארץ אוכלת יושביה" היא, שעדיין היא בסטרא דמותא וחורבה. וז"ש שכביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו, שהם מאנין תבירין, לתקנם ולעשותם בסוד פרצוף. וע"ז אמרו "כי חזק הוא ממנו", שעדיין תוקפא דסט"א שלטא.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

...כמו ששמעתי מאדמו"ר זי"ע על הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו" כו', לפי שקודם החטא היה תמיד דבוק בהשגת אלקות כ"כ, עד שלא היה יודע ומרגיש שהוא המחשב ומשיג, והיה זה בלי הפסק כלל, וכל חיותו וחושיו היה מלובש בזה תמיד בלי הפסק, וכל עבודת הצדיקים להגיע לזה המדרגה עכ"פ איזהו זמן. ונמצא, זה המדרגה היה באמת מדת 'אין'. ואחר החטא נפל מזה, והרגיש שהוא משיג. וזה פירוש 'כאחד ממנו', כי מקודם היה אחד ממש ועתה נעשה כשנים. ולשון 'ממנו' הוא לשון מעצמו, כמ"ש "מציל עני מחזק ממנו", וכמ"ש חז"ל על הפסוק "כי חזק הוא ממנו" - מעצמו, כי אמרו: אין בעה"ב יכול להוציא כליו.
(רמתיים צופים על אליהו רבה פרק ג, אות י)

"כי חזק הוא ממנו" - לפי הפשט חזק הוא מישראל ולא יניחום לעלות כלל. והדרש חזק הוא ממנו - כביכול אין בעה"ב יכול להוציא כליו. ואין הכונה שלא יכול בשום אופן, והלא ראו גבורות ה' במצרים, אלא ע"פ דרך הטבע והליכות מלחמה כפי שעלה בהסכמה, אי אפשר. ועדיין יש להעיר מה זה העלו חז"ל בדרשה זו, הלא גם לפי הפשט כי חזק הוא מישראל, כך הכונה, כי ידוע שרצונו ית"ש להכניסם לארץ, ואחר שאומרים שלא יוכל ישראל לכבוש, הרי הוא המאמר כי אין ביד ה' להושיעם ולעזרם במלחמתם? אבל באמת היה עיקר התלונה הגלויה של ישראל היא "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמרי להשמידנו" כמבואר בפ' דברים... וא"כ היה מקום לומר שלא נמצא אז כלל אנשים קטני אמנה לחשוב שאין ביכולת כלל ח"ו. על כן פירשו חז"ל כי היו במרגלים עצמן גם קטני אמנה כאלה, ומסתמא נמשכו כמה מישראל אחריהם גם בזה.

(העמק דבר, במדבר פרק יג פסוק לא)

פירש רש"י: "ממנו" - מן הקב"ה. ירידה איומה כל כך במשך ארבעים יום! היתכן? הרי אנשים אלו מכונים בתואר 'אנשים', לשון חשיבות, ומהם גדולים מיהושע רבם ומנהיגם של ישראל (רמב"ן, במדבר יג, ד)!
אך מצאנו פשר הדבר במסילת ישרים סוף פרק יא: הוא [הכבוד] שגרם... אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסתם לארץ, שלא יהיו נשיאים לישראל, ויעמדו אחרים במקומם. רדיפת הכבוד הוא הגורם, והדרדרו עד כדי כפירה בעיקר, באמירת 'כי חזק הוא ממנו', ר"ל.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שלח מאמר עה, עמ' שכט)



אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם
20-21

והבט ימין וראה, כי המה אמרו "ערים גדולים ובצורות מאד", ובפ' דברים (א, כח) אמר משה שהמרגלים אמרו "ערים גדולות ובצורות בשמים", ולא מצינו שאמרו "בשמים". אלא שמשה הבין מדבריהם כפירה בהקב"ה, כי אמרו "חזק הוא ממנו" - כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, יאמרו שחוזק זה בא להם מכוכבי השמים וכסיליהם, וזה"ש "ובצורות בשמים", שמזלם שבשמים חזק ממנו כביכול. ומתחילה לא אמרו כפירה זו בפירוש, ואמרו סתם "בצורות גדולות מאד", וכאשר בא כלב והכחיש דבריהם, אמרו הכפירה בפירוש, "כי חזק הוא ממנו". ומסוף דבריהם ניכר שראש דבריהם היה ג"כ כפירה, וכאילו אמרו "ובצורות בשמים".

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כז)

נודע מאמר חז"ל (שבת קה ע"ב): אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד וכו'. וכזה נעשה במרגלי הארץ, שאף שבתחילת הליכתן כשרים היו, מכל מקום הנה בעת בואם לשם וראו את עמי הארץ, ונתייראו מהם לרוב תוקפם, וזה נעשה מחסרון אמונתם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו לומר שודאי יושיעם ה' כאשר הושיעם עד הנה, ואמרו בלבם: אפשר שלא יתקיים עליהם ה' עוד במלחמה כבדה כזו. ועתה כאשר השתיק כלב את כל העם לומר כי הנה משה עמם שעשה בכוחו של הקב"ה נוראות גדולות עד הנה, ובודאי כן יעשה עוד, אומר הכתוב: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו", כי מרעה אל רעה יצאו עד שכחשו בה' ח"ו וכפרו בו, לומר כי ח"ו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם כמאמר חז"ל, כי כן אומנותו של יצר הרע, שכאשר ישמע האדם לעבירה קלה ולא יחזור בתשובה עליה, אז יתפסנו ברשתו ח"ו ויסיתנו לכפור בה' ובתורתו והוא הולך ועושה כן.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג, ל-לא)

והם, שהיו דור דעה, הבינו היטב כמה צריכין להיות זכאים וראויים, וכאשר העריכו ובחנו את מסתרי לבבם של כל ישראל, מצאו את עצמם ואת כל הקהל עוד בלתי זכאים וראויים לזה. ואולי הי' עומד לנגד עיניהם חטא המתאוננים וקברות התאוה, וחשבו שכמו שאבדו את משה מליכנס לא"י ע"י חטא קברות התאוה כמו שכתבנו במקומו, חטא זה יעמוד כנגדם גם בירושת הארץ. ואין ראיה ממאמר ה' יתברך פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, שהרי זה נאמר עוד קודם החטאים הנ"ל. וזה הוא שאמרו: כביכול אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו משם. ואין הפירוש כפשוטו ח"ו, שלא יתכן לחשוב כן על דור דעה כאלה, אלא כי באשר ה' יתברך אוהב משפט, ולא יעבור על מדת הדין, ובאשר שרי ז' האומות למעלה יעמדו בקטרוגם בכל כח ועוז, וה' יתברך לא יעוות משפט ולא יעבור עליהם את הדין, שוב הם בסכנה גדולה.... והם באשר חשבו את עצמם לנעדרי זכות, היו מתייראים, ולא התדמו לאברהם אבינו ע"ה שניצח ד' מלכים במעט אנשים שעמו או עם אליעזר לבדו, אף שאתו התנהג נמי במדת הדין רפה, כי הוא ע"ה היתה זכותו גדולה, והם ראו את עצמם קצרי יד. לזה היו מתייראים.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב)


אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה וכו'
23-22

"ארץ אוכלת יושביה הוא" - שראו אותם קוברים מתים, והאלהים חשבה לטובה כו'. וקשה, וכי בעבור זה נקראו מוציאי דבה? והלא הגידו האמת מה שראו, וכי מפני שלא הרגישו שלטובתם עשה ה' זאת נקראו מוציאי דבה? כסילים ראוי שייקראו. וכן מסיק במדרש (במ"ר טז, ב): מרגלים ששלח משה כסילים היו כו'. ולפחות יש מקום לומר אהני ליה שטותיה שלא חלי ולא מרגיש בטובתו.
ונראה שהיה להם לכל הפחות לתלות הקבורות בחטאם, כי כבר נודע להם שמעשה ארץ כנען מקולקלים יותר מכל האומות, והם אמרו בהפך זה, שכל העם אשר ראינו בתוכה "אנשי מדות" טובות המה וצדיקים, ותלו הדבר ברוע מזג אויר הארץ, שאוכל ומכלה אפילו ליושביה המורגלים בה, ק"ו שתזיק לבלתי יושבים עליה ובאו ממרחק ולא הורגלו באויר הארץ. ובאמרם "אנשי מדות" נכללו כמה דברים, הן צדקתם ויושר פעולתם במדה ובמשקל אינן יוצאין מקו השיווי, הן ענין הנהגתם במאכלם ומשתם, שאינן מן המרבים במאכל ומשתה ומשגל, אלא מכלכלין דבריהם במשפט במדה ובזמן הראוי, וא"כ ודאי הכל תלוי בחום האויר המקלקל הבריאות.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק לב)

ונראה לפרש ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שאלישע כעס כ"כ על גחזי וחרץ עליו עונש מר כ"כ על דבר הכסף שלקח מנעמן, אף שכל גונב אפילו מישראל החמור אינו משלם אלא כפל. דהנה אמרו ז"ל (ב"ר פ"א): הביט בתורה וברא את העולם. א"כ כל סדר עולם הטבע הוא סדר התורה. והמשנה את הטבע הוא כאילו שינה את סדר התורה. וא"כ יש כאן שאלה, איך היה מותר לנביאים לעשות נסים? אך אמרו ז"ל (יבמות עט.): מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, על כן מותר היה להם לעשות אותות ומופתים למען יתגדל ויתקדש שמי' רבא. וע"כ גחזי בדבר נעמן, שהיה היפוך קידוש השם, שהיה נראה לנעמן שהוא עסק של ממון וככל הגויים ונביאיהם הם בית יהודה, א"כ שוב היתה למפרע עקירת אות מן התורה בלי קידוש שם שמים, וע"כ ראה אלישע א"ע שגחזי גרם לו שיעקור ח"ו את סדר התורה, על כן חרץ עליו משפט כזה, עכת"ד ודפח"ח.
והנה ידוע מה שאיתא (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) שהקב"ה מקיים בעצמו את כל מצוות התורה. וא"כ כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה מוכרח שהם רק למען קידוש שמו ית"ש, דאי לאו הכי הוי כביכול עקירת סדר התורה. והנה המרגלים אמרו "ארץ אוכלת יושביה היא", מפני שבכל מקום שהיו עוברין מצאו קוברי מתים, והקב"ה עשה זאת לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו. והנה היה זה נס יוצא מסדר הטבע, שבכל מקום שהולכים היה הנגף משתלח בגדוליהם, ואף שכביכול אינו עוקר סדר הטבע אלא למען יצמח מזה קידוש השם, ה"נ היה קידוש השם באם היו מספרים לישראל מה שהקב"ה עשה עמהם נס להפליא. אך באשר הפכו לרוע, לומר "ארץ אוכלת יושביה היא", היה כביכול למפרע עקירת סדר התורה בלי קידוש שם שמים. ומעתה יובן מה שקרא אותם "עדה רעה", שהפכו את תכשיטין שלהם, שהקב"ה עושה נסים עם ישראל "לא עשה כן לכל גוי", כמ"ש (שמות לג) "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", לרעה ח"ו, היינו עקירת דבר מן התורה.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ג)

קחזינן אינשי דדמו לקמצי
33

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - כי שמענו אומרים נמלים יש בכרם, כי אינו דומה ראיה מרחוק לראיה מקרוב, כי מרחוק נראה הכל יותר קטן ממה שהוא נראה מקרוב, וחגבים גדולים מנמלים, ואם היינו בעינינו כחגבים, מסתמא היינו מרחוק בעיניהם כנמלים, כי אידי ואידי חד שיעורא הוא.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק לב)

"ושם ראינו את הנפילים בני ענק וגו' ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - כלומר, הנה הנפילים ידוע שהם בני ענק, שמעניקין החמה בקומתן. ועל כן "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ששמענו אומרים זה לזה נמלים (או חגבים) הולכים בכרמים כאנשים, כמאמר חז"ל, (ומובא ברש"י), ואם כזה היינו בעיניהם, מכלל הדבר אתה למד ששאר האנשים שם הם גדולים וגבוהים למאוד, כי הרי הם נחשבים אצלם כאנשים, ועלינו אומרים נמלים כאנשים. ומזה תדעו מדות אנשים אשר שם.

(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יג, לג)

אותו היום ערב תשעה באב היה וכו' ואני אקבע להם בכיה לדורות
35-38

והנה המרגלים שהיו גם כן מכלל דור המדבר ונשיאי עם, מסתמא היו נפשות גדולות כוללות חלק גדול מחכמת ה' יתברך בתורה שבכתב, וזכו גם כן לטעום מפרי הארץ שהוא תורה שבעל פה. ובזה טעו בחכמה שהולידו מלבם, והיינו כי לא דבר ריק דיברו במה שאמרו "ארץ אוכלת יושביה", שראו החורבנות והגלויות, שדבר זה היה קבוע ומסודר מששת ימי בראשית, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ב, ד), וכן נגלה הגלויות לאברהם ולשאר, כמו שאמרו ז"ל (שם מד, כא), וגם הם ראו זה, וכן נקבע יום בכייתם בכיה לדורות. ובאמת אמרו במדרש הנעלם (וישלח קע ע"ב) על פסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב) - "את" לאסגאה תשעה באב, הרי היה אותו יום מוכן עוד קודם להם, ונמצא הם לא לריק בכו, שהרגישו באותו יום שהדבר אמת.
רק מכל מקום אין זה אמת לאמיתו, כי אמת לאמיתו הוא מה שקיים לעד, כמו שנאמר (משלי יב, יט) "שפת [אמת תכון לעד]" וגו', ומה שהוא רק "עד ארגיעה" ואחר כך משתנה הוא "לשון שקר", ואינו אמת כלל אף בשעת מעשה, וכמו שנאמר (תהלים קכו, א) "בשוב ה' וגו' היינו כחולמים", שנראה שכל מה שעבר עלינו היה חלום ודמיון ולא היה באמת כלל, שהרי לא נתקיים לעד רק שמצד הדמיון היה נראה לאמת. אבל מי שדבוק באמת, על זה נאמר "גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי", והיינו שגם שיעבור עליו כל מה שיעבור לא אירא כלל, כי אני יודע שהכל אינו באמת מאחר שאתה עמדי... ואז יודע שאינה אוכלת יושביה באמת.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מג ע"ב-מג ע"ג)

אותו היום תשעה באב וכו' אקבע להם בכיה לדורות כו'

חטא המרגלים במדבר בימי משה הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום. על פי מדרש רבותינו, נגזרה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים, בכייה על חרבן ביהמ"ק, חרבן ירושלים ושממת הארץ. במדה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סבלות ותלאות הגלות המרה בגלל חטא המרגלים. חלק גדול של עונש החטא הזה הוטל בעצם ימי המעשה של החטא בדור המדבר, כמבואר בתורה, אך שארית העונש נתחלקה לחלקים שהוטלו על כל הדורות, ר"ל.
תיקון רב לחטא המרגלים יכול לבוא ע"י גאולת ירושלים ובנינה וע"י הפעולות לקיבוץ גלויות, לפי הכלל הידוע כי זה לעומת זה עשה אלוקים, ומדה כנגד מדה היא הן לחוב והן לזכות, תקן במה שפגמת, לתקן כל דבר לפי המקום, לפי הזמן, לפי המעשה ולפי הפרסום. והנה חטא המרגלים שהביא בכיה לדורות, כדרשת רבותינו על הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא", אותו לילה היה ליל תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש, נמצא שתיקון חטא המרגלים צריך להיות ע"י בנין בית המקדש.

(קול התור, פרק ה [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקלד, ומהד' תשס"א, עמ' 619-618])

במהרש"א: אין זה מפורש בהאי קרא כו'. ויעוין בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פ' שלח, פסוק "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" - אלו ישראל שנקראו כבוד ה', שנאמר (ישעיהו מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו', מיכן שנגזרה גזירה על ישראל שיהיו גולים בין אוה"ע, וכן אמר דוד (תהלים קו) "וישא ידו להם להפיל אותם בגוים" וכו'. ועיין במבוא ללקח טוב פ"י אות כב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות

ונקדים עוד דברי חז"ל על הכתוב: "ויבכו העם בלילה ההוא", שבעבור חטא המרגלים נגזר גלות על בני ישראל, וכן אמר המשורר "וימאסו בארץ חמדה וגו' וישא ידו להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". והנה יש להבין, למה נגזר גלות רק על חטא המרגלים, והלא עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר?
ונראה לי הטעם, דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל על הכתוב "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אין ראש אלא ע"ז, וכן בדוד הוא אומר "והנה דוד בא עד הראש" וכו'... ועתה תצא לנו כנוגה צדקת הנהגת הקב"ה עם ישראל מדה כנגד מדה. כי בחטא המרגלים חטאו בשני עונות חמורים: א', מה שחשבו לעבוד ע"ז, ובע"ז עונשין גם על המחשבה, ובפרט שאמרו בפיהם, והאומר "נלך ונעבוד" הרי הוא כעושה מעשה; וב', שמאסו בארץ נחלת אבותיהם והחליפו את טוב ארץ הקדושה על טוב מצרים המלאה שקוצים ותועבות. ולזאת, אחרי כל הברכות והתפילות של משה רבינו ע"ה, לא פעל רק את זאת, שלא יכלה ה' את כל הגוי ויעשה את משה לגוי עצום, אבל בכל זאת על הדורות הבאים לתקן את הפשע והמעל הגדול הזה, בזאת שיהיו בגולה דוויים סחופים ומטורפים אך ורק בעבור שם ישראל שנקרא עליהם, והמה לא יחליפו ולא ימירו בשום אופן שבעולם את השם הנכבד ישראל, ואף אם יבואו באש ובמים לא יעזבו את דתם ואמונתם, והנה בזה יתקנו את חטא המרגלים שרצו למרוד בה' אלהיהם. אבל במה יתקנו את החטא מה שמאסו בארץ חמדה נחלת אבותינו? הנה בזה לפי דעתי בזאת יכופר עוון יעקב, במה שנראה גלוי לכל שאיננו כאבותינו שמאסו בארץ חמדה, ע"י שנתעורר ונתאמץ בכל מאמצי כוחנו, אנחנו בעצמנו, בלא כל מנהל ומורה, להקים את הריסותיה ולבנות את חרבותיה ולהיות לעזר להמתנדבים מקרבנו לרצות אבניה לחונן עפרה ולפתח ולשדד אדמתה ביגיעת כפים ובזיעת אפים. ואף כי אין אתנו נביא ואין יודע עד מה, ובכל זאת מתאמצים ומשתדלים אנחנו לגאול את נחלת ה' אף אם יעלה לנו זאת בכסף מלא, הנה באופן זה נראה בפועל כפנו - אשר הוא עד נאמן אלף פעמים יותר מזכרון ירושלים מן השפה ולחוץ - כי נאהב ונחמוד את ארץ אבותינו, ואיננו כאבותינו שמאסו בארץ חמדה, ומעשה ידינו כוננה עלינו ויעלה זכרוננו לפני אבינו שבשמים לסלוח לחטא המרגלים ולהחיש גאולתנו.

(ר' נחום גרינהויז, שיבת ציון ח"א עמ' 64-65 במהד' תש"ס)


מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה
39

נראה שכך פירושו, שכשביקשו לזרוק אבנים במשה, לא בקשו לזרוק עליו, רק מפני שהוא שליח [ה' יתברך, ומי שהוא עושה דבר לשליח מצד שהוא שלוחו] של המשלח, הרי כאילו עשה למשלח, כי לא עשה זה רק בשביל שהוא שלוחו של המשלח. ואצל השליח נאמר "לרגום אותו באבנים", ועדיין לא רגמו [אותו], אבל אצל המשלח הדיבור שדיברו נחשב שזרקו אבנים כלפי שמיא, כי לא שייך שיעשה האדם דבר מעשה אל ה' יתברך, והדיבור לרגום נחשב זריקת [אבנים] כלפי מעלה. [וזה בשביל שאמרו לזרוק אבנים במשה במה שהיה שלוחו של מקום, והיה כוונתם אל ה' יתברך בזריקה זאת דהיינו זריקת שלוחו]. ועוד יש לך לדעת, כי המרגלים זרקו אבנים כלפי מעלה, [מצד כי לא היו מכוונים להקניט את משה בלבד במה שאמרו לזרוק עליו אבנים, רק היו מכוונים אל ה' יתברך ג"כ והיו זורקים אבנים כלפי מעלה], ולא אבנים גשמיים רק בדעתם ובמחשבתם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

סוד עמוק רמזו במליצותם בסוד חטא המרגלים, והוא מ"ש שפגמו בסוד כלת משה הנ"ל ונוקבא שהיא בפה, ששם בדעת סוד י"ב בוסמין ושם סוד י"ב גבולין של א"י וסוד ד' דגלים דמתחלקין תלת תלת. והם י"ב אבנים שבחושן, שהם ב' סדרין, סוד י"ב מרגליטין, שהם "חיות גדולות עם קטנות", כמ"ש בהיכלות שם באריכות. ועיין בפ' ויקהל (דף קצז ע"ב): "ויקהל משה" - דא רזא דשמים, "את כל עדת בני ישראל" - אלין אנון תריסר משיריין עילאין קדישין וכו'. והם סוד שנים עשר אבנים שעשה אליהו מזבח כמספר שבטי בני יעקב, מזבח ה' ההרוס, י"ב בקר והים עליהם כידוע. וה' יתברך שרצה לבנות בנין הנוקבא בסוד הדעת כלת משיריין בי"ב דכלילין שם, והם בלשונם הרסו המזבח הזה, והוא מ"ש "וכבוד ה'" וכו' שהיא נוקבא קדישא, וזרקו האבנים כלפיה להרוס האבנים שלא יבנה בניינה.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

במדרש [תנחומא שלח יב] אמרו שרצו לרגום את משה ואהרן, "וכבוד ד'" וגו' - מלמד שהיו זורקים אבנים והענן היה מקבלם [ובגמ' סוטה לה, א אמרו שזרקו אבנים כלפי מעלה]. שישראל הטילו את האחריות לחטא על משה ששלח אותם ע"פ ד' דוקא, ולא עשה מדעתו כמו שאמר לו הקב"ה "שלח לך" - לדעתך.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר ל, עמ' צג)


מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם
41-42

עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] במדבר קמא עמ' קיח, טעם לעונש זה, מפני שדיברו בלשונם לשה"ר על ארץ ישראל, שנקרא טבור הארץ, לכן נדבק לשונם עד טיבורם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם ומטיבורם ונכנסות בלשונם
41-43

פירוש ענין זה, דאמרינן בפ' עגלה ערופה (לקמן מה ע"ב): מטבורו של אדם נוצר, דומה לאילן משלח שרשו אילך ואילך. נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן, [כמו שהשורש] משלח פארותיו אילך ואילך, כך טבור האדם משלח שרשיו אילך ואילך. וזהו שנאמר (דברים כ) "כי האדם עץ השדה", נמשל האדם לעץ השדה. ותמצא כי הדיבור נקרא פרי, שהרי נקרא "ניב שפתים" (ישעיהו נז), כמו שיקרא התבואה [תנובת] השדה, וכן "פי חכם ינוב חכמה" (משלי י). וכבר כתב זה הרד"ק בשורש ניב. והעיקר משתרבב ממנו כל האילן, וכל חלק מן האילן יש לו שרבוב, והקרוב אל השורש יש שרבוב יותר עד [תכלית האילן שמוציא] הפרי שאין לו שרבוב כלל, ללמד כי הלשון שנקרא פרי אין ראוי לו השרבוב כלל כמו שהוא הפרי. וכאשר המרגלים שרבבו לשונם, עשו מן הלשון עיקר, אשר העיקר משתרבב. ולכך היו יוצאים תולעים מן הלשון, והתולעים בודאי הם הפסד הדבר, שכאשר דבר נפסד, יוצא ממנו תולעים, והיה נמשך ההפסד מן הלשון אל הטבור שהוא השורש, ומן השורש שהוא הטבור אל הלשון שהוא הפרי, הפסד זה הוא הפסד האחר ג"כ.
ויש עוד בענין זה, כי הטבור שהוא התחלה כמו שאמרנו, והלשון הוא השלמת האדם והוא סוף וגמר האדם, כמו שהתבאר זה פעמים הרבה, וכאשר התולעים המורים על ההפסד היו יוצאים מן הלשון לטבור, מורה זה על ההפסד מראש עד סוף ומסוף עד הראש, והוא הפסד והעדר לגמרי.
ועוד יש לך להבין מה שרמזו בזה, כי הלשון היה משתרבב עד הטבור, כי מתחבר סופו לתחילתו, ויש העדר ומיתה אל הכל ביחד, כמו שאמר שהיו תולעים נכנסים מן הלשון לטבור ומן הטבור אל הלשון.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כבר נתבאר שחטאם היה בלשון בנוקבא, שהוא בפה, בסוד תולעת שני שהוא תולע. וידוע כי בתרי נקודין אתפרשא מלכו דשמייא, והם סוד נקודת הפה והטבור, וכמ"ש בפ' תצוה (דף קפד ע"ב): בתרי נקודין אתפרשא מלכו דשמייא, סט' דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עילאה טמיראה, וע"ד קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלים אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עילאה טמירא, איהי ג"ע דארעא דקיימא באמצעיתא דכל עלמא וכו', וע"ד במציעותא דג"ע קיימא נקודה חדא טמירא וגניזא דלא ידעא וכו', אשתכחו תלת נקודין בעלמא דקיימי דא על דא כגוונא דתלת נקודין דאורייתא וכו'. ועיין בפי' רבינו לפ' שלח לך בזוהר (דף קנז ע"א) דהם ג' נקודים ג' נקבים, ששם שורש הנוקבא בפה ובטבור ובנקודת ציון שבה, והם ג' נקודים חולם שורק חיריק כסדר, שחולם בפה והוא נקודה טמירא במציעותא דג"ע, ונקודת הטבור הוא אמצעיתא דעלמא ג"ע שבארץ ושם נהירא דאימא ושם נטוע עץ החיים, ונקודת ציון שבה היא ירושלים. ושם מבואר דאם לא חטאו המרגלים, היה עץ החיים קבוע בא"י למטה ע"י נהירו דשמשא משה רבינו ע"ה, כמ"ש "היש בה עץ", ובה תנדעין וכו', שהוא עץ החיים שיכולים להתנהג בשמשא וסיהרא דשם שקולין כחדא יעו"ש.
ולכן ענשם היה מדה במדה, יוצאים התולעים מלשונם ונכנסות בטיבורם וכו', שהוא התולע האוכל העץ ומרקיבו, שהוא עץ החיים דאתנטיל מנייהו ע"י לה"ר שדברו עליה. וסוד הגדול הזה רמזו רז"ל בפ"ק דיומא (דף ט ע"ב) על פסוק "אם חומה היא וכו' ואם דלת היא" וכו', מאי לוח ארז? זה ססמגור שהוא תולע המרקיב העץ, שאם היו חוזרים כולם מבבל והיו זוכים שהיה גאולה שלימה והיו זוכים לעץ החיים בארץ.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)


באסכרה מתו

הבאה לעולם ע"י עוון לשון הרע - עיין שבת לג רע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

דבר זה התבאר למעלה, כי אסכרה שהיא סתימת הלשון ראוי לבעל לשון הרע, כדכתיב (תהלים סג) "כי יסכר פי דוברי שקר".

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


כיון שעלה אחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן שנאמר וכו' נמצא ארון ונושאיו וכו' היה נושא נושאיו וכו'
44

הפשטנים מפרשי המקרא הם רוצים לפרש שלא על דרך שאמרו חכמים, ואומרים כי הפירוש כך, כי מה שאמר "כאשר נתקו כפות רגלי הכהנים אל היבשה", היינו בעבר השני. ולפי זה לא היה ארון נושא את נושאיו. ורז"ל לא רצו בפירוש זה, כי הוקשה להם מן המקרא ומן השכל, שאם [כך] יקשה לך, אחר שהדין שהארון היה עובר לפני העם, א"כ למה נאמר (יהושע ג) "וכבא נושאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים" וגו', משמע תכף כאשר באו לירדן נבקע הירדן, ועמדו תכף הכהנים על עמדם עד שעברו כל ישראל, דכתיב (שם) "ויעמדו הכהנים נושאי ארון ברית ה' בתוך הירדן" וגו', וא"כ יש לשאול למה לא הלכו הכהנים נושאי ארון ברית ה' עד עבר השני של ירדן, ושם היה להם לעמוד עד שעברו כל ישראל, ודבר זה יותר ראוי, שאז הלכו ישראל אחר הארון כסדר הליכה שלהם, ועתה שעמד הארון בקצה הראשון של ירדן הלכו ישראל קודם הארון. אלא שאין ראוי זה, מחמת כי תכף שעברו הכהנים נושאי הארון קצת, היו חוזרים למקומם המים שכבר עברו, שאין צריכים לעבור שם עוד, וא"כ אם נאמר כי פירוש "כאשר נתקו רגלי הכהנים" אל החרבה שבצד השני, והארון היה עובר כדרכו, איך היה דבר זה, כי מיד שהיה עובר מקצת הירדן היו חוזרים שם המים למקומם, ואין הכתוב מוכח כך. לכך פירוש הכתוב "כאשר נתקו רגלי הכהנים אל היבשה" בצד הראשון, והיה הארון נושא את נושאיו.
[ומביא ראיה מה שהכתוב אומר, "ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם", ומוכח שהארון היה נושא את נושאיו], שאם לא כן הוי למכתב "ויעברו הכהנים נושאי ארון ברית ה' לפני העם", כדכתיב אחר כך "ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה'" וגו', אלא בודאי שלא היו הכהנים נושאים הארון רק הארון היה נושא אותם. ועוד ראיה ממה שנאמר "ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים" וגו', ולא הוי למכתב רק "ויהי בעלות הכהנים" וגו', מאי "נתקו כפות רגלי הכהנים", אלא הכתוב בא לפרש דהך עליה לא הוי רק שנתקו כפות רגלי הכהנים אל היבשה, ולא שהיו עוברים כל הירדן.
ועוד נראה לומר כי הוכרחו עוד רז"ל לזה, מפני שאין סברא שאם היה הארון עובר כדרכו היה עובר הארון אחר העם, ולא מצינו דבר זה, גם אין ראוי שיהיה הארון עובר אחר העם, אבל אם היה עובר הארון ולא כסדר העברת העם, רק הארון היה נושא את נושאיו, לא נקרא העברה זאת שהיו עוברים נושאי הארון אחר העם [רק לפני העם], כאשר היה נושא את נושאיו ולא היה עובר אחר העם, ומעתה מביא שפיר ראייה מן "ויעבור ארון ברית ה' והכהנים לפני העם".
ודע כי דברי חכמים מוכרחים מאוד למי שיבין דברי חכמה, כי האמת הוא כי הנפש נושא את הגוף, ולכך ג"כ ראוי שיהיה הארון נושא את נושאיו. [ואם אין] הדבר כך בכל שאר מקומות, דבר זה מפני שאין כח הארון נגלה לגמרי, כי גם הגוף הוא נושא את הנפש בצד מה, שהרי עומד הנפש בגוף, וזה ג"כ מצד כי הנפש אינה לגמרי נבדלת, לפיכך היא עומדת בגוף, וכך הכהנים נושאים הארון, אבל כאשר היה נס, וזה מפני כי נגלה כח הארון במקום הזה, שהרי מפני כח הארון נבקע הירדן, היה בודאי הארון נושא את נושאיו כראוי להיות, כי זה הוא ראוי שיהיה הארון נושא את נושאיו. והדברים האלו [הם] דברי חכמה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וכו' נשא ארון את נושאיו ועבר

נראה שבא להורות שנמצאים ב' מיני ניסים, נס שמשחית את הטבע ומשנה סדרי בראשית בעצם הבריאה, ונס שני שאינו משנה דבר כי אם הכל על מכונו והנס נעשה. ונראה שזה הדרך השני משובח יותר, שיותר חביב הוא כשסדרי בראשית אינם משתנים, עיין שבת נג ע"ב. על כן הורה בזה ה' יתברך שכל ישראל אינם ראויים כי אם לנס ממין הראשון, והכהנים מצד קדושת הארון וקדושתם ראויים שיעשה להם נס ממין השני, הגבוה יותר.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)


נשא ארון את נושאיו

...שראיתי בספר אחד שהביא בשם הגאון קדוש ישראל ר' ישעיה מושקאט ז"ל אבדק"ק פראגא שע"י ורשה, על מה שאמרו חז"ל: הארון היה נושא את נושאיו, ואעפ"כ ציווה ה' לשאת אותו, והוא משום שה' יתברך רוצה להתעוררות שמלמטה, וכמו שכתב הזוה"ק, שבאתערותא דלתתא אתער אתערותא דלעילא, עכ"ד.

(אם הבנים שמחה, פרק ג, אות עב, עמ' רפד במהד' הראשונה = עמ' רעג במהד' פרי הארץ = עמ' שא במהד' קול מבשר)

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו) - "מתפרקים ואין נשמטין" (יומא עב, א)! מי ששימש כנושא ארון הברית - גם בהתפרקו אינו נשמט. תמיד נשאר מחובר לארון, לא יסור ממנו. ומי שנשאר קשור לארון, סמוך יהא לבו ובטוח כי יתקיים בו "נשא ארון את נושאיו ועבר"...
לא כיוצאים את הישיבה הננו רואים אתכם, אלא כהולכים במאוחד ובמלוכד להקים סניף לישיבת "בני עקיבא" אי שם בשורה הראשונה של חזית המגן. אתם מצויידים בלימוד של שנים, במחשבה של תורה ובהרגשה של תורה, ואנחנו בטוחים בעזרת ה' כי באשר תהיו, תישארו בני תורה, בני ישיבה.

(רבי משה צבי נריה, "דברי פרידה לבוגרי ישיבת בני עקיבא בצאתם לאי שם", מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 32)

ממה שיחייב השכל ויסכים הפרסום, הוא שהאל ית' נושא העולם כולו וסובלו בכח בלתי בעל תכלית, והוא מה שקיים אותו פי ה' ע"י הנביא באומרו (ישעיהו מו) "אני עשיתי ואני אשא אני אסבול" וכו'. והיה מהמבואר כי הוא ית' אינו סובלו ונושאו ע"י מישוש, כאדם הנושא המשא אשר עליו, או כעמוד הסובל הבית, כי הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף. אמנם יאמר שישא ויסבול על שני פנים: הראשון, על דרך האדנות והשררה, כמו הסיבה אל המסובב, שיאמר תשא המסובב וסובלתו ומניעתו. ועל זה הדרך יאמר שהרוכב נושא את מרכבתו, כי מצד שהיא נמצאת על אופן מציאותה והולכת על הדרך ההוא, הנה הוא באמת נושא אותה, אלא שהיא נושאת בגוף שלו הנושא האדנות הנמצא בו. וכן יאמר שהאלהים ית', להיותו סיבת הסיבות כולם, הוא נושא העולם כולו, וכל הנמצאות אשר בקרבו מקטנם ועד גדולם, כי מציאותו יתברך המציאתם וכולם בעבורו. וכמו שאמרו (שוחר טוב, תהלים צ) שהוא מקומו של עולם, כי הכל בו ובעבורו.
אמנם הפנים השניים הוא, על צד הדיבוק וההשכלה, דרך משל, שאתה כבר תעמיד ותעכב איש אתך, או תשא ותסבול אותו במה שתדבר אליו דברי חן ושיר או הלצה או שתנגן באוזניו, וכל שכן במה שתשכילהו דבר לכל ומדע, אם הוא מאנשי החכמה ומזה המין. אלא שהוא יתברך על צד היותר משובח לבלי ערך, סובלו ומשאו את העולם בכלל...
ומאלה השני מינים, מהסבל והנשיאות שאמרנו, הורכבה גזרתם ז"ל באמרם שהארון נושא את נושאיו, אם מצד שהארון הוא סיבת מציאות הנושאים אותו, כי לא היה הארון נשוא בעבורם, אבל הם היו נשואים בעבורו, והוא הענין האחד שהוא נושא אותם בדרך הסיבה. אמנם התנועה אשר הם מתנועעים עמו על פני המים אל בזולת המקומות, הוא מצד היות נפשות הנושאים ההם דבקה בארון הברית אדון כל הארץ, שהוא הענין השני, והיא היתה נסבה אשר נפח ה' יתברך נשמת רוח חיים שכליים בגוף האדם, שהוא ניצוץ מהשכלתו הנפלאה, כדי שישכיל בו להעמיד ולקיים עצמיותו ולהתמיד עמו תנועות גופו בכל מה שימשך צרכו, עד שיהיה הוא אצל תנועות גופו וכל הדברים הנלוים אליו כנפשות השמים עם תנועות גשמיהם והיסודות הנמשכים אחריהם. ויהיו עם זה תנועות כל המתנועעים מתחלתן ועד סופן כולן בכחו ית', אין זר אתו.

(עקידת יצחק שער לד - הקדמת ספר שמות)

ובסוטה: כשעברו ישראל הירדן, נשא הארון את נושאיו. והטעם מבואר, כי כמו שנפשו של אדם אינו מן המדה של הגוף, ובנס הוא נקשר הכח השכלי בכח חומרי, כן היה הענין בארון ובכרובים, וכמו שהנשמה נושא את נושאו שהוא הגוף, ולולי הנפש אין שום תנועה וחיות בגוף, ואף על פי כן הגוף נושא הנפש במקרה, כי ידוע כשאדם הולך ממקום למקום גם נפשו נעתקת עמו, כן היה הדבר בארון. והוא מבואר. והיה מצות הארון לנושאו בכתף כמו שנאמר (במדבר ז, ט) "בכתף ישאו", והיה אסור לנושאו על העגלה או בבהמה, להיות כי הנושא לנפש השכלי הוא חומר האדם ולא חומר הבהמה ולא העגלה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק א, פרק כה)

"ונועדתי לך שם" -... לפי שהארון נושא לכל הכלים המקודשים, ועל ידו יחול השפע האלהי על כולם, וכבר מצינו שהיה הארון נושא את נושאיו. והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה - נראים נושאות והם נשואות מן לומדי התורה.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק כב)

וכפי מה שאדם נותן דעתו וחכמתו רק כדי לידע את ה' ולהעיד עליו, כך ניתוסף לו דעת וחכמה, כמ"ש "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". כי ע"י העדות, זוכה יותר להשיג ולהעיד עליו, כמ"ש "ארון נשא את נושאיו". וכן הוא בכל הדברים הנעשין לשמו ית' - המעשים מוסיפין לו כח להבין איך לעשות.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרס"א)

התורה שהוריד אותה הקב"ה בשבילנו, בוודאי הסוף שתעלה כל העוסקים בה להוציאם מאפילה לאורה, כי היא ירידה שצורך עלייה. וכמ"ש: ארון נושא את נושאיו. וכמ"ש "אף סוררים לשכון" כו', שיכולה התורה לרחם ולקרב כל נדחי בני ישראל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרנ"ד)

בש"ס שבת (צב.): אמר ר"א המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת [את הארון]. וקשה, שהרי הארון היה נושא את עצמו כאמרם ז"ל: נושאיו נשא עצמו לא כ"ש. ובד"ה א' (טו, כו) "ויהי בעזור אלקים את הלוים", ופירש"י בשם רבותינו ז"ל: מכאן שהארון נשא את עצמו. וברד"ק (שמואל ב, ו): "כלומר כיון שנשאוהו בכתפים במוטות ולא הרגישו בו, כאילו אין משא בכתפיהם, ידעו כי אלקים עזרם". ועיין תוס' שבת צ"ד, וא"כ הכא נמי הרי כח אחר מעורב בו? וצ"ע כעת.

(שם משמואל, פרשת נשא, שנת תרע"א)

עי' זהר פקודי רמב רע"א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בעל באר רחובות כתב שבמאמרם זה באו חז"ל להורות שלא ידמו בני ישראל בהיותם מקיימים מצוות ד' שדבר זה הוא כעין סבלות, כי אם ידעו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, והתורה תשא את האדם, כי גם בני קהת שנראו כנושאים את הארון, באמת נעשו הם מנושאים ע"י הארון, וכן כל התורה בכללה לא תכבד על האדם לקיימה אם ידע שיתנשא על ידה. ולכן נצטוו בני ישראל לישא את הארון אף שהוא נשא אותם, להורות על האמור.
כן כתב שמאמר זה בא להורות, שלא יתגאה האדם כאשר יתרומם להיות מנהיג על ישראל, כי עליו לדעת שכל מנהיג אינו באמת אלא נושא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


נשא ארון את נושאיו וכו' ועל דבר זה נענש עוזא וכו'

הארון... גם מסמל את יכולתו של הקב"ה לשלוט על, ולשנות את, כל חוקי הטבע, חוקים שהוא חקק ויצר. וז"ל חז"ל (בראשית רבה ה, ז): "'ויאמר יהושע אל בני ישראל, גשו הנה' וכו' (יהושע ג, ט) - ר' הונא אמר: זקפן בין שני בדי הארון...". הקב"ה הפך את הארון לסמל שליטתו על חוקי הטבע, כי כאן המועט החזיק את המרובה... וכן אמרו חז"ל: "...נשא ארון את נושאיו ועבר... ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר... וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא - עצמו לא כל שכן!"...
הרי גם כאן שלט הארון על חוקי הטבע כאשר נשא את נושאיו, ובכך הפגין את חוק האמונה והבטחון לעם ישראל: אין הארון של הקב"ה צריך נושאים, אלא הוא נושא את עצמו וגם את כל אלה שכביכול נושאים אותו. ומשום כך אסור היה לשאת את הארון בעגלה, כי אין הארון צריך שום עזרה, כי הוא נושא את עצמו. אך הקב"ה גזר שישאו את הארון בכתף, כדי להדגיש שאם ישראל ישאו את הארון על כתפם, כלומר יקבלו עליהם את העול והעומס של הארון, אז הוא ישא אותם תמיד.
לכן קבע הקב"ה שהבדים ישארו תמיד בתוך הטבעות ואסור היה להסירם, כמו שנאמר (שמות כה, טו): "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"... והכל כדי שיזכרו ישראל שהבדים נושאים את הארון ולא הנושא את הבדים, שאין הקב"ה צריך נושאים ועזרה. והשוכח את החוק הזה, ומנסה לעזור כביכול להקב"ה, בחשבו שהוא צריך עזרה, נענש, ועל אחת כמה וכמה, שמי שחושב שלארון ולאדונו אין כח לעזור, ובוטח במקום זה בגוים, חטאו כבד מנשוא.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טו עמ' קצו)


ועל דבר זה נענש עוזא וכו' נושאיו נשא עצמו לא כל שכן
47-48

כל מי אשר ערב לבו לגשת אל הקודש, צריך לפלס דרכיו בהשכל ודעת. גם במעשים טובים אשר כוונתם שלמה לה' - שיכוון לרצון ה' יתברך. והנה מצינו בעוזיה שנענש בפשוט יד בארון ה', כאשר שמטו הבקר, כמו שנאמר "ויחר אף ה' בעוזא". נמצא, שלא לרצון היה סיעת עוזיה באחוז בארון ה', כי היה לו להניח ולסמוך על מעשה ה' בעת ההיא. וכמו שהיה בירדן, שארון נשא את נושאיו. ואם זה הלכה פסוקה, מנין היה לנשיאים להביא עגלות למשכן לשאת אותו, וכאן מצינו שהיה לרצון, כמו שנאמר (במדבר ז, ה), "קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד", והיאך היה הדבר? אמנם, האיש הישראלי הדבוק בה' יתברך ותורתו, יוכל להעמיק בדעתו ושכלו הכל במקומו הראוי לו... וכמו בכאן בהבאת העגלות, שכיוונו בני יששכר ההלכה... ונרצה כוונתם, כמבואר במדרש, כנגד ששה רקיעים, וכו', כנגד ששת ימי בראשית. [ר' אהרן וואלדן ז"ל בק"ש].

(ר' בונם מפרשיסחה, קול מבשר ח"א - פרשת ויקהל)

ועל דבר זה נענש עוזא וכו' נושאיו נשא עצמו לא כל שכן וכו' על עסקי שלו
47-49

...וכן בעוזא, מפני ששם היה נגלה קדושת הארון כאשר היה בשדה פלשתים, וכאשר שמטו הארון ונגע בו, אז הכה אותו. ומ"מ מפני חטא זה אין ראוי למיתה, כי שגגה היה לו בזה, רק כי האחיזה שנגע בו יש בזה הכנה למיתה, כי היה לו לדעת כי הארון נושא את נושאיו. ולמ"ד על עסקי שלו, סובר כי מפני שהיה לו להיות נזהר ולא יהיה שוגג בדבר זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ועל דבר זה נענש עוזא וכו' נושאיו נשא עצמו לא כל שכן וכו' משום דראו ויך וכו' חד אמר קוצרין ומשתחוים היו וחד אמר מילי נמי אמור
47-56

וכמו שמצינו שדברי חכמים גדולים מדברי תורה, כך עונש העובר על דבריהם מרובה, כבר אמרו רז"ל: כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה... מהיכן יצא לרז"ל חיוב מיתה זה, שלא מצינו בלאו ד"לא תסור" חיוב מיתה? תשובתך, השאלה הזאת מושכת כמה שאלות עמה, ממה שמצינו כמה אנשים הגיעם עונש רב על עבירה אחת, אע"פ שלא נתברר גודל העונש ההוא בתורה. אמר בפ' המקנא: מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. ובפרק ואלו נאמרין דרשו: "ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל", ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אמר על עסקי שלו. והוא מפני שלא הבין: ארון נושאין נושא הוא עצמו לא כל שכן. וכן באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה', משום דראו ויך? ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרים ומשתחוים היו, וחד אמר מילי נמי אמור, מאן אמריך ואמרת ומאן אתא עלך דאיפייסת. ובכל חיובי מיתה אלו לא מצינו רמז בדרכי התורה, כמו שלא רמז בה לעובר על דברי הכמים. וכן בענין ראובן שראינו שהשיגי עונש גדול על חטא מועט...
והתשובה בכל אלו השאלות: כי העונשים שנאמרו בתורה הם כללים שישיגו לכל אדם, אבל יש עוד עונשים חלוקים כפי הפרטים, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר יענש על לאו אחד מלקות ארבעים, אבל העובר על דברי דברי תורה מצד היאוש, בזה הוא בוזה דבר ה', ואין לך כל קוץ וקוץ שבתורה, שלא יתחייב העובר בה בכענין זה מיתה. והחילוק בזה, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר, אינו חוטא רק באותו המעשה לבד. אבל העובר על דברי תורה מצד בזותו דבר ה', הנה הוא מבטל באותו המעשה כל התורה כולה. ודבר זה יחלק כפי העוברים, כי יותר יחשב מרד כאשר ימרוד בה' יתברך חסידו ונאמן ביתו כאשר יחטא, מן האחרים. ולפיכך כל ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי יביאו לזה מאשר הוא בוזה דבר ה', ואינו חוטא בלאו דלא תסור בלבד, רק בכל התורה.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

ארון לעולם קיים
50

דבר זה בארנו אצל שמן המשחה שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, ומזה תבין איך הארון קיים, כי אבידת הגשם מן הארון לא נחשב אבידה, ודבר זה מבואר ואין צריך להאריך. כי אע"ג שנגזר החורבן על המשכן, ולכך בודאי נחשב שאין המשכן קיים עוד שהרי נגזר עליו חורבן, ובכללו הארון ג"כ, אבל מצד הארון בפרט לא היה חורבן, ומפני כך הארון הוא קיים, שהרי אין החורבן מצד הארון ועצם אמתתו קיים, ואין אבידת הגשם נחשב אבידה ודי בכך למבינים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שעשה צרכיו בפניו

נראה שהיה באופן של סכנה, והקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, שמצד חילול השם היה ראוי לו לסכן עצמו, וכה"ג דאמרינן במרובה [ב"ק פ ע"א] באותו חסיד, דנחשב לו העז לעוון אע"פ שהיה מצד רפואה, והיינו מצד מעלת חסידותו. ואולי התם לא היתה סכנה, ועיין כתובות דף ס: גונח יונק חלב, ומסיק משום צערא. ועי' תוס' יבמות קיד, א, ד"ה שבת. או י"ל שהיה חושב שמסוכן, וטעה, ותנן: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. ונראה, כיון שעכ"פ היה באונס, לא היה ראוי שייענש, רק כשנזדמן לו עובדא דאחיזה בארון מצא בעל חוב מקום לגבות חובו. ועי' פיה"מ להרמב"ם בסוף ברכות.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר על עסקי שלו וחד אמר שעשה צרכיו בפניו וכו' אמר ר' יוחנן עוזא בא לעוה"ב

רצה לומר, חד מגדיל חטאו בעושה ביד רמה, וחד מקטינו כשוגג. והערתי בס' שם עולם אות קכז דלהלן אמרו: וימת שם עם ארון האלהים, אמר ר' יוחנן עוזא בא לעוה"ב, שנאמר עם ארון האלהים, מה ארון לעולם קיים אף עוזא בא לעוה"ב, ומעתה ברור שהוא האומר על עסקי שלו, הכוונה על ששגג ואחז בארון הקודש, ובמיתתו נתכפר לו והוא בן עוה"ב. לא כן דעת המ"ד שעשה צרכיו בפניו, ראה בבא בתרא צט, א, ומה שכתבתי שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות
52-53

...דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית, כמו שאמרו בבראשית רבה (א, א), כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שינוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה... וזה ענין "כתבו וגו' השירה" (דברים לא, יט), ורצה לומר כל התורה כולה, ואינו לשון זמר ושיר, דעל זה נענש דוד המלך ע"ה כמו שאמרו בסוטה, רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין, כמו: כל בעלי השיר יוצאין בשיר (שבת נא ע"ב). וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסדורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה. וכל התורה כולה כוללות סדר היקף כל החיים אשר על פני האדמה סדר חיותם של כל פרטי הנבראים על כן נקרא שירה.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ה דף ג ע"ג-ע"ד)

בעל גליוני הש"ס מעורר, הלא כפי שכתב מהרי"ו סי' קצא, שלכן תיקנו לומר בכל יום זמירות קודם התפלה, מפני שהן מכריתין את המקטריגים, כאמור "זמירות היו לי חוקיך" מלשון "לא תזמור", מדוע איפוא נחשב לדוד לחטא שקרא דברי תורה זמירות? וכתב הוא שאולי גם ע"ז נענש, דמשמע שדברי תורה יש בהם רק הכוח של ביעור הרע היינו המקטריגים, ובאמת התורה היא השתלמות והתעלות, וכן כתבו התוס' (מגילה ג ד"ה אמש).

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אבל אחת אנו למדין מזה, ששירה זו הוא עיקר התורה. ומזה שניתנה המצוה של כתיבת הספר בלשון זו, כאילו נאמר לנו שכדאי לכתוב ספר שלם כדי שתהיה לנו השירה הזאת.
אולם מצד שני מוצאים אנו, שהקב"ה התרעם על דוד המלך כשאמר: "זמירות היו לי חקיך". כי בתורה ממוזגת השירה עם החוק, והחוק עם השירה, ומי שרואה בתורה רק אחד מהם אינו מעריכה ואיננו מגיע עד תכונתה. החוקים הם תמיד חוקים מבוססים על השכל האלקי, והם הם גופי התורה, אלא שהתורה לא היתה שלמה בלי השירה. השירה היא נשמת נשמתה של התורה. ומשה רבינו, המחוקק הגדול, היה גם המשורר הכי גדול ושר שירים לאלקי ישראל שנשארו לנו ולכל הדורות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' בשלח עמ' קעו)

דוד המלך היה משורר בחסד עליון, אך יש כלפיו ביקורת של חז"ל מפני שאמר: 'זמירות היו לי חוקיך'. 'מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות'. אלא שיש הבחנה בין שירה לזמרה. השירה היא כלליות עליונה. זמרה היא הצד התחתוני של השירה, כדוגמת זמירות שבת. לקרוא לתורה זמירות - על זה יש לתת דין וחשבון. התורה אינה זמירות אלא שירה אלוקית עליונה. יש כאן דקות של הבחנת מדרגות כחוט השערה. זמרה היא כמו ניגון בכינור, אך שירה אינה רגש, שירה היא נשמה, גילוי של רוח הקודש. קיבלנו שירה, קיבלנו השראת שכינה אלוקית. כולנו משוררים. אנו עם של משוררים.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 30, תורה היא שירה, סע' 1-2 = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 515-516 ועמ' 542-543)

'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי'. על הגדרה זו יש בדברי חז"ל התמרמרות וביקורת חריפה מאוד. בתחילת פסוקי דזמרה אנו אומרים: 'שירו לו זמרו לו'. יש הבחנה במובן הרוחני בין שירה לבין זמרה. וכן אנו מזכירים בתפילה: 'והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם'. התורה נקראת שירה: 'כתבו לכם את השירה הזאת'. שירה היא מצב רוחני עליון, ולא זמרה של דברים קטנים בחרוזים. יש משוררים גדולים עם מחשבה גדולה ורוממות רוחנית גדולה, יותר מסתם מחשבה רוחנית רגילה. וכן כלפי שמים, יש שירה עליונה. אנו משוררים במובן העליוני, בספירה עליונה, 'כשם שמקדישים אותו בשמי מרום'. זהו ההבדל בין שירה לזמרה. תורה היא שירה, ולא זמרה בצורה קטנה, כמו שיש מזמרים 'אני מאמין'. לכן יש אצל חז"ל ביקורת על דוד המלך.

(שיחות הרב צבי יהודה, מסילת ישרים, פרק ד, סע' 13 [בחוברת עמ' 113114] = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 542-543)

האדם המקיים את המצוות בעבור ה"רחמנות" שהוא רואה בהן, שהוא מסכים איתם, הופך את מצוות ה' להסכמת בן אדם, ובכך הורס את כל כוונתו של הקב"ה, שנתן לנו את המצוות והמידות כגזירות, וכדי להלביש עלינו את העול הכובל את האנוכיות. ואם היום מקיים יהודי מצוה מסויימת משום ששכלו ורגשותיו מסכימים לה, מה יעשה מחר כשייתקל במצוה שקשה לו לעכל, שאינו יכול ל"הסכים" לה? ובמו עינינו רואים אנו היום את האסון והרס התורה בידי אלה שהפכו את גזרות ה' לזמירות המהנות את דעתם.
ולכן נענש אפילו צדיק כדוד המלך ע"ה, כמו שאמרו חז"ל: "מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה 'זמירות'...". ודאי שדוד המלך רק נתפס להתרגשות כאשר מתוך שמחה אישית קרא לדברי תורה "זמירות". ומ"מ ובדיוק כמו במשנה לגבי קן ציפור, טמונה כאן סכנה - כי אינן אלא גזירות. ועל כן נתן הקב"ה את המצוות רק כגזירות, כפועל יוצא מעול מלכותו שעלינו לקבל, ללבוש ולהלביש.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ה עמ' לא)


מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' התעיף בו עיניך ואיננו

עיקר יסוד התורה הוא בשעת לימודה, בשעה שהאדם מקושר אל שני צדדיה, הסתום והגלוי, ולא לאחריה, בשעה שהיא משמשת רק בתור נר, בתור הארה מתוך אורה העיקר, שהוא הקשור עם התורה עצמה בשעת לימודה. משום כך נקבעה הברכה לפניה. ועל דבר זה נענש דוד המלך ע"ה, שקרא לדברי תורה זמירות, א"ל הקב"ה דברי תורה שנאמר בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות". פעולת התורה עיקרה לאחריה, לעורר לאיזה שהוא דבר, להלהיב לאיזה שהוא מעשה, משא"כ השירה עיקרה לשעתה, בשעה שהיא מתפרצת מתוכיותה, מעצמיותה, משטף יצירתה וזרמה הנשמתי, כשהיא באה כבר לידי ביטוי איננה כבר אלא זמר... "התעיף בו עיניך ואיננו!"... לימוד התורה, זהו בחינת שירה, תורה איקרי שירה...

(מאורות הראי"ה שבועות עמ' רס-רסא)


מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חוקיך וכו' אתה קורא אותן זמירות

מזמור תהילים קיט מסודר לפי אלף-בית, והוא כולו נפלאות הבורא, כולו תורה, ובו יש פסוק: 'זמירות היו לי חוקיך'. על ביטוי זה נמצאת אצל חז"ל ביקורת חריפה מאוד, מזעזעת, מרעישה, נזיפה מן השמים: אתה קורא לדברי תורה זמירות? לכאורה, אלו שבחים של תורה. אלא שדוד המלך היה בעל גדלות רוחנית עליונה גם כשסתם ניגן בכינור. כאשר דוד פתח בשירה, גם כאשר שירתו צמחה מהפסיכופיסיולוגיה שלו, מהצד האישי התחתון שלו, אחר כך היתה קבלת שפע, מיד הופיעה רוח הקודש, הפרוזדור של העולם הזה נתמלא אור חיי הנצח של הטרקלין - של העולם הבא. לכן, צדקו חז"ל בביקורתם: אתה קורא לדברי תורה זמירות? אלא מה, כל התורה כולה היא שירה, שירה עליונה אלוקית שמימית.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 29, דוד המלך, סע' 9 = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 542-543)

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך וכו' ואיהו אתייה בעגלתא

וזהו הפרש בין שיר לזמר בלה"ק, ששניהם מצד השגת הנפש דרכי חייה האמיתים, אבל שי"ר מורכב מתיבות ראשיות ש'כל י'כולת ר'צון, וזמ"ר מורכב מתיבות ז'כרון מ'חשבה ר'צון, ונמצא ששיר יכונה בעת הבהקת החכמה בשלמות אורה, וזמר בעת המשכת הזכרון להמשיך אור החכמה. וזה אחרי שמכסה כבר הענין, באופן שאין הרקיע בטהרתו, מ"מ ע"י השתדלותו בעניני החכמה ע"י הזכרון יזכה לאור השכל והיכולת ויבא מכלל זמ"ר לכלל שי"ר, וע"י שיקובץ בדעת האדם עצם אור השכל, שעיקרה הוא רק בעת לימוד התורה ועומק ההגיון בדרכי ד' הישרים, יתלוה לו היכולת הגמורה, מפני שימסו כל אסורי הכוחות הרעים המונעים את השלמות והרצון יהיה כללי וחזק לעומתם. וכשיהיו שלשה אלה כלולים בנפשו, תגדל בו השמחה, כי הנפש משגת אורה וזוהר הצלחתה. הנה עצם הדעת הכולל אלה השלשה ציורים ביחד הוא השיר, והרוח שמצטייר מהם בנפש בלבבו בכוחו המדמה השלם לפעול טוב וחסד, זה הרוח הוא יקרא בשם "שירה", שמקבל משיר. וכמו כן הרוח המתלבש בלב ע"פ השכלת השכל בציור אמיתי של זכרון מעניני השכל, והמחשבה בעניני השלמות והרצון בהם באמת לפעול, זה הרוח ישמח ג"כ את הנפש, אבל יעירה לבקש דרכים לצאת ממאסרה כדי שתחת הזיכרון יזרח עליה אור השכל. וזהו הזמר, שתוכן ההבדל בנוהג שבעולם, כשהשמחה נשלמה לגמרי והציור מתמלא מקורת הרוח של האושר המצויר, מתגלה השמחה ע"י שיר, וכשמרגיש שראוי שישמח את נפשו מצד שיש לה דברים בראוי שיבאו לה בבירור ועליהם ראוי לשמח.
והנה אם כי מצד שאין הדברים הטובים המאשרים מושגים לגמרי כעת, זה יעכב השמחה בפועל, אבל השכל צופה שראוי לשמח, ע"כ יתחיל בזמר להרחיב כוחות נפשו, שתחול עליה השמחה כפי נועם השקפת השכל, והכח המתמלא בלב בהרצון וההסכם השכלי המורכב מז'כרון מ'חשבה ר'צון, אם כי עוד לא נשלמה שמחתו בפועל, מ"מ בצפייתו יצפה לה, זה יקרא זמרה.
והנה דוד המלך ע"ה אמר "זמרות היו לי חקיך", ובאמת התורה היא עצם אור השכל שהזריח הקב"ה בעולם, ובשעה שהאדם מתעסק בה, מזריח על נפשו אור עליון שכלי, שמפניו הצללים נסים, ובעידן דעסיק בה אגוני ומצלא (סוטה כא ע"א) ומעלה חן על לומדיה, ואוהלים מטהרים כנחלים [עי' ברכות טו ע"ב], טהרה ממש כגדר טהרה שהיא בלב, כמו שביאר במסילת ישרים (פרק טז) כדכתיב (תהילים נא יב) "לב טהור ברא לי וגו'". א"כ דברי תורה הם שירות, שפעולתם ש'כל י'כולת ר'צון, וכן קרא הקב"ה את התורה בשם שירה, כדכתיב (דברים לא, יט) "כתבו לכם את השירה הזאת", ולא זמרה.
והנה טבע השכל, בשעה שזורח אורו, אור עצמי, וטבעו להאיר הנפש במעלה יתירה מצד הכרה ברורה למעלה מהידיעה הנתפסת בזכרון, כי הזיכרון אינו כי אם חומר החכמה מבלעדי צורה. והנה נשאר בחומר כח חיים, שהרי עיקרו בא מצד חטא עץ הדעת, והחטא לא גרם מיתה בלא שום כח חיים (מתעלם) [מתעלים], שהרי העצמות וכל מה שיהפך הגוף להם לא יהיו ריקים מקוסטא דחיותא כמו שביארו חכמי האמת ז"ל (זוהר ח"א לך לך פג ע"א). כמו כן, לא יהיה הזכרון רק מקצת חיות, אבל אין זה החיות האמיתית, שמקור חיים הוא רק שכל בעליו. ע"כ אע"פ שהידיעה הקנויה מצד התורה תוכל להישאר באדם, מ"מ נצטוינו שלא לזוז מדברי תורה אף רגע כפי האפשרי. ונמשלו בני אדם כדגים שבים, שכיון שפורשין מן התורה מיד מתים (עבודה זרה ג ע"ב). ואע"פ שישאר הזכרון, אינו מחיה את בעליו. ועל זה אמר במעלות התורה "התעיף בו עיניך ואיננו", אע"פ שנשאר בזכרון, אבל אור השכל אינו זורח כי אם לשעתו מחטא עץ הדעת. ומצד זאת הסגולה אין ראוי לדברי תורה שם זמירות, שזמירות היא רק מצד הידיעה שזה אינו מסתלק כרגע מהאדם, אבל נמשך זמן גדול לפ"ע כח הזיכרון. על כן א"ל הקב"ה לדוד: "ד"ת שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך וכו'".
והנה הזכרון הוא כח בהמי, שהרי גם בעלי חיים יש להם זכרון, משא"כ אור השכל אינו כי אם באדם. ע"כ הארון ראוי להינשא על כח האדם, ואיהו אייתי בעגלה מפני שקרא לד"ת זמירות, שנושאם הוא הזכרון. וי"ל בדברי חז"ל (שבת קיג ע"א ועוד) "גמרא גמור זמורתא תהיה" שא"ר שיהיה רק מצד חיזוק הזכרון, אבל שכל קדוש בכל דבר וענין שהוא שיר אמיתי...
זהו מצות אמונה, שכל הדברים הברורים המאומתים שהודיענו ה' יתברך בתורתו נראה להשתדל שכשם שהם מאומתים מצד אמיתתם בשכל, כן יהיו הרהורי הלב מלאים מהם, והיינו על ידי שירבה המשא ומתן בענפיהם בעיון והשכל איש איש כפי רוחב לבו, ותהיה שירה של תורה עמו תמיד, אע"פ שמצד עולם הזה מתגלית לאדם רק בגדר זמר. וז"ש (תהילים מב, ט) "ובלילה" שהיא עוה"ז או עת חשכת אור החכמה, מ"מ "שירה עמי" ויאיר השכל בחדרי הלב וימלא אור דעת ויראת ד' אוצרו [ע"פ ישעיהו לג, ו].

(מאורות הראי"ה שבועות עמ' רסט-רעג)

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'
52-55

נאמר בקינות איכות [איכה ה, יד] "זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם", כי כבר אמרו: הואיל ודוד אמר "זמירות היו לי חקיך", נענש שטעה בדבר מקרא, שנאמר ולבני קהת לא נתן, והוא הרכיב ארון על עגלה חדשה. והקשו המחברים, הא אמרו [מגילה לא]: כל הקורא בלי נעימה ושונה בלי זמרה עליו הכתוב אומר "ואני נתתי חוקים לא טובים"? ותירצו כי בבית המדרש יש לשנות בזמרה, כדי להנעים אף לחבירו, אבל בבית יש לשנות בלי זמרה, כדי שלא יהיה נראה כמזמר שירי עכו"ם ח"ו, ודוד אמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" דייקא, וע"ז נענש. ובזה יובן, כי בבית המדרש יש להנעים המשנה, אבל לא בבית, וא"כ כשנתבטל בעווונותינו הרבים בית הועד, אף הנעימה מן המשנה בטלה. וזה אומרו "זקנים משער שבתו", דבטלו חכמי ועד יושבי בשער הלכה, א"כ "בחורים מנגינתם", דבטלו לימוד בשיר, ובטלו המנגנים בלומדי תורה.
אמנם להבין מה זה מדה כנגד מדה, בשביל שאמר "זמירות היו לי חוקיך", תהיה לו טעות בהרכבת הארון על עגלה, נראה, דכבר כתבו מחברים, דטעות דדוד היתה כי חשב הא דכתיב "בכתף ישאו", היינו במדבר, אבל לא לדורות. אבל בספרי דרש: "עבודת הקודש עליהם בכתף", אין לי במדבר, לדורות מנין, ת"ל "ישאו", לדורות. אמנם בגמרא דערכין [דף יא.] דרש על "ישאו": אין ישאו אלא לשון שירה, ופירשו המפרשים, כי כשהיו נושאים ארון ברית ה' היו מזמרים, ואפילו הפרות שהיו מוליכות הארון כתיב בהו [שמואל א ו, יב] "וישרנה הפרות". ומזה למד דוד דאמר "זמירות היו לי חוקיך", כי הארון היה מושא בזמירות, דכתיב "ישאו" לשון שירה, והוא כי התורה נקנית בשיר, כדכתיב [דברים לא, יט] "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ומפרשים דקאי על התורה. ובזה יובן כי הוא קרא לתורה זמירות, והיינו דפירש "ישאו" לשון שירה, וא"כ לא היה לימוד דנוהג לדורות, דדרש "ישאו" ללשון שירה, ולכך נכשל בדבר שאפילו תינוקות יודעים, כי באמת נוהג, והפסוק "ישאו" קאי אף לדורות כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו' ואיהו אתייה בעגלתא
52-55

"כי עבדת הקדש עליהם" - האי "עליהם" מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א' לדרוש דוקא בשעה שעליהם בכתף ישאו, משא"כ אם ישאו אחרים את הקודש, אינו כן. ב' אשר המנוה במשא הארון שיהא דוקא עליהם ולא על אחר. והנה דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה. לא ששכח מקרא דבי רב, אלא הבין כפירוש הראשון. על כן הנהיג את הארון ע"י עוזה ואחיו שאינם לוים ועל עגלה. אח"כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב, ויש לדרוש להיפך: "עבודת הקודש עליהם" דוקא. והיינו שאמר דוד ללוים בדה"י א' ט"ו: "התקדשו אתם וגו' כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט". פירוש - לא כיווננו איך לדרוש (הרחב דבר: והיינו דאיתא במס' סוטה דף ל"ה שנענש דוד המלך על אמרו "זמרות היו לי חקיך", ואמר הקב"ה התורה דכתיב ביה התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותם זמירות? חייך שתטעה במקרא דתינוקות של ב"ר יודעין אותו. ואין פירושו של המקרא "התעיף עיניך בו ואיננו" לענין שכחה (כדמוכח במגילה דף יח, ב), דא"כ מה שייך זה העונש על מה שאמר "זמירות היו לי חקיך"? אלא כלפי שאמר דחוקיך, היינו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, המה לי בנקל לעמוד עליהם כמו זמירות, על זה אמר לו הקב"ה: תורה דכתיב ביה "התעיף עיניך בו ואיננו", משמעו שאם לא תראה ישר בהבטת עין השכל, אז "ואיננו", אין המצוה כפי הכתוב, ובטל כל המצוה כאלו איננה. ואתה אומר שבקל היא? חייך שתטעה בדרשת המקרא שקל להבין אפילו לתינוקות של בית רבן, דזיל בתר טעמא הוא, דעבודת הקודש יש לישא בכתף, וע"כ דייקא על הלוים ולא על זולתם).

(העמק דבר והרחב דבר, במדבר פרק ז פסוק ט)

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו' ואיהו אתייה בעגלתא
52-55

בעל פנינים יקרים מפרש השייכות של החטא לעונש, על פי המבואר בשבת: עתידה תורה שתשתכח מישראל, ר"ש אומר ח"ו, שנאמר "וענתה השירה וכו' כי לא תשכח". מזה נראה שת"ק ס"ל אשר "וענתה השירה" מוסב רק על שירת האזינו שלא תשכח, ור"ש ס"ל ש"וענתה השירה" מוסב על כל התורה. ולכן כאשר קרא דוד את התורה כולה זמירות, ממילא ס"ל כר"ש שכל התורה לא תשכח, ובצדק נכשל בדין שתשב"ר יודעים, שמזה מוכח דאפשר שתשתכח התורה.
בעל לשמוע בלמודים מפרש דהתיחסות העונש לחטא של זמירות הוא לעורר דהסובר שהתורה היא זמירות טועה לומר דמה שכתוב "בכתף ישאו" הוא דרך מליצה, כמו שנאמר "בנותיך על כתף תנשאינה", שהכוונה היא בעגלות יפות דרך כבוד, לכן עי"ז שקרא דוד לד"ת זמירות, בא לידי מכשול, לטעות להביא הארון בעגלה, והעונש ממש מעין החטא.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] תנינא חלק ב עמ' כא, כוונת מאמר זה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שקרא לדברי תורה זמירות
53

שלוש מדרגות דכהנים לוים וישראלים הם נגד שלוש ראשונות כנ"ל, דהשורש הנעלם נקרא כהן, ולכך הם שלוחי דידן ודרחמנא לחברם ע"י הקרבנות, והלוים בשיר נגד החכמה כענין: דוד המלך ע"ה קרא לדברי תורה זמירות, וכמו שאמרו: ליכא צורבא מרבנן דמורי וכו' (יומא כו.), וישראל הם הלב כידוע בסוד כנסת ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צ ע"ד-צא ע"א)

זמירות היו לי חקיך

ובשביל המאמין השלם, הנה העובדה שהוא עומד פה לפני מצוה שהיא בבחינת גזירה סתומה, דבר זה עצמו מהלך עליו רטט קודש: גם במתנה כזאת זיכני בוראי, במצוה שהיא עמוקה מני מבע, צפובה מני גילוי כלשהו. ומתוך כך לבו גם מתרונן משיר: "זמירות היו לי חקיך". אם כי גדולה צריכה להיות הזהירות, בכל מלה, בכל ביטוי, בכל נעימה, מול חרדת המופלא, כדי שלא להקלישו בהשטחה של סיפוק קל ושמחה חיוורת ושביעת רצון עצמית.

(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"א, עמ' 22)


ויך באנשי בית שמש

מצינו בדברי חז"ל דאנשי בית שמש נענשו עונש גדול על התרשלותם מלחזר אחר הארון שהיה שבוי בידי פלישתים שבעה חדשים, וכדאיתא ב"יפה תואר" הקצר (מד"ר במדבר פרשה ה), שכתב, שהיה עונשם על שלא היו מחזרים על הארון להשיבו, לפי שהם היו קרובים יותר לפלישתים מכל ערי ישראל. ואמרו שם במדרש (פרשה נד) וז"ל: "אמר הקב"ה: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה - היה מחזר עליה כמה פתחים להביאה, וארוני וכו' - אני אשגיח עליו". ע"כ. וכל זה היה רק על בקשת הארון לבד ומבלי הלוחות, וכמו שיבואר לקמן, מכל שכן על בית המקדש כולו, עם הלוחות וכל כלי הקודש, על אחת כמה וכמה מחויב לדרשו [עד כאן מהקדמת ספר עזרת כהנים, על מס' מדות, דף ג ע"ג]. עיי"ש שהאריך בזה בנפלאות, ואיך החיוב מכל ישראל להשתדל לבוא לארץ ישראל כדי לזכות לבנות בית המקדש.

(אם הבנים שמחה, פרק ג, אות א, עמ' קמ-קמא במהד' הראשונה = עמ' קמא במהד' פרי הארץ = עמ' קנו במהד' קול מבשר)

ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרין ומשתחוים היו וחד אמר מילי נמי אמור

לכאורה למ"ד קוצרים ומשתחוים היו, שלא נתבטלו ממלאכתם, צ"ע הלוא אמרו בקדושין לג, א: אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתם, א"כ למה נענשו על שלא עמדו מפניו? אמנם להלן שם ע"ב אמר ר' אלעזר: מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כל שכן; א"כ ס"ל שחמירא קדושת ס"ת, ובכן מסתבר כי מפניה צריכים יותר להזדרז בקימה והידור מאשר בפני ת"ח, והיינו גם להתבטל ממלאכה, וכיון שלא עמדו, חטאו, וממילא תסתיים שמעתתא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


קוצרין ומשתחוים וכו' (לה:) שבעים איש היו וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף

כך היה עם אנשי בית שמש, אחרי שהחזירו הפלשתים את ארון ה' שנשבה, כמו שנאמר: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש [כלומר, שבעים איש שכל אחד שקול כחמשים אלף, כמו שפירשו חז"ל בסוטה לה:]... ויאמרו אנשי בית שמש: מי יוכל לעמוד לפני ה' האלקים הקדוש הזה". הנה, לפני כן לא יראו מהארון, והסתכלו בו... ואף נהגו בו בבזיון, כמו שאמרו חז"ל: "קוצרין ומשתחוים", כלומר, לא הפסיקו את עבודתם אלא המשיכו לעבוד, ודרך אגב גם השתחוו. ואילו אחרי המכה הגדולה הזאת, פחדו ויראו. מכאן אנו למדים שני כללים: שהמכה הנוראה מכניסה יראת ה' באדם, ושהיה צורך שיתמנו הלויים על המשכן לשומרו מכל זה, ורק הלויים יכלו להתקרב לעבודת הפריקה והטעינה ולכל מלאכת המשכן המוטלת עליהם, ולא איש זר מישראל... כל כך חמורה היא יראת ה', עד שהקב"ה הנציח את המושג הזה באופן ממשי ומוחשי, בעונש שהגיע עד כדי מיתה של ישראל שלא נזהרו בה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יא עמ' קיא-קיב)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US